תוספת אהל עראי האהל קכא כלי
המחצלת בשבת .וטפח שאמרו ,חוץ מן בכיפי דארבא -שלח ליה ,הכי אמר רב
הכריכה ,עכ"ל. אסי :הני כיפי דארבא ,בזמן שיש בהן
טפח ,אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה
וחזר ושנה פרקו בסעיף ד' וז"ל :מטה לזה שלשה -למחר מביא מחצלת ופורס
עליהן .מאי טעמא -מוסיף על אהל עראי
שהיא מסורגת) ,פי' נארגת( בחבלים, הוא ,ושפיר דמי .הנהו דכרי דהוו ליה
אם יש בין חבל לחבל ג"ט ,אסור לפרוס לרב הונא ,דביממא בעו טולא ובליליא
עליהן סדין משום דעביד אהלא; וכן בעו אוירא .אתא לקמיה דרב .אמר ליה:
אסור לסלק בגד התחתון מעליה משום זיל כרוך בודייא ,ושייר בה טפח .למחר
דקא סתר אהלא; ואם היה עליה כר או פשטה ,ומוסיף על אהל עראי הוא,
כסת או בגד פרוס מע"ש ,כשיעור טפח,
מותר לפרוס בשבת על כל המטה ,עכ"ל. ושפיר דמי ,ע"כ.
הבנה פשוטה – 'חשיבות' וכן הורה בשולחן ערוך סי' שטו סעיף
ולכאורה ההבנה הפשוטה בדין זה ב' וז"ל :עצים שתוקעין ראשן האחד
בדופן הספינה וכופפין ראשן השני בדופן
הוא שכיון שאסרו חכמים השני של הספינה ,ופורסין מחצלת
נטיית אהל עראי ,כיון שהוחל לבנותו עליהם לצל ,אם יש ברחבן טפח ,או
ואפילו בשיעור מועט – כבר ההמשך אפילו אין ברחבן טפח אם אין בין זה
מותר כיון שאין 'חשיבות' במעשה לזה ג"ט ,חשיבי כאוהל ומותר לפרוס
ההמשכה אלא רק בעצם ההקמה עליהם בשבת מחצלת ,דהוי ליה תוספת
הראשונית וא"כ 'המחייב' בזה הוא אהל עראי ושרי; ומטעם זה מחצלת
'חשיבות' דטפח ראשון חשוב ואילו כל פרוסה כדי טפח ,מותר לפרוס שאר
ההמשך הרי הוא טפל.
א .ביאר רש"י וז"ל :אולמות שעושין בספינה ,שנועצין כעין מעגלין שקורין צרק"ל )עגול( ראשו אחד
בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה ,והוא כפוף כמו אולם ,ועומד כמו כיפה ,ומרחיק כחצי
אמה ונועץ אחר ,וכן על פני כולה ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים ,ע"כ.
הרי דלשון כיפי מלשון כיפוף ,ומלשון כיפה – והן מה שאנו קורין 'קשתות'.
ב .והיה מי שרצה להביא ראיה מדין חוטט בגדיש שהובא בשולחן ערוך סימן תרלה סעיף א וז"ל :סוכה,
אף על פי שלא נעשית לשם מצוה ,כשרה; והוא שתהיה עשויה לצל ,כגון סוכת א"י ,נשים ,בהמה,
כותיים ,רועים ,קייצים ,בורגנין ,שומרי שדות; אבל סוכה שנעשית מאליה ,פסולה ,לפי שלא נעשית
לצל .לפיכך החוטט בגדיש ועשהו סוכה ,אינה סוכה ,שהרי לא עומד גדיש זה לצל )ומה שעושה אח"כ
הוי תעשה ולא מן העשוי( )טור( .לפיכך אם עשה בתחלה כשנתן שם הגדיש חלל טפח במשך שבעה
לשם סוכה ,וחטט בה אח"כ והשלימה לעשרה ,כשרה ,שהרי נעשית סכך שלה לצל ,עכ"ל .והרי לכאורה
כאן נראה כי החשיבות היא בטפח ראשון ואם היה קיים בהכשר ממילא כל חלל הסוכה יכול להתכשר
אבל באמת אין הטעם בסוכה תלוי בחשיבות טפח ראשון אלא בגדרי דין תעשה ולא מן העשוי ,דהיינו
דסוכה צריכה סכך טפח ,ובזה כבר מתכשר הסכך ,אלא מאי – עדיין הסוכה אינה כשירה משום שיש
חסרון בדפנות שגובהן לא מגיע לעשרה טפחים ,וא"כ כאשר ממשיך לחטוט הרי הוא יוצר תולמ"ה
בדפנות ואין בזה חסרון וכך ביאר במשנ"ב סק"ז וז"ל :הטעם דכיון שהניח חלל טפח במשך ז' על ז'
האהל תוספת אהל עראי כלי קכב
דאסור דכיון שיש לאותו המקום מחיצות אבל ע"פ הבנה זו יש לעורר בכמה
בפ"ע הוי כעושה אהל בתחלה ואינו
דומה למה שהתרנו בסימן שי"ג לסתום דינים שנזכרו בהלכות 'תוספת
הארובה שבגג מטעם דהוא רק הוספת אהל עראי'.
אהל עראי התם הארובה אינו מחזיק אלא
מקצת הגג אבל כאן הנקב שהעשן יוצא תוספת עראי על טפח קבוע
מחזיק כל רוחב המחיצות שסביב לה והוי
ע"י סתימת הכר כגג על המחיצות ,עכ"ל. תוספת עראי על מבנה קבע – בשלמא
וא"כ יש להבין והרי לא התחיל לבנות
כלום מהאהל עראי מע"ש ומדוע הפורש מע"ש טפח אהל עראי
הרי הוחל בהעמדת אהלו וכל השאר
החשיבוהו כדין תוספת. תוספת ,אך מדוע הורה השו"ע בסי' שי"ג
להתיר פקק החלון ,ושם כתב המג"א
לצל או לזבובי בסק"א ע"פ התוס' להתיר אפילו בארובת
הגג שהרי רק רק מוסיף על האהל ,ובמגן
ובמשנ"ב הרחיב את הדין של כיפי אברהם סימן שטו כתב וז"ל :אפשר
דאסור לסתום הכירים שלנו בכסת עבה
דארבא גם לעריסת התינוק, שמשימין על המוט דהוי בנין חשוב כיון
שאם היו ע"ג העריסה קשתות לבודות – שכונתו לסתום הנקב ולא הוי מוסיף
מותר לפרוס רשת צפופה להגן מפני דשרי רסי' שי"ג דהכא יש לו מחיצות
הזבובים וזה חידוש דהא האהל עראי בפ"ע וה"ל אהל בפ"ע ,והובאו דבריו
שהתחיל בו מע"ש אינו משמש לאותו במשנ"ב סי' שטו סק"כ וז"ל :כתב המ"א
תפקיד כשם שמשמש האהל שפורש דלסתום נקב שהעשן יוצא ]שקורין
קוימ"ן[ בכר של תבן וכיוצא בו אפשר
בשבת.
יסוד ההיתר דכיפי דארבא
אפילו רק במקום אחד ואמרינן לבוד והוי ועוד יש להבין בגדרי 'כיפי דארבא'
כאלו היה ג' טפחים מכוסה במקום אחד,
עכ"ל .והביאור בדבריו שבהא דאיכא שאין בכל אחת טפח אך אין בין
לבוד כבר נחשב שיש לנו 'אהל טפח'
פרוש מע"ש ומעתה נתיר להמשיך לפרוש אחת לחברתה טפח ,מהו יסוד ההיתר,
שהמשנ"ב בס"ק י"ג ביאר וז"ל :וכן מה
שכתב אם אין בין זה לזה וכו' היינו ג"כ
שהוא שיעור סוכה שם סכך עליו דכל טפח מקרי אהל וכשחטט אח"כ אין זה עשיית הסכך אלא תיקון
הדפנות ובדפנות לא אמרינן תעשה ולא מן העשוי והוי כסוכה שאינה גבוה עשרה וחקק בה להשלימה
לעשרה דכשר ,עכ"ל.
ג .ובחרתי להביא ראיה מדין ארובה ולא מדין כיפי דארבא עצמן דאפשר לומר בדוחק שגם הכיפי הם
אהל עראי ותקען מערב שבת.
קכג האהל תוספת אהל עראי כלי
שאין לבוד אהל ואפי' אם יפרוס מתחלה גם מאה טפחים מכאן והלאה – גם במקום
על האויר ואח"כ יוסיף דהשתא מוסיף שאין בו כלל קשתות לבודות ,אלא שרצה
הוא על אהל טפח יש להסתפק דאפשר לטעון הרב ר' משה וייס שליט"א כי
דאין היתר להוסיף אלא על אהל הקיים המשנ"ב יתיר אך ורק קודם לפרוס ע"ג
מע"ש ,ולא על אהל הנעשה בשבת אף הקשתות הלבודות ואחר שיש בידינו טפח
שנעשה בהיתר ,ואם יש חצי טפח מכאן פרוס בהיתר דהיינו קשתות לבודות מערב
וחצי טפח מכאן ופחות מג' ביניהם צ"ע שבת שאיפשרו את כיסוי הקשתות
אי חשיב כאהל טפח ,ואם עומד מרובה ביריעה – וממילא אחר שכיסינו את
על אויר שביניהן ודאי חשיב ככולו עומד הקשתות בהיתר נוצר לפנינו בשבת עצמה
וכדאמר עירובין י' ב' בעור העסלא ורש"י 'טפח פרוס' ומעתה אפשר להמשיכו ככל
שנרצה גם במקום שאין קשתות לבודות,
פי' לענין אהל טפח ,עכ"ל. אבל אם נדקדק בדברי המשנ"ב נראה
שאין הדברים כן וז"ל המשנ"ב :ואמרינן
ותורף דבריו שיצא לחלוק על הבנת לבוד והוי כאלו היה ג' טפחים מכוסה
במקום אחד ,עכ"ל .הראת לדעת שע"י
המשנ"ב שהלבוד מוגדר כטפח הלבידה עצמה נוצרה מציאות הטפח
פרוש ומותר להמשיך ממנו והלאה ,אלא המתיר את המשך הפרישה – אבל אליבא
אך ורק ההיתר הוא לכסות ביריעה את דאמת אפשר ואפשר לבאר כדבריו
הקשתות הלבודות בלבד ולא להמשיך
לפרוש מעבר למקום הקשתות אפילו בביאור הגמרא והשו"ע.
טפח אחד נוסף ,וכך למד החזו"א גם
בביאור הגמרא בעירובין אלא שלפי חזו"א כיפי דארבא – 'סות
דב"ק לא זכיתי להבין מדוע הגמרא כרכה חלל סתו'
את דין כיפי דאית בהו טפח יחד עם דין
כיפי דלית בהו טפח והא חילוקא רבא אבל החזו"א )בסי' נ"ב אות ח'( כתב וז"ל:
אית בייניהו – דכיפי דאית בהו טפח די
בחד כיפא להמשיך ולפרוש על כל כתב המ"ב שם דאם במקום אחד
הספינה והיתרו מדין 'תוספת על אהל אין בין זה לזה ג"ט סגי ,ולפי דבריו ז"ל
עראי' ,אך כיפא דלית ביה טפח והכשירו אף אם אינו פורס המחצלת על חלל הזה
מדין לבוד – אינו מאפשר לפרוש על כל אלא מתחיל לפרוס מהלבוד והלאה שרי,
הספינה אלא אך ורק היכא דאית כיפי – ואין זה מוכרע שהרי סמכו שיעורא לטפח
ואין ההיתר מדין 'תוספת על אהל עראי' של טומאה וכמש"כ במ"ב שם ס"ק ל"ד
בשם ר"ח והתם לא אמרינן לבוד וכמש"כ
אלא מדין שסותם חלל סתום. הרמ"א יו"ד סי' שע"א סעי' ד' ,ובגמ'
עירובין ק"ב א' תרתי קאמר דאויר שיש בו
ועוד צ"ב בעצם הסברא לחלק בין אהל דין לבוד מותר לסותמו דמקרי מוסיף אהל
עראי ,ואהל טפח מותר להוסיף עליו אבל
ע"י לבוד שבזה לשיטת החזו"א להוסיף על אויר של לבוד לא שמענו
אינו נחשב כאהל פרוש ,וא"כ מדוע
ייחשב אהל סתום ע"מ להתיר לפרוש על
גביו מחצלת – דאם אינו נחשב 'אהל
האהל תוספת אהל עראי כלי קכד
אם אויר שלשה במקום אחד ,אפילו פרוש' להתיר המשך פרישה – גם לא
מיעטו בסכך פסול ,כשר ,עכ"ל. ייחשב 'אהל סתום' להתיר כיסוי על גביו.
ובסעיף ד' חידש השו"ע כי אם יש סכך חידוש נפלא – כיפי דארבא –
לבוד 'מקרב' ולא 'ממלא'
פסול שאין בו שיעור מצד עצמו
כגון שיש בו רק שני טפחים אך סמוך לו ובהיותנו בזה חידש הרב ר' אריאל סגל
ע"י לבוד נמצא עוד סכך פסול שאין בו
שיעור בפ"ע כגון עוד שני טפחים, שליט"א חידוש נפלא ועצום
שבודאי אין אנו מצרפים את האויר לסכך והוא אפשרות רביעית בביאור 'כיפי
הפסול אך בהחלט יש להסתפק האם
הלבוד יוצר מציאות של 'קירוב' שני דארבא' ומיוסד ע"פ הקדמה.
הסככים הפסולים וא"כ יש לפנינו סוכה
שיש בה ארבעה טפחים סכך פסול שפוסל כתב השולחן ערוך בהלכות סוכה סימן
את הישיבה תחתיו ,וז"ל השו"ע :אם יש
סכך פסול ב' טפחים ,ועוד סכך פסול ב' תרלב ס"א דשיעור סכך פסול כגון
טפחים ,ואויר פחות משלשה מפסיק שפודי ברזל הוא בארבעה טפחים ואם יש
ביניהם ,יש להסתפק אם שני הפסולים פחות מארבעה טפחים – כשר ושרי אפילו
לישב תחתיו ,וז"ל :סכך פסול ,פוסל
מצטרפין לפסול הסוכה ,עכ"ל. באמצע בד' טפחים אבל פחות מד' כשרה
הרי שלמדנו כי יש כח בלבוד 'לקרב' ומותר לישן תחתיו ,עכ"ל.
שני חלקים נפרדים אך לא ובסעיף ב לימד כי אויר בסוכה שיעורו
'להשלים' את החלל החסר ,ומעתה אפשר
לחדש כי הכיפי דארבא – אין בכל אחד לפסול אפילו בשלשה טפחים,
שיעור טפח אך יש בכל הכיפי כולם וז"ל :אויר ,בין בגדולה בין בקטנה שוים,
שיעור טפח וא"כ הלבוד גרם לקרב דבין באמצע בין מן הצד בג"ט פסולה,
ולחבר את כל הכיפי והרי יש לפנינו בפחות מג' כשרה ,ומצטרף להשלים
שיעור טפח עומד מהכיפי ולא השתמשנו הסוכה ואין ישנים תחתיו .הגה :ודוקא
בדין לבוד ע"מ למלא ולהחשיב את שהולך על פני כל הסוכה )ר' ירוחם נ"ח
החלל החסר כמלא אלא אך ורק לאחד בין ח"א( ,או שיש בו כדי לעמוד בו ראשו
הכיפי הקיימים אך שהיו מרוחקים, ורובו; אבל בלא"ה מותר ,דהא אין סוכה
והדברים מוכרחים – שהרי אם השתמשנו
בסברת קירוב חלקים ע"י לבוד לחומרא – שאין בה נקבים ,עכ,ל שו"ע ורמ"א.
כ"ש שנשתמש בהאי סברא לקולא. ובס"ג לימד כי אויר אינו מצטרף עם סכך
פסול לפסול וז"ל :סכך פסול
פחות מארבעה ,ואויר אצלו פחות
משלשה ,אין מצטרפים לפסול; הילכך
ד .ואין לומר כי את סברת קירוב ע"י לבוד אומרים רק בקירוב שני חלקים ולא בחלקים רבים דבספר
מקראי קודש סוכה ח"א כ"ד וכן העיד בספר הסוכה פכ"ה הע' 27ששמע מפיו של הגרי"ש
אלישיב זצ"ל.
תוספת אהל עראי האהל קכה כלי
נמצא בהם שיעור טפח – ההלכה תהיה ארבע דרכי בכיפי דארבא
כהחזו"א ,אך אם ע"י צירוף הלבוד
נמצא בכל הכיפי שיעור טפח אפשר ונמצאו לפנינו ארבע דרכים לבאר את
להמשיך את פרישת המחצלת לאחר
הכיפי וכשם שהורה המשנ"ב ,כיון דין כיפי דארבא דלית בהו טפח
שבפועל יש בכאן שיעור טפח והלבוד וסמיכי בפחות משלשה:
יצר מציאות של 'קירוב'. א .ההבנה הפשוטה במשנ"ב :דהכיפי
קושיא מדברי המשנ"ב איך לבוד עצמן יוצרות מציאות של 'אהל פרוש'
מצטרף לאהל ונתיר להמשיך לפרוש יריעה מהכיפי
והלאה ואפילו במקום שלא קיימות כבר
ולכאורה יש לעיין ע"פ הבנת המשנ"ב כיפי ,ואפילו שגם אם נצרף את כל הכיפי
היאך יש להתיר את המשך יחדיו לית בהו שיעור טפח.
פרישת האהל בשבת והרי לא התחלתי
שום בנין 'אהל עראי' ממשי בע"ש אלא ב .הבנה שחידש הרב ר' משה וייס
אך ורק בניתי 'הגדרה הלכתית' של אהל
ואינו אהל ממש וא"כ עיקר וחשיבות שליט"א :אין להתיר כמו שהובא
האהל עוד לא נבנתה והיאך תתיר לי קודם ,אלא קודם יש לפרוס יריעה ע"ג
להמשיך את פרישת האהל בשבת עצמה הקשתות הלבודות ואחר שיש בידינו טפח
– והא אין זו 'תוספת' אלא 'תחילת בנין'. פרוס בהיתר דהיינו קשתות לבודות מערב
שבת שאיפשרו את כיסוי הקשתות
מחצלת גלולה – קולא וחומרא ביריעה – וממילא אחר שכיסינו את
הקשתות בהיתר נוצר לפנינו בשבת עצמה
בדין מחצלת גלולה בגמרא עירובין קב. 'טפח פרוס' ומעתה אפשר להמשיכו ככל
שנרצה גם במקום שאין קשתות לבודות
נאמר בזה"ל :הנהו דכרי דהוו ליה ]ויש לציין כי החזו"א הביא אפשרות כזו
לרב הונא ,דביממא בעו טולא ובליליא
בעו אוירא .אתא לקמיה דרב .אמר ליה: והסתפק בה[.
זיל כרוך בודיא ,ושייר בה טפח .למחר
פשטה ,ומוסיף על אהל עראי הוא ,ושפיר ג .הבנת החזו"א :ההיתר הוא אך ורק
דמי ,ע"כ. לכסות ביריעה את הקשתות הלבודות
בלבד ולא להמשיך לפרוש מעבר למקום
וכתב הב"י וז"ל :הנהו דיכרי דהוו לרב הקשתות אפילו טפח אחד נוסף – ונמצא
שהתיר רק לסתום ביריעה חלל שהיה
הונא דביממא בעו טולא ובליליא סתום בהגדרה הלכתית של לבוד ,ואפילו
בעו אוירא אתא לקמיה דרב אמר ליה שאם נצרף את כל הכיפי יחדיו נמצא
כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטה
דהוי מוסיף על אוהל עראי ושפיר דמי בכולהו שיעור טפח.
וכתבוהו הרי"ף )מט (:והרא"ש )סי' ט(
ד .הבנת הרב ר' אריאל סגל שליט"א:
אם גם כנצרף את כל הכיפי יחד לא
האהל תוספת אהל עראי כלי קכו
מצינו בדברי הגר"א בביאורו שכתב וז"ל: בפרק כל הכלים :וכתב הריטב"א )שם
וטפח .רש"י בד"ה כרוך .טפח פרוסה ד"ה זיל כרוך( שדקדקו התוספות מלשון
רש"י אהאי עובדא שלא יהדק המחצלת
וכ"מ בגמ' ,עכ"ל. הרבה ויעשה בענין שיהא ברוחב העיגול
טפח כאהל והם כתבו דשייר בה טפח לא
הרי שמצינו כי נחלקו רש"י ותוספות משמע הכי אלא שייר טפח חוץ מן
הכריכה קאמר אבל חוזר העיגול לא
בהיתר מחצלת גלולה – רש"י היקל מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא
והתיר להניח את המחצלת מע"ש גלולה מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל
לגמרי ולמחרת בשבת לפורשה ,ואילו לכתחלה וכן עיקר ונראה שאף לשון
התוספות החמירו ולא החשיבו מחצלת רש"י אפשר להלום כפירוש הזה ,עכ"ל.
גלולה כפרושה ואפילו שיש ברוחבה
וע"כ לשון הב"י.
טפח ,ודרשו לפורשה מע"ש טפח.
ונראה שדייקו מלשון רש"י וז"ל :כרוך
אבל בהנחת מחצלת גלולה ע"ג כלי
בודיא -כשתסתלק המחצלת
בשבת עצמה – יתהפך הדין ,ורש"י מעליהן לפנות ערב שבת ,אל תסלקנה
יאמר שמחצלת גלולה נחשבת לאהל כולה משם ,אלא הוי גולל אותה וכורך
ויחמיר לאסור ,ואילו תוספות יורו להתיר מעל הגג ,ושייר בה טפח פרוסה דלהוי
כיון שמחצלת גלולה שלא פרשה טפח עליה שם אהל ,עכ"ל .וכיון שנקט רש"י
אינה נחשבת כאהל כלל ,ובאו רבותינו 'אל תסלקנה' ולא אמר 'אל תגללנה' מזה
האחרונים והורו כי אכן ברור ופשוט משמע שלגלול בכל גווני שרי ,אבל מסוף
שעלינו להחמיר ולא להמשיך לפרוש דברי רש"י אפשר לדייק איפכא שאמר לו
מחצלת שהיתה גלולה מערב שבת אע"פ לשייר טפח פרושה ומשמע שגם אם גולל
שבכל רוחב המחצלת הכרוכה עדיין -צריך לשייר טפח ,וזה מה שכתב
ישנו טפח מגולגל ,וזאת ע"מ לחוש הריטב"א 'ונראה שאף לשון רש"י אפשר
לדברי התוספות המפורשים וכהוראת
השו"ע אך טען הט"ז שמנגד עלינו גם להלום כפירוש הזה'.
להחמיר את חומרת רש"י שמחשיב את
המחצלת הגלולה לאהל ויש לאסור וכתב הט"ז בסק"ג וז"ל :ונ"ל דלהחמיר
להניח בשבת מחצלת ע"ג כלי כהצד
השני של המחלוקת ,ובזה יחלקו עליו יש ליזהר באם יש בסיבוב לחוד
הב"ח ,הגר"א והא"ר שלשיטתם אין טפח דהיינו שאסור לכסות בו כלי כמ"ש
צורך לחוש לכך כיון שלא ברור שרש"י
בכלל אוסר ,ואף שכך כתבו התוספות ססי' זה וכדברי רש"י ,עכ"ל.
בדעת רש"י עכ"ז יש לנו את דעת
הריטב"א שסובר כי אפשר שרש"י מודה אך בא"ר אחר שהביא את דברי הט"ז
לתוספות ואף בגירסא דידן יותר משמע
שנקט לחומרא כתב וז"ל :ואפשר
שרש"י מודה לתוספות. להקל כיון שכתב הב"ח )ס"ב( דרש"י
גופיה ס"ל כתוספות ,עכ"ל .וכסברא זו
קכז האהל תוספת אהל עראי כלי
ק"ק על מה שנסתייע מדברי הרב"ח דהא מאמ"ר – 'צווי דיני' 'אהל'
הריטב"א ז"ל גופיה כתב דל' רש"י אפש' או 'טפח פתוח'
לפרשו כדברי התוס' ובהא י"ל דמאחר
דהרב"ח ז"ל כ"כ בפשיטות ובמוחלט וגם אך המאמר מרדכי כתב וז"ל :כ"כ
הביא ראיה לדבר כתבו בשמו ,עכ"ל. הריטב"א ז"ל שהתוס' דקדקו מל'
רש"י שהכריכה לחודה מהניא אם היא
ובזה בא המאמ"ר וחידש כי באמת אין רחבה טפח וחלקו עליו דבעינן שישייר
טפח חוץ מן הכריכה וכתב על זה הרט"ז
'מחלוקת כפולה' בין רש"י ז"ל ונ"ל דלהחמיר יש ליזהר באם יש
לתוספות ותרוייהו מודו כי מחצלת כרוכה בסבוב לחוד טפח דהיינו שאסור לכסות
נחשבת כאהל ואסור לפורשה בשבת, בו כלי כמ"ש סס"י זה וכדברי רש"י עכ"ל
אלא שנחלקו בגדרי 'טפח פרוש' שרש"י ור"ל דלחומרא יש לחוש לפירש"י
טען כי כיון שבמחצלת הגלולה נחשבת דהכריכה עצמה חשיבא אהל .ולי אני
כאהל ממילא יש להחשיבה כטפח פרוש עבדו נראה דגם לדעת התוס' ז"ל חשוב
אך תוספות סברו כי בדין 'טפח פרוש' יש אהל אלא שהצריכו טפח פרוס מלבד
עוד תנאי שהוא 'מראית העין' שצריך הכריכה משום דהכריכה לא מיחזי כאהל
שייראה לעין המתבונן כי הטפח נפרש והכי דייק לישנייהו שכתבו דחוזר העיגול
כאהל ולא כאחסון בעלמא וא"כ לשיטת לא מיחזי כאהל ולמחר כשהוא פורסה לא
המאמ"ר יש לחלק בין הדינים ,וברור מיחזי כמוסיף אלא כעושה אהל
ופשוט שהמניח מחצלת כרוכה ע"ג כלי לכתחילה ע"כ משמע דלהחמיר הוא
הרי הוא עושה אהל ממש ,ורק נחלקו דקאמרי דהכריכה לא חשיבא אהל ואינו
הראשונים האם מחצלת כרוכה יכולה אלא משום מראית העין אבל לפום
לשמש בתורת טפח פרוש ע"מ שההמשך קושטא הויא שפיר אהלא וא"כ פשיטא
יהיה רק 'תוספת אהל' ולפיכך גם אם אין דלענין כיסוי כלי הנז' סס"י זה הוי כטפח
דיעה המחשיבה את המחצלת הגלולה פרוס היוצא מן הכריכה אף לדעת התוס'
כטפח פתוח – עכ"ז אין זה אומר שאינה ז"ל ויגדל התימא על הרב א"ר שכתב על
דברי הרט"ז וז"ל ואפשר להקל כיון
נחשבת 'אהל עראי'. שכתב הב"ח דרש"י גופיה ס"ל כהתוס'
ע"כ שהרי מתוך מ"ש מבואר שיש לאסור
חסרו דמחצלת גלולה לכ"ע דלפום קושטא הוי אהל לכ"ע גם
ויש לבאר מדוע באמת מחצלת גלולה
נפסלת לשמש כטפח פרוש מפני
ה .רבי מרדכי ב"ר אברהם כרמי נולד בשנת תק"ט בעיר קרפנטראץ שבפרובנס ,דרום צרפת ,ובהמשך
מונה לרבה של העיר .חיבר את הספר החשוב 'מאמר מרדכי' על שו"ע או"ח ,שיש בו השגות רבות
על הספר 'ברכי יוסף' של החיד"א .הספר נדפס בליוורנו תקמ"ד ובשנת תקמ"ז הדפיס בליוורנו את הספר
'דברי מרדכי' ובו השלמות ותשובות על ההשגות נגד ספרו הראשון .נפטר בשנת תקפ"ה ,בחיפוש
ובדיקה העלתי כי הספר מאמר מרדכי מופיע במשנ"ב ,שעה"צ ,ובביה"ל 694פעמים.
האהל תוספת אהל עראי כלי קכח
הדואר יותר מטפח ,עכ"ל .והוב"ד גם מראית העין ,והרב ר' אריאל סגל
בברכ"י ,הראת לדעת כי רק אם אגלול שליט"א רצה לבאר כי הטעם בזה הוא
את המחצלת יהיה חסרון מדין 'מחצלת מחמת שעשה בה 'פעולת גלילה' וזוהי
גלולה' אך אם רק אכווץ את המחצלת 'פעולה הפוכה' מענין הכנת האהל
ולא אגלול – יהיה מותר לסמוך עליה שכולו בנוי על 'פעולת פרישה' ובאמת
בתורת 'טפח פתוח' ונראה לבאר בזה כי הפורש טפח מתחיל להראות כוונתו
פעולת הגלילה מתפרשת כפעולת אחסון שרוצה להמשיך לפרוש ולכן נתיר לו
שהרי אדם שרק רוצה לסלק בצורה להמשיך בשבת אך הגולל מחצלת – הרי
זמנית לא היה טורח לגלול אלא רק היה הצהיר במעשיו שאין לו חפץ ורצון
בקיום האהל – אך לענ"ד אין זהו סוד
מכווץ ודוחק. הטעם בזה שהרי לדבריו כל פעולה
המושכת את המחצלת אחורנית תחשב
קושיא ,מה עני' מראית העי' לגלילה שהרי הצהיר שאינו חפץ בקיום
לטפח פרוש האהל אבל בזה בדיוק מצינו חילוק
בדברי מהריק"ש בספרו ערך לחם וז"ל:
וא"כ יש להבין אליבא דהמאמ"ר לפרוס האוהל הכאיימה ]הכווצה[
שעושין במצרים על הדואר ,והיא
שהדגיש כי פרישת הטפח הארובה להגין מפני החמה ,יש למצוא
במחצלת היא אך ורק מפני 'מראית היתר מפני שאינה כרוכה כמו המחצלת
העין' ולפום קושטא מחצלת גלולה כבר בעיגול ,וחשיב שפיר טפח פרוס במקום
נחשבת כטפח פתוח ,וכל שכן שמעיקר הכווץ .אי נמי לפי שיש לוחות סביב
הדין הגולל מחצלת לחלוטין ואצ"ל
במניח מחצלת גלולה שהרי הוא יוצר
אהל – אלא שאסרו בכל זה משום
ו .רבי יעקב ב"ר אברהם קאשטרו ]מהריק"ש[ מגדולי הפוסקים ומפרשי הש"ס בדור שאחרי גירוש
ספרד נולד במצרים בשנת רפ"ה היה תלמידם של המהרלב"ח בירושלים ושל הרדב"ז במצרים.
בהיותו בצפת התאכסן בכבוד בביתו של מרן הב"י .שימש ברבנות בקהיר ושם שפט את העם והדריכם
בדרך ישרה ולא נשא פני איש ,משום כך עברו עליו צרות ותלאות שונות .הוא כתב תשובות ופסקים
רבים ,והיה בקשר מכתבים עם רבים מגדולי דורו כמו רבי יוסף קארו והמבי"ט בימיו נחשב גדול רבני
מצרים ,כמו הרמב"ם והרדב"ז בזמנם וזכה לתוארם 'מרא דאתרא' .נפטר בשנת שע"ב .הוא כתב כמה
ספרים שנדפסו אחר פטירתו 'הלכות נזירות' 'מזכרת הגיטין' ]שהדפיס רבי משה חאגיז בסוף ספרו של
אביו רבי יעקב חאגיז הלכות קטנות[ וכן הגהות על השולחן ערוך בשם 'ערך לחם' ,והספר הודפס ע"י
נינו בשנת תע"ח ,בידי רבי שלמה חזן היה גם פירושו על מסכת בבא קמא והוא מעיד עליו 'הוא בעיון
דק ושכל צח ומצוחצח על כל אול ואות לא הניח פינה וזוית' ,ספר דרשותיו שדרש בקהיר 'קול יעקב'
אבד בעודו בכת"י.
ז .ותוך כדי הדברים הקשה הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א דלכאורה דברי מהריק"ש סתרי לחומרת
החיי"א שהובאו במשנ"ב סקי"א וז"ל :ולכן פארווא"ן שעומד מופשט טפח מע"ש מותר לפושטו
כולו אבל אם היה מקופל אף על פי שכולו הרבה יותר מטפח לא מהני שהרי לא נעשה זה בשביל מחיצה
)ח"א( ,ע"כ .הרי שהחמיר גם במידי דלאו בר כריכה ,ועיין בדברינו בסוף השיעור שנבאר את החילוק.
תוספת אהל עראי האהל קכט כלי
שאינו ניכר שעשה זאת לשם אהל – מאי של חשיבות ההתחלה והרי הותחלה
פרישת האהל. אכפת לן במראית העין והרי הכל ענין
ליצור לבוד בשבת ואז להוסי אהל
לומר :שהמטה רחבה כמשפטה ,ונקליטין מצינו במסכת עירובין )קב (.לגבי
הרבה יוצאין הימנה לשני ראשיה ,ועולין
למעלה סדורין אחד נמוך ואחד גבוה, התנאים לנטות בשבת 'כילת
וקנים נתונים עליהם מנקליטין שבראשה חתנים' בזה"ל :אמר רב ששת בריה דרב
לנקליטין שברגליה ,ופורס על המטה אידי :לא אמרן אלא שאין בגגה טפח,
שתים ושלש כילות קטנות בגגה ,ויריעה אבל יש בגגה טפח -אסור .וכי אין בגגה
גדולה פרוסה סביב המטה לדפנות ,עכ"ל. טפח ,לא אמרן אלא שאין בפחות
משלשה סמוך לגג טפח ,אבל יש בפחות
וכתבו ע"ז התוספות )בד"ה לא אמרן( משלשה סמוך לגג טפח -אסור .וכי אין
בפחות משלשה סמוך לגג טפח נמי ,לא
פירש בקונטרס שיש כילות אמרן אלא שאין בשיפועה טפח .אבל יש
קטנות סמוכות זו לזו ואין בכל אחת טפח בשיפועה טפח -שיפועי אהלים כאהלים
ותימה דלימא לבוד מכילה זו לכילה זו
ונמצא שיש בשיפועה טפח ויש לומר דמו ,עכ"ל.
דהא דחשיב ליה אהל לעיל על ידי לבוד
דהיינו לענין שיוכל להוסיף למחר בשבת והנה משמע מהגמרא שכל ההיתר
אבל לא מסתבר שיחשב בכי האי גוונא
עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת לנטות כילה היא שמלמעלה ועד
דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין למטה לא יהיה 'שיפוע טפח' וא"כ צ"ב
למה משמשת כזו כילה קטנה ומה הועילו
תוך שלשה משום עשיית אהל ,עכ"ל.
חכמים בתקנתם.
וכתב ע"ז במהרש"א) חידושי הלכות(
וכתב רש"י וז"ל :וקשיא לי ,איזו מטה
וז"ל :צ"ע לפי זה יהא מותר
לכתחלה לנטות בשבת הכיפין בפחות מג' שאין ברחבה שני טפחים או שלש
חסר משהו ,שיהיה בגגה פחות מטפח
ושני שיפועיה כל אחד פחות מטפח ,ויש
ח .ר' שמואל אליעזר ב"ר יהודה הלוי איידלס )או איידלש( ,המהרש"א ,נולד בקרקא כנראה בשנת שט"ו
הוא נשא אשה מפוזנא ,עבר לגור בה והקים בה ישיבה אשר נקראה 'החבורה הקדושה' והתלמידים
עסקו בתורה מתוך פרישות דרך ארץ ,חותנתו הצדקת מרת איידל תמכה בו ובישיבתו במשך שנים רבות,
ולכן כונה על שמה ]איידל'ס -של איידל[ לאחר פטירתה כיהן כרב בערים שונות בפולין ,ונפטר בשנת
שצ"ב .על משקוף ביתו היה חרוט הפסוק מספר איוב "בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח" התפרסם
בעיקר בזכות ספרו 'חידושי הלכות'; הספר מקיף את כל התלמוד ,ובו הוא מבהיר בעמקות ובחריפות
דף אחר דף את הקשיים בסוגיא ואת דברי רש"י והתוספות .בנוסף לכך כתב ספר בשם 'חידושי אגדות',
גם הוא על התלמוד כולו ,ובו הוא מסביר את החלקים האגדיים שבתלמוד בדרך ההגיון ,כמשלים וכד',
האהל תוספת אהל עראי כלי קל
וכתב המשנה ברורה בסקל"ז וז"ל: דלענין לאסור עשיית אהל בשבת לא
אמרינן לבוד ואח"כ יהא מותר ג"כ לפרוס
טלית כפולה -שנותנה על המוט מחצלת עליהן דלא הוי אלא כמוסיף אהל
הנתון בין שתי כתלים ושני ראשי הכפל ואמאי קאמר למחר מביא מחצלת כו'
משולשלין ומגיעין לארץ ונכנס בין שני דמשמע דהכיפין אסור לנטות בשבת
קצותיה וישן מפני החמה והיה אסור
לעשות כן בשבת דמקרי אהל עראי ודו"ק ,עכ"ל.
ופטור אבל אסור כמבואר בסעיף חי"ת
ובא לומר דאם כשהיתה הטלית קושיא – מדוע באמת ייאסר לפרוש אהל
מקופלת ומונחת על המוט מע"ש היו בשבת עצמה
בה חוטין תלויין שעל ידן פושטן
לקצותיה מותר לפושטה בשבת על כל הרי שפשוט למהרש"א שאסור לפרוש
אורך המוט והטעם דכיון דע"י החוטין
קל למושכה בהן הוי כאלו היתה אהל בשבת ע"י יצירת לבוד בשבת
הטלית פרוסה מכבר טפח מע"ש והוי ואז להוסיף 'תוספת אהל' ורק תמה
רק מוסיף על אהל עראי ושרי וכנ"ל מדוע בעצם נאסר הדבר ,ובאמת יש
להבין אם כל יסוד ההיתר של 'טפח
בס"ב ,עכ"ל. פרוש' הוא משום חשיבות – מדוע יהיה
אסור לעשותו בשיטה שהציע
ויש להבין מדוע התירו את המשך המהרש"א – אמתח שני חבלים שייצרו
'טפח לבוד' ומשם והלאה אפרוש
פשיטת הטלית ע"י החוטין והרי אין מחצלת – דהא עיקר טפח ראשון נוצר
'טפח פתוח' מבעו"י ,ומאי מהני 'קלות
המשיכה' והרי מיבעי טפח ראשון בדוקא. בהיתר ועומד לפנינו.
ונסכם את הקשיים שהעלינו: חוטי תלוי
הצענו הבנה ראשונה בדין טפח פרוש שולחן ערוך שטו ס"י וז"ל :טלית
מבעו"י שמתיר 'תוספת אהל' כפולה שהיו עליה חוטין שהיתה
שהכל ענין של 'חשיבות' וטפח ראשון תלויה בהם מע"ש ,מותר לנטותה ומותר
הוא החשוב וא"כ אחר שכבר הועמד
לפרקה ,וכן הפרוכת ,עכ"ל.
הגאון רבי יונה לאנדסופר ]בעל שו"ת מעיל צדקה וכנפי יונה על יו"ד[ מצוה לבניו לדייק בדברי
המהרש"א 'כי דבריו הם בקיצור מופלג ועמוקים לאמיתה של תורה ...רוח אלקים דיבר בו כי מבלעדי
השגת רוח הקודש אי אפשר שיעשה אדם ספר בדומה לזה'.
ט .ואמנם בתו"ש יצא לחדש כי באמת שרי אפילו בשבת אך החסרון בכיפי דארבא שאי אפשר להציבם
בשבת עצמה מדין 'בנין בכלים' בספינה קטנה שצריך תקיעה בחוזק ,או אפילו בלא תקיעה אי מיירי
בספינה גדולה שדינה כקרקע ,אבל גם בדבריו אין להוכיח כי באמת נתיר להעמיד 'טפח הלכתי' ע"י
לבוד בשבת עצמה וממנו להמשיך לפרוש אהל כיון שבפשטות רק בא להתיר לבידה וע"ג הלביה לכסות
ביריעה וא"כ הוי רק 'סותם את הסתום' – ואינו 'מוסיף על אהל עראי'.
תוספת אהל עראי האהל קלא כלי
פרוש – יש להבין מדוע ,והרי אין שום האי טפח – ממילא אין חשיבות להמשך
קשר להתחלת העמדת אהל לחיבור אהל עראי.
הכיפי ע"י לבוד. ועפ"ז הקשנו כמה קושיות:
ד .ובפרט לשיטת המאמ"ר ]והוב"ד א .מדוע התרנו לכסות ארובה שבגג
בשעה"צ[ שנקט כי חובה שיתקיים מכח 'טפח בנוי' והרי אין שום קשר
תנאי של 'היכר מפני מראית העין' בין הטפח הבנוי לטפח עראי ולא חשיב
בפרישת האי טפח ,מה ענין היכר הכא
שהותחל כלום מהאהל עראי.
והא הכל בנוי על 'חשיבות'.
ב .מדוע הורה המשנ"ב להתיר המשך
ה .ויש עוד לברר מדוע ייאסר עלינו
פריסה מעל עריסה והרי בתחילה היו
לפרוש 'טפח הלכתי' בשבת עצמה לא היו הלבודים מגינים מזבובים ואילו
ע"י לבידה ואח"כ להמשיך ממנו והלאה המשך הכיסוי כבר הועיל להגנה מזבובים
לנטות אהל מכח תוספת. וא"כ מאי דמהני לזה לא מהני לזה.
ו .ועוד יש להבין מדוע 'חוטים קשורים' ג .ולשיטת המשנ"ב בביאור כיפי דארבא
גורמים היתר כטפח פתוח והרי לא – שנקט כי הלבוד משמש כטפח
התחלתי שום דבר מבנית האהל.
ביאור חדש ומחודש
להיכר ,ומוטות מעל העריסה ,ולבודי ונראה לבאר ביאור מחודש בדין 'טפח
כיפי דארבא ,ואפילו חוטים שנעשו
להיכר מהני אך מנגד -חובה שהמחצלת פרוש' שכל ענינו רק ליצור
הגלולה תהיה ניכרת שהיא לצל ,וכן היכרא בעלמא ,שהרי כל דין אהל עראי
חובה עלינו להציב את הטפח דוקא מערב הרי הוא מדרבנן והתירו חכמים את
שבת ולא להעמידו בשבת ואפילו בדרך פרישתו אם ייעשה היכר מסוים וזה יועיל
המותרת כגון ע"י לבידה – משום דלית שלא יבא לעשות אהל קבע ,ובכל דבר
בהא הכירא כיון שפרש את האהל כולו שיעשה לו הכנה מערב שבת מהני –
בשבת ורק עשה זאת בשני שלבים וסרה ועפ"י ביאור זה יתיישבו כל הנך קושיין
שהכל תלוי בהכירא בעלמא ואי אית
קושית המהרש"א. היכירא – די בזה ,ואפילו טפח בנוי ישמש
י .ולכן יש לחדש כי ברור ופשוט שאי אפשר להמשיך את הפרישה כתוספת לטפח שנעשה בשבת ואפילו
נעשה ע"י נכרי ,ועכ"ז נראה שנתיר להעמיד בשבת חוטים לבודים וביניהם לכסות את החלל הלבוד
ביריעה – משום שרק 'סותם את הסתום' ואין כאן בכלל תוספת על אהל עראי.
האהל תוספת אהל עראי כלי קלב
נפק"מ בי ההבנות
כיון שעליו להמשיך ולהוסיף בדוקא על ועתה שיש בידינו היסוד החדש יתבארו
הטפח הקיים דאל"כ הרי הוא מעמיד
מתחילה אהל וזוהי פעולה חשובה ,אבל כמו חומר עוד כמה ענינים
לפי ההבנה החדשה שהכל תלוי ביסוד שנתלבטנו בהם:
'היכירא' אין שום מניעה שיתחיל
מהעבר השני ובלבד שלבסוף יתחברו נפק"מ בי שתי ההבנות –
סתירת אהל בשיור טפח
שני הקצוות.
ויש לשאול האם מותר לסתור אהל עראי
נפק"מ עצומה – ביאור
שיטת המהר" שהוקם מערב שבת ולשייר בו טפח
– שהרי לפי ההבנה הראשונה שהכל תלי
וגדולה מכולם ,שהרי חקרנו כבר וקאי על יסוד 'חשיבות' היה נראה להתיר
דהא כשם שהתרנו את פרישת כל האהל
בשיעור הקודם 'מחיצה המתרת' אחר שהוצב הטפח הראשון – כך נתיר
בדעת מהר"ם מרוטנבורג שחידש כמה את סתירת כל האהל ורק יש לשייר בו
חידושים בגדרי מחיצה המתרת ובינהם שיעור חשוב של 'טפח פרוש' אבל לפי
אתה למד שני חידושים השייכים לסוגיא היסוד החדש שהכל תלוי בהיכיר,
וההיכר צריך להיות ניכר כבר מערב שבת
דידן: – אין שום היתר לסתור אהל שנפרש
מערב שבת ואפילו אם הותיר טפח פרוש
א .מהר"ם חידש היתר לפרוש טפח שלא סתרו ,שהרי בסתירה אין שום היכר
מע"ש ולהמשיכו גם במחיצה מערב שבת.
המתרת ,דלכאורה מצינו את ההיתר הנ"ל
רק בגדרי אהל הפרוש מלמעלה בלבד. עוד נפק"מ – טפח בצפו
ופרישה מדרו
ב .והוסיף לחדש כי אע"פ שהטפח
ויש לעיין האם מי שפרש טפח מערב
הפרוש אינו מועיל להתיר בשעת
הצבתו ,כגון שהיה תלוי מלמעלה שבת בצד צפון – יש מקום להתיר
וממילא אין לו שום חשיבות לשמש לו להתחיל את פריסת האהל מצד דרום
כמחיצה – עכ"ז נתיר להמשיכו בשבת. עד שבסוף יתחברו שני האהלים ,דלפי
ההבנה הראשונה נראה בודאי שאסור
וכבר תמה בזה בפרי מגדים )משבצות זהב
סי' שטו סק"א( וז"ל :והנה מהר"מ
יא .ועורר הרב ר' משה וייס שליט"א שאפילו אם פרש מערב שבת טפח ובשבת המשיך לפרוש אהל
שלם ,ועתה רצונו לסתור יריעות אהלו ולהעמידו על טפח ראשון כבתחילה – ג"כ יש מקום לאסור
זאת כיון שבשעה שהמשיך לפרוש את כל האהל נמצא שביטל את ההיכר שהיה קיים כאן מערב שבת,
ולענ"ד אינו כן דהא ההיכר קיים ועומד ובזה שהוסיף עליו לא ביטלו.
קלג האהל תוספת אהל עראי כלי
יתיר ממש בשעת ההעמדה ולכן התיר שעשה מחיצה להתיר ,הובא בב"י ,עיין
אפילו בטפח פרוש ומשולשל מלמעלה. מ"א סק"ג ,ואפילו הכי שייר טפח
ותוספת אהל עראי שרי ,אלמא אף להתיר
חידוש עצו – ביאור מח' ולתוספת אהל עראי שרי ,אם לא
המג"א והתו"ש בחוטי כשעושה בתחלה אהל עראי מחיצה
להתיר אז אסור .והנה למה שכתב המ"א
תלויי מחיצה המתרת סק"ג ,ופשוט דאם היה בולטת רחב טפח
מותר דהוה תוספת אהל ,י"ל שפיר דאי
ועתה תתבאר כמו חומר מחלוקת בעי היה עושה צרכיו שם באותו רוחב
טפח ,מה שמרחיב אין כל כך להתיר ,מה
המג"א והתוספת שבת בדין היתר שאין כן בב"י משמע שהיה תלוי היריעה
'חוטים תלויים' במחיצה המתרת והוב"ד על הכלונס ומשולשל טפח למטה
במשנה ברורה סי' שטו סקל"ט וז"ל :כתב מהכלונס ,שזה לא יועיל כלום ,וצ"ע .הרי
מ"א דמחיצה העשויה להתיר שפסק שנשאר הפמ"ג ע"ד המהר"ם בצ"ע ,אבל
השו"ע לעיל בס"א דאסור לעשותה לפי היסוד שחידשנו – ניחא וניחא
בשבת הוא אפילו כשהיו חוטין כרוכין דלשיטת המהר"ם הכל ענין של 'היכר'
עליה מע"ש ויש שמקילין בזה ,עכ"ל. וא"צ כלל שתתיר המחיצה בפועל בשעת
דבשלמא דעת התו"ש ברורה דמאי דמהני
לפרישת אהל ברור שמהני למחיצה ההעמדה בע"ש.
המתרת ,אך מדוע חילק המג"א בין היתר
חוטים תלויים דמהני בפרישת אהל ,ואסר ועפ"ז נמצא שיחלוק המג"א על
העמדת מחיצה המתרת ע"י חוטים תלוים
– ועתה תתבאר התשובה – כיון שהמג"א המהר"ם ויתיר 'תוספת מחיצה'
ס"ל דבמחיצה המתרת לא די בהיתר אך ורק אם הטפח עומד מן הצד וכבר
'טפח פרוס' מערב שבת אלא הרי הוא מתיר בפועל בשעת ההעמדה וכמו שכתב
דורש עוד תנאי – שהטפח יתיר בפועל בפמ"ג 'שיכול לעשות צרכיו נגד אותו
בשעת ההעמדה וא"כ המציב מחיצה טפח' אבל המהר"ם אינו מצריך שהטפח
המתרת וחוטים תלויים בה – אין שום
יב .וכן מצאתי שכתב בשו"ת רב פעלים )ח"ד או"ח סי' כא( וז"ל :הנה בתוספת מחיצה המתרת יש ג'
דעות הא' דעת מהר"ם שהביאו המרדכי שהעתיקו בב"י שמתיר בתוספת היכא דאיכא טפח פרוס
מבעוד יום אפי' שהטפח הזה הוא פרוס מלמעלה למטה כגון מחצלת הכרוכה על המוט מבע"י והיה
טפח ממנה משולשל למטה מבע"י דמותר לשלשל כלה למטה בשבת ויו"ט .הב' דעת המ"א בסי' שט"ו
סוסק"ג דס"ל דלא הותר תוספת מחיצה בשבת אלא בהיכא דהטפח הוא בולט מן הצד גבוה עשרה
טפחים ומגיע עד הארץ ורק הרוחב שלו הוא טפח .אבל אם הוא רק פרוס מלמעלה רוחב טפח לא מקרי
בכה"ג מוסיף אלא הרי זה עושה מחיצה ממש מתחלה משום דאין זה הטפח קרוי מחיצה כלל דלא מקרי
מחיצה אלא כשהיא מחיצה י' טפחים ומגיע לארץ ע"ש וכן הוא דעת הגאון תוספת שבת והשיג על
המרדכי בזה .וכמ"ש במחצית השקל ומש"ז סק"א ונראה דדעת מש"ז ג"כ נוטה לזה הג' סברת ר"ת
והר"ן ודעמייהו דס"ל בכל גוונא אין להתיר בתוספת מחיצה המתרת ,עכ"ל.
האהל תוספת אהל עראי כלי קלד
מצינו את חומרת החיי"א שהובאו דבר שכעת – בשעת ההצבה מתיר בפועל,
ולכן אי אפשר להתיר בזה אבל התו"ש
במשנ"ב סקי"א וז"ל :ולכן ס"ל כדעת המהר"ם שא"צ שהטפח יתיר
פארווא"ן שעומד מופשט טפח מע"ש בפועל אלא די בהיכר בעלמא ולכן התיר
מותר לפושטו כולו אבל אם היה מקופל
אף על פי שכולו הרבה יותר מטפח לא מחיצה המתרת ע"י חוטים תלויים.
מהני שהרי לא נעשה זה בשביל מחיצה
)ח"א( ,ע"כ .הקשה הרב ר' ישראל חידוש גדול – 'לבוד בכלי'
שיינברגר שליט"א קושיא גדולה שהרי מהני להכירא
אנו מוצאים בכיפי דארבא שהותר לנו
להמשיך לפרוש אהל ע"י שאנו סומכים ואחר שיש בידינו את היסוד החדש
על הכיפי כטפח פרוש ,והרי הני כיפי אינן
מיועדות לצל או להגנה מגשם אלא כל שהכל בנוי על 'היכירא' נבין יותר
ייעודם לתמוך את היריעות המגינות מדוע הורה המג"א בסק"ד שחישוקי
מגשם ואת ההצללות המגינות מחום עריסת התינוק מצטרפים ליצור לבוד ע"מ
השמש ,וא"כ למדנו שגם 'תשתית לאהל' לפרוש עליהם כיסוי ,וכבר הקשו
חשיבא כטפח פרוש ,ומדוע ייגרע דינה בתוספת שבת ומחצית השקל שכל דין
של 'מחיצה ניידת' סגורה שיש ברחבה 'לבוד בכלים' נכון אך ורק לשיטת רש"י
טפח ,והרי לכל הפחות תחשב כתשתית )שבת ח .ד"ה כפאה ,וד"ה שבעה( אך לדברי
למחיצה ,ועוד עורר בזה הרב ר' ברוך תוספות שם ליכא דין לבוד בכלים מאי
מרלטקו שליט"א כי לכאורה דברי מהני האי לבוד בין החישוקים והרי
החיי"א סותרים להוראת הערך לחם עריסה חשיבא כלי ,ולכן יצאו לאסור
שחילק בין פעולת גלילה לפעולת כווץ, בכה"ג ]ובפמ"ג א"א סק"ג וסק"ד הביא
אבל ע"פ כל הדברים שנתבארו הכא יש קושיא זו ותירץ בשתי פנים[ אבל עתה יש
לחדש ולומר כי שניא דין היכר 'טפח לחדש כי באמת אין לבוד בכלים אבל
פרוש' לגבי אהל מדין היכר 'טפח פרוש' כאן עלינו ליצור הכירא ולכן לבוד מהני
לגבי מחיצה מתרת ,שבאהל די לנו שיהא אף שביסוד הדין אין לבוד בכלים ,אבל
היכר שהטפח הוצב בתורת אהל ,אך באמת לפי ההבנה הראשונה דהכל בנוי
במחיצה מתרת אין די בהא שיוצב בתורת על 'חשיבות' באמת אין להתיר את המשך
'מחיצה גרידא' שהרי אין שום איסור הפרישה ע"ג העריסה שהרי לשיטת
להעמיד מחיצת עראי אם אינה מתרת התוספות 'אין לבוד בכלים' וממש
וא"כ המציב טפח מערב שבת וניכר
שהוא לשם מחיצה אך אין היכר בו כשהורו התו"ש ומחצה"ש.
שמתכוין לייעדו להתיר – ממילא אינו
שווה כלום בתורת היכר ,ולכן הורה חילוק מחודש – 'היכרא
החיי"א להוסיף במחיצה ולפורסה עוד במחיצה' או 'היכרא במתרת'
ובחתימת הענין אוסיף עוד נקודה אחת
דקה מן הדקה שהאיר ה' עיני
בה ,ואכתבנה שלא תשתכח ממני.
תוספת אהל עראי האהל קלה כלי
היכירא דלפי יסוד 'חשיבות' אין לו טפח בכוונת 'מחיצה המתרת' ולכן אין
ביאור כלל. הוראת החיי"א סותרת להוראת מהריק"ש
משום שמהריק"ש דיבר באהל והתם כווץ
סתירת אהל ושיור טפח – לחשיבות מהני ואילו החיי"א מיירי במחיצה מתרת
ובו לא מהני כווץ אם לא יוסיף היכר
מהני ,להכירא לא מהני כיון שלא שכוונתו וייעודו להתיר ,וביסוד זה גם
נעשה ההיכר מע"ש וא"כ הרי הוא מקים מהר"ם יודה – שהרי מהר"ם היקל רק
בהא שלא דרש כי הטפח יתיר בפועל אבל
אהל עראי רק 'בשני שלבים'. ברור שגם הוא ידרוש שיוצב הטפח
התחיל טפח בצד צפון וממשיך בצד בכוונה להתיר.
דרום עד שמחברו – לחשיבות לא
מהני ולהכירא נראה שמהני.
הבנה בחידוש מהר"ם מרוטנבורג - סיכו הנפק"מ העולות
'חשיבות' או 'היכרא'
טפח פרוש במחיצה מתרת ,ואין בו כח
להתיר עתה – לטעמא דחשיבות אין לו ולסיכום הנפק"מ שעלו עתה בין שתי
שום ביאור אך לטעמא דהיכר – כפתור
ופרח .ואגב נתבארה מחלוקת המג"א ההבנות 'חשיבות' או 'היכרא':
ותו"ש בדין חוטים תלויים' במחיצה
המתרת -האם יש לדמות מחיצה מתרת העמדת 'טפח הלכתי' של לבוד בשבת
לגמרי לפרישת אהל – וכך ס"ל לתו"ש,
ואילו המג"א חידש כי במחיצה מתרת אין עצמה ועתה נמשיך ממנו והלאה –
לטעמא דחשיבות מהני ,אך לטעמא
דהכירא לא מהני.
וכן יהיה בטפח שהוצב בשבת עצמה די רק בהיכר אלא נדרש גם התחלת היתר.
חישוקים מעל העריסה ובינהם לבוד – ע"י נכרי ורוצה להמשיכו ע"י יסוד
'תוספת אהל'.
לטעמא דחשיבות יש לאסור דהא
עצם הדין של היתר תוספת אהל ע"י לשיטת תוספות 'אין לבוד בכלים' אך
לטעמא דהכירא הוי היכר בכה"ג. 'חוטים תלויים' יובן אך ורק ע"י יסוד
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קלו
היתרי הקמת אהל בשבת
סיכו חמשת השיטות
שלשה מיני אהלי
אהל שא"צ לאוירו
פתיחת 'סיר תבשיל'
קושיא ע"ד המשנ"ב
כמה דוגמאות למח' הט"ז למול א"ר ושו"ע הרב ]ד' מחיצות ואינו
צרי לאויר[:
אהל להג – בשינוי דמלמעלה למטה
קושיא ,מדוע בדר הארוכה
חידוש עצו ברמב"' !אהל עראי בגרמא'
מהירות או ריבוי אנשי
אהל למשחק ילדי
בגדרי מחיצה לבודה
שיעור החלל שיוצר האהל
גובה המחיצה ,וקשר בי מחיצה לאהל
אהל בשינוי דמלמעלה למטה וסכ רחוק מדפנות
הקי מחיצה ועליה פרש אהל
מלמעלה למטה א בשני שלבי
פירוק אהל ע"י שינוי מלמעלה למטה
היפו כלי
פמ"ג – היפו הרי הוא ככיסוי
ביאור ראיית הביה"ל כי לתוס' 'היפו 'אינו חשיב 'כיסוי'
קלז היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
שיטה שניה – תוס’ – הכל תליא בגמרא ביצה )לב (:נאמר בזה"ל :אמר
במחיצות
רב יהודה -האי מדורתא,
אך התוספות בביצה )לב :ד"ה מלמטה מלמעלה למטה -שרי ,מלמטה למעלה –
אסור ,וכן ביעתא ,וכן קדרה ,וכן פוריא,
למעלה אסור( כתבו וז"ל :משום דהוי
דרך בנין וכן הוי טעמא דכולן וא"ת היכי וכן חביתא ,ע"כ.
מסדרין שלחן שאין לו רגלים על גבי
ספסלים שלו דמתחלה משימין הספסלים שיטה ראשונה רש"י – הכל שרי
ואח"כ משימין עליהם את השלחן י"ל
דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני והורה רש"י )לג .ד"ה והלכתא( וז"ל :הך
מיירי דאית להו מחיצות לצדדים
המגיעות לארץ ותימה דאמר בשבת )דף הלכתא אליבא דמאן דאית ליה
לו :ושם( מחזירין קדרה על גבי כירה והתם מוקצה אקבע ,אבל אנן כרבי שמעון
)דף לח (:קאמר מאן דאית ליה מחזירין סבירא לן ,בין במוקצה בין בדבר שאינו
דאפילו בשבת מחזירין וי"ל דכל הנך אינן מתכוין ,וכרבי יהודה במכשירי אוכל
אסורין אלא היכא שמתקן האהל נפש -וכולהו שרו :בין חזרא ,בין סמיכת
והמחיצות אבל אם עשה האהל בלא קדרות והקפת חביות ומדורתא וקדרה,
מחיצות שרי והתם גבי כירה המחיצות וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה -
היו עשויות מתחלה וכן פר"ח גבי ביעתא תלמידי דרב הוו ,ורב סבר לה כרבי
כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן וא' יהודה במוקצה ,ואנן קיימא לן כרבי
על גביהן והאור תחת אוירן ולא כפי'
רש"י שפי' ביצים שמסדרין על גבי שמעון ,עכ"ל.
אסכלא דכיון דליכא מחיצות לא הוי כעין
בנין אלא נרא' כדפריש וגם פוריא לא ונראה שרש"י ס"ל דכל הני אהלים
מיירי כגון מטה שלנו שאין לה מחיצות
אלא שיש לה מחיצות ,עכ"ל .הרי שתלו גרועים אינם נחשבים כאהל
כיון שאהל ענינו לשמש כחלל שתחתיו
הכל בקיום המחיצות. יש הגנה מחום השמש ומגשמים ,וכאן
אין צורך בזה אלא יש רק רצון בחלל
שיטה שלישית – רשב"א – הכל תליא הפנוי לשימושים הנ"ל אך אין זה צורת
בצריך לאויר אהל ולכן ס"ל שתלוי הדבר במחלוקת
ר"י ור"ש כיון שאינו מכוין לאהל אבל
אבל הרשב"א )שבת קלח (.כתב וז"ל: אגב מעשיו נבנה כאן אהל ,אך בין כך
ובין כך כיון דפסקינן בדבר שאינו
הגוד והמשמרת .אף על פי שאין מתכוין כר"ש – יוצא שסברת רש"י
בו משום אהל אלא בשצריך לחלל להלכה היא שכל הני אוהלים – מותרים
שתחתיו ,נראה שהגוד הזה צריך לפרסו לכתחילה לבנותם ,בין אם מעמידם ללא
מחיצות ובין אם מציבם עם
מחיצותיהם.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קלח
להחמיר כדמשמע מפירוש רש"י ומדברי ולהיות אויר תחתיו כדי שיכנס תחתיו
הרשב"א עצמו דבחדא נמי אסור ולפי הרוח ויצטנן.
זה בספר נמי יש לאסור דלא כמו שכתבו
הרשב"א והר"ן בשם התוספות .נראה אבל מטה כסא וטרסקל ואסלא מותר
לי ,עכ"ל. לנטותן לכתחלה וכתבו בתוספות
בענין דכללא דמילתא דלא אסרינן משום
סיכו חמשת השיטות אהל אלא מידי דאית ליה מחיצות מלמטה
ומשתמש לאויר שתחתיו ,אבל סדור
ונמצאו בידינו חמש שיטות בהני אהלים השלחן שנותנים שתי ספסלים שיש להם
רגלים דקים ועורכים עליהם את השלחן
גרועים שצריך לאוירם בלבד: לא מיקרו מחיצה ,ותמיהא לי דגוד מי
עביד ליה מחיצות גמורות רחבות והלא
.1רש"י – הכל שרי. אין פורסין אותו אלא על קונדסין ,ופריסת
השלחן אפשר שהיא מותרת מפני שאין
.2תוספות – הכל תלוי במחיצות. משתמשין באויר שתחתיו ,מה שאין כן
במטה שמשתמשין בה באויר שתחתיה
.3רשב"א – הכל תלוי בצריך לאויר.
בנתינת סנדלין וכיוצא בהן ,עכ"ל.
.4תוס' להבנת הר"ן – מיבעי תרתי
שיטה רביעית הר"ן בשיטת תוספות –
לריעותא ע"מ לאסור. מיבעי תרתי לריעותא
.5רשב"א להבנת הב"ח – אפילו בחדא הר"ן על הרי"ף בפרק תולין )שבת דף נו:
לריעותא סגי. בדה"ר( כתב וז"ל :וכתבו בתוספות
דכללא דמילתא בבנין אהלים דלא מתסר
למעשה מצינו שהשו"ע אחז כתרי קולי, משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות
מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו אבל
גם כקולת הרשב"א שמתיר סדור השלחן שנותנין שם ספסלין שיש
במחיצות ואינו צריך לאויר וגם כקולת להם רגלים דקין ועורכין עליהם את
התוס' שהיקלו באהל ללא מחיצות
שהורה בסעיף ג וז"ל :מטה ,כשמעמידים השלחן לא מקרי מחיצה ,עכ"ל.
אותה ,אסור להניח הרגלים תחלה ולהניח
עליהם הקרשים; אלא ישים הקרשים שיטה חמישית – הב"ח בשיטת הרשב"א
תחלה באויר ,ואח"כ הרגלים תחתיהם. – די בחדא לריעותא
וה"מ כשהרגלים הם דפים מחוברים ,כמו
דפני התיבה ,אבל רגלים של מטות שלנו, אבל הב"ח בסי' שט"ו סק"ג חידש
וכן רגלי השלחן ,מותר בכל גוונא ,עכ"ל.
הרי שהיקל כהתוספות ואילו בסעיף ז' בדעת הרשב"א כי די בחדא
כתב וז"ל :מותר להניח ספר א' מכאן לריעותא ע"מ לאסור דהיינו או בצריך
ואחד מכאן ואחד על גביהן .הגה :הואיל לאויר ללא מחיצות או במחיצות ואינו
וא"צ לאויר שתחתיהן )טור ור"ן ר"פ תולין צריך לאויר וז"ל :מיהו להלכה נכון
והמגי' פכ"ב( ,עכ"ל.
קלט היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
ב .בשינוי מלמעלה למטה – ויש לברר והיו שתמהו היאך אחז כתרי קולי אך
האם בכל גווני שרי ואפי' אם כוונתו לשיטת הר"ן שכך נקט בתוספות
לצל ממש או רק אם אינו צריך לצל. הכל שפיר וכך נבאר בדעת השו"ע שביאר
בתוספות כדברי הר"ן דע"מ לאסור מיבעי
ג .אם ליכא מחיצות.
תרתי לריעותא ,והורה השו"ע כמותם.
ד .אם אינו צריך לאויר שתחתיו –
ובדברי השו"ע מצינו חמשה היתירי
להשתמש אבל לאהל לכ"ע אסיר
]כשיטת הרא"ש[. הקמת אהל בשבת ואלו הם:
ה .מחיצות קיימות מערב שבת -אם אינו א .טפח פרוש מע"ש -וביררנו גדריו
רחב מדי. לפרטי פרטים בשיעור 'תוספת אהל
עראי' ככל הצורך.
שלשה מיני אהלי
גמור הוא להגן מפני החמה .ואם איתא ומצינו שלשה מיני אהלים:
דאהל גמור אפילו בלא מחיצות אסור.
תיכף שזוקף המחצלת עבדי לאיסורי'. הראשון הוא אהל שעשוי לבנות חלל
ומה יועיל להתיר מה שזוקף המטה אחר
כך .אלא ודאי אף באהל עראי גמור אין שמטרתו להגן על מה שתחתיו
איסור בלא מחיצות .כן נראה לי פשוט, מחום השמש או מהגשמים ,ובאהל כזה
אלא שראיתי להרא"ש ז"ל )ביצה בפרק ברור שיאסור הרשב"א גם אם פורשו ללא
המביא סימן י"א( וזה לשונו והא דאמר מחיצות ,אך בשיטת התוס' נש דיעות בזה
בפרק בתרא דעירובין )קב (.כרוך בודיא שו"ת אבני נזר )או"ח סי' רכב( כתב וז"ל:
ושייר בה טפח אלמא דמקרי אהל בלא מבואר בתוספות )ביצה לב (:ושאר פוסקים
מחיצות .התם שאני דהוי בנין חשוב וגם דאין איסור אהל עראי בלא מחיצות
עיקר כוונתו לעשות אהל .אבל בנין עראי ונראה לי דאפילו אהל עראי גמור
כזה לא מקרי בנין בלא מחיצות עד כאן שמתכוין להגין אין איסור בלא מחיצות.
לשונו .ונוראות נפלאתי דמה ראי' מהא וראי' מהא דאמר בפרק כירה )דף מ"ג ע"ב(
דכרוך בודיא .התם יש דפנות אלא שלא גבי מת המוטל בחמה חם להם מלמעלה
עשה הדפנות בשבת .וכן הוא בתוספות מביאין מחצלת ופורסין עליהם זה זוקף
ריש פרק כירה) לו (:וד' יאיר עיני ,וכו'... מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו
ונשמט והולך לו .ופרש"י דהוי כהאי
מדורתא מלמעלה למטה שרי והכא אהל
א .וז"ל התוס' :וקשה לרשב"א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי
יין )ביצה דף לג :ושם( דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור"י דכי
אסרו חכמים אהל עראי ה"מ כשעושה הדפנות תחלה ואח"כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קמ
אבל המג"א בסק"ז ציטט את דברי וכן משמע מדברי הגהות מיימוני
בהלכות סוכה פ"ה הלכה ט' שאין
הרא"ש והורה כמותו ,וכ"כ לעשות הסכך קודם הדפנות משום
במשנ"ב בסק"כ ובשער הציון ס"ק כה דבשעת עשייתן לא הוי אהל ויש בו
ביאר יותר וז"ל :מגן אברהם בשם משום תעשה ולא מן העשוי והביאו
הרא"ש דזהו החילוק ממחצלת דסוף הרמ"א סימן תרל"ה .ואף דהתם הוי אהל
סעיף ב ,דכאן נעשה האהל ממילא ושם עראי גמור לעשות צל והוא אהל מן
כוונתו לצל ]ואף דברא"ש נזכר עוד טעם, התורה ודברי הרא"ש צריכים עיון גדול
דהתם הוא בנין חשוב ,לרוחא דמלתא
כתבו ,אבל בטעם זה לבד סגי ,וראיה אצלי ,עכ"ל.
מההיא דכובע קשה שיוצאת מראשו
טפח ,שאסור משום אהל ,וכמו שכתוב ויסוד חידושו של האבנ"ז:
בסימן ש"א סעיף מ' ,אף שהוא בלא
מחיצות ,והובא ראיה זו בכמה אחרונים[, א .בדברי התוספות לא נזכר היסוד של
וכן כתבו הט"ז ותוספות שבת ופרי מגדים
והגר"א ושאר אחרונים דאם פורס לצל, מעמיד לצורך אהל אסור אפי' בגג
לכולי עלמא אין צריך מחיצות ,ודלא ללא מחיצות ,אלא רק בדברי הרא"ש
כב"ח שנתקשה בזה ולא נחית לחילוק זה,
נתחדש זה.
עיין שם ,עכ"ל.
ב .הרא"ש הביא ראיה מאיסור פרישת
ומעשה שהיה בציבור שקראו בס"ת
בודיא ,אבל באמת אפשר לדחות בקל
תחת כיפת השמים ונתקדרו את הראיה ולהעמיד דהתם הויין מחיצות
עבים ומטר החל לטפטף – והלכו והביאו רחבות מע"ש ,וכן מפורש שביארו
'יריעת נילון' כדי לפרוס כאהל מעל
הקורא בס"ת ,וטענתם כי כיון שאין התוספות בשבת.
מחיצות שרי לדעת השו"ע ,אך היה שם
אדם אחד שהציע לחושש לדעת הרשב"א ג .בגמרא שבת מג מבואר כי שרי
שמחמיר באהל ללא מחיצות – ולכן הציע
לפרוס את היריעה ע"ג ספר התורה להעמיד אהל מלמעלה למטה גם
למטרת צל.
ד .לגבי סוכה הורה הרמ"א ע"פ הוראת
הגה"מ דאין להקדים סכך לדפנות
מהאי טעמא.
עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין )עירובין
דף קב (.גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא
משמע דבלא שיור אסור אף על גב דהדפנות כבר עשויות אור"י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי'
בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות ,עכ"ל .הרי
דמפורשות נקטו כדבר פשוט כי במעשה דרב הונא היו מחיצות קיימות ,והאיסור הוא מחמת הדמיון
הרב לאהל ,ואולי הכוונה שמחמת המרחק הרב בין מחיצה לחבירתה אין מתחשבים בהיתר מחיצות
עשויות מבעו"י.
קמא היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
ז .ריוח ע"מ לקיים ריח :כך ביאר בגן ולקרוא דרך הנילון השקוף ,אך באמת
לפ"ד המג"א והמשנ"ב שהביא חבל
המלך סי' נד את האיסור לפרוס כיסוי אחרונים ט"ז ותו"ש ,פמ"ג והגר"א
ע"ג חבית שיש בה יין ,וציין למשנה דכולהו אסרי בפורש אהל להגנה
במנחות 'ואינו ממלא את החבית עד פיה, מגשמים אפילו ללא מחיצות ,ואפילו
כדי שיהא ריחו נודף' ולכן חילק בין חבית לשיטת התוספות – כך ראוי לנהוג
אא"כ נתיר מכח היתר 'אהל המוחזק
יין לחבית שמן ודבש.
בידי אדם'.
ח .ריוח ע"מ למנוע גלישה :וזה מצוי
האהל השני הוא אהל העשוי
בסירי תבשיל שחפץ שיהא ריוח ע"מ
שכאשר יבעבע התבשיל שבסיר – שלא 'להשתמש באוירו' והביאור בזה
יישפך לחוץ ]ונראה שאף שמעיקרא די הוא שאין לאדם רצון לפרוש אהל ע"מ
בחצי טפח – עכ"ז כיון שחפץ בריוח ליצור חלל מוגן מגשם ומשרב אלא רק
ליצור חלל שהשימוש בו הוא בחלל
ושיעורו טפח – חשיב צריך לאויר[.
עצמו ,והרי מס' דוגמאות:
ט .הכנסת הרגלים :להעמיד שולחן ויש
א .אחסון :פריסת עור ע"ג מיטה ועתה
רצון להשתמש בחלל ע"מ להכניס
את הרגלים האי חללא כדי שהישיבה יש גם רצון לאחסון חפצים בחלל
תהיה נוחה – בזו עוררו המאמ"ר ובית שתחת המיטה.
מאיר כי אולי כל מאי דנקטו הראשונים
דשולחן אינו עשוי להשתמש באוירו זהו ב .אורור :העמדת חבית ע"ג שתי
דוקא בזמנם שהיו מיסיבים לצד השולחן
ולא היו נצרכים כלל לאויר שתחת חביות ,ועתה יש רצון בהאי חלל ע"מ
השולחן אך כיום יש צורך באויר אך ביאר שלא יתעפשו החביות.
בזה הרב ר' משה וייס שליט"א כי באמת
יש לחלק דבמיטה איכא באמת 'שני ג .קירור :פריסת הגוד שיש בו חלב
שימושים' האחד לישון על גבה והשני –
ליתן מנעלים וסנדלים תחתיה ואין שום או יין באויר ע"מ שהרוח תעבור
קשר בין שני השימושים ,ואפילו תחתיו ויצטנן.
שהשימוש על גבי המיטה הוא עיקרי –
עכ"ז אין מזניחין את השימוש הצדדי וגם ד .צלייה :להעמיד ביצים או בשר ע"ג
בו יש חשיבות ,אך כאן – הכנסת הרגלים
היא אך ורק בשעת השימוש העיקרי גחלים ורוצה בהאי חללא ע"מ
שהוא האכילה ע"ג השולחן וברגע שסיים שייצלו כהוגן.
את השימוש – מיד מסלק את רגליו מתחת
השולחן ואין לו צורך בהאי חללא – ולכן ה .שריפה :לפרוש עצים מעל עצים ע"מ
שימוש כזה הוא טפל לשימוש העיקרי
שיישרפו העליונים כראוי.
ואין בו שום חשיבות.
ו .ריוח ע"מ להעמיד כלי לקבל בו :כך
כתב הרשב"א )שבת קלח (:בשם רבנו
יונה לבאר את האיסור בתלית משמרת
מעל כלי ע"מ לסנן בו את היין.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קמב
אך בזאת בא הט"ז וחידש חידוש גדול - י .כיסוי :כיסוי והגנה שלא יפלו
דאי איכא ארבע מחיצות – גם באינו לכלוכים לתוך כלי והדבר מצוי
צריך לאויר יהא אסור ,ואף שהאליה רבה בכיסוי 'בריכות שחיה' שפורשים מעל
ושו"ע הרב פליגי עליה – עכ"ז חשש המים כיסוי הגנה ע"מ שלא תהיה ירוקת
המשנ"ב לדעתו והורה להחמיר כהט"ז, במים או שאר לכלוכים ,ולכאורה היה
אך ציטט המשנ"ב את הפמ"ג שכל נראה לדמות את המקרה הזה למצב
חומרת הט"ז תהיה דוקא במציב את החמור של הגנה מגשם אבל בעיון קל
המחיצות בשבת עצמה ,או אפילו מסיע נבחין כי לא קרב זה אל זה שהרי המציב
את המחיצות ואז מניח עליהם אהל, אהל להגנה מגשם ומחום – הרי הוא
ומצינו כמה תנאים ע"מ לאסור אליבא רוצה בשני דברים :א .חלל פנוי .ב :חלל
מוגן .וזהו בעצם מהות האהל שיוצר
דהט"ז באינו צריך לאויר כלל: רשות חדשה מוגנת ,אך כאן אכן יש את
הרצון בהגנה אבל חסר את הרצון בחלל
שיהיו ארבע מחיצות. שהרי אין שום צורך בריוח שבין המים
לכיסוי ]ואמנם אם רוצה ליתן ע"ג המים
שיוקמו המחיצות בשבת. חפצים צפים כגון 'גלגלי ים' באמת יש
כאן רצון בחלל פנוי ומוגן ,אך כל זמן
במידה ומחיצות קיימות מע"ש – בין שרק רצונו בכיסוי בעלמא – נראה פשוט
שאין בזה שום בעיה ונחשב 'אינו צריך
רחבות ובין צרות – חובה להניעם
ממקום למקום. לאויר'.
פתיחת 'סיר תבשיל' אהל שא"צ לאוירו
ולכאורה זה נפק"מ גדולה לאיסור והסוג השלישי שבאהלים הוא המעמיד
פתיחת סיר שעל הפלטה ויש אהל שאינו צריך לאוירו כלל,
בעיה לפותחו שהרי צריך לאויר ,וא"כ ודוגמא לדבר:
הפתיחה מתפרשת כסתירה – אלא
שההיתר בזה יהיה ע"פ היתר התוספות א .הרשב"א הביא לגבי העמדת שולחן
'דפנות עשויות מבעו"י' אבל להעביר סיר
מפלטה אל השולחן ולפותחו שם – לא שאינו צריך את האויר שמתחת שהרי
מהני האי התירא של 'דפנות עשויות כיון אין נותנים שם חפצים.
שהניע את הסיר כולו וממילא הפעולה
מתפרשת כהעמדת המחיצות מחדש, ב .וכן יהיה במציב ספרים ע"מ להגביה
וא"כ יש לעורר כי אין לפתוח סיר
]ואפילו סיר קטן[ שסילקו מע"ג הפלטה את ספרו שלומד בו ,שאין לו צורך
בשבת כיון שסותר אהל שאינו צריך בחלל אלא אך ורק חפצו בהגבהה.
לאוירו ודפנותיו נעשו בשבת עצמה,
אא"כ יעשה בשינוי אלא שעורר הרב ר' ג .ועוד דוגמא לימד הרשב"א )שבת
ישראל אלישיב שליט"א שאם כבר אינו
קלח (:לגבי תליית משמרת ע"מ
לתלות בה רימונים.
קמג היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
שיהא ריחן נודף שע"י היות החבית צריך לאוירו כגון שהעביר את הסיר
חסרה משתמר ריחה לתוכה ,עכ"ל. לשולחן ורוצה לאכול את כל התבשיל
והוב"ד בשע"ת סי כ"א ובהגהות שבסיר ממילא אין שום בעיה לפתוח את
הגרעק"א ,אלא שיש לי בזה תמיהה הסיר הקטן כיון שבעודו על הפלטה
גדולה ע"ד המשנ"ב שהורה בסקמ"ט וצריך לאויר – היה מותר לפתוח את הסיר
לאסור כיסוי חבית של מים ,והיה מי מדין 'מחיצות עשויות מבעו"י' ואחרי
שתירץ כי המשנ"ב החמיר אליבא דהט"ז שסילק את הסיר מע"ג הפלטה ואז
דס"ל לאסור אהל שא"צ לאוירו אם איכא ממילא נתחדשו המחיצות ובטל ההיתר
ארבע מחיצות והכא בחבית של מים כיון של 'עשויות מע"ש' עכ"ז כעת אינו צריך
שמוקפת יש לאסור אף אם אינו צריך
לאויר ,אבל זה אינו דהא המשנ"ב בעצמו לאויר ,ודבריו נחמדים למבין.
בס"ק כב הביא את דעת הפמ"ג שהעמיד
את חומרת הט"ז רק בגוונא שמטלטל את קושיא ע"ד המשנ"ב
המחיצות ואז מכסה אבל אם המחיצות
במקומן – אין לאסור מכח ד' מחיצות, ובספר גן המלך) סי' נד( כתב וז"ל :כתב
וא"כ גם כאן שהחבית רחבה ויש לה
ארבע מחיצות – עכ"ז אין לאסור אליבא הטא"ח סי' שט"ו שכתב
הרשב"א משם התוספתא שלא אסרו
דהט"ז כיון שהיו שם מבעו"י. משום אהל אלא כשצריך לאויר שלמטה
אבל אם אין צריך לאויר העולם שלמטה
ולסיכום הקושיא ע"ד המשנ"ב: שרי כו' ובסוף הסי' כתב וז"ל בגד
ששוטחין על פי חבית לכסותה לא
המשנ"ב אסר לכסות חבית גדולה של ישטחנו על פני כולה מפני אהל אלא יניח
קצת ממנו מגול' ע"כ והיינו בכובה
מים ותמהנו מדוע אסר ,והרי חסירה טפח דבבציר מטפח ליכא משום
כיסוי חבית מים זהו 'אהל שאינו צריך אהל כדמוקי לה שם ב"י ולע"ד שלא אסר
לאויר' וא"כ מדוע אסר בזה ,ואף אם הטור רק בחבית של יין בלבד אבל של
נאמר שהחמיר כדעת הט"ז שהורה כי אם שמן ושל דבש אף על גב דאית בהו כמה
יש ארבע מחיצות בכ"ז נחמיר ואפילו טפחים חסרים מותר לכסותם דהא א"צ
שא"צ לאויר ,עכ"ז כאן יש להקל כיון לאויר החסר שיש בחביות אלו אבל
שלא טילטל את החבית ממקום למקום בחביות של יין צריך הוא לאויר שבחבית
ובכה"ג גם הט"ז מודה כי לא נאסור את לתועלת היין כדאמרי' בשלהי מנחות
פ"ח שלא היה ממלא כל החביות יין כדי
פריסת הכיסוי.
ב .לרבי אברהם בן מרדכי הלוי נולד במצרים בערך בשנת ה"א ת"י הוא שימש בדיינות ואחר כך נבחר
כראש רבני מצרים בקהיר .אביו ,ר' מרדכי הלוי ,אף הוא היה פוסק חשוב ,וחיבר ספר שו"ת דרכי
נועם .ר' אברהם חיבר שו"ת גינת ורדים ,ובו גם מתשובותיהם של חכמי התקופה .הספר כולל בסופו
חלק נוסף הנקרא גן המלך .הוא נפטר בשנת ה"א תע"ב.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קמד
לכסותן ,ה"נ אין לחוש לאויר שבתוך כמה דוגמאות למח' הט"ז
החבית ,גם עיקר החילוק בין ב' מחיצות למול א"ר ושו"ע הרב ]ד'
לד' לא הוזכר בראשונים ,ושפיר י"ל דכל מחיצות ואינו צרי לאויר[:
שאין כונתו לאויר שבחבית לא מקרי אהל
א .הזזת חבית וע"י מעשה זה נתחדשו
אף בד' מחיצות ,עכ"ל.
המחיצות לשיטת המשנ"ב )ע"פ הב"ח
למעשה נראה להקל להתיר לילדים
סק"ח ופמ"ג מש"ז סק"ד וסק"ט אך החזו"א
לבנות חללים גדולים של
משחק אם אין כוונתם להשתמש באויר ותהל"ד פליגי( והנחת קרש על גביה ]אבל
כגון להניח בתוכם חיילי משחק וכד' דהא היפוך חבית שריא לגמרי[.
הא"ר ושו"ע הרב שרו ואף שהורה
המשנ"ב לחוש להט"ז ,עכ"ז החזו"א ב .וכן יהיה במזיז סיר בישול ממקומו
דחה דבריו ולכן לילדים יש להקל. וחפץ להגביה את המכסה.
ולסיכום שלשת סוגי האהלים: ג .מגנטים – ומצוי במשחקי ילדים
אהל להגן – לכ"ע אסיר בגג לבד ,כן שבונים חללים גדולים בעלי ד'
מחיצות אך כל מגמתם היא להגביה את
הסכמת כל האחרונים ע"פ הרא"ש המבנה ואין להם שום רצון בחלל הפנימי.
מלבד האבנ"ז.
ד .ד' ספרים -ע"מ להגביה את הספר.
אהל וצריך לאויר שתחתיו ]אחסון,
ה .שולחן בעל ד' מחיצות.
כיסוי ,אוורור ,חימום ,ועוד[ -
להרשב"א חשיב אהל ,לתוס' – צריך ואף החזו"א בסי' נב אות י"ד חלק על
מחיצות וכתבו האחרונים דדי ב .2 יסוד הט"ז וז"ל :כתב המשנ"ב
בשם הח"א ,שאם מניח דף השלחן על
אהל וא"צ כלל לאויר שתחתיו ]כגון החבית יעמיד החבית פיה למטה שאם
פיה למעלה נהי דאויר שתחת הדף אינו
שולחן או ספרים להגבהה ,או אהל כיון שאין משמש תחת השלחן ,אבל
משמרת לתלית רימונים[ -ט"ז יש לחלק אויר שבתוך החבית הרי איכא ד' מחיצות
בין שולחן דבעי 4מחיצות למיטה והרי הוא עושה מחיצות וגג ,וכונתו ז"ל
וחביות דדי ב – 2מחיצות ,ושאר דכשמביא החבית ממקום למקום הו"ל
פוסקים מודו ליה במיטה וחבית אך עושה מחיצות ,ואמנם למש"כ לעיל סק"י
פליגי עליה בשולחן וספרים וס"ל דאפי' דכל שהמחיצות מתוקנות במקומן כי
מטלטל לי' למקום אחר נמי מותר
שרינן ב 4מחיצות.
אהל להג – בשינוי דמלמעלה למטה
יצחק :כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך שנינו במסכת שבת )מג (:אמר להו רב
בבבל .דאמר רב הונא :עושין מחיצה
ששת :פוקו ואמרו ליה לרבי
קמה היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
אבל ממטה למעלה אסור משום אהל למת בשביל חי ,ואין עושין מחיצה למת
כדאמרי' בהמביא כדי יין )ביצה לב (:אמר בשביל מת .מאי היא? דאמר רב שמואל
רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי בר יהודה ,וכן תנא שילא מרי :מת המוטל
מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו,
קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' חם להם מלמטה -זה מביא מטה ויושב
בהמוצא תפילין )עירובין קב (.גבי דיכרי עליה .וזה מביא מטה ויושב עליה .חם
דרב הונא אתא לקמיה דרב א"ל זיל כרוך להם מלמעלה -מביאים מחצלת ופורסין
בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה עליהן .זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו,
מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ,ונמצאת
בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות
התחתונות היו כבר עשויות ואם היה מחיצה עשויה מאליה.
פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות
אהל ואף על גב דרב הונא אית ליה הכא ופירש רש"י וז"ל :לשמעתיך -דאין כלי
דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מה
שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או ניטל אלא לדבר הניטל .מת
שמא היו מושיבין שם אדם א"נ משום המוטל בחמה -ויש לחוש שמא ימהר
הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל ,עכ"ל. להסריח .ויושבין בצדו -על גבי הקרקע,
כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו
קושיא ,מדוע בדר הארוכה להביא מטות לישב עליהן ,והמטות יהיו
למחיצה ,כדמסיים ואזיל .חם להם למטה
ובשלמא לשיטת רבי יצחק הכל מובן -מן הקרקע שרתחו חמה .ופורסין -על
ראשן לצל .זה זוקף מטתו -שתהא
דלהעמיד את המחיצה המחצלת מונחת עליה ,וכן זה ,נמצאת
'מלמעלה למטה' זוהי פעולה מותרת מחיצה עשויה מאליה ,ולכשירצו נשמטין
לגמרי אך הבעיה מתחילה בעצם טלטול והולכין להם ,ודוקא נקט חם להם
המחיצות לצורך המוקצה ולכן הוצרכנו מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה
לבנות את האהל בדרך ארוכה – ע"מ ברישא ,והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל,
שפעולות הטלטול יתפרשו כצורך החי ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר שעה
ולא כצורך המוקצה ,אך יש להקשות שיזקפום וישמטום ,דהוה ליה כי ההוא
כיון שלכאורה כל הני דיני לא יגיעו דאמרינן )עירובין קא (.האי מדורתא,
להלכה ,משום שאנו לא פסקינן כרבי מלמעלה למטה -שרי ,אבל לאתויי
יצחק דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, מעיקרא מטות לצורך האהל -לא ,דהוה
ולכן אין סיבה לכסות מת בדרך כזו ליה מלמטה למעלה כדרך בנין ,וקיימא
ארוכה אלא נביא מחצלת ונאחזנה לן :אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת,
באויר ,ואז נביא מיטות ונניח תחתיה
והכל בא על מקומו בשלום ,וכך באמת עכ"ל רש"י.
הבינו התהל"ד והקצוה"ש בדעת רש"י
וכן כתבו התוספות )ד"ה ופורסין עליהן(
וז"ל :דוקא בכה"ג כמו שפי' רש"י
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קמו
לתמוה על הרמב"ם ועל רבינו שכתבוה, ותוספות ,אלא שלמרבה הפלא הורה
ואפשר דסבירא להו דנהי דרב ששת סבר הרמב"ם )שבת פכ"ו הכ"ב( וז"ל :היה מוטל
דטעמא דבעינן שיבואו שני בני אדם בחמה ואין להם מקום לטלטלו או שלא
וישבו בצדו הוא משום טלטול הכלים רצו להזיזו ממקומו באין שני בני אדם
שיהיו ניטלים לצורך החי ולא לצורך המת ויושבים משני צדדיו ,חם להם מלמטה
וכדרבי יצחק מיהו אנן דלא קיימא לן זה מביא מטתו ויושב עליה וזה מביא
כוותיה מפרשינן דטעמא לאו משום כלים מטתו ויושב עליה ,חם להם מלמעלה זה
הוא דלצורך המת נמי ניטלין אלא טעמא מביא מחצלת ופורש על גביו ,וזה מביא
כדי שתהא המחיצה נעשית מאליה דאין מחצלת ופורש על גביו ,זה זוקף מטתו
עושין אהל עראי ובשביל צער החי התירו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט
לעשותה בשינוי כזה אבל מפני המת לבד והולך לו ונמצא מחיצה עשויה מאליה,
לא התירו וזהו שכתב רבינו באים שני בני שהרי מחצלת זה ומחצלת זה גגיהן
אדם וכו' בענין שתעשה המחיצה מאליה סמוכות זו לזו ושני קצותיהם על הקרקע
שנראה כאילו עשה לצורך החי שאין משני צדי המת ,עכ"ל .וצ"ב למאי חרד
מחללין את השבת לצורך מת אפילו
באיסור דרבנן הרי שתלה הדבר בעשיית את כל החרדה הזו.
המחיצה ולא בטלטול הכלי ,ואפשר דרב
הונא נמי משום עשיית מחיצה קאמר ובדברי הרה"מ מבואר כי 'מלמעלה
וכדדייקא לישניה ולא לענין טלטול כלים
ורב ששת הוא שרצה לפרש דבריו משום למטה' הותר אך ורק מפני צורך
טלטול וכדרבי יצחק וליתא ובהכי אתי המת וז"ל :וכתבו המפרשים ואף על פי
שפיר מה שהכריע הרי"ף בפרק מי שאין עושין אהל עראי לכתחלה כיון
שהחשיך )סו (:דליתא לדרבי יצחק שמשנה שהוא עושה אותו מלמעלה
מדאמר רב הונא )שבת קנד (:היתה בהמתו למטה בשביל המת התירו ,עכ"ל .הרי
טעונה כלי זכוכית וכו' ודוקא בשליפי שמפורש נקט שבכה"ג שעושה למטרת
זוטרי וכתב הר"ן )שם ד"ה מהא שמעינן( הצללה -נאסר אף מלמעלה למטה ורק
שהקשה עליו הרז"ה )שם( דהא רב הונא לצורך מת התירו אבל גם לפי שיטתו לא
אית ליה דרבי יצחק וכדאמרינן פוקו מובן מדוע הוצרכנו לבנות את המחיצה
ואמרו לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא
לשמעתיך וכיון שכן אפילו תימא דלא בדרך כ"כ מסורבלת.
קיימא לן כרבי יצחק מכל מקום ה"ל
לאקשויי מיניה לרב הונא דסבירא ליה ואף בבית יוסף סימן שיא הקשה מדוע
הכי ובמה שכתבתי נתיישב דלא הוי מצי
לאקשויי ליה מדרבי יצחק כיון דלפום פסקו הרמב"ם והטור כהאי מימרא
קושטא לא סבירא להו כוותיה ולפי זה דרב הונא לגבי מת המוטל בחמה ,וז"ל
הב"י :וכיון דקיימא לן כמאן דאמר כלי
ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל כמו
שנתבאר בסימן ש"י )סט (:תו לא הוה לן
למיפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה
השמיטוה הרי"ף והרא"ש ואם כן יש
קמז היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
ממרן הכ"מ ז"ל דברי הרמב"ן הללו ועיין מה שהשמיטוה הרי"ף והרא"ש לאו
עוד בחידושי הרשב"א ז"ל פרק כירה דף משום דלא סברי הכי אלא משום דמשמע
הנז' וזה פשוט ודוק ,עכ"ל .הראת לדעת להו שדבר פשוט הוא שאין מותר לעשות
כי אין הכרח לבאר בדעת הרמב"ם כי נקט
לאיסור העמדת אהל לצל מלמעלה למטה אהל עראי אלא לצורך החי ,עכ"ל.
אא"כ מיירי לצורך המת ,ואף אין הכרח
לבאר כדברי הבנת הב"י ברמב"ם ולכאורה נראה מדבריו שהתירו לעשות
דההיתר הוא אך ורק לצורך 'צער החי'.
מחיצה כזו 'מלמעלה למטה'
חידוש עצו ברמב"' !אהל להגן רק מפני 'צער החי' אבל ללא צער
עראי בגרמא' לא התירו ,ואכ נמצא שחלק על הרה"מ
רק בנקודה אחת – עבור איזה מקרה 'יוצא
אבל עלה בדעתי דבר חדש בעומק דופן' שרי להציב אהל לצל 'מלמעלה
למטה' דהרה"מ התיר לצורך המת בלבד
שיטת הב"י שהרי המעיין ימצא ואילו הב"י התיר מפני 'צער החי' בלבד
שהב"י חלק בעוד נקודה עם המ"מ – האם וא"כ לא הועלנו הרבה להתיר פריסת
המיטות משמשות לעמידת האהל או
שלא דלהרה"מ ברור שכל הבאת המיטות אהל להצללה ללא צער החי.
היתה ע"מ להציב את האהל מלמעלה
למטה ,שקודם יאחזו את האהל בידיהם אך בשער המלך ציטט את דברי הב"י
ואח"כ יקומו ויזקפו את המיטות ויניחו
עליהן את המחצלת ,אך הב"י חידש כי שהובאו גם בכסף משנה ,וכתב ע"ז
המיטות אין משמשות כלל לצורך בנין וז"ל :ולע"ד נ"ל פשוט שלדעת רבינו ז"ל
האהל והובאו רק ע"מ לגלות כי כל כדעת הראב"ד שכתב הרמב"ן
העמדת האהל היא לצורך 'צער החי' ואין במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק"ע
בינהם קשר להעמדת האהל בפועל ע"ב וז"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה
ומחלוקתן נעוצה בביאור המילה 'זוקף דה"ק התם כבר תרגמא רב הונא
לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל
אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה
כולן ניטלין עכ"ל ולפי הנר' שאשתמיט
ג .רבי יצחק נוניס נודע כאחד מגדולי האחרונים ,ומחשובי מפרשי משנה תורה .הוא נולד באיזמיר
בסביבות השנים ת"ע -תע"ה לאביו רבי משה .מרבותיו ידועים :רבי חיים אבולעפיה בעל "עץ חיים'
רבי יצחק הכהן רפפורט בעל 'בתי כהונה' ובעיקר -רבו המובהק -רבי ברזילי יעבץ .כל ימיו סבל רבי
יצחק נוניס מחולי ומיסורים ,אך תורתו היתה אומנותו ,אותה למד ולימד לתלמידיו מהם ידוע רבי רפאל
יצחק מאיו -בעל "שרשי הים" .מן הספרים הגדולים והחשובים ביותר על ספר 'משנה תורה' ,הוא ספר
"שער המלך" .הספר הוא בחריפות ובקיאות גדולים מאוד .הוא נכתב סביב הסוגיות ודברי המפרשים -
ראשונים ואחרונים ,כאשר המסגרת החיצונית נבנתה סביב כל ספרי משנה תורה להרמב"ם .מעבר
לבקיאות בספרות חז"ל וגדולי הפוסקים ,מתגלה המחבר בבקיאות בספרות האחרונים ,הן של חכמי
המזרח והן של חכמי אשכנז .סגנון הספר צח וברור ,ומתובל בחלקי פסוקים ומלשונות חז"ל .כתיבת
הספר נמשכה לאורך כשלושים שנה .נפטר בשנת תקל"ד.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קמח
המחצלאות והמת בין המטות נמצא מיטתו' דהמ"מ נקט דהאי זקיפה ענינה
המחצלאות עושין כעין גג וזהו ג"כ ענין ליצור מחיצות שגורמות להעמיד את
זקיפת המטות שכשהמטה איננה בזקיפה המחצלת ,ואילו הב"י חידש כי הזקיפה
עדיין יפלו המחצלאות על פני המטות פירושה סילוק המיטה ואין בה יותר צורך
הנמוכות אך בזקיפת המטות יש כדי ולכאורה האי מחלוקת היא שולית ואין
משענת למחצלאות שיוכלו לעמוד לה שום קשר להגדרה ההלכתית של
בזקיפה באלכסון ועושין גג וטרם
שנשמטין והולכין היו המחצלאות הקמת אהל בשינוי.
נסמכות ע"ג האנשים בזקיפה ואחר
שנשמטו משתפעין ,עכ"ל .ונראה אבל עתה נקום ונחדש חידוש עצום -
שנתחדש כאן כי בהאי הערמה שרי
להעמיד אהל לצורך החי אך ההבדל בין והוא דכל מאי דביאר הב"י את
הבנת מרכבת המשנה לביאורינו בשיטת יסוד 'צער החי' בהקמת אהל הוא רק
הב"י ההוא דאנן ס"ל שהמיטות אינן אליבא דביאורו ברמב"ם שחידש כי
משמשות כלום אך לשיטתו המיטות המיטות אינן משמשות כחלק מן האהל,
עדיין תומכות ומייצבות את המחצלאות וכל הבאתן הוא רק לצורך ההיכר
אך לשני הביאורים אין מדובר בהיתר שהשארת המחצלאות מעל המת איננה
לצורך המת ,וא"כ נמצא שלדעת
שינוי 'מלמעלה למטה'. הרמב"ם צורת האהל היא ממש כצורת
אהל אלא שהוצב כביכול מעל המת
מהירות או ריבוי אנשי בצורה אקראית בהישענות המחצלאות
אחת על חבירתה וזה מה שהגדירה
ונמצא כי הרמב"ם בעצם נתן עיצה הגמרא 'נמצאת מחיצה עשויה מאליה'
וזה ברור שאין בכאן יסוד 'שינוי' אלא רק
טובה היאך להציב אהל בשבת כעין 'גרמת אהל' וזה מה שנתחדש
ע"ג המת ,ואם כנים אנו שהעמדת אהל דבאדם היושב והשמש קופחת על ראשו
בשינוי 'מלמעלה למטה' מותרת לגמרי – נתיר לו לקרוא לחבירו לישב לידו וכל
צ"ב מדוע באמת הרמב"ם בחר בהצעה אחד יעמיד מחצלת בזקיפה וזה שרי לכל
של 'בנין אהל בגרמא' ולא ע"י בנין אהל הדיעות ,ואח"כ יסתלק חבירו ומחצלתו
'מלמעלה למטה' ונראה כי בכל אחד יש תישמט ע"ג מחצלת היושב בשמש
ריוח וחיסרון – בבנין אהל בגרמא יש ונמצא שנוצר כאן 'אהל עראי בגרמא'
חיסרון שתהליך הבניה אורך יותר זמן אך וזה הותר לצורך החי ולא לצורך המת.
מנגד די בשני אנשים בלבבד ע"מ
להעמיד מחיצה ,ומנגד בהעמדת אהל ושמחתי על דברי המרכבת המשנה
בשינוי 'מלמעלה למטה' התהליך קצר
יותר אך נדרשים יותר משני אנשים כיון ]חעלמא[ שמצאתי בו ראיה
ששנים צריכים לאחוז את האהל ואחרים לביאור זה וז"ל :דהכוונה פשוטה
שאילולי המטות היו המחצלאות נופלות
צריכים להכניס את המחיצות. על פני המת אך מחמת שהמטות בין
קמט היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
בבית כדי שיהיה לילד 'פרטיות' וא"כ ונמצאו בידינו ארבעה ביאורים שונים
פרישת האהל מוגדרת רק כאהל שצריך
לאויר ולא לאהל שצריך לצל ,ולכן בדין העמדת אהל לצורך המת:
בכה"ג ברור דשרינן לכ"ע כיון דהוי
כדוגמת 'פוריא ביעתא וחביתא' שיש לנו א .המ"מ ביאר כי לצורך המת בלבד
רצון וצורך באויר ומפורשות נפסק דבכל
הני שרי ע"י היתר דמלמעלה למטה ,אלא התירו הקמת אהל עראי 'מלמעלה
שאם נפשך לומר שבאהל העשוי לצל למטה'.
תהיה בעיה מכח הוראת הרה"מ שטען כי
בכה"ג דצריך לצל שרינן רק לצורך המת, ב .הב"י ביאר לכאורה כי לצורך 'צער
אומר לך כי כבר הב"י פליג עליה וביאר
את הרמב"ם בצורה שונה וממילא אין החי' הותרה הקמת אהל עראי
מקום לחומרא זו ]וכבר ביארנו את הב"י 'מלמעלה למטה' וכן משמע מדברי
דלא כהבנת שו"ע הרב שהתיר להעמיד
את האהל רק לצורך 'צער החי'[ וכן מצינו שו"ע הרב.
בשעה"מ שביאר דברי הרמב"ם באופן
שונה וממילא אין צורך לחידושו של ג .בשער המלך ביאר באופן מחודש כי
הרה"מ ,ובפרט כי מפורשות מצינו את
הוראת החזו"א )סי' נב סק"ב אות יא( וז"ל: לצורך המת אסרו ליטול כלי ניטל.
ודוקא בעושה מקדם הרגלים והמחיצות
אבל מותר לאדם לאחוז הגג בידו ולשום ד .וחידוש דידן כי אין מדובר כלל בגדרי
אח"כ תחתיו הרגלים ואפי' עושה לצל
אהל 'מלמעלה למטה' אלא רק אהל
ואיכא מתוח ,עכ"ל. בגרמא – וזהו עומק הביאור בדברי הב"י
שהתיר בזה רק לצורך 'צער החי' – וא"כ
בגדרי מחיצה לבודה זכינו להלכה חדשה – אהל העשוי בגרמא
שרי להעמידו מפני 'צער החי' אבל אה"נ
כתב בשולחן ערוך סימן תקב סעיף א' אין שום בעיה לפרוש אהל לצל 'מלמעלה
למטה' בין לצורך החי ובין לצורך המת.
וז"ל :העושה מדורה ביום טוב,
כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על אהל למשחק ילדי
זה עד שיסדר המערכה ,מפני שנראה
כבונה ,אלא או שופך העצים בעירבוב ,או למעשה נראה כי יש להתיר בשופי
עורך בשינוי .כיצד ,מניח עץ למעלה,
ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא העמדת 'אהל משחק' כדוגמת
מגיע לארץ; וכן הקדרה אוחז אותה מנהגם של הילדים לפרוש אהל ע"ג
ומכניס האבנים תחתיה ,אבל לא יניחנה כסאות ,ורק יש להקפיד כי האהל ייעשה
על גבי האבנים; וכן המטה ,אוחז בשינו דמלמעלה למטה דהיינו – קודם
יאחזו שנים את הסככה בידיהם ,ואח"כ
יציבו אחרים מתחת הסככה את
המחיצות ,ולאחמ"כ נתיר להניח את
הסככה ע"ג המחיצות ממש ,וההיתר בזה
הוא לכ"ע שהרי אהל העשוי למשחק של
ילדים אינו משמש לצרכי הגנה משמש
וממטר אלא רק ע"מ ליצור חלל נפרד
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קנ
דאפילו בלי מחיצות כלל יש להחמיר, )הקרשים( למעלה ומכניס הרגלים
]עיין לעיל בסימן שט"ו סעיף ג בביאור תחתיהם; אפילו ביצים ,לא יעמיד אותם
הלכה דיבור המתחיל ,מטות שלנו[ ,ונהי שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו
דשם אנו נוהגין להקל כפסק השולחן מגדל ,אלא ישנה ויתחיל מלמעלה
ערוך ,על כל פנים בזה בודאי יש למטה; וכן כל כיוצא בזה ,צריך שינוי.
הגה :וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות
להחמיר ,עכ"ל. לארץ )תוספות( צריך שינוי ,אבל מותר
להושיב שלחן שלנו על רגליו ואין בזה
הראת לדעת כי הוראת ההלכה היא משום בנין ,ויש אומרים דאפילו מגיע
לארץ ,כל זמן שאינו צריך לאויר של
להחמיר בדין אהל שמחיצותיו
לבודות בתוך שלשה לקרקע ,משום שיש תחתיו ,שרי ,עכ"ל.
בזה תרתי לחומרא – דעת הב"י שהחמיר,
ומצטרפת הוראת הרשב"א שהחמיר וכתב בבית יוסף סימן תקב וכן פוריא
אפילו ללא מחיצות כלל ,אך בזו יש לעיין
אם כאשר ליכא מחיצות כלל ומניח את ודוקא כשהדפנות מחוברות וכו'.
הגג בגובה פחות משלשה לקרקע ,דאי כן כתבו התוספות והרא"ש שם ומשמע
אמרינן בזה לבוד – אזי לכאורה הרי גג מדברי התוספות שאע"פ שיש להן
ומחיצות ונאסור אבל נראה דאף אם מחיצות אם אינן מגיעות לארץ מותר
נחשיב את הלבוד למחיצה עכ"ז יש ומיהו כשמגיעות פחות משלשה טפחים
להתיר כיון שכזו עשייה נחשבת 'עשייה סמוך לקרקע נראה דכנוגעים בקרקע דמו
בשינוי' שהרי עושה גג ומחיצה כאחד. דכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי,
עכ"ל .ובדרכי משה )סק"ב( כתב ע"ז וז"ל:
שיעור החלל שיוצר האהל ואין דבריו נראים דלא אמרינן לבוד
להחמיר אלא להקל וכן כתב הרא"ש
ונראה ברור ששיעור המחיצות לאיסור בפרק קמא דסוכה )סי' לג( וכן הוא שם
בגמרא )יח (.והוא לקמן סוף סימן תרל"ב
הוא כבר מטפח כדמפורש אלא ודאי בפחות משלשה סמוך לארץ
בתוספות מסכת שבת )קלח :תוד"ה שאין
בשיפועה( וז"ל :וי"מ שאין בשיפוע טפח שרי ,עכ"ל.
בגובה י' דכשיצא השיפוע טפח אין משם
עד למטה גובה י' דלא חשיב אהל למעשה הורה בשער הציון סימן תקב
כדאשכחן בפ"ק דסוכה )דף י (.דבכילה כי
הך מותר לישן בסוכה דאמר רב יהודה ס"ק יז וז"ל :הגם דבדרכי משה
אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים אף מצדד דלא אמרינן לבוד להחמיר ,המגן
על פי שיש לה גג והוא שאינה י' טפחים אברהם מפקפק עליו הרבה ,וכן בעל בית
ואין נראה לר"י דודאי נהי דגבי סוכה לא מאיר מצדד גם כן להחמיר ,וגם החמד
חשיב אהל וכן לגבי ק"ש כדאיתא התם משה העתיק דעת מגן אברהם בלי חולק,
)דף י (:מיהו לגבי שבת חשיב ואסירי שהרי ולעניות דעתי בעניננו בודאי נכון
להחמיר ,דבלאו הכי דעת כמה ראשונים,
קנא היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
מחיצה עשרה טפחים – לא יפריע מאי משמרת וביעתא וקידרא וחביתא אסירי
שהגביה את האהל מהמחיצות ,וראיה משום אהל ולא משמע שיש בגובהן י'
לדבר סכך דסוכה שכל זמן שהמחיצות
בגובה טפח ,וסמוכות לסכך – אין בעיה טפחים ,מ"ר ,עכ"ל.
של סכך קודם לדפנות ,ואין הבדל בין אם
הסכך נמוך ושיעור המחיצות טפח מע"ג מסכת שבת )קלט (:מסננין את היין
הקרקע ,לבין סכך גבוה מאד והמחיצות
סמוכות אליו ושיעורם טפח – הכל שרי. בסודרין .אמר רב שימי בר חייא:
ובלבד שלא יעשה גומא .ובכפיפה
אבל פשוט שאם יהיו דפנות טפח ,או מצרית .אמר רב חייא בר אשי אמר רב:
ובלבד שלא יגביה מקרקעיתו של כלי
אפילו תשעה טפחים – והסכך יהיה טפח .וביאר רש"י )ד"ה שלא יגביה( וז"ל:
מוגבה שלשה טפחים מעליהם – אין הכפיפה מקרקעית כלי התחתון טפח,
עיצה ואין תבונה והסכך נפסל שהרי
כמדת אהל ,עכ"ל.
הוצב ללא דפנות.
וכן מצאתי בריטב"א שבת )קלט (:לגבי
אהל בשינוי דמלמעלה למטה
וסכ רחוק מדפנות כיסוי כובא בפרוונקא שלדברי רש"י
שחידש כי האיסור הוא משום אהל –
וע"פ יסוד זה י"ל דהמעמיד מחיצה צריך שיהא ריוח וחלל בין המשקה
לכיסוי בשיעור טפח ,וכן הורה בשולחן
'מלמעלה למטה' ורוצה להניח את ערוך סי' שטו סעיף יג וז"ל :בגד
האהל על המחיצות – חובה עליו לאחוז ששוטחין ע"פ החבית לכסות ,לא ישטחנו
בידיו את האהל ,ואז לקרב את המחיצות על פני כולו ,משום אהל ,אלא יניח קצת
בפחות משלשה לאהל ,כיון שאם יאחוז ממנו מגולה; וה"מ כשהכובא) ,פי' כלי(,
בידו את האהל ויעמיד מחיצות ביותר חסרה טפח; אבל אם אינה חסרה טפח,
משלשה – נמצא שאין שום קשר בין
האהל לדפנות ]וכרגע באמת שתי מותר דאין כאן אהל ,עכ"ל.
הפעולות מותרות לגמרי דהא באחיזת
האהל אין בעיה ואף בהעמדת המחיצות הרי שמכל הנ"ל עולה כי כבר מחלל
אין שום איסור[ אלא מאי ,ברגע שיניח
את האהל ע"ג המחיצות – נמצא שברגע בגובה טפח יש לאסור פרישת
זה הציב אהל כדרך אהל – מלמטה אהל מעליו.
למעלה ועבר על איסור אהל עראי ,אבל
אם המחיצות יהיו בגובה עשרה טפחים גובה המחיצה ,וקשר בי
או אפילו שבעה ומשהו בתוך שלשה מחיצה לאהל
לקרקע – אין שום הגבלה לגובה האהל
מעל המחיצות דהמחיצה מגיעה לשמים. ונראה שאין שום איסור להעמיד מחיצה
ואח"כ להעמיד מעליה אהל אם
יש הפרש של שלשה טפחים בין
המחיצות לאהל ,שהרי העמיד אהל ללא
מחיצות ,אך נראה לי פשוט שאם העמיד
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קנב
כח במחיצה בגובה עשרה לעלות עד וראיה לדבר מצאתי בדברי התוספת
לעילא ,ואגב הורה עוד דין בנושא זה –
שגם אם המחיצה עצמה שבעה ומשהו שבת שכתב וז"ל ובסימן תק"ב
אך סמוכה בתוך שלשה לקרקע – הרי כתב הב"י דבעינן מחיצות המגיעות
היא נחשבת כדין מחיצה עשרה שאסור לארץ והמחיצות צריכות שיהיו גבהן י'
טפחים ,או ז' ומשהו ופחות מג"ט מן
לפרוס מעליה אהל.
הארץ ,עכ"ל.
ובאמת אם לא כהבנת התו"ש – אין
ועפ"ז סרה קושית הביאור הלכה )ד"ה
ביאור כלל לדברי הב"י שהתנה
תנאי במחיצות שיגיעו לארץ ,וז"ל: דפין מחוברין( שהקשה ע"ד התו"ש
ומשמע מדברי התוספות שאע"פ שיש וז"ל :והנה ובאמת לא נזכר שם בב"י רק
להן מחיצות אם אינן מגיעות לארץ מותר דאם היו מגיעות פחות מג' מן הארץ
ומיהו כשמגיעות פחות משלשה טפחים אמרינן דכלבוד דמיא וחשיבי כמגיעות
סמוך לקרקע נראה דכנוגעים בקרקע דמו אבל לא נזכר מאומה מענין גבוה י'
דכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי, טפחים ולענ"ד ברור דסכין המהירות
עכ"ל הב"י .דהא אם מיירי במחיצה פלטתו להתו"ש דאף דבעלמא שם
ששיעורה טפח וסמוכה לגג – אין שום מחיצה כשגבוה י' הכא לענין איסורא
צורך בסמיכות לקרקע דהא עביד אהל משום דדמיא לאהל לא שייך כלל דבר זה
למחיצה טפח ,אלא ודאי דמיירי בכה"ג דכיון שיש ע"ז שום תמונה משתי דפנות
דהוי מחיצה שבעה ומשהו ,וע"י צירוף קטנות וגג עליהן מלמעלה אסרו חז"ל
לבוד הוי עשרה ,ורחוקה מהגג – וא"כ אי
לא הוי סמוך לקרקע – ליכא 'מחיצה לעשות דבר זה ,עכ"ל.
עשרה' ואין שום בעיה להציב גג מעל
המחיצות שהרי אם תהיה המחיצה מעל וביאור הדברים כי הביה"ל הבין
שלשה – אין למחיצה שום משמעות שהרי
היא עצמה רק שבעה וכיון שהיא רחוקה שהתו"ש רצה להורות קולא
מהגג – אין קשר בין מחיצה לגג ]ובאמת גדולה שמחיצות שדרשו התוספות מיבעי
אפי' אם תהיה עשרה טפחים אך אינה להו להיות בגובה עשרה טפחים ,ומנגד
סמוכה לרצפה נראה פשוט שנתיר דהא החמיר חומרא כי אפשר לצרף לבוד כדי
אינה מחיצה כיון שיש בקיעת גדיים[ ואם להעמיד מחיצה לאיסור ,ובדין השני
תהיה סמוכה לקרקע כגון שני טפחים, שהוא להחמיר הסכים עמו הביה"ל
כבר אין בה שיעור ושרי להעמידה ,אלא שאמת דאמרינן לבוד לחומרא ודלא
ודאי מיירי רק במחיצה שבעה ומשהו כשיטת הדרכי משה ,אך בקולא שהיקל
ולבודה בתוך פחות משלשה וכיון שלא אמרינן דהוו מחיצות עד שיהיה
שגובהה כעת עשרה – אין להתיר את בהן גובה עשרה – לא הסכים עמו ,ועתה
העמדת האהל על גביה ואפילו בגובה רב. י"ל שכוונת התו"ש היתה שונה לגמרי
ובא לחדש דין אחד לחומרא – דהמעמיד
מחיצה בגובה עשרה טפחים – תמיד
יהיה אסור לפרוס מעליה אהל כיון שיש
קנג היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
מלמעלה למטה א בשני ושמחה גדולה היתה לי בראותי
שלבי
שזכיתי וכיונתי לדברי החזו"א
ועתה נחשב את ההלכה בשינוי בסק"ט וז"ל :בבה"ל שם ד"ה דפין,
כתב דבמחיצות טפח סגי ,והנה אם מניח
דמלמעלה למטה – דהיינו שמציב הגג על המחיצות ודאי כן הוא ,וכמו
את האהל בגובה ואח"כ מעמיד מחיצות שהוכיח שם ,אבל אם אין המחיצות
תחת האהל ,אך אח"כ משפיל ומניח את מגיעות אל הגג והגג נסמך על הרגלים
צ"ע בדבר ,ואמנם אם יש מחיצות י"ט
האהל ממש ע"ג המחיצות: אף שאינן מגיעות לגג י"ל דאסור ,ובזה
יש לקיים דברי חכמים הגאון תו"ש
א .אהל סמוך למחיצות – ומחיצה פחות
שהביא המ"ב שם.
מטפח – ברור דשרי.
ולסיכום דינים העולים בבנין מחיצות
ב .אהל סמוך למחיצות – ומחיצה טפח
ועליהם אהל:
– מותר שהרי כל העת היה האהל
קשור למחיצה ע"י לבוד. הקי מחיצה ועליה פרש אהל
ג .אהל שאינו סמוך למחיצות – ומחיצה א .אהל סמוך למחיצות – אך מחיצה
עשרה טפחים סמוכה לקרקע – מותר. פחות מטפח – שרי.
ד .אהל שאינו סמוך לדפנות ומחיצה ב .אהל סמוך למחיצות – ומחיצה טפח
עשרה ואינה סמוכה לקרקע – נראה – ברור שאסור.
שהוא איסור גמור.
ג .אהל שאינו סמוך למחיצות – ומחיצה
ה .אהל שאינו סמוך לדפנות ומחיצה
עשרה טפחים סמוכה לקרקע – אסור.
פחות מעשרה אך ע"י לבוד לקרקע
מגיעה לגובה עשרה – מותר. ד .אהל שאינו סמוך לדפנות ומחיצה
ו .אהל שאינו סמוך למחיצות ומחיצה עשרה ואינה סמוכה לקרקע – מותר.
סמוכה לקרקע שאינה מגיעה לגובה ה .אהל שאינו סמוך לדפנות ומחיצה
עשרה ]וא"כ אין בה דיני מחיצה[ – נראה
פחות מעשרה אך ע"י לבוד לקרקע
שהוא איסור גמור. מגיעה לגובה עשרה – מח' הב"י שאוסר
והרמ"א שמתיר והכריע השעה"צ
פירוק אהל ע"י שינוי
מלמעלה למטה להחמיר כב"י.
ובמשנה ברורה סקמ"ח הביא את שיטת ו .אהל שאינו סמוך למחיצות ומחיצה
החיי"א שהחמיר בהחזרת סמוכה לקרקע שאינה מגיעה לגובה
מגירת שולחן בשבת ,וז"ל :עוד כתב עשרה ]וא"כ אין בה דיני מחיצה[ –
מותר.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קנד
הוא בכלל ממעלה למטה דלא אסרו דטי"ש קעסטי"ל שנשמט כולה מן
חז"ל ,ואפשר דהחיי אדם סבירא לה השלחן אם יש טפח בעומק חללה אסור
דדוקא ממעלה למטה מפני שהוא דרך להחזירה שעושה אהל וכן מטה שקורין
שינוי ,כמו שפרש רש"י שם ביצה ל"ג, ]שלאף באנק[ שיש לו כסוי ואינה
מה שאין כן בזה ,עכ"ל .ונראה שעומק מחוברת בצירים אין להחזיר עליה הכיסוי
מחלוקתן אי שינוי שקבעו חכמים הוא דיש בזה משום עשיית אהל אך בשער
קבוע ועומד או דכל אהל יש לדון לגופו הציון ס"ק נו כתב וז"ל :ובספר קצור
שולחן ערוך דחה קצת את דבריו ,דהרי
מהו השינוי דשייך בו.
היפו כלי
שהיפוך הכלי נחשב לפעולת כיסוי שהרי ויש לברר מה יהיה הדין באדם הרוצה
מצינו יסוד היתר בדיני אהל הנקרא 'עשוי
ועומד' ומכחו שרינן להטות מיטה זקופה לכפות כלי שגובהו יותר מטפח ע"ג
ואינו נחשב כעושה אהל ,ומצאתי מאכלים ,האם נאמר דבכה"ג עושה אהל
בביאור הלכה )סימן שטו סעיף ה' ד"ה כסא( ונאסור או שנתיר בזה ,ומצאתי בפרי
שדיבר בזה וז"ל :ומטות שלנו המחוברת מגדים אשל אברהם סק"ח שדיבר הזה
ועומדת אם היא זקופה או מוטה על צדה וז"ל :ותיבה המחזקת ארבעים סאה צריך
מותר לנטותה לישבה על רגליה דלאו עיון אם מותר לכפות על אוכלין ומשקין
מידי עביד אלא ליתובי בעלמא ]רש"י לאהל ,דהוה אהל חשוב ,ולא דמי למטה
וטור וש"פ[ ועיין בפמ"ג שמסתפק לענין שפירש רש"י שם דהוה כלי ,וזה אהל
תיבה המחזקת ארבעים סאה אם מותר מקרי ,עיין סימן שי"ד סעיף א' ]בהגה[,
לכפותה על אוכלין ומשקין דאפשר דכיון
שיש עליה שם אהל וכדלעיל בסימן וצ"ע ,עכ"ל.
שי"ד ס"א בהג"ה חמיר טפי ע"ש
]וספיקתו הוא רק לפירש"י דלפירוש פמ"ג – היפו הרי הוא ככיסוי
התוס' שם כל הברייתא זו משום אהל
אתנייה וע"כ בשיש לה מחיצות ואעפ"כ ומתוך דבריו שחילק בין 'כלי גדול'
התירו במטה לזקפה משום דליתובי
לבין 'כלי קטן' נראה שהבין כי
בעלמא עביד[ ,עכ"ל. היפוך כלי חשיב ממש ככיסוי כלי ,ובכלי
דשרי לכסותו שרי לכפותו ולכן כלי קטן
ביאור ראיית הביה"ל כי לתוס' מותר לכסותו מכח היתר התוספות של
'היפו 'אינו חשיב 'כיסוי' 'מחיצות עשויות מבעו"י' אך היתר זה
אינו שייך בכלי גדול ,וא"כ גם בהיפוך
וביאור דברי הביה"ל כי כל ספיקו של כלי קטן אין לאסור ואין להחשיב את
פעולת ההיפוך כפעולת הזזת הכלי
הפמ"ג בדין היפוך כלי אם שגורמת לביטול ההיתר של מחיצות
עשויות מבעו"י – וצ"ב מדוע נקט
קנה היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
למעלה ואסור כדאיתא בביצה בפ' המביא חשיב ככיסוי שייך אך ורק לדעת רש"י
כדי יין )ד' לג (.דפוריא אסור מלמטה אך לדברי תוס' אין מקום לספק וברור
למעלה ,מ"ר ,עכ"ל .הרי שאת האיסור שכפיית כלי אינה נחשבת ככיסוי ,ונרחיב
בכסא גלים העמידו דוקא במיטה בעלת קצת היריעה בגמרא שבת )קלח (.נאמר
ארבע מחיצות וא"כ ההיתר במיטה הוא בזה"ל :מנקיט אביי חומרי מתניתא ,ותני:
גם יהיה בכזו מיטה בעלת ד' מחיצות, הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין -לא
והיאך תמצא בזה היתר – אלא ע"כ מיירי יעשה ,ואם עשה -פטור אבל אסור .אהלי
במיטה בעלת ד' מחיצות שמוטלת על קבע -לא יעשה ,ואם עשה -חייב חטאת.
צידה ועתה מסדרה ומכינה לשכיבה, אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא -מותר
וא"כ מוכח מדברי תוספות כי היפוך
מיטה אינו נחשב לפרישת אהל ,ועפ"ז לנטותן לכתחילה ,ע"כ.
כתב הביה"ל כי חקירת הפמ"ג תתיכן אך
וא"כ מצינו בדברי אביי איסור הקמת
ורק ע"פ דברי רש"י.
'כסא גלין' ומנגד היתר הקמת
אך עורר בזה הרב ר' יוסף חיים ויכלדר מיטה ,ורש"י ביאר כי האיסור האמור
בכסא גלין הוא משום 'שמא יתקע' אבל
שליט"א כי המעין ברש"י בביצה )וכן ביאר את ההיתר במיטה משום אהל וז"ל:
ביעתא( יבחין כי מוכח מדבריו כי היפוך אבל מטה -שלנו ,המחוברת ועומדת ,אם
כלי חשיב שינוי ושרי וז"ל רש"י :ביצים היתה זקופה או מוטה על צדיה -מותר
גסות הנתונות על פי כלי חלול ,כעין לנטותה לישבה על רגליה ואף על גב
טרפי"ד או על האסכלא ,אין מושיבין את דהשתא עביד אהל -שרי ,דלא מידי עביד
הכלי תחלה ואחר כך יסדר עליו ,אלא אלא ליתובא בעלמא ,עכ"ל .ולדבריו
יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ,ואחר כך אפשר לבאר כי מיירי במיטה ללא
יושיב הכלי על הגחלים ,שלא יעשנו מחיצות ורק רצה לחדש כי אין שום
כסדר בנין ,עכ"ל .הרי שהורה רש"י איסור בפורש אהל כשצריך לאוירו בלבד,
לאחוז את החצובה ולהושיב הביצה עליה והיה באמת יכול לחדש יותר שמתיר
ואז להניח את החצובה ע"ג הקרקע,
ולכאורה מאי אהניא בזה והרי בשעה אפילו במפורש את העור ע"ג המיטה.
שהנחתי את הכל ע"ג הקרקע – מיד נעשה
אהל – אלא ע"כ לומר דאפילו לשיטת אבל התוספות )ד"ה כסא גלין( פליגי עליה
רש"י אין בעיה להפך כלי וחשיב כשינוי
ופירשו בזה"ל :לא כפי' הקונטרס
'מלמעלה למטה'. מטה גללניתא דשילהי כירה ואסור משום
שמא יתקע דכולה שמעתא איירי באיסור
אך נוראות נפלאתי בשעה שהראוני אהל אלא היינו כעין מטה שפורסין עליה
עור ואסור משום אהל כשמושיב תחילה
בספר 'בן איש חי' )שנה שניה פרשת המטה ואחר כך פורס העור דהוי ממטה
ד .וכוס של ברכה להני זוגא דרבנן הרבנים ר' בנימין אברג'ל ור' ישראל אלישיב שליט"א.
היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי קנו
להחמיר גם שלא להפוך כלי קטן ,ונראה שמות יב( שכתב וז"ל קדשו :נוהגין העולם
שיסוד סברתו הוא דעצם ההזזה חשיבה לכפות סל גדול על אוכלים לשמור אותם,
כיצירת מחיצות בשבת ופקע ההיתר של ואין חוששין משום אהל ,דהסל יש בו גג
'מחיצות עשויות מע"ש' ובזה מחמיר ומחיצות והוא צריך לאויר שתחתיו,
הבא"ח יותר מהפמ"ג שלא החשיב את ובסה"ק מקבציאל כתבתי בענין זה ושם
הבאתי דברי הגאון אשל אברהם סי' שט"ו
ההיפוך כהזזה. סוף ס"ק ח' שכתב בתיבה המחזקת
ארבעים סאה צ"ע אם מותר לכפות על
ובר מן דין ,יש להבין -והרי הכופה כלי אוכלין ומשקין וכו' יע"ש ,ופלפלתי קצת
בדבריו ,ועוד הבאתי שם מ"ש בש"ע סי'
ע"ג מאכלים אינו צריך לאויר כלל ש"ח סעיף ל"ד גבי טינוף דכופה עליו
וא"כ הפעולה אינה נחשבת לאהל כלל, כלי ,וכן מ"ש בש"ע סי' תמ"ו סעיף א'
ומדוע אסרוהו הפמ"ג והבא"ח אלא וסעיף ג' גבי חמץ בשבת ויו"ט דכופה
מוכח מהא דאסרו כי חשו לחומרת הט"ז עליו כלי ,ודוחק לפרש דאיירי בהיכא
דבמקום שיש ד' מחיצות יש לאסור דאין בכפיה זו חלל ריקן שיעור טפח,
ואחר החלוקים וסברות שעשיתי בדבר זה
ואפילו אם אינו צריך לאויר כלל. לא מצאתי ראיה ברורה למנהג זה ,אך
באמת המנהג הזה פה עירנו הוא ברור הן
ונמצא כי הבא"ח שהחמיר בכפיית כלי בכפית הסל על אוכלין ומשקים ,הן
בהסרת הסל מעליהם לגמרי שזוקפין
קטן -החמיר ארבע חומרות: אותו על גביו ,וכתבתי לסמוך על חילוק א'
שכתבתי שם לקיים המנהג ,ועיין בש"ע
א .מחמירים את חומרת הט"ז דבמקום לרבינו זלמן ז"ל בסי' שט"ו סעיף כ' וערך
השלחן סי' שט"ו סע"ק ב' ,ומיהו אם הסל
שיש ד' מחיצות יש לאסור ואפילו אם גדול שמחזיק ארבעים סאה יש להחמיר
אינו צריך לאויר כלל ,ובזה יסכים עמו והנזהר גם בקטן תבא עליו ברכה ,עכ"ל.
הפמ"ג ]ואף המשנ"ב בסקכ"ב הורה
הרי שלא די שהחמיר הבא"ח את
לחוש לחומרת הט"ז[.
חומרת הפמ"ג להחשיב 'היפוך
ב .מחמירים כי היפוך כלי גדול נחשב ככיסוי' ואסר בכלי רחב ,אלא הוסיף
ככיסוי כלי ולא נאמר את ההיתר של
'עביד וקאי' ,וגם בזה יסכים עמו הפמ"ג.
ג .מחמירים את חומרת הב"ח סק"ח כי
מחיצות עשויות מבעו"י מתבטלות
ברגע שהזזתי אותם ובזה יסכים עמו
פמ"ג עי' מש"ז סק"ד וסק"ט ]והמשנ"ב
ה .והרב ר' חיים יו"ט קולסקי שליט"א הוסיף דמצינו בשילהי מס' עירובין דשרץ שנמצא במקדש כופה
עליו פסכתר.
ו .ועורר בזה הרב ר' בן ציון יוסף מלכה שליט"א שלעיתים הכופה כלי זקוק לאויר כגון שכופה
ע"ג מאכל רך שאינו רוצה לרסקו ,או במידה וכופה ע"ג טינוף וצואה שאינו רוצה שייגעו דופני
הכלי בלכלוך.
קנז היתרי הקמת אהל בשבת האהל כלי
בסקמ"ח גם החמיר כמותם אך החזו"א תיתכן רק לדברי רש"י אך לא לתוספות,
ועוד הבאנו ראיה משיטת רש"י בביצה ותהל"ד פליגי[.
דס"ל דהיפוך חשיב כשינוי ,ועיקרא ד .מחמירים כי היפוך כלי קטן נחשב
דדינא דהזזת מחיצות חשיבי כבניה
מחדש לא ברירא כל כך -דהתהל"ד כהזזת כלי וממילא מתבטל ההיתר
וחזו"א מקילים בזה ,ובפרט שכל
הכיסוי נראה דהוא אינו צריך לאויר של 'מחיצות עשויות מבעו"י' ובזה לא
יסכים עמו הפמ"ג ויקל בכלי קטן.
וא"כ כל זאת יש לחוש רק אליבא למעשה מצינו שהמשנ"ב בסקמ"ח
דחומרת הט"ז ,ולפי כל הנ"ל נראה
פשוט שאפשר להקל בכפיית כלי קטן היקל להפך כלי על פיו וז"ל:
וגדול בשבת. ולכן צריך ליזהר בסעודות גדולות
שמניחין שלחנות על חביות צריכין ליזהר
אלא שאחר כתבי כל זאת נשף ותוה שיהפוך צד החבית הפתוח לצד הקרקע
ועל צד הסתום יניח השלחן ,עכ"ל .
לבבי בראותי מכתב שכתב
הגרשז"א זצ"ל להגר"י נויבירט זצ"ל וכן מצאתי בדברי החזו"א )סי' נ"ב סק"ז(
)הובא בירחון תורני 'קול התורה' מ"ח שנת תש"ס( וז"ל :רש"י ד"ה אבל ,ואע"ג
דהשתא עביד אהל שרי כו' ,אם אינו עשוי
ובו אסר להניח 'מכסה של עוגה' שצורתו לאהל תחתיו וגם לית בי' מיתוח בלא"ה
כעין קערה ומטרתו להגן על העוגה מותר ,אלא הכא הרי עביד את הגג ואת
מזבובים וכד' אם יש חלל טפח בין הצד רגליו ,או את מחיצותיו ,וכה"ג אסור
התחתון של המכסה לבין הצד העליון של במקבץ ב' גשמים ונותנם זע"ז ,אבל גוף
העוגה ,ושם הובא מכתבו של הגר"י אחד שמהפכו מצד אל צד לא מיחזי כלל
נויבירט זצ"ל שהסכים להאי דינא כבנין ,ולפ"ז מגדל שעשוי לישב בתוכו
]וחיפשתי ומצאתי בספרו שש"כ פי"א לצל ונפל מותר להעמידו אע"ג דכונתו
סמ"ג שהורה כן[ ולכאורה זוהי חומרא
עצומה דאפילו הבן איש חי לא אסר לצל ,עכ"ל.
כפיית כלי קטן אלא רק כתב דהמחמיר
תע"ב ,והיאך הורה הגרשז"א זצ"ל וכבר הבאנו דברי הביה"ל שכתב
לאיסור ,וצ"ע. שחומרת הפמ"ג בכלי גדול
האהל ’כסא טרסקל’ קנח כלי
’כסא טרסקל’
מג"א – טע ההיתר ,חופה ,וד ספרי
שיטת המשנ"ב
לייתובי ועביד וקאי – שתי דרגי
חופה לכבוד או לצל
אסלא – צרי לאהל
שיטת הנודע ביהודה
שיטת החזו"א – טרסקל כדלת
ארבעה ביאורי במילי' עביד וקאי'
ארבעה ביאורי בהיתר טרסקל:
הקושיות על שתי השיטות
קושיא על כת המחמירי – מגג המחובר בציר
נודע ביהודה – חילוק בי גג למטריה
פתיחת 'גגו עגלת ילדי 'חידושי למעשה!
העמיד אהל בצורה המותרת ונמל לצל
פירס חופה לכבוד ונמל לצל
אבל מטה וכסא טרסקל ואסלא -מותר במסכת שבת )קלח (.נאמר בזה"ל:
לנטותן לכתחילה ,ע"כ. מנקיט אביי חומרי מתניתא,
ותני:
הרי שביאר אביי שלש דרגין בהלכות
הגוד והמשמרת כילה וכסא גלין -לא
שבת -חיוב חטאת ,פטור אבל אסור
ומותר לכתחילה. יעשה ,ואם עשה -פטור אבל
אסור.
וביאר רש"י וז"ל :אבל מטה -שלנו,
אהלי קבע -לא יעשה ,ואם עשה -
המחוברת ועומדת ,אם היתה
זקופה או מוטה על צדיה -מותר לנטותה חייב חטאת.
האהל קנט ’כסא טרסקל’ כלי
באויר לשימושים שונים – ואף שרצון זה לישבה על רגליה ואף על גב דהשתא
הוא 'אגבי' כיון שעיקר המטרה היא עביד אהל -שרי ,דלא מידי עביד אלא
לשימוש אחר בכ"ז יש לאסור כיון
שלשיטת ר"י אין אנו מזניחים מחשבת ליתובא בעלמא.
'אינו מתכוין' אך לשיטת ר"ש נתיר
להעמיד את כל הנך ואף שיש רצון מסוים כסא טרסקל -כך שמו ,ובלעז
ביצירת החלל כיון שזהו רצון שולי ואינו
עיקרי כי עיקר המחשבה היא 'הרצון פלודשטוייל"י ,ועליונו של עור,
לישב' ולא 'הרצון באויר' וממילא יש ומקפלין אותו ,וכשמסלקין אותו סומכין
לגביו מחשבת 'אינו מתכוין' ולכן מותר – אותו לכותל ,וכשרוצה לישב עליו נוטהו
ונמצא כי 'לייתובא בעלמא' מתייחס אל
'פעולת הגברא' שרוצה רק לשבת ואינו ויושב על ארבע רגלים.
חפץ באהל. ואסלא -עשוי כעין כסא טרסקל ,אבל
ובהיתר כסא ואסלא -ביאר רש"י עור הפרוש עליו נקוב לבית
הכסא -מותר לנטותו לכתחילה ,דהא
'דהא עביד וקאי' ולכאורה
מיירי בסוג 'כסא מתקפל' שהעור מחובר עביד וקאי.
למסגרת ולכן בפתיחה אינו עושה אהל
כלל ,אלא האהל 'עשוי ועומד' – וההיתר ונראה בהשקפה ראשונה שרש"י פירש
בזה גם אם כוונתו להצל מחמה וגשמים
– ונמצא כי 'עביד וקאי' מתייחס אל 'מצב שני טעמים שונים בהיתר המיטה
החפצא' שהאהל שבו כבר בנוי ועומד אך ובהיתר הכסא.
בכיסוי והעלם. בהיתר המיטה -דלא מידי עביד אלא
וכתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף ה' ליתובא בעלמא ,ביאור :רש"י
לשיטתו במסכת ביצה שביאר כי
וז"ל :כסא העשוי פרקים, מדורתא ,ביעתא ,קדרה ,פוריא ,וכן
וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו חביתא – כולהו תלו וקאי בפלוגתת ר"ש
והעור נפתח ,וכשמסירים אותו סוגרים ור"י דהיינו המעמיד את כל הני הרי הוא
אותו והעור נכפל ,מותר לפתחו עושה אהל שצריך לאוירו וא"כ יאמר רבי
יהודה – על אף שעיקר העשייה היא
לכתחלה ,עכ"ל. לצורך השימוש שעל גבי המיטה שהוא
השכיבה ,או הצלייה של הביצה ובישול
הקדירה ,או הבערת העצים – עכ"ז יש
רצון מסויים ביצירת החלל לצורך שימוש
א .ויש לעורר כי כאן חידש רש"י עוד חידוש אחד בהבלעה – מיטה שעומדת זקופה ובא להעמידה
כדרכה – הרי הוא 'מציב אהל' בפעולה זו אבל בכ"ז הפעולה מותרת מחמת 'מחשבת הגברא' שעיקר
כוונתו למטרת ישיבה ולא למטרת אהל ,אבל אה"נ שגם אם המיטה היתה עומדת כדרכה – אך ללא
כיסוי על גבה ורוצה לפרוש עליה כיסוי – יהיה מותר וא"כ הוראת אביי כאן היא כהילכתא ואילו הוראת
רב יהודה בביצה אינה כהילכתא.
האהל ’כסא טרסקל’ כלי קס
ב .ועוד יש להקשות על עצם השימוש מג"א – טע ההיתר ,חופה,
וד ספרי
בדברי רש"י בביאור יסוד ההיתר
'דלאו מידי עביד אלא לייתובי בעלמא' וביאר במגן אברהם סק"ח וז"ל :מותר
כיון שרק לדברי רש"י יש להתיר מחמת
'הרצון לישב' וכמו שביאר במסכת ביצה לפתחו .דלאו מידי עביד אלא
שאליבא דר"ש המתיר דבר שאינו מתכוין ליתובי בעלמא ]רש"י[ ומה"ט שרי
אין לאסור את פרישת העור ע"ג המיטה להעמיד החופה ולסלקה וה"ה הדף
מדין אהל ,וכל האיסורים שנאמרו שם הם שקבוע בכותל שבבה"כ שמניחין עליו
רק לשיטת ר' יהודה שאין הלכה כמותו,
אבל לדידן שאנו פוסקים כתוספות שיש ספרים וכ"כ בטל אורות ,עכ"ל.
לאסור גם אם כוונתו לישב ולא לאהל –
אין שום היתר לפרוש את העור מכח ויש בדברי המג"א שלשה ענינים:
'הרצון לישב' – וא"כ מדוע הביא המג"א
להלכה ביאור 'לייתובי בעלמא' א .נתינת טעם להיתר 'כסא טרסקל' –
שלכאורה לא נפסק להלכה. 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי
בעלמא'.
ומצאתי שכבר הקשה התהל"ד בסק"ח
ב .ועפ"י יסוד זה הורה להתיר לפרוש
ע"ד המג"א שמדבריו נראה
שמתיר לפתוח חופה ואפילו לצל אך חופה ולפרקה.
מהאי טעמא דהביא 'דלאו מידי עביד
אלא ליתובי בעלמא' חזינן דההיתר הוא ג .וכן התיר ע"פ יסוד היתר 'כסא
רק מכח 'הרצון לישב' ונראה שגם הוא
הבין את פירוש המילה 'ליתובי' שחוזר טרסקל' לפתוח ולסגור את המדף
על הגברא החפץ לישב ומכח קושיא זו הקבוע בכותל.
ביאר את היתר החופה שנעשתה אך ורק
לכבוד בעלמא וכיון שאינו מכוין לעשיית ולכאורה להקשות ע"ד המג"א שתי
אהל – הכל שרי. קושיות:
וא"כ הקושיות שהקשנו יחולו גם ע"ד א .יש להבין ,והרי טעם 'לייתובי
התהל"ד ,ונראה שנהיה מוכרחים בעלמא' נאמר אך ורק במיטה ולא
לבאר בצורה שונה את דברי רש"י כי הבין בכסא טרסקל ,ולכאורה היה צריך לכתוב
את הטעם שנאמר לגבי כסא טרסקל
'עביד וקאי' ולא להביא את הטעם 'דלאו
מידי עביד אלא לייתובי בעלמא' שלא
שייך כלל בכסא טרסקל.
ב .תוספות ביצה )לג .ד"ה מלמטה( וז"ל :פרש"י דרב יהודה דהכא ס"ל כרבי יהודה דאוסר מוקצה ודבר
שאין מתכוין אבל אנן ס"ל כר"ש ודבר שאין מתכוין מותר ודוחק הוא לומר דכל הני מילתא דלא
כר"ש אלא נראה לומר דאפילו ר"ש מודה דהויא הכא אסור דהא דא"ר שמעון דבר שאין מתכוין מותר
היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה ,ע"כ.
האהל קסא ’כסא טרסקל’ כלי
נותר בגדר 'שיטה דחויה' ומובן מדוע התהל"ד כי כל ההיתר האמור במיטה
הביאו המג"א אלא עדיין יש להבין מדוע 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי בעלמא'
רש"י עצמו בחר לבאר טעמא דכסא פירושו שאינו צריך כלל את האויר אלא
טרסקל מכח 'עביד וקאי' ואילו המג"א כל מגמתו לישב 'על המיטה' וממילא אין
התיר מכח 'ליתובי בעלמא' ונראה לבאר כאן היתר מכח 'הרצון לישב' אלא משום
כי הבין המג"א דליכא הכא 'תרי טעמי' 'שאין צריך לאויר' וזה ג"כ חוזר על
אלא אך ורק 'חד טעמא' והוא 'דלאו מידי פעולת הגברא אלא שההבדל הוא כי
עביד אלא ליתובי בעלמא' וזה פירוש בהבנה הקודמת ביארנו שהגורם את
ההיתר היה 'הרצון לישב' ואף אם תהיה
'עביד וקאי'. תועלת מסוימת מהחלל שנוצר – הרי זו
כונה שולית ובטילה אגב הכונה העיקרית
ונראה להביא ראיה להבנה זו בדברי של הרצון לישב ,אבל עתה י"ל שאנו
מתחשבים בכל כונה ואפילו אם עיקר
רש"י שעביד וקאי אינו 'סוג היתר כוונתו לישב וישנה גם כונה צדדית של
חדש' -מדברי הריטב"א וז"ל :אהל קבוע 'רצון באויר' עכ"ז יש לאסור ,אבל במקום
לא יעשה וכו' אבל מטה וכסא גלין שאינו חפץ באויר כלל ממילא מותר גמור
וטרסקל ואסלא .פרש"י ז"ל הוא כמו לפרוש אהל ,ובא לחדש כי אף אם יהיו
ספסל והוא של עור וכשרוצים לשבת עליו לה מחיצות – עכ"ז יש להתיר כיון שאינו
יש לו ארבעה רגלים ומכניסן בארבעה צריך לאויר אלא כל הפרישה היא לכבוד
נקבים שיש בו ויושב עליו וכשרוצה בעלמא ,ואף שאליבא דאמת 'ליתובי
להצניעו מקפלו ומצניעו ,וכיון שכן שכל בעלמא' אליבא דרש"י יש בו כח ליצור
אלו אין עשויין להשתמש תחתיהן אלא היתר גם בגוונא דאינו רוצה באויר ]כונה
עליהם ,מותר אפי' לכתחילה ,והוא הדין שלילית[ אך אפילו במידה ועיקר רצונו
אלו השולחנות שאין רגליהם קבועים הא בישיבה על המיטה ]כונה עיקרית
שמותר ,דהא שולחן להשתמש עליו חיובית[ להלכה אנו נסכים עמו רק במידה
עביד ,עכ"ל .הרי שכלל הריטב"א את
מיטה יחד עם כסא ובכולם נתן טעם ואינו רוצה כלל את האויר.
ההיתר שאינו חפץ באויר. וא"כ ביארנו מדוע יסוד ההיתר 'ליתובי
ולפ"ז ברור שהחופה שהתיר המג"א בעלמא' שייך גם להלכה ואינו
לפורשה היא אך ורק מיועדת
ג .אך עורר בכאן הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א שנראה פשוט במידה ובונה אהל ממש ואינו מתכוין
לאויר שיהא אסור כדין פס"ר ,ומצאתי ראיה לדבר מהדין המפורש בשו"ע סי' שטו סי"ב וז"ל :הנוטה
פרוכת וכיוצא בה ,צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה לפיכך אם היא פרוכת גדולה ,תולין אותה
שנים אבל אחד אסור .ואם היתה כילה שיש לה גג ,אין מותחין אותה ואפילו עשרה ,שא"א שלא תגבה
מעט מעל הארץ ותעשה אהל עראי ,עכ"ל .וכאן הנוטה אינו מכוין לאהל כלל אך הוי פס"ר דלני"ל ועכ"ז
אסור ,ומכאן תשובה מוצאת להרב ישועות יעקב בסי' שטו שיצא לחדש היתר בלבישת כובע רחב שולים
כשאינו מתכוין לצל אלא לכבוד ואף שיש פס"ר שיעשה אהל עכ"ז מותר מכח היתר פס"ר בדרבנן.
האהל ’כסא טרסקל’ קסב כלי
שהאהל ממש חי וקיים אף בקיפולו - לכבוד בעלמא ולא לשימוש תחתיה ,ויש
מדברי השש"כ פכ"ד סי"ג שהתיר ע"פ לחזק סברא זו דהכל מיירי בנוטה דבר
המשנ"ב לפרוש גגון עגלת ילדים שאינו צריך לאוירו מהדוגמא הנוספת
והוסיף לחדש כי נתיר גם להוסיף שהביא המג"א לגבי 'הדף שקבוע בכותל
ולפרוס רשת על העגלה כולה ]כדין שבבית הכנסת שמניחין עליו ספרים'
טפח פרוס מבעו"י[ על סמך הגגון
המקופל ,ומוכח שהבין כי ההיתר דעביד שהרי התם ודאי אינו צריך לאויר.
וקאי הוא שאנו רואים את הגגון
המקופל כפרוס דאל"כ היאך התיר שיטת המשנ"ב
לפרוס רשת חדשה. אלא שמצינו הבנה שונה בדברי
לייתובי ועביד וקאי – שתי המשנ"ב שהביא את דברי המג"א
דרגי בסקכ"ז וז"ל :מותר לפתחו -דהא עביד
וקאי מבע"י אלא שפושטו ומיישבו כדי
ולכאורה ,אם כנים אנו בדברינו והיתר לישב עליו ומה"ט שרי להעמיד החופה
ולסלקה וה"ה הדף שקבוע בכותל
'לייתובא' הוא עצמו היתר שבביהכ"נ שמניחין עליו ספרים מיהו
'עביד וקאי' מדוע באמת הגדיר רש"י שתי בדף בלא"ה שרי דהא אין כונתו במה
הגדרות והיה די להשתמש באחת ,וחידד שפושט את הדף לשם אהל וא"כ אין עליו
בזה הרב ר' אריאל וקנין שליט"א כי בא שם אהל עראי כיון שהוא בלא מחיצות
רש"י ללמדנו שתי דרגות בהלכות 'לא ]תו"ש[ ,עכ"ל .וציין ע"ז בשעה"צ
סקל"ה וז"ל :לאפוקי בחופה שכוונתו
עביד מידי': בהגג לשם אהל ,אפילו בלא מחיצות שם
אהל עראי עליו ,וכנ"ל במשנה ברורה
הראשונה תהיה במיטה זקופה ופשוט
סעיף קטן כ ,עכ"ל.
מתקנה על עומדה וא"כ
'לא עביד מידי' אלא רק מטה אותה וכאן נבחין כי הדגיש המשנ"ב את יסוד
ממצב למצב. ההיתר במשפט שהשמיט המג"א
'עביד וקאי' ולפ"ז יצא לבאר את דברי
והשניה תהיה בכסא מקופל שבו היה רש"י 'דלאו מידי עביד אלא ליתובי
בעלמא' כביאור ליסוד 'עביד וקאי'
מקום לומר דעביד מידי שהרי דהיינו ,ההיתר הוא מכח הא דהאהל
לא היתה ניכרת צורת האהל ולכן הוכרח קיים ועומד גם בקיפולו ,וא"כ הפורשו
רש"י להוסיף טעם 'עביד וקאי' וענינו אינו פועל כלום אלא אך ורק 'מיישבו'
שאף דעביד מידי עכ"ז כיון שהאהל היה וא"כ יש בכאן ביאור חדש בהבנת
המילה 'לייתובי בעלמא' שחוזר על
קיים בגניזה והעלם – מותר לפורשו. החפצא שמארגן בצורה שונה את האהל
שהיה קיים ,ונראה להביא ראיה להבנתנו
חופה לכבוד או לצל
ויוצא שיש בכאן מחלוקת מהותית
בהבנת דין חופה שהביא המג"א,
האהל קסג ’כסא טרסקל’ כלי
והוב"ד במשנ"ב סקכ"ז וז"ל :וה"ה הדף דהמשנ"ב הבין שההיתר מבוסס על כך
שקבוע בכותל שבביהכ"נ שמניחין עליו שהחופה מקושרת למוטות ועומדת
ספרים מיהו בדף בלא"ה שרי דהא אין לפריסה ,ואילו התהל"ד הבין כי ההיתר
כונתו במה שפושט את הדף לשם אהל מבוסס על מהות החופה שעשויה לכבוד
וא"כ אין עליו שם אהל עראי כיון שהוא ואינו רוצה באויר ואפילו אין לה
כלונסאות יש להתיר דהא אינו אהל כלל,
בלא מחיצות ]תו"ש[ . וברור שהמשנ"ב יתיר בגוונא דהתהל"ד
דהא לא עביד אהל אך התהל"ד לא יתיר
אסלא – צרי לאהל בגוונא דהמשנ"ב – לא מיבעיא במכוין
לצל ,אלא אפילו בצריך לאויר בעלמא
ועוד יש להבין והרי רש"י אגד את דין
יש לאסור.
כסא טרסקל עם דין אסלא ,והרי
באסלא ברור שצריך את האהל מעל וסברת המשנ"ב פשוטה וברורה דאי
הגרף של רעי ,וכך פירש רבינו חננאל
)קלח (.וז"ל :אסלא הוא ספסל של ברזל. כדברי התהל"ד דפריסת חופה
דתנן האסלא טמא המדרס וטמא מת לא הוי לצל וההיתר כאן מהדין הפשוט
ופירושו היא טמאה מדרס .והברזל טמא של 'אינו צריך לאויר' מאי חידושא איכא
טמא מת .וספסל זה של ברזל .ועליו עור והרי לכל הדיעות והשיטות יש להתיר
נטוי לישב עליו .ותנן עור האסלא וחלל כאן את פריסת הטלית שהרי בנה 'אהל
שלו מצטרפין לטפח ואמרינן בתחלת ללא מחיצות' וכיון שאינו צריך לאויר
עירובין מאי עור אסלא אמר רבה בר בר אפילו לרשב"א המחמיר יש להתיר כאן,
חנה א"ר יוחנן עור אסלא עור כסא של וא"כ מדוע הוצרך המג"א לחדש דין
בית הכסא והוא שאמרנו ספסל של ברזל ולתלות את היתר החופה בהיתר כסא
נטוי עליו עור נקוב באמצע כשיעור סיט טרסקל ,אבל נראה שיבאר התהל"ד דהאי
הן חסר הן יתר ויושב עליו אדם ותחתיו חופה אית בה מחיצות ע"י השיפולים
גרף כדי לקבל בו הרעי לפיכך נקרא עור העודפים מכאן ומכאן ויוצרים ארבע
כסא של בית הכסא אלו כולן מותר
לנטותן בתחלה ,עכ"ל .ובשלמא לשיטת מחיצות בגובה סמוך לגג.
המשנ"ב שרינן להעמיד את האסלא מדין
'עביד וקאי' רך היאך יבאר בזה התהל"ד ועוד יש להבחין כי בהיתר פתיחת דף
-אך אחר העיון מצאתי כי המאירי כתב
מפורשות שאין כלי תחתיו וז"ל :וכן של ספרים שנזכר בדברי המג"א –
אסלא ר"ל כעין ספסל ויש אומרים כסא לתהל"ד ההיתר בזה הוא משום 'אינו
נקוב באמצעיתו להפנות בו שאין בזה צריך לאויר' ובא ללמד על היתר החופה
נדנוד אהל כלל שאין כאן דבר הפרוש שהוקמה רק לכבוד ,אבל למשנ"ב באמת
אין צורך בדין זה ולחינם כתבו המג"א
וכבר קדם לעורר בזה התוספת ששבת
ד .ומדברי התוספת שבת הנ"ל יש לדקדק כי גם הוא תומך בהא דהיתר חופה הוא בכוונה לצל.
האהל ’כסא טרסקל’ קסד כלי
ד .בצורת העמדת החופה הנ"ל – על יתדות ולא פרוש על כלי ,עכ"ל.
ונראה מדבריו שמונח מעל בור דבית
המשנ"ב יעמיד אפילו בדליכא הכסא שהוא עמוק וממילא אין בו שום
מחיצות ובכ"ז איכא חידושא רבא
להתירא כיון שכוונתו לאהל אסור אפילו צורך באהל.
ללא מחיצות ]כהוראת הרא"ש[ אבל כאן
שרי מכח היתר 'עביד וקאי' אך התהל"ד ונמצא כי יחלקו המשנ"ב והתהל"ד
יעמיד את היתר המג"א בחופה דוקא
בדאיכא גם מחיצות וזהו החידוש – שכיון בחמשה ענינים:
שאינו רוצה כלל באויר ממילא שרי
א .בביאור המילה בדברי רש"י
אפילו בדאיכא מחיצות.
'לייתובי' – לתהל"ד חוזר על כוונת
ה .בהיתר פתיחת דף של ספרים שנזכר הגברא ואילו למשנ"ב הביאור הוא על
בדברי המג"א – לתהל"ד ההיתר בזה המעשה בחפצא.
הוא משום 'אינו צריך לאויר' ובא ללמד
על היתר החופה שהוקמה רק לכבוד ,אבל ב .בביאור המושג 'עביד וקאי' –
למשנ"ב באמת אין צורך בדין זה ולחינם
למשנ"ב זהו יסוד חדש וביאורו הוא
כתבו המג"א. שההיתר בנוי על כך שהאהל המקופל
קיים אך אינו נגלה לעין ,ואילו התהל"ד
שיטת הנודע ביהודה יבאר כי היא גופא תוצאה של המושג
וכבר קדם לתהל"ד בשו"ת נודע הידוע 'אינו צריך לאויר'.
ביהודה ) מהדורא תניינא או"ח סי' ל( ג .בגדרי היתר חופה שהזכיר המג"א –
וז"ל :והנה יש לדון עוד לצד היתר
בפאראסאל הנ"ל ולדמותו לכסא טרסקל המשנ"ב יבאר כי מיירי בצריך לצל
וההיתר הוא מכח היסוד המחודש 'עביד
וקאי' ואילו התהל"ד יבאר כי ההיתר הוא
אך ורק מכח 'אינו צריך לאויר'.
ה .רבי יחזקאל בן יהודה לנדא ,הוא בעל הנודע ביהודה ,נולד בשנת ה"א תע"ג ח"י בחשון בפולין ,שם
למד ואף כיהן ברבנות .בשנת ה"א תקט"ו נקרא לשמש רב לקהילת פראג ולכל קהילות בוהמיה.
ישיבתו בפראג היתה למרכז תורה גדול ,אשר מרוב התלמידים הוכרח ללמוד עמהם בחצר בית הכנסת,
עד סוף ימיו לא פסקה ישיבה מביתו ואפילו בערבי שבתות ובימי תענית ,ביטל את מושג 'בין הזמנים'
והיה פותח את ישיבתו מיד לאחר החג ,אהב את תלמידיו כאב את בניו ושמח על הצלחתם בלימוד ,וכל
לימודו עמהם היה בעמידה .בין תלמידיו היו רבנים גדולים כרבי אברהם דנציג בעל 'חיי אדם' ,רבי
בצלאל רנשבורג מח"ס שדה צופים ,ור' דוד פלקלס בעל תשובה מאהבה ,שהעיד על רבו 'שהיה מושלם
בכח המעלות בכל החכמות ורבים השיב מעון ע"י מוסריו בדרשותיו הנלהבות' מכל קצות אירופה פנו
אליו בשאלות הלכה .תשובותיו הרבות פורסמו בספרו נודע ביהודה ]שני חלקים ,וקראו ע"ש אביו[
וחידושיו לש"ס -בספר צל"ח ]ציון לנפש חיה – ע"ש אמו[ חשיבות רבה נודעה אף לפירושו דגול
מרבבה לשלחן ערוך ,היה תקיף מאד בדעתו ולא נשא פני איש עד שבמחלוקת הידועה של 'הגט מקליוה'
עמד לימין המכשירים כנגד רבה של פרנקפורט והדבר גרם שפרנסי פפד"מ החליטו שלא למנות את רבי
יחזקאל או את אחד מצאצאיו לרב בעירם ואף לא להרשות להם לדרוש בבית הכנסת במידה ויזדמנו
האהל קסה ’כסא טרסקל’ כלי
מטעם עביד וקאי הוא ונמצא שאינו עושה ואסלא שאמרו שבת דף קל"ח ע"א
עכשיו כלום א"כ מה לי מיוחד לזה ומה שמותר לנטותם לכתחלה ופירש"י כסא
טרסקל עליונו של עור ומקפלין אותו
לי אינו מיוחד. וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל
וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ד'
ועוד קשה דהרי רש"י שם בדבור הקדום רגלים ואסלא עשוי כעין כסא טרסקל וכו'
מותר לנטותו לכתחלה דהא עביד וקאי
ד"ה אבל מטה כתב אם היתה עכ"ל רש"י .ולכאורה כוונת רש"י בזה
זקופה או מוטה על צידה מותר לנטותה דלא תימא דאסור משום שנוטה אוהל
לישבה על רגלים אף על גב דהשתא עביד ולכן כתב דהא עביד וקאי שהעור למעלה
אוהל שרי דלא מידי עביד אלא ליתובא כבר הוא על הרגלים ואינו אלא מרחיב
בעלמא עכ"ל רש"י .ובוודאי כוונת רש"י הרגלים זו מזו ולכן אינו מיחשב שעושה
במה דכתב דלאו מידי עביד אף שכתב עתה אוהל .ואם כן גם הפעראסאל הוא
דהשתא עביד אוהל מ"מ לאו מידי עביד כזה שאינו אלא מרחיב צדדיו זה מזה
דאין אוהל אלא במה שצריך לאויר וממילא נשאר האוהל ולאו מידי עביד
שתחתיו וזה אינו עשוי לאויר שתחתיו דהא עביד וקאי .אבל זה באמת אין כוונת
אלא ליתובא בעלמא וזה פשוט בכוונתו רש"י דהרי לפי זה קשה גם בטלית כפולה
וא"כ למה הוצרך בכסא טרסקל ואסלא הוא באופן זה שהטלית פרוסה
ליתן טעם דהא עביד וקאי .אלא ודאי באמצעותיה על הנס ושני צדדיו תלוים
דהאי עביד וקאי לא על אוהל קאי למטה זה מצד זה של הנס וזה מצד זה
דהאוהל באמת לאו עביד וקאי שעיקר סמוכים להדדי ולמחר מושך צד אחד
האוהל הוא האויר שבין המחיצות וזה לא למזרח וצד שני שכנגדו למערב ונשאר
עביד וקאי כי בהתכפלו נתקרבו הצדדים החלל ביניהם ממילא ולמה בעינן שם
ולא נשאר אוהל ועכשיו בהפרידו את חוט או משיחה הא ג"כ עביד וקאי .ואף
הרגלים ומרחיקם זו מזו הוא עושה אוהל שיש לדחות דטלית אינו מיוחד לזה
אבל אין בזה איסור אוהל שהרי ליתובא כמ"ש לעיל לכך בעינן חוט או משיחה
עביד .אבל כוונת רש"י דרש"י לשיטתו משא"כ כסא טרסקל שמיוחד לזה מ"מ אי
דאיהו מפרש הני חומרי מתניתא דמינקט
אביי שם לאו בדיני אוהל לחוד מיירי
שהרי בכסא גלין פירש"י הטעם שמא
לעיר כאורחים ,במחלוקת הגדולה שבין ר"י אייבשיץ והיעב"ץ לא 'תפס צד' אלא ניסה לפשר ,נפטר
ביום י"ז באייר תקנ"ג ,ציוה שלא יעמידו על מצבתו כי אם אבן אחת ששויה לא יעלה על 18זהובים.
ו .ולענ"ד אפשר לדחות טענה זו כי באמת יבאר המשנ"ב דאין הדברים דומים כלל וכלל ,דהא בכסא
טרסקל הרי הוא 'עביד וקאי' ואין צריך לעשות כלום אלא רק לפותחו בלבד ,ואה"נ אם אצטרך
לעשות עוד פעולה כחיזוק בחוט ברזל או תליה בקרסים – באמת לא ייקרא 'עביד וקאי' וכמו שכתב
המשנ"ב באיסור פתיחת מטריה ,ונראה שהבין הנו"ב את המילים 'עביד וקאי' שמזומן לכך ולכן הקשה
את קושיתו אך המשנ"ב הרגיש בזה ולכן ביאר דהאי 'עביד וקאי' יסודו שעשוי ועומד ומתוקן לחלוטין
וא"צ שום פעולה נוספת מלבד הפתיחה.
האהל ’כסא טרסקל’ קסו כלי
ומצאתי שגם בשולחן ערוך הרב )סעיף יתקע ועיין בתוס' ד"ה כסא גלין שבאמת
נאדו מפירוש רש"י לפי שהם מפרשים כל
י"ג( אוסר העמדת חופה לאהל הנך מתניתא בדיני אוהל ועכ"פ רש"י
וז"ל :כל גג עראי שאינו מתכוין בו לשיטתו והי' קשה לו בכסא טרסקל אף
לעשיית אהל לא אסרו לפורסו על דמשום אוהל ליכא דליתובא עביד מ"מ
המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת אלא ליתסר משום האי טעמא גופיה שעושה
כשלא היה הגג קבוע במחיצות מבעוד כסא לישיבה ע"ז יהיב רש"י טעמא
יום אבל אם היה כבר קבוע בהן מבעוד שמותר דהא עביד וקאי שרגלים והעור
יום אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר הכל עביד וקאי אלא שמרחיק הרגלים
לפושטן ולהעמידן בשבת כגון כסא ואין כאן דבר חדש .זה פשוט בעיני
העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו בכוונת רש"י .ובמג"א בסק"ח באמת כתב
פותחין אותו והעור נפתח ונמתח דלאו מידי עביד אלא ליתובא אהך כסא
וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפל העשוי פרקים .ואמנם מה שהתיר המג"א
מותר לפותחו לכתחלה בשבת אף אם יש שם להעמיד החופה לכאורה יש לדחות
לו מחיצות תחתיו מפני שאינו דומה דהחופה צריך לאויר שתחתיה ועביד
לעשיית אהל כיון שאינו עושה כלום אוהל .ולכן נראה דסבר המג"א כיון שאין
שהרי עשויים ועומדים הם כבר הגג עם החופה נעשית להגן מפני שמש או גשם
המחיצות מבעוד יום אלא שמותחן בשבת רק לכבוד חתן וכלה ג"כ לא נקרא אוהל,
לישב עליהם ומטעם זה מותר להעמיד
החופה ולסלקה וכן הדף הקבוע בכותל עכ"ל הנו"ב.
שמניחין עליו ספרים אף אם יש להן
ותו"ד הנודע ביהודה דיש לדחות את
מחיצות ,עכ"ל.
הביאור דאיכא היתר חדש הנקרא
שיטת החזו"א – טרסקל כדלת 'עביד וקאי' מכח קושיא – דמדוע אין
להתיר טלית כפולה ללא חוטין כרוכים,
אך החזו"א )סי' נ"ב סק"ו( יצא לחדש והרי האהל בטלית 'עביד וקאי' ולכן יצא
לחדש הנו"ב כי 'עביד וקאי' שהוזכר
וז"ל :דברי הנו"ב תנינא סי' ל' ברש"י הוא דוקא לשיטת רש"י שביאר
בפתיחת הפערסאל בשבת אינם בטעם האיסור של 'כסא גלים' משום בנין
מתישבים ,דזה ממש דין כסא טרסקל בכלים ואיכא חשש 'שמא יתקע' ועפ"ז
ואין מקום לחלק כאן בין נעשה לאהל הוצרך רש"י ללמדנו בהיתר 'כסא טרסקל'
ללא נעשה לאהל ,ובין עושה גם שאין למיחש בו גם משום תקיעה דכל
המחיצות או לא שהרי זה חשיב כתשמיש חלקיו מחוברים וזה ביאור 'עביד וקאי'
דלת וזהו טעם ההיתר ,וע"כ מיירי דאיכא ולפי ביאור זה אין מקום לחשש זה אליבא
גם מחיצות לדעת תוספות דבלא מחיצות דהתוספות שחלקו על רש"י וביארו כי
לעולם מותר ,או דאיירי בבגד שיש בו איסורא דכסא גלין הוא נמי משום אהל,
מיתוח ,ומ"מ כיון שהוא גוף אחד וכן
דרך תשמישו אין כאן אהל והיינו נמי ולכן המג"א השמיט טעם זה.
האהל קסז ’כסא טרסקל’ כלי
במושג 'עביד וקאי' הוא שכך 'דרך טעמא דלמד ממנו המ"א היתר פריסת
העבודה' עם החפץ הנ"ל. החופה אע"ג דמכוין לאהל ,והיינו נמי
טעמא דמתירין לפתוח דלת הגג שעל
ארבעה ביאורי במילי הסוכה ולסתום בעת הגשם ,וה"נ אם
'עביד וקאי' קבעו עמוד בארץ וסביביו מחיצות
תלויות על צירים לפותחם ולנועלם
ולסיכום ארבעת הביאורים במילים לשבת תחתם לצל מותר ,וכמש"כ המ"א
טעם זה בפתיחת הדפים שבביהכ"נ
'עביד וקאי': להניח עליהם הספר ,וכבר הביא הנו"ב
כל זה אבל מה שדחה אינו מתישב ,ומה
א .הצענו ביאור בשיטת התהל"ד דבהא שיש לדון הוא משום תקון מנא כיון
דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום
דמעמיד אהל ואינו צריך לאויר – חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אהל
האהל נעשה ועומד אך אין בו צורך במקום זה ,וגם אוושא מלתא טפי וניכר
ולפיכך הוא חסר משמעות – ולכן לא בו עובדא דחול וגורם פרצה ,והרי אסרו
טרח המג"א לכתבו ,והראנו כי גם כילה מפני שאינן בני תורה ,והרי הדבר
מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה,
הריטב"א התעלם מטעם זה. וזה יותר חמור מאיסור פרטי ליחיד ,כי זה
ב .בשיטת המשנ"ב ביארנו כי יצא גדר לעם כולו ולדורות.
לחדש כי עביד וקאי הוא יסוד מחודש מן האמור נלמד דעגלות של תינוקת
בדיני אהל וענינו דכל דבר המוכן לפריסה
ומיועד לכך ,ואינו צריך עוד מעשה נוסף שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת
להכשירו – שרי להעמידו ולפורסו ,ולא מותר למותחה ומותר לקפלה אע"ג
הוצרך המג"א לכותבו כיון שכל זה כלול דכשמותחה עושה גג ומחיצות וגם כונתו
לצל ויש בגגה טפח ,מ"מ כיון דהסוכה
במילים 'לייתובי בעלמא'. קבועה בעגלה ועשויה לנטותה ולקפלה
חשיב כדלת הסובבת על ציריה וככסא
ג .הנודע ביהודה ביאר כי עביד וקאי הוא
טרסקל ,עכ"ל.
אכן סיבה חדשה להיתר אך רק במידה
והיה מקום לחוש לשמא יתקע ,וכיון הראת לדעת כי החזו"א ס"ל דאיכא
שלדידן אין לחוש לשמא יתקע ממילא
אין צורך בהיתר זה ולכן השמיטו המג"א. היתר 'עביד וקאי' אך הפירוש
בזה הוא לא כהיתר המשנ"ב שביארנו
ד .אך החזו"א חידש כי 'עביד וקאי' בדעתו כי 'האהל קיים -אך בהעלם' אלא
אין כאן אהל כלל וההיתר הוא כדין 'דלת'
הוא 'כתשמיש דלת' ונראה שעומק שזהו 'דרך שימוש' בחפץ קיים ולא דרך
סברתו בזה דאין בזה כלל מושג 'אהל' 'יצירת אהל' ולפ"ד החזו"א הביאור
אלא הוי כשימוש בכסא ,ובזה יהיה
חילוק בין שיטת החזו"א למשנ"ב,
דהמשנ"ב ס"ל דהוי אהל אך בהא
דקיפלו – לא פקע שם אהל ממנו,
ולחזו"א לא שייך כאן 'תורת אהל'.
האהל ’כסא טרסקל’ קסח כלי
עשיית אהל ואין שום היתר שנקרא 'עביד ארבעה ביאורי בהיתר טרסקל:
וקאי' ואל תתמה ממה שחילק בין כסא
לטרסקל וכבר קדמו רבינו חננאל )קלח(. משנ"ב :ההיתר הוא מכח 'עביד וקאי'
וז"ל :מטה כגון הא דידן ולא ברירא לן
מלאכתה אלא דברים מוכיחין שהיא מטה אך ע"מ להחשב 'עביד וקאי' נדרש
גללניתא והכרעים שמחזיר רפויין הן שלא נצטרך עוד פעולה נוספת כהכנסת
ולפיכך היא מותרת כדאמרינן )מז (:אם קרסים וליפוף חוט ברזל – וההיתר הנ"ל
היה רפוי מותר .ולגבה היא עשויה מחשיב את האהל המקופל כפרוש ועומד.
במסמרים והיא זקופה ומרביצה לישן
עליה הואיל ולגבה עשויה אינה חשובה חזו"א' :עביד וקאי' ואיננו קשור
כאהל וכן כסא לשבת בו וזה שאמר גורר
אדם מטה וכסא וספסל שלשתן טעם אחד לסוגית אהל אלא הוי כדלת העשויה
הן .טרסקל הוא קערה פשוטה כגון שלחן לפתוח ולסגור.
קטן וכדתניא ר' יוסי בר' יהודה נעץ קנה
ברה"ר והניח בראשו טרסקל וזרק ונח על נו"ב ותהל"ד :היתר טרסקל הוא
גביו גם זה לגביו עשוי לאכול בו .או לתת
בו חפצים .אסלא הוא ספסל של ברזל... משום שאינו צריך לאויר כלל ,ומה
ועליו עור נטוי לישב עליו ....עור נקוב שנאמר היתר 'עביד וקאי' זהו לבאר מדוע
באמצע כשיעור סיט הן חסר הן יתר
ויושב עליו אדם ותחתיו גרף כדי לקבל בו לית ביה משום 'שמא יתקע'.
הרעי לפיכך נקרא עור כסא של בית הכסא
רמב"ם) :הלכות שבת פכ"ב הכ"ח( וז"ל:
אלו כולן מותר לנטותן בתחלה ,עכ"ל.
אין תולין את הכילה שהרי נעשית
תחתיה אהל עראי ,ומותר להניח מטה
וכסא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן
אהל שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע
ולא עראי ,עכ"ל .הרי הכל תלוי בדרך
הקושיות על שתי השיטות
אותן ומסככין שם דמותר להחזירן קושיא על כת המחמירי – מגג
למקומן מפני הגשמים וכשחוזר ומגביהו המחובר בציר
לא מקרי תעשה ולא מן העשוי בפסול וכן
אם סיכך ואחר כך גילה הגג הסוכה כתב בדרכי משה )הקצר סימן תרכו( לגבי
כשרה ,ומיהו כתב שתמוה לו איך
מותרים ,דאסור להוריד ולהגביה אלו ההיתר לבנות סוכתו בבית ואח"כ
הגגין ביום טוב בסוכות משום בנין לפתוח את הגג ,וז"ל הדרכי משה :כתב
וסתירה .ולי נראה דאין כאן תימה כלל כי מהרי"ל )הל' סוכה סי' י עמ' שסה( דאותן גגין
העשויים כמין צריף ובסוכות מגביהין
ז .שהרי סברא פשוטה היא דאי יש עוד פעולות שצריך לעשות ע"מ לפרוש את האהל – הרי שאינו נקרא
'עביד וקאי'.
האהל קסט ’כסא טרסקל’ כלי
ושרי ,א"כ אף לדעת הרב ז"ל )ולפי מאחר שהגגין עשויין עם צירים לפתוח
התהל"ד הנ"ל כן הוא דעת המג"א( אף על פי ולנעול אין בו איסור כלל מידי דהוי אדלת
שאוסר פריסת אוהל אפי' בשכבר של בית סובבת על צירים או הדלתות של
מחוברת כל שמתכוין לעשיית אוהל ,אין בור ודות שפותחין וסוגרין בו ולית בהו
קושיא מדינא דרמ"א )הנ"ל( דשם אין בין
קנים לקנים ג' טפחים ,נמצא דבנוגע למה חשש איסור ,עכ"ל.
שתחת הסכך אין שום נידון ,וכל הנידון
של הרמ"א ההוא בנוגע לעשיית אהל על וכן פסק הרמ"א בסימן תרכו סעיף ג'
האויר שבין הגג להקנים ,ובזה בודאי
שא"צ לאויר שתחתיו ,עכ"ל .ותו"ד וז"ל :וכן מותר לעשות הסוכה תחת
]בתוספת ביאור וטעם לשבח[ שהרמ"א הגגות העשויות לפתוח ולסגור ,ומותר
באמת יאסור לסגור גג מעל חדר ,אך לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן
התיר אך ורק בגוונא דאיכא תחת הגג )מהרי"ל(; ואפילו ביום טוב שרי לסגרן
סוכה בנויה ועומדת וא"כ כל שטח ולפתחן )אגודה דיומא ומהרי"ו( אם יש להם
התקרה מסוכך כבר בסכך ,וא"כ סגירת צירים )ד"ע( שסוגר ופותח בהן ,ואין בזה
הגג אינה נחשבת לאהל מהסיבה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט ,ולא
הפשוטה – שכבר הגג מסוכך ,וכל פעולת משום תעשה ולא מן העשוי; רק שיזהר
הסגירה מתפרשת אך ורק כתוספת לסכך שלא ישב תחתיהן כשהן סגורין ,שאז
קיים ואין בזה אהל ,וא"ת והרי לעיתים
יש ריוח טפח בין הסכך לבין הגג וא"כ הסוכה פסולה ,עכ"ל.
הרי עתה האהיל בהאי סגירה על הסכך –
אומר לך דלא היא דהרי אין לנו שום רצון ולכאורה יש להקשות ,והרי כאן
באויר הפנוי שבין הסכך לגג ,ומבחינתו
הסכך יכול להיות צמוד וחופף לגג ,ולכן בפתיחת הגג הרי הוא עביד
סגירת הגג נחשבת כאינו צריך לאויר כלל אהלא להגנה מגשם וממטר ,וא"כ מה
וממש בגוונא דמעמיד שולחן או כיסא. יענו האוסרים בהעמדת החופה להגנה
מגשם ,והרי כאן יסוד ההיתר אפשר
ולענ"ד הקלושה יש להקשות על דבריו: להעמידו אך ורק מכח היתר 'עביד וקאי'.
שהרי בדברי הרמ"א נזכר בפירוש ענין ומצאתי שבשו"ת מנחת יצחק )חלק י
ההיתר מכח הדמיון לדלת ,ולפ"ד סימן כו( עסק בהאי קושיא וז"ל:
המנח"י ההיתר אינו מכח הדמיון לדלת אמנם באמת מה שהקשה כ"ת מדברי
הרמ"א )בסי' תרכ"ו סעי' ג'( על דברי השו"ע
אלא מדין שאינו עושה אהל כלל. הרב ,בלא"ה א"ש ,דהרי מבואר בשו"ע
)או"ח סי' שט"ו סעי' ב' וסעי' ד'( דאם אין בין
עצים לעצים או בין חבל לחבל ג' טפחים
חשיבי כאהל ,ומותר לפרוס עליהם
מחצלת בשבת ,דהו"ל תוספת אהל ארעי
ח .ובתחילה רצה להקשות הרב ר' ברוך מרלטקו שליט"א דאם כדברי המנח"י – מדוע רק במקרה שיש
צירים התיר הרמ"א והא לא עביד מידי וממש כשם שמותר לפרוש 'יריעת נילון' ע"ג הסכך ,אבל בא
האהל ’כסא טרסקל’ כלי קע
לפתחן ולסגרן אם יש להם צירים שפותח ועוד ,היאך הגביל את דברי הרמ"א
וסוגר בהם ואין בזה משום סתירה ובנין
אוהל ביום טוב וכו' ע"ש .ובאמת מהרי"ל דוקא למצב שבו יש סיכוך תחת
אוסר אלא שרמ"א משיג עליו ומתיר ע"י הדפנות.
הצירים דחשיב כמו דלת .ואמנם אין
הנדון דומה דשם אמרינן שזה כמו דלת כי ועוד ,אם כדבריו ,מדוע תמה המהרי"ל
עיקר הבית או הבור ודות עומד וזה דלת
שלו ובטל אליו אבל כאן עושה את כולו. על המתירים לסגור את הגג והא לא
ועוד דשם אותו שעל הגגים וכן דלת בור עביד שום סרך איסור.
ודות שמביא שם בד"מ הוא אוהל לחוד
ואינו עושה המחיצות אבל כאן עושה ובר מן דין ,הרי ידוע שאם לא יהיה
האוהל וגם המחיצות .וכאשר הבאתי
בשם התוס' שיש הפרש בין אם המחיצות ריוח בין הסכך לגג – יתעפש הסכך
כבר עשויים והוא עושה רק האוהל ולכן הסוגר את הגג הרי הוא מכסה את
למעלה ובין עושה המחיצות וגם האוהל. הסכך מגשם ורוצה בחלל הפנוי ע"מ
דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפעראסאל
שלא יתעפשו קני הסכך.
ולא מצאנו צד היתר ,עכ"ל.
ועוד יש לתמוה ע"ד המנח"י שהוצרך
ולמדנו מדברי הנו"ב שיש לחלק בין
לחדש ביאור כ"כ מחודש והרי כבר
ההיתר לפתוח גג המחובר קדם וביאר בנו"ב את החילוק בין
בצירים לבין פתיחת מטריה ושאר דברים פתיחת הגג לפתיחת מטריה ]ומינה
תלמד לדין העמדת החופה[ ותימה שלא
הבנויים ועומדים לפתיחה כאהל:
הזכירו כלל במנח"י.
א .בגגין ההיתר הוא מכח שאינו עושה
נודע ביהודה – חילוק בי
את הכל אלא עוסק בחלק שולי מתוך גג למטריה
מבנה ,וזאת לעומת המטריה שבפתיחתה
וז"ל הנודע ביהודה מהדורא תניינא )אורח
מקים את העיקר.
חיים סימן ל( :עוד יש לדון אם יש
ב .בגג נפתח – אינו בונה מחיצות אלא למצוא היתר לפעראסאל מצד דנימא
דהנך קרסים ולולאות הקבועים בו שעל
רק מעמיד גג ,וזאת לעומת מטריה ידם נפתח ונסגר והיה דינם כמו ציר
שבונה מחיצות וגג ]ככל הנראה 'קימור ולדמות למה שכתב רמ"א בסוף סימן
תרכ"ו בהגה"ה בגגות העשויין לפתוח
המטריה' נחשב דפנות[. ולסגור שקורין שלעק שאפילו בי"ט שרי
הרב ר' ישראל אלישיב שליט"א ודחה טענה זו משום שהצירים באו למנוע איסור בונה שהרי כאן מציב
ומעמיד את 'הגג עצמו' ואין זה כפורש יריעה שאין בינה שום קשר לסכך.
ט .וע"ז תירץ הרב ר' ישראל אלישיב שליט"א דמיירי בבגוונא דרוצה לסגור לזמן קצר – עד שייפסק
הגשם ובזה ליכא למיחש לאיעפושי.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search