האהל רכא כשרות האתרוג כלי
שכגודלו של חודו של מחט הוא הנראה ברובו ,ובשנים ובשלשה מקומות פסול
בהשקפה ראשונה ,וכתבו פוסקי זמננו מדין מנומר ,והם:
שהוא ממרחק כשלשים וחמשה ס"מ,
וא"כ היאך תוריד הידור באתרוג משום א .שחור – גוון זה פסול ע"פ דברי
'נראה כשחור' ובאמת איננו שחור. השו"ע בסעיף ט"ז וז"ל :אם הוא
שחור או לבן במקום אחד ,פוסל
ג .לבן – גוון זה פסול ע"פ דברי השו"ע ברובו; בשנים או בשלשה מקומות ,דינו
כחזזית ליפסל אפילו במיעוטו ,עכ"ל.
בסעיף ט"ז וז"ל :אם הוא שחור או כל נקודה שחורה שאינה יורדת בגירוד
לבן במקום אחד ,פוסל ברובו; בשנים או קל ,פוסלת ,ואפילו שאנו ידעים כי
בשלשה מקומות ,דינו כחזזית ליפסל נקודות שחורות יכולות להיווצר ע"י כל
אפילו במיעוטו ,עכ"ל .וידוע משם מיני גורמים חיצוניים כגון פיח וריסוס
החזו"א שהיה בודק גון לבן שהשוה את עכ"ז עלינו לחוש שמא המראה הוא
המראה סמוך לחולצתו ,ומינה תלמד
מעצמות האתרוג,
שרק לבן ממש חשיב לבן.
ב .נוטה לשחור -ואפילו אם אינה
ד .אדום עז – חיי"א מכשיר ופמ"ג פוסל
שחורה ממש אלא רק נוטה לשחור
)ביה"ל תרמח ד"ה אם הוא( חשיבא כשחורה ,וצורת הקביעה תהיה
בהתבוננות ראשונה אם נראה כשחור,
ה .ירוק כהה – פסול ע"פ דברי השו"ע ואף שאחר התבוננות מעמיקה נראית
חומה – הרי היא פסולה ,ויש לעורר בדבר
בסעיף כ"א וז"ל :הירוק שדומה מצוי שישנן נקודות שחורות דקות מאד
לעשבי השדה ,פסול ,עכ"ל. הנראות רק בקירוב ודקדוק ,וכאשר
התבונן בעינו מקרוב ראה שהן שחורות
מראות כשרי אך כשהתבונן בזכוכית מגדילה ותאורה
הגונה מתברר שהנקודה חומה – בזה ודאי
אך לגבי שאר מראות מצינו שהכשירו: שנגדיר כנקודה חומה ]לענין ההידור[
משום שלגבי כשרות לית הכא נקודה
א .כתום ,ואדום בהיר – 'כאהינא סומקא' שחורה כלל וכלל שהרי פסקינן כדברי
המבי"ט )ח"ג סי' מ"ט( ששם כתב 'מעיניו
]תמר אדמדם[ – כשר )ביה"ל תרמ"ח עד ידיו' והביאו המשנ"ב בסקמ"ו וכתב
שצורת הבדיקה היא 'שנראה לכל'
ד"ה אם הוא( ובתפארת ישראל כתב בזה שיעור –
ב .מראה אפור – גם הוא כשר.
ג .מראה חום -וכן מצינו שהכשירו
במראה חום ודימוהו לגוון ערמונין או
גוון הקפה ,אלא שכל אלו מוגדרים
'כמראה שאינו פוסל' ולא 'כמראה
במיעוטו של צד אחד ממילא אפילו בשתי נקודות שייך פסול ,והשו"ע כיון דלא פסיקא ליה כמאן
הלכתא כתב 'שנים ושלשה'.
האהל כשרות האתרוג כלי רכב
זה משום דאינו הדר ,עכ"ל .ובשעה"צ אתרוג' ואם תהיה נקודה בחוטמו לא
ס"ק ס"ב משמע שנוטה להקל וז"ל :עיין ייפסל בזה ואף אם יהיה רובו מגוון כזה
בר"ן פרק ג דיבור המתחיל ,אבל בשנים לא ייפסל האתרוג ,אך לגבי מספר נקודות
או שלשה מקומות ,שהביא שם שני דעות מפוזרות בשטח האתרוג ]שבגוון פסול
בענין הזה ,ודעת הגר"א בסעיף ט"ז היינו מחשיבים למנומר[ מצינו בדבר
להקל .ומדצייר השולחן ערוך שם דינו
בגוונין הפסולין ,משמע לכאורה דסבירא מחלוקת בנימור של גוונים כשרים:
לה כן לדינא ,ולמעשה צריך עיון .ועיין
מנומר בגוונים כשרים
בספר בכורי יעקב ,עכ"ל.
במשנה ברורה סימן תרמח סקכ"ו כתב
ונראה שאחר שצידד השעה"צ להקל
לגבי מי שקילף את השכבה
בזה – נראה שבשאר ימים הדקה שע"ג האתרוג ]ולא פסלו מדין
שלדעת השו"ע אין לחוש לפסולי הדר חסר[ וז"ל :ירק כמות שהוא ברייתו -
– גם כאן יש מקום להקל בגוונים ואם מקום הנקלף הוא משונה במראיתו
חומים ,והענין מצוי מחמת משמוש ממראה האתרוג אפילו אם נקלף רק
הידיים ושפשוף האתרוג בשעת רובו פסול וכ"ז דוקא כשנקלף הכל
הנענועים וההקפות ,ובפרט שיש לנו ביחד אבל אם נקלף בשנים ושלשה
לצרף את הוראת החת"ס שהתיר בזה מקומות אפילו במיעוט האתרוג אם אינו
דומה לשאר האתרוג פסול דהוי כמנומר
מדין 'שיורי מצוה'. ואם נקלף במקום חוטמו כשאינו דומה
מקום הקילוף לשאר האתרוג אפילו בכל
בלעטל – גווני אתרוג שהוא פסול וכמו לענין חזזית לקמן
בס"ט וי"א דאין להחמיר בכל זה רק
אך לגבי בלעטלך והם גלדי הפציעות דוקא כשאם נשתנה מקום הקילוף
למראה פסול כגון שחור ולבן אבל אם
שנשרט בהם האתרוג ונראים כעין הוא מראה כשר אין לפסלו ובשעת
צלקות ע"ג האתרוג ברמות עומק שונות הדחק יש לסמוך ע"ז ועיין לקמן בסי"ג
מצינו שכבר נדרשו לזה שני ראשוני
אשכנז והם המהרי"ל ותרומת הדשן בהג"ה ,עכ"ל.
ושניהם היקלו בזה מסיבות שונות,
והוב"ד בהגהת הרמ"א בסי"ג וז"ל: אך במשנה ברורה סקנ"ה כתב וז"ל :או
חזזית הוא כמו אבעבועות ,ויש בו ממש
שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מנומר -י"א דדוקא אם הוא מנומר
מאתרוג .הגה :ולכן יש להכשיר אותו בגוונין הפסולין כגון חזזית או שחור או
חזזית שקורין בל"א מו"ל ,לפי שאינן לבן או ירוק כעשבי השדה ודינו כמו
גבוהים משאר האתרוג )מהרי"ל(; ויש מי שכתוב לקמיה בסט"ז וי"א דאפילו אם
שכתב דיש להכשירם מטעם דנחשבים הוא מנומר בהרבה מראות כשרות ג"כ
מראה אתרוג ,מאחר דרגילים להיות עכ"פ אינו בכלל הדר ופסול והטעם בכל
כשרות האתרוג האהל רכג כלי
'מראות אתרוג' הרבה כך )ת"ה סי' צ"ט( ,עכ"ל שו"ע
ורמ"א .ונמצא כי לפי הביאור הראשון
ומצינו בפוסקים עוד כמה ממראות בהיתר בלעטלאך כל גלד גבוה פסול
וכל גלד השוה לגובה אתרוג כשר
אתרוג: ]ומורגש במישוש הוא בגובה ולא
בחספוס[ אך לפי הביאור השני ההיתר
א .מראה 'שעוה' -והוא נקרא צבע מבוסס על כך שגווני הגלדים הם 'גווני
אתרוג' וממילא לא אכפת לן שיהיו
'געה"ל' ,והובא בתוס' סוכה לא :ד"ה גבוהים כיוון שכך ברייתו ,למעשה הורה
הירוק ,ובשו"ע הרב תרמ"ח ס"ל. במשנ"ב סק"נ לחוש לתירוץ הראשון
ב .מראה כרכום – מג"א סי' תרמ"ח ולא להקל בגבוהים.
סקכ"ג ,וכן במור וקציעה. ויש לחקור האם אף בבלעטלך יש
ג .מראה זהב – מור וקציעה ,וכן בזהר להחמיר לפי השיטות המחמירות
במנומר בגוונים כשרים ,וראה במשנ"ב
שמות רעז" .כשמא דיליה איקרי סקכ"ו שאחר שדיבר על נימור בגוונים
זהב ירקרק'. כשרים הפנה אותנו לעיין בסי"ג אך
שמחתי כאשר ראיתי דבר נפלא בספר
ד .מראה חלמון ביצה – כשר ומהודר – 'ארבעת המינים למהדרין' ששאל את פי
הגרי"ש אלישיב זצ"ל ואמר לו שכאן
פמ"ג א"א תרמח סקי"ח ובסוה"ס אין פלוגתא דהכא אינו 'גוונים כשרים'
'מקצת דיני אתרוג' ,וכן הובא גוון זה אלא 'גווני אתרוג' ונפק"מ גדולה לאדם
המתלבט בין אתרוג נקי לגמרי אך בעל
בתוס' סוכה לא :ד"ה הירוק. גידול שאינו נאה לבין אתרוג בעל
גידול נאה אך יש עליו גלדי עלים –
'ניטל הדד' שראוי ליטול את האתרוג השני משום
שגלדי העלים הם הם גוון אתרוג.
וביום ראשון דחוה"מ סוכות תשפ"א ועפ"ז יש להקל באתרוג שמצהיב
והולך אך יש בו נימורי ירוק – שהרי
נשאלתי ע"י הרב ר' אריאל סגל זהו 'מנומר בגווני אתרוג' אך בביכורי
שליט"א לגבי אתרוג שנפלה שושנתו יעקב סקמ"ד טען כי לשיטות
ויחד עמה מקצת מן עץ הפיטם אבל בכ"ז המחמירות בנימור גוונים כשרים יש
נותר פיטם מחובר לאתרוג ,ויש לדון להחמיר בנימור ירוק בצהוב ,אבל
באמת פוק חזי מאי עמא דבר ולא נהגו
בהיתר אתרוג זה ונפרוש השמלה:
להחמיר בזה.
בשו"ע סי' תרמח סעיף ז כתב וז"ל:
ניטל דדו ,והוא הראש הקטן
ששושנתו בו ,פסול .הגה :ויש
מחמירין אם נטלה השושנתא ,דהיינו
שאנו קורין פיטמא )ר"ן( ,וטוב להחמיר
במקום שאפשר ,מיהו לענין דינא אין
לפסול אא"כ ניטל הדד ,דהיינו העץ
שראש הפיטמא עליו ,והראש נקרא
שושנתא ,עכ"ל.
האהל כשרות האתרוג כלי רכד
הדד שאינו בכלל חסר משום שאין זה וראשית יש להגדיר את המציאות
'חסרון הניכר'.
שהרי מעל חוטם האתרוג
ולפי הוראה זו של המג"א היה נראה לעיתים גדל 'דד' או 'פיטם' והוא מורכב
משני חלקים – הפיטם עצמו ועליו
להכשיר את האתרוג דידן אפילו נמצאת השושנתא שהיא כמין גידול
ביו"ט ראשון משום שכל זמן שלא ניטל מעוגל ע"ג הפיטם ,ויש בכאן חלוקה
כל הדד -אינו נחשב חסר ]אך עדיין אינו
בגדר 'מהודר' שהרי יש פוסלים מדין בארבעה מצבים:
'חסר' אפילו שרק ניטלה השושנתא
והרמ"א כתב שאף שאין לפוסלו – עכ"ז א .ניטל כל הפיטם כולו ונותרה גומה
יש להעדיף אחר[. במקום החיבור של האתרוג עם
הפיטם – זה בודאי נחשב חסרון 'כל
אך בפרט בשנה הזו שנת תשפ"א שאין שהוא' באתרוג ]אלא שאין זה חסרון
כאיסר ולכן שנוי דינו בפלוגתת שתי
לנו נענוע ביו"ט ראשון היה נראה הדיעות בסי' תרמח ס"ב בשיעור חסרון[.
ברור להכשירו ואפילו להחשיבו כמהודר,
שהרי אפי' לו יצויר שהיה נופל הפיטם ב .ניטלה רק השושנתא – לשו"ע כשר
לגמרי – עכ"ז הרי הוא רק חסר וחסר כשר
בשאר ימים ,וכן הורה הרמ"א בסי' הבא לכתחילה ולרמ"א ראוי להחמיר
– סי' תרמ"ט ס"ה וז"ל :וחסר כשר בשאר במקום שאפשר.
ימים )טור(; וניטל פטמתו או עוקצו ,דינו
כחסר וכשר מיום ראשון ואילך ,עכ"ל. ג .ניטלה השושנתא וחלק מן הדד אך
וכ"ש הא שרק נפל חצי פיטם ושושנתו
ולפ"ד המג"א עדיין לא הגיע האתרוג חלק מן הדד נותר מחובר לחוטם
האתרוג – בזה יש להרחיב.
לדרגת 'חסר'.
בתחילה כתב המגן אברהם בסי' תרמח
אך בסי' תרמ"ט סקי"ז יצא המג"א
סק"ט וז"ל :אא"כ ניטל הדד.
לחלוק ע"ד הרמ"א שהכשיר נפילת משמע מלשונו דוקא שניטל כולו כמ"ש
פיטם ונותרה גומא בשאר ימים כדין חסר הר"ן אבל הב"י ולבוש כתבו להחמיר
– וז"ל הרמ"א :וחסר כשר בשאר ימים אפי' ניטל מקצתו ,ונ"ל דעכ"פ בעי'
וניטל פטמתו או עוקצו ,דינו כחסר וכשר שינטל עד האתרוג כיון דהטעם משום
מיום ראשון ואילך ,עכ"ל .וכתב ע"ז חסר כמ"ש סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה א"כ
המג"א וז"ל :ניטל פטמתו או עוקצו. בניטל כל שהוא לא מיקרי חסר דאין זה
ור"א פראג כתב דפוסל כל ז' ובד"מ חולק חסרון הניכר ולכן כתבו כל הפוסקים ל'
עליו וכתב כיון דטעמו משום חסר כשר
בשאר הימים עכ"ל ואף על פי שחסרון ניטל ועיין בשל"ה ,עכ"ל.
אינו פוסל אלא בכאיסר שאני הכא כיון
שהוא בראשו פסול )הג"מ( אבל במ"מ ומבואר מדבריו שייסד סברא כי פסול
'ניטל הדד' הוא מטעם חסר –
וע"פ יסוד זה חידש להקל בניטל חלק מן
כשרות האתרוג האהל רכה כלי
ב .בהא שכל ימי הסוכות יש לפסול משמע שהפסול הפיטמא משום הדר הוא
שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא דחסר
לשיטת הרמ"א את האתרוג. פסול ע"ש וכ"מ בסי' תרמ"ה ס"ז
ובפוסקים ולכן אין להקל בפטמא ,עכ"ל.
ומעתה עלינו לחקור האם נתיר
ותו"ד המג"א שהביא את שיטת מהר"א
להשתמש בו או שמא נפסלו
מחמת סברת המג"א. מפראג שפסל אתרוג שנפל דדו
כל שבעה וביאר דס"ל שהוא משום הדר
וברור שלספרדי ההולך אחר פסקי וכך דקדק המג"א בשיטת המגיד משנה,
ואפילו בשיטות 'הפוסקים' וביאר מחצית
השו"ע – אין בכאן נידון משום השקל שכוונתו לדברי הלבוש והב"י
שבשאר ימים הכל שרי בין פסול חסר שפסלו את האתרוג אפילו אם ניטל רק
ובין פסול הדר ,וכל הנידון הוא 'מקצת דדו' ובזה לשיטת המג"א אין
לאשכנזים ההולכים אחר פסקי הרמ"א סברא לאסור מדין חסר – שהרי אינו ניכר
ולשיטתם פסולי הדר פסולים כל ימי החג אלא ע"כ כוונתם היתה לפוסלו מדין הדר.
ויש לדון האם נפסול את האתרוג כיון
ולמעשה יוצא שבסי' תרמ"ח נקט
שיש צד למג"א שפסול משום הדר.
המג"א שאם פסול 'ניטל הדד'
ובמשנה ברורה סימן תרמח סקל"א כתב הוא משום חסר – הפסול יחול אך ורק אם
ניטל כל הדד עד חוטם האתרוג ,שהרי אם
על מקרה שניטל מחצית הדד נותר מעט בולט מדד האתרוג – אין
ונותר בולט עוקץ מעל חוטם האתרוג החסרון ניכר ,אך בסי' רמ"ח יצא לחדש
שהורה הרמ"א שהוא כשר אך עדיף כי אם פסול 'ניטל הדד' הוא מדין הדר –
ליטול אחר אם אפשר וז"ל המשנ"ב: יש לפוסלו אפילו בניטל חלק מן הדד
ומ"מ נראה דדוקא אם חסר רק השושנתא ושאר הדד נותר בולט מחוטם האתרוג.
אבל אם חסר גם מקצת מן העץ אף שיש
עוד קצת עץ למעלה מן האתרוג טוב ונמצא כי ע"פ דברי המג"א בסי' תרמ"ח
להדר ליקח אחר אם אפשר לו כי יש
מחמירין גם בזה ,עכ"ל .ובשעה" סקל"ו – השנה שאין לנו פסול חסר –
ביאר מיהם המחמירים וז"ל :מאמר היה מקום להכשיר את האתרוג הנ"ל
מרדכי ובכורי יעקב לדעת המגן אברהם שנקטם דדו באמצע – שהרי אפילו אין
גופיה לקמן בסימן תרמ"ט סעיף קטן י"ז, כאן חסרון ,אבל ע"פ דברי המג"א בסי'
דחושש לומר דטעם הפסול דניטל פטמתו תרמ"ט – האתרוג דידן פסול מדין 'הדר'
הוא משום הדר ,ואם כן אזדא ראית המגן ופסול זה נוהג לשיטת הרמ"א כל שבעה
– ונמצא שבזה שהחשיב את הפסול
אברהם בעניננו ,עיין שם ,ע"כ.
כפסול הדר -החמיר בתרתי:
ונמצא כי לכתחילה הורה המשנ"ב
א .בעצם זה שכעת פסל את האתרוג
לחוש לדברי המג"א בסי'
תרמ"ט שפסל אתרוג שניטל מיעוט מדדו, בחסרון קטן מהדד.
אך לפענ"ד נראה שכל מאי דהחמיר
המשנ"ב זה רק במידה ובאותה שנה יו"ט
האהל כשרות האתרוג כלי רכו
אם הבשר קיים אזלינן לקולא כיון ראשון יחול ביום חול וחיובו מדאורייתא
שהדעה אחרונה ס"ל אפילו בודאי יש ולכן חייש לשיטת המג"א שפוסל את
חסרון כשר כל שאינו מפולש ואין האתרוג ,אבל קשה לומר שיחמיר
החסרון בכאיסר שפיר נסמוך ע"ז בספק המשנ"ב חומרא כפולה – גם יחשיב את
החסרון לפסול הדר וגם יפסול בשאר
לכל הפחות ,עכ"ל. ימים ,דהרי ביום שני כבר איכא דעת
השו"ע המתיר פסולי הדר ואיכא 'ספק
.2ניקב ללא חסרון וספק אם הגיע עד ספיקא' שמא אין הלכה כהמג"א בסי'
תרמ"ט שחידש כי הפסול מדין הדר,
חדרי הזרע – כשר ,שהרי יש אומרים ואפילו את"ל שהלכה כמותו – שמא
שהפילוש צריך להיות מעבר לעבר ואף הלכה כהשו"ע שפסולי הדר כשירים
לדברי המחמירים ופוסלים בפילוש עד בשאר ימי החג ] ובפרט שהרמ"א עצמו
חדרי הזרע – הרי ספק אם הגיע עד חדרי שיטתו בסי' תרמ"ט כי 'ניטל הדד' הוא
הזרע ,והביא המשנ"ב דין זה בסקי"ד פסול חסר וא"כ בשאר ימים הרמ"א עצמו
לגבי מחט שנתחבה באתרוג ומסופק אם
הגיעה עד חדרי הזרע וז"ל :אבל בשעת היה מורה להקל בזה[.
הדחק שא"א למצוא אתרוג אחר יש
לסמוך על סברא הראשונה ומותר לברך ובנידו"ד שהפיטם נקטם בתוך ימי החג
על אתרוג זה ובפרט היכי שאינו חסר
כלום כגון שניקב ע"י מחט דיש בזה ס"ס נראה לי פשוט וברור שיורה
שמא הלכה כהי"א הנזכר בס"ב דגם המשנ"ב להמשיך לנענע בו ולא יורה
במפולש דוקא כשיש חסרון ,עכ"ל .ונידון
זה מצוי מאד באתרוגים תימנים שבמקום לתור אחר אתרוג אחר.
החוטם שלהם יש חור ונראה חלל לתוך
האתרוג ואין ידוע אם הגיע עד חדרי הזרע 'ספק ספיקא'
וראיתי הוראה זו בספר 'ארבעת המינים
למהדרין' )עמ' שה( ואחר )בעמ' שו( הפליא מצינו בפוסקים יסוד גדול להתירא ושמו
לחדש בשם הגרח"ק להתיר אפילו במידה
שבודאי מגיע הנקב לחדרי הזרע משום -ספק ספיקא המכשיר באתרוג,
שנעשה בידי שמים ,ואף שדבריו טובים והבאנו בכאן כמה דוגמאות מעשיות
ונכוחים ואף יש לי להביא ראיה לדבריו
מדברי המשנ"ב בסקי"א וז"ל :ואפילו אם לשימוש בכלל זה:
ספק לו שמא הגיע פילוש הנקב עד חדרי
הזרע ג"כ יש להכשיר שכל שאינו ברור .1ספק חסר – י"א שחסרון כ"ש ללא
לנו שהגיע עד חדרי הזרע יש לסמוך על
דברי האומרים שאפילו אם הגיע לחדרי מפולש מצד לצד – אינו כלום ,ואף
הזרע אינו נקרא נקב מפולש ואינו פוסל שיש שפסלו – שמא לא חסר כלום,
אא"כ יש בו חסרון ,עכ"ל .עכ"ז לי הדל והדבר מצוי מאד בקוצים וחורים שנעשו
באתרוג בשעת גידולו והחל הפצע
להגליד ,אך אין אנו בטוחים כי ההגלדה
עלתה יפה ויש להקל בזה והביא דין זה
המשנ"ב בסקי"א וז"ל :אם רואה שאין
העור והבשר קיים וכו' -ואם יש ספק בזה
כשרות האתרוג האהל רכז כלי
משום חסר או הדר ,וכ"ש אם מסופק מתי יש לתמוה מדברי המשנ"ב בסי' תרמח
נפל הדד -ע"ג העץ או אחר הקטיף. סקל"ב שכתב בין לא היה לו דד מעולם
כשר וז"ל :כיון שכך היא ברייתן וזהו
.5ספק מתי נפל הדד -ונראה אפילו דרך גידולן אין לכנותם בשם חסרים או
שאינן הדר וניכרים הם כי יש במקום
להכשיר ביו"ט ראשון במידה ואינו פטמא כמו גומא מתחלת ברייתו וכתב
יודע אם ניטל דדו אחר הקטיף או היה בבכורי יעקב דזה דוקא רק כשיש גומא
מתחילתו כך – וזאת ע"פ שעה"צ תרמח מעט שאין כאן פסול רק משום חסר וכיון
סקל"ז – דשמא נברא כך ואת"ל דנפל שמתחלת ברייתו הוא כן ולא נחסר ממנו
עתה – שמא הלכה כהרמב"ם שניטל דדו כלל לא מקרי חסר אבל לפעמים יש גומא
עמוקה שחללה עד חדרי הזרע וניכר ע"י
היינו עוקצו. שיכניס לתוך החלל מחט או שאר דבר דק
בזה נראה דפסול גמור הוא שהרי נקב
.6בחסר בחוטמו בשאר ימים ]אפילו בתולדה פסול כל היכי דניקב פסול
כדאיתא ביו"ד סימן מ"ג בפמ"ג וכיון
לאשכנזים[ – דבפשטות הוי הלכה דניקב עד חדרי הזרע פסול ה"ה בניקב
שחסרון בחוטמו הוי פסול חסר ודלא בתולדה ,עכ"ל .ואת סתירת דברי
כהר"ן דס"ל דחסרון בחוטם היינו פסול המשנ"ב יש לבאר כי באמת הבין שיש
הדר ,ואפילו את"ל שהלכה כהר"ן – דרך לברר אם הנקב הגיע עד חדרי הזרע
שמא הלכה כהשו"ע דאין חסרון הדר ]וראיתי שביארו כי מתחילת המקום
שמתחיל להשתפע – שם נמצאים חדרי
בשאר ימים. הזרע[ אבל לגבי נקב בתולדה -מפורשות
אסר המשנ"ב ואף שנעשה בידי שמים עד
.7חתך את היבשות או הנימור ונעשה רק שיוודא בבדיקת מחט אם לא הגיע הנקב
חסר בשאר ימים ]ואפילו לאשכנזים[ לחדרי הזרע.
– כשר שהרי התיר השו"ע בסי' תרמח
סי"ד לקלוף את החזזית או הנימור, .3נקודות חומות במיעוט אתרוג ]ואפילו
ואת"ל דהרמ"א בסי' תרמ"ט ס"ה פליג
ע"ז וס"ל שאף אם חתך את היבשות או לספרדים[ – כשר ,שהרי יש מכשירים
את הנימור עכ"ז הוי פסול משום שבא מנומר בגוונים כשירים ואפילו לאוסרים –
מכח פסול -עדין יש לנו לסמוך על שיטת אפשר להתיר משום שזה רק במיעוטו ולא
הרמב"ם והשו"ע שבעצם אתרוג יבש או
מנומר כשר בשאר ימים דליכא דין הדר חשיב 'מנומר'.
וכ"ז כתב המשנ"ב בסי' תרמ"ט סקל"ח
וז"ל :הואיל ובא מכח פסול -עיין בביאור .4נפל הדד ביום שני ]אפילו לאשכנזים
הגר"א שמצדד לומר דלפי מה שפסק
המחבר לעיל בסימן תרמ"ח סי"ד דאם החוששים להדר כל שבעה[ – שהרי
עלתה בו חזזית או שהוא מנומר וקלפו דעת השו"ע לברך ביום שני אפילו על
אם חוזר למראה האתרוג כשר מוכח פסולי הדר ,ואפילו לדעת הרמ"א האוסר
דפליג ע"ז וכן מצדד המאמר מרדכי – הרי לא ברירא לן אי פסול נפילת הדד
במסקנתו עי"ש וע"כ מצדד המאמר
האהל כשרות האתרוג כלי רכח
מרדכי דיש לדון להקל בחתך היבשות או וארבעה גרם להגר"ח נאה[ ונצטמק –
הנימור בשאר יומי מאחר דסתם המחבר לכאורה יש לחשב בזה ספק ספיקא שהרי
כדעת הרמב"ם וסייעתו דכל הפסולין לחזו"א )סי' קמ"ח אות ב'( הרי הוא כשר
משום מומין דכולל בזה בין שהפסול שהרי ידוע לנו שנגמר בישולו ,אך את"ל
משום חסר או משום הדר כשר ביום טוב שיש מנגד את דעת החיי"א כלל קנ"א
ב' ]וכלול בזה אף יבש או מנומר דטעמם סט"ז שסובר שאחר שנצטמק הרי הוא
משום הדר[ אף בלא חתך עכ"פ אין לנו פסול מדין הדר – אומר לך שאפשר
להחמיר בחתך .ובמקום הדחק בודאי יש לסמוך בזה ע"ד השו"ע המתיר פסולי
הדר בשאר ימות החג. לסמוך ע"ז .ועיין מה שכתבנו לקמיה
.10מנומר בגונים חומים מחמת משמוש לענין חזזית ,עכ"ל.
הידים במהלך החג – בזה אפשר .8מנומר בגווני אתרוג -כגון כתמי
להכשיר מדין ספק ספיקא – שהרי יש
הסוברים שאין פסול מנומר בגוונים הצהבה באתרוג ירוק יש להתיר
כשרים ואפילו לאוסרים – אפשר לומר ע"פ הפוסקים שהתירו בכל 'מנומר
שזה רק ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני אין בגוונים כשרים' ואפילו לשיטות
לחוש לפסולי הדר כדעת השו"ע ,ואולי המחמירות בזה – כאן יש לסמוך על
ע"ז סמך החת"ס בהכשירו אתרוג מנומר חידוש האחרונים שטענו לחלק בין
בכתמים חומים מחמת משמוש הידים
בשעת הנענועים וההקפות מדין 'שיורי 'גוון כשר' לבין 'גוון אתרוג'.
.9אתרוג שנפחת משיעורו במהלך החג
– אתרוג שביו"ט ראשון היה בו מצוה' ]אך לא רצה לסמוך על היתר ספק
ספיקא לא במקום מצוה[. כשיעור ]מאה גרם לחזו"א ,וחמישים
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רכט
סעודת לילה ראשון בסוכה
א .שיעור האכילה
ב .אכילה מחו לסוכה
ג .זמ החיוב – מצאה"כ ועד חצות
ד .ברכת לישב
ה .להוציא אחרי בברכת המוציא – ואינו אוכל
ו .פת הבאה בכיסני
ז .בכדי אכילת פרס
ח .אכילה בלפת
ט .לכ משלכ
י .גשמי או צער
יא .הימנעות מאכילה בערב החג
יב .כוונה
-חמשה עשר' או בקצרה 'טו -טו' מחיוב במסכת סוכה )כז (.נאמר בזה"ל :אמר
אכילת מצה בליל יו"ט ראשון של פסח.
רבי יוחנן משום רבי שמעון בן
ואחר שלמדנו את 'עיקר החיוב' – מצינו יהוצדק :נאמר כאן חמשה עשר ונאמר
חמשה עשר בחג המצות ,מה להלן -לילה
עוד שנים עשר דינים 'יוצאי ירכו' הראשון חובה ,מכאן ואילך רשות ,אף
של האי דינא: כאן -לילה הראשון חובה ,מכאן ואילך
רשות -והתם מנלן? -אמר קרא בערב
א .שיעור האכילה תאכלו מצות -הכתוב קבעו חובה ,ע"כ.
בכל דיני סוכה שיעור האכילה נקבע הראת לדעת כי סעודת לילה יו"ט
ביותר מכביצה – ושרי לאכול פת ראשון של סוכות הרי היא חובה
פחות מכביצה מחוץ לסוכה ,שולחן ערוך גמורה ונלמדת בגזירה שוה 'חמשה עשר
סימן תרלט סעיף ב' וז"ל :אוכלים
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רל
כיון שהכתוב קבעו חובה לאכלו בסוכה ושותים וישנים בסוכה כל שבעה ,בין
עשאו אכילת קבע ,עכ"ל והוב"ד בב"י. ביום בין בלילה ,ואין ישנים חוץ לסוכה
אפי' שינת עראי ,אבל מותר לאכול אכילת
למעשה -הורה המשנ"ב בסקכ"ב וז"ל: עראי חוץ לסוכה .וכמה אכילת עראי,
כביצה מפת ,ומותר לשתות מים ויין
יצא י"ח -דאע"ג דבשאר ולאכול פירות )ואפי' קבע עלייהו( חוץ
הימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצה לסוכה; ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה
אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו חוץ לסוכה אפי' מים ,הרי זה משובח;
לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכול ותבשיל העשוי מחמשת מינים ,אם קובע
חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה
וצריך לברך לישב בסוכה ע"ז והיינו עליו חשיב קבע וצריך סוכה ,עכ"ל.
כשאין לו יותר אבל אם יש לו בודאי מן
הנכון שיאכל יותר מכביצה לצאת גם דעת אבל כאן בחיוב אכילת לילה ראשון
הסוברים דלצאת ידי מ"ע בעינן שיאכל
שיעור המחייב לאכול בסוכה כל שבעה שנלמדת מחיוב אכילת מצה –
מצינו שינוי משאר הלכות סוכה ויוצא
דהיינו יותר מכביצה ,עכ"ל. באכילת כזית בלבד כדין המפורש
בהלכות מצה וז"ל השו"ע סימן תעה
ב .אכילה מחו לסוכה סעיף ז :אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה
הראשון בלבד ,ואף בלילה הראשון יוצא
ומן הדין הקודם נלמד דין חדש כי אף בכזית ,עכ"ל .וז"ל השו"ע בהלכות סוכה
– )תרלט סעיף ג( וז"ל :אכילה בסוכה בליל
שבד"כ במהלך ימי החג שרי לן יום טוב הראשון ,חובה ,אפי' אכל כזית
למיכל כזית מחוץ לסוכה – בליל יו"ט פת יצא י"ח ,עכ"ל .אלא שיש שהעמידו
ראשון עד שלא אכל כזית בסוכה – חל את שיעור האכילה כדיני סוכה בכביצה,
איסור לאכול 'אכילת עראי' של פת מחוץ ומקור הדברים בר"ן בפרק הישן )יב :ד"ה
לסוכה ואפילו אם אינה יותר מכביצה מתני' ר"א( וז"ל ביום טוב הראשון של
משום שהחיוב לאכול בסוכה כזית – סוכות גמרינן דמיחייב לאכול שיעור
מחשיב את האכילה וגורם איסור אכילה שהוא חייב לאכול בסוכה דאילו מדין יום
מחוץ לסוכה – וכ"כ המשנ"ב בסקכ"ב טוב סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ
וז"ל :דאע"ג דבשאר הימים שיעור לסוכה דגמרינן מחג המצות דמיחייב
אכילה חוץ לסוכה בכביצה אבל ליל לאכול שיעור המחוייב לאכול בסוכה
ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי ולפיכך נראה שהוא חייב לאכול יותר
למיכל אלא כזית אסור לאכול חוצה לה מכביצה אלא שיש אומרים דכיון דגמרינן
והוסיף ע"ז בשעה"צ סקמ"ד וז"ל: מחג המצות לגמרי גמרינן מיניה מה התם
והיינו ,קודם שקיים מצות אכילה בסוכה, בכזית אף הכא בכזית ואף על גב דבשאר
אבל לאחר שקיים ,דינו כשאר ימי סוכה ימות החג כזית עראי הוא ורשאי לאכלו
שיכול לאכול כביצה חוץ לסוכה חוץ לסוכה אפילו הכי בלילה הראשון
]אחרונים[ ,עכ"ל.
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רלא
שכבר עבר זמן החיוב וממילא אין ג .זמ החיוב – מצאה"כ
חשיבות לאכילת כזית[ אך אם אוכל ועד חצות
כביצה -יברך לישב בסוכה כדין כל שאר
ואף לגבי זמן החיוב של המצוה נלמד
אכילות סוכה.
ממקור הדברים שהוא חיוב אכילת
ה .להוציא אחרי בברכת מצה – שהורה הרמ"א בס"ג וז"ל :ולא
המוציא – ואינו אוכל יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי
לילה )ב"י בשם א"ח( ,ויאכל קודם חצות
ומזה שיש לכל אחד חיוב לאכול כזית לילה )מהרי"ו ומהרי"ל( עכ"ל .הרי שכשם
שלגבי מצה יש דין לאכלה דוקא אחר
בסוכה בלילה הראשון – יצא עוד צאת הכוכבים שנאמר "בערב תאכלו
דין שאדם שעומד באמצע סעודתו ועתה מצות" וכן אין לאחר לאכלה אחר חצות
בא אדם אחר שאינו יודע את מטבע כדפסק בשולחן ערוך הלכות פסח סימן
הברכה של ברכת המוציא – יוכל לברך תעז סעיף א וז"ל :לאחר גמר כל
ולהוציאו יד"ח ככל ברכת המצות שאף הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת
שיצא מוציא ואין ברכת המוציא הזו המפה כזית כל אחד ,זכר לפסח הנאכל
כשאר ברכות האכילה שאיני יכול על השובע ,ויאכלנו בהסיבה ולא יברך
להוציא אחרים אא"כ אני עתה אוכל עליו ,ויהא זהיר לאכלו קודם חצות,
בעצמי וכך פסק השו"ע בסי' קסז סעי' עכ"ל .והורה המשנ"ב בסקכ"ו שאם לא
יט – כ וז"ל :מי שאינו אוכל אינו יכול אכלו קודם חצות – בכ"ז יאכלנו אחר
לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, חצות – שהרי יש דיעות שאף במצה
אבל לקטנים יכול לברך אף על פי
שאינו אוכל עמהם ,כדי לחנכם במצות, אפשר לאכלה כל הלילה.
אפילו בשבת ,שהוא חייב לאכול פת,
לא יברך לו חבירו ברכת המוציא ,אם ד .ברכת לישב
אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים אף
על פי שאינו טועם ,אלא ברכת המוציא ועוד דין נתחדש לשיטת הסוברים כר"ת
דמצה בליל ראשון של פסח ,וברכת היין
דקידוש ,בין של לילה בין של יום, שמברכים ברכת 'לישב בסוכה' רק
עכ"ל .וכתב ע"ז המשנ"ב בסקצ"ה בשעת סעודה ואי אכיל בסוכה בד"כ
וז"ל :אף על פי שאינו טועם -וה"ה כזית אין לאכילה כזו חשיבות סעודה
כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר להצריך ברכה שהרי היה מותר אפילו
קידש על היין והטעם בכל זה דברכת לאכול את הכזית מחוץ לסוכה – אבל
קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת בהאי לילא שניא דינא – ויש לברך לישב
המצות שהיא חוב על האדם וממילא בסוכה אפילו אם אוכל רק כזית וכ"כ
הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל המשנ"ב בסקכ"ב וחזר ושנה פרקו
וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב בסקכ"ו לגבי מי שבא לאכול אחר חצות
– שאם אוכל כזית לא יברך ]שהרי ייתכן
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רלב
שהוא שיעור אכילת שלש ביצים ונחלקו לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא
בשיעור זה רבותינו האחרונים ]מלבד אף על פי שאינו טועם בעצמו ,עכ"ל.
מחלוקת רש"י דס"ל שהוא כשיעור
אכילת ארבע ביצים והרמב"ם דס"ל ו .פת הבאה בכיסני
שהיא אכילת שלש ביצים וופסק השו"ע
בסי' שסח ס"ג ,תט ס"ז ,תריב ס"ד - ועוד בגדרי הפת כתב המשנ"ב בסקכ"א
כהרמב"ם[ יש שהחמירו וקבעוהו לשתי
דקות ויש שהיקלו בו עד תשע דקות, שאינו יכול לצאת יד"ח בפת הבאה
כל זה לאוכל רק כזית אך למחמירים בכסנין ,ומינה יש למדקדקין להזהר
לאכול שיעור כביצה – שיעור הזמן באכילת הכזית מחלה 'חצי מתוקה'
כפול לדוגמא – אדם שאוכל שיעור שדינה שנוי במחלוקת בין השו"ע לרמ"א
כזית תוך זמן של ארבע דקות – אם בסימן קסח סעיף ז וז"ל :פת הבאה
אוכל כביצה יש לו זמן של שמונה בכיסנין ,יש מפרשים :פת שעשוי כמין
כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר
דקות לסיום. ואגוזים ושקדים ותבלין ,והם הנקראים
רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא
ח .אכילה בלפת עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או
מיני תבלין ואפאה ,והוא שיהיה טעם
מובא באור זרוע )ח"ב סי' שא( כי כשם תערובת המי פירות או התבלין ניכר
בעיסה) ,וי"א שזה נקרא פת גמור ,אלא אם כן יש
שאין לטבל את המצה במאכלים
כגון ביצה וירקות כדי שלא יבוא טעם בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין
דרשות ויבטל טעם חובה – כך גם אין
לטבל את הכזית בסוכה במינים אחרים לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר ,וכן
כדי שלא לבטל טעמה ,ועורר בחזו"ע עמ'
קטו כי אפי' לשיטתו שרי לטבל את נוהגים( ,ע"כ .ועתה בשלמא בשאר ימי
הכזית בדברים שדרך לטבל בהם כגון השנה מקילים האשכנזים להחשיב חלה
מרק או דבש ]וברור דשרי במלח[ שהרי 'חצי מתוקה' ללחם ולברך עליה המוציא
כתב הר"ן בהיתר אכילת המרור יחד עם אבל עתה באכילת כזית של ליל יו"ט
חרוסת דטיבול בעלמא ולא מבטל ,וכ"כ ראשון – שהוא דאורייתא נראה
הרמב"ם שמטבל מצה בחרוסת ואוכל. שהמדקדקין יחושו ויאכלו רק פת שאין
בה מתיקות כלל כדי לצאת יד"ח כזית פת
ט .לכ משלכ לשיטת השו"ע ,אך נראה שאם יאכל מכל
פת הבאה בכסנין שיעור קביעות סעודה
במסכת סוכה )לה (.הובא כדבר פשוט כי שהוא ארבע ביצים ] 216גרם[ יוצא יד"ח
יש דין 'לכם' במצה והקשה ע"ז אכילת כזית בסוכה.
רב פפא בזה"ל :מתקיף לה רב פפא:
בשלמא עיסה -כתיב ראשית עריסותיכם, ז .בכדי אכילת פרס
אתרוג נמי -כתיב לכם משלכם .אלא
גם בזה עורר המשנ"ב בסקכ"ב שאת
הכזית יש לאכול 'בכדי אכילת פרס'
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רלג
ומחלוקת זו אם ירידת גשמים פוטרת מצה ,מי כתיב מצתכם? -אמר רבה בר
שמואל ,ואיתימא רב יימר בר שלמיא:
מאכילת כזית בסוכה תליא אתיא לחם לחם ,כתיב הכא לחם עני
באשלי רברבי דכתב הטור בזה"ל 'ואף וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ,
אם ירדו גשמים לא יעצרנו הגשם' אך מה להלן משלכם ולא משל מעשר -אף
הב"י הביא את דברי הרשב"א בתשובה כאן משלכם ולא משל מעשר ,ע"כ .וכן
)ח"ד סי' עח( דנ"ל שאין המצטער ואשר פסק בשולחן ערוך סימן תנד סעיף ד
ירדו עליו גשמים עד שתסרח המקפה וז"ל :אין אדם יוצא ידי חובתו במצה
חייב לאכול בסוכה אפילו בלילה הראשון גזולה ,ע"כ .ומן הדין הזה למד במנחת
דתשבו כעין תדורו אמרינן ולעולם לא חינוך )מצוה שכה( כי גם לגבי אכילת כזית
חייבה התורה לאכול בסוכה אלא כדרך בסוכה נדרש התנאי של 'לכם' ולא יצא
שאדם עושה בביתו דאם איתא ולא אפשר יד"ח בכזית גזול וחידש שם עוד דין
דלא לימרו הכי בגמרא ובסוף דבריו כתב בהבלעה שהכזית 'צריך להיות משלו'
]הרשב"א[ ומי שמחייב עליו הראיה ואנו ונוגע למעשה באדם המתארח או מארח
לא שמענוה ולא ראינוהו :ומ"ש הכל בו אחרים שצריך שיקנה את הכזית כבר
בסימן פ"ז )הל' ברכות נה ע"ד( בשם
הראב"ד משמע דכהרשב"א סבירא ליה בערב החג.
שכתב וזה לשונו מי שלא אכל בסוכה
בליל ראשון של חג מפני הגשמים למחר י .גשמי או צער
צריך לברך זמן לשם סוכה ע"כ ,ובסמ"ג
)עשין מג קכ ע"ג( ואור זרוע )ח"ב סי' שא( כתב בשולחן ערוך סימן תרלט סעיף ה'
משמע דלא סבירא להו דבלילה הראשון
חייב בירדו גשמים ונראה דאם ירדו וז"ל :ירדו גשמים ,הרי זה נכנס
גשמים בלילה שניה לא מחמרינן לאכול לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות,
כזית בסוכה וסמכינן אסמ"ג ואור זרוע. משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו
לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של
וכתב המשנ"ב בסקל"ה וז"ל :אבל פול .הגה :ואפילו אין תבשיל לפניו )סמ"ג
והגהות אשיר"י( .ומי שאינו בקי בזה
לילה וכו' -דאף שהוא מצטער השיעור ,ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית
מחמת הגשם וכל מצטער פטור מסוכה אם היה יוצא ,יצא מסוכתו ג"כ )א"ז והגהות
סבירא ליה להרמ"א כדעת הפוסקים
דסוברין דבלילה ראשונה אף מצטער אשיר"י פרק הישן ומרדכי פ"ב מיימוני פ"ו
חייב וטעמם דכיון דגמרינן ט"ו ט"ו מחג
המצות לגמרי גמרינן מה התם בכל גווני ומהרי"ל(; וכל זה דווקא בשאר ימים או
חייב אף בסוכות כן .ודע דיש עוד מגדולי לילות של סוכות ,אבל לילה הראשונה
הראשונים דסבירא להו דגזרה שוה זו צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים
לאו להכי אתיא ואין לחלק בין לילה יורדין )טור ור"ן והרא"ש( ,ויקדש בסוכה כדי
שיאמר זמן על הסוכה )ת"ה סי' צ"ה( ,עכ"ל
שו"ע ורמ"א.
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רלד
שכשהוא שותה הרבה גורר תאות הראשונה לשאר ימים וע"כ הכריעו כמה
המאכל .וע"פ יסוד זה הורה הרמ"א אחרונים דאף דמחוייב לאכול בסוכה
בסימן תרלט סעיף ג וז"ל :ולא יאכל ביום מחמת ספק ברכת לישב בסוכה לא יברך
מחצות ואילך ,כדי שיאכל בסוכה לתאבון דספק ברכות להקל עוד כתבו דראוי
)מהרי"ל( ,דומיא דאכילת מצה ,עכ"ל .הרי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם
שלמד איסור אכילה בערב חג הסוכות דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת
מאיסור אכילה בערב חג המצות אלא לישב בסוכה ויאכל ויוצא בזה המ"ע
שכאן בסוכות החמיר ואסר אכילה אפילו לכו"ע ויש מאחרונים שכתבו דאין כדאי
מחצות ,וראיתי טעם בדבר כי בערב פסח להמתין כל כך דאם ימתין עם אכילת ב"ב
יש היכר ותזכורת לאדם שהרי אסור הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת
באכילת חמץ ,ואפילו מצה ומותר רק יום טוב יותר מזה ]שע"ת[ וכן בא"ר ופרי
במצה עשירה ואילו בערב סוכות הריהו מגדים לא הזכירו שיעור חצות רק כשעה
אוכל כרגיל ועלול לשקוע בסעודה משום או שתים ואם לא פסקו יעשה אז קידוש
שאין לו מה שיזכירנו ,אך המשנ"ב
בסקכ"ז כתב וז"ל :מחצות ואילך - בסוכה כמו שכתב הרמ"א ,ע"כ.
האחרונים הסכימו לדינא דאינו אסור כ"א
מתחלת שעה רביעית אחר חצות היום למעשה -ירדו גשמים יחלקו שו"ע
וכמו שפסק המחבר בסימן תע"א עי"ש
וכל פרטי הדינים המבואר שם דברים והרמ"א שו"ע יפטור מאכילת
המונעים לאכול בלילה לתיאבון שייך גם כזית ראשון בסוכה אך הרמ"א יחייבו
כאן ,ע"כ .ולכן האיסור מתחיל למעשה לאכול כזית בסוכה ואף לברך ברכת
רק מתחילת שעה עשירית וזה יצא בערב 'לישב בסוכה' כדין מצטער שאינו נפטר
מאכילת מצה בליל הסדר ,למעשה הכריע
סוכות של שנת תשפ"א בשעה .3:26 המשנ"ב לאכול בסוכה כזית ראשון ללא
ברכת לישב מכח סב"ל.
יב .כוונה יא .הימנעות מאכילה בערב
החג
כתב בשולחן ערוך סימן ס סעיף ד וז"ל:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח
י"א שאין מצות צריכות כוונה,
וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה סימן תעא סעיף א וז"ל :אסור
מצוה ,וכן הלכה ,עכ"ל .ולכן עלינו לכוין לאכול פת משעה עשירית ולמעלה ,כדי
לצאת יד"ח מצות עשה של אכילה שיאכל מצה לתיאבון ,אבל אוכל מעט
ראשונה בסוכה ,ומי שלא כיון בזה – חייב פירות או ירקות ,אבל לא ימלא כריסו
לשוב ולאכול כזית בכונה ,ודע שאף מהם) ,ואם הוא איסטניס שאפילו אוכל מעט מזיק
שכתב החיי אדם והביאו במשנ"ב סי' ס באכילתו הכל אסור( )רבינו ירוחם( .ויין מעט
סק"י וז"ל :ודע עוד דכתב הח"א בכלל לא ישתה ,משום דמיסעד סעיד ,אבל אם
ס"ח דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות רצה לשתות יין הרבה ,שותה ,מפני
כלי סעודת לילה ראשון בסוכה האהל רלה
המצוה היינו במקום שיש לתלות שעשייה ד"ה עובר עי"ש[ ,עכ"ל .הרי שמי שאוכל
הראשונה לא היתה לשם מצוה כגון מצה בליל הסדר ללא כונה מפורשת
בתקיעה שהיתה להתלמד או בק"ש לצאת ידי חובת מצה יצא שהרי ישנן
שהיתה דרך לימודו וכדומה אבל אם ידיים מוכיחות שעושה לשם מצוה – אך
קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה כאן בסוכה מנא לך למימר שעושה ע"מ
וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אף על לצאת ידי חובת אכילה ראשונה בסוכה –
פי שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה ושמא רק רוצה לאכול סעודת חג במקום
עושה כדי לצאת אף על פי שאינו מכוין נאה ופתוח לאויר ,ועוד דמי שלא יודע
עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין את הדין של כזית בלילה ראשון חובה –
שעשייתו הוא כדי לצאת אף על פי שלא ממילא יכול לסבור כי אכילתו בלילה זה
כיון בפירוש יצא אבל בסתמא בודאי לא דומה לכל שאר אכילות רשות בסוכה
ונראה שבודאי לא יצא.יצא כדאיתא בתוס' סוכה ]דף ל"ט ע"א
האהל ברכת הגשמים כלי רלו
ברכת הגשמים – משיצא חתן לקראת כלה
חידוש ,שני הפירושי לא פליגי
חילוק בי יש לו קרקע לאי לו קרקע
שיעור שדה
מתי והיכ מברכי
אד שאי לו קרקע ושמע שירדו גשמי
ראה ולא ביר עד מתי אפשר לבר
דיני ברכת 'הגומל לחייבי טובות'
חידוש מחודש – חילוק בי יש לו קרקע לאי לו קרקע
שהחיינו על שתית מי גשמי
להוציא את חבירו בברכות ההודאה והשבח
מי זאת עולה מ המדבר
וכשהטפה נופלת עליהן טפה תחתונה במסכת ברכות )נט (:נאמר בזה"ל:
בולטת לקראתה.
מאימתי מברכין על הגשמים -
ובמסכת תענית )ו (:הביא רש"י ביאור משיצא חתן לקראת כלה .מאי מברכין?
אמר רב יהודה :מודים אנחנו לך על כל
זה והוסיף ביאור אחר :חתן טפה וטפה שהורדת לנו ,ורבי יוחנן
לקראת כלה -שירדו כל כך שכשהטפה מסיים בה הכי :אילו פינו מלא שירה כים
נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה ,מפי וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה'
מורי ,לשון אחר :שהשווקין מקלחין מים, אלהינו ...עד תשתחוה ,ברוך אתה ה' רוב
ההודאות .רוב ההודאות ולא כל
שוק מקלח וזה מקלח כנגדו. ההודאות? -אמר רבא :אימא האל
ההודאות .אמר רב פפא :הלכך נימרינהו
חידוש ,שני הפירושי לא פליגי לתרוייהו רוב ההודאות והאל ההודאות,
ובשעה שצפיתי בשפע ירידת הגשמים ופירש רש"י וז"ל :משיצא חתן לקראת
זכיתי ועלה בדעתי דליכא כלה -שהמים קבוצין על הארץ,
פלוגתא כלל בין שני הפירושים ,והפירוש
ברכת הגשמים האהל רלז כלי
חילוק בי יש לו קרקע לאי הראשון עוסק בשדות דהתם המים
לו קרקע מצטברים בשלוליות ע"ג האדמה וזהו
השבח – שיש כ"כ גשמים עד שנאספים
והגמרא במסכת ברכות )נט (:הורתה כי ולא מספיקים להבלע בקרקע – וא"כ
מוכח כי רוו תלמי האדמה הצמאה ,אבל
יש לברך הטוב והמטיב על הביאור השני עוסק בתוככי העיר שרובה
ירידת גשמים ותמהה הגמרא בין חילוקי מרוצפת וממילא ליכא מעליותא בהא
הברכות שפעמים מצינו שמברך דהמים מצטברים ושמא כ"ז אך ורק
'שהחיינו' או 'מודים אנחנו לך' ועתה מחמת שהריצוף מונע מהמים להבלע
אתה אומר שיש לברך הטוב והמטיב, באדמה הצמאה אבל אם לא היה ריצוף –
ותירצה הגמרא בזה"ל :הא -דאית ליה לא היו המים נאספים אלא נבלעים ולכן
ארעא ,הא -דלית ליה ארעא - .אית ליה אייתי לשיעורא בתרא – שהשווקין
ארעא הטוב והמטיב מברך? והא תניא: מקלחין מים ומשפעת המים מתחברים
בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר הזרמים היורדים מרחוב זה עם הזרם של
ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה ,שלו
ושל אחרים -אומר הטוב והמטיב ,לא הרחוב האחר.
קשיא ,הא -דאית ליה שותפות ,הא -
דלית ליה שותפות ,והתניא :קצרו של והרמב"ם בהלכות ברכות )פ"י ה"ו(
דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו
וקיימנו ,על שלו ועל של חבירו -אומר ביאר ביאור שלישי וז"ל:
מאימתי מברכין על הגשמים משירבה
ברוך הטוב והמטיב. המים על הארץ ויעלו אבעבועות מן
המטר על פני המים וילכו האבעבועות
וביאר רש"י וז"ל :והכי פירושו ,תירוצא
זה לקראת זה.
דשנינן קאי בדוכתיה ,מודים
אנחנו לך -בדלית ליה ארעא ,הטוב ולסיכום ,שלשה ביאורים נאמרו במהות
והמטיב -בדאית ליה ,ודקא קשיא לך בנה
בית חדש אומר שהחיינו -לא קשיא, השיעור 'חתן לקראת כלה':
ההוא דבנה בית חדש שאין לו שותפות
בה ועליה מברך שהחיינו ,אבל גשמים א .רש"י בברכות ביאר כי 'החתן' הוא
בדאית ליה ארעא -טובה שיש לו
שותפות בה היא ,שהרי כל מי שיש לו טיפת הגשם הבאה מן השמים –
קרקע שותף עמו בטובה זו ,עכ"ל. ואילו הכלה היא עליית 'בועת המים'
ונמצאה שיטת רש"י ברורה דבשעת
ירידת גשמים שהיא שמחה משותפת לכל מהשלולית.
איכרי העולם שמשקה המטר שדותיהם
והרי הם שותפים בשפע הנשפע מעל ולכן ב .הרמב"ם ביאר כי החתן והכלה שניהם
הורה שיברכו האיכרים 'הטוב והמטיב'
בועות אויר השטות בשלולית.
ג .רש"י בתענית ביאר כי החתן והכלה
שניהם קילוחי מים עזים השופעים
מהמרזבים.
האהל ברכת הגשמים רלח כלי
ונראה לכאורה שאפילו אף שותפותן אפילו ששדותיהם פרטיות ואינן שותפין
אינה שווה אלא שלאחד יש יותר אחוזים בהם ,ויוצא שלדעת רש"י אין צורך
בקרקע ולאחד מעט עדיין ייחשבו שתהיה שותפות בנכס אלא די לנו
שותפין שהרי שניהם שווים בטובה בנכס שותפות בהנאה ובשמחה ע"מ לשנות את
המשותף ,ואך שאחד ירוויח יותר מירידת מטבע הברכה מברכת יחיד לברכת
הגשמים וא"כ אינם שווים בכמות
השמחה דאינו דומה שמחת מי שהרויח שותפין 'הטוב והמטיב'.
אלף זהובים לחבירו שהרויח מאה ,עדיין
וכשיטת רש"י הורו עוד כמה מגדולי
באיכות וטיב השמחה שווין הם.
הראשונים והם הרא"ש )פ"ט סי'
לסיכום :לרש"י והרא"ש יש אך ורק ט"ו( והרשב"א על הדף הביא ראיה מדין
ירושה שפשוט שאף שירשו שדות
שתי דרכי ברכות על הגשמים: מחולקות ומרוחקות עדיין מברכים 'הטוב
והמטיב' ואין צורך שיירשו שדה אחת כדי
א .אם יש לאדם קרקע בין בשותפות או לברך בשותפות ,והריא"ז )הוב"ד בשה"ג מג:
אות ד'( ואף הרא"ה בחידושיו ס"ל הכי,
בבעלות פרטית – יברך הטוב והמטיב. והובאו דבריהם בשעה"צ סי' רכ"א סק"ב.
ב .ואם אין לאדם קרקע – עליו לברך רק אך השו"ע בסימן רכ"א סעיף ב'
ברכת הודאת הגשמים 'מודים אנחנו מפורשות נקט וכדעת הרי"ף
לך על כל טיפה וטיפה'. והרמב"ם שהצריכו שותף ממש בשדה
וז"ל השו"ע :אם יש לו שדה בשותפות
אבל להרמב"ם והשו"ע יש שלש דרכי עם אחר ,מברך הטוב והמטיב; ואם אין לו
שותף בשדה ,מברך שהחיינו ,עכ"ל.
ברכות על הגשמים: הראת לדעת שישנה מחלוקת עמוקה
בגדרי שותפות בין רש"י וסייעתו להרי"ף
א .אם יש לאדם קרקע בבעלות פרטית – והרמב"ם ,דלרש"י אין צורך בשותפות
ממונית אלא רק בשותפות בהנאה וכיוון
יברך שהחיינו. שכעת יורד גשם וכל איכרי העולם
שותפים בטובה זו ,כל בעל שדה צריך
ב .אם יש לאדם קרקע בשותפות – יברך לברך הטוב והמטיב ,הטוב -על שהוריד
ה' גשם בשדותיו ,והמטיב – שהוריד
הטוב והמטיב.
הקב"ה גשם בשדות חביריו.
ג .ואם אין לאדם קרקע -עליו לברך רק
אך הרי"ף והרמב"ם דורשים תנאי נוסף
ברכת הודאת הגשמים 'מודים אנחנו
לך על כל טיפה וטיפה'. והוא 'שותפות בנכס' ואם ישנו
חקלאי שיש לו קרקע פרטית לא יברך
ולמעשה לכל השיטות מצינו חילוק הטוב והמטיב אא"כ יש עמו שותף בנכס,
ברור בין אדם שאין לו קרקע
שהברכה לגביו היא על ההנאה הכללית
שיש בעולם כולו ולכן משבח ומפאר את
הנהגת ה' בעולם ,לבין בעלי השדות
שנתערבה בהנאה הכללית גם הנאה
אישית וממילא הברכה לגביהם הופכת
האהל רלט ברכת הגשמים כלי
הרוחה בביאת הגשמים – כתב הפמ"ג להיות כשאר ברכות זכיה בהנאה גשמית
שאין לברך בלא עצירת גשמים ותמה כבנה בית חדש וקנה כלים חדשים.
עליו בביה"ל )ד"ה אם היו בצער( אבל לא
מלאו ליבו לחלוק עליו והכריע לברך שיעור שדה
ללא שם ומלכות. ומצינו במור וקציעה )סי' רכא( וז"ל:
ג .בארץ ישראל והשנים אינן מסודרות – צריך לי עיון במי שיש לו גנת ירק
קטנה ,אי מקרי יש לו שדה .אמנם מדת
לכל הדיעות יש לברך בשם ומלכות השדה ידועה ,במשנה ספ"ק דבתרא )יא(.
מיד בירידת גשמים. גם הגנה נודע הפחות שבשעורה הוא בית
רובע לדר"ע והוא עשר על עשר ברווח.
אד שאי לו קרקע ושמע ונראה שעל כשיעור זה יש לו לברך ,כי גם
שירדו גשמי הגנה בכלל ברכה ,כדאשכחן פרק א"ט
)חולין ס (.ברנב"פ דהויא ליה גינתא בעא
ומצינו חלוקה בין הרואה שירדו גשמים רחמי עלה כו' ,וכיון שהתפלה ראויה לה
גם ברכת ההודאה הגונה לה ,ואף על גב
לבין השומע ולא ראה שהרואה דלענין חלוקה ומכירה פליג ת"ק וס"ל
ואין לו קרקע מברך 'מודים אנחנו לך' בית חצי קב הוי שעור גנה ,לענין הודאה
ואילו מי שרק שמע אינו מברך כלל כיון על שלו שאני ,ועכ"פ בשעור חצי קב ודאי
שברכה זו נתקנה על הראיה בלבד ,כ"כ ראוי לברכה ,והוא קרוב לט"ו אמה על
המג"א והחיי"א )ח"א כלל ס"ה ס"ז( והוב"ד
במשנ"ב סק"ז ,ומנגד יש את דעת ט"ו אמה.
השיטה מקובצת הסובר שאין חילוק וגם
השומע ולא ראה כלל שירדו גשמים יכול מתי והיכ מברכי
לברך 'מודים אנחנו לך' ולמעשה הכריע
במשנ"ב שם שלא לברך מדין ספק למעשה נראה שמברכים אך ורק בפעם
ברכות להקל. הראשונה שיורד גשם הגון
'עד שיצא חתן לקראת כלה' וכ"כ
ראה ולא ביר עד מתי
אפשר לבר המשנ"ב בסק"א.
ויש לדון אם ראה את הגשמים ולא ומצינו חילוקים בברכה בין המקומות
בירך בראיה ראשונה אי יכול לברך השונים ובין השנים גשומות
אחר יום או יומיים שהרי מצינו פלוגתא או רזות.
לגבי ברכת 'שהחיינו' אם אכל פרי חדש
א .בארצות שהגשמים תדירים שם –
ולא בירך:
אין מברכים ברכה זו ,אא"כ היתה
א .דעת הרדב"ז :שנקט דאדם הנוהג עצירת גשמים.
לברך בשעת ראיה ,לדידיה שעת ב .בארץ ישראל והיו כמה שנים
ראיה קבעא ולא יברך בראיה שניה אך
מסודרות עד שאין תחושה של
האהל ברכת הגשמים כלי רמ
ימים יש לו שהות לברך ברכת הגומל, לאדם הנוהג לברך בשעת אכילה לדידיה
מכאן ואילך הו"ל מעוות לא יוכל לתקון, שעת אכילה קבעא ]ויוכל לברך בשעת
וביאר פשר שיעור שלשה ימים אלו ע"פ אכילה ראשונה אף שראה ראיה ראשונה
הגמרא בעירובין )סה (.אמר ר' אלעזר הבא ולא בירך[ ואם שכח לברך באכילה
מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר
)עזרא ח' ט"ו( "ואקבצם אל הנהר הבא אל ראשונה לא יברך בשעת אכילה שניה.
אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה
בעם" אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא ב .דעת מהרי"ל :שהכל תלוי בשמחת
מצלי תלתא יומי ,הרי שאין דעתו של
אדם מיושבת עליו שלשה ימים מהרפתקי הלב ועיקרה באכילה ראשונה ,ולכן
דעדו עליה ,ולכן ישהא על מנת שיוכל ראיה ראשונה לא מעלה ולא מורידה אבל
חידש שאף אם אכל אכילה ראשונה ולא
להודות מתוך יישוב הדעת. בירך ,יש לו לברך באכילה שניה שהרי
ב .שלשים יום :בשטה מקובצת )ברכות עדיין שמחת הלב קיימת במקצת.
נד (:כתב :ומיהו כל היכא דלית ליה ובסימן רכ"ה ס"ק י"ג פסק המשנ"ב
עשרה אפשר שימתין עד שלשים יום,
מכאן ואילך מברך אפילו ביחיד ]ונראה שלא כדברי מהרי"ל שאם אכל
שהתיר לברך ביחיד ע"מ שלא יפוג ושכח מלברך שהחיינו הפסיד ברכתו ולא
יברך באכילה שניה ,וא"כ נראה שגם כאן
תוקף ברכתו[. יש מקום לומר שאם לא בירך שהחיינו
ג .ללא קצבה והגבלת זמן :השו"ע בראיה ראשונה – פקעה ברכתו.
פסק כדעת הטור שאין לברכה זו דיני ברכת 'הגומל לחייבי
זמן מוגבל. טובות'
ויש להבין במה נחלקו רבותינו אך יש להקדים מדיני ברכת 'הגומל
הראשונים ,ונראה לבאר בעומק לחייבים טובות' שהובאו גדריה
סברותיהם דמ"ד שלשה ימים ס"ל דברכת והלכותיה בסימן רי"ט שאלו הארבעה
הגומל הרי היא ככל ברכות ראיית מקום שעלו מן הסכנה צריכים להודות לה'
שנעשה בו נס וכיוון שנחלץ מן הצרה ולא וברכתם 'הגומל לחייבים טובות שגמלני
בירך עבר זמנו ולא יברך יותר וג' הימים כל טוב' ומצאנו כמה שיעורי זמנים
אינם שיעור לזמן משך תוקף הברכה אלא
היכי תימצי לברכה ביישוב הדעת ,אך בתוקף הברכה:
למ"ד דאין קצבה לברכה יש לבאר ע"פ
א .שלשה ימים :רבינו אשר בר חיים
בספר הפרדס )שער ח' פ"ג עמ' ע"ח(
כתב :קבלתי ממורי הרב שעד שלשה
א .יורדי הים ,הולכי מדבריות ,חולה שנתרפא ,וחבוש מבית האסורים ונתן בהם השו"ע סימן "וכל
החיי"ם יהללוך סלה" חבוש יסורים ים מדבר.
האהל רמא ברכת הגשמים כלי
ודמיא הני ברכות להדדי שהרי גם בברכת דברי הצידה לדרך )דף י"א ע"ב( לפי
הגשמים מזכירים 'ברעב זנתנו ובשבע שברכה זו נתקנה כנגד קרבן תודה ,ותודה
כילכלתנו ,מחרב הצלתנו ומדבר מילטתנו יכול להביאה כל זמן שירצה ,ולפיכך
ומחלאים רעים ורבים דיליתנו' – והרי אינה דומה כלל לכל הברכות שתלויות
נזכרו כמה וכמה הצלות שהרי הגשם ברגע מסוים כרואה מקום שנעשה בו נס
מטהר ושוטף את העולם ומביא שלוה שהיא ברכת שבח בשעת התפעלות אלא
'הגומל' היא ברכת הודאה ,אך מ"ד
ועושר ,והגדודים נחים ואין מלחמות. שלשים יום ס"ל דהכא לא ברכת הודיה
היא ולא ברכת התפעלות אלא ברכה על
שהחיינו על שתית מי גשמי תקופה חדשה הבאה לו לאדם בבחינת
"אתהלך לפני ה' בארצות החיים"
ואגב עסקנו בהאי נושא אכתוב מה ותחושה זו קים להו לרבנן דעומדת בלב
האדם עד שלשים יום ולכן יוכל להמתין
שמצאתי בשו"ת רדב"ז )ח"ב סי' עד שלשים יום כדי שיברך ברכה זו
תשמ( וז"ל :שאלת ממני על מי ששותה בצורה מהודרת בפני עשרה ,כיוון שעדיין
מים מגשמי שנה חדשה אם מברך לא פגה תקופת הנס ,אך אחר שלשים
שהחיינו או לא .תשובה דע כי אין ברכת יברך ואפילו ביחיד כיוון שאם לא עתה,
שהחיינו מהברכות שבאים בחובה אלא
רשות וכן כתבו הראשונים ז"ל ולפיכך יפוג תוקף הברכה.
מסתברא לי שאם אמר מודים אנו לפניך
וכו' משעה שיצא חתן לקראת כלה נפטר חידוש מחודש – חילוק בי יש
מברכת שהחיינו אבל אם לא אמר מודים לו קרקע לאי לו קרקע
אנחנו וכו' מברך שהחיינו דמאי שנא
משאר דברים המתחדשים משנה לשנה ועתה נחדש כי יהיה בברכת הגשמים
דגשמים שלא בזמנם סימן קללה הם אבל
בזמנם ברכה ושמחה הם ועיקר ברכת חילוק בין אדם שיש לו קרקע
שהחיינו על השמחה נתקנה וכן על המים לבין אדם שאין לו קרקע – דמאן דאית
המתחדשים במצרים בכל שנה ,עכ"ל. ליה קרקע וברכתו 'שהחיינו' שהרי יש לו
וכאן מצאנו שני חידושים ,הראשון – הנאה גשמית ומוחשית בירידת הגשמים –
שעל שתיית מי גשמי שנה חדשה מברך אם המתין ולא בירך – הפסיד ברכתו כדין
שהחיינו ,והשני – שמי שבירך 'מודים האוכל פרי חדש ולא בירך שהחיינו,
אנחנו לך' על שתיית המים ג"כ יצא,
ונראה כי יסוד זה תואם למאי שחידשנו וכדין הלובש בגד חדש ולא בירך.
שאדם צריך לברך 'מודים' אך אם יש לו
הנאה גשמית מעצם ירידת הגשמים – אך אדם דלית ליה קרקע – שברכתו
ממילא משתנית ברכתו לברכת שהחיינו
ולכן גם כאן בשותה מי גשמים 'מודים אנחנו לך' ומשבח לה' על
שמלכתחילה היה צריך לברך 'מודים' אך הטובה הכללית שיש לעולם בירידת
הגשמים – הוא יוכל לברך את האי ברכה
גם אחר כמה ימים כדין 'ברכת הגומל'
האהל ברכת הגשמים רמב כלי
הטוב והמטיב ]גמרא[ וע"כ קהל שבנו או מחמת שיש לו הנאה אישית – נהפכה
קנו בהכ"נ יעמוד ש"ץ ויברך בקול רם ברכתו לברכת שהחיינו.
הטוב והמטיב להוציא את כולם ,עכ"ל.
וכן מצינו לגבי ברכות השחר שהגדירם להוציא את חבירו בברכות
הרמ"א )סי' מו סעי' ח( כברכות כלליות על ההודאה והשבח
שהקב"ה ברא צרכי העולם ,ועכ"ז הורה
השו"ע בסי' מו סעי' ב' וז"ל :עכשיו ,מפני ותוך ברכת הגשמים ברוב עם היו שטענו
שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות
שאינם יודעים אותם ,נהגו לסדרם בבהכ"נ כי אין אפשרות להוציא את הרבים
ועונין אמן אחריהם ,ויוצאים ידי חובתן, בברכת הגשמים משום שזו היא ברכת
עכ"ל .ולא חלק עליו הרמ"א .ואין הודאה ,וכל אחד ואחד מחוייב להודות
להקשות מהדין שהורה השו"ע בסימן ח' בעצמו ,ולענ"ד אין הוראה זו נכונה כלל
סעיף ה וז"ל :מברך להתעטף בציצית .אם וכלל שהרי מצינו בכמה מקומות שהורה
שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת השו"ע והמשנ"ב שיוציא אדם את חביריו
)פי' בפעם אחת( ,כולם מברכים .ואם רצו, בבברכות ההודאה והשבח ולדוגמא:
אחד מברך והאחרים יענו אמן ,ע"כ .ושם שולחן ערוך )סימן ריט סעיף ד( וז"ל :אם
במשנ"ב סקי"ד כתב וז"ל :כתב הפמ"ג בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך
אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים ועשו כל טוב ,וענה אמן ,יצא .וכן אם אמר:
בהם ציצית ולא ברכו שהחיינו דמברכין בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן,
בעיטוף ראשון כמבואר בסימן כ"ב נהי וענה אמן ,יצא .הגה :ואין זה ברכה
דאחד יכול לברך להתעטף בשביל כולם לבטלה מן המברך ,אף על פי שלא נתחייב
אבל ברכת שהחיינו כל אחד בעצמו יברך, בברכה זו ,הואיל ואינו מברך רק דרך שבח
עכ"ל .כבר תירץ הגרש"ז אויערבאך והודאה על טובת חבירו ששמח בה )טור(,
במנחת שלמה )תניינא סימן ס( וז"ל :נראה עכ"ל .ועוד יותר מפורש בסעיף ה' וז"ל:
דגבי שופר השהחיינו הוא על שמחת אם בירך אחד הגומל לעצמו ,ונתכוין
המצוה שכולם שוים בה ,משא"כ בטלית להוציא את חבירו ,ושמע חבירו וכוון
כל אחד שמח בטלית שלו ולא בשל לצאת ,יצא אפילו בלא עניית אמן )כיון
חבירו ,ולכן יברך כל אחד לעצמו .ואפשר
לפי זה כשכל אחד אוכל ממין אחר כגון שהמברך ג"כ חייב ,יצא האחר בלא עניית אמן(
תאנה גפן ורמון שלכתחילה רצוי שכל
אחד יברך לעצמו ,ורק אם כולם אוכלים )טור( ,עכ"ל .וכן מצינו בב"י סי' תקפה
מין אחד הרי הברכה היא על השמחה שהורה לגבי 'שהחיינו' על תקיעת שופר
שהגיעו לזמן שיכולים לאכול מאותו מין, כי הש"צ מוציא את הרבים ידי חובתם וכן
ולכן שפיר מברך אחד לכולם ,עכ"ל .וא"כ עמא דבר כל תפוצות ישראל וכן במצות
בברכת הגשמים ודאי שנכון וראוי שאחד מקרא מגילה ,וכ"כ המשנ"ב בסימן רכג
סקי"א לגבי ברכת שהחיינו על בנין בית
הכנסת וז"ל :בנה וכו' -וה"ה אם קנה בית
ודוקא כשבנה או קנה לעצמו אבל אם יש
לו שותפות בגוה כ"א מהשותפים מברך
ברכת הגשמים האהל רמג כלי
יברך ויוציא את האחרים ואיכא בזה רוב שאם אכל פרי חדש ולא בירך אבדה
ברכתו ,אך אם אין לו קרקע יכול לברך ההודאות ברוב עם.
שהרי מברך על טובה והצלה כללית כדין מי זאת עולה מ המדבר
ברכת הגומל ,אך אם עדיין לא נתפזרו
ולסיכום :אדם שראה את שפעת ירידת עבים ומזג האויר מעונן אף שהפסיק
הגשמים ולא בירך מיד – אם הגשם – נראה כי עדיין נחשב הזמן
יש לו קרקע אבדה ברכתו שהרי ברכתו לירידת גשמים ,וראוי שאחד יברך בקול
רם ויוציא את האחרים. על טובה גשמית וכדין ברכת שהחיינו
האהל פרסומי ניסא רמד כלי
פרסומי ניסא
עד שתכלה רגל מ השוק
שיטת הרמב" – אי סתירה בי התירוצי
שיטות הראשוני – שני התירוצי לקולא
שיטות הראשוני ג לפי תירו ראשו כל הלילה כשר
רשב"א הדלקת בית כשירה
שיטת הגר"א ע"פ התוספות – להחמיר כשני התירוצי
חידוש גדול – הרמב" ס"ל דשיעור חצי שעה אינו קשור כלל
לפרסו בחו
חידוש מחודש – 'ספק מצוה מהודרת' או 'ודאי מצוה ללא הידור'
הדליקה בפני והוציאה
העולה מ האמור:
הידור לעומת פרסו
'פרסומי ניסא' או 'תו עשרה'
מעל עשרי אמה ' פרסומי ניסא' או 'תו עשרה'
הדליק מעל עשרי – הבדל בי הדלקת בית להדלקת חו
הא יש חובה להדליק דוקא בבית
ששה הבדלי בי' הדלקת חו 'לבי' הדלקת פני'
מעל עשרי אמה ויש שכני בבניני שממול
בני רה"ר הנכנסי ויוצאי ברה"י – פרסומי ניסא
פרסומי ניסא ללא כלי או הדלקה בכלי
פרסומי ניסא או 'פחות משלשה'
פרסומי ניסא או חנוכיה מכס
פרסומי ניסא או טפח הסמו לפתח
מזוזה או פרסו
האהל רמה פרסומי ניסא כלי
הדלקה בפלג המנחה ברה"ר או הדלקה מאוחרת
פרסו לעומת 'מהדרי מ המהדרי'
העולה מ האמור:
ומצאנו בחקירה זו כמה אופנים לברר מצאנו ראינו במצות נר חנוכה יסוד
את התשובה: הלכתי הנקרא 'פרסומי ניסא'
)שבת כג (:בעי רבא :נר חנוכה וקידוש
א .ע"י בירור גדרי 'הדלקת לילה' שאחר היום מהו? קידוש היום עדיף -דתדיר ,או
דילמא :נר חנוכה עדיף ,משום פרסומי
זמן שכלתה רגל וממילא אין בני העיר ניסא? בתר דאבעיא הדר פשטה :נר
מצויים ברחוב ע"מ שיתפרסם הנס – ואם חנוכה עדיף ,משום פרסומי ניסא ע"כ.
נגדיר את ההלכה בדין הדלקה בשעת ליל ויש לחקור האם הפרסומי ניסא הוא חלק
– ממילא נוכל להקיש לכל דיני פרסומי. בלתי נפרד מהמצוה ובלעדיו אינו נחשבת
מצוה ,או שמא פרסום הנס הוא רק
ב .ע"י בירור גדרי 'הדלקת בית' שאין בה תוספת אבל המצוה יכולה להתקיים
בצורה פחות מהודרת ללא פרסום ,ואין
מציאות של פרסום לבני רה"ר כלל. להביא ראיה מעצם המושג 'פרסומי ניסא'
שנאמר בנר כיון שמצינו בגמרא )שבת כד(.
ג .ועוד יש לברר גדרי 'מעלות ההידורים' איבעיא להו :מהו להזכיר של חנוכה
בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא -לא
האם נעדיף הידור מסוים על פני הידור מדכרינן ,או דילמא :משום פרסומי ניסא
השייך לפרסומי ניסא. מדכרינן? -אמר רבא אמר רב סחורה אמר
רב הונא :אינו מזכיר ,ואם בא להזכיר -
עד שתכלה רגל מ השוק מזכיר בהודאה .רב הונא בר יהודה איקלע
לבי רבא ,סבר לאדכורי בבונה ירושלים.
בגמרא מסכת שבת )כא (:הובאה ברייתא אמר להו רב ששת :כתפלה ,מה תפלה -
בהודאה ,אף ברכת המזון – בהודאה,
בזה"ל :וכבתה אין זקוק לה, ע"כ .הראת לדעת כי הגמרא הגדירה את
ורמינהו :מצותה משתשקע החמה עד עצם מציאות החנוכה כפרסומי ניסא ,ואם
שתכלה רגל מן השוק .מאי לאו ,דאי אודה לה' בברכת המזון הרי זהו פרסומי
כבתה הדר מדליק לה -לא ,דאי לא ניסא ,וכן מצינו במצות ארבע כוסות
אדליק -מדליק .ואי נמי :לשיעורה .עד שהגמרא בפסחים )קיב (.הגדירה אותה
שתכלה רגל מן השוק - ,ועד כמה -אמר בשם 'פרסומי ניסא' ואף שאינה בפומבי.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן :עד
דכליא ריגלא דתרמודאי ,ע"כ.
ולכאורה מהא דתלתה הגמרא בתירוץ
הראשון את זמן ושיעור
ההדלקה ברגל אנשי השוק – משמע
שפרסומי ניסא הוא חלק מהותי מן
האהל פרסומי ניסא רמו כלי
השמן כרוך עם זמן ההדלקה ,דהיינו המצוה ואי ליכא פרסום לאנשי השוק –
לכתחילה עלי להדליק מיד ששקעה יש חיסרון מהותי במצוה ,ואם בא
החמה וליתן בה שיעור שמן עד שתכלה להדליק – לא יברך ,אך אם נתבונן
רגל ע"מ שתדלק בפועל כל זמן ההדלקה בתירוץ השני בפני עצמו נבחין כי אין
]ואם לא נתן שיעור מספיק בשעת הדלקה הגבלה לזמן ההדלקה וידליק אפילו
לא עשה ולא כלום[ אלא שאם נתאחר בסוף הלילה ,וא"כ לא חשו לפרסומי
מעט ובא להדליק כעשר דקות לפני תום שהרי ליכא אינשי בשוקא בשעות
הזמן ,די לו ליתן שיעור מועט של שמן
בנר כדי עשר דקות בלבד והרי להרמב"ם הלילה המאוחרות.
יש שיעור בנר אך זהו 'שיעור משתנה'
ע"פ זמן ההדלקה ,וז"ל הרמב"ם )פ"ד מה עדיף – פחות מכשיעור או
ה"ה( :אין מדליקין נרות חנוכה קודם בתוך הבית
שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא
מאחרין ולא מקדימין ,שכח או הזיד ולא ויש נפק"מ במחלוקת תירוצי הגמרא
הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך
עד שתכלה רגל מן השוק ,וכמה הוא זמן במידה ועומדת לפני האדם הברירה
זה כמו חצי שעה או יתר ,עבר זמן זה אינו בין שתי אפשרויות -או הדלקה בחוץ
מדליק ,וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה לזמן קצר פחות מכשיעור ,או הדלקה
דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק, בפנים לחצי שעה ,וכגון שעליו לצאת
הדליקה וכבתה אינו זקוק להדליקה פעם לדרך ואינו יכול להניח את הנרות בחוץ
אחרת ,נשארה דולקת אחר שכלתה רגל מבלי לשמור עליהם מחשש לשריפה -
מן השוק אם רצה לכבותה או לסלקה לתירוץ הראשון 'אי לא אדליק' – עדיף
עושה ,עכ"ל .ולפ"ד הרמב"ם אין מקום שידליק בחוץ אך לתירוץ שני 'לשיעורא'
לשאלה מה עדיף -או הדלקה בחוץ לזמן
קצר פחות מכשיעור ,או הדלקה בפנים – ידליק בפנים.
לחצי שעה כגון שעליו לצאת לדרך ואינו
יכול להניח את הנרות בחוץ מבלי לשמור שיטת הרמב" – אי סתירה
עליהם מחשש לשריפה ,דחייב להדליק בי התירוצי
בחוץ בשיעור של חצי שעה. ולכאורה כל דין פרסומי ניסא למול עיני
שיטות הראשוני – שני בני רה"ר שייך רק לפי התירוץ
התירוצי לקולא הראשון ,אבל אם נלמד כדרכו של רבינו
הרמב"ם דס"ל דשני התירוצים אינם
וכן מצינו לכמה מרבותינו הראשונים סותרים זה לזה אלא 'משלימים זה את זה'
הרי דין פרסומי ניסא שייך גם לתירוץ
שחידשו להקל כקולות שני השני ותורף דברי הרמב"ם דבאמת זמן
התירוצים גם יחד וזיל הכא מידחיא לך, ההדלקה הוא אך ורק משתשקע החמה
ועד שתכלה רגל מן השוק ,ואחר זמן זה
תם עידן המצוה לגמרי ,אלא שבא
התירוץ השני להוסיף עוד ביאור ששיעור
האהל רמז פרסומי ניסא כלי
חכמים זמנו שיוכל לדלוק שיהוי זמן ונמצא שאיני מחוייב להדליק אחר
'משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן שכלתה רגל וכקולת התירוץ הראשון,
השוק' שהוא כמו חצי שעה ,ולפי תירוץ ואף איני מחויב ליתן בנר כמות של חצי
זה אין כלל הגבלת זמן בקיום המצוה שעה וכדיעה זו נקט ראבי"ה סי' תתקעב
ומצותה לכתחילה כל הלילה בברכה אך הוב"ד בהגהות מימוניות בשם ר"ת הל'
מי שידליק נר קטן דלית ביה שיעורא לא חנוכה פ"ד ה"ה ,ובאו"ז הל' חנוכה סי'
עשה ולא כלום ויכבה וימלאהו כראוי שכב ,וכ"כ רבינו יחזקיהו ממגדיבורג
ויחזור וידליק בברכה – וא"כ אין כלל דין וז"ל :יש שפוסקין דבדרבנן הלך אחר
של 'פרסומי ניסא' למול מראה עיני אנשי המיקל ,הילכך אזלינן הכא לקולא והכא
השוק אלא יש ענין ליתן לכתחילה את לקולא ,וליכא שיעורא לנר חנוכה ,וגם
אם לא הדליק עד שתכלה רגל מן השוק,
הנר בחוץ. דעד אותו זמן איכא פרסומי ניסא ,שוב
אינו מדליק ופטור ,עכ"ל .ולמעשה גם
שיטות הראשוני ג לפי לדבריהם זמן החיוב שייך להתהלכות בני
תירו ראשו כל הלילה כשר
רה"ר בשוק.
ואפילו אם נלמד כדברי התירוץ הראשון
ואכן ,לפי כל מאן דס"ל דזמן ההדלקה
בגמרא' ,דאי לא אדליק –
מדליק' וממנו יש ללמוד את זמן הוא אך ורק משתשקע החמה ועד
ההדלקה ,דהיינו רק משתשקע החמה ועד שתכלה רגל – נראה פשוט שדין ההדלקה
שתכלה רגל מן השוק ,אבל אחר זמן זה תלוי בגדרי פרסום והא ראיה שמשעה
תם עידן המצוה ומי שידליק מכאן והלאה שאין מצויים בני השוק לפרסם בפניהם –
לא קיים מצות הדלקה וברכתו לבטלה
ומשמע מכאן שפרסומי ניסא הוא חלק כבר פקע חיוב ההדלקה.
מהותי במצוה עכ"ז מצינו בזה ביאורים
אבל אם נחשב את התירוץ השני בגמרא
ברבותינו הראשונים:
בפני עצמו – 'אי נמי לשיעורא'
שהוא שיעור השמן הניתן בנר ושיערו
א .אך עכ"ז כתב הלבוש )סי' תרעב ס"ב( שיהא בו שיעור מועט ולא שידלק ויכבה מיד ,והכרח לזה
מהדין המפורש בכבתה דאינו זקוק לה ואם אין שיעור כלל מהו החידוש באינו זקוק ,והרי דלקה
רגע אחד ודי ,אלא ע"כ שצריכה לדלוק שיהוי שיש בו חשיבות אך לא חצי שעה ,וכן מצאתי בבית הלוי
)על התורה ,חנוכה( שטען כי מה פירסומי ניסא איכא בהדלקת רגע ,והביא ראיה מהא דצריך לקנות נר
שבת ולוותר על נ"ח ואם אין צורך בשיהוי הדלקה בנ"ח יטיף כמה טיפין וידליק ויצא יד"ח והשאר
יהיה למצות שבת ולמה יוותר על מצות נ"ח אלא ודאי שיש שיעור מועט ]ונר שבת ברור שצריך שיעור
כדי סעודתו או עד שיישן[.
ב .ועורר בזה הרב אשר רובין שליט"א דנראה שפשוט פסקו כתירוץ הראשון בלבד ומדוע כתבו שנקטו
כקולי שני התירוצים ,ונ"ל לחדש כי הגבלת הזמן של ההדלקה אך ורק לחצי שעה של משתשקע ועד
שתכלה היא חומרא וקולא ,והשאלה מתי אני עומד דהיינו אם אהיה בצהריים ואני יודע כי יש לי הגבלת
זמן – הרי זו חומרא אך אם אהיה אחר שכלתה רגל הרי הגבלת הזמן היא קולא שאינני צריך להדליק.
האהל פרסומי ניסא רמח כלי
בטל קרבנו וכ"ש בתפלה דחד יומא והרשב"א ביאר וז"ל :לאו למימרא
דחוזר ומתפלל ,מיתיבי מעוות לא יוכל
לתקן זה שביטל קרית שמע או תפלה א"ר דאי לא אדליק בתוך שיעור
יוחנן הכא במאי עסקינן כגון שביטל זה אינו מדליק ,דהא תנן )מגילה כ (:כל
במזיד אמר רב אשי דיקא נמי דקתני ביטל שמצותו בלילה כשר כל הלילה ,אלא
ולא קתני טעה .והכי הלכתא דליכא מאן שלא עשה מצוה כתקנה דליכא פרסומי
דפליג .מכאן אני דן נמי דהוא הדין בנר ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק
ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא
חנוכה ,עכ"ל. כתקנה לגמרי ,וכן כתב מורי הרב ז"ל
ומצינו בדברי הריטב"א חידוש גדול בהלכותיו ,עכ"ל.
דעד שכלתה רגל מדליק בחוץ ואילו ראבי"ה) סימן תתקעב( חידש
ומשכלתה רגל מדליק בפנים וז"ל :ולפי
פירוש זה יש לפרש דה"ק דאי לא אדליק דאחר שכלתה רגל ידליק מדין
מדליק בחוץ עד ההיא שעתא ,אבל בתר תשלומין וז"ל :וגם נ"ל דאפילו לאחר
הכין אינו מדליק אלא בפנים ,דלדידהו שתכלה רגל מן השוק מיחייב להדליק.
נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא ובלבד ששכח ולא ביטל במזיד כמו
לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא שנוכיח לפנים ,וגם חייב לברך .והאי
לו ולבני ביתו דהא לקמן אמרינן דבשעת דקאמר דאי לא אדליק מצי מדליק ,פירוש
הסכנה מדליקה על שולחנו ודיו ,עכ"ל. מצי מדליק לשם מצווה בזמנה .ואל יאמר
ושיטתו מחודשת מאד ושונה משיטת כיון שעבר הזמן מה לי למהר עדיין יש
הרשב"א דאמנם תרוייהו ס"ל דזמנה כל שהות כל הלילה להדליק שלא בזמנה,
הלילה אך הרשב"א נקט כי אפשר אלא עד שתכלה רגל מן השוק שכר
להדליקה כל הלילה גם בחוץ ואילו הדלקה בזמנה יהבי ליה ומכאן ואילך
הריטב"א ס"ל דאיכא שתי סוגי הדלקות שכר מצוה בעלמא יהבי .כדתנן בפ"ק
הדלקה אחת היא כנגד בני רה"ר וזמנה דברכות )ט (:הקורא מכאן ואילך לא
משתשקע החמה ועד שתכלה רגל ,ואיכא הפסיד כאדם שקורא בתורה .וגרסינן
סוג שני של הדלקה והיא כנגד המדליק בפרק תפילת השחר )כו (.א"ר יוחנן טעה
ולא התפלל תפלת מנחה מתפלל תפילת
וב"ב וזמנה כל הלילה. ערבית שתים ,ואין בזה משום עבר זמנו
ג .ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי נולד בשנת ד"א תת"ק במיינץ שבגרמניה ,כבן למשפחת רבנים ופוסקים.
נפטר בעיר קלן בשנת תתקפ"ה אביו ר' יואל הלוי ,סבו ר' אליעזר ב"ר נתן )הראב"ן( ואחרים מקרובי
משפחתו ,היו מגדולי בעלי התוספות באשכנז ,והוא קיבל תורה מהם ,ומרבים מגדולי התורה האחרים
שבדור כרבי יהודה החסיד ור"א ממיץ .הוא נדד בערים רבות בגרמניה ,אך ברוב שנותיו חי בעיר בון
בזקנותו מילא את מקום אביו ברבנות קולוניא שם ייסד ישיבה שבה צמחו גדולי עולם כר' יצחק בו
משה בעל אור זרוע .עסק רבות בצורכי ציבור ,ולשם כך גם יצר קשרים עם אנשי השלטון ,אך התנגד
בתוקף להתערבותם בעניינים היהודיים .ספר הראבי"ה ,שכונה כנראה על -ידי מחברו 'אבי העזרי' ,כולל
לקט רחב היקף של פסקים ,דיונים ופירושים ב 1155 -סימנים ,לפי סדר מסכתות התלמוד.
האהל רמט פרסומי ניסא כלי
אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו וכ"כ במחזור ויטרי )סי רלו( וז"ל:
היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין
מצותה מן המובחר להדליק
מבפנים ,עכ"ל. משתשקע עד שתכלה מיהו כל הלילה
יכול להדליקה עד הבקר .דלא נתנו בו
ונתחדשו בדברי התוספות שלשה הזמן הזה .אלא משום פרסומי ניסא דהוי
חידושים: אז יותר.
א .הר"י פורת חידש כי אחר שעבר הזמן רשב"א הדלקת בית כשירה
של 'כלתה רגל' פקעה מצות הדלקה ועוד מצאתי ברשב"א מסכת שבת )כא(:
לפי תירוץ ראשון ולפי תירוץ שני בגמרא
וז"ל :ועוד נראה לי דעל כרחין
לא פקע. רבא אסור להשתמש לאורה אית ליה
דאמרינן לקמן )כ"ג (:אמר רבא פשיטא לי
ב .ועוד נתחדש בדברי הר"י פורת שיש נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום
שלום ביתו ,ואם איתא דמותר להשתמש
להחמיר כשני התירוצים – מחד לאורה עושה נר אחד ועולה לו לכאן
להזדרז ולהדליק כדברי התירוץ הראשון ולכאן ,ומניחה על שולחנו ודיו הוה ליה
ומאידך אם איחר – לא יוותר על ההדלקה למימר כדרך שאמרו בשעת הסכנה מניחו
אך ידליק בלא ברכה – שהרי מקיים את על שלחנו ודיו ,עכ"ל .ואם נר בבית
פסול – מה הועיל הרשב"א בהצעתו
המצוה רק מספק. להכניס את הנר – והרי הדלקת בית
פסולה היא אלא על כרחך י"ל דהדלקת
ג .ור"י חידש כי המדליק בפנים שאינו בית כשירה גם שלא בשעת הסכנה ,וא"כ
מוכח כי שעת הסכנה לאו דוקא ובכל
תלוי בכליית רגל – אין לו הגבלת זמן מצב שלא אוכל להדליק בחוץ – הדלקת
גם לתירוץ הראשון.
בית כשירה.
ומשמע מדבריהם כי יש להחמיר לכאן
שיטת הגר"א ע"פ התוספות –
ולכאן ולכן חובה הדליק כל להחמיר כשני התירוצי
הלילה אך מנגד לא יברך ,וכ"כ בספר
מעשה רב משם הגר"א )הלכות חנוכה סי' אך בתוספות מסכת שבת )כא :ד"ה דאי
רלו – רלז( וז"ל :חצי שעה אחר זמן כלות
רגל מן השוק מדליק בלא ברכה :במוצאי לא אדליק( וז"ל :אבל מכאן ואילך
שבת חנוכה מזדרזין מאד להתפלל עבר הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר
מעריב במוקדם האפשרי כדי שלא יעבור ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר
זמן הדלקה ויפסיד הברכה ,עכ"ל .הראת מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא
לדעת כי הבין הגר"א כי דינא דהדלקה משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה
אחר שכלתה רגל מוטל בספק ההכרעה
בשני תירוצי הגמרא וממילא כיון שלא
נפסקה ההלכה כמר או כמר -יש
להחמיר ולהדליק אחר שכלתה רגל ולא
האהל פרסומי ניסא כלי רנ
ספיקא לספיקא ,אלמא כל מין ספיקא יברך ,וכך ביאר בדבריהם הפר"ח )סי'
חדא הוא ,עכ"ל. תרעב( וז"ל :ומיהו אי בעי לברוכי או לא
הויא פלוגתא ,שהתוספות ]שבת כא ,ב
ומשמע מדברי הר"י פורת שבזמן ד"ה דאי[ כתבו בשם הר"י פורת ,דכיון
דאיכא תרי שינויי ]בגמרא שם[ ,לשינויא
הש"ס אם עבר הזמן אין יותר דאי לא אדליק מדליק ,משמע ,דדוקא עד
היתר להדליק בברכה ,כיון שיש לחוש שתכלה רגל מן השוק ,ומשם ואילך עבר
שעבר הזמן לגמרי ,ומדברי ר"י משמע הזמן .ולשינויא בתרא ,הוי לשיעור
שכהיום שההדלקה עברה לבית ]והתירו השמן ,וכיון דברייתא לא מיירי בזמן
חכמים את ההדלקה אף שאין בה פרסום[ ההדלקה ,א"כ מסתמא הויא כל הלילה,
יש שיהוי זמן להדליק כל הלילה בברכה, שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה
ואם נחבר את שתי הסברות דר"י פורת כדתנן בפרק שני דמגילה )כ (:ידליק
ודר"י יוצא שבזמן הש"ס אם עבר הזמן מספק ,וכן משמע מדברי הרא"ש ]שבת
אין היתר להכניס את החנוכיה הביתה פרק ב סימן ג[ .ומשמע ודאי ,דלענין
ולהדליק בברכה ,משום שבזמנם לא חל ברכה כיון דהוי ספיקא ,ספק ברכות
ההיתר של הדלקת פנים וממילא אם להקל .אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק
ההדלקה היא מוגדרת 'הדלקת חוץ' הרי אף על גב דספיקא דרבנן להקל ,משום
היא בנויה על יסוד 'פרסומי ניסא' ואם פרסומי ניסא .אבל ליכא למימר ,דמשום
עברה מציאות הפרסום ]בכליית הרגל מן דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש
השוק[ כבר פטור מלהדליק – וא"כ להחמיר בו ,דהא כל בעייא דלא איפשטא
לכאורה יש ראיה חזקה שלשיטת במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות
הרמב"ם שהורה בזה"ל :עבר זמן זה להקל .ועוד ,דאמרינן בפרק קמא דעכו"ם
אינו מדליק ,עכ"ל .וכן להתוספות )ע"ז ז (.בשל סופרים הלך אחר המיקל.
שנקטו כי בזמן הש"ס אין אפשרות ופרק כיצד מברכין )ברכות לו (.מייתי
להדליק בברכה בשעה שיש חסרון הש"ס מתניתין דצלף בית שמאי אומרים
בפרסומי ניסא –מוכח דפרסומי ניסא הוא כלאים בכרם ומודים שחייבים בערלה,
ופרכינן ,הא גופא קשיא ,אמרת צלף בית
חלק בלתי נפרד מן המצוה. שמאי אומרים כלאים בכרם אלמא מין
ירק הוא ,והדר תני שחייב בערלה אלמא
חידוש גדול – הרמב" ס"ל מין אילן הוא .ומשני ,בית שמאי ספוקי
דשיעור חצי שעה אינו קשור מספקא להו ,ועבדי הכא והכא לחומרא.
והדר פרכינן ,מכל מקום לבית שמאי הוה
כלל לפרסו בחו ליה ספק ערלה וכו' ,ולא מפליג בין
ובאמת יתכן לומר דהרמב"ם אכן ס"ל
דפרסומי ניסא הוי חלק
מהמצוה ,אך יש עוד מקום לחדש ולומר
ד .ורמז לשיטת הגר"א הנ"ל בביה"ל סי' תרעב ד"ה ולא מאחרים.
האהל רנא פרסומי ניסא כלי
האחרונים .אלא בשביל כי הם מוכרים דהרמב"ם ס"ל דאין הפרסום מעכב ,וזה
עצים לעשות מדורה להאיר .וכל זמן שעבר זמן חצי שעה לא ידליק – אינו
שאלו הם בשוק ,הוא זמן שקונים עצים מחמת שחסר בפרסומי אלא פשוט דס"ל
להאיר ,ועדיין הוא זמן הדלקת האור. דכך תיקנו חכמים שזמן המצוה יהיה אך
וכאשר כלה רגל דתרמודאי ,אין עוד זמן ורק בתוך הזמן הזה – ואה"נ אפילו בשעת
הסכנה שמדליקה על שולחנו חייב להזהר
להדליק ,עכ"ל. להדליק רק בזמן הזה שבו תיקנו את
ההדלקה – ובזה פליג על התוס' דסברי
ובשיעור 'הנרות הללו קודש' יצאנו דלפי תירוץ ראשון פקע החיוב להדליק
אחר שכלתה רגל אך לפי תירוץ שני איכא
לחדש בדעת השו"ע כי הבין חיוב כל הלילה ,וס"ל להרמב"ם דאי
דאיכא שתי דרכי הדלקות ,האחת - מדליק בבית איכא עידנא בכל הלילה.
הדלקת פרסום שזמנה משתשקע החמה ומצאתי סימוכין לסברא זו בדברי
ועד שתכלה רגל ולה יש גדרים לעצמה המהר"ל בספר נר מצוה )ח"ב עניני חנוכה(
כגון 'שיעור משתנה' ,ומיקומה בחוץ ויש וז"ל :ונראה לומר ,כי לכך הזמן עד
עוד סוג שונה של הדלקה והיא הדלקה שתכלה רגל מן השוק ,כי עיקר המצוה
ללא פרסום לבני רה"ר ומפרסם רק הוא להדליק כאשר עדיין מתעסקין
לעצמו וזמנה כל הלילה וחייב ליתן בה בעסקיהם .וזהו קודם דכליא רגל
שיעור הדלקה קבוע של חצי שעה, דתרמודאי מן השוק ,שעדיין הולכים בני
וממילא מובן מדוע נקטו הפוסקים כי יש אדם לקנות .וכיון שכן ,אפילו אם
לברך על הדלקת לילה והרי אם החיוב מדליקין מפנים ,כיון שהולכים לצורך
נולד רק מחשש לתירוץ השני – אין לברך עסקיהם ,הולכים גם לבית חביריהם
בכה"ג דהא ברכת ספק היא אבל אי לכ"ע בשביל עסקא .וכאשר כלה רגל
דתרמודאי ,ששוב אין להם עסק בשוק,
איכא 'הדלקת לילה' ניחא וניחא. הם נשארים בביתם ,ואין אחד הולך לבית
חבירו .לכך ,היכא דכליא רגל מן השוק,
חידוש מחודש – 'ספק מצוה שוב אינו מדליק .אבל בשעת הסכנה,
מהודרת' או 'ודאי מצוה ללא מניחה על שלחנו .ויש לפרש טעם שצריך
להדליק בשיעור הזה ,מפני שהאור צריך
הידור' שיהיה בתחלת הלילה ,כי החשיכה גורם
שידליק הנר .ואם לא כן ,למה נקט )שבת
והמדקדק בדברי תוספות לאור הביאור כא' (:רגל דתרמודאי' ,שהם מוכרים עצים
)רש"י שם( .ואי משום שהם האחרונים ,הוה
הזה יווכח כי אין שום הכרח ליה למימר 'עד שתכלה רגל מן השוק',
לבאר כי אחר שכלתה רגל לא יברך על וממילא רגל דתרמודאי הוא ,שהם
הדלקת פנים וכ"כ התוספות )כא :ד"ה דאי
לא אדליק( וז"ל :אבל מכאן ואילך עבר
הזמן אומר הר"י פורת דיש ליזהר
ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר
מדאי ומ"מ אם איחר ידליק מספק דהא
משני שינויי אחרינא ולר"י נראה דעתה
האהל פרסומי ניסא רנב כלי
דהיינו הדלקת חוץ על פתח ביתו ,או אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו
שמא עדיף לקיים 'ודאי מצוה לא היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין
מהודרת' דהיינו הדלקת פנים. מבפנים ,עכ"ל.
מחלוקת תוספות וריטב"א והחידוש בדברי קדשם כי רצו לעורר
ונראה לחדש כי בזה יחלקו התוס' על תוספות כי אחר שכלתה רגל
יש שתי אפשרויות – או להדליק בפנים
הריטב"א ,כי הריטב"א יורה בברכה שהרי בזה יש פרסום לבני הבית –
לאדם שבא להדליק אחר שכלתה רגל – או להדליק בחוץ ללא ברכה ומרויח בזה
להכניס את הנרות פנימה ולהדליקם על הצד של תירוץ שני בגמרא הרי הוא
בברכה למול בני הבית ואפילו שמקיים מקיים מצוה כתיקונה על פתח ביתו וא"צ
מצוה 'שלא כתקנה' אבל בודאי יוצא בפרסום לשום אדם בעולם ,אך מחשש
יד"ח ,ואילו התוספות יורו לו להדליק על לצד השני שבגמרא – לא יברך כיון
פתח חצירו מבחוץ ללא ברכה ואפילו שייתכן שאין מצוה בזה .והשיקול בזה
שלפי התירוץ הראשון אינו יוצא יד"ח – הוא האם יקיים 'ספק מצוה מהודרת'
עדיף כך.
הדליקה בפני והוציאה
הוא משום שהדלקת בית פסולה דליכא בגמרא שבת )כב (:נשאלה שאלה
ביה פרסומי ניסא וממילא כיון שהדליק
במקום פסול שוב אי אפשר לתקן ע"י בזה"ל :איבעיא להו :הדלקה
הנחה במקום כשר ,אך האפשרות השניה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה -תא
היא במידה ונאמר כי 'הנחה עושה מצוה' שמע -דאמר רבא :היה תפוש נר חנוכה
ממילא הפסול הוא רק מחמת שיש איסור ועומד -לא עשה ולא כלום .שמע מינה:
לטלטל נר חנוכה כיון שהרואה יאמר הנחה עושה מצוה -התם :הרואה אומר
לצורכו הוא דנקיט לה .תא שמע -דאמר
'לצרכו הוא דאדלקה'. רבא :הדליקה בפנים והוציאה -לא עשה
כלום .אי אמרת בשלמא הדלקה עושה
למעשה הורה הרמב"ם )פ"ד ה"ט( וז"ל: מצוה -הדלקה במקומו בעינן .משום הכי
לא עשה כלום .אלא אי אמרת הנחה
הדליקו מבפנים והוציאו דלוק עושה מצוה אמאי לא עשה ולא כלום? -
והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום עד התם נמי ,הרואה הוא אומר לצורכו הוא
שידליקנו במקומו ,אחז הנר בידו ועמד דאדלקה ,ע""כ .הרי דמהגמרא מוכח כי
לא עשה כלום שהרואה אומר לצרכו הוא הדליקה בפנים והוציאה לחוץ פסול ,אך
עומד .עששית שהיתה דולקת כל היום יש שתי אפשרויות לבאר את יסוד ההיתר
כולו למוצאי שבת מכבה ומברך ומדליקה האחת -אם 'הדלקה עושה מצוה' הפסול
שההדלקה היא המצוה ולא ההנחה,
עכ"ל .הרי שלפ"ד הרמב"ם בהית הוא
פרסומי ניסא האהל רנג כלי
ולהניחה לשם מצות חנוכה הילכך מקום הפסול בעצם להדלקה ומדבריו
עששית שהיתה דולקת כל היום לערב מבואר כי 'פרסומי ניסא' הוא חלק מהותי
מכבה ומדליקה לשם מצוה ומכל מקום מהמצוה והדלקת בית פסולה לחלוטין,
צריך שידליקנה במקום הנחתה שאם אך המעיין בדברי השו"ע סימן תרעה
הדליקה בפנים והוציאה לחוץ לא יצא ס"א וז"ל :הדלקה עושה מצוה ,ולא
שהרואה אומר לצרכו הוא מדליקה וכן הנחה ,שאם היתה מונחת במקומה שלא
אם מדליקה ואוחזה בידו במקומה לא לשם מצות חנוכה ,מדליקה שם וא"צ
יצא שהרואה אומר לצורכו הוא אוחזה, להסירה ולהניחה לשם מצות חנוכה.
עכ"ל .ודברי הטור מקורם בדברי הרא"ש לפיכך עששית שהיתה דולקת כל היום,
בסי' ז' וראשון לכולם הוא הרי"ף )ט(: שהדליקה מערב שבת למצות חנוכה,
וז"ל :ואמר רבא הדליקה מבפנים למוצאי שבת מכבה ומדליקה לשם
והוציאה לחוץ לא עשה ולא כלום מ"ט מצוה; ומ"מ צריך שידליקנה במקום
ה"נ הרואה אומר לצרכו הוא דנקיט לה, הנחתה ,שאם הדליקה בפנים והוציאה
עכ"ל .ומצאתי בשפת אמת )כב (:ישוב לחוץ ,לא יצא ,שהרואה אומר :לצורכו
נפלא לכל זה וז"ל :שם בגמ' ת"ש כו' הוא מדליקה; וכן אם מדליקה ואוחזה
הדלקה במקומו בעינן קשה מנ"ל להש"ס בידו ,במקומה ,לא יצא ,שהרואה אומר:
דיהי' פסול בדיעבד בהדליק בפנים לולי לצרכו הוא אוחזה עכ"ל .הרי שביאר את
הטעם דהרואה אומר כו' דהא חזינן טעם האיסור בהדליקה בפנים והוציאה
דבשעת סכנה מניחה ע"ש א"כ נראה רק מפני הרואה אומר ולא משום שהדליק
דדוקא לכתחילה מצותו מבחוץ אבל לא במקום פסול ודבריו צ"ב כיון שהגמרא
לעיכובא ואף על גב דהדלקה ע"מ אמאי הכריעה שהדלקה עושה מצוה וז"ל
פסול ובאמת מלשון הברייתא לעיל מצוה הגמרא :תא שמע ,דאמר רבי יהושע בן
להניחה ע"פ ביתו מבחוץ משמע דגם אם לוי :עששית שהיתה דולקת והולכת כל
הדליקה קודם שהניחה בפתח יצא ולכן היום כולו ,למוצאי שבת מכבה ומדליקה.
הי' נראה באמת דלמסקנא טעם הפסול אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה -
אינו משום שלא הי' הדלקה במקומו שפיר .אלא אי אמרת הנחה עושה מצוה,
ודוקא לסברת המקשה דלא ידע טעמא האי מכבה ומדליקה? מכבה ומגביהה
דהרואה כו' היה מוכרח לומר כן דבעינן ומניחה ומדליקה מיבעי ליה! ועוד,
הדלקה במקומו ושעת הסכנה שאני ולכך מדקא מברכינן אשר קדשנו במצותיו
במסקנא א"ש הא דקתני מצוה להניחה וצונו להדליק נר של חנוכה שמע מינה:
כיון דאינו עיכוב בדיעבד אי לא הי' הדלקה עושה מצוה ,שמע מינה ,ע"כ.
הדלקה במקומו דהוא רק למצוה כנ"ל אבל באמת כך כתב הטור וז"ל :לכתא
ובהכי מיושב מה דנקטו הפוסקים טעם הדלקה עושה מצוה ולא הנחה שאם
זה דהרואה אומר כו' ,עכ"ל .וכבר קדמו היתה מונחת במקומה שלא לשם מצות
הב"ח )סי' תרעה( וז"ל :גם ברי"ף )ט ב( חנוכה מדליקה שם וא"צ להסירה
האהל פרסומי ניסא רנד כלי
הדליק בחוץ והכניס לבית פסול מדין וברא"ש )סי' ז( ובסמ"ג )הל' חנוכה רנ ע"ד(
'הדלקה במקומה' שהרי אם ידליק בחוץ איכא להקשות שכולם כתבו כדברי רבינו
הרי הוא מפרסם לבני רה"ר ולא לבני ונראה ליישב שהם מפרשים דלמאי
ביתו ,וא"כ המדליק בחוץ והכניס לבית דמשני וקאמר התם נמי הרואה הוא אומר
ההדלקה שעשתה את המצוה היתה לצרכו הוא דאדלקה משמע דלא ס"ל הך
בפסול גמור לגבי מצב הפרסומי ניסא טעמא דהדלקה במקומה בעינן לגבי
בבית ]ואפילו שהיתה במצב של כשרות הדליקה מבפנים אלא קושטא הכי הוא
לגבי בני רה"ר[ וכן נאמר במצב שהדליק דאסור משום דהרואה וכו' וכאידך מימרא
בפנים והוציא לחוץ שהרי ברור דרבא דאמר היה תפוס נר חנוכה וכו' דאין
שההדלקה פסולה לבני רה"ר שהרי אינם להעמידה אלא מטעם דהרואה וכו' למאי
רואים אותה ]ואפילו שכשירה לבני ביתו[ דקיימא לן הדלקה עושה מצוה אם כן
ומה יועיל שעתה אחר ההדלקה יקח את טעם זה ברור ומוכח טפי ובאידך דרבא
הנרות ויניחם ברה"ר והרי הדלקה עושה דהדליקה בפנים נמי משום דהרואה וכו'
מצוה ,ועפ"ז נ"ל לדקדק בלשון הרמב"ם ולא משום הדלקה במקומה בעינן
)פ"ד ה"ט( וז"ל :הדליקו מבפנים והוציאו כדקס"ד מעיקרא אלא קיימא לן דלא
דלוק והניחו על פתח ביתו לא עשה כלום
עד שידליקנו במקומו ,עכ"ל .שמשמע בעינן הדלקה במקומה ,עכ"ל.
מדבריו שהפסול הוא מחמת שינויי
המקומות שלא הדליק במקומו ולא ונמצא א"כ שישנה מחלוקת עמוקה בין
מחמת שהדליק בבית ,וע"פ ביאור
מחודש זה אין הכרח לומר כי הרמב"ם הרמב"ם לשאר ראשונים האם
פוסל הדלקת פנים וא"כ לא מצאנו מי פרסומי ניסא לאנשי רה"ר מעכב או לא,
שיפסול הדלקה ללא 'פרסומי ניסא לבני להרמב"ם מעכב ואין מושג של 'פרסומי
ניסא לאנשי הבית' אא"כ מיירי בשעת
רה"ר' כגון הדלקה בתוך הבית. הסכנה ,אך לשאר ראשונים יש 'פרסומי
ניסא' גם בבית וממילא הבית הוא מקום
העולה מ האמור: כשר להדלקה ,אך באיכות פחותה ,וכך
ולסיכום – נמצא בתחילה צידדנו כי גם דעת השו"ע.
'פרסומי ניסא לבני רה"ר' אך במהלך השיעור עורר הרב ר' משה
לדעת הרמב"ם נראה שמעכב אא"כ
מדובר בשעת הסכנה ,ולכן ייאסר רויטמן שליט"א כי אין הכרח לומר
להדליק בברכה בבית בזמן ההדלקה או כי הרמב"ם פוסל 'הדלקת פנים' ומי
ברה"ר בשעת לילה אחר שכלתה רגל מן שידליק בפנים וישב לאור נרותיו יצא
השוק ,אך יצאנו לבאר ביאור חדש יד"ח אך הרמב"ם יצא לחדש כחידוש
בשיטת הרמב"ם וא"כ אין הכרח לומר דידן שכיון ששתי ההדלקות שונות
שהרמב"ם ס"ל לפסול 'הדלקת פנים' במהותן וההדלקה בבית פסולה לבני
רה"ר ,וכך גם להיפך הדלקת חוץ פסולה
לשמש עבור הדלקה לבני הבית ואה"נ
האהל רנה פרסומי ניסא כלי
בברכה ,אך ברור ומוסכם כי ההידור וכן צידדנו בתחילה כי התוספות יפסלו
של פרסומי ניסא הוא הידור חשוב 'הדלקת לילה' אבל דחינו כי אפשר
מאד ונוצח הידורים אחרים וכאן לבאר דמיירי במניח ברה"ר אחר
נתחיל למנות סוגים שונים של שכלתה רגל ,ולהלכה המדליק בבית –
הידורים בנר חנוכה ומה נעשה כאשר ההדלקה כשירה ]אך פחות מהודרת[
הם מתנגשים בהידור פרסומי ניסא וכן המדליק בלילה ברה"ר הרי זו
הדלקה פחותה אך כשירה וידליק
לבני רה"ר.
הידור לעומת פרסו
פרסום הנס טפי כשהיא למטה דדבר 'פרסומי ניסא' או 'תו עשרה'
העשוי לאור אין דרך להניחה כל כך
למטה וכן כתב בפירוש רבינו חננאל במסכת שבת )כא (:נאמר בזה"ל :תנן
ומצוה להניחה למטה מעשרה עכ"ל וכן
פסק סמ"ג )הל' חנוכה רנ ע"ד( וסמ"ק )סי' רפ התם גץ היוצא מתחת הפטיש
רעז .(.והרי"ף והרמב"ם השמיטו הא ויצא והזיק -חייב .גמל שטעון פשתן,
דמצוה להניחה למטה מעשרה משמע והוא עובר ברשות הרבים ,ונכנסה פשתנו
דסבירא להו דכיון דדחו בגמרא להא לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני,
דרבינא לא קיימא לן כוותיה ומכל מקום והדליק את הבירה -בעל הגמל חייב.
לענין מעשה נראה שצריך להניחה בתוך הניח חנוני את נרו מבחוץ -חנוני חייב.
עשרה כיון דלהנך רבוותא מצותה בתוך רבי יהודה אומר :בנר חנוכה פטור .אמר
עשרה ולהרי"ף והרמב"ם מצותה בין רבינא משמיה דרבא זאת אומרת :נר
בתוך עשרה בין למעלה מעשרה הילכך חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה .דאי
למיעבד כמצותה אליבא דכולי עלמא סלקא דעתך למעלה מעשרה -לימא ליה:
עדיף דהיינו בתוך עשרה ואף על פי היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו -
שהמרדכי )שבת סי' רסו( כתב דעכשיו ודילמא :אי מיטרחא ליה טובא אתי
שהרגילו להניחה בפנים נראה דאין לאימנועי ממצוה ,עכ"ל .וכתב הב"י בסי'
קפידא להניחה למעלה מעשרה דלא תרע"א וז"ל :וכתב הר"ן )ט :ד"ה גרסי'(
פרסום .מאחר שרבינו סתם דבריו משמע בשם ר"ח דקיימא לן כרבינא דלא שבקינן
דלא שני ליה בין מניח מבפנים למניח מאי דאפשיטא להו לרבא ורבינא ונקטינן
מבחוץ וכן נהגו לעשות המדקדקים, מאי דאידחי בגמרא בהך דילמא בעלמא
עכ"ל הב"י .ונמצא כי יש הידור להניח וכן פסק ה"ר יונה ולזה הסכים הרשב"א
את הנרות בתוך עשרה ,ובטעם הדבר )שבת כא :ד"ה אמר רבינא( ע"כ וכן כתב
מצינו להרא"ש דבהכי איכא פרסום הנס הרא"ש )סי' ה( וזה לשונו אף על גב דדחי
טפי ,כיון שדבר העשוי לאור אין דרך ליה מצוה להניחה למטה מעשרה
כדקאמר רבינא משמיה דרבא וגם איכא
האהל פרסומי ניסא כלי רנו
אחד למעלה מי"ט ואחד למטה מי"ט להניחו במקום נמוך אלא מציבים אותו
ודאי יניחנה בחלון שהיא למטה מי"ט, במקום גבוהה ע"מ לנצל את כל הנאת
עכ"ל .ובשעה"צ סק"ל ציין ע"ז :מגן אורו ,אך בריטב"א )כא (:כתב וז"ל :וא"ת
אברהם ואליה רבה וחיי אדם .ועיין בפרי נהי דמוכח מהכא דעדיף טפי להניחה תוך
מגדים וחיי אדם דמשמע ממגן אברהם גמל ורוכבו ,מנא לן שיהא מצוה להניחה
דעדיף טפי להניח בחלון הסמוך לרשות תוך עשרה ,וי"ל דבתורת טעמא אתינן
הרבים אף שהיא למעלה מי' טפחים, עלה ,דכיון דתוך גמל ורוכבו עדיף טפי
מלהניח בטפח הסמוך לפתח אף שהוא מפני שקרובה לו ונראית תוך רשותו,
יכול להניח למטה מי' טפחים ,ואף עדיף דבתוך עשרה טפי דהוי איהו ונרו
שהפרי מגדים מפקפק קצת בזה מכל ברשות אחת לגמרי ,דכל תוך עשרה
מקום אין לדחות דבר זה ,דענין שצריך חשיב רשות כדאמרינן בכל דוכתא דעד
היכר לבני רשות הרבים יש מקור גדול עשרה חשיב רשות הרבים )לקמן ק (.וכן
בגמרא ,דאמרו עד דכליא רגלא השיעור גבי סוכה ,ואמרינן נמי )סוכה ה(.
דתרמודאי ,וגם במה שאמרו מצוה שלא ירדה שכינה למטה מעשרה ,עכ"ל.
להניחה על פתח ביתו מבחוץ ,ואלו הא ועפ"ז חידש הריטב"א כי בבית אין צורך
דאמרו דלכתחלה צריך להניח למטה מי' להקפיד על הנחה בתוך עשרה וז"ל:
טפחים ,יש כמה ראשונים דדחו זה ועכשו נהגו העולם להניחה למעלה
מהלכה ,עיין בבית יוסף וכן במאירי ,עיין מעשרה טפחים ,ואפשר שלא נאמר כן
אלא במניחה ברשות הרבים כההיא דרבי
שם ,עכ"ל. יהודה ,אבל עכשו שאנו מניחים אותה
בפנים אין קפידא בדבר דעד לרקיע כוליה
לסיכום :ברור שיש להעדיף 'פרסומי
חד שיעורא ורשותא חשיב ,עכ"ל.
ניסא' על פני הידור 'הנחה תוך
עשרה' משום שזהו הידור מוסכם לכ"ע וכתב במשנה ברורה סימן תרעא
ואילו תוך עשרה אינו מוסכם לרי"ף
ורמב"ם ,ובפרט שבתוך הבית יש לצרף בסקכ"ז וז"ל :למטה מי"ט -
את דעת המרדכי שבבית א"צ להחמיר על דאיכא פרסום הנס טפי כשהוא למטה
תוך עשרה ,וגם הריטב"א חידש כי בבית דדבר העשוי לאור אין דרך להניחה כ"כ
הכל רשות אחת ואין הבדל בין תוך עשרה למטה ועיין בא"ר שכתב דהא דאין
העולם נזהרין בזה משום דסומכין על
למעל עשרה. המרדכי שכתב דעכשיו שהורגלו להניח
בפנים אין קפידא בזה אכן הטור סתם בזה
מעל עשרי אמה ' פרסומי ומשמע דס"ל דאין לחלק בזה וכן נוהגין
ניסא' או 'תו עשרה' כל המדקדקים כמ"ש בב"י .ואם דר
בעליה מניחה בחלון שהוא לצד ר"ה
ויש לדון מה יהיה דינו של אדם הגר אפילו אם החלון גבוה יותר מי"ט
מקרקעית העליה .ואם יש לו שתי חלונות
בבית מעל עשרים אמה מקרקע
רה"ר ,ומסתפק היכן להניח את הנר –
פרסומי ניסא האהל רנז כלי
דלמעלה מעשרים ליכא הכירא לבני האם ידליק בפתח ביתו מבפנים – וירויח
רשות הרבים ,ולבני הבית עדיף הכירא שמניח את נרו מצד הפתח ונמצא מוקף
דידהו סמוך לפתח ,עכ"ל .ואילו בפרי במצות מזוזה ונ"ח ,וגם יכול להציב את
מגדים משבצות זהב סק"ה פליג עלייהו הנר בתוך עשרה טפחים ,וגם יהיה היכר
וז"ל :עיין פרי חדש אם גבוה עשרים לנכנסים והיוצאים )טעם זה כתבו הב"ח בסי'
אמה אין מעלה כלל .ומיהו לדידן תרעא אות ז ואות י"א( או שמא יניח את הנר
דמדליקין בפנים ,רשאי להניח בחלון, בחלון דוקא וירויח שניכר יותר למיעוטא
ומכל מקום יש היכר קצת לבני רשות דמיעוטא מבני רה"ר המגביהים ראשיהם,
אבל לא יהיה מוקף במצות ,וגם יניח את
הרבים ,ועדיף כן ,עכ"ל. הנר מעל עשרה טפחים ונמצא שהפסיד
בתרתי – ובזאת נחלקו האחרונים הפר"ח
ומצאתי בריטב"א )כא (:שהתייחס שהורה להניח בצד הפתח )תרעא ס"ה(
וז"ל :ומה שכתב ואם היה דר בעליה וכו'
לסוגיא זו אלא שדבריו סתומים מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים .דבר
וז"ל :ואם דר בעליה מניחה בחלון ברור הוא ,שאם החלון למעלה מעשרים
הסמוכה לרשות הרבים .פי' וסתמא קאמר אמה ,שמניחה על פתח ביתו ,עכ"ל .וכ"כ
אף על פי שהיא גבוהה לבני רשות הרבים במחצית השקל סימן תרעא וז"ל :וכתב
למעלה מעשרים אמה ,דבדידיה משערינן פרי חדש )אות ה ד"ה ומ"ש מניחו( וז"ל :דבר
כיון דלא איפשר אלא בהכי וכדאמרינן, ברור הוא שאם החלון הוא למעלה
עכ"ל .ומתחילת דבריו משמע דכיון דאין מעשרים אמה שמניחו על פתח ביתו,
היכר לבני רה"ר הרי החיוב הופך להיות עכ"ל .ועשרים אמה ודאי מודדים מקרקע
פרסומי לבני הבית וזמ"ש 'דבדידיה רשות הרבים ולא מקרקע הבית ,דהא
משערינן כיון דלא איפשר אלא בהכי' טעמא דלמעלה מעשרים לא יצא ,דלא
ובשלמא שלא חשש לגובה מעל עשרה שלטה ביה עינא ,ובעינן שישלוט בו עין
כיון דלשיטתו בבית אין חילוק מה בני רשות הרבים .ומיהו לדידן דעיקר
למעלה ומה למטה ,אך יש להבין מדוע הכירא לבני הבית ,סגי אי הוא למטה
לא העדיף את ההנחה סמוך לפתח מדין מעשרים מקרקע הבית .ומכל מקום אפשר
מסובב במצות הורה להניח ע"ג החלון גם לדידן בגבוה חלון יותר מעשרים
ולא בפתח ואפשר לומר דסברתו כסברת מקרקע רשות הרבים ,עדיף טפי להניחו
הפמ"ג דאיכא מעט פרסומי ועדיף סמוך לפתח ובטפח הסמוך למזוזה ,כיון
מלהדר בהנחת פתח אך אולי יש לבאר
בדבריו דכיון שתקנת חכמים היא לדר
ה .ובשאילתות דרב אחאי )פרשת וישלח שאילתא כו( הוסיף עוד את מצות ציצית באמצע וז"ל :ומצוה
להניחה בטפח הסמוך לפתח והיכא מנח ליה פליגו בה רב אדא בריה דרבא ורבי ירמיה מדפתי חד
אמר מימין וחד אמר משמאל מאן דאמר מימין קא סבר כי היכי דלהוי תרתי מצוותא בחד דוכתא נר
חנוכה ומזוזה ומאן דאמר משמאל קא סבר כי היכי דלהוי מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעל הבית
בטלית מצוייצת ביניהן.
האהל פרסומי ניסא רנח כלי
מועט ולא שידלק ויכבה מיד ,והכרח לזה בעליה להדליק דוקא בחלון ולא בפתח –
מהדין המפורש בכבתה דאינו זקוק לה בהא הוי מעליותא לקיים דברי חכמים
ואם אין שיעור כלל מהו החידוש באינו
זקוק ,והרי דלקה רגע אחד ודי ,אלא ע"כ ולא בהדלקה סמוך לפתח.
שצריכה לדלוק שיהוי שיש בו חשיבות
אך לא חצי שעה ,וכן מצאתי בבית הלוי הדליק מעל עשרי – הבדל
)על התורה ,חנוכה( שטען כי מה פירסומי בי הדלקת בית להדלקת חו
ניסא איכא בהדלקת רגע ,והביא ראיה
מהא דצריך לקנות נר שבת ולוותר על נ"ח ובאמת יש להבין מאי שנא מהדין
ואם אין צורך בשיהוי הדלקה בנ"ח יטיף
כמה טיפין וידליק ויצא יד"ח והשאר המפורש בש"ס ונפסק בשו"ע
יהיה למצות שבת ולמה יוותר על מצות סי' תרעא ס"ו וז"ל :אבל אם מניחו
נ"ח אלא ודאי שיש צורך בשיעור מועט למעלה מעשרים אמה לא יצא ,ע"כ.
לנר חנוכה ,ואילו נר שבת ברור שצריך וחובה עלינו לבאר כי התם מיירי באדם
העולה על סולם ומדליק ע"ג עמוד גבוה
שיעור כדי סעודתו או עד שיישן. עשרים אמה ומיד יורד משם וממילא אין
כאן פרסום כלל ,לבני רה"ר ליכא פרסום
הא יש חובה להדליק דלא חזו ליה ,ולמדליק אין פרסום כיון
דוקא בבית שצריך שישהא באותו מקום שיעור
מחצית השעה ע"מ שייחשב פרסום
ויש לחקור האם המדליק באמצע רה"ר לדידיה והוא לא שהא שם אלא ירד מיד,
וא"ת והרי לדברי הפוסקים שחששו
יוצא יד"ח או שמא צריך 'בית' ונ"ל לתירוץ הראשון בגמרא שלפיו א"צ
לחדש כי כל דין 'בית' זהו רק עבור שיעור בנר וא"כ הרי פרסם כהוגן זמן
הדלקת 'פרסומי לבני רה"ר' – ואז פטור קצר לעצמו – אומר לך כי אף שלפי שיטת
מפרסומי לעצמו ויכול להדליק ולילך התירוץ הראשון באמת איני מחויב ליתן
לדרכו ,או להדליק ולהכנס לביתו ולא בנר כמות של חצי שעה ,אך עכ"ז כתב
יראה עוד הנרות במשך חצי שעה ,אבל הלבוש )סי' תרעב ס"ב( שיהא בו שיעור
ו .אבל העירני בני יאשיהו ני"ו שאפשר לבאר כי באמת יוצא יד"ח נ"ח אפילו ברגע קטון אך בפועל
בנ"ח בע"ש -אי אפשר להרויח 'זו וזו' כיון שמצות נ"ח מתחילה לחול אך ורק 'משתשקע החמה'
ואז ברור שאינו יכול לכבות ולהדליק נר חנוכה ולהדליק אותו בכוונת נר שבת כיון שכבר נכנסה השבת,
וכל זאת פשיטא לדעת הט"ז )תרעג סק"ט( דס"ל דאם כבתה בע"ש זקוק לה ולא קיים המצוה אבל באמת
אםילו לדעת השו"ע דס"ל דאפילו כבתה בע"ש אינו זקוק לה משום דמברכין על 'הכשר מצוה' עכ"ז
אינו יכול להדליק לשם מצות חנוכה ולכבות משום שהמצוה לא מוגדרת אפילו כהכשר מצוה כיון
שאינה ראויה להתחיל לחול בזמן החיוב ,ודבריו דברי טעם ,והצעתי את הקושיא בפני הרבנים בשיעור
ותירץ הרב ר' יהודה יו"ט זלזניק שליט"א דמיירי באדם שיש בידו נר אחד בלבד לכל החנוכה ואם ידליק
אותו עתה בימי החול – לא יהיה בידו נר שבת ומכאן הוכיח הבית הלוי שאם לא היה נצרך כלל שיעור
היה מכבהו ומצניעו למחר להדליק בו בשבת.
האהל רנט פרסומי ניסא כלי
ששה הבדלי בי' הדלקת חו' אם הפרסום הוא לדידיה אין כלל 'דין
לבי' הדלקת פני' בית' ויכול להדליק אפילו באמצע רה"ר
או במדבר ,וראיה לדבר ממנהג הדלקת
ולפי כל האמור נמצאו ששה הבדלים בין הנרות בבית הכנסת שאחד מטעמיו הוא
לצורך האורחים שאין להם בית וישנים
'הדלקת חוץ' להדלקת פנים: בבית הכנסת ,אבל עפ"ז יש להבין היאך
יחזור ויברך המדליק בבי הכנסת על נרות
א .למי מפרסם :בהדלקת חוץ מפרסם ביתו והרי נפטר בבית הכנסת ובשלמא
אם רגיל להדליק בפתח ביתו בפרסום הרי
לבני רה"ר ואילו בהדלקת פננים שההדלקה שונה היא וענינה להדליק
מפרסם לבני רה"י הוי אומר המדליק בפתח ביתו לצורך רה"ר אבל אם רגיל
עצמו ובני ביתו ואפילו אם יש נם שכנים להדליק לעצמו בביתו היאך יברך שוב
והרי יצא יד"ח פרסומי ניסא לעצמו ויש
הרי הם בכלל בני רה"י. לחדש כי באמת נאסור עליו את ההדלקה
לעצמו בביתו אא"כ ידליק לצורך פרסום
ב .זמן ההדלקה :הדלקת חוץ זמנה לבני ביתו ,אך בהדלקה הזאת שהיא
'פרסום לעצמו' נדרש תנאי חדש שהוא
מוגבל משתשקע החמה ועד שתכלה שישהא שם כל החצי שעה דאי לאו – לא
רגל מן השוק אך בהדלקת פנים זמנה קיים מצות פרסום ,ומינה נלמד למדליק
בביתו בשעת לילה מאוחרת שחייב
כל הלילה. לשהות שם כל החצי שעה ולא יכול
להדליק בברכה ולצאת לדרך או לשכב
ג .שיעור השמן :בהדלקת חוץ שיעור לישון ,ועפ"ז רציתי לבאר את דין המג"א
שהורה שמי שבא בשעת לילה לביתו
השמן משתנה ביחס לזמן שנותר ורוצה להדליק – צריך להעיר מבני ביתו
דהיינו אם אדליק עשר דקות אחר הזמן ולהדליק בפניהם – וכבר תמהו עליו
הרי שעלי ליתן רק שיעור של עשרים האחרונים עי' בשעה"צ )סי' תרעב סקי"ז(
דקות בנר ,אך בהדלקת פנים השיעור ובאג"מ אבל עתה נבאר כי כל זאת ע"מ
שיהיה 'עסק' סביב ההדלקה ולא ידליק
קבוע – חצי שעה.
לעצמו וילך לישון.
ד .תנאי 'בית' :בהדלקת חוץ חובה
שיהיה למדליק בית ע"מ לפרסם את
הנס אך בהדלקת חוץ אין צורך כלל בבית
ואה"נ מי שמדליק במקום 'שאינו בית'
יוצא בהדלקה זו יד"ח.
ה .שהיה בסמוך לנרות :בהדלקת חוץ
איני חייב להשאר סמוך לנרות אלא
אוכל להדליק וללכת לדרכי דהפרסום
ז .וסיוע לסברא זו מצאתי בשו"ת משנה הלכות )חלק ז סימן פו( וז"ל :ולפי"ז אומר אני דמי שהוא
הולך במכונית בלילה אף שאין לו בית ואין מדליקין עליו בביתו אבל יש עליו חיוב גופו שחייב
להדליק בכל מקום שהוא ולכן שפיר יכול להדליק אלא דבאמצע הרחוב לא תקנו להדליק אבל מי שהוא
במכונית שהוא רה"י לעצמו לפענ"ד יכול להדליק הנרות ולקיים המצוה כנלפענ"ד ,עכ"ל.
האהל פרסומי ניסא כלי רס
ההדלקה היתה בפסול ונשאר בצ"ע מכח לבני רה"ר העוברים ושבים שם ,אך
דברי הראבי"ה. בהדלקת פנים חובה עלי להשאר סמוך
ג .ועוד י"ל כדברי הריטב"א שהורה לנרות כלהזמן של חצי שעה.
שידליק בחלון. ו .הוצאה ידי חובה :בהדלקת חוץ
ד .ובר מן דין – ייתכן שהפרסום לשכנים המדליק פוטר בהדלקתו את כל בני
הבית ואפילו מי שלא נוכח במקום אבל
חשיב 'פרסומי ניסא' ונחלקו בזה בהדלקת פנים אינו יכול לפטור את מי
רבותינו האחרונים שהרי אינו מפרסם שאינו נוכח שם ועליו להדליק בעצמו
לבני 'רשות הרבים' אלא לבני 'רשות
היחיד' אך בשבט הלוי )ח"ד סוף סי' ס"ה( בברכה כשיגיע הביתה.
חישב זאת כפרסומי ניסא ]אל אם חלונו
פונה רק לשכן אחד או שנים נראה כי אין מעל עשרי אמה ויש שכני
בבניני שממול
זה חשיב 'רבים'[.
למעשה אדם הגר בקומה גבוהה וביתו
ה .ועוד מצינו את סברת המאירי )כב(.
גבוה מעל עשרים אמה מקרקע
שטען כי אחר שנדחו דברי רבינא יש רה"ר ,ויש לו שכנים הדרים בבנינים
מעלה להניח מעל עשרה טפחים ע"מ שמולו ,ודאי שנורה לו להדליק דוקא
בחלון ,ואפילו שנדרש להדליק מעל
להגדיל ולפרסם את הנס. עשרה טפחים ,ואפילו שמוותר על טפח
הסמוך לפתח שיש בו היכר לבני הבית,
ו .ואם הרחוב בנוי בשיפוע והבית גבוה
ומוותר על הידור 'מסובב במצוות'.
עשרים אמה מקרקע רה"ר אך בהמשך
עליית הרחוב כבר אינו בגובה עשרים – ונראה ליתן כמה טעמים הגונים בזה:
נראה שג"כ נחשיב את ההדלקה כפחות
א .לפי שיש לנו את הוראת הפמ"ג
מגובה עשרים.
דאיכא עדיין מעט פרסומי.
והערה למעשה ,יען ראיתי שיש
ב .ועוד נצרף את סברת ראבי"ה שהורה
מדליקים מבחוץ לדלת הבית
בצד הפונה לבנין וסוברים שעושים כי אם יש קירות מהקרקע ועד הנר –
'פרסומי ניסא' לשכנים שממול ,וזה גרוע שלטא ביה עינא וההדלקה כשירה,
מאד דהא ליכא בהא 'פרסומי ניסא' לבני ומצאתי בפמ"ג )תרעא א"א סק"ז( שדן
רה"ר' ואף לעצמו אינו מפרסם כיון באדם שהדליק בברכה מעל עשרים אמה
שאינו רואה את הנרות ומה הועיל ועתה רוצה להוריד ,לכבות ולהדליק שוב
בתקנתו ויצא קירח מכאן ומכאן ,ואם בא – האם יברך שוב כיון שלכאורה
להדליק בפתח -היה ראוי שידליק בפתח
הבית מבפנים.
האהל רסא פרסומי ניסא כלי
פרסומי ניסא ללא כלי או בני רה"ר הנכנסי ויוצאי
הדלקה בכלי ברה"י – פרסומי ניסא
ובחסד לאברהם )מעין ב נהר נח( כתב במסכת שבת )כא (:נאמר וז"ל :תנן התם
וז"ל :דע כי בנרות צריך תנאים, גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא
הא' באיזה כלי ראוי לנר חנוכה ,דע והזיק -חייב .גמל שטעון פשתן ,והוא
שט"ו מיני כלים ראוים להדלקה וכל עובר ברשות הרבים ,ונכנסה פשתנו לתוך
הקודם קודם מהם משובח משום זה אלי החנות ודלקה בנרו של חנוני ,והדליק את
ואנוהו ,הא' כלי זהב ,ב' כלי כסף ,ג' הבירה -בעל הגמל חייב .הניח חנוני את
נחושת קלל דומה לזהב ,ד' נחושת נרו מבחוץ -חנוני חייב .רבי יהודה
אדום ,ה' של ברזל ,ו' בדיל ,ז' עופרת, אומר :בנר חנוכה פטור .וביאר רש"י בנר
ח' כלי אבנים ,ט' כלי זכוכית ,י' כלי חנוכה פטור -חנוני ,שברשות פירסום
עצים ,י"א כלי חרס מצופה באבר ,י"ב מצוה הניחה שם .ותימה מדוע טרח רש"י
כלי חרס בלתי מצופה וצריך שיהיה להשמיענו כי האיש שפטרו ר"י הוא
חדש ,י"ג קליפות רימון ,י"ד קליפות 'חנוני' והרי בו עסקינן ומקושיא זו חידש
אגוז הנדיי ,ט"ו קליפות האלון ,ואלו ביאור בבחתם סופר וז"ל :וי"ל דוקא
הקליפות צריך לעשותם כלי כמו בחנוני פליג ת"ק משום דיכול להדליק
לעשותם כף מאזנים או למוד בהם בפנים ונמי איכא פרסום ניסא כי רבים
פלפלין וכיוצא ,אבל קליפות בצלים משכימים לפתחו ומה שמדליק בפתח
וביצים וכיוצא אינם ראוים להדלקה .וכל רה"ר היא רק מצוה מן המובחר ואפ"ה
הט"ו כלים הנזכרים שאינם יכולים פליג ר' יהודה והל' כוותי' כדמוכח מרבנן
לעמוד מאליו בלא סמיכה אינם ראויים הנ"ל דרהטי בשבת לפירקא וא"ש הכל
לנר חנוכה ,עכ"ל .ומדבריו למדנו וק"ל ,עכ"ל .ולמדנו מדבריו חידוש גדול
– דבני רשות הרבים שנכנסים לתוך רשות
שלשה חידושים: היחיד הרי הם יוצרים מציאות של רה"ר
בתוך רה"י ,ונראה שעדיין אין ללמוד
הראשון – שיש מעלות מעלות מכך לדין בנין שמול דירה – כיון שכאן
בגוונא דחנוני נכנסים בני רה"ר מרה"ר
בחשיבות הכלים. לחנותו ,אך בבנין – השכנים הם בני רה"י
והשני ]והוא גדול מן הראשון[ – המביטים בנרות.
שע"מ להדליק נר חנוכה נדרש כלי
שיש לו איזו שהיא חשיבות לשימושים
ח .וכהיום מצוי בחנויות חנוכיות יקרות ומהודרות מזכוכית ולפ"ז נראה שיש להעדיף כלי מתכת פשוט
ע"פ הני כלי זכוכית ,אך אם עשויות החנוכיות מזכוכית הנקראת 'קריסטל' או 'בדולח' יש לעיין כיון
שהחומר הנ"ל מיוצר מזכוכית בתוספת מתכות יקרותת כגון טיטניום או זירקוניום וא"כ אולי חשיבא
כמתכת ]אך עכ"ז נראה שאין להחשיבה יותר מכסף[ ואף שערכה רב נראה שזהו מחמת האומנות בעיצוב
הנסירה של החומר.
האהל פרסומי ניסא רסב כלי
פרסומי ניסא או 'פחות משלשה' אחרים – וחידוש זה מקורו בדברי רבי
יצחק בן הראב"ד.
בטור סי' תרע"א הביא בשם מהר"ם
וחידוש שלישי – שכלי שאינו עומד
מרוטנבורג שהיה מקפיד להניח
את הנרות מעל שלשה טפחים ,וביאר ללא תמיכה אינו נחשב כלי.
בלבוש הטעם שאין הבריות משגיחין
עליו וליכא פרסומי ניסא ,ובשו"ת ויען וע"פ יסוד זה חידש בשו"ת שבט הלוי
יוסף )אורח חיים סימן תא( מצאתי שכתב ע"ז
וז"ל :הנה מה שכתב הב"ח )סימן תרע"א )חלק ח סימן קנז( שדין הידור
ס"י( הטעם דאם הוא למטה מג' טפחים ההדלקה בכוסות זכוכית המונחות
הוא כארעא סמיכתא ואינו ניכר שבעל בחנוכית כסף וזהב תליא בדין חיוב כלי
הבית הניחו שם ,קשה להבין טעם זה, בנ"ח וז"ל :ואחרי כל הנ"ל אם נחליט
למה עי"ז אינו ניכר שבעל הבית הניחו לגמרי כהחסד לאברהם וכאבני נזר הנ"ל
שם ,בשלמא אם אינו בטפח סמוך לפתח דהוא ממש דבר המעכב בנ"ח א"כ כיון
אלא רחוק מהפתח ,כיון שהוא ברשות שהשמן בזכוכית הזה על המנורה וא"כ
הרבים בחוץ אין לו שייכות עם הבית מתקיים עיקר המצוה בכלי זכוכית לא
שהבעל הבית דר שם ,אבל אם הוא בטפח בכסף וזהב של המנורה .אבל אם העיקר
הסמוך לפתח מה בכך שהוא מונח ע"ג שאין דין כלי מעכב ,והעיקר שיהיו נרות
קרקע ,ואפשר כוונתו משום דאין דרך בני דולקים ,ואין הכלי בכלל המצוה וצורת
אדם להניח דבר חשוב על גבי קרקע, המנורה רק הכשר ונוי ,מה שנראה שכ"ה
משום זה נראה כאילו איזה עובר ושב סתימת הפוסקים ,קרוב לומר שזכוכית
הניחו שם שלא במתכוין ,וכל זה לא שייך הזה בטל לעיקר המנורה שהיא כסף או
אצלינו שמדליקין בפנים ,ובאמת כתב זהב ושפיר דמי בגדר מעלות של זה אלי
האר"י ז"ל ע"פ דרך הקבלה טעם אחר על ואנוהו ,עכ"ל .ויש לעיין מה יהיה דינו
מה שיהא למעלה מג' טפחים ,ואולי של אדם שיש בידו רק חנוכיה יקרה
הקדמונים ג"כ ידעו מזה אלא שהסתירו ואינו יכול להניחה בחוץ מחשש גניבה
הדברים .וע"פ פשטות יותר מובן לומר ואם ידליק בחוץ יוכל רק להדליק ללא
הטעם דהוא מחמת כבוד המצוה ,אבל אם כלי והשאלה האם נעדיף הדלקה בפנים
מדליקין במנורה של כסף ומניחין תחתיו ללא פרסומי ניסא בחנוכיה מהודרת ,או
טס ודאי לא שייך לחוש משום חשש שנורה לו להדליק בחוץ הדלקה שככל
בזיון ,עכ"ל .הרי שבמקום נמוך כזה אין הנראה פסולה לדעת החסד לאברהם,
חשיבות לנר ,ויש לעיין מה יהיה הדין אם ולכאורה נראה פשוט שנורה לו להדליק
יש בפניו אפשרות להניח את הנר בחוץ בפנים ולא להדליק בחוץ בכלים גרועים
ע"ג קרקע בפחות משלשה או להניחו הפוסלים את ההדלקה ,אך נראה לענ"ד
מעל שלשה בתוך הבית ,ונראה פשוט שכל דברי החסד לאברהם נאמרו אך ורק
שנורה לו להדליק בחוץ בתוך שלשה : בנר שמן אך בנרות שעוה אינו צריך
לכלי כלל וכלל ,ולכן נתיר לדבקן בכותל
ללא חשש.
האהל רסג פרסומי ניסא כלי
נמנעים מלהדליק בפתח החצר וז"ל :נר א .כיון שההידור שלפרסומי מקורו
חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו
מבחוץ בטפח הסמוך לפתח מצד שמאל מהש"ס והידור של למעלה משלשה
כשנכנסין לבית ואם הוא דר בעליה מקורו רק מדברי מהר"ם – ובדיעבד אם
מניחה בחלון הסמוך לר"ה מבחוץ
ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו כך הדליק למטה משלשה יצא יד"ח.
פשוט בשבת פרש"י מבחוץ בפתח
החיצון הסמוך לר"ה אבל הנרות מבפנים ב .ובפרט אם ידליק במנורה יקרה אין
וי"מ מבחוץ ממש בר"ה ועתה נוהגין
להדליקה מבפנים לפתח הסמוך לרשות לומר שאינו לשם מצוה – ע"פ יסוד
הרבים ויש שנוהגין להדליקה מבפנים דברי הויען יוסף.
לפתח הסמוך לחצר משום דשכיחי גוים
וגנבים ועוד שאין רגילין לקבוע מזוזה ג .ואם יהיה במרפסת – בזה יש להקל
לפתח הפתוח לרשות הרבים משום גוים
שיטלו אותה ויש מזוזה לפתח הפתוח ע"פ טעם הב"ח שתלה הכל בשייכות
לחצר ויהיה מזוזה לימין ונר חנוכה לבעה"ב ואם מונח הנר על רצפת
בשמאל ,עכ"ל .אבל באמת נראה שאין המרפסת לית למיחש שמא לאו בעה"ב
לסמוך ע"ז אלא יותר ראוי להדליק בפתח
הפונה לרה"ר ורבינו ירוחם רצה ליתן הניחו שם.
טעם למנהג שנהגו העם מעצמם ,ובפרט
שגם בהדלקה על פתח הבית ]הפתוח פרסומי ניסא או חנוכיה מכס
לחצר[ היה אפשר לראות את הנרות
מרה"ר ,כדמוכח מדברי הטור )סי' תרעז( בזה ברור כי יש לוותר על ההידור
וז"ל :כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל
בתשובות בן האוכל אצל אביו או האוכל להדליק בשל כסף ולהדליק בפרסום
אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה בנרות פשוטים.
צריך להדליק שכיון שיש לו בית מיוחד
לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו פרסומי ניסא או טפח
איכא חשדא אם אינו מדליק שאין העולם הסמו לפתח
יודעין שאוכל במקום אחר ואפילו לדידן
שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר בזה נראה פשוט שיעדיף טפח הסמוך
יודעין שאוכל במקום אחר אפ"ה שייך
חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח משום דאם לא יהיה בטפח הסמוך –
הבית ורואים שאינו מדליק ע"כ ,עכ"ל לא יהיה היכר שבעל הבית הניחו שם
הטור .ומוכח מדבריו שבני רה"ר רואים וממילא לא הוי יחס בין הפרסומי ניסא
לבעל הבית.
מזוזה או פרסו
ונידון מצוי מאד באדם שיש לו חצר
הפתוחה לרה"ר ואין בה מזוזה
ומחשב בדעתו האם ידליק שם או בפתח
ביתו הפונה לחצר דהתם אית ליה מזוזה,
ומצאתי שרבינו ירוחם )נתיב ט' ח"א סא ט"ב(
ביאר ע"פ הידור זה את הסיבה שבגללה
האהל פרסומי ניסא רסד כלי
את המתרחש בחצר דאי לאו הכי לא היה מדליק לעצמו – נתיר למעט בפרסום
ולהניח על פתח הבית. מתחייב אותו אדם.
הידור ’מהדרין’ לעומת ’מהדרין מן הדלקה בפלג המנחה ברה"ר או
המהדרין’ הדלקה מאוחרת
ואגב ,כבר מצינו שיש מקום לוותר על ועפ"ז נראה פשוט שאם עומדות לפני
הידור אחד למען הידור אחר וזאת שתי ברירות – או להדליק בפלג
בדברי התוספות שביארו כי המהדרין המנחה או להדליק בלילה ברור שעלי
בנ"ח מדליקים כל אחד ואחד אך אם להעדיף את הדלקת הלילה כיון
ירצו להדר עוד יש לוותר על ההידור שבהדלקת פלג מצינו שכף החיים הורה
בריבוי נרות בני הבית ויצטרכו להדליק שלא לברך עליה ,ואילו בהדלקת לילה
רק חנוכיה אחת ולהוסיף מיום אל יום
ע"מ לגרום היכר לימים היוצאים ,וצא יוצא יד"ח.
וחשב – אדם שיש לו תשעה בנים ידליק
הוא ובניו כל יום מימי החנוכה עשרה פרסו לעומת 'מהדרי מ
נרות וייקרא 'מהדרין' וכל ימי החנוכה המהדרי'
ידליק שמונים נרות אך אם ירצה להיות
'מהדר מן המהדר' ידליק ביום ראשון רק טור סימן תרעז וז"ל :כתב רב שר שלום
נר אחד וביום שמיני רק שמונה וסך הכל
בכל ימי החנוכה ידליק רק שלשים וששה אנשים הרבה הדרים בחצר אחד
נרות – וא"כ ע"מ להדר בהיכר הימים שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן
עליו לוותר על הידור בהדלקת כל אחד ויוצאין כולן בנר אחד אבל להידור מצוה
כל א' וא' מדליק לעצמו על פתח ביתו,
מבני הבית. עכ"ל .וביאור דבריו כי אם כל הדיירים
משתתפים יחד ויוצאים בנר חנוכה
העולה מ האמור: בפרסום רב – על פתח חצירם ,אך אם
ירצו בני החצר להיות 'מהדרין מן
למעשה נראה כי אם אדם עומד לשוב המהדרין' אך להדליק כל אחד ואחד
ולצורך הידור זה שענינו הוא להיות
בשעה מאוחרת ולא יוכל 'מוסיף והולך' נדרשים בני החצר להרחיק
להדליק בזמן – עדיף שידליק הוא עצמו את נרותיהם אחד מן השני ואין מקום על
מאשר שימנה שליח להדליק עליו, הפתח הצר שיוכלו כל בני החצר להניח
ואפילו אם אשתו בביתו ויכולה להדליק נרותיהם שהרי בכך לא יהיה ניכר ההידור
– ימתין עד שישוב לביתו וידליק הוא של 'ימים היוצאים' ולכן מכניסים בני
עצמו בברכה ,ובפרט אם מיקום החנוכיה החצר את נרותיהם ומדליקים איש איש
מוצב במקום הניכר גם לאנשי הבית וגם על פתח ביתו ,וא"כ למדנו מכאן יסוד
לאנשי רה"ר דהכא יוצא יד"ח לכל גדול – שע"מ להרויח הידור של 'מהדרין
השיטות – דהרי לתירוץ שני בתוספות כל מן המהדרין' דמוסיף והולך וכל אחד
האהל רסה פרסומי ניסא כלי
הלילה כשר להדלקת חוץ ,ואפילו לתירוץ שלא כלתה רגל מן השוק ,ויש בזה הידור
ראשון שהדלקת חוץ פסולה אחר שכלתה נוסף של 'שלום וחביבות ביתו' שמדליק
רגל – עתה מדליק במקום הנראה לבני בחברת בני ביתו ,ונראה פשוט שאין לו
הבית והדלקתו כשירה ,ובפרט אם עדיין לאדם לוותר על עניני מצוה חשובים
יש אינשי שהולכים ושבים ברה"ר – כמסירת שיעור תורה ע"מ להדליק קודם
שתכלה רגל. שאפשר להקל ולהגדיר את השעה כשעה
פורים – הנהגת הייחוד האהל כלי רסו
פורים – הנהגת הייחוד
שתי מלחמות ,גלויה וסמויה
אסתר – חוה ,המ הנחש
יי – ויגזול את החנית
פורי כולל את כל החגי
"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ריוח בהתעורר עלינו הארות ימי הפורים
והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת
ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת עלינו להבין כמה ענינים
הגעת למלכות" שכאן מדבר מרדכי עם יסודיים.
אסתר והיה צריך להזכיר "ריוח והצלה
יעמוד ליהודים מהקב"ה" ולא לומר ויש לפתוח בכמה תמיהות.
'ממקום אחר'. א .בכל החגים אנו מוצאים כי שם החג
ג .אך ע"פ הידוע לנו נרמז שם הויה נקבע על שם 'גולת הכותרת' של
מעשה הנס -בחג הפסח ע"ש נס הפסיחה,
במגילה ארבע עשרה פעם בר"ת ובחג הסוכות ע"ש ההגנה בענני כבוד,
וס"ת ודוגמא לדבר בדברי אסתר "יבא ובחג מתן תורה פשוט ,אך בפורים נקראו
המלך והמן היום" והוא הויה כסדרה הימים 'פורים ע"ש הפור' ויש לתמוה בזה
בר"ת ,ויש להבין – מה ענין ריבוי – שהרי ענין הפור היה מעשה ביוזמת
הרמזים הללו שזו תופעה ייחודית שלא המן לרעת ישראל ,ומדוע נזכר שם החג
דוקא על הפעולה ההיא של המן וזאת
מצאנוה בשום מקום. לעומת חג הפסח שבו נבחר מעשה
ההצלה המיוחד של הקב"ה בעצמו 'הוא
ד .וביותר יש לעורר כי ארבע מתוך
ולא מלאך'.
שמות ההויה הרמוזים מופיעים בתוך
דברי ומעשי המן והם" :זה איננו שוה לי" ב .מדוע לא נזכר שם שמים במגילה כלל
-הוהי" ,המלך יבוא ויבא המן" -היוה,
"ראה כי כלתה אליו" -היהו" ,כי כלתה וכלל ]וזאת לעומת ניסי הצלה אחרים
כגון שירת הים שבה נזכר שם הויה ח"י
אליו הרעה" -יקוק ]הויה כסדרה[. פעמים[ וביותר קשה הפסוק )פ"ד פס' יד(
רסז פורים – הנהגת הייחוד האהל כלי
כלל אלא אך ורק לעתיד לבא יתבאר כיצד ה .ועוד יש לעורר ,מדוע חלק
לכל אורך מסלולי העולם -הרע באמת
היה בשליטת הקדושה ורק עשה את מההויות הרמוזות הן כסדרן וחלק
הויות הפוכות.
דברה ככלי ביד היוצר.
שתי מלחמות ,גלויה וסמויה
אסתר – חוה ,המ הנחש
ותחילה יש להקדים כי ישנה מלחמה
למעשה מגלה לנו הקבלה )מהר"א הכהן
עמוקה בין הטוב והרע מאז
בסוף מדרש אליהו בשם מהרח"ו בריאת האדם ועד ימינו אנו ,והטוב מנצח
וכובש מטרה אחר מטרה אך יש במלחמה
והוב"ד בדבש לפי א ,ד( כי המאבק במגילה זו שני סגנונות לחימה ,יש מלחמה גלויה
בין אסתר להמן הוא קרב עתיק יומין שבה הטוב עורך מערכה כנגד כוחות הרע
שמתחיל בהדחת הנחש את חוה לאכול ונוצח אותם וזו מלחמה גלויה לעין
ודוגמא לדבר יציאת מצרים שבו הקב"ה
מעץ הדעת טוב ורע. מנהל מאבק גלוי בין ה' לבין פרעה
ומצרים ,אך ישנה מלחמה שקטה ועמוקה
הנחש הוא המן ומצינו כמה קשרים שבה הטובב בעצם 'מנהל' את הרע
ומעצים אותו ומזמין לו 'הצלחות
בינהם: לכאורה' עד שהרע מגיע להבנה כי הוא
ניצח את הטוב – ואז מתהפך הגלגל
פתחו באף :במדרש )בר"ר פי"ט ב( נאמר והטוב מפיל את הרע ברגע אחד והרע
מבין כי 'נפל בפח' ובעצם כל המהלכים
ששניהם פתחו באף ונאבדו באף היו תכסיסי הטעיה והוא בכל הליכותיו
הנחש אמר "אף כי אמר אלקים" והמן שירת את הטוב ,ובמלחמה זו הנצחון
גדול לאין ערוך מהמלחמה הגלויה,
"אף לא הביאה אסתר". משום שבצורה גלויה יש לכאורה שני
כוחות הנלחמים אחד בשני וגם כאשר
שבעים פסוקים :וכן מצינו )במדב"ר הטוב מנצח עדין לא הוכח כי לרע אין
מציאות עצמית אלא פשוט הוברר כי
פרשת נשא פר' יד( בזה"ל :א"ר
פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים הטוב גבר על הרע.
עליהם שבעים פסוקים הנחש והמן הרשע
הנחש מבראשית עד ארור אתה מכל אך במלחמה הסמויה -מתברר למפרע
הבהמה שבעים פסוקים המן מאחר
הדברים האלה גדל המלך וגו' עד ויתלו כי לרע לא היתה מעולם 'מציאות
את המן שבעים פסוקים לתכלית שבעים עצמית' אלא הוא בעצם רק היה 'כלי
שרת' בידי הקדושה ,והנצחון כאן הוא
נתלה על חמשים ,ע"כ. בעוצמה אדירה ואינו מתראה בעולם הזה
מדוחף לנדחף :ובאמת מצינו שההמן
בצורתו הראשונה כנחש דחף
את חוה על העץ וכאן מצינו שהמן "נדחף
אל ביתו" ועוד מצינו במסכת מגילה )טז(.
וז"ל :והמן נפל על המטה ,נפל? נפל
מיבעי ליה! -אמר רבי אלעזר :מלמד
פורים – הנהגת הייחוד האהל כלי רסח
גם כאן ראינו את היסוד להתנהלות שבא מלאך והפילו עליה .אמר :ויי
מביתא ויי מברא ,ע"כ.
הזו של 'ויגזול את החנית מיד
המצרי' בעץ שמכין המן למרדכי קשר לעץ הדעת :ובמסכת חולין )קלט(:
ולבסוף נתלה עליו. וז"ל :המן מן התורה מנין? המן
העץ ,ע"כ.
לכאורה נראה לצופה מן הצד בההלך
יי – ויגזול את החנית
תקופת אחשורוש כי כל מה
שקורה הוא מקרי בלבד ,וכך גם מניח ואכן שיטת המן בדרכו הראשונה
המן ולכן בהגיעו לשיא גבהו )פרק ה פס' יג(
באמרו "וכל זה איננו שוה לי בכל עת להחטיא את העולם באמצעות
אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב היין שהרי אמרו חז"ל במסכת ברכות
בשער המלך" ודרש רבינו בחיי בביאורו )מ (.וז"ל :אילן שאכל ממנו אדם
ע"ד הסוד כי כוונת המן היתה לומר כי הראשון ,רבי מאיר אומר :גפן היה ,שאין
ניצח את אלקי ישראל ששמו 'זה' "זה אלי לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין,
ואנוהו" הנה אלקינו זה" ולא זו אלא שנאמר :וישת מן היין וישכר ,ע"כ.
שרמז את שם ההויה בס"ת ,ולכן רמזו ובאמת אין לך אילן שיש בו 'טוב וגם
בהיפוך – ע"מ לבזותו שאינו יכול לפעול רע' כמו הגפן וכבר אמרו רבותינו
כלום כנגדו ,וכן דרכו של המן כאשר במסכת יומא )עו (:רב כהנא רמי :כתיב
קורא לו המלך בהיותו בחצר "המלך יבוא תירש וקרינן תירוש ,זכה -נעשה ראש,
ויבא המן" היוה – שרמז שם הויה בשינוי לא זכה -נעשה רש .רבא רמי :כתיב
הסדר ,ואפילו רגע לפני סוף מפלתו אינו ישמח וקרינן ישמח ,זכה -משמחו ,לא
מתעורר "ראה כי כלתה אליו" היהו – זכה -משממו .והיינו דאמר רבא :חמרא
עדין הויה בשינוי הסדר ,והמן מבין כי
נפל בפח אך ורק בסוף בסוף "כי כלתה וריחני פקחין ,ע"כ.
אליו הרעה" יקוק -הויה כסדרה ,וכאן
כבר אין מקום לחזור בו ,וכאן המן מבין והקלקול ממשיך אח"כ בנוח ,ועתה
כי כל המהלכים שקרו כאן היו בשליטה
מלאה של ההנהגה הנסתרת והנעלמת בסעודת אחשורוש ממשיך
המן להחטיא את ישראל בפרי הגפן,
דנטירא לישראל. והראיה מדברי רבותינו במסכת מגילה
)יב (.וז"ל :לעשות כרצון איש ואיש ,אמר
וזה בעצם המהות של המגילה ויום רבא :לעשות כרצון מרדכי והמן ,מרדכי -
דכתיב איש יהודי ,המן -איש צר ואויב,
הפורים שבאה לתת לנו הצצה ע"כ .וביאר רש"י שהם היו שרי המשקים
לתוככי ההנהגה הנסתרת והנעלמת
שפועלת בעולם ,ולכן מובן היטב מדוע בסעודה זו.
לא נזכר שם שמים במגילה כי זה אינו
ריעותא אלא מעליותא שבא ללמד על ועתה מגיעה אסתר ומפילה את המן
בנשקו שלו – ע"י היין.
רסט פורים – הנהגת הייחוד האהל כלי
ההנהגה הנסתרת שהיא גדולה לאין ערוך העמוקה כי הבורא מנהיג עולמו בדרך
מההנהגה הגלויה ,ולכן ברור מדוע נזכרו מסתורית ונעלמת ובעצם אין לרע שום
שמות ההויה במגילה רק ברמז מציאות עצמית – אז אנו יכולין לעשות
דבר שלא נעשה אותו כל השנה כולה וזה ובתצורות שונות.
– לגעת בחלק הרע של עץ הדעת טוב ורע ועתה יש לבאר כי השם פורים נזכר ע"ש
שהרי כל השנה אנו מצווים לשתות יין
במידה ובמשורה ע"מ לקבל את חלקי הצרה הגדולה כי זהו בעצם מהות
הטוב שבו בלבד ,אך ביום הפורים אין הפורים ללמדנו כי דוקא שם – בעוצם
אנו חוששים כלל מחלקי הרע שביין אחר הצרה הגדולה – פועלת ושולטת אך ורק
שהתברר לנו כי אין לרע שום מציאות ההנהגה הנסתרת שמובילה את נצחון
הטוב דרך עליית הרע ,וביום השבת
כלל – ולכן נצטוינו להשתכר בפורים. פורים דמוקפין ]ט"ו באדר תשפ"א[
פורי כולל את כל החגי הוסיף לחדש בזה בני יאשיהו ני"ו שבזה
יש לבאר עוד ענין תמוה – מדוע נהגו
ועתה יתבארו כמו חומר עומק דברי ישראל להתענות 'תענית אסתר' קודם יום
הפורים וכבר תמהו בזה רבותינו
החיד"א כי פורים כולל בתוכו את הראשונים שהרי תענית אסתר היתה
כל החגים פסח מגלות לגאולה ,בראש בכלל בניסן וביום י"ג באדר לא התענו
השנה – ספרי חיים ומים פתוחים, היהודים אבל לפי היסוד שנתחדש השתא
וביוה"כ – נחתמו לחיים ,וגם בפורים י"ל כי המנהג בא ללמד על מהותו של
מצינו את ענין הדין והחתימה ,בסוכות הפורים שבתוך הצרה מתגלה שם שמים.
ענני כבוד – וגם כאן היתה השמירה על
כל יהודי בעולם ,שבועות – מתן תורה ועפ"ז נבין מדוע מכנה מרדכי את
וגם בפורים הדור קבלוה בימי אחשורוש,
הקב"ה בשם 'מקום' בפסוק )פ"ד ולכן במילה 'פורים' נרמזו כל החגים ,פ –
פס' יד( "כי אם החרש תחרישי בעת פסח ,ו – וסוכות ,ר – ראש השנה ,י – יום
הכיפורים ,ם – מתן תורה. הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים
משום שבכל החגים היתה התגלות ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי
יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" כיון
הטוב ונצחונו על הרע בצורה שבהנהגה הזו מתגלה כי הבורא נמצא
גלויה ,אך בפורים היה נצחון הקדושה בכל רגע ובכל 'מקום'.
בדרך הנסתרת שהרע הבין אך ורק בשעת
ואחר שהשבנו אל לבנו את יסודי נפילתו היאך היה מובל כל העת בידי
הבורא יתברך. הדברים ואנו חדורים בהבנה
כלי הלכות פורים שחל בערב שבת האהל ער
הלכות פורים שחל בערב שבת
זמני סעודה
'פורש מפה ומקדש'
שקיעה ]שעה זמנית ביום זה -שעה זמני סעודה
פחות דקה וחצי[ והמקור לשיעור הזמן
הנ"ל הוא מהוראת השו"ע בסי' רמט ראוי לאכול 'סעודה קטנה' מיד אחר
ס"ב דמצוה להמנע מאכילת סעודה
רגילה בע"ש משעה זו – וכיום היא קריאת המגילה וקיום מצות הפורים
מתנות לאביונים ומשלוח מנות ,וכך
בשעה .14:44 נוהגים המקובלים ,וישתדל לאכלה
למעשה ,מי שמתכנן לקיים סעודת בשמחה ובצירוף חברים.
פורים כשעתיים ואם יתחיל קודם שעה הרמ"א )בסי' תרצה ס"ב( כתב לקיים את
עשירית -ישבע ולא יאכל יותר בשבת
ונמצא שביטל סעודת שבת ,יש מקום הסעודה בשחרית וביאר המשנ"ב
להעדיף לאחר את הסעודה כשעה לפני בסק"י דהיינו קודם חצות היום –שהיא
השקיעה ואז יוכל לקיים בשופי 'שתי כיום בשעה 11:52אך אין איסור
סעודות' בסעודה אחת דהיינו להתחיל לאחמ"כ כיון שזו 'סעודת מצוה שזמנה
בסעודת פורים ואז לפרוש מפה ולקדש בע"ש' ודינה כסעודת ברית בע"ש שהתיר
וכבר מתחילה 'סעודת שבת' וסיומה יהיה
הרמ"א בסי' רמ"ט ס"ב.
בצאת הכוכבים.
אך יש שנוהגים להתפלל מנחה
מי שמכורח הנסיבות ביטל סעודת
גדולה – בשעה 12:22ומיד אחר
שבת – מוטלת עליו החובה לקיים התפילה לסעוד.
ביום השבת עצמו שלש סעודות )רמ"א
רצ"א ס"א( ויקדש את 'קידוש הלילה' המשנ"ב בסי' תרצה סק"י הפנה אל
בסעודה הראשונה אך לא יאמר 'ויכולו'
הוראת היד אפרים בשם מהרי"ל
)שו"ע רע"א ס"ח(. שהתיר לקיים את הסעודה קודם שעה
עשירית שהיא שלש שעות זמניות לפני
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search