האהל קעא ’כסא טרסקל’ כלי
ויש את סברת החזו"א שמיקל מכיון וביאורו הראשון מובן וברור – שענין
שמדמה את הגגון ]שהו כגוף אחד עם 'אהל' הוא מעין 'יצירה ובניה'
העגלה[ לדלת הבית ,וזה לדעתו פירוש וכאן המבנה קיים ועומד ורק מזיז בו
חפצים שונים כגג נייד ,ויש לעורר כי לפי
'עביד וקאי'. ביאור זה באמת ייאסר לפתוח מטרית
ושמשיות הצללה ,אך מנגד יש להקל
ואפילו לפי שיטת הנו"ב שסובר כי בפתיחת 'גגון עגלה' ]שלא פרס ממנו
טפח מבעו"י[ שהרי הגגון נחשב כחלק
אין כלל היתר הנקרא 'עביד וקאי' גם
הוא ס"ל לדמות את גגון העגלה לדלת טפל מעגלה שלימה.
הבית – כיון שהגגון הוא 'חלק מעגלה'
וא"כ אינו 'יוצר אהל אלא עוסק בדרך אך לגבי החילוק השני לא זכיתי להבין
'שימוש בעגלה'. עומק דב"ק מאי נתינת טעם להיתר
איכא בהא דאית לגג מחיצות קיימות,
וכל זה אך ורק לפרוש את הגגון הקיים והרי כאן מיירי באהל רחב שהוא לצל
והגנה וא"כ הוי תרתי לריעותא – דהרי אי
ומחובר לעגלה אך להמשיך ולפרוש כוונתו לצל -כבר הסכימו האחרונים
'יריעת נילון' חיצונית כהמשך ותוספת לדעת הרא"ש שאסור לפורסו למרות
לגגון להגנה מגשם ]כאשר לא היה 'טפח שאינו מעמיד מחיצות כלל ,וא"כ גם אם
פרוש' מבעו"י[ נראה שיש להחמיר כיון תיטול מכאן את המחיצות לגמרי -עדיין
שלפ"ד החזו"א והנו"ב יש לאסור דהא יהיה איסורא הכא ,ואף אם תרצה להתיר
לית כאן 'אהל' כלל אלא אית הכא 'דלת' מדין 'מחיצות עשויות מבעו"י' ג"כ לא
וא"כ אין כאן היתר 'תוספת אהל עראי' תוכל להקל כיון דהוי 'חלל רחב' ובזה לא
אלא עתה מתחיל לפרוש מחדש אהל נאמר ההיתר של 'מחיצות עשויות
מנילון ,אבל לשיטת המשנ"ב נראה דס"ל מבעו"י' וא"כ איני מבין מאי מעליותא
להקל כיון שהאהל כבר היה קיים גם
בהא דהוו המחיצות עשויות.
בעודו מקופל.
פתיחת 'גגו עגלת ילדי '
וגדולה מכולם – נראה לענ"ד להוסיף חידושי למעשה!
חידוש להתירא למי שעדין חוששים למעשה ,בפתיחת 'גגון עגלת ילדים'
לפתוח גגון עגלה ,וזאת במידה והגגון
מקופל ולא פרש טפח מבעו"י אך בכל נראה שיש להקל מכמה
עובי הגגון המקופל אית ביה טפח – כאו צדדים:
נוכל להתיר בשופי ע"פ הוראת
המהריק"ש בספרו ערך לחם וז"ל :לפרוס כיון שיש לנו את הוראת המשנ"ב
האוהל הכאיימה ]הכווצה[ שעושין
במצרים על הדואר ,והיא הארובה להגין המיקל בכל מידי הבנוי וערוך לפתיחה
מפני החמה ,יש למצוא היתר מפני שאינה וסגירה מהטעם שהאהל קיים אף שלא
כרוכה כמו המחצלת בעיגול ,וחשיב
שפיר טפח פרוס במקום הכווץ .אי נמי היה ניכר.
האהל ’כסא טרסקל’ קעב כלי
לדבר זה ,עד כאן ,ובודאי שאין משום לפי שיש לוחות סביב הדואר יותר מטפח,
אהל אלא בשצריך לחלל שתחתיו והוא עכ"ל .והוב"ד גם בברכ"י ,הראת לדעת
שיש לו שלש מחיצות ,אלא שאני תמיה כי רק אם אגלול את המחצלת יהיה חסרון
כיון שאינו אהל אלא כשצריך לחללו מדין 'מחצלת גלולה' אך אם רק אכווץ
בשעת נטייתו ,אפילו בתולה לשמרים אם את המחצלת ולא אגלול – יהיה מותר
אין כלי תחתיו להאהיל עליו לישתרי, לסמוך עליה בתורת 'טפח פתוח' ונראה
דהוה ליה כההוא דאמרינן בביצה )ל"ג א'( לבאר בזה כי פעולת הגלילה מתפרשת
בקדירה ומדורתא מלמעלה למטה שרי, כפעולת אחסון שהרי אדם שרק רוצה
וכההיא דאמרינן בפרק כירה )לעיל מ"ג ב' לסלק בצורה זמנית לא היה טורח לגלול
עיין שם( מת המוטל בחמה באין שני בני
אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה אלא רק היה מכווץ ודוחק.
מביא מטה וזה מביא מטה ויושבין עליהן
חם להם מלמעלה מביאים מחצלת העמיד אהל בצורה המותרת
ופורסין עליהם זה זוקף מטתו ונשמט ונמל לצל
והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו
ונמצאת מחיצה עשויה מאיליה ,והכא נמי נאמר במסכת שבת )קלט (:בזה"ל :אמר
כיון שאינו אהל עד שיתן תחתיה כלי
כשהוא תולה את המשמרת ואחר כך נותן רבה בר רב הונא :מערים אדם על
תחתיה כלי הוה ליה אהל העשוי מלמעלה המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים,
למטה ושרי ,ואם תאמר משמרת אסרו לפי ותולה בה שמרים .אמר רב אשי :והוא
שדרכה בכך שתחלה תולין אותה ואחר כך דתלה בה רמונים .מאי שנא מהא ,דתניא:
נותנין כלי תחתיה ,אם כן אף על פי מטילין שכר במועד לצורך המועד ,שלא
שבשעה שתלאה לרימונים לא היה צריך לצורך המועד -אסור .אחד שכר תמרים
לחלל שתחתיו ,עכשיו שהוא תולה בה ואחד שכר שעורים .אף על פי שיש להן
שמרים ונותן כלי תחתיה ליתסר ,ואולי ישן -מערים ושותה מן החדש - .התם לא
נאמר שלא אסרו אלא בשדעתו מתחלה
לתת כלי תחתיה ,אבל השתא דאין דעתו מוכחא מילתא ,הכא -מוכחא מילתא.
לתת בחלל שתחתיה כלי נמצאת תלייתה
בהיתר וכשנותן תחתיה כלי לבסוף אין וכתב ע"ז הרשב"א בחידושיו )שבת קלח(.
עשייתו של אהל עכשיו ,ואי נמי י"ל דכל
וז"ל :ומורי הרב ז"ל כתב
בהלכותיו דכשהוא תולה לשמרים הוי
כאהל לפי שהוא צריך לחלל שתחתיה,
אבל כשתולה אותה להניח עליה פירות
מותר לפי שאין צריך לחלל שתחתיה
י .ועי' בשיעור 'תוספת אהל עראי' שבו ביארנו בעמקות מדוע אין דברי מהריק"ש סתרי לחומרת החיי"א
שהובאו במשנ"ב סקי"א וז"ל :ולכן פארווא"ן שעומד מופשט טפח מע"ש מותר לפושטו כולו אבל
אם היה מקופל אף על פי שכולו הרבה יותר מטפח לא מהני שהרי לא נעשה זה בשביל מחיצה )ח"א(,
ע"כ .הרי שהחמיר החיי"א גם במידי דנכווץ בגלילתו.
האהל קעג ’כסא טרסקל’ כלי
)קלט (:וז"ל :אמר רבה בר רב הונא: שהוא צריך לשים כלי תחתיו מעכשיו
מערים אדם על המשמרת ביום טוב הוא נקרא אהל שהרי צריך לאותו חלל
לתלות בה רמונים ,ותולה בה שמרים. כדי שישים תחתיו הכלי ,אבל בתולה
אמר רב אשי :והוא דתלה בה רמונים,
ע"כ .ונראה שבא הרשב"א לבאר את לרימונים אינו צריך לחלל כלל ,עכ"ל.
עומק דבריהם של האמוראים רבה בר רב
הונא ורב אשי שהתירו רק בגוונא ותו"ד הרשב"א דבתחילה תמה על
שהתליה היתה למטרת 'תליית רימונים'
אך אין די בתליה בכוונת 'אינו צריך הוראת הגמרא שהתירה לתלות
לאויר' -ובא הרשב"א ללמדנו שכל רימונים ואח"כ לסנן בה שמרים ,דהא
החומרא הזו היא אך ורק אם מחליט ממה נפשך יש בכאן סתירה ,דאי אנו
בשלב כלשהוא להשתמש במשמרת מביטים רק על רגע בנין האהל ממילא
כאהל – נתיר זאת אך ורק אם הוקם האהל מובן מדוע שרי לתלות רימונים ואח"כ
תוך כדי 'כונה חיובית' להציב עליו לשמר בה יין דאזלינן 'בתר השתא' ועתה
רימונים ]ורב אשי הוסיף לדרוש עוד תנאי ליכא אהל ,אך לפ"ז יש להתיר כל תליית
שיניח שם בפועל רימונים[ אך אם יעמיד משמרת משום שעדיין לא הציב את הכלי
את האהל תוך כדי 'כונה שלילית' דהיינו תחתיה וממילא בשעת בנין האהל לא הוי
שאינו רוצה באויר – יהיה אסור להשתמש הכא אהל ,וזה ברור שאסור ,אלא מאי –
חל איסור לבנות אהל ואפילו אם בשעת
באויר שתחת האהל לאחר זמן. פרישתו אין עדיין מחיצות משום שאנו
אזלינן בתר 'אחר זמן' וא"כ לא מובן
למעשה הורה השולחן ערוך בהלכות מדוע התרת להשתמש לשימור אחר
שהתחלת הפרישה היתה ע"מ לתלות
יום טוב סי' תקי סעיף ד' וז"ל:
אין תולין המשמרת בי"ט לסנן בה רימונים ,דהא אזלינן בתר 'אחר זמן'.
שמרים ,אבל אם היתה תלויה ועומדת
מותר ליתן בה שמרים לסננן; ומערים וע"ז תירץ הרשב"א כי אזלינן בתר
ותולה אותם ליתן בה רמונים ,ואחר כך
נותן בה שמרים ,עכ"ל .ולכאורה נראה השתא ,ואם כוונתו בשעת הבניה
מדבריו שהשמיט את תנאה דרב אשי היתה לשם אהל שאינו צריך לאויר כלל,
לתלות בה בה רימונים ממש בפועל ,אבל דהיינו שאינו צריך לשמר – ממילא
במשנ"ב סקי"ט מפורשות הורה ליתן בה הפעולה חסרת משמעות ומותרת לגמרי,
בפועל רימונים ,ועורר הרב ר' ישראל ועוררו חכימי דמערבא הרבנים ר' אריאל
שיינברגר שליט"א דיש לדון בכל אדם וקנין שליט"א ור' משה וייס שליט"א
הבונה בהיתר אהל שאינו צריך לאוירו שהוסיף הרשב"א לצדד בהמשך דבריו כי
ונמלך להשתמש תחתיו ,והדבר מצוי אולי אין די בהא דאין לו רצון באויר אלא
במשחקי ילדים הבונים 'מגדלים שיש צריך 'כונה חיובית' לרצות שימוש ממשי
בהם טפח' אבל אין להם שום רצון ע"ג המשמרת כדי להתיר את הפרישה.
ועפ"י ביאור מחודש זה רציתי להמשיך
ולבאר את דברי הגמרא בשבת
האהל ’כסא טרסקל’ קעד כלי
בחלל ,ולאחמ"כ נמלכו למלא את דאיכא שתי אפשרויות 'כונה חיובית'
החללים בחפצים שלכאורה יש מקום של 'שימוש ע"ג המשמרת' וגם 'כונה
שלילית' 'אינו צריך לאויר' – שם נדרוש לאסור כגון הכא.
כוונה חיובית בדוקא ,אך כאן ,ליתא
'כוונה חיובית' של 'שימוש ע"ג החופה' פירס חופה לכבוד ונמל לצל
אך הכוונה החיובית היא העמידה
מתחת החופה בלא רצון להשתמש ועוד הצעתי לעיין בגוונא דפרסו חופה
לכבוד ]לשיטת האוסרים לפרוס מהאהל כאהל ,אלא שלפענ"ד עדיין
לצל ולית להו היתר עביד וקאי[ ועתה נשאר מקום עיון בכל זה כיון דבשלמא
ירדו גשמים ורוצים להמשיך ולהשתמש בגוונא דהרשב"א הרי תלה את
בחופה כהגנה ,דבשלמא במשמרת איכא המשמרת ומה שעשה עשוי אך כאן ע"י
היתר ע"י הכונה החיובית של השימוש שבני אדם אוחזים את עמודי החופה
על גבה אך הכא לא שייך 'רצון חיובי' בידיהם אולי המעשה מתחדש בכל רגע
אלא רק 'רצון שלילי' והרב ר' אברהם – והאהל שעתה אוחז בידו הרי הקימו
למטרת אהל. למברגר שליט"א טען טענה נאה דהיכי
קעה האהל אהל בחבישת כובע כלי
אהל בחבישת כובע
שיטת הטור והרא"ש
שיטת השו"ע
שלשה היתרי במג"א
שני היתרי אהל משופע ,והנחת האהל בשיפוע
היתר בכל כובע שאי עליו טלית שאינה מהודקת
שלשה טעמי להתיר ע"פ הט"ז
היתר כובע דליכא 'מיחזי כבונה'
היתר כובע ' דבר שאינו מתכוי'
חבישת כובע בבית
היתר 'עיקר וטפל'
הרחבה בחידושי הט"ז
העמיד מחיצות נוצר אהל ,כיסה במכסה נוצרו מחיצות
היתר כובע בשיטת הרמב" – רק א העמיד שפה בשבת
נו"ב חילוק בי הגבהת מטריה פתוחה לחבישת כובע
משנ"ב – מה בי' היתר עביד וקאי' לאיסור כובע
חידוש ,הרמב" מיירי במשלשל טליתו
העולה מ האמור:
סיכו עשרת ההיתרי:
הנחיות למעשה:
דלית ביה טפח - .אלא מעתה ,שרביב בגמרא שבת )קלח (:אמר רב ששת
בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב? אלא
לא קשיא ,הא -דמיהדק ,הא -דלא בריה דרב אידי בזה"ל :האי
מיהדק ,ע"כ. סיאנא שרי .והאיתמר :סיאנא אסור! -
לא קשיא ,הא -דאית ביה טפח ,הא -
האהל אהל בחבישת כובע כלי קעו
נראה כעין אהל ,עכ"ל .וא"כ לפי דבריהם וביאר רש"י וז"ל:
הגמרא נותרה עם ההבנה שאיסור כובע
הוא משום אהל אלא שהחליפה תנאי ע"מ סייאנא -כובע של לבד פלטרי"ן.
לאסור – ובמקום 'שולים ברוחב טפח'
המחייב הוא 'מיהדק' ופירושו ששפת אסור -לצאת בו בשבת ,ולקמיה
הכובע קשה ואינה נכפפת ,ואל תתמה על
ההבנה הזו כיון שגם בדברי הרמב"ם מפרש ואזיל.
שנביא להלן נראה שהשמיט את ענין
הא דאית ביה טפח -שהוא מתפשט
שיעור טפח.
להלן מראשו טפח -אסור משום
ונמצא סיכום שיטות רש"י ותוספות: אהלא.
א .רש"י יבאר כי הגמרא חזרה בה אלא מעתה שרביב בגלימיה טפח -הניח
מההבנה הראשונה ,ואילו התוספות טליתו על ראשו כדרך שהוא
הבינו כי הגמרא אינה חוזרת בה. מתעטף ,והרחיקה להלן מראשו טפח.
ב .לרש"י האיסור הוא משום הוצאה אלא -טעמא לאו משום אהל הוא ,אלא
ולתוספות משום אהל. משום שלא יגביהנו הרוח מראשו,
ואתי לאתויי ארבע אמות ,הלכך :מיהדק
ג .לרש"י מיהדק הוא טעם ההיתר בראשו שפיר -שרי ,לא מיהדק – אסור,
ולתוספות מיהדק הוא טעם האיסור. עכ"ל רש"י.
ד .אך נראה כי תרוייהו הבינו כי הגמרא ויוצא שלפי רש"י אין כלל מקום
הדרא ביה מהתנאי הראשון של לאסור הנחת כובע בראשו
'שיעור טפח' וגם רש"י וגם תוספות לא מחשש אהל וכל האיסור שנשנה בגמרא
ייחסו לתנאי טפח שום משמעות ,רש"י הוא מחשש טלטול ברה"ר ולשיטתו אין
משום שהבין שהגמרא הדרא ביה לגמרי כלל מקום להבנת הרישא שהעמידה את
ועברה לטעמא דהוצאה ואילו תוספות המחייב בשיעור טפח ]ששיך לסוגיית
הבינו כי אף שטעם האיסור נותר משום אהל[ אלא חידשה הגמרא 'מחייב חדש'
אהל עכ"ז אין טעם לאסור מחמת שיעור והוא 'לא מיהדק' או 'מיהדק' ופירוש
טפח והאיסור הוא אך ורק מחמת קושי 'מיהדק' – האם הכובע אחוז היטב
השוליים ,וכל זאת ניחא ע"פ מה שנקטה
הגמרא לשון 'אלא' וענינו הוא דבא לומר בראשו של אדם.
דהדרינן בן ממאי דסברנו עד כה ,אך
אך התוספות )ד"ה הא דמהדק( כתבו וז"ל:
פירש ר"ח שאינו נכפף דאז נראה
כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין
א .ובטעמו של רש"י ביאר בשעה"צ סי' שא ס"ק קפ"ז לפי שהוא 'דרך לבישה' והראוני שכבר קדם
בשו"ע הרב סי' שא סע' מ"ט וכתב כלשון זו ממש.
קעז האהל אהל בחבישת כובע כלי
מאפיק מגלימיה טפח לא קשיא דגלימא רש"י הבין דהדרנא לגמרי מחששא דאהל
לא מיהדק אלא נכפף למטה ולא הוי ועברנו לחששא דהוצאה ,ואילו תוספות
אהל אבל סיאנא מיהדק שהוא קשה הבינו כי הדרנא רק מהגורם המחייב –
ובולט חוץ לראשו טפח והוה אהל דעד עתה סברנו שהוא 'שיעור טפח'
ואסור .וכן פי' ר"ח ז"ל ,עכ"ל .הראת
לדעת כי תלה את המושג 'אינו נכפף' ועתה ס"ל דהוא 'מיהדק'.
בקושי השוליים וגם ביאר את הגמרא
באופן שלא הדרא בה כלל אלא רק שיטת הטור והרא"ש
הוסיפה תנאי חדש לאיסור וא"כ ע"מ
לאסור איכא 'תרתי מחייבים' הראשון - ובדברי הטור )סימן שא( מצינו שהביא
שיעור טפח ,והשני – שפה קשה ,ונראה
שדברי הטור מקורם בדברי הרא"ש ולכן את שתי השיטות ולא הכריע,
נאמר כי גם הוא דורש 'שפה קשה' אלא וז"ל :כובע אי לא מיהדק בראשו אסור
שברמת הקושי – משמע שאפילו בקושי לצאת בו לרה"ר שמא יעבירנו הרוח ואתי
הגורם שתבלוט השפה כבר די לאסור לאתויי ואי מיהדק שרי אפי' אם הוא
ואין צריך 'שפה קשה ביותר' אלא די בולט טפח לרש"י ולר"ת אם הוא בולט
בהא שתהיה רמת הקושי יותר מרכות של טפח אסור משום אהל אפילו בבית ואם
אינו בולט טפח מותר אפילו ברה"ר,
גלימה הנשמטת. עכ"ל .אלא שחוץ מהבאת שתי השיטות,
שיטת השו"ע נבחין בעוד כמה פרטים בדבריו:
ובשולחן ערוך )סי' שא סע' מ מ"א( כתב א .הטור הביא את שתי השיטות ולא
וז"ל :כובע שהוא מתפשט הכריע.
להלן מראשו טפח ,אסור להניחו בראשו
אפילו בבית ,משום אהל ,לצאת בשבת ב .הטור תלה את המחייב לשיטת
בכובע שבראשו העשוי להגין מפני
החמה ,יש מי שאוסר משום דחיישינן התוספות בבליטה טפח – דבר שלא
שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד"א נזכר בתוספות.
ברשות הרבים אא"כ הוא מהודק בראשו
או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין ג .הטור השמיט את ענין 'אינו נכפף' –
הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא
קשור ברצועה תחת גרונו ,דבהכי ליכא וזה כבר לא ברור כלל מה המקור
להשמטה זו דבשלמא אם היה משמיט
למיחש למידי ,עכ"ל. את ענין טפח הייתי אומר כי הגמרא
באמת הדרא בה אך ענין מיהדק הובא
ומקור דבריו בדברי הטור ,שלא הזכיר למסקנת הגמרא ולכן צ"ב מדוע התעלם
ענין קושי אלא רק ענין ממנו הטור.
התפשטות ,ואף הזכיר את ענין השיעור
אבל המעיין ברא"ש )מסכת שבת פ"כ(
ימצא שכתב וז"ל :ור"ת ז"ל לא
גרס אלא והכי גרס לא קשיא הא דמיהדק
והא דלא מיהדק כלומר הא דפרכת
האהל אהל בחבישת כובע כלי קעח
סמוך לגגו רוחב טפח ,הרי זה אהל עראי טפח ,ונבחין כי בשיטת השו"ע מצינו את
והעושה אותו לכתחלה בשבת ,פטור, כל החומרות:
עכ"ל .וא"כ לא ברור מדוע היקל את
קולת הרא"ש ]שלא הובאה ברמב"ם[ א .השו"ע החמיר גם כשיטת רש"י
לאסור בכובע רק אם יש בשפה שיעור
טפח ,אך בפמ"ג )שטו משב"ז סק"ח( הרגיש וגם כתוספות.
בזה ומתוך ראיה זו יצא לחלוק על מאי
דכתבנו לקמן בשיטת המג"א דאית ב .השו"ע החמיר בשיעור הקושי – שלא
פלוגתא בין רש"י והרא"ש לרי"ף
ורמב"ם ולמעשה נחלקו רק בביאור הזכיר את ענין קושי השפה אלא רק
הסוגיא אך למעשה אין בינהם פלוגתא את יסוד התפשטות.
כלל ולכ"ע שרי להעמיד אהל פחות
מטפח לזמן מועט ,וכל מאי דשנה השו"ע ג .השו"ע החמיר בהא דלא הביא שום
באיסור העמדת אהל משופע שאין בגגו
טפח הוא רק מחמת שמעמידו לזמן קולא כמו שנבאר בדברי שאר
מרובה – ונראה לבאר בשיטת המג"א ראשונים הרמב"ם 'הוציא מן הבגדים
שכאן בכובע היקלו כיון שהוא 'מתוקן
לכך' וכדמות ההיתר שהתיר השו"ע בשבת' והגה"מ 'שפה בשיפוע'.
בכילת חתנים )סעיף יא( כילת חתנים ,שאין
בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה ד .ומנגד – השו"ע הביא את התנאי
רוחב טפח ,הואיל שהיא מתוקנת לכך,
מותר לנטותה ומותר לפורקה ,והוא שלא לקיום האהל בשיעור טפח ,ובזה יש
תהא משולשלת מעל המטה טפח ,עכ"ל. לתמוה עליו ,דבשלמא לשיטת הרא"ש
מצינו שנקט להקל ]כשיטת רש"י[ בדיני
כילה שאין בגגה טפח והתיר לנטותה
לכתחילה ,אך השו"ע החמיר כשיטת
הרמב"ם והרי"ף שנקטו לעיקר כי אסור
לנטות כילה ואפילו אם אין בגגה טפח
וז"ל השו"ע )סי' שטו סע' ח( וז"ל :כל אהל
משופע ,שאין בגגו טפח ולא בפחות מג'
שלשה היתרי במג"א
ואינו נכפף ובהג"מ כתב וכובעים שלנו מגן אברהם סי' שא סקנ"א וז"ל :ז"ל
שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה
ומשמע בסה"ת דזהו מה שקורין הרמב"ם פכ"ב כובע שיש לו שפה
בריט"ל בפולין עיין סי' שט"ו ס"ח מקפת שהוא עושה צל כמו אוהל על
וסי"א ויש נמנעים מלתת הטלית על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן
ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו
ומכאן כמו דפנות כמ"ש סי' שט"ו וצ"ע אוהל והיה מהודק על ראשו והיה
לדידהו דכל הפוסקים שכתבו לאיסורא השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג
וכן בגמרא אטו מיירי דוקא כשיש לו אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי
עכ"ל וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה
קעט האהל אהל בחבישת כובע כלי
איכא טפח בשפת הכובע אך מפני שאנו טלית על ראשו וע"ק דה"ל לשנויי הכי
מכופפים ומטים את השפה – ממילא בגמרא הא דאית ליה טלית בראשו הא
התוצאה היא שאין בשפה שיעור טפח דלית ליה אע"כ כמ"ש הרא"ש פרק
מחמת השיפוע ,ובא המג"א לחדש כי המביא דמוכח בפרק ב' דעירובין כיון
בכובע ישר שיש בשפתו טפח – אם נטה שעיקר כוונתו לעשות אוהל להיות לצל
את הכובע יימצא כי בשפה כעת אין טפח אסור אפי' בלא דפנות והכי דייק לישנא
מאהיל ]ויש לעורר כי כל ההיתר בזה דרמב"ם ,ולכן נ"ל שאם הכובע קשה
מהני אך ורק בשיפוע חד ,או בשפה שהיא ביותר יניחנו בשיפוע כמש"ל והב"ח
קצת יותר מטפח דאז בכל ההטיה קטנה כתב היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג וכ"כ
כבר אין שיעור 'טפח מאהיל'. במהרי"ל להתיר ,עכ"ל.
ובסוף השיעור חידש הרב ר' משה ברוך שני היתרי אהל משופע,
והנחת האהל בשיפוע
רוטמן שליט"א חידוש גדול כי
ייתכן דכל האי איסורא דכילה בשיפוע ומצינו שהביא את היתר ההגה"מ של
הוא דוקא בגוונא דאיכא 'שיפוע מכאן
ומכאן' אבל אה"נ לו יצויר שאדם ינטה 'אהל בשיפוע' ואחר הוסיף
כילה רק מצד אחד – לא נאמר דעביד המג"א לחדש כי אפשר להקל גם אם
אהלא אלא 'עביד מחיצה' ולכן כאן השיפוע אינו בכובע עצמו אלא אפילו אם
בכובע – שהשיפוע עומד רק מצד אחד
ואינו ככילה – ממילא לא חשיב כאהל. יניח את הכובע בשיפוע מהני.
היתר בכל כובע שאי עליו ויש להבין והרי מפורשות מצינו בשו"ע
טלית שאינה מהודקת
שאהל בשיפוע הוי אהל )סי' שטו סע'
ובמחצית השקל סימן שא ס"ק נא ח( וז"ל :כל אהל משופע ,שאין בגגו טפח
ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב טפח,
יצא לבאר את טעם הרי זה אהל עראי והעושה אותו לכתחלה
הנוהגים להמנע מלכסות את ראשם בשבת ,פטור ,עכ"ל .וא"כ מצינו
בטלית כאשר יש כובע בעל שולים ע"ג שהשיפוע אינו גורם שום היתר ומדוע
ראשם ,וז"ל :אולם י"ל דכוונתם דסבירא
להו כמו שכתב מהרי"ל דתפס עיקר סמך עליו ההגה"מ.
כפירוש רש"י דליכא בזה משום אהל,
אלא דהוי קשה להו על פירוש רש"י ומתוקף הקושיא רצינו לחדש חידוש
קושית הט"ז בסימן שט"ו ס"ק ח' ,למה
באמת למסקנות הש"ס ליכא בזה משום גדול שכל האי התירא הוא
דכיון שכל האיסור הוא במידה ויש שיעור
טפח המאהיל ע"ג ראשו של האדם ,ובא
ההגה"מ לעורר כי אמנם בכובעים דידן
ב .והתחיל לעורר בזה הרב ר' יהודה יו"ט זלזניק שליט"א והמשכנו לבאר ע"פ יסודו.
האהל אהל בחבישת כובע כלי קפ
אם נתן את הטלית ע"ג הכובע ואינו אהל ,ולכן סבירא להו דבזה מחולקים
צמוד לפנים. הסלקא דעתא ומסקנא שם בש"ס,
דתחילה סלקא דעתא דהטעם משום
והחידוש בביאור המחצה"ש שאמנם אהל ,ואף על גב דסתמא לא מיירי שיש
לו טלית על ראשו ,כמו שכתב מ"א ,אלא
נידון הגמרא עסיק בדיני אהל על כרחך דאפילו בלי מחיצות ג"כ מיקרי
מרישא ועד סיפא ]כשיטת התוספות[ אהל ,וכמו שכתב הרא"ש ,לכן אתי שפיר
אבל בשונה משיטת התוספות ההיתר קושית הש"ס והא איתמר סיאני אסור
הוא דוקא במיהדק ]ודלא כהבנת כו' .והדר פריך אלא מעתה שרביב גלימא
התוספות שהאיסור הוא במיהדק – כו' ,ר"ל עתה דעל כרחך איכא אהל בלא
מחיצות ,א"כ אם הוציא והרחיקה להלן
דהיינו שפה קשה[ מראשו טפח אף על גב שצדדי הטלית
מדובקים וקרובים אל הגוף דליכא
ויש להביא קצת ראיה ליסוד זה מהא דפנות ,מכל מקום יהיה אסור .ומשני
אלא הא דמיהדק כו' ,ר"ל דליכא אהל
דסמכה הגמרא את דין 'נחית בלי מחיצות )ולענין קושית הרא"ש במסכת
מפוריא טפח' לדין סיאנא וז"ל :כילת
חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. ביצה הנ"ל ,סבירא להו ליישב כסברא ראשונה
אמר רב ששת בריה דרב אידי :לא אמרן
אלא שאין בגגה טפח ,אבל יש בגגה טפח שכתב הרא"ש דשאני האי דעירובין דהוי בנין
-אסורה .וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן
אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה חשוב( ,ולכן אתי שפיר מה שנמנעים לתת
טפח ,אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה הטלית על ראשם.
טפח -אסור .ולא אמרן אלא שאין
בשיפועה טפח ,אבל יש בשיפועה טפח - ולפ"ד המחצה"ש נחלקו בגמרא
שפועי אהלים כאהלים דמו .ולא אמרן
אלא דלא נחית מפוריא טפח ,אבל נחית במחלוקת האם יש אהל לצל ללא
מפוריא טפח – אסור ואמר רב ששת בריה מחיצות ,המתירים ס"ל דלא כהרא"ש,
דרב אידי :האי סיאנא שרי .והאיתמר: והאוסרים טענו כהרא"ש ולכן המתירים
סיאנא אסור! -לא קשיא ,הא -דאית ביה טענו כנגד האוסרים – לפ"ד יש לאסור
טפח ,הא -דלית ביה טפח - .אלא מעתה, אפילו בגוונא דמשך טליתו ,ומעשים
שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב? בכל יום שאין אנו אוסרים ,וביארו
אלא לא קשיא ,הא -דמיהדק ,הא -דלא האוסרים דאה"נ אם משך טליתו והטלית
מהודקת על פניו אין איסור בזה אך אם
מיהדק ,ע"כ. ימשוך טליתו והיא לא תהיה מהודקת
אלא מרוחקת מפניו וזה יקרה אם ישנו
והרי שסמכה הגמרא את דין איסור כובע רחב שולים ע"ג הראש הגורם
לטלית שלא להדבק אל הפנים – ברור
כילה דנחית מפוריא טפח לסוגית שיהא אסור דהיינו אהל ,ולכן מסקנת
כובע – ועתה נבאר כי כל האיסור האוסרים לאסור רק בלא מיהדק – דהיינו
בכובע הוא דוקא בגוונא דנחיתא הטלית
משולי הכובע טפח ,והיה חשוב לגמרא
קפא האהל אהל בחבישת כובע כלי
ללמדנו כי גם אם יש כובע על הראש מהודקת על הראש – נתיר את לבישת
הטלית ע"ג הכובע. אך אין לו שולים רחבות ולכן הטלית
שלשה טעמי להתיר ע"פ הט"ז
ממילא אין לאסור בו ,וכאן בחובש כובע היתר כובע דליכא 'מיחזי כבונה'
– אין שום דמיון לבנין אהל כיון שעיקר
כוונת האדם לכסות בכיפת הכובע את כתב הט"ז סימן שא סעיף מ וז"ל :ונ"ל
ראשו ,והשולים היוצרים צל – באים
ממילא ,ולכן אין שום הוכחה שחובש ללמד היתר בזה לכ"ע דמצד אהל
הכובע בא לכסות ראשו וזאת בשונה אין כאן איסור דהא עכ"פ לא הוה איסור
מכובע שהיה בזמן הגמרא שבו המצחיה דאורייתא דלא הוה אוהל קבע אלא עראי
היתה נפרדת מהכובע וברור שמצמיד ופטו' אבל אסור יש לנו לומר דלא אסרו
המצחיה כוונתו להצל – ולפ"ד הט"ז אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי
נוסף עוד תנאי אחד לשני התנאים דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף
הקודמים – טפח וקשה – והוא – שיהיה בו הראש אלא שמוציא שפה רחבה
ניכר שמעמידו לצל ,ונראה שלפי ביאור במקום כלות הבגד ונראה לכל שאותה
זה – יהיה מותר להניח כובע בראשו גם שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל וכן הא
אם כוונתו לצל ,וראיה מהמשך דברי דפרכינן בגמרא משרביב לגלימא יש
הט"ז ]שיבוארו בהמשך[ שחידש עוד היכר כיון שאפשר לו לתת הטלית על
היתר 'אינו מתכוין' ורק שם כתב שאם ראשו ותו לא וזה מפשיט הטלית חוץ
כוונתו לצל יהיה אסור ומשמע שעד עתה לראשו מוכח שזה משום אהל ע"כ היה
לפי הביאור הראשון שרי לחבוש כובע גם בזה איסור אם לא משום שהוא רך
ונכפף אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח
אפילו כוונתו לצל. אחד הוא ועיקרו לכסות בו הראש וא"א
לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו
היתר כובע ' דבר שאינו וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ
מתכוי' לראשו ולפעמים אין יוצא מלפניו טפח
רק לאחוריו ושם ל"ש אהל לא אסרו בזה
וז"ל הט"ז :ותו דקי"ל כר"ש דדבר משום אהל כיון שאין גבול לאהל זה לא
מוכח דנעשה לאהל וחלק היוצא אינו
שאין מתכוין מותר כדאיתא פ'
המביא כדי יין וכאן לא נתכוין רק מסויים ,עכ"ל.
לכסות ראשו ועל כן נ"ל דמי שמצערין
אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש ויסוד דברי הט"ז שכיון שכל גזירת אהל
בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני
הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש עראי היא מדרבנן שלא יטעו
ויבואו להתיר אהל קבע – א"כ במידה
בסי' שט"ו מזה ,עכ"ל. והאהל אינו דומה ליצירת אהל עראי
האהל אהל בחבישת כובע כלי קפב
וחביתא כיון דפסקינן כר"ש ,אבל וכאן בסי' ש"א קיצר הט"ז ולכן הורה
תוספות בכ"ז אסרי.
לעיין בסי' שטו דהתם הרחיב לבאר
ב .היאך אפשר להתיר מכח היתר היטב את ההיתר הנ"ל של דבר שאינו
מתכוין וז"ל :ועוד ראיה להתי' בבריט"ל
'דבר שאינו מתכוין' והרי יש בכאן מהא דאית' פ' המביא כדי יין דף ל"ג הרב'
'פסיק רישא' ואף דלא ניחא ליה עכ"ז דברים שאסורי' משום אהל ופרש"י שם
כבר ביררנו בהרחבה מכמה וכמה דהיינו כר"י דאוסר שלא במתכוין אבל
מקומות שהשו"ע אוסר פס"ר דלני"ל לר"ש דמתיר שלא במתכוין וכותי' קי"ל
מותר בכל אלו כיון שאין מתכוין לאהל
באיסור דרבנן. וכתבו שם התוס' והרא"ש דנר' דאפי' ר"ש
מודה בהן דכי אמר ר"ש דבר שאין מתכוין
וע"ז ביאר הט"ז ]בתוספת נופך מדילן[ מותר היינו שאותו דבר אין מתכוין
לעשותו אבל הכא הרי הוא עושה מה
כי הכא אם אין כוונתו לצל – יתירו שמתכוין לעשות ואף על פי שאין מתכוין
גם התוספות כיון שבמיטה באמת יש לבנין מ"מ מתכוין הוא לעשות דבר
'שני רצונות' הרצון העיקרי הוא לישב הדומה לבנין ואסרוהו חכמים משום
וישנו רצון אגבי גם ליתן מנעלים וכיון גזירה משום בנין עכ"ל וא"כ כאן
שעוסק ממש בבנין האהל – אנו מייחסים בבריט"ל אינו עושה במתכוין כלל אותו
חשיבות גם לרצון השולי של האהל חלק השייך לאהל שאין מתכוין אלא
בנתינת מנעלים ,ורש"י פליג עלייהו וס"ל לכסות ראשו והאהל נעשה ממילא
דלר"ש אין שום משמעות לרצון השולי משא"כ בכובע שבתלמוד שנעשה האהל
במתכוין לאהל ונעשה אותו החלק
במנעלים וסנדלים. כמיוחד לזה ע"כ אסור אפי' שלא במתכוין
אבל כאן בכובע – כאשר אינו רוצה כנלע"ד ,עכ"ל.
בהעמדת האהל לצורך צל -אין כאן וכאן ביאר הט"ז בצורה שונה והיא
בכלל 'שני רצונות' אלא הרצון הוא כיסוי
הראש ע"י כיפת הכובע בלבד ואף שאמת שצורת הכובעים דידן ודזמן
שלכאורה הוקם כאן אהל בפס"ר – אי הגמרא הם אותם הכובעים אלא שהגמרא
אפשר להחשיב את הפעולה כפעולת בנין מיירי בכוונתו להגן ואילו כובעים דידן
בפס"ר כיון שעיקר המעשה אינו מתפרש אין בהם רצון וכוונה כזו – ולכאורה היה
כהקמת אהל ושניא מגרירת ספסל ונעשה
חריץ דהתם אכן נעשה חריץ אך כאן אינו מקום להקשות על הט"ז שתי קושיות:
נעשה אהל – כיון שעושה פעולה משולבת
שחלקה ברור שהוא לא לאהל וא"כ החצי א .דלפ"ד שקשר בין העמדת האהל
שהוא יכול להתפרש כפעולת אהל – בטל
להיתר 'דבר שאינו מתכוין' -
ומבוטל אם אינו מתכוין לאהל. הדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות
בביצה שרש"י טען כי הכל שרי בבנין
אך ברור כי אם תימצא בכוונתו רצון אהלים גרועים כפוריא וביעתא מדורתא
בלבישת הכובע לצל והגנה ואף שיש
רצון נוסף לחבוש את כיפת הכובע – הרי
קפג האהל אהל בחבישת כובע כלי
כלל וכלל – בזה לא נתיר מדין 'אינו אי אפשר לומר דהוי 'דבר שאינו מתכוין'
מתכוין' כיון שפס"ר הוא בעשית האהל, שהרי מתכוין ממש ,ואין להתירו משום
ועושה 'מעשה שלם' ואסור לחלוטין. דהוי 'חצי מעשה'.
חבישת כובע בבית ארבעה מצבים בחילוקי ומצינו
הרצונות:
אלא שלכאורה יש להקשות ע"ד הט"ז
א' .שני רצונות שאינם שוים' :הראשון
מהוראת השולחן ערוך )סי' שא סע'
מ מ"א( שכתב וז"ל :כובע שהוא מתפשט עיקרי לא למטרת אהל אך יש מטרה
להלן מראשו טפח ,אסור להניחו בראשו צדדית ורצון בבנין אהל – ותרוייהו בבנין
אפילו בבית ,משום אהל ,עכ"ל .והרי
בבית אינו צריך להגן מחמה ומגשם אחד ]כגון מיטה[ – מחלוקת רש"י
ומדוע אסר – והרי אינו מתכוין לצל ,אבל
באמת אין זו קושיא כלל וכלל דהא רצה ותוספות אם חשיב דבר שאינו מתכוין.
השו"ע לחדד את ההבדל בין שיטת רש"י
ושיטת תוספות ולכן הדגיש כי גם במקום ב' .שני רצונות שוים' :הראשון לאהל
שאין לחוש שמא יפרח הכובע מראשו
ויטלטלנו ד"א ברה"ר עכ"ז יש לאסור ויש מטרה נוספת שות ערך בכיסוי
ולכן כוונתו באומרו 'בבית' היא לאפוקי הראש – אסור כיון שהוא מתכוין
רה"ר ,וגם אם בכ"ז תרצה לדקדק את לאהל וא"כ המעשה מתפרש כחצי
דברי השו"ע ותאמר כי אסר ליתן אפילו פעולה שכוונתה לאהל ,ואף שמעורב
בבית אומר לך כי עדיין אין זו קושיא – במעשה כוונה מותרת – אין בכך
דהא כובע שעומד להגנה אסור ליתנו
בראשו ואפילו במקום שאינו נצרך להגנה להוריד את האיסור.
– כיון שכל ענין האי כובע להגן ,ועוד
אפשר לומר כי הרוצה ללבוש את הכובע ג' .חצי אהל בפס"ר' :וחידשנו בדעת
בביתו ע"מ שיגן עליו מגשם ומחמה
כאשר יצא מביתו בודאי שנאסור עליו את הט"ז שאם יהיה מעשה אחד שיש בו
הלבישה כבר בעודו בביתו כיון שכוונתו רצון מובהק ללבישה בעלמא ,ואילו את
ללבישה לצורך הגנה ואפילו שעדיין החלק שיש בו מקום לייחס לו שימושי
אהל אבל אינו רוצה להשתמש עתה
נמצא במקום שאינו צריך את ההגנה. בשולים כאהל – בזה בודאי שלא נגדיר
את לבישת הכובע כפעולת 'שני רצונות'
ולסיכום: דהא אין לי עוד רצון נוסף מלבד הרצון
בלבישה ,ולכן אין שום שייכות כאן
השו"ע אסר ללבוש כובע בבית, למחלוקת רש"י ותוספות ,אבל גם אין
לאסור מדין פס"ר דלני"ל בדרבנן – דהא
ולכאורה יש להבין והרי אין כאן פעולה שלימה שנעשתה אלא רק
בפשטות הלובש כובע בבית אינו מתכוין
'חצי פעולה'.
ד' .אהל שלם בפס"ר' :ולפ"ז יוצא כי
במידה וירצה לחבוש 'מצחיה' שכל
ענינה אך ורק לצל – אולם אינו חפץ בצל
האהל אהל בחבישת כובע כלי קפד
על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להגן על ראשו מהשמש ,וא"כ הוי 'דבר
להלן מראשו טפח הבאתיו בסי' ש"א שאינו מתכוין' ובכ"ז אסור ,ולכאורה זוהי
ס"מ ולפי' ר"ת דלמסקנא ג"ז אסור משום קושיא ע"ד הט"ז שיצא לחדש כי אם
אהל היכא דמיהדק דהיינו שאינו נכפף חובש כובע ואינו מכוין לצל שרי.
כמש"ל ולמה לא נימא גם שם כיון
דהטלית שמכסה בו ראשו אין בו משום וביארנו בזה כמה ביאורים:
אהל ה"נ בחלק היוצא להלן מראשו כמו
הכא בסדין שאין בו משום אהל כיון א .כוונת השו"ע באומרו 'בית' לאפוקי
דלמעלה אין בו משום אהל ובאמת נ"ל
דמשום הכי מתורץ שם לרש"י דס"ל לפי מרה"ר אבל מיירי בלובשו בחצר.
המסקנא דאין בכובע כלל משום אהל
אפילו ביוצא טפח רק משום שמא יפול ב .כוונת השו"ע לאסור כובע המיוחד
מראשו דהיינו דס"ל כמ"ש כיון שאין
בעיקר הכובע משום אהל ולר"ת קשה להגנה מגשם ואפילו שהלובש אינו
מכאן ונראה דשאני התם שאותו חלק מתכוין להגן על עצמו – עכ"ז כיון
היוצא להלן מראשו הוא שלא כסדר שייעודו של הכובע להגנה – אין אנו
המתעטפים ע"כ חשוב לאהל בפ"ע ואינו
נגרר אחר החלק שעל ראשו משא"כ כאן מתחשבים בכוונתו.
בסדין דדרך פריסתו הוא בכך שיוצא חלק
ממנו תחת המטה וע"כ נגרר אחר החלק ג .כוונת השו"ע להשמיענו כי האיסור
המכסה את המט' ומזה ראיה ברורה
למ"ש בסי' ש"א היתר לכובע שלנו הנק' של לבישת כובע למטרת הגנה מתחיל
בריט"ל דהחלק היוצא נגרר אחר החלק כבר בבית ואפילו שבשעה שלובשו אינו
המכסה הראש כיון שאין מסוים החלק
ההוא ואינו דומ' לכובע שבגמ' דשם הוי זקוק להגנה.
החלק היוצא חלק בפ"ע כמו שפה לכובע
כמ"ש שם ועוד טעם להתיר מכח שאין היתר 'עיקר וטפל'
אהל בלא מחיצות וכמ"ש בסי"ג ,עכ"ל.
כתב הט"ז )בסי' שטו( וז"ל :וכ' הר"ן
בשם הר"ר יונה והרשב"א ודאמרי'
בגמ' דאי נפיק מפורי' טפח אסור היינו
טעמא לפי שהכילה פרוס' לצל אבל מטה
דידן אף על גב דנחתי סדינים מפורי' טפח
כיון דבפריסת סדינים על המטה ליכא
משום אהל ל"ל בה עכ"ל וק"ל ע"ז מהא
דפ' תולין ד' קל"ח אלא מעתה שרביב
לגלומיה טפח ה"נ דמחייב פי' הניח טלית
ג .ואמנם חשוב לציין כי אין היתר זה מוסכם לכ"ע כיון שמצינו באו"ז )ח"ב סי' עח אות ט'( וז"ל :ולא
אמרן אלא דלא נחתא מפוריא טפח אבל נחתא מפוריא טפח אסירא פי' דההוא טפח הוי ]קיר[ לאוהל
והמיטה נעשית לו גג כך פירש"י א"כ הפורס מפה על השלחן צריך ליזהר שלא תצא המפה למטה מן
השלחן טפח משום דההיא טפח הוי קיר לאוהל והשלחן נעשה לו גג ,עכ"ל .וכן מצינו במג"א בסי' רסב
סק"א )והוב"ד במשב"ז שטו סק"ז( שמהרש"ל היו לו שתי מפות מחשש זה.
קפה האהל אהל בחבישת כובע כלי
בפריסת מפה על מיטה ושוליה ודברי הט"ז מיוסדים על כמה יסודות
משתלשלים[ או הטפל הוא אהל בעצמו
]כגון הכא בכובע שהעיקר הוא כיפת מחודשים:
הכובע והטפל הוא השולים[ – בכל גוונא
א .היה גג ללא מחיצות והוסיף מחיצות
שרי – אם בעיקר ליכא אהל.
– הרי שעתה קיבל הגג 'משמעות
ו .בזמן הש"ס הכובע היה מורכב משני חדשה' וכביכול ע"י הצבת המחיצות -
חלקים ששניהם עיקרים כיפת הכובע הציב מחדש את הגג.
עיקרה למלבוש או כבוד ,ואילו המצחיה
עיקרה לצל וברור שאסור לחבוש מצחיה ב .בכילת חתנים ששוליה יורדים טפח
בשבת או אפילו כובע המורכבת עליו
מצחיה – אבל בכובע דידן שכולו יחידה מתחת המיטה -המחייב הוא שכעת
אחת ממילא עיקרה דהיינו 'כיפת הכובע' יצר דפנות לאהל ולכן חשיב שהציב
מטרתה וייעודה לכבוד והחלק הטפל
דהיינו השוליים הם לצל והוי 'עיקר מיטה עם מחיצות.
וטפל' ואזלינן בתר עיקר. ג .מלמעלה למטה הוי ע"פ דרך היצירה
לסיכום היתר הט"ז :כל האיסור שהובא ואם כך הדרך לא אמרינן דזהו שינוי
'מלמעלה למטה' – והא ראיה דהרי הגג
בגמרא הוא אך ורק בסוג כובע היה מוצב ועומד וא"כ מדוע היה צריך
שהמצחיה היא נפרדת ממנו ולכן המציב לחדש את ההיתר של 'עיקר וטפל' והרי
מצחיה הרי הוא 'פורש אהל' בשבת אבל המחיצות באות אחרי הגג והרי זהו
בכובעים דידן – באותה החבישה יש בדיוק 'מלמעלה למטה' אלא ע"כ שכיון
פעולה עיקרית של כיסוי הראש בכיפת שזוהי הדרך להעמיד כך אהל – אינו
הכובע ועוד פעולה טפילה של הצללה
ע"י שולי הכובע וכיון שלמדנו שבמקום חשיב כשינוי.
דאיכא 'עיקר וטפל' ובעיקר עצמו ליכא
אהל – ממילא אין מייחסים חשיבות ד .כאשר יש עיקר וטפל ,ובעיקר אין
לאהל שנוצר בחלק הטפל. איסור אהל – ממילא גם בטפל לא
יהיה אהל.
ה .ולא שנא אם הטפל הוא מחיצות
הגורמות 'משמעות לאהל קיים' ]כגון
הרחבה בחידושי הט"ז
צריך שתהיה חסרה טפח שאז יש חלל העמיד מחיצות נוצר אהל,
טפח ושייך עליו לשון אהל .כ' ב"י כיסה במכסה נוצרו מחיצות
והקשו התוס' כל הנך אינם אסורים אלא
היכא שמתקן האהל במחיצות אבל אם כתב הט"ז סימן שטו סקי"א וז"ל:
עשה האהל בלא מחיצות שרי ומש"ה
שרי להחזיר קדירה ע"ג כירה בשבת בגמ' נקט לה אפלגא דכובא שרי
דלאו אהל הוא אכולה כובא אסור ומ"ה
האהל אהל בחבישת כובע כלי קפו
ומצינו בדברי הט"ז יסוד חדש ומחודש שהמחיצות היו עשויות מתחלה אך תימא
דאמרינן בשבת האי פרוונקא אכולי'
– שייתכן שאעשה 'פעולה כובא אסור והתם המחיצות היו עשויות
מותרת' בפני עצמה אבל עכ"ז התוצאה כבר וי"ל ש"ה הואיל ורחב הכובא יותר
הצדדית נעשתה הפעולה גורם איסור – מדאי נעשה כאהל עכ"ל וא"כ קשה על
הטור שכתב ל' חבית דמשמע אפילו אינו
וזה יהיה בשני מצבים: רחב הרבה ובאמת דברי התוס' תמוהים
דמה שיעור יש לרוחב הכלי ונלע"ד
המצב הראשון :הצבת מחיצות לתרץ קושייתם בדרך זה דאין איסור אהל
אלא אם עשה תחלה בשבת מחיצות
האסורה -אדם שהציב מערב גמורות שיוכל להשתמש שם מחמת
שבת אהל ללא מחיצות ולכן אין לאהל זה המחיצות דהיינו להניח שם דבר יבש ואז
משמעות וממילא בשעה שאבנה לאהל זה חייב דוקא אם יעשה כיסוי למעלה משום
מחיצות – שהפעולה הזו כשלעצמה אהל אבל בכובא זו שיש משקה בתוכה
מותרת לגמרי דהא אין כאן 'מחיצה שכן מצינו הרבה בע"ז דנקט ל' זה
המתרת' אך כאן המחיצות מחשיבות שממלאין בו יין וא"כ כל שאין בו כסוי
מחדש את האהל הקיים ועושה המחיצות אין ראוי להשתמש בו כלל כיון שעכשיו
אין להניח שם דבר יבש כיון שיש בו
ייחשב כאילו פרש גם את האהל. משקה ודבר זה שמשתמש בו במשקה
אינו ראוי כי יפול בו מלמעלה אבן אלא
והמצב השני :במחיצות שהיו עשויות צריך לכסותו א"כ שניהם ביחד דהיינו
הכיסוי והמחיצות עושים שראוי
מערב שבת ,ועתה רצונו וחפצו להשתמש וכיון שהוא מכסה הוי כעושה
לכסותם במחצלת – שלכאורה זוהי מחיצה ג"כ דדוקא עכשיו ראוי להשתמש
פעולה מותרת שהרי רצונו רק לעשות בו ותחלה היה כאלו אין שם מחיצות
אהל ללא מחיצות ]ובזה הכרעת ההלכה כנלע"ד נכון מאד וק"ל כיון דאין איסור
כי הדבר מותר והמחמיר לחוש לשיטת לאהל בלא מחיצות למה אסרו בכובע
הרשב"א תבא עליו ברכה[ ובאמת אם היו בשבת בסימן ש"א ס"מ משום אהל והא
בתוככי המחיצות חפצים שמשתמרים אין שם מחיצות ונראה דכל שהוא נעשה
ללא מכסה – באמת הדבר מותר ,אבל לצל מתחילה כיון שעושין שפה סביבו
בכל דבר שאינו משתמר ללא מכסה – הרי אסור אפי' בלא מחיצות אלא דבעושה
המחיצות כאילו אינם וברגע שכיסה משום דבר אחר והאהל נעשה ממילא אז
במכסה – מיד קיבלו המחיצות משמעות צריך שיהיו שם גם מחיצות וזה ג"כ טעם
מחודשת והרי הוא כאילו הציב מחיצות להתיר הבריט"ל שלנו כמ"ש בס"ח,
וגג כאחד. עכ"ל.
היתר כובע בשיטת הרמב"–
רק א העמיד שפה בשבת
רמב"ם )שבת פכ"ב הלל"א( וז"ל :כובע
שעושין על הראש ויש לו שפה
קפז האהל אהל בחבישת כובע כלי
וכל שכן שהיה אפשר לומר דדוקא מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על
ברשות הרבים דהוי דאורייתא איכא לבושו מותר ללבשו ,ואם הוציא מן
גזירה אבל לנו דלית לן רשות הרבים כי הבגדים סביב לראשו או כנגד פניו כמו
הכל כרמלית דהוי דרבנן הוי גזרה לגזירה אהל והיה מהודק על הראש והיתה השפה
ולא גזרי' כל שכן בהצטרף שני הטעמים שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני
גם משום אהל ליכא דהוי כמו מטה או
כסא שאינו דרך עשיית אהל שהאהל עשוי שהוא עושה אהל עראי ,עכ"ל.
ועומד הוא ואם כן זכינו לדין שגם לדעת
הרמב"ם אין מקום לספק באלו הכובעים ובשו"ת מהרשד"ם חאו"ח )סי' ד'( כתב
ואפי' לדעת ר"ח ור"ת נראה כי אהל כי
האי גונא לא מקרי אהל אלא כאשר וז"ל :וכן קשה לי להרמב"ם
מאהיל על הארץ ויש לו כמו סינא שיוצא שהוא הולך בשיטת ר"ח ור"ת והוא כתב
טפח ועושה צל על הארץ אבל האהל כזה קודם דין סינא ומתיר להניח מטה וכסא
לא מקרי אהל ועוד שאפשר שגם ר"ת לא וטרסקל ואף על פי שיעשה תחתיהן אהל
אסר אלא כמו שפירשתי לדעת הרמב"ם שאין זה דרך עשיית אהל לא קבע ולא
וכו' וכן נראה קצת מהגמר' דבהכי מיירי עראי אלא שנראה בעיני שלדעת הרמב"ם
דכי משני הא דאית ביה טפח הא דלית אפשר שיתור' דמה שאסר בסינא הוי
ביה טפח הדר פריך אלא מעתה שרכיב בענין שהוא עושה אהל בידים בשבת או
אגלימא טפח וכי היכי דבגלימא טפח הוי ביום טוב וכמו שנראה מלשונו שכתב
שבשבת הוא עושה האהל כך בסינא וגם הוציא מן הבגד סביב לראשו משמע
בפוריא וכן בחביתא פוריא וביעתא שכלם שעתה הוא מוציא בשבת שאם היה
הוי שעושה אותם ביום השבת או ביום שמערב שבת היה הבגד יוצא הכי הוה
טוב אבל מטעם מלבוש אין נראה לי ליה למימר ואם היה יוצא וכו' ומדקאמר
להקל אף על פי דלענין הוצאה מהני האי ואם הוציא משמע שעתה מוציא הבליטה
טעמא מכל מקום לענין אהל לא מהני כי ומשום הכי אסור מה שאין כן במטה וכו'
שאני הוצאה דהוי מלאכה גרועה כמו אבל לדעת רש"י והמסכימים עמו אין
שכתבו התוספות ריש פרק קמא דשבת מקום ערעור שהרי מסקנת הגמר' דלית
מה שאין כן אהל דהוי מלאכה חשובה בה איסור אהל אלא גזרה שלא יגביהנו
הרוח מראשו ואתי לאתויי ארבע אמות
היא העקרית במלאכת המשכן ,עכ"ל. ברשות הרבים ואלו הכובעים אין חשש
בזה שהרי נכנסים בראש והם מדובקים
ד .המהרשד"ם ,רבי שמואל בן משה די מודינה ,אחד מגדולי החכמים הספרדיים אשר בשאלוניקי ,נולד
בשאלוניקי בשנת ה'רס"ו למשפחה ספרדית ,שם למד ונהיה 'רבה דעמיה -מדברנא דאומתיה',
תלמידם של מהר"י טאיצק והרלב"ח ,ישיבתו בשאלוניקי משכה תלמידים רבים מקרוב ומרחוק .ר'
שמואל ענה לשאלות מכל רחבי הים ופסקיו התקבלו גם על הדורות הבאים .החיד"א החשיבו מאד וכתב
שדברי המהרשד"ם נחשבים כדברי הרמב"ם ,למרות אסונות וצרות אישיים רבים לא נפלה רוחו,
מתלמידיו המפורסמים הרב לחם משנה והרב עצמות יוסף .הוא נפטר בא' בחשון ה'שמ"ט.
האהל אהל בחבישת כובע כלי קפח
קודם שישימו על ראשו הא למה זה דומה נו"ב חילוק בי הגבהת
שהולך בשבת ועומד תחת האוהל וכי יש מטריה פתוחה לחבישת כובע
בו צד איסור .ואפילו אם נימא שלשון
הרמב"ם לאו דוקא ויש בו איסור מצד ומצאתי שגם בנודע ביהודה )מהדורא
שמשימו על ראשו וכמו שפלפלו
האחרונים על הברעטליך ג"כ אין ראי' תניינא – או"ח סימן ל( הבין כדברי
שהברעטל הוא דבר פשוט וכשמונח או מהרשד"ם בשיטת הרמב"ם ,שיצא לחלק
תלוי בכותל אינו אוהל כלל ולא נעשה בין היתר הגבהת מטריה פרושה מע"ש
אוהל כי אם כשמשימו בראשו ולכן לבין איסור חבישת כובע בשבת ,וז"ל
מיחשב מה שמשימו על ראשו עשיית הנו"ב :אבל אם אסור מצד הדין אף בלא
אוהל בשבת אבל הפארעסאל כשהוא חשדא יש לדון שכיון שכבר הוא מאתמול
מוערך כבר הוא אוהל בכל מקום שהוא ובכל מקום שהוא עומד אוהל הוא א"כ
ולכן כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל מה לי שהוא עומד במקומו או שנושאו
חדש .דרך כלל כשהוא מוערך מערב שבת על ראשו אלא שיש סברא ג"כ לאיסור
יש בו לדון לאיסור ולהיתר אבל עכ"פ שזה מאהיל עתה על ראשו מיחשב עשיית
מפני מראית עין יש לאסרו כי מי יודע אם אוהל וראי' לדבר סיאנא לדעת ר"ח
ערכו מאתמול ובפרט בדור יתום הזה והרמב"ם שאסור משום אוהל ואטו עושה
שנפישי אינן בני תורה יותר מבני בשכר. שום דבר בו הלא אינו נוטהו ולא מפשיטו
אלא שלובשו על ראשו ואפ"ה אסור
והנלע"ד כתבתי ,עכ"ל הנו"ב. משום אוהל .ואמנם לשון הרמב"ם בפ'
כ"ב הל' ל"א כובע שעושין על הראש ויש
משנ"ב – מה בי' היתר עביד לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אוהל
וקאי' לאיסור כובע על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן
הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אוהל
וכאן המקום לשוב לקושייתנו ע"ד והי' מהודק על ראשו והית' השפה
שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני
המשנ"ב שפתחנו בה בשיעור שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל הרמב"ם.
הקודם 'כסא טרסקל' -היאך התיר ע"פ ויש לדקדק למה כתב הרמב"ם ואם הוציא
יסוד 'עביד וקאי' לפרוש חופה לצל ואילו וכן לסוף השפה שהוציאה וכו' ולמה לא
כובע אסור להניחו בראשו ולכאורה אין כתב בקיצור ואם השפה שהוציאה קשה
לך 'עביד וקאי' יותר מכובע .אבל עתה ביותר כמו גג ומקפת סביב ראשו או כנגד
נבחין שכבר הרגיש בזה בנו"ב ובביאור פניו כמו אוהל אסור וכו' .א"ו שהרמב"ם
הראשון נטה לבאר דעת הרמב"ם ממש בעי שהוא יוציא מן הבגד ויעשהו כמו
כפי שביארו המהרשד"ם וזה לא יועיל אוהל כגון שכופפו מעט למטה שיאהיל
למשנ"ב דמשמע מדבריו שלא ביאר כך אבל אם כבר הבגד הוא כן אינו עושה
את היתר הכובע אלא אסר בכובעים דידן, שום דבר ואין בו איסור שכבר הוא אוהל
אך לפי הביאור השני עולה יפה החילוק
בין כובע לשאר אהלים דעבידי וקאי
קפט האהל אהל בחבישת כובע כלי
בכוונת הרמב"ם דמיירי דוקא בשוליים ותו"ד דברי הנו"ב שהכובע אינו אהל
טפח ,אבל יש עוד אפשרות לבאר את בפ"ע עד שיציבנו בראש האיש ולכן אי
הוראת הרמב"ם בצורה מחודשת שבאמת אפשר לומר שהכובע היה 'קיים ועומד'
לא דיבר כלל על השפה הבולטת כלפי וביאר בזה הרב ר' פנחס גוטפרב שליט"א
חוץ אלא המחייב כאן הוא החלק דבכובע אין שום אומדנא דמוכח שכוונתו
המשתלשל מהכובע כלפי מטה וכך לפורשו לצל אלא יש שלובשים כובע לצל
תתבאר הגמרא -דאחר שהורתה הגמרא ויש שלובשים לכבוד ,ואפילו בחד גברא
שיש לאסור בכילת חתנים טפח ייתכן שבשעה אחת ילבשנו לצל ובשעה
משתלשל ,המתירים התירו לשלשל טלית אחרת יכוין לכבוד וא"כ אין שום הוכחה
מהכובע ואמרו 'סייאנא שרי' וע"ז הקשו שהכובע מיועד לצל ,ונוסיף טעם בזה
דסייאנא אסור ותירצו – הא דאית בבגד שלו יצויר שיפרוש אדם שמיכה על
המשתלשל טפח והא דלית ביה טפח וע"ז הקרקע וכי תעלה על דעתך שנתיר
הקשתה הגמרא ממעשים שבכל יום שאנו להגביהה בשבת כיון שהיתה עשויה
משלשלים טלית ע"ג הכובע והגמרא מע"ש ברור שלא ,והטעם בזה כי
קיבלה את הטענה וביארה שהכל תלוי אם השמיכה לא קיבלה 'שם אהל' בהא
השוליים המשתלשלות הם קשות שפרשה על הרצפה ,אך המטריה היתה
ויציבות ,אך לולא זה שרי אפילו בגוונא אהל עשוי מבעו"י ,וכל הרואה מבחין כי
נפתחה ועומדת לשימושי אהל ולכן
שפורס טלית ע"ג כובע.
המגביהה אינו בונה שום אהל.
העולה מ האמור:
חידוש ,הרמב" מיירי
אף שהשו"ע החמיר ואסר חבישת כובע במשלשל טליתו
רחב שולים ,אך עכ"ז יש כמה ולסיום ,יש להבחין כי ברמב"ם לא נזכר
אופנים להקל בכובעים דידן ,ואף נצרף
לזה שני ביאורים ברמב"ם שעולה מהם ענין 'טפח' ובאמת היה מקום
כי הוא פליג על הציור שאסר בו השו"ע להבין זאת ע"פ שיטתו בדיני אהל דאסר
ואסר בגוונא אחריתי ,ובר מן דין יש את להעמיד אהל שגגו פחות מטפח )פכ"ב
דעת רש"י דס"ל דלא שייך אהל בכובע, הכ"ט( וז"ל :כל אהל משופע שאין בגגו
טפח ולא בפחות משלשה סמוך לגגו
ולמעשה מצאנו עשרה היתרים: רוחב טפח הרי זה אהל עראי והעושה
אותו לכתחלה בשבת פטור ,עכ"ל .אלא
סיכו עשרת ההיתרי: שהקשה ע"ז הרדב"ז )בשו"ת ללשונות
הרמב"ם( דלפי דברי הרמב"ם היאך נוכל
א .שיטת רש"י – לא שייך אהל בכובע. לפרנס את מנהגם שהיו נוהגים לצנוף
מצנפת פחותה מטפח וכדי לתרץ העמיס
ב .רך ונכפף -מג"א בשם הרמב"ם.
ג .שיפוע -הגה"מ והוב"ד במג"א.
האהל אהל בחבישת כובע כלי קצ
ד .מעמיד בשיפוע – מג"א ,ע"פ יסוד וקאי וממש כדסברנו למימר בקושיא – כך
ביארו המהרשד"ם והנו"ב. דברי ההגה"מ.
י .הבנה חדשה ברמב"ם – הרמב"ם אסר ה .מחצית השקל בביאור המנהג להמנע
דווקא בגוונא דפרש בגד נוסף קשה מהנחת טלית על הראש – ההבנה דכל
ויציב שישתלשל מעל השפה כקיר לאהל. האיסור הוא דוקא אם איכא מחיצות
מרווחות ע"י טלית -ולפ"ז הרמב"ם גם
הנחיות למעשה: אינו דורש תנאי של 'טפח בולט' אלא
המחיצות הן מעידות על מציאות האהל.
ולמעשה נמצא כי בכובע בעל שפה ונראה שהיסוד בזה דלא הוי אהל ללא
מחיצות ]או כדברי האבנ"ז דס"ל אליבא
קשה ככובעי 'סופר' או דתוס' אפילו לצל מיבעי מחיצות[ או
'המבורג' יש פחות צדדי קולא שהרי הם אפילו להרא"ש מיבעי הכא מחיצות,
בודאי קשים 'כמו גג' ואף אינם דהכא בכובע גרע טפי שהרי הוי דרך
משופעים וא"כ אזלו לן היתרים ב' וג', מלבוש וצריך ידים מוכיחות שחפץ
ובכובע מצחיה שהוא כעין כיפה ביצירת האהל – אך לפ"ז יש להחמיר
ומחוברת לו מצחיה מצד הפנים חסרים בלבישת 'מעיל גשם' ע"ג הכובע שהרי
גם היתרים ו' ז' וח' שהרי כל כולו מיועד
להגנה מצל ואינו לובשו לכבוד ,ועיקרו בונה מחיצות בשבת.
הוא המצחיה וכל כיפת הכובע באה ע"מ
ו .עשוי לכבוד – ט"ז בסי' ש"א -וא"כ
להחזיק את המצחיה.
הוי דבר שאינו מתכוין.
ויש לעורר כי בהצמדת 'מצחיה' שהיא
ז .גזירת אהל עראי היא תקנת דרבנן
כעין קשת שיש עליה מצחיה קשה
שכל ייעודה להגן משמש אין שום היתר ואסורה רק מדין 'מיחזי כאהל'
להרכיבה על הראש ואפילו אם אינו מכוין ובמקום דלית מיחזי – שרי ,ובכובעים
דידן אינו ניכר שלובשו לשם אהל )ט"ז
לצל דהוי פס"ר דלני"ל בדרבנן.
בסי' שא(.
ועוד יש לעורר כי החובש מגבעת ח .עיקרו דהיינו 'כיפת הכובע' אינה
ומכסה ראשו במעיל גשם העוטף אהל ולכן האהל אזיל בתר עיקר )ט"ז
את הראש נראה לצדד לאיסור שהרי שט"ו( ]ולפי טעם זה גם אם מתכוין לאהל
הכובע יחד עם המעיל יוצרים 'הגנה נראה דשרי[.
מושלמת' מהגשמים ויאסור בזה מחצית
ט .שיטת הרמב"ם – ההבנה דדוקא אם השקל ,ואם יהיה המעיל מתוח בחוזק –
גם הרמב"ם יאסור בזה. הוציא בשבת – אבל אם לא – עביד
האהל קצא דיני כילה כלי
דיני כילה
אהל משופע
כילת חתני
טלית כפולה
שועה"ר :שיטה מחודשת – 'שמא יימל'
'וכ הפרוכת' – חמשה ביאורי
כילה שיש לה גג
כובע מתפשט
העולה מ האמור:
מטפח ע"י היתרי 'מתוקן לכך' או בשיעור זה נברר ונלבן דיני ששה סוגי
'חוטים תלוים'.
אהלים שנחלקו בהם האחרונים
אהל משופע להעמידם על בורים ,והם:
כתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף ח א .אהל משופע ]סתם כילה[.
וז"ל :כל אהל משופע ,שאין בגגו ב .כילת חתנים.
טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו רוחב
טפח ,הרי זה אהל עראי והעושה אותו ג .טלית כפולה.
לכתחלה בשבת ,פטור ,עכ"ל. ד' .וכן הפרוכת' ]שהזכירה השו"ע
ומצינו שתי דרכים בביאור דבריו, בס"י[.
המג"א נקט כפשוטם של דברים ה .כילה שיש לה גג.
שאכן חל איסור מוחלט להעמיד אהל
בשבת ואפילו אם גגו פחות מטפח, ו .חבישת כובע ששוליו מתפשטים.
והשו"ע הורה כהרמב"ם ופליג על
הרא"ש ורש"י שהתירו בכל ענין להעמיד ותוך כדי הדברים נדון בנושא יסודי
אהל שגגו פחות מטפח ,וכך כתב
ונוגע מאד להלכה ,האם נתיר
העמדת אהל פחות מטפח או אפילו יותר
האהל דיני כילה קצב כלי
שיעור בשבת גם כן מן התורה אסור, בשעה"צ סקמ"ט ]בענין כילת חתנים
נאמר באהל עראי דרק נראה כבנין ,כל שנבאר ענינה בסמוך[ וז"ל :מגן אברהם
פחות מטפח לא נראה ,ולא אסרוה .וראיה ושאר אחרונים לדעת הרי"ף והרמב"ם
מסימן ש"א סעיף מ' וגמרא שבת קל"ח ואף דלדעת רש"י והרא"ש מותר אפילו
ב' ,טפח דוקא ,הא פחות שרי לכתחלה. באינה מתקנת ,כיון שאין בגגה טפח ,מכל
ואם שהר"מ ז"ל פרק כ"ב הלכה ל"א לא מקום כיון דהעתיק המחבר בסעיף זה וכן
הזכיר טפח ,הרי הרי"ף והמחבר בסימן בסעיף ח דברי הרי"ף והרמב"ם ,משמע
ש"א הזכירו טפח .ופליגי הרי"ף ור"מ עם
הרא"ש בפירושא דכילה ,דרי"ף ור"מ דכן הוא דעתו ,ואין לזוז מזה ,עכ"ל.
)הלכה ל( סוברים כילה הוה אהל קבוע
לזמן רב ,וכילה פטור אבל אסור באין אך בפרי מגדים משבצות זהב סימן שטו
טפח ,אבל הרא"ש ורש"י )ע"א ד"ה טלית(
סוברים כילה הוה אהל עראי ,לא קבע, סק"ח כתב וז"ל :וכאן עוד רגע
ואף שיש טפח לכתחלה אסור ,הא אין אדבר .דע ,דאהל קבוע חייב חטאת ,ואהל
טפח אף לכתחלה מותר באהל עראי, עראי פטור אבל אסור ...ומהו אהל קבוע
וכילת חתנים לרי"ף קיל משאר כילה, ואהל עראי ,הנה אם מניח סדין על
דמתוקנת לכך הוה עראי ,מה שאין כן ארבעה קונדסין וקושר שם ,או בלא
קשירה ,שיהיה שם לזמן מרובה ,זה הוה
שאר כילה ,עכ"ל. אהל קבוע וחייב חטאת ,והיינו כל שיש
בו רוחב טפח על טפח .ואף תוספת אהל
ותורף דברי הפמ"ג שלא נחלקו קבוע חייב חטאת ,ואף מחיצה מהצד
קבוע אפשר טפח על טפח חייב ,ועיין
הראשונים בגדרי אהל כלל וכלל, סימן שי"ג במ"א אות ז' וכאן סק"א אבל
ולכ"ע שרי לפרוש אהל שגגו פחות אם אין קבוע ,רק לזמן מועט ,הוה אהל
מטפח ליום אחד ,ולכ"ע חל איסור עראי ואסור מדרבנן ,ותוספת אהל עראי
מוחלט לפרוש אהל טפח ליום אחד או שרי מדרבנן .ואמנם אהל קבוע פחות
אהל פחות מטפח לכמה ימים ,וכל שכן מטפח יש לומר לכולי עלמא ,ר"ל בין
שייאסר אהל טפח לכמה ימים ,אלא מאי, הרי"ף )שבת נו (:ור"מ )שם הלכה כט(
נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא דכילת והרא"ש בקל"ח א' )שם פ"כ סימן ב( מודים
חתנים ]שנבאר דיניה להלן[ האם דפטור אבל אסור ,דהוה חצי שיעור דעל
כל פנים מדרבנן אסור .ואהל עראי בפחות
מעמידה לקבע או לא. מטפח יש לומר כולי עלמא מודים דשרי,
דבדרבנן לא גזרו כולי האי .והיינו אם
ולכן כאן בסעיף ח' יבאר הפמ"ג כי נאמר חצי שיעור בשבת מדרבנן אסור ,לא
מן התורה ,הוה גזירה לגזירה ,ושאני בשר
מיירי בגוונא דמעמיד אהל לקבע עוף בחלב וכדומה דאף חצי שיעור אסרו
ולכן אסור בגג פחות מטפח. אטו חצי שיעור בשר בהמה ,כרבי יוחנן
לגבי ריש לקיש )יומא עג (:ואם נאמר חצי
ומשמע בכמה מקומות בדברי המשנ"ב
שנקט לעיקר כדברי המג"א
והמבוררים בכולם הם דב"ק בביה"ל )ס"ח
האהל קצג דיני כילה כלי
שלא תהא משולשלת מעל המטה ד"ה כל אהל( וז"ל :נ"ל דלהכי נקט
טפח ,עכ"ל. הרמב"ם בלשון כל משום דכלל בזה שני
הקצוות דהיינו אפילו עשאו לקבע
ונקדים בקצרה את דברי הגמ' בשבת שיתקיים כמה ימים כיון שהוא פחות
מטפח חשיב רק אהל עראי ופטור ולהיפך
)קלח (:אמר שמואל משום רבי אפילו אם לא עשאו לקבע יש איסורא
חייא וז"ל :כילת חתנים מותר לנטותה משום לא פלוג וטעמו הוא שהולך
ומותר לפורקה .אמר רב ששת בריה דרב בשיטת הרי"ף רבו דפירש טלית כפולה
אידי :לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, בשאין בגגה טפח וס"ל דהא ודאי אין
אבל יש בגגה טפח -אסורה .וכי אין בגגה דרך לעשותו לקבע ואפ"ה יש איסורא
טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות ועיין בפמ"ג ולענ"ד נראה כמו שכתבתי
משלשה סמוך לגגה טפח ,אבל יש וכן משמע ממ"א דס"ל דהרמב"ם חולק
בפחות משלשה סמוך לגגה טפח -אסור. עם הרא"ש והיינו בענין אהל עראי
ולא אמרן אלא שאין בשיפועה טפח ,אבל
יש בשיפועה טפח -שפועי אהלים בפחות מטפח ,עכ"ל.
כאהלים דמו .ולא אמרן אלא דלא נחית
מפוריא טפח ,אבל נחית מפוריא טפח – לסיכום:
אסור ,עכ"ל. בשולחן ערוך סימן שטו סעיף ח כתב
ובגמרא הובאו ארבעה תנאים ע"מ וז"ל :כל אהל משופע ,שאין
בגגו טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגו
להתיר כילה: רוחב טפח ,הרי זה אהל עראי והעושה
א .שלא יהיה בגג טפח. אותו לכתחלה בשבת ,פטור ,עכ"ל.
ב .שלא יהיה בתוך שלשה טפחים סמוך המג"א ביאר כי מיירי באהל עראי ליום
לגג טפח. אחד ובכ"ז אסור לכתחילה
להעמידו ואפי' שגגו ושיפועו פחותים
ג .שלא יהיה בשיפועה טפח. מטפח ,אך הפמ"ג מתיר בהא ומעמיד
את הוראת השו"ע דוקא בגוונא
ד .שלא תשתלשל הכילה תחת המיטה
דמעמיד לקבע.
טפח.
כילת חתני
ותנאים א ,ב ,ד מוסכמים לכ"ע אך
הורה בשולחן ערוך סימן שטו סעיף
בתנאי ג' יש מחלוקת ראשונים
אם אכן גרסינן ליה ופסקינן כוותיה, יא וז"ל :כילת חתנים ,שאין
בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה
ולמעשה השו"ע השמיטו. רוחב טפח ,הואיל שהיא מתוקנת לכך,
מותר לנטותה ומותר לפורקה ,והוא
ולכאורה צריך להבין במה שונה דין
'כילת חתנים' שהתירה השו"ע
בסי"א מדין אהל רגיל שאסרו בס"ח.
האהל דיני כילה קצד כלי
אסור .היה כרוך עליה חוט או משיחה - ולדברי המג"א הביאור בזה הוא מחמת
מותר לנטותה לכתחילה ,ע"כ.
שהיא 'מתוקנת לכך' ולכן
והמדקדק בהוראת השו"ע ]שמקורה התירו בה יותר משאר אהלים שבהם חל
איסור להעמידם ואפילו בלא גג טפח
ברמב"ם[ יבין כי מדובר ואילו כילת חתנים נתיר להעמידה אם
בטלית קשורה בחוטים ע"ג מוט ולכן יהיה בגגה פחות מטפח ,אך צריך להבין
מותר להמשיך את התלייה – דהיינו לגרור לפי הפמ"ג שהתיר בכל אהל שגגו
את כל הטלית ע"ג כל המוט ויהיה לפנינו פחות מטפח מדוע הוזכר בשו"ע גורם
אהל משופע ,וע"פ יסוד סברת המג"א ההיתר שהוא 'מתוקנת לכך' והרי גם
]שנקט ברמב"ם ובשו"ע כי אין היתר בלא זה שרי ,וע"ז השיב הפמ"ג דהכא
לפרוש אהל פחות מטפח[ נהיה מוכרחים הכילת חתנים מיועדת להעמדה קבועה
לבאר כי מיירי בטלית מכווצת ע"ג המוט ולכן בלא 'מיועדת לכך' יהיה אסור
ועתה רוצה למושכה ע"מ שתהיה ע"ג כל להעמידה ואפילו שגגה פחות מטפח.
המוט וברור שיהיה בגגה פחות מטפח
והחידוש בדין זה שע"י החוטין התלוים ולסיכום:
שרי לפרוש אהל פחות מטפח ,וז"ל
המג"א בסקי"ב :טלית כפולה .שאין השו"ע בסי"א התיר להעמיד 'כילת
בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה
טפח ]ב"י ומ"מ[ ועס"ח אבל אי איכא בו חתנים' שגגה פחות מטפח
טפח לא מהני חוטין ,עכ"ל .וביאר דבריו מטעם 'שמתוקנת לכך' ולדברי המג"א
בפמ"ג א"א סקט"ו דלשיטת המג"א כפתור ופרח – דכיון שאסור להעמיד אהל
חוטים תלוים אינם נחשבים כטפח פרוש ואפילו שגגו פחות מטפח ,עכ"ז הכא שרי
מע"ש ולכן אם היו חוטים תלוים נתיר רק כיון שיש גורם חדש שנקרא 'מתוקנת
לפרוש את הטלית בפחות מטפח בלבד, לכך' אך לפמ"ג שמתיר בכל אהל עראי
אבל לשיטת הפמ"ג נאמר כי באמת אם גגו פחות מטפח הוצרך להיתר
הטלית היא ע"ג המוט ואינה מכווצת כלל 'מתוקנת לכך' מפני שכאן עביד לקבע.
אבל רצונו להגביה את שולי הטלית לכאן
ולכאן ע"מ ליצור אהל יותר מטפח ושרי טלית כפולה
מכח 'חוטים תלוים'. כתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף י
ונמצא כי נחלקו הפמ"ג והמג"א בהבנת וז"ל :טלית כפולה שהיו עליה
חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש,
המושג 'חוטים תלוים' דלמג"א מותר לנטותה ומותר לפרקה ,וכן
אינם שוים להיתר 'טפח פרוש' אך לפמ"ג
חוטים תלוים הם שוי ערך לטפח פרוש הפרוכת ,עכ"ל.
מע"ש ,ואכן מצאנו בשיטת המג"א שכתב
מפורשות בסקט"ו כי אין להעמיד בשבת ומקור הדברים במסכת שבת )קלח(.
וז"ל :תני רמי בר יחזקאל :טלית
כפולה -לא יעשה ,ואם עשה -פטור אבל
האהל קצה דיני כילה כלי
מכח החוטים התלוים דאל"כ לא היינו מחיצה מתרת על סמך ההיתר שהיו בה
מתירים את המשך הפרישה ,אבל לפמ"ג חוטים תלוים מע"ש.
מיירי ברוצה להגביה את שולי הטלית
לכאן ולכאן ע"מ לבנות בשבת אהל יותר אבל רש"י ביאר וז"ל :טלית כפולה לא
מטפח וזה מאי דמהני החוטים. יעשה -לשטוח טליתו על גבי
ארבע יתידות לישן תחתיה ,וראשיו
ג .בשיעור האהל הנפרש בשבת :לרש"י מתכפלין לכאן ולכאן לצד הארץ והויא
ליה לכתלים להגן מן החמה ,דהוי אהלא.
שרי לפרוש ע"י חוטים תלוים אהל כרך עליה -מבעוד יום .חוט או משיחה -
יותר מטפח אך להרמב"ם שרי אך ורק ונתנה על הנס שעל הקנוף כשהיא
אהל פחות מטפח ,כך למד המג"א מכופלת ,וכרך עליה חוט למשכה בו
בשיטתו אך הפמ"ג במשב"ז סק"י נקט כי לפורסה לכאן ולכאן -מותר למושכה בו
בשבת ,דמוסיף על אהל עראי הוא ,ואינו
לא נחלקו רש"י והרמב"ם בזאת.
כעושה לכתחילה ,עכ"ל.
לסיכום:
ולפי רש"י מדובר בטלית שחלקה מונח
כתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף י
על המוט וחלקה שמוט על הקרקע,
וז"ל :טלית כפולה שהיו עליה ויש חוטים תלוים בחלק השמוט ועתה
חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש, בשבת רצונו למשוך את הטלית ולפורשה
מותר לנטותה ומותר לפרקה ,וכן
ע"ג כל העמודים.
הפרוכת ,עכ"ל.
ונמצא כי פליגי רש"י והרמב"ם בתלת:
ויש כאן שלשה ביאורים במאי מיירי דין
א .בהבנת 'חוטים תלוים' :לרש"י
'טלית כפולה':
מיירי בחוטין המסייעים לפרוס את
א .לשיטת רש"י מדובר בטלית המונחת החלק השמוט ע"ג הקרקע ,ואילו
להרמב"ם מיירי בחוטים הקושרים את
על עמודים ]ואין 'טפח פרוש'
מבעו"י[ ורוצה לפורשה על שאר הטלית אל המסגרת.
העמודים ועתה יהיה טפח ויותר פרושים
– ושרי בזה ע"י החוטים הקשורים ב .בציור האהל :לרש"י מיירי בארבעה
שמיועדים לפרישה בקלות וביאר הפמ"ג
בשיטת הרמב"ם והשו"ע כי אין כל עמודים ועל שנים מהם מונחת טלית
מחלוקת בינם לבין רש"י וא"כ אפשר שאינה קשורה בחוטים ובחלק המוטל על
הרצפה יש חוטים שמסייעים להגביהה
לבאר כי לא פליגי כלל. בהם ,אך להרמב"ם בשיטת המג"א מיירי
בטלית המכופלת ותלויה ע"ג העמוד
ב .לשיטת הרמב"ם והשו"ע מיירי ואחוזה בחוטים אך הטלית מכווצת
ורוצה לפושטה ע"פ כל העמוד ,ואף
בטלית הקשורה חוטים למוט ,וביאר שאינה רחבה טפח – ההיתר כאן הוא רק
המג"א כי ההיתר ההוא אך ורק לפרוש
את המשך הטלית כאהל פחות מטפח,
האהל דיני כילה קצו כלי
ואם היתה כרוכה על המוט מבעוד יום ואין כח בחוטים קשורים להתיר פרישה
ויש בקצוותיה חוטין תלויין שמושכין יותר מטפח.
אותה בהם על המוט לפורסה לכאן ולכאן
מותר למשכה בהם בשבת מפני שחוטין ג .המשנ"ב בסקל"ז ביאר בדברי השו"ע
אלו כיון שהם תלויים בה מבעוד יום כדי
למשכה בהם לפורסה הרי הם מועילים את דין 'חוטים תלוים' כרש"י ועורר כי
כמו אם היתה פרוסה רחב טפח מבעוד לשיטת המג"א שרי אך ורק בפחות
יום שאז אינו עושה בשבת אלא תוספת מטפח ,רק שבשעה"צ סקמ"ה הזכיר את
אהל עראי .ומותר ג"כ לפורקה מעל המוט
שכל אהל שמותר לנטותו ואין בו משום קולת הפמ"ג.
בנין אין בו ג"כ משום סתירה ומותר
לפרקו חוץ מכשמוסיף על אהל טפח למעשה ,בהבנת מציאות 'חוטים
העשוי מבעוד יום שאינו מותר אלא
לסתור את התוספת אבל לא את האהל תלוים' הכריע החזו"א כי
העשוי מאתמול ואעפ"כ מותר כאן לפרק אפשר להקל כהרמב"ם וא"כ שרי לפרוש
הטלית מעל המוט מפני שכאן לא היה כילה שקשרה למוט ע"י חוטים בע"ש –
אהל טפח ממש מבעוד יום אלא שהחוטין אלא שבשיעור הפרישה יחלקו בזה
מועילין כמו רוחב טפח :במה דברים האחרונים – המג"א אוסר לפרוש שיעור
אמורים כשאין לה גג טפח ולא בפחות טפח והפמ"ג מתיר טפח ויותר ,ויש
משלשה סמוך לראשה רוחב טפח אבל לעורר כי בשש"כ פכ"ד הי"ד מצאתי כי
אם יש לה גג טפח או בפחות משלשה החמיר בגדרי חוטים תלוים גם כרש"י
סמוך לראשה רוחב טפח שזהו אהל קבוע וגם כהרמב"ם – שהצריך קשירה בחוטים
אין החוטין מועילין כלום שאפילו למיטה עצמה וגם הצריך שרוכים
להוסיף על אהל קבע אסור ואף אם טלית מחוברים לכילה שבהם מושכים אותה אך
זו אין עשויה להתקיים כאן שדעתו מנגד היקל כהפמ"ג ולא הגביל את שיעור
לפורקה אעפ"כ כיון שהיא נטויה כדרך
נטיית אהל קבוע לא הקילו בה חכמים האהל הנפרש.
כלום שמא ימלך עליה שתהא קבועה כך
כמו שהיא נטויה ונמצא שהוסיף אהל שועה"ר :שיטה מחודשת –
קבוע ולא הקילו להוסיף על אהל עראי 'שמא יימל'
אלא כשהוא בענין שאין דרך כלל לקבעו
כך כמו שהוא נטוי כגון פרישת מחצלת ואחר כתבי כל זאת ,יגעתי ומצאתי
על גבי קונדיסין או על הספינה כמ"ש
למעלה שאין דרך כלל לקבוע המחצלת שיטה מחודשת בהבנת דין 'טלית
שם כך כמו שהיא פרוסה בשבת וכן כל כפולה' והיא בדברי שו"ע הרב )סי' שטו
סעי' ט"ז – י"ז( וז"ל :כיצד טלית כפולה
שכופלין אותה על המוט דהיינו שחציה
תלויה על המוט מכאן וחציה מכאן וב'
קצוותיה מגיעין לארץ ונכנס וישן שם
בצל בין ב' קצוותיה אסור לתלותה
בתחלה בשבת אף על פי שאין לה גג טפח
ולא בפחות מג' סמוך לראשה רחב טפח
האהל קצז דיני כילה כלי
מיירי הכא שהצריך 'חוטים תלוים' ע"מ כיוצא בזה ,עכ"ל .ותו"ד ]לפי הבנתי
לפרוש את הפרוכת. הדלה[ שחידש כי אמת שחוטים תלוים
הרי הם 'שוי ערך' לפרישת טפח ואה"נ
תו"ש – מחיצה המתרת במחצלת לסיכוך נתיר להמשיך ולפורשה
בין ע"י היתר 'טפח פרוש' ובין ע"י היתר
ואכן ,מכח קושיא זו ביאר בתוספת שבת 'חוטים תלוים' ,אך כאן בטלית כפולה לא
נתיר את הפרישה ע"י חוטים תלוים כיון
)סקי"ט( כי מיירי במחיצה מתרת שנכנס כאן 'מחייב חדש' והוא 'שמא
שבה מהני 'חוטים תלוים' ,ולשיטתו יימלך' – וזה שייך אך ורק בסוגי אהלים
הוראת השו"ע בסעיף זה מתחלקת – הנטוים כדרך נטיית אהלי קבע ,ונמצא כי
בתחילה עסק בטלית כפולה שחוטים ע"פ יסוד דברי השו"ע הרב נתיר להעמיד
תלוים מתירים בה פרישת אהל ולאחמ"כ 'מחיצה המתרת' ע"י 'חוטים תלוים' ודלא
כתב את דין הפרוכת שאינה מאהילה אלא כהמג"א בסקט"ו שאסר מחיצה המתרת
היא עומדת כמחיצה המתרת ובה חוטים ע"י חוטין תלוים ]והוב"ד המג"א
תלוים מתירים ,וא"כ נסכם ונאמר כי במשנ"ב סקל"ט ,וציין שם שיש
לשיטת התו"ש כל סעיף י' בא ללמדנו שמתירים בזה אך בשעה"צ סקמ"ח הביא
שני מצבים שהותרו ע"י 'חוטים תלוים'. רק את התו"ש בסקי"ט ולא הזכיר כי גם
פמ"ג – פרוכת כאהל משופע שו"ע הרב יקל בזה[.
אך הפמ"ג )א"א סקט"ו( ביאר בדרך שונה 'וכ הפרוכת' – חמשה ביאורי
– כי דין פרוכת מדובר שהפרוכת כתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף י
תלויה ורוצה כעת לקושרה ולהגביהה
ועי"ז תיעשה כאהל משופע ,ולפ"ד וז"ל :טלית כפולה שהיו עליה
הפמ"ג יוצא כי שני המקרים שהובאו חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש,
בסעיף י' – טלית כפולה ופרוכת קיימו מותר לנטותה ומותר לפרקה ,וכן
בחד גוונא והוא פרישת אהל בשבת ע"י
הפרוכת ,עכ"ל.
'חוטים תלויים'.
בפשטות דין 'פרוכת' המוזכר כאן הוא
חידוש – פרוכת ללא פס"ר דאהל
תליתה כמחיצה וא"כ לכאורה
אך בעודנו עסוקים באותו ענין יצא דין זה הוא מוקשה מאד ,כיון שכבר הורה
בשולחן ערוך )סי' שטו ס"א( וז"ל :אסור
לחדש הרב חיים יו"ט קולסקי לעשות אהל בשבת ויו"ט אפילו הוא
שליט"א כי כאן מיירי בפרוכת שאינה עראי; ודוקא גג ,אבל מחיצות מותר; ואין
מתרת ]ודלא כהתו"ש[ ואף אינו נוטה מחיצה אסורה אא"כ נעשית להתיר סוכה
אותה כאהל ,אך מדובר בפרוכת גדולה או להתיר טלטול ,עכ"ל .הרי שהתיר
ומיבעי לנא 'חוטים תלוים' ע"מ להתיר השו"ע מחיצה אם אינה מחיצה המתרת
את הקמת הפרוכת ביחידי שנשנה איסורה וללא שום 'חוטים תלוים' וא"כ במאי
בסעיף י"ב וז"ל השו"ע :הנוטה פרוכת
וכיוצא בה ,צריך ליזהר שלא יעשה אהל
האהל דיני כילה קצח כלי
וכן פרוכת לפני ארון הקודש ,ובלבד שלא בשעה שנוטה לפיכך אם היא פרוכת
יעשה אהל בגג טפח ,עכ"ל .י"ל דהשו"ע גדולה ,תולין אותה שנים אבל אחד אסור,
פליג עליה ואוסר וכן מצינו בדברי תרומת עכ"ל .ועתה נבאר כי כאן בא לחדש
הדשן סי' ס"ח וז"ל :אך דודאי וילון השו"ע דאם יש 'חוטים תלוים' בפרוכת –
התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית ממילא אין לחוש לפס"ר דאהל בשעת
אהל ,לפי שהוא כמו דלת בעלמא ,עכ"ל. הנטייה ושרי לנטותה ביחידי ,ויש
ומצאתי כי החזו"א החייה את שיטת להדגיש כי ביאור זה אינו כשיטת
תרומת הדשן והורה כמותו וז"ל החזו"א המשנ"ב שהרי הוא בסקמ"ג ביאר
)בסי' נב אות יג( :שו"ע סי' שט"ו לכן מותר מפורשות כי האיסור בתלית פרוכת גדולה
לתלות וילון לפני הפתח אע"פ שקבוע ביחידי היא אפילו בדאיכא 'חוטים
שם הוא מדברי ב"י וחלק על תה"ד דכיון תלוים' דאי לאו הכי יהא אסור לתלותה
שהוא נע ונד ברוח מצויה לא מקרי קבע,
והוא תימא דכיון דקובעו להיות תלוי על אפילו בשנים.
צירין הו"ל כתולה דלת על ציריה דחייב
משום בונה ואע"ג דנע ונד למטה מ"מ מג"א – וכן לאו דוקא
הוא מתקיים תמיד על ציריו וזהו בנינו
להיות תלוי תמיד ונוח לנטותו בכל עת והמג"א בסקט"ו ביאר כי לשון 'וכן
שירצה ,ואין מותר אלא בוילון שדרכו
לתלותו ולסלקו וכן בפרכת לדידן מותר הפרוכת' לאו דוקא הוא
שאין אנו קובעין אותה אלא מחליפין ובאמת בפרוכת לא בעינן 'חוטים תלוים'
אותה בשבת ,וכן מש"כ בד"מ בשם או"ז
דמותר לתלות סדין בסוכה מפני הרוח ע"מ לנטותה.
היינו נמי מפני שאינו מבטלו לבנין אלא
תולאו לפי שעה וכל שאינו אלא לפי שעה משנ"ב – מחיצה בעיא ’חוטים תלוים’
אפילו קושרו גם למטה שאינו נע ונד
ברוח מצויה נמי שרי .והיכא שתולה אבל המשנ"ב ביאר בשיטת השו"ע כי
להיות קבוע אין מקום לחלק בין תולה
בפתח פתוח או בתולה על הדלת ,שהרי באמת בא לאסור העמדת מחיצה
לא משום מחיצה אתינן עלה אלא משום ללא 'חוטים תלוים' ]ולפיכך דחה דין זה
בנין וכל שקובע הדבר הוי בנין ,עכ"ל מההלכה[ ולכאורה יש להקשות עליו
החזו"א .ובזה יתבארו דברי המשנ"ב כדפתחנו שהרי השו"ע בס"א התיר
בסקל"ט שכתב וז"ל :וכן הפרוכת -כלול להעמיד מחיצה שאיננה מתרת ללא שום
בזה גם וילון שלפני הפתח ,עכ"ל .הראת
לדעת כי כרך את דיני פרוכת יחד עם דין הגבלת 'חוטים תלוים'.
וילון שלפני הפתח ומעה נבאר כי בא
ונראה לבאר בעומק דעת המשנ"ב כי
ראה לחדש שהשו"ע יאסור
להעמיד פרוכת המשמשת כקיר לבית או
כדלת לפתח ,ואף שהרמ"א בס"א כתב
וז"ל :אבל מחיצה הנעשית לצניעות
בעלמא ,שרי )טור(; ולכן מותר לתלות
וילון לפני הפתח ,אף על פי שקבוע שם,
האהל קצט דיני כילה כלי
היכא שהגג רחב הרבה דאי אין לה השו"ע להשמיענו חומרא גדולה -שוילון
למעלה רוחב טפח הלא קי"ל דמותר לפני הפתח וכן פרוכת ייאסרו בתליה
לפורסה לכו"ע כשכרוך עליה חוט או מדין בונה ,אלא שצ"ע על ביאור זה
מדברי הב"י שהוא עצמו הביא את דברי
משיחה מבע"י ,עכ"ל. תה"ד ופליג עליה ,אבל המדקדק בדברי
הב"י יוכל לומר דהתיר אך ורק בפרוכת
אך נראה שלשיטת הפמ"ג נבאר כי ליכא שלפני הארון שאפילו תה"ד עצמו
בתחילה נטה להתיר בה ורק לבסוף משך
הכא 'חוטים תלוים' ולכן אסור ידו מלהתיר ,אבל בפרוכת שהיא משמשת
לפורסה ,אך אם היו 'חוטים תלוים' היינו כדלת שבה היה פשוט לתה"ד לאסור –
מתירים את הפריסה בין ביחד ובין
לא יתיר הב"י ,וצ"ע.
ברבים ,ביש לה גג ואין לה גג.
כילה שיש לה גג
כובע מתפשט
כתב השולחן ערוך סימן שטו סעיף י"ב
פסק בשולחן ערוך סימן שא סעיף מ
וז"ל :הנוטה פרוכת וכיוצא בה,
וז"ל :כובע שהוא מתפשט להלן צריך ליזהר שלא יעשה אהל בשעה
מראשו טפח ,אסור להניחו בראשו אפילו שנוטה; לפיכך אם היא פרוכת גדולה,
בבית ,משום אהל ,עכ"ל .ומכאן ראיה תולין אותה שנים אבל אחד אסור .ואם
חזקה לשיטת הפמ"ג דהשו"ע שרי באהל היתה כילה שיש לה גג ,אין מותחין אותה
עראי אם אין בו טפח ,אך לשיטת המג"א ואפילו עשרה ,שא"א שלא תגבה מעט
צ"ב למה התיר השו"ע בפחות מטפח,
וביארו הרבנים הרב ר' יהודה דייטש מעל הארץ ותעשה אהל עראי ,עכ"ל.
והרב ר' יוסף כרמל שליט"א שמוכרחים
לבאר כי כאן יהיה היתר של 'מתוקן לכך' וכאן ברור שמיירי בגג טפח ,וא"כ
וכדמצינו בכילת חתנים. המג"א יבאר כי אף שיש 'חוטים
תלוים' כפי שנתבאר בס"י – עכ"ז אסור
העולה מ האמור: כיון שחוטים תלוים אינם מתירים גג
טפח ,וכ"כ המשנ"ב בסקמ"ו וז"ל :כילה
למעשה ,נחלקו האחרונים בהבנת -היינו יריעה פרוסה מלמעלה על איזה
דבר ונעשית כעין טלית כפולה שביארנו
ההלכה הפסוקה בשו"ע בס"י ומיירי בשכרוך עליה חוט או
המג"א נקט כי יש איסור להעמיד אהל משיחה מבע"י דומיא דפרוכת דאיירי
עראי אפילו פחות מטפח ,ואפילו לשעה ביה מעיקרא דצריך לדעת הרמב"ם
אחת ,והיתירי 'חוטים תלוים' או 'מתוקן שיהיה עליה כרוך חוט מבע"י וכנ"ל
לכך' מהנו אך ורק ע"מ להעמיד אהל בסעיף יו"ד ולהכי מסיים שיש לה גג
היינו שיהיה עכ"פ הגג רוחב טפח וכ"ש
פחות מטפח.
ומנגד שיטת הפמ"ג היא שהשו"ע יתיר
להעמיד אהל ליום אחד אם אינו
האהל דיני כילה כלי ר
רחב טפח ,והיתירי 'חוטים תלוים' או ומשמע בכמה מקומות בדברי המשנ"ב
שנקט לעיקר כדברי המג"א 'מתוקן לכך' באו ע"מ להתיר פריסה
יותר מטפח או לחילופין העמדת קבע והמבוררים בכולם הם דב"ק בביה"ל ס"ח
ד"ה כל אהל. של כמה ימים.
ילקוט
הרועים
•
לקט
שיעורים
בעניני
דיומא
רג הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
הלכות השופר והתקיעה
שלשי קולות
מאה קולות ,או מאה ואחד
תרועה יבבה
המחשת התרועה:
שיעור תרועה
שיעור תקיעה כתרועה
המחשת התקיעה:
אור השברי
המחשת השברי:
שיעור תקיעה – הכל יחסי
תקיעה – הולכת ומתארכת ,והקפדה על תקיעה ארוכה!
הא תקיעה ארוכה דתשר"ת תשפיע לקולא על אור השבר
'נשימה באמצע' ארבעה מצבי
נשימה באמצע שברי ,תקיעה או תרועה.
נשימה בי תקיעה לתרועה ,בי תרועה לתקיעה
נשימה בי שברי לתרועה דתשר"ת
שבריתרועה דתשר"ת בנשימה אחת – הא צרי הפסק כלשהו
נשימה – בי שלשה שברי לשלשה שברי
למעשה שיעורי הזמ בתקיעות דתוס':
'מוסר' לשמיעת התקיעות
בחדש השביעי בעשור לחדש ביום שלשי קולות
הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם"
ולמדו בגמרא ראש השנה )לד (.וז"ל :תנו נאמר בתורה בפרשת בהר )ויקרא פכ"ה
רבנן :מנין שבשופר -תלמוד לומר
פס' ט( "והעברת שופר תרועה
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי רד
באיניש מילתא -ברישא גנח והדר יליל – והעברת שופר תרועה ,אין לי אלא ביובל,
כלומר אדם אינו מתחיל לבכות בכיה בראש השנה מנין ,תלמוד לומר בחדש
מתיפחת ואז לגנוח אלא קודם אדם גונח השביעי ,שאין תלמוד לומר בחדש
מצער ואז כאשר אינו יכול לישא את השביעי ,ומה תלמוד לומר בחדש
כאבו הכאב פורץ בצורת בכיה מתיפחת השביעי -שיהיו כל תרועות של חדש
שביעי זה כזה .ומנין שפשוטה לפניה -
ללא מעצורים. תלמוד לומר והעברת שופר תרועה .ומנין
שפשוטה לאחריה -תלמוד לומר תעבירו
מאה קולות ,או מאה ואחד שופר .ואין לי אלא ביובל ,בראש השנה
מנין -תלמוד לומר בחדש השביעי ,שאין
ומצינו בתוס' בראש השנה )לג :ד"ה שיעור תלמוד לומר בחדש השביעי ,ומה תלמוד
לומר בחדש השביעי שיהו כל תרועות
תרועה( בשם הערוך שנוהגים החדש השביעי זה -כזה .ומנין לשלש של
לתקוע מאה קולות כנגד מאה פעיות שלש שלש -תלמוד לומר והעברת שופר
שפעתה אם סיסרא בציפיתה לבנה כאשר תרועה ,שבתון זכרון תרועה ,יום תרועה
לא ידעה אם ישוב מן המלחמה או לא, יהיה לכם .ומנין ליתן את האמור של זה
ומצינו בספרו של רבי דוד אבודרהם )סדר בזה ושל זה בזה -תלמוד לומר שביעי
תפלת ראש השנה( וז"ל :ואומר במדרש שביעי לגזירה שוה .הא כיצד? שלש שהן
שבר"ה נעקד יצחק על גבי המזבח ואותו
היום שמעה שרה אמנו ותצחק ויבב תשע ,עכ"ל.
ותיליל .ועל כן אמר הכתוב יום תרועה
יהיה לכם ומתרגם יום יבבא כדי שיזכור ומבואר מהגמרא כי עלינו לתקוע תשעה
לנו הקדוש ברוך הוא יללת שרה אמנו
ויכפר לנו ,עכ"ל .ורבינו האר"י כתב כי קולות – תקיעה תרועה תקיעה,
מאה תקיעות הם כנגד שם הויה דס"ג תקיעה תרועה תקיעה ,תקיעה תרועה
ועוד מילויו לבד העולה ל"ז וס"ג ול"ז תקיעה .אלא שנסתפק לתנאים מהי
הרי מאה ,וסוד הענין המלכים שנפלו התרועה האמיתית האם צורתה שלשה
שברים או שמא שלש יבבות ולכן תיקנו
ועלינו לתקנם ואכמ"ל. לתקוע תשת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים,
ובא האמורא רבי אבהו ותיקן בקיסרי עוד
וכתב השולחן ערוך סימן תקצו סעיף א חידוש – תשר"ת ,וזאת משום שחשש
שמא התרועה האמיתית מורכבת משני
וז"ל :לאחר התפלה מריעים הקולות שנסתפקו בהם התנאים שברים
תרועה גדולה בלא תקיעה ,עכ"ל .וכתב ותרועה גם יחד ,ושאלה הגמרא -אי הכי,
ע"ז המשנה ברורה בסק"א וז"ל:אבל אין ליעבד נמי איפכא :תקיעה ,תרועה,
אנו נוהגין כן רק בסיום תקיעה אחרונה שלשה שברים ותקיעה ]תרש"ת[ ,דלמא
של השלמת מאה קולות כמו שנבאר יליל וגנח! -סתמא דמילתא ,כי מתרע
לקמיה המקרא אומר תקיעה גדולה
והתוקע מאריך בה יותר משאר תקיעות
]מט"א[ ,עכ"ל.
רה הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
ר"ה מתשובת רבינו שרירא ורבינו האי תרועה יבבה
גאון ז"ל שכל דבריהם קבלה וז"ל ואין
תרועה אלא שיש תקיעה לפניה ולאחריה צורת הוצאת קול התקיעה היא בקול
הא כיצד שיעור תקיעה כתרועה שיעור
תרועה כשלשה שברים בירושלמי איזו אחד ארוך ופשוט ,אבל שיעור
היא תרועה ר' חנניא ור' מונא חד אמר אורכה – תלוי באורך התרועה ,שהרי
כהדין טרימוטא פי' קול המתרעש וחד אמרו במשנה 'שיעור תקיעה כתרועה'
אמר תלת רקיקין והיינו שברים שהן ולכן נקדים לבאר דוקא את צורת
כבדים ילולי יליל לשון רעישה וגנוחי
גנח לשון שבירה כאדם המתאנח וגונח התרועה:
מלב ,עכ"ל .והאיר עיני בזה הרה"ג ר'
אברהם שלמה צוייג שליט"א כי הרמח"ל המחשת התרועה:
בספרו 'קיצור הכוונות' )עמ' קכ"ג( מבאר
ג"כ כי התרועה היא ברעש ולא פיסקי יש שני מנהגים בצורת הוצאת התרועה
פיסקי ,ובאדיר במרום ע"מ תנ"ב ביאר
יותר ואף צייר את צורת התרועה כמין מנהג רובא דעלמא ומנהג תימן
שלשלת ,ועוד מצינו בספר המנהיג שצייר ופליגי בתרתי:
ג"כ את צורת התרועה כמין שלשלת
והוב"ד בשו"ע המקוצר להרה"ג ר' יצחק א .רובא דעלמא נוהגים ליצור
רצאבי שליט"א. קולות מהירים וקצרים בעזרת
הלשון טוטוטוטוטוטוטוטוטו ,ויש
ב .ורובא דעלמא לא מסיימים בקול את התרועה התימנית שמופקת
באמצעות הרעדת הסרעפת ונשמע כמין
אחרון לחיתוך ,ואילו התימנים הוהוהוהוהוהוהוהוהו וכבר נזכרה תרועה
נוהגים לסיים בקול אחרון המורה על זו בדברי המגדל עוז ) הלכות שופר פרק
סיום התרועה ,ובמשנה ברורה סקל"א ג( וז"ל :כשזכיתי לבא בארץ הקדושה
כתב וז"ל :בין תרועה לתקיעה -היינו ג"כ מצאתי תרועתם בקבלת אבותם כקול
בתר"ת הכניס שברים אחר תרועה וה"ה המתרעש ואין טוט בהם ושאלתי לכמה
גדולים ולא פירשו לי דבר עד ככסף
בקשתיה וכמטמונים חפשתיה ומצאתי
לר"י בן גיאת ז"ל שפירשה בהלכות
א .ר' שם טוב ב"ר אברהם אבן גאון נולד כנראה בשנת ה"א מ"ז בספרד .היה תלמידו של הרשב"א
בברצלונה ,ולמד גם קבלה אצל ר' יצחק ב"ר טודרוס .כמה שנים שהה בארץ ישראל ובסוריה ,אך
חזר לספרד .רש"ט התפרנס מכתיבת ספרי תורה ומעיטור וקישוט אומנותי של ספרי תנ"ך ,עד היום
נמצאים בספריות שונות ספרי תנ"ך בעיטור מרהיב שיצאו מתחת ידיו ,הוא כתב כמה ספרי קבלה
חשובים ,אך עיקר פרסומו נובע מפירושו 'מגדל עוז' על משנה תורה להרמב"ם .זהו אחד מנושאי הכלים
הראשונים של 'משנה תורה' ,והוא מודפס כמעט בכל מהדורותיו .מטרתו העיקרית היא ליישב את
השגות הראב"ד על הרמב"ם בכל מקום ,לעיתים גם בדוחק רב .הוא מציין חלק גדול ממקורותיו של
הרמב"ם ,ואף מדייק בגירסאותיו על פי ספרים עתיקים .נראה שחיבר את פירושו על כל משנה תורה,
אך לפנינו הוא נמצא רק על עשרה מספרי משנה תורה )אין על זרעים ,עבודה ,קורבנות וטהרה(.
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי רו
קולות נוספים לצאת יד"ח השיטות אם הכניסו קודם תרועה ובכל זה אפילו
השונות – יקפידו לשמוע את התרועה לא גמר את השברים וכנ"ל .ויש מקומות
המתרעשת ]אך ללא הנעת השופר[ שהיא שדרכן לסיים בסוף תרועה בקול ארוך
מנהג שרווח בארץ ישראל כעדות המגדל ועיין בפמ"ג בסק"ב שמפקפק בזה דאולי
עוז ,וכן נראה שכך היה המנהג באיטליה נחשב זה לשברים וכן יש מבעלי התקיעה
שהרי הרמח"ל מביאו כמציאות פשוטה, שאינם מומחים במלאכה זו וכשעושין
תרועה מתחילין בו בקול ארוך ונראה
ואף בארץ תימן נשתמר מנהג זה. התחלתו כעין שברים גם זה לאו שפיר
עבדי ,עכ"ל ,אך יש לעורר כי בספר
שיעור תרועה המנהיג צייר ממש את צורת התרועה
והציב בסופה עוד תוספת קו לציין כי יש
קבעו חז"ל כי צורת התרועה 'כשלש לסיים בקול חד בסוף התרועה ודבריו
יבבות' וזאת ע"פ התרגום 'יום עולים בקנה אחד עם מנהג תימן.
תרועה יהיה לכם -יום יבבא יהא לכון'
ויש בזה שתי דיעות ,ויסוד מחלוקתם וזאת למודעי כי בפשטות הוצאת הקול
תלויה בביאור המושג 'יבבה': של התרועה התימנית המתרעשת
ע"י הנעת השופר – נראה שהיא פסולה
א .רש"י ודעת 'יש אומרים' בשו"ע – לגמרי ,ואתמהה אם יתקע אדם תקיעה
ויטפח בידו השנית על פה הרחב של
יבבה היא קול כלשהו -שלשה השופר ,וכי ייחשב תרועה ,והרי זהו דבר
טורמיטין ]שליש שניה – חצי[ מקור
המילה טורמיטין מהירושלמי ר"ה עם חיצוני היוצר את קול התרועה.
פירוש קרבן העדה מסכת ראש השנה פרק
ד' :אהן טרימוטה .קולות קטנות כעין ’תרועה בבלית’
שתוקעין על החצוצרות שקורין טרומי"ט
בל"א ,הרי שביאר קרבן העדה כי המילה אבל שמעתי כי ישנה תרועה נוספת
טורמיט מקורה בלעז ופירושה חצוצרה,
אבל לענ"ד נראה לבאר ע"פ הגמרא הנקראת 'תרועה בבלית' והיא
בנדרים )נ (:ומותר בביצה טורמיטא .מאי נוצרת ע"י תנועה מיוחדת של הלשון
ביצה טורמיטא? אמר שמואל :עבדא ונשמעת כעין לולולולולולולולולו ,ויש
דעביד לה שוי אלפא דינרי ,ומעייל לה גם מבעלי התקיעה התימנים שנוהגים
אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני לעשותה ויש בה נוי וחן מיוחד ,אבל
במיא קרירי ,עד דמתזוטרא כי היכי בספר שו"ע המקוצר פקפק בזה משום
דבלעיתה ,ואם אית כיבא סריך עלה ,וכד דגם זה דמי קצת לכח חיצוני המעורב
נפקא ואתיא ,ידע אסיא מאי סמא מתבעי
ליה ובמאי מתסי ,עכ"ל .ולמדנו כי 'ביצה בתרועה.
טורמיטא' היא ביצה זעירה ולכן קול זעיר
למעשה נראה פשוט וברור כי
נקרא 'טורמיט'.
המחמירים לשמוע שלשים
רז הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
הקפידו בזה )ארחות רבינו ח"ב עמ' קפג( ב .תוס' ודעת 'ויש אומרים' בשו"ע –
והכשירו גם בקול עולה ויורד ,ולפעמים
מצטרד קול התקיעה ונראה ששיך גם יבבה היא מקבץ של שלשה קולות
כלשהם – ולכן תרועה היא תשעה
לסוגית 'עולה ויורד'.
טורמיטין.
ויש שנופחים בסוף נפיחה חזקה מעין
שיעור תקיעה כתרועה
טוווווווווווווווו – וכך יש מן התימנים
שנוהגים – ונ"ל שאין זה שבר אלא למעשה יוצא כי בתקיעות של תר"ת
הדגשת סיום התקיעה. שאנו קובעים את אורך
התקיעה ע"פ התרועה:
אבל נראה ברור שאסור לתקוע או
.1לשיטת רש"י אורך התקיעה
– טווווווו.
כשיעור הוצאת קול של שלשה
וכתבו הפוסקים שאם היה הפסק טורמיטין והיינו קול אחד פשוט
מורגש ]ואפילו שלא בכדי נשימה[ שאורכו כחצי שניה.
כבר פסל את התקיעה.
.2לשיטת התוספות אורך התקיעה
אור השברי
כשיעור הוצאת קול של תשעה
אך בתקיעות של תש"ת אורך התקיעה טורמיטין והיינו קול אחד פשוט
תלוי באורך שלשת השברים, שאורכו כשניה.
ובתקיעות של תשר"ת התקיעה תתארך
כמידת הוצאת שברים ותרועה גם יחד. .3הרמב"ם הבין כי אורך שתי התקיעות
אלא שעתה אנו צריכים לברר מהי מידת הוא כתרועה אחת וממילא שיעור
תקיעה כחצי תרועה ,וממילא לשיטתו
אורך השברים שהרי ברור ששבר אורך התקיעה היא כשיעור ארבעה וחצי
הוא קול ארוך יותר מטורמיט ,ואינו טורמיטין – ששיעורו כחצי שניה ,ואכן
רבים מבעלי התקיעה התימנים מאריכים
ארוך כתקיעה.
בתרועה פי שתים מהתקיעה.
ולפיכך יש לברר מהו שיעור מינימום
המחשת התקיעה:
בשברים ומהו שיעור מקסימום:
צורת התקיעה היא קול אחד פשוט
א .לשיטת רש"י – שיעור כל שבר הוא
וארוך אלא שיש בזה כמה אופנים:
שני טורמיטין ,שהרי טורמיט אחד
הוא קול המרכיב את התרועה ,ואילו קול יש המנגנים את התקיעה מעין
אחד באורך שלשה טורמיטין הרי הוא
כבר תקיעה – וא"כ שיעור כל שלשת טוווווהוווטוווהווו ונראה שאין בזה
השברים לרש"י הם שישה טורמיטין חסרון אך ידוע בשם המהרי"ל דיסקין
]שזה כשלשת רבעי שניה[ ויש לעורר בזה שהקפיד מאד שלא יהיו שום תנודות,
ומובא שהחזו"א והקהלת יעקב לא
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי רח
וכ"כ המשנ"ב בסקט"ו – ושיעור שלשת כי נמצא שלפי רש"י שיעור כל שלשת
השברים הוא קצת יותר משניה – משום השברים מתארך יותר משיעור התרועה
שאף שיש בכאן תשעה כחות אך אינם ]שהרי אורך התרועה שלשה קולות
רצופים אלא יש הפסק קל בין שבר לשבר קצרים ואילו שיעור השברים ששה כוחות
קצרים ויש עוד שיהוי קל בין שבר
וממילא זה מאריך את משך השברים. לשבר[ .ונראה שלפי רש"י אפשר
להשמיע את השבר או – טו ,או לחלופין:
המחשת השברי: טו – או ,אך ברור שלא ייתכן להשמיע טו
– או – טו מהירים ככל שיהיו -משום
ישנן כמה שיטות ומנהגים יש באופן
שיש בידנו כבר שלשה כחות.
השמעת השברים:
ב .לשיטת התוספות -שלשיטתם קול
א .דעת הרס"ג )סידור רי"ז( והריטבא
התקיעה חייב להיות באורך של
בסוגיא בראש השנה שצריך לעשות תשעה טורמיטין – ממילא אין לחוש אם
את השבר כקול פשוט אחד קצר ]וכתב האריך כל שבר אפילו כשיעור שמונה
על הנוהג לשבר 'אינו יפה'[ ,ולא טורמיטין – עדיין אינו נחשב לתקיעה,
לשוברו בסוף ,ושמעתי שכך נוהגים ואף שלשיטתם שני טורמיטין ג"כ כשר
שהרי יצא מכלל טורמיט )כ"כ המשנ"ב
יוצאי גרמניה. בסוסקי"ג( עכ"ז כתבו הפוסקים שלשיטתם
ראוי לתקוע כל שבר כשיעור שלשה
ב .אולם הרמב"ן )דרשה לראש השנה( ס"ל טורמיטין ע"מ ששיעור שלשת השברים
שצריך לשבור את השבר בסופו ,וכן ישתווה לשיעור התרועה כולה.
עמא דבר:
ג .לשיטת הרמב"ם -שיעור התקיעה היא
(1הספרדים משברים בסופו ]טו – או[
ארבעה וחצי טורמיטין וממילא יחמיר
(2הליטאים באמצעיתו ]טו – או – בשברים יותר מתוספות שאישרו עד
שמונה כוחות ויקל מרש"י שהגביל לשני
טו[ והוא בדיוק שלשה כחות כך טור' – ולהרמב"ם יש לעשות כל שבר בין
ביאר הגרצ"פ במקראי קדש ,והריוח
בזה כי בטו – או מהיר יהיה שיעורו שנים לארבעה כוחות.
שני כחות ]ולעיתים אפילו פחות[ ,אך
טו – או – טו מהיר הרי הוא בדיוק ג' למעשה אף שהלכה כתוס' שאפשר
כחות – ויש לעורר כי העושה כך צריך
תמיד למשוך כל שבר עד
לקצר ככל האפשר. שמונה כחות – אין ראוי למשוך את אורך
כל שבר יותר מארבעה כחות משום
(3ויש נוהגים כר"ח מבריסק לשברו שלדעת הרמב"ם -בארבעה וחצי כחות
כבר יצא מכלל שבר ונעשה תקיעה,
בתחילתו ]או – טו[ והוא שני כוחות. והשיעור הנכון הוא לעשותו שלשה כחות
ויש שנוהגים בטעות לתקוע שלשה
שברים בקול אחד עולה ויורד
בחדות אואוואואוואואוו -ובודאי שזה
רט הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
ב .לשיטת תוס' לכתחילה אורך תקיעת פסול ,שהרי לא חתך והדגיש את
שלשת השברים.
תש"ת תשעה טורמיטין ]כשיעור
תקיעת תר"ת[ אך גם אם עשאה כשישה הפסק קל בין שבר לשבר
טור' אפשר להכשיר בדיעבד שהרי יצא
כל קול מכלל טורמיט )ע"פ יסוד המשנ"ב וראיתי שיש נוהגים לעשות את שלשת
בסוסקי"ג( ונמצא כי לשיטתם אורך תקיעה
דתשר"ת אורכה לכתחילה כשמונה עשרה השברים ברצף ללא שום הפסק
קולות ]שתי שניות ,אך לקמן נכתוב כי בינהם כדוגמת ]לנוהגים לעשות שברים
אין די בשיעור זה[ ובדיעבד כשר גם טו – או[ טו–אוטו –אוטו–או ,אך בספר
'קונטרס התקיעות' )להרה"ג ר' דן סגל
באורך ששה עשר קולות. שליט"א( יצא לעורר כי ראוי ליצור הפסק
קל בין שבר לשבר כדוגמת ]לנוהגים
ג .אך הראב"ד ס"ל שאורך התקיעה הוא לעשות טו – או -טו[ טו – או – טו ,טו
– או – טו ,טו – או – טו ,ותלה את ענין
קבוע בכל הסדרים ואינו משתנה בדין ]שיתבאר לקמן[ 'הפסק קל בין
בסדרי תש"ת ותר"ת אלא תמיד יהיה שברים לתרועה' שלדברי הרמב"ן הסובר
שאין ליצור הפסק גדול שהוא 'הפסק
כשיעור תשעה כחות. נשימה' בין שברים לתרועה עכ"ז כתבו
התה"ד והביאו הב"י שיש להפסיק מעט
ד .ויש דיעה מחודשת בראשונים והם בין שברים לתרועה ולשיטתם יש
להפסיק מעט בין שבר לשבר אך לדברי
הארחות חיים )תקיעת שופר אות י"א( החזו"א שסובר שאין להפסיק כלל בין
בשם הרשב"א וכן מבואר בדרשת שברים לתרועה – גם לא נפסיק כלל בין
הרמב"ן לראש השנה שאורך התקיעה
חייב להתארך לפי התוקע עצמו שאם שבר לשבר.
הוסיף ותקע שבעה שברים במקום
ארבעה או הריע 'תרועה גדולה' ממילא שיעור תקיעה – הכל יחסי
התקיעה צריכה להתאים את עצמה לאורך
ועתה נחשב את אורך התקיעה בתש"ת
התרועה שבפועל הריע בעל התוקע.
ובתשר"ת:
ה .וראיתי עוד דיעה בספר סדר התקיעות
א .לשיטת רש"י אורך תקיעת תש"ת
שבשעה שמפסיק בנשימה בין שברים
לתרועה ]כמו שיתבאר לקמן[ יש לחשב כשישה טורמיטין ]אך יש להוסיף את
שיהוי ההמתנה שבין שבר לשבר[ שזה
גם את שיעור הנשימה באמצע. שיעור כל שלשת השברים ,ולעומת
התקיעה דתר"ת שאורכה שלשה
תקיעה – הולכת ומתארכת, טורמיטין ,ונמצא כי תקיעה דתשר"ת
והקפדה על תקיעה ארוכה! אורכה – מעט יותר מתשעה טורמיטין
למעשה בתקיעות דתוס' יש להקפיד שזה כשניה ורבע.
בתקיעות דתש"ת על תקיעה
ארוכה מעט יותר משניה ,ובתש"ת מעט
יותר שהרי בשברים יש את השיהוי
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי רי
השיטות – ולפ"ז כתב הרמ"א כי גם אם הנוסף שבין שבר לשבר ,ואילו בתקיעות
האריך בשברים דתשר"ת עד ה' קולות דתשר"ת יש להקפיד על תקיעה באורך
לרש"י וי"ז לתוס' – השברים כשרים מינימלי של שתים וחצי שניות ]תשעה
שהרי אינם דומים לתקיעה הארוכה ,אך טורמיטין שאורכם שניה +שלשה
השו"ע פליג עליה וסובר כי מודדים את שברים שאורכם שניה ורבע +שיהוי
אורך השברים אך ורק ולפי התקיעות ההפסק הקל שבין שברים לתרועה
הקצרות דתר"ת ]כך ביאר במחלוקתם שאורך רבע שניה[ אלא שיש להוסיף
ולחוש לשיטות הראשונים שתלו את
המשנ"ב בסק"ט[. אורך התקיעה גם במידת אריכות
התקיעה בפועל והרי מצוי שבעלי
השיעור למעלה ולמטה התקיעה מוסיפים על תשעה טורמיטין או
עושים את שלשת השברים יותר מאורך
ויש להעיר את תשומת הלב לחילוק תשעה טורמיטין ולכן כדאי להתרגל
לעשות תקיעה ארוכה יותר -כשלש וחצי
שבין הקולות השונים -בתרועה שניות ,ובפרט במקום שמפסיק בנשימה
יש לכל קול שיעור אורך למעלה – בין שברים לתרועה ]כגון בתקיעות
שאין להאריך יותר מטורמיט אחד
]ע"מ שלא תהפך לשבר[ אבל פחות דמעומד[ וזה לבדו מוסיף חצי שניה.
מזה -לא שייך ,ואילו בתקיעה יש
שיעור למטה – שלא יקצר ויהיה שבר הא תקיעה ארוכה דתשר"ת
אבל יותר מזה יאריך כמה שירצה ,אבל תשפיע לקולא על אור השבר
בשברים יש להם שיעור למעלה –
שאם יאריך בהם הרי הם יהפכו ועתה מצינו כי חובה לעשות את
לשברים ואם יקצר בהם – יהפכו
התקיעות דתשר"ת ארוכות לכל
לטורמיטי תרועה.
'נשימה באמצע' ארבעה מצבי
בדיעבד יוצא אפי' בב' נשימות שהרי פסק נשימה באמצע שברי,
בס"ז דנזכר מיד יתקע שבר א' ועמ"ש תקיעה או תרועה.
שם ,עכ"ל .וכ"כ המג"א בסק"ז וכ"פ
בערוה"ש אך במשנ"ב סקט"ז פליג על הנושא הראשון :כתב בשולחן ערוך
הט"ז וס"ל דלא יצא ובשעה"צ ס"ק יד
הביא שכך ס"ל לרבותינו הראשונים סימן תקצ סעיף ד וז"ל :ג'
והאחרונים וז"ל :בית יוסף ושירי כנסת שברים צריך לעשותם בנשימה אחת,
הגדולה ומאמר מרדכי וקרבן נתנאל עכ"ל .וע"ז כתב הט"ז סק"ה וז"ל:
והחיי אדם וכן הסכים הגר"א להלכה, בנשימה א' .גם במנהגים פסק כן וז"ל
ובאמת הלא הוא דעת כמה ראשונים ויעשה ג' שברי' בלי הפסקה כלו' בלי
הפסקת נשימה וכו' ..היינו לכתחלה אבל
ריא הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
מפורש בתוספתא שלא יצא יד"ח הריטב"א בחדושיו והארחות חיים
והשו"ע פסק את דעת המתירים בסתם ואבודרהם ורבנו ירוחם ]ודלא כט"ז ומגן
ואת האוסרים הגדיר כיש אומרים .וכאן אברהם בסימן זה דסבירא להו דלא
יש ריוח גדול מבחינה מעשית שהתוקע הוזכרו אלא לענין לכתחלה אבל בדיעבד
נח מעט בין הקולות ולכן כדאי לאמץ יצא אפילו בשתי נשימות[ ,ומה שהביאו
את שיטת המחמירים להפסיק ,ולנשום ראיה מסעיף ז כבר דחה הגר"א והמאמר
באמצע ממש ולא רק להמתין כדי
נשימה ,והערה מעשית בענין זה כי מרדכי שם ,עכ"ל.
בעלי התקיעה האשכנזים רגילים לתקוע
עם הפסק נשימה מחמת הקראת למעשה גם המפסיק באמצע התקיעה,
המקרא – אך אם לא ירגילו עצמם
להפסיק בנשימה אזי בתקיעות שאין וכן המפסיק באמצע התרועה –
הקראה – יכשלו ויתקעו את כל הסדר דינו כמפסיק בשברים והקול פסול – כך
בנשימה אחת. הורה החיי"א בכלל קכ"ב ס"ח.
נשימה בי שברי נשימה בי תקיעה לתרועה,
לתרועה דתשר"ת בי תרועה לתקיעה
הנושא השלישי :כתב השולחן ערוך הנושא השני :כתב בשולחן ערוך
סימן תקצ סעיף ד וז"ל :ג' סעיף ה וז"ל :אם תקע תר"ת
שברים צריך לעשותם בנשימה אחת, בנשימה אחת ,יצא; ויש מי שאומר שלא
אבל ג' שברים ותרועה דתשר"ת י"א יצא ,עכ"ל .ושורש הדברים ביאר בב"י
שאינו צריך לעשותם בנשימה אחת ,והוא וז"ל :ומ"ש הרא"ש )פ"ד סי' י( ואם תקע
שלא ישהה בהפסקה יותר מכדי נשימה, תקיעה ותרועה ותקיעה בנשימה אחת
וי"א שצריך לעשותם בנשימה אחת; לכאורה לא יצא וכו' .נראה מדבריו
וירא שמים יצא ידי כולם ,ובתקיעות שסובר שמאחר שהירושלמי )פ"ד ה"י(
דמיושב יעשה בנשימה אחת; ובתקיעות כתב בהדיא דיצא הכי נקטינן וכן נראה
דמעומד יעשה בב' נשימות .הגה: שהוא דעת הר"ן אבל רבינו ירוחם )נ"ו
והמנהג הפשוט לעשות הכל בב' נשימות, ח"ב מט (:כתב בשם הרא"ש ובשם קצת
מפרשים שלא יצא .ובתוספתא )ר"ה פ"ב
ואין לשנות ,עכ"ל. הי"ב( מצאתי תקע והריע ותקע בנשימה
דעת רבינו תם שאמנם אין להפסיק אחת לא יצא ,עכ"ל.
בנשימה בתוך התרועה או בין ולסיכום :הירושלמי והטור בדעת
שלשת השברים ,אך בתקיעת 'שברים –
תרועה' עלינו להפסיק מעט בינהם שהרי הרא"ש וכן ס"ל להר"ן )יא(.
השברים מסמלים גניחות צער ואילו שהתוקע סדר שלם בלא הפסק נשימה
בין תקיעה לשברים ובין שברים
לתקיעה יצא יד"ח -שהרי ניכר השינוי
בין הקולות ,אבל רי"ו בשם הרא"ש וכן
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי ריב
כלום היא והוא הדין להפסיק בין שברים התרועה מסמלת יללה ואין דרך לגנוח
לתרועה דלא יצא הילכך לעשותן ולילל כאחד ,ושיעור זמן ההפסקה הוא
בנשימה אחת עדיף טפי וכן כתב 'כדי נשימה' כך פירשו המרדכי )סי' תשכ(
הריב"ש בתשובה )סי' לט( הדעת נותנת והגהות אשירי )פ"ד ס"י( ,אך מנגד דעת
והסברא מכרעת דכיון דתרועה אחת היא הרמב"ן והרא"ש שהאי שברים ותרועה
צריך לעשותן בנשימה אחת ואם לא הם תרועה אחת וכשם שאין לנשום בתוך
עשה כן מחזירין אותו וכן דעת הר"י תרועה או בין שלשת השברים – כך אין
גיאת והרא"ש )שם( והרשב"א והר"ן )שם(
וכל האחרונים ז"ל וכן נוהגין בכל להפסיק בין השברים לתרועה.
המקומות שראיתי וכן ראוי לעשות
להוציא מידי ספק עד כאן לשונו ]של ובבית יוסף אורח חיים סימן תקצ כתב
הריב"ש[ ,עכ"ל הב"י. וז"ל :ונראה להנהיג לעשותם
בנשימה אחת כדי לצאת ידי חובה לדברי
הרי שהביא הב"י ראיה שאם תקע ללא הכל דמאן דסבר דצריך להפסיק ביניהם
היינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי יצא אם
הפסק הרי זו תקיעה כשירה מהדין עשאן בנשימה אחת דהא אמרינן
של תר"ת או תש"ת בנשימה אחת שדעתו בירושלמי )פ"ד ה"י( תקע והריע ותקע
נוטה להכשיר בזה וכש"כ כאן שהשברים בנפיחה אחת יצא ולא עדיף הפסק דבין
והתרועה מענין אחד הם ,ומכאן נבעה שברים לתרועה מהפסק דבין תקיעה
הכרעתו בשו"ע לעשות תקיעות דמיושב לתרועה ובין תרועה לתקיעה ואף על גב
שבהם יוצא יד"ח יש לעשות בנשימה דאמר דגנוחי וילולי בחדא נשימה לא
אחת ,ואילו את התקיעות דמעומד – עבדי אינשי הכי נמי לא עבדי אינשי
תקיעה ותרועה בחדא נשימה וכל שכן
לעשות בהפסק נשימה. הוא דהא תקיעה שהוא קול פשוט הוי
סימן שמחה ותרועה הוי סימן בכי ויללה
אך הרמ"א העיד שהמנהג הפשוט ואפילו הכי קאמר בירושלמי שאם עשאן
בנפיחה אחת יצא וכל שכן שברים
לעשות בכל התקיעות בשתי נשימות ותרועה דדמו טפי אהדדי שאם עשאן
ואין לשנות אך העיר בשעה"צ שבחיי"א בנפיחה אחת שיצא אבל מאן דסבר
השמיט את דינא דהרמ"א וביאר בזה כי שצריך לעשותן בנשימה אחת משום
הכרעת השו"ע טובה מאד שהרי לשיטת דסבר דתרועה אחת הן אם הפסיק ביניהם
הרמב"ן אינו יוצא אם הפסיק בנשימה משמע דלא יצא דהוי כאלו הפסיק
ואילו לדעת ר"ת ביאר הב"י ]דלא בשברים או בתרועה דלא יצא ודאי כיון
כתה"ד[ שיש מקום לומר כי גם ר"ת יודה שקודם שגמר השיעור הראוי להם הפסיק
בטלה לה תרועה שהרי אין בה שיעור
שיוצא בדיעבד. ומה שחזר לעשות מילתא באפי נפשה
היא וכיון דאין בה לבדה שיעור לאו
למעשה כך נוהגים היום גם הספרדים
וגם האשכנזים – תקיעות
מעומד – נשימה אחת ,תקיעות מיושב -
הפסק נשימה.
ריג הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
– יש שאמרו כי ממש עשו טו – אבל מנהג תימן הקדמון לעשות הכל
או – טוטוטוטוטוטוטוטוטוטו וראיה
לדבריהם מדברי החזו"א שכתב לעשות בהפסק נשימה )שו"ע המקוצר סק"י
'תרועה מתוך השבר' אך יש מתלמידיו סי"ב(.
שנקטו כי היתה הדגשה של סיום
השבר ושמיעת התחלת התרועה טו – ויש לשים לב לשני ענינים הראשון –
או – טו-טוטוטוטוטוטוטוטוטו. שא"צ נשימה ממש אלא די בהפסק
ששיעורו כדי נשימה ושיעורו כחצי שניה,
נשימה – בי שלשה שברי והשני – שאין לנשום ולנשוף ואז לתקוע
לשלשה שברי כיון שאז האריך הרבה יותר מכדי נשימה
ועוד יש להוסיף כי מצינו בדין 'נשימה ופסל את התרועה.
המבדילה' עוד נידון ,שהרי הורה שבריתרועה דתשר"ת
השו"ע כי ודאי שמותר להוסיף על שלשת בנשימה אחת – הא צרי
השברים ולעשותן ארבעה או חמשה ]וכן
היה מעשה במגנצא שהחזירו בעל תוקע הפסק כלשהו
שתקע ארבעה שברים וכתבו הראב"ן
והרמב"ן להשיג עליהם[ וכן המנהג הנושא הרביעי :כתב בתרומת הדשן
פשוט אצל בעלי התקיעה שמוסיפים
טורמיטין בתרועה ,אבל המג"א )סק"ב( )סימן קמב( וז"ל :ועוד נראה
כתב בשם מהרי"ל שהמנהג שאין לעשות דבכל זמן שיתקע ש"ת בנשימה אחת,
יותר משלשה שברים ותמה המהרי"ל יזהר שלא יתקע כמו שרגילין תוקעים
מדוע נהגו להוסיף בתרועה ולא מוסיפים לתקוע ש"ת בכח אחד בלתי שום הפסק,
בשברים ועי' מש"כ ליתן טעם בזה דבכה"ג לא מיקרי בנשימה אחת אלא
יפסיק מעט ,רק שלא יעשה נשימה
הפרישה והב"ח. בנתים ,כך מפרש רש"י שלהי פ"ק
ועתה אדם שתקע שלשה שברים ולא דחולין ,עכ"ל.
הפסיק כדי נשימה ומיד תקע עוד וכך נקט בב"י ,וכן פסק במשנ"ב
שלשה שברים – שבריו כשרים ויכול
להמשיך לתקיעה אבל לעומת זאת אדם סקי"ח שאין לתקוע שברים –
שתקע שלשה שברים ,ונשם ועתה תקע תרועה דתשר"ת בכח אחד אלא יפסיק
עוד שלשה שברים ]או אפילו שבר אחד[ מעט בינהם אבל לא 'כדי נשימה'
במצב כזה קלקל את כל הסדר דהיינו פגם וא"כ לשיטתם השברים-תרועה
את התקיעה והשברים שכבר תקע כהוגן דתשר"ת יישמעו כך :טו – או – טו
וחייב לחזור על כל התש"ת וז"ל השולחן
ערוך סימן תקצ סעיף ח וז"ל :אם הפסיק -טוטוטוטוטוטוטוטוטו.
אבל החזו"א )סי' קלו( נקט כי לשיטת
הרמב"ן והרא"ש יש לתקוע
שברים תרועה ללא שום הפסק בינהם,
ונחלקו תלמידיו באופן הצמדת התרועה
הלכות השופר והתקיעה האהל כלי ריד
ועוד תוספת חצי לחוש לרשב"א שמא בתרועה בין תקיעה לשברים ,או שהפסיק
האריך בשברים ובתרועה כנ"ל[. בשברים בין תרועה לתקיעה ,וכן אם
הריע ב' תרועות זו אחר זו ,או שתקע
תשר"ת ]עם הפסק נשימה[ – תקיעה אחר התרועה תקיעה כמתעסק שלא לשם
תקיעה והפסיק בה בין תרועה לתקיעה;
]שלש ורבע שניות -שתים או לאחר שתקע שלשה שברים שתק
ושלשת רבעים בדיוק -שניה ורבע שברים והפסיק ואח"כ תקע שברים אחרים,
+חצי שניה הפסק בין שברים לתרועה + ואפילו שבר אחד ,בכל אלו הוי הפסק
שניה לתרועה ,ועוד תוספת חצי לחוש והפסיד גם תקיעה ראשונה ,עכ"ל .וביאר
לרשב"א שמא האריך בשברים ובתרועה[. במשנה ברורה סקל"ד וז"ל :שתק
הפסק נשימה ]חצי שניה[ .שברים ]שניה והפסיק וכו' -היינו שהיה בשתי נשימות
ורבע :כל שבר שלשה כחות וחיתוך קל דאם היה בנשימה אחת נחשב כאחת
בין שבר לשבר[ .הפסקה קלה ] חצי וכשר דהרי יכול להוסיף כמה שברים
שניה :כדי נשימה[ .תרועה ]שניה[ .הפסק
נשימה ]חצי שניה[ .תקיעה ]שלש ורבע כדלעיל בס"ג ,עכ"ל.
שניות שתים ושלשת רבעים בדיוק ,ועוד
תוספת חצי לחוש לרשב"א שמא האריך למעשה שיעורי הזמ
בתקיעות דתוס':
בשברים ובתרועה[.
תשר"ת ]ללא הפסק נשימה[ – תקיעה
תש"ת – תקיעה ]שניה ורבע[ .הפסק
-שלש שניות ]שתים וחצי
נשימה ]חצי שניה[ .שברים ] בדיוק – שניה ורבע שברים +רבע שניה
שניה ורבע ,כל שבר שלשה כחות וחיתוך הפסק בין שברים לתרועה +שניה
קל בין שבר לשבר[ .הפסק נשימה ]חצי לתרועה ,ועוד תוספת חצי שניה לחוש
לרשב"א שמא האריך בשברים ובתרועה[.
שניה[ .תקיעה ] שניה ורבע[. הפסק נשימה ]חצי שניה[ .שברים ]שניה
ורבע :כל שבר שלשה כחות וחיתוך קל
תר"ת – תקיעה ]שניה ורבע – שניה בין שבר לשבר[ .הפסקה קלה ]רבע
שניה :פחות מכדי נשימה[ .תרועה
בדיוק ועוד רבע שמא האריך ]שניה[ .הפסק נשימה ]חצי שניה[.
בתרועה לחוש לרשב"א[ .הפסק נשימה תקיעה ]שלש שניות – שתים וחצי בדיוק
]חצי שניה[ .תרועה ]שניה[ .הפסק נשימה
]חצי שניה[ .תקיעה ]שניה ורבע – שניה
בדיוק ועוד רבע שמא האריך בתרועה
לחוש לרשב"א[.
'מוסר' לשמיעת התקיעות
רבינו אפרים וז"ל :השאלה הי"ט מה מצינו בכל הפוסקים שטופס הברכה היא
הבדל יש בין לשמוע קול שופר או על
'לשמוע קול שופר' ,וביאר
תקיעת שופר.
הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לתלמידי
רטו הלכות השופר והתקיעה האהל כלי
תשובה ההבדל ביניהם גדול מאד וזה צריך כונת משמיע להוציא יד"ח ,והרי
שהמצוה אינה התקיעה זולתי יש כאן תקיעה כשירה ומהודרת ,והרי
השמיעה שאלו היתה המצוה המחוייבת שמע השומע וכיון לצאת ,ורציתי לחדש
היא התקיעה כחיוב כל אדם לישב בסוכה כי היסוד בכאן הוא עומק הבנת המושג
וליטול לולב היה ראוי להיות השומע 'שמיעה' שאינו פעולה טכנית של
שלא תקע לא יצא ידי חובתו .ואילו הכנסת הקול לאזניו ,אלא פעולת
יסתום אזניו תכלית הסתימות ויתקע היה השמיעה היא הכנת הלב לקבלת הדברים
יוצא ידי חובתו להיות שתקע .ואין הדבר הנאמרים והשמיעה היא שלב ראשון
כן אבל המצוה היא השמיעה לא התקיעה בקבלת הדברים שבו נכנסים הדברים
ואין אנחנו תוקעים זולתי כדי לשמוע כמו בלב השומע ועתה עליו לעבדם
שהמצוה היא ישיבת הסוכה לא עשייתה ולהושיבם בתוך ליבו ,כדוגמת 'שמע
ואין אנחנו עושין אותה זולתי כדי לשבת ישראל' שפירושו 'קבל והבן' וא"כ
בה ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות שמיעה ללא ייחס של המשמיע אין בה
ונברך לשמוע קול שופר ולא נברך על שום 'פעולת קבלה' כיון שעל מנת
תקיעת קול שופר )ועי' הל' ברכות פי"א הי"א(' .לשמוע' צריכים שנים – אחד שכוונתו
להדריך והשומע כוונתו לקבל ,וכאשר וכתב משה ,עכ"ל.
אין יחס בין המשפיע למקבל ,דהיינו בין והקשו ע"ד הרמב"ם קושיא גדולה
המשמיע לשומע – אין כאן בכלל
שהרי אם כל המצוה היא רק
'פעולת שמיעה'.
לשמוע ואין כל מצוה לתקוע – אם כן
מדוע השומע מחרש שוטה וקטן לא אנו צריכים ללמוד ולקיים את דברי
התורה – מתוך הבנה ותחושה שיש יצא ,וכן השומע מאישה ,טומטום
אנדרגינוס ומי שחציו עבד וחציו ב"ח ,לנו 'משמיע' ,לאפוקי ח"ו לימוד מנותק
והרי שמע תקיעות הגונות ,ואמנם זה יש מרצון ה' ורק לפנינו ספר שהורגלנו
לדחות כי באמת אין כאן תקיעות כלל ללמוד בו ומעשים שהורגלנו לעשותם,
וכלל שהרי כיון ששמע ממי שאינו בר אלא עלינו לחיות בתחושה שמלכנו כתב
חיובא – אין לתקיעה שם תקיעה והרי לנו את כל אשר הוא חפץ ורוצה ממנו
הן כקולות שאינן משופר ,אבל הקושיא וקול ה' מדבר אלינו מתוך הגמרא,
הגדולה היא ע"פ המבואר כי חובה השו"ע והפוסקים וכל מטרתנו תהיה רק
שיתכון שומע לצאת ומשמיע להוציא ,לעשות רצונו ולכוין את כל ארחותינו
ואם המצוה היא רק בשמיעה – מדוע
לעשות רצונו באמת.
האהל כשרות האתרוג כלי רטז
כשרות האתרוג
פסול ניקב
מהו גדר חסרו כל שהוא
די חזזית ומנומר
מראות פסולי
מראות כשרי
בלעטל – גווני אתרוג
'מראות אתרוג'
'ניטל הדד'
'ספק ספיקא'
שהעלים עדיין חופים את מקום הקטימה בספר ויקרא בפרשת אמור )פר' כ"ג פס'
ואינו ניכר וא"כ אין כאן חסרון של הדר.
מ'( נאמר "ולקחתם לכם ביום
’עץ הדר’ הראשון פרי עץ הדר" ומצינו בפסוק זה
את חמשת הדרישות בארבעת המינים,
הפסול השני הוא פסול 'עץ הדר'
ונתחיל מהסוף אל ההתחלה:
דהיינו אם יטול מין אחר
שאינו אתרוג כגון תפוח ,לימון או אפילו ’הדר’
אתרוג מורכב. הפסול הראשון הוא פסול 'הדר'
’פרי’ ומוסכם לכל הדיעות והשיטות
שביום הראשון אם יהיה חסרון הדר
הפסול השלישי הוא פסול 'פרי' דהיינו פסול ,חסרון הדר נבדק לעיני הרואה ולכן
מצינו כמה הלכות הקשורות לענין זה
כל מה שאינו נכנס להגדרת פרי כגון מרחק האחיזה בשעת הבדיקה ,וכן
וכלול בזה אתרוג הקטן מכביצה, בדין נקטם ראשו של ההדס שהכשיר
ובאתרוג הירוק ככרתי )סעיף כ"א( שהורה השו""ע בדיעה הראשונה וביארו
בו השו"ע לאיסור נחלקו מהי הגדרתו ,יש הפוסקים שההיתר בזה הוא מחמת
שנקטו כי פסולו הוא משום דלא גמר
ריז האהל כשרות האתרוג כלי
וראשיתו במסכת סוכה )לז (.ואמר רבה: פירא וכ"כ הריטב"א )סוכה לא (:וכ"כ
לא לינקיט איניש הושענא בסודרא, בתו"ס רי"ד )סוכה לו (.אבל הב"ח נקט
דבעינא לקיחה תמה ,וליכא ,ע"כ .וכן לעיקר כי פסול ירוק ככרתי הוי מטעם
פסק השו"ע בסי' תרנא סעיף ז וז"ל :אם הדר ,וכן דייק בבית מאיר מדברי הר"ן
עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו ,שפיר ונראה כי הנפק"מ בין שתי השיטות תהיה
דמי ,דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, באתרוג שהחל להצהיב ועדיין נותרו בו
ובלבד שיהא דרך כבוד; אבל אם אינו מראות ירוקים שלפי טעמא דהדר יש
דרך כבוד ,כגון שנתן הלולב בכלי ,ונטלו, לאסור ]וכן פסק מפורשות הב"ח לאסור
לא יצא; ואם כרך עליו סודר ,ונטלו או עד שיצהיב לחלוטין[ אבל לטעמא דגמר
שכרך סודר על ידו ,ונטלו ,י"א דלא יצא. פירא -אם מתחיל להצהיב הרי נודע כי
הגה :ונהגו להחמיר להסיר התפילין באמת גמר פירא והרי הוא כשר כבר
)מהרי"ל( וטבעות מידם ,אבל מדינא אין מעתה בעודו ירוק – ובמשנ"ב נראה
לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן דזיכה שטרא לבי תרי שבס"ק ס"ד ביאר
)אגודה פ' מקום שנהגו( ,עכ"ל .וביאר בטעם הפסול של אתרוג ירוק דלא גמר
המשנ"ב בסקל"ב בשם הר"ן דהחסרון פירא ומנגד בס"ק נ"ה מנה את גוון ירוק
הוא משום לקיחה תמה. בין הגוונים הפוסלים כשחור ולבן.
חידוש מחודש! לספרדים א"צ לעיין ’לכם’
במגדלת בחשש חסרון
הפסול הרביעי הוא פסול 'לכם' ופסול
ועוד גדר מצינו בדין לקיחה תמה –
ביום הראשון בין בשאול ובין
שהורו חלק מרבותינו הראשונים בגזול ,משום שאינו שלו אבל בשאר ימים
)רש"י תוס' הרא"ש וכ"פ הרמ"א( שפסול מותר בשאול ובגזול הכשיר השו"ע בסי'
'חסר' יסודו בחסרון דלקיחה תמה,
ולפ"ז הורו האחרונים שאם מתעורר תרמט ס"ה והרמ"א אסר.
ספק בחסרון האתרוג חובה לברר הדבר
בכל דרך ואין לסמוך על ראית העין ’ולקחתם’ – לקיחה תמה
והפסול החמישי והאחרון הוא פסול
'ולקחתם' דהיינו לקיחה תמה,
א .ויש לבאר גם בדרך אגדה כי ידוע ע"פ רבינו האר"י שארבעת המינים המתנענעים בנענועי הלולב הם
באים טעונים בהבנות של שכל הדעת של האדם ,ובסוף כל נענוע – עלינו להביא את כל המנחה הזאת
אל הלב שלנו ]וזה קורה בכל הובאה – שע"פ סוד יש ליגע עם ארבעת המינים כנגד הלב[ והאתרוג הוא
החוליה המתאמת ומקשרת בין השכל לבין הלב ]ובלשון המקובלים 'עטרת היסוד'[ וכיון שמשימת
האתרוג לשכנע את הלב בהבנות השכל -לכן כ"כ חשוב שיהיו בו כל הני חמש מעלות לקיחה תמה –
שהאדם יבין הבנה שלימה ולא חלקית ,לכם – שתהיה הזדהות מלאה עם ערכי השכל ,פרי – שהרעיון יהיה
בשל ולא בוסרי וראשוני ,עץ הדר – שיהיה אמיתי ולא מזויף או ניתן להחלפה ,הדר – שיהיה בו הוד והדר,
שהרי ליבו של אדם נמשך בצורה טבעית אחר יופי ונוי ולכן חשוב שיהיה ברעיון השכלי מסרים נאים
שימשכו את ליבו של האדם – כך נשכנע את ליבנו וכך גם נשכנע אחרים לעבוד את בוראנו בלב שלם.
האהל כשרות האתרוג כלי ריח
ג .ואם יש חסרון – כמה הכמות שתחסר בהסתכלות רגילה כמו בפסולי הדר
משום שפסול לקיחה תמה הוא פסול
מבשר האתרוג ע"מ שייחשב חסר. בעצם ואינו ענין לגדרי נראה או לא ,אך
יש מרבותינו הראשונים וכן הורה השו"ע
ומצינו בדבר מחלוקת מהו גדר ניקב דפסול חסר הרי הוא ככל פסולי הדר
ולפ"ז י"ל חידוש גדול מאד שא"צ לברר
הפוסל ,והובאו שתי הדיעות את המציאות של פסול חסר ע"י זכוכית
בשו"ע סי' תרמ"ח סעיף ב' וז"ל :אתרוג
שניקב נקב מפולש כל שהוא ,פסול; מגדלת אלא די בהשקפה בעלמא.
ושאינו מפולש ,אם היה כאיסר ,פסול;
ואם חסר כל שהוא ,פסול .וי"א דגם בנקב ויסוד הדבר בסוגית הגמרא בסוכה )לו(:
מפולש בעינן חסרון משהו; ושאינו
מפולש ,בחסרון כאיסר .הגה :ונהגו שרבי חנינא היה יוצא יד"ח
להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי באתרוג חסר בשאר ימי החג והרמב"ם
קוצים ,אף על פי שיש בהם חסרון ,שזהו והרמב"ן ס"ל דפסול חסר הרי הוא ככל
דרך גדילתן )תה"ד סי' צ"ט(; מיהו אם רואה פסולי הדר וממילא אם הותר בשאר ימות
שאין העור והבשר קיים תוך הנקב ,פסול החג חסר ממילא גם חזזית כשירה בו,
לסברא הראשונה אף על פי שאינו אבל רש"י )לו :ד"ה ומשנינן( פירש שהפסול
מפולש; ובשעת הדחק יש להקל כסברא של חסר הוא מדין לקיחה תמה ולא מדין
האחרונה ,להכשיר חסרון שאינו כאיסר הדר ולפ"ז כתבו התוס' )כט :ד"ה בעינן(
והרא"ש )פ"ג ס"ג( שרק בפסולי חסר
ואינו נקב מפולש )דעת עצמו( ,עכ"ל. היקלו חכמים בשאר ימים אך בפסולי
הרי שלפי הדיעה הראשונה שהובאה הדר החמירו משום הידור מצוה.
בסתמא בשו"ע יש לפסול בחדא פסול ניקב
לריעותא:
יש שני סוגי נקבים ,הראשון :נקב
א .נקב שלא חסר ממנו כלום ייפסל אם
שאין בו חיסרון כגון שננעץ חפץ
יהיה רוחב החקק כשיעור איסר. חד באתרוג ויצר חקק ,והשני :נקב שיש
בו חסרון ,ועוד יש להבחין בשלשה
ב .או אם יהיה הנקב מפולש.
פרטים חשובים:
ג .אך נקב שחסר כל שהוא -מיד פסול.
א .אם אותם הנקבים עוברים מצד אחד
אך לדיעה השניה יש להקל ,ורק בתרתי
לצד השני ונקרא 'מפולש'.
לריעותא נאסור ,דהיינו חסרון +
שיעור גדול בחסרון ]כאיסר[ או חסרון ב .וכמה שיעור רוחב החקק.
קטן +פילוש ,ולפ"ז יצא כי:
ב .בספר מידות ושיעורי תורה מצאתי שחקר בזה ולבסוף הכריע כי שיעור איסר הוא קוטר של 23מ"מ.
כשרות האתרוג האהל ריט כלי
ד .הרביעי והפנימי ביותר הוא המתחם א .נקב שלא חסר ממנו כלום ואפילו
הנקרא 'חדרי הזרע' והם חומר כעין אם גדול מאד ושיעורו יותר מאיסר
סחוס קשה ובתוכם נמצאים גרעיני – כשר.
האתרוג ]ויש אתרוגים שבמקום זה יש גם
ב .נקב שלא חסר אפילו מפולש מצד
בקבוקי מיץ[.
לצד – כשר.
השו"ע בסי' תרמח ס"ו כתב וז"ל :אם
ג .נקב שחסר ממנו משהו -כשר.
נקלף הקליפה החיצונה שלו
שאינו מחסרו אלא נשאר ירוק כמו ד .נקב שחסר ממנו שיעור חשוב של
שהוא ברייתו -אם נקלף כולו פסול ואם
נשתייר ממנו כל שהוא כשר וי"א שצריך איסר – פסול.
שישתייר כסלע ,עכ"ל .ולמדנו מדבריו
שיש קליפה שאם אקלפה – לא ייחשב ה .נקב שחסר ממנו משהו וגם הנקב
האתרוג חסר ,והאומדן בזה הוא אם
נותר האתרוג ירוק אחר הקילוף – אינו מפולש – פסול.
נחשב לחסרון. למעשה יש להחמיר כשיטה הראשונה,
ונחלקו בזה רבותינו האחרונים - אך כתב הרמ"א שבשעת הדחק
אפשר להקל כשיטה השניה.
המשנ"ב בסקכ"ד ביאר כי הכל
מדובר על הגליד הדק בלבד אבל אם מהו גדר מפולש
ייחסר מהקליפה הירוקה – הרי זה נחשב
לחיסרון בעצם האתרוג ]ובשעה"צ ומצינו עוד מחלוקת מהו שיעור מפולש
סקכ"ז הביא דיעות המקילות שאפילו
הקליפה הירוקה אינה חסרון אא"כ הגיע וז"ל השו"ע בסעיף ג' וז"ל:
לבשר האתרוג הלבן[ ,ואילו החזו"א בסי' מפולש ,יש מפרשים כפשוטו ,דהיינו
קמ"ז ס"ל שאפילו חסרון בקליפה שניקב מצד זה לצד זה; ויש מפרשים
הירוקה לא נחשב חסרון אך עכ"ז אם שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינים
קילפו ונראה הבשר הלבן – נפסל כיון
בתוכו ,מקרי מפולש ,עכ"ל.
שאי אפשר לצמצם.
מהו גדר חסרו כל שהוא
די חזזית ומנומר
בענין זה יש להקדים כי לאתרוג יש
בבואנו לסוגיית המראות הפוסלות יש
ארבעה חלקים:
להבחין בחמשה פרטים:
א .הראשון הוא קליפה כמין גליד שקוף,
א .סוג המראה – ממה נוצר הפגם
מבריק ודק מאד.
שנמצא ע"ג האתרוג ,כדוגמת חזזית,
או גלדים ,גוונים שונים. ב .השני הוא הקליפה הירוקה שיש בה
חריפות כשאוכלים אותה.
ג .השלישי הוא בשר האתרוג עצמו
וצבעו לבן.
האהל כשרות האתרוג כלי רכ
בשלשה מקומות ,דינו כחזזית ליפסל ב .גובה – האם הגלד או החזזית
אפילו במיעוטו.
מורגש במישוש.
ולמדנו מכאן כי בגופו של אתרוג
ג .מיקום – שיש לבחון האם נמצא בגוף
נקודה אחת אינה פוסלת ושלש
נקודות פוסלות בתנאי שיהיו ברובו של האתרוג ,או בחוטמו ששם הדין חמור
אתרוג ,ונחלקו האחרונים היאך תהיה מאד ,או בשקיעת עוקצו ששם אינו ניכר
דרך הקביעה מהו רוב :המשנ"ב ע"פ
המג"א ס"ל דאם התפשטו הנקודות ונקטו הפוסקים להקל בזה.
בשני צידי האתרוג ממילא זה חשיב
רוב היקף ,אך החזו"א )או"ח קמ"ז סק"ה( ד .כיסוי שטח – שיש מצבים שנפסול אם
פליג על יסוד זה וס"ל שרוב היקף
יחושב בצורה שאם נקיף בחוט את יתפרש על רוב שטח האתרוג.
האבעבועות והשטח שיצא הוא מיעוטו
של כל שטח האתרוג – הרי שהחזזית ה .פיזור – שיש מצבים שנפסול מחמת
נמצאת רק על מיעוטו. הפיזור ופסול זה נקרא 'מנומר',
ואפילו שבשטח המראה הוא מיעוט.
אך כף החיים חידש כי לספרדים יש
כתב השו"ע בסי' תרמח סעיף ט :עלתה
להורות לחומרא ע"פ הכלל שכאשר
השו"ע מצטט דין 'יש אומרים כך ...ויש חזזית )פי' תרגום או ילפת או חזזן(
אומרים כך '...הלכה כמו 'יש בתראה' עליו ,אם בשנים או בשלשה מקומות,
ולכן גם כאן נחמיר כדיעה השניה פסול; ואם במקום אחד ,אם עלה על
שפסלה אפילו במיעוטו של צד אחד, רובו ,פסול; ואם על חוטמו ,אפי' כל
ולפ"ז אפילו אם יהיו שתים או שלש שהוא ,פסול .וחוטמו היינו ממקום
נקודות סמוכות זו לזו בצד אחד של שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו.
האתרוג – ממילא נפסל האתרוג. סעיף י :יש אומרים דהא דבב' ובג'
מראות פסולי מקומות פסול ,היינו דוקא
כשנתפשט הנימור ברובו אף על פי
וא"כ מצינו כמה מראות הפוסלים שבשטח החברבורות הוא מיעוט; אבל
במיעוטו ,כגון שכולם מצד אחד של
באתרוג דין שינוי גוון בחוטמו – אתרוג ,כשר .ויש פוסלים אפילו במיעוטו
בכל שהוא ,ובשאר האתרוג -במקום אחד
של צד אחד.
סעיף טז :אם הוא שחור או לבן במקום
אחד ,פוסל ברובו; בשנים או
ג .ועתה נבאר דבר מוקשה בלשון השו"ע שנקט עלתה חזזית בשנים או שלשה מקומות – ואם שנים
למה שלשה אבל עתה נבאר כי הכל תלוי בשתי הדיעות הנ"ל אם מיבעי ברובו או במיעוטו דלמ"ד
ברובו דהיינו שני צדדים – לא שייך למימר רובו דהא אם הבטתי באתרוג ואיני רואה את שתי הנקודות
אין זה ראיה שהנקודות תופסות את רוב שטח האתרוג דהא אם נסובב את האתרוג – ייראו שתי הנקודות
בצד אחד ,אלא לדיעה זו באמת רק בשלש נקודות שייך פסול ,אבל לדיעה השניה שהפסול הוא אפילו
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search