כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כא
פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן
ששת הפעולות שדאורייתא תתהפ לדרבנ
ניחא ,לא ניחא ולא איכפת
פסיק רישא בכל פעולה ,או אפילו בסיו כל המהל
ריב"ש ,פס"ר בסירוק ,כיבוד וגרירה
פס"ר בנדנדה
פס"ר דלא ני"ל הוא אסור רק מדרבנ ,ומה דינו כשמצטר עמו
עוד דרבנ
שיטת תרומת הדש בפס"ר דלא ניח"ל באיסורי דרבנ
סיכו שיטת תה"ד בשני מהלכיו
בירור הוראות שו"ע ורמ"א
שיטת האחרוני – חד פס"ר בדרבנ אסור ,תרי פס"ר שרי
תשעה מקומות שהיקל בה השו"ע
הוראות השו"ע בפס"ר בדרבנ
צידת דבורי בפס"ר
גדרי 'באי לכלוב לערב'
מזונות עלי או לא עבידי לרבויי
העולה מ הדבורי:
תשעה מקומות שהורה בה השו"ע לאיסור
צביעה בתותי
צביעה בד
גרירת כלי ע"ג קרקע
צידוד והכרעת חבית
הליכה ע"ג עשבי
נר שאחורי הדלת
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כב
סכי בכותל
פקק החבית
גירוד בהמה
חילוק בי' דרבנ כללי' לבי' דרבנ פרטי'
צנונות בגומא
ביאור חדש ומחודש בדצה ושלפה
הגבהת עצי שאינו נקוב
נוטה פרוכת
חידוש עצו' – תרי דרבנ 'חו ממלאכה שמוגדרת 'כולה דרבנ'
פס"ר דל"נ במלאכה שכל כולה דרבנ
היתר כובע ' דבר שאינו מתכוי'
חבישת כובע בבית
טלטול מי בגופו בעולה מ הרחצה ובירידת גשמי
ברז של 'דוד שמש'
הנחת אתרוג על בגד חילוק בי מלאכה שכל עיקרה דרבנ
לשאר איסורי
מלאכה שכל כולה מדרבנ – א יכול להמנע ימנע
משמוש בצרור מותר בתרי שינויי
בירור שיטת הרמ"א
כתיבה במי דבש על העוגה או 'כתיבה מהעוגה עצמה'
קריעת אותיות שע"ג אריזות מזו
קריעת אריזות – הרחקת אותיות
וזאת תורת העולה ,בדר קצרה:
ובקיצור נמר!
סיכו כל שלשי וחמשה הנידוני כול:
מוגדרת פעולה זו בהגדרה ההלכתית במהלך מחודש זה נחקור ונברר מה
'פסיק רישא' אלא שיש להדגיש כי
בשיעור זה נעסוק אך ורק בפסיק רישא יהיה דינו של מעשה שעשאו
שהאיסור שנעשה בלא כונה הוא אך ורק
'איסור דרבנן' ודוגמא לדבר בציפור בשבת בלא כונת איסור והרי פעולתו
נעשתה 'ללא כונה' אך בצורה שעשאה -
מוכרח שיצא מפעולותיו איסור ולכן
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כג
מדאורייתא ,התורה אסרה ל"ט אבות שנכנסה לחדר גדול ורוצה לסגור את
מלאכות ותולדותיהן והם נקראים 'איסורי החלון ע"מ שלא יצא קור המזגן והרי
דאורייתא' אלא שכל איסור דאורייתא סגירת הדלת היא פעולת היתר אך מנגד
יכול לרדת דרגה ולהתהפך להיות 'איסור זוהי גם 'צידה מדרבנן' כיון שאף
שנלכדה הציפור – עדיין אינו יכול
דרבנן' אם ייעשה בצורות מסוימות: ללכדה 'בחד שחייא' ,או באשה המהלכת
ע"ג שביל עפר עם עגלת התינוק וזוהי
א .מקלקל – היינו שעושה את המלאכה פעולת היתר גמורה אך מידי פעם בשעת
סיבוב העגלה – הרי היא חורצת בעפר
אך בצורה של קלקול ,כגון החורש חריץ וזהו 'חורש מדרבנן' שהרי יש
תלם ע"ג שביל להליכה – וגדר זה קיים קלקול בדבר ,ועוד נתון חשוב יש
בכל המלאכות שאם יעשה 'דרך קלקול' להדגיש כי אנו נעסוק אך ורק בפסיק
רישא 'דלא ניחא ליה' וכל זאת לאור
הרי הדאורייתא הופך לדרבנן.
הוראות השו"ע והרמ"א.
ב .שנים שעשאוה – כל מלאכה שצורת
ולסיכום:
פעולתה באדם בודד ועשאוה שנים,
כגון שנים שאחזו כיכר לחם והוציאוהו נושא השיעור יעסוק בדין 'פסיק רישא
לרה"ר – הרי הם פטורים מהאיסור
דלא ניחא לי באיסור דרבנן'
דאורייתא אך עברו אדרבנן. ופירוש המושג 'פרדלנ"ל בדרבנן' בנוי
ג .אינו מתקיים – היינו שעושה מלאכה מכמה רכיבים:
בצורה שאינה עומדת לאורך זמן כגון א .מעשה איסור שנעשה ללא כוונה.
הקושר קשר לזמן מוגבל ,או הכותב בדיו
ע"ג מאכלים או הכותב ע"ג קלף אך בדיו ב .האיסור יעשה בהכרח.
שאינה מתקיימת כגון 'מי דבש' – בכל
הנ"ל המלאכה דאורייתא 'ירדה דרגה' ג .האיסור שנעשה הוא איסור דרבנן.
לאיסור דרבנן. ד .עושה האיסור אינו חפץ במעשה
ד .כלאחר יד – לכל מלאכה יש דרך שבה האיסור שנעשה.
הרגילות לעשותה ואם יעשנה בשינוי ששת הפעולות שדאורייתא
כגון המוציא לרה"ר בפיו ,או הכותב תתהפ לדרבנ
במרפקו ,הרי זהו שינוי מדרך עשיית
המלאכה ובזה הפך את המלאכה לאסורה וטרם בואנו הלום ,נקדים הקדמה אחת
רק מדרבנן. בגדרי הלכות שבת ע"מ שנבין
היטב את המושג 'פסיק רישיה באיסור
ה .אינה צריכה לגופה – לכל מלאכה יש דרבנן' ,דיני שבת מתחלקים לשתי
קבוצות -האסורים מדרבנן והאסורים
מטרה ותכלית לדוגמא מלאכת חורש
היא לצורך זריעה או שתילת שתילים
בקרקע ,ולכן אדם שחורש אך מטרתו
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כד
ו .אינו מתכוין – כל מלאכה צריכה תנאי ליטול את האדמה היוצאת אחר הריכוך –
הרי הוא חורש אך לא לצורך 'גוף
בסיסי שהוא 'כוונה במעשה' אך המלאכה' ,וכן יהיה הדין במלאכת
מעשה שנעשה ללא כונה – אין לו שום 'שוחט' שהיא לצורך שימוש בבעל חי
חשיבות וגם הוא שנוי במחלוקת רבי הנשחט – ואם ישחט או יהרוג בעל חי
יהודה האוסרו ורבי שמעון המתירו, משום שרוצה רק להשמידו או לסלקו
והסכמת הפוסקים מקיר לקיר היא – זו מלאכת 'שוחט' שלא לצורך
להתיר לכתחילה מלאכה דאורייתא תכליתה ,וכך יהיה במלאכת 'צד' שאם
הנעשית ללא כוונה ,ובזה שונה לחלוטין יצוד נחש ע"מ להשתמש בעורו או
גדר זה מכל חמשת אחיו הגדולים למוכרו ודאי שחייב אך בצידת נחש
]מקלקל ,שנים שעשאוה ,אינו מתקיים, ע"מ שלא יזיק הרי הוא צדו רק משום
כלאחר יד ,אינה צריכה לגופה[ שבהם שאינו חפץ שיהא הנחש משוחרר אבל
אין מי שהתיר בהם לכתחילה וכאן אנו באמת אין לו שום צורך בו ,וכן יהיה
מתירים את המעשה ,אלא שבזה קבעה הדין במלאכת כיבוי שמטרתה היא
הגמרא עוד תנאי להיתר שלא יהיה להכין ולהשביח את העצים השרופים
'פסיק רישיה' דהיינו – ההיתר הוא רק להיות 'פחמים' והמכבה ע"מ שלא
במידה והמלאכה נעשית ללא הכרח יישרפו עציו לחלוטין ,או מכבה ביתו
שתיעשה כגון ההולך ע"ג עשבים ועלול משריפה שפרצה בו הרי הוא פועל
לתלוש ללא כוונה – בזה נתיר לכתחילה שלא לצורך גוף המלאכה ,חשוב
אך אם בוודאי יתלוש – הרי אינו יכול להדגיש כי במלאכה שא"צ לגופה
להתכסות תחת הטענה 'איני מתכוין' המעשה נעשה בכונה גמורה אך שלא
שהרי כיון שמוכרח שיתלוש – הרי לצורך התכלית הנרצית אלא כדי לסלק
נחשב כאילו מתכוין ,ופירוש המושג מעליו נזק וכדומה .גדר זה של 'מלאכה
'פסיק רישיה' הוא משל לאדם הרוצה שא"צ לגופה' שונה במעט משאר אחיו
ליתן לבנו את ראש התרנגול לשחק בו משום שנחלקו בו התנאים ,רבי יהודה
ולצורך זה כורת את ראש התרנגול – טוען כי בזה שעשה מלאכה שלא
והרי הוא עובר על מלאכת 'שוחט' אך לצורך גופה עדיין חייב ככל מלאכה
אינו מכוין כלל אליה כי אינו רוצה ואינו ולא אכפת לן מהם מניעיו ומטרותיו,
מתכוין לנטילת נפשו של התרנגול אלא אך חבירו רבי שמעון סובר כי מלאכה
כל עסקו הוא אך ורק בהשגת ראש שא"צ לגופה איסורה רק מדרבנן,
התרנגול – ואדם שעושה כן אינו יכול למעשה נחלקו גם הראשונים בזה
להצדיק ולהתיר את מעשהו ע"י טענת הרמב"ם ס"ל כר"י המחייב במלאכה
'איני מתכוין' כיון שעל מנת להשיג את שא"צ לגופה אך שאר ראשונים פליגי
מטרתו שהיא 'ראש התרנגול' מוכרח עליה וכך נקטינן למעשה – מלאכה
שיעבור דרך איסור שוחט ,ואמנם בכאן
ברור שלא נתיר את מעשהו כיון שיש שא"צ לגופה פטור עליה.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כה
ניחא ,לא ניחא ולא איכפת כאן 'התחכמות כפולה' – א .בזה
שמוכרח לעבור דרך 'מעשה השחיטה'
ולמעשה מצינו בגדר 'פסיק רישיה' עוד ע"מ להשיג את מטרתו .ב .כאן הוא
עושה 'מעשה שחיטה ממש' ע"מ להשיג
כמה פרטים חשובים: את מטרתו – וזאת בשונה מההגדרה
המקובלת באיסור 'פסיק רישיה' שעל אף
פסיק רישיה דניחא ליה – ע"מ להחזיר שהאדם עושה פעולה מותרת שונה
לחלוטין עכ"ז ייאסר לעשות את המעשה
את המעשה שנעשה ללא כוונה לידי כיון שיש הכרח שתיעשה פעולה אסורה,
חיוב דאורייתא נדרש תנאי שהמעשה כגון המסרק ראשו במסרק – שזו
ייעשה בפסיק רישיה דניחא ליה – דהיינו לכאורה פעולת היתר מובהקת אך כיון
שהעושה את המעשה ירצה וישמח שפס"ר שתיעשה מלאכת איסור שהיא
בתוצאה המוכרחת ממעשיו ]אף שאינו השרת שערות – הרי שאין אפשרות
מתכוין אליה[ כגון המקרה המוזכר בסי'
שכ סעי' י"ח באיסור מפרק תולדה דדש להתירה בטענת 'אינו מתכוין'.
שבה בעל החבית תוקע פקק העשוי
ממטלית בתוך פי החבית ותוך כדי ארבעה חילוקים בראש התרנגול
הדחיקה נסחטות טיפי יין ונוטפות לתוך
כלי – שכאן האדם עוסק במלאכת היתר ונמצאו ארבעה חילוקי דינים בכורת את
שהיא סתימת פי החבית ,אך פס"ר
שייסחט היין הבלוע במטלית – וכיון שיש 'ראש התרנגול':
לו הנאה צדדית מכך – שהרי היין אינו
הולך לאיבוד – הדבר ייחשב כפעולת א .שאם שחטו לאכילה – חייב חטאת
סחיטה מכוונת וחזר לחיוב חטאת ,וכאן
יש נקודה ייחודית נוספת המאפיינת את כדין שוחט.
הגדר הזה – שבתחילה היה אסור
מדאורייתא – ואחר שעשאו ללא כוונה ב .ואם הרגו ע"מ שלא יטרידנו
וללא הכרח שיסחוט – זהו עצמו מה
שהתירו לכתחילה – ועתה שעשאו בפס"ר בקרקוריו – הרי זוהי 'מלאכה שא"צ
דניחא ליה – עתה חזר החיוב לדאורייתא. לגופה' ונחלקו בה התנאים ר"י ור"ש אם
איסורה מהתורה או מדרבנן וההכרעה
פסיק רישיה דלא ניחא ליה – כאן אף
בזה היא שאסור מדרבנן.
שבתוך המעשה שנעשה ללא כוונה
מוכרח שתיעשה המלאכה – אך ללא רצון ג .ואם כרת ראשו ע"מ ליתן לשחק לבנו
חיובי ,כגון המקרה המוזכר בסי' שכ סעי'
י"ח באיסור מפרק תולדה דדש שבה בעל הרי זה 'דבר שאינו מתכוין בפסיק
החבית תוקע פקק העשוי ממטלית בתוך רישיה' וחייב חטאת.
פי החבית -אך תוך כדי הדחיקה נסחטות
ד .ואם היה ראש התרנגול תקוע בחבית
ורוצה לשולפו משם – ואינו מוכרח
שייתלש ראשו מגופו יהיה מותר
לכתחילה שהרי זהו 'דבר שאינו מתכוין
בלא פס"ר'.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כו
מעשה בנדנדה שיורדת ועולה תוך כדי טיפי יין ונוטפות לאיבוד – שכאן האדם
נדנוד ומדי פעם ניתז חול ממקום החיכוך עוסק במלאכת היתר שהיא סתימת פי
עם הקרקע ,והסתפק האם אזלינן בזה החבית ,אך פס"ר שייסחט היין הבלוע
אחר כל פעם ופעם וממילא יש להתיר במטלית – וכיון שאין לו שום הנאה
דהא הוי דבר שאינו מתכוין או שמא צדדית מכך – שהרי היין הולך לאיבוד –
כיון שבודאי אחרי מספר דקות נדנוד כאן לא יתחייב הסוחט חיוב חטאת ,אך
תיווצר גומא ,ויסוד השאלה האם בפס"ר מנגד לא נוכל להתיר לכתחילה אלא הדבר
אזלינן בתר כל פעולה ופעולה וא"כ לית ייאסר מדרבנן ]ושיטת הערוך שאם איכא
בכל חדא פס"ר או שמא ניזיל בתר גמר פס"ר דלא ניח"ל – הרי זה מותר
לכתחילה ואין הלכה כמותו ,אבל
המעשה כולו ובו איכא פס"ר. הפוסקים צירפו את שיטתו במקום
ריב"ש ,פס"ר בסירוק ,כיבוד שישנם עוד צירופי היתר[.
וגרירה
פסיק רישיה דלא איכפת ליה – אמנם
ומצאתי שבשאלה זו עסק רבינו
ברש"י מסכת שבת )עה .ד"ה טפי ניחא
הריב"ש )שו"ת סימן שצד( שענה ליה( נקט לחומרא וז"ל :שדם החי טוב
לחכם שרצה להתיר סירוק שיער ,וז"ל: מדם המת ,וכיון דכל עצמו מתכוין
ומה שרצית להכחיש מסברתך היות וטורח לשומרו שלא ימות בידו ,אפילו
הסריקה פסיק רישיה ,ונתת טעם לדבריך מת אין כאן אלא מתעסק ,וכי מודה ר'
דהואיל וחזינן דאין הסורק תולש כל שער שמעון במידי דלא איכפת ליה אי
ראשו עד שלא ישאר בו אפילו אחד הנה מיתרמי ,ומיהו איכווני לא מיכוין ,עכ"ל.
הוברר דלאו פסיק רישיה הוא שהרי כל הרי שנקט להחמיר בפס"ר דלא איכפת
שער ושער הוא בגדר האפשר וכיון שכן ליה ,אך מנגד מצינו ברש"י מסכת שבת
אפשר שלא יתלוש אפילו אחד מהם .זה )קג .בד"ה בארעא דחבריה( וז"ל :לא איכפת
מבואר הבטול ,שאם כן במסוכריא ליה ליפות ,ע"כ .אך בתוס' שם משמע
דנזייתא תאמר שאינו פסיק רישיה ,כיון דדוקא דניחא ליה ממש וכן הורו
שאין כל היין נסחט ממנו עד שישאר יבש האחרונים דלא איכפת ליה חשיב כלא
כחרש .ובכתובות )ו'( אמרו שהוא אסור ניחא ליה )ביה"ל סי' שכ סי"ח ד"ה דלא ,וכ"כ
לכ"ע משום דהוי פסיק רישיה .אלא שכל
שיהיה נסחט ממנו בודאי בשעור הראוי במשנ"ב שכא סקנ"ז ,וכן משמע מביאור הגר"א
להתחייב עליו אסור ונקרא פסיק רישיה.
כי מה שאינו נסחט הכל הוא מפני שאינו סי' רנ"ט ס"ז שהגדיר הבערת גחלים בנטילת
מוכן להסחט כמו המשקה היוצא
הראשון .אף בסריקה הוא פסיק רישיה הקדירה כפס"ר דלא ניחא ליה(.
להשיר שתי נימין מדולדלין ,שהרי אין
אדם סורק לבטלה אלא כשקצת שערותיו פסיק רישא בכל פעולה ,או
מדולדלין קשורין זה בזה .וכשהותרו אפילו בסיו כל המהל
ונשאלתי ע"י הרב ר' ישראל מאיר
משמרתי שליט"א שראה
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כז
מביטים על כל פעולה בודדת אלא על הנקשרים על ידי השרה נחו שקטו
כלל הפעולות. האחרים .ועוד ראיה לסתור דבריך מכבוד
הבית שאסרו קצת הפוסקים .דס"ל דכי
פס"ר בהשרת שיער אמרי' בפ' המצניע )צ"ה( והאידנא דס"ל
כר' שמעון שרי לכתחלה ארבוץ בלחוד
ומצאתי בשש"כ פכ"ו הע' ס"ז ששמע קאי ,אבל כבוד ,הוי פסיק רישיה משום
שווי גומות .ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל
מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל דאם התיר בתשובה אף הכבוד ,כתב הראב"ד
מרבה להלך על הדשא ובודאי יתלשו ז"ל שלא התיר אלא בבית שנתכבד מערב
עשבים במהלך כל הליכתו – עכ"ז אין זה שבת אלא שרוצה לכבדו בשבת משום
נחשב פס"ר כיון שדנים כל פסיעה פרורין .ואז לא הוי פסיק רישיה אם מפני
בנפרד ,והקשה עליו מדברי הריב"ש שאין שם עפר כדי להשוותה או מפני
הנ"ל והוסיף להקשות שם ממאי דמצינו שלא יניע מעט עפר שבו לגומא .אבל אם
בסו"ס שכח שהורה השו"ע ליתן פתילה לא נתכבד ערב שבת כיון דלא אפשר
בפי הטבעת בשינוי ותמה עליו בביה"ל לבית בלא גומות לא סגיא דלא משוי
)ד"ה לשום פתילה( מדוע החמיר כ"כ והא גומות .ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה
לית הכא פס"ר שישיר שיער ,ולבסוף ולא ימות .ובודאי שהמכבד הבית אינו
כתב בדוחק שמפני שהוא מכניס ומוציא משוה כל גומותיו עד שלא תשאר אחת.
'כמה פעמים' אפשר שחשבו זה לפס"ר אעפ"כ הוי פסיק רישיה כיון שאי אפשר
להשרת נימין ,ונשאר בצ"ע .ומה שנשאר בלי השואת אחת מהנה .ועוד ראיה
בצ"ע נראה שזה על המציאות אי ישיר או לסתור דבריך דגרסינן בפרק במה
לא אבל נראה שפשוט לו שמציאות של מדליקין )כ"ט (:על פלוגתא דרבי שמעון
פס"ר בסוף כלל הפעולות חשיב פס"ר ורבי יהודה אמר עולא מחלוקת בקטנים,
אבל בגדולים דברי הכל אסור .פירוש
וכסברת הריב"ש. דהוי פסיק רישיה .ובודאי אין הגדולים
עושין חריץ בכל הבית וגם במקום
פס"ר בנדנדה שעושין אין יורד ונוקב עד תהום .ואעפ"כ
נקרא פסיק רישיה ,כיון שאי אפשר בלתי
ולכן גם כאן בנידון דידן של 'חרישה חריץ כשעור ראוי להתחייב עליו .אלא
שלפעמים יקרה פגישתו בקרקע קשה
בנדנדה' הוי פסיק רישא ואף שבכל בלתי מוכן להתפעל בגרירת הספסל אף
פעולה ופעולה אין הכרח שיהיה חופר
עכ"ז אנו מביטים על כל כללות הפעולות בהיותו גדול ,עכ"ל.
גם יחד ובסופם פס"ר שתעשה מלאכה,
ובפרט שבמקרה דידן יותר חמור ממהלך הרי שרצה השואל להתיר סריקה במסרק
ע"ג עשבים ובכל צעד וצעד אין ודאות
שיתלשו עשבים אך בסוף כל הצעדים מחמת שבכל סירוק אינו מוכרח
כולם ודאי שיתלוש אך אין שום קשר בין שישיר נימין וטען כנגדו הריב"ש דאין
צעד ראשון לצעד חמישי ,אבל כאן
בפעולת הנדנדה -כל מעשה ומעשה
אפשר לקשרו עם כלל המעשים שהרי כל
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כח
]ונביא דבריו פסקי פסקי ונבארם[ דכתב פעולות החיכוך מתרחשות במקום אחד
בתרומת הדשן סימן סד וז"ל :שאלה: ומושב הנדנדה בוטש שוב ושוב באותו
סכין התחוב בכותל של עץ מבעוד יום ,או חריץ ולכן אפשר לראות את החרישה
תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים, כתוצאה של כמה מעשים שקדמו והכינו
שרי להוציא הסכין בשבת או לא? את העפר לחרישה.
תשובה :יראה דהיכא דתקעו הוא פס"ר דלא ני"ל הוא אסור רק
מדרבנ ,ומה דינו כשמצטר
בכותל שהוא מחובר ,יש לחוש
לאסור אם מוציאו .משום דתנן בהבונה עמו עוד דרבנ
)שבת קב (:הקודח כל שהוא חייב ,ומפרש
התם תלמודא אליבא דרב ,דקי"ל כוותיה ויסוד השיעור יעסוק במלאכות שהן
באיסורי ,דקודח חייב משום בונה ,וחייב
קודם שנתמלאה הנקב ,כדאיתא התם פס"ר דלא ניחא ליה – שכבר
בגמ' ופרש"י .וא"כ בהוצאת הסכין היכא גורם למלאכה להחשב 'איסור דרבנן' –
דתקוע קצת בחוזק ,כמעט פסיק רישיה ומצטרף עמו איסור דרבנן אחר כגון
הוא ,שלא יוסיף בנקב והוי ליה קודח 'מקלקל' או 'צידה מדרבנן' וכמו שהבאנו
כ"ש .ואין נראה להביא ראייה להתיר, שתי דוגמאות בפתיחת השיעור לגבי
מהא דכתב במרדכי פ' חבית ,שאם היה סגירת דלת על ציפור שאינו חפץ
סכין תקוע בחבית מותר להוציאו בלכידתה ,והולכת עגלה ע"ג עפר ואינו
ולהכניסו ,שהרי אינו מתכוין להוסיף, חפץ בפעולת חרישת השביל בחריץ
ומייתי ראייה מפ' במה טומנין )שבת נ(:
האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה דצה שגורמת דחיפת העגלה.
ושלפה שרי .וי"ל דכיון דחבית כלי הוא,
ואין בניין וסתירה בכלים בדבר שאין בו שיטת תרומת הדש בפס"ר
חיזוק ואומנות לכ"ע ,ולהכי אין בו משום דלא ניח"ל באיסורי דרבנ
קודח ,אפי' אי הוי אי אפשר שלא יוסיף
ולצורך בירור הענין נתחיל לברר את
המקור הראשון שעסק בזה
א .רבי ישראל בן פתחיה איסרליין ,הנקרא בפי הפוסקים מהרא"י ,בו נכדו של רבי ישראל מקירמז' בעל
'הגהות אשירי' היה מגדולי רבני אשכנז .הוא נולד ברגנשבורג בשנת ה"א ק"נ וקיבל תורה מפי ר'
עוזר משלזיא שהיה תלמיד תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג .ישב על כסא הרבנות בוינה -נוישטט ,שם
נפטר בשנת ה"א ר"כ ומימיו לא נטל שכר רבנות מעדתו ,הישיבה אשר הקים שם ,נהייתה למרכז התורה,
וממנה יצאו רבנים לקהילות אשכנז .עוד בחייו הוכר כגדול הדור ,ושאלות רבות הופנו אליו מהר"ם
מינץ מעטרו בתואר 'נשיא הנשיאים' פסקיו היוו בסיס איתן למנהג אשכנז ,ורבים מהם הובאו להלכה
גם ע"י השו"ע וגם ע"י הרמ"א בשלחן ערוך .תלמידו המובהק ר' יוסף בן משה ,כתב ספר שלם אודותיו
-הנהגותיו ,מנהגיו ,דרכו בלימוד ובהוראה ועוד -הוא ספר לקט יושר .ספר השאלות ותשובות שלו,
תרומת הדשן ,נהיה למקור חשוב בהלכה .מקובל ,שרוב השאלות בספר הומצאו על ידו לשם לימוד
ופסק .בחלק א' של הספר ישנן שנ"ד שאלות כמניין דש"ן .חלק ב' נקרא פסקים וכתבים )פו"כ( .ידוע
שהיתה לו לר' ישראל גם יד בקבלה ואף השתמש בכחו זה להגן על ישראל מפני אויביו בעת צרה וצוקה.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל כט
ואפילו נתיר לשלוף סכין התקועה בנקב .וא"ת דמחייב משום דמתקן
פיתחא? הא מסקינן התם פ' חבית דבר
בחבית ואף שיש אפשרות תורה דכל פתח שאינו עשוי להכניס
שיעבור איסור -אם יתכוין לעשות נקב ולהוציא לא שמיה פיתחא הוא ,אלא
– עכ"ז יהיה איסורו אך ורק מדרבנן דחכמים גזרו בכל פתחים ונקבים גזירה
וא"כ אין לאסור את שליפת הסכין שהיא משום לולין דתרנגולים דאינהו עשוים
להכניס ולהוציא כדאיתא התם .ולהכי קא
פס"ר בדרבנן. מכוין להוסיף איסור ,אבל בשאין מתכוין,
נוכל לומר אפילו אי פסיק רישיה הוא
אך בודאי שנאסור לשלוף סכין שרי ,דבאיסור דרבנן יש לחלק בין מתכוין
גמור ,לפסיק רישיה ,כדאיתא בתשובת
התקועה בכותל כיון דהוי 'קודח
דאורייתא' בפס"ר. מור"ם במרדכי פ' הזורק ,עכ"ל.
אך עתה ירצה התה"ד לחדש 'מהלך ונמצא כי על פי 'מהלך ראשון' בדברי
שני' בדברי המרדכי ]ואינו סותר המרדכי הבין התה"ד כי
כלל למהלך הראשון כמו שיתבאר[ ותורף המרדכי מיירי בחבית קטנה ,ואפילו לפי
דבריו כי המרדכי שהתיר בחבית מיירי רק דברי המחמירים בגמרא שבת האוסרים
על 'חבית גדולה' שדינה כבנין וממילא להוציא סכין אם לא 'דצה ושלפה' -
השולף סכין ממנה מתחייב משום 'קודח בחבית בכל מקרה אין סיבה לאסור ,שהרי
דאורייתא' וכל התירו של המרדכי מבוסס אין מצב שיתחייב משום בנין בכלים ע"י
על 'דצה ושלפה' – שברור שאין כאן הרחבת הנקב ,ואף אם יכוין לנקוב את
פס"ר של קודח ,והחידוש בזה הוא שאף החבית עדיין האיסור יהיה רק מדרבנן
שלכאורה היה מקום לגזור על שליפת כיון שהנקב מיועד רק להוציא ולא
הסכין 'שמא יתכוין ממש להוסיף' וקמ"ל להכניס וממילא אם פסיק רישא שינקוב
דלא גזרו בהא ,וע"פ מהלך זה אין כלל חור בחבית – עדיין אין סיבה לאסור
נידון של פס"ר בשליפות הסכינים אלא משום דהוי רק פס"ר בדרבנן ואין לאוסרו,
הנידון היחיד הוא האם חיישינן שיבא ואמנם בודאי שסכין התקוע בכותל שאם
להוסיף בידיים בנקב שכבר הורחב מערב יתכוין להרחיב יתחייב משום 'קודח'
ברור שייאסר לשלפו מן הקיר אא"כ 'דצה
שבת ע"י 'דצה ושלפה'. ושלפה' כיון שההוספה בנקב מוגדרת
וז"ל תה"ד במהלך השני :אמנם נראה כפס"ר בדאורייתא ויש בזה חיוב.
דהאי סכין התקוע בחבית איירי ולמסקנא:
שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ,ולא
פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב ,מדמייתי ברור שמותר לשלוף סכין התקועה
עלה ראייה מפ' במה טומנין ,מסכינא
דביני אורבי דצה ושלפה כו' .וההיא ע"כ בספסל – דלמאי תיחוש לה ,והא
איירי דלאו פסיק רישיה היא שירחיב אין בנין בכלים בהרחבה כזאת.
הגומא ,דר"י פי' פ' כירה )שבת מד .תד"ה
דכ"ע( דלהכי בעינא דצה כדי שלא יזיז
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל ל
כאן בקטע זה בא התה"ד לפרש ולסלק עפר ממקומה ומשום מוקצה .ומ"מ ע"כ
מודה הוא דאי הוי פסיק רישיה להרחיב
קושי גדול בחידושו -היאך איכא את הגומא הוי אסור ,דעושה גומות ואינו
איסורא בשליפת סכין מהכותל ]וכן צריך לעפרה חייב מדאורייתא משום
מחבית גדולה מארבעים סאה[ והא בניין ,כדאיתא בהדיא פ"ק דביצה )ח (.גבי
לכאורה מצינו בגמרא שנדחו סברות דקר נעוץ .וא"ת אי איירי סכין התקוע
המחמירים רב הונא ושמואל וממילא שרי בחבית דלאו פסיק רישיה הוא ,א"כ מאי
לשלוף סכינא מביני אורבי וממילא נתיר קמ"ל? פשיטא! דבכל דבר שאינה
שליפת סכין מכותל ,דמאי שנא .ולפיכך מתכוון אפי' במלאכה דאורייתא שרי,
ביאר כי אמת שנדחו דברי שמואל שאסר דקי"ל כר"ש .וי"ל דאצטריך לאשמועינן
שליפת סכינא מביני אורבי כיון שהאיסור דלא גזרו דילמא אתי לכוין שיוסיף בנקב,
אינו 'קודח' ,ושמואל עצמו סבר כי יש הואיל וידעינן דניחא ליה בהרחבת הנקב.
לחייב על השליפה שגורמת 'דחיקה כדאשכחן דגזרינן דילמא אתי לאשוויי
והרחקה' של לבינה אחת מחבירתה גומות פ' המצניע שבת )צה (.ופ"ב
ונראה שרצה שמואל לחייב מכח 'בונה' דעירובין )קד (.גבי נשים המשחקות
אך נדחו דבריו ולמסקנא אכן דחיקת באגוזים ,דפר"י דהנהו כולהו גזרות
והרחקת לבינים זו מזו ע"י שליפת סכין דילמא אתי לאשויי גומות במתכוין,
היא פעולה מותרת אך קדיחת חור ע"י כדאיתא במרדכי ריש פ' הבונה ובסוף פ'
שליפת ונעיצת סכין בכותל או בחבית תולין .והוא מייתי ראייה מדצה ושלפה
גדולה הרי היא איסור גמור של פס"ר דלא גזרינן התם דילמא ירחיב הגומות
במתכוין כדי שיוכל להכניס הסכין בקל.
באיסור קודח. ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית
מיירי בלאו פסיק רישיה הוא ,מתיישב
והכרעת תה"ד היא וז"ל :וכיון דכבר אפילו בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ'
סאה .דכתב א"ז אהא דמתיז ראשו בסייף
נהגו העולם לאסור ולהוציא דחבית גדולה כזאת שייך בה בנין כמו
סכין התקוע בכותל ,ואשכחינן ביה טעמא בקרקע .ואי הוי פסיק רישיה חייב משום
כדפרשי' ,יש לנו לקיים המנהג אפי' הוא קודח כמו בתקוע בכותל ,כדמפרש לעיל.
לקולא ,כ"ש לחומרא .אבל אם תקוע
הסכין בדבר תלוש בספסל וכה"ג לא אבל סכינים דביני אורבי אין נראה
ידעינן כלל טעם וסברא לאסור ,והמחמיר
לחייבו משום קודח .אפילו אי לא
בדבר מפריז הוא על מדותיו ,עכ"ל. דצה ושלפה דהתם אינה אלא שמפריד
אורבי מהדדי ,שהרי אינו גוף אחד ולא
סיכו שיטת תה"ד בשני שייך בה קודח ,אבל משום הרחבת גומא
מהלכיו שייך בה .ולכך נקט ר"י האי לישנא ,ולא
ואם נצרף את הוראות תה"ד בשני לשון קודח ,עכ"ל תה"ד.
המהלכים נמצא להלכה בשליפת
סכין:
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לא
בירור הוראות שו"ע ורמ"א א .סכינא 'ביני אורבי' בשליפה
ועפ"ז מובנות כל הוראות השו"ע בסי' ראשונה :בזו סבר שמואל לאסור
ונדחו דבריו ושרינן כיון שרק דוחק
שיד סעי' א' וי"ב: ומרחיק את האבנים זו מזו ואין כאן
שבסעיף א' כתב וז"ל :ואם היה סכין פס"ר באיסור דאורייתא.
תקוע מע"ש בחבית ,מותר ב .שליפת סכין מכותל בשליפה
להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין
ראשונה :ברור שאסור כיון שזה פס"ר
להוסיף ,עכ"ל. באיסור קודח דאורייתא.
ובסעיף י"ב כתב וז"ל :סכין שהוא ג .שליפת סכין מחבית גדולה בשליפה
תחוב בכותל של עץ מבע"י, ראשונה :ברור שאסור כיון שזה פס"ר
אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר באיסור קודח דאורייתא.
מחובר; אבל אם הוא תחוב בספסל ,וכן
ד .שליפת סכין מחבית גדולה או מכותל
בכל דבר תלוש ,מותר להוציאו ,עכ"ל.
בשליפה שניה :בזה אין פס"ר
אלא שצ"ב מדוע לא חילק בין חבית שירחיב את הנקב שהרי 'דצה ושלפה'
מבעו"י ,אך עכ"ז לכאורה היה מקום
גדולה לחבית קטנה ,שהרי זהו לחוש שמא יכוין להרחיב ממש את הנקב
חילוק משמעותי מאד בדברי התה"ד ע"מ שיהא מקום לסכין להכנס שלא
ונראה לבאר כי באמת ליכא להשו"ע
חילוקא בין 'כלי גדול' לבין 'כלי קטן' בדוחק -לא גזרו בהא.
]ומפורשות דחה בב"י חילוק זה מכח
קושיא דעייל שופתא בקופינא[ ולכן גם ה .שליפת סכין מספסל בשליפה
בשו"ע לא הובא חילוק זה אלא רק בדברי
הרמ"א בסעיף א' שהגיה ע"ד השו"ע ראשונה :מותר גמור ואין לחוש
וז"ל :אין בנין וסתירה בכלים .וה"מ, לכלום שהרי אין בנין בכלים בתיקון
שאינו בנין ממש כגון חבית ,הגה :שאינה
מחזקת ארבעים סאה )ת"ה סי' ס"ה(, קל כזה.
שנשברה ודיבק שבריה בזפת ,יכול
לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא ו .שליפת סכין מחבית קטנה בשליפה
יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח,
דא"כ הוה ליה מתקן מנא ,ע"כ דברי ראשונה :מותר ,ואף שהיה מקום
לחוש שמא ע"י שליפת הסכין ירחיב
שו"ע ורמ"א. וזה פס"ר באיסור 'קודח' עכ"ז אין
לאסור משום שהאי נקב הוא רק אסור
וכיון דלא ס"ל לשו"ע האי חילוקא מדרבנן כיון שאינו עשוי 'להכניס
ולהוציא' ולכן יש בכאן פס"ר באיסור
השמיט את דין 'חבית גדולה'
דרבנן ושרי.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לב
דרבנן ועיין לקמן בסי"ב דבכותל שהוא והכריע כי בכל חבית שרי לשלוף סכין
מחובר גם המחבר מודה דאסור להוציא בשליפה ראשונה ואין לחוש לקודח כיון
הסכין שהיה תקוע בו מערב שבת ]וה"ה
בחבית שמחזקת ארבעים סאה דיוצא ג"כ שכלי גדול – אינו נחשב כקרקע.
משם כלי דהוי כאהל [דשם במתכוין
להרחיב הנקב חייב משום קודח דהוי אבל דברי הרמ"א שאסר לשלוף סכין
תולדה דבונה ולכן אפילו אם אינו מכוין
מחבית אא"כ דצה ושלפה מבעו"י
עכ"פ פסיק רישא הוא ,עכ"ל. וציין ע"ז שמקורו הוא מתה"ד צ"ב ,וכן
בדרכי משה כתב וז"ל :בתרומת הדשן
שיטת האחרוני – חד פס"ר מוכח בהדיא דטעם דבחבית אסור משום
בדרבנ אסור ,תרי פס"ר שרי דאיכא למיחש שמתקן פתחא מה שאין כן
בשאר דברים תלושים .ולכן דברי תרומת
אלא שהביא המשנ"ב את שיטות הדשן נכונים בטעמן ואין לפקפק עליהן,
ע"כ .ונראה שהבין כי התה"ד רצה לחלק
האחרונים שחלקו בתרתי ע"ד בין 'חבית' שבה יש לחוש לאיסור פס"ר
השו"ע וז"ל :והנה לענין עיקר הדין בדרבנן לבין 'ספסל' שבו ליכא למיחש
הסכימו המ"א וא"ר והגר"א והגרע"א כלל ,אבל מלבד שביארנו את דברי תה"ד
דפסיק רישא אסור אף במלתא דרבנן שיעלו עם הבנת השו"ע ,קשה שיחזור בו
ומ"מ הכא מצדדים המ"א והגר"א התה"ד מההבנה שהחל בה דפס"ר
דמדינא אף בכותל שרי היכא שאין
מתכוין כיון שא"צ להגומא והוי מלאכה בדרבנן שרי.
שאצל"ג וגרע משאר איסור דרבנן דאסור
היכא שהוא פסיק רישא כיון שהוא ג"כ למעשה נראה שחלקו השו"ע והרמ"א
מקלקל וגם הוא כלאחר יד וממילא נעשה
הגומא בכותל ע"י הוצאת הסכין בהבנת תה"ד -האם ס"ל
שמתרחב הגומא וכדלעיל בסימן שי"א להחמיר בפס"ר בדרבנן או שמא מיקל
ס"ח גבי צנון ע"ש אלא שהעולם נהגו בו בהא ,וכ"כ המשנ"ב בסקי"א וז"ל :היינו
איסור להוציא דנראה כעושה נקב בכותל שהיה תקוע בחוזק וע"י הוצאתו והכנסתו
וגם הט"ז מצדד כן בעיקר הדין אף בכותל פסיק רישא הוא שיתרחב הנקב אפ"ה כיון
ומ"מ סיים דאין בידו להקל נגד התה"ד דעיקר איסורו הוא רק מדרבנן ס"ל דשרי
והשו"ע והרמ"א שפסקו כולם בסוף כיון שאינו מתכוין לזה ודעת הרמ"א
לחלוק עליו דדוקא כשהוציאו פעם אחת
הסימן להחמיר לענין כותל ,עכ"ל. מבעוד יום דעי"ז נתרחב קצת דתו לא הוי
פסיק רישא אבל בלא"ה אסור דפסיק
ונמצא כי ס"ל להנך רבוואתא להחמיר רישא הוא דאף דהוא פתח שאין עשוי
להכניס ולהוציא דאיסורו הוא רק מדרבנן
מדעת השו"ע ולאסור בפס"ר וכנ"ל ס"ל דפסיק רישא אסור אף במלתא
בדרבנן ,וזו פלוגתא ראשונה ,והמשיכו
ב .ולפמשנ"ת יש לפקפק באיסור חבית גדולה בשיטת השו"ע.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לג
דהיינו 'פס"ר בתרי דרבנן' הרי בזה יש לחלוק על השו"ע שהחמיר בשליפת סכין
מקום להקל ועפ"ז חלקו על השו"ע מכותל מחובר והם ס"ל להקל ,ויסוד
שהחמיר ואסר בשליפת סכין מכותל סברתם היא שאף שאין די בפס"ר דרבנן
מחובר – שהרי כאן איכא 'תרי דרבנן' לגרום היתר עכ"ז דכאשר יצטרפו עוד
צדדים שהופכים את האיסור לדרבנן
מקלקל וכלאחר יד.
תשעה מקומות שהיקל בה השו"ע
'חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה' הוראות השו"ע בפס"ר בדרבנ
וא"כ הוי פס"ר באיסור דרבנן ,והמג"א
בסי' שיד סק"ה מפורשות ביאר בטעם וננסה להסדיר את הראיות שהשו"ע
ההיתר דהוי משום מקלקל. מתיר בפס"ר דלא ניחא ליה
באיסור דרבנן ,ומצינו תשע ראיות:
ריסוק שלג מוליד מים
סכין בחבית
ג .ובסימן שכ סעיף י"ג וז"ל :דורס שלג
א .בסי' שיד סעיף א' כתב וז"ל :ואם
ברגליו ואינו חושש ,עכ"ל .והרי
בדריכה ע"ג שלג הרי הוא מרסק ומוליד היה סכין תקוע מע"ש בחבית,
מים והדבר נאסר מדרבנן ,שהרי למדנו מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו
שם בסע' ט וז"ל :השלג והברד ,אין מתכוין להוסיף ,עכ"ל .וכאן הוי פס"ר
מרסקין אותם ,דהיינו לשברם לחתיכות דלנ"ל באיסור דרבנן דהא הרחבת
דקות כדי שיזובו מימיו ,עכ"ל .אלא ע"כ הפתח היא רק 'פתח העשוי להוציא'
שפס"ר בדרבנן שרי. ואיסורו רק מדרבנן.
