ספר משפחת פלוטניצקי

לאור הזיכרונות סיפורן של משפחות פלוטניצקי ופלדמן

תוכן העניינים לפני הקדמה .................................................................................8 הקדמה .......................................................................................10 פרק א' - החלטות אמיצות .........................................................18 פרק ב' - פרידתה של פריידל )עליזה(.........................................35 פרק ג' - חסד מְ קָ רֵ ב....................................................................43 פרק ד' - העיירה בוערת .............................................................61 פרק ה' - היסטוריה בין גבעות....................................................67 פרק ו' - נלחמים על הבית..........................................................88 פרק ז' - הווי מתוק ...................................................................126 פרק ח' - התבגרות והתקרבות .................................................160 פרק ט' - יחיאל.........................................................................175 פרק י' - ימים טובים..................................................................202 פרק י"א - אהבה שאין לה סוף .................................................218 פרק י"ב - מתגעגעים................................................................230 פרק י"ג - רוח של גבורה...........................................................270 פרק י"ד - משפחה שכזאת........................................................282 נספח

לאור הזיכרונות

האזור בשליטת הפולנים, הגרמנים והרוסים לסירוגין( מפת בלארוס )בזמן סיפורם של סבא דב וסבתא עליזה היה של סבא דב וסבתא עליזה תקריב של מיקומי המקומות בהם התרחש תחילת סיפורם

לְ כָ ל אָ דָ ם יֵ ׁש זִ כְ רֹונֹות ּכַ ּסֵ פֶ ר יֹומָ ן חָ רּוט עַ ל לּוחַ לֵ ב ׁשֹותֵ ק הַ ּזְ מַ ן זֹורֶ ה אֶ ת הָ רָ עֹות ּכָ אֵ פֶ ר וְ רַ ק הַ ּטֹוב לָ עַ ד ֹלא יִ ּמָ חֵ ק עַ ל ּכֵ ן אֵ לֵ ְך לְ אֹור הַ ּזִ כְ רֹונֹות עַ ל ּכֵ ן אָ בִ ין נְ תִ יב חַ ּיַ י נָ לֹוז ּכִ י יֵ ׁש ּדְ מָ מָ ה ּבְ תֹם הַ ּסְ עָ רֹות יֵ ׁש אֹור ּגָ נּוז ּבָ אֹׁשֶ ר ׁשֶ ּנָ גֹוז! וְ גַ ם אֹותְ ָך אֲ ׁשֶ ר אֹותִ י אָ הַ בְ ּתָ אֶ זְ ּכֹר ּתָ מִ יד ּבָ הִ יר וְ חַ יְ כָ נִ י וְ ֹלא ּתֵ דַ ע, ּכַ ּמָ ה לִ י אָ ז הִ כְ אַ בְ ּתָ ּכִ י עַ ד הַ ּיֹום ּתִ ׁשְ ּכֹן ּבִ לְ בָ בִ י עַ ל ּכֵ ן אֵ לֵ ְך... וְ כָ ל אָ דָ ם נֹוׂשֵ א לֵ ילֹות וָ עֹנִ י אֲ בָ ל עָ לָ יו לִ זְ ּכֹר רַ ק נְ גֹוהֹות – וְ אָ ז יָ בִ ין, אּולַ י יָ בִ ין ּכָ מֹונִ י ׁשֶ אֵ ין יָ קָ ר מֵ אֹור הַ ּזִ כְ רֹונֹות! עַ ל ּכֵ ן אֵ לֵ ְך... )יחיאל מוהר(

כתיבה: בני המשפחה עריכה ספרותית: ורדית לוי עריכה לשונית: רונית אלינסון עיצוב גרפי: סטודיו בולט - מלכי בורנשטיין *השתמשנו ביצירותיו המתכתיות של דוד אריה כאלמנטים קישוטיים לאורך הספר. *חלק המילים נכתבו בכתיב חסר בשונה מדרישת האקדמיה ללשון העברית לבקשת המשפחה.

לפני הקדמה | 9 ותודה לכל העוסקים במלאכה: לורדית היקרה שליוותה את כל התהליך במקצועיות, במאור פנים, בסבלנות ובנשמה יתרה ! לרונית אלינסון שעברה ביסודיות ובמקצועיות על כל מילה כדי לדייק ולשפר זרימה. למלכי בורנשטיין היקרה, בעלת "סטודיו בולט", שעמלה על העיצוב בסבלנות אין קץ, הכילה את כל הבקשות שלנו והצליחה לתרגם את החלומות שלנו לרעיונות עיצוביים קולעים ויפהפיים. בהערכה והוקרה! רונית כהן )בתם של אפרים ושרה יהודית פלוטניצקי(

8 | לאור הזיכרונות "אֹודֶ ה ה' ּבְ כָ ל־לֵ בָ ב" )תהילים, קי"א, א'( תודה על פתיחת הדלת ועל פתיחת הלב, תודה על ההשתתפות הפעילה של כולם, על הסיפורים והזיכרונות במפגשים וביניהם ועל הקרבה והאחדות המשפחתית שזכינו לה. תודה על האמון שנתתם בי. תודה לכל השותפים למסע: אבא, שפרה, חיה'לה ותמי שהתייצבו לכל מפגש ושיתפו בהרמוניה מופלאה... תודה אישית לדודתי שפרה, בעלת "עין טובה" וצעירה ברוחה על עזרה רבה וההכוונה לאורך כל הדרך, זכיתי להכיר וללמוד ממנה הרבה לחיים )ללא ספק הבת של אמא שלה (. אמא שלי, עזרא, נכדים ונכדות של סבא וסבתא, שהתעניינו ותמכו ושלחו מילים משלהם. שמוליק אישי היקר, חברי בלב ובנפש שתמך וייעץ ועזר בכל מה שנדרש ובכל עת. משה, בן הזוג של שפרה שעזר לנו כמיטב יכולתו בפיענוח ובתרגום משפת האידיש, עזר לנו טכנית בהעברת מיילים ותמונות, שפע רעיונות מועילים ועצות טובות. אחי אברהם שהכין לנו את תרשים השער לפי הסבריו של אבינו.

הקדמה | 11 אני זוכרת שהשאלה שלי נותרה באוויר, כמו שאלות רבות ששאלתי במהלך ילדותי על משפחתה. אני זוכרת את עצמי מחטטת במגירות כל פעם שלא הרגשתי טוב ונשארתי בבית. הייתי רצה אל אימא עם תמונה ישנה ושואלת: "אימא, מי זאת? ומי זה?" ואימא הייתה עונה בקוצר רוח שלא אפיין אותה: "תעזבי, זה לא בשבילך," והייתה לוקחת מידי את התמונה ומחביאה אותה עמוק יותר. שנתיים קודם, קצת אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, מלחמה שלא ידעתי עליה מספיק, הגיעו לארץ פליטים רבים 'משם'. גרשון ברמן היה אחד מהם. הוא הכיר את אימי כיוון שהיה בן עירה, והוא הגיע אלינו מדי שבת בבוקר אחרי התפילה וסיפר כל מה שעבר עליו ומה שעבר על בני משפחתה של אימי. "שפרה'לה, לכי לשחק עם שושנק'לה," הייתה מפצירה בי אימא. ואני הייתי הולכת, קצת בלי רצון כי כל פעם שהייתי חוזרת מחברתי שושנה קלוז'ני הייתי רואה את אימי בוכה. "הגרשון הזה עושה לאימא צרות!" חשבתי, "הלוואי שלא יבוא!" אבל הוא המשיך לבוא. ואז הגיעה שבת והוא לא בא ואני שמחתי. "גרשון לא יבוא?" שאלתי בזהירות. "לא, הוא נסע לקנדה" אמרה אימא. 'ב"ה, איזו בשורה משמחת!' חשבתי בליבי, אך לא העזתי לבטא בקול את מחשבתי. השקט והשמחה חזרו לביתנו ואימא כבר לא הייתה עצובה. רק לפעמים, כשכתבה לגרשון או כשקיבלה ממנו מכתב, היו פניה נעצבים כמו אז, בימים שהיה מגיע לבקר, ואני קיוויתי שמצב רוחה הטוב יחזור לעצמו מהר.

10 | לאור הזיכרונות הקדמה בשלושה קולות חבילות מעוררות שאלות שפרה גוז שנת תש"ח, 1948 "שפרה'לה, יש פה חבילה בשבילכם," אמרה אימא. "חבילה?" מיהרתי למטבח וסקרנות בליבי. על השולחן נחה חבילה. הוצאתי מתוכה בשקיקה מחברות שכריכתן שחורה ועבה, והדפים צחים כשלג וחלקים כמשי. המחברות היו הדורות כל כך, לעומת המחברות שלי שכריכתן חומה ודקיקה. "אימא תראי, עפרונות עם מחק!" נלהב קולי "וצבעים ופנקסים. ממי כל אלה?" התעניינתי. "מגרשון" ענתה אימא וחיוך האיר את פניה. חיבקתי אל ליבי את המחברות החדשות ואת הצבעים, את העפרונות היקרים ואת הפנקסים וחזרתי אחורה בזמן. "מגרשון???" נדהמתי, "אימא, הוא איש טוב?" "בוודאי," ענתה אימא תוהה לפשר שאלתי. "אם הוא איש טוב, אז למה בכית כל פעם שהוא היה מגיע אלינו בשבת אחרי התפילה?" שאלתי, ופניה של אימא התעננו.

הקדמה | 13 מלא, בלב שעולה על גדותיו ובגעגוע אין קץ. אני מקווה שאצליח בסיפורי זיכרונותי להעביר ולהוריש לדורות הבאים את ה'אוצר' הגדול בו זכיתי והוא - המשפחה היקרה שלי לאורך כל דורותיה. ביתי הוא מבצרי אפרים פלוטניצקי היה זה בוקר אחד בהיותי בכיתה א' בשנת תשי"א, 1951 .אימא הכניסה לתיק האוכל שתפרה לי באהבה כריך טעים ותפוז, שחרצה בו חריצים לאורכו כדי להקל עלי את קילופו. היא הוסיפה מפית בד נקייה ומגוהצת לניגוב הידיים ואני יצאתי לדרכי עם שכני, יוסי קלוז'ני. הבטתי בערגה אל הרפת של דיאמנט, שואף לתוכי את ריחו המשכר של 'הר' חבילות חציר בוטנים טרי, שמשאית פרקה לתוך חצר הרפת. אולי נצליח לטפס ולמצוא כמה בוטנים למדורה שנדליק לקראת ערב, חלפה מחשבה בתוכי. ובינתיים ּבָ חַ ן חברי מקרוב את תיק האוכל היפה שלי, שהיה עשוי בד צבעוני לתפארת, תוצרת אמריקה. השרוך שאימא השחילה בשוליו העליונים של התיק כנראה לא היה סגור היטב והתפוז שהכניסה לתוכו התגלגל החוצה. לפני שהספקתי להושיט ידי ולאחוז בו, הבחינה בו אחת הפרות. היא השחילה את ראשה למרווח שבגדר ובלעה את התפוז כהרף עין. התביישתי לחזור הביתה ולבקש מאימא תפוז אחר וכבר היה מאוחר, כך שהבנתי שאיאלץ להסתפק במי ברז במקום תפוז עסיסי. שמחתי שאימא פינקה אותי בכמה גרושים שאוכל לקנות

12 | לאור הזיכרונות ּכְ שֶ רונית פנתה אלי וביקשה שאעלה את זיכרונותי על הכתב כדי שתצרפם לזיכרונות אחי היקר אפרים, שמחתי מאוד. התיישבתי מול הדפים הריקים ושפע זיכרונות של ילדות מתוקה ומלאת אהבה זרמו ממני אל הכתב. בין לבין הבליח זיכרון שונה: ביקור של גרשון, פגישה עם יְ לָ דֹות מ'ילדי טהרן', ריצה אל השוחה בעיצומה של מתקפת מטוסים מצריים במלחמת השחרור, וממרום גילי הבנתי את בכיה של אימא כשגרשון סיפר על הקורות אותו במלחמה האיומה, ואת בריחתה מהתמונות שהזכירו לה את כל שאיבדה בעצמה במלחמה הנוראה. הבנתי עד כמה הורי השתדלו להסתיר מאיתנו את כאב האובדן ועשו הכול כדי לתת לנו בית חם, אוהב ושמח, גם כשהעבר התעורר לחיים או בזמן מלחמה שפרצה בארץ. אני זוכרת ילדּות חמה ומיוחדת, בית שהיו בו נתינה ומסירות אין קץ, הקפדה על נימוס וחינוך, דאגה אוהבת והשגחה וכן סיפור לפני השינה. אהבתי במיוחד את הספר העבה והכבד '101 סיפורים'. למרות כל מטלות היום יום, הצליחו הורינו לתת את מלוא סבלנותם וזמנם הפנוי לילדים, לא שיחקו בקלפים, לא בזבזו זמן ברכילויות ולא עסקו בקטנות. הם הצליחו בזאת כל כך טוב, שגם כעת אני מתקשה לקרוא את הסיפורים אודות משפחותיהם. אני תוהה איך הצליחו להתרומם מעל כל מה שידעו ונשאו על כתפיהם, איך יכלו לגדל אותנו בצורה כל כך בריאה, כשהם עדיין צעירים וחדשים בארץ ובלי הורים שילוו אותם בעצות מעשיות ועזרה טכנית. אני מודה להם בפה

הקדמה | 15 רק כשגדלתי התחלתי להבין את מורכבות הסיפור של הורי ושל חבריהם. רק אז למדתי על גבורת הגוף והנפש ועל האובדנים הפרטיים במשפחתנו, והכלליים – בעמנו. וככל שהעמקתי הבנתי את גודל ההפסד וחשתי החמצה על כך שלא זכיתי להכיר בפועל את הוריהם של הורי המיוחדים, וחלק גדול ממשפחותיהם שנספו בשואה. הכרתי אותם רק דרך הסיפורים המועטים ששמעתי ודרך ספרי הנצחה וספרי היסטוריה שקראתי. הרגשתי צורך להעביר את הידע שצברתי ואת הזיכרונות האישיים שלי לדורות הבאים במשפחה, כדי שיכירו את הסיפור המשפחתי שלנו וכדי שיתחברו לאבות אבותיהם דרך המילים. רציתי להעלות על הכתב גם מזיכרונות ילדותי, כשהכול היה שונה כל כך. ביקשתי מרונית בתי שתעזור לי לאגד את הזיכרונות ואת המידע שיש בידי והיא פנתה לשפרה אחותי, לחיה'לה בת הדודה שלי ולתמי אחייניתי כדי שיתרמו לנו מזיכרונותיהן ומהידע שיש ברשותן. וכך, מפגישה לפגישה, למדנו יותר על משפחתנו, התרגשנו יחד, צחקנו יחד, הערנו לחיים את הזיכרונות המתוקים והרגשנו איך החיבור הטוב בינינו מעמיק. השתדלנו לדייק בעובדות ככל האפשר ובחרנו להביא כל סיפור בשם המספר, כשלעיתים מספר נוסף נזכר במשהו מהזווית האישית שלו ומוסיף אותו. אני מקדיש את הספר להורי ולמשפחותיהם ומקווה שהטוב שהם נשאו יעבור במשפחה שלנו מדור לדור.

14 | לאור הזיכרונות בהם משהו טעים בדרך הביתה. ביציאה מבית הספר ליוותה אותנו לקראת שבת שירָ תו של בעל התלת-אופן שהכריז במנגינה מיוחדת על מכירת גלדיולות. כבר הכרנו את המנגינה וכל הילדים מבית הספר שלנו ומבית הספר הכללי הצטרפו לשירה במקהלה רמה ועליזה. לרגע התלבטתי אם לקנות פרחים, אבל החלטתי שזה מתאים יותר לְ דודה שרוצה להביא זר פרחים כשבאה לביקור. בהמשך הדרך הופיע עוד תלת- אופן שבעליו הכריז "תירס חם, תירס חם". שמחתי וניגשתי למוכר, והוא 'דג' עבורי קלח תירס חם ועסיסי מתוך סיר ענק שהתחמם על גבי פרימוס רעשני. המטבעות שלי הספיקו לקלח תירס עטוף בעליו. המוכר זרה עליו מעט מלח לפני שהתחלתי לאוכלו. התירס היה לבן וגרעיניו גדולים בהרבה מאלו של היום שהם צהובים וקטנים, אם כי הוא היה פחות מתוק מקלחי התירס המצויים כיום. התירס החם היה פיצוי לתפוז שאבד ביום קר. אחר חזרתי אל ביתי, אל מבצרי. כך בעיני, עיני ילד שאהב את ביתו ובנה לו עולם פרטי שלם משלו בתוך הבית. בעולם שלי בהיותי ילד הייתה כל השכונה משפחה אחת גדולה, מעין דודים ודודות שלנו, הילדים, בלי לדעת מה הקרבה המשפחתית, חלקם ודאי קרובים, כך ידעתי מהורינו, וחלקם ידידים עוד מחו"ל. כילד לא הבדלתי ביניהם. כולם היו שכנים טובים. בעולם שלי לא היו פוגרומים ולא הייתה שואה, רק אבא ואימא שעמלים כדי שיהיה לנו כל מה שאנו זקוקים לו, בית חמים וחברים.

הקדמה | 17 זיכרונות מהשמחה והאושר כשסבא וסבתא היו מגיעים לביקור. גם ביתם של דוד אריה ודודה בתיה היה פתוח לרווחה, ותמיד שמחו בבואנו, וגם מהם נותרו לי זיכרונות מתוקים. רצונו של אבי לספר את קורות משפחתו שימח אותי. דודה שפרה, אחות אבי, נענתה לאתגר ובחרה לשתף אותנו בסיפוריה, וחיה'לה, בתם של דוד אריה ודודה בתיה ז"ל, ותמי בת דודתי, בתו של דוד יהודה ז"ל, הצטרפו אף הן לפרויקט המשותף. שמחתי לקחת חלק בכתיבת הסיפור המשפחתי, ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית ולשמוע סיפורים מרגשים באווירה מיוחדת של אהבה ואחדות. אני מודה על הזכות להיות שותפה בהנצחת היקרים לנו כל כך. אני מקווה שספר זה יהיה לכבודם ולכבוד דור ההמשך שיוכל ללמוד על הסבל, הגבורה והניצחון של הקמת משפחה לתפארת בארץ הקודש.

16 | לאור הזיכרונות טוב שם טוב רונית כהן עד לנישואי נשאתי את שם המשפחה ּפְ לֹוטְ נִ יצְ קִ י, שם משפחה לא קל. תשע אותיות. למדתי להגיד את סדר האותיות ּבַ שם במהירות הַ כְ ּתָ בָ ה וכן לחלקו לשתי הברות: 'פלוט' ו-'ניצקי' לטובת פקידות שונות, מזכירות ומורות שרצו לאייתו, ולמרות השתדלותי שם משפחתי נכתב לעיתים בשגיאות כתיב. ספגתי גם שיבושים מכוונים וכינויים בשיח ילדות קטנוני... אבי חיזקני תמיד ואמר לי שזהו שם משפחה שיש לשאת בגאווה ויום יבוא ואבין זאת. לאורך השנים שמעתי על קרובים רחוקים שהתגלו, וכל 'פלוטניצקי' כזה התקבל בזרועות פתוחות – מן הסתם קרוב משפחה כלשהו. בילדותי רציתי לדעת יותר ושמעתי מדי פעם מעט סיפורים, אך גרנו רחוק וכשסבא וסבתא נפטרו הייתי קטנה יחסית. נשארו עימי זיכרונות של אהבה וכבוד לסבא וסבתא. זיכרונות מהבית הנעים והמטופח. זיכרונות של ישיבה על המרפסת הנעימה, וריח הגויאבות נישא באוויר. זיכרונות של סבא יושב וקורא והשקט הפנימי שלו בולט לעיני.

פרק א' | 19 הגדול וקריאת אזהרה נישאת לחלל האוויר. "הבאלאחוביצים באים!" הקריאה עוברת מבית לבית כמו סופה ומנערת אנשים משלוות החג. כל מי שמצליח – בורח לאחד מהיערות הקרובים. אנשי המיליציות תופסים את הראשון שביתו נקרה בדרכם, והוא נידון לתלייה בבית הכנסת. משם הם ממשיכים לשאר בתי העיירה, ובמשך כמה ימים תוקפים, בוזזים ומתעללים במשך שעות בכל יהודי שהם מוצאים, עד שתצא נשמתו. ההשתוללות האכזרית גובה יותר משלושים חללים, פצועים קשה והלומי קרב, והבאלאחוביצים ממשיכים לעיירה הבאה, עשירים ברכוש אך עדיין רעבים לדם יהודי. הם משאירים מאחוריהם הרס רב ודממת מוות.

18 | לאור הזיכרונות פרק א' – החלטות אמיצות פלוטניצה שבת, ד' חול המועד סוכות תרפ"א )אוקטובר 1920 ) שקט פסטורלי נח על הכפר פלוטניצה. ראשוני היהודים מקיצים לתפילת שחרית של חג. זהו שקט מדומה. מתחתיו מונחים פחד ודריכות מפני כנופיות המרצחים של גנרל סטניסלב בולאק באלאחוביץ', מפקד צבא הבלארוסים )המקביל לסימון פטליורה באוקראינה(. הכנופיות הללו עוברות בין הכפרים והעיירות, ולכל מקום שהן מגיעות מגיע איתן מלאך המוות. השקט מופר כשהלמות פרסות סוסים מהדהדת ברחבי הכפר הכפר פלוטניצה

פרק א' | 21 תחילה התפרנסו מקניית שוורים מהגויים באזור ומכירתם לבית מטבחיים בוורשה. את השוורים היו מוליכים הגברים של המשפחה ואבי דֹב, היה אחד מהם. הם הוליכו אותם 50 ק"מ עד פינסק ומשם – ברכבת משא לבית המטבחיים שבוורשה. מאוחר יותר בגלל מלחמת העולם הראשונה, נותקו הקשרים עם ורשה ובני המשפחה פתחו אטליז בפלוטניצה, התבססו והתפרנסו בכבוד. רוב יהודי הכפר היו אמידים. מכיוון שחיו בכפר, היו מגדלים ירקות ובעלי חיים ליד הבית. בימות הקיץ נהגו עקרות הבית להתכונן לחורף הבא. הן החמיצו מלפפונים וכבשו כרוב בחביות ענק, ואחרי תקופת החגים, זמן שחיטת האווזים, זיקקו שומן אווזים שיספק את תצרוכת השומן לשנה הקרובה. את שומן האווזים, כמו גם את הירקות שכבשו, שמרו במרתף הקר. עור האווזים שנשאר לאחר הכנת השומן הפך למעדן עם טיגונו יחד עם בצל עד להיותו פריך ושחום ושמו גְ רִ יוָ ולָ אך. בית כנסת מעץ בפלוניצה בית כנסת מלבנים בפלוניצה

20 | לאור הזיכרונות אפרים סבא אפרים וסבתא בריינדל פלוטניצקי היו בני דודים. הם הכירו מקטנות וכשגדלו בחרו להקים יחד משפחה. הם התגוררו בכפר פלוטניצה, כפר גדול הסמוך לעיר סטולין. הכפר עבר מיד ליד, פעם היה בידי הפולנים, פעם בידי הרוסים וכיום בידי הבלארוסים. בכפר פלוטניצה היו כ-120 משפחות יהודיות, והייתה קרבה משפחתית בין רבות מהן. במהלך השנים נולדו לשניים שבעה ילדים: רייצה )רות(, ברל )דב יעקב(, אליהו, פרומה, הרשל )צבי( נוטקה )נתן( ומרים. ביתם עמד ברחוב ארוך ארוך, במרחק כמה מאות מטרים מבית ההורים של סבתא בריינדל, סבא יהודה וסבתא פייגע צירל. בקצה השני עמד ביתו של דוד שלום. בית הכנסת היה רחוק וכדי להגיע אליו היו צריכים לעבור על גשר צר מעץ. סבא יהודה וסבתא פייגע צירל

פרק א' | 23 העץ השרופים והחלו לשקם את בתיהם ואת נפשותיהם המצולקות. מתוך כ-120 המשפחות היהודיות הרוב היו חסידי קרלין-סטולין, והיתר – חסידי ברזנה. אלא שהמאורעות שעברו והשמועות על המאורעות במקומות אחרים השפיעו, בעיקר על צעירי המשפחות, והם התפקדו לשורות 'המזרחי' ורשימת 'ארץ ישראל העובדת', ותכננו לעלות לישראל ברגע שיוכלו. גם אבי תכנן לעזוב את הכפר ואת הארץ שעודדה את רציחת יהודיה, וקיווה שיוכל לעשות זאת בהקדם האפשרי. הוא השתתף בהכשרה והיה רצוי ופעיל מכיוון שהיה לו רקע וידע רב, בשונה מהעירוניים שהגיעו להכשרה. אבי נרשם לעלייה דרך תנועת 'החלוץ' וחיכה לאישור העלייה.

22 | לאור הזיכרונות את ימי מלחמת העולם הראשונה שהתנהלה בשנים 1914-1918 , הרגישו על בשרם. כשהסתיימה המלחמה ניסו לאושש את העסקים וקיוו שהשנים הבאות תהיינה טובות ושלוות יותר. תקוותם נגוזה. במלחמת האזרחים שפרצה מייד לאחר מלחמת העולם, האשימו כולם את היהודים, כמו תמיד. כנופיות רבות משני צידי המתרס, הסתובבו וחיפשו קורבנות לזעם שפעפע בהם. אלו ואלו ידעו שלא רק שלא יענשו על מעשיהם, אלא הם יתקבלו כגיבורי העם. סבא אפרים וסבתא בריינדל הצליחו להימלט ליער בזמן עם ילדיהם וניצלו ממתקפת הפורעים. אני מניח שהצליחו לקחת עימם במנוסתם פריטים הכרחיים ומעט מזון. שארית החג השמח עברה עליהם ביער כשהם עצובים ודואגים לגורל הנשארים מאחור, וכשהם מתנהלים בשקט מחשש שכנופיות המרצחים תגענה ליער לחפש אחריהם. קשה היה לחיות ביער האפלולי, כשגשם וקור חודרים לעצמות, אולם כל עוד לא הגיע השלג הצליחו איכשהו לשרוד. אבי, דב ז"ל, היה בן 15 כשברחה משפחתו ליער. הוא אסף ביער ענפים ומכר אותם בכפר הסמוך כעצי הסקה, כדי להביא לחם למשפחתו. כשהתכסתה אדמת היער בשלג סמיך היה חופר בשלג בעזרת מקלות חזקים כדי לאסוף ענפים שקרסו מפאת כובד השלג ונשברו בזמן סערות, והיה סוחר בהם. איני יודע מתי בדיוק החליטו לחזור לעיירה. אני מניח שמזג האוויר החורפי השפיע על החלטתם, והם חזרו לביתם ברגשות מעורבים. הם לא היו היחידים ששבו לכפר. היו משפחות שעזבו את פולין והיגרו לאמריקה, בעיקר לדטרויט, משפחות אחרות חזרו לבתי

פרק א' | 25 מדי שנה בא' באלול מתקיים מפגש של יוצאי דוד הורודוק. כשאבא נפטר הזכירו אותו כיוון שסבתא, שהתגוררה בכפר ליד דוד הורודוק, הייתה אחת המשתתפות הקבועות במפגשים. אחד מיוצאי תנועת 'החלוץ' שהיה במפגש הביא תמונות ובאחת מהן רואים את אבא שלי דוהר על סוס במסגרת הפעילות שלו בתנועה. לצערי התמונה איננה בידי. שורה תחתונה מימין: זלאטע פלוטניצקי )לימים זהבה(, בן זוגה צבי חזנצ'וק, ? שורה עליונה מימין: אברהם והניה הקמן, סבא דב.

24 | לאור הזיכרונות הטבח בפלוטניצה הגיע לעולם בסוף אוקטובר 1920. הידיעה שלמעלה הופיעה בעמודו הראשון של ׳פאָ רווערטס׳ )=פֹורבֶ רְ טְ ס, ׳קדימה׳(, העתון היידי הגדול של ניו יורק, תחת הכותרת ״שחיטת יהודים בפלוטניצה״

פרק א' | 27 הכול החל לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, בשנים -1918 1917 ,כשהפולנים שנמלטו מהגרמנים חזרו ללוניניץ לזמן קצר בטרם עזבוה בשנית. הם בחרו להשאיר מאחוריהם אדמה חרוכה ולשם כך הציתו חלק מהעיר – את המרכז וסביבת תחנת הרכבת. בין השאר הציתו את חצר ביתו של זרח פלוטניצקי, אחיה של סבתא בריינדל. האש התפשטה במהירות, ושרפה כל מה שנקרה בדרכה: בית, מחסנים, בית החרושת לנקניק... "ספרי הקודש שלי!" נבהל זרח. הוא הצליח לאסוף חומשים, גמרות וסידורים לתוך שני שקים ומיהר להימלט על נפשו, לפני שהאש תגיע אליו. על דברים אחרים לא חשב כלל. תמימה ונחמן ילדיו, ושרה'לה גיסתו ברחו עימו. באותו זמן תפסה אשתו זיסל בין זרועותיה שתי כיכרות לחם, ונתנה יד לשלושת ילדיה הקטנים יונה, שרגא ודוד, ורצה איתם החוצה לכיוון אחר. בחסדי ה' הם הצליחו להימלט מלשונות האש שעטפו אותם מכל צדדיהם ורק בבוקר העזו לחזור לעיר. דממה עמדה באוויר וריח חרוך בישר רעות. הדאגה שקיננה בליבם הייתה לבני המשפחה שנמלטו לכיוון אחר. לשמחתם הם נפגשו ליד הבית, הורים וילדים. כל אחד סיפר את סיפור הצלתו והם היו מזועזעים לשמוע שהפולנים שהדליקו את השריפה תפסו שעיר לעזאזל. הם רדפו אחרי יצחק דב, בנו הגדול של זרח, אך הוא ברח מפניהם. ואז תפסו את בנו של הרב ואת בנו של הקצב והכריחו אותם לחתום על מסמך שמצהיר כי הם אלה שהציתו את השריפה. לאחר מכן הוליכו אותם ליער וירו בהם.

26 | לאור הזיכרונות לוניניץ 1920 ,שלהי מלחמת העולם הראשונה. זרח פלוטניצקי עומד מול האדמה החרוכה שהייתה פעם ביתו ודמעות התרגשות בעיניו. משגמלה החלטת משפחתו שאין להם עוד מה לחפש בפולין ועדיף לעלות לארץ ישראל, הוא רוצה לשאול בעצת רבו, ר' ישראל'קה מסטולין, ולקבל ממנו את ברכת הדרך. הרבי מקשיב לתיאור התלאות שעבר ומגיב בברכה חמה: "בלוניניץ היה לך שולחן מלא, גם בארץ ישראל יהיה לך שולחן מלא!" ואז הוא מוסיף בקשה: "תשתדל לנסוע בערך בזמן הפסח, באביב." הוא לא נתן לכך כל הסברים, אבל זרח חסיד אמיתי, לא שואל שאלות. ברגליים קלות ובלב שמח הוא ממהר לבשר למשפחתו שהרבי מאחל להם דרך צלחה ואפשר להתחיל בהכנות הטכניות למסע.

פרק א' | 29 התגשמות הברכה עמוסי צרורות וחלומות לעתיד טוב יותר עשתה משפחתו של זרח את דרכה לארץ הקודש, באביב של שנת 1921 .עם סיום המסע וטלטולי האונייה, הגיעו לתל אביב ושם בנו מחדש את חייהם. במקביל החל זרח לבנות מחדש את מפעל הנקניקים ברחוב נחלת בנימין, ובשנת 1926 זכה להיות בעל בית החרושת לנקניקים הראשון בארץ שקיבל כשרות. שמו של בית החרושת יצא למרחקים וזרח עשה חיל בעבודתו. הוא הרחיב את ייצור הבשר לבשר מעושן ומטעמים נוספים והביקוש למוצריו הלך וגדל. ברכת הרבי עומדת לי, חשב לעצמו, אוכל לסייע לכל אחד שיגיע אלי ביד רחבה. ואכן בני עירו שעלו לארץ היו סמוכים על שולחנו עד שהסתדרו בכוחות עצמם, וגם אחרים קיבלו ממנו כל עזרה שנזקקו לה. זרח לא הסתפק בכך. הוא ידע שקרוב משפחתו - אבי, דב )בערל( פלוטניצקי, משתוקק לעלות לארץ ישראל, ושלח דרישה להביאו ארצה כעובד לבית החרושת שלו. הוא השיג עבור אבי סרטיפיקט זוגי. אבא שמח בסרטיפיקט. מכיוון שהיה זה סרטיפיקט זוגי נישא נישואים פיקטיביים לבת דודתו שְ ׁטיסֶ ע )שולמית( כדי שתוכל גם היא להגיע לארץ. )בהמשך היא התחתנה עם אריה ריבקין( כך עשו כמעט כל הצעירים שעלו לארץ בימי המנדט הבריטי, והיישוב היהודי בארץ התחדש בעולים רבים, צעירים חדורי התלהבות ומרץ. אחרי שאבי נפרד מהוריו ומאֵ חיו עשה דרכו לישראל ובליבו הודיה.

28 | לאור הזיכרונות משפחת פלוטניצקי ראתה שמכל רכושה נותר רק מגדל צר עשוי עץ שנועד לעישון הנקניק. שכנם הציע בנדיבות שיגורו בחדר אחד מתוך ביתו הקטן והם שמחו להצעתו. הבית שלו לא נשרף כי כיוון הרוח השתנה כשלשונות האש כמעט הגיעו אליו. מהר מאוד הבינו שאין להם מה לחפש בפולין. בינתיים הם התפרנסו מהכנת נקניקים עד שהבשיל רעיון העלייה די צורכו, ואז תהו מהיכן יגייסו את הכסף למסע. בזמן המלחמה החביאה שרה'לה גוטליב, אחות אשתו של זרח, קופסת פח של תה ויסוצקי ברפת. בקופסה היו רובלים של זהב. באחד הלילות, כדי שאף אחד לא יראה, חפרו בני המשפחה ברפת החרוכה בתקווה למצוא את הקופסה, והיא אכן נמצאה. בכסף הזה קנו כרטיסים לאונייה שהפליגה לארץ, ונשארו להם עוד 110 לירות שהביאו איתם לארץ. זה לא הספיק. היות והצהירו על עצמם כבעלי הון, הם היו צריכים להראות לממשלת המנדט בפלשתינה שיש להם לפחות 000,1 לירות במזומן. בוורשה נכנס זרח לסוחר שהיה עימו בקשרי מסחר וביקש ממנו בהלוואה סכום ששוויו 000,1 לירות לכמה שעות. הוא הציג את הכסף בבנק, קיבל אישור שהוא בעל הון ו... העביר את צרור הכסף לאנשים שעמדו אחריו בתור לעלייה. השטרות החליפו כמה וכמה ידיים וקיבלו רישיונות עלייה, ואז הכסף חזר לסוחר. בעקבות הראש היהודי הממולח החליטו הבריטים זמן מה אחר כך שמי שרוצה לעלות לארץ, יפקיד בבנק אנגלו-פלשתינה בתל אביב את הסכום הנ"ל ורק אז יקבל אישור עלייה.

פרק א' | 31 אישור עלייה

30 | לאור הזיכרונות בת דודתך, זלאטע פלוטניצקי שלי לארץ ישראל ומאחלת שניפגש בקרוב. תרגום: לך, בערל, אני מראה את המסמך של הנסיעה זהבה )זלאטע( וצבי חזנצ'וק סבא בצעירותו

פרק א' | 33 תעודת עלייה

32 | לאור הזיכרונות מכתב מהסוכנות לזרח להבאת סבא הקצב

פרק ב' | 35 פרק ב' – פרידתה של פריידל )עליזה( אפרים יום כיפור שנת תר"פ )1919 ) "הצילו! הצילו!" קוראים האנשים שפורצים לבית הכנסת. "הבאלאחוביצים תפסו ברחוב נערה. הם גוררים אותה למחסן." סבא מיכאל, בעל הקורא, עוזב את מקומו במהירות ויוצא החוצה. הוא פונה אל המחסן המדובר ומגלה את שני הבריונים החמושים. הוא מתקרב אליהם והורג את האחד בידיו החשופות, ידי מסגר. השני נמלט בבהלה. הוא משחרר את הנערה המבוהלת, קרובת משפחתו, וחוזר לבית הכנסת. ברור לו ולשאר המתפללים שזה רק עניין של זמן ותכף תגיע חבורת קוזאקים פרועה לכפר. זמן מה אחר כך נשמעות שעטות הסוסים ומנהיג החבורה נכנס לבית הכנסת. "מי הרג את החייל שלי?" רועם קולו, "אני," עונה סבא מיכאל בפשטות. הקוזאק מביט בו ואומר. "אני מכבד אנשים שמגינים על הבת שלהם!", לוחץ לו יד והולך, ותושבי הכפר היהודים שחששו מפוגרום נושמים לרווחה.

34 | לאור הזיכרונות רישום עלייה של סבא דב ובת הדודה שלו שטיסע שטיסע )שלומית(

פרק ב' | 37 משמאלה עומדת אחת מבנותיה ומימינה סבתא חיה )אמם של סבתא עליזה ודוד אריה( סבתא שפרה אנטל )יושבת( סבתא, בני משפחה וחברים. למעלה מצד ימין סבתא עליזה, משמאלה ככל הנראה אחיה יצחק. דוד אריה יושב, ראשון מצד ימין.

36 | לאור הזיכרונות סבא מיכאל יחיאל וסבתא חיה פלדמן התגוררו בסמיהוסטיץ, כפר קטן ליד העיר דוד הורודוק שהייתה עיר קטנה על גדות נהר הורין. הם התגוררו בכפר עם שמונת ילדיהם: אסתר, שרה, עליזה )אמי(, חנה, לובה, פאי )פייגל(, אריה )לייב( ויצחק בערל )דב(. היו בכפר מעט מאוד יהודים ולא פעם ביקשו משני קבצנים להשלים מניין בבית הכנסת. המשפחה הייתה דתית, ליטאית, שהתפללה בנוסח אשכנז, וכאמור אבי המשפחה היה בעל קורא בבית הכנסת. הוא לימד את בנו אריה )לייב( את טעמי המקרא. אריה ידע היטב את הטעמים ובהמשך, בארץ, החל ללמד את ילדי בר המצווה. כמה מצעירי המשפחה נמשכו לציונות ולעלייה לישראל. היו בעיר הסמוכה פעילויות של תנועות נוער ציוניות והייתה הכשרה, אולם אין לנו פרטים על הפעילויות הללו היות וסבתא התקשתה לספר על ילדותה, על נערותה ועל הבית שהשאירה מאחור. נהר הורין

פרק ב' | 39 סבתא הייתה ריאלית. היא ראתה שבסביבת מגוריה קשה מאוד למצוא חתן, היות ובחורים רבים עלו לארץ ישראל, והחליטה שאף היא תעלה לפלשתינה, כך נקראה הארץ בימים ההם. היא הבינה שתרוויח רווח כפול: תגדיל את סיכויה למצוא חתן כלבבה ותהיה בארץ האבות. סבתא עליזה בצעירותה

38 | לאור הזיכרונות כל יום היה סבא מיכאל קם השכם בבוקר. אחרי תפילה ופת שחרית היה ממהר למסגרייה שלו. הוא היה אוחז בברזל המוצק ורואה בדמיונו איך יהפוך אותו לגדר מלאת פיתולים, לשער מעוצב או לחרב נוחה לשימוש, ואז היה מתחיל בעבודתו. וכשיָ צַ ר, היה כל כולו בתוך היצירה. מצחו בהק מזיעה וכפות ידיו המגוידות השחירו, הברזל נכנע לו והפך ליצירה מיוחדת. כשבנו אריה גדל הכניס אותו ברזי המקצוע והוא סייע לו. לולא המצב הכלכלי הרעוע ששרר בעקבות מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים, יכול היה להתפרנס בכבוד. אשתו חיה ושש הבנות סייעו בפרנסת הבית. אחרי שסידרו את הבית, בישלו ואפו, כיבסו וגיהצו, היו יושבות יחד, וממלאות שמיכות וכרים בפלומת אווזים רכה ונקייה, תופרות את השמיכות כך שהנוצות לא תתעופפנה החוצה, ומוכרות את התוצרת. סבתא עליזה סיפרה שאומנם היה די אוכל עבור כולם אולם המצב הכלכלי היה דחוק וכשאחת הבנות רצתה לפגוש בחור היא לבשה את הבגד היחיד שהיה והתאים לצורך זה, וכשאחות אחרת יצאה לפגישה – לבשה גם היא את אותו הבגד, כך עבר הבגד בין האחיות. בבית הוריה של סבתא ובבתים נוספים בכפר לא היו מרצפות אלא חול, ובכל יום שישי החליפו אותו לחול נקי לכבוד שבת. סבתא וחברותיה התרגלו לכך. לימים, כשעלו לארץ, אחת החברות הגיעה לעבוד בבית מחופה בשטיחים רבים ונבהלה. היא חששה ש'הבדים היפים' ייפגעו על ידי צעדי הנכנסים וגלגלה אותם מייד כדי לשמור עליהם.

פרק ב' | 41 אחרי שהניחו את חפציהן המועטים בחדר הצנוע ששכרו, הלכו סבתא וחברותיה למרכז תל אביב ושאלו את העוברים והשבים אם יש באזור אנשים שעלו מפולין או מרוסיה. "יש פה מסעדות של אליהו, של שרגא ושל דוד פלוטניצקי," ענו להן, היות ולכל אחד מבניו של זרח פלוטניצקי הייתה מסעדה. סבתא עליזה ניגשה למסעדה של שרגא שהייתה קרובה למקום מגוריה. "את יודעת לבשל?" שאלו אותה במטבח, סבתא הנהנה בראשה והתקבלה לעבודה. סבתא עם חברה על שפת הים

40 | לאור הזיכרונות תחנת הרכבת ביפו שנת 1934 סבתא עליזה, אז היא עדיין נקראת פריידל, חוסכת פרוטה לפרוטה עד שבידיה הסכום הנדרש, ונפרדת מהוריה ואחֵ יה. היא יוצאת עם ארבע חברות טובות ל'טיול ליוון ולמצרים'. הן עולות על אונייה, עולזות כתיירות צעירות שיצאו לראות ארצות אקזוטיות, ובליבן ציפייה להגיע למחוז חפצן האמיתי, לארץ ישראל. כשהן מגיעות לקהיר הן עולות על רכבת שמסלולה מתחיל בקהיר ומסתיים בתורכיה. "אנחנו נוסעות לאלכסנדריה," הן אומרות, אלא שהן אינן יורדות באלכסנדריה אלא ממשיכות. הרכבת חוצה את פלשתינה וכשהיא עוצרת ביפו הן יורדות, הולכות ברגל לחוף תל אביב ושם, על שפת הים, קורעות בטקסיות חגיגית את כרטיסי ההפלגה שנועדו להחזיר אותן לפולין. הן אינן יודעות איפה תישנה עם רדת הליל ומה תעשינה בבוקר, אולם הן נרגשות שזכו להגיע לארץ ישראל ובטוחות שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. בתור התחלה הן שוכרות יחד חדר.

פרק ג' | 43 פרק ג' – חסד מְ קָ רֵ ב "יש פה מישהי שאין לה ניירות והיא עובדת במסעדה. תוכל ללוות אותה לביתה?" ביקש שרגא מסבא דב בסיום יום העבודה שלו בבית החרושת לנקניקים. "הבריטים מתייחסים לְ זוג בפחות חשד ואם בכל זאת יעצרו אתכם תראה להם את תעודותיך." סבא ניאות לעזור לעלמה הצעירה. הוא הבין שהיא עולה חדשה ושנדרשה לאומץ ותחכום בהחלטתה לעלות כך. הוא עשה את דרכו למסעדה הקרובה ושם ראה אותה. העלמה עבדה במטבח חגורה בסינר ופניה סמוקות מחום החדר ומעבודתה הקשה בבישול ושטיפת כלים. הוא חיכה שתסיים את המשמרת והשניים יצאו לדרכם. הם שוחחו באידיש. סבא דב סיפר על חייו וסבתא עליזה סיפרה על חייה וההליכה הרגלית נעמה לשניהם. למחרת יצאה לעבודתה בשמחה וידעה שבסוף היום, בשעה ששוטרים בריטים אורבים לחשודים, יהיה לה ליווי עד הבית. כל יום חזר החסד על עצמו. סבא סיים עבודתו ויצא למסעדה כדי ללוות את העובדת החדשה, שעלתה לארץ זמן קצר אחריו. עם הזמן החלה סבתא עליזה לקלוט את השפה העברית ושרגא פנה אליה ואמר: "את כבר יכולה לצאת לחדר האוכל, לקבל הזמנות. רשמי בפנקס מה כל אחד מבקש ותביאי את הזמנתו למטבח." הוא הגיש לה סינר לבן וחייך אליה בחום.

42 | לאור הזיכרונות 1 .שמריהו ציפורן 2 .חיים ציפורן 3 .דוד אריה 4 .סבתא עליזה 5 .יהודית צ'צ'יק 6 .מוטל דוברוביצקי 7 .צביה פישמן 8 .לאה ציפורן ברוכמן 1 3 2 4 5 6 7 8

פרק ג' | 45 על אדמת פולין עד שהגיע זמן שלא יכלו לצאת ממנה. סבא וסבתא חסכו פרוטה לפרוטה והצליחו להעלות לארץ את דוד אריה, אח של סבתא עליזה, ואת מרים, אחותו של סבא דב. שניהם קיבלו אישורי עלייה בזכות היותם צעירים. ושמה בימים ההם: נקניקיות א. פלוטניצקי. בית גוטגולד שבו עמדה מסעדתו של אליהו פלוטניצקי סבא דב וסבתא עליזה נישאו בחצר המסעדה.

44 | לאור הזיכרונות לקראת עבודתה במלצרות לימדו אותה מילים נחוצות בעברית כמו: תה, קפה, צלחת. יום אחד, כשהגישה תה רותח ללקוח ביקש הלקוח לקררו בעזרת שפיכת התה לכוס ריקה ושפיכתו מחדש לכוס שלו. "תביאי לי כוס ריקה," ביקש וסבתא נבוכה. היא לא ידעה מה פשר המילה 'ריקה'. כשחזרה למטבח ביקשה את עזרתה של טובה, בעלת המקום, אולם לא זכרה איך לבטא את המילה הזרה. בעלת המקום נחלצה לעזרתה, בדקה עם הלקוח מה הוא רוצה והסבירה לה את פשר המילה החדשה. סבא דב המשיך להגיע בכל ערב. הוא הביט בסבתא עליזה המסתובבת בין השולחנות, משוחחת בנועם, מגישה מנות או מפנה אותן וחיכה לה בציפייה. הזמן עשה את שלו והוא חיכה לפגישות היומיות הללו. גם סבתא עליזה חיכתה לשעת המפגש היומית שלהם וכעבור זמן הבינו השניים שהם רוצים להינשא. הוריהם לא היו בארץ וכששוחחו על כך עם שרגא הוא אמר שישמח להוביל אותם לחופה עם טובה אשתו. וכך נערכה חופתם של סבא וסבתא בחנוכה, בראש חודש טבת, 1935 ,בחצר המסעדה של אליהו פלוטניצקי, באלנבי פינת שינקין, בנוכחות קרוביהם המעטים וחבריהם של השניים. הם קיוו שבקרוב ממש יזכו ההורים לעלות לארץ ישראל ולשמוח איתם. זה לא קרה. העלות הגבוהה של אשרות העלייה, המצב הכלכלי הדחוק בארץ, חוסר הרצון של האנגלים שיגיעו לפה עולים רבים, בפרט מבוגרים או חסרי אמצעים, והשקט היחסי בפולין תרמו לכך שרבים נותרו

פרק ג' | 47

46 | לאור הזיכרונות סבא דב וסבתא עליזה ביום חתונתם

פרק ג' | 49 אחרת אשלח לכם תמונה מאוטבוצק עם חברים. תמונה מדומברוביץ שלחתי. אני מאמין, אחותי היקרה, שאת מתפלאת על שאני כותב לעיתים כל כך רחוקות. בוודאי, כשיודעים את המצב בקיבוץ כיום, זהו לא פלא שכותבים מעט. זה פשוט מאוד כפול, מהשהות הארוכה בקיבוץ, וכשה'אופק' של העלייה מכוסה בערפל, מבלי שאנו רואים מעל ראשנו פיסת 'רקיע' נקייה, שתבשר על עלייה קרובה, אז אנו עטופים ביאוש. כפי שהעיניים אינן רואות רחוק, כך גם הלב מוגבל ללכת אחרי העיניים, לאן שהן מובילות אותו, והוא לא מרגיש. ולפעמים לא כותבים כל כך מהר תשובה על מכתב שמגיע מאן שהוא. זה מצד אחד, מצד שני, המצב החומרי לא מאפשר בכלל2 ,כי בקיבוץ לא מקבלים מכתבים, ולאחר השנה השלישית שנמצאים בקיבוץ, וב... שלישי זה ... אבל אני מאמין שמעכשיו אנו כבר נעמוד בקשר באמצעות מכתבים, ושום דבר לא ... לא 1 מילים שהיה קשה לפענח מסומנות בשלוש נקודות 2 אולי: לפעמים לא מאפשר.

48 | לאור הזיכרונות ב"ה י"ג שבט תרצ"ו, אוטבוצק אחותי היקרה עליזה! אני מקדיש את כמה המילים הראשונות של המכתב, לברכת אח לבבית לחיים משותפים מאושרים לנצח ומבורכים, שתשאבו אושר ושביעות רצון מהמעיינות הרבים בהם שואבים עבור יחידי הסגולה. אני מאמין שישנם עדיין מעיינות שזורם בהם אושר לבני האדם, שעליהם אני סומך, שהם יראו את עצמם תמיד בעלי חוב כלפי שניכם יחד. כעת, אחותי היקרה, שום ידיעה מדויקת מתי הייתה החתונה שלך אינני יודע, רק מהבית כתבו לי שאת עומדת להתחתן בתקופה הזאת. מיהו הבחור, אינני יודע גם כן, אני רק יודע שהוא מפלוטניצה. הייתי מאחל לעצמי לדעת איך הוא הגיע לארץ ומתי, ובמה הוא עוסק. הייתי רוצה מאוד, אם זה רק אפשרי, שתשלחו לי את תמונתו. אני מאמין שהצטלמתם. בפעם להלן תרגום1 מכתבו של דוד אריה לאחותו, אִ מנו, לרגל נישואיה לאבינו: