מלאכת מחתך האהל עא כלי
בלשון הר"מ ,עכ"ל המנ"ח .ולמדנו מחתך שייכא בכל מקום שאדם מקצץ
מדבריו יסוד עצום שהמחתך בפס"ר – בצורה מדויקת או שמא אך ורק
אין בו איסור כלל ,דלא שייכא מלאכת שמשתמש בחיתוך ע"מ 'ליצור את
החתיכה' אך אם תהיה בידו חתיכה
'מחתך' בלא כוונה. מוגמרת ורק רוצה לשפרה ולכן מקצצה
במידה ואת מה שנחתך משליך לאשפה –
קיצור הלכות מחת ממילא אין בזה מחתך אלא רק זהו 'גמר
מלאכה' של העור ,ודמיא למלאכת ממחק
ובשו"ע לא מצינו בפירוש שיתייחס שמוריד שכבה מן העור ועכ"ז לא ייחשב
כמחתך כיון שרק רוצה לשפר את
למלאכת מחתך אך במשנ"ב סי'
שכב סיכם בקצרה את הלכות מחתך, החתיכה הקיימת.
ובתחילה הביא את דברי הרמב"ם הלכות
שבת )פי"א ה"ז( וז"ל :המחתך מן העור וזוהי חקירה עם נפק"מ גדולה – שהרי
כדי לעשות קמיע חייב ,והוא שיתכוין
למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה דנו האחרונים האם יש 'מחתך'
שהיא מלאכה ,אבל אם חתך דרך הפסד בפותח פקק ותוך כדי פתיחה משחרר
או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או בצורה מדויקת טבעת המחוברת לפקק
כמשחק הרי זה פטור ,הקוטם את הכנף -והרי כאן מיירי בחיתוך שאיני צריך את
הרי זה תולדת מחתך וחייב ,וכן המגרד הטבעת שהגבילה את השימוש בפקק,
ראשי כלונסות של ארז חייב משום וכן יהיה בפתיחת לשונית של פחית
מחתך ,וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ בצורה מדויקת מאד אך עכ"ז -איני צריך
מן העצים או חרש מתכת מן המתכות את הלשונית ,וכן יהיה בפתיחת קופסת
חייב משום מחתך ,הנוטל קיסם של עץ שימורים ע"י 'פתיחה קלה' ומדוייקת
מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח מאד אך איני נצרך לטס המתכת הנשלף
בפתיחה – ובכל זה החקירה היא אם
בו את הדלת חייב ,עכ"ל הרמב"ם. במלאכת מחתך אזלינן בתר עיקר הכלי
שנחתכה ממנו החתיכה ואז יש בכאן
ואח"כ לימד עוד שני יסודות בדיני מחתך או שמא נלך אחר החתיכה עצמה
ובה לא שייך מחתך כיון שאינו חפץ בה
מחתך וז"ל המשנ"ב: ודמיא להוראת הרמב"ם )פי"א ה"ז( וז"ל:
אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה
אין מלאכת מחתך שייך באוכלין וכמו למדתו אלא כמתעסק או כמשחק הרי זה
פטור ,עכ"ל .וכתב במנחת חינוך )פרשת
שכתבנו לעיל בסקי"ב. יתרו מצוה לב( וז"ל :הכלל דמלאכה זו
אינה רק במתכוין למדה ובלא כוונה ל"ה
אם מלאכת מחתך הוא דוקא בכלי או מלאכה כלל ול"ש פס"ר כי המלאכה
אינה מלאכה רק במתכוין למלאכה עיין
אפילו ביד עיין במה שכתבנו בבה"ל
דתלוי בכל דבר לפי ענינו דדבר שדרכו
לחתכו דוקא בכלי אין חייב כ"א בכלי
ודבר שדרכו להפרידו ביד חייב ג"כ
אפילו ביד ומסתברא דאיסור דרבנן יש
האהל מלאכת מחתך כלי עב
ד .מידת ושיעור החיוב גם הוא משתנה – בכל גווני וכמו שכתבנו בבה"ל ע"ש.
החותך קיסם בסכין לחצות בו שניו חייב
בעור השיעור הוא 'כדי לעשות קמיע' בזה משום תקון כלי לדעת הרא"ש ולדעת
אך יש דברים שיתחייב המחתך אפילו הרמב"ם משום מחתך ואפשר דחייב
בכל שהוא. לדידיה שנים ,עכ"ל.
ה .אין מחתך באוכלין. ועוד גדר מצאתי במנחת חינוך )פרשת
ו .מלאכת מחתך שייכת רק בכוונה ולכן יתרו מצוה לב( וז"ל :הקוטם את
הכנף ה"ז תולדת מחתך ערש"י דע"ד
חייב אך ורק אם יתכוין לחיתוך ,אבל ע"ב הקוטם שחותך ראשו וכאן ל"ש
ללא כוונה אין משמעות למעשה שיעור קמיע וחייב בכ"ש כדרך הקוטם,
עכ"ל .הרי דבמחתך עור זהו כדי לכתוב
החיתוך. קמיע אך שיעור זה משתנה לפי הענין
ובמלאכה שיש בה חשיבות בכל שהוא -
מחת את העור
חייב בכ"ש.
וניהדר אנפין לחקירה דידן אם מלאכת
ולסיכום דיני מלאכת מחתך:
מחתך היא דוקא ביצירת
החתיכה או אפילו בתיקון חתיכה א .שייכא בכל חומר וצורה בין רך כעור
והשיירים אזלי לאיבוד -בפרק שביעי
ממסכת שבת )עג (.הובאו שבע מלאכות ובין קשה כמתכת.
בתיקון הספר -הצד צבי ,השוחטו,
והמפשיטו ,המולחו ,והמעבד את ב .רק אם חתך במידה מדוייקת – בין לפי
עורו ,והממחקו ,והמחתכו ,עכ"ל.
וכאן אין הדבר מוכרע אם מיירי במחתך מדידה ובין לפי השערה ובלבד
חתיכה מדוייקת מעור גדול או שמא שירצה דוקא כפי שקוצץ.
מקצע בחיתוך מדוייק את שוליה של
חתיכת העור המוכנה .וכיון שדין מחתך ג .כלי העבודה שאיתו מחתך נקבע לפי
שייך בכמה וכמה שימושים מצויים
ראיתי להאריך בו מעט ,ולחקור מהו צורת הפעולה כגון דבר שדרכו בגירוד
יתחייב בגירוד ,וכן דבר שדרכו בחיתוך
גדר המלאכה. יתחייב בחיתוך ואפילו דבר שדרכו
לקטמו ביד – יתחייב הקוטמו ביד.
א .ובגמרא שבת )עה (:תמהו בזה"ל :היינו מולח והיינו מעבד! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו:
אפיק חד מינייהו ועייל שירטוט ,ע"כ .וברש"י שם ד"ה ועייל שירטוט -לפי שדרך הרצענין כשהוא
בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ,ואחר כך מעביר הסכין
דרך השירטוט ,וכן בעורות המשכן כשחתכום ,ע"כ .רמב"ם שבת פרק יא הלכה יז וז"ל :המשרטט כדי
לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב ,חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי
שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט ,וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה ,ואחד
המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב ,עכ"ל.
עג האהל מלאכת מחתך כלי
ראוי ,וגם מן הקנה אורג כובעים ,ועושה סלית סילתי
כובעים מכנפי עוף בלא שיער ,עכ"ל.
ולכאורה יש לדקדק כי החיוב הוא אפילו ובגמרא שם ) עד (:אמר רב מנשה :האי
אם אינו צריך כלל את הנוצה הדקה ליתן
בכר וכסת אלא רק רצונו להכין נוצה מאן דסלית סילתי -חייב משום
לצורך הכנת כובע ולצורך זאת הרי הוא טוחן .אמר רב אשי :אי קפיד אמשחתא -
מחתך את הנוצות – וא"כ יש בידינו ראיה חייב משום מחתך .וגם מכאן אין להביא
לחיוב מחתך גם כאשר מקציע ע"י חיתוך ראיה דהא בפשטות מיירי בנוטל חתיכת
עץ גדולה ומקצץ ממנה חתיכות חתיכות
'חתיכה קיימת'. בגודל שוה – והחיוב הוא על החתיכות
קנה חלק – לחייב משו הנחתכות בצורה מדוייקת.
'ממחק'
קוט כנ
ויש לדחות ,שכל מאי דהוצרך רש"י
וכן מצינו בגמרא )עד (:תנו רבנן :התולש
לומר שגם צורך לסלק את הנוצות
מקנה הנוצה לצורך כובעים רק ע"מ את הכנף ,והקוטמו ,והמורטו -חייב
לבאר מדוע יש חיוב 'ממחק' בתלישת שלש חטאות .אמר רבי שמעון בן לקיש:
שאר הנוצות המדובקות ע"ג הקנה שהרי תולש חייב משום גוזז ,קוטם חייב משום
אין שום סיבה לחיוב ממחק אם אינו צריך מחתך ,ממרט חייב משום ממחק ,ע"כ.
את קנה הנוצה ,וכן מצאתי שהקשה ופירש רש"י שם וז"ל :התולש את הכנף -
בריטב"א וז"ל :ולא נהירא דא"כ שהוא נוצה גדולה מן כנף העוף .והקוטמו -
משליך הקנה שהוא ממחק בו היאך יהא לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק,
חייב משום ממחק והלא אינו צריך למחק וראוי להניחו בכר וכסת .והמורטו -לצד
כלל ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן
והנכון כפירוש אחר שפרש"י ז"ל כי מן ומכאן ,ומשליך הקנה ,ונותן השיער בכר
הקנה עושים כובעים בלא שיער כמו וכסת .משום מחתך -דקפיד לחתוך עד
שנוהגים במקצת מקומות ,ע"כ .וא"כ מקום שהוא ראוי ,וגם מן הקנה אורג
נאמר כי לא בא רש"י להשמיענו שיש כובעים ,ועושה כובעים מכנפי עוף בלא
צורך בחיתוך הנוצות למען 'מחתך' בקנה
הנוצה כיון דשם לא שייך כלל איסור שיער ,עכ"ל.
מחתך ,אלא הוצרך להשמיענו כי יש צורך
בקנה חלק ע"מ לחייב חיוב 'ממחק' ומתחילת דברי רש"י שלמד כי החיוב
בתלישת הנוצות מהקנה. על החיתוך הוא דוקא משום
שקצץ את קצה השערה עדיין אין להביא
ויש להכריח כך מדברי הגמרא שם ) עד(: ראיה לכאן ולכאן משום שברור שבזה
איכא חיובא לכ"ע ואפילו אם אינו צריך
אמר אביי וז"ל :האי מאן דעבד לחתך את הנוצה עצמה ,אבל אם נעיין
חלתא -חייב אחת עשרה חטאות ,ע"כ. בסוף דברי רש"י שכתב וז"ל :משום
מחתך -דקפיד לחתוך עד מקום שהוא
האהל מלאכת מחתך כלי עד
האם יש בו משום טוחן או מחתך וז"ל: וביאר רש"י וז"ל :חלתא -כוורת של
ולענין הספק השני אף על פי שדומה בצד קנים .חייב אחת עשרה -זומר הקנים
מה למלאכות רבות כגון טוחן ודש וגוזז והוא צריך להם -חייב משום קוצר
וחותך אין דמיונו שוה והטעם שהטוחן ומשום נוטע ,אספם יחד -הרי זה מעמר,
הוא צריך לדבר הנטחן כמו המחתך ירק בירר יפות -הרי זה בורר ,החליקן -הרי
תלוש והנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהם זה ממחק ,עשאן דקות מאחת שתים או
או השף לשון של מתכת שצריך לאותה שלש -הרי זה טוחן ,חתכן במדה -הרי זה
שיפה כל אלו ודומיהן הוו תולדה דטוחן. מחתך ,הסיך השתי -הרי זה מיסך ,ארג
ובפרק כלל גדול דף ע"ד ע"ב אמר רב אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו -
מנשה האי מאן דסלית סילתי פירוש הרי עושה שתי בתי נירין ,ארג -הרי זה
שחותך עצים דקים להבעיר האש חייב אורג ,חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם -
משום טוחן וודאי שצריך שיהיו בם הרי זה מכה בפטיש ,כדאמרינן לקמן
שיעור לבשל ביצה קלה שכל שיעורי )עה (:האי מאן דשקיל אקופי מגלימי -
המלאכות אנו לומדים אותם מדין חייב משום מכה בפטיש ,הרי אחת
ההוצאה .אמר רב אשי ואי קפיד עשרה ,עכ"ל .ןברור ומובן מדוע יש חיוב
אמשחתא דהיינו שחותכן במידה חייב מחתך בקוצץ הקנים במידה ,אך יש להבין
משום מחתך מפני שמחתך העור מקצצו מדוע בחותך לאחר אריגתה כדי להשוותם
במדה .אם כן בנידון דידן נקוט מיהא -הרי זה מכה בפטיש ,ואין לחייב גם
שכיון שאינו צריך לגוף החיתוך אינו משום מחתך – והרי חתכן במידה ,אלא
חייב משום טוחן .וכו' ...ולמחתך נמי לא ע"כ הביאור הוא שכיון שהכוורת כבר
דמיא שהמחתך צריך שיהיה בהשערה קיימת ואין צורך בחתיכות הנקצצות –
ובמדה אותו דבר הנחתך כדמייתינן לעיל הרי שפעולה זו ,מדויקת ככל שתהיה,
ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך. אינה נחשבת כפעולת 'מחתך' אלא מכה
וזה לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות שבת
המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב בפטיש בלבד.
והוא שיתכוון למדת ארכו ומדת רחבו
ויחתוך בכונה שהוא מלאכה אבל אם דרכי נוע' – המחייב' הוא
חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא הצור בנקצ
כמתעסק או כמשחק פטור עד כאן לשונו.
הרי שצריך שיכוין למדת החתך בהשערה ומצאתי שבשו"ת דרכי נועם) חאו"ח
סימן יג( חקר בדין החותך
ומקצר את הפתילה בקציצה מועטת -
ב .רבי מרדכי הלוי כיהן כאב"ד בקהיר למעלה מארבעים שנה .הוא חיבר שו"ת דרכי נועם ,הוא הראשון
שהתיר עישון טבק ביו"ט והתיר לעשן גם בתענית )בשו"ת דרכי נועם או"ח סי' ט'( ואחריו דנו בנושא
זה פוסקים רבים ,אף בנו ,ר' אברהם ,היה משיב גדול ,ותשובותיו נדפסו בספרו גינת ורדים .ר' מרדכי
נפטר בשנת ה"א תמ"ה.
מלאכת מחתך האהל עה כלי
המסתת את האבן אינו מקפיד על היוצא ואין לומר דאף על פי שמה שחתך מן
ממנו כלל ,עכ"ל. העור אינו בהשערה אם הוא משוער
לתקן את העור שנחתך ממנו שיהיה
גירוד או גירור חייב משום מחתך דהא ליתא שמדת
החיתוך צריכה שתהיה בגוף המחותך
אלא שיש להקשות מדברי הרמב"ם לא בנשאר מן המחותך דומיא דכלהו
אבות שצריך שהשיעור יהיה במה
)שבת פרק יא הלכה ז( וז"ל :וכן שנעשה באותה מלאכה לא במה
המגרד ראשי כלונסות של ארז חייב שנשאר שלא נעשה בו שום מעשה.
משום מחתך ,עכ"ל .והעיר בזה במגיד ואם חתך מן העור בלא כונת העור
משנה וז"ל :וכן המגרד וכו' .הנוסחא המחותך אלא לתיקון העור שנחתך
המדוקדקת בגמ' )שם ע"ה( המגרד ראשי ממנו אז חייב משם אחר והיינו משום
כלונסות בשבת חייב משום מחתך ולא מתקן דהיינו תולדה דמכה בפטיש
המגרר ברי"ש .וכן נ"ל מוכרח מדברי שהוא גמר תיקון המלאכה כמו כן גמר
רבינו שכתב למעלה פ' עשירי והמגרר כל תיקון העור הוא שיחתוך מותרות שבו
שהוא חייב משום מכה בפטיש וכן עיקר
שהרי המגרר במגרה קודח ונוקב הוא ולהשוותו ,עכ"ל.
אבל כאן הוא מגרד וכן הביאהו בערוך
ופירש"י ז"ל מגרד ראשי כלונסות שיהיו הראת לדעת כי המחייב במלאכת מחתך
שוין וחדין ,עכ"ל. היא התיקון 'בחתיכה הנחתכת'
דהיינו אדם נוטל עור גדול וגוזר ממנו
ומשמע מלשון 'מגרד' שהיו הכלונסאות חתיכה מדוייקת המיועדת לקמיע ,אך אין
קשר בין מחתך לאדם הנוטל עור לקמיע
מוכנים אך אינן מחודדים ,ועתה ומשווה את הפינות ומקציעם – שזה
בא לחדדן ונמצא מתחייב משום מחתך
ואף שכל פסולת החידוד אין בה סרך קשור למלאכת מכה בפטיש.
מחתך שהרי היא אזלא לאשפה ,וא"כ
איכא ראיה שיש לחייב גם על מקציע מסתת אב – פירוש קדמו
ומיישר חתיכת עור במידה מדוייקת. ומצאתי ראיה נפלאה לשיטת הדרכי
ונראה שנהיה מוכרחים לבאר בדעת נועם מדברי הפירוש קדמון על
הרמב"ם ) הלכות שבת פ"י הי"ח נדפס במהדורת
הפירוש קדמון דלא כדברי המ"מ פרנקל( שהורה הרמב"ם וז"ל :המסתת את
אלא יש לגרוס 'המגרר' דוקא ,ופירושו האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש,
דחותך כלונסאות במידה וזאת ע"י כלי ע"כ .ותמה בפירוש קדמון מדוע לא
הנקרא 'מגירה' שהוא מסור ולכן הפעולה חייבוהו משום מחתך וכתב וז"ל :וי"ל
נקראת 'גירור' וממש כדין המפורש דמחתך אינו חיב אא"כ נתכוין שיהא
בגמרא לגבי סלית סילתי וקפיד הדבר הנחתך יהיה לו מדה ידועה אמנם
אמישחתא ,ואין להקשות ]כפי שהקשה
המ"מ[ ממאי ששנה הרמב"ם )פרק י הלכה
האהל מלאכת מחתך כלי עו
בגירור ראשי כלונסאות דמיירי בחותכן טז( וז"ל :המכה בפטיש הכאה אחת חייב,
באמצע בצורת גירוד ועי"ז מרויח וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי
פעמים -גם שאחר הגירוד יש בידו שני זה תולדת מכה בפטיש וחייב ,כיצד
קרשים חתוכים ,וגם מחודדים והיה לי המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה
הו"א שכיון שעושה בדרך גירוד לא אפילו מקצת הצורה והמגרד כל שהוא
יחייב על 'מלאכת מחתך' קמ"ל דגירוד והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין
בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה
בכלל חיתוך. בפטיש וחייב ,וכל פתח שאינו עשוי
להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו,
כפות תמרי – מיעוט ענבי הדס עכ"ל .דלפי גירסא דידן ברמב"ם היא
גופא ראיה לשיטתי -דמיירי במגרד ראשי
אלא שבכפות תמרים מסכת סוכה )לג(: הכלונסאות ואה"נ התם שהכלונס מוכן
ורק מחדדו – חייב רק משום מכה בפטיש.
כתב וז"ל :ת"ר אין ממעטין בי"ט
כו' והא קא מתקן כו' .יש לחקור הך מתקן ולסיכום :המ"מ גרס במלאכת מכה
מנא תולדה דאיזו מלאכה היא ויראה
דאפשר לומר שהיא משום מכה בפטיש בפטיש 'מגרר' וממילא
וכן מתבאר בהרמב"ם פכ"ג דשבת הוקשה לו היאך במלאכת מחתך יתחייב
דמתקן כלי חייב משום מכה בפטיש ועוד על גירור ולכן גרס ברמב"ם 'מגרד' אך
יראה דממעט ענבי הדס הוי תולדה לפי דברי הפירוש קדמון חובה לגרוס
דמחתך שכ"כ רמב"ם פי"א דין ז' במחתך 'גירור' וממילא ניחא גירסא
המחתך מן העור כו' הקוטם כו' ע"כ הרי דידן ברמב"ם דנקיט לגבי מכה בפטיש
דקוטם כנף או קוטם קיסם אמרי' דהיא
תולדה דמחתך והה"נ הכא .אך יש לעמוד לשון 'גירוד'.
ולהתבונן בזה דעמ"ש הרמב"ם הנוטל
קיסם של עץ וקטמו חייב העתיק ה"ה ולולי דמיסתפינא אמינא דבר חדש כי
סוגית הגמרא דפרק המביא כדי יין )דף לג(
באמת אפילו לרש"י חובה
להצטרך לחתיכה הנחתכת והחיוב
ג .רבי משה ב"ר שלמה אבן חביב נולד בשנת תי"ד בסלוניקי שביוון ]אז חלק מטורקיה[ למשפחה
מיוחסת מצאצאי בעל הנמוקי יוסף .בגיל צעיר עבר ללמוד בישיבות ירושלים ,ולאחר שנים מעטות
נשא לאשה את בת רבו רבי יעקב ישראל חגיז .לאחר שנפטרה נשא את אחותו של הראשל"צ רבי משה
גלנטי ]המג"ן[ כבר בצעירותו נחשב בין גדולי ירושלים ,ונשא ונתן בהלכה עם רבי חזקיה דה סילווה
בעל 'פרי חדש' ועם רבי אפרים נבון בעל 'מחנה אפרים' ועוד .במשך כמה שנים שימש כשד"ר של
ירושלים ,ולאחר פטירת גיסו הרב המג"ן בשנת תמ"ט מונה כראשל"צ תחתיו .מספריו 'גט פשוט' על
שו"ע הלכות גיטין 'עזרת נשים' בענין תקנת עגונות ,וספר 'שמות בארץ' הכולל בתוכו שלשה ספרים
'יום תרועה' עמ"ס ר"ה 'תוספת יוה"כ' עמ"ס יומא 'כפות תמרים' עמ"ס סוכה ,ספר השו"ת שלו טבע
בים אך נותרו ממנו תשובות שנדפסו בשם שו"ת 'קול גדול' מהר"ם אבן חביב נפטר בגיל צעיר בשנת
תנ"ו ונגנז בהר הזיתים ושם מצבתו עד היום.
עז האהל מלאכת מחתך כלי
מדוע אינו מתחייב משום מחתך ,אלא ותמה על הרמב"ם יע"ש ,עכ"ל .וברור
ע"כ יש לבאר כדברי הדרכי נועם שכיון שהמחתך כאן חוזר על ההדס עצמו ולא
שמשליך את החלק הנקטם ומשתמש על הענבים דהרי 'אין מחתך באוכלין'
בעיקר הזמורה – ממילא אין בזה מחתך. ונמצא כי הכפו"ת ס"ל דאין צורך
שהחיתוך יהיה בחתיכה אלא אפילו
קושיא חזקה – נוקב חבית
בעיקריות החפץ.
ועוד עורר בזה הרב ר' יהודה יו"ט
קושיית הטל אורות –
זלזניק שליט"א מסוגיית נקב קטימת זמורה
בחבית שלא מצינו מי שיחייב משום
מחתך ואף שברור שהנוקב נקב הרי ובטל אורות אחר שהביא את שתי
פעולתו היא מדודה ומדויקת ]ובפרט
לשיטת המרדכי שהובאה בב"י סי' הסברות הקשה ע"ד הכפו"ת
שי"ד שהתיר להרחיב נקב שנסתם[ מהגמרא בשבת )קכה (:זמורה שהיא
ומפורשות ביאר רש"י בשבת )קמו .ד"ה קשורה כו' .קשורה -אין ,לא קשורה -
אוסופי( שמרחיבו ,ויש כאן משום גמר לא ,לימא מתניתין דלא כרבן שמעון בן
מלאכה ,עכ"ל .אלא ע"כ לבאר כי כיון גמליאל ,דתניא :חריות של דקל שגדרן
שאין לי צורך בפסולת הנופלת משיירי לעצים ונמלך עליהן לישיבה -צריך
הניקוב – היא גופא סיבת הפטור – לקשור ,רבן שמעון בן גמליאל אומר :אין
דמחתך צריך שיצטרך את הנחתך צריך לקשור .אמר רב ששת :אפילו תימא
מהחבית ואין דין 'מחתך' בעושה נקב רבן שמעון בן גמליאל ,הכא במאי עסקינן
-במחוברת באביה - .אי הכי קא משתמש
עגול ומדויק בחבית קיימת. במחובר לקרקע! -למטה משלשה .רב
אשי אמר :אפילו תימא בתלושה ,גזירה
'מחת 'במילת ספק נפל שמא יקטום .ופירש רש"י )ד"ה גזירה שמא
יקטום( וז"ל :שמא למחר תהיה לו ארוכה
ולפי יסודו של הדרכי נועם שאין חיוב ויקטמנה ,מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום,
ונמצא עושה כלי ,וחייב משום מכה
מחתך אם אינו צריך את החתיכה בפטיש ,עכ"ל .וכ"כ הרמב"ם בהלכות
הנחתכת תורצה לי קושיא שהיתה עמדי שבת פכ"ג ה"ז וז"ל :זמורה שהיא
כמה עשרות שנים בגמרא שבת )קלו(. קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת ,ואם
שחקרה הגמרא היאך מלים תינוק בריא אינה קשורה אין ממלאין בה גזירה שמא
בשבת והרי יש לחוש שמא נפל הוא וז"ל יקטום אותה ויתקנה ,עכ"ל .ויש להבין
הגמרא :מימהל היכי מהלינן ליה? -אמר
רב אדא בר אהבה :מלין אותו ממה
ד .מלשון השו"ע בסי' תרמ"ו ס"ב 'שהוא כמתקן' ]וכך לשון הרמב"ם[ מבואר כי השו"ע ס"ל דהאי
תיקון הוי דרבנן וכשיטת התוס' )יומא לד :ד"ה הני מילי( אך יש ראשונים דס"ל דהוי המיעוט
מדאורייתא )מרדכי תשיז ,מאירי שבת כט :רא"ש שבת פי"ג ס"א( וכך סובר הכפות תמרים.
האהל מלאכת מחתך כלי עח
וא"כ יש רצון למולו בצורה מדוייקת נפשך; אם חי הוא -שפיר קא מהיל ,ואם
ממה נפשך – אם חי הוא רוצה למולו אך לאו -מחתך בבשר הוא .ואלא הא
אפי' אם מת הוא הרי רצונו לחתך את דתניא :ספק בן שבעה ספק בן שמונה -
ערלתו ולכאורה הרי זהו איסור דאורייתא אין מחללין עליו את השבת ,אמאי?
של 'מחתך' אבל לשיטת הדרכי נועם הכל נימהליה ממה נפשך! אם חי הוא -שפיר
ניחא – שכיון שאין לו צורך בערלה הרי קא מהיל ,ואם לאו -מחתך בבשר הוא!
-אמר מר בריה דרבינא; אנא ורב נחומי
שאיננו מחתך. בר זכריה תרגימנא :מימהיל -הכי נמי
מהלינן ליה ,לא נצרכה אלא למכשירי
תוספות – המחייב הוא על מילה ,ואליבא דרבי אליעזר ,ע"כ .וכן
הנשאר נפסק ברמב"ם הלכות מילה )פ"א הי"ד(
וז"ל :מי שנולד בחדש השביעי לעבורו
אבל מצינו בתוס' )שבת עה:ד"ה והמסתת( אם נולד שלם הרי זה ולד של קיימא
ומלין אותו בשבת ,ספק בן שבעה ספק
וז"ל :אבל משום מחתך וממחק לא בן שמנה מלין אותו בשבת על כל פנים,
מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא
ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שידחה שבת ,ואם בן שמנה הוא הרי זה
שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם
מסתתי האבנים ,ר"י וכן ריב"א ,עכ"ל. הוא בן שמנה ,עכ"ל .והנה בשיטה
ומוכח מדבריהם דס"ל דהמחייב הוא על מקובצת חידש כי יש בכל מילה איסור
הדבר המסותת ולא אכפת להו בדבר קוצר ועפ"ז הקשה בספר דבר אברהם
)ח"א סי' כ"ג סק"א( מדוע לא ניחוש הכא
הנחתך וממש כסברת הכפו"ת. לאיסור קוצר עיי"ש במה שחידש ,ועוד
מצאתי שהקשו האחרונים שהרי ערלת
ויש לבאר את יסוד התוספות שכל דבר בשר מת היא מוקצה ותירצו שמוקצה
דרבנן והיקלו בספיקו ,אך לי הוקשה
שראוי כמות שהוא לשימוש ורק היאך לא חשו לאיסור 'מחתך' שהרי אין
מייפהו ע"י חיתוך – בזה אין אומרים לך מחתך במידה יותר מזה ואפילו שיהא
מחתך כיון שפעולת מחתך חייבת ליצור נפל – וכי לא מלינן הנפלים ,והרי
איזשהוא כלי – או כלי בעיקר או כלי מפורשות פסק השו"ע )סי' רסג ס"ה( וז"ל:
בטפל ,אבל לא 'פעולת ייפוי גרידא' תינוק שמת קודם שיגיע להיות בן
ולכן באבן מסותתת ורוצה רק לייפותה שמונה ,מלין אותו על קברו בצור או
ע"י עבודה מדוייקת אין לחייב משום בקנה ואין מברכין על המילה .אבל
מחתך ונראה שכך תוספות יבארו גם משימים לו שם ,לזכר שירחמוהו מן
בכוורת שחייב רק משום מכבפ"ש שהרי השמים ויחיה בתחיית המתים ,עכ"ל.
היא מוגמרת ורק רוצה לייפותה ,ועפ"ז
ניחא דברי הכפות תמרים שחידש כי
הקוטם ענבי הדס חייב משום מחתך –
כיון שאין זה 'ייפוי ההדס' אלא תיקון
ממש בהדס.
מלאכת מחתך האהל עט כלי
במלאכת מחתך ,ומכה בפטיש אין לחייב ג' דרגי יצירה ,תיקו וייפוי
דהא גמר המלאכה של הפקק לא חל
בפתיחה אלא דוקא בהנחה ע"ג הבקבוק ונמצא כי יש בידינו שלש דרגות:
במפעל כי לכך נוצר ,ובפרט שיש להוסיף
את סברת המנחת חינוך שחידש כי א .יוצר חתיכה חדשה מתוך חתיכה
במלאכת מחתך לא שייך פס"ר. גדולה – זה לכל השיטות נחשב
מחתך.
תחיבת נר עבה לפמוט
ב .מתקן ומגמר 'סרח עודף' מתוך
ובשמירת שבת כהלכתה פי"ג סע' מ"ח
חתיכה קיימת בצורה של סילוק
אסר לתחוב נר עבה לתוך חתיכות קטנות עודפות ואין לו שום צורך
פמוט מדין מחתך ,אך כתב שם בהע' בחתיכות הנקצצות – בזה נחלקו
קנ"א וז"ל :ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך הראשונים והאחרונים הפירוש קדמון
זצ"ל דיתכן דאע"ג דצריך לתחוב בכח ודרכי נועם ס"ל דלית בזה מחתך משום
מ"מ כיון שזה דרך שימושו ולא ע"י הכנה שלא תיקן בחתיכות הנקצצות ,אך התוס'
מוקדמת אין זה בכלל מחתך וכיון והכפו"ת יחייבו משום מחתך כיון שתיקן
שעושה רק כלאח"י אפשר דיש להקל,
עכ"ל .ונראה דהיא גופא סברת המנחת בחתיכה עצמה.
חינוך שחידש כי במלאכת מחתך לא שייך
פס"ר ,ועתה נאמר כי יש להוסיף צדדים ג .חתיכה גמורה ומתוקנת אך מחתך בה
לקולא מכח שיטת הרמב"ם ואין לאסור
משום מכה בפטיש שהרי אינו פועל שום לייפותה – בזו לכ"ע לית מחתך.
דבר משמעותי בנר ואפילו אינו מייפהו -
פתיחת לשונית של פחית
אלא רק מקבעו ע"ג הפמוט.
למעשה אין אפשרות להתיר פתיחת
רבינו פרחיה – המחייב הוא על
'פעולת ניקוי' דוקא פחיות משום שיש לנו את דעת
התוספות ,ולשיטתם כיון שאין זה 'ייפוי
אך גילה ה' עיני ומצאתי באר מים הפחית' הרי מתחייב משום מחתך ואפילו
להרמב"ם דס"ל דאין כאן מחתך – עכ"ז
בדברי רבינו פרחיה) שבת עה(: איכא בהא איסור מכה בפטיש ,אך הועלנו
כלונסאות .המקום שמתקנין אותו בחצים בכל זה למצוא היתר לפתיחת פקקים
דלית בזה מחתך בטבעת המחוברת משום
שלהרמב"ם אין מחתך ואפילו להתוס'
אפשר דס"ל כהרמב"ם בהא דלית פס"ר
ה .רבי פרחיה ב"ר נסים היה מחכמי מצרים בתחילת האלף השישי היה גיסו של ר' אברהם בן הרמב"ם,
ולמד בבית מדרשו עמו ועם תלמידי הרמב"ם האחרים .בפירושו על הרי"ף מסכת שבת הוא מצטט
מפירושו של הרמב"ם על המסכת ,ומבהיר את שיטת הרמב"ם בסוגיות רבות .כמו כן הוא מביא הרבה
מקורות מתורת הגאונים.
האהל מלאכת מחתך כלי פ
של עץ לתת עליו חץ של ברזל :המסתת כיצד לבאר מדוע המסתת את האבן אינו
חייב משום מחתך: את האבן .עשהו גזית .חייב משום מכה
א .הפירוש קדמון ביאר בדעת הרמב"ם בפטיש .ואומר רבינו משה בפירושו ,יש
להקשות אמאי המסתת את האבן אינו
כי המסתת הוא מסלק בליטות חייב משום מחתך .ואמר ז"ל שדקדק הרב
מהאבן ע"מ לרבעה בצורה מדוייקת רבינו יהוסף רבו ,ואמר הכי הוא טעמא,
ועכ"ז פטור משום שאינו צריך את דלא מחייב משום מחתך אלא היכא דלא
החתיכות הנקצצות ,ואה"ן אם היה צריך קא עביד מלאכה בגוף אותו דבר שצריך
לחתיכות לצורך חצץ קטן באמת היה לו ,כגון מחתך בעור ,דלא קא עביד
מלאכה בגוף העור שצריך לו אלא קוצץ
חייב משום מחתך.
ממנו חתיכות ,והרחיקן מעל העור שצריך ב .התוספות ביארו כי המסתת אך ורק
'מייפה ומקשט' אבן מרובעת היטב לו אבל בגוף העור שהוא צריך לא קא
עביד מעשה .לאפוקי מסתת באבן שהוא ובאמת אם היה מסלק חתיכות עודפות
עושה מלאכה בגוף האבן ,וחופר בה ע"מ לרבע את האבן היה חייב משום
מחתך. ומשוה פניה כדי שתהיה נכונה לעשות
ג .רבינו פרחיה ביאר בדעת הרמב"ם כי עליה אבנים אחרות בבנין ,שאינו חייב
משום מחתך אלא משום מכה בפטיש.
המסתת עושה מלאכה בגוף האבן ע"מ ונפקא מינה שאם היתה האבן נכונה ופניה
שוות ויש לה קרנות ויוצאות לכאן ולכאן,
לאפשר לה להתחבר עם שאר אבנים ,אבל וסיתת האבן בשבת ,שיהא חייב משום
מחתך דדמי למחתך העור .ועל דרך זו
אם היה מסלק פינות עודפות ע"מ לרבעה
באמת היה חייב משום מחתך.
מיפרש המגרד ראשי כלונסאות של ארז וא"כ סברת הרמב"ם בשיטת רבינו
פרחיה היא הפוכה לגמרי מסברת כשחתך ראשיהן והרחיקן ולא עשה
מלאכה בכלונסאות גופן .זה הוא נוסח הפירוש קדמון בשיטת הרמב"ם ,ועתה
דבריו ז"ל ,עכ"ל .ואף שהוא מחייב על נפל פיתא בבירא דעתה אין אנו יכולים
סילוק חתיכות שאינן נצרכות – עכ"ז לצרף את 'סברת הרמב"ם' בהיתר פתיחת
חידש כי אין חיוב במחתך אם מתקן ע"י פקקים כשאיני נצרך לחתיכה הנקצצת,
הפעולה את האבן עצמה ,עכ"ל .ונמצאו ואף נחמיר גם בתחיבת נר לפמוט
כסברת השש"כ. בידינו שלש דרכים מרבותינו הראשונים
אהל
רועים
•
שיעורים
בהלכות
מחיצה ואהל
סימן שט"ו
פג האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
’מחיצה המתרת’
חידוש! מחיצה המתרת – מחיצת קבע
קושיא גדולה ע"ד רש"י מדופ סוכה
חידוש! אי להתיר 'המש טפח' בדופ שלישית ולא לסוגרה בשבת
מוסי על אהל ומחיצה המתירי
פני יהושע – חילוק בי אהל למחיצה
קושיא גדולה מהגמרא בביצה ע"ד ר"ת
ספרי קודש – כיסוי או מחיצה
חידוש עצו !במקו דלא מהניא מחיצא שרי ע"י 'מחיצת כיסוי'
היתר מחיצה ע"י 'מיגו'
סוגי 'מחיצת מיגו'
'צור במחיצה'
הוראות הפוסקי במחיצה המתרת
חילוק בי מחיצה הגורמת 'הגדרת מקו – 'שינוי בחפצא ,או 'היתר
שימוש' – שינוי בגברא
דחיית קושית החזו"א
מחיצה המתרת שימוש – מחלוקת הראשוני
מחיצת סילוק – רוח מנר ,בי גברי לנשי ,ומחיצת קורונה
מחיצה בי החי למת
'ששת המחיצות'
תוספת על מחיצת סוכה
מי זאת עולה מ המדבר
הלכה למעשה בדי מחיצות מתירות
קשור ותלוי פוקקין בו ואם לאו אין שנינו במסכת שבת )קכה (:פקק החלון
פוקקין בו וחכמים בין כך ובין כך פוקקין
רבי אליעזר אומר בזמן שהוא
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי פד
מכללא דשמואל הוה יתיב בההוא חצר בו .אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל הכל מודים שאין עושין אהל עראי
שקולו גלימא נגודי ליה אהדרינהו רב בתחלה ביום טוב ,ואין צריך לומר בשבת.
לאפיה כו' ושמואל למה ליה למיעבד לא נחלקו אלא להוסיף ,שרבי אליעזר
הכי האמר זה מטלטל עד עיקר המחיצה אומר :אין מוסיפין ביום טוב ,ואין צריך
כו' שמואל לצניעותא בעלמא הוא דעבד לומר בשבת .וחכמים אומרים :מוסיפין
אלמא משמע דאהל דדפנות שרי
למיעבד הכי ורב שהיה מקפיד לאו בשבת ,ואין צריך לומר ביום טוב.
משום עשיית אהל דשרי כדפרישית אלא
הוה קפיד אמאי דהוו מטלטלין גלימא וביאר רש"י וז"ל :שאין עושין אהל
ד' אמות בחצר וקשה דע"כ שייך איסור
אהל אפילו בדפנות כדאיתא בעירובין עראי -לפרוס מחצלת על ארבע
בפרק מי שהוציאוהו )דף מד .ושם( גבי מחיצות או על ארבע קונדסים להיות צל
עשיית דופן סוכה דפריך התם והאמר לאהל מן החמה ,ודוקא גג ,אבל מחיצה -
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הכל לאו אהל הוא ,ושרי לפורסה לצניעות,
מודים שאין עושין אהל עראי בתחילה כדאמרינן עירובין )צד (.בעובדא דשמואל,
ומשני הא בדופן שלישית והא בדופן ופקק החלון דמתניתין – ]הוי למעלה בגג
רביעית אלא נראה לר"ת דשפיר שייך ולא מן הצד] [משום דבנין קבוע הוא
בדפנות אהל היכא דמחיצה מועלת
להיתר ולהכי בדופן שלישית דהויא ומיחזי כמוסיף על הבנין .[
מחיצה ומכשר ליה לסוכה חשיב עשיית
אהל בתחלה אבל דופן רביעית אינה ודקדקו תוספות מדברי רש"י שטרח
אלא תוספת בעלמא הואיל וכבר הסוכה
להעמיד את מחלוקת ר"א ורבנן
היתה כשרה ,עכ"ל. דוקא בגוונא דהוי פקק מלעילא כיון
שיסוד סברתו דלא שייך איסור במחיצה
חידוש! מחיצה המתרת – מן הצד ,ולכן אם היה הפקק מן הצד – לא
מחיצת קבע
היה אוסרו רבי אליעזר.
ויש להבין מדוע הורה ר"ת כי מחיצה
וז"ל התוספות )ד"ה הכל מודים( :פי'
המתרת אסורה ומאי גרמא ליה
לאיסורא והרי מה בינה לבין 'מחיצה בקונטרס דלא אסיר אהל אלא
לצניעות' דלכ"ע שריא וביאר בזה הרב ר' למעלה בגג אבל בדפנות לא כדמוכח
משה וייס שליט"א ביאור נפלא מאד בעובדא דשמואל בכל גגות )עירובין דף
צד (.דאיתמר חצר כותל שנפרצה רב
אמר אין מטלטלין אלא בד' אמות
ושמואל אמר זה מטלטל עד עיקר
המחיצה וזה מטלטל עד עיקר המחיצה
והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא
א .כך גרס המהרש"ל ע"פ דברי התוספות.
ב .זוהי גירסא דידן ברש"י.
פה האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
עליו לדבר שעשאוהו עד דאיכא מחיצה שהרי פשוט וברור שחל איסור מוחלט
דמשוי לה אהל ובלאו הכי לא הוי אהל להעמיד 'מחיצת קבע' וא"כ נראה דסבר
פשיטא דגם בדפנות איכא אהל כדפי' ר"ת שבכה"ג שיש למחיצה כח הלכתי
רש"י שם בהדי' ד"ה בדופן ג' דבשתי להתיר טלטול במקום כגון שהעמיד
דפנות לא הוי אהל וכי משוי לה דופן ג' ברה"ר מחיצות ועשאה רה"י – הרי
משוי לה אהל עכ"ל וכוונתו נ"ל כיון המחיצה נחשבת מעתה כעין 'מחיצת
דסוכה לאו סוכה היא בב' דפנות אף על קבע' שהרי אינה מחיצה 'חסרת משמעות'
גב דאיכא סכך למעלה עד דאיכא ג' נמצא כשאר מחיצות עראי אלא יש בה כח
שהדופן גורם שהסכך שלמעלה אהל הוא
ולא כתב רש"י הכא אלא היכא דפורסה לגרום שינויים משמעותיים.
לצניעות כמבואר בלשונו ואינו גורם
כלום אבל היכא דהמחיצה גורמת להיות קושיא גדולה ע"ד רש"י
אהל כמו בסוכה ודאי אהל הוא וכן פקק מדופ סוכה
חלון דהכא אינו גרם שהבית נגמר על ידו
ובתוך דבריהם הקשו התוספות קושיא
ולכן ס"ל דלא הוי אהל
חזקה על דברי רש"י מהגמרא
וכן נ"ל דס"ל לרש"י דבכל מקום שאינו בעירובין דהתם מפורשות הורתה הגמרא
כי חל איסור להעמיד 'מחיצה המתרת'
נגמר כראוי לדבר שהוא צריך לו בדופן שלישית לסוכה ,ובאמת צ"ב
אלא ע"י המחיצה הוי אהל כגון אי צריך כיצד יישב רש"י את הקושיא מדופן
לעשות צל ואי הוי פורס מחצלת על ד'
קונדיסין לא היה צל אא"כ עשה מחיצות שלישית בסוכה.
סביב הוי אהל עראי ואסור לעשותו כמו
בסוכה שהסוכה צריכה לדפנות והוי אהל וכתב במגיני שלמה) שבת קכה :ד"ה הכל
ה"נ ל"ש ,אבל באין סכך למעלה אפילו
עשה ד' דפנות עראי לאו כלום הוא דאין מודים( וז"ל :פ"ה דלא אסור אהל
אהל לעולם בלא סכך למעלה ומה שנראה כ"א למעלה בגג אבל בדפנות לא וק'
מדברי התו' ז"ל שהיה כתוב בנוסחת דע"כ שייך איסור אהל אפילו בדפנות
רש"י שלהן דחלון דמתני' מיירי בגג ולא כדאי' בעירובין כו' ונלע"ד דמהתם לא ק'
מידי דודאי גם רש"י ז"ל מודה היכא
דאיכא אהל למעלה אלא שאין שם אהל
ג .רבי יהושע השל ב"ר יוסף חריף נולד בווילנא בשנת של"ח .למד תורה אצל חכמי וילנא ולובלין והיה
לתלמידו המובהק של מהר"ם מלובלין ,ונחשב אחד מגדולי החריפים בדורו )ומכאן כינויו( כיהן כרב
בערים שונות ,ולבסוף שימש כרב וכראש ישיבה בעיר קרקא שבפולין .העמיד תלמידים הרבה ,ביניהם
רבי שבתי כהן הש"ך ורבי גרשון אשכנזי בעל 'עבודת הגרשוני' .הוא ידוע בעיקר על שם ספרו 'מגיני
שלמה' ,בו יישב באופן שיטתי כסדר המסכתות את קושיות בעלי התוספות על רש"י )שלפי המסורת
הוא היה מזרעו( .כתב גם את הספר 'מגיני שלמה' בקבלה -ביאור על ספרו של הרמ"ע מפאנו 'עשרה
מאמרות' .לאחר מותו נדפס גם ספרו שו"ת 'פני יהושע' )נינו ר' יעקב יהושע פאלק קרא גם הוא לספר
חידושיו המפורסם על התלמוד 'פני יהושע'(.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי פו
סוכתו – עכ"ז עדיין יש הנאה חלקית מן הצד כמו שכתוב גם בקצת נוסחות
בקיום הסכך וממילא המעמיד דפנות שלנו והקשו דחלון בכל מקום פירושו מן
נחשב רק כמוסיף על אהל עראי ,שהרי הצד באמת גם בעיני יפלא שדברי רש"י
קודם הצבת הדפנות היתה הנאה רק סותרין זה את זה דבסוף מכלתין פי' רש"י
משיעור קטן ,אך עתה כל הסכך משמש גבי מעשה דאביו של ר' צדוק ואבא שאול
למטרת סיכוך והוי כפורס טפח מע"ש בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח
שהיה חור בין שני בתים כמלא אגרוף
שמתיר להמשיך להוסיף על הסיכוך. וסתמוהו בטפיח ומדבריהם למדנו
שפוקקין דלא כר"א א"כ מבואר דר"א
חידוש! אי להתיר 'המש
טפח' בדופ שלישית ולא אסר גם מן הצד ,עכ"ל המגיני שלמה.
לסוגרה בשבת ותורף דברי קדשו כי באמת אין לרש"י
וע"פ יסוד דברי המגיני שלמה יש לומר מציאות של מחיצה המתרת בפני
עצמה אבל אם תיקון המחיצה יגרום
כי הפורס טפח סיכוך מערב סוכות לחלות מחודשת של הסכך הקיים –
ע"ג סוכתו לא יוכל להמשיך לפרוס את ממילא נמצא כי המחיצה גרמה לקיום
שאר הסיכוך ולא יהיה כאן הדין כשאר האהל מלמעלה ,שהרי עד שלא הציב את
פורס טפח מע"ש שנתיר להמשיך לפרוס דפנות הסוכה – לא היתה שום משמעות
את הסכך והחילוק בזה הוא כי בפורס לקיום הסכך ,וע"פ חידוש זה הוסיף
טפח לצל – כבר נתקיימה מקצת מחשבתו לבאר כי לא רק 'הגדרה הלכתית' גורמת
ואיכא מיעוט צל ,וא"כ המשך הפריסה חלות מחודשת של הסכך אלא אפילו
נחשב להוספה בלבד .אבל הפורס טפח באדם החפץ בישיבה במקום מוצל
מסכך סוכה אין לזה שום משמעות ולא ולצורך זה פרס מחצלת אבל מחמת שלא
נתקיימה מחשבתו וא"כ רק בשעה שפרס הציב דפנות – עדיין השמש קופחת
את שאר המחצלת – נתקיימה מחשבתו בתוככי הסככה ואינו יכול לישב שם –
ואיכא סכך סוכה ,והיא גופא דינא וא"כ גם בשבת דעלמא ייאסר להציב
דהאיסור להעמיד 'דופן שלישית' ואף מחיצות ע"מ לבלום את השמש משום
שבזה לכאורה רק מוסיף על דופן שניה שע"י הצבת המחיצות – הסכך מקבל
בסוכה – כיון שכל זמן שלא הוצבה משמעות ,ולולי דב"ק היה מקום לחלק כי
הדופן השלישית אין שום משמעות בסוכה כל זמן שלא העמיד מחיצה
הלכתית לדופן ראשונה ושניה ]ובסוף שלישית אין תועלת כלל בהנאת הסכך אך
השיעור נברר מדוע נאסר להוסיף דופן המסכך לצל אע"פ שעדיין לא הוצללה כל
שלישית גם לדעת המרדכי בשיטת
מהר"ם שהתיר להוסיף על מחיצה
ד .ואמנם לדברי המרדכי בשיטת מהר"ם שנביא בהמשך השיעור נראה ששנתיר להמשיך את סכך הסוכה
ואפילו שפרס רק טפח ולא היה בו להתיר.
פז האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
רביעית ,דבלאו הכי הוי אהל ,והאי המתרת ואף שלא היתה שום משמעות
תוספת בעלמא הוא ,ורבנן לטעמייהו, הלכתית לפריסה זו[ ויש להוסיף ולחדש
דאמרי מוסיפין אהל בשבת ,עכ"ל. ע"פ יסוד זה כי ייאסר עלינו לסגור דלת
ולכאורה יש לתמוה תמיהה גדולה המשמשת כדופן לסוכה ואף שמדין
מדדוע תלה רש"י טעמא דהתירא דדופן 'בונה' לית כאן כיון שכך צורת השימוש
רביעית בהיתר 'מוסיפין על אהל' והרי ואפילו לענין שאר מחיצה המתרת לא
אין שום מציאות של איסור בהעמדת נאסור סגירת דלת עכ"ז נאסור לסגור דלת
מחיצה רביעית וא"צ לטעמא דהוספה, המשמשת כדופן סוכה משום שע"י
אבל לפ"ד ניחא דמיירי בכה"ג דממשיך סגירת הדלת לתתא – 'נוצר' הסכך לעילא.
דופן שלישית כנגד הסיכוך ע"מ להגדיל
סוכתו מדין פסל היוצא מן הסוכה – מוסי על אהל ומחיצה
ועכ"ז שרי ,וקרי ליה רש"י 'דופן המתירי
רביעית' משום שכבר הוכשרה עיקר בנין
הסוכה מעיקר הדין ומעתה כל תוספת והוסיפו לבאר בזה הרבנים הרב ר'
דופן נחשבת כדופן רביעית. יהודה דייטש שליט"א והרב ר'
מוישי רוטמן שליט"א שבמידה ויבנה
פני יהושע – חילוק בי סוכה קטנה כשירה וירצה להוסיף על סכך
אהל למחיצה הסוכה ע"מ להגדילה – אין לאסור בזה
ואף שבזה הרי הוא יוצר סכך המכשיר
ובדברי הפני יהושע מסכת סוכה )טז(: אזור חדש – עכ"ז שרי כיון שנחשבת
הפעולה לתוספת היתר ושריא כדין
מצינו ביאור נפלא מהו החילוק 'תוספת אוהל' ,וכן היה אם סכך הסוכה
היוצר את ההבדל בין מחיצות לבין תקרה עודף כבר מערב יו"ט ורוצה להמשיך את
וז"ל :ולכאורה יש לתמוה במאי נחלקו הדופן כנגד הסיכוך ע"מ להגדיל את
אבות העולם בזה אי שייך איסור אהל סוכתו שנתיר בזה וזו הגדרת 'מוסיף על
במחיצה לבד או לא ותיפוק ליה דאפילו
אי לא שייך איסור אהל אפ"ה שייך ביה מחיצה המתרת'.
איסור בנין דהא אהל גופא לא אשכחן לה
דהוה מלאכה בפ"ע דהא לא חשיב לה והאיר ה' עיני בראיה נפלאה ליסוד זה
בל"ט מלאכות ,וע"כ דתולדה דבונה הוא
וא"כ איסור בנין לעולם חמור מאיסור והוא מתוך דברי רש"י במסכת
אהל לכך נראה דעיקר כוונת רש"י במה עירובין )מד .ד"ה בדופן שלישית( וז"ל:
שכתב בכמה דוכתי דמחיצה בלא גג לאו דבשתי דפנות אין קרוי אהל ,וכי עביד
אהל הוא היינו משום דעיקר החילוק בה דופן שלישית -משוי ליה אהל,
שבין בנין לאהל היינו דלשון בנין שייך ומודו רבנן דאין עושין אהל עראי
בתחילה ,והא דתני מותר -בדופן
ה .ועורר בזה הרב ר' פנחס גוטפרב שליט"א בשם אומרו הרב ר' נתנאל מיסקובסקי שליט"א.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי פח
אפילו בחלון שבמחיצה כיון דפקק זה של בבנין קבוע שמתקיים לימים רבים,
החלון הוי דרך בנין ממש כדמשמע שם משא"כ אהל לגבי בנין הוי בנין עראי,
כל הסוגיא וכן משמע להדיא שם בפרש"י אלא דאפ"ה חייב משום תולדה דבונה
בהך דהכל מודים גופא ע"ש ,אלא משום כיון שדרך אהל בכך ועוד יש חילוק אחר
דרבה בר בר חנה דאמר משמיה דר"י הכל ביניהם דלשון אהל היינו מלמעלה
מודים שאין עושין אהל עראי קאי שמאהיל על האדם ועיקר עשייתו לכך
אפלוגתא דר"א ורבנן בהך דפקק החלון משא"כ בנין שעיקר בנין היינו במחיצות.
גופא ונקיט לה ר"י בלשון אהל א"כ על וא"כ לפי"ז מצינו למימר דיפה כתב רש"י
כרחך בפקק החלון נמי איירי מלמעלה כאן ובכמה דוכתי דאין איסור במחיצות
דשייך ביה לשון אהל ור"י גופא נמי נקיט עראי במחיצות בלא אהל כגון פריסת
לה באהל דוקא דהוי מלתא דפסיקא סדינא דהכא ,וכה"ג בהך דפרק כל גגות
דאפילו לצניעותא בעלמא אסור ,כן נראה )צד (.דא"ל שמואל נגידו לי גלימא דכל
לי בכוונת רש"י ,אף לפי הגהות מהרש"ל הנך מחיצות של סדינים אין דרך בנין בכך
בסוף פרק כל הכלים בהך דפקק החלון ועוד דלא נעשו כלל לשם קיום אלא לפי
שהגיה בלשון רש"י דהוי למעלה בגג ולא שעה דרך עראי בעלמא וכיון דאיכא תרתי
מן הצד ונראה דעיקר הגהתו יצא לו ממה לגריעותא מש"ה מותר ,משא"כ באהל
דמשמע להו להתוספות בשיטת רש"י. שעיקר עשייתו וחיובו אינו אלא דרך
מיהו למאי דפרישית אין צורך להגיה כלל עראי לגבי בנין ומש"ה אסור בכל ענין
בלשון רש"י אלא דברי רש"י מתפרשים אפילו לא עביד אלא לצניעותא בעלמא
כפשטן דאיסור פקק החלון היינו משום דאכתי אסור מדרבנן כמו כל בנין מן הצד
בנין ממש כיון דדבר קבוע הוא או כלאחר יד דאסורים מדרבנן כיון
וכדפרישית ,כן נראה לי ודוק היטב.
ובפרק כל הכלים הארכתי יותר וע"ש דליכא אלא חדא לגריעותא.
בספר מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל ,עכ"ל
נמצא דלפי"ז הך סוגיא דפקק החלון
הפני יהושע.
)שבת קכ"ה (:הוי מצי רש"י לפרש
קושיא גדולה מהגמרא בביצה ע"ד ר"ת
ביצה )כב (.וז"ל :בעא מיניה אבא בר ובאמת יש להקשות על שיטת ר"ת
מרתא מאביי :מהו לכבות את הנר מפני
קושיא גדולה מגמרא במסכת
ו .הוא הנקרא תמיד בשם אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי ונראה שאמו היתה שמה 'מרתא' ולאביו
קראו 'מניומי' ומצינו כמה מעשים עליו בש"ס כיומא )פד (.דנשכו כלב שוטה ואמו עבדא ליה 'גובתא
דדהבא' ע"מ שישתה בו מים ולא יסתכן ,ומצינו שהסתבך בחובות לבי ריש גלותא אך הצליח להסתתר
מפניהם באמצעות 'מסיכה' שהדביק על אפו כדמצינו ביבמות )קכ (.אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי
פט האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
שהרי בלאו הכי יכול לכבות את הנר, דבר אחר? -אמר לו :אפשר בבית אחר- .
וז"ל הט"ז :ומ"ש מהר"ם במרדכי פ' אין לו בית אחר מאי? -אפשר לעשות לו
כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת מחיצה - .אין לו לעשות מחיצה מאי? -
בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת אפשר לכפות עליו את הכלי - .אין לו כלי
חומרא היא לכתחלה ובמ"ש ניחא מה מאי? -אמר ליה :אסור - .איתיביה :אין
דקי"ל במ"ש אביי אפשר לעשות מחיצה מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ,ואם
דהא מבואר בסי' שט"ו שאסור לעשות בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה -
מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס"ד מותר! -אמר ליה :ההיא רבי יהודה היא,
לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש כי קאמינא אנא – לרבנן ,עכ"ל .הראת
ה"ל י"ט כשבת וא"כ למה התיר אביי לדעת כי אביי התיר בפשטות לתקן
בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי' מחיצה המתרת תשמיש ביו"ט ,וזה סותר
ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש
אלא שאין מורין כן וא"כ אין תועלת לכאורה את הוראת ר"ת.
גמור בעשיית המחיצה וה"ל כעשיית
מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי' ומצינו בזה כמה ביאורים בדברי
בסי' שט"ו כנלע"ד בזה ג"כ כפית כלי
מותר בשביל תשמיש כמ"ש בסי' רע"ז רבותינו:
בסופו ע"ש ,עכ"ל. שיטת הט"ז – מעיקר הדין אפשר לכבות
יד אפרים – אפשר בכפיית כלי הט"ז ביאר בסי' תקיד סק"ב כי מעיקר
וביד אפרים סידר לשון הט"ז וביאר הדין שרי לכבות הנר ע"מ להתיר
תשמיש אם אין דרך אחרת כיון
בשיטתו כי יש היתר להעמיד שלשיטתו התירו 'מכשירי אוכל נפש'
מחיצה כנגד הנר מטעם אחר – דהא שלא יכל לעשותן מערב יו"ט אלא שזו
היא 'הלכה ואין מורין כן' ולכן אין
הקמת המחיצה נחשבת פעולה המתרת
הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי ,אייתי קירא דבק בבלייתא דבק באפותיה ,חלף קמייהו ולא בשקרוה.
אך במסכת שבת )קכא (:מסופר שתפסוהו וציערוהו וניצל בזכות 'החכמה תחיה בעליה' וז"ל :אבא בר
מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי ,אייתיוהו קא מצערי ליה .הוה שדי רוקא,
אמר להו ריש גלותא :אייתו מאנא סחיפו עלויה .אמר להו :לא צריכיתו ,הכי אמר רב יהודה :רוק דורסו
לפי תומו .אמר להו :צורבא מרבנן הוא ,שבקוהו ,ע"כ .ומצאנו פעמיים שננזף ע"י גדולי הדור על טעות
בשיקול דעתו כבגיטין )לז (:אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי ,אייתינהו
ניהליה בשביעית ,אמר ליה :משמט אני ,שקלינהו ואזל .אתא אביי אשכחיה דהוה עציב ,אמר ליה :אמאי
עציב מר? אמר ליה :הכי הוה מעשה .אזל לגביה ,אמר ליה :אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה :אין .אמר
ליה :ומאי אמר לך? אמר ליה :משמט אני .אמר ליה :ואמרת ליה אף על פי כן? אמר ליה :לא .אמר ליה:
ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך ,השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אף על פי כן.
אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן ,שקלינהו מיניה ,אמר :לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא
מרבנן מעיקרא ,ע"כ .וכן במועד קטן )כו (:רבא איתרע ביה מילתא .על לגביה אבא בר מרתא ,דהוא אבא
בר מניומי .רבא -זקיף ,אבא בר מרתא -כפי .אמר :כמה לית ביה דעתא להאי צורבא מרבנן ,.ע"כ.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי צ
דמחזי כעובדא דחול וז"ב מאד ובפרט אפשר לכפות כלי ע"ג הנר והיתר זה שייך
דמחיצה המתרת אינו רק לשעה ואינו אפילו בשבת ,ודלא כההיתר הקודם
אסור רק מדרבנן והו"ל תרתי דרבנן ודאי
בדברי הט"ז ששיך אך ורק ביו"ט.
שרי ביום טוב ,עכ"ל.
דרכי משה – פתח טפח מע"ש
הלק"ט – עיקר המחיצה לצניעות בעלמא
ובדרכי משה )הקצר סי' שטו סק"ד( יצא
ובשו"ת הלכות קטנות )ח"ב סי' כו( חידש
לחדש כי באמת כל ההיתר
וז"ל :שאלה מהו לפרוס סדין שהתיר אביי להעמיד מחיצה הוא בגוונא
בפני הנר לשמש בשבת :תשובה בספ"ב שפרס מעיו"ט טפח ועתה רק מוסיף על
דביצה )דף כ"ב( מתיר וידוע שאין בין י"ט המחיצה ,וז"ל הד"מ :וצריך עיון מהא
לשבת אלא אוכל נפש בלבד הא לשאר דמשמע פרק ב' דביצה )כב (.דמותר
מילי אפילו בשבותין שוה .ועיין ב"י ס"ס לעשות מחיצה לפני אור הנר כדי לשמש
שט"ו דדייק כל מחיצה שאינה לצניעות מטתו ביום טוב .ואין נראה לחלק בין
אלא להתיר וכו' מכלל שאם עיקרה שבת ליום טוב לענין זה .ואפשר דבגמרא
לצניעות אעפ"י שיש בה היתר מותר .וכן נמי לא קאמר דאפשר לעשות מחיצה
הביאו הרי"ף וב"י הא דאפשר במחיצה בפני אור הנר אלא כדרך שעשה מהר"ם
אף על גב דהרא"ש השמיטו לא שבקינן וכן נראה לי .דאין חילוק בין עשיית
גירסת כל הגמרות שלנו ופרש"י וגירסת מחיצה לפני הנר או לפני הספרים ,עכ"ל.
הרי"ף משום אישתמיטותיה דהרא"ש
וצ"ל דלא חשיבא מחיצה המתרת כל שואל ומשיב – ביו"ט אסור מדין מיחזי,
שעיקר עשייתה משום צניעות והא דאסור וליכא מיחזי בלילה
לשמש לאור הנר צניעותא הוא וכל כי
האי מותר כההיא )עירובין צ"ד ועי' בכורות שו"ת שואל ומשיב )מהדורה רביעאה חלק ג
מ"ד (:דשמואל .ובפירוש אומר שם ספ"ב
דביצה אין לו בית אחר ומשני יעשה סימן כה( וז"ל :ובאמת שבתשובה
כתבתי דהא דאמרו דאסור לעשות אהל
מחיצה ,עכ"ל. ארעי ביום טוב הוא משום דמחזי כעובדא
דחול וכמ"ש התוספת בדף צ"ה ובזה יש
ראשון לציון – יש חילוק בין ’מתרת’ לומר מ"ש המג"א ראי' בסי' שט"ו ס"ק ג'
למחיצה בפני נר דגם מחיצה המתרת מותר מהא דאמרו
בביצה דף כ"ב דאפשר בסדין אף דשם
ובספר ראשון לציון לבעל האור החיים עושה המחיצה בשביל תשמיש והוה
מחיצה להתיר .ולפמ"ש אין ראיה דאף
הק' ]ובהמשך השיעור נצטט את אם נימא דמחיצה להתיר הוה כבנין מכל
דבריו באריכות[ חידש כי ישנו חילוק בין מקום שם ביום טוב היה ושרי משום
'מחיצה המתרת' שאותה אסר ר"ת והיא מתוך ולא שייך דמחזי כעובדא דחול
כמחיצת שבת וסוכה לבין מחיצה דפשיטא דבתשמיש הצנוע ובלילה ואסור
המאפשרת תשמיש כגון בין המיטה לבין לשמש בפני כל בריה דלא שייך לאיסור
ספרי קודש או נר דולק.
צא האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
ג .שלא תהיה בגובה שלשה טפחים מעל מגן אברהם – חילוק בין מחיצה לכיסוי
הקרקע דאז גדיים בוקעים ולא מגן אברהם סק"ג וז"ל :והנה נ"ל
חשיבא מחיצה.
לדקדק מלשון המרדכי שכ'
ד .ולכאורה הייתי אומר ששיעור רוחב שמהר"ם עשה בכל לילה מחיצה י"ט
גובה לפני הספרים כו' משמע אף על פי
מחיצה הוא ארבעה טפחים אך שהספרים היו עומדים מגולין למעלה
מצאתי שבפמ"ג )משב"ז סק"א( חידש כי מהמחיצה שרי להשתין דה"ל כאלו הוא
אפילו בטפח הוי מחיצה וז"ל :והנה ברשות אחר וכמ"ש סי' ע"ט ס"ב ולכן
מהר"מ שעשה מחיצה להתיר ,הובא אסור לעשותה בשבת דבזה עושה רשות
בב"י ]עמוד שעב ד"ה ובמרדכי[ עיין בפ"ע וגם צריך לקשור שלא יהא הרוח
מ"א סק"ג ואפילו הכי שייר טפח ותוספת מניד אותו כמ"ש סי' תר"ל ס"י וכ"כ
אהל עראי שרי ,אלמא אף להתיר בי"ד סי' שמ"א בשם הרשב"א אבל
ולתוספת אהל עראי שרי ,אם לא כשתולה המחיצה נגד כל הספרים שאין
כשעושה בתחלה אהל עראי מחיצה מגולין כלל פשיטא דאפילו אין גבוה י'
להתיר אז אסור .והנה למה שכתב המ"א שרי מ"ד אכיסוי בעלמא ולכן מותר
סק"ג ופשוט דאם היה בולטת רחב טפח לעשותו בשבת דאין עשויה למחיצה אלא
מותר דהוה תוספת אהל ,י"ל שפיר דאי לכיסוי בעלמא ולצניעותא וה"ה בנר נמי
בעי היה עושה צרכיו שם באותו רוחב דינא הכי אם עושה מחיצה גבוה י' והאור
טפח ,מה שמרחיב אין כל כך להתיר ,מה נראה למעלה מהמחיצה אסור לעשותו
שאין כן בב"י ]שם[ משמע שהיה תלוי בשבת ]עסי' ר"מ סי"א[ אבל אם תוליהו
היריעה על הכלונס ומשולשל טפח למטה שלא יראה הנר שרי דה"ל ככיסוי בעלמא
מהכלונס ,שזה לא יועיל כלום ,וצ"ע, ופשוט דאם היה מחיצה בולטת מן הצד
עכ"ל הפמ"ג .ותו"ד שרצה לטעון לפני הספרים רחב טפח מותר לתלות
שההיתר שהציע המג"א להמשיך מחיצה סדין לפניו דה"ל תוס' אהל כמ"ש ריש
המתרת ע"י שיפרוס מע"ש טפח מבוסס סי' שי"ג ועיין בא"ע סי' כ"ה ס"ה והוא
על כך שגם עתה שייך שם היתר בהאי מדברי הרמב"ם פכ"א מה' א"ב וכתב
טפח שהרי למולו נחשבת המחיצה המ"מ שם דמיירי דאין לו דבר לעשות
כמתרת אך דחה זאת ממעשה דמהר"ם
שפרס מע"ש טפח מלמעלה ובו לא היה מחיצה ,עכ"ל המג"א.
שום הכשר מחיצה ועכ"ז התיר להמשיך
את המחיצה ,ונמצא כי לשיטתו אפילו ותו"ד המג"א שיש שתי דרכים להתיר
טפח ברוחב ,בגובה עשרה – חשיב
תשמיש בחדר שיש בו נר או ע"י
מחיצה למולו. העמדת מחיצה בינו לבין הנר ואז יש
ואז תהיה קולא גדולה בזה שאפשר דינים מיוחדים בזה:
שיראה הנר מעל המחיצה כיון שיש א .שהמחיצה תהיה בגובה עשרה טפחים
הפסק רשות בין הנר למיטה ,וכל זאת
ב .שלא תנוד ברוח.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי צב
חידוש עצו !במקו דלא ביום חול אבל בשבת ויו"ט כה"ג אסור
מהניא מחיצא שרי ע"י 'מחיצת שהרי זוהי 'מחיצה המתרת'.
כיסוי' ויש עוד דרך נוספת להתיר תשמיש
ורציתי לעורר בכאן הערה חשובה בחדר והוא ע"י פעולת 'כיסוי
הנר' דהיינו שהמחיצה תסתיר את הנר
למעשה ,דלשיטת המג"א עצמו ואז אין צורך בדיני מחיצה אלא
שאוסר להציב מחיצה כנגד הנר כיון שבא התנאי היחיד הוא שיתכסה הנר ,ולזה
להתיר מכח מחיצה – עכ"ז נתיר להציב היתה כונת אביי שהציע להעמיד
מחיצה עשרה טפחים כנגד ספרים מחיצה – דהיינו להעמיד מחיצה
הנראים מעל המחיצה ,משום שלשיטת בתורת 'כיסוי' ולא בתורת 'מחיצה'
המג"א עצמו ]כפי שביארו האחרונים אלא שיש לדקדק מדברי המג"א
בדברי בסי' רמ[ עדיין ייאסר לשמש שאפילו אם יעמיד מחיצה ככל דיניה
מיטתו כנגד הנרות עד שיכסה את אבל כוונתו לכסות את אור הנר
הספרים מפאת הכבוד וא"כ נמצא ולהתיר את התשמיש מדין 'כיסוי'
שבשעת העמדת המחיצה כנגד הספרים עכ"ז נתיר לו את העמדת המחיצה
אין היתר לשמש מיטתו וא"כ אין זו כיון שאין זו 'מחיצה המתרת' אלא
מחיצה המתרת וההיתר יבא אח"כ – 'מחיצת כיסוי' ואכן באליה רבה עורר
בשעה שיכסה את הספרים אבל בכיסוי בזה וז"ל :ויש לגמגם דיש לחלק בין
הספרים ליכא שום איסורא ,אבל פשוט כיסוי למחיצה ,ונראה דאם גבוה י'
וברור שאם קודם יכסה את הספרים טפחים יש לאסור דמ"מ מחיצה הוא,
ואח"כ יבא להעמיד מחיצה – שייאסר
עליו להעמידה כיון שהעמדה זו גורמת אבל בפחות יש להתיר ,עכ"ל.
להתירא ,וכן פשוט שאסור להעמיד
מחיצה בגובה עשרה המסתירה את ספרי קודש – כיסוי או מחיצה
הספרים – שהרי בהעמדת המחיצה כבר
ובספרי קודש הנמצאים בחדר ורוצה
מתיר את השימוש.
להעמיד מחיצה בינו לבינם –
ועוד יש לעורר כי אף הרוצה לחוש אם בא מתורת 'מחיצה' מעיקר הדין
יכולים הספרים להיראות מעל המחיצה,
לחומרת הא"ר שהחמיר שלא אבל כתבו האחרונים שמדברי המג"א
להעמיד מחיצה עשרה המכסה את הנר משמע שצריך לכסותם בכיסוי אחד
עכ"ז יש להקל בזה לשיטת רבינו האר"י מפאת הכבוד ,ואם בא להתיר מתורת
שאסר תשמיש המיטה ע"י מחיצה כיסוי – המחיצה חייבת לכסות ולהסתיר
עשרה בכל צורה שהיא וא"כ לשיטתו את הספרים ולבד מזאת צריכים להיות
אין מקום להיתר מחיצה לפני נר ע"מ הספרים מכוסים בכיסוי נוסף כתורת
להתיר תשמיש – ונמצא שהעדת מחיצה
המכסה לחלוטין את הנר מתפרשת אך 'שני כיסויים'.
צג האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
בכאן מחיצה ,אבל לשיטת הרשב"א בסי' ורק כמעשה כיסוי ולא שייכא כאן
ע"ט דלא מהניא מחיצה כלל בצואה – מחיצה כלל.
ממילא כל העמדת המחיצה הנ"ל
מתפרשת אך ורק כמעשה כיסוי גרידא וכן יש מקום להקל בהעמדת מחיצה
וליכא למיחש כלל. כנגד צואה והמחיצה מכסה לגמרי
את הצואה ועכ"ז יאסור הא"ר כיון שיש
היתר מחיצה ע"י 'מיגו'
ד .מג"א :בא מכח כיסוי ולא מכח ובתוך דברי האחרונים שבאו ליישב את
מחיצה ולכן נתיר להציב מחיצה הקושיא ע"ד ר"ת שאסר מחיצה
שמטרתה לכסות. המתרת מהגמרא בביצה שהתירה עשיית
מחיצה כנגד הנר למדנו עוד יסוד חשוב
ה .פמ"ג בשיטת המג"א :המעמיד בהלכות 'מחיצה המתרת' ושמו 'מיגו'
דיכול להתיר את הפעולה בדרך אחרת –
מחיצה כנגד הרוח שלא יכבה הנר ממילא יש אפשרות להציב מחיצה שהרי
ועי"ז מתיר את פתיחת הדלת בא מכח
אינה בהכרח 'מחיצה המתרת'.
'סילוק הרוח' ולא מכח מחיצה.
סוגי 'מחיצת מיגו'
ו .חזו"א :רוצה לשמש אחר שיכבה הנר
ומצאנו כמה סוגי 'מיגו' להתיר:
– שרי לעשות מחיצה כאשר הנר
דולק – מחיצה חסרת משמעות הלכתית א .ט"ז :ביו"ט יכול לכבות ולכן נתיר
כיון שהכל תלוי ברצון להשתמש
להציב מחיצה ]אבל החזו"א בסי' נב
במחיצה כמחיצה. סקי"ד פליג עליה[.
ז .באר דוד :להעמיד מחיצה כאשר ב .יד אפרים בשיטת הט"ז :אפילו
אינו יכול ממילא לשמש כגון בשעה בשבת יכול לכפות כלי ולכן נתיר
שהחשמל דולק וישמש כשיכבה להציב מחיצה.
החשמל ]והנר ישאר לדלוק אך
המחיצה מפסקת[ ונראה להוסיף דלפ"ז ג .הלק"ט :מעמיד המחיצה כנגד הנר -
אפשר לומר דאם הדלת פתוחה ובמצב
כזה אינו יכול לשמש שרי לעשות בא מכח 'מחיצה לצניעות' ולא
חשיבא מחיצה.
מחיצה!
ז .ר' דוד שלמה ב"ר משולם פייש פרנקל נולד בשנת תרס"ג בעיר דברצין שבהונגריה .למד אצל אביו
הרב ובישיבות בהונגריה .נשא לאשה את בתו של ר' בן ציון בלום ,שהיה לימים ממלא מקום אביו
ר' עמרם בלום בעל שו"ת בית שערים ברבנות העיר ברטי -אויפאלא שבהונגריה .ר' דוד שלמה פתח
חנות קטנה לפרנסתו ,והוסיף ללמוד וללמד ולסייע לחותנו בתפקידי הרבנות .נפטר בשנת תש"ה בשבי
הרוסי .מעט מתשובותיו וחידושיו נותרו לפליטה.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי צד
ג .תשמיש המיטה – לאור הנר או ח .באר דוד :ביו"ט שמותר לטלטל את
ספרים – יש שתי אפשרויות או הנר -להציב מחיצה ואז לאחוז את
לכסות את הנר או הספרים או להעמיד הנר ולהניחו מעבר המחיצה ,אבל הוא
אסר להציב מיד מחיצה מכח 'מיגו' דיכול
מחיצה בפניהם. לפנות את הנר אל המחיצה אבל באמת
אפ"ל דיש לנו 'מיגו' דיכול להעביר את
ד .עשיית צרכים – למול ספרים – כנ"ל. הנר ממילא המחיצה לא תחשב 'מחיצה
מתרת' ונתיר להעמיד את המחיצה
ה .תשמיש לפני ס"ת – אין אפשרות של לכתחילה למול הנר דאפוכי מטרתא למה
לי וכן נאמר גם בספרים בשבת ,אבל
'כיסוי' וחייב להשתמש בהיתר נראה פשוט שלא נתיר מכח הסברא
מחיצה! שיכול ללכת לחדר אחר ושם ליכא נר –
כיון שאז כבר אינו בחדר וכן פשוט שלא
ו .עומד ערום לאור הנר ]פסחים קיב[ נתיר בתואנה שיכול שלא להצטרך את
השימוש – אלא יסוד המיגו הוא במידה
ז .ישיבה לפני ס"ת מהלך ]שו"ע יו"ד סי ויכול להשיג את השימוש בהאי חדר
רפב ומשנ"ב סי' קמו[ בדרך שונה.
ח .טומאת כהנים כגון להציב מחיצה ט .משנה הלכות חט"ו סי' קיב:
סמוך לחלון ע"מ שלא תיכנס מחיצה בגובה אשה – בא מכח
הטומאה לבית. צניעות ולא מכח איסור ]ואפילו לשיטת
האג"מ דמחיצה בגובה י"ח טפחים
ט .מחיצה בין גברים לנשים.
מועילה מדינא[.
י .מחיצה למול הדלת למנוע כיבוי הנר
י .ולפ"ז נראה להתיר ללא חשש פתיחת
ולהתיר פתיחה.
או סגירת דלת ארון היוצרת מחיצה –
יא .מחיצה למול רוח המכבה את הנר שהרי הפתיחה אינה מתפרשת כעשיית
מחיצה – אלא כפעולת שימוש ברהיט
בסוכה ע"מ שיהיה נר.
ואף שכוונתו ליצור מחיצה.
יב .מחיצה למול צואה ע"מ לדבר
'צור במחיצה'
בתורה ותפילה ]סי' ע"ט[
ומצינו חמשה עשר סוגי איסורים
יג .מחיצה למול נרות שבת כהוראת
הניתרים ע"י מחיצה:
הרמ"א בסימן רעה סעיף יב נהגו
לכסות הקטנים שלא יהיו ערומים בפני א .רשויות שבת.
הנרות ,משום ביזוי מצוה .וכ"כ הרוקח.
ב .דופן שלישית דסוכה.
יד .ישיבה והליכה למול המתפלל:
שולחן ערוך סימן קב סעיף א וז"ל:
אסור לישב בתוך ד' אמות של מתפלל;
בין מלפניו בין מן הצדדין )הגה :בין
מלאחריו( ,צריך להרחיק ד' אמות ,עכ"ל.
צה האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
באחריותו ,אינו חייב לבערו אפילו אם וכן בסעיף ד' וז"ל :אסור לעבור כנגד
כבוש תחת ידו ,כגון שהוא גר תושב המתפללים בתוך ד' אמות ,ודווקא
ושרוי עמו בחצר .וצריך לעשות לפניו לפניהם ,אבל בצדיהם מותר לעבור
מחיצה גבוה י' טפחים ,כדי שלא ישכח ולעמוד .משנה ברורה סק"ב וז"ל :כתב
ויאכלנו .הגה :וא"י שהניח חמץ בבית הח"א אם המתפלל עומד בצד אחד מדבר
ישראל בלא רשותו ,כופה עליו כלי )ריב"ש שהוא קבוע גבוה י' ורחב ד' מותר לישב
סי' ת"א(; ודוקא בי"ט ,אבל אם הוא קודם
יום טוב צריך לעשות מחיצה )ע"ל סימן בצד השני דהא מפסיק רשות ,עכ"ל.
תמ"ו סעיף א'( ,עכ"ל. טו .אכילה בבית שהמת שם ע"י עשיית
יז .מחיצות כלאיים :ע"מ להמנע מאיסור מחיצה )שו"ע יו"ד סי' שמא ס"א( וז"ל:
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו,
כלאיים כגון שיש זרעים שצריך קודם קבורה אוכל בבית אחר .אין לו בית
להרחיק ביניהם או גפן ולצידה זרעים, אחר ,אוכל בבית חבירו .אין בית לחבירו,
אבל להעמיד מחיצה סמוך לגפן שאין עושה לו מחיצה ואוכל; ואפילו מחיצה
כעת לצידה זרעים פשוט שאין איסור כלל של סדין ,סגי אם תקע שולי הסדין בענין
שהרי לא עשה ולא כלום דהא לא יוכל שאינו ניטל ברוח .ואם אין לו דבר לעשות
לזרוע השבת וא"כ אין כעת שום מחיצה ,מחזיר פניו ואוכל .ובין כך ובין
כך ,ואפילו הוא בעיר אחרת ,אינו מיסב
משמעות הלכתית למחיצה. ואוכל ,ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין,
ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת
הוראות הפוסקי במחיצה המזון ,ואין מברכים עליו ולא מזמנין
המתרת עליו ,אפילו אם אוכל עם אחרים
שמברכים ,לא יענה אחריהם אמן .ופטור
וכתב הטור בסימן שטו וז"ל :אסור מכל מצות האמורות בתורה ,ואפילו אם
אינו צריך לעסוק בצרכי המת ,כגון שיש
לעשות אפילו אהל עראי בשבת לו אחרים שעוסקים בשבילו .וי"א
ויו"ט ופרש"י שאין איסור עשיית אהל שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך
אלא בגג ולא במחיצות ור"ת פירש או לענות אמן אחר המברכין ,אינו רשאי
דבמחיצה נמי אם עשה אותה להיתר )ועיין בא"ח סי' ע"א( .ובשבת ויו"ט ,אוכל
סוכה או להיתר טלטול אסור אבל אם בשר ושותה יין) ,אם ירצה( )רבינו יונה פ' מי
אינו עושה אלא לצניעות בעלמא שמתו( .ומברך ,וחייב בכל המצות ,חוץ
מותר ,עכ"ל. מתשמיש המטה שאסור בו.
ואף השולחן ערוך בסימן שטו סעיף א טז .מחיצה למול חמץ של גוי המופקד
כתב וז"ל :אסור לעשות אהל אצלו :פסק בשולחן ערוך )הלכות פסח
בשבת ויו"ט אפילו הוא עראי; ודוקא גג, סימן תמ ס"ב( וז"ל :ואם אינו חייב
אבל מחיצות מותר; ואין מחיצה אסורה
אא"כ נעשית להתיר סוכה או להתיר
טלטול ,עכ"ל.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי צו
בבית שכאשר יש בו ספרים ייאסר לעשות אך הרמ"א כתב וז"ל :אבל מחיצה
פעולות מסוימות בבית וכאשר תהיה
מחיצה המפסקת נתיר לבצע את הפעולות הנעשית לצניעות בעלמא ,שרי )טור(;
ונמצא כי פעולת העמדת המחיצה לא ולכן מותר לתלות וילון לפני הפתח ,אף
שינתה את הגדרות המקום אלא רק את על פי שקבוע שם )א"ז ב"י(; וכן פרוכת
הגדרות השימוש וממילא היתר המחיצה לפני ארון הקודש ,ובלבד שלא יעשה
מתייחס לגברא בלבד ,ומנגד -הרמ"א אהל בגג טפח )ב"י וכל בו(; וכן מותר
ס"ל שכל היתר הנעשה ע"י מחיצה הרי לעשות מחיצה לפני החמה או הצנה או
הוא נאסר ואפילו אם הוא בגדר 'היתר בפני הנרות שלא יכבה אותן הרוח )מרדכי
שימוש' – ונפק"מ תהיה בין מחיצה ריש פ' כירה(; אבל אסור לעשות מחיצה
המשנה הגדרת מקום לבין מחיצה בפני אור הנר כדי שישמש מטתו )ד"ע(,
המגדירה שימוש תהיה במידה ואינו רוצה וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות
להשתמש במחיצה כגון המציב מחיצה צרכיו ,אם לא שהיה מבע"י טפח שאז
לפני ס"ת אך רוצה לעמוד או מעמיד מותר להוסיף עליה בשבת )מרדכי ר"פ
מחיצה בפני הנר אך רוצה לשמש רק אחר
שיכבה הנר – בכל כה"ג פשוט שנתיר כירה( ,עכ"ל.
כיון שהמטרה היא השימוש ואם אין רצון
בשימוש ממילא אין שום משמעות חילוק בי מחיצה הגורמת
למחיצה ,אך אם יעמיד ברה"ר מחיצה או 'הגדרת מקו – 'שינוי בחפצא,
בדופן שלישית לסוכה -ואינו רוצה או 'היתר שימוש' – שינוי
להשתמש במחיצה – עדיין יהיה אסור
ואין זה תלוי בדעתו כלל ואף שכל מטרתו בגברא
לצניעות בעלמא. ויש להבחין כי אמת שהשו"ע הורה
דחיית קושית החזו"א להחמיר כר"ת ,אך הרמ"א הוסיף
להחמיר ולאסור בכל מחיצה המתירה
ועפ"י חילוק נפלא זה לא תקשה קושית שימוש כלשהו ,ונראה לבאר בעומק
מחלוקתם כי השו"ע נקט כי האיסור
החזו"א או"ח נ"ב סקי"ד וז"ל: במחיצה המתרת הוא רק בגוונא
מש"כ הט"ז סי' תקי"ד דאם מותר לכבות דהמחיצה יוצרת שינוי מהותי בהגדרת
מותר לעשות מחיצה ,תמוה מאד דהא הרשות והמקום עצמו ולכן כאשר יחצוץ
השתא מיהת המחיצה משמשת בתורת במחיצות בתוך רה"ר ויהפוך את השטח
מחיצה ,והרי בדופן ג' סוכה אסור אף אם לרה"י – זה ייחשב למחיצה המתרת
יש לו סוכה אחרת ,ואסור לפרוס מחיצות וממילא היתר המחיצה מתייחס לחפצא
להביא ס"ת אף אם יכולים לקרות בתורה שהוא המקום המוגדר מחדש ,אך אם יש
בבית שהתורה עומדת ,ואמנם תירוץ ספרי קודש בחדר זה ענין חיצוני שאינו
המ"א מכרעא דהא דאמרו ביצה כ"ב א' קשור להגדרת המקום עצמו ואין חילוק
אם הבית 'יש בו ספרים' או 'אין בו
ספרים' אלא רק לגבי הגדרות השימוש
צז האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
יסוד המיגו הוא במידה ויכול להשיג שני אפשר במחיצה היינו מחיצה להאפיל
דברים :א( את השימוש ב( בהאי חדר. ואין צריך כאן דין מחיצה ואע"ג דיש כאן
דין מחיצה מ"מ אין איסור בדבר ,שהרי
אבל רק בדרך שונה מהצבת מחיצה. אם עושה המחיצה בשביל שישן מותר
אע"ג דיש כאן מחיצה המתרת לשמש
מחיצה המתרת שימוש – מ"מ כיון שאין רוצה בזה עכשו לא
מחלוקת הראשוני חשיבא מחיצה וה"נ במכסה כל האור הרי
אין לו צורך לדין מחיצה ואין כאן איסור
ומצאתי בספר ראשון לציון על מסכת מחיצה ,הגע עצמך אם דעתו לשמש
לאחר שיכבה הנר היש איסור בדבר ,וה"נ
ביצה )כב (.שחידש כי רוב כיסוי ככבה הנר דמיא ,והוי כעושה
ראשונים פליגי על הרמ"א בזה וז"ל: מחיצה ע"מ לשמש כשיכבה הנר ,עכ"ל.
וראיתי לרמ"א בהג"ה סי' שט"ו סעיף א'
שאסר לעשות מחיצה בשבת בפני הנר אבל לפי דברינו החילוק פשוט – דהט"ז
לשמש מיטתו וכת' דלא שרינן אלא בי"ט
ונתן ה' המג"ן בסי' תקי"ד ס"ק ב' טעם מיירי אך ורק בגוונא דשימוש
לדברי רמ"א דלא התיר אביי לאבא בר וממילא יש לומר דאם יש דרך שונה
מרתא לעשות מחיצה אלא משום דלאו להגיע לשימוש – נתיר להציב מחיצה
תיקון גמור הוא דהא הלכה כר"י ושרי ואינו דומה כלל למחיצות סוכה ושבת
לכבות אלא משום שאין מורין כן אסר דהנהו בכל גוונא ייאסרו ורצונו לא מעלה
ליה ובכה"ג הוא דשרא ליה מחיצה דהא ולא מוריד ,ובר מן דין – ברור לי שהט"ז
לא עביד תיקון במחיצה זו אבל בשבת עצמו לא יתיר מכח הסברא שיכול ללכת
דאסור לכבות והמחיצה עביד תיקון אסור לחדר אחר ושם ליכא נר – כיון שאז כבר
ע"כ .דבריו ז"ל צודקים לדרך ראשון של אינו בחדר וכן פשוט שלא נתיר בתואנה
התוס' אבל לדרך שני שכתבו התוס' דלא שיכול שלא להצטרך את השימוש – אלא
אמרי' הלכה כר"י דנדון זה הוי איסור
ח .רבי חיים ב"ר משה בן עטר נולד בעיר סאלי שבמערב מרוקו בשנת תנ"ו בילדותו למד אצל אביו
ואצל סבו ר"ח בן עטר הזקן ,ואח"כ המשיך ללמוד וללמד ולעסוק בצורכי ציבור ,ונודע בלמדנותו
וצדיקותו .בשנת תצ"ב הדפיס את ספרו הראשון 'חפץ ה'' )חידושים על כמה מסכתות( .אח"כ נדד בערים
שונות במרוקו ואלג'יר ,ומאוחר יותר החליט לעלות ארצה .בדרכו עבר בליוורנו שבאיטליה ,שם הכין
להדפסה את ספריו 'אור החיים' על התורה ו'פרי תואר' על שו"ע יו"ד )בו הוא מתמודד בעיקר עם פסקי
ר' חזקיה די סילווה בספרו 'פרי חדש' ,המרבה לחלוק על פסקי השו"ע( .בשנת תק"א הגיע לארץ עם
קבוצה מתלמידיו ,ולאחר שהייה קצרה בעכו ובטבריה עלה לירושלים ,בה הקים ישיבה ללימוד הנגלה
והנסתר .נאבק נמרצות בקראים שהיו אז בירושלים .נפטר בשנת תק"ג לאחר שחי בירושלים פחות
משנה .מכתביו נדפס גם הספר 'ראשון לציון' על שבע מסכתות ועל כמה מספרי המקרא .עיקר פרסומו
נבע מקדושתו וחסידותו ,ומספרו 'אור החיים' המשלב פשט ודרש וסוד ,החיד"א שלמד בישיבתו מעיד
עליו ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא ולפי דורנו היה לב הרב מבעית
בתלמודו והיה כמעין המתגבר.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי צח
אמרינן בכיבוי הנר משום דבר אחר הלכה כיבוי הנר בי"ט כבשבת ליתא לדבריו ז"ל
כר"י ואין מורין כך אלא אסור גמור וכיון דכן דכיבוי הנר בשביל דבר אחד
ואעפ"י כן התיר המחיצה בי"ט וכן והוי אסור דבר תורה ואעפ"י כן קאמר
הרי"ף מוכח מדבריו דמאי דאמר אביי ליה דלעביד מחיצה מינה נשמע ג"כ לשל
עלה דההיא דאין מכבין את הבקעת ההיא שבת דשרי וכד דייקינן שפיר מתירוץ ב'
ר"י היא כו' פירושא הוא ולית הלכתא של התוס' נשמע לדרך הראשון דלאו
כותיה דהך משנה ולא משום דאין מורין מחמת דליכא תיקון כ"כ הוא דשרא ליה
כן כמו שכתבו התוס' בתירוצם ראשון מחיצה דמן הסתם לא נשנית דעת התוס'
ואעפ"י כן כתב בהלכות התר עשיות בין דרך ראשון לשני לענין האי פרטא
המחיצה בי"ט בפני הנר לשמש מטתו דדינא ואי הוו סברי דלא שרינן מחיצה
הגם דאסור גמור הוא .ורמב"ן והסכימו בי"ט אלא מטעם דליכא איסור כיבוי
עמו הר"ן והרשב"א ז"ל ג"כ סובר דמאי בי"ט לא מצי לשנויי תירוץ ב' אלא ודאי
דאסר אביי לאבא בר מרתא לכבות הוא
משום דבזה לא פסקינן הלכה כר' יהודה דליתא ודוק.
ולא דמי לההיא דהשחזת סכין דאמרו בה
הלכה כר"י ואין מורין כן .נמצינו אומרים וא"ת סוף סוף הא הויא ליה מחיצה
לדעת הרי"ף ורמב"ם ורמב"ן והרשב"א
והר"ן הגם דאיסור גמור לכבות הנר בי"ט המתרת שעל ידי מחיצה זו מתיר
אעפ"י כן התירו מחיצה בפני הנר לשמש לשמש לאו קושיא היא דמאי דאמרינן
מיטתו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו מחיצה המתרת אסורה היינו דוקא כגון
והגם דהתוס' אמרו בדרך ראשון דדעת מחיצה המתרת לענין שבת דאסור לעשות
אביי היא הלכה ואין מורין כן .וכמו כן מחיצה לטלטל על ידה זו היא הנקראת
הרז"ה פי' כדעת זו עכ"ז אין להוכיח מזה מתרת א"נ לעשות מחיצה להתיר סוכה
דאי הוה איסור גמור הוה אסרינן עשית וכדומה שצריך הוא לגופא של מחיצה.
מחיצה ופשוט וכיון דפשטה דסוגייא אבל מחיצה זו אינה לגופה של מחיצה
וכולהו רבוותא פסקו להתיר מאן הוא אלא בשביל הנר ואם היה לו כלי לכפות
עליה או מקום לסלק הנר שם לא היה
דלא חש לקמחיה לאסור: צריך לגוף מחיצה זו לא מיקרי כה"ג
מחיצה המתרת וכדאיתא להדיא בדברי
וראיתי להרב מגן אברהם בסי' הנז' ר"ת דאיהו מאריה דהאי דינא דאילו
לרש"י כבר העלה הר"ן בדבריו דאפילו
שאמר דמה דהתיר אביי לעשות מחיצה המתרת מותרת בשבת .וז"ל
מחיצה היינו מערב יום טוב אבל בי"ט רמב"ם בפ"ד מה' י"ט ואין מכבין את הנר
גופיה לא שרי ודבריו ז"ל אינם צודקים מפני תשמיש המטה אלא כופה עליו כלי
בדברי רמב"ם ז"ל מיהא דדברי רמב"ם או עושה מחיצה בינו לבין הנר כו' ואם
בי"ט נינהו ופשוט .קושטא דהמרדכי כתב אינו יכול לעשות א' מכל אלו ה"ז אסור
דמעשה במהר"ם ז"ל בחדר שהיו לו בו לכבות כו' ע"כ .הרי דדעת רמב"ם בהכרח
ספרים והיה ישן בו היה תולה מחיצה שהיה כפי' שני שכתבו התוס' דלא
צט האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
א ,אסור לתלות בשבת יריעה שיהא מותר בפני ספרים בלילה ובליל שבת היה תולה
לפתוח הדלת ,דהוה מחיצה להתיר .שוב אותה מע"ש לפי שבשבת אסור לעשות
ראיתי שזה טעות ,דבכל ענין מותר בפני מחיצה כל שאינה אלא לצניעות כו' ע"כ.
הנרות ,דאין זה מחיצה ורשות בפני עצמה דעת זו אין לה יסוד מהגמרא ומה לנו
כי אם העדר ומניעה שלא ינשב הרוח, לחוש לה כנגד כל הפוסקים ראשונים
ושרי ,וכמו שכתב המ"א אות ג' בכיסוי ואחרונים והש"ס רהיט כוותייהו ולענין
ספרים ,עכ"ל .ויסוד סברתו פשוט מאד הלכה אין לחוש לאסור כל עיקר אלא
שהרי אין שום צורך בדין מחיצה ע"מ אוריי מורינן להתיר ומשמיא מיהב יהבי
לבלום את הרוח וממילא אין כאן 'מחיצה לשרויי כל מין דין ,עכ"ל הראשון לציון.
המתרת' כלל אלא אך ורק סתימת הרוח
המנשבת ,וכך יהיה בכל מידי שמחיצה לא ונמצא כי במחיצת דופן שלישית דסוכה
מהניא ביה כגון מחיצה בין אנשים לנשים
שהרי בודאי אין מועין שיציב מחיצה בינו כולי עלמא יאסרו – ואפילו
לבין הערוה כל זמן שנראית לפניו אלא רש"י ,ובמחיצה היוצרת רשות חדשה
נדרש כיסוי מלא ,וכן יהיה במאי דמצוי כגון חילוק רשויות לשבת – רש"י יתיר
כיום במקומותינו 'מחיצות קורונה' אך ר"ת יאסור ובזה ישתוו השו"ע
המוצבות בבתי כנסת שנתיר ללא חשש והרמ"א לאסור ,ובמחיצה המתירה
להעמידם ואפילו שלולי הני מחיצי לא שימושים מסוימים – יחלקו השו"ע ורוב
יוכלו להתפלל בבית הכנסת וא"כ לכאורה ראשונים שהתירו למול הרמ"א בשיטת
הצבת המחיצה חשיבא 'מחיצה המתרת'
אבל עתה אחר דברי הפמ"ג אין מקום מהר"ם מרוטנבורג שאסרו.
להחשיב זאת כמחיצה המתרת משום
שגדרי מחיצה אינם מעלים ומורידים הכא מחיצת סילוק – רוח מנר ,בי
ורק המטרה למנוע מנגיפים לעבור בין גברי לנשי ,ומחיצת קורונה
אדם לחבירו ,וכן יהיה בדין המפורש
בסימן עט במעמיד מחיצה בינו ובין חקר בפרי מגדים סי' שטו משבצות זהב
הצואה ]שאין בה ריח[ שלדעת הרא"ש
מהניא מחיצה ולכן ייאסר להעמיד מחיצה סק"א וז"ל :גם ראוי שתדע כי בליל
כנגד הצואה אא"כ יבוא מכח 'תורת כיסוי' יום טוב שרוצה לאכול בסוכה והרוח
ואז יהיה 'מיגו' אך לדעת הרשב"א דלא מנשב ואי אפשר שיהא נר דולק שם,
מהניא מחיצה והכל תליא בכיסוי שהרוח ודאי יכבה ,אפשר דאסור לפרוס
]דלשיטתו דין צואה כדין ערוה[ מותר סדין על המחיצה שיש בו סדקין גדולים,
בלא פקפוק להעמיד מחיצה כנגד הצואה וביום טוב גם כן צריך נר בסעודה כמו
בשבת ,עיין סימן רס"ג סעיף ה' ,וסימן
תקי"ד סעיף ג' גרם כיבוי יע"ש ,אם כן י"ל
הוה כמחיצה המתרת ואסור .וכן דלת נגד
הנרות ,דאסור לפתוח כבסימן רע"ז סעיף
ט .וכן יהיה בשיטת רבינו האר"י במשמש לאור הנר שלא מהניא מחיצה כלל.
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי ק
ב' .מחיצה המתרת' – רשויות שבת – שהרי זהו דין 'מחיצת כיסוי וסילוק' ואין
כאן שייכות לדין מחיצה כלל וכלל.
בזו נחלקו ר"ת ורש"י והורה
השו"ע להחמיר. מחיצה בי החי למת
ג' .מחיצה מאפשרת' – כמעשה דמהר"ם ולגבי מחיצה המבדילה בין החי למת
וכמחיצה למול נר – בזו יחלקו ע"מ לאכול – ברור שדעת השו"ע
השו"ע והרמ"א. תהיה דשרי להעמיד מחיצה אלא אפילו
לשיטת הרמ"א יש מקום להקל ,כיון
ד' .מחיצת מיגו' – בזו הקלו הפוסקים שבמקום שאינו יכול להעמיד מחיצה
שרינן ליה לאכול בהפיכת פנים ואיכא
האחרונים כל אחד מטעמו. 'מיגו' ובר מן דין שנחלקו גדולי
האחרונים והם הש"ך והט"ז במהות
ה' .מחיצת כיסוי וסילוק' – בזו הכל איסור אכילה בפני המת ללא מחיצה –
הש"ך באמת צידד כי האיסור נובע מדין
מודים להתיר. 'לועג לרש' ולכן לכל אדם ואפילו אינו
קרובו של המת ייאסר לאכול ללא
ו' .מחיצה למניעת איסור' ]והוספתיה מחיצה ,וכן ייאסר לאכול ללא מחיצה
בשבת ואפילו שאין אפשרות כעת לעסוק
לבסוף כיון שאחר כתבי זאת מצאתי בקבורתו כיון שעצם האכילה ליד המת
את זו המחיצה[ – מחיצה למול חמץ דגוי היא בזיון וכן נקטו הב"ח ופר"ח ,אך
המופקד אצלו ואינו עובר עליו בבל יראה הט"ז והפתחי תשובה נקטו כי מהות
ובבל ימצא אך מנגד יש לחוש שמא האיסור בא מהא דבמקום לעסוק בצרכי
ישכח ויאכלנו ויעבור על איסור חמץ – הקבורה הרי הוא יושב ואוכל ולפ"ז שרי
וגם בזו נראה שיחלקו השו"ע והרמ"א. לאחר שאינו קרובו לאכול ללא מחיצה,
וכן לקרובים נתיר לאכול בשבת ללא
ואחר שהצבנו את המחלוקת בין שו"ע מחיצה כיון שאין בכך זלזול שהרי היום
אסור בטיפול בצרכי המת ,ולפ"ד הט"ז
להרמ"א נבחין כי לא נוכל לומר והפ"ת לא התחילה השאלה כיון שבשבת
את קולת הרמ"א בטפח פתוח מבעו"י
בהיתר טלטול או סוכה ,דהא הרמ"א אית שרי לאכול לפני המת ללא מחיצה.
ליה חומרא וקולא דהיינו חומרא שאוסר
מחיצה המאפשרת שימוש ומנגד קולא 'ששת המחיצות'
המתירה הוספה על טפח קיים ,אך לשו"ע
ג"כ אית קולא וחומרא שונה קולא שאינו לסיכום ששת סוגי המחיצות:
אוסר להעמיד מחיצה המאפשרת שימוש
אך יאסור להמשיך מחיצה המתרת א' .מחיצה היוצרת אהל' -דופן שלישית
במחיצות שבת. בסוכה – בזו גם רש"י יודה לאסור.
תוספת על מחיצת סוכה
ולכאורה יש להקשות קושיא גדולה
ועצומה ע"ד המרדכי שהתיר
קא האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
ואילו אשכנזים יאסרו אא"כ יהיה להוסיף על מחיצה המתרת והא בדופן
בידיהם צד קולא נוסף של 'מיגו' לסוגיו שלישית אסרה הגמרא ואפילו שכבר
השונים ]ואפילו היתירי מיגו שנויים קיימות שתי דפנות וא"כ הרי הוא רק
במחלוקת כגון היתר הט"ז בהעמדת מוסיף ,ומצאתי באמת להרב רב פעלים
מחיצה מכח היכולת לכבות אם ירצה[ – או"ח ח"ד סי' כ"א שכך נקט בדעת
ואז גם הם יוכלו להקל כיון שמלבד דעת המרדכי שמתיר 'המשך מחיצה' אפילו
רש"י שמתיר בכל מחיצות שבת יש את בסוכה ולדברינו לא קרב זה אל זה כיון
הוראת השו"ע שהיקל במחיצה שמחיצה המתרת בסוכה – כל ענינה
לתשמיש ,ועוד יש לצרף את היתר המיגו להכשיר את הסכך הקיים ולכן גם רש"י
יחמיר בזה ומה בכך דהוי טפח פתוח
– ואיסורא פרח ליה. מבעו"י והא לא הועלתי להכשר הסכך
כלום עד שהצבתי את הדופן השלישית
ג .ואפילו המחמירים ואינם רוצים ואז לפתע קמה אלומתי וגם ניצבה והסכך
הופך להיות סכך וכדברי המגיני שלמה,
לסמוך על היתרי מיגו השנוים וזאת בשונה ממחיצה המתרת שכל עסקי
במחלוקת כגון היתר המג"א להעמיד הוא להתיר את המחיצה עצמה ואין לי
מחיצה אם מגמתו להשתמש בהיתר עסק עם דבר אחר כדמות הסכך וא"כ
המחיצה בתורת 'כיסוי' ולא מתורת בשעה שכבר עשיתי מעשה התחלה
מחיצה ובזה פליג עליה האליה רבה, כלשהו בגוף המחיצה זה מכשיר לי את
עכ"ז יש מקום להתיר במידה ומעמיד
'מחיצת כיסוי' בפני הנר כיון שע"פ רבינו המשך פריסת המחיצה.
האר"י והביאו השל"ה – לא יועיל דין
מחיצה להתיר תשמיש בפני הנר וא"כ כל מי זאת עולה מ המדבר
ההיתר כאן אינו מכח מיגו אלא אך ורק
מדין כיסוי גרידא ,וכן יהיה במעמיד ולמעשה נראה מסקנת הדברים כי:
מחיצה כנגד צואה לכסותה שיש לנו את
דעת הרשב"א הסובר כי לא מהניא בצואה א .מחיצות סוכה ושבת ייאסר להעמידן
דין מחיצה אלא אך ורק כיסוי ,וכן יהיה
במציב מחיצה בינו ובין המת – יכול לכל הדיעות ,ולא מהני בה 'מיגו' או
להתיר בשופי שהרי יש דיעות שאינו שאר העמדה שלא לצורך שימוש ,ואפילו
נדרש להעמיד בשבת מחיצה כלל וא"כ טפח הפרוס מערב שבת לא מהני בהו –
דהני תרי קולי נאמרו אך ורק בגוונא
אינה מתרת. דמחיצה המתירה שימוש ולא במחיצה
ד .מחיצות 'סילוק' או 'כיסוי' – כגון המגדירה מקום כמחיצות שבת וסוכה.
שמעמיד מחיצה במקום שלא מהניא ב .מחיצות המאפשרות שימוש כגון
'דין מחיצה' בזה כ"ע יודו להתיר כיון
שאין המחיצה מתרת כאן אלא רק מתורת חציצה בפני הנר או ספרים להתיר
תשמיש המיטה יחלקו בזה השו"ע
'כיסוי' או 'סילוק'. והרמ"א ולכן ספרדים יתירו לכתחילה
האהל ’מחיצה המתרת’ כלי קב
ה .במקום שהמחיצה מתירה איסור בפני נרות שבת – נראה שאין להחמיר
שיסודו במנהג כגון הצבת מחיצה כלל.
הלכה למעשה בדי מחיצות מתירות
מחיצה במקום כלשהו בחדר ולאחמ"כ לסיכום הלכות למעשה בסוגי איסורים
להניח מעבר המחיצה את הס"ת.
הניתרים ע"י מחיצה:
ז .ישיבה לפני ס"ת מהלך ]שו"ע יו"ד סי
א .דופן שלישית דסוכה – בזה אפילו
רפב ומשנ"ב סי' קמו[ – כנ"ל.
רש"י אוסר ,וברור שכך יורו שו"ע
ח .טומאת כהנים כגון להציב מחיצה ורמ"א.
סמוך לחלון ע"מ שלא תיכנס ב .רשויות שבת – מחלוקת ר"י שיתיר
הטומאה לבית – המג"א בסי' שי"ג סק"א
התיר אך הביא שם שהר"י הלוי אסר, ור"ת שאסר והשו"ע ורמ"א
ולענ"ד כאן הוא ממש כדוגמת 'מחיצות החמירו כר"ת.
סילוק' ובפרט שכאן אין לו צורך כלל
לדין מחיצה אלא רק לסתום נקב ג .תשמיש המיטה – לאור הנר או ספרים
באמצעות מחיצה. – להט"ז נתיר להעמיד מחיצה כיון
שיש דרך אחרת להתיר ולמג"א נתיר אם
ט .מחיצה בין גברים לנשים – ברור נציב את המחיצה למטרת כיסוי ולא
כמחיצה ואפילו לשית הא"ר שפקפק ע"ד
שמותר דחשיב ככיסוי גרידא. המג"א נתיר בזה כיון שיש את הוראת
רבינו האר"י שהחמיר ופסל תשמיש
י .מחיצה למול הדלת למנוע כיבוי הנר שבינו לנר יש מחיצה וא"כ לשיטתו באנו
ולהתיר פתיחה – כנ"ל. אך ורק מכח כיסוי.
יא .מחיצה למול רוח המכבה את הנר ד .עומד ערום לאור הנר ]פסחים קיב[
בסוכה ע"מ שיהיה נר – כנ"ל. – כנ"ל.
יב .מחיצה למול צואה ע"מ לדבר בתורה ה .עשיית צרכים למול ספרים – כנ"ל.
ותפילה ]סי' ע"ט[ – לשו"ע שהתיר ו .תשמיש לפני ס"ת – אין שום אפשרות
מחיצה המתרת שימוש הכל מותר אך
לשיטת הרמ"א שהחמיר – אליבא דהט"ז של 'כיסוי' וחייב להשתמש בהיתר
יש להתיר כיון שיכול לכסות את הצואה מחיצה ,ולכן גם הט"ז וגם מג"א יאסרו
לשיטת הרא"ש דמחיצה מהניא יש מקום להציב מחיצה אך השו"ע יתיר כיון שזוהי
לאסור אא"כ בא מתורת כיסוי לשיטת מחיצה המתרת שימוש ,ונלע"ד שאפשר
המג"א אך להרשב"א שהשוה דין צואה לצרף בזה מיגו דיכול להעמיד קודם
לדין ערוה – הכל מותר וא"צ להצטרך
קג האהל ’מחיצה המתרת’ כלי
להיתר 'מיגו' ולכן גם האליה רבה שפקפק ויאכלנו ויעבור על איסור חמץ ובאה
המחיצה להיכר – בזו נראה שיחלקו על דברי המג"א יודה בזה.
השו"ע ורמ"א ,וזוהי ממש כעין מחלוקתן יג .מחיצה למול נרות שבת – בזה נראה
במחיצה המאפשר שימוש אלא שכאן
הוא להיפך והמחיצה 'מונעת שימוש' אך שאפילו הרמ"א יקל כיון שהאיסור
תרוייהו מחיצות המתייחסות לפעולות
רק ממנהג.
יד .ישיבה והליכה למול המתפלל – הגברא בלבד ואינן יוצרות שינוי מהותי
מחלוקת שו"ע שמתיר ורמ"א בחפצא עצמו שהוא האזור המתוחם.
והשו"ע יתיר בזה והרמ"א יאסור אף כאן, שאוסר.
ומפורשות הורה הרמ"א וז"ל :וא"י טו .אכילה בבית שהמת שם ע"י עשיית
שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו,
כופה עליו כלי )ריב"ש סי' ת"א(; ודוקא מחיצה )שו"ע יו"ד סי' שמא ס"א( –
בי"ט ,אבל אם הוא קודם יום טוב צריך לדעת השו"ע מותר ואפילו לשיטת
לעשות מחיצה )ע"ל סימן תמ"ו סעיף א'(, הרמ"א -בזה נראה להקל כיון שיש
עכ"ל .הרי שביו"ט אסור להציב מחיצה. פוסקים שבשבת אין צורך בהעמדת
מחיצה ,ובפרט שיש מיגו דאי ליכא
יז .מחיצה למניעת איסור כלאיים – גפן מחיצה שרי ע"י הסבת פנים.
הנטועה ויש זרעים לידה וחובה טז' .מחיצה למניעת איסור אכילת חמץ'
– מחיצה למול חמץ של גוי המופקד להעמיד מחיצה ע"מ שלא לעבור על
אצלו ואינו עובר עליו בבל יראה ובבל איסור כלאי הכרם – נראה שיחלקו בזה
ימצא אך מנגד יש לחוש שמא ישכח
השו"ע והרמ"א כנ"ל.
י .חידוד הבנה מפי הרב ר' ישראל אלישיב שליט"א.
האהל בין וילון לוילון כלי קד
בין וילון לוילון
הדמיו בי וילו לדלת
תרומת הדש' – קבוע' מתייחס לזמ
בית יוס'– קבוע' מלשו' קיבוע בחוזק'
קיבוע מהצדדי לשעה מועטת
חילוק בי וילו לדלת
חידוש המג"א – סדיני המצויירי שרי בקיבוע
חילוק מחודש – 'בני מחיצה' או 'תוספת בני'
שיטת הגר"א – וילו שרי ג בקביעות
שלש שיטות במחיצה
'וכ הפרוכת' – ארבע שיטות
מחיצת קורונה ]קפסולה בלע"ז[
'מוסי על הבני' – 'ביטול למבנה'
עצי וסוכה
אב בנדב עליו
פקק החלו סגירה או סתימה
כמה דוגמאות מצויות
רש"י וילון -מסך שכנגד הפתח .מותר בגמרא מסכת שבת )קלח (.נאמר בזה"ל:
לנטותו -שאין אהל אלא מי שעשוי כעין
גג ,עכ"ל .הרי שתלה את טעם ההיתר בהא אמר רב משום רבי חייא :וילון,
מותר לנטותו ומותר לפורקו .ופירש וז"ל:
א .התנא רבי חייא שנזכר גם בשם רבי חייא רבא )שבת לח (:ובירושלמי כמעט תמיד בשם רבי חייא
רובא ,מסר נפשו להרבצת התורה בישראל ,ורבי חיבבו מאד אך לא מינהו לראש הישיבה מחמת
שהיה 'עסוק במצות' ולא רצה לעכבו ,ומצינו בכתובות )קג (:דכי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא ,א"ל ר'
חנינא לר' חייא :בהדי דידי מינצת? דאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל ,מהדרנא ליה מפלפולי!
בין וילון לוילון האהל קה כלי
דלית לוילון גג אלא רק מחיצה ,ומדבריו איסור שהרי מחיצה המתרת לית ליה ואף
מחיצת קבע משמע דלית ליה. משמע שאין בתלית וילון שום מציאות
א"ל ר' חייא :אנא עבדי דלא משתכחה תורה מישראל ,דאייתינא כיתנא ושדיינא ,ומגדלנא נישבי וציידנא
טביא ,ומאכילנא בישרא ליתמי ,ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא ,וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי,
וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי ,ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי ,לכל חד וחד אמרי ליה אתני
סידרך לחברך .והיינו דאמר רבי :כמה גדולים מעשה חייא .א"ל ר"ש ב"ר :אפילו ממך? א"ל :אין ,ע"כ.
עד שאמר עליו ריש לקיש הריני כפרת ר"ח ובניו שנשתכחה תורה מישראל עלו ר"ח ובניו ויסדוה ומצינו
בב"מ פה :שריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן ,כי מטא למערתיה דרבי חייא איעלמא מיניה .חלש
דעתיה ,אמר :רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו :תורה כמותו פלפלת,
תורה כמותו לא ריבצת .והיתה תפילתו ותפילת בניו נחשבת בשמים כתפילת אבות העולם אברהם יצחק
ויעקב כדמצינו ששאל רבינו הקדוש את אליהו ב מסכת בבא מציעא )פה (:ויש דוגמתן בעולם הזה? -
אמר ליה :איכא ,רבי חייא ובניו .גזר רבי תעניתא ,אחתינהו לרבי חייא ובניו .אמר משיב הרוח -ונשבה
זיקא ,אמר מוריד הגשם -ואתא מיטרא ,כי מטא למימר מחיה המתים -רגש עלמא .אמרי ברקיעא :מאן
גלי רזיא בעלמא? -אמרי :אליהו .אתיוהו לאליהו ,מחיוהו שתין פולסי דנורא .אתא אידמי להו כדובא
דנורא ,על בינייהו וטרדינהו ,ע"כ .ופעמיים מצינו שכעס רבי על רבי חייא הראשונה במסכת מועד קטן
)טז (.פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק .מאי דרש -חמוקי ירכיך כמו חלאים ,מה ירך בסתר
-אף דברי תורה בסתר .יצא רבי חייא ושנה לשני בני אחיו בשוק ,לרב ולרבה בר בר חנה .שמע רבי -
איקפד .אתא רבי חייא לאיתחזויי ליה ,אמר ליה :עייא ,מי קורא לך בחוץ? ידע דנקט מילתא בדעתיה,
נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין .ביום תלתין שלח ליה :תא ,הדר שלח ליה דלא ליתי .מעיקרא מאי
סבר ולבסוף מאי סבר? -מעיקרא סבר :מקצת היום ככולו ,ולבסוף סבר :לא אמרינן מקצת היום ככולו.
לסוף אתא ,אמר ליה :אמאי אתית? אמר ליה :דשלח לי מר דליתי .והא שלחי לך דלא תיתי? -אמר
ליה :זה ראיתי ,וזה -לא ראיתי .קרי עליה :ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו .מאי טעמא עבד
מר הכי? -אמר ליה :דכתיב חכמות בחוץ תרנה .אמר ליה :אם קרית -לא שנית ,ואם שנית -לא שילשת,
ואם שילשת -לא פירשו לך .חכמות בחוץ תרנה -כדרבא .דאמר רבא :כל העוסק בתורה מבפנים -
תורתו מכרזת עליו מבחוץ .והא כתיב לא מראש בסתר דברתי! -ההוא ביומי דכלה - .ורבי חייא ,האי
חמוקי ירכיך מאי עביד לה? מוקי לה בצדקה ובגמילות חסדים ,ע"כ .והשנית בתלמוד ירושלמי מסכת
כלאים פרק ט הלכה ג וז"ל :חד זמן אעל רבי חייא רובה לגביה אמר ליה הא רב הונא לבר נתכרכמו
פניו של רבי .אמר ליה ארונו בא .אמר ליה פוק וחמי מאן בעי לך לבר .ונפק ולא אשכח בר נש וידע
דהוא כעיס עלוי .עבד דלא עליל לגביה תלתין יומין .אמר רבי יוסי בר בון כל אינון תלתין יומין יליף
רב מיניה כללא דאוריתא .לסוף תלת עשרתי שניא ותלתתוי יומיא עאל אליהו לגביה בדמות רבי חייא
רובה .אמר ליה מה מרי עביד .אמר ליה חד שיניי מעיקא לי .אמר ליה חמי לה לי וחמי לה ליה ויהב
אצבעתיה עלה ואינשמת .למחר עאל רבי חייא רובה לגביה א"ל מה עביד רבי האי שינך מה היא עבידה.
אמר ליה מן ההיא שעתא דיהבת אצבעתך עלה אינשמת באותה שעה אמר אי לכם חיות שבארץ ישראל
אי לכם עוברות שבארץ ישראל .אמר ליה אנא לא הוינא .מן ההיא שעתא הוה נהיג ביה ביקר .כד הוה
עליל לבית וועדא הוה אמר יכנס רבי חייא רובה לפנים ,ע"כ .וביום פטירתו ירדו כיפי דנורא מן רקיעא
)מו"ק כה (:ואף אחר פטירתו מצינו שליותה אותו האש הגדולה )ב"מ פה (:אמר רב חביבא :אשתעי לי
רב חביבא בר סורמקי :חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה ,דלצפרא הוו שפירן עיניה,
ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא .אמרי ליה :מאי האי? ואמר לי :דאמר ליה לאליהו :אחוי לי רבנן כי
סלקי למתיבתא דרקיע ,אמר לי :בכולהו מצית אסתכולי בהו ,לבר מגוהרקא דרבי חייא דלא תסתכל
ביה .מאי סימנייהו? בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי ,לבר מגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סליק ונחית.
לא מצאי לאוקמא אנפשאי ,אסתכלי בה ,אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה.
האהל בין וילון לוילון כלי קו
בחקיקה שיש בצד הדלת וזה מבואר אלא שבגמרא מסכת עירובין )קב (.ג"כ
להיתר בסי' שיג סע' ג – ד וז"ל :רחבה
שאחורי הבתים ,שאין נכנסים ויוצאים בה הובאו דברי רב משום רבי חייא:
תדיר ,אם עשה דלת לפתחה או שתולה וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת,
בה מחצלת של קנים ,וכן פרצה שגדרה ע"כ .ושם פירש רש"י וז"ל :וילון -כנגד
בקוצים כעין דלת ,אם יש להם ציר או הפתח ,לצניעות .מותר לנטותו -דלאו
אפילו אין להם עתה ציר אלא שהיה להם אהל הוא ,דלא קביעא התם ,אלא כן דרכו
ציר ,נועלים בהם אפילו הם נגררים בארץ
רק שקשרם ותלאם לנעול בהם; ולא לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא ,עכ"ל.
חשיב כבונה ,שניכר בהם שהוא דלת כיון
שהיה להם ציר .הגה :וכ"ש אם יש להם ומדבריו מבואר כי טעם ההיתר הוא
ציר עדיין; ובלבד שלא יחזיר הציר
למקומו ,כדרך שיתבאר לקמן סי' תקי"ט ביסוד חדש והוא 'קביעותא'
)ב"י( .אבל אם אין להם ציר ולא היה להם דכל זמן שהוילון אינו קבוע – אין שום
ציר ,אין נועלים בהם אא"כ היו גבוהים משמעות להעמדתו ,ואילו בשעה שייקבע
מן הארץ; ופתח העשוי לכניסה ויציאה הוילון – הרי התולהו חשיב ככל מוסיף
תדיר נועלים בו ,אפילו לא היה לו ציר
מעולם והוא נגרר .ובסעיף ד' -דלת על הבנין.
העשוי מלוח אחד או שאין לה אסקופה
התחתונה ,וכשפותחים שומטין אותה הדמיו בי וילו לדלת
ועוקרים אותה ,אין נועלים בה אפילו יש
לה ציר .הגה :אבל דלת העשויה מקרשים אלא שיש לעיין בהא דדימה רש"י
הרבה ,שרי אף על פי ששומטים אותה
כשפותחה ,אם יש לה אסקופה; וה"ה תליית הוילון לדלת – ולכאורה אין
במקום שנועלים בקרשים הרבה ויש הדמיון עולה יפה כיון שאין לנו שום
חקיקה למעלה ולמטה שמכניס בהם ההיתר להרכיב דלת על ציריה ורק יש
הקרשים ,שדינם כדלת הואיל ואינן לוח היתר בפתיחת וסגירת הדלת ולא חיישינן
בזה לבונה וסותר כיון שהסגירה אינה
אחד בכל הדלת ,עכ"ל. לקביעות וכן הפתיחה ומדוע תתיר לנו
את תליית הוילון ,ונראה לבאר כי דימה
והיסוד בהיתר הדלתות הנ"ל שאם יש רש"י את היתר פתיחת וסגירת הדלת
שההיתר הוא בהא דעביד מעשה עראי
אומדנא דמוכח שאינו בא שידוע שלא יתקיים כך לתליית הוילון
לסתום את הפתח בקרש כלשהו אלא שידוע שלא ייתקיים כך ,ועוד אפשר
לבאר כי דימה רש"י פתיחת וסגירת דלת
שאינה מחוברת בבית אלא רק מציבה
בצד הפתח הפתוח או אפילו מהדקה
למחר אזלי אשתטחי אמערתיה ,אמינא :מתנייתא דמר מתנינא ,ואתסאי ,ע"כ .ושם בגמרא נקרא מקומו
של רבי חייא 'אתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא'.
קז האהל בין וילון לוילון כלי
ובפ' המוצא תפילין )שבת קלח .ערובין קב(. מתכוין לסלקו בעתיד לצורך מעבר ,וזה
אמר רב משום רבי חייא וילון מותר יהיה בכמה אופנים:
לנטותו ולפרקו בשבת .ופרש"י פ' תולין
דזהו מסך שכנגד הפתח ,דהיינו כמו א .או שאין הדלת נשמטת לרצפה
פרוכת .ואף על גב דמסיים רש"י דמותר
לנטותו ולפרקו לפי שאינו אוהל ,כמי מחמת שקשרוה ותלאוה.
שעשוי כעין גג .וא"כ נוכל לומר דרש"י
לטעמיה ,דס"ל דאין איסור עשיית אוהל ב .או שקבעו בדלת צירים.
עראי בשבת אלא בגג ולא במחיצה,
כדאיתא באשירי פ' כל הכלים ,ובתוספות ג .או שהדלת עצמה עשויה מכמה
פ' מי שהוציא )ערובין מד (.אבל לפר"ת
דסבר דבמחיצות נמי איכא איסור עשיית לוחות.
אוהל עראי ,איכא למימר דנטיה ופריקת
הפרוכת יהא אסור .הא ליתא דר"ת מודה ד .או שיש לפתח עצמו איסקופה.
דכל היכא דאין המחיצה באה להתיר,
כגון גבי דופן סוכה ופריסת סדין ע"ג ה .או שהפתח עצמו משמש לכניסה
העמודים ,דבפ' כיצד משתתפים )ערובין
פו (:אין איסור עשיית אוהל עראי ויציאה תדירית.
במחיצה וגבי פרוכת לא בא המחיצה
להתיר מידי .אך בפ' המוצא תפילין בכל הנ"ל מוכח כי אינו בא לבנות
)ערובין קב ע"א( פרש"י :וילון כנגד הפתח
לצניעותא מותר לנטותו דלאו אהל ולסתום אלא רק מטרתו להשתמש
קעביד .דלאו קביע התם אלא דרכו לינתן בדלת הנ"ל בצורה ארעית וא"כ הצבתה
ולהסתלק כדלת בעלמא עכ"ל .משמע אינה נחשבת לבנין – וכן כאן בתלית
דאיירי בוילון שנוטין אותו לפרקים, הוילון אף שתולהו ממש על המוט – אין
כשרוצים לעשות מילי דצניעות ,אבל אינו התליה מתפרשת כפעולת בנין משום
תלוי תדיר שם .ולפ"ז הפרוכת שתולין
שם תדיר ,שייך ביה עשיית אוהל לפי זה. שתליית הוילון אינה בקביעות.
ומ"מ נראה לחלק יפה ,דודאי וילון התלוי
תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית אהל, תרומת הדש' – קבוע'
לפי שהוא כמו דלת בעלמא .אבל מתייחס לזמ
הפרוכת שלפני הארון ,שבלא"ה יש דלת
לארון ,והפרוכת אינו תלוי שם אלא ובאמת יש להבין מהו גדר קביעות
לצניעות ,אף על גב דתלוי שם בקביעות
אין קפידא .אפס העולם חוששין לאסור המוזכר בדברי רש"י ,ומצינו
שנחלקו בזה אבות העולם ,דבתרומת
הדשן סימן סח כתב וז"ל :שאלה:
הפרוכת שלפני ארון הקודש שרי להסירו
בשבת ולפרוס אחר במקומו או לאו?
תשובה :יראה דהיתר גמור הוא .וכן
שמעתי שיש מקומות שעושין
כן ביוה"כ לתפלת נעילה ,מסירים
הראשון ופורסים אחר שכולו לבן
במקומו .וראיה מהא דגרסינן בפ' תולין
האהל בין וילון לוילון כלי קח
ולבסוף 'משך ידו מלהתיר' התיר הב"י ,ב: הדבר .וגם חזן הכנסת אחד הגיד לי,
ואף בדין תולה וילון או פרוכת כתחליף שאחד מן הגדולים לא רצה להתיר ,אני
לדלת התיר הב"י ,משום שאינו קבוע
מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים ואינו מושך ידי להתיר ,עכ"ל.
מעכב את העוברים ושבים ,ונראה לבאר
בעומק דבריו שיצא לחלוק על הבנת הרי שהבין תה"ד בפשיטות כי הגדרת
התה"ד בהגדרת קביעות וביאר תה"ד כי
קביעות היא קביעות בזמן שרוצה קביעות תלויה בשיהוי אריכות הזמן
שתשהא הפרוכת על המוט בתדירות ,אבל וא"כ חידש לאסור את תליית הפרוכת
הב"י ס"ל שקביעות היא מלשון 'קיבוע'
דהיינו שהתולה וילון ומקבעו 'מלמעלה משום שתלויה התם לזמן תדיר.
ומלמטה ומן הצדדים' עד שניצב שם
כאחד מקירות הבית 'ומעכב להולכים אך מנגד בבית יוסף סי' שטו אחר
ושבים דרך שם' הרי הוא מעמידו בתורת
בנין כקיר קלוש לבית אבל עכ"ז זהו קיר שהביא דברי תה"ד כתב וז"ל:
גמור ,אבל בשעה שלא מקבעו – הרי ברור והאידנא נהוג כולי עלמא היתר בדבר ולא
שהוילון הוא כאחד מתשמישי הבית ראינו מי שמיחה בכך .ומדברי רש"י
כשולחן וכסא ואין בהצבתו משום בנין. דפרק בתרא דעירובין משמע דלא שרינן
בוילון אלא בשאינו תלוי שם בקביעות
קיבוע מהצדדי לשעה מועטת אבל אם הוא תלוי שם בקביעות אסור
לנטותו ולפרקו בשבת וכן נראה שסובר
ולא נתפרש בדברי הב"י אם יהיה איסור בעל תרומת הדשן ולי נראה דא"כ לא הוה
שתיק מיניה בריש פרק תולין לכן נ"ל
לקבע וילון מכל הצדדים גם לשעה שאע"פ שתלוי שם בקביעות שרי שהרי
קלה ,אך בשעה"צ סימן שטו סק"ו כתב כיון שכולו נע ונד ברוח מצויה וגם אינו
בפשיטות שהאיסור בזה הוא רק אם מעכב להולכים ועוברים דרך שם מיקרי
שוהא כך כמה ימים וז"ל :ומכל מקום לא קביע וזהו שכתב דלא קביע התם אלא
נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ששוהה כן דרכו לינתן ולהסתלק כדלת בעלמא
שם כמה ימים בסתימה זו ,אבל אם הדרך אבל אם קבעו מלמעלה ומלמטה ומן
הוא להפתח תמיד לא חשיב סתימה קבוע הצדדין בענין שאין מזיזין אותו ממקומו
מן התורה ,ואפשר דאף מדרבנן אין איסור הוה מיתסר משום בנין ומשום דסתם וילון
בזה ,דמאי גריעא מפקק החלון ,ובפרט אין קובעין אותו כך כתב דכיון דלא קביע
אם יש שם איסקופה להפתח ,עיין לעיל
בסימן שי"ג סעיף ג בסופו ,עכ"ל .וע"י התם שרי ,עכ"ל.
ביאור זה תורצה עוד קושיא – שהרי
המג"א לגבי מחיצה המתרת קבע כי אין בית יוס'– קבוע' מלשו
להעמיד 'מחיצה' כנגד הנר אלא רק 'קיבוע בחוזק'
הרי לפנינו שיצא הב"י לחלוק ע"ד
תה"ד בתרתי ,א :בדין פרוכת
הנטויה לצניעות בעלמא ]כגון שיש
דלתות לארון[ שבתחילה צידד בזה תה"ד
בין וילון לוילון האהל קט כלי
רצוני להכנס – עלי להזיז את הוילון ע"מ 'כיסוי' והחילוק בין מחיצה לכיסוי הוא
להכנס ,ואינו פתוח לגמרי. דמחיצה אינה נעה ברוח וכיסוי נע ,ומתוך
דבריו עולה כי האיסור להעמיד מחיצה
חידוש המג"א – סדיני שאינה נעה ברוח הוא רק מכח 'מחיצה
המצויירי שרי בקיבוע המתרת' את מדוע לא נאסר עצם ההעמדה
– אלא כיון שהמחיצה היא רק ללילה
ויש להבין בדברי המג"א סי' שטו סק"ב ואינה עומדת 'כמה ימים' מותר אפילו
שקושרה מכל הצדדים ,כך כתב בשעה"צ
וז"ל :ונ"ל פשוט דמותר לתלות סקי"א בתירוץ הראשון ,ומצאתי שגם
בשבת סדינים המצויירים לנוי אף על פי החזו"א מודה בזה וז"ל החזו"א )בסי' נב
שקבועים שם כיון שאין עשויין שם אות יג( :וכל שאינו אלא לפי שעה אפילו
למחיצה ,עכ"ל .ולכאורה היה מקום לבאר קושרו גם למטה שאינו נע ונד ברוח
כי מיירי בגוונא שקשרם רק מלמעלה
ולפיכך הוי כפרוכת הקשורה רק מלמעלה מצויה נמי שרי ,עכ"ל.
שאפילו תה"ד נטה להקל בה אם יש
דלתות לפני הארון – כיון שלא הועמדה חילוק בי וילו לדלת
הפרוכת אלא לצניעות בעלמא וא"כ הרי
יש בכאן 'תליית עראי' ושרי ,והרי גם כאן ואין לומר כי בעצם הצבת הוילון במקום
תולה סדין המצויר לנוי בעלמא ואף זוהי
'תליית עראי' ושריא דמאי שנא לצניעות דלת יהיה איסור דאורייתא של
או לנוי ,וא"כ ליכא חידושא בדין זה כלל, 'בונה' ככל אדם המעמיד דלת בית על
אלא שהוסיף בזה הפמ"ג בא"א סק"א ציריה שולחן ערוך סי' שח ס"ט וז"ל :דלת
וז"ל :סדינין המצוירין בכותלים ,אף של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם
שרחוק מכותל טפח וקבועים שם גם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע; ושל
למטה בחוטין בקשירה ליתידות ,דכל לול של תרנגולים אסור בין ליטול בין
שאין עושה למחיצה כי אם לנוי שרינן, להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה
עכ"ל .ולכאורה אם קיבע בחוטין בנין וסתירה ,עכ"ל .ומה לי אם העמיד
מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים מדוע דלת מעץ או דלת העשויה מבד – אבל
התיר בזה ,ומאי מעליותא דפריסה לנוי, באמת עומק סברת הב"י היא דאין כלל
דמיון בין הוילון לדלת שהרי מציאות
וכ"כ בלבושי שרד ומחצית השקל. הדלת היא שיש בה שתי אפשרויות
האחת :להסגר – ואז הרי היא כהמשך
חילוק מחודש – 'בני מחיצה' לקירות הבית והרי היא 'מעכבת את
או 'תוספת בני' ההולכים ושבים' והשנית :להפתח ואז
אינה מעכבת כלל והרי היא כאילו אינה,
וצ"ל שכיון שהביא הב"י שני תנאים אך התולה וילון כנגד הפתח – הרי הוא כל
העת תלוי ומסתיר את החדר ,אך אינו
לאסור: מונע אנשים להכנס לתוך החדר ,וכאשר
א' .מעכב להולכים ולשבים דרך שם'.
האהל בין וילון לוילון כלי קי
קבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים, ב' .קבוע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין
ונראה לי פשוט שיש מקום להתחייב
אפילו בהנחה בעלמה כדמצינן בדין 'בנין בענין שאין יכולים להזיז אותו'.
וסתירה בסכך' וכדין מניח אבן בראש
הנדבך ,שנבאר דיניהם בהמשך השיעור. וכל זאת על מנת להפוך מחיצה הנתונה
וא"כ גם מי שיקבע את הוילון לקיר בבית להיות כאחד מקירות הבית
שהרי אלו ממש תיאורי הקירות –
'מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים' דמעכבים וחוצצים וקבועים היטב ,וא"כ
אבל מגמתו אך ורק לייפות את הקיר במידה ובנה כזו מחיצה – הרי שנתחייב
– הרי שאינו 'מעמיד מחיצה' ואף אינו מדין בנין ממש שהרי בנה והציב 'מחיצת
'מוסיף על הבנין' ולא אכפת לי קבע' ומה לי אם בנאה מאבנים או
שיעמיד לזמן מרובה או אפילו יקבע מיריעות ,וא"כ אין בכאן 'שני תנאים'
אלא התנאי הראשון של העיכוב הוא
מכל הצדדים. הגדרת מקום של המחיצה – שנתונה
באמצע החדר וא"כ הרי הוצבה לשמש
ונמצאו בידינו חמש הגדרות בתלית כעין קיר ,ורק צריכה שתהיה מספיק
יציבה ולצורך כך עליו לחברה מלמעלה
וילון: ומלמטה ומן הצדדים ומעתה תחשב כקיר
לכל דבר ,אבל בשעה שהמחיצה אינה
א' .וילון כקיר לבית' -וילון המשמש עומדת בפני עצמה אלא רק סמוכה לקיר
או לדלת – לא נחייב מדין בנין של
למחיצה וקבוע מלמעלה ומלמטה מחיצת קבע שהרי ברור שאינו מציב
ומן הצדדים ועי"ז מעכב את העוברים 'מחיצה בתורת קיר' אלא כאן נתחדש
יסוד אחר שנקרא 'מוסיף על הבנין'
והשבים. שמעבה וגורם איכות לקיר הקיים כגון
המצפה את הקיר במעטה 'בידוד' מרעש
ב' .וילון כדלת' -וילון המשמש או מחום וקור או יריעת 'איטום' מנזילות
מים ,או אפילו תוספת הגנה מהשמש
למחיצה ונתנו שם לקביעות אך תפוס הקופחת – כל אלו נכנסים תחת ההגדרה
רק מלמעלה. 'תוספת בנין' – ובכל זה באמת אין קשר
לתנאי 'מעכב להולכים ושבים דרך שם'
ג' .פרוכת לצד דלתות' -וילון האחוז אך וכן אין משמעות לתנאי השני שיהיה
ורק בחלקו העליון ,ואינו משמש
למחיצה ]כגון שתולהו בסמוך לקיר או
דלת קיימת[ ומטרתו לצניעות בעלמא -
ונתנו שם בקביעות – בזו צידד אף תה"ד
להקל אך לבסוף אסר מחמת הקביעות,
והפוסקים פשוט להם להקל.
ב .והוסיף בפמ"ג שאפילו אם המחיצה מרוחקת מהקיר טפח ג"כ שרי – והיסוד בזה ברור שכל זמן
שלא הציב במרחק הגון מהקיר שנוצר 'חלל מגורים' חדש הרי תלית הוילון אינה משמשת כמחיצת
קיר אלא כטפילה לקיר.
בין וילון לוילון האהל קיא כלי
והיכא שתולה להיות קבוע אין מקום ד' .סדינים המצוירים' -וילון שאינו
לחלק בין תולה בפתח פתוח או משמש כמחיצה ]כגון שתולהו סמוך
בתולה על הדלת ,שהרי לא משום מחיצה לקיר[ ומטרתו לנוי בעלמא – וקיבעו
אתינן עלה אלא משום בנין וכל שקובע מלמעלה ומלמטה ומן הצדדים – בזו
הדבר הוי בנין ,ובתה"ד שהביא ב"י לא
כתב כן וצ"ע ,וכן מש"כ המ"א דמותר הורה מג"א להקל.
לתלות סדינים המצוירים לנוי ואפי'
לקובעם צ"ע אם קובעם לעולם הרי זה ה .וילון כתוספת לקיר – וילון שהוצמד
בונה וצ"ל ג"כ בעשוי לתלותם ולהסירם
או שתלאן רפוי שנוח להסירן וממילא לקיר ע"מ להוסיף איכות לקיר
בתפקידו – כגון ע"מ למנוע חום וקור או
דרכן להסירן ,עכ"ל החזו"א. רעשים – בכל זאת יש מקום לחייב אפילו
שיטת הגר"א – וילו שרי בהנחה בעלמא.
ג בקביעות
למעשה ,מצינו שהורה הרמ"א כשיטת
ובאמת ישנה עוד שיטה אחת והיא דעת
הב"י ,ואחריו צעדו המג"א
הגר"א בביאורו )סי' שטו( דס"ל והמשנ"ב ,וכולם נקטו כי המחייב הוא אך
להקל בכל זה כרש"י במסכת שבת שלא ורק הקיבוע בצורה יציבה המעכבת
הזכיר כלל מושג של איסור בוילון קבוע, עוברים ושבים ,אך מצאתי כי החזו"א
וז"ל :ולכן .שם ק"ב א' ועיין רש"י ד"ה החייה את שיטת תרומת הדשן והורה
וילון :אף על גב .דלא כמ"ש ד"ה מותר כמותו וז"ל החזו"א )בסי' נב אות יג( :שו"ע
לנטותו אלא כמ"ש רש"י בשבת קל"ח א' סי' שט"ו לכן מותר לתלות וילון לפני
ד"ה מותר לנטותו ועמ"א ,עכ"ל .אך הפתח אע"פ שקבוע שם הוא מדברי ב"י
בשעה"צ סק"ה הזכיר את דברי הגר"א וחלק על תה"ד דכיון שהוא נע ונד ברוח
וחידש שעדיין יש מקום לחומרא בדבריו מצויה לא מקרי קבע ,והוא תימא דכיון
וז"ל :ומדברי הגר"א משמע דהוא מפרש דקובעו להיות תלוי על צירין הו"ל כתולה
להשולחן ערוך שטעמו משום דפסק כמו דלת על ציריה דחייב משום בונה ואע"ג
שכתב רש"י בשבת קל"ח ע"א דיבור דנע ונד למטה מ"מ הוא מתקיים תמיד על
המתחיל מותר לנטותו ,דכיון דהוא ציריו וזהו בנינו להיות תלוי תמיד ונוח
מחיצת עראי אין שם אהל עליה ]ודלא לנטותו בכל עת שירצה ,ואין מותר אלא
כמו שפרש בערובין ,עיין שם[ ,ואם כן לא בוילון שדרכו לתלותו ולסלקו וכן בפרכת
צריכינן תו לטעמא דהבית יוסף ,ומכל לדידן מותר שאין אנו קובעין אותה אלא
מקום אפשר דגם הגר"א מודה דאם מחליפין אותה בשבת ,וכן מש"כ בד"מ
קושרה למעלה ולמטה ומן הצדדים בשם או"ז דמותר לתלות סדין בסוכה
דאסור ,דאפשר דאז חשיב סתימה קבועה, מפני הרוח היינו נמי מפני שאינו מבטלו
וצריך עיון ,עכ"ל .ולענ"ד הקלושה לא לבנין אלא תולאו לפי שעה וכל שאינו
אלא לפי שעה אפילו קושרו גם למטה
שאינו נע ונד ברוח מצויה נמי שרי.
האהל בין וילון לוילון כלי קיב
כתב בשולחן ערוך סימן שטו סעיף י מצאתי מדוע יודה הגר"א לחומרת הב"י
אם הכל מבוסס על ענין הקביעות
וז"ל :טלית כפולה שהיו עליה שהוזכרה אך ורק ברש"י בעירובין וכמו
חוטין שהיתה תלויה בהם מע"ש,
מותר לנטותה ומותר לפרקה ,וכן שמפורש נקט בב"י.
הפרוכת ,עכ"ל. שלש שיטות במחיצה
ובפשטות דין 'פרוכת' המוזכר כאן ונמצאו בידינו שלש שיטות היאך
הוא תליתה כמחיצה וא"כ להורות בהלכות תליית וילון:
לכאורה דין זה הוא מוקשה מאד ,כיון
שכבר הורה בשולחן ערוך )סי' שטו ס"א( א .דעת הגר"א – אין איסור להציב
וז"ל :אסור לעשות אהל בשבת ויו"ט
אפילו הוא עראי; ודוקא גג ,אבל מחיצות מחיצה ולכן אין שום איסור בתליית
מותר; ואין מחיצה אסורה אא"כ נעשית וילון ולא בפירוקו כיון שפוסקים כרש"י
להתיר סוכה או להתיר טלטול ,עכ"ל .הרי
שהתיר השו"ע מחיצה אם אינה מחיצה בשבת וממילא גם וילון קבוע שרי.
המתרת וללא שום 'חוטים תלוים' וא"כ
במאי מיירי הכא שהצריך 'חוטים תלוים' ב .דעת מרן הב"י וכך נראה שסובר
ע"מ לפרוש את הפרוכת. הרמ"א – האיסור להציב מחיצה הוא
אך ורק אם היא מעכבת את ההולכים
תו"ש – מחיצה המתרת ושבים ובנוסף -קבועה מלמעלה
ואכן ,מכח קושיא זו ביאר בתוספת שבת ומלמטה ומן הצדדים.
)סקי"ט( כי מיירי במחיצה מתרת ג .דעת התרומת הדשן – יש איסור להציב
שבה מהני 'חוטים תלוים' ,ולשיטתו
הוראת השו"ע בסעיף זה מתחלקת – מחיצה אם מיועדת לעמוד כך
בתחילה עסק בטלית כפולה שחוטים בתדירות ,ולא שנא מעכבת או לא ,וגם
תלוים מתירים בה פרישת אהל ולאחמ"כ אם אחוזה רק בחלק העליון ,ואפילו אם
כתב את דין הפרוכת שאינה מאהילה אלא מטרתו לצניעות בעלמא ,ואפילו אם
היא עומדת כמחיצה המתרת ובה חוטים מעמיד סמוך לדלת שבפועל אינו משמש
תלוים מתירים ,וא"כ נסכם ונאמר כי כמחיצה – הכל אסור ,וכך הורה החזו"א,
לשיטת התו"ש כל סעיף י' בא ללמדנו ועוד הוסיף להחמיר ולאסור תליית
שני מצבים שהותרו ע"י 'חוטים תלוים'.
'סדינים המצוירים' לקישוט ונוי.
פמ"ג – פרוכת כאהל משופע
'וכ הפרוכת' – ארבע שיטות
אך הפמ"ג )א"א סקט"ו( ביאר בדרך שונה
ולכאורה ,נראה שבדין וילון שלפני
– כי דין פרוכת מדובר שהפרוכת
תלויה ורוצה כעת לקושרה ולהגביהה הפתח הסכימו השו"ע
והרמ"א להתיר אך יש לעורר כי נראה
מדברי המשנ"ב כי אינו מסכים עם הבנה
זו ,ונרחיב הביאור:
בין וילון לוילון האהל קיג כלי
וכן פרוכת לפני ארון הקודש ,ובלבד שלא ועי"ז תיעשה כאהל משופע ,ולפ"ד
יעשה אהל בגג טפח ,עכ"ל .י"ל דהשו"ע הפמ"ג יוצא כי שני המקרים שהובאו
פליג עליה ואוסר וכן מצינו בדברי תרומת בסעיף י' – טלית כפולה ופרוכת קיימו
הדשן סי' ס"ח וז"ל :אך דודאי וילון בחד גוונא והוא פרישת אהל בשבת ע"י
התלוי תדיר לפני הפתח שייך ביה עשיית
אהל ,לפי שהוא כמו דלת בעלמא ,עכ"ל. 'חוטים תלויים'.
ומצאתי כי החזו"א החייה את שיטת
תרומת הדשן והורה כמותו וז"ל החזו"א מג"א – וכן לאו דוקא
)בסי' נב אות יג( :שו"ע סי' שט"ו לכן מותר
לתלות וילון לפני הפתח אע"פ שקבוע והמג"א בסקט"ו ביאר כי לשון 'וכן
שם הוא מדברי ב"י וחלק על תה"ד דכיון
שהוא נע ונד ברוח מצויה לא מקרי קבע, הפרוכת' לאו דוקא הוא
והוא תימא דכיון דקובעו להיות תלוי על ובאמת בפרוכת לא בעינן 'חוטים תלוים'
צירין הו"ל כתולה דלת על ציריה דחייב
משום בונה ואע"ג דנע ונד למטה מ"מ ע"מ לנטותה.
הוא מתקיים תמיד על ציריו וזהו בנינו
להיות תלוי תמיד ונוח לנטותו בכל עת חידוש גדול! למשנ"ב – מחיצה בעיא
שירצה ,ואין מותר אלא בוילון שדרכו ’חוטים תלוים’
לתלותו ולסלקו וכן בפרכת לדידן מותר
שאין אנו קובעין אותה אלא מחליפין אבל המשנ"ב ביאר בשיטת השו"ע כי
אותה בשבת ,וכן מש"כ בד"מ בשם או"ז
דמותר לתלות סדין בסוכה מפני הרוח באמת בא לאסור העמדת מחיצה
היינו נמי מפני שאינו מבטלו לבנין אלא ללא 'חוטים תלוים' ולפיכך דחה דין זה
תולאו לפי שעה וכל שאינו אלא לפי שעה מההלכה וז"ל המשנ"ב :וכן הפרוכת -
אפילו קושרו גם למטה שאינו נע ונד כלול בזה גם וילון שלפני הפתח ...אך
ברוח מצויה נמי שרי .והיכא שתולה לדינא אין נ"מ בזה דמוכח מהטור וש"פ
להיות קבוע אין מקום לחלק בין תולה דמותר לתלות בכל גווני וכן מוכח
בפתח פתוח או בתולה על הדלת ,שהרי מהרמ"א לעיל בס"א בהג"ה דכיון שלא
לא משום מחיצה אתינן עלה אלא משום נעשית להתיר אין שום איסור עלה ,עכ"ל.
בנין וכל שקובע הדבר הוי בנין ,עכ"ל
החזו"א .ובזה יתבארו דברי המשנ"ב ולכאורה יש להקשות עליו כדפתחנו
בסקל"ט שכתב וז"ל :וכן הפרוכת -כלול
בזה גם וילון שלפני הפתח ,עכ"ל .הראת שהרי השו"ע בס"א התיר
לדעת כי כרך את דיני פרוכת יחד עם דין להעמיד מחיצה שאיננה מתרת ללא שום
וילון שלפני הפתח ומעה נבאר כי הבין
הגבלת 'חוטים תלוים'.
ונראה לבאר בעומק דעת המשנ"ב כי
ראה לחדש שהשו"ע יאסור
להעמיד פרוכת המשמשת כקיר לבית או
כדלת לפתח ,ואף שהרמ"א בס"א כתב
וז"ל :אבל מחיצה הנעשית לצניעות
בעלמא ,שרי )טור(; ולכן מותר לתלות
וילון לפני הפתח ,אף על פי שקבוע שם,
האהל בין וילון לוילון כלי קיד
אלא לפי שעה אפילו קושרו גם למטה המשנ"ב שבא השו"ע להשמיענו חומרא
שאינו נע ונד ברוח מצויה נמי שרי ,וכן גדולה -שוילון לפני הפתח וכן פרוכת
מדברי שעה"צ בסק"ו שהיקל וז"ל :ומכל ייאסרו בתליה מדין בונה ,אלא שצ"ע על
מקום נראה דזה דוקא אם דרך הוילון ביאור זה מדברי הב"י שהוא עצמו הביא
ששוהה שם כמה ימים בסתימה זו ,אבל את דברי תה"ד ופליג עליה ,אבל המדקדק
אם הדרך הוא להפתח תמיד לא חשיב בדברי הב"י יוכל לומר דהתיר אך ורק
סתימה קבוע מן התורה ,ואפשר דאף בפרוכת שלפני הארון שאפילו תה"ד
מדרבנן אין איסור בזה ,דמאי גריעא עצמו בתחילה נטה להתיר בה ורק לבסוף
מפקק החלון ,ובפרט אם יש שם איסקופה משך ידו מלהתיר ,אבל בפרוכת שהיא
להפתח ,עיין לעיל בסימן שי"ג סעיף ג משמשת כדלת שבה היה פשוט לתה"ד
בסופו ,עכ"ל .אך מדבריו בשעה"צ י"א לאסור – לא יתיר הב"י ,ואם כנים אנו בזה
בתירוץ השני יש מקום להחמיר וז"ל: נמצא כי הבין המשנ"ב כי ישנה 'מחלוקת
ולקשור וילון בעניבה שלא תניד הרוח, סמויה' בין השו"ע להרמ"א בדין תלית
משמע ממגן אברהם דלא חשיב בזה וילון שלפני הפתח בקביעות והיינו 'וילון
מחיצת קבע ,שמפרש גבי מחיצה של כדלת' שהרמ"א מתיר אך השו"ע יאסור
הפסק בפני הנר דצריך לקשור שלא יהיה
הרוח מנידו ,ואפילו הכי שרי אם לא אא"כ יש 'חוטים תלוים'.
משום שהוא מחיצה המתרת ,וגבי וילון
כתב בבית יוסף דאם מחברה מכל הצדדין מחיצת קורונה ]קפסולה
שלא יהיה הרוח מנידו חשיב קבע בלע"ז[
]ומצאתי שעמד בזה עליו שם הפרי
מגדים וכתב ויש לעיין[ ,ולפי מה ומעשה שהיה בבית הכנסת שרצו לתחם
שכתבתי מקודם דדוקא אם עשויה להיות
עומד כן כמה ימים ,ניחא בפשיטות, חלקים חלקים ]קפסולות
דהכא הוא רק לפי שעה ,אי נמי ,דשם בלע"ז[ ע"מ להכין מקום למתפללים,
שעשויה לסתום פתח של בנין קבוע חמיר ולצורך זאת ביקשו למתוח יריעות נילון
טפי ,עכ"ל .הרי שבתירוץ השני חשש ולקבעם היטב ,ונפשם בשאלתם האם
לאסור במחיצה שהיא מתחברת לבנין מותר או אסור הדבר ,וכבר ביררנו
בשיעור 'מחיצה המתרת' כי אין שום סרך
קבע ,ולפ"ז יש מקום להחמיר. איסור במחיצה כזו שאינה באה להתיר
אלא אך ורק למנוע מנגיפים לעבור מצד
ולכאורה יש להורות להציב את אחר לשני אך יש לברר האם נתיר
להעמידה בשבת בצורה מהודקת היטב
המחיצה רק בתליה מלמעלה עד שתמנע מההולכים ושבים את המעבר
ולא להדק מלמטה – ובזה יתיר ותהיה אחוזה מכל הצדדים ,ולכאורה אם
החזו"א רק לזמן קצר והמשנ"ב יתיר כוונתם רק להעמידה ליום השבת -היה
נראה להקל בזה ובפרט ע"פ הוראתו
אפילו בקביעות. המפורשת של החזו"א שכתב :וכל שאינו
בין וילון לוילון האהל קטו כלי
'מוסיף על הבנין' -ונראה לחדש בגדרי וזה פלא ,שהרי בכל יסוד ענין זה
תוספת על הבנין שני גדרים נוספים:
החזו"א ]שדעתו כתה"ד[ הוא
א .שכך יהיה דרך בנין הבתים באותו המחמיר ואילו המשנ"ב ]שדעתו כהב"י[
הוא המיקל ,אך בנקודה זו דוקא החזו"א
מקום – שחלקים מעין אלו יהיו
מוגדרים כחלקי בית כגון ברזים ושקעים. הוא שהיקל.
ב .שכך יהיה דרך בני אדם לקבע אבל נראה למעשה להקל בזה שהרי
אביזרים מעין אלו בקיבוע הדוק. איכא כמה צדדי לקולא:
עצי וסוכה א .שיטת החזו"א להקל בזה.
ומצינו במשנה במסכת ביצה )ל (:אין ב .לפי תירוץ ראשון בשעה"צ שרי
נוטלין עצים מן הסוכה .אלא מן להעמיד מחיצה קבועה לזמן קצר.
הסמוך לה .גמרא .מאי שנא מן הסוכה
דלא -דקא סתר אהלא ,מן הסמוך לה - ג .ועוד נצרף את שיטת הגר"א שמתיר
נמי קא סתר אהלא! -אמר רב יהודה אמר
שמואל :מאי סמוך -סמוך לדפנות .רב בכל גווני.
מנשיא אמר :אפילו תימא בשאין סמוך
לדפנות ,כי תניא ההיא -באסורייתא. 'מוסי על הבני' – 'ביטול
למבנה'
ופירש רש"י וז"ל:
וקצת נרחיב היריעה באיסור 'מוסיף על
אין נוטלין עצים מן הסוכה -כגון בפסח
הבנין' ונקדים כי באיסור זה יש
או בעצרת ,ויושב בסוכה בגנה או חשיבות גדולה לעיון בכל הפרטים של
בפרדס -אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא המקום שעליו הוצבה התוספת וכן
מן הסמוך לה ,השתא משמע :אם הוא לחומר שממנו עשויה התוספת כיון שאם
עב ,שנתנו קנים הרבה -מותר ליטול המציאות מוכיחה כי אין במקום זה
מהם ,ובגמרא פריך :הא סתר אהלא, מציאות של תוספת ,או שמהחומר הזה
דכיון דבטליה לגבי סכך -כל פורתא אין מוסיפים על הבנין – ממילא אין
לאסור מדין מוסיף על הבנין והמחייב
דשקיל מניה סתירה הוא. באיסור מוסיף על הבנין הוא הגדרה
חדשה 'ביטול לבנין' דהיינו ע"מ לחייב
סמוך לדפנות -קנים הנזקפים סביבות כדין תוספת למבנה חובה שהחלק
שנוסף יהיה 'בטל וטפל לבנין' אחרת
לדפנות ,כיון שלא נארגו עם הרי הוא כאדם המציב בביתו רהיט גדול
הדופן -לא בטלי לגבי דופן ,ואינו דומה ככל שיהיה שאין בזה שום קשר לתוספת
לסמוך לסכך ,שהסכך אינו ארוג ,לפיכך
על הבנין.
הכל שוה -העליון כתחתון סכך הוא.
אך ברור ופשוט שכל דבר שמעגנו ע"י
אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות -אלא
ברגים או מסמרים הרי בזה הוא
סמוך לסכך.
האהל בין וילון לוילון קטז כלי
משום שחבילה אחת הונחה למטרת וכי תניא -מתניתין באסורייתא ,חבילות
איחסון והשניה הונחה למטרת סכך.
של קנים שנתנן על הסכך ,מדלא
אב בנדב עליו התיר אגדן -לא בטלינהו לגבי סכך ,אלא
ומצינו שבאיסור הוספה על הבנין להצניעם שם ,עכ"ל רש"י.
מתחייב אפילו בהנחה בעלמא וכ"כ המאירי וז"ל :ופי' בגמ' כגון שהיו
במסכת שבת )קב (:וז"ל :אמר שמואל:
המצדד את האבן -חייב .מיתיבי :אחד חבלי עצים קטנים אגודות על
נותן את האבן ואחד נותן את הטיט - הסכך ומאחר שלא הותר אגדן אינן
הנותן את הטיט חייב! וליטעמיך ,אימא בטלות אגב סכך וכגון שהניחן ליבש או
סיפא ,רבי יוסי אומר :ואפילו העלה להצניע אבל אם נתכוין לעבות בהן את
והניח על גבי דימוס של אבנים -חייב. הסכך אף על פי שלא התיר את אגדן
אלא :תלתא בנייני הוו ,תתא מציעא בטלות הן לגבי סכך ואם התיר את אגדן
ועילא .תתא -בעי צדודי ועפרא ,מציעא אף מן הסתם בטלות הן לגבי סכך שהרי
-בעי נמי טינא ,עילאי -בהנחה
נעשה תוספת כעיקר וכן הלכה ,עכ"ל.
בעלמא ,עכ"ל.
הרי לפנינו מגמרא ערוכה כי יש לעיין
ולכאורה משמע מדברי הגמרא דדי
במציאות הנחת העצים ביחס
בהנחה בעלמא ,אך ברמב"ם לסוכה – שאם הוצבו לשמש כדופן –
הלכות שבת פרק י הלכה יב כתב וז"ל: אינם נחשבים כחלק מהסוכה עד
הבונה כל שהוא חייב ,המשוה פני הקרקע שייארגו יחד עם הדופן ,ואילו הוצבו
בבית כגון שהשפיל תל או מילא גיא הרי ע"מ לשמש כסכך – הרי הם חלק מן
זה בונה וחייב ,אחד נתן את האבן ואחד הסוכה בהנחה בעלמא ,וגם בזה מצינו
נתן את הטיט הנותן את הטיט חייב, חילוק בין 'חבילת עצים' המונחת על
ובנדבך העליון אפילו העלה את האבן הסכך שאינה בטילה לגבי הסכך לבין
והניחה על גבי הטיט חייב ,שהרי אין עצים נפרדים ,ואף בזה הורה המאירי כי
מניחין עליה טיט אחר ,עכ"ל .וא"כ בעינן אם יתכוין בהנחת החבילה לסכך בה –
גם בזה יתחייב משום סותר ,וכך פסקו
טיט ,אך א"צ בטיט מלעילא. השו"ע ורמ"א בהלכות יום טוב סימן
תקיח סעיף ח' וז"ל :נוטלים עצים
פקק החלו סגירה או סתימה הסמוכים לדפני הסוכה ומסיקין בהם.
הגה :והוא הדין אם זרק חבילות על
הורה בשולחן ערוך סי' שיג ס"א וז"ל: הסכך ,דאינן בטילות לגבי הסכך אם
דעתו להסיקן מותר ליטלן משם ,עכ"ל.
פקק החלון ,כגון לוח ,או שאר כל הרי ששני אנשים יטלו חבילות סכך
דבר שסותמין בו החלון ,יכולים לסתמו מע"ג הסוכה – האחד יעשה זאת בהיתר
אפילו אם אינו קשור ולא אמרינן דהוי גמור והשני יעבור על איסור סותר –
כמוסיף על הבנין; והוא שיחשוב עליו
בין וילון לוילון האהל קיז כלי
ע"ג מבנה וניכר הדבר שאינו מתעתד מע"ש לסתמו בו ,עכ"ל .ויש להבין מדוע
לסתום בו ,וכן מצינו בגמרא סוכה )כז(: הותר לפקוק את החלון בפקק ,והרי
תנו רבנן :מעשה ברבי אלעאי שהלך לכאורה היה מקום לאסור מדין 'מוסיף
להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, על הבנין' אבל התשובה לזה פשוטה –
אמר לו :אלעאי ,אינך משובתי הרגל. כיון שהפקק בא לסתום חלון – הרי קשה
שהיה רבי אליעזר אומר :משבח אני את להניח כי באמת ירצה בעל הבית לסתום
העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, חלונו ולכן הפעולה מתפרשת רק כפעולת
דכתיב ושמחת אתה וביתך .איני? והאמר שימוש בבית ולא כתוספת על הבית ,וכל
רבי יצחק :מניין שחייב אדם להקביל פני זאת במידה וירצה לפקוק לזמן – אבל אם
רבו ברגל -שנאמר מדוע את הלכת אליו ירצה לפקוק חלונו לתקופה ממושכת
היום לא חדש ולא שבת -מכלל דבחדש ייאסר עליו וכ"כ בביאור הלכה סימן שיג
ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! ד"ה ולא אמרינן וז"ל :עיין במ"ב ואם
-לא קשיא ,הא -דאזיל ואתי ביומיה ,הא אינו עומד לפתוח אלא לעתים רחוקות
-דאזיל ולא אתי ביומיה .תנו רבנן: אסור כמוסיף על אהל קבוע כ"כ המ"א
מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון בסק"ז והפמ"ג וע"כ בעינן שיהא הפקק
בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי קשור ותלוי מבעוד יום ,עכ"ל .והנה אם
ואמרי לה בקיסריון ,והגיע חמה לסוכה. באמת קשר ותלה הרי הפקק הופך להיות
אמר לו :מהו שאפרוש עליה סדין? אמר כדלת וחלון רגילים שאין איסור לסוגרם
לו :אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא ואפילו לשנים רבות – והכל תלוי ביסוד
העמיד ממנו שופט .הגיע חמה לחצי 'ביטול' שהרי גם אם אדם סוגר דלת
הסוכה ,אמר לו :מהו שאפרוש עליה פשוט שאינו מבטל בזה את הפתח ולכן
סדין? -אמר לו :אין לך כל שבט ושבט הותרה הפתיחה והסגירה וכן יהיה בפקק
מישראל שלא יצאו ממנו נביאים ,שבט החלון לתקופות קצרות אבל אם ירצה
יהודה ובנימין העמידו מלכים על פי לסגור בו לתקופה ממושכת צריך 'מעשה
נביאים .הגיע חמה למרגלותיו של רבי המוכיח' שההצבה בחלון אינה קבועה
אליעזר ,נטל יוחנן סדין ופירש עליה. והקשירה בחבל מעידה כי הפקק מיועד
הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחוריו ויצא. רק לשימושי הפתיחה והסגירה ולא
לא מפני שהפליגו בדברים ,אלא מפני לסתימת החלון וביטולו ,ואגב ,לענ"ד
שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו בזאת יש לבאר את קושית התהל"ד מדוע
לעולם - .היכי עביד הכי? והאמר רבי בפקק החלון לא הצרכנו 'בית אחיזה'
אליעזר :אין יוצאין מסוכה לסוכה! -רגל לעומת כיסויי קרקעות' שהצרכנו בהם –
אחר הואי - ,והאמר רבי אליעזר :משבח והתשובה פשוטה – כיסויי קרקעות
אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן נמצאים בקרקע ויש יותר מציאות לבטלם
ברגל! -שבת הואי - .ותיפשוט ליה שם ולכן צריך מעשה ניכר של 'בית
מדידיה ,דתנן :פקק החלון ,רבי אליעזר אחיזה' וזאת בשונה מפקק החלון שמוצב
האהל בין וילון לוילון כלי קיח
א .לאיכות החיבור של התוספת – כגון אומר :בזמן שקשור ותלוי -פוקקין בו,
ואם לאו -אין פוקקין בו .וחכמים
תוספת מהצד בסוכה שנדרש לארוג אומרים :בין כך ובין כך פוקקין! -התם
לעומת ע"ג הסכך ששם די בהנחה. הוא דמבטל ,אבל הכא דלא מבטל – לא,
עכ"ל .הרי שאף שר"א הורה לאיסור
ב .למקום שבו הונחה התוספת – כגון בפקק החלון שאינו 'קשור ותלוי' עכ"ז
נטה להתיר בסתימה ע"י בגד שכן פשוט
אם הונחה לסתום פתח וחלון או וברור שלא יבטל את הבגד למבנה ורק
לסתום בור בקרקע. לא רצה להורות להיתר כיון שלא שמע כן
מרבו .ומצאתי שבאמת הורה כך המשנ"ב
ג .וגם להקשר שהוצבה התוספת – שהרי בסי' שיג סק"ג וז"ל :ודע דהא דבעינן
דעתו מע"ש היינו דוקא בדבר שדרך
פשוט שמי שיתן 'יריעת נילון' ע"ג לבטלו שם אבל דבר שאין דרך לבטלו
סוכתו להגן מן הגשמים אינו מתעתד לעולם אלא לפי שעה כגון בגד וכי"ב
לבטלה שם וברור שמותר שאין לך אדם מותר לסתום בו אפילו לא היה דעתו עליו
שיחפוץ לפסול סוכתו. מע"ש ,עכ"ל.
ד .וכמובן לחומר שממנו עשויה ולסיכום בכל הגדרת מקרה של 'מוסיף
התוספת – כגון אדם שיתחב בנקב על הבנין' יש להבחין:
שבקיר בגד – ברור שאינו מבטלו שם אך
אם יתחב ניירות או סחבות הרי הוא
'מוסיף על הבנין'.
כמה דוגמאות מצויות
נילון ע"ג סוכת החג – בזה ברור 'דשא סינטתי' – בזה ברור שאם התקפל
שאינו מוסיף על הבנין כיון חלק מהדשא – יהיה איסור תורה
שאינו חפץ בקיום היריעה ע"ג סוכתו בהשבת החלק שהתקפל שהרי הוא
שהרי כל זמן שהיריעה מונחת ע"ג 'מוסיף על הקרקע' כיון שהדשא הנ"ל
הסוכה הרי היא פוסלת את הסיכוך הרי הוא משמש כתוספת על אדמת הגן,
ולכן אינו נחשב 'מוסיף על הבנין' אך ברור שמי שיפרוש 'דשא סינטתי' על
דאין קשר בין סכך הסוכה ליריעת מרפסת ביתו המרוצפת שאין בזה שום
איסור שהרי זהו ממש כפורש וגולל
הנילון.
שטיח בעלמא.
נילון להגנה מנזילות בבית – עורר בזה
שטיח 'מקיר לקיר' – בזה ברור שגם
הרב ר' אריאל סגל שליט"א כי
בזה נראה פשוט שייאסר להעמיד יריעות אם הותקן ע"ג מרצפות הרי חל
נילון על הגג והקירות לתוספת הגנה איסור גמור לגלול ממנו או להשיב חלק
מזרם וממטר שהרי זו בדיוק מטרת שהתקפל – כיון שכך עמידתו להיות
התקרה – להגן. 'תוספת על המרצפות'.
בין וילון לוילון האהל קיט כלי
בעלמא ,והרי ברור שדרך הידיות להיות תליית וילון ]בקביעות[ להגנה משמש
קבועות בבנין וא"כ תחיבת הידית היא
'תוספת על הבנין' ואסורה ומאי אכפת – בזה נראה פשוט דכ"ע יאסרו
לו במנהגו – בטלה דעתו ,ואולי כוונת מדין 'מוסיף על הבנין' ואפילו אם יתלה
השש"כ להתיר רק בידית מסוימת שכך רק מלמעלה ושולי הוילון מתנודדים
ברוח מצויה שהרי זוהי בדיוק מטרת
דרך העולם שלא לקובעה.
הקירות והחלונות – הגנה.
אביזרים לבית המחוברים ע"י ואקום תלית שעון קיר ע"ג מסמר – בזו ודאי
יתירו הב"י והעומדים בשיטתו – בזו הורה בשש"כ פכ"ג
סע' מ"ד לאסור ובתחילה תמהתי על אך בדעת החזו"א יש לצדד לכאן ולכאן
הוראה זו שהרי כל ענינם של אלו שהרי מצד אחד -מעמידו שם בקביעות,
האביזרים הוא להיות קלא קבועים' ומצד שני אינו מחבר את השעון לשום
שהרי אם היה רוצה לקובעם לא היה דבר ורק מניחו על המסמר ,וזאת בשונה
משתמש בואקום אלא בברגים ,אבל אחר מוילון שקושרים אותו עצמו ממש ,אך
העיון הבנתי את עומק הסברא לאיסור – העירני הרב ר' אריאל וקנין שליט"א שיש
שהרי אלו האביזרים דרך לקובעם ע"י מיני שעונים שהספרות שלהם מדובקות
ברגים וא"כ בזה שמקבע ע"י ואקום לא ע"ג הקיר ממש ואילו חלק 'המנגנון'
חל שינוי מהותי בטפלות לבית ,דלא מונח ותלוי ע"ג מסמר – בזאת יש מקום
אזלינן אחר קביעות 'האביזר הזה' אלא לומר שלכל הדיעות ייאסר להסיר או
על 'סוג האביזרים' מעין אלו ובהם דרך לתלות את המנגנון ע"ג המסמר כיון
לקובעם ,אלא שהוקשה לי על דבריו שכמה מחלקי השעון מקובעים ממש –
בפרק כ' סע' מ"ה שהתיר לתחוב ידית ממילא דרכו של סוג השעון הנ"ל להיות
מחובר וקבוע. שדרכו לפתוח ולנעול בה כמפתח
האהל תוספת אהל עראי כלי קכ
תוספת אהל עראי
הבנה פשוטה – 'חשיבות'
תוספת עראי על טפח קבוע
לצל או לזבובי
יסוד ההיתר דכיפי דארבא
חזו"א כיפי דארבא – 'סות חלל סתו'
חידוש נפלא – כיפי דארבא – לבוד 'מקרב' ולא 'ממלא'
ארבע דרכי בכיפי דארבא
מחצלת גלולה – קולא וחומרא
מאמ"ר – 'צווי דיני' 'אהל' או 'טפח פתוח'
חסרו דמחצלת גלולה
קושיא ,מה עני' מראית העי 'לטפח פרוש
ליצור לבוד בשבת ואז להוסי אהל
חוטי תלוי
ביאור חדש ומחודש
נפק"מ בי ההבנות
נפק"מ בי שתי ההבנות – סתירת אהל בשיור טפח
עוד נפק"מ – טפח בצפו ופרישה מדרו
נפק"מ עצומה – ביאור שיטת המהר"
חידוש עצו – ביאור מח' המג"א והתו"ש בחוטי תלויי מחיצה המתרת
חידוש גדול – 'לבוד בכלי 'מהני להכירא
חילוק מחודש – 'היכרא במחיצה' או 'היכרא במתרת'
סיכו הנפק"מ העולות ' חשיבות' או 'היכרא'
לרב עמרם :נימא לן מר מהלין מילי במסכת עירובין )קב (.נאמר בזה"ל:
מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי
שלח ליה רמי בר יחזקאל
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות בנין בכלים ואוהל עראי
מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search