ספר משפחת פלוטניצקי

פרק ג' | 51 לעלות לארץ. כאן אין לה שום עתיד, אפילו אם אדם עיוור, ושום דרך חיים, רק אם מאמצים את העיניים והשכל יחד, אפילו שניהם יחד מהססים ואינם מעיזים לומר מילה שאפשר לסמוך עליה, כי הם עומדים על הבסיס לקיומם. אבל מבלי להביט רחוק ומבלי להתאמץ, לא רואים עתיד. אז אני חושב, אפוא, לסיים בהכרת הטוב עמוקה לבעל הבית שלך על ידידותו ומסירותו להכניס לביתו בלגן של חתונה, וליטול חלק בנישואין. אני מסיים באיחול, שהמכתב ימצא אתכם בריאים ושלמים, וכן עם הכנסות טובות. אחיך וגיסך, אריה דוד אריה

50 | לאור הזיכרונות להרשות לנו להתכתב. בנוגע למצבי הנוכחי, אני יכול לכתוב כדלהלן. אני עומד כעת על סף הנפקת דרכון, וכשיתנו כעת רישיונות לדרכונים, אני אהיה בין אלו שמנפיקים דרכון. אני מאמין שלאחר שאנפיק את הדרכון, מיד אחר כך אסדר את הנסיעה, יש לי סיכויים טובים כיום, חבר שלי שהייתי יחד איתו בקיבוץ דומברוביצה, נמצא כעת ב'מרכז המזרחי', אני יכול להיות יותר מבטוח שממנו תהיה לי תמיכה טובה לאפשר לי את העלייה. אני מבקש לשאול מה המצב אצלכם בתקופה הזאת, ממה אתם מתקיימים, ואיך אתם מסדרים את עצמכם, הכול, איך נראה המצב בארץ בכלל. כן, אחותי היקרה, כשכתבת הביתה את מכתבך, התבטאת באיחול שפייגל תתחתן אצל ההורים. בוודאי זה רצוי להיות מובל אל תחת החופה על ידי אבא ואמא, אבל האם התכוונת בגלות? זה עורר שאלה ללא מענה, מה התכוונת בכך. לדעתי לא נותרה עבור פייגלה כל ברירה, אלא

פרק ג' | 53 שפרה כשאמא שלנו הגיעה לישראל היא השילה מעצמה את עול הגלות, זרקה לים את המסמכים ועִ ברתה את שמה לעליזה. היא למדה מהר יחסית את השפה, התרגלה למזג האוויר הים תיכוני ההביל והחמים והפכה לישראלית. היא החליטה שפֹּה – מקומה, ובארץ הזאת היא תקים את ביתה, תגדל את ילדיה כשיגיע הזמן, ותעשה הכול להצלחתה, גם אם הדרך קשה ומפרכת. ואכן התהליך לא היה קל, אולם ההחלטה שלה עזרה לה לצלוח אותו הכי טוב שיכלה. אבא, לעומתה, שמר על שמו ּבֶ ערְ ל לאורך השנים, ולעיתים רחוקות הזדהה בפה מלא בשמו העברי דֹב. כל מכריו וידידיו קראו לו בערל וגם במקום עבודתו ובבית הכנסת קראו לו בשמו האידישאי. אני חושבת שרק כאשר גדלו הילדים ונולדו הנכדים קראנו לו סבא דב. הוא חי בשלום עם שני השמות שלו, באידיש ובעברית, ואמא תמיד קראה לו בערל. עד היום כשאני מבטאת את שמו אני רואה לנגד עיני את בית ילדותי ושומעת את קולה של אמא קוראת בשמו ואני מתרגשת, כאילו היא קוראת לו עכשיו ותכף יצא לקראתי ביחד איתה.

52 | לאור הזיכרונות עמוד ראשון ממכתבו המקורי של דוד אריה

פרק ג' | 55 אנו בידיה וראשה משתופף, נאבק ברצון לנמנם. ואִ מּה לא נמצאת לידה, מה שמוסיף לקושי. והנה מגיע אחיה, אריה, בחור רווק. לא מזמן עלה לארץ בכסף שאבא ואמא חסכו עבור אשרת העלייה שלו ועכשיו הוא פה, כמו בכל יום מהרגע שהגיע, כולו שמחה למראה אחייניו המתוקים. "אני אקח אותם לטיול. אוויר הים מרגיע." הוא מציע. "בינתיים תוכלי לעשות משהו, או לנוח." ובטרם תתחרט הוא כבר יוצא איתנו לדרך, שומע בחצי אוזן את אזהרותיה שיכסה אותנו היטב, שישגיח, שלא יוריד את עיניו... תמונת התאומים, שפרה ויהודה, בתור תינוקות

54 | לאור הזיכרונות שפרה תל אביב, רחוב גאולה, 1936 אמא מביטה בנו, התאומים הקטנים. היא שמחה ונרגשת מהאמהּות, אך גם עייפה. לא קל לגדל שני קטנטנים בדירת חדר, כשהיא איתם מבוקר עד ליל, גוזרת סדינים כדי שיהיו לה מספיק חיתולים, מנסה לשטוף כמה כלים, לבשל ארוחה קלה, כשאנו ישנים, ובקושי מספיקה לעשות משהו וכבר אחד בוכה והשני מצטרף לקונצרט ושוב סבתא עליזה בקדמת המסעדה של זרח פלוטניצקי אצלו עבדה לאחר נישואיה יחד עם מרים גיסתה

פרק ג' | 57 למצוא כמה דקות של שקט מיהרה לבשל אוכל חם על הפתילייה והציצה בדאגה בשעון, שכן הבישול היה איטי במיוחד והזמן שעט קדימה בלי שום התחשבות בהספקיה הדלים. ובמישור הכלכלי, בית החרושת שסבא דב עבד בו, בית החרושת של זרח פלוטינצקי, לנקניקים ובשר מעושן ושאר מטעמי בשר נסגר, וסבא עבד בעבודות כפיים מזדמנות. סבתא לא יכלה לעזור לו בפרנסה כל עוד היו בבית תאומים קטנים. כשגדלנו מעט ונתנו לה קצת יותר זמן לעצמה, רווח לה. סבא דב עם התאומים סבתא עליזה עם התאומים

56 | לאור הזיכרונות באותה תקופה התקוממו הערבים נגד שיבת היהודים לציון וכשאירוע רדף אירוע היה ברור שאין מדובר במקרים בודדים, אקראיים, אלא במדיניות מכוונת של הערבים. שריקות כדורי הצלפים מיפו הפכו לחלק מצלילי השגרה. כשהורינו עזבו את פולין קיוו שבארץ ישראל ירגישו ביטחון, אלא שהאויבים רק השתנו והאנטישמיות נותרה בעינה. אם קיוו שהבריטים יעשו הכול כדי להפסיק את מחאת הערבים – התקווה התבדתה. האלימות נמשכה שלוש שנים ברציפות ולימים נקראה בשם מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט. אנחנו, יהודה ושפרה, התאומים, נולדנו בבית חולים אסותא בחמישי בנובמבר 1936 ,כ' בחשוון תרצ"ז. יהודה נקרא על שם סבא של סבא דב, ואנוכי, שפרה – על שם הסבתא רבתא מצד אימי, שפרה אנטל. נולדנו למציאות לא פשוטה. הוריהם של הורינו, סבא דב וסבתא עליזה, נותרו 'שם', רחוקים מכדי לעזור לסבתא עליזה שהפכה מצעירה חסרת דאגות לאמא לשני תינוקות שתבעו את כל כולה סבא דב, סבתא עליזה והתאומים לעצמם. כשהצליחה

פרק ג' | 59 הם הפסידו גם את נישואיו של הרשל, אח נוסף, שנישא לחייקה )חיה( אחותה של שורל, והפסידו את הברית של סולינקה )ישראל( בנם. ליבם עלה על גדותיו כשאלי ושרה החליטו לעלות לארץ כזוג, ומרים החליטה לעלות לארץ בתור רווקה. מרים הכירה בישראל את ישראל חיננזון ונישאה לו וסוף סוף יכלו סבא דב וסבתא עליזה לשמוח בחתונה של אחות קרובה. כשהגיע זמנה של פרומה, אחות נוספת של סבא דב, להינשא לבן זוגה הבינו הוריה שלא יוכלו להשיאה בלי עזרה מילדיהם שעלו לארץ. סבא דב ואחיו אליהו החליטו לשלוח כל אחד סכום השווה ל-$25 .היה זה סכום עצום באותם ימים. אליהו ושרה לוו את הכסף שהתחייבו לו משרגא, בנו של זרח שמצבו הכלכלי היה טוב יותר, והוא הוריד כל שבוע $2 ממשכורתה של שרה שעבדה בשטיפת כלים וניקיון המסעדה עד שהחוב הוחזר במלואו. הורינו לא סיפרו לנו ממי לוו את הסכום ואיך החזירו אותו ואני מניחה שהם עשו זאת בדרך שעשו אליהו ושרה. אפרים שרגא, כמו אביו זרח, היה בעל חסד גדול. לא היה מישהו שנקש על דלתו וביקש כסף ולא קיבל ממנו, ומדובר במבקשים רבים, היות והמצב הכלכלי של רוב האנשים בארץ בשנים ההן היה קשה ולא יציב. ביתו היה פתוח לרווחה לאורחים שאכלו ושתו ואף ישנו במקרה הצורך ואני זוכר את הסוכה הגדולה שגם אנו התארחנו בה והייתה מלאה מדופן לדופן.

58 | לאור הזיכרונות החלוצים ה'עשירים' אבא ואמא חיו פה, נשמו את אוויר ארץ ישראל, אכלו את תפוזיה ואפילו התרגלו לזיתיה, אך חלק לא קטן מליבם וממחשבתם היה בפולין, עם בני משפחתם. הם ציפו לבשורות טובות, נעצבו לליבם כששמעו חדשות מדאיגות, וחשו התרגשות מעורבת בצער כשזוג מהמשפחה עמד מתחת לחופה והם לא היו שותפים מקרוב. הם הפסידו את חתונתו של אליהו אחיו של אבא, שנישא לשורל )שרה( מלוצ'ניק. הוריה עסקו בסחר בהמות והחזיקו בסוכנות האזורית למכונות תפירה זינגר. לבית מלוצ'ניק. הרשל, חיה ובנם ישראל נספו בשואה. הי"ד. סולינקה )ישראל(, בנם של הרשל, אחיו הצעיר של סבא דב, ושל חייקה מרים מחזיקה באחיינה סולינקה כשהיה כבן חמישה חודשים

פרק ד' | 61 פרק ד' – העיירה בוערת אוקטובר 1939 ,הכפר סמיהוסטיץ בו גרה משפחת פלדמן "הי, אתה, בוא איתנו!" קוראים החיילים הרוסים לעבר שלמה אנטל. שלמה היה שוליה של סבא מיכאל ועזר לו במסגרייה. למשפחתו היה קושי בפרנסה ולכן לקח אותו תחת חסותו. שלמה מניח את כלי המלאכה מידיו, מלטף ליטוף אחרון את מטיל הברזל שריטש זה עתה ומנגב ידיו בסמרטוט עבה. הוא יוצא מהמסגרייה בצעד איטי ומתלווה לחיילים. בנות הדודות שלו עוקבות אחריו במבטיהן ואינן מצליחות לכלוא את בכיין. לאן לוקחים אותו החיילים? שלמה מביט לאחור, נפרד בעיניו מדודו האהוב, מדודתו הטובה, מבנות הדודות הבוכיות, וזוקף גוו. בתוך דקות הוא נעלם באופק ועל המסגרייה וסביבה יורד ערפל, תמהיל של עצב וחוסר ודאות.

60 | לאור הזיכרונות לימים, עם התפרקות ברית המועצות וגלי עליית יהודים מרוסיה, קרוב שלנו, רופא השיניים משה פלאט )פלוטניצקי( ז"ל, הצליח להוציא ממשרד הפנים את שמות כל היהודים שעלו לישראל בשם פלוטניצקי משנת 1900 בזכות מטופל שלו, בכיר במשרד הפנים. מספר שמות שהופיעו ברשימה היו חדשים עבורנו, ועם חלק מהם יצרנו קשר והרחבנו ידע על העץ המשפחתי שלנו, בעזרת חתנו של שרגא, השופט אליהו וינוגרד ז"ל, שהכיר אנשים רבים מהמשפחה הגדולה3 .עד כדי מפגש אצל הֶ קִ י )צבי( פלאט עם העולה החדש איגור פלוטניצקי. גם אני נוכחתי שם. במקביל התקשר נחמן, בנו של שרגא, לעולה מרוסיה שהופיע ברשימת העולים והתגורר בעכו. העולה סיפר על משפחת בית אריה בחיפה שהיו להם קשרי חיתון עם משפחת פלדמן בחו"ל, משפחתה של אימי עליזה ז"ל. העולה היגר לקנדה. מישהו ממשפחת בית אריה פגש אחד ממשפחת פלוטניצקי ובפגישה התברר שיש פלוטניצקי, קרוב שלהם ושלנו, ממארגני המרד בסוביבור. לאחר זמן, שמו וסיפור גבורתו של נחום פלוטניצקי הופיעו באינטרנט. בן דודי יעקב נץ )פלוטניצקי( התקשר אל נחום פלוטניצקי והתברר שלא ידע על קיום משפחה ענפה בשם זה בארץ. לצערי הוא נפטר לפני שביקרנו אותו. משום מה חיפושי הקשר פסקו, אולי פטירת משה פלאט ויוכבד וינוגרד )מבית פלוטניצקי( גרמו לכך. 3השופט וינוגרד ערך את הספר "אור הנר" – עץ משפחת שרגא פלוטניצקי. הספר חולק לכל הזוגות הנשואים המוזכרים בספר.

פרק ד' | 63 גם על משפחת אימי נגזר גורל דומה. בחמישה ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיר דוד הורודוק. שנאת המקומיים פרצה במלוא עוזה והם פנו לגרמנים בבקשה שיתירו את דם היהודים. הגרמנים נענו ברצון וכל הגברים היהודיים מגיל 14 ומעלה, הצטוו להתאסף ליד הכנסייה הקתולית בעיר. משם הובלו מרחק שבעה ק"מ ונורו לתוך בורות שהוכנו מראש. רק שני נערים הצליחו להימלט והצטרפו לפלוגת פרטיזנים. הנשים הצטוו לצאת מבתיהן עם הילדים, והמקומיים השתכנו בבתי היהודים. לאחר שבועיים בהם נדדו ממקום למקום חזרו הנשים והילדים לעיר והוכנסו לגטו. מחצית מהם מתו בגטו בתוך שנה והשאר נרצחו בקיץ 1942 באותו גיא הריגה בו נספו הגברים שנה קודם. ממשפחת אימנו נספו בשנת 1942 :אסתר, בעלה ישראל וחמשת ילדיהם, שרה, בעלה יצחק גולוב וחמשת ילדיהם, חנה ושלושת ילדיה, לובה, בעלה דוד גוסקוביץ ובנם בצלאל, פייגל ויצחק בערל )דב( הי"ד.

62 | לאור הזיכרונות שפרה רוחות קודרות כיסו את שמי אירופה. שלטון הרייך בגרמניה רצה להתרחב למדינות נוספות ואחרי סיפוח אוסטריה וחבל הסודטים הגיע תורה של פולין. היא נכבשה בסערה, בתוך שלושה שבועות, ונגזרה לשניים. האזור שגרו בו הוריהם של הורי נמסר לרוסים והללו מיהרו לעשות בו כבשלהם. הם אסרו על כל פעילות דתית, סגרו את סניפי תנועות הנוער ואסרו על התכנסויות, למעט אלה שמעודדות לאומיות רוסית. הם סגרו עסקים, הלאימו סחורות ופתחו בכל עיירה קואופרטיב שרק דרכו יכלו התושבים לקנות את מצרכי המזון שהלכו והידלדלו. לא פעם לטשו יהודי העיירות והכפרים מבט אל שכניהם ש'זכו' לשלטון גרמני, שהרי הגרמנים נאורים ומתורבתים ובוודאי קל יותר להיות נתיניהם. כששלמה נלקח לטובת תיקון ואחזקת טנקים בצבא האדום, דאגו כולם לחייו ולא ידעו שהרוסים למעשה הצילו אותו. בשנת 1947 עלה שלמה לארץ באונייה שבתאי לוזינסקי. האונייה נתפסה ושלמה גורש עם רבים מהעולים לקפריסין. בהמשך עלה לארץ והקים משפחה יפה. ביוני 1941 יצא לדרך 'מבצע ברברוסה', ובו תתקוף גרמניה את ברית המועצות, והחלק שנפל בידי הרוסים יחזור לידיים גרמניות. רק אז יבינו כולם כמה היו חייהם טובים לפני כן, למרות כל הקשיים. בספטמבר 1941 ,ערב ראש השנה תש"ב, הובלו יהודי פלוטניצה כ-30 ק"מ לסטולין, ושם נורו לתוך בור ירי יחד עם עוד כמה אלפי יהודים מעיירות וכפרים אחרים באזור. בור הירי מסומן. כל בני משפחת אבי שלא זכו לעלות לארץ ונשארו בפלוטניצה נספו בשואה, הי"ד.

פרק ד' | 65 ממני אחותכם פלדמן פייגל תרגום: עבור אחותי ואחי והילדים פלוטניצקי, פייגל הי"ד מברך הצלחה בחיים, שתשאף ליהנות מהחיים. תרגום: למזכרת אני נותן את התמונה שלי לאחי אריה ואני מאחיך יצחק פלדמן, 37.9.22 יצחק בערל )דב( הי"ד

64 | לאור הזיכרונות לובה ודוד גוסקוביץ שנספו עם בנם בצלאל הי"ד תרגום: למזכרת לאחי ולגיסתי ברל פרומה, אחותו של סבא דב ובעלה בן ציון שיפמן הי"ד. שיפמן פלוטניצקי, ועליזה פלוטניצקי, מפרומה ובן ציון 39.8.14 ,פלוטניצה

פרק ה' | 67 פרק ה' – היסטוריה בין גבעות שפרה תרח"צ, 1938 "קשה להמשיך לגור כאן," אמרה אימא לאבא בקולה הרך והסמכותי. "החדר קטן, בקושי יש מקום לזוז והשכירות מאוד גבוהה." אבא הסכים איתה. "שמעתי שבשכונת בורוכוב זול יותר, והחדרים גדולים יותר. אולי כדאי שנעבור לשם?" שאלה אימא. הורי נסעו לראות את המקום והוא מצא חן בעיניהם. הייתה זו שכונת הפועלים הראשונה שהוקמה בארץ ובה בתים זהים ומשקי עזר, לולים ורפתות וסביבה עצים. זו לא הייתה רק שכונת הפועלים הראשונה, השכונה התהדרה גם בצרכנייה השיתופית הראשונה ובסליק המרכזי הראשון שהיה בבית אלדמע. למעשה הייתה זו מערה טבעית שנמצאה מתחת לבית, והתאימה להסתרת כלי נשק. שובך יונים הסווה את פתח האוורור של המחבוא, והוא נמצא שם עם הסליק לשימור עד היום. איני יודעת כמה זמן התגוררנו בשכונה. הבית היה מול אצטדיון הכדורגל 'המכתש'. שנים אחר כך יחיאל ואני היינו מגיעים למשחקים ולתחרויות של הפועל רמת גן ואפילו ּבֵ ני הספיק לשבת שם ביציעים. השכונה התאחדה בשנת 1942 עם כמה שכונות נוספות והפכה לגבעתיים. אני זוכרת שאימא סיפרה לי שאברהם אלדמע היה מארגן כל שבוע ערב תרבותי בחצר ביתו, פעם הביא

66 | לאור הזיכרונות

פרק ה' | 69 איצטדיון הכדורגל 'המכתש' בגבעתיים אישור המלך לאחד את השכונות למועצה אחת ושמה גבעתיים

68 | לאור הזיכרונות את תיאטרון 'המטאטא', פעם את תיאטרון 'הקומקום' ועוד, והיא הצטערה שאינה יכולה ליהנות מקצת תרבות מכיוון שהייתה מטופלת בשני קטנטנים. בעלת הבית שהשכירה לנו חדר למגורים בתוך ביתה טענה שבכיים של התינוקות מפריע לה, כך שמהר מאוד נאלצו הורי לעזוב ולעבור לשכונה אחרת. שכונת בורוכוב

פרק ה' | 71 בכל הזדמנות, ואימא נאלצה שוב ושוב להחליף לו בגדים ולנקות בלי סוף מכיוון שהבית התלכלך כל הזמן מעקבות הבוץ שהבאנו איתנו מבחוץ. ובכל זאת הורי רוו קצת נחת, משום שאבא התקבל לעבודה בבית המטבחיים בוואדי, סמוך למגרש הכדורגל. כיום על כל השטח נמצא בניין הבורסה. אבא היה אדם חרוץ ותמיד אמר "כל עבודה מכבדת את בעליה." בינתיים קצת גדלנו והלכנו לגן אסתר ולאימא רווח. בשעות אחר הצהריים שיחקנו בעיקר בחוץ עם ילדי השכנים, בין הצריפים, בזמן שאימא תלתה כבסים על חבל מתוח ופטפטה עם חברותיה השכנות שהיו פיצוי על החֶ סֶ ר במשפחה. שכונת חאפ

70 | לאור הזיכרונות שכונת חַ אּפ1 שפרה קבוצת עולים נרגשים שהגיעה ממצרים, עשתה דרכה לשטח שקנתה כמה שנים קודם לכן 'על הנייר' בכסף מלא. כשעמדו העולים מול השטח שתכננו להקים עליו בתים חשבו לרגע שהתבלבלו. במקום קרקעות שוממות המחכות לבעליהן גילו צריפים וחצרות, בעלי חיים ומשפחות. רק בזכות התערבות האנגלים והלחץ שהפעילו על ראשי הסוכנות היהודית, הציע אחד מראשי הסוכנות לרוכשים קרקע חלופית ופיצוי. הסיפור נגמר בשקט יחסי ורק שֵ ם השכונה נותר בעינו, מעיד על לידתה החפוזה. הכול החל כששמועה עברה בין ה'מאכערים'2 על קרקע שבעליה לא יגיעו לארץ והיא הפקר. הללו שינסו מותניים וחישבו רווחים אפשריים. הכי פשוט היה להקים צריפים והיו לא מעט אנשים ששמחו לחיות בצריף משלהם, ולכן הם הקימו בתוך שבוע שכונה עשויה צריפי עץ שבדיים שהגיעו מפורקים באוניות משא. הורינו שמעו על שכונת הצריפים ומיהרו לברר במה מדובר. מצא חן בעיניהם שיקבלו צריף של שני חדרים וסביבו חצר במחיר שיכלו לעמוד בו. שוב ארזו את מעט המטלטלים שלהם ושוב עברנו דירה. הצריף שלנו עמד במקום שהיום נקרא רחוב כצנלסון. מסביב הכול היה חול וחול, ובחורף היו סביב הצריפים שלוליות עמוקות ובוץ. יהודה לא היה מסוגל לעמוד בפיתוי השלוליות וקפץ לתוכן 1 מאידיש, מחטף 2 מאידיש, עסקן המציע את שירותיו כמתווך לשם השגת קיצורי דרך במערכת בירוקרטית סבוכה. לרוב בעל קונוטציה שלילית.

פרק ה' | 73 להשלמת הכנסה, עסק במסגרּות ונפחּות ויצר עבודות יפהפיות המפארות עד היום בתים רבים ושלל גינות ברחבי הארץ, ובמיוחד ברמת החייל, צהלה והסביבה. היה לו בית מלאכה בנחלת שבעה בירושלים, ושמו יצא למרחוק, כך שאפילו עבדאללה מלך ירדן רכש ממנו יצירה לקישוט הארמון. שתי יצירות אחרות הגיעו לזכרון יעקב: הנברשת בבית אהרונסון והשער בקבר הברון רוטשילד ואשתו. מצעד נוטרים בירושלים הנברשת של דוד אריה, תלויה בבית אהרונסון

72 | לאור הזיכרונות משפחת פלדמן חיה'לה אבא, אריה ז"ל, נולד בכפר סמיהוסטיץ ליד העיירה דוד הורודוק שברוסיה הלבנה בשנת 1910 או קצת לפני כן. הוא היה בן ראשון לאחר שש בנות. דודה עליזה הייתה מספרת שאביה, סבא מיכאל, היה ניגש לעריסה ובודק אם זה אכן בן... בשנים ההן כשנולד תינוק סמוך לחג היו רושמים את תאריך הלידה שלו בתאריך שחוגגים את החג. אבא נולד סמוך לחג הפורים ולכן לא ידע את התאריך המדויק בו נולד, וכל השנים חגגנו לו יומולדת בפורים. הוא עלה ארצה בשנת 1936 ובליבו יקדה אהבה לארץ שחיכתה ליהודים שיחזרו למולדת האמיתית שלהם. מתוך כל המשפחה היפה שרדו רק אבא ודודה עליזה שיצאו מאירופה בזמן. בהתחלה יכלו לשמור על קשר מכתבים עם קרוביהם, עד שהקשר ניתק. חלפו עוד כמה שנים עד שידעו מה עלה בגורלם של שאר בני המשפחה. בתחילה הגיע אבא לביתה של דודה עליזה, ולאחר שהתערה בארץ עבר לירושלים. בשנה שעלה לארץ החלו מאורעות דמים שכונו לימים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט )1936-1939 .)כנופיות של ערבים התנכלו ליהודים ביישובים, בעורקי תחבורה ובמפעלים, והסוכנות היהודית יזמה פעילות הגנה של צעירים יהודים כדי למזער נזקים ולמנוע ככל האפשר פגיעות בנפש. המשטרה הבריטית הסכימה לגייס יהודים ככוח עזר כדי שיגנו על היישובים היהודיים וסביבתם, והמגויסים כונו בשם 'נוטרים'. אבא התגייס ושימש נוטר.

פרק ה' | 75 אורחי החתונה, על גג ביתה של משפחתה של אימי הוריי בחתונתם

74 | לאור הזיכרונות אימי, בתיה ז"ל, נולדה בעיירה אוסטרוב מאזובייצקה שבפולין ב-10 בדצמבר 1920 להוריה ציפורה ומשה רווינזון. כשהייתה כבת שנתיים החליטו הוריה, בצעד אמיץ ויוצא דופן, לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל. הם נפרדו מהמשפחה ויצאו לדרך עם ּבִ תם הפעוטה. כשהגיעו לארץ עלו לירושלים והתיישבו בה. אימא גדלה ולמדה בבית ספר אוולינה דה רוטשילד. היה זה בית ספר דתי יוקרתי. שפת הלימודים הייתה אנגלית, ואפילו תנ"ך למדו באנגלית. במהלך השנים המשפחה התרחבה ונולדו לאימי שלושה אחים: יעקב, הרצל ומאיר. אימי לא סיפרה לי על חייה כילדה בירושלים, על התרבות המגוונת, על החיים לצד ערבים בעיתות שקט ובימי פרעות קשים כשהערבים הסתובבו ברחובות עם גרזינים וסכינים, היכו, שרפו ופגעו בכל מה ומי שנקרה בדרכם. הורי הכירו בירושלים ובה גם נישאו. חתונתם נערכה ב-26 באוגוסט 1941 על גג בית משפחתה של אימא במאה שערים. שנה וחצי אחר כך, ב-30 במרץ 1943 ,נולד אחי אברהם חיים ז"ל בהדסה הר הצופים. סבי וסבתי עם אימי הפעוטה

פרק ה' | 77 בית חלומות שפרה ת"ש, 1940 חורף סוער התחלף בקיץ הביל, חודש רדף חודש, ושכונת הצריפים החלה משנה את פניה. אט אט החלו אנשים לעזוב את הצריפים הארעיים לטובת בית מגורים בנוי. שכנתנו הטובה חנה וייסר עברה לגבעת רמב"ם לבית נהדר. כשבאנו לבקרה עמדתי לוטשת עיניים בבית הלבנים רחב הידיים ונדהמתי. זה ארמון, חשבתי לעצמי. ארמון! וכשראיתי את גרם המדרגות בתוך הבית אמרתי בליבי: 'גם לי יהיה בית עם מדרגות בתוכו.' עד אז לא ראיתי פלא כזה. זה היה משהו מהחלומות. עם הזמן הורינו הרגישו מעט יותר בטוחים מבחינה כלכלית והם החליטו לקנות חצי מגרש בגבעת רמב"ם. שמחנו בהחלטתם, אלא שהשמחה הייתה קצרה. ההורים הבינו שלא יוכלו לעמוד בתשלומים לבניית בית ובצער גדול נאלצו למכור את המגרש שרכשו. הם ביררו ומצאו שיוכלו לקנות חצי מגרש בשכונת קסלמן, כיום רחוב התע"ש 11 ,במחיר שמתאים ליכולתם הכלכלית. על השטח שקנו בנו שני חדרים ושתי מרפסות ואת השירותים והמקלחת הקימו תחילה בחצר. עם הזמן הגדילו את הבית ובנו חדר מקלחת ושירותים בתוכו. שמחנו עם הבית, למרות שהיה עלינו לחמם את המים במקלחת בעזרת פרימוס ולמרות שבהתחלה השירותים היו בחוץ. אימא נהגה לומר: "העיקר שיש גג מעל הראש וזה שלנו!"

76 | לאור הזיכרונות שפרה "היום נוסעים לדוד אריה ולדודה בתיה!" הכריזה אימא וכולנו שמחנו. אבא ואימא היו עסוקים במלאכת יומם וכשהחליטו על יום חופש, ובפרט על נסיעה לירושלים, זו הייתה חגיגה. נסענו באוטובוס ערבי מיפו, דחוסים זה לזה מרוב נוסעים, ו'בלענו' בעינינו את הנופים בדרך. בכל נסיעה לירושלים שילבנו ביקור בכותל, כשאנו הולכים אליו ברגל מביתם של דודינו האהובים הגרים ברחוב אלפנדרי שבשכונת גאולה. בדרך היינו נושמים לתוכנו את אווירה המיוחד של ירושלים. הייתי ילדה קטנה ואבני הכותל היו בעיני כל כך גדולות ומרשימות. מייד לאחר מלחמת ששת הימים, כשהגענו לראשונה אל הכותל, לא הכרתי את המקום. זכרתי אותו היטב אבל הוא היה שונה ולא מוכר. והיום יש לי מן זיכרון מטושטש ורחוק מהימים ההם, אבל כשאני עומדת ליד הכותל וליד הרחבה הנקייה והמסודרת, שוב חוזרת אלי תחושת הקדּושה ומותירה בי התרגשות.

פרק ה' | 79 אפרים הזיכרון החזק שלי מהבית שלנו: שער ברזל מסיבי, אדיר ממדים, בגובה שני מטרים וברוחב שבעה מטרים, שער שהיה בזמן ההוא בכניסה לרפתות, ופשפש צר למעבר אנשים. השער הזה שהרשים אותי בתור ילד )אולי בגלל העיסוק המשפחתי של סבי ודוד אריה( היה שנים בחזית הבית, ורק כשערכו שינויים במבנה המדרכה ברחוב שלנו והיו הפרשי גובה בין השער למדרכה, מכרו אותו הורינו לסוחרי ברזל וחזות הבית השתנתה. חצר הבית הייתה מוקפת חומה גבוהה משלושה צדדים. בצד צפון הייתה החומה בגובה שלושה מטרים, ולא יכולתי לראות מה או מי נמצא מאחוריה, ובמזרח ומערב הייתה החומה מונמכת לצורך מעבר אוויר ואור. תרשים השער: אברהם פלוטניצקי

78 | לאור הזיכרונות אבא עבד בכל עבודה מזדמנת כשלא הייתה עבודה בבית המטבחיים, ובנוסף עשה חיל בהקמה ובשיפוץ חצרות לרפתות שקמו בנחלת יצחק, ובתיקון גדרות של רפתות שנפרצו כשהפרות השתוללו. עם הזמן רכשו ההורים את חציו השני של המגרש. החצר הייתה גדולה, והם השכירו לאיש טוב ונעים את החלק האחורי של החצר, הוא ייצר לבנים והתשלום ששילם להורי על השטח שהשכירו לו סייע להורי לעמוד בתשלומים על המגרש. יום אחד הוא עזב ולי וליהודה הוא היה חסר בנוכחותו ובפעילותו. כמדומני שבסופו של דבר הרכישה הזו הניבה פירות והייתה מוצלחת אף יותר מרכישת מגרש בגבעת רמב"ם. הבית, החצר הגדולה והשכנים הטובים סביבנו היו פסגת השאיפות, ולנו הילדים, היה זה בית חלומות. תרשים רחוב התע"ש שיצר אפרים רפת של דיאמט צביעת אריגים P.T.P בי"חר לקיק בית כסת מכבסה מגרש ורפתות מגרש ריק ציפורן מסגריה ב א רפת של חיים קליימן פלדמן דיאמט מחלבה יפלוטיצקי דוברוביצקי רפת דורף ח. ציפורן ל. ציפורן מגרש ריק מעבר בעבר מגדל מים 9 :דיאמט > שפירא א: כצמן > צ'ציק איזיק ב: קלוז'י > קלרה קאופמן בי"חר לקרח

פרק ה' | 81 לא הולכת אליהן יותר!" אמרתי. "מה קרה?" שאלה אימא. "הן שקרניות והן ממציאות דברים נוראיים. אני לא רוצה להתחבר איתן ולשחק ביחד! הן סיפרו ש..." וחזרתי באוזניה על הסיפור המפחיד ששמעתי מהן. אימא הקשיבה ושתקה לרגע. "אז את יודעת מה," הציעה בשלווה, "תספרי להן את מה שאת רוצה על בית הספר ועל החברות שלך, וככה הן רק תשמענה אותך, ורק את תספרי ולא הן. יהיה לך נחמד לספר דברים טובים והן תשמחנה לשמוע. מה את אומרת?" חשבתי על זה והבנתי שהפתרון שאימי החכמה הגתה מוצא חן בעיניי. והיום, כשאני משחזרת את הסיפור הזה אני מבינה טוב יותר שהיא ידעה להקשיב לנו באמת ולמצוא את שביל הזהב בכל דבר. בזכות היכולות האלה שלה יכולנו לשתף אותה בכל דבר. קבוצה מילדי טהרן מגיעים לארץ ישראל, 1943

80 | לאור הזיכרונות פסיכולוגית בנשמה שפרה בשנת תש"ג, 1943 ,הייתה מלחמת העולם השנייה בעיצומה. הידע שלי בנושא המלחמה היה דל, היות והייתי ילדה קטנה. ידעתי שיש מלחמה בעולם, בגלל ששנתיים קודם כשפניתי לאימא וביקשתי בובה היא אמרה: "עכשיו אי אפשר לקנות בובה. כשתיגמר המלחמה – נקנה לך." "מתי תיגמר?" שאלתי. "עוד לא נגמרה!" ענתה אימא, לקחה מגבת קטנה, גלגלה, גלגלה, ציירה עיניים, אף ופה, חיברה מה שחיברה ואמרה: "זו תהיה הבובה שלך בינתיים." ואני הסתכלתי במעשה ידיה מוקסמת וחיבקתי את הבובה שהייתה יקרה לליבי יותר מכל בובה יפה שראיתי בהמשך חיי. הבובה ליוותה אותי גם בגיל שבע, אלא שאז נחשפתי בעל כורחי למשהו מהמלחמה הנוראה. היה זה כשהגיעו לשכנה שלנו שתי אחייניות מ'ילדי טהרן'. "שפרה'לה, הגיעו ילדות. לכי לשחק איתן, את ושושנה. הן חדשות בשכונה." אם אימא אומרת – איני מסרבת והלכתי. נקשתי על הדלת, והשכנה הכניסה אותי בשמחה אל ביתה. שיחקנו קצת. הן עדיין לא ידעו עברית ונראו לי סגורות ועצובות, והלבוש שלהן היה שונה. יום אחד, כשכבר ידעו לדבר כמה מילים, סיפרו לנו שאימא שלהן עשתה חתך בכף ידה בכוונה ונתנה לתינוק הקטן למצוץ את הדם, כדי שלא יבכה. "מסוכן שישמעו אותו בוכה," הסבירו ועצב תהומי שכן בעיניהן. כאמור הידע שלי על המלחמה המשתוללת באירופה הצטמצם ל"אי אפשר לקנות עכשיו בובה כי יש מלחמה." קמתי ממקומי ונמלטתי הביתה מזועזעת עד עמקי נשמתי. "אני

פרק ה' | 83 רגליים גבוהות, שלא יהיה צורך להתכופף, וחיבר הכול חזק יחד. כשהמבנה הבסיסי הניח את דעתו הניח בתחתית הלול פלטה רחבה, שעליה הונח מזרן לתינוק. מסביב הקים קירות מרשתות נגד יתושים וזבובים, בנה מעל תקרת עץ ובנה דלת עם וו לפתיחה ולסגירה. הלול עמד בחצר באופן קבוע, ואפרים בילה בו שעות ארוכות כשהלול מלא במשחקי תינוקות. פה ושם נרדם וישן מצוין. רק כשמזג האוויר היה קר מדי או חם מדי הכניסה אימא את אפרים הביתה למיטתו. כשאפרים גדל מעט נתנו לי לטייל עם העגלה שלו לגן רוזנשטיין והייתי כה גאה! וכשגדל עוד היינו הולכים לגינה יד ביד, ולפעמים לקחתי איתו חבר ויחד הם השתעשעו בהנאה. שפרה ויהודה עם אחיהם התינוק, אפרים כשהרשל, בעל בית החרושת לנקניק טס לארה"ב הוא השאיר את מכוניתו בחצר ביתם של סבא וסבתא ולילדים הייתה זו תקופה מאושרת של משחקים סביבה.

82 | לאור הזיכרונות אור בבית אפרים נולדתי ב-ד' בסיוון תש"ה, 16 במאי 1945 ,תשעה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בארץ נלחמו המחתרות היהודיות בבריטים, בגלל שהללו לא הסכימו לתת לכל פליט שריד שואה לעלות לארץ. עדיין לא היו ידיעות ממשיות לגבי גורל יהודי פלוטניצה, עיר הולדתו של אבי ז"ל, אולם היו שמועות קשות אודות גורלם. לכן בברית קראו לי 'אבי' על תנאי שאם יתברר שסבי מצד אבי אינו בחיים אזי ישתנה שמי לאפרים, על שמו. הייתי אבי בפי כל השכנים, אולם כבר מגיל צעיר רציתי להיקרא אפרים, כי היו עוד ילדים בשם אבי. לי קראו אבי הקטן ולבן דודי ז"ל קראו אבי הגדול. איני זוכר מתי בדיוק נודע מה עלה בגורל יהודי פלוטניצה ובהם סבי, אולם אני זוכר בוודאות שבכיתה א' כבר הכירו אותי בשם אפרים. אלא ששמי הראשון נקלט כל כך טוב בשכונת ילדותי עד כדי כך שכשהגבאי, שגר ברחוב שלנו, העלה אותי לתורה בהיותי בחור אמר: "יעמוד הבחור אפרים בן דב..." אבל בסוף התפילה קרא לי: "אבי בוא, הולכים הביתה!" וכן ביום מסיבת קבלת הסידור של נכדי ברבבה פנה אלי קרוב של יחיאל גיסי ז"ל ושאל אם אני אח של שפרה. כשעניתי בחיוב זיהה אותי בשם 'אבי'. שפרה חלפו כמה שבועות מהלידה המשמחת, ואבא שידע ליצור יש מאין החל לבנות לול לאפרים. הוא שייף כמה לוחות עץ, בנה

פרק ה' | 85 משחקים יחד כל כך יפה והאימהות שלנו סמכו עלי שאשגיח היטב על שניכם וכך יכלו לעסוק בענייני הבית בשקט." אבי נכנס לדברי. "זכרתי אותך יותר גבוהה..." הוא מחייך. ואני אומרת לו: "היית קטן. מאז גדלת ולכן אני נראית לך פחות גבוהה." "נכון," הוא מגיב. "אבל הקול שלך נשאר כמו שהיה." השיחה קולחת ואני מספרת לו על אפרים, על הלימודים שלו בבר אילן, על עבודתו בתעשייה האווירית ועל המשפחה שהקים. אבי מספר לי על משפחתו ואני ממשיכה לספר על משפחתי. כך במשך דקות ארוכות, העלינו זיכרונות מימי ילדותינו התמימים. שפרה, יהודה ואפרים קוראים בספר

84 | לאור הזיכרונות שנת תש"מ, 1980 אני בעבודה. עלי לבדוק משהו במחלקה אחרת. אני מטלפנת למזכירה במחלקה )אני מכירה אותה היטב בזכות ההסעות המשותפות שלנו לעבודה( ושואלת אותה בעניין שלשמו התקשרתי. היא מעלה על הקו את אבי קורן, המנהל שלה, והוא משיב לשאלתי. בתום השיחה הוא שואל אותה: "תגידי, לזו שדיברה איתי עכשיו קוראים שפרה? היא גבוהה?" המזכירה אינה מבינה מה הוא רוצה. "לא, היא לא גבוהה." "היא גרה בגבעתיים?" הוא מנסה כיוון אחר. "לא!" היא עונה. "תגידי לה שתרד אליי." ואני יורדת למחלקה שלו. הוא רואה אותי ומזהה מייד. "את אחות של אפרים פלוטניצקי!?" ספק שואל, ספק קובע עובדה. אני מהנהנת בראשי. "איך אתה יודע?" הוא עונה בחיוך. "למדתי עם אפרים באותה כיתה וביקרתי הרבה בביתכם." איני זוכרת שום אבי קורן שלמד עם אחי, אבל אבי מזהה את השאלה בעיני ואומר: "קראו לי אבי קורניק." בשם הזה אני נזכרת מייד. מסתכלת עליו, בחור גבוה ונאה, ומנסה לראות בו את הפעוט שהיה. ואז מחייכת וחוזרת שנים אחורה. "הייתי לוקחת את אפרים לגן רוזנשטיין, להשתעשע בנדנדות ולשחק בחול הרך והנקי בארגז החול. לפעמים לקחתי גם אותך. הייתם

פרק ה' | 87 תופסת וכו'(. אז, בתור ילדים, הבריטים לא עניינו אותנו אלא רק המשחקים והלימודים. יותר משחששתי מהם פחדתי מאוד מחבורות מדביקי הכרוזים של המחתרות שלנו, האצ"ל, הלח"י וההגנה. הם נהגו ללבוש בגדים שחורים, והסתירו את פניהם מאחורי כובעי גרב שחורים כשרק עיניהם גלויות. המראה שלהם הלחיץ אותי וכשהייתי חוזרת מפעולה של 'בני עקיבא' והחל להחשיך, לא העזתי ללכת לבד ברחוב שמא אתקל במישהו מהם. הלכתי בלוויית חברתי רבקה ציפורן ויחד היינו גיבורות. מבט מיפו אל חופי תל אביב. צילום: וילי פולנדר

86 | לאור הזיכרונות מרחק ביטחון מאדום ושחור שפרה בהיותי ילדה שלטו הבריטים בארץ, בדרך כלל ביום יום לא הרגשתי אותם, למעט בימות חופשת הקיץ. היינו הולכים מפעם לפעם לחוף הים בתל אביב, אנחנו ומשפחת קלוז'ני. היינו יוצאים מוקדם בבוקר, לפני שעולה השמש, וצועדים במרץ. בדרך לים עברנו ליד המושבה שרונה3 ,שחלק ממנה היה מחנה בריטי מוקף בגדרות תיל ושומרים חסונים החמושים ברובים. כינינו את החיילים 'הכלניות' בגלל הכומתה האדומה שעל ראשם. כמדומני שגם הם ידעו שכולנו מכנים אותם כך. כשהתקרבנו לגדר, אימא הייתה מזכירה לנו לא לגעת בה, מה שהעצים את הפחד שלי, למרות שהבריטים מעולם לא העירו לנו ולא איימו עלינו כשעברנו ליד המחנה שלהם. היינו הולכים עד שכונת מחלול, אזור מלון שרתון כיום. בשכונה זו גרו קרובי אבי, הניה'לה ואברהם הקמן עם ילדיהם. בילינו שעות על החוף, רחצנו בים, נהנינו מהחול הרך ואספנו צדפים מגווני צורה וצבע, להעשיר את אוסף הצדפים שלנו. בתום יום גדוש בהנאות והרפתקאות היינו יוצאים מחוף הים ומגיעים הביתה עם רדת החשכה. לא היו לנו קייטנות כמו היום, אבל ידענו ליהנות בחופשת הקיץ ממשחקי רחוב בשפע )קלאס, קפיצה בחבל ואפילו בשניים, מחבואים, מחבואי לילה, זאב עומד על יד הקיר, 3 בלועזית, סרונה, מושבת הטמפלרים שעברה לידי הבריטים כשהטמפלרים גורשו במלחמת העולם השנייה בגלל היותם גרמנים. כיום נמצאת במקום "הקריה" המשמשת את צה"ל, משרד הביטחון וגופים ממלכתיים שונים.

פרק ו' | 89 ויצאו לרקוד ברחובות תל אביב. אנחנו הילדים נשארנו בבית והרגשנו החמצה שלא נשתתף בחוויה המיוחדת הזו. השמחה הגדולה שחשנו הייתה מוקדמת. הערבים בארץ ובסביבותיה לא שמחו לשמוע שהיהודים יקבלו מדינה רשמית משלהם ובחרו להתנגד להחלטה בכוח הזרוע. כבר למחרת שמענו ברדיו שהערבים יורים על אוטובוסים בחיפה. דוד אריה ודודה בתיה היו אצלנו ולא רצינו שייסעו חזרה לירושלים. "אם יורים בחיפה אז גם בירושלים יורים," טענו אבא ואימא. אולם הם החליטו לחזור לביתם וקיווינו שהנסיעה תעבור בשלום. חלפו כמה חודשים וסיום המנדט של הבריטים על ארץ ישראל עמד להסתיים בשבת. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 ,בשעה ארבע אחר הצהריים התכנסה מועצת העם1 באולם מוזיאון תל אביב. באותה עת שכן המוזיאון בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד. מטרת ההתכנסות הייתה להכריז על הקמת מדינת ישראל. אומנם מנדט השלטון הבריטי פקע בשבת, אולם כדי להימנע מחילול שבת הקדימו את ההתכנסות החשובה. יושב ראש המועצה ,דוד בן-גוריון ,שידע להלהיב את כולם ושימש יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, קרא את נוסח ההכרזה – מגילת העצמאות. בתום ההכרזה חתמו חברי המועצה על מגילת העצמאות. דוד בן-גוריון היה ראשון החותמים. בן גוריון התמנה לראש הממשלה ושר הביטחון בממשלה הזמנית של המדינה החדשה. שמענו את ההכרזה ברדיו וההתרגשות הייתה עזה. מצב רוחנו היה מרומם והרגשנו שמחה גדולה, אלא שגם הערבים שמעו על ההכרזה ומצב רוחם היה שונה לחלוטין. הרצון העיקרי שלהם היה לשבש לנו את התוכניות ולגדוע 1 זהו המוסד העליון של היישוב שהוקם לקראת הכרזת המדינה. המועצה מנתה 37 חברים, מתוכם נבחרו 13 חברים להימנות עם מנהלת העם, הקבינט של היישוב וראש הגוף המבצע העליון שלו.

88 | לאור הזיכרונות פרק ו' – נלחמים על הבית מוצאי שבת 29 בנובמבר 1947 ,היה יוצא דופן ובלתי נשכח. אחרי דיונים ארוכים התכנסו נציגי המדינות החברות באו"ם להצבעה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל וחלוקת ישראל לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היה לנו רדיו והתכנסנו סביבו, אנחנו והשכנים, בשקט מתוח. שמחנו על כל מדינה שהצביעה בעד רעיון החלוקה, התאכזבנו כשמדינה זו או אחרת הצביעה נגד, ולאט לאט הבנו שיש רוב לתוכנית שהציע האו"ם ואנחנו בדרך להקמת מדינה. קשה לתאר במילים את עוצמת השמחה ברגע שההצבעה הוכרעה לטובתנו. הגיעה אלינו קרובתנו ציפורה בן דור מקיבוץ גְ בַ ת שבעמק יזרעאל. ציפורה הגיעה כדי להיות קרובה להתפרצות השמחה ברגע ההכרזה בתל אביב. וכל המבוגרים התארגנו לחגוג את הבשורה המשמחת בעיר הגדולה. שמוליק כצמן, ידיד המשפחה עוד מחו"ל מהעיר דוד הורודוק, ושכן שלנו ברחוב, הגיע עם המשאית שלו וכל מבוגרי השכונה הצטופפו עליה חוגגים את החלטת האו"ם בתל אביב

פרק ו' | 91 מחוץ לבית. הוא היה משובץ לשמירות בתל ליטוינסקי )כיום תל השומר(, שם היה מחנה בריטי שנבנה על חלק מאדמות המושבה תל ליטוינסקי. המחנה חלש על הסביבה וכשהאנגלים עזבו, ניכסו אותו הערבים לעצמם ואיימו על האזור כולו. חטיבת אלכסנדרוני הצליחה לכובשו מידיהם והציבה שם שומרים רבים, ובהם אבא. הלימודים נמשכו בצורה מקוטעת, וכשיכולנו ללכת ללמוד עשינו זאת. לא דאגנו יותר מדי והיינו בטוחים שגם זה יעבור. היום אני מבינה שהורינו ידעו שהמצב הביטחוני קשה. מעל 150 איש, 130 מהם אזרחים, נהרגו רק באזור תל אביב ואזרחים רבים נפגעו, ובהם מאשה, אשתו של דוד פלוטניצקי. לימים, כשגרה בגבעתיים, הייתה מאשה מגיעה ברגל לביתנו כמעט כל שבת בבוקר כדי לשוחח עם אימא. הן ישבו יחד עד שאבא חזר מבית הכנסת. המבוגרים לא פחדו רק מפגיעה ישירה, הם חששו שהמדינה שזה עתה נולדה לא תחזיק מעמד, חלילה, מול צבאות ערב החזקים, הרבים והמנוסים, אולם הם הצליחו לשדר לנו רוגע ולמנוע מאיתנו פחד משתק. מתוך עיתון הֹצופה, 19 במאי 1948

90 | לאור הזיכרונות את החלום עוד לפני שהתחיל להתממש. הם עברו מיד לשלב חדש במלחמה ומדינות ערב פלשו לשטח מדינת ישראל. לצד השמחה הגדולה נערכו המבוגרים נפשית לאפשרות שהלחימה נגדנו תגבר. אני זוכרת יותר את ההתרגשות שפיעמה בנו כשהוקם צבא ההגנה לישראל ואת המחשבה, הילדותית במידת מה, שמעתה והלאה אין יותר מה לפחד. הבית לא יכול היה להגן עלינו בעת הפצצה. לא היה מקלט ובטח שלא היה ממ"ד. היו תריסים ווילונות שקישטו את החלונות. אבא חפר שוחה בחצר וכיסה אותה עם שקי חול שישמשו הגנה בזמן הפצצה מהאוויר. יהודה אחי עזר לאבא במשימה החשובה ומילא את שקי החול. בכל פעם ששמענו אזעקה רצנו לתעלה הרחבה, והתיישבנו שפופים עד שתשמע צפירת הארגעה המשמחת. לא פעם ראינו את מטוסי האויב חגים באוויר וכשהמשיכו בדרכם בלי שהמטירו עלינו אש וגופרית אמרנו: "נו, ב"ה, עברו אותנו," ונשמנו לרווחה. יום אחד הופצץ בית החרושת 'יצהר' לייצור שמן וסבונים. הוא היה קרוב אלינו ורעדנו מפחד. כל עוד אבא היה איתנו הרגשנו יותר מוגנים, אולם בחלק מהלילות היה אבא בתורנות שמירה התכנסות מועצת העם

פרק ו' | 93 העולם השנייה, במגמה לספק מזון בסיסי לפליטי המלחמה. הקשר בין ארץ ישראל לארגון החל באמצעות ארגון הצדקה היהודי ה'ג'וינט', שפנה ב־1947 ל־CARE וביקש סיוע במשלוח חבילות מזון לעשרות אלפי היהודים הכלואים במחנות המעצר הבריטיים בקפריסין. זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הציע הארגון בארה"ב ליהודים אמריקאים, לשלוח באמצעותו חבילות לקרובי משפחתם בארץ. יהודים רבים החלו לפקוד את משרדי הארגון בארה"ב ושילמו בעבור משלוחי חבילות המזון לארץ. חבילה רגילה הייתה של $10 וחבילת פאר עלתה $12 .באותה תקופה היה מטבע לשון: "יש לו דוד עשיר באמריקה". מטבע לשון זה נוצר בזמנים ההם, כשמשפחות ששפר עליהן גורלן היו מקבלות מארה"ב ארגזי קרטון מלאים בכל טוב. חלק ממשפחות אלה גם נהנו מ'הכנסה' צדדית, כשמכרו פריטים שהיו בחבילות שקיבלו. הארגון היה אחראי גם למשלוחים מרוכזים של חבילות שהגיעו ארצה בעיקר לקראת חגים, וחולקו לנזקקים על ידי לשכות הסעד שברחבי המדינה. שווי המצרכים בחבילת CARE ממוצעת עמד על כ־22 לירות. מתחילת הפעילות ב־1948 ועד 1960 חילק הארגון בארץ יותר מ־5.1 מיליון חבילות מזון. בשנות ה־60 פחתה פעילות הארגון בישראל, עד שנפסקה ב־1967 ,לאחר מלחמת ששת הימים. חבילות מצרכים מאמריקה

92 | לאור הזיכרונות החברים האבודים שפרה בימים שרחוב הל"ה עדיין לא היה רחוב אלא פרדס גדול, גרה בלב הפרדס משפחה ערבייה. אינני זוכרת שראיתי את אבי המשפחה, אולי רק פעם אחת, אבל אני זוכרת היטב הרבה ילדים ואישה, אולי אפילו כמה נשים. אחת הנערות הייתה מגיעה אלינו לעזור לאימא בכביסות, והילדים האחרים הגיעו בימי שישי ובידיהם ורדים או סברס שקטפו, תלוי בעונה. "קחו גויאבות," הייתה אומרת להם אימא בחיוך, וכשלא היו גויאבות הציעה להם פירות אחרים. ולחגים שלהם היינו מביאים להם פרחים מגינתנו. אהבנו לשחק בפרדס, להתחבא בין העצים ולהשתעשע בשטח הגדול והמזמין. אלא שהמשפחה כולה ברחה כשפרצה מלחמת העצמאות ואיבדנו את חברינו. סיפרתי עליהם לנכדי אור כשהכין אילן שורשים כמטלה בית ספרית ונדרש להביא סיפור מסבא או מסבתא, וחשבתי לעצמי שמעניין מה קרה איתם מאז, לאן הגיעו ומה הם עושים והאם גם שם מספרים לדור הצעיר על הידידות הזו שצמחה בין העצים או שמא מספרים דברים אחרים. "כל טוב אמריקה" שפרה חלק מקרובי המשפחה נספו בשואה, ואחרים היגרו לאמריקה לפני השואה והיו רחוקים גיאוגרפית. למרות המרחק הפיזי היו הלבבות קרובים ובני המשפחה שלנו שלחו לנו חבילות בעזרת ארגון CARE .ארגון CARE הוקם בארה"ב ב־1945 ,בתום מלחמת

פרק ו' | 95 משפחתה וחברתה הטובה והקרובה במשך כל השנים ו'התופרת המשפחתית' שלנו, לתפור מכל מה שניתן בגד ראוי ושימושי. אפילו מפות יפות קיבלנו, והן שימשו אותנו שנים רבות. אחת מהן, חגיגית במיוחד, קישטה את שולחן החג בסוכות. מי שהייתה לו משפחה טובה בארה"ב – זכה! כך הרגשנו. אימא חלמה וקיוותה להגיע לשם. "פעם כשיהיה לי כסף," כך אמרה, "אסע לפגוש את המשפחה". המשאלה שהביעה לא יצאה לפועל, לצערי, אבל חלק מבני המשפחה הגיעו לכאן, בעיקר ג'ו ואן, ילדיה של דודה אסתר ביילה. גם נכדיה באו הנה, ואפילו הנין שלה ברייאן עלה, חי כמה שנים בארץ ושירת בצבא. לאחר מותו של אביו, סידני, ביקשה משפחתו שיחזור אליהם והוא נענה לבקשתם, הקים בארה"ב משפחה יפה ולימים הגיע לארץ לביקור כדי להראות לאשתו ולילדיו את הארץ ואותנו, משפחתו שחיה פה. חגגנו יחד את ליל הסדר בביתי והוצאתי את ההגדות באנגלית שאביו, סידני, בחר להשאיר אצלנו כשהיה בארץ בפסח. "תשאירי את ההגדות אצלך, אולי יבוא מישהו מהמשפחה מתישהו לביקור בישראל בחג הפסח, וכך יהיה להגדות האלה שימוש ראוי," כך אמר סידני כשהיה אצלנו. בראיין בנו התרגש לאחוז שוב בהגדות של בית הוריו אשר שמורות אצלי עד היום, וכך ילדיו הצעירים יכלו באותו ערב להשתתף בקריאת ההגדה בשפת אִ ימם. מי ייתן וילדיו יגיעו שוב ויזכו לקרוא בשנית מההגדות האלה. בילדותי הגיעו אלינו פעם מיכלה ופסח, קרובינו מארה"ב, כי המלון שהגיעו אליו היה מאכזב. מיכלה התפלאה לראות את אימא מגהצת. "מה, אתם מגהצים בגדים?" שאלה. "אנחנו לא מגהצים

94 | לאור הזיכרונות אפרים אני זוכר היטב את החבילות שקיבלנו לחגים. לראש השנה הייתה צנצנת דבש וקופסת שימורים של שעועית ברוטב עגבניות, ולפסח היו שזיפים מיובשים, אגוזים, קוביות סוכר וקופסת פח בגודל חפיסת גפרורים של פלפל שחור טחון דק. לחגי תשרי ולפסח קיבלנו שוקולד ושלוש קופסאות של בשר חלק משומר, לפעמים אחת הקופסאות שקיבלנו לראש השנה הייתה קופסת נקניק. כל המוצרים היו בהשגחת OU ,גוף הכשרות של ארגון אורתודוקסי גדול ואמין בארה"ב. שפרה קרובינו מאמריקה שמחו להצטרף לשולחי חבילות המזון, ובנוסף שלחו לנו גם חבילות בגדים. לחבילות ששלחו היו טעם וריח של אהבה ואכפתיות. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה א' או ב' שאלו אותי חברותי מאיפה ההורים שלי. "הם מאמריקה?" הוסיפו שאלה. חייכתי לעצמי. החבילות שקיבלנו גרמו להן לחשוב כך. רבים מקרובינו היו בשולחים. מרים כהן, ג'ו )יוסף( פלדמן ופסח מניסביץ, איטקה וגיטל גרטווד ודודה אסתר ביילה פלדמן שאימא כה אהבה, והיא הרעיפה עלינו שפע חבילות ותשומת לב חמימה. היו חבילות ייעודיות לפסח ולראש השנה וחבילות רגילות לשאר ימות השנה, שהיו לרוב בגדים. גם דוד אריה היה מקבל חבילות במקביל ולכן הייתה ביננו תחלופה לפי המידות המתאימות. אימא הייתה מתקנת בכוחות עצמה את רוב הבגדים ומתאימה אותם למידותינו. ולפעמים הייתה מזמינה את יהודית צ'צ'יק, בת

פרק ו' | 97 שפרה היה זה ערב פורים בהיותי ילדה. הגיעה אלינו קרובת משפחה, וכשראתה שפני מעוננות שאלה אותי מה קרה. "אין לי שמלה יפה לפורים," עניתי. בדרך כלל הסתמכנו על החבילות מאמריקה, אבל באותה שנה לא מצאתי משהו שישמח אותי ללבוש והיא פסקה בקול חגיגי: "בואי, נוסעים לרעננה! שם נמצא". סבתא נתנה את יחיאל ואן פלדמן. למעלה מימין שפרה, יושבים סבתא עליזה וסבא דב פסח ומיכלע מניסביץ עם סבתא עליזה

96 | לאור הזיכרונות כלום." 'בטח הם לובשים בגדים מקומטים כמו סמרטוטים,' חשבה אימא בליבה. היא לא שמעה עדיין על בדים ללא גיהוץ. שנים חלפו ובאחד מביקורי הדודים מחו"ל הביאו איתם סרט מחתונה. נדהמנו לראות את כל הגברים בעניבות פפיון וכל הנשים בשמלות ארוכות מעוטרות פייטים נוצצים ולראשן כובעים תואמים. ברקע היו שולחנות ערוכים מלאים כל טוב. מיכל בתנו שהייתה ילדה קטנה לא האמינה למראה עיניה, הכול היה זר ומוזר כל כך לעיניה שהיא שאלה בתום: "מה, כשהם גומרים לאכול הם שמים את הצלחת על הראש?" אפרים באחד מביקוריהם של פסח ומיכלה בביתנו שמתי לב שפסח מסיר את גרביו וזורק אותם לפח. "למה אתה זורק אותם?" לא התאפקתי ושאלתי. "הם חד פעמיים," ענה בקצרה. "למה, זה כל כך גרוע?" התפלאתי. הוא משך בכתפיו. הסתכלתי בעיון על הגרביים. הם נראו לי גרביים איכותיים וצבעם הצבאי התאים למדים שלי. בזמן ההוא הייתי חייל וחשבתי שלא יזיק שיהיו לי גרביים נוספים. "תסכים לתת לי את המשומשים במקום לזרוק?" שאלתי. פסח הסכים וכך הרווחתי מלאי גרביים תוצרת אמריקה שנותרו מצוינים גם אחרי כביסות רבות. כשחזרתי לצבא והרס"ר בדק את המדים שלי הוא הבחין בגרביים שונים מהגרביים שחילקו לנו בגיוס. "מאיפה לך הגרביים?" שאל, "זה לא צבאי!" "נכון," עניתי. "אבל הצבע צבאי." והוא הסכים שאגרוב אותם.

פרק ו' | 99 בקיץ 1994 נסענו שפרה ואנוכי לבקר את המשפחה בנסיעה משותפת ונהדרת, ובסתיו 1996 נסענו שפרה, יחיאל ואני לחתונה משפחתית בפרבריה האמידים של דטרויט. ניצלנו את שהותנו בתפוח הגדול לחגיגת יום הולדת 60 לשפרה בטיול בלימוזינה ושתיית שמפניה בניו יורק הנפלאה. )בעלה השני של מרלין(, ג'והני ובריאן )הבן של מגי וסידני( יושבים מימין: מרלין, אן, חיה'לה, מגי וסידני. מאחוריהם, מימין: פול, סם בתמונה הוא יושב ליד אשתו אן. ילדיהם מרלין, פול וסידני נמצאים בתמונה עם חלק מילדיהם. משפחת פלדמן, מישיגן. ג'ו בן דוד שני או שלישי של דוד אריה וסבתא עליזה.

98 | לאור הזיכרונות ברכת הדרך ונסעתי לרעננה עם קרובתנו. בתום שעות ארוכות של נסיעות וחיפוש מייגע חזרנו בידיים ריקות, ומאז כל פעם שחיפשתי בגד היה סבא דב מציע בחיוך: "אולי תיסעי לרעננה?" וכולנו היינו צוחקים. חיה'לה סיפורי החבילות מאמריקה מזכירות לי איך יום אחד החליט אחי לחמוד לצון. הוא לבש חליפה שקיבלנו באחת מחבילות הבגדים ויצא החוצה אל אבא שעבד בגינה. "סליחה אדוני," הוא פנה לאבא בקול שונה. "אתה יכול להסביר לי איך להגיע לרחוב יפת?" אבא הסביר לו באדיבות בלי להתמקד בפניו ואחי התחיל לצחוק. אבא לא הבין מה האיש המוזר רוצה ממנו עד שקלט שזה בנו מחמדו. "מה, התחפשת לג'וקר?" שאל בחיוך ואחי היה מרוצה שהצליח לסדר את אביו. לאחר שירותי הצבאי, עבדתי ולמדתי. סקרנותי לראות עולם הובילה אותי לאורך השנים לטיולים ברחבי הגלובוס. תחביב זה הפך ברבות הימים לחלק מעבודתי בתור מתאמת נסיעות לחו"ל בחברה בה אני עובדת שנים רבות, ואני נהנית מחברּות בקבוצת ג'יפאים המטיילת בארץ ובחו"ל. תחביב זה עזר לי להכיר יותר מקרוב את קרובי המשפחה שלנו בחו"ל, אלה שידענו עליהם ואלה שהכרנו עם השנים. גילינו קרובי משפחה שהתיישבו בניו יורק, בווירג'יניה ובשכונות יפות הסובבות את דטרויט שבמדינת מישיגן, וגם לארגנטינה הגיע קרוב משפחה שלנו. עם חלקם נוצר קשר קרוב ביותר ושמחתי לפגוש אותם בנסיעותיי.