אמירה לגוי פתיחת פי החבית עקירת צנונות
ד .ובסי' רנט סעיף ז' שהורה השו"ע ב .בסימן שיא סעי' ח' וז"ל :טלטול מן
וז"ל :תנור שמניחים בו החמין הצד לצורך דבר המותר ,מותר .הלכך
וסותמין פיו בדף ושורקין )פי' מחליקין( צנון שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים
אותו בטיט ,מותר לסתור אותה סתימה ולא השריש וגם לא נתכוין לזריעה ,נוטלו
כדי להוציא החמין ולחזור ולסותמו; ואם אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו,
יש בו גחלים לוחשות ,מותר ע"י א"י, ואף על פי שהוסיף מחמת לחות הקרקע,
עכ"ל .ובמשנה ברורה כתב ע"ז וז"ל: מותר ,עכ"ל .וכאן הגומא שנוצרה בקרקע
אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הרי היא 'חורש' אבל נראה שהיקל בזה
הגחלים ואף על פי שאין מתכוין לכך משום דהוי 'מלאכה שא"צ לגופה' כדין
ג .כך עורר בזה הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לד
וז"ל :עיין בט"ז והגר"א שהסכימו דצ"ל אסור משום פסיק רישא אבל באמירה
או שליקטן אחר לאכילה וכן הסכים לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף
המ"א לדינא דדוקא איש אחר שליקטן סימן רנ"ג וכו' ...ודע דכ"ז לענין סתימת
לאכילה ואינו מתכוין להכשירו מותר אף התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע
על גב דפסיק רישא הוא דממילא מוכשר אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים
הרי לא ניחא ליה בההכשר ההוא וכיון לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט
דלבסוף יהיה תועלת בזה לאדם אחר דהרוח מבעיר את הגחלים ,עכ"ל .וא"כ
שיהיה יכול לצאת בהן ידי מצוה לא מפורשות מצינו שהתיר השו"ע בשבות
מחמרינן בזה משא"כ אותו האיש גופא שכל עיקרו דרבנן כגון 'אמירה לגוי' שאין
אף אם הוא מכוין לאכילה ולא להכשירו בו שום שייכות לדאורייתא – פס"ר דלא
מ"מ אסור דפסיק רישא הוא אם לא
דאית ליה הדסים אחרים לצאת בהן וא"צ ניחא ליה ככיבוי והבערה.
להן ,עכ"ל. ליקוט ענבי הדס
שפיכת מים בחצר בימות הגשמים ה .כתב בשולחן ערוך בסי' תרמו ס"ב
ו .ובסימן שנז סעי' א' כתב השו"ע וז"ל: וז"ל :היו ענביו מרובות מעליו ,אם
ירוקות ,כשר; ואם אדומות או שחורות,
חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, פסול ,ואם מיעטן ,כשר .ואין ממעטים
שהיא סמוכה לרשות הרבים ,אין שופכין אותם בי"ט ,לפי שהוא כמתקן ;עבר
לתוכה מים בשבת בימות החמה ,שכיון וליקטן ,או שליקטן אחד אחד לאכילה,
שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם הרי זה כשר ,עכ"ל .וכתב במשנ"ב סק"ח
ד .ומצינו במשנ"ב פעם נוספת יסוד זה שהותרה אמירה לגוי ]שהוא איסור דרבנן[ בפס"ר דלא ניחא
ליה – בסי רנ"ג ס"א שהתיר הרמ"א אמירה לגוי בנטילת קדירה מע"ג גחלים ,והוסיף דאם ליכא גוי
שרי אפילו לישראל ליטול את הקדירה משום דאינו פס"ר ,והעיר בזה המשנ"ב בסקנ"א וז"ל :ודוקא
כשעומדת הקדרה ע"ג גחלים אבל הגחלים מונחים סביב הקדרה אסור לישראל משום שע"י נטילתו
בודאי יחתה בגחלים ואסור דעי"ז מבעיר התחתונות ומכבה העליונות ואף שאין מתכוין לזה פסיק רישא
הוא ואפילו ע"י א"י יש מחמירין בזה עיין במ"א וא"ר ומ"מ נראה דלצורך שבת יש לסמוך ע"ד המקילין
ע"י א"י ,עכ"ל .הרי שבמקום דאיכא פס"ר – נחלקו בזה האחרונים ,יש מתירים ויש אוסרים ,ועוד מצינו
בסו"ס רנ"ג משנה ברורה סקצ"ט וז"ל :דכיון שאסור לומר לא"י להחם לכך נוהגים שהא"י נותן התבשיל
שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור ומה שמסיק
אח"כ את התנור עיקר כונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי ]דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף
סימן רע"ו[ ולא לחמם את התבשיל ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא מ"מ באמירה
לא"י דהוי שבות דלית בו מעשה לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישא ,עכ"ל .ויש להקשות מדוע
בסקנ"א הביא דיעות בפס"ר דאמירה לגוי וכאן התיר וביאר בפמ"ג שכאן מיירי בתבשיל שנצטנן ולדעת
הרמב"ם והרשב"א אין בו בישול אחר בישול אבל התם הוי מבעיר.
ה .מלשון זו שנקט 'שהוא כמתקן' ]וכך לשון הרמב"ם[ מבואר כי השו"ע ס"ל דהאי תיקון הוי דרבנן
וכשיטת התוס' )יומא לד :ד"ה הני מילי( אך יש ראשונים דס"ל דהוי המיעוט מדאורייתא )מרדכי
תשיז ,מאירי שבת כט :רא"ש שבת פי"ג ס"א(.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לה
ברירת כרשינין עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה,
והוי כאילו שופך לרשות הרבים ,לכך
ח .בסי' שיט סעיף ח' כתב השו"ע וז"ל: צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת
סאתים .הגה :וכל גומא שהיא חצי אמה
אין שורין את הכרשינין ,דהיינו על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה,
שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר מחזקת סאתים )רמב"ם( .בין אם יעשנה
הפסולת ,ולא שפין אותן ביד כדי להסיר בפנים בחצר או בחוץ ,אלא שאם יעשנה
הפסולת דהוה ליה כבורר ,אבל נותנן בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא
בכברה אף על פי שנופל הפסולת דרך מקום פטור ויפלו המים מידו למקום
פטור .וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה
נקבי הכברה ,עכ"ל. כל מה שירצה .ואם אינה מחזקת סאתים
לא ישפוך בה כלל .ואם יש בחצר ארבע
ברירת תבן על ארבע ,אפי' הוא אריך וקטין ,או
בימות הגשמים בחצר כל שהוא ,מותר
ט .וכן הוא בשולחן ערוך סימן שכד לשפוך בה כל מה שירצה ,עכ"ל .הרי
שיש איסור מדרבנן לשפוך מים ברשות
סעיף א' וז"ל :אין כוברין התבן היחיד ויצאו מכחו לרה"ר ,ועכ"ז התירו
בכברה שיפול המוץ לארץ ,ולא יניחנו לשפוך בימות הגשמים שחצירו מטונפת
במקום גבוה כדי שירד המוץ; אבל נוטל בטיט וביאר במשנ"ב סקי"א שעתה אינו
בכברה ונותן לתוך האבוס אף על פי מתכוין שיצאו לחוץ כיון שאינו מקפיד
שהמוץ נופל מאליו ,מותר כיון שאינו על נקיון חצירו ,וא"כ הוי פס"ר דלא ני"ל
מכוין ,עכ"ל .ונרחיב היריעה בשני מקרי
באיסור דרבנן.
ברירה הנ"ל:
טלטול מי מטר בבגדיו
הראת לדעת כי בשני המקרים הנ"ל
ז .וכן יש להביא ראיה ממה שכתב
שרינן להניח את התערובת של
האוכל והפסולת הכלי המיועד לברירה השו"ע בסי' שכו ס"ז וז"ל :אבל
ופס"ר שיברור ועכ"ז שרי ,וחובה עלינו ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על
לבאר כי הכא לא עביד מעשה ברירה ראשו ועל לבושו ,לא הקפידו בו ,עכ"ל.
דאורייתא ,ואפשר לבאר בכמה פנים והרי המעביר ד"א ברה"ר בצורה כזו הרי
מדוע מיירי רק באיסור ברירה מדרבנן: הוא עושה מעשה פס"ר דלא ני"ל שאינו
רוצה בהובלת המים ,וכאן זהו איסור
פסולת הנאכלת ע"י הדחק -דיש דרבנן כיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים
בבגדיו' ]שבטלים לבגדיו[ איסור דרבנן,
לומר דהכא פסולת הכרשינין ראויה ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן' -הוצאה
להאכל לבהמה ע"י הדחק ,וממילא
ברירתה אסורה רק מדרבנן כמו שחידש כלאחר יד ומלאכה שא"צ לגופה.
הרב המגיד בהלכות שביתת עשור ,ונקטו
כדבריו המג"א והמשנ"ב ,והוכחה גמורה
לדבר מדין תבן ומוץ – דהרי המוץ הוא
פסולת התבן ,ומשנה שלימה היא דנוטל
התבן עם המוץ ומאכיל לבהמה ,ומוכח
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לו
מלשון הרמב"ם )פ' כא הלכה לב( דכתב א"כ דמוץ אע"פ שנחשב כפסולת – בכ"ז
'המרקד מאבות מלאכות -לפיכך אין נאכל ע"י הדחק ,וא"כ – הכא גם אם
כוברין התבן בכברה וכו' מפני שהוא יכבור ממש בידיו יעבור על דרבנן בלבד,
כמרקד בכף הדמיון ,ועוד מעצם העובדה וממילא הוי פס"ר בדין דרבנן דשרי
דכתב הרמב"ם דין זה )בפרק כא( בין השו"ע ,ואפשר לבאר ע"פ חידוש זה את
השבותין מוכח דס"ל דהוי דין דרבנן, לשון הטור ושו"ע לגבי שריית כרשינין
אבל גם לפי ביאור זה עדיין קשה שהרי במים ,וכן בעניין שיפת כרשינין 'דהוה
הברירה מתפרשת כפעולת 'ניחא ליה'. ליה כבורר' ויש לשאול – מדוע כתבו
'כבורר' בכף הדמיון ושינו מלשון רש"י
בורר חלק מהפסולת -ועוד אפשר שכתב דהוה ליה בורר ,וכבר הסתפק בזה
הפמ"ג אי הוה מדאורייתא או מדרבנן,
לומר דהכא לא הוי ברירה מדאורייתא ולדברינו ניחא דלא הוי דאורייתא מחמת
משום דפעולת 'הכבירה' שונה מפעולת סוג הפסולת הנבררת – דהוי פסולת
'הרקדה' ,דבכבירה -החלק היוצא מבין כרשינין שאיסור ברירתה מדרבנן,
נקבי הכברה הוא דווקא הפסולת ,וממילא ולפיכך כתבו הטושו"ע – לשון ברירה
בהולכה לא מתנקה כל האוכל אלא נשאר מדרבנן ,אבל לביאור זה קשה שהרי
מעורב עם הפסולת אלא שהלכה ופחתה הברירה מתפרשת כפעולת 'ניחא ליה'.
כמות הפסולת המעורבת ,ודמיא לדין
הירושלמי בפרק כלל גדול 'אמר ר' יודן בורר בשינוי -ויש עוד לבאר כי כאן
היה יושב על הכרי ובורר כל היום אינו
מתחייב' ולמדנו מדברי הירושלמי שני בפעולת הכבירה כל ענינה היא הפוך
דברים :האחד -דכל זמן שלא נברר ונתקן בדיוק מאב המלאכה הנקרא 'מרקד',
כל הכרי אין מתחייב הבורר ,דבורר דמרקד מנפה בנפה והאוכל יוצא דרך
משמעו תיקון האוכל .והשני -דאיכא נקבי הנפה ,והפסולת נותרת בנפה ,וכמו
איסור דרבנן ברירה מעין זו] .והביה"ל שהגדיר זאת ר' זירא )קלח ,א( מה דרכו של
)סי' שמ ס"א ד"ה ומלקט( חקר ע"פ הירושלמי מרקד ,פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה
הנ"ל בחיוב תולש שערה אחת לבנה והכא בכובר תבן – הפסולת מלמטה
משחורות ,מה יהיה דינו של תולש שערה ואוכל מלמעלה ואין לך שינוי גדול מזה.
אחת לבנה משחורות אך לא נתיפה האדם וראיה לדבר שאפי' יכבור ממש בידו לא
מחמת שישנן עוד שערות לבנות אחרות[, חשיב מלאכה דאורייתא -מהא דלא גזרו
ונלמד לדין דידן דהרי הכא נמי נבררת רק חכמים 'שמא יכבור' והתירו לאדם לתת
מעט פסולת ואין בפועל שום תיקון תבן בכברה ,ולהתהלך כך כאשר הכברה
משמעותי בתערובת ,ולכן אין בברירה עמוסה לעיפה בתערובת אלא מהא דלא
מעין זו איסור דאורייתא ,אלא הגדרת גזרו מוכח דהוי דרבנן ומשום דהוי גזירה
המעשה היא פס"ר בדרבנן ,ואפשר לא גזרו גזירה לגזירה ,ואף בשעה"צ )סי'
להביא ראיה להבנה זו מדברי המאירי שכד ס"ק א( אוקים דברי השו"ע דס"ל
שחזר פעמיים על יסוד זה – בדין נתינת דאפי' כובר ממש הוי דרבנן ,והביא ראיה
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לז
גדרי 'באי לכלוב לערב' כרשינין בכברה או בכלכלה כתב –
'ומקצת הפסולת נופל מאליו' וכן בדין
ואגב היותנו בזה התעוררה לנו קושיא הולכת תבן בכברה כתב – 'וקצת המוץ
בדיני צידה ,שיש לכאורה להקשות נופל מאליו'.
ע"ד השו"ע בסי' שטז סעיף ד' שהורה
בזה"ל :פורסין מחצלת ע"ג הכוורת, ועתה נבאר כי כיון שאינו מועילה לו
)מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש(,
ובלבד שלא יכוין לצוד ,וגם הוא בענין הברירה החלקית – ממילא
שאינו מוכרח שיהיו נצודים ,כי היכי דלא נחשבת בעיניו כפסיק רישה דלא ניחא
להוי פסיק רישיה ,עכ"ל .והרי בסעיף יב
כתב השו"ע וז"ל :חיה ועוף שברשותו ליה.
מותר לצודן ,והוא שלא ימרודו; אבל אם
הם מורדים ,אסור לתפסם אפילו בחצר, צידת דבורי בפס"ר
אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם
היו צריכים מצודה ,עכ"ל .וביאר ולכאורה היה מקום להקשות מסימן
המשנ"ב וז"ל) :נב( חיה ועוף שברשותו -
כולל כל מיני בע"ח שהרגילן בבית ונעשו שטז סעיף ד' ]ובאמת כך
בני תרבות) :נג( מותר וכו' -היינו אפילו הקשה המג"א בסי' שיד סק"ה ע"ד
בחוץ והטעם כיון שהם בני תרבות השו"ע[ וז"ל השו"ע :פורסין מחצלת
והורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם ע"ג הכוורת) ,מקום שמתכנסים בו הדבורים
בערב ונוח לתפסן לכן אף כשיצאו מן לעשות דבש( ,ובלבד שלא יכוין לצוד ,וגם
הבית הרי הן כניצודין ועומדין ולא שייך הוא בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים,
בהם צידה) :נה( גדול -אבל אם החצר כי היכי דלא להוי פסיק רישיה ,עכ"ל.
קטן דבלא"ה אין צריכין להם מצודה והרי דבורים הם דבר שצידתו מדרבנן
כדאמרינן במס' ביצה )לו (:וכ"כ התוס'
אפילו איסור דרבנן ליכא ,עכ"ל. בשבת )מג (:וא"כ היאך אסר השו"ע
לפרוש מחצלת ולצוד דבורים בפס"ר
ולכאורה יש להבין ,והרי המכיר את באיסור דרבנן ,באמת בזה חידש הב"י כי
דבורים חשיבי 'במינו ניצוד' וכבר תפסו
ארחן ורבען של דבורים עליו גדולי האחרונים ]הב"ח והט"ז
שבכוורת – יודע כי אין לך 'באות לכלובן והמג"א ועוד[ אולם כבר ביאר הא"ר את
לערב' כמותן ,ונוח מאד לצודן בכוורת, דברי הש"ס שיעלו יפה עם הבנת הב"י,
ומדוע חשש השו"ע לפס"ר באיסור וכ"כ הלבוש ,וא"כ נמצא שלדעת
צידה ,והא לכאורה יש להתיר לכתחילה השו"ע צידת דבורים הוי פס"ר
בדאורייתא ובודאי אסירא ,ולכן אין
את צידתן. קשר בין נידון דצידת דבורים לדין פס"ר
דלא ני"ל בדרבנן.
ו .לבד ממקרים מסוימים של נדידת הדבורים לבנות להן בית חדש ,אך תופעה זו מתרחשת רק בתחילת
הקיץ ואילו הגמרא העמידה את האיסור בכיסוי הכוורת בימי ניסן ותשרי.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לח
והללו באין לכלובן לערב ואין מזונותן אכן המעיין בשו"ע סי' תצז סעיף ט'
עליך .רב מרי אמר :הני עבידי לרבויי והני
לא עבידי לרבויי - .כולהו נמי עבידי ימצא שהורה בזה"ל :יוני שובך
לרבויי! -לכלובן קאמרינן דעבידי ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים) ,פי'
כלי חרס הבנויים בכותלים לקנן בהם העופות(,
לרבויי ,ע"כ. אסור לצודן; לפיכך אין זימון מועיל
להם .והני מילי בגדולים ,אבל בקטנים
הראת לדעת כי בתחילה סברו להבין שאינם מפריחים מותר לצודן ,אבל זימון
בדברי שמואל כי 'באים לכלובן צריכים ,עכ"ל.
לערב' הוא הגורם המתיר ,והקשו – היאך
תאמר כן והא מצינו חיובא בכה"ג – ובמג"א סקי"א כתב וז"ל :אסור לצודן.
שהרי יוני שובך ועלייה שאע"פ שיש בהן
את היסוד של 'באין לכלובן לערב' ועכ"ז וחייב חטאת וטעמ' אף על פי
שבאין לכלובן לערב מ"מ אין מזונתן
הצדן חייב חטאת. עליך ולא חשיבי כמזומן א"נ משום
שעבידין להשמט ולברוח מפני בני אדם
ולכן חידשה הגמרא שאמת אין די ואין נוח לתפסן )גמ'( וברא"ש גבי אווזין
משמע כטעם הראשון ובר"ן משמע
במציאות 'באין לכלובן לערב' אלא כטעם השני ויש לחוש לשני הטעמים
מיבעי לן עוד תנאי:
עססי' שי"ו ,עכ"ל.
א .רבה בר רב הונא בשם שמואל ביאר –
מזונות עלי או לא עבידי
שצריך שגם יהיו מזונותן עליך. לרבויי
ב .רב מרי ביאר – שצריך שגם לא עבידי ולביאור דבריו יש להקדים את דברי
לרבויי בכלובן – דהיינו כאשר ייתפסו הגמ' במסכת ביצה )כד (.וז"ל:
בתוך הכלוב – לא יתנגדו. היכי דמי מחוסר צידה? -אמר רב יוסף
אמר רב יהודה אמר שמואל :כל שאומר
וע"ז כתב המג"א דהר"ן פסק כתירוץ הבא מצודה ונצודנו .אמר ליה אביי :והא
אווזין ותרנגולין ,שאומרים הבא מצודה
השני בגמרא – כרב מרי ,אך הרא"ש ונצודנו ,ותניא :הצד אווזין ותרנגולין
הורה כתירוץ ראשון דרבה בר רב הונא, ויוני הרדיסאות -פטור! אמר רבה בר רב
וא"כ יש לחוש לשני התירוצים שהיתר הונא אמר שמואל :הללו באין לכלובן
צידה יהיה בבע"ח שמזונותן עליך וגם לא לערב ,והללו אין באין לכלובן לערב.
והרי יוני שובך ויוני עלייה ,דבאין לכלובן
יתנגדו בשעת התפיסה בכלוב. לערב .ותניא :הצד יוני שובך ויוני עלייה,
וצפרים שקננו בטפיחין בבירות -חייב!
וכן פסק במשנה ברורה וז"ל ) :כו( יוני אלא אמר רבה בר רב הונא אמר שמואל:
הללו באין לכלובן לערב ומזונותן עליך,
שובך וכו' -ר"ל יוני מדבריות שקננו
בשובך שבחצירו או שקננו בעליתו) :כז(
וצפרים וכו' -מיירי גם כן כנ"ל שאינם
מורגלים אצלו אלא פורחים כל היום
בשדות ולערב באים שם ללון) :כח( אסור
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל לט
העולה מ הדבורי: לצודן -אפילו בכלובן כיון שיכולין
לצאת משם ובשבתחייב חטאת ולא דמי
למעשה ,בצידת דבורים נראה כי ליונים שבבית שניזונים בבית .ובאין תדיר
לאכול וכניצודין דמי וגם עי"ז בני תרבות
מתקיים רק תנאי אחד – באים הם ואינן בורחין ונשמטין כ"כ כשרוצים
לכלובן לערב ,אך בודאי שאין מזונותיהן לאחוז אותם משא"כ ביונים אלו שניזונין
עליך ,כדמצינו ברמב"ם שבת פכ"א מעלמא ואין מניחים עצמן ליתפס ביד,
הלכה לו וז"ל :במה דברים אמורים במי עכ"ל .וציין ע"ז בשעה"צ סקמ"ח וז"ל:
שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו ויוני גמרא והעתקנו ב' התירוצים שבגמרא,
הבית ואווזין ותרנגולין ,אבל מי שאין וכתבו האחרונים דצריך להחמיר כשני
מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני שובך הפירושים ,ולפי זה אפילו אווזין
ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון ולא ותרנגולין דמזונותן עליו אם מרדו ואין
מים,עכ"ל .וכן הורה בשולחן ערוך סי' נוח לתפסן אסור ,וכן יונים אפילו אי
שכד סי"א וז"ל :אין נותנין מים ולא אתרמי שהורגלו עם בני אדם ונוח לתפסן,
מזונות לפני דבורים ,ולא לפני יוני שובך הואיל ואין מזונותן עליו אסור ]חמד
ויוני עליה ,ולא לפני חזיר; אבל נותנין משה[ ,עכ"ל .ואף רמז כל זאת שעה"צ
לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן בסי' שט"ז סקפ"ב בלשון קצרה וז"ל :כן
לפני כלב שמזונותיו עליך ,עכ"ל .והדגיש מוכח בביצה כ"ד בתרוץ דרב מרי ובר"ן
במשנה ברורה סקכ"ט וז"ל :לפני דבורים ושאר פוסקים דמטעם זה לא מקרי צידה,
ולא לפני וכו' -אפילו הם שלו מ"מ אין אכן ברא"ש נזכר התרוץ ראשון דתלוי
מזונותיהן עליו דשכיחי להו בדברא
במזונותן עליך:
וטרחא שלא לצורך היא ,עכ"ל.
הראת לדעת כי להלכה תלתא תנאי
ואף בגדר 'עבידי לרבויי' ג"כ יש מקום
איכא בהיתר צידה:
לומר כי אף שאין הרבה מקום
לדבורים לברוח – עכ"ז בהא דעבידי א .באים לכלובן לערב.
לעקוץ ולתקוף את הבא לצודן – שמא
ב .מזונותיהן עליך.
חשיב 'עבידי לריבויי'.
ג .לא עבידי לרבויי.
עד כאן ההרחבה בדיני 'צידת דבורים'.
תשעה מקומות שהורה בה השו"ע לאיסור
צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות צביעה בתותי
בבגדיו או במפה ,משום צובע ,אבל אם
צובע פתו במשקה הפירות ,לית לן בה, א .אבל נראה להקשות מסי' שכ סע' כ'
דאין צביעה באוכלין ,עכ"ל .והרי צביעה
כזו היא בגדר 'מקלקל' ואולי היא אפילו שכתב השו"ע וז"ל :יש מי שאומר
שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים,
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מ
הגומות שנעשים בבית ולא מתקן ,ועל בשינוי וא"כ הרי זה פס"ר בדרבנן ועכ"ז
כולם ,הלא אינו מכוון לזה והוא רק פסיק אסר השו"ע ,ולכאורה היה מקום לדחות
רישא דלא ניחא לה ,וגם בזה לכולי עלמא מהא דתפס השו"ע לשון 'יש מי שאומר'
הוא רק איסור דרבנן ,ומבואר לעיל בסימן
שט"ז סעיף ג' בהג"ה דדעת הרמ"א שם 'צריך ליזהר'.
מוכח דסבירא לה בעלמא דאם הוא תרי
דרבנן מותר בפסיק רישא דלא ניחא לה, צביעה בד
ואף דהכא מחמירין בזה בגדולים ביותר
דפסיק רישא הוא ,כמו שהביא הבית יוסף ב .אבל באמת אין זו דחייה שהרי
בשם הפוסקים ,עכ"ל. בשולחן ערוך סימן שכח סעיף מ"ח
כתב וז"ל :אסור להניח בגד על מכה
צידוד והכרעת חבית שיוצא ממנו דם ,מפני שהדם יצבע אותו
ואסור להוציא דם מהמכה ,לכך יש
ד .וכתב בשולחן ערוך סימן שלז סעיף לרחוץ המכה במים או ביין תחלה
להעביר דם שבמכה .וי"א שכורך קורי
ד' וז"ל :אסור לצדד חבית על הארץ, עכביש על המכה ומכסה בהם כל הדם
דכיון שהיא כבידה יבא להשוות גומות וכל החבורה ,ואח"כ כורך עליו סמרטוט,
ודאי והוי פסיק רישיה ,עכ"ל .וכתב עכ"ל .והרי כאן כבר אין מקום לספק
במשנה ברורה סקי"ט וז"ל :וכן לא יכריע מכיון שהצביעה ע"י דם היא 'מקלקל'
החבית וישפוך ממנה אלא מגביה מן ביחס לבגד ולכן נחשבת כצביעה מדרבנן
הארץ ושופך שאל"כ יחפיר מן הארץ
בודאי .ואף שמקלקל הוא וגם מלאכה ובכ"ז אסר השו"ע בפס"ר.
שא"צ לגופה היא וגם חופר כלאחר יד
גרירת כלי ע"ג קרקע
הוא אעפ"כ אסור מד"ס ,עכ"ל.
ג .כתב בשולחן ערוך סימן שלז סע' א'
הליכה ע"ג עשבי
וז"ל :דבר שאין מתכוין ,מותר ,והוא
ה .וכן הקשה הרב ר' משה רוטמן שלא יהא פסיק רישיה .הלכך גורר אדם
מטה ,כסא וספסל ,בין גדולים בין קטנים,
שליט"א מדברי השולחן ערוך סימן ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ .ומותר
שלו סעיף ג' וז"ל :מותר לילך על גבי לרבץ הבית ,כיון שאינו מתכוין להשוות
עשבים ,בין לחים בין יבשים ,כיון שאינו גומות אלא שלא יעלה האבק ,עכ"ל.
מתכוין לתלוש ,עכ"ל .וכתב במשנה וכתב המשנ"ב בסק"ד וז"ל :כתב המג"א
ברורה סימן שלו וז"ל :עיין בבה"ל דגדולים ביותר אסור לגרור על הארץ
שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר דפסיק רישא הוא דבודאי יעשה חריץ,
שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש עכ"ל .וכתב בשעה"צ סק"ב וז"ל :לית
בודאי ואפשר דאפילו לילך עליהן בזה גררא דאורייתא מכמה אנפי .אחד,
במהרה ג"כ צריך ליזהר ,עכ"ל .וכאן דהחריץ שיעשה ,הוא בזה רק חופר
ברור שזהו שלא כדרך תלישה וא"כ הרי כלאחר יד ,ועוד ,דהוא מקלקל על ידי
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מא
הוא פס"ר דלא ני"ל באיסור דרבנן ועכ"ז וא"כ הוי פס"ר בתרי דרבנן ולא מובן
מדוע אסר השו"ע. אסרוהו חכמים.
פקק החבית נר שאחורי הדלת
ח .וכן מצינו בסי' שכ סי"ח וז"ל :חבית ו .וכן מצאנו בשולחן ערוך סימן רעז
שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב סעיף א' וז"ל :נר שמונח אחורי הדלת,
שבדפנה שמוציאין בו היין ,יש מי אסור לפתוח הדלת )כדרכו() ,רמב"ם פ"ה
שמתיר אף על פי שא"א שלא יסחוט, ומרדכי פ' כ"ב וב"י בשם סמ"ג( שמא יכבנו
והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו הרוח .אבל לנעול הדלת כנגדו ,מותר )ת"ה
נהנה בסחיטה זו ,הוי פסיק רישא )פי' סי' נ"ט( וה"ה בחלון שכנגד הנר שעל
השלחן )מרדכי פכ"ב וב"י בשם תוספות וטור(
איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המות הנמשך ואם הוא קבוע בכותל שאחורי הדלת,
אסור לפתוח הדלת ולנעלו כדרכו שמא
בהכרח מהתזת הראש( דלא ניחא ליה, תהא הדלת נוקשת עליו ותכבנו ,אלא
ומותר .וחלקו עליו ,ואמרו דאע"ג דלא פותח ונועל בנחת .ואם הוא קבוע בדלת
ניחא ליה ,כיון דפסיק רישא הוא ,אסור. עצמו ,שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן
והעולם נוהגים היתר בדבר ,ויש ללמד לנר או מרחיקו ממנו ,אסור לפתחו
עליהם זכות ,דכיון שהברזא ארוכה חוץ ולנעלו .הגה :ובנר של שעוה מותר
לנעורת ואין יד מגעת לנעורת ,מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא קבוע
מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; בדלת ,עכ"ל .והרי כיבוי הנר הוא מלאכה
ולפי שאין טענה זו חזקה ,ויש לגמגם שא"צ לגופה ,ובפרט שכיבוי ע"י פתיחת
בה ,טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת הדלת הרי הוא 'כיבוי בשינוי' ומדוע אסר
החבית בשעה שפוקקים הנקב ,עכ"ל.
והרי סחיטת יין לאיבוד היא לכל היותר בזה השו"ע.
איסור דרבנן ]כ"כ בביה"ל ד"ה יש מי
שמתיר[ וא"כ הסוחט לאיבוד הרי זה סכי בכותל
פס"ר באיסור דרבנן ועכ"ז אסר השו"ע
וצידד להתיר רק בצירוף סברת הראב"ד ז .וכן הקשה במג"א שיד סק"ה על
דברזא ארוכה ]כך ביאר בביה"ל ד"ה
חומרת השו"ע שאסר שליפת סכין
טוב להנהיגם[. מכותל וז"ל השולחן ערוך שי"ד
סקי"ב :סכין שהוא תחוב בכותל של
גירוד בהמה עץ מבע"י ,אסור להוציאו בשבת כיון
שהוא דבר מחובר; אבל אם הוא תחוב
ט .וכן הקשה הרב ר' ברוך מרלטקו בספסל ,וכן בכל דבר תלוש ,מותר
להוציאו ,עכ"ל השו"ע .וטענת המג"א
שליט"א מדברי השולחן ערוך הלכות שמעיקר הדין יש להקל בזה שהרי
יום טוב סימן תקכג סעיף ב' וז"ל :אין חופר כלאחר יד וגם מקלקל את הקיר,
מגרדין בהמה במגרדת בי"ט ,מפני
שמשרת שער ,עכ"ל .וביאר במשנ"ב
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מב
לאיסור וז"ל השולחן ערוך ורמ"א בסימן סק"ג וז"ל :היינו של ברזל שבודאי יתלש
שטז סעיף ג :כל שבמינו נצוד ,חייב שער עי"ז ואף שאינו מכוין לזה וגם לא
עליו; אין במינו נצוד ,פטור אבל אסור. ניחא ליה בתלישת השער קי"ל דהיכא
הלכך ,זבובים אף על פי שאין במינו נצוד, דהוי פסיק רישא אף דלא ניחא ליה אסור
אסור לצודן .הגה :ולכן יש ליזהר שלא
לסגור תיבה קטנה ,או לסתום כלים וכנ"ל בסימן ש"כ סעיף י"ח ,עכ"ל.
שזבובים בו בשבת ,דהוי פסיק רישיה
שיצודו שם )בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור(. חילוק בי' דרבנ כללי' לבי
ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי 'דרבנ פרטי'
ליטלם משם ,יברחו ,עכ"ל .משום שכאן
בצידת זבובים – זוהי מלאכה דרבנן ולפום ריהטא היה נראה בתחילה לבאר
מובהקת שהרי מעולם לא אסרה תורה
בצורה מחודשת כי בכל מקום
לצוד בע"ח שאין במינן ניצוד. שהאיסור דרבנן הוגדר ע"י יסוד כללי
השייך בכל הלכות שבת כגון מקלקל,
צנונות בגומא שינוי דכלאחר יד ,מלאכה שא"צ לגופה,
אינו מתקיים וכיוצא בזה – לא נוכל
ולגבי יצירת גומא תוך כדי עקירת הצנון להתיר פס"ר בדרבנן וזה פשר האיסור
בכיבוי נר בפתיחת הדלת ,חרישה
– שלכאורה זהו מקרה זהה בגרירת ספסל כבד – שבעצם 'חורש' אך
לגרירת ספסל כבד ושליפת סכין מכותל בשינוי ,שליפת סכין מכותל – שהרי הוא
והיאך התרנו לשלוף את הצנונות והא 'קודח' אך מקלקל ,צביעה בדם ובתותים
כאן 'עושה גומא' והדרבנן מבוסס על – שבעצם 'צובע' אך אינו מתקיים או
מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל כמש"כ שמקלקל בצביעתו .אך אם המלאכה
המג"א – ומדוע התיר כאן השו"ע – יש תהיה 'דרבנן מובהקת' כגון נקב שאינו
לבאר בצורה מחודשת דכיון דהיתה עשוי להכניס ולהוציא ,הוצאה ע"י כחו
במקום גומא ורק היתה מליאה בצנונות – לרה"ר ,ברירה בכברה ,מיעוט ענבי הדס,
ממילא השולף אינו חורש כלל אלא רק בזה יתיר השו"ע דהוי פס"ר דלני"ל
מגלה את הבור המכוסה ונראה שכל זה בדרבנן .ולכן נאמר כי באמת השו"ע
נכלל בדברי הגמרא בשבת )קיג' (.גומות יחלוק על הרמ"א ויקל בדין סגירת תיבה
ממילא הויין' וז"ל :איתמר ,אמר רב נחמן שיש בה זבובים שהורה בה הרמ"א
ז .אך עדיין יש להבין מדוע בסי' רעז סעי' ג' הורה וז"ל :שכח נר על הטבלא ,מנער את הטבלא והוא
נופל ,אפי' אם הוא דולק ,רק שלא יכוין לכבותו .הגה :וטוב לעשותו ע"י א"י ,במקום שא"צ כ"כ
)כל בו( ,ובלבד שיהא נר של שעוה וכיוצא בו ,או שלא יהא בו שמן ,עכ"ל .הרי דשרי לבעל הטבלא
להפיל את הנר ואף שזהו פס"ר שיכבה הנר – עכ"ז כיון שכיבוי נר הרי הוא דרבנן משום דהוי מלאכה
שא"צ לגופה והכיבוי הותר ,ולכאורה היה מקום לאסור בכה"ג וממש כשם שנאסר לכבות ע"י פתיחת
הדלת ,וצ"ע.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מג
ואך בזה מחולקים התוס' שהם סברי אמר שמואל :כלי קיואי מותר לטלטלן
דלר"א בן תדאי אפילו מחזי כעושה גומא בשבת ,אפילו כובד העליון וכובד
לא הוי ולהרשב"א הוא דמחזי משא"כ התחתון ,אבל לא את העמודים .אמר ליה
כשמגולין אפילו מחזי לא הוי .ולפ"ז רבא לרב נחמן :מאי שנא עמודים דלא?
אפילו ריח קושיא אין מסוגיא זו עליה אילימא דקעביד גומות -גומות ממילא
דתה"ד דכמו שמוקים דינא דשמואל קא הויין ,דתנן :הטומן לפת וצנונות תחת
בענין דלא הוי פ"ר להרחבת גומא ה"נ הגפן ,אם מקצת עליו מגולין -אינו חושש
מוקים המשנה דהוצאת לפת והעמודים לא משום כלאים ולא משום שביעית ,ולא
דוקא בעינן דלא הוי פ"ר להרחבת גומא, משום מעשר ,וניטלין בשבת - .בשדה לא
אתי לאשוויי גומות ,הכא בבית -אתי
עכ"ל הב"מ. לאשוויי גומות ,עכ"ל .ושמחה גדולה
היתה לי שראיתי שזכיתי וכיונתי להבנת
ביאור חדש ומחודש בדצה הבית מאיר בסי' שיד וז"ל :והכי פירושא
ושלפה גומות ממילא הוויין ר"ל דלא חשוב
עשיות גומא אלא בנוטל עפר המחוברת
והקשה לי הרב ר' אריאל סגל שליט"א לארעא משא"כ עמוד או לפת דקודם
ההעמדה וההטמנה היתה הגומא והעמוד
שעדיין יש לחוש שמא תוך כדי והלפת שבתוכו לא חשוב סתימה דלינטל
השליפה תתרחב הגומא ויש לאסור בזה קאי עד דליחשב הנטילה מתוכה עשיית
כשם שאסרנו שליפת סכין מכותל שהרי גומא כלל אלא דהגומא ממילא הוי
בשליפתה פס"ר שיעשה נקב בכותל, כדמעיקרא ואפילו כשאין מקצת העלין
ולולי דמיסתפינא הוה אמינא ביאור חדש מגולין נמי לא חשוב עשיות גומא מטעם
באיסור שליפת סכין שבאמת אין לחוש הנ"ל כדמוכח מהרשב"א פרק במה
שמא יתרחב הנקב תוך כדי השליפה – טומנין דף נ' סוף ד"ה יש שכתב יש מי
אלא פשוט בשעת השליפה יתגלה הנקב שכתב דלית הלכתא כי הא מתני' דנשמע
ששהה כאן ללא מציאות קיום דהא עד מינה כשאין מגולין כלל אין נוטלין ואנן
שלא תקע את הסכין – לא הוה כאן נקב הא קיי"ל כר"א ב"ת וכו' אבל מורי הרב
כלל ואפילו לאחר שתקע את הסכין – ז"ל כתב דהלכתא הוא וטעמא דכיון
עדיין אין מציאות לנקב שהרי הסכין שהיתה גומא זו מכוסה ולא היתה ניכרת
עדיין תקועה ,אך כאשר שולף את הסכין כל עיקר מחזי השתא כעושה גומא
– אז מתגלה הנקב וזהו מאי דקיימא לן משא"כ בתבן וגחלים דלית בהו משום
דהוה פס"ר שיעשה נקב בשליפה ,ואילו עשיות גומא .הרי להדיא דעשיות גומא
אחר שדצה ושלפה בערב שבת – הרי ודאי לא חשוב אלא דמיחזי כעושה גומא
הנקב נוצר כבר מע"ש וממילא בשבת רק
'ממלאים את הנקב' בצורה ארעית ע"י
ח .ועי' בגר"א שנראה שהבין את יסוד ההיתר ע"פ המ"מ בפי"ב ה"ב.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מד
שהופכת אותה לדרבנן שבזה אסר הסכין ,ולכן גם מותר להוציא ,ולפ"ז די
השו"ע ,לבין 'דרבנן פרטי' שהוא בסכין שנשלפה ע"מ להתיר את הנעיצה
מלאכה שמעולם לא נאסרה מדאוריתא בשבת ולשון הרמ"א מסייעא לי שכתב
בזה"ל )בסי' שיד סי"ג( :ואם דצה ושלפה
ורק רבנן גזרו בה. מבעוד יום אפילו בכותל שרי ,עכ"ל .ולא
הזכיר דצה ושלפה והדר דצה ,וא"כ מוכח
אך קושיא גדולה ועצומה הולכת כחידוש דידן שהחשש כאן אינו מהרחבת
הנקב אלא רק מגילויו ,ולכן אחר שנתגלה
וסוערת עלינו מדברי השו"ע בסי' הנקב פעם אחת בערב שבת – שרינן
שלו סעי' ח' וז"ל :עציץ )פי' חצי כד לתחוב בשבת את הסכין ואע"פ שלא
שזורעים שם עשבים( אפילו אינו נקוב ,יש תחבו מע"ש פעם נוספת ,אבל מדברי
ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו המשנ"ב בסקנ"ג ובשעה"צ סקנ"א
על גבי יתדות ,או איפכא ,בין שהוא של ובביה"ל בסו"ס שי"ד )ד"ה ואם דצה( מוכח
עץ בין של חרס ,עכ"ל .שהרי כאן כי לא ס"ל לחילוק דידן כיון שחידש כי
הדרבנן הוי מפרטי המלאכה שהרי כל אין די בדצה ושלפה מע"ש אלא מיבעי
איסור זריעה וקצירה בהגבהה מקרקע דצה ושלפה ודצה מע"ש ורק אז יהיה
ליתידות ללא דבר החוצץ ]ואפילו בעציץ מותר לשלוף את הסכין בשבת ומוכח כי
נקוב[ הוא הגדרה פרטית של חכמים הבין שהפעולות הן רק ע"מ למנוע
באיסור זורע וקוצר ואין לזה שום שייכות הרחבה נוספת של הנקב בשעת השליפה
לשאר מלאכות ,וכן הקשה שם
או הנעיצה.
בשעה"צ סקל"ט.
הגבהת עצי שאינו נקוב
נוטה פרוכת
ולכאורה נחה דעתנו בביאור החילוק
והוסיף להקשות הרב ר' יהודה דייטש
בין הוראות השו"ע שהתיר
שליט"א מדברי השו"ע סימן בפס"ר דלני"ל בדרבנן לבין המקומות
שטו סעיף י"ב וז"ל :הנוטה פרוכת שאסר בהם והוא ע"י החילוק בין 'דרבנן
וכיוצא בה ,צריך ליזהר שלא יעשה אהל כללי' שהם חמשת הדברים ההופכים כל
בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת דאורייתא לדרבנן – שינוי ,מלאכה
גדולה ,תולין אותה שנים אבל אחד אסור. שא"צ לגופה ,מקלקל ,אינו מתקיים,
ואם היתה כילה שיש לה גג ,אין מותחין ושנים שעשאוה – שבעצם יש כאן
אותה ואפילו עשרה ,שא"א שלא תגבה מלאכה דאוריתא אלא שנעשתה בצורה
מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי,
עכ"ל .ובשער הציון ס"ק נג ציין ע"ז
ט .ומצינו בסי' שי"ב סעיף ג' שהורה השו"ע וז"ל :צרור שעלו בו עשבים ,מותר לקנח בו ולא חיישינן
שמא יתלשו ,דאף אם יתלשו ליכא איסורא דדבר שאין מתכוין הוא ,עכ"ל .ומעתה נבאר כי אף
דאיכא פס"ר דלא ני"ל בדרבנן – שרינן מפני כבוד הבריות.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מה
ד .ובאמת יחמיר השו"ע בסגירת תיבה וז"ל :ואף על גב דאינו מכוון לזה .ועל
כרחך אנו מוכרחין לומר דסבירא לה
שיש בה זבובים אא"כ תהיה גדולה דפסיק רישא הוא ,והוא דוחק ,עכ"ל.
מספיק ע"מ שיצטרף עוד היתר של צידה והרי עושה אהל עראי בפס"ר דלא ני"ל
חלקית כיון שאינו יכול לתופסם בחדא ומדוע אסרוהו – כיון שהדרבנן הוא
שחיה ולפ"ז מובנת הוראת הבית יוסף
בסימן שטז וז"ל :ומכל מקום כיון דנפק 'דרבנן פרטי'.
מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי
ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל חידוש עצו' – תרי דרבנ'
ראשו שלא לחוש לדבריהם ,עכ"ל .ועתה חו ממלאכה שמוגדרת 'כולה
נוכל לבאר את הוראתו בסעיף ד' וז"ל:
פורסין מחצלת ע"ג הכוורת) ,מקום דרבנ'
שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש( ,ובלבד
שלא יכוין לצוד ,וגם הוא בענין שאינו ולכן נחדד ונאמר כי איכא איסורא בכל
מוכרח שיהיו נצודים ,כי היכי דלא להוי
פסיק רישיה ,עכ"ל .גם לדברי הסוברים פס"ר בדרבנן ואפילו אם הדרבנן
הוא מגדרי מלאכה פרטית אא"כ יצטרף
שדבורים חשיבי 'אין במינן ניצוד'. עוד היתר ויהיה 'תרי דרבנן' ואפילו
מקלקל או מלאכה שא"צ לגופה ,ולכן
ה .ומעתה נאמר שיודה השו"ע לדינא
נאמר כי:
דהרמ"א בשבירת קיסמים -בסימן
שלז ס"ב וז"ל :ואסור לכבד הבגדים ע"י א .בהיתר שליפת סכין מחבית – הרי הוא
מכבדות העשויים מקסמים ,שלא ישתברו
קסמיהם )הגהות אלפסי פרק הזורק( ,עכ"ל. מלאכה דרבנן דעביד נקב שאינו עשוי
שהרי איכא הכא רק מקלקל בשינוי 'להכניס ולהוציא' ויש בזה גם קלקול.
דכלאחר יד – והוי 'תרי דרבנן כלליים'
ב .והותר לשפוך מים בחצר קטנה
שאין בהם כח להתיר .
בימות הגשמים – משום דהוה איסור
ו .וכן יש לחדש כי יחלוק השו"ע על דרבנן פרטי של 'כחו בהוצאה' ונוסף
על כך שכל הוצאת מים מלוכלכים
דינא דהרמ"א בדין יורק והרוח מפזרו לרה"ר הוי מלאכה שא"צ לגופה,
-בסימן שיט סעיף י"ז וז"ל :הרוקק ברוח ובאמת יש כאן עוד דרבנן של 'הוצאה
בשבת והרוח מפזר הרוק ,חייב משום
זורה ,עכ"ל .ובביה"ל ביאר כי הוי פס"ר כלאחר יד'.
דלא ני"ל ,ואינו גידו"ק ובמשנ"ב ביאר כי
אין זה דרך זורה וא"כ הגדרת האיסור היא ג .ובהיתר דהולכת התבן בכברה מיירי
דהוי ברירה דרבנן ועוד איכא כמה
דרבנן לצרופי בזה – או משום דלא בורר
הכל או משום דעביד בשינוי.
י .ואין לומר דהוי סתירת הכלי 'דרבנן פרטי' דהא כל פעולה של שבירת קיסמים הרי היא 'סתירה גמורה
בכלי' ואפי' בקיסם אחד כבר נחשב 'סוג סותר גמור'.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מו
וא"כ מפורשות מצינו שהתיר השו"ע פס"ר דלא ני"ל בתרי דרבנן וא"כ כיון
שזורה שלא בגידו"ק הוי 'דרבנן פרטי'
בשבות שכל עיקרו דרבנן כגון ועוד איכא שינוי ממלאכת זורה – יש
'אמירה לגוי' שאין בו שום שייכות בידינו תרי דרבנן אחד 'דרבנן פרטי' ואחד
לדאורייתא – פס"ר דלא ניחא ליה 'דרבנן כללי' וזה אמנם לא די לרמ"א אך
לשו"ע די להתיר אי איכא בידו אפי' חדא
ככיבוי והבערה.
דרבנן פרטי וחדא כללי.
היתר כובע ' דבר שאינו
מתכוי' פס"ר דל"נ במלאכה שכל
כולה דרבנ
ובהיותנו עסוקין באותו ענין ,נסורה
ורק היקל השו"ע בדרבנן שכל כולו
רגע קט לעוד נידון הקשור
לסוגיא דילן והוא חידושא דרבינו הט"ז חידושא דרבנן שאסרוהו ולא כפרט
להקל בחבישת כובע כיון שאין כוונתו ממלאכה כגון 'מיעוט ענבי הדס' וכן
לצל .וז"ל הט"ז :ותו דקי"ל כר"ש 'הליכה ע"ג שלג' ,ונראה להוסיף ולחדש
דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פ' כי אף הרמ"א דס"ל להחמיר יותר
המביא כדי יין וכאן לא נתכוין רק מהשו"ע ואוסר שליפת סכין מחבית –
לכסות ראשו ועל כן נ"ל דמי שמצערין יודה בכה"ג והא ראיה דלא פליג ע"ד
אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש
בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני השו"ע ,בשני המקרים הנ"ל.
הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש
ויש להביא ראיה ליסוד זה מסי' רנט
בסי' שט"ו מזה ,עכ"ל.
סעיף ז' שהורה השו"ע מפורשות
וכאן בסי' ש"א קיצר הט"ז ולכן הורה וז"ל :תנור שמניחים בו החמין וסותמין
פיו בדף ושורקין )פי' מחליקין( אותו בטיט,
לעיין בסי' שטו בסק"ח דהתם מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא
הרחיב לבאר היטב את ההיתר הנ"ל של החמין ולחזור ולסותמו ,ואם יש בו גחלים
דבר שאינו מתכוין וז"ל :ועוד ראיה לוחשות ,מותר ע"י א"י ,עכ"ל .ובמשנה
להתי' בבריט"ל מהא דאית' פ' המביא ברורה כתב ע"ז וז"ל :אבל ע"י ישראל
כדי יין דף ל"ג הרבה דברים שאסורים אסור לסתום דמכבה הגחלים ואף על פי
משום אהל ופרש"י שם דהיינו כר"י שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא
דאוסר שלא במתכוין אבל לר"ש דמתיר אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי
שלא במתכוין וכותי' קי"ל מותר בכל אלו כמ"ש סוף סימן רנ"ג וכו' ...ודע דכ"ז
כיון שאין מתכוין לאהל וכתבו שם התוס' לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי
והרא"ש דנר' דאפי' ר"ש מודה בהן דכי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע
אמר ר"ש דבר שאין מתכוין מותר היינו שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק
שאותו דבר אין מתכוין לעשותו אבל הכא בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים ,עכ"ל.
הרי הוא עושה מה שמתכוין לעשות ואף
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מז
של האהל בנתינת מנעלים ,ורש"י פליג על פי שאין מתכוין לבנין מ"מ מתכוין
עלייהו וס"ל דלר"ש אין שום משמעות הוא לעשות דבר הדומה לבנין ואסרוהו
חכמים משום גזירה משום בנין עכ"ל
לרצון השולי במנעלים וסנדלים. וא"כ כאן בבריט"ל אינו עושה במתכוין
כלל אותו חלק השייך לאהל שאין מתכוין
חידוש נפלא ,חבישת כובע – עושה ’חצי אלא לכסות ראשו והאהל נעשה ממילא
אהל בפס"ר’ משא"כ בכובע שבתלמוד שנעשה האהל
במתכוין לאהל ונעשה אותו החלק
אבל כאן בכובע – כאשר אינו רוצה כמיוחד לזה ע"כ אסור אפי' שלא
בהעמדת האהל לצורך צל -אין במתכוין כנלע"ד ,עכ"ל.
כאן בכלל 'שני רצונות' אלא הרצון הוא
כיסוי הראש ע"י כיפת הכובע בלבד ואף ולכאורה היה מקום להקשות על הט"ז
שלכאורה הוקם כאן אהל בפס"ר – אי
אפשר להחשיב את הפעולה כפעולת שתי קושיות:
בנין בפס"ר כיון שעיקר המעשה אינו
מתפרש כהקמת אהל ושניא מגרירת א .דלפ"ד שקשר בין העמדת האהל
ספסל ונעשה חריץ דהתם אכן נעשה
חריץ ,וכן בכל מעשה של פס"ר כגון להיתר 'דבר שאינו מתכוין' -הדבר
פרישת פרוכת הרי 'עשה אהל' אך כאן תלוי במחלוקת רש"י ותוספות בביצה
בחבישת כובע אינו 'עושה אהל' אלא רק שרש"י טען כי הכל שרי בבנין אהלים
עושה 'חצי אהל' –שהרי כיפת הכובע גרועים כפוריא וביעתא מדורתא וחביתא
אינה מיועדת לצל ,ורק השולים הרחבות כיון דפסקינן כר"ש ,אבל תוספות בכ"ז
יש בהם אהל בפס"ר ,ונמצא שעושה אסרי – והרי הלכה כתוספות ומה הועיל
'פעולה משולבת' שחלקה ברור שאינה
מיועדת לאהל ]כיפת הכובע[ וא"כ החצי תירוצא דאינו מתכוין.
שהוא יכול להתפרש כפעולת אהל ]שולי
הכובע[ – בטל ומבוטל אם אינו מתכוין ב .וביותר יש להקשות היאך אפשר
לאהל ,ונולד השתא יסוד חדש בגדרי
פס"ר דלא ני"ל בדרבנן – 'חצי פס"ר להתיר מכח היתר 'דבר שאינו מתכוין'
והרי יש בכאן 'פסיק רישא' ואף דלא ניחא
בדרבנן שרי לגמרי'. ליה עכ"ז כבר ביררנו בהרחבה מכמה
וכמה מקומות שהשו"ע אוסר פס"ר
אך ברור כי אם תימצא בכוונתו רצון
דלני"ל באיסור דרבנן.
בלבישת הכובע לצל והגנה ואף שיש
רצון נוסף לחבוש את כיפת הכובע – הרי וע"ז ביאר הט"ז ]בתוספת נופך מדילן[
אי אפשר לומר דהוי 'דבר שאינו מתכוין'
שהרי מתכוין ממש ,ואין להתירו משום כי בחבישת כובע -אם אין כוונתו
לצל – יתירו גם התוספות כיון שבמיטה
דהוי 'חצי מעשה'. באמת יש 'שני רצונות' הרצון העיקרי
הוא לישב עליה וישנו 'רצון אגבי' ליתן
מנעלים וכיון שעוסק ממש בבנין האהל –
אנו מייחסים חשיבות גם לרצון השולי
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מח
ועושה 'מעשה שלם' ואסור לחלוטין – ארבעה מצבים בחילוקי ומצינו
וממש כדין הנוטה פרוכת. הרצונות:
חבישת כובע בבית א' .שני רצונות שאינם שוים' :הראשון
אלא שלכאורה יש להקשות ע"ד הט"ז עיקרי לא למטרת אהל אך יש מטרה
צדדית ורצון בבנין אהל – ותרוייהו
מהוראת השולחן ערוך )סי' שא סע' מ בבנין אחד ]כגון מיטה[ – מחלוקת
מ"א( שכתב וז"ל :כובע שהוא מתפשט רש"י ותוספות אם חשיב דבר שאינו
להלן מראשו טפח ,אסור להניחו בראשו
אפילו בבית ,משום אהל ,עכ"ל .והרי מתכוין.
בבית אינו צריך להגן מחמה ומגשם
ומדוע אסר – והרי אינו מתכוין לצל ,אבל ב' .שני רצונות שוים' :הראשון לאהל
באמת אין זו קושיא כלל וכלל דהא רצה
השו"ע לחדד את ההבדל בין שיטת רש"י ויש מטרה נוספת שות ערך בכיסוי
ושיטת תוספות ולכן הדגיש כי גם במקום הראש – אסור כיון שהוא מתכוין
שאין לחוש שמא יפרח הכובע מראשו לאהל וא"כ המעשה מתפרש כחצי
ויטלטלנו ד"א ברה"ר עכ"ז יש לאסור פעולה שכוונתה לאהל ,ואף שמעורב
ולכן כוונתו באומרו 'בבית' היא לאפוקי במעשה כוונה מותרת – אין בכך
רה"ר ,וגם אם בכ"ז תרצה לדקדק את
דברי השו"ע ותאמר כי אסר ליתן אפילו להוריד את האיסור.
בבית אומר לך כי עדיין אין זו קושיא –
דהא כובע שעומד להגנה אסור ליתנו ג' .חצי אהל בפס"ר' :וחידשנו בדעת
בראשו ואפילו במקום שאינו נצרך להגנה
– כיון שכל ענין האי כובע להגן ,ועוד הט"ז שאם יהיה מעשה אחד שיש בו
אפשר לומר כי הרוצה ללבוש את הכובע רצון מובהק ללבישה בעלמא ,ואילו את
בביתו ע"מ שיגן עליו מגשם ומחמה החלק שיש בו מקום לייחס לו שימושי
כאשר יצא מביתו בודאי שנאסור עליו את אהל אבל אינו רוצה להשתמש עתה
הלבישה כבר בעודו בביתו כיון שכוונתו בשולים כאהל – בזה בודאי שלא נגדיר
ללבישה לצורך הגנה ואפילו שעדיין את לבישת הכובע כפעולת 'שני רצונות'
דהא אין לי עוד רצון נוסף מלבד הרצון
נמצא במקום שאינו צריך את ההגנה. בלבישה ,ולכן אין שום שייכות כאן
למחלוקת רש"י ותוספות ,אבל גם אין
ולסיכום: לאסור מדין פס"ר דלני"ל בדרבנן – דהא
אין כאן פעולה שלימה שנעשתה אלא רק
השו"ע אסר ללבוש כובע בבית,
'חצי פעולה'.
ולכאורה יש להבין והרי
בפשטות הלובש כובע בבית אינו מתכוין ד' .אהל שלם בפס"ר' :ולפ"ז יוצא כי
להגן על ראשו מהשמש ,וא"כ הוי 'דבר
במידה וירצה לחבוש 'מצחיה' שכל
ענינה אך ורק לצל – אולם אינו חפץ בצל
כלל וכלל – בזה לא נתיר מדין 'אינו
מתכוין' כיון שפס"ר הוא בעשית האהל,
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל מט
מדרבנן וא"כ מדוע אסרוה ]ובפרט שאין שאינו מתכוין' ובכ"ז אסור ,ולכאורה זוהי
זוהי דרך הוצאה[ ויש לחדש ולומר כי קושיא ע"ד הט"ז שיצא לחדש כי אם
הרוחץ חפץ בטלטול המים ובהישארותם חובש כובע ואינו מכוין לצל שרי.
על גופו ע"מ שיצטנן ביום חם או כפי
שכתב רבינו האר"י בשעה"כ )דף סב ט"ב( וביארנו בזה כמה ביאורים:
בדרושי טבילת ערב שבת שלא ינגבם את
מי הטבילה שעל בשרו במגבת אלא ימתין א .כוונת השו"ע באומרו 'בית' לאפוקי
שייבלעו המים בגופו כיון שיש להם
'קדושת מי שבת' ונראה פשוט שכל זה מרה"ר אבל מיירי בלובשו בחצר.
שייך עוד יותר בטבילת שבת עצמה שהיא
לתוספת קדושה – וא"כ הוי טלטול המים ב .כוונת השו"ע לאסור כובע המיוחד
פס"ר דני"ל ,וראיה לדבר מהמשך הסעיף
שכתב השו"ע וז"ל :אבל ההולך ברשות להגנה מגשם ואפילו שהלובש אינו
הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו, מתכוין להגן על עצמו – עכ"ז כיון
לא הקפידו בו ,עכ"ל .ולכאורה אינו מובן שייעודו של הכובע להגנה – אין אנו
החילוק והרי במטר סוחף על בגדיו יש
הרבה יותר מים מאשר העולה מן הרחצה, מתחשבים בכוונתו.
וכאן מיירי ברה"ר ומדוע הותר והוי תרתי
לריעותא – אלא ודאי כמש"כ -דהעולה ג .כוונת השו"ע להשמיענו כי האיסור
מן הרחצה הרי הוא פס"ר ניחא ליה ואסור
אפילו בכרמלית ]והא דמטלטל שלא של לבישת כובע למטרת הגנה מתחיל
כדרך אינו מעלה ומוריד[ ואילו המהלך כבר בבית ואפילו שבשעה שלובשו אינו
ברה"ר ומטר סוחף על בגדיו הרי בודאי
לא ניחא ליה בזה וכיון דהוי 'הוצאת מים זקוק להגנה.
הבלועים בבגדיו' ]שבטלים לבגדיו[
איסור 'דרבנן פרטי' ועוד איכא בזה 'תרי עד כאן ההרחבה בדין פס"ר באהל ע"י
דרבנן כללי' -הוצאה כלאחר יד ומלאכה
שא"צ לגופה -וממילא יש להתיר בין חבישת כובע.
לשו"ע ובין להרמ"א. טלטול מי בגופו בעולה מ
הרחצה ובירידת גשמי
ברז של 'דוד שמש'
וניהדר אנפין לתכא דידן ,שיצאנו
ובעודנו עסוקים באותו ענין העירני
לייסד כי בכל מקום שיימצא
אאמו"ר שעפ"ז תתחדש קולא פס"ר דלני"ל במלאכה שכל כולה מדרבנן
גדולה בהלכות שבת – שאם נחשיב את – יתירו בזה גם השו"ע וגם הרמ"א -
פתיחת ברז המים החמים כפעולת פס"ר ולכאורה קושיא אלומה קמה וניצבה על
יסודנו זה מדברי השולחן ערוך סי' שכו
סעיף ז' וז"ל :הרוחץ בנהר ,צריך שינגב
גופו יפה כשעולה מהנהר ,מפני שלא
ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות
בכרמלית ,לפי שהעולה מן הרחיצה יש
רבוי מים על גופו ,עכ"ל .ולכאורה כאן
הוי ממש פס"ר דלא ניח"ל באיסור דרבנן
והוצאה בכרמלית הוי מלאכה שכל כולה
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נ
משום צובע ואף על גב דלא מכוין לצבוע דלא ניח"ל – נוכל להתיר לפתוח ברז
המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה מים חמים שהוחמו מדוד השמש ואף
פסיק רישיה ,עכ"ל .הרי שחילק בפס"ר שפס"ר שייכנסו מים קרים למיכל
דלא ני"ל כהנחת אתרוג ע"ג בגד שאיני ויתבשלו מתולדות חמה ,כיון שכל איסור
מתכוין להוליד ריח בבגד ,בין מלאכה בישול בתולדות חמה הוי 'יסודו מדרבנן'
שכל עיקרה מדרבנן כמוליד ריחא לבין ממילא נתיר בו פס"ר דלא ניחא ליה,
ונראה פשוט וברור שנתיר לומר לגוי
מלאכה דרבנן שיסודה מדאורייתא. לפתוח את הברז שהרי זוהי 'אמירה לגוי
אך בסי' תרנח סעיף ב' כתב הרמ"א בפס"ר דרבנן'.
וז"ל :אבל האתרוג מותר בטלטול, הנחת אתרוג על בגד חילוק
דראוי להריח בו; ואסור ליתנו על הבגד, בי מלאכה שכל עיקרה דרבנ
אפי' בי"ט ,דמוליד ריחא )מהרי"ל( ,עכ"ל.
ולכאורה היה מקום לומר שהאיסור הוא לשאר איסורי
רק כשרוצה בהולדת הריח אך במשנ"ב
סק"ז כתב ע"ז וז"ל :דמוליד ריחא בבגד ובהלכות יו"ט סימן תקיא ס"ד הורה
והוי כתיקון מנא .ומשמע דאפילו אינו
מכוין לזה ג"כ אסור מפני שא"א שלא הרמ"א וז"ל :ואסור לסחוף
יקלוט והוי פסיק רישא ויש מקילין בזה כוס מבושם על הבגדים ,משום דמוליד
היכי דאינו מכוין .ובשעת הדחק שאין לו בהן ריחא ,עכ"ל .ועורר בט"ז סק"ח
מקום משומר להניח האתרוג שמה אפשר וז"ל :בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור
דיש לסמוך אמקילין ,עכ"ל .ונמצא משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס
שהבין המשנ"ב שיש להקל רק במקום מבושם על השיראין של מלבוש להכניס
שאי אפשר אך אם תהיה אפשרות אחרת בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא
בשיראין משמע שמכוין זה שיכנס הריח
– יש להחמיר אפי' בכה"ג. בבגד .ובמהרי"ל כתוב אסור להניח
אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום
מלאכה שכל כולה מדרבנ– דמוליד ריחא דומיא דכסא על שיראין
א יכול להמנע ימנע בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי
הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר
ואפ"ל שאפילו במלאכה שכל עיקרה כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראין ולא
סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל
דרבנן – יורה גם השו"ע להמנע היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא
ככל האפשר ,ולכן הביא בסימן שכ סעיף שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה
י"ד שתי דיעות לגבי השתנה ע"ג שלג ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה
שהרי אפשר להמנע בקל ,וז"ל :הר"מ אלא הכבוי וההבערה עכ"ל .ודבריו
מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו
והרא"ש היה נזהר ,עכ"ל .ועפ"ז יש לבאר צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה
את חומרת המשנה ברורה בסימן שט
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נא
הטבעת שממשמש שם בצרור והנקב סקט"ו וז"ל :ומ"מ מותר ללמוד בשבת
נפתח ,לא ימשמש בשבת כדרך על השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או
שממשמש בחול דהיינו שאוחז הצרור שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך
בכל היד ,משום השרת נימין ,אלא לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא
ממשמש כלאחר יד דהיינו שיאחז הצרור ]מהרי"ל[ ,עכ"ל] .ומיירי דיכול לנער
בב' אצבעותיו ,וממשמש ,עכ"ל .הראת וא"כ אי הוי פס"ר אסור לנענע עד שינער[
לדעת כי בשלמא שאסר את המשמוש ובשעה"צ סקי"ט כתב וז"ל :ודע ,דמשמע
בפס"ר דל"נ בדרבנן שהרי השרת ממהרי"ל דהוא סובר דפסיק רישא
השערות הוי 'כלאחר יד' ובכ"ז אסר – וזה בדרבנן אסור ,ועיין בסימן שי"ד במגן
תואם לדברינו שאין להתיר על סמך אברהם סק"ה ,ע"כ .ועתה נאמר כי היקל
'דרבנן כללי' אבל לכאורה יש לתמוה בשופי משום דלא הוי פס"ר אבל אם היה
מדוע התיר בשינוי נוסף דהיינו אחיזה בזה פס"ר היה מצוה להמנע ככל האפשר
ע"י 'שתי אצבעות' ויש להבין מאי ואפילו שכל יסוד תקנת מוקצה היא
מעליותא איכא בהא דמוסיף לשנות שינוי
נוסף והרי כבר הוכחנו מכמה מקומות 'מלאכה שכל כולה דרבנן'.
שלא מהני 'שינוי וקלקול' או 'שינוי
ומלאכה שא"צ לגופה' ולכן כאן לא למעשה נמצא כי ברור שהשו"ע יאסור
יועילו 'שני שינויים דכלאחר יד' וחשבתי
לבאר ע"פ הוראת השולחן ערוך סימן פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן
שכא סעיף ז' וז"ל :מותר לדוך פלפלין, וממש כמו שהוכיח במג"א ,ואפילו בתרי
אפילו הרבה יחד ,והוא שידוכם בקתא דרבנן כגון 'מקלקל' ושינוי דכלאחר יד,
של סכין ובקערה ,עכ"ל .ויש לבאר היתר וזה דלא כהבנת המג"א שנקט להקל
זה בשני אופנים או דהוו 'שני שינויים' או
הוי 'שינוי גמור' וכן כאן י"ל דהשרת מעיקר הדין בשליפת סכין מהכותל.
שערות ע"י משמוש הוי שינוי ובתוספת
אחיזה בשתי אצבעות הוי 'שני שינוים' או משמוש בצרור מותר
בתרי שינויי
דהוי 'שינוי גמור'.
ויש להבין בדברי השולחן ערוך סימן
שיב סעיף ז' וז"ל :היה צריך לנקביו
ואינו יכול לפנות ,שרפואתו למשמש בפי
יא .ופתח לעורר בזה הרב ר' חיים יו"ט קולסקי שליט"א.
יב .ומכאן מוכח כי אין להתיר פס"ר דלא ני"ל באיסור דרבנן כאשר הגורם את הדרבנן הוא 'כללי' כגון
'כלאחר יד' ואפילו במקום הגובל בכבוד הבריות ,אבל הרב ר' אריאל סגל שליט"א הקשה מהוראת
השולחן ערוך סימן שיב סעיף ב' וז"ל :אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו ,אם רישומן ניכר ,מותר
ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחן ,ע"כ .ובמשנ"ב סקי"א כתב וז"ל :ר"ל אפילו
אם היה זה באיזה רצפה שבחצר והו"א דיש בזה חשש סתירה שסותר הרצפה בזה שנוטל האבן או
דהו"א דטוחן בנטילתו את העפר שסביבו קמ"ל דשרי ,עכ"ל .הרי שאיכא הכא פס"ר דחורש בצורה של
קלקול ,ומותר מפני כבוד הבריות.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נב
ובדגול מרבבה כתב ע"ז בזה"ל :ועוד בירור שיטת הרמ"א
נראה לענ"ד ,לא מבעיא שליפת סכין ,סגירת תיבה
לתרומת הדשן ]סימן סד[ שהביא המג"א
בסימן שי"ד ס"ק ה' דבאיסור דרבנן ובשיטת הרמ"א שהחמיר בשליפת סכין
מותר פסיק רישיה ,א"כ מוחק זה דלאו
על מנת לכתוב הוא רק איסור דרבנן, מחבית י"ל שלדעתו פס"ר
וכיון שאינו מתכוין מותר ,אלא אפילו דל"נ באיסור דרבנן אינו די בחד דרבנן
לדעת המג"א שם שאפילו באיסור דרבנן 'פרטי' ובעוד דרבנן 'כללי' אלא אם נרצה
אסור פסיק רישיה ,מכל מקום הרי היכי להתיר נצטרך תרי דרבנן 'פרטיים' ולכן
דאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחר יד מצינו שאסר סגירת תיבה שיש בה
גם המג"א מתיר שם אפילו בפסיק זבובים ואף שכל איסור צידתם הוא
רישיה ,ומכל שכן כאן דכולהו איתנהו, דרבנן 'פרטי' שמצינו בסימן שטז סעיף ג'
דמקלקל הוא וגם כלאחר יד דאין דרך וז"ל :כל שבמינו נצוד ,חייב עליו ,אין
מחיקה בכך ,ומכל שכן אם אינו שובר במינו נצוד ,פטור אבל אסור .הלכך,
בידו רק בפיו דרך אכילתו ,וגם איסור זבובים אף על פי שאין במינו נצוד ,אסור
דרבנן שאינו על מנת לכתוב ,פשיטא לצודן .הגה :ולכן יש ליזהר שלא לסגור
דאינו מתכוין מותר אפילו בפסיק רישיה. תיבה קטנה ,או לסתום כלים שזבובים בו
ולכן נראה לענ"ד היתר גמור בדבר זה, בשבת ,דהוי פסיק רישיה שיצודו שם
וכן כל האחרונים תמהו על איסור זה רק )בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור( .ויש מקילין
שלא מלאו לבם להקל כיון שזה יצא במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם,
מפי מהר"מ מרוטנבורג ,עיין שם יברחו ,עכ"ל .אך במשנה ברורה סקט"ו
במרדכי )שבת רמז שסט( ונראה לענ"ד כתב וז"ל :אבל תיבה גדולה סבירא ליה
דמהר"ם שם נשאל על עוגות התינוקות לרמ"א דלכו"ע שרי דאפילו אם היה אדם
שכותבין עליהם אותיות ותיבות איך עומד בתוכה לא היה יכול לתפסה בחד
אוכלין אותם התינוקות ביום טוב וכו', שחיה וגם הוא דבר שאין במינו ניצוד,
ע"ש במרדכי ,וכיון שכתב עוגות ע"כ .ובשעה"צ סקי"ח ביאר יותר וז"ל:
התינוקות בה"א הידיעה נראה לענ"ד רוצה לומר ,משום דהוי תרי דרבנן ,משום
שהיו רגילים לכתוב בכונה שיאכלנו הכי מותר באינו מכוון אף על גב דהוי
התינוקות לסגולה להתחכם ,ועיין בערוך
ערך קלר ]השלישי[ ,וא"כ זה הוה פסיק רישיה ,עכ"ל.
מתכוין וגם לאו מקלקל ,לכן לא התיר
רק לתינוקות .אבל בענין אחר מותר אף מחיקת אותיות מע"ג עוגה
לגדולים ,והמחמיר יחמיר לעצמו ולא
ומנגד ,בסי' שמ ס"ג הורה הרמ"א וז"ל:
לאחרים ,עכ"ל.
אסור לשבר עוגה שכתב עליה
כמין אותיות ,אף על פי שאינו מכוין רק
לאכילה ,דהוי מוחק ,עכ"ל.
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נג
החומר שבו נכתבו האותיות עשוי מסוג כתיבה במי דבש על העוגה או
שאינו מתקיים – ואז הוי תוספת 'דרבנן 'כתיבה מהעוגה עצמה'
כללי' ובשלמא מובן עתה ההיתר
בכתיבת מי דבש – שהדיו אינו מתקיים, ולכאורה צדקו דברי הדגמ"ר והיה
אך יש להבין מאי מעליותא דהכתב הוא
חקוק בעוגה עצמה ועפ"י דברינו ניחא נראה להקל כאן גם לשיטת
דיש לבאר כי כאשר הכתב הוא חקוק ע"ג הרמ"א שהרי איכא חדא דרבנן 'פרטי' –
העוגה – הרי הוא 'כתב שאינו מתקיים' מוחק שלא ע"מ לכתוב ,ועוד תלת דרבנן
ע"ג עוגה שגם היא אינה מתקיימת ,וכן כלליים 'מקלקל' וגם 'כלאחר יד' ועוד –
מצאתי דמשמע בחיי"א )כלל לח ס"ד(, 'כתיבה שאינה מתקיימת' – שהרי כותב
וכ"כ הפמ"ג בא"א סק"ו וז"ל :הנה בעינן ע"ג עוגה שהוא דבר שאינו מתקיים,
על דבר המתקיים ובדבר המתקיים ,עיין ומדוע באמת הורה הרמ"א לאיסור,
ר"מ שבת פרק י"א הלכה ט"ו ,ועוגה ומי ולכאורה היה נראה לומר שידרוש
פירות תרווייהו אין מתקימין ,וגם בעינן הרמ"א אך ורק תרי דרבנן 'פרטיים' ,אך
מוחק על מנת לכתוב ,יש כאן שלש המעיין בדברי המשנ"ב בסקט"ו יבחין כי
שבותים ,אפשר כולי האי לא גזרו בשובר אם יתווסף עוד דרבנן – ממילא אפשר
להקל – וז"ל :ודוקא כשכותבין על
על מנת לאכול ,עכ"ל. העוגות אותיות מדבר אחר אבל
כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס
סיכום הבנת המשנ"ב בדעת הרמ"א או בידים שרי דאין שם כתיבה עליה
וממילא לא שייך בזה מחיקה .וכן אם
וא"כ נמצא כי הכותב ע"ג עוגה במי כתב האותיות בדבש המעורב במים או
שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר ,עכ"ל.
דבש או כתב שהוא מהעוגה עצמה ולכאורה מאי העלה אותו 'תוספת דרבנן'
– שרי לשוברו לכ"ע כיון שיש כאן 'תלת והא בידינו כבר ארבעה דרבנן וכי
דרבנן' אחד פרטי -מוחק שלא ע"מ נדרשים חמשה? אלא נראה לבאר כי
לכתוב ,ושנים כלליים – שהקלף ]העוגה[ באמת הבין המשנ"ב כי הרמ"א ס"ל
אינה מתקיימת ,והדיו ]מי דבש או בצק שאין כאן מקלקל ולא כלאחר יד כיון
החקיקה על עוגה[ גם הוא אינו מתקיים, שכך הדרך למחוק כתיבה ע"ג מאכל
אבל אין האכילה נחשבת כמחיקה בשינוי ולכן איכא הכא רק דרבנן 'פרטי' דמוחק
שלא ע"מ לכתוב ,ודרבנן אחד 'כללי' –
ולא כקילקול דכך דרך המחיקה. כתיבה ע"ג דבר שאינו מתקיים ,ובאמת
לשיטת השו"ע די בזה ושרי כיון שיש
קריעת אותיות שע"ג אריזות תרי דרבנן ,אך הרמ"א אינו מסתפק בהא
מזו ומצריך עוד תוספת דרבנן ,ואפילו שיהיה
'כללי' שהוא גרוע ולכן היקל אם גם
ולפי האמור – בקריעת אריזות מזון
שמודפסות עליהם אותיות
ובקריעה הרי הוא מוחקם ,י"ל דכיון
דהוי 'מוחק שלא ע"מ לכתוב' והוא
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נד
דנתרחקה הכתיבה חשבי' לה כאלו עדיין דרבנן פרטי ,ועוד יש בזה משום
סמוכים ואיהו לא עביד מידי הן לענין 'מקלקל' יורה השו"ע להיתר אך הרמ"א
שלא עשה מחק הן כשחוזר וסוגרם דלא יחמיר אא"כ יקרע בשינוי ויתוסף
עביד מעשה חדש כי הכתיבה כבר היא לפעולת המחיקה גם דרבנן כללי 'כלאחר
קיימת וא"ל דהתם אמרי' כן לחומרא
דוקא משא"כ כאן דלקולא דלגבי חיוב יד' ואז יודה גם הרמ"א.
חטאת אין שייך חומרא דהא יש חשש
שמביא חולין לעזרה אלא דע"כ ברור אבל נראה לי למצוא קולא גם לשיטת
הוא כן .ותו דגם לקולא נלמוד בהדיא
מהתם דהתם משמע דאלו היו כתובים הרמ"א ,שהרי הוא עצמו )בשו"ת
קודם שבת אות אחד רחוק מחבירו הרמ"א קי"ט( התיר לפתוח ולסגור ספר
וקירבם להדדי בשבת דודאי אין חיוב שכתובת על חודי הדפים מבחוץ אותיות,
בזה דאל"כ אמאי אמרינן שם דחייב והלבוש חלק עליו והובאה המחלוקת
בכותב ב' אותיות הל"ל דאפי' כתובים במג"א )סימן שמ סק"ו( וז"ל :וכתב
כבר אלא שהיו מרוחקי' וקירבן בשבת בתשובת רמ"א סי' קי"ט דספר שכתוב
דחייב אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב על הדפין אותיות מותר לפתחו ולנעלו
אינו מועיל ולא מבטל כלל .הכא נמי כאן דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום
דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מוחק ע"ש שהאריך ולבוש כ' שהוא
מידי ,עכ"ל הט"ז .הראת לדעת כי הט"ז קרוב לחיוב חטאת וכנ"ל להחמיר
ביאר את סברת המתירים ביסוד המחודש דראיות רמ"א אינן מוכרחות ובכ"ה כתב
'מחוסר קריבה' אינו כלום והפותח את שנוהגין להתיר וכ"כ הר"ש לוי סי' נ"ז,
הספר הרי הוא רק מרחיק חלקי אותיות עכ"ל המג"א .ובט"ז סק"ב הביא את
זו מזו ולא עשה ולא כלום ואין בו סרך דברי הלבוש וחלק עליו וביאר בטוב
מוחק ,והמעיין בתוך דברי שו"ת הרמ"א טעם את סברת המתירים וז"ל :ותו נ"ל
דאין כאן לא מוחק ולא כותב וראיה
ימצא שזו ממש טעמו וסברתו. ממ"ש פ' הבונה א"ר אמי כתב אות א'
בטבריא ואות א' בצפורי כתובה היא אלא
קריעת אריזות – הרחקת שמחוסר קריבה והתנן כתב על שני
אותיות כותלי הבית ועל ב' דפי הפנקס ואין נהגין
זה עם זה פטור .התם מחוסר מעשה
למעשה ראוי להחמיר בהפרדת חלקי דקריבה פי' אינו מקרבן אלא ע"י קציצה
המפסיק ביניהם וכי קאמר כגון כתב א'
אותיות זו מזו ולחוש לסברת על שפת לוח זו בטבריא ואתה יכול לקרב
הלבוש ,אך עתה יש מקום לחדש כי שלא במעשה אלא קריבה בעלמא והנה
בקריעת אריזות – אפשר להקל מכח שתי מחיוב דהתם נלמד פטור לנדון דידן דכי
סברות אם כשיטת השו"ע הדבר מותר היכי דהתם חייב משום כתיבה אף על פי
מכיון דהוי 'מוחק שלא ע"מ לכתוב' והוא שאין סמוכים אלא הוויין כאלו הם זה
דרבנן פרטי ,ועוד יש בזה משום 'מקלקל' אצל זה וחייב חטאת ממילא כאן
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נה
מלאכה שיסודה מדאורייתא – חובה יורה השו"ע להיתר אך גם להרמ"א יש
להתיר את הקריעה כיון שלשיטתו
להעמיד לפחות 'תרי דרבנן' הרחקת אותיות זו מזו אינה נחשבת
– אם יש שניים 'פרטיים' די בזה מחיקה ,והרי הקורע אריזה – אינו מוחק
]וראיה מהיתר סגירת תיבה גדולה ממש אלא רק מפריד ומרחיק את
האותיות זו מזו ,ולכן ממ"נ יש להתיר -
שיש בה זבובים[. לשו"ע יש להתיר מכח כללי 'תרי דרבנן'
ולהרמ"א דס"ל דהכא לית 'תרי דרבנן'
אך אם יהיה רק אחד 'פרטי' -אין די
עכ"ז נתיר ע"פ סברתו בגדרי קורע.
בתוספת אחד 'כללי' ]וראיה מסכין
בחבית ,ועוגה שכתב עליה בדיו[ אלא וזאת תורת העולה ,בדר קצרה:
נדרשים דוקא תוספת שנים כלליים כדי
לאפשר היתר ]וראיה מדין עוגה שכתב שיטת השו"ע בפס"ר דלני"ל
עליה בחומר שאינו מתקיים[. מלאכה שכולה היא גזירת חכמים:
ובקיצור נמר! אפשר להקל דהא עצם המלאכה היא
והדירוג בזה הוא שבכל פס"ר דלא ניחא דרבנן ]וראיה מדריכה ע"ג שלג
ולקיטת ענבי הדס ,אמירה לגוי בפתיחת
ליה אם נגדירה בשם:
פי התנור[.
א .מלאכה שכל עיקרה מדרבנן – לכ"ע
מלאכה שיסודה מדאוריתא:
מותר ]וצריך להחמיר היכא דאפשר[.
אין די בחד דרבנן פרטי ]וראיה מהגבהת
ב .חד דרבנן פרטי – לכ"ע אסור.
עציץ שאינו נקוב[
ג .חד דרבנן כללי – לכ"ע אסור.
ואף אין די אפילו בתרי דרבנן כלליים
ד .תרי דרבנן פרטיים – לכ"ע מותר.
]וראיה מגורר כלים כבדים ,צידוד
ה .תרי דרבנן כלליים – לכ"ע אסור ]אך חבית ומשליפת סכין מכותל[
המג"א ס"ל דמותר[ וחובה שיהיו 'תרי דרבנן' אחד – פרטי,
ו .חד דרבנן פרטי ועוד חד דרבנן כללי – והשני – אפי' כללי ]וראיה מדין
היתר שליפת סכין מחבית[.
לשו"ע מותר לרמ"א אסור.
שיטת הרמ"א בפס"ר דלני"ל
ז .חד דרבנן פרטי ועוד תרי דרבנן
מלאכה שכולה היא גזירת חכמים -
כלליים – אפילו לרמ"א מותר.
אפשר להקל מיד דהא עצם
סיכו כל שלשי וחמשה המלאכה היא דרבנן ]וראיה מדריכה ע"ג
הנידוני כול:
שלג ולקיטת ענבי הדס[.
א .סכין בחבית -בסי' שיד סעיף א' כתב
השו"ע וז"ל :ואם היה סכין תקוע
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נו
'אמירה לגוי' מלאכה שכל כולה דרבנן מע"ש בחבית ,מותר להוציאו ולהכניסו
ולכ"ע שרי. שהרי אינו מתכוין להוסיף ,עכ"ל.
הגדרה :כאן איכא תרי דרבנן – אחד פרטי
ה .תיקון הדס -כתב בשולחן ערוך ' -עושה נקב שאינו להכניס ולהוציא'
ואחד כללי ' -מקלקל' וכאן זהו אחד
בהלכות לולב סימן תרמו סעיף ב' מהמקומות הבודדים שיחלקו השו"ע
וז"ל :היו ענביו מרובות מעליו ,אם והרמ"א ואין לומר דהכא הוי נמי 'כלאחר
ירוקות ,כשר; ואם אדומות או יד' משום שכך הדרך ליצור חור בחבית
שחורות ,פסול ,ואם מיעטן ,כשר .ואין ע"י 'כלי ביתי' כמו סכין ושניא ממאי
ממעטים אותם בי"ט ,לפי שהוא דהביא המג"א לגבי סכין בכותל דהוי
כמתקן; עבר וליקטן ,או שליקטן אחד שינוי – דהתם דוקא שבא לנקוב בקיר
אחד לאכילה ,הרי זה כשר ,עכ"ל.
בהלכה זו יסכימו השו"ע ורמ"א להתיר הדרך לנקב במרא וחצינא.
משום דכל כולה מדרבנן. ב .גומא בצנונות -בסימן שיא סעי' ח'
ו .שפיכת מים לרה"ר -ובסימן שנז סעי' כתב השו"ע וז"ל :טלטול מן הצד
לצורך דבר המותר ,מותר .הלכך צנון
א' כתב השו"ע וז"ל :חצר שפחותה שטמן בארץ ומקצת עליו מגולים ולא
מד' אמות על ד' אמות ,שהיא סמוכה השריש וגם לא נתכוין לזריעה ,נוטלו
לרשות הרבים ,אין שופכין לתוכה מים אף על פי שבנטילתו מזיז עפר ממקומו,
בשבת בימות החמה ,שכיון שאין בה ד' ואף על פי שהוסיף מחמת לחות
אמות אין סאתים מים שאדם עשוי הקרקע ,מותר ,עכ"ל .כאן אינו מענין
להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה ,והוי לפס"ר כיון שאינו עושה גומא אלא רק
כאילו שופך לרשות הרבים ,לכך צריך 'שולף' את הצנונות שמילאו את הגומא
לעשות גומא שתהא חללה מחזקת
סאתים .הגה :וכל גומא שהיא חצי אמה בצורה זמנית.
על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה,
מחזקת סאתים )רמב"ם( .בין אם יעשנה ג .ריסוק שלג ברגליו -ובסימן שכ סעיף
בפנים בחצר או בחוץ ,אלא שאם יעשנה
בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא י"ג כתב השו"ע וז"ל :דורס שלג
מקום פטור ויפלו המים מידו למקום ברגליו ואינו חושש ,עכ"ל .כאן הוי
פטור .וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך
בה כל מה שירצה .ואם אינה מחזקת מלאכה שכל כולה דרבנן ולכ"ע שרי.
סאתים לא ישפוך בה כלל .ואם יש
בחצר ארבע על ארבע ,אפי' הוא אריך ד .אמירה לגוי -ובסי' רנט סעיף ז'
וקטין ,או בימות הגשמים בחצר כל
שהוא ,מותר לשפוך בה כל מה שירצה, שהורה השו"ע וז"ל :תנור שמניחים
עכ"ל .בהלכה זו יסכימו השו"ע ורמ"א בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין )פי'
להתיר משום דהוי הוצאה לרה"ר בכחו מחליקין( אותו בטיט ,מותר לסתור אותה
סתימה כדי להוציא החמין ולחזור
ולסותמו; ואם יש בו גחלים לוחשות,
מותר ע"י א"י ,עכ"ל .גם כאן הוי
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נז
התבן בכברה שיפול המוץ לארץ ,ולא איסור 'דרבנן פרטי' והצטרפו אליו תרי
יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ; דרבנן כלליים 'הוצאה כלאחר יד'
אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אף ומלאכה שא"צ לגופה' שהרי המים
על פי שהמוץ נופל מאליו ,מותר כיון עכורים ואינו חפץ שיהיו ברה"ר אלא
שאינו מכוין ,עכ"ל .וגם כאן מודים
השו"ע והרמ"א משום דהוי 'ברירה רצונו שלא יהיו בחצירו.
דרבנן' – שהרי אינו בורר הכל וזהו
'דרבנן פרטי' ועוד נחשבת הברירה ז .טלטול מטר -ובסי' שכו ס"ז כתב
כדרבנן פרטי כיון שאפילו הפסולת
נאכלת ע"י הדחק וא"כ הוי תרי דרבנן השו"ע וז"ל :אבל ההולך ברשות
פרטיים וזהו 'היתר משובח' ]ומלבד זאת הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו,
שיש לדון את הכבירה עצמה כברירה לא הקפידו בו ,עכ"ל .והרי המעביר ד"א
ברה"ר בצורה כזו הרי הוא עושה מעשה
בשינוי דכלאחר יד[. פס"ר דלא ני"ל שאינו רוצה בהובלת
המים ,וכאן זהו איסור דרבנן כיון דהוי
י .צידת דבורים -ובסימן שטז סעיף ד' 'הוצאת מים הבלועים בבגדיו' ]שבטלים
לבגדיו[ איסור דרבנן ,ועוד איכא בזה
כתב השו"ע וז"ל :פורסין מחצלת ע"ג 'תרי דרבנן כללי' -הוצאה כלאחר יד
הכוורת) ,מקום שמתכנסים בו הדבורים לעשות ומלאכה שא"צ לגופה וא"כ יודו בזה גם
דבש( ,ובלבד שלא יכוין לצוד ,וגם הוא
בענין שאינו מוכרח שיהיו נצודים ,כי השו"ע והרמ"א להיתר.
היכי דלא להוי פסיק רישיה ,עכ"ל .כאן
אינו ענין לפס"ר בדרבנן אלא הוי פס"ר ח .נתינת כרשינין בכברה -בסי' שיט
בדאורייתא לפי שבמינן ניצוד. סעיף ח' כתב השו"ע וז"ל :אין שורין
את הכרשינין )פי' הערוך ויצ"ה בלע"ז( ,דהיינו
יא .צביעה בתותים -ובסי' שכ סע' כ' שמציף מים עליהם בכלי כדי להסיר
הפסולת ,ולא שפין אותן ביד כדי להסיר
שכתב השו"ע וז"ל :יש מי שאומר הפסולת דהוה ליה כבורר ,אבל נותנן
שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, בכברה אף על פי שנופל הפסולת דרך
צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות נקבי הכברה ,עכ"ל .וכאן מודים השו"ע
בבגדיו או במפה ,משום צובע ,אבל אם והרמ"א משום דהוי 'ברירה דרבנן' –
צובע פתו במשקה הפירות ,לית לן בה, שהרי אינו בורר הכל וזהו 'דרבנן פרטי'
דאין צביעה באוכלין ,עכ"ל .כאן ודאי ועוד נחשבת הברירה כדרבנן פרטי כיון
שיש לאסור בין לשו"ע ובין להרמ"א שאפילו הפסולת נאכלת ע"י הדחק וא"כ
משום דההיתר הוא רק מדין מקלקל וא"כ הוי תרי דרבנן פרטיים וזהו 'היתר משובח'
]ומלבד זאת שיש לדון את הכבירה עצמה
הוי 'חד דרבנן כללי' דלכ"ע אסיר.
כברירה בשינוי דכלאחר יד[.
יב .צביעה בדם -ובשולחן ערוך סימן
ט .הולכת תבן בכברה -בשולחן ערוך
שכח סעיף מ"ח כתב השו"ע וז"ל:
אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו סימן שכד סעיף א' וז"ל :אין כוברין
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נח
אסור -בין לשו"ע ובין לרמ"א משום דם ,מפני שהדם יצבע אותו ואסור
דהוי 'תרי דרבנן כלליים' 'תולש כלאחר להוציא דם מהמכה ,לכך יש לרחוץ
יד' וגם 'מלאכה שא"צ לגופה' ואין בהם המכה במים או ביין תחלה להעביר דם
שבמכה .וי"א שכורך קורי עכביש על
כח להתיר. המכה ומכסה בהם כל הדם וכל החבורה,
ואח"כ כורך עליו סמרטוט ,עכ"ל .וגם
טז .כיבוי בפתיחת דלת -וכן בשולחן כאן ודאי שיש לאסור בין לשו"ע ובין
להרמ"א משום דההיתר הוא רק מדין
ערוך סימן רעז סעיף א' וז"ל :נר מקלקל וא"כ הוי 'חד דרבנן כללי'
שמונח אחורי הדלת ,אסור לפתוח הדלת
)כדרכו() ,רמב"ם פ"ה ומרדכי פ' כ"ב וב"י בשם דלכ"ע אסיר.
סמ"ג( שמא יכבנו הרוח .אבל לנעול הדלת
כנגדו ,מותר )ת"ה סי' נ"ט( וה"ה בחלון יג .גרירת ספסל -בסימן שלז סע' א' כתב
שכנגד הנר שעל השלחן )מרדכי פכ"ב וב"י
בשם תוספות וטור( ואם הוא קבוע בכותל השו"ע וז"ל :דבר שאין מתכוין,
שאחורי הדלת ,אסור לפתוח הדלת מותר ,והוא שלא יהא פסיק רישיה .הלכך
ולנעלו כדרכו שמא תהא הדלת נוקשת גורר אדם מטה ,כסא וספסל ,בין גדולים
עליו ותכבנו ,אלא פותח ונועל בנחת .ואם בין קטנים ,ובלבד שלא יתכוין לעשות
הוא קבוע בדלת עצמו ,שפתיחתו ונעילתו חריץ .ומותר לרבץ הבית ,כיון שאינו
מקרב השמן לנר או מרחיקו ממנו ,אסור מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה
לפתחו ולנעלו .הגה :ובנר של שעוה האבק ,עכ"ל .וכאן אסור בין לשו"ע ובין
מותר לפתוח ולנעול אף על פי שהוא לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים'
קבוע בדלת ,עכ"ל .וכאן אסור בין לשו"ע 'מקלקל' וגם 'חורש כלאחר יד' ואין בהם
ובין לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן
כלליים' 'מכבה כלאחר יד' וגם 'מלאכה כח להתיר.
שא"צ לגופה' ]שהרי כאן גם אם יכבה
הכיבוי אינו לצורך תיקון הפתילה[ ואין יד .צידוד חבית -בשולחן ערוך סימן
בהם כח להתיר. שלז סעיף ד' וז"ל :אסור לצדד
חבית על הארץ ,דכיון שהיא כבידה יבא
יז .סכין בכותל -ובשולחן ערוך סימן להשוות גומות ודאי והוי פסיק רישיה,
עכ"ל .וכאן אסור בין לשו"ע ובין
שיד סי"ב כתב וז"ל :סכין שהוא לרמ"א משום דהוי 'תרי דרבנן כלליים'
תחוב בכותל של עץ מבע"י ,אסור 'מקלקל' וגם 'מלאכה שא"צ לגופה' ואין
להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר;
אבל אם הוא תחוב בספסל ,וכן בכל דבר בהם כח להתיר.
תלוש ,מותר להוציאו ,עכ"ל .והרי כאן גם
אם יקדח בקיר הרי זה 'מקלקל' וגם 'קודח טו .הליכה ע"ג עשבים -וכן בשולחן
כלאחר יד' וגם מלאכה שא"צ לגופה'
]שהרי אינו צריך לא את הנקב ולא את ערוך סימן שלו סעיף ג' כתב וז"ל:
מותר לילך על גבי עשבים ,בין לחים בין
יבשים ,כיון שאינו מתכוין לתלוש,
עכ"ל .וכאן אם ירוץ ופס"ר שיתלוש
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל נט
הרמ"א לאסור ואף דהוי 'תולש שיער העפר[ ובכ"ז יאסרו גם השו"ע וגם
כלאחר יד' עכ"ז אסור ]ולולי דברי הרמ"א – דאין כח גם בשלשה 'דרבנן
המשנ"ב היה מקום לומר דהוי בכלל
כלליים' להתיר.
ניחא ליה בתלישת השיער[.
יח .מסוכרייא דנזייתא -וכן מצינו בסי'
כ .צידת זבובים בתיבה קטנה -וז"ל
שכ סי"ח שכתב השו"ע וז"ל :חבית
השולחן ערוך ורמ"א בסימן שטז שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב
סעיף ג' :כל שבמינו נצוד ,חייב עליו; אין שבדפנה שמוציאין בו היין ,יש מי שמתיר
במינו נצוד ,פטור אבל אסור .הלכך, אף על פי שא"א שלא יסחוט ,והוא שלא
זבובים אף על פי שאין במינו נצוד ,אסור יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה
לצודן .הגה :ולכן יש ליזהר שלא לסגור בסחיטה זו ,הוי פסיק רישא דלא ניחא
תיבה קטנה ,או לסתום כלים שזבובים בו ליה ,ומותר .וחלקו עליו ,ואמרו דאע"ג
בשבת ,דהוי פסיק רישיה שיצודו שם דלא ניחא ליה ,כיון דפסיק רישא הוא,
)בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור( .ויש מקילין אסור .והעולם נוהגים היתר בדבר ,ויש
במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, ללמד עליהם זכות ,דכיון שהברזא ארוכה
יברחו ,עכ"ל .ועתה נאמר שיודו השו"ע חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת ,מותר
והרמ"א לאיסור בסגירת תיבה קטנה שיש מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה;
בה זבובים דהא הוי רק 'חד דרבנן פרטי' ולפי שאין טענה זו חזקה ,ויש לגמגם בה,
טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית
ואין בו כח להתיר. בשעה שפוקקים הנקב ,עכ"ל .וכאן יודו
גם השו"ע וגם הרמ"א שיש לאסור את
כא .צידת זבובים בתיבה גדולה -אך הדישה בפס"ר -משום דהוי חד דרבנן
פרטי ואין בו כח להתיר ]אא"כ יצטרף
דקדק המשנ"ב )סקט"ו( בדברי עמו עוד יסוד להתיר כגון שיטת הראב"ד
הרמ"א שאסר רק בתיבה קטנה וחישב
כי אם התיבה גדולה יש להתיר דהוי בברזא ארוכה[.
'תרי דרבנן פרטיים' האחד שהזבובים
נחשבין מין 'שאין במינו ניצוד' והשני יט .גירוד בהמה -וכן בשולחן ערוך
שבתיבה גדולה אינה צידה גמורה
וחשיב עדיין 'מחוסר צידה' – ובתרי הלכות יום טוב סימן תקכג סעיף ב'
דרבנן פרטיים יש להתיר בכל גווני ואפי' וז"ל :אין מגרדין בהמה במגרדת בי"ט,
מפני שמשרת שער ,עכ"ל .וביאר
לרמ"א וכל שכן לשו"ע. במשנ"ב סק"ג וז"ל :היינו של ברזל
שבודאי יתלש שער עי"ז ואף שאינו
כב .הגבהת עציץ -ובסי' שלו סעי' ח' מכוין לזה וגם לא ניחא ליה בתלישת
השער קי"ל דהיכא דהוי פסיק רישא אף
כתב השו"ע וז"ל :עציץ אפילו אינו דלא ניחא ליה אסור וכנ"ל בסימן ש"כ
נקוב ,יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע סעיף י"ח ,עכ"ל .ויודו גם השו"ע וגם
ולהניחו על גבי יתדות ,או איפכא ,בין
שהוא של עץ בין של חרס ,עכ"ל .וכאן
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל ס
עכ"ל .כאן באמת נראה שיחלוק השו"ע יאסרו השו"ע והרמ"א משום דהוי רק חד
ע"ד הרמ"א ויתיר דמכיון שזורה שלא 'דרבנן פרטי' של מיעוט היניקה.
בגידו"ק הוי 'דרבנן פרטי' ועוד איכא
שינוי ממלאכת זורה – יש בידינו תרי כג .אהל עראי בפרוכת -ובשו"ע סימן
דרבנן אחד 'דרבנן פרטי' ואחד 'דרבנן
כללי' וזה אמנם לא די לרמ"א אך לשו"ע שטו סעיף י"ב וז"ל :הנוטה פרוכת
די להתיר אי איכא בידו אפי' חדא דרבנן וכיוצא בה ,צריך ליזהר שלא יעשה אהל
בשעה שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת
פרטי וחדא כללי. גדולה ,תולין אותה שנים אבל אחד אסור.
ואם היתה כילה שיש לה גג ,אין מותחין
כז .טלטול מי רחיצה -ובשולחן ערוך אותה ואפילו עשרה ,שא"א שלא תגבה
מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי,
סי' שכו סעיף ז' וז"ל :הרוחץ בנהר, עכ"ל .וגם כאן יאסרו השו"ע והרמ"א
צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, משום דהוי רק חד 'דרבנן פרטי' של
מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד'
אמות בכרמלית ,לפי שהעולה מן הרחיצה עשיית אוהל עראי.
יש ריבוי מים על גופו ,עכ"ל .כאן חובה
עלינו לומר כי הוצאת המים היא פס"ר כד .אהל עראי בחבישת כובע – הט"ז
דניחא לי או משום שרוצה שיקררוהו
המים ביום חם או משום שחפץ שייבלעו התיר בסי' שטו סק"ח לחבוש
מגבעות שלנו משום שאין אנו מתכונים
המים בגופו דהא 'מי שבת' הם. להקים אהל לצל אלא כוונתנו לכבוד
בעלמא ,וביארנו את ההיתר כיון שעושה
כח .טלטול מי מטר -ועוד שם בשולחן מעשה אחד שיש בו חצי כוונה שלא
שייכא לאהל וחצי כוונה שהיא אהל
ערוך סי' שכו סעיף ז' וז"ל :אבל בפס"ר ועפ"ז הולדנו יסוד מחודש בדיני
ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על פס"ר דאין איסור בפעולת 'חצי פס"ר'.
ראשו ועל לבושו ,לא הקפידו בו ,עכ"ל.
וכיון דהוי 'הוצאת מים הבלועים כה .שבירת קיסמים בכיבוד בגדים -
בבגדיו' ]שבטלים לבגדיו[ איסור 'דרבנן
פרטי' ועוד איכא בזה 'תרי דרבנן כללי' ובסימן שלז ס"ב כתב הרמ"א וז"ל:
-הוצאה כלאחר יד ומלאכה שא"צ ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות
לגופה -וממילא יש להתיר בין לשו"ע העשויים מקסמים ,שלא ישתברו קסמיהם
)הגהות אלפסי פרק הזורק( ,עכ"ל .כאן נראה
ובין להרמ"א. שיודה השו"ע לרמ"א ויאסור דהא איכא
הכא רק מקלקל בשינוי דכלאחר יד – והוי
כט .מוליד ריח בבגד -ובסי' תרנח סעיף 'תרי דרבנן כלליים' שאין בהם כח להתיר.
ב' כתב הרמ"א וז"ל :אבל האתרוג כו .רוקק ורוח מפזרתו -ובסימן שיט
מותר בטלטול ,דראוי להריח בו; ואסור
ליתנו על הבגד ,אפי' בי"ט ,דמוליד ריחא סעיף י"ז וז"ל :הרוקק ברוח בשבת
)מהרי"ל( ,עכ"ל .ובמשנ"ב סק"ז כתב ע"ז והרוח מפזר הרוק ,חייב משום זורה,
וז"ל :דמוליד ריחא בבגד והוי כתיקון
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל סא
ימשמש בשבת כדרך שממשמש בחול מנא .ומשמע דאפילו אינו מכוין לזה
דהיינו שאוחז הצרור בכל היד ,משום ג"כ אסור מפני שא"א שלא יקלוט והוי
השרת נימין ,עכ"ל .ברור שאסור להשיר פסיק רישא ויש מקילין בזה היכי דאינו
נימין בין לשו"ע ובין להרמ"א דהא הוי מכוין .ובשעת הדחק שאין לו מקום
'גוזז כלאחר יד' וזה 'דרבנן כללי' ואין בו משומר להניח האתרוג שמה אפשר דיש
לסמוך אמקילין ,עכ"ל .וכאן יש לומר כי
ובשכמותו כח להתיר. הולדת הריח היא 'דרבנן קל' דהיינו
'מלאכה שכל כולה דרבנן' עכ"ז יש צד
לג .השרת נימין בשינוי -ובהמשך שאסר הרמ"א כיון שאין הכרח להניח
בדברי השולחן ערוך סימן שיב על הבגד.
סעיף ז' וז"ל :אלא ממשמש כלאחר יד
דהיינו שיאחז הצרור בב' אצבעותיו, ל .השתנה על שלג -וכן נאמר בדברי
וממשמש ,עכ"ל .כאן יסוד ההיתר הוא
לכ"ע ,ויש ליתן טעם דהוי 'תרי שינויי' השו"ע סימן שכ סעיף י"ד שהביא
שתי דיעות לגבי השתנה ע"ג שלג ,וז"ל:
או 'שינוי גדול'. הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים
בשלג ,והרא"ש היה נזהר ,עכ"ל .שהרי
לד .שבירת כתב שע"ג עוגה -ובסי' שמ אפשר להמנע בקל ,ואפי' במלאכה שכל
כולה דרבנן יש להמנע במקום שאפשר.
ס"ג הורה הרמ"א וז"ל :אסור לשבר
עוגה שכתב עליה כמין אותיות ,אף על פי לא .טלטול מוקצה -וכן נאמר בדברי
שאינו מכוין רק לאכילה ,דהוי מוחק,
עכ"ל .וכאן מדובר בעוגה שהכתיבה היא המשנה ברורה בסימן שט סקט"ו
בדיו וא"כ הוי חד דרבנן פרטי שהוא וז"ל :ומ"מ מותר ללמוד בשבת על
'מוחק שלא ע"מ לכתוב' ועוד חד דרבנן השלחן אפי' בעוד שיש עליו מעות או
כללי שהוא 'כותב ע"ג דבר שאינו שאר דבר מוקצה מצד אחר דאע"ג דדרך
מתקיים' והוי 'חד פרטי וחד כללי' וא"כ לנענע עם למודו מ"מ לא הוי פסיק רישא
יחלוק השו"ע על הרמ"א בזה ויתיר כשם ]מהרי"ל[ ,עכ"ל .ואף שכל גזירת מוקצה
היא 'כל כולה דרבנן' עכ"ז צידד להחמיר
שהתיר בשליפת סכין מחבית. בפס"ר שהרי אפשר להמנע בקל ,דאפי'
במלאכה שכל כולה דרבנן יש להמנע
לה .שבירת חקיקה ע"ג עוגה -ושם
במקום שאפשר.
היקל המשנ"ב בסקט"ו וז"ל :ודוקא
כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר לב .השרת נימין במשמוש כדרכו -
אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה
בדפוס או בידים שרי דאין שם כתיבה ובדברי השולחן ערוך סימן שיב
עליה וממילא לא שייך בזה מחיקה .וכן סעיף ז' וז"ל :היה צריך לנקביו ואינו יכול
אם כתב האותיות בדבש המעורב במים לפנות ,שרפואתו למשמש בפי הטבעת
או שאר מי פירות ג"כ אין להחמיר ,עכ"ל. שממשמש שם בצרור והנקב נפתח ,לא
הרי שכאשר נוסף עוד 'דרבנן כללי' שהוא
כלי פסיק רישא דלני"ל בדרבנן האהל סב
'הכתיבה עצמה אינה מתקיימת' הרי איכא דאיכא 'חד דרבנן פרטי ועוד תרי דרבנן
התירא ,וזכינו ליסוד חדש דבמקום
כלליים' יודה הרמ"א ויתיר.
האהל סג יצירת נקב כלי
יצירת נקב
בירור פסקי הרמב"
נשמת אד – כעי חלונות שבבית
קודח חור בחבית יי
ניקוב פחית בשני חורי
והוצאה דרכו ואליבא דאמת היה צריך נקב בחבית
להתיר לנקוב אפילו פתח חדש בחבית
שהרי מטרת הפתח היא רק הוצאת יין בגמרא שבת )קמו (.תנו רבנן :אין
בלבד – אבל חשו חכמים שאם יתירו
בפתח כזה – יטעו ויתירו גם לנקוב פתח נוקבין נקב חדש בשבת ,ואם
להוצאת ההבל בלול של תרנגולים – בא להוסיף -מוסיף .ויש אומרים :אין
ויאמר מה לי לנקוב בחבית שהוא נקב מוסיפין .ושוין שנוקבין נקב ישן
להוצאה ומה לי לנקוב בלול שגם הוא לכתחילה .ותנא קמא ,מאי שנא מנקב
נקב להוצאה בלבד -ולא יעלו על דעתם חדש דלא -דקא מתקן פיתחא ,אוסופי
שבלול יש חילוק עצום שחפץ גם נמי -קא מתקן פיתחא! -אמר רבה :דבר
בהכנסת אור ואויר ונמצא מתחייב תורה -כל פתח שאינו עשוי להכניס
בנפשו ,ונחלקו ת"ק וי"א אם יש מקום ולהוציא -אינו פתח ,ורבנן הוא דגזור
לאסור גם הוספה בנקב העשוי להוצאת משום לול של תרנגולין ,דעביד לעיולי
יין אטו לול של תרנגולים או שמא בזה אוירא ולאפוקי הבלא .ואם בא להוסיף
מוסיף אוסופי ודאי בלול של תרנגולים -
לא גזרו. לא אתי לאוסופי ,משום ריחשא .ויש
אומרים :אין מוסיפים -זימנין דלא
נקב בלול תרנגולים תקניה מעיקרא ,ואתי לארוחי ביה .דרש
רב נחמן משום רבי יוחנן :הלכה כיש
ובשבת )קב (:נחלקו רב ושמואל בגדר אומרים ,ע"כ .והביאור בזה הוא דנחלקו
ת"ק וי"א האם הותר להוסיף על פתח
החיוב וז"ל :העושה נקב בלול קיים ,וביאר רבה כי מדין תורה יש חיוב
של תרנגולים ,רב אמר :משום בונה, אך ורק על פתח שמטרתו הכנסה
ושמואל אמר :משום מכה בפטיש ,ע"כ.
האהל יצירת נקב סד כלי
ובפרק כג הלכה א' :העושה נקב מפיס מורסא
שהוא עשוי להכניס ולהוציא ובשבת )קז (.נאמר :המפיס מורסא
כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי
להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה בשבת ,אם לעשות לה פה -
חייב משום מכה בפטיש ,לפיכך גזרו חייב ,אם להוציא ממנה לחה – פטור,
על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא ע"כ .וכתבו התוספות )ג (.וז"ל :וא"ת
בלבד או להכניס בלבד שמא יבוא היכי מתחייב אפתיחת פה דמורסא הא
לעשות נקב שחייבין עליו ,ומפני זה אין אמרינן לקמן בפ' חבית )קמו (.כל פתח
נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח
בו ,אבל פותחין נקב ישן ,והוא שלא ותירץ ר"ת דהאי נמי עשוי להכניס אויר
יהיה הנקב למטה מן השמרים שאם היה ולהוציא ליחה ,עכ"ל .ונראה להוסיף
למטה מן השמרים הרי זה עשוי לחזק שאם רצונו בכניסת 'חומר חיטוי' או
משחה המרפאה את הפצע -שג"כ ייחשב
ואסור לפתחו.
'פתח הראוי להכנסה'.
ובפרק י' הלכה י' :המפיס שחין בשבת
בירור פסקי הרמב"
כדי להרחיב פי המכה כדרך
שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה ובפסקי הרמב"ם מצינו שהלכותיו
להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה
בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ,ואם לכאורה סתרי אהדדי ,ונתקשו
הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה בזה הראשונים והאחרונים ונציג את
מותר .השגת הראב"ד -א"א נסחא
המקורות ככתבם וכלשונם:
אחרינא מלאכת בונה.
בפרק י' הלכה י"ד כתב :העושה נקב כל
ונראה לבאר כי באמת הורה הרמב"ם
שהוא בלול של תרנגולים כדי
כשמואל המחייב על נקב בלול שיכנס להן האורה חייב משום בונה,
משום מכה בפטיש ,אך אם הנקב אינו המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע
מושלם – ממילא אין לחייבו על 'מכה
בפטיש' משום שלא גמר את המלאכה חייב משום בונה.
ולכן נחייבו רק על בונה שהרי נוקב נקב
כלשהוא כבר מתחייב משום בונה ,ונבאר ופרק י' הלכה ט"ז :המכה בפטיש הכאה
את פסקיו אחד אחד: אחת חייב ,וכל העושה דבר שהוא
גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש
בפרק י הלכה יד :העושה נקב כל שהוא וחייב ,כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר
בכלי צורה אפילו מקצת הצורה והמגרד
בלול של תרנגולים כדי שיכנס כל שהוא והעושה נקב כל שהוא בין בעץ
להן האורה חייב משום בונה ,המחזיר בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה
דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב תולדת מכה בפטיש וחייב ,וכל פתח
שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין
משום בונה.
על עשייתו.
האהל סה יצירת נקב כלי
ומוכח שהנקב שחייב עליו קודם – מיועד מיירי בנקב העשוי לכניסת אור בלבד
לכניסה ויציאה[ ולכן חייב משום מכה
בפטיש ,ויש לעורר שאם הנקב יהיה ומחייב עליו רק משום בונה כיון
בבנין יתחייב גם משום בונה וגם משום שלא סיים מלאכתו בהם.
מכה בפטיש ,אך אם הנקב בכלי יתחייב
רק משום מכה בפטיש ולא משום בונה – ובפרק כג הלכה א' :העושה נקב שהוא
כיון שאינו במחובר לקרקע – ולא שייך
עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב
בנין בכלים. שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס
האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום
ומצאתי כעין ביאור זה במרכבת מכה בפטיש ,לפיכך גזרו על כל נקב
אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס
המשנה )לר' שלמה מחעלמא( בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין
הלכות שבת פרק י הלכה יד. עליו ,ומפני זה אין נוקבין בחבית נקב
חדש ואין מוסיפין בו ,אבל פותחין נקב
ועפ"ז חשבתי לבאר את הוראת הרמב"ם ישן ,והוא שלא יהיה הנקב למטה מן
השמרים שאם היה למטה מן השמרים
פרק י' הלכה י"ז וז"ל :המפיס
שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך הרי זה עשוי לחזק ואסור לפתחו.
שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה
להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה כאן חייב גם משום בונה וגם משום מכה
בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ,ואם
הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה בפטיש – שהרי מיירי בבנין בקרקע
מותר ,עכ"ל והשיג עליו הראב"ד :א"א וגם גמר מלאכתו.
נסחא אחרינא מלאכת בונה ,ע"כ .ועתה
נבאר כי אף שהנקב עומד להכניס אויר ובפרק י' הלכה ט"ז המכה בפטיש
ולהוציא ליחה – וא"כ הרי הוא נקב
משובח -עכ"ז חייב רק משום מכה הכאה אחת חייב ,וכל העושה
בפטיש כיון שאינו נעשה בבנין וא"כ דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת
כשם שאין לחייב על נקב שנעשה בכלי מכה בפטיש וחייב ,כיצד המנפח בכלי
משום בנין בכלים כך אין לחייב על נקב זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת
הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל
שנעשה באדם משום בנין. שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין
בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב,
נשמת אד – כעי חלונות וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא
שבבית
אין חייבין על עשייתו.
אך בנשמת אדם )הלכות שבת כלל מא(
מיירי בנקב לכניסה ויציאה ואפילו
חידש וז"ל :ונ"ל דהרמב"ם דקדק
בלשונו ,שהרי בפ"י כתב העושה נקב כל שגודלו זעיר 'כל שהוא' ]וההכרח
שהוא בלול כו' ,ובפרק כ"ג כתב העושה לזה הוא מדקדוק דברי הרמב"ם בהמשך
וז"ל :וכל פתח שאינו עשוי להכניס
ולהוציא אין חייבין על עשייתו ,עכ"ל.
האהל יצירת נקב סו כלי
מדובר בעושה נקב להכניס אורה נקב כגון נקב שבלול ,משמע ודאי דלא
מיירי מנקב של לול אלא כוונתו נקב
ולהוציא הבל וחייב משום בונה במקום אחר והוא דומה לנקב של לול
כי זה ממש דמיא לחלונות הבית ]ונ"ל שעשוי להכניס ולהוציא ,אלא החילוק
דלית מכה בפטיש כשעושה בנין יחד עם דבלול עשוי להכניס אור ולהוציא הבל
ההכאה כסברת היראים בביאור שיטת רב וחייב משום בונה ,שכן כל הפתחים
והחלונות שבבית עשוים לכך ,ואף
בעייל שופתא בקופינא דמרא[. דבבתים הם גדולים מ"מ כיון שמצינו
כהאי גונא בלול ,חייב .אבל כשעשוי
ובפרק י' הלכה ט"ז :המכה בפטיש להכניס ולהוציא שאר דברים ,דבזה לא
שייך בונה אפילו במחובר ,אלא החיוב
הכאה אחת חייב ,וכל העושה משום מכה בפטיש ,וזה שכתב בהלכה
דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת ט"ז ,העושה נקב כו' חייב משום מכה
מכה בפטיש וחייב ,כיצד המנפח בכלי בפטיש ,דדוקא בלול החיוב משום
זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת בונה .ובהכי ניחא בריש הבונה
הצורה והמגרד כל שהוא והעושה נקב כל במחלוקת דרב ושמואל בנקב של לול,
שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין דלרב חייב משום בונה ולשמואל משום
בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, מכה בפטיש ,ולמה לא נחלקו סתם
וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא בעושה נקב כל שהוא .ולפי מה
שכתבתי אתי שפיר ,דבשאר נקבים
אין חייבין על עשייתו. אפילו בבנין לא שייך בונה .ובזה
מתורץ ג"כ קושית תוס' שם ד"ה
מדובר בעושה נקב להכניס ולהוציא "העושה" ,שהקשו למה הפסיק במכה
בפטיש בין מלאכת בנין לקודח ,ולפ"ז
חפצים ולכן אין לחייב על בונה לא קשה מידי דבהקודח לכ"ע חייב
כי אינו דומה לחלונות הבית ,אבל מכה
משום מכה בפטיש ,עכ"ל.
בפטיש ישנו שהרי גמר מלאכה הוא.
ונמצא כי לשיטת הנשמ"א – הרמב"ם
ובפרק כג הלכה א' :העושה נקב
פסק כרב ולא כשמואל ,וכך
שהוא עשוי להכניס ולהוציא יתבארו דברי הרמב"ם:
כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי
להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה רמב"ם הלכות שבת פרק י הלכה יד
חייב משום מכה בפטיש ,לפיכך גזרו
על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא העושה נקב כל שהוא בלול של
בלבד או להכניס בלבד שמא יבוא תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב
לעשות נקב שחייבין עליו ,ומפני זה אין משום בונה ,המחזיר דלת של בור ושל
נוקבין בחבית נקב חדש ואין מוסיפין
בו ,אבל פותחין נקב ישן ,והוא שלא דות ושל יציע חייב משום בונה.
יהיה הנקב למטה מן השמרים שאם היה
למטה מן השמרים הרי זה עשוי לחזק
ואסור לפתחו.
האהל סז יצירת נקב כלי
דכל דבר שנגמר בו המלאכה ,חייב משום גם כאן מדובר בעושה נקב להכניס
מכה בפטיש ואפילו בכל שהוא ,שכן דרך
לעשות נקב כלשהו להכניס בו מחט ולהוציא חפצים ולכן דקדק לומר
לפתוח מנעול קטן .וחיוב זה דמכה 'כגון נקב שבלול' דהיינו דומה ללול אך
בפטיש ,אין חילוק בין בקרקע או בכלים אינו בלול ממש ,ולכן אין לחייב על בונה
כי אינו דומה לחלונות הבית ,אבל מכה
לכולי עלמא ,עכ"ל.
בפטיש ישנו שהרי גמר מלאכה הוא.
ולסיכום :הורה החיי אדם כי יש רק גורם
ועפ"ז חשבתי לבאר את הוראת הרמב"ם
מחייב אחד בעשיית נקב והוא
'נקב העשוי להכניס ולהוציא' אלא שיש פרק י הלכה יז וז"ל :המפיס שחין
חילוק בכוונת הנוקב אם כוונתו להכניס בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך
אויר ולהוציא הבל – הרי הוא חייב משום שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה
בונה ואם כוונתו להוציא ולהכניס חפצים להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה
בפטיש שזו היא מלאכת הרופא ,ואם
– יש לחייבו רק משום מכה בפטיש. הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה הרי זה
מותר ,עכ"ל והשיג עליו הראב"ד :א"א
קודח חור בחבית יי נסחא אחרינא מלאכת בונה .ועתה נבאר
כי אף שהנקב עומד להכניס אויר ולהוציא
למעשה בקודח חור נאה בחבית העשוי ליחה – עכ"ז חייב רק משום מכה בפטיש
כיון שאינו מיועד להוצאת הבל אלא
להכניס ולהוציא – חייב לדברי חומר סמיך ]המורסא[ ולכן לא דמיא
הכל אך ורק מדין מכה בפטיש ,שהרי לכל לחלונות הבית ולא שייך בזה בונה אלא
הדיעות אין מקום לחייבו משום בונה לא
מיבעיא לשיטת רש"י והיראים דס"ל רק מכה בפטיש.
שאין מציאות של בנין בכלים אלא אפילו
לשיטות הראשונים דס"ל שיש מקום וכך פסק להלכה בחיי אדם חלק ב-ג
שנחייב על בנין בכלים – דהמחייב משום
שעשה כלי שלם ,כאן בנוקב לא עשה כלי )הלכות שבת ומועדים( כלל מא סעיף א
שלם ,והמחייב בעושה בדרך חיזוק כאן וז"ל :העושה נקב כל שהוא ,והוא עשוי
לא הידק כלום ,והמחייב על כלי גדול כאן להכניס ולהוציא ,חייב .אבל אם עשוי רק
אינו כלי גדול ,ולפי המחייב על החלת להכניס או להוציא בלבד ,אינו אלא
'שם כלי' כאן ודאי שאינו מחיל 'שם כלי'. מדרבנן ,דכל פתח שאינו עשוי להכניס
ולהוציא אינו פתח .והעושה נקב להכניס
אך בקודח חור נאה ]כגון ע"י כלי[ אור ולהוציא הבל .החיוב משום בונה.
ואם הוא להכניס ולהוציא שאר דברים,
שאינו עשוי להכניס ולהוציא כתב אינו חייב משום בונה ,דכל הפתחים
השו"ע בסי' שי"ד ס"א וז"ל :ובלבד שלא והחלונות שבבנין הוא להכניס אור
יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, ולהוציא הבל .ואמנם החיוב הוא משום
דא"כ הוה ליה מתקן מנא ,ע"כ .ובט"ז מכה בפטיש שהוא גם כן אב מלאכה,
סק"א כתב וז"ל :בפ' חבית דף קמ"ו
האהל יצירת נקב סח כלי
א .מעלה בשימוש -או שיעשה פתח אמרינן כל פתח שאינו עשוי להכניס
ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזרו משום
בצורה גרועה ]כגון ביד[ אך מעלת לול של תרנגולים דעביד לעיולא אוירא
הפתח תהיה בתשמישו -שעומד ולאפוקי הבלא פי' הסרחון שלא ימותו
התרנגולים מזה משמע דהאי מתקן מנא
להכניס ולהוציא. אינו איסור דאורייתא זולת בלול של
ב .מעלה בייצור -או שיעשה פתח עם תרנגולין ,ע"כ.
ייעוד גרוע – שעומד רק להכניס או הרי שהבין הט"ז כי בנידון דידן דקודח
רק להוציא אבל מעלתו היא בהכנה
המשובחת שעשאו בכלי מדויק כגון סכין שלא כעין לול של תרנגולים שכל
כוונתו היא רק ליצור נקב הראוי להוצאת
או מקדח. יין אסור רק מדרבנן – שמא יבוא לקדוח
בלול של תרנגולים שהרי כאן ביין
ניקוב פחית בשני חורי כוונתו להוציא ושם כוונתו להוציא הבל
ולא יבחין כי התם יש גם כוונה להכניס
ויש לעורר בדבר מצוי שאדם נוקב פחית אויר או אור ונמצא מחייב בנפשו ,אך
הפמ"ג במשב"ז כתב ע"ד הט"ז וז"ל:
שימורים שבתוכה מיץ מרוכז ע"מ ולא הבינותי ,דבביצה ל"ג ב' רש"י ד"ה
שיוכל להוציא מעט מעט מן המיץ ולית ליה לרבי אליעזר כו' ,דכי מכוין
שבתוכה ,וברור שהנקב הנ"ל מיועד אך לעשות כלי יש חיוב דבר תורה ,ומשני
ורק ליציאת נוזל אך משום שהמיץ לא במוסתקי] ,רש"י ד"ה במוסתקי[ דרעועה
יצא יפה – הרי הוא נוקב עוד נקב נוסף לא גזור דיתכוין לעשות כלי .וכך כתבו
בפחית ע"מ שיכנס דרכו אויר ויגרום התוספות בשבת קמ"ו א' ד"ה שובר,
למיץ לצאת בצורה חלקה ,ואף החור הזה דלא חייס עליה כו' ,וכן כתב הרא"ש
לכאורה אינו אסור מן התורה שהרי ענינו שם ,הביאו המ"א סק"ג אם כן מבואר
רק להכניס אויר בלבד ,אבל עורר החזו"א דאם מתכוין לעשות כלי בסכין או בסייף
)או"ח נ"א סקי"א( כי מדי פעם מחליפים בין חייב חטאת אף לרבנן ,דרבנן דרבי
הנקבים ומהנקב המיועד לכניסת אויר – אליעזר בביצה דווקא ביד סברי שבות,
מוציאים משקה ואז נכנס אויר מהנקב ושאני נקב כל דהו דמכוין רק לפתח ,כל
הרחב המיועד להוצאת המשקה – ונמצא שאין עשוי להכניס ולהוציא ,רק להכניס
שכל נקב בעצם מיועד להכנסה והוצאה – לחוד או להוציא לחוד לית ביה איסור
תורה ,מה שאין כן כששובר בסכין וסייף
ואית בזה חיוב חטאת. ומצמצם שיהיה כלי בכך יש בו חיוב
חטאת ,ע"כ .ותו"ד שהמחייב בעשית
אך תמה ע"ז בשש"כ )פ"ט הע' כח( בשם פתח הוא 'פתח הגון' ויש שתי
הגרש"ז אויערבאך זצ"ל -שאין כאן אפשרויות להתחייב:
רצון כלל בכניסת האויר לתוך הפחית
אלא רק רצונו בדחיקת המשקה ,ואינו
דומה כלל לעושה נקב בלול שרצונו
שיהא אור ואויר בתוככי הלול ,והביא
ראיה לזה מהא דבפתח העשוי להוצאה
בלבד – איסורו אך ורק מדרבנן והרי גם
האהל סט יצירת נקב כלי
בפתח יחיד רצונו בכניסת אויר ע"מ שיצא נקב לכניסת אויר ונקב השני להוצאת
המשקה ]אלא שאינו יוצא בצורה סדירה[ משקה בלבד – משמע שלא יתחייב על כך
ומוכח א"כ שאין שום חשיבות לכניסת ]מהא דטען כי יש רגילות להחליף בין
הנקבים[ ויש להבין דהרי הכלי עצמו האויר ע"מ לדחוק את המשקה.
נתקן שעתה יש בו נקב לכניסה ונקב
ובהערה כ"ט הקשה עוד על יסוד ליציאה ואין צורך שהנקב עצמו ישמש
רק לכניסה ויציאה. החזו"א שלשיטתו אם עשה רק
האהל מלאכת מחתך כלי ע
מלאכת מחתך
קיצור הלכות מחת
מחת את העור
סלית סילתי
קוט כנ
קנה חלק – לחייב משו' ממחק'
דרכי נוע' – המחייב' הוא הצור בנקצ
מסתת אב – פירוש קדמו
גירוד או גירור
כפות תמרי – מיעוט ענבי הדס
קושיית הטל אורות – קטימת זמורה
קושיא חזקה – נוקב חבית
'מחת 'במילת ספק נפל
תוספות – המחייב הוא על הנשאר
ג' דרגי יצירה ,תיקו וייפוי
פתיחת לשונית של פחית
תחיבת נר עבה לפמוט
רבינו פרחיה – המחייב הוא על 'פעולת ניקוי' דוקא
מדויקת חתיכה קטנה המתאימה לכתיבת בבואנו לעסוק בדיני 'פתיחת אריזות'
קמיע שיהיה חייב משום מחתך אך יש
לעיין אם אטול חתיכת עור ואקציעו ע"מ עלינו ליתן דעתנו לעוד
שיתאים למידות הקמיע – האם נחייבו איסורים אפשריים כגון מוחק ומחתך
מדין מחתך או שמא אין זה קשור ולכן עתה בשיעור זה נברר בס"ד את דיני
למלאכת מחתך אלא רק למלאכת מכה
בפטיש ,והחקירה כאן היא האם מלאכת מלאכת 'מחתך'.
ונראה ברור שאדם הנוטל חתיכת עור
גדולה ומחתך ממנה בצורה
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search