ספר משפחת פלוטניצקי

פרק ו' | 101 חיים בצל מצור שפרה "מה יהיה?" תהתה אימא ובקולה מתח קל. "אריה, בתיה ובנם אבי נצורים בירושלים ומי יודע עד מתי יהיו כך!" אומנם כל הארץ הייתה חזית, אך המאבק המר התרחש במלוא עוצמתו בירושלים וסביבה, כשהלוחמים שיצאו מהכפרים הערביים סביב ירושלים חסמו כל גישה אליה. בעיר לא היו מספיק מצרכי מזון בסיסיים, תרופות וציוד מציל חיים. חלק מהחבילות מאמריקה שהגיעו אלינו, למעשה היו מיועדות לדוד אריה ומשפחתו, מכיוון שאי אפשר היה לשלוח את החבילות ישירות לירושלים. בעזרת פרוטקציה הצליחה אימא ליצור קשר עם חברת 'שלב' כדי שיסכימו לקבל אותן. הם העבירו חבילות בשיירות חמושות, בכלי רכב שדפנותיהם שוריינו בלוחות עץ ופלדה, במטרה לסכל את ניסיונות הפיגוע של הערבים. הללו עמדו על ראשי ההרים וצלפו על המכוניות והמשוריינים שעברו בכביש מתחתם, כדי לפגוע בצעירים שסיכנו את חייהם כדי להביא לתושבים הנצורים אוכל וציוד בסיסי. הרצון לפגוע בהם היה כפול: לשבש את פעילות השיירות, ולפגוע במורל של אנשי היישוב בירושלים. אימא הייתה נוסעת מדי פעם באוטובוס לתל אביב, פוגשת את ידיד המשפחה שעבד ב'שלב', ומעבירה לו מצרכים חיוניים עבור דוד אריה ומשפחתו. גודל החבילה היה מוגבל במשקל והיא שקלה ברצינות מה עדיף לשלוח ועל מה לוותר כדי לא לחרוג מההוראות לגבי משקל החבילות. סוכר, קמח, שימורים שונים ושמן היו חיוניים ואותם הרשו לשלוח, אבל נפט אסור היה להעלות למשוריין כי

100 | לאור הזיכרונות תמי בשכונה גרו מספר יוצאי דוד הורודוק, איתם היה לאפרים קשר. ארגון יוצאי דוד הורודוק בדטרויט הקפיד לשלוח לאורך השנים נוער למחנות קיץ בישראל. בשנת 2002 היו פיגועי טרור רבים בארץ והיה חשש לשלוח אליה משלחת. לכן הציעו שמשלחת יהודית-ישראלית תבוא לדטרויט באותה שנה, כלומר – שנשלח אנחנו נוער אליהם. "למה שלא תשלחי את נֹעם?" הציע אפרים שערך בירור וקיבל מכתב ובו האפשרות לצרף למחנה הקיץ בדטרויט קרובים שהם דור שלישי. נֹעם התאים. הוא בדיוק חגג בר מצווה, והחלטתי לשלוח אותו לחודש. הוא נסע בלי שהכיר אף אחד מהנוסעים או מהמארחים ובכל זאת נהנה מאוד, ואני התרגשתי. היהודים שהיגרו מפולין לדטרויט הקימו ארגון בשנת 1920 וכעת, למעלה ממאה שנים עדיין יש קשר בינם לבין ישראל ובינם ליהדות. זה לא מובן מאליו.

פרק ו' | 103 האישור המיוחל חיה'לה החיים בירושלים בזמן המצור לא היו פשוטים. היו כל הזמן יריות, ואחד הכדורים חדר דרך החלון וחורר את דופן הארון. אימא 'בילתה' זמן רב בתורים לחלוקת מצרכים. יום אחד עמדה בתור לחלב ובידיה הסיר שלתוכו ימזגו את מנת החלב המגיעה למשפחתה. לפתע הגיע מישהו כעוס, אולי חשב שעקפה אותו בתור, אולי כעס על משהו אחר שלא קשור אליה, ניגש לאימא והיכה אותה בראשה עם הסיר שלו. ככל שהריונה התקדם, היה לאימא קשה יותר להתמודד עם התורים הארוכים ועם קולות הנפץ. ב-11 ביוני 1948 נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה במלחמה, ואימא שכבר נכנסה לחודש השביעי להיריונה קיבלה היתר לצאת מירושלים עם אחי הפעוט. הם נפרדו מאבא שהיה חבר בתנועת ה'הגנה' ושמר על מחסני נשק מוסתרים שרק מעטים ידעו היכן היו ממוקמים, ונסעו באחת השיירות לדודה עליזה ודוד דב. תור לחלוקת מים בירושלים בזמן המצור

102 | לאור הזיכרונות הוא עלול להתלקח במקרה של פגיעה ישירה. אחרי שהביאה את החבילה לאיש ההובלות, הוא צמצם אותה ויצר חבילה קטנה יותר, כזו שיוכל להעביר. אימא קיוותה שהמצרכים יגיעו ליעדם בשלום ושהשליחים המסורים יחזרו מהמסע המסוכן בריאים ושלמים. בכל פעם שדוד אריה ומשפחתו קיבלו את החבילה – היא הייתה להם לברכה. יום אחד התבשרנו שדודה בתיה בהיריון. השמחה הייתה גדולה, אולם הייתה מעורבת בה דאגה לדודה ההרה בתנאים כל כך קשים. הנהלת העיר לא אפשרה לירושלמים לצאת מהעיר, מתוך חשש שכולם יברחו ולא יישאר מי שיגן עליה, אולם התירו זאת לנשים הרות, מהחודש השביעי להריונן. כתבה בקול העם, 21 ביוני 1948 כניסת שיירה לירושלים ובראשה חבורת המלווים אנשי "זהבי"

פרק ו' | 105 רכיבים:2 שני חצילים מקולפים פרוסים בעובי של ס"מ בערך ועליהם מעט מלח כדי שיגירו נוזלים לרוטב: קופסת עגבניות מרוסקות קופסה קטנה של רסק עגבניות 4 שיני שום קצוצות 1 כף אריסה חצי כפית פפריקה חריפה חצי כפית סוכר אופן ההכנה: מערבבים את רכיבי הרוטב בסיר וטועמים לשיפור טעמים. מבשלים אותם יחד, תחילה על אש גבוהה ולאחר רתיחה מעבירים לאש נמוכה לכשעה. מערבבים מדי פעם, טועמים לשיפור טעמים ומניחים להתקרר. מספיגים את המלח מפרוסות החצילים בעזרת נייר סופג, מקמחים משני הצדדים ומטגנים בשמן זית חצי עמוק במחבת גדולה. מדי פעם יש להוסיף שמן למחבת כשאין בה חצילים, ומחממים אותו היטב. מכניסים את החצילים המטוגנים לרוטב העגבניות. אם הוא לא מכסה את החצילים אפשר לדללו במעט מים, מביאים לרתיחה ומבשלים כחצי שעה על אש נמוכה. מכבים את האש וטועמים לשיפור התיבול. בתיאבון! 2 בזמן המלחמה היו פחות חומרי גלם והמתכון היה פשוט יותר, המתכון העכשווי הוא בהתאם לשפע שיש בדורנו ב"ה.

