כלי הלכות פורים שחל בערב שבת האהל רעא
ואמירת 'באי כלה' כפי שייסד רבינו 'פורש מפה ומקדש'
האר"י א( "מזמור לדוד הבו לה'" עד "ה'
יברך את עמו בשלום" .ב( באי כלה ,באי למעשה ,מי שיושב בסעודת פורים
כלה ,באי כלה שבת מלכתא .ג( "מזמור
שיר ליום השבת" עד "צורי ולא עולתה ורוצה לאחדה ולחברה עם
בו" .ד("ה' מלך גאות לבש" עד "ה' סעודת השבת צריך שידקדק באלו
לאורך ימים". ההלכות:
י .הבאת לחם משנה – שיהיה על א .יש לוודא שאכל כדי צורך 'סעודת
השולחן בשעת הקידוש. פורים' ואף התבסם כראוי עד עתה –
כיון שברגע שיקבל ע"ע שבת ייאסר עליו
יא .פריסת מפה על הלח"מ ועל שאר לאכול ולשתות ממילא הסעודה הבאה
הלחמים – ואינו מדין 'שלא יראה שאחר הקידוש תחשב 'סעודת שבת'.
הפת בושתו' דהרי אין כאן בושת דאין
מברכים לא הגפן ולא המוציא אלא הוא ב .ראוי לרחוץ פנים וידים בחמין סמוך
מדין 'יקרא דשבתא' היינו שיראה כאילו
אנו מתכוננים לסעודה חדשה ,וא"צ לשבת )שו"ע סי' רס(.
לפרוס על כל השולחן או לסלקו )משנ"ב
רע"א סקט"ו ובשעה"צ סקי"ט( ונראה שבכ"ז ג .א"צ להחליף לבגדי שבת משום שכבר
יש לחוש לטעם 'דומיא דמן' ולהקפיד על
היה לבוש מהבוקר בבגדי שבת וזאת
מפה מלמעלה ולמטה. ע"פ הוראת הרמ"א בסי' תרצה ס"ב.
יב .לגבי 'שלום עליכם' יש להסתפק אם ד .ימשמש בבגדיו שלא יהיה בהם
יש מלאכים המלוים ,אך נראה שודאי מוקצה )כדברי המשנ"ב בסי' רנב סקנ"ה(.
יש לומר 'אשת חיל'.
ה .ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה
יג .יעמוד לקידוש – ספרדים יישארו
עישרתן עירבתן הדליקו את הנר ]ויתן
לעמוד עד סוף הקידוש ,אשכנזים דעתו על כל מאי דמיבעי למיעבד לשבת[.
ישבו אחרי 'ויכולו' ואף הנוהגים
]כמנהג הרמ"א[ לישב מיד אחר שאמר ו .יכול לקבל על עצמו קדושת השבת
'יום השישי ויכולו השמים' היום יעמדו
בכל אמירת ויכולו שהרי לא אמרוהו כבר מפלג המנחה והיא בשעה .16:24
בבית הכנסת. ז .נשים מדליקות נרות – ומקבלות שבת
יד .אומר ויכולו ,אך ללא בפה"ג, בהדלקה ,אם רוצות להמשיך ולאכול –
עליהן להתנות שאינן חפיצות לקבל שבת.
וממשיך בנוסח הקידוש – 'ברוך אתה
ה' ...אשר קידשנו במצותיו ורצה בנו... ח .שקיעה בשעה –17:39ואז עליו
בא"י מקדש השבת' ויושב ושותה. להפסיק מאכילה ושתיה בעל כרחו,
בין אם קיבל שבת ובין אם לא.
ט .ראוי לקבל עליו שבת בפה )משנ"ב רסא
סקכ"א( ולכן כדאי שיאמר עיקר קב"ש
קודם שקיעה דהיינו שלשת המזמורים
כלי הלכות פורים שחל בערב שבת האהל ערב
כג .להמשיך עד צה"כ ואז לאכול עוד טו .אם המקדשת היא בעלת הבית והיא
כביצה פת לצאת ידי הסוברים שלא לא שתתה עד עתה יין בסעודת
יוצא בסעודה בזמן תוספת שבת אלא פורים – עליה לקדש קידוש רגיל כולל
ביום שבת עצמו )משנ"ב סי' רסז סק"ה(.
בפה"ג.
כד .מברכים ברכהמ"ז ]ואפילו אם
טז .נראה לי פשוט שאם היין לקידוש
נשתכר ואינו יכול לדבר כראוי מותר
לברך שו"ע קפה ס"ד[ ואומרים רצה אך הוא יין חדש ואינו גרוע מהקודמים
לא על הניסים דהוי תרתי דסתרי ,ונראה – עליו לברך 'הטוב והמטיב'.
שאין שום בעיה להוסיף 'הרחמן הוא
יעשה לנו נסים ...וכשם שעשית בימים יז .כל מי ששמע את הקידוש ואע"פ
ההם בימי מרדכי ואסתר ...ועשית עמהם
שלא שתה מכוס הקידוש – נראה
נס ופלא'. פשוט שבכל גוונא ]בין קיבל שבת
באמירה ובין אם לא[ יכול לשתות יין
כה .מתפללים ערבית של שבת – וברור
אחר הקידוש ללא ברכת בפה"ג.
שלא יאמר 'על הניסים' אבל אם
אמרו אין מחזירין אותו )משנ"ב תרצג סק"ו(. יח .אין צורך ליטול ידים שהרי רק נאסר
כו .וכאן בתפילה צריך זהירות לגבי מצב עליו לאכול ולא הסיח דעתו
משמירת ידיו.
שכרות שאינו יכול לדבר בפני
המלך ,אבל אם יכול לדבר בפני המלך יש יט .לחם משנה – מחלוקת אם מברך
להקל מכמה טעמים ]דבלאו הכי איננו
מכונים כראוי ,ומתפלל מתוך סידור, המוציא ]שהרי נאסר עד הקידוש[ או
ופורים הרי הוא כיו"ט שהקילו בו שאי שלא ]שהרי בירך קודם[ – ולכן לא מברך
אפשר להמתין – ועי' משנ"ב סי' צט
המוציא על הלח"מ מדין סב"ל.
סקי"ז בשם היש"ש[.
כ .פשוט שאם לא אכל בסעודת פורים
כז .לגבי ברכת 'מעין שבע' הורה השו"ע
לחם – חובה עתה אחר פרישת
)רס"ח ס"י( שלא לאומרה אלא בבית המפה ליטול ידים בברכה ולברך
כנסת קבוע ,ולכן אם מתפללים במנין
בבית אין לאומרה ]והמקובלים חולקים 'המוציא' על הלח"מ.
ע"ז וס"ל דסדר ההעבודה שבתפילה
כא .כולם טועמים מהלחם ע"מ שיהיה
מכריח לומר 'מעין שבע'[.
קידוש במקום סעודה ]וראוי לטעום
כח .הערה חשובה! לא היה צריך כביצה דהיינו לפחות 54גרם שזהו
שיעור סעודת שבת כמבואר בשו"ע סי
להפסיק בסעודה כלל לא לתפילה
ואפילו לא לק"ש כיון שהתחיל בהיתר, רצ"א ס"א[.
ואם התחיל באיסור דהיינו חצי שעה
כב .ראוי להוסיף בסעודה מאכל
חשוב לכבוד שבת ]ולא לסמוך
רק על הלחם[.
כלי הלכות פורים שחל בערב שבת האהל רעג
לפני זמן קריאת שמע ]דהיינו חצי שעה ,23:52ובדיעבד עד עלות השחר דהיינו
לפני צאה"כ[ – צריך להפסיק רק בשעה ,4:57בשיכור היקלו כיון שהיה
אנוס ולכן יכול לקרוא עד הנץ החמה לקריאת שמע.
דהיינו בשעה 6:08אך לא יאמר
כט .לכתחילה יש להזדרז ולמהר לקרוא השכיבנו ולא יתפלל ערבית )שו"ע סי' רלה
ק"ש עד חצות דהיינו בשעה
סע' ג – ד ומשנ"ב סקל"ד(.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל עדר
אכילת מצה בערב פסח שחל בשבת
אימתי מתחיל איסור אכילת מצה
מצה שאינה ראויה למצוה
מצה ללא שימור למצוה
מצה מבושלת
ספק מצה ספק חמ
מצה מטוגנת
מצה שנעשתה ללא 'עשיה לש מצוה' ]כגו ע"י גוי וישראל משגיח
שלא יחמיצו[
שיטת הרמב" והגר"א
מנהג אשכנז באכילת 'מצה עשירה'
שלשה טעמי למנהג
הכנת מצה עשירה
מי פירות חמוצי
שלשה טעמי לפסול 'מצה עשירה'
ספק ספיקא במצה – לאכול עד חצות
למעשה ,עשירה ,טיגו או בישול
תפריט לשבת ערב פסח
'מסלול חמ'
'מסלול פסח'
השבת ,כיון שמצד אחד עלינו לערוך את ערב פסח השנה שנת תשפ"א ,יחול
סעודה ראשונה ושניה בפת דוקא ,וגם
בשבת פרשת צו ויש לדון כיצד
מיבעי לנא 'לחם משנה'.
הדרך הנכונה והיעילה לערוך את סעודות
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל ערה
לאכילתה בערב ,ומי שאכל מצה בערב אך מנגד יש לנו שלש הגבלות ייחודיות
הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא
נפשו ,עכ"ל .ובשו"ע הובאה בסימן תמד לערב פסח:
ס"א שכתב כי סעודה שלישית של שבת
ערב הפסח אי אפשר לאכלה לא במצה א .אין לאכול מצה בערב פסח.
ולא בחמץ ,וכן הרמ"א בסי' תעא ס"ב
מפורשות כתב וז"ל :אבל מצה שיוצאין ב .אסור לאכול חמץ מסוף שעה רביעית
בה בלילה ,אסורים לאכול כל יום
ארבעה עשר )ר"ן פרק אלו עוברין בשם ]ומוכרת לנו שעה זו בכל יום 'סוף זמן
הרמב"ם והמגיד פ"ו( .וקטן שאינו יודע מה תפילה'[ למחמירים הוא בשעה 09:50אך
שמספרין בלילה מיציאת מצרים ,מותר
למקילים היא .10:41
להאכילו ,עכ"ל.
ג .אסור לאכול 'מזונות' מתחילת 'שעה
ובלבוש )סי' תעא( הוסיף נופך וז"ל:
עשירית' והיא בשעה .15:50
דכמו שהבועל ארוסתו בעודה
בבית חמיו לוקה עליה מכת מרדות ויש להקדים כמה יסודות הלכתיים ע"מ
מדרבנן על שמראה גודל תאותו ,ושהוא
להוט ושטוף בזימה ,ולא יוכל להתאפק שנוכל לירד לעומקם של דברים.
עד שמכניסה לחופה שמברכין עליה ז'
ברכות ,כן הוא האוכל מצה בערב פסח בערב פסח יש איסור מיוחד שהוא
מראה תאותו ורעבתנותו ,שאינו יכול
להתאפק להמתין עד הלילה שיברך ז' 'אכילת מצה' ומקור המנהג הוא
ברכות קודם שיאכל המצה ,כגון ברכות מירושלמי בפסחים )פ"י ה"א( וז"ל :א"ר
יין ,קידוש ,זמן ,נטילת ידים ,בורא פרי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על
האדמה דירקות ,וברכת המוציא ,וברכת ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו
על אכילת מצה ,לכן לוקין אותו עליו ג"כ בבית חמיו לוקה .תני ר' יודה בן בתירה
מכת מרדות מדרבנן אם אוכל ביום קודם אומר בין חמץ בין מצה אסור רבי סימון
בשם ר' יהושע בן לוי רבי לא היה אוכל
ברכו כל הברכות הללו ,עכ"ל. לא חמץ ולא מצה לא מצה מן הדא דר'
לוי ולא חמץ מן הדא דר' יודה בן בתירה
אימתי מתחיל איסור אכילת ור' תלמידי דר' יודה בן בתירה הוה .לא
מצה תלמידיה דר' יעקב בן קודשיי הוה .אלא
בגין דהוה בכור .אמר רב מנא רב יונה
ומצינו כמה שיטות מאימתי מתחיל אבא הוה בכור והוה אכיל .אמר רב
תנחומא לא מן הדא אלא מן הדא ר'
זמן האיסור: איסתניס הוה כד אכיל ביממא לא הוה
אכיל ברמשא ולמה לא הוה אכיל הכא
א .דעת הבעל המאור ,והרא"ש פ"ג סי'
ביממא כדי שיכנס לשבת בתאוה.
ז' – מצה אסורה רק מסוף שעה
וכן פסק הרמב"ם הלכות חמץ ומצה
פרק ו' הי"ב וז"ל :אסרו חכמים
לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רעו
דאסיר מדאורייתא דהוה ליה לאו הבא שישית ואילך – שמשם מתחיל איסור
מכלל עשה וכההיא דאמרינן בסוף פרק חמץ מדאוריתא.
כל שעה ואכלו את הבשר בלילה הזה
בלילה אין ביום לא ,וליתא ,דהתם מייתר ב .דעת הריטב"א )פסחים נ'( -מצה אסורה
קרא אבל הכא דרשינן ליה לקובעו חובה
לזמן הזה או לטמא ושהיה בדרך רחוקה מתחילת שעה חמישית שמתחיל
כדאיתא בפרק כל שעה )שם כח (:ובסוף איסור חמץ מדרבנן ]והקדים את הזמן
פרק ערבי פסחים )קכ (.וכן בירושלמי משיעורם של בעה"מ והרמב"ן בשעתים[.
דריש פרק ערבי פסחים )פ"י ה"א( לא
הוזכרה דרשה זו ,וכן כתב הרמב"ם שאין ג .דעת הרמב"ן – מצה אסורה כל
איסור אכילת מצה בערב פסח אלא מדברי
סופרים ,ולכן עיקר דהרוקח מנפשיה היום ]וכתבו האחרונים שמתחיל
מעמוד השחר[.
אסמכיה אקרא ,ודוק ,עכ"ל.
ד .ארחות חיים – מצה אסורה אפילו
מצה שאינה ראויה למצוה
מליל י"ד וכן משמעות המג"א )תעא
אך לגבי מצות שאין יוצא בהן ידי חובת סק"ו( שהתיר לאכול מצה ביום י"ג.
מצת מצוה ,מצינו שכתב הרא"ש ה .המנהג שהובא במשנ"ב תעא סקי"ב
במסכת פסחים )פרק י' ס"א( וז"ל :ערבי
פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד – מר"ח והטם לכך דהוא שתי
שתחשך .הא דקתני סמוך למנחה לא שבתות קודם הפסח ורבים שמעתי מבני
יאכל הא מקמי הכי אכיל ומי מצי אכיל. אשכנז הנוהגים במנהג זה ,וגם בני
חמץ מו' שעות ולמעלה הא אסור מרוקו נזהרים בזה מאד והליצו בזה
מדאורייתא .מצה נמי לא אכיל דאמר
בירושלמי )פרק י' הלכה א( האוכל מצה 'יכול מראש חודש.'...
בערב הפסח כאלו בא על ארוסתו בבית
חמיו ואי מיני תרגימא הא אמרי' לקמן ו .ויש עוד מנהג שהובא באג"מ ח"א
)דף קז (.דשרי .וצ"ל מצה עשירה דמצי
אכיל .דהא דאמרינן דאסור לאכול מצה קנ"ה – שלשים יום קודם הפסח –
בערב פסח היינו במצה שראויה לצאת בה שמתחילים לדרוש בהלכות הפסח,
ושמעתי מחכם גדול אחד שיש קהילות
בתוניס שכך נוהגות.
וטעם נוסף מצאנו ברוקח 'בערב תאכלו
מצות' וכתב ע"ז בפרי חדש אורח
חיים סימן תעא וז"ל :משמע דסבירא ליה
א .ומצינו ברמ"א )תעא ס"ב( כמה מנהגי חומרא וז"ל :ויש נוהגין שלא לאכול חזרת בערב פסח ,כדי
לאכול מרור לתיאבון )תא"ו נ"ה ח"ג( ,וכן ביום ראשון של פסח ,כדי לאכל בליל שני לתיאבון .וכן
נוהגין קצת למעט באכילת מצה ביום ראשון מהאי טעמא )כל בו( .ויש מחמירין עוד שלא לאכול פירות,
כדי לאכול החרוסת לתיאבון ,ואין לחוש למנהג ההוא .ויש מחמירין שלא לפרר או לשבור המצות בערב
פסח ,שלא לבא לאכול מהם )מהרי"ו( ,ואין לחוש גם לזה.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רעז
בבציקות של גוים דאינו יוצא בה י"ח ידי חובתו בלילה .וכן נוהג ר"ת בערב
כמ"ש התוס' לקמן ויש לחלק דמצה הפסח שחל להיות בשבת שהיה עושה
עשירה לאו טעם מצת מצוה היא ושרי סעודה שלישית במצה עשירה ,עכ"ל.
משא"כ בצקות של גוים דטעם מצה היא ומקורו מדברי התוספות בפסחים )צט :ד"ה
וק"ל ,עכ"ל .ומדבריו עולה חידוש עצום
– שהמחייב באיסור אכילת מצה אינו לא יאכל(.
'דיני' דהיינו אם המצה כשירה למצוה או
לא ,אלא אם יש 'טעם מצה' או לא ,ואם וכך הורה גם השו"ע בסי' תעא ס"ב
יהיה טעם – חל איסור אפילו אם המצה
וז"ל :וקודם שעה עשירית מותר
אינה ראויה למצוה. לאכול מצה עשירה ,עכ"ל.
מצה מבושלת ויש לעיין אם בכל המצות שאין
ובשו"ת האלף לך שלמה) חאו"ח סי' יוצאים בהם יד"ח מצת מצוה –
נתיר את אכילתם קודם שעה עשירית,
שכב( הביא את דברי המהרש"א כגון מצות שנאסרו מדין שאינן 'לחם
הללו ,וכתב ע"ז :והנה לפ"ז היה נראה
דגם מצה מבושלת אסורה בע"פ דאף עוני' חלוט ואשישה.
דאין יוצאין בה בפסח לאו דאין בה טעם
מצה רק מכח דע"י הבישול אזיל ליה מצה ללא שימור למצוה
ומצאנו במהרש"א )חידושי הלכות פסחים
צט (:וה"ה דמצי לאוקמא
ב .רבי שלמה קלוגר – המהרש"ק -נולד לאביו הרב הגאון יהודה אהרן רבה של עיירה קטנה 'קאמרוב'
שמה שהיתה סמוכה לעיר ואם בישראל 'זאמוטש' המעטירה .כבר בשנותיו הראשונות נצנצו בו סימני
גאונותו המיוחדת ובהיותו בן שש בלבד הפליא את שומעיו בחידושי תורה מעוררי התפעלות .המלמדים
שאצליהם למדו ילדי העיירה לא היו מספיקים לנער המחונן והוא קנה תורה מפי אביו הוא לא הרבה
להתוכח עם חביריו אך היה רושם את שפע חידושיו על גליונות .אולם ימי השלוה נפסקו מיד אחר
שנהיה בר מצוה ,אז נסתלק אביו שהביאו גם לחיי העוה"ז וגם לחיי העוה"ב .הוא הגיע לעיר זאמוטש
בה כיהן רבי יוסף הוכגלערנטר הגאון הגדול בדורו בעל "משנת חכמים" .לאחר ששוחח עם רבי שלמה
הכיר בעל "משנת חכמים" בעלם רך השנים שעתיד להיות אחד מהגדולים אשר בארץ ,והוא הכניסו
לביתו ולישיבתו והאציל עליו מתורתו .באותה תקופה היה המגיד מדובנה מגיד מישרים בזאמוטש ואף
הוא פתח לרבי שלמה שער לאוצרות של עיון באגדתא ובמדרשים .לא ארכו הימים עד שרבי שלמה ישב
על כסא הרבנות בעיירה קולקוב הסמוכה ללבוב ,זאת ע"פ המלצתו החמה של הגדול בדורו בעל
"ישועות יעקב" .בשנת תקע"ה נתקבל לאב"ד ור"מ בק"ק יוזעפוף בפולין .בשנת תק"פ נתקבל כרבה
של בראדי זאת כאשר רבי אפרים זלמן מרגליות פארה של בראדי דוחק ומאיץ בפרנסי קהילתו לבל
יחמיצו את ההזדמנות שגאון כזה יישב בעירם .רבי שלמה קלוגר הרבה לעשות ספרים כמעט עד אין
קץ ,חלק מהם הם תשובותיו שהשיב לאלפים ולרבבות מכל קצווי תבל אשר בקשו לשמוע ממנו מה
יעשה ישראל .חיבה יתירה נודעה לו אף מגדולי החסידות עד שרבי מאיר מפרמישלן אמר עליו כי 'ליבו
של רבי שלמה כ"כ חם עד שגפרור הנוגע בו – מיד האש אוחזת בו ושלהבת עולה מאליה' בשנת תרכ"ט
נאסף רבי שלמה קלוגר לעולמו ובכל מקום אשר דבר פטירתו הגיע ערכו מספד לרבים על רבן של
ישראל כי איננו.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רעח
במבושל ומשום דנתבטל טעם מצה תורתא דנהמא ואין עליו תורת לחם אך
אלמא צריך טעם מצה יש לומר דהתם מ"מ טעם מצה יש בו ולכך הוי כמו
גרע משום דהפת בעצמה אבדה טעם בצקות של נכרים דאסור לאכלן מבעוד
מצה אבל הכא יש בה טעם אלא שהוא יום וכן מוכח מדברי התוס' גופא מדלא
לא הרגיש הטעם בפיו ומ"מ כ"ז בדיעבד תרצו דהכוונה שלא יאכל מצה מבושלת
אבל לכתחילה יש ללעוס אותה עד בע"כ דאף מבושלת אסור כל היום ולא
כמ"ש האחרונים להתיר במצה מבושלת,
שירגיש הטעם בפיו ,עכ"ל. עכ"ל .ומדבריו מבואר כי לא נתיר אפילו
מצה שנעשתה ע"י גוי ללא כוונת שימור
ונראה לומר שאפילו לשיטת האלף לך
ע"י ישראל.
שלמה אם בישל מצה במרק –
שיש לומר דפקע טעם מצה ושריא ולכאורה היה מקום להקשות ע"ד
באכילה ערב פסח. האלף לך שלמה מהשולחן
ערוך סי' תסא סעיף ד שכתב וז"ל :יוצא
ספק מצה ספק חמ אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה;
אבל אם בשלה ,אינו יוצא בה ,עכ"ל .הרי
שו"ת האלף לך שלמה )חאו"ח סימן ת( שלכאורה נראה כי בבישול פקע טעם
מצה ,אין לומר כן כיון שבאמת אין צורך
כתב וז"ל :הנה המג"א סי' תע"א בטעימת המצה ע"מ לצאת בה כדמצינו
סק"ו כתב דמצה כפולה ונפוחה אין בשולחן ערוך )סי' תעה ס"ג( וז"ל :בלע
לאכלו כל היום דשמא מצה הוא עיין שם מצה ,יצא; אבל אם בלע מרור ,לא יצא
ולדעתי לא נראה כן כיון דיש פוסקים דטעם מרור בעינן וליכא .ועתה נתרץ
הובא בב"י ס"ל דאין איסור זמן אכילת דכאשר בישלה – פקע ממנה 'תוריתא
מצה רק משעת איסור חמץ ולא מקודם דנהמא' ונפסלה משם לחם ,אלא שיש
רק דאנן מחמירין לאסור כל היום כדעת לומר דלפ"ז אם היו בחתיכות כזית יצא
אינך פוסקים אבל במצה כפולה כיון דיש יד"ח מצה כדמצינו בסי' קסח ס"י לגבי
אוסרין שלא הוי מצה א"כ הוי ס"ס שמא חביצא ,ולא מצאנו שחילקו במצה
לאו מצה הוא ושמא מותר לאכול מצה מבושלת לכזית או פחות ,ולכן עלינו
קודם זמן איסור חמץ לכך ודאי אס"ס ליישב את הקושיא מסימן תסא שפסל
סמכינן בפרט שלרוב הפוסקים הוי כל מצה מבושלת לסי' תעה שהכשיר בלע
איסור זה דרבנן וספק דרבנן להקל מכ"ש מצה כתירוץ המשנ"ב בסימן תעה סקכ"ט
וז"ל :בלע מצה יצא -בדיעבד דגם זה
ס"ס וז"ב ,עכ"ל. מיקרי אכילה אף על פי שלא לעסה ולא
הרגיש טעם מצה ואף על גב דלעיל
ועל פי יסוד דברים אלו דעבדינן ספק בסימן תס"א ס"ד פסקינן דאין יוצאין
ספיקא עד חצות היום – י"ל דאפילו
אם נחמיר את חומרת האלף לך שלמה,
עכ"ז נתיר במצה מבושלת לאכלה עד
חצות היום.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רעט
מצה שנעשתה ללא 'עשיה אך למעשה הפוסקים הקילו במצה
לש מצוה' ]כגו ע"י גוי
וישראל משגיח שלא יחמיצו[ מבושלת.
מהרש"א אוסר מדין 'טעם מצה' – מצה מטוגנת
אע"פ שלשיטתו המצה לגבי מצה מטוגנת יש שלשה מצבים אם
פסולה למצוה.
טיגנה במעט שמן ]רק להגן
ועוד יש לאסור ע"פ שיטת הרא"ה דלא משריפה[ אינו נחשב לכלום ,והוי כאופה
בעינן 'עשיה לשם מצוה' אלא רק אחר אופה.
'שימור לשם מצה' – וא"כ הכא מצה
ובמידה ונתן שמן בכמות בינונית –
כשירה היא )הוב"ד בשעה"צ סי' תס סק"ד(.
נחלקו הפוסקים ,הגר"ז וחיי"א
ספק ספיקא במצה שלא לשמה מחשיבים כבישול אך הפמ"ג מסתפק.
ולכאורה ע"פ חידושו של האלף לך אך לגבי טיגון בשמן עמוק כתבו
שלמה – גם כאן נתיר עד הפוסקים כי לא גרע מבישול במים
חצות ,שהרי איכא פלוגתא ממתי מתחיל ופשוט דחשיב כבישול לדברי הכל.
זמן האיסור ,ויש לפנינו ספק ספיקא,
שהרי רבים מרבותינו הראשונים חלקו ספק ספיקא במצה מטוגנת
על הרא"ה. ועורר בזה הרב ר' אריאל סגל
אך בשיעור הקשה עלי הרב ר' חיים שליט"א דנוכל לאכול עד חצות
היום מצה מטוגנת בשמן בינוני ,וזאת
יו"ט קולסקי שליט"א ,שאמנם בדינו ע"פ יסוד דברי המהרש"ק ,דעבדינן
של הרא"ה אית פלוגתא אך לא מצאנו ספק ספיקא כי האי ,שהרי אית פלוגתא
שחלקו על המהרש"א ואסר מכח 'טעם אי טיגון הוי כבישול ,ואפילו אם תאמר
מצה' והאיר ה' עיני ומצאתי במאירי ריש כי טיגון כבישול – שמא הלכה
ערבי פסחים )צט (:וז"ל :ויש שואלים ואף כהרא"ש שאיסור מצה מתחיל רק
כשתפקיע אכילת מצה לתאבון האיך
מחצות ואילך.
ג .כ"כ במשנה ברורה סימן קסח ס"ק ס"ט וז"ל :ועיין לקמן בסי"ד בהג"ה דאם נותן במחבת מעט שמן
שלא ישרף העיסה לא מקרי טיגון במשקה והוי אפיה גמורה ,עכ"ל.
ד .וכ"כ בשער הציון סימן תעא סק"כ וז"ל :ולענין טגון ,הגר"ז וחיי אדם מקילים כמו בבישול ,ובפרי
מגדים מסתפק בזה ,ועיין לעיל סימן קס"ח במשנה ברורה סעיף קטן נ"ו ,ובשערי ציון שם ,עכ"ל.
ושם כתב וז"ל :ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול
ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון
שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפ
שעה עשירית ולכן חידשו כי מצה עשירה אפשר לו לאכול והלא חמץ ומצה
הותרה קודם שעה עשירית ונאסרה אסורים לו חמץ מן הדין ומצה ממה
משעה עשירית ,אך הרמב"ם כתב שאמר בתלמוד המערב האוכל מצה
בפירושו על המשנה )פסחים פרק י משנה א( בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו
וז"ל :סמוך למנחה ,כשנשאר מן היום וא"ת במיני תרגימא והלא בזה לא נאסר
יותר על שעתים ומחצה זמניות ,לפי וכמו שאמרו אבל מטבל הוא במיני
שהעת הנקרא מנחה הוא שנשאר מן תרגימא כמו שיתבאר ותירצו שלא אמרו
היום שעתים ומחצה .וחייבנו כך לפי כבא על ארוסתו אלא במצה הראויה
שאכילת מצה בלילה הראשון חובה, לצאת בה ידי חובתו הא מצה עשירה או
לפיכך מרעיב עצמו כדי שיאכלנה בצקות של עכו"ם או של אורז ודוחן לא
בתאבון .וזה שמנענוהו מלאכול אינו ובא לאסרם משום מצה לתיאבון והוא
אכילת פת שהרי אין לו אז פת ,לפי הדין אף במיני תרגימא ושלא לאכול
שאסור אצלינו לאכול מצה ביום ארבעה מהם אכילה מרובה ,עכ"ל .הראת לדעת
עשר עד שיאכלנה בעת המצוה ,אלא כי המאירי הבין במפורש דלא
מנעוהו מלהרבות בשאר מאכלות. כמהרש"א ולשיטתו אין הבדל בין מצה
וחייבוהו לאכול כשהוא מיסב כדרך עשירה לבציקות של גוים ,ואח"כ
שאוכלין המלכים והגדולים .כדי שיהיה הראוני בספר חזון עובדיה )דף רד( שציין
דרך חרות ,עכ"ל .הרי שחידש כי אין למאירי ,ואף הביא שכ"כ התוספות
להרבות בשום מאכל ,וכן משמע מדבריו
במשנה תורה פ"ו הי"ב וז"ל :וכן אסור רי"ד ,ורבינו מנוח.
לאכול ערב הפסח מקודם המנחה כמעט,
כדי שיכנס לאכילת מצה בתאוה ,אבל וא"כ ברור שיש מקום לטעון טענת ספק
אוכל הוא מעט פירות או ירקות ולא
ימלא כריסו מהן ,וחכמים הראשונים היו ספיקא באכילת מצה שנעשתה
מרעיבין עצמן ערב הפסח כדי לאכול שלא לשם מצוה עד חצות ,שהרי נחלקו
מצה בתאוה ויהיו מצוות חביבין עליו, אם מצה כזו אסורה בערב פסח מדין טעם
עכ"ל .וכן למד הגר"א בביאורו בסי' מצה ,ואף מצינו פלוגתא בין הראשוני אם
תמד וז"ל :אבל הרמב"ם פי' שם דאירקא מצה כזו ראויה למצוה ,וכיון שיש
וש"ד קאמר דאכילה אסור בהן וכמ"ש מחלוקת ממתי מתחיל זמן איסור האכילה
בסי' תע"א מעט כו' וכמש"ש ולכן אין
נוהגין ג"כ במצה מבושלת וכ"ה בזוהר בערב פסח – נקטינן לקולא.
פ' אמור דסעודה זו נדחית מכל וכל ש"מ
דאין תקנה לדבר כלל וכסברא דאין שיטת הרמב" והגר"א
יוצאין בסעודה ג' אלא בפת וא"א כלל
כנ"ל ועמ"א מ"ש בשם המרדכי וב"ח וכל מאי דהתרנו אכילת 'מצה עשירה'
בערב פסח זה אך ורק לדברי התוס'
והרא"ש ,שתמהו מה נאסר משעה
עשירית ואילך דהא ירקות שרי גם משעה
עשירית וחמץ ומצה נאסרו גם קודם
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפא
מנהג אשכנז באכילת 'מצה וכל בו וכן עיקר ,עכ"ל .הראת לדעת כי
עשירה' הרמב"ם ביאר כי משעה עשירית אנו
מפסיקים להרבות בכל אכילה וההיתר
השו"ע נקט כדבר פשוט דשרינן לאכול הוא רק לאכול מעט ירקות ,ולפי שאי
אפשר לקיים סעודה שלישית בפת או
מצה עשירה ערב פסח ולא מזונות נקט הגר"א שסעודה זו בטילה
חיישינן בזה לטעם מצה ,ואפילו בפסח ולכן המליץ לעשות כעיצה המובאת
עצמו התיר את אכילתה ולא חייש במג"א סק"א וז"ל :ומ"מ גם בשחרית
לחימוץ ,אך הרמ"א בשלשה מקומות יפסיק סעודתו לשנים דהא י"א דיוצא
הזכיר את מנהג אשכנז שלא לאכול בזה )ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו(,
מצה עשירה כלל ,לא בערב פסח ולא עכ"ל .והובאו דברי הגר"א בשעה"צ
סק"א וכתב שם כי משמע שדעת הגר"א
בפסח עצמו.
נוטה כהרמב"ם.
וז"ל השולחן ערוך ורמ"א )סימן תמד סעיף
לסיכום:
א( :י"ד שחל להיות בשבת ,בודקין
ליל שלשה עשר .ומבערים הכל לפני השו"ע הורה ע"פ דברי התוספות
השבת ,ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך
השבת ,דסעודה שלישית זמנה אחר והרא"ש להתיר אכילת מצה
המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה עשירה בערב פסח אחר חצות היום עד
ולא בחמץ אלא במצה עשירה ,וצריך שעה עשירית ,ולכן המליץ לעשות סעודה
לעשותה קודם שעה עשירית .הגה: שלישית במצה עשירה ,אך הגר"א ציין
ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה להרמב"ם שממנו מבואר כי לית ליה האי
עשירה ,כדלקמן סימן תס"ב סעיף ד' חילוקא דהתוספות ולכן אסור לאכול
בהגה ,יקיים סעודה שלישית במיני פירות מצה עשירה בערב הפסח ,וכיון שגם אין
או בשר ודגים כדלעיל סימן רצ"א סעיף יוצאים בסעודה שלישית בבשר ודגים –
ממילא העדיף הגר"א להפסיק בסעודת
ו' בהגה. השחר ,לברך ברכהמ"ז ואחר זמן
להמשיכה שוב ואז קיים סעודה שלישית
וז"ל שו"ע ורמ"א )סימן תסב סעיף ד( :מי בפת חמץ – רק שאכלה קודם המנחה,
אלא שיש לדקדק כי הרמב"ם לא אסר
ביצים ושאר משקים ,כולם הוו מצהה עשירה אלא פשוט תירץ תירוץ
בכלל מי פירות .הגה :ובמדינות אלו אחר מהתוספות על השאלה מה נשתנה
אין נוהגין ללוש במי פירות ,ואפילו בשעה עשירית ,וא"כ לכאורה אינו צריך
לקטוף המצות אין נוהגין רק לאחר את חילוק התוספות אך אין הכרח לומר
אפייתן בעודן חמין ,ואין לשנות אם לא כי הרמב"ם יאסור אכילת מצה עשירה,
בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך ואולי גם הוא מודה לסברת התוספות
לזה ,עכ"ל. ויתיר מסברא.
וז"ל השולחן ערוך ורמ"א )סימן תסג סעיף
ב( :ותיקא שהוא תבשיל העשוי
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפב
וכיון דעסקנו בהאי האי טעמא דחיישינן משמן ומלח עם קמח ,מותר והוא שלא
יהא בו מים .הגה :ולדידן שנוהגין
לתערובת מים ,נקדים בקיצור להחמיר במי פירות ,גם זה אסור ,עכ"ל.
נמרץ דיני 'מי פירות'.
שלשה טעמי למנהג
בגמרא מצינו שני דינים לגבי 'מי
ומצאתי שלשה ביאורים במנהג איסור
פירות':
אכילת מצה עשירה:
א .מצה שנילושה בהם – אינו יוצא בו
המקור הראשון למנהג מצאתי בדברי
ידי חובתו והמקור מדרשתו של רבי
עקיבא בפסחים )לו (.אם כן מה תלמוד הכל בו שהוב"ד בב"י סימן
לומר 'לחם עני' פרט לעיסה שנילושה תסב וז"ל :ולאפוקי מאותם שנוהגים
ביין ושמן ודבש ]שהיא לחם עשירים[. שלא לאכול מצה עשירה כלל בשני ימים
ראשונים ואף על פי שכתב הכל בו )סי'
ב .מי פירות אינם מחמיצים – והמקור מח י ע"ג( נהגו שלא לעשות מצה עשירה
כלל בשני ימים ראשונים דלא אתי
בפסחים לה .ששם אמר רבה בר בר לאחלופי בה ולמיכל מינה מצות חובה
חנה אמר ריש לקיש :עיסה שנילושה ביין עכ"ל אין טעם במנהג ההוא לאסור
ושמן ודבש -אין חייבין על חימוצה כרת. ולגזור גזירה בדבר שלא חששו לו חכמי
וביאר רב אידי בר אבין טעמא דריש התלמוד ולא החכמים האחרונים ,ע"כ
לקיש משום דהוו להו מי פירות ,ומי
לשון הב"י.
פירות אין מחמיצין.
אבל נראה כי אין זהו המקור למנהגו
ובהגדרת 'מצה עשירה' מצינו מחלוקת
של הרמ"א שהרי הוא אסר לאכול
ראשונים ,הרמב"ם נקט כי מצה עשירה גם בערב הפסח – והרי אם
דוקא בארבעה משקין שהוזכרו בגמרה באת מטעמא דאתי לאיחלופי – אין לך
שהם יין שמן דבש וחלב ,נחשבת המצה היכר גדול מזה שאסרנו לאכול מצה
לעשירה ונפסלת למצוה ,אך בשאר בערב פסח ואילו מצה עשירה התרנו –
משקין היוצאים מפירות לא חשיבי 'מצה וכל בר דעת מבין כי אין יוצא במצה כזו
עשירה' וכשרים למצת מצוה ונמצא כי רק
קולא אית בהו דאינן מחמיצין ואף ראוים יד"ח מצת מצוה.
למצת מצוה ,אך הרמב"ן במלחמות,
הר"ן והריא"ז נקטו כי כל מצה שנילושה ובמשנ"ב בסי' תסב סקט"ו הביא שני
בכל סוגי 'מי פירות' חשיבא 'מצה
עשירה' – וכן הורה השו"ע בסי' תסב ס"א טעמים וז"ל :דחוששין
וז"ל :מי פירות בלא מים אין מחמיצין לכתחילה לסברת הני פוסקים דס"ל דמי
כלל .ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה פירות בלחודייהו ג"כ מחמיצים וממהרין
במי פירות אפילו שהתה כל היום ,אבל ג"כ להחמיץ .וגם חוששין שמא נתערב
אין יוצא בה ידי חובתו מפני שהיא מצה
בהם מעט מים דלכו"ע מחמיץ ,עכ"ל.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפג
שאינן גורמים חימוץ מושלם אלא רק עשירה וקרא כתיב לחם עוני )דברים טז ,ג(,
'חימוץ גרוע' ולא עוד אלא שממהרים עכ"ל .וביותר מפורש בסי' תסג ס"א
להחמיץ וכ"כ הטור )סי' תסב( וז"ל :מי וז"ל :מותר לחרוך שני שבלים ביחד ,ולא
פירות אין מחמיצין ורבו בזה הדיעות חיישינן שמא יצאו מים מאחת לחברתה,
לרש"י אין חייבין על חימוצה כרת אבל
חמץ נוקשה הוי ואפילו במי פירות לבדן שהם מי פירות ואינם מחמיצים.
אסור ללוש ,עכ"ל. לסיכום :הרמב"ם חילק בין דין 'מצה
למעשה הורה בשו"ע כי מי פירות עשירה' הפוסל מצה למצוה,
ששיך אך ורק בארבעה משקין חשובים –
אינן מחמיצין אך בתערובת יין שמן דבש וחלב ,לבין דין 'מי פירות
מים מחמיצים מהר יותר ממים וקמח
וז"ל) :תסב ס"ב( מי פירות עם מים אינן מחמיצים' ששיך בכל המשקים.
ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה
הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, אך השו"ע נקט לעיקר כדיעות שחיברו
יאפה מיד ,עכ"ל. בין הדינים ונקטו כי כל חומר מן
הצומח כגון מי פירות כגון מיץ רימונים
לסיכום דין מי פירות ומים: ותפוחים ומים היוצאים הגרגירי החיטה,
וכ"ש אם עבר השבחה כגון יין ושמן ,וכל
רש"י – מי פירות לבדן מחמיצים. חומר משרצים כגון דבש ,או מהחי כגון
חלב ,או אפילו מעופות כגון ביצים –
ר"ת – מי פירות אינן מחמיצים כלל אך כולם יש בהם קולא גדולה שאינם
מחמיצים כלל ועיקר אך מנגד יש בהם
אם נתן מים מזדרזים להחמיץ.
חומרא שנפסלים למצת מצוה.
רמב"ם – מי פירות אינם מחמיצים ואם
וחשוב לעורר כי רש"י )פסחים לו .ד"ה אין
נתן בהם מים – מחמיצים כמים.
לשין( והראב"ד )בהשגות פ"ה ה"ב(
הכנת מצה עשירה פליגי פלוגתא כפולה בכל זה ונקטו כי מי
פירות מחמיצין אלא רק שגורמים לעיסה
ויש לעורר כי הבא ללוש עיסה לצורך להחשב 'חמץ נוקשה' שאין חייבים עליו
כרת ,ולכן לשיטתם יש לבאר את דברי רב
מצה עשירה כדי לאוכלה בערב פסח אידי בר אבין 'מי פירות אינן מחמיצין' –
– ראוי שלא יטול מי פירות רגילים משום
חששא דהרמב"ם שמחשיב את המצה
ה .חלב הופיע בגמרא בדברי ריב"ל.
ו .וכתב הפרישה וז"ל :משום דממהרין להחמיץ יותר משאר מים אפילו מי פירות לחודא ומוקי
לפלוגתא דתנא קמא ורבן גמליאל שמביא בסמוך ג"כ במי פירות בלא מים אבל ר"י ור"ת סברי דבלא
מים אין מחמיצין ומוקי לפלוגתייהו דתנא קמא ורבן גמליאל דוקא עם מים ועליו אמרו שהחמץ הוא
חמץ נוקשה ,עכ"ל.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפד
וסמך על הרי"ף והרמב"ם שמחשיבים מי כמצת מצוה ,ורק יעשנה ביין ,ולכאורה
פירות מעורבים במים כמים בלבד. יש מקום לחוש שמא נתערב ביין מיעוט
מים ובזה כבר נאסר לכתחילה להכין מזה
מי פירות חמוצי עיסה ,והעירני בני יאשיהו ני"ו דלא היא.
שלטי הגבורים בשם ריא"ז – תפוחים א .שהרי ספק רחוק שעירבו ביין אחר
ורימונים חמוצים – מחמיצים, גמר התסיסה מים.
והמג"א בריש סי' תסב דחה דבריו ,וכן
ב .והרי לא נשהה בהכנתה כלל אלא
פסק במשנ"ב סק"ג.
נלוש ונאפה מיד ,וכל העת היד
שלשה טעמי לפסול 'מצה ממשמשת בבצק ואינה מניחה לו לתפוח.
עשירה'
ג .ואפילו אם עירב בידיו – יש מקום
ומצינו בדברי רבותינו הראשונים שלשה
לבאר את דברי השו"ע שהתיר יין
טעמים לפסול 'מצה עשירה' מעורב במים -מכח דין 'ביטול' דהיינו
למצות לילה ראשונה. שהמים בטלו ביין וכאשר ניתן המשקה
בעיסה אין לפני אלא יין וכדדייקינן
א .הטעם הראשון והמבורר ביותר הוא מדברי השו"ע וז"ל :הואיל וכבר נתבטלו
המים ביין קודם שלשו העיסה ,עכ"ל.
מדברי הגמרא המפורשים בדרשתו וסברא זו הובאה בביה"ל סי' תסב ד"ה
של רבי עקיבא בפסחים )לו (.אם כן מה
תלמוד לומר 'לחם עני' פרט לעיסה הואיל בשם מיעוט אחרונים.
שנילושה ביין ושמן ודבש ]שהיא לחם
ד .ואפשר לצרף את שיטת הרי"ף
עשירים[ וכן נקט השו"ע.
והרמב"ם שמי פירות שעירב בהם
ב .טעם שני מצינו בדברי הרמב"ן מדברי מים – הדר דינם להיות כמים בלבד ואינם
ממהרים להחמיץ ,וצירוף זה הובא ג"כ
הפסוק בפרשת ראה )דברים ט"ז ג'( "לא בביה"ל הנ"ל ,וכן צירף את הסברא הנ"ל
תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו בביה"ל ד"ה אין לגבי מי פירות שנפלו
מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ על קמח ונתיבבשו ועתה רוצה ללוש את
מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ הקמח במים שנחלקו האחרונים אם יחזור
מצרים כל ימי חייך" וכל שלא שייך כחם של המי פירות כבראשונה וימהר
בחימוץ אינו בתורת מצה ,ויסוד זה להחמיץ את העיסה ,והיקל הביה"ל ללוש
מבוסס על דברי הגמרא שביארה מדוע
אין יוצאים יד"ח מצה בפת אורז ודוחן
ז .ומ"מ גם המחמיר כהרמב"ם -יש להקל לאוכלה עד חצות דהוי ספק ספיקא כפי שלמדנו מיסודו של
האלף לך שלמה – אליבא דהרמב"ם אמנם מצת מי פירות כשירה למצוה ,אך מ"מ יש דעת הרא"ש
שגם מצה כשירה שריא עד חצות.
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפה
מצה מבושלת שהחמיר בה המהרש"ק )פסחים לה (.וז"ל :תנא ,כוסמין מין חיטין,
שיבולת שועל ושיפון -מין שעורין.
והיקלו בה שאר פוסקים – נתיר כוסמין -גולבא ,שיפון -דישרא ,שיבולת
לאכלה עד חצות. שועל -שבילי תעלא .הני -אין ,אורז
ודוחן -לא .מנהני מילי? אמר רבי שמעון
מצה מטוגנת שנחלקו בה הפוסקים אי בן לקיש ,וכן תנא דבי רבי ישמעאל ,וכן
תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב :אמר קרא
טיגון חשיב כבישול. לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל
עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ -
מצה העשויה ממי פירות שהרמב"ם אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה ,יצאו
אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי
מחשיבה למצה רגילה ,ושאר פוסקים סירחון ,ע"כ .אך הר"ן דחה כי יש לחלק
פליגי עליה. בין מינים שבעצם לא שייכי בחימוץ לבין
מצה שנעשתה שלא לשם מצוה אך דרך עיבוד שאין בה חימוץ.
שמרוה מחימוץ שהרא"ה מכשירה, ג .עוד טעם מצאנו בדברי הרמב"ן
ורבים פליגי עליה.
מהפסוק בפרשת בא )פי"ב פס' יז(
בכולם ,נתיר לאכלם עד חצות מכח "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה
הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים
פלוגתת הרא"ש והרמב"ן ממתי ושמרתם את היום הזה לדורתיכם חוקת
מתחיל זמן האיסור. עולם" ולמדנו כי מצה צריכה 'שימור'
למעשה ,עשירה ,טיגו או ומצה כעין זו אינה בתורת שימור.
בישול
והמג"א )תעה סק"ה( חילק בנפק"מ בין
מצה עשירה אינה מומלצת משום שבני
טעם ראשון דעוני לטעם שלישי
אשכנז נמנעים ממנה ואף לספרדים דשימור בגוונא דעירב מים במי פירות –
יש דיעות שאפילו בשבת של ערב הפסח לטעמא דשימור המצה כשירה ולטעמא
ברכתה מזונות ,ולכן העיצה המומלצת
ביותר הוא לטגן מצה שלימה בשמן עמוק דעוני פסולה.
]אפשר גם לטבול את המצה לפני הטיגון
בביצה ואז יש גם 'מצה בריי'[ ואז ספק ספיקא במצה – לאכול
הרווחנו מכל הצדדים – שהרי מברכים עד חצות
עליה המוציא ,ויש לדעת כי מצת מכונה
רגילה שוקלת לערך 35גרם ,ולנוקטים סיכום מצבי 'ספק ספיקא' שנתחדשו
כזית במשקל זה כשלשת רבעי מצה,
ולנוהגים כזית בנפח זה ארבע עשיריות הכא ]מיסוד דברי המהרש"ק
מצה ]למעשה זה 15גרם[ דהיינו מעט בסי' ת[:
ח .בשאר ימות השנה פשוט שברכתה מזונות וכך הורה השו"ע בסימן קסח סעי' ו – ז וז"ל :פת הבאה
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפו
ואפילו אינן פרורין רק יש בהם כזית פחות מחצי מצה – והורה השו"ע בסי'
שמברכין עליו המוציא ,מכל מקום קסח ס"י בדין 'חביצא' כי לחם
לענין מצה אינו יוצא בה משום דבעינן שנתבשל ויש בו כזית עדיין מברכים
טעם מצה ,וכן כתב הגר"ז ובחידושי עליו המוציא.ואף נותרה שלימה והרי
רבי עקיבא איגר ,עכ"ל .עדיף לא לבשל היא מהודרת ללחם משנה ,ולכאורה
את המצה משום שבניסוי שערכנו היה מקום לטעון כי כשם שלענין ברכה
המצה פשוט מתקפלת ומאבדת את נותר על מצה שנתבשלה ושיעורה כזית
צורתה ,ולעיתים אפילו נקרעת ,לעומת הדין הקודם ,כך יש לומר לענין איסור
מצה מטוגנת שהטיגון 'שומר' על אכילת מצה בערב פסח ,אך בשעה"צ
סי' תעא סקי"ט דחה סברא זו וז"ל:
הצורה המקורית.
תפריט לשבת ערב פסח
לספרדים[ \ מציות שבורות \ קניידלך - 'מסלול חמ'
חייבים לסיים בשעה עשירית.
סעודה א' – רגיל ,בלחמי חמץ.
למקילים יותר – אפשר בבשר ודגים
סעודה ב' – רגיל בלחמי חמץ ,להקפיד
או אפילו בירקות -ואז
אין הגבלה של שעה עשירית ,אלא לסיים לפני סוף שעה רביעית
שראוי לחוש לדעת הרמב"ם ולא מה שנותר להשליך לבית הכסא או ליתן
להרבות באכילה משעה עשירית,
בדלי שיש בו חומר פוגם.
ואפילו בירקות.
סעודה ג' – למחמירים לסעוד בפת
'מסלול פסח'
ולחם משנה -מצה שלימה
סעודה א' – ספרדים -מצה רגילה, מטוגנת \ מבושלת -חייבים לסיים
לאשכנזים הנמנעים מאכילת בשעה עשירית!
מצה כבר מר"ח ולספרדי דחייש לארחות
למקילים בסעודה שלישית במיני
'מזונות' – מצה עשירה ]רק
בכיסנין ,מברך עליו :בורא מיני מזונות ,ולאחריו :ברכה אחת מעין שלש ,וכו' ...פת הבאה בכיסנין ,יש
מפרשים :פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין ,והם הנקראים
רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה ,והוא
שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה) ,וי"א שזה נקרא פת גמור ,אלא אם כן יש בהם
הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר ,וכן נוהגים( וי"מ
שהוא פת ,בין מתובלת בין שאינה מתובלת ,שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם ,והם הנקראים
בישקוני"ש ,והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין ,עכ"ל.
ט .ויש לעורר כי לשיטת הגר"א אי אפשר לסמוך על קולא זו ולכן העדיף לנקוט כשיטת היראים ולפצל
כלי מצה בערב פסח שחל בשבת האהל רפז
חיים שהאיסור מתחיל מהלילה -מצה למקילים בסעודה שלישית במיני
'מזונות' – מצה עשירה ]רק שלימה מטוגנת \ מבושלת.
לספרדים[ \ מציות שבורות \ קניידלך – סעודה ב' – מצה שלימה מטוגנת \
חייבים לסיים בשעה עשירית.
מבושלת.
למקילים יותר – אפשר בבשר ודגים
סעודה ג' – למחמירים לסעוד בפת
או אפילו בירקות – ואז אין
ולחם משנה -מצה שלימה הגבלה של שעה עשירית אלא שראוי
מטוגנת \ מבושלת -חייבים לסיים לחוש לדעת הרמב"ם ולא להרבות
באכילה משעה עשירית ,ואפילו בירקות. בשעה עשירית!
את סעודה שניה לשתים ,וחציה ישמש כסעודה שניה והחצי השני ישמש כסעודה שלישית ,אך זה ג"כ
אינו מוסכם שהרי בפשטות זמן סעודה שלישית הוא מהמנחה ומעלה ,ושיטה זו הובאה במג"א אלא
שהוא הציע לעשות זאת כתוספת לאכילת סעודת פירות בזמנה.
האהל הלכות מרורים רפח כלי
הלכות מרורים
מרור דאורייתא ,ובזה"ז
זיהוי המרור
חמשת מיני מרור
חלקי הצמח
מצב הירק
מעשה במרריתא
חזו"א – חסה מרה בלבד
הוראת השו"ע – מי להעדי
מי זאת עולה מ המדבר
חיוב מדרבנן ,וז"ל :אמר רבא :מצה בזמן מרור דאורייתא ,ובזה"ז
הזה דאורייתא ומרור דרבנן - .ומאי שנא
מרור דכתיב על מצות ומרורים בזמן מצות אכילת מרור נזכרה בתורה שתי
דאיכא פסח -יש מרור ,ובזמן דליכא פסח
-ליכא מרור .מצה נמי הא כתיב על מצות פעמים ,הראשונה בפרשת בא
ומררים! -מצה מיהדר הדר ביה קרא לגבי 'פסח ראשון' )פי"ב פס' ח'( "ואכלו
את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על
בערב תאכלו מצות.
מרורים יאכלהו"
ומצינו בדין זה נפק"מ ,בגמרא פסחים
ובפעם השניה בפרשת בהעלותך אך
)קטו (.וז"ל :אמר רבינא :אמר
לי רב משרשיא בריה דרב נתן ,הכי אמר לגבי 'פסח שני' )פ"ט פס' י"א(
הלל משמיה דגמרא :לא ניכרוך איניש "בחדש השני בארבעה עשר יום בין
מצה ומרור בהדי הדדי וניכול ,משום הערבים יעשו אתו על מצות ומרורים
דסבירא לן :מצה בזמן הזה דאורייתא,
ומרור דרבנן ,ואתי מרור דרבנן ומבטיל יאכלהו".
ליה למצה דאורייתא -ואפילו למאן
בגמרא בפסחים )קכ (.נקטו כדבר פשוט
כי מצות מרור בזה"ז היא רק
האהל רפט הלכות מרורים כלי
ב .מין זרעים – הגמרא תהתה מנלן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו -הני
מילי דאורייתא בדאורייתא ,או דרבנן
דמרור דאורייתא אינו 'הירדופא' בדרבנן ,אבל דאורייתא ודרבנן -אתי
וביארה הגמרא שכשם שמצה עשויה דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא ,עכ"ל.
ממיני זרעים כך גם המרור ]ויש לעורר כי
כאן הגמרא לא דייקא למילתא כיון וכן הורה בשו"ע סי' תעה ס"א לאכול
שבעמ' ב' מפורשות קבעה הגמרא כי
המרור הוא 'מין ירקות' ולא 'מין זרעים' מצה לחוד ,מרור לחוד ,ורק אז
וז"ל :זרעים סלקא דעתך? והא תנן ירקות לאכול מצה ומרור כרוכין יחדיו,
ותני בר קפרא ירקות ,ותני דבי שמואל ובמשנ"ב סקט"ז הדגיש את טעם
ירקות! ,ע"כ .אלא צ"ל דבא רק לאפוקי הדבר וז"ל :ומ"מ לצאת רק בזה ידי
אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר
מין אילן[. בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז
דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ
ג .ניקח בכסף מעשר -הגמרא תהתה כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל
לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא
מנלן דמרור דאורייתא אינו 'הרזיפו' אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול
שהוא אינו ראוי למאכל אדם – וביארה מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל
הגמרא שכשם שמצה ניקחת בכסף שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן
מעשר שני כך גם יהיה דינו של המרור, שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז
וכתב הביה"ל ע"ד המג"א שנקט כי לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור
'לענה' היא היא המרור דמתני' וז"ל
הביה"ל :ולענ"ד צ"ע שכפי הנראה לענה ביחד ,עכ"ל.
אינה ראויה לאכילה וכדמשמע מכמה
כתובים שמתאר כל דבר רע בלענה זיהוי המרור
כדכתיב שורש פורה ראש ולענה או
אחריתה מרה כלענה ואנן בעינן דבר בתורה נאמר 'מרור' אך עדיין נותר
הראוי לאכילת ב"א עכ"פ וכדמבואר
בדברי הריא"ז והריטב"א וכדמוכח נמי הצורך בזיהוי ,ובגמרא פסחים
מהש"ס דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר )לט (.הובאו כמה הגדרות המסייעות
אם לא דאפשר ראויה היא עכ"פ קצת לזהות את המרור ,ואת כולם למדנו
מההיקש למצה "ומצות על מרורים
לאכילה ,עכ"ל.
יאכלהו"
ד .כמה מינים – הגמרא תמהה דלמא
א .גידולי קרקע – הגמרא תהתה מנלן
מרור דאורייתא הוא מין מסויים ויחיד
– אך דחתה הגמרא כי כמו שבמצה ישנם דמרור דאורייתא אינו 'מרירתא
חמשת מיני דגן – חיטים ושעורים, דכופיא' וביארה הגמרא שכשם שמצה
כוסמין ,שיבולת שועל ושיפון – כך גם אינה מבע"ח או דגים – כך המרור הוא
במרור יש כמה מינים וזנים. מגידולי קרקע.
האהל הלכות מרורים כלי רצ
הוא עולשין השנוי במשנתינו וגם בו חמשת מיני מרור
יוצאין ידי חובת מצות מרור ,עכ"ל .וגם
היום יש זני עולש כאלו ונקראים 'אנדיב' ובמשנה בפסחים פרק כל שעה נמנו
ויש בהם מרירות עדינה. חמשה מינים:
ג .תמכא -בגמרא ביארו כי 'תמכתא' א .חזרת – ובגמרא ביארו כי החזרת היא
שמה וכתב בחק יעקב סקי"ח וז"ל: 'חסא' וכן נקט בשו"ת חכם צבי )סי'
והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין קיט( וז"ל :לזכות את הרבים בענין מצות
בלשון אשכנז קרי"ן או מערטי"ך ,וכן אכילת מרור ראיתי כי טוב להודיע
כתב התוספות יום טוב ,וע"ש במה שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון
שהשיג על הר"ע ברטנורא שם ,וכן חכמים חסא שמצוה לחזור עליו כי הוא
נתפשט המנהג במדינות ליקח הקרי"ן הראש וראשון השנוי במשנתינו הוא
למרור ,ומברכין על העלין ,וקלח נוטלין הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט
לכריכה ,עכ"ל .אך בשו"ת חכם צבי )סימן ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו
קיט( יצא חוצץ נגד המנהג לאכול חריי"ן הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי
למרור ,וז"ל :ומפני שבארצות אשכנז בתורגמא ואיטליא ואשכנז וספרד
ופולוניא שהן קרות אינו מצוי בזמן הפסח ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע
לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור או וקורין אותו לאטוגא סאלאט ואין בו שום
מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים
הירקות כאנשי ארצות הקרובות לארץ האמורים בגמ' שרף ופניו מכסיפין
ישראל ובבל לא ידעו מה הוא ולקחו ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק
הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים וסופו מר כלענה ...וכל אשר נגע אלקים
ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה עם בלבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה
הארץ שאינם אוכלין אפי' כחצי זית האלטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף
מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי
ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל אם הוא ביוקר ,עכ"ל.
דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים
בו כי באמת במקום שחזרת שהוא ובפשטות החסה המדוברת היא החסה
האלטיגא סלאט שכיח כמו בערי
אמשטרדם והמבורג ושאר ערי אשכנז אף הנקראת 'חסה ערבית' או
שהוא עודנו קטן מאוד קורא אני על 'חסה רומית' ואפילו שכיום יש בשוק
הקרי"ן סכנה ואין בו מצוה ,עכ"ל .אך מבחר של זני חסות שונים ]אייסברג,
המשנ"ב בסקל"ו נחית לבאר בפרוטרוט סלנובה[ עכ"ז לא ניכר השוני בצורה
את סדר התיקון של החריי"ן וז"ל :והנה מהותית ונראה דכולהו שם מרור עלייהו.
במדינותינו אין שאר המינים מצויים וע"כ
המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא ב .עולשין – בגמרא ביארו כי העולשין
הם הירק הנקרא הידיבי ובשו"ת חכם
צבי )סימן קיט( כתב וז"ל :והירק שקורין
בהמבורג אינדבין ובאמשטרדם אנדייבי
האהל רצא הלכות מרורים כלי
הדבר ,עכ"ל .וכ"כ הריטב"א וז"ל: ]והוא חריי"ן[ ויש ליזהר שלא לאכול
ובמרור פירש הרא"ה ז"ל כי לשון כלל אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין
הוא כלומר ובמרורים כיוצא באלו בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול
שראויים לאכילה קצת ,לאפוקי דברים ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן
המרים לגמרי דלא חזו לאכילה ולא לשום ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו
ברכה ,והרי"ט ז"ל כתב דבגמרא משמע והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם
דמרור שם פרטי הוא ,וכתב שהוא מין ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם דאז
חזרת אלא שהוא מדברי ,עכ"ל .ובגמרא אינו יוצא בו אלא יפרר אותו אחר ביאתו
פסחים )לט (.הובאו סימני הירק שכשר ויכסנו עד התחלת הסדר ]וכשחל פסח
למרור בזה"ל :רבי יהודה אומר :כל שיש בשבת יפרר אותו מבע"י ויניח בכלי
לו שרף .רבי יוחנן בן ברוקה אומר :כל ויכסנו עד התחלת הסדר[ ואז יפזר אותו
שפניו מכסיפין .אחרים אומרים :כל ירק על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז ימעך
מר יש לו שרף ופניו מכסיפין - .אמר רבי אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו
יוחנן :מדברי כולן נלמד :ירק מר יש לו
שרף ופניו מכסיפין .אמר רב הונא :הלכה בטוב ,עכ"ל.
כאחרים ,עכ"ל. ולענ"ד יש תמיהה על מנהג אכילת
ולמדנו מדברי רבי יהודה שהגורם החריי"ן דהא אינו מר כלל וכלל
אלא רק חריפות עצומה יש בו.
הקובע במצות מרור הוא
הימצאות 'שרף' ופירש רש"י וז"ל: ד .חרחבינא – בגמרא ביארו כי היא
כשסוחטין אותו במקום חיתוכו יוצא
ממנו שרף לבן כחלב ,וקורין לייטו"ן, 'אצוותא דדיקלא'.
עכ"ל .וריב"ב נתן סימן אחר שפניו
מכסיפין – וביאר רש"י כי צבעו של הירק ה .מרור – בגמרא ביארו כי הוא
אינו ירוק כהה ככרתי אלא בהיר יותר
וז"ל רש"י )ד"ה מכסיפין( אינו ירק מאד 'מרירתא' ויש לידע כי במין החמישי
הזה הנקרא 'מרור' יש שתי שיטות בין
ככרתי ,אלא פלד"ש ,עכ"ל. חכמי ישראל ,יש שביארו כי הוא מין
מסוים ששמו 'מרור' אך יש שנקטו כי בא
וכיון שיש בכמה צמחים את הנהו סימני לרבות כל מין ירקות שטבעו מר וכ"כ
בספר החינוך )פרשת בהעלותך מצוה שפא(
-נמצא כי לשיטות כי כל ירק מר וז"ל :וכן מה שפירשו במרורים שכל
ראוי למרור – הסימנים שהובאו בגמרא עשב מר הוא בכלל מרורים שהזכיר
הם ע"מ לבאר מיהו מבין צמחי השדה הכתוב ,ושאדם יוצא ידי חובתו בכולן,
נכלל בשם 'מרור' דמתניתין ,אך לשיטות לפי שהצוואה לנו במרור זכר לוימררו את
כי המרור הוא זן מסוים – חובה עלינו חייהם )שמות א' ,י"ד( ובכל עשב מר יזכר
א .ומצינו מילה זו גם ברש"י מסכת נדה )יט (.דיהה -פלד"ש שנדחית מראיתו.
האהל הלכות מרורים רצב כלי
והריטב"א את דברי המשנה בירק לומר כי באו התנאים לחלוק על המשנה
החמישי הנקרא 'מרור' וכיון שיש בה את שהגבילה את ירקות המרור לחמשה
כל הסימנים בצורה מובהקת ,ושמה עד בלבד והרחיבו את ההיתר לכל הירקות
היום 'חסת בר' ואחר ששמעתי מיודעי שיש בהם את הסימנים הנ"ל ,וכיון
דבר כי יהודי תימן היו נוטלים ממנה שפסק רב הונא הלכה כאחרים ממילא
למצות מרור ,ורבים גם היום מקפידים אם יימצאו בירק כלשהו שני התנאים –
ללוקטה למצות מרור – נראה פשוט כי ממילא הרי הוא כשר למצות מרור,
ביאור הלכה )סי' תעג סעיף ה'( וז"ל :ודע
השימוש בה הוא כשר ומהודר. עוד דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין
אף על פי שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש
חלקי הצמח השמיטוהו מ"מ נזכר הוא בכמה פוסקים
עיין בריא"ז וברשב"ץ ובמהר"ם חלאווה
בגמרא בפסחים )לט (:נזכרה חלוקה בין שהעתיקו סימן זה לדינא ובבית מאיר
כתב דאפשר דגם הרי"ף ודעמיה
'עלי הצמח' לבין 'הקלח שלו' שהשמיטוהו הוא רק מפני שאין אנו
אמר רב חסדא :לא שנו אלא בקלח ,אבל בקיאים בסימנים אלו היטב וע"כ נהי
דקשה לברך על סמך סימנים אלו מ"מ
בעלין ,לחין -אין ,יבשין -לא. אם אין לו ה' מינים בודאי יחזור אחר כל
מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו
אך מובא בשם ר"ת כי יש לחלק בין מכסיפין ובלבד שיהא ראוי לאכילת
'הקלח' שבו יוצאים יד"ח מרור לבין ב"א ,עכ"ל.
'השורש' שבו אין יוצאים יד"ח ,וכן
’חסת המצפן’ ומרור הגינות’ כשירים
הורה בשו"ע. לברכה
ועפ"ז יש לחקור מה יהיה דינו של הקלח למעשה נראה כי אף שיש מחלוקת
שטמון תוך הקרקע – האם דינו ראשונים מאי ס"ל לתנא
כשורש ופסול או שמא דינו כקלח ,והמגן דמתניתין בהגדרת מרור ,עכ"ז הלכה
אברהם )תעג סקי"ב( הביא שנחלקו בזה, נפסקה כשיטת אחרים שהורה שיש בידינו
אבל לבסוף הכריע דכל הקלח כשר כלל לזיהוי המרור – כל ירק מר שיש לו
ואפילו החלק שתחת הקרקע ומה שנפסל שרף ופניו מכסיפין – כשר למרור ,ואף
מדין שורש אלו רק הסיבים הדקים שהביה"ל צידד כי אין לסמוך על הני
שיוצאים הנה והנה מתוך הקלח .וז"ל סימני לברכה – עכ"ז נראה לומר כי במין
המג"א :ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק הנקרא 'חסת המצפן' נתיר גם לברך עליה
יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון כיון ששמה בערבית הוא 'חס ברי' דהיינו
העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמטה מן 'חסת בר' והרי כך ביארו הערוך
הקרקע דהוי שורש עכ"ל ,וכ"פ מ"ב
ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל
בפ"ק דסוכה אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן
ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים,
ומטעם זה נראה הא דכתב ר"ת ולא
הלכות מרורים האהל רצג כלי
מצב הירק שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים
לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו
אך על דברי המשנה 'יוצאין בהן בין עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ
בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד
לחין בין יבשין' לימד רב חסדא למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם
וז"ל :אמר רב חסדא :לא שנו אלא בקלח, עכ"ל וכנ"ל עיקר .והעולם נוהגין לברך
אבל בעלין ,לחין -אין ,יבשין – לא, על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל
עכ"ל .וכן הורה בשו"ע וז"ל :ויוצאים הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם
בעלין שלהם ובקלחן ,אבל לא בשורש, אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין
אלא שבעלין אין יוצאין אלא אם כן הם
לחים ,ובקלחים יוצאים בין לחים בין לברכה ,עכ"ל.
יבשים ,אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא
אלא שבדברי המג"א מצינו חידוש גדול
מבושלים ,עכ"ל.
– שיש מעלה והידור ליטול את
ונחלקו רבותינו האחרונים בדין העלים למצוה יותר מאכילת הקלח ,וכ"כ
הט"ז בסק"ה והוסיף בזה טעם וז"ל
'כמושים' הט"ז :וראיתי הרבה אנשים שלוקחין
בשעת אכילת מרור את הירק שלו
בבריתא נחלקו ר"מ וחכמים מה דין ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה
טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע'
קלח יבש ,וסיימה הברייתא הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו
'ושוין שיוצאין בהן כמושין' ומצינו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח
בביאור המשפט 'ושוין שיוצאין בהן
כמושין' שלש שיטות בין חכמי ישראל: יותר ,עכ"ל.
א .הרי"ד ]הוב"ד בריא"ז[ – ס"ל דקאי ולסיכום:
אפילו אעלים ובא לחדש כי הגדרת מצינו ארבעה חלקים בגוף המרור:
כמוש היא כלח לכל דבר וענין.
א .העלים – הם המהודרים ביותר למצוה.
ב .הריא"ז עצמו – ס"ל דקאי אדלעיל –
ב .קלח עילי – הוא כשר לברכה אך
שנחלקו מה דינו של קלח יבש ועתה
באה הברייתא להשמיע כי בקלח כמוש בהידור פחות מהעלים.
יוצאים לדברי הכל – אך בעלים כמושים
ג .קלח תת קרקעי – נחלקו בזה אם דינו
לדברי הכל אין יוצאים בהם.
כשורש או כקלח ,המג"א הכריע ע"פ
ג .הצל"ח נקט אמנם כי קאי אקלח אך הראשונים שנחשב כקלח ,אך ברור שהוא
אין מכאן שום ראיה מה דעתם לגבי מהודר פחות.
העלים הכמושים.
ד .שורשים דקים – פסולים למצות מרור.
ומעתה נבאר את הברייתא הבאה :תנו
רבנן :אין יוצאין בהן כמושין,
האהל הלכות מרורים רצד כלי
משמע קצת ברי"ץ גיאות ובחידושי משום רבי אליעזר ברבי צדוק אמרו:
מהר"ם חלאוה ,עכ"ל. יוצאין בהן כמושין.
ובהגדרת 'יבש' נראה לומר כי אף א .הרי"ד יבאר כאן – דבא ת"ק דראב"צ
שמצאנו לגבי לולב יבש לאסור עלים וקלח כמושים ]והוא
)תרמה ס"ה( שהורה השו"ע ששיעור שיטה שלישית[ ורבא"צ ס"ל או כר"מ
היבשות הוא עד שתכלה הירקות שבו
וילבינו פניו ,ואילו הרמ"א ההיא את או כחכמים.
המנהג להקל עד שיתפרך בצפורן ,עכ"ז
נראה לי דהכא יש לחלק ולאסור בכל ב .הריא"ז יבאר כאן -דבא ת"ק
יובש כיון דהתם מטעמא דהדר אתינן
עליה ולא אכפת לן אי איכא 'טעם לולב' דראב"צ לאסור אפילו קלח כמוש
או ליכא אך הכא כל העסק בכאן הוא ]והוא שיטה שלישית[ ורבא"צ ס"ל או
בגדרי 'טעם מרור' וכיון דיבש אזלה ליה כר"מ או כחכמים ,אבל עלים יבישים
מרירותיה ,וראיה לדבר מדין הדס )תרמו
ס"ו( דלכ"ע כשר בכמוש ,והכא איכא לדברי הכל אסור.
פלוגתא רבתא. ג .אך הצל"ח מפורשות ביאר כי כיון
ומעתה נסכם את כל חלקי הצמח לפי שלא ידענו מה דין עלים כמושים
]שהרי העמיד את הסכמת ר"מ וחכמים
מצבם: רק בהכשר קלח כמוש[ ולכן הביאה
הגמרא את פלוגתת ראב"צ ות"ק
א .עלים טריים – הם המהודרים
להשמיענו מחלוקתם בעלים כמושים.
ביותר למצוה.
למעשה ,המג"א החמיר בעלים
ב .קלח עילי טרי או יבש – הוא כשר
כמושים ע"פ הוראת הריא"ז
לברכה אך בהידור פחות מעלים אך בשער הציון ס"ק מח כתב וז"ל :הנה
טריים. אף שהמגן אברהם וחק יעקב כתבו דאין
יוצאין בכמושין ,הוא מפני שלא ראו בזה
ג .קלח תת קרקעי טרי או יבש – נחלקו דברי שארי ראשונים וסמכו על דברי
ריא"ז שחולק על זקנו ר"י ]דהראיה
בזה אם דינו כשורש או כקלח ,המג"א שמביא המגן אברהם מהטור והרמב"ם,
הכריע ע"פ הראשונים שנחשב כקלח ,אך דחה האליה רבה בפשיטות ,ודעתו
להיפך ,עיין שם[ ובאמת ר"י לאו
ברור שהוא מהודר פחות. יחידאה הוא ,וכדבריו כתב גם העטור
והראב"ן והריטב"א והרשב"ץ ,וכן
ד .קלח כמוש – בודאי שכשר.
ב .ויש לעורר כי המעיין במהר"ם חלאוה ימצא כי כתב כן בפירוש וז"ל :ולענין כמושין קיימ"ל כסתם
מתני' דלא פסל אלא כבושין ושלוקין ומבושלין וכת"ק דברייתא ור' מאיר דשוין שיוצאין בהן
כמושין ,עכ"ל.
האהל רצה הלכות מרורים כלי
ד .וגם בשם עצמו יש רמז – על רחמי ה .עלים כמושים – מחלוקת ראשונים
הקב"ה עלינו. ואחרונים ,המג"א אסר ע"פ הריא"ז
אך הא"ר היקל.
ה .וגם בטבע הגידול יש רמז – שבתחילה
ו .עלים יבישים – פסולים לדברי הכל.
רך ואז קשה ,וכך היה שעבוד מצרים.
ז .שורשים דקים – פסולים למצות מרור.
ומכל הנ"ל חזר בו רב אחא והודה
ח .עלים או אפילו קלחים מבושלים –
לדברי רבינא.
פסולים.
וכתב בבית יוסף וז"ל :ומה שכתב
מעשה במרריתא
ועיקר המצוה הזאת בחזרת .שם
בגמרא )לט (.אמר רבי אושעיא מצוה בגמרא פסחים )לט (.הובא מעשה
בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב"ם
אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף בזה"ל :רבינא אשכחיה לרב
על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא.
ואח"כ מצאתי לרבינו ירוחם שכתב )נ"ה אמר ליה :מאי דעתיך -דמרירין טפי ,והא
ח"ד ע"ד( מצוה בחזרת ואינו צריך לחזר חזרת תנן ,ותנא דבי שמואל חזרת ,ואמר
אחר המרור יותר וזה מבואר כמו שכתבתי רבי אושעיא :מצוה בחזרת ,ואמר רבא:
אבל סמ"ק )סי' רכ ואות א( כתב כדברי רבינו מאי חזרת -חסא .מאי חסא -דחס רחמנא
וז"ל ונהגו העולם בחסא דחס רחמנא עלן עילוון .ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר
והיכא דליכא חסא נוהגים ליקח פורפו"י רבי יונתן :למה נמשלו מצריים כמרור -
בלע"ז אך מכל מקום טוב לחזר אחר חסא לומר לך :מה מרור זה שתחילתו רך
מטעם שאמרנו אפילו לקנות בדמים וסופו קשה ,אף מצריים -תחילתן רכה
יקרים עכ"ל ,עכ"ל דברי הב"י. וסופן קשה .אמר ליה :הדרי בי.
ומדברי הב"י מוכח כי אף שהחזרת היא הרי שרצה רב אחא בריה דרבא להדר
'מתוקה' עכ"ז יש להקדימה, אחר ירק מר והוא המרור שנזכר
וצ"ב מדוע ונראה כי מקורו של הב"י הוא חמישי במנין הירקות שהובאו במשנה,
מדברי הירושלמי מסכת פסחים )פרק ב וטען כנגדו רבינא חמש טענות כי יש
ה"ה( וז"ל :התיבון הרי חזרת מתוק הרי מעלה מיוחדת דוקא בחזרת שהוזכרה
אינו קרוי חזרת אלא מתוק .ר' חייא בשם
ר' הושעיה כל עצמן אין הדבר תלוי אלא ראשונה על פני המרירתא המרה:
בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה
מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים א .שהרי המשנה בפרק ערבי פסחים
בתחילה )בראשית מז ו( במיטב הארץ הושב
את אביך ואת אחיך ואח"כ )שמות א יד( הביאה את החזרת כירק המרור.
וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר
ב .וכן מצינו בבריתא.
ובלבנים ,ע"כ.
ג .ומפורשות הורה רבי אושעיא כי יש
הידור מיוחד דוקא בחזרת.
האהל הלכות מרורים כלי רצו
ומשמע לכאורה דיוצאין בחזרת שלקטה וצריך לבאר כי כיון שיש לחזרת את
בעודה מתוק משום שסופה מר ,וקשה
דא"כ בחזרת הדין נותן דמותר לשהויי 'תכונת המרירות' ואף שנמצא
בחרוסת ויוצאין בה בבלע מצה ומרור כעת טמון בכח ולא בפועל – עכ"ז
ויוצאין בה בכבושין ,ועוד מנ"ל דיוצאין יוצא בה יד"ח בצורה המהודרת ביותר,
בה במתוק הלא מדיוצאין בשאר ירקות אלא שביאר הב"י בשיטת הרמב"ם
שתחלתן מר חזינן דעיקר המצוה לזכר ורבינו ירוחם כי אין מעלה לחסה על
המרירות אע"ג שאין בהן זכר של תחלתן שאר המינים אלא שלא תאמר דלית בה
מתוק ומנ"ל לצאת במתוק והרי התורה מצוה מחמת מתיקותה ,קמ"ל דאף בה
אמרה על מרורים יאכלוהו ,ועוד מנ"ל
בגמ' לפרש משנתנו דיוצאין בחזרת אית מצוה.
בעודו מתוק ,ועוד ר"א ברי' דרבא דלא
ידע טעם דחזרת איך ניחא לי' דינא חזו"א – חסה מרה בלבד
דחזרת וע"כ היה סבור דאין יוצאין
בתחלתו ואין סברא שלא ידע עיקר הדין אך החזו"א )או"ח סי' קכ"ד פסחים לט(.
דיוצאין במתוק ,ולכן נראה דגם בירו'
סבור שאין יוצאין בחזרת עד שיפול בו הקשה על הבנה זו כמה קושיות
המרירות אלא דקשיא לי' כיון שנגמר ולבסוף יצא לחדש כי אין יוצאים בחסה
פריו ועדיין אינו מרור ואין יוצאין בו הוי מתוקה ,וז"ל :מאי דעתך דמרירין טפי
לן למעוטי שאינו בכלל מרורים דקרא כו' ,מבואר דעיקר המצוה להטעים
וצריך לאכול דבר שמתחלתו ועד סופו מרירתא ולפיכך מן המובחר שיהא
מר וזה מרמז טפי על מרירות השיעבוד,
ומשני דאדרבה במה שתחלתו מתוק מרירא טפי
וסופו מר נזכר טפי שיעבוד מצרים
ולעולם אין יוצאין בו אלא בשכבר נפול ואמר לקמן כללו של דבר כל שיש בו
בו המרירות ,והא דאמר הרי אינו קרוי
חזרת אלא מתוק אפשר דר"ל דעיקר טעם מרור יוצאין בו וכל שאין
שימוש החזרת הוא קדם שהומרר וחזרת בו כו'
שנקרא בפיות בני אדם ושמשמשין בו
הוא המתוק ולפיכך מסתבר שאינו בכלל ולקמן קט"ו ב' לא נשהי אינש מרור
מרורים דקרא ,והנה הח"צ סי' קי"ט כתב
דהוא סאלאט בלע"ז וצריך ליזהר שלא בחרוסת כו' ובעינן טעם מרור
לצאת בו עד שיתמרר ובסופו הוא מר וליכא
כלענה כמש"כ הח"צ שם וצריך ליקח
ושם בלע מרור לא יצא ויש גורסין יצא
קדם שיתמרר כל כך ,עכ"ל החזו"א.
משום דטעים טעם מרור גם
בבליעה אבל בלע מצה ומרור לא יצא
ופרש"י משום דלא טעים טעם מרור,
ויש לעי' דאמר בירושלמי בסוגין
התיבון והרי חזרת מתוק הרי אינו
קרוי חזרת אלא מתוק ר"ח בשם ר"ה כל
עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה
חזרת תחלתה מתוק וסופה מר כו'
הלכות מרורים האהל רצז כלי
.3עולשין. ובדברי החזו"א יש לעורר כי מצינו
.4חרחבינא.
שלש דרגות בגידול החסה:
.5מרור.
א .בעוד העלים רעננים ומתוקים – אין
אך לעומת זאת ,בגירסת המשנה שבסדר
יוצאים בהם יד"ח.
מועד הוקדמו העולשין לתמכא
והשו"ע הורה כגירסא זו: ב .כאשר החלו העלים להתקשות ]והוא
.1חזרת. בשלב שלפני הוצאת הפרח[ –
.2תמכא. מתחילה מרירות ואז המרור מהודר
.3עולשין.
.4חרחבינא. לאכילה.
.5מרור.
ג .כאשר התקשה כולו – הרי הוא מר
ויש בדבר נפק"מ גדולה למעשה ,כיון
כלענה ואינו ראוי כלל לברכה,
שרבים מחזיקים את החריי"ן ונראה ליתן בזה טעם ע"פ הגמרא
לתמכא ,ומכיון שחוששים לסברת שלימדה כי מרור דומיא דמצה וצריך
החזו"א שלא לאכול חסה מתוקה הרי הם להיות ראוי ליקח בכסף מעשר וכ"כ
מעדיפים את התמכא שהיא לשיטתם
החריי"ן אבל עכ"ז לפי גירסת המשניות בביה"ל לגבי 'לענה'.
וכך פסק השו"ע יש להעדיף את העולשין
על פני התמכא שהרי העולשין הם שנים הוראת השו"ע – מי להעדי
במעלה ואילו התמכא שלישית. למעשה השו"ע הורה כי יש להעדיף
ואגב ,יש לעורר בכאן כי ישנה סברא את החזרת ]חסה[ על שאר
המינים אלא שהוסיף עוד לחדש
שלישית בגמרא והיא שיטת 'בר כי יש להקדים את המין שנזכר
קפרא' ולשיטתו סדר העדיפות הוא: במשנה ראשונה והוא החזרת ,אלא
שמצינו עוד חידוש דין שיש להעדיף
.1עולשין. את מיני המרור לפי הסדר שנשנו
.2תמכא. במשנה ,ומקור דין זה מדברי מהר"ם
.3חרחלין. מרוטנבורג שהובאו בהגהמ"י ,אלא
.4חרחבינין. שיש בסדרי 'חמשת המינים' מחלוקת
.5חזרין.
גירסאות:
במשנה שהובאה בגמרא:
.1חזרת.
.2תמכא.
ג .ונראה לענ"ד ליתן טעם הגון מדוע הכריע השו"ע כגירסא זו ,כיון שבגמרא הובא עוד 'סדר ירקות'
האהל הלכות מרורים רחצ כלי
ואילו התמכא אינה מרה כלל אלא רק ונמצא כאן דבר פלא ,שלפי שתי
חריפה ,והם ודאי כשירים ע"פ סימניהם
ושמותם ,ואינם כשאר עשבי דדברא הגירסאות דידן במתניתין ,וכן
שנוטל על סמך הני סימני אלא יש עדות תנא דבי שמואל כולהו הקדימו את
שהשתמשו בהם כמרור ,והרוצה לקיים החזרת ראשונה ואילו בר קפרא פליג
מנהג אבותיו לאכול חריי"ן יקפיד
להוסיף עוד מיני מרורים ולאכול מהם בצורה קיצונית והציבה אחרונה.
כזית ,וגם לא יערב את החריי"ן ]כדי
לבטל את כח חריפותה[ עם שאר מיני מי זאת עולה מ המדבר
המרורים כיון דאתי טעם החריי"ן התקיף
למעשה ,ברור ופשוט כי יש להעדיף
ומבטל לשאר טעמים.
'חסה מרה' שבזה יוצא לכל
ונמצא סדר העדיפות: השיטות ,אך אם יש לו רק 'חסה כמושה'
– נראה פשוט שאין לקחתה לכתחילה
עלי חסה מרים – וטריים. אלא יעדיף מינים אחרים טריים ,ואף שגם
הנוטל 'חסה מתוקה' יש לו על מי להשען
קלח חסה יבש או טרי – שיש בו – עכ"ז כדי להדר אחר חסה מרירה כדברי
החזו"א והרידב"ז ,מיהו נראה כי אם
מרירות. יאכל את הקלח של החסה שבו יש
מרירות קלה – עדיפא מאשר ליטול עלי
עולשין.
ירק אחר.
תמכא – יש שנהגו ללוקחה בשם
אך אם אין לו כל הני עדיף ליטול
'תמכא'.
'עולשין' מאשר את החריי"ן ,וזאת
מיני עשבים מרים שיש בהם שני מכמה סיבות:
סימנים 'שרף ופנים מכסיפות' ויש שהרי עולשין נשנה שני ותמכא
שרגילים ובקיאים בסימניהם ]ושמעתי
שיש שהקדימו את הנך עשבי דדברא שלישית.
לתמכא ואפילו לחסה מתוקה כיון דהנך
מרירי ואילו חסה צעירה הרי היא ואיכא סכנתא באכילת החריי"ן.
'מתוקה' והחריי"ן הוא 'חריף'[. ואף החריי"ן אינה מוסכמת שהיא
’על אכילת מרורים’ התמכא.
ויש לעורר כי מי שיש לו רק 'חסה ונראה כי יש ליטול עשבי דדברא מרים
מתוקה' ברור שכדאי להוסיף עוד כגון 'מרור הגינות' או 'חסת
המצפן' על פני התמכא כיון דהנהו מרירי
בבריתא דתנא דבי שמואל ושם נקטו .1 :חזרת .2 ,עולשין .3 .תמכא .4 .חרבינין .5 .חרגינין.
.6הרדופנין .ונראה שזו היתה הסיבה שהורה השו"ע כגירסא זו כיון שידע דאיכא דתני הכא ואיכא דתני
הכא – סמך על הכרעת הבריתא.
האהל רצט הלכות מרורים כלי
מיני מרורים כגון עשבי דדברא דאית בהו הרמב"ם )הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו'(:
סימנים ,ואף שכבר נוהג כמנהג אבותיו ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל
ליטול חריי"ן והעירני בזה הרה"ג ר' בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו
אברהם צוייג שליט"א כי יש בנטילת מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו
כמה מיני מרור מעלה מיוחדת ,ורמז בזה על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ,ואם
הרמב"ם במטבע הברכה 'על אכילת אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו
מרורים' ולא אכילת מרור דבא להשמיענו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני
עצמו ,עכ"ל. כי יש מעלה ליטול כמה מיני מרור וז"ל
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל ש
תיקון וקניית בגדים חדשים בתשעת הימים
חמש נפק"מ בי הב"י להב"ח
פסקי שו"ע ורמ"א
כיבוס בגדי גויי
כיבוס – אחר המכבס או מי שכיבסו בשבילו
כיבוס בגדי קטני ,ותספורת קט
קביעת גיל הקט
גוי המכבס ליהודי
הזמנת בגדי דר המחשב מחנויות של גויי
וראוי להחמיר בזה מר"ח דהיינו נמי נתעוררה שאלה ,האם נתיר להזמין
בכלל מיעוט שמחה ,עכ"ל.
אחר ראש חודש אב בגדי
שיטת הב"י – ’התחלה חדשה’ ילדים ושאר בגדים בצורה מקוונת ]כגון
וכתב ע"ז בבית יוסף ]ואף שיש אריכות דרך המחשב[ מחנויות של גויים?
בדבריו ראיתי להביאם ובמקום כתב הטור סימן תקנא וז"ל :כ' רבינו
הצורך הוספתי ביאור קצר בסוגריים
מרובעות[ וז"ל :כל זה במרדכי בתחלת שב"ט ]שמואל בן נטורנאי [
הלכות תשעה באב )תענית סי' תרלג( וזה דה"ה נמי כלים חדשים אסור לתקן בשבת
לשונו רשב"ט כתב ופסק דהוא הדין שחל ט"ב להיות בתוכה דגרסי' בירוש'
כלים חדשים אסור ללבשן ואסור לתקן בפ' מקום שנהגו נשי דנהיגי דלא למשתי
ולהניח ובירושלמי פרק מקום שנהגו עמרא מגו דעייל אב מנהגא ופירש רבינו
ניסים מלשון "או בשתי או בערב" וכיון
שהשתי אסור כ"ש תיקון בגדים חדשים
א .מחכמי אשכנז הבולטים ומחשובי 'בעלי התוספות' ,נולד לאחר שנת ד"א תת"ס והיה תנו של הראב"ן
]רבי אליעזר בן נתן המכונה בפי חכמי דורו 'רבי אליעזר הגדול'[ רבינו יואל הלוי – חתנו השני של
הראב"ן קראו 'מורי' וקיבל תורה מפיו ,על תשובותיו היה חותם שב"ט ובפי הפוסקים הובא בכינוי
'רשב"ט' נפטר לפי הנראה לפני שנת ד"א תתקל"ה.
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שא
הנשים הטוות חוטים כדי לתפור בהם )פסחים ה"א( הני נשי דנהיגי דלא למשתי
בגדים ומחייתם ממלאכה זו נראה דשרי מדעייל אב מנהגא ויש לומר דלא
לטוות בשבת זו דהך נמי לא דמי לתיקון למישתי חמרא אבל רבינו נסים גאון לא
השתי שהוא בתחלת אריגת הבגדים גריס חמרא ופירש לשון "בשתי או
ואיכא שמחה בדבר מה שאין כן בחוטי בערב" וכיון שהשתי אסור כל שכן תיקון
בגדים וראוי להחמיר בזה אפילו מראש
התפירה עכ"ל: חדש ,תניא בהחולץ )יבמות מג (.קודם
הזמן הזה העם ממעטין בעסקיהן וכו'
ודע דהתם בירושלמי יהיב טעמא והוא הדין לתיקון בגדים חדשים דהוא
למנהגא דלא למשתי מפני שבו נמי בכלל מיעוט שמחה עד כאן.
פסקה אבן השתיה מהטעם כי השתות
יהרסון ) תהלים יא ג( ]פירוש הפסוק – ובהגהות מיימוניות )תעניות פ"ה אות ה(
האמירה של הרשעים 'צדיק מה פעל'
שאין ערך למעשי ענוותנותו וצדקותו הזכירו זה ג"כ ובהגהות
של האיש הצדיק זהו הרס יסודות מיימון החדשות )שם אות ו( בשם הרוקח
)סי' שי( כתוב וזה לשונו נראה דאסור לתקן
העולם והתורה[. בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבת
ויש לשאול מאחר שהירושלמי אומר שחל תשעה באב להיות בתוכה:
מגו דעייל אב דהיינו מראש חדש וכתוב בתרומת הדשן )סי' קנב( נראה
מה ראה רבינו שב"ט שלא לאסור אלא
בשבת עצמה שחל תשעה באב להיות דאותה מלאכה שעושין הנשים
בתוכה כמו שמבואר בדברי רבינו לצעיפים קודם הכביסה שמוללים
וכדמשמע במרדכי ]ביאור – אם המקור הקצוות אין לאסור בשבת זו כל עיקר
לאיסור הוא דברי הירושלמי לגבי טוית בצעיפי גויים דאפילו בצעיפי ישראליות
שתי ,מדוע רשב"ט אסר רק בשבוע אינו אלא חומרא יתירה דלא דמי כלל
שחל בו ולכאורה היה צריך לאסור לתיקון השתי לבגדים החדשים וגם
ב .וכן מצינו בישעיהו )פי"ט פס' י( ווז"ל :היו שותתיה מדכאים כל עשי שכר אגמי נפש ,עכ"ל .וכן
מצינו במסכת שמחות פרק א וז"ל :ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ,ללמדך שכשברא הקדוש
ברוך הוא את עולמו ,כילוד אשה בראו .מה ילוד אשה מתחיל מטבורו ומותח לכאן ולכאן לארבעת
צדדיו ,כך התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים ,וממנה הושתת
העולם ,ולכך נקראת אבן שתיה שממנה התחיל הקדוש ברוך הוא לברוא את עולמו .וברא בית המקדש
למעלה בשמים ,ובית המקדש למטה בארץ ,זה לעומת זה ,שנאמר תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון
לשבתך ,אל תקרי מכון ,אלא מכוון לשבתך זה כנגד זה .וכל זמן שהיו ירושלם ובית המקדש קיימים
למטה ,והיה כהן גדול מזרע אהרן עומד ומקריב קרבנות לפני הקדוש ברוך הוא ,ומיכאל שר הגדול
העומד על ישראל ,היה ממונה ככהן גדול עומד ומקריב קרבנות למעלה לפני הקדוש ברוך הוא .ומיום
שבטלו הקרבנות למטה ,כביכול אין קרבנות למעלה ,ועתיד הקדוש ברוך הוא להשיבן לישראל שנאמר
לכן כה אמר ה' שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה נאם ה' צבאות וקו ינטה על ירושלם ,ע"כ.
)וכיוצא בו איכא ביומא נב (:ויה"ר שנזכה לראות בנחמה האמורה ובבנין אבן השתיה.
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שב
בעסקיהן כו' ]ביאור – רשב"ט הבין כי אם תיקון בגדים מר"ח כדין טוית שתי
הירושלמי חידש לאסור מטעם מנהג כבר האסורה מר"ח[.
מר"ח לא מסתבר למימר שכל יסוד הדין
רק ממנהג שהיאך תאמר דהחמירו מתקני ועוד יש לשאול למה כתב שהטעם
המנהג תרי חומרות – הראשונה להוסיף
על גזירת חכמים בתגלחת וכיבוס ,ועוד שראוי להחמיר מראש חדש הוא
החמירו יותר שהרי תגלחת וכיבוס נאסרו מפני שזה בכלל מיעוט שמחה הוא תיפוק
מדינא רק בשבוע שחל בו והיאך נקבע ליה משום דאמרינן בירושלמי דמדעייל
מנהג לאסור תיקון בגדים כבר מר"ח, אב הוי מנהגא ]ביאור – המרדכי הוסיף
ולכן חובה לבאר כי טוית שתי נאסרה על חומרת רשב"ט לאסור תיקון כלים
מדינא בשבוע שחל בו ככיבוס ותגלחת, אפילו מר"ח ודימה זאת לדין 'מיעוט
ותיקנו מתקני המנהג להחמיר בזה יותר בעסקי שמחה' שנאסרו מר"ח ,ולכאורה
מכיבוס ותגלחת ולאסור כבר מר"ח ,ובא אם באמת המקור לאיסור הוא הירושלמי
הירושלמי במילותיו הקצרות 'נשי דנהיגי – מדוע צריכים למצוא טעם חדש והא
דלא למשתי עמרא מגו דעייל אב מנהגא' מפורשות קבע הירושלמי שתחילת זמן
והשמיענו שני דינים בבת אחת: האיסור הוא מר"ח[.
א .שעיקר דין טוית שתי נאסר מדינא ועוד יש לשאול היאך כתב רשב"ט
בשבוע שחל בו. דאסור לתקן כלים חדשים הא
בירושלמי לא קאמר דאסור אלא שהוא
ב .שנהגו להוסיף ולהחמיר כבר מר"ח. מנהג כשר ]ביאור – רשב"ט אסר לתקן
כלים ולא כתב שזהו מנהג והרי אם
ולכן גם אנו אסורים בתיקון כלים המקור לדין תיקון כלים הוא טוית שתי –
הרי מפורשות קבע הירושלמי שאינו
חדשים הדומים למישתי עמרא
בשבוע שחל בו – מדינא ,ולהמנע מר"ח מדינא אלא רק מנהגא[.
מכח מנהגא והרשב"ט לא דיבר כלל על
חלק המנהג אלא רק על הדין עצמו ובאו ונראה לי דמשום דבירושלמי קאמר
המרדכי והטור והוסיפו את האיסור
בתיקון כלים חדשים כבר מר"ח ולכאורה דמדעייל אב הוי מנהגא -למד
היאך יש לאסור ממנהגא במקום שלא רשב"ט דבאותה שבת איכא אסורא דאי
נהגו ,ע"ז נתנו טעם שבתיקון כלים יש לאו הכי לא היו מחמירין לנהוג איסור
עוד סברא לאסור – מטעם מיעוט שמחה מראש חדש והיה מספיק שהיו אוסרים
באותה שבת אלא ודאי מדינא אסור
וכשם שנאסר משא ומתן של שמחה[. באותה שבת והם החמירו לנהוג איסור
מדעייל אב וכתב שראוי להחמיר בזה
והא דקאמר דלא למשתי עמרא נראה מראש חדש ולאסרו אף במקום שלא נהגו
-מטעם מיעוט שמחה וכדתניא בהחולץ
דלא שנא לו לא שנא לאחרים בין דמראש חדש עד התענית ממעטין
בשכר בין בחנם נהוג דלא למיעבד דהא
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שג
מלאכה לצורך תענוגי הגוף הוא הדין נמי בכל גווני שייך טעמא דשפסקה בו אבן
כלים חדשים ומפני שנראה כמוסיף על שתייה וכי השתות יהרסון ,עכ"ל הב"י.
התלמוד שלא אסרו אלא לספר ולכבס
לכן הביא ראיה מהירושלמי לפי פירוש ולסיכום :הב"י ביאר כי איסור טוית שתי
הר"ר ניסים גאון שאפילו בשתי יש מנהג
לאיסור כל שכן תיקון בגדים חדשים אסור מדינא בשבוע שחל בו -
ומעתה סברא לומר דבכלל האיסור בכל מצב ,בין לעצמו ובין לאחרים ,בין
תספורת וכביסה נמי איסור תיקון כלים בשכר ובין בחינם והטעם לאיסור זה
חדשים ואף על גב דלפי הסברא היה ראוי שהוא זכר לחורבן אבן השתיה שבבית
לאסור אף תיקון כלים ישנים כמו לענין המקדש ,ומחמת שלשון נופל על לשון
כיבוס דישנים דאסור אלא דמאחר דלא שתי – שתיה ,נאסרה טויית השתי ,אך
אתי במכל שכן דשתי דאיכא למימר שאני נהגו לאסור את טוית השתי כבר מר"ח
שתי שהוא תיקון מחדש והוי נראה ומנהג קדמון הוא ,אלא שרשב"ט חידש
כמוסיף על התלמוד הלכך לא אסרו כי לא רק נאסר לטוות חוטי שתי אלא כל
רשב"ט ומשום הכי נמי לא אסר רשב"ט מידי דדמיא לחוטי השתי שהוא כעין
מראש חדש מפני שלא אסרו בתלמוד התחלה ייאסר לתקנו ולכן אסר לתקן
מראש חדש אלא דברים המוסיפים מנעלים וכלים בשבוע שחל בו ,והוסיפו
שמחה וכמו שלא אסרו לספר ולכבס להחמיר בזה המרדכי והטור לאסור כבר
מראש חדש וכמו שנתבאר בתחלת סימן מר"ח מכח מנהג ,ואפילו במקום שלא
זה אח"כ כתב וראוי להחמיר בזה מראש נהגו אסרוהו מטעם מיעוט שמחה.
חדש וכו' כלומר אף על פי שבתספורת ובתרומת הדשן התיר לטות חוטי תפירה
וכביסה אין איסור מראש חדש מפני שהרי אינן בגדר 'התחלת בגד' ואינו
שאינו בכלל מיעוט שמחה אבל תיקון
בגדים חדשים יש בהן משום מיעוט דומה לטוית חוטי השתי.
שמחה .ונ"ל קצת סמך לדבריו שהרי
הקונה כלים חדשים מברך שהחיינו וזה דרכי משה
פשוט דברכת שהחיינו אינה באה אלא על
אך בדרכי משה )אות ד'( תמה הרמ"א על
דבר שמחה:
הדמיון שדימה רשב"ט ושאר
ונראה לי לפי מנהגינו לאסור כיבוס הראשונים את דין תיקון כלים לטוית
השתי וכתב שיש לחלק וז"ל :ולפי טעם
מראש חדש אפילו בישנים הירושלמי זה צריך עיון דמנא ליה ללמוד
וכדעת הרמב"ן ולאו מדינא הוא הדין נמי דכל שכן תיקון בגדים חדשים דאסור
תיקון כלים יש לאסור מראש חדש אפילו דילמא דוקא שתי אסור מטעם אבן שתיה
בישנים ואף על פי שאינו בכלל מיעוט
שמחה כתספורת וכביסה ונראה עוד דלפי אבל שאר תיקונים שרי ,עכ"ל.
הדין אין איסור אלא שלא יכבס הישראל
שיטת הב"ח – הכל ככיבוס
אך הב"ח כתב וז"ל :פירוש כמו שאסור
לספר ולכבס בשבוע זה מפני שהוא
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל דש
– שתיה[ ,אבל אליבא דהב"ח ודאי שיש בעצמו שהרי עיקר הטעם דנראה כמסיח
לאסור הכל דדמיא לכיבוס. דעתו מלהתאבל על ירושלים שעוסק
בכיבוס בגדים והוא הדין לענין תיקון
ה .אליבא דטעמא דכיבוס כתב הב"ח בגדים אלא שנהגו לאסור אפילו ע"י גוי
שמעיקר הדין היה מותר לתקן כלים וכן משמע במהרי"ל ,עכ"ל הב"ח.
ע"י גוי כשם שמעיקר הדין שרי לכבס ע"י
אחר או גוי דהכל מטעמא דהיסח הדעת, ונמצא שביאר הב"ח את דינא דירושלמי
אבל אליבא דהב"י ודאי שעצם המלאכה
אסורה דדמיא לאבן השתיה ,ומפורשות לאסור טוית שתי דדמי לאיסור
אסר בין לעצמו בין לאחרים בין בשכר כיבוס וכ"ש הוא דאם לכבס בגד ישן
אסור מטעם תענוגי הגוף – ק"ו לתקן בגד
ובין בחינם. חדש ממש ואפילו את טוית החוטים
פסקי שו"ע ורמ"א לצורך הבגד אסרו.
ופסק בשולחן ערוך ס"ז וז"ל :יש חמש נפק"מ בי הב"י להב"ח
אומרים שאסור לתקן בגדים וחמש נפק"מ איכא בין טעמו של הב"י
חדשים ומנעלים חדשים בשבת זה ,ויש
להחמיר בזה מראש חודש .הגה :וה"ה והתה"ד שנתנו טעם של 'שמחת
דאסור לקנותן .וכן אומן ישראל אסור ההתחלה' לבין הב"ח שאסר מדין כיבוס:
לעשותן לאחרים ,בין בשכר בין בחנם
)תה"ד וב"י(; ונהגו להקל בזה ,אבל אם א .תיקון בגדים ישנים – להב"ח יש
ידוע ומפורסם שהמלאכה של אינו יהודי,
שרי )תה"ד( .וכן נהגו לתת לאומנים אינם לאסור שהרי כיבוס נאסר אפילו
יהודים לתקן כלים חדשים תוך זמן זה, בישנים ואילו לב"י והתה"ד שרי.
כדי שיהיו מוכנים לאחר התענית; ומיהו
טוב למעט בזה במקום דאפשר ,דלא ב .טוית חוטי תפירה – לדברי התה"ד
עדיף משאר משא ומתן דממעטינן ,עכ"ל.
מפורש שרי לטוות חוטי תפירה ,אבל
וכאן החמיר השו"ע לאסור תיקון בגדים נראה שהב"ח יאסור דדמי לכיבוס.
ומנעלים חדשים ,בין לעצמו ובין ג .האם ראוי לאסור תיקון כלים מר"ח –
לאחרים בין בשכר ובין בחינם .אך
דאם בכיבוס נהגו רק בשבוע שחל בו
הרמ"א כתב שלש קולות: ודאי אין לאסור לתקן בגדים מר"ח
מטעמא דכביסה ,אבל אם תיקון בגדים
א .ונהגו להקל בזה – כאן היקל הרמ"א נאסר מדין חדש 'יצירת דבר חדש' יש
כפי שיטתו בדרכי משה דהתם יצא מקום להחמיר בו יותר מכביסה.
לחלק בין 'מישתי עמרא' לבין תיקון כלים
חדשים ולכן כאן התיר לתקן כלים ד .לפ"ד הב"י באמת קשה קושית הדרכי
משה מדוע אסרו כל תיקון כלים והא
לכאורה יש לאסור דוקא 'טוית שתי'
שדומה בצליל המילה לאבן השתיה ]שתי
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שה
ג .הרמ"א מתיר למסור כלים לאומן חדשים עבור ישראל דאין בזה לא איסור
ולא מנהג.
גוי בתשעת הימים ואין לדמות
ב .אבל אם ידוע ומפורסם שהמלאכה
היתר זה לאיסור מסירת בגדים
של אינו יהודי ,שרי – כאן היקל
לכובסת גויה. הרמ"א לתקן כלים עבור גוי ]וזה
מותר משני צדדים האחד -דלא דמי
כיבוס בגדי גויי 'מישתי עמרא' לתיקון כלים כמ"ש
בד"מ ,והשני -דכיון שהכלי נעשה
כתב תרומת הדשן )סימן קנב( שאלה: עבור הגוי ממילא אין איסור כלל
צעיפים המכבסים נשים וכשיטת תה"ד[.
לארמאיות ,שרי להו לכבסם בשבת שחל ג .וכן נהגו לתת לאומנים אינם יהודים
תשעה באב להיות בתוכה או לאו? לתקן כלים חדשים תוך זמן זה ,כדי
שיהיו מוכנים לאחר התענית – כאן היקל
תשובה :יראה דמתוך הסברא נראה הרמ"א לתקן כלים לישראל ע"י גוי ,ולא
החמיר כמו שהחמיר במסירת כלים
להתיר .שהרי אין איסור כיבוס לכובסת גויה – וברור שלא דימה תיקון
בשבת זו משום דאסור במלאכה אלא
שאסרו חכמים לספר ולכבס כדי למעט כלים לכיבוס כשיטת הב"ח.
בשמחה ולהראות האבילות ,והא לא שייך
בכיבוס בגדי הארמאיות .ונראה ג"כ לסיכום שיטת הרמ"א
להביא ראייה מהא דפסק מהר"ם בהלכות
שמחות שלו ,דאסר לכבס בגדי קטנים א .הרמ"א פליג על מה שדימו
בשבת .והביא ראייה מדבטלי קצרי דבי
רב משמע לגמרי .ועוד הא אמרינן )תענית הראשונים ]רשב"ט ,מרדכי ,הגה"מ,
ל (.תינוקות דבית רבן בטלים בתשעה הטור ,התה"ד ,ואחריהם הב"י[ דין
באב משום פקודי ה' ישרים משמחי לב. תיקון כלים חדשים לשתית צמר ולכן
ע"כ משמע דווקא בגדי קטנים דשייך בהו כתב שנהגו להקל במסירת כלים אלו
נמי אבילות או משום חינוך או משום
עגמת נפש ,כדאמרינן קורעין לקטן משום אפילו לישראל.
עגמת נפש .ותו דיהיב מהר"ם נמי טעמא
מדאמרינן תינוקות דבית רבן בטלים ,וכל ב .הרמ"א מסכים עם תה"ד ]כמו
הני סברות לא שייכי בארמאיות וק"ל.
ומהא דבטלי קצרי דבי רב אין להביא שנבאר לקמן[ שאין להחמיר כלל
ראייה לאסור ,מדבטלי לגמרי ולא כבסו בכיבוס בגדי גויים אא"כ דמו לבגדי
אפילו לארמאיות ,כדמייתי מיניה ראייה ישראל ואיכא למיחש למראית העין,
אבגדי קטנים .וי"ל דבטלו ודאי לגמרי, ולכן היקל לתקן כלים חדשים עבור גוי
דלא הוו שכיחי ארמאיות ביניהם ,שהיו שידוע שהמלאכה שלו ]ועוד נלמד
ישראל עושים להם מלאכה ,כמו שיקל גם בכיבוס בגדי קטנים מהאי
טעמא[.
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שו
כיבוס – אחר המכבס או מי שמחלקים רבוותא בענין למכור בהמה
שכיבסו בשבילו גסה לנכרי האידנא .ובמרדכי פ' תולין
מייתי מכמה דוכתין בתלמוד דלא הוו
ונמצא כי נחלקו התרומת הדשן והב"י שכיחי נכרים ביניהם .אמנם סובר אני
להחמיר משום דלאו מוכח וניכר הוא
במחלוקת יסודית – האם הכיבוס דבגדי ארמאיות הן ,ואיכא למיחש
הוא מלאכה האסורה בעצם ולא משנה למראית העין .וכעין זה אמרינן פ' איזהו
עבור מי אני מכבס ,וכך סובר הב"י או נשך במרדכי מן התוס' ב"מ )ע"א .תד"ה
שמא הכיבוס אסור רק לבעליו ולכן אם כגון( דנכרי שאמר לישראל הילך שכרך
אכבס עבור גוי או עבור קטן דלא שייך והלוה מעותי בריבית מותר ,אבל אסור
באבלות הכל שרי שהרי למכבס אין משום מראית העין .ולא שרי התם אא"כ
שמחה מחמת שהבגד אינו שלו ולמי מינהו סנטר או אפוטרופוס ,דאז
שמכבסים עבורו אין איסור משום שאין מפורסם הדבר דהממון של נכרי הוא.
משמע דאם היה בסתם בעל חנות
לו שייכות במצוות. לרבים ,אסור משום מראית העין .וא"כ
בנ"ד נמי אם היתה כובסת לרבים
בשולחן ערוך סימן תקנא סעיף ה' פסק למולים וערלים לא מהני .ולא דמי
לבגדי קטנים דלא אסרי להו משום
בזה"ל :אסור לעבריות לכבס מראית העין ,דהתם ניכר הוא לכל דבגדי
בגדי העובד כוכבים בשבוע זה ,עכ"ל.
ולפי מאי דביאר בב"י הרי האיסור הוא קטנים הם ,עכ"ל.
מדינא ,אבל המשנ"ב בסקמ"ב כתב ע"ז
וז"ל :לכבס בגדי העכו"ם -אף על גב אך בבית יוסף כתב ע"ז וז"ל :כתוב
דמדינא שרי שהרי אין איסור כיבוס
משום דאסור במלאכה אלא כדי למעט בתרומת הדשן )ח"א סי' קנב( מתוך
בשמחה ולהראות האבלות והא לא שייך הסברא נראה להתיר לנשים עבריות לכבס
בכיבוס בגדי נכרים אפ"ה אסור מפני בגדים לגויים בשבת זו שהרי אין איסור
מראית העין שאין ניכר שהם של עכו"מ כיבוס בשבת זו משום דאסור במלאכה
אמנם במקום שהעכו"מ יש להם אלא כדי למעט בשמחה ולהראות
מלבושים אחרים דניכר לכל שהם של האבלות והא לא שייך בכיבוס בגדי
עכו"מ יש להקל ובאין לו מה לאכול ודאי הגויים אמנם סובר אני להחמיר משום
כדי חייו שרי עכ"פ ,עכ"ל .ודבריו אינם דאיכא למיחש למראית העין עכ"ל .ואני
אומר דהכי משמע בירושלמי לאסור
עולים בקנה אחד עם דברי הב"י. דגרסינן התם בפרק בתרא דתעניות )ה"ו(
הדין קצרא אסיר ליה מעבד עבדתיה
כיבוס בגדי קטני ,ותספורת ומשמע דבכל גוונא קאמר לא שנא
קט
דישראל לא שנא דגוים ,עכ"ל.
בשולחן ערוך סעיף יד כתב וז"ל :אסור
לגדולים לספר לקטנים ולכבס
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שז
תה"ד ,וז"ל תה"ד :ונראה ג"כ להביא כסותם בשבת שחל תשעה באב להיות
ראייה מהא דפסק מהר"ם בהלכות בתוכה ,עכ"ל .ולפמש"נ אסר השו"ע בכל
שמחות שלו ,דאסר לכבס בגדי קטנים קטן ובכל גיל שיהיה מכיון שהאיסור על
המכבס או על המספר ולא תלוי במסתפר
בשבת .והביא ראייה: או על מי שכיבסו עבורו ,ולפ"ד השו"ע
יהיה איסור גם לספר נכרי וממש כשם
א .מדבטלי קצרי דבי רב משמע לגמרי.
שאסר לכבס עבור נכרי.
ב .ועוד הא אמרינן )תענית ל (.תינוקות
וכתב הב"י וז"ל :כתוב בהלכות שמחות
דבית רבן בטלים בתשעה באב
משום פקודי ה' ישרים משמחי לב ע"כ, )למהר"ם מרוטנבורג סי' כה( אסורים
משמע דווקא בגדי קטנים דשייך בהו הגדולים לספר לקטנים ולכבס כסותם
בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה עד
נמי אבילות. כאן והא דאסר לכבס כסות קטנים משמע
דלא בגדים שמלפפין בהם קטנים
ג .או משום חינוך. המוציאים רעי ומשתינים בבגדיהם קאמר
דהנהו מישרא שרי ודייק לישניה שכתב
ד .או משום עגמת נפש ,כדאמרינן
לשון כסות ולא לשון בגד ,עכ"ל.
קורעין לקטן משום עגמת נפש,
עכ"ל תה"ד. הרי שמפורשות אסר לכבס כל בגד לבד
ולפי הטעם השני והשלישי -דתינוקות מבגדים שמלוכלכים תדיר ברעי
ושתן וא"כ כיבוס דידהו אינו כשאר
שייכי באבילות שהרי אסורים
בלימוד תורה או מטעם חינוך לאבילות – כיבוס אלא ענינו לסלק טינוף בלבד.
ברור שעד גיל חינוך שרי לכבס כסותו,
דעד אז לא חלי ולא מרגיש ,אבל לפי וכתב הרמ"א בסי"ד וז"ל :מיהו בגדים
הטעם האחרון – מקרעין לקטן מפני
עגמת נפש ,לכאורה היה מקום לאסור שמלפפין בהם הקטנים לגמרי,
אפילו גם אם עדיין לא הגיע לגיל חינוך – שמוציאים בהם ריעי ומשתינין בהם ,הני
שהרי פירש רש"י במו"ק )יד (:כדי ודאי משרא שרי ,ואפילו בגדי שאר קטנים
שהרואים יבכו וירבה כבוד המת ,ע"כ. נוהגים להקל ,עכ"ל .ובדין הראשון ניחא
וזה לכאורה שייך אפילו בקטן מאד ,וכ"כ והוא מוסכם גם לדעת הב"י אבל בדין
בשעה"צ סקצ"א ,אבל כתב בטור יורה השני שהיקל לכבס בגדי שאר קטנים
דעה הלכות קריעה סימן שמ וז"ל :קטן נראה שנטה כדברי תה"ד שהתיר לישראל
שמת לו מת מקרעין לו מפני עגמת נפש
פירוש כדי להרבות בהספד כתב הרי"ץ לכבס עבור מאן דלא שייך באבילות.
גיאת ואם הגיע לחינוך קורעין לו כדרך
שמחנכין אותו לשאר מצות ,עכ"ל. קביעת גיל הקט
ומבואר שכל הקריעה שייכא רק בקטן
שהגיע לחינוך ,ואף שאין לחנך קטן וקביעת הגיל של הקטן שעבורו מותר
לכבס נראה שתלויה בדברי
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שח
למישתי עמרא ,עכ"ז יש כמה צדדים באבילות – קריעה שאני ,ולפ"ז אין הכרח
להקל :הראשון -שמא קניית בגד אינה לומר שיש להחמיר בכיבוס בגדי קטן
כתיקון בגד מתחילתו שהרי רק הרמ"א פחות מגיל חינוך ,ובפמ"ג א"א סקל"ט
בס"ז חידש שקניה הרי היא כתיקון בגד, כתב דמשמע מדברי הרמ"א דבכל קטן
והשני – אף שודאי שייאסר עלי לכבס את
בגדי הגוי בכל מצב ,עכ"ז י"ל דשמא אין שרי עד חיוב מצות ,אבל סיים בצ"ע.
שום בעיה שהגוי יעשה מלאכה עבורי
ודלא כהרמ"א בס"ג ,ובפרט שכאן ובמשנ"ב ס"ק מ"ג הביא את דעת
מתבצעת רק 'הזמנה' דרך המחשב
ולכאורה אין זה כקניה גמורה ]ונראה החיי"א הסובר שאף שהרמ"א
שלשיטתו יש מקום להתיר אפילו בשבוע נוקט להחמיר בכיבוס לישראל מר"ח –
כאן בבגדי גויים ]שאין ניכר אם הם של
שחל בו[. גויים או לא שאסור לכ"ע[ א"צ להחמיר
עד שבוע שחל בו ,ועפ"ז מובנת הוראת
ב .ובפרט שאליבא דהרמ"א שרי לתקן החיי אדם שהיקל בס"ק פ"ב לכבס בגדי
לכתחילה בגדים אצל הגוי ,ואין קטנים קודם שבוע שחל בו.
לדמות קנית בגדים לטוית השתי ולא
לכיבוס בגדים ,ונמצא שמעולם לא נאסר גוי המכבס ליהודי
הדבר ]ונראה שלשיטתו יש מקום להקל
כתב הרמ"א בס"ג וז"ל :ואסור ליתן
אפילו בשבוע שחל בו[.
כלים לכובסת אינה יהודי לכבס
ג .ואפילו אליבא דהב"ח והגר"א מראש חודש ואילך ,אבל קודם ר"ח מותר
לתת ,אף על פי שכובסת אחר ראש חודש,
שהחמירו בתיקון בגדים ודימו זאת עכ"ל .אבל הב"ח כתב וז"ל :ונראה עוד
לכיבוס – וא"כ הרי מפורשות אסר דלפי הדין אין איסור אלא שלא יכבס
הרמ"א למסור כלים לכובסת גויה אחר הישראל בעצמו שהרי עיקר הטעם דנראה
כמסיח דעתו מלהתאבל על ירושלים
ר"ח – עכ"ז יש מקום להקל קודם שעוסק בכיבוס בגדים והוא הדין לענין
תיקון בגדים אלא שנהגו לאסור אפילו
ד .שבוע שחל בו ,שהרי כל איסור
ע"י גוי וכן משמע במהרי"ל ,עכ"ל.
הכביסה אפילו ע"י ישראל הוא רק
ממנהגא ולא מדינא ,וא"כ אין להחמיר הזמנת בגדי דר המחשב
כ"כ לאסור תיקון בגדים אצל גוי מחנויות של גויי
קודם שבוע שחל בו ,וכ"כ בביה"ל
למעשה נראה להקל בהזמנת בגדים
)ד"ה שהרי יש(.
דרך המחשב מחנויות של
ה .ואם בבגדי קטנים עסקינן – יש עוד גויים לפני שבוע שחל בו:
סניפים להקל ,שהרי כיבוס דידהו שרי א .משום שאפילו לדעת השו"ע
לדברי הרמ"א ותה"ד עד גיל חינוך ,וא"כ
כ"ש שנתיר את קניית בגדיהם ,ולהבנת שהחמיר בתיקון בגדים ודימהו ממש
כלי בגדים חדשים בתשעת הימים האהל שט
הפמ"ג אפשר להקל אפילו עד גיל החיוב קנית בגדים לכיבוס – מצינו את דעת החיי
מצוות שעד אז נקראו קטנים ,ונראה שאין אדם שהיקל אפילו בכיבוס ממש בבגדי
להקל לקנות בגדים לקטנים מעל גיל קטנים קודם שבוע שחל בו כיון שהוא
חינוך אלא אך רק לפני שבוע שחל בו ,ממנהגא ולא מדינא ,ואף שהא"ר פליג
דממה נפשך שריא דאם כדברי הרמ"א בזה – בקנית בגדים יש להקל דיש לצרף
את דעת הרמ"א. הכל שרי ,ואפילו אליבא דהב"ח שדימה
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שי
חורבן הבית – ורוחו של משיח
שני עדי – מה שהעיד זה לא העיד זה
משיח – מישחא נחש
משיח נולד מיד ברגע החורב
'רוחו של משיח' – יחד ע הגלויות
אברה אבינו – זית רענ
זהירות מרוחי ועלעולי
אעלה את ירושלי
חמורו של משיח
'היו אתי משיח'
רוח המשיח – זה בקרבנו
במנחה – קמי מהעפר ,מניחי תפילי ומתעטפי בציצית
'חנינא' – 'אי עוד מלבדו'
היאך מה דאת אמר )ישעיה ס( קומי אורי כי חורבן הבית מושרש בתחילת הווית
בא אורך ,וכתיב )שם( כי הנה החושך
העולם כדמצינו בבראשית רבה
יכסה ארץ וגו' ,ע"כ. )פרשה ב סימן ה( וז"ל :א"ר חייא רבה
מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש
ולכאורה הרי זו תמיהה עצומה – ברוך הוא בית המקדש בנוי ,וחרב ,ובנוי,
בראשית ברא אלהים ,הרי בנוי ,היאך מה
שהרי לעיני המתבונן נראה דאת אמר )ישעיה נא( לנטוע שמים וליסוד
כי ראוי ורצוי שביהמ"ק ייבנה ויתקיים ארץ וגו' ,והארץ היתה תוהו ובוהו ,הרי
לנצח ,ואילו כאן במדרש מבואר כי בעצם חרב ,היך מה דאת אמר )ירמיה ד( ראיתי
התכנון הראשוני של העולם כבר הונחה את הארץ והנה תוהו ובוהו ,ויאמר אלהים
תכנית בנין המקדש ,חורבן ,ובנין יהי אור הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא,
משוכלל ומפואר לע"ל.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שיא
ולכאורה יש להבין באמת מה ענין שני עדי – מה שהעיד זה לא
העיד זה
'עקיבא ניחמתנו' והרי מה
שהעיד זה לא העיד חבירו והיאך יצטרפו ובמסכת מכות )כד (:מסופר על מעשה
לעדות 'שני עדים' והרי עדות אוריה היא
על חורבן ועדות זכריה היא על גאולה פלאי בר"ג ורבי אלעזר בן
ושלמות מוחלטת לעם ישראל כמו עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא שהיו
שנאמר שם" :והבאתי אותם ושכנו בתוך מהלכין בדרך וז"ל :שוב פעם אחת היו
ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם עולין לירושלים ,כיון שהגיעו להר
לאלקים באמת ובצדקה" והיאך אפשר הצופים קרעו בגדיהם .כיון שהגיעו להר
להגדיר את שניהם בשם 'עדים נאמנים' הבית ,ראו שועל שיצא מבית קדשי
הקדשים ,התחילו הן בוכין ור"ע מצחק.
והא אינם מעידים על אותו הדבר. אמרו לו :מפני מה אתה מצחק? אמר
להם :מפני מה אתם בוכים? אמרו לו,
וביאור הדבר הוא ע"פ סוד היסוד אשר מקום שכתוב בו :והזר הקרב יומת
ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר
גילה הרב האר"י בעץ חיים כי להן :לכך אני מצחק ,דכתיב :ואעידה לי
העולם עצמו נברא במתכונת זו – בריאה, עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה
תוהו ובוהו ,ובריאה מחדש ,והביאור לכל בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל
זה מסביר הרמח"ל כי בעצם מציאות זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה
העולם נמצאים סיגי הרע ,והדרך לבודד במקדש שני! אלא ,תלה הכתוב נבואתו
ולהפריד את הסיגים מהטוב המובחר הוא של זכריה בנבואתו של אוריה ,באוריה
ע"י ניפוץ וריסוק המציאות כולה וממילא כתיב :לכן בגללכם ציון שדה תחרש,
הכל הופך להיות חלקים נפרדים – בזכריה כתיב :עוד ישבו זקנים וזקנות
ובמקום להיות תערובת מגובלת של טוב ברחובות ירושלם ,עד שלא נתקיימה
ורע מעורבים אחד בשני – הכל הופך נבואתו של אוריה -הייתי מתיירא שלא
להיות חלקיקים נפרדים של טוב וחלקיקי תתקיים נבואתו של זכריה ,עכשיו
רע – ועתה מוטלת עלינו המשימה לברור שנתקיימה נבואתו של אוריה -בידוע
את חלקי הטוב ולרכזם – וחלקיקי הרע שנבואתו של זכריה מתקיימת .בלשון
יוותרו לבדם חסרי חיות ויכלו – והתוצאה הזה אמרו לו :עקיבא ,ניחמתנו! עקיבא,
תהיה טוב נקי וטהור ללא סיגי רע. ניחמתנו ,ע"כ.
וכך גם בעצם מציאות חיי האדם
בעוה"ז – בגופו נאחזים חלקי רוע
א .ישעיהו פרק ח פס' א – ב "ויאמר ה' אלי קח לך גליון גדול וכתב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש
בז :ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו"
ב .וכל עניני דרוש זה תמצאהו ברמז ובגלוי בכתבי הרמח"ל 'קל"ח פתחי חכמה' 'מאמר הגאולה' וכן
בספר 'נצח ישראל' של המהר"ל.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שיב
מלשון 'משחא' והיינו שמן – ושמו שאינם ניתנים להפרדה -ולכן הגוף
משתנה לפי הדור ולפי המעשים כמו מוכרח לבלות בקבר – וחלקי הרע יאבדו
שמצינו בגמרא בסנהדרין )צח (:וממילא וגופו ישוב להבנות מחדש בטהרה
מובן הקשר שבין התשובה להבאת רוחו
בתחיית המתים.
של משיח כי הוא הוא.
משיח – מישחא נחש
ובזה יתבאר מדוע מספר 'משיח'
וכך במציאות של עם ישראל – הוציאם
חשבונו 358והוא מנין 'נחש' כיון
שבצד אחד משיח והוא כחות הקדושה הקב"ה ממצרים ונתן להם תורה
הנבררים ומצד שני נמצאים כחות ההיפך וא"י בנה לנו את בית המקדש אבל
הסיגים מיאנו להיפרד ]ואפילו במקדש
הנותרים ללא קדושה המחיה אותם. שלמה מצינו את ענין קלקול בת פרעה[
והם המציאות שיצרה את חטאי ישראל
משיח נולד מיד ברגע החורב לדורות – וכאן מגיע רגע השבירה -
ובעצם הכל הוא לקלקל ע"מ לתקן
וגם כאן אנו רואים בדיוק את המציאות ולסתור ע"מ לבנות ,ולכן נדמו ישראל
לזית – הזית אם יישאר במתכונתו – מיד
שמיד תוך כדי חורבן הבית – מיד יתקלקל יען יש בו את חלקי הסיגים
נולד משיח ,כמובא באיכה רבה )פרשה א' הגורמים את קלקולו ,אבל אם ארצה
נ"א( עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, להפיק את שמנו אין עיצה אלא לסלק את
געת חדא תורתיה עבר עלוי חד ערבי א"ל חלקי הפרי הגרועים כציפה וגלעין –
מה את א"ל יהודאי אנא א"ל שרי תורך וזאת ע"י ריסוק וכתישה מוחלטים ,ואז
ושרי פדנך ,א"ל למה א"ל דבית מקדשון יש ללחוץ בכח והשמן נפרד משאר
דיהודאי חרב ,א"ל מנא ידעת א"ל ידעית החלקים – ולפנינו פסולת גמורה מצד
מן געייתא דתורך ,עד דהוה עסיק עמיה אחד ושמן משובח מצד שני ,למעשה
געת זימנא אחריתי ,אמר לו אסר תורך ברגע שנחרב בית המקדש – הוטלה עלינו
אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי, משימה קשה ומורכבת מאין כמוה – והיא
אמר ליה ומה שמיה ,אמר לו מנחם ללקט את טיפות השמן הטוב מבין הגפת
שמיה ,ואבוי מה שמיה ,אמר ליה חזקיה, וזה מה שנקרא בלשון חז"ל 'משיח'
אמר ליה והיכן שריין אמר ליה בבירת
ערבא בדבית לחם יהודה ,זבין ההוא
ג .ועפ"ז יש לבאר את דברי ר"א בירושלמי מסכת יומא פרק א וז"ל :שאלו את ר' אליעזר דורות
האחרונים כשרים מן הראשונים אמר להן עידיכם הבחירה יוכיח אבותינו העבירו את התקרה ]ישעי'
כב ח[ ויגל את מסך יהודה אבל אנו פעפענו את הכתלים ]תהילים קלז ז[ האומרים ערו ערו עד היסוד
בה אמרו כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו ,וע"פ היסוד שבנינו יש לבאר בדרך
מחודשת כי אבותינו הסירו את המסך המונע את אור ה' אך הרע נותר על עמדו ומתכונתו ,אבל אנו
בגלותינו משימתנו לפעפע את כל יסודות הקלקול והרע.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שיג
'רוחו של משיח' – יחד ע גברא תורוי זבין פדניה והוה מזבין
הגלויות לבידין דינוקין ,עלל לקרתא ונפק לקרתא
עלל למדינה ונפק למדינה ,עד דמטא
וכן מצינו בבראשית רבה )פרשת בראשית לתמן אתיין כל כפריא למיזבן מיניה
וההיא איתתא אימיה דההוא ינוקא לא
פרשה ב( וז"ל :והארץ היתה תהו -זה זבנת מיניה ,אמר לה למה לית את זבנת
גלות בבל שנאמר )ירמיה ד( ראיתי את לבידין דינוקין אמרה ליה דחשייה קשיי
הארץ והנה תהו ,ובהו -זה גלות מדי לינוקי ,אמר לה למה ,אמרה ליה דעל
)אסתר ו( ויבהילו להביא את המן ,וחושך - ריגלוי חרב בית מקדשא ,אמר לה רחיצין
זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל אנן במריה עלמא דעל ריגלוי חרב ועל
בגזירותיהן שהיתה אומרת להם ,כתבו על ריגלוי מיתבני ,אמר לה את הוי נסיבא
קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ליך מן אילין לבידין דינוקיך ולבתר יומין
על פני תהום -זה גלות ממלכת הרשעה אנא אתי לביתך ונסב פריעיך ,נסבה
שאין להם חקר כמו התהום מה התהום אזלה ,לבתר יומין אמר האי גברא איזיל
הזה אין לו חקר אף הרשעים כן ,ורוח ואיחמי ההוא ינוקא מאי קא עביד אתא
אלהים מרחפת -זה רוחו של מלך לגבה א"ל ההוא ינוקא מאי קא עביד,
המשיח ,היאך מה דאת אמר )ישעיה יא( אמרה ליה לא אמרית לך דחשיה קשיי
ונחה עליו רוח ה' ,באיזו זכות ממשמשת אפי' על רגליה נחשיה ,דמן ההיא שעתא
ובאה ,המרחפת על פני המים בזכות אתיין רוחין ועלעולין טענוניה ואזלין
התשובה שנמשלה כמים ,שנאמר )איכה ב( להון ,אמר לה ולא כך אמרית לך דעל
שפכי כמים לבך ,ע"כ .הראת לדעת כי ריגלוי חרב ועל רגלוי מתבני ,א"ר אבון
מיד כאשר נבראת הגלות והחורבן – מיד למה לי ללמוד מן ערביי ולא מקרא מלא
מופיעה בריחוף 'רוחו של משיח' ובאה הוא דכתיב )ישעיה י פס' ל"ד( והלבנון
באדיר יפול ,וכתיב בתריה )שם י"א פס' א'(
ע"י התשובה. ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו
אברה אבינו – זית רענ יפרה ,ע"כ.
ואפשר להביא ראיה ליסוד זה מדברי הרי לפנינו ראיה משני מקומות כי מיד
הגמרא במנחות )נג (:א"ר יצחק: בשעת החורבן – נולד משיח,
בשעה שחרב בית המקדש ,מצאו הקדוש הראשון מהמעשה של הפרה והערבי,
ברוך הוא לאברהם שהיה עומד בבית והשני מפסוק מפורש בספר ישעיהו וכמו
המקדש ,אמר לו :מה לידידי בביתי? אמר
לו :על עיסקי בני באתי ,אמר לו :בניך שהוכיח רבי אבון.
ד .וע"פ דברינו מובן הענין 'שאמר לה 'רחיצין אנן במריה עלמא דעל ריגלוי חרב ועל ריגלוי מיתבני'
שבאמת ע"מ להוציא את נשמת המשיח – חובה להחריב את בית המקדש ,אבל על ידו ייבנה הבית
משוכלל ומתוקן.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שיד
וזוהי כל מטרתנו בחיים חיותינו - חטאו וגלו .אמר לו :שמא בשוגג חטאו?
אמר לו :עשותה המזימתה .אמר לו :שמא
להוציא את טיפות שמן המשחה מיעוטן חטאו? אמר לו :הרבים .היה לך
הזה ,וע"י ייבנה הבית החדש ויהיה גדול לזכור ברית מילה? אמר לו ובשר קודש
כבודו של האחרון מן הראשון משום יעברו מעליך .אמר לו :שמא אם המתנת
להם היו חוזרין בתשובה? אמר לו :כי
שהוא נבנה בצורה מטוהרת וזכה. רעתיכי אז תעלוזי .מיד הניח ידיו על
ראשו והיה צועק ובוכה ,ואמר לו :שמא
זהירות מרוחי ועלעולי חס ושלום אין להם תקנה? יצתה בת קול
ואמרה לו :זית רענן יפה פרי תואר קרא
אלא מאי ,שבעבודתנו אנו יש קושי ה' שמך ,מה זית זו אחריתו בסופו ,אף
ישראל אחריתן בסופן ,וכו' ...ואמר רבי
גדול דהא אין לנו מקור של עוצמה יוחנן :למה נמשלו ישראל לזית? לומר
שממנו נשאב את ההארה ,ולא רק זו אלא לך :מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י
שמחמת המצב שאנו כנוסים בו – לעיתים כתיתה ,אף ישראל אין חוזרין למוטב
כל מאי דליקטנו הולך לחיצונים ח"ו
וכמעשה דמנחם בן חזקיה התינוק שבאו אלא ע"י יסורין ,ע"כ.
'רוחין ועלעולין' ונטלוהו למקום לא
נודע .ולצורך זאת אנו כל העת חייבים הראת לדעת כי אברהם ניסה להבין
להציב לפנינו את זכר החורבן – שהרי זו
מטרתנו ושאיפתנו לברר ולנקות את חלקי בארבע שאלות מדוע נחרב הבית
וגלו הבנים ,והאם היתה דרך שהרע
הטוב מהרע. יימחק וישתנה ללא חורבן והקב"ה ענהו
כי הרע היה כ"כ אחוז והדוק בהם ,עד
אעלה את ירושלי שאי אפשר היה להפרישו ללא חורבן,
ותמה אברהם אבינו תמיהה חמישית:
והשו"ע הביא בסי' תקס את כל גזירות האם החורבן הוא נצחי? וגילה לו הקב"ה
את הסוד – 'זית רענן' שהרי הזית הוא מר
חז"ל שהורו להעלות את ביותר ואינו ראוי כלל למאכל כמות שהוא
ירושלים על לבנו כל הימים :והנה אדם אך ע"י הכתישה והריסוק דין גרמא ליה
בא לישא אשה – תיקנו חכמים להניח
אפר בראש חתן במקום תפילין ]סעיף ב'[, שיוצא שמנו .
ויש שנהגו לשבר כוס בשעת חופה ]רמ"א
שם[ ,ואסרו על החתן והכלה להניח
ה .והמתבונן יבחין שכך הוא גם בחיטה שהרי היא מעורבת בפסולת של קש ,מוץ סובין ומורסן וע"מ
לתקנה לאכילה יש צורך להכותה במקלות ולדושה ברגלים ,להניפה ולבררה ,לטוחנה ולנפותה
ללושה ולאפותה באש ,ורק אז יצא לחם מן הארץ – ומבואר לפ"ז מדוע נמשלו ישראל לתבואה 'קודש
ישראל לה' ראשית תבואתה' .וכן הוא במלאכת הכנת היין אלא ששם מצינו עוד הבחנה נפלאה – שכל
זמן שהפסולת עם היין יכולים גם גויים לדורכו אבל אחר שסונן היין וירד לבור אם יגע בו גוי יטמאהו
ומבואר מדוע נמשלו ישראל לגפן 'גפן ממצרים תסיע'.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שטו
דאית לי! -אמר ליה :מי אית לך בר חיור עטרות בראשיהם ]סעיף ד'[ ,הלכו לקנות
גווני ,ע"כ .ופירש רש"י בזה"ל :חיור - דירה – אסור לסיידה ולכיירה אלא רק טח
מאה בלשון פרסי .החמור רומז לעבודתנו בטיט וסד בסיד ואפילו הכי יש לשייר
– עבודת בירור הטוב מן הרע ,ולחמור זה אמה על אמה שאינה מסוידת ]סעיף א'[,
יש 'מאה גוונים' – כי בכל מצב יש לשקול במזל טוב נולד להם ילד ועורכים סעודת
היטב מה טוב ולהגביהו ,לצחצחו ברית חייבים לשייר קערה או תבשיל
ולטהרו -ואז להכניסו אל מחוזות מהרגילות ולהניח מקום פנוי בשולחן
הקדושה ,והמצבים מורכבים ביותר, ]סעיף ב'[ ,ואסור לאשה להתקשט בכל
ומצד שני יש לחמור 'גללים' כדמצינו תכשיטיה אלא לשייר תכשיט אחד]סעיף
בסנהדרין )צח (:וז"ל :אמר עולא :ייתי ב'[ ,ואסרו על האדם כל ימיו לשמוע
ולא איחמיניה .וכן אמר רבה :ייתי ולא ניגוני כלי שיר לשמוח בהם ]סעיף ג'[,
איחמיניה ,רב יוסף אמר :ייתי ,ואזכי וגדולה מכולם – אסרו על האדם שימלא
דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה .אמר שחוק פיו ]סעיף ה'[ ,וחוץ מכל הנ"ל
ליה אביי לרבה :מאי טעמא? אילימא הורה השו"ע בסי' א' ס"ג בזה"ל :ראוי
משום חבלו של משיח -והתניא ,שאלו לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על
תלמידיו את רבי אלעזר :מה יעשה אדם חורבן בית המקדש ,עכ"ל .ובמשנ"ב
וינצל מחבלו של משיח? -יעסוק בתורה סק"ט הוסיף עוד להרחיב במעלת תיקון
ובגמילות חסדים .ומר -הא תורה והא חצות הלילה ,וכן בסי' תקנ"א ס"ק ק"ג
גמילות חסדים! -אמר ליה :שמא יגרום הביא המשנ"ב את ענין תיקון חצות היום
החטא ,ע"כ .הגללים הם בעצם כל שרידי
מציאויות הרע שראינו מול עינינו ,הרע שיש לנהוג בו בימי בין המצרים.
מתראה בכל כך הרבה גוונים 'מאה
גוונים' -המשיח הפועל ומתקדם ע"י ויותר מהכל -להזכיר לעצמנו שאיבדנו
חמורו הוא בעצם בירור הרע בצורה
מוחלטת מכל סוגי ההתראויות שנגלה מגדלאור עצום ע"מ שנבנה את
בהם במופעים חדשים מדור לדור, בית אלקינו בצורה כלילת יופי.
ובכולם המשימה היא ברורה 'אין עוד
מלבדו' להאיר את אור ה' ועי"ז לא תשאר חמורו של משיח
שום שליטה ומציאות לרע ,ורב יוסף
התאוה ונכסף לראות במלכות ה' ואפילו למשיח יש חמור כמבואר בסנהדרין
)צח (.וז"ל :אמר ליה שבור
מלכא לשמואל :אמריתו ,משיח על
חמרא אתי ,אישדר ליה סוסיא ברקא
ו .ובמסכת סנהדרין )צח (.רבי יהושע בן לוי רמי ,כתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה ,וכתיב עני
ורוכב על חמור! -זכו -עם ענני שמיא ,לא זכו -עני ורוכב על חמור ,ע"כ .והכונה ברורה שהרי
העננים באים ממי אוקינוס המלוחים עד שאי אפשר לשתותם ,וענין המשיח הוא לברר את המים הזכים
מתוך המלח ,ובדורינו ראינו מה שלא היה בכל דור ודור 'פעולת בירור' עמוקה כזו של מי הים עד שרוב
המקומות כאן שותים ממי הים המותפלים.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שטז
מרחפת על פני המים ואתערו זה רוחו של שע"מ להגיע לרגע הנכסף -עליו להיות
משיח ואתערו )יחזקאל י"א( ורוח חדשה בין הררי גללי ופגרי הסיגים.
אתן בקרבכם וצלי דוד ההוא רוח נכון
'היו אתי משיח'
חדש בקרבי ,עכ"ל.
גם הנסיונות שאנו עוברים כיום בתקופת
במנחה – קמי מהעפר ,מניחי
תפילי ומתעטפי בציצית 'מגיפת הקורונה' הם סוג חדש של
בירור והתמודדות מתוך 'מאה הגוונים'
ובכל זה תתבאר תמיהה גדולה -מדוע ועלינו להוציא ולברור את חלקי הקדושה
– עם ענני שמיא ,וזה בעצם מה שענה
יש לישב לארץ בתשעה באב אך המשיח לרבי יהושוע בן לוי – )סנהדרין
דוקא במנחת יום ט' באב שאז הציתו אש צח (.אזל לגביה ,אמר ליה :שלום עליך
ונשרף הבית קמים ויושבים ]כ"כ רבי ומורי! -אמר ליה שלום עליך בר
השו"ע בסי' תקנ"ט ס"ג[ ,וכן אין ליואי - .אמר ליה :לאימת אתי מר? -אמר
מתעטפין בציצית ולא מניחים תפילין ליה :היום .אתא לגבי אליהו .וכו' ...אמר
בתשעה באב אבל במנחה – מתעטפים ליה :שקורי קא שקר בי ,דאמר לי היום
ומניחים ]סי' תקנ"ה[ ,שכל זה בא לסמל אתינא ,ולא אתא! -אמר ליה :הכי אמר
כי מיד בחורבן הבית מתחיל מהלך חדש לך היום אם בקולו תשמעו ,ע"כ .הרי
של תיקון ,ועבודה שונה מכל מה שקדם. שמציאות המשיח היא יומיומית וכל
מעשה והתמודדות של יהודי היא בעצם
'חנינא' – 'אי עוד מלבדו'
'ביאת המשיח' בעצמו.
העבודה שלנו מתחילה מתשעה באב,
רוח המשיח – זה בקרבנו
בשבילנו זהו 'רגע מכונן' שבו
נוכל להוציא ולהביא את 'רוחו של משיח' זוהר פרשת וישב )קצב (:ורוח נכון חדש
בגמרא בסנהדרין )צח (:אמרי בי רבי
חנינא ששמו של המשיח הוא 'חנינא' ועל בקרבי דא הוא 'רוח נכון' ודאי
כמה דאת אמר )בראשית א'( ורוח אלהים
ז .וכן מצינו במאמר הגאולה לרמח"ל בשלשה מקומות שענין המשיח הוא חלק הנשמה החסרה לנו
ששמה 'יחידה'
ח .בגמרא מסכת תענית )כט (.חרב הבית בראשונה -דכתיב "ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת
תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף
את בית ה'" וכתיב "ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך
בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם" ותניא :אי אפשר לומר בשבעה -שהרי כבר
נאמר בעשור ,ואי אפשר לומר בעשור -שהרי כבר נאמר בשבעה .הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל,
ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ,ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור ,והיה דולק והולך כל היום
כולו ,שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב .והיינו דאמר רבי יוחנן :אלמלי הייתי באותו הדור
-לא קבעתיו אלא בעשירי ,מפני שרובו של היכל בו נשרף .ורבנן :אתחלתא דפורענותא עדיפא ,ע"כ.
כלי חורבן הבית – ורוחו של משיח האהל שיז
פי מה שנתבאר לעיל ,רציתי לבאר ביאור דכלא חד ולא ישוי פרודא אפילו ההוא
ס"א יסתלק מעל עלמא כו' והבן .וגם נפלא במהות השם 'חנינא' למשיח.
יגזור אומר ויקם לו לפעול ענינים ונסים בגמרא בחולין )ז (:אמר רבי חנינא
נפלאים היפוך סדור כחות הטבעים .כיון
שמשעבד ומדבק טוהר אמונת לבבו בזה"ל :אין עוד מלבדו -אמר
באמת בל תמוט רק לו יתברך לבד רבי חנינא :ואפילו כשפים .ההיא איתתא
ואצלו יתברך הכל שוה כל רגע .לפעול דהות קא מהדרא למישקל עפרא
בסידור הטבע שקבע או היפוך סידור מתותיה כרעיה דרבי חנינא ,אמר לה:
הטבע .כמו שמצינו בר' חנינא בן דוסא שקולי ,לא מסתייעא מילתיך ,אין עוד
שהיה גוזר אומר ופועל כפי רצונו כל עת
מלבדו כתיב ,עכ"ל.
היפוך סידור הטבע כאמרו מי שאמר וכתב ע"ז בנפש החיים )שער ג פרק יב(
לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ר"ל
הלא אצלו יתברך שוה זה כמו זה כנ"ל. ובאמת הוא ענין גדול וסגולה
וכן הספיק הבורא ב"ה בידו .וכהנה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין
רבות אתו כמובא בש"ס מנפלאות ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו
ולא יעשו שום רושם כלל .כשהאדם
עניניו ,עכ"ל. קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלקים
האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח וזהו מאי דפעל רבי חנינא כל ימיו בתוך
החושך – למצוא את אור ה' בעולם וכל העולמות כלל והכל מלא רק
אחדותו הפשוט ית"ש .ומבטל בלבו וממילא ביטל את מציאות הרע ופעולה
ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום זאת היא ממש בחינת 'חמורו של משיח'
כח ורצון בעולם .ומשעבד ומדבק טוהר ולכן פעולות הטוב הצרוף הללו ייקראו
מחשבתו רק לאדון יחיד ב"ה .כן יספיק בשם 'משיח' ומשום שרבי חנינא הנהיג
הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו את ההנהגה הזאת בעולם – ממילא
כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו ייקראו בירורי הטוב הנ"ל 'שמו של
לפעול לו שום דבר כלל .וזה הענין הוא משיח -חנינא' וגם אנחנו מסוגלים לחיות
גם כן בכלל כוונת הזוהר בהקדמה דף ולהנהיג עצמנו במידה הנפלאה הזאת –
י"ב סוף ע"א פקודא רביעאה למנדע דה' לראות את יד ה' ואורו בכל דבר וענין
הוא האלקים .כד"א וידעת היום וגו' כי ויותר מהכל בתוככי הרע להאיר את אור
ה' הוא האלקים ולאתכללא שמא ה' וממילא הרע נמס ונעלם יען אין לו
דאלקים בשמא דהוי"ה וכד ינדע ב"נ
שום קיום דהא 'אין עוד מלבדו'.
ט .וכן מצינו בגמרא ברכות )נז' (.הרואה חנינא בחלום ניסי ניסים נעשו לו'
כלי יום ט"ו באב ’ תיקון הכללי’ האהל שיח
יום ט"ו באב ’ תיקון הכללי’
שמונה מעלות ביו ט"ו באב
'תבר מגל' אור התורה
הקשר בי יו הכיפורי לט"ו באב
אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי, שנינו במסכת תענית )דף ל (:אמר רבן
אלי היה הדבור.
שמעון בן גמליאל :לא היו ימים
ד .עולא אמר :יום שביטל הושע בן אלה טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום
הכפורים .בשלמא יום הכפורים -משום
פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על דאית ביה סליחה ומחילה ,יום שניתנו בו
הדרכים ,שלא יעלו ישראל לרגל ,ואמר: לוחות האחרונות .אלא חמשה עשר באב
לאיזה שירצו יעלו. מאי היא?
ה .רב מתנה אמר :יום שנתנו הרוגי ביתר א .אמר רב יהודה אמר שמואל :יום
לקבורה .ואמר רב מתנה :אותו יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה .מאי
שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות
הטוב והמטיב ,הטוב -שלא הסריחו, צלפחד וגו' -דבר זה לא יהא נוהג אלא
והמטיב -שנתנו לקבורה. בדור זה.
ו .רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו :יום ב .אמר רב יוסף אמר רב נחמן :יום
שפסקו מלכרות עצים למערכה דתניא, שהותר שבט בנימין לבוא בקהל,
רבי אליעזר הגדול אומר :מחמשה עשר שנאמר ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר
באב ואילך תשש כוחה של חמה ,ולא היו איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה .מאי
כורתין עצים למערכה ,לפי שאינן יבשין.
אמר רב מנשיא :וקרו ליה יום תבר מגל. דרוש? אמר רב :ממנו ,ולא מבנינו.
מכאן ואילך ,דמוסיף -יוסיף ,ודלא מוסיף
-יאסף מאי יאסף? אמר רב יוסף: ג .רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
תקבריה אימיה. יום שכלו בו מתי מדבר .דאמר מר:
עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור
עם משה ,שנאמר ויהי כאשר תמו כל
כלי יום ט"ו באב ’ תיקון הכללי’ האהל שיט
פעולה נפלאה ביותר – שביום זה אנו וצריך להבין מה ייחודו של יום ט"ו
משברים את הכח המשבר.
באב דהרי לא במקרה חלו היה כל
שמונה מעלות ביו ט"ו באב הני מילי.
והמעיין יבחין כי עוד דברים חיוביים ונראה לבאר דט' באב היה יום המסמל
שקרו בט"ו באב מורים על ענין תוקף דין ושבירת כל היקום,
זה של הפסקת כח הדין וההבדלה: וענין זה נמשך עד יום ט"ו באב
א .סילוק ההגבלה מביאת השבטים זה אך כעת רוצה הקב"ה להכין את עולמו
בזה. בדרך של מיתוק הדין ומיזוגו
ברחמים ,וכיוון שבראש השנה נברא
ב .ביטול השבועה שלא לתת לבנימין אדם ,והיה זה יום השישי למעשה
בראשית נמצא שבכ"ה באלול הוחל
אשה. מעשה בראשית דהיינו יום ראשון שבו
נאמר יהי אור ,וידוע מהגמרא בסוטה )ב(.
ג .הפסקת המות מעל דור המדבר. שארבעים יום קודם יצירת הולד כבר
נקבע מהלך חייו דאמר רב יהודה אמר
ד .פירוק המשמרות המונעים מישראל רב :ארבעים יום קודם יצירת הולד ,בת
קול יוצאת ואומרת :בת פלוני לפלוני בית
לעלות לביהמ"ק. פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני וכן כאן
באחד בתשרי יהיה ראש השנה וכעת
ה .הסרת החרפה והבזיון מעל הרוגי נקבע דינו של העולם ,ולכן בט"ו באב הוי
ארבעים יום קודם כ"ה באלול ,יוצאת בת
ביתר. קול ומובילה את העולם לכיוון של
אחדות וגיבוש להיפך מט' באב שמעיד
ו .הפסקת כריתת העצים – שהרי עצם על פירוד וריחוק ,וכלשון רבינו האר"י
אנו עוברים 'מרשות הרבים' ששם יש
מעשה הכריתה הוא השחתה. ריחוק ואיש אינו מכיר את השני לעומת
'רשות היחיד' שבה נמצאים ידידים
ואף שחז"ל מנו לנו רק ששה דברים
ומכרים המסייעים זה לזה.
כתב מהרח"ו בספר פרי עץ חיים
דאית ביום זה שבעה דברים דהא כולי ויש עוד להבחין כי ביום זה נקרא בפי
עלמא ממהרים לנטוע נטיעות כדי
להרוויח שנת ערלה וע"י מעשה זה מסלק חז"ל יום 'תבר מגל' דהיינו בו אנו
מעל הנטיעה את טומאת הערלה ,וזהו שוברים את הכוח המשבר שעד עתה היה
ג"כ בחינת 'תבר מגל' דהיינו שבירת כח בעולם כוחות מקצצים ומשברים וזורעים
הרס וחורבן בעולם והם הנקראים 'מגל'
ההרס שהוא הקלי'. וביום זה מתבטלת ממשלתם והרי זוהי
'תבר מגל' אור התורה
ויש עוד להבחין בענין שמיני שנרמז
בגמרא שהוא 'ריבוי התורה' דמוסיף
יוסיף שהרי הלילות מתארכים ויש פנאי
כלי יום ט"ו באב ’ תיקון הכללי’ האהל שכ
בתשעה באב ,וצער זה נותר על עומדו לעסק התורה – ומזה נלמד כי 'שבירת
משום שלא ניתנו לקבורה ואילו הרוגי המגל' אינה בצורת שבירה רגילה שהרי
ביתר נקברו דוקא בט"ו באב ,וכן בתשעה לא הרווחנו כלום שהרי כח ההרס נותר
באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ על כנו ורק 'שובר את המשבר' אלא
וכל שנה ושנה מתים אנשי 'דור המדבר' בצורה של 'ריבוי אור התורה' וממילא
וסיום הפרשה המצערת קורה בט"ו באב
הרי שט"ו באב הוא תיקון לימי בין כוחות ההרס נמוגים ונמסים מאליהם.
המצרים ששיאם הוא תשעה באב,
והלוחות השניות שניתנו ביוהכ"פ הם ויש לבאר ע"פ היסוד הידוע מכתבי
מתקנות את פגם בין המצרים של שבירת
הלוחות שקרה בי"ז בתמוז ,וזה הקשר האר"י שקודם בריאת העולם שבעה
בין שני הימים הנפלאים הללו שמסמלים מלכין קדמאין נחרבו ואח"כ בא המלך
השמיני 'הדר' שריפא וחבש את כל
תיקון והתחלה חדשה. השברים של העולם ולפיכך עלינו לרפא
את השבר של השבעה מקרים רעים
ונראה שזה מה שרצו בנות ירושלים שקרו בעולם ואלו ששת הענינים
שהוזכרו בגמרא והשביעי שהוזכר
להורות במחול המשותף שכולן בפע"ח ,ואח"כ נשתדל להרבות ולהגביר
בבגדי לבן אחידים ,שכל אחת שואלת חיילים בתורה וזהו המלך השמיני שהוא
מחבירתה להעיד על האחדות שכולנו
עוברים למצב של 'רשות היחיד' ולכן המתקן והמרפא.
ארבע כתות של בתולות איכא כנגד ארבע
אותיות השם יקוק המתאחדות ביום זה הקשר בי יו הכיפורי
לט"ו באב
ועי' בפע"ח בענין ט"ו באב.
ויש לעורר כי המשנה כרכה יחדיו את
ובתפארת ישראל כתב וז"ל :התכוונו
יום הכיפורים יחד עם יום ט"ו באב
להקב"ה שנקרא בחור בשיר ונראה לבאר בזה כי באמת יום הכיפורים
השירים כולו ,דנאמר "בחור כארזים" שא תיקן את חטא שבירת הלוחות שהחל
נא עיניך מה אתה בורר לך ,ר"ל איה בי"ז בתמוז שהוא שייך לסוגיית תשעה
אומה קדושה בעולם כאומה זו ,אל תתן באב שזה מתחיל את בין המצרים וזה
עיניך בנוי ,דאע"ג שחטאו לפניך תתן חותמם ,ולדברינו ניחא כי בט"ו באב
עיניך במשפחה ,בניך בני בחוניך הם ,בני מצינו כפרה ותיקון של דברים שקרו
אברהם יצחק ויעקב ,שקר החן של שאר בתשעה באב – שהרי ביתר נחרבה
א .וחידש לי הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א בשם אביו הגאון שליט"א בשם האוהב ישראל
מאפטא שט"ו באב זה רמז לאות הט"ו מהא"ב שזה האות ס' שהיא עיגול שלם ומרמזת על
השלימות והחיבור וזה גם ענין המחולות שהיה ביום זה ועפ"ז ביאר שלכן הגמ' אח"כ כותבת עתיד
הקב"ה לעשות מחול לצדיקים שגם שם יהיה אחדות ולכן זה קשור לענין ט"ו באב.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search