104 | לאור הזיכרונות שפרה מה רבה הייתה ההתרגשות בביתנו כשדודה בתיה ובנה, אבי הגדול, הגיעו! עם שוך ההתרגשות יצא אבא המעשי החוצה, אל ה'מקלט' שלנו ליד מחסן העץ. הוא נטל את הטורייה בידיו והחל ליצור מעין מדרגות שיקלו על דודה בתיה ההרה להיכנס לשוחה במקרה שתהיה אזעקה. קיווינו שנזדקק להגנת השוחה כמה שפחות. דודה בתיה הביאה איתה תגלית: מאכל חצילים במיץ עגבניות! זה היה משהו שלא הכרנו בכלל. כנראה בירושלים גידלו בין חצרות הבתים חצילים ועגבניות משום שגידולם קל, ואולי כך נוצר המאכל הטעים הזה... עד היום אני מכינה אותו, לזכר הימים ההם. תרשים שימוש חסכוני במים

פרק ו' | 107 איך הסתדרנו כולנו יחד בבית לא גדול? למעשה כבר בתחילת המלחמה החליטו הורי לבנות בית בחצי המגרש השני שרכשו, למען דוד אריה ומשפחתו. הבנייה התארכה מעבר למצופה ובינתיים הגיעו אלינו דודה בתיה ואבי הגדול, אך הבית היה עדיין בשלביו הראשונים, אבל כשיש מקום בלב יש מקום בבית והסתדרנו מצוין בביתנו הקט. פעם שאלה שכנה סקרנית את בן דודי, אבי הגדול: "איך אתם מסתדרים? איפה ישנים כולם?" ואבי ענה בפשטות: "חיה'לה – על השולחן, אני ואפרים ישנים במיטה אחת, הפוך אחד מהשני, אימא שלי )בתיה( פה, ברל )דב( שם." "אבל איפה עליזה ישנה?" תהתה השכנה. "היא בכלל לא ישנה," קבע בביטחון. "כשאני הולך לישון היא ערה וכשאני קם היא במטבח!" חיה'לה ואבי הגדול

106 | לאור הזיכרונות ב-7 ביולי הסתיימה ההפוגה והמלחמה התחדשה במלוא עוזה. שמחנו שדודה בתיה הצליחה להגיע אלינו לפני חידוש הקרבות, ואימא יכלה לפנק אותה ולחזקה לקראת הלידה. שלושה חודשים חלפו מהר, ובספטמבר חשה דודה בתיה שהלידה מתקרבת. שמואל וחנה כצמן, ידידי המשפחה, לקחו אותה במשאית לבית החולים בלינסון, שם נולדה תינוקת מתוקה. היא קיבלה את השם חיה, על שם סבתנו, אימא של אימי ושל דוד אריה שכבר ידענו שנספתה בשואה האיומה. כולנו התאהבנו בתינוקת המתוקה וקראנו לה בחיבה חיה'לה. כששמעו בני המשפחה המעטים שהיו לנו ולבתיה את הבשורה המשמחת, מיהרו לבוא לבקר את היולדת ובביתנו הייתה שמחה וצהלה. חיה'לה בתור תינוקת

פרק ו' | 109 בר-בת מצווה שמח! שפרה ימי הילדות חלפו להם מהר והתעניינותי במשחקים הלכה ודעכה, וברגע שהחלו מסיבות בת המצווה בכיתתי התחלתי להתכונן לבת המצווה שלי. אלא שאבא ואימא העדיפו שאחכה קצת ונחגוג יחד את בר המצווה של יהודה ובת המצווה שלי. "הרי נולדתם יחד ויהיה יפה לחגוג יחד," הסבירו לי. ואומנם כך היה. אחרי קניית בגדים יפים ונעליים חדשות לכבוד המאורע הגדול, הגיע הרגע המרגש. יהודה עלה לתורה, ואחרי קידוש נאה בבית הכנסת ערכנו חגיגה בבית. איני זוכרת מתי הייתה החגיגה ומי היו האורחים שהוזמנו, אבל את מתנת הורי לכבוד חתן וכלת הערב אני זוכרת היטב. קיבלנו שעוני 'דוקסה' הכי טובים ויפים שחלמנו עליהם, ושנינו היינו מרוצים. הרגשתי את שמחתם השלמה של הורינו ביום הזה איתנו, יהודה מניח תפילין ילדיהם הגדולים.

108 | לאור הזיכרונות אפרים ביני לבין אחיי הגדולים יש הפרש של תשע שנים. הייתי בן זקונים מרגע לידתי ויצרתי לי עולם פרטי משלי, שכן לאחיי הייתה חברה משלהם עם בני גילם. הסתובבתי בחברת עצמי כבר בהיותי פעוט, וכך קרה שיום אחד שהיתי בחוץ כששכננו, שמואל כצמן, החנה את האופנוע שלו ליד ביתו אחרי נסיעה ארוכה. הייתי בן שנתיים- שלוש ולא ידעתי שגוף האופנוע מתחמם מאוד בנסיעה. התקרבתי אליו וכשנגעתי בו ברגלי קיבלתי כוויה רצינית. הכתם נשאר על רגלי עד גיל 16 . לשמחתי, כשדוד אריה ומשפחתו עברו אלינו קיבלתי מתנה – את בן דודי אבי הגדול, שהיה לי חבר ומדריך כי היה מבוגר ממני במעט. הוא לימד אותי כל מיני מעשי קונדס ואני הייתי מאושר. דוד אריה, דודה בתיה והילדים משפחת פלדמן:

פרק ו' | 111 שזכוכית השולחן שבורה. היא שאלה את אחי מה קרה והתשובה לא אחרה להגיע: "ציפור זרקה אבן ושברה את הזכוכית..." מאז כל פעם שקרה משהו ולא ידענו מה הסיבה חזרנו ואמרנו "ציפור זרקה אבן..." האזור סביבנו לא היה בנוי, ולפני חגים אחי ואני היינו הולכים לקטוף פרחים לקישוט הבית. ּבְ ט"ו בשבט יצאנו מבית הספר לטעת עצים ליד אצטדיון בלומפילד שנקרא בזמנו באסה )ביצה בערבית(. החורשה קיימת עד היום ומצלה על השטח בין האצטדיון ומרכז המוזיקה. בימי שבת אחר הצהריים היו משחקי כדורגל באצטדיון ואנשים היו מבקשים לעלות לגג הבניין שלנו כדי לצפות במשחקים בלי לשלם כרטיס כניסה. אחד השכנים ניצל זאת וגבה 10 גרוש מכל צופה... שפרה ויחיאל היו מגיעים לצפות במשחקים של הפועל רמת גן והיו מתארחים אצלנו במרפסת. בזכות הקשר הטוב שלנו איתם הייתי באה לישון אצלם, כנראה כשהורי רצו לצאת לבלות עד מאוחר. כדי שאסכים ללכת בשמחה הייתה אומרת לי אמא: "תוכלי להסתכל על תמונות בז'ורנלים היפים שיש לשפרה בבית!" ומייד צפו בזיכרוני שמלות כלה יפהפיות מ ה ז ' ו ר נ ל י ם , והלכתי לביתם בשמחה. עד היום נשמר הקשר ביני לבין שפרה. אצטדיון באסה )לימים בלומפילד(

110 | לאור הזיכרונות אפרים כמה שנים אחר כך הגיע תאריך בר המצווה שלי. "לא מתאים שתעלה לתורה בשבועות," אמר אבא. בחגים מוכרים את העליות במחיר רב וחבל 'לבזבזן' על אורחי בר מצווה. לכן התכוננתי לקריאת מפטיר של פרשת נשוא. בבית הכנסת היה קידוש צנוע, ובמוצאי שבת ערכה אימא סעודה יפה בסלון ל-25 אנשים. איני זוכר שהתרגשתי במיוחד, לא מהטקס ולא מהשעון שקיבלתי, אולי בגלל שכל חבריי קיבלו מתנה זהה. היינו ארבעה חברים בכיתה שחגגו בר מצווה בתחילת סיוון ולכן חגגנו יחד בכיתה. אין כמו יפו... חיה'לה כשנה אחרי ההפוגה הראשונה, ביוני 1949 ,דעכה הלחימה והפוגה שנייה נכנסה לתוקפה. אחרי שנחתמו הסכמי שביתת נשק שבו החיים למסלולם, ואבא יכול היה לעזוב את ירושלים ולהתאחד איתנו. זה היה הזמן המתאים להודות לדודה עליזה ולדוד דב על האירוח החם למשך שנה תמימה ולהמשיך הלאה. אבא התקבל לעבודה ביפו בסדנת המשטרה לתיקון מכוניות משטרה, בתור מסגר מומחה. מול סדנת המשטרה עמדה דירה רחבת ידיים שהערבים נטשו בבריחתם. הדירה שמרצפותיה היו מעוטרות עמדה ברחוב 315 ,כיום רחוב אֱ מַ ץ, והורי החליטו לעבור אליה. אני זוכרת שכנים טובים ויחסים נפלאים עם רובם. עד היום יש לי חברות שגדלנו ּבִ שְ כֵ נּות, ובכלל אני זוכרת ילדות טובה ושמחה. אני זוכרת שיום אחד אימא ואני שבנו הביתה ואימא שמה לב

פרק ו' | 113 עושים חיל ביום העצמאות של שנת 1956 עברנו לבית דו-משפחתי ברמת החי"ל )לימים רמת החייל(. אני נכנסתי לשליש השלישי בכיתה ב' בבית הספר ברמת החי"ל, ואחי – לכיתה ז' בשכונה שכנה – שיכון דן. בשנים הראשונות למגורינו ברמת החי"ל ישנו באותו חדר כמו בביתנו ביפו, והסתדרנו יפה למרות שהיו בינינו חמש שנים וחצי. לא קנו לנו שום דבר שלא נזקקנו לו באמת אך לא הרגשנו שחסר לנו משהו. לכן רבה הייתה הפתעתי כשבסוף הקיץ של אותה שנה התעוררתי בוקר אחד וראיתי שעל יד מיטתי יש ילקוט חום חדש. התקשיתי להאמין שהילקוט נועד עבורי כי היה לי ילקוט מכיתה א. הצצתי מעבר למיטה השנייה בה ישן אחי. גם ליד מיטתו היה מונח ילקוט חדש, כך שהיה ברור שזה אינו חלום אלא מציאות מתוקה במיוחד. כל כך שמחתי לקבל ילקוט חדש לכיתה ג' שעד היום אני זוכרת חוויה זו. אפרים אני זוכר את טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ברמת החייל. יש תמונה יפה שדוד אריה מקריא את מגילת היסוד של בית הכנסת. הזקנים, מייסדי המקום, כעסו על ההחלטה להפוך את רמת החי"ל לרמת החייל. "קראנו למקום בשמו על שם הבריגדה היהודית שנקראת גם 'חטיבה יהודית לוחמת'," אמרו. "מדוע החליטו להפוך אותה לרמת החייל, להנצחת חיילי צה"ל שלחמו במלחמת העצמאות?" בשנת 2010 קבעה עיריית תל אביב-יפו שהשם הנכון הוא רמת החייל ומאז זה שם המקום.

112 | לאור הזיכרונות אבא הצליח בעבודתו, ואימא הייתה עקרת בית ונהנתה לטפח את ילדיה ואת ביתה. אחי למד בבית ספר עממי דתי 'תחכמוני' שהיה בתל אביב, ואותי שלחו הורי לבית הספר הכללי 'בארי' ביפו. בתחילת כיתה ב' שאלה אותי המורה מהיכן עלו הורי לארץ. "מאמריקה!" עניתי בלי לחשוב פעמיים, כי משם הגיעו חבילות מלאות בכל טוב – בגדים בעיקר. למחרת ליוותה אותי אימא לכיתה ותיקנה את הטעון תיקון... אגב חבילות מאמריקה, בחבילה אחת מיני רבות, קיבלתי בובה יפהפייה שפקחה ועצמה עיניים. קראתי לבובה אסתר על שם הדודה השולחת, ובובה זו ליוותה אותי לאורך שנים. רוב הזמן גרנו לבד בביתנו, אולם זכור לי שבמשך זמן מה גר בדירתנו דייר משנה בשם תורטון. כשבאו אלינו אורחים הם צלצלו פעם אחת במידה ורצו לבקר אותנו, ופעמיים – במידה ובאו לתורטון, ממש כמו בשירה של שושנה דמארי 'צריך לצלצל פעמיים'. מכתבה של שפרה לחיה'לה מתאריך 14 בספטמבר 2018, לרגל יום הולדתה ה-70

פרק ו' | 115 חיה'לה לאחר סיום בית הספר היסודי, למד אחי ב'אורט טכניקום' גבעתיים. הוא היה תלמיד חרוץ והצטיין בלימודיו. אחרי התיכון התגייס לצבא להנדסה קרבית. הוא הפך מנער יפה לבחור נאה שמשך את תשומת לב הבנות. הטירונות הייתה קשה עבורו, כבר אז החלו סימנים שאחי אינו כשיר בריאותית לשירות קרבי, והוא עבר לשרת בחיל האוויר כטכנאי. עם שחרורו למד מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת בר אילן. גם אני התגייסתי לצה"ל עם סיום התיכון. היה זה סמוך למלחמת ששת הימים. שירתי בחיל האוויר במצפה רמון ופעם בכמה זמן הדרמנו לבסיס ארעי במדבר סיני. שמו הערבי של המקום היה 'ביר גפגפה' ובעברית קראנו לו רפידים. בזמן שירותי הצבאי קיבל אחי אירוע מוחי בעודו במעבדה באוניברסיטה. האירוע שינה את חייו ואת חיי כולנו, ולי היה קשה שאני כל כך רחוקה מהבית. לאחר החלמה ושיקום ארוך, חידש אחי את לימודיו, והפעם ב'אורט טכניקום' גבעתיים, ולאחר שנתיים קיבל תואר הנדסאי והחל לעבוד במע"צ בתור הנדסאי כבישים. לצערי האירוע המוחי הראשון שהיה לו לא היה יחיד. במשך 12 שנים היו לאחי אירועים מוחיים נוספים שדרדרו את מצבו הבריאותי. הוא ניסה לשמר שגרה ככל האפשר ועבד במע"צ עד יום מותו, בה' בכסלו תש"מ, 25 בנובמבר 1979. אבא פרש מהמשטרה פרישה מוקדמת, המשיך בעבודות המסגרות והחל ללמד נערים ולהכין אותם לבר המצווה שלהם. הוא זכה ללוות נערים רבים ברגעים המרגשים הללו. עד היום אני פוגשת

114 | לאור הזיכרונות דוד אריה מקריא את מגילת היסוד של בית הכנסת צדה האחורי של התמונה

פרק ו' | 117 למנדלברוט )כיכר מלאה בשקדים ופירות יבשים שחותכים למעין עוגיות מאורכות( ולשקדי המרק הטעימים והפריכים שלה, מֶ ענְ דָ אלָ אְך, הרבה לפני ש'אוסם' חלמו לייצר שקדי מרק משלהם. לאורך השנים נשמר הקשר המיוחד בין משפחות פלוטניצקי, גוז ופלדמן, קשר שהחל עם עלייתו של אבא ארצה, התחזק עם אירוח המשפחה הצעירה מירושלים עד שדירתה ביפו עמדה לרשותה, והמשיך הלאה והלאה. החגים הגדולים נחגגים יחד עד היום, המשפחות שמחות יחד ומתאבלות יחד בצער רב על אלה שכבר אינם. אבא נפטר בכ"ד שבט תשנ"ד, פברואר 1994 .הוא היה אוטודידקט, איש ספר ודרך ארץ, קנאי לשפה העברית )תיקן את השפה לכל טועה(, בעל חוש הומור נפלא. אהב את החיים ואת האדם באשר הוא אדם. אימא נפטרה שלושה ימים לפני ליל הסדר בי"ב בניסן תשנ"ו, אפריל 1996 .זמן מה לאחר פטירתה חזרתי לגור בבית המשפחה ברחוב הל"ה ברמת החייל, ועד היום אני מרגישה מחובקת בבית ובגינה, שהייתה בבת עינו של אבא. הבית מלא בריהוט מעשה ידיו להתפאר: שולחנות, כיסאות, ספסל, מנורות עמידה, מנורות תלייה וקרניז, שתופרת הווילונות כינתה אותו 'כתר לווילון'. הגינה מגודרת בחלקה בגדר שאבא עשה. שער הכניסה מתאר כלי עבודה של חרש ברזל ולצידו מנורות חצר, והשער האחורי פונה למוסך של אבא, שם עמדה מכוניתו. בגינה צמחי ציפור גן עדן ושושן צחור שאבא שתל וטיפח בגינה. חלק מהפרחים פורחים בסתיו, בעונת חגי תשרי ומועד יום הולדתי, ומהשנה הראשונה בה חזרתי

116 | לאור הזיכרונות הורים המפארים את תפקידו של אבא בלימוד בנם ובחינוכו בתקופת הלימוד המשותף. סמוך להתגייסותו של אחי לצה"ל, בשנת 1962 ,החלה אימא לעבוד בשירות הרדיו הבין-לאומי 18 ,שיחות לחו"ל. בזמנו לא הייתה אפשרות להתקשר לחו"ל ישירות מהטלפון בבית, אלא אך ורק בעזרת מרכזייה שקישרה בין המספר המקומי למספר בחו"ל. אימא הצליחה בעבודתה גם בזכות היותה דוברת אנגלית, גרמנית ואידיש ברמה טובה. שיחות הטלפון בזמנו היו יקרות מאוד. לעובדים היה מספר טלפון מיוחד והייתי מתקשרת לאימא בחינם מכל מקום בארץ ובעולם. זו הייתה חגיגה! הייתי מכניסה אסימון לחריץ התשלום בטלפון הציבורי, מחייגת לאימא ולאחר השיחה, בלי קשר לאורכה, הייתי לוחצת על הלחצן שמשחרר אסימונים מיותרים והאסימון היה יוצא בחזרה. כך גם עם מטבעות אחרים שיועדו להתקשרות ברחבי העולם. בתחילת שירותי הצבאי פרצה מלחמת ששת הימים. טלפנתי לאימא לדרוש בשלום המשפחה ואימא ענתה לי בדמעות: "שחררו את העיר העתיקה של ירושלים!" כאישה שבילתה את ילדּותה, נערּותה ובחרּותה בירושלים, השחרור ריגש אותה מאוד. אימא עבדה במשרד הדואר/תקשורת עד לפרישתה בשנת 1980 , 18 שנים אחרי שהחלה את עבודתה. לצד עבודתה בחוץ ניהלה בית למופת. עד היום אני מתגעגעת למעדנים שבישלה, לגפילטע פיש שעזרתי לה לטחון יחד עם הירקות הנלווים לתערובת, לקוגל הירושלמי, לחצילים במיץ עגבניות, לעוגת שמרים שושנים,

פרק ו' | 119 תמונות מהריהוט בבית פינת חמד, חלון מסורג, ספסל, כניסה יצירותיה של חיה'לה בפיסול בעיסת נייר, כמו אלה המופיעות כאן, מקשטות כל פינה בבית.

118 | לאור הזיכרונות לגור בבית, שמחתי וחשבתי לעצמי שאבא שולח לי פרחים מגן עדן. לצערי, עץ הלימון ששפע פרי הלך לעולמו, והצטערתי עליו מאוד כי התייחסתי אליו ממש כבן בית. אני מוצאת עיסוק ועניין רב באומנות, במגוון רב של סוגי מוזיקה, מופעים, ועוד. לשמחתי הרבה אני מוקפת בבני משפחה ובחברים טובים, קרובים ונפלאים. תמונת השער דוד אריה ודודה בתיה יושבים בפתח ביתם

פרק ו' | 121 ואחרי כמה דקות הבנתי שכדאי שאתפוס מקום בתור נוסף. פניתי לאישה שעמדה לפניי ואמרתי לה: "אני אחרייך," ומיהרתי לחלוקת רבע חבילת חמאה. בינתיים הגיעה אימא לתור לחלוקת העופות וחיפשה אותי – לשווא. "תגידי, הייתה פה אולי ילדה בתור?" שאלה את האישה שדיברתי איתה לפני כן. "כן, הייתה פה איזו תימנק'ה" ענתה האישה, כשאינה משייכת אותי לאימי הבהירה. בדיוק אז הגעתי, החמאה בידי, והאישה נבוכה. "אה, זו את!" אמרה. תור לקיצוב פנקס תלושי נקודות

120 | לאור הזיכרונות הרפתקאות בצנע שפרה מהרגע שדוד אריה ודודה בתיה עברו לגור ביפו, הפכתי לשליחה של אימא והסתכנתי בתפיסה. המדינה הצעירה והדלה בנכסים ובמזומנים התמלאה בעולים חדשים וממשלת ישראל החליטה על מדיניות קיצוב, שקיבלה מאוחר יותר את השם 'תקופת הצנע'. מדיניות הקיצוב הגבילה את רכישת המזון ומוצרי הצריכה. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי, וההקצבה הייתה מאוד מדודה. חלק מהמצרכים היו באבקות: אבקת חלב, אבקת ביצים... אימא רצתה לתת לדודיי קצת אוכל טרי משלנו. היו לנו עופות וביצים, חלב וירקות טריים שגדלו בגינת הירק שלנו, והיינו 'עשירים' לידם. אימא הייתה מניחה בזהירות חתיכות עוף עטופות בקרקעית ילקוטי, מעליהן ביצים שעטפה בנייר, ומעל הכול את ספריי ומחברותי. "שפרה'לה," הייתה מזכירה לי, "אם יעלה פקח לאוטובוס ויערוך חיפוש בילקוטך וישאל על המזון, תגידי לו: 'אני נוסעת לשבוע לדודיי ואין להם אוכל בשבילי', בסדר?" ואני הייתי מהנהנת בראשי ויוצאת למשימה. כך כל יום שישי, שבוע אחרי שבוע, ותמיד עברתי את הנסיעה בצורה חלקה. זה לא היה תפקידי היחיד. באותם ימים היה ה'תור' חלק בלתי נפרד מהחיים. עבור כל דבר שרצינו היה עלינו לעמוד בתור. אימא נהגה לשלוח אותי לעמוד במקומה כדי לחסוך לה זמן יקר. לפעמים היה עלי לעמוד בשני מקומות שונים במקביל. יום אחד חיכיתי בתור ארוך לחלוקת עופות )העופות שלנו שימשו להטלת ביצים(,

פרק ו' | 123 תלמידים-מורים שפרה בזמן המלחמה צלפו ערבי יפו וסביבתה לעבר השכונות היהודיות שגבלו ביפו. למדנו ב'נחלת יצחק' ובית הספר שלנו קלט את ילדי דרום תל אביב, שמשפחותיהם פונו לשכונת 'רמת ישראל' עקב הסכנה. הילדים התקבלו אצלנו בהבנה למתח בו הם שרויים, עקב היציאה מהמרחב הבטוח שלהם ועקב תחושת התלישות אותה חוו. חוץ מהם החלו להגיע גם עולים חדשים והם לא ידעו עברית. רמת הלימודים ירדה. כחלק מהניסיון להעלות את הרמה ולעזור לילדים להיקלט, השתמשו בנו, התלמידים החרוצים והרציניים, לעזור לחדשים. עשינו זאת ואפילו קיבלנו כמה גרושים מהוריהם. מכיוון שכמות התלמידים גדלה, אבל כמות המורים לא גדלה בהתאם, נאלצנו ללמוד במשמרות. מורתנו הנהדרת חזרה והדגישה: "אין מסיבה בלעדיהם!" וגרמה לנו להבין שאנחנו והם ביחד בכל מקרה, וכך איחדה בינינו. כל יום כשחזרתי הביתה מבית הספר, הרגשתי ששפר עלי גורלי. חיכה לי בית נעים ומטופח, אוכל יהודים בורחים משכונתם הקרובה ליפו

122 | לאור הזיכרונות שפרה בחצר של התרנגולות )ראשה של אחת מהן מבצבץ בצידה השמאלי של התמונה(

פרק ו' | 125 לפני תחילת שנת הלימודים עמלה אימא לתפור לנו תיקי אוכל. היא יצרה מכפלת בשולי שקיות הבד שיצרה, והשחילה לתוכן סרט בד לבן שקנינו על המטר. כשהתיקים היו מוכנים תפרה מפיות אוכל שנפרוש על השולחן בכיתה בזמן האוכל. אחר כך הייתה מתיישבת לעטוף לנו את הספרים ואת המחברות בגיליונות נייר עטיפה חום. כשסיימה את מלאכת העיטוף היינו מדביקים מדבקה לבנה וכותבים את שם הספר או המקצוע, את שמנו והכיתה בה אנו לומדים. יום אחד מצא אבא מקום שיושב בו איש שמייצר חותמות. אבא ידע לעשות דברים מעניינים, ובשקט שאפיין אותו, הזמין אצל יצרן החותמות חותמת עם כרית וטוש שחור. מאז כבר לא היינו צריכים לכתוב את שמנו על הספרים העטופים אלא להחתים בחותמת. כששנת הלימודים החלה, היינו יוצאים מהבית כשברכת הורינו מלווה אותנו. ילקוט חום על הכתפיים, שקית אוכל על הכתף ובה אוכל, מפית ומגבת קטנה, ובלבנו התרגשות. גם בימים שההתרגשות פגה הייתה בנו סקרנות לדעת מה הכינה לנו אימא להפסקת האוכל. בדרך כלל היה זה סנדוויץ' טעים עם נקניק סלאמי, כיאה למשפחת פלוטניצקי, לפעמים חלבה טעימה ומתוקה או שוקולד למריחה, ולפעמים גבינה ומעליה פרוסות מלפפון טרי, וכמובן פרי העונה לקינוח.

124 | לאור הזיכרונות חם ושולחן מכוסה במפה נאה, שאליו ישבתי להכין את שיעורי הבית. הזדרזתי להכינם לפני שהשמש תשקע כי לא היה חשמל ועששיות הנפט שאימא דאגה להבהיק בעמלנות ובאהבה לא סיפקו אור בשפע. ולפעמים, בימים של חורף היה ואדי מוסררה )כיום נתיבי איילון( עולה על גדותיו, המורים לא היו מגיעים לבית הספר בגלל השיטפון ואנחנו חגגנו בבית את החופש הלא מתוכנן. כשוואדי מוסררה עלה על גדותיו...

פרק ז' | 127 חלק מהירק הגדל בר לעז ולגדיים. הן ליחכו את הירק בחדווה. אבא היה קוצץ את הירק הנותר, ויהודה ואני שמחנו להאכיל את התרנגולות בירק שקטפנו במו ידינו. אני זוכרת לטובה את צבעו העמוק של חלמון הביצים שאמא פתחה על השיש, צבע שהעיד על איכותן. אפרים אימא הקצתה במטבח הצנוע שטח קטן שישמש בית גידול לאפרוחים בני יומם שקיבלה באישור משרד החקלאות. אבא קנה בית אימון דמוי כיפה, העשוי מפח. קוטרו של בית האימון היה כשני מטרים ובראשו מקום לפתיליה לחימום כדי לספק לאפרוחים הצעירים את החום שנזקקו לו. הורינו פיזרו נסורת על הרצפה שהאפרוחים היו עליה. מכסת האפרוחים שהוקצבה לאמא לכל משלוח עמדה על מאה אפרוחים לשם מכירת ביצים, בהנחה שכעשרה אפרוחים לא ישרדו, ובהתאם לכך – זכות לקנות תערובת במחיר ממשלתי )ולא בשוק השחור(. אמא תמיד הצליחה לגדל יותר אפרוחים מהנורמה, ואבא הגה רעיון איך להגדיל במקצת את הכנסת המשפחה ולעזור לשכנים סביבנו בזכות האפרוחים העודפים שהסתובבו בחצר. הוא בנה כלובים קטנים, כל כלוב לשתי תרנגולות, וכשהאפרוחים הללו הגיעו לגיל תחילת ההטלה מכר אבא למעוניינים כלוב ובו שתי תרנגולות. הקונים ברכו אותנו מכיוון שזכו באוצר: שתי ביצים טריות כל יום, בזמן שביצים היו יקרות המציאות והכנסת המשפחה שלנו גדלה. גרנו בבית פרטי, וחלק ניכר מהשכנים הגיעו מאותו אזור באירופה ממנו הגיעו הוריי. כמה מהם הכירו אותם עוד משם, כך שהרגשנו

126 | לאור הזיכרונות פרק ז' – הווי מתוק שפרה כל בוקר התעוררנו לקול קרקורי תרנגולות וכמה ברווזים, ולפעיותיהם של עז ושני גדיים שהיו אף הם דרי החצר שלנו. אמא התחילה את יומה השכם בבוקר כשהיא מאכילה את בעלי החיים. היא חלבה את העז וחלק מהחלב קשרה בתוך חיתול בד. את החיתול תלתה מעל לכיור ובלילה התנקזו הנוזלים החוצה והחלב התגבש לגבינה. טעמן העדין של הגבינות הטריות עדיין על לשוני... בנוסף, אבא ואמא מצאו רעיון מצוין כיצד להעשיר את תזונת התרנגולות. היינו יוצאים לפרדס של אליעזר ציפורן ובידינו סנדוויצ'ים שאמא הכינה ל'טיול' שלנו. שם קטפנו ריג'אלאך1 אותם דחסנו לתוך שקים וכשחזרנו הביתה, פיזרנו שפרה מחזיקה גדי 1 ריגלה, רוטה

פרק ז' | 129 בנוסף היו ברחוב מחלבה, 'מחלבת גבעתיים' ליצור גבינות רכות באריזת נייר בלבד, ארבע רפתות, ובית חרושת לנקניק של הרשל )צבי( גוטליב, שהקים את בית החרושת שלו לאחר סגירת בית החרושת של קרוב משפחתו זרח ז"ל. רחוב התע"ש גבל בשכונת ''נחלת יצחק'' וגם שם הייתה תעשייה נרחבת, והיו לולים ורפתות. לימים, בתקופת כהונתו של משה דיין בתור שר החקלאות, הלכו והתרוקנו הרפתות מהשכונה ושוב לא היו פרות והרפתות עמדו ריקות. המכבסה ברחוב הייתה מכנית וגיהצה כלי מיטה ומפות למוסדות בעזרת מעגלה גדולה מצופה לבד. הלבד התבלה לעיתים קרובות וכשזרקו אותו עובדי המכבסה, היה סבא דב אוסף אותו לשימוש ביתי. כשתמי הייתה בגן הבאתי משטח לבד בגודל 5.2 מטר על 5.2 מטר לשמחת הגננות שהשתמשו בו בתור שטיח לילדים. גן הילדים שלי היה בחצר בית משותף ברחוב המקביל – הל"ה. רוב הילדים היו מבתים דתיים וכך גם הגננת. הוריה מכרו להורי עז, אותה קיבלנו לחצרנו בשמחה, וממנה זכינו לשני אפרים מחזיק גדי

128 | לאור הזיכרונות מעין משפחה מורחבת. מלבדנו היו ברחוב עוד כמה משפחות שגידלו תרנגולות, ואחת מהן גידלה גם תרנגולי הודו. אני זוכר שאהבתי לטפל באפרוחים הצהובים, רכי הפלומה, ולא רציתי שיגדלו ויחליפו את צבע נוצותיהם. כשגדלתי ויכולתי להחליף את שפרה ויהודה בקטיפת הריג'אלאה, העשב האהוב על התרנגולות שלנו, לקחתי שקים ריקים ויצאתי, לבד או עם חבר, למגרש של בית החרושת PTP שהיה בתחילת הרחוב. שם קטפתי את העשב ודחסתי אותו לתוך שקים. אחי, שלצערי כבר איננו איתנו, היה סוחב את השקים הגדולים הביתה, ואז אבי היה קוצץ את העשב דק דק ומערבב עם התערובת. חלק מהחצר שימשה לול ורצפתו הייתה בעבר רפת, ובהמשך החצר היה מתקן לייצור לבני סיליקט. שפרה סיפרה על האיש שהכין לבנים עד שעזב. לבני הסיליקט המורכבות מחול, סיליקט, סיד ופיגמנטים שעובדו בתבנית, היו בגודל 10X10X20 ס"מ בערך, ושימשו באותן שנים לבניית בתים וחומות של רפתות. בהמשך רחובנו עמד מגרש ריק ששימש עבורנו מגרש כדורגל מאולתר, ובסוף הרחוב ניצבו כמה בתים משותפים שלא היה לנו קשר עם יושביהם, פרט לדודתי מרים חיננזון שגרה שם. ברחוב התע"ש היו מבני תעשייה מגוונים. כאמור, בתחילת הרחוב היה מפעל לצביעת אריגים, והייתה גם מכבסה גדולה שעבדה על חימום בסולר וארובתה פלטה עשן רב. שפרה זוכרת שהעשן השחור שנפלט מארובת המכבסה ניקד את הכביסה הלבנה והנקייה שאמא תלתה בחצר בפיח והיה קשה להסירו.

פרק ז' | 131 האמריליס שהתעוררו לחיים והצמיחו את פרחיהם האדומים לאורך המרפסת בחזית הבית, חגיגה לעיניים, והייתה בודקת מה שלום עצי הפרי. ברוב החצרות של הבתים הפרטיים היה עץ תות שהלך וגדל עד שהפך לענק. אהבנו לאכול את פירותיו המתוקים והתלכלכנו מהם כהוגן. בחזית הבית שלנו היו שני עצי גויאבות, זן של גויאבות לבנות וזן של גויאבות אדומות, והם היו משאת נפשם של ילדי בית ספר היסודי 'ברנר' שנבנה לאחר שעברתי עם משפחתי לרמת גן. כל תחילת חורף ריח הגויאבות דגדג באפם והעלה בהם רצון לקטוף בשקט בשקט כמה פירות עסיסיים, או לפחות לאסוף כמה מהם שנשרו מהעץ וחיכו להם על האדמה. אמא ראתה אותם כמה פעמים בחצר ביתנו והבינה לליבם. יום אחד קראה להם אמא להיכנס לחצר ואמרה להם: "ילדים חמודים, בואו מתי שתרצו וקחו כמה גויאבות שתרצו!" הם לא ידעו את נפשם מרוב שמחה. שפרה ויהודה בשדה

130 | לאור הזיכרונות גדיים שאהבתי. בנוסף, היה מפעל קטן לניירות שלא ידענו על קיומו עד שנסגר וכל גלילי הנייר נזרקו לרחוב. אנשים רבים הגיעו לאסוף גלילים וגם אבי ואני הגענו. העמסנו גלילים על המריצה והם היו לנו לעזר גם לאחר כ-15 שנים, כשעברנו לגור בגמזו. מפעל נוסף היה שייך ל'אופנת דרבי'. היה זה מפעל להכנת אריגים מחוטים צבעוניים, שהיו מלופפים על קונוסים גדולים עשויים פלסטיק. כל פעם שנגמר החוט היו זורקים למגרש מול הבית את הקונוס הריק שסיים את תפקידו. הייתי אוסף אותם כדי לבנות מגדלים עד התקרה לשמחת אחייניי, בני ומיכל גוז, ילדיה של שפרה. חלק מהבגדים שלנו היו מאמריקה ובבית החרושת התלהבו מהדוגמאות שהיו עליהם. הם רצו להעתיקם ובתמורה נתנו לאמא את התחלות גלילי הבדים שלא תמיד יוצאים ממש מדויקים. אמא העבירה את חלקם ליהודית צ'צ'יק חברתה והתופרת שלנו כדי לתפור מהם בגדים. פרי האדמה שפרה השכם בבוקר הייתה יוצאת אמא החוצה בשקט, כדי לא להעירנו. היא שאפה אל קרבה את אוויר הבוקר הקריר והסתובבה בין הירקות שהיו מכוסים בשכבת טל דקיקה. היא הייתה מסתכלת בעגבניות שהאדימו במבט אוהב, בוחנת את הבצל הירוק שצמח לגובה, משקה באיטיות את הירקות ושואפת לתוכה את ריח האדמה הרטובה. באביב הייתה הולכת לראות מה שלום פקעות

פרק ז' | 133 טשולנט וגפילטע פיש מעשה ידיה של שפרה אוכל זכור לטובה שפרה ערב חג. אחרי שאני מעמידה את סיר הגפילטע פיש לבישול אני מתיישבת לכתוב את זיכרונות הבית בו גדלתי, ובחלל מתפשט נינוח ילדותי. אני שואפת פנימה את הריח ובזיכרוני תמהיל ריחות של ילדותי, ריח מאפה הקיכאלאך לשבת, ניחוח עוגות השמרים והקינמון, הגפילטע פיש הטובים, וריח הטשולנט )חמין( הנפלא, ריח המלפפונים שאבא החמיץ בצנצנת זכוכית גדולה, ריח החזרת מפסח, אוזני המן של פורים וריח הסופגניות המתוקות עם הריבה האדומה...

132 | לאור הזיכרונות מאותו יום נהגו לעצור מדי פעם ליד ביתנו, למלא את תיקי האוכל שלהם בפרי הנחשק ולא שכחו לומר תודה. לפעמים כשראו את אמא יושבת במרפסת נופפו לה לשלום, גם כשכבר לא היו פירות והעונה חלפה. מסביב לבית ובכל השכונה היו פרחי בר מכל הסוגים, והם פרחו בסדר קבוע לפי עונות השנה. לא היינו צריכים לצאת לטיול רחוק כדי להכיר את שלל פרחי הארץ. הכרנו אותם מקרוב, את הרקפות ואת החמציצים, את הכלניות ואת הפרגים, את החרציות ואת הסביונים. ומכיוון שעדיין לא חל איסור לקטוף פרחי בר נהגנו לקטוף פרחים ולהביאם הביתה. אהבתי במיוחד את פרחיו היפהפיים, הלבנים, של שיח הרותם בעונה שפרח, וקטפתי מהם ביום שישי כדי להביא זר פרחים לשבת. יהודה, אפרים ושפרה

פרק ז' | 135 מוכר נפט עד שאבא נתקף בשיעול כבד וכשהלך לרופאה היא אמרה: "כל זה מהסיגריות. עליך להפסיק לעשן!" ומאז קנינו לו סוכריות מנטה כתחליף לסיגריות, והשיעול פסק ועבר לגמרי. וכשאני חושבת על מאכליה הטובים של אימי, אני נזכרת בפתיליית הנפט ובאוכל שהתבשל עליה באיטיות, ובמוכר הנפט שהגיע כל שבוע. צלצול הפעמון בישר שמוכר הנפט הגיע עם סוסו המסור ומְ כל הנפט מאחוריו. בחלק האחורי של המְ כל היה ברז ועליו היה תלוי מכל נחושת ענק. מוכר הנפט היה מניח את המכל תחת הברז, פותח את הברז ושצף של נפט היה ממלא את המכל, ממנו היה מעביר את הנפט לג'ריקנים של עקרות הבית, ומשם לתנורי הפיירסייד שהיו מחממים את הבית ולפתיליות עליהן בישלו. מוכר הנפט. צילום: רונן מרכוס

134 | לאור הזיכרונות יום אחד נסעה חברתי שושנה קלוז'ני לטיול שורשים במשלחת של הדור הצעיר, דור שני של יוצאי דוד הורודוק. כשחזרה שאלתי אותה איך היה, ונראה היה שרק חיכתה לשאלה. "את לא מבינה, הגענו לכפר ואני רואה אישה מקומית מבוגרת, שוטחת את בצק השמרים ומקפלת אותו כמו מניפה. עמדתי מולה בתימהון והתבוננתי בה איך שפיזרה את הסוכר ואת הקינמון ואיך חתכה במיומנות את מניפות הבצק לחתיכות כדי לאפותן. ראיתי את אימך מול העיניים והתרגשתי בצורה שקשה לי לתאר. אחד לאחד היא עשתה הכול כמו אימך. כבר חיכיתי לחזור הביתה ולספר לך!" גם עכשיו כשאני נזכרת בסיפור, עולה בי געגוע לידיה הזריזות של אמא ולמאפים שהכינה לנו בעזרתן. כשאני נזכרת באוכל עולה בי גם טעמו של 'לחם דגניה', הלחם השחור והטעים יותר מכל הלחמים, שאבא דאג להביא מהמכולת כל בוקר, לפני שיחטפו את כל הכיכרות. לפעמים בחופש, היינו אנו הילדים הולכים למכולת כל בוקר במקום אבא. היינו מצרפים לקנייה סיגריות 'מוטוסיאן', פתיליית נפט לבישול תנור פיירסייד

פרק ז' | 137 תחילת עונה לקחה אותי אמא איתה. אחרי שקנתה את הנחוץ פינקה אותי בחצי מנת פלאפל ברחוב בצלאל, שם היה הפלאפל הכי טוב בעיר! חלפו שנים, סיימתי את לימודיי בבית ספר 'פיטמן' והתחלתי לעבוד בנחלת בנימין 10 ,בסוכנות לניירות ערך. אמא כבר לא הייתה נוסעת לאותה גברת, אלא אני הגעתי אליה בדרכי מהעבודה לקנות כל מה שאמא ביקשה. הגברת הכירה אותי מקַ טְ נּות ושמחה שהגעתי. היא ידעה לתת לי את המידה המדויקת של אמא בבגדים אישיים ובצבעים שאמא אהבה, ותמיד דרשה בשלומה. לימים גדל העסק והייתי עוברת ורואה שמחוץ לחנות עומדים סטנדים עם קולבים ועליהם בגדים מכל הסוגים, נשים נכנסות, ואחרות בוחרות מחוץ לחנות את הבגדים שרצו. שמחתי לעבור שם ולהיזכר בימים עברו ונהניתי לראות איך הגלגל הסתובב לו, לטובה ולברכה. מים גנובים שפרה היינו בין הבודדים שזכו למכשיר רדיו בביתם. הרדיו היה ממוקם במקום גבוה כדי שאפרים, התינוק הקטן, לא יגיע אליו. השכנים, משפחת קלוז'ני היו מתאספים בביתנו, שומעים יחד חדשות ואז מתחילים לפרשן. בשבת התנגנו ברדיו שירים עבריים אולם הורינו לא פתחו רדיו בשבת ולכן בצהרי השבת שושנה ואני היינו מתגנבות מאחורי הרפת של משפחתה, כי גילינו שלשם מגיעים צלילי הרדיו מבית אחד השכנים. היינו יושבות בשקט ומאזינות בהנאה לשירים העבריים, ובפרט לשיריה המיוחדים של שושנה דמארי. כששירּה 'כלניות' התנגן, התמוגגנו.

136 | לאור הזיכרונות איך שגלגל מסתובב... שפרה בין כל הרוכלים שעברו בשכונה הייתה גברת אחת, ניצולת שואה, שהגיעה לרחוב שלנו עם שתי מזוודות קטנות בידיה, בערך אחת לחודש. במזוודות שלה היו חוטים לתיקון גרביים, מחטים, מסרקים, סרט מדידה עשוי בד גמיש, חוטים למכונת תפירה, כפתורים לבנים ושחורים, שרוכי נעליים חומים, שחורים או לבנים ועוד. אמא תמיד קנתה אצלה, בין אם צריך ובין אם לא, כדי לכבד אותה ולא לביישה. בחורף הייתה מזמינה אותה אמא למטבח ושופתת את הקומקום על הכיריים כדי להכין לה כוס תה חם, שתשב ותנוח קצת, ובקיץ – מים קרים. אותה גברת הייתה עוברת שנים מבית לבית, ואני מניחה שפרנסתה לא הייתה קלה. היא תמיד הודתה לאמא שמעולם לא שילחה אותה בלא כלום, והרגשנו קרובים אליה בזכות האירוח הקבוע שלה בביתנו. יום אחד הגיעה, ישבה במטבח ושוחחה עם אמא, ופתאום אמרה משהו שהפתיע אותנו. "החלטתי להפסיק לבוא. קשה לי לסחוב את הסחורה." "ומה יהיה על פרנסתך?" התעניינה אמא. "אני אשכור חדר קטן בתל אביב, ברחוב קינג ג'ורג' פינת רחוב בצלאל, ושם אמכור סחורה. יהיו גרביים, סינרים, חלוקי בית, מטפחות ראש ומפיות קטנות מבד." אמא שמחה לשמוע על כך. "אם תגיעי אלי לקנות מה שאת צריכה זה יעזור לי," אמרה. אמא הנהנה בראשה. "בוודאי שאבוא!" הבטיחה. ואכן אמא ושכנות נוספות היו נוסעות בקו 63 כל פעם שנזקקו למוצרים שהחזיקה בחנותה הקטנה. נוסף על כך, בכל

פרק ז' | 139 היינו חבורה אחת. לא רק עץ הדומים הסב לנו הנאה. לא היה שטח מרעה לפרות ברפתות והביאו להן אוכל במשאיות. לפעמים הביאו חציר בוטנים ואנו טיפסנו על הערֵ מות ומצאנו לא מעט בוטנים. ואז, בתור תוספת לבוטנים שהיו מעדן באותה תקופה, הבאנו מהבית תפוחי אדמה וצלינו אותם ליד מגדל המים שהיה מול ביתנו. כמה שנים מאוחר יותר, שכננו אליעזר ציפורן פורר באמצעות מכונה מיוחדת קלחי תירס לגרעינים המיועדים לזריעה, ואז הכניסו את גרעיני התירס לשקים. כל זה התרחש בקומה מעל המכבסה, והמקום שימש כמחסן עד עונת הזריעה. יוני בר רבות הגיעו לשם בתקווה לזכות בגרגרי תירס. גובה התקרה היה פחות משני מטר ויכולנו לצוד כ-30 יוני בר תוך זמן קצר. המבוגרים בינינו פנו לרב חלמיש זצ"ל וסיפרו לו על יוני הבר שצדנו ועל הרצון שלנו לאכול אותן, והוא פנה לשוחט שיעזור לנו. כך ה'קומזיץ' שלנו קיבל תוספת טעם, אם כי בכנף של תרנגולת יש יותר בשר מאשר ביונה וחצי... כשלא קטפנו פירות ולא ערכנו קומזיץ שיחקנו כדורגל במגרשים הגדולים, והבנות, בעיקר, שיחקו מחניים במגרש קטן יותר )כיום עומד שם ביה"ס 'ברנר'(. בעונת הג'ולים שיחקנו בג'ולים. בעונת 'חמש אבנים', כשלא יכולנו לקנות אותן כמו היום בכל חנות משחקים בזיל הזול, הלכנו למפעל הקרוב לחיתוך שיש, והכנו לעצמנו חמש אבנים משברי שיש שמצאנו. כמו כן עמדתי בתור בבית החרושת לקרח 'בדולח' שהיה בשכונה, כדי לחסוך להורי זמן יקר. קנינו שם קרח שיקרר את המאכלים הדורשים קירור, אולם לא יכולתי לשאת את הקרח, ויהודה או

138 | לאור הזיכרונות ילדּות מתוקה אפרים בין שני הרחובות היה מעין עמק, שכל שנה בעונת הגשמים הפך לשלולית חורף גדולה, ומכיוון שהיה שטח הפקר זרקו בו גרוטאות. כאשר החלו לבנות בתים משותפים במקום פרטיים, בפרט בשכונת חאפ, זרקו לשטח ההפקר גזעים של עצי תות ואקליפטוס, אשר שימשו את ילדי השכונה למדורת ל"ג בעומר. כדי להעמיד את גזע העץ הגדול ביותר שהיה הבסיס למדורה, אספנו כמה צמיגים בלויים של טרקטור והנחנו אותם זה על זה, ואז הכנסנו לתוך החלל שלהם את גזע העץ הגדול. מסביב הנחנו את שאר הגזעים בצורה מסודרת. המדורה הייתה ענקית וכשהעצים נתפסו באש, הלך וגבר החום שהמדורה הפיקה ואנחנו התרחקנו והתרחקנו. אפילו ממרחק מאה מטרים היה קשה לעמוד. בקצה המגרש גדל עץ דומים )שיזף( גדול ועשיר בפירות, כי ניזון ממים רבים שבית החרושת לנקניק הזרים אליו. כשרצינו לקטוף את הפירות, רגמנו את העץ באבנים כדי שהפירות יפלו. לפני איסוף הפירות היינו מכריזים 'ּפּוס!' כדי שאף ילד לא ייפגע מאבן חלילה. רוב ילדי השכונה היו מבוגרים אפרים ולראשו זר ממני בשלוש עד חמש שנים אבל

פרק ז' | 141 הייתי הולך ברגל לבית המטבחיים שאבי עבד בו, ועזרתי ככל האפשר במטלות קלות. לפני החגים היה עומס רב בעבודה. ואימא סייעה בידו של אבא ככל יכולתה, בגיל מבוגר יותר הייתי חוזר עם אבא והיינו חוזרים ברגל אפילו בארבע לפנות בוקר כי כבר לא הייתה תחבורה ציבורית. כשהייתי באוניברסיטה עזרתי גם בשעות היום, לפני צאתי ללימודים. בתקופה הזאת למדתי לכבד ולהעריץ את אבא שלי ז"ל. הוא היה אומן בשליטה על ידיו החזקות. אבא התמחה בעיבוד מעיים כדי שיהיו מתאימים לבישול ועשיית נקניקים, והיה משווקם לבתי חרושת לנקניק ולמסעדות שבישלו טשולנט וקישקע לסועדים. בשנים ההם המסעדות היו מכינות אוכל יהודי שהיה אהוב על כולם, אז עדיין לא הגיעו לארץ המסעדות הסיניות, היפניות ומסעדות מזרחיות. לשמחתנו עוד יש היום מסעדות טובות שמכינות טשולנט עם קישקע הגורם לתבשיל להיות משהו מיוחד במינו ובטעמו. כשאבא כבר היה מבוגר ובית המטבחיים נסגר, שני בתי חרושת לנקניק ביקשו ממנו ללמד את העובדים שלהם את סודות המקצוע שידע. אבא הסכים והשקיע כשנה בלימוד, אולם אף אחד לא הצליח במלאכה כמו שצריך! חבריו בעבודה כיבדו אותו כי הידע והניסיון שלו בטיפול בבהמות היה כמה דרגות מעליהם. פעמיים זכיתי לראות זאת: שור גדול כלי העץ ששימש את סבא דב בעבודתו

140 | לאור הזיכרונות אבא הגיעו ברגע הנכון כדי לסחוב אותו. ביום חול קנינו רבע בלוק ולשבת שליש, וכשהיה חג בן יומיים קנינו שליש נוסף ואבא הניח אותו באמבטיה, לידו אוכל שרצינו לשמור על טריותו ומעל שמיכות ישנות שישָ מרו את הסביבה הקרה. בתחתית המקרר הייתה מגירה בה התאספו המים שנמסו מהקרח. לא פעם שכחנו לרוקן אותה בזמן ואז רצפת המטבח הייתה מוצפת במים, והייתה הזדמנות נוספת לאמא לעשות 'ספונג'ה'. כשגדלתי עוד קצת וכבר הייתי בן עשר הייתי מספיק גדול כדי לסייע לאבא בעבודתו. הייתי נוסע לעזור לו בחופשת סוכות ובחופשת פסח או בחופש הגדול, ובהמשך, כשסיימתי מאוחר יותר את הלימודים, הייתי נוסע בקו 63 עד רמת יצחק. מהתחנה שירדתי בלוק קרח בבית חרושת לייצור קרח מקרר עם מגירה לאיסוף המים שנמסו מהקרח

פרק ז' | 143 קללות ואיומים שלא שכנעו כלל בעל מקצוע כאבי. והנה לפתע בצהריים נרגעו הצעקות, ובעל המקום נראה מרוצה. כשאבא שלי ראה אותו מחייך אל הפקידה הבין מייד שהצליחו להזמין אריזות חדשות באספקה מיידית, שיהיו מחוץ לשליטתו וזאת כנראה כדי למלא בהן בשר שלא השגיח עליו. בסוף היום פנה למועצה הדתית והודיע שאינו מוכן לחתום על כשרות בתנאים הללו ועזב את התפקיד. הסיפור נמשך עוד כחודשיים: רב חשוב התארח בעיר לשבת, ואחר הצהריים טייל להנאתו בין הווילות. אישור כשרות שסבא דב קיבל מהרב לנדרס. זו תעודה מיוחדת שאין היום כמותה והיא מוכיחה את האמון המוחלט של הרב בסבא דב, כך שאִ פשר לו לעבוד בלי נוכחות משגיח בשטח.

142 | לאור הזיכרונות השתחרר והשתולל. כ-30 סוחרי בהמות או פושטי עור ופועלי המקום היו אובדי עצות ונאלצו לקרוא לאבי מחדר עבודתו. הוא ניגש אליו עם שק בזווית נכונה ותוך שניות עטף את ראשו והוליכו המום לידי הפועלים שקשרוהו מחדש, ואז חזר אבא בלי להתרגש כלל. כמו כן היה אבא מְ פַ ּׁשֵ ר ראשי במריבות שהיו נפוצות בין הנוכחים במקום. כשאבא משגיח כשרות אפרים חלפו שנים. חברי המועצה הדתית ביקשו מאבא לשמש משגיח כשרות לזמן קצר עד שימצאו משגיח קבוע. הוא נמנע כל חייו מתפקיד שכזה והנה בגילו המופלג, מעל 80 ,לא יכול היה לסרב לידידיו זה עשרות שנים. כמובן שההשגחה הייתה בבית חרושת לנקניק. אבי הגיע בצהרי היום ללמוד את נוהלי העבודה, ומייד הבין שזה לא קל. בסוף היום אסף את כל מעטפות הנקניק2 והעבירן לחדר הקירור. חדר הקירור לא היה בנוי עם אמצעי נעילה, אלא היו מוסיפים לו טבעות מולחמות ונועלים אותו עם מנעול תלייה. אבא נעל את הדלת, ובנוסף השחיל על הטבעות המולחמות פלומבה עשויה מפתיל מתכת, עטופה בשרוך והטבעה במלחציים עם כיתוב ישן שהיה לו. כך, ידע, איש לא יוכל לפתוח את בית הקירור ללא פיקוח. בבוקר סקר את כמות הבשר והביא מספר אריזות המספיקות להכנה מהבשר הנמצא. בעל המקום דרש שיביא הרבה יותר מעטפות וכשאבי סירב פרץ בצעקות, 2 החומר שעוטף את מילוי הנקניק, בימים ההם היה עשוי ממעי או עור של בעלי חיים

פרק ז' | 145 למפתח ולמסמר היו מכים על קיר ונוצר פיצוץ. לפעמים המפתח התפרק תוך כדי פיצוץ וזה היה מסוכן. בשכונה שלנו היו מסגריות. לקחנו מהן שאריות ברזל עבה מכופף ב-90 מעלות וקדחנו חור שמתאים למסמר באורך 8 ס"מ ובעומק של כ-3 ס"מ. לתוך החור שנוצר יכולנו לפורר יותר גפרורים, ושמנו בו מסמר ללא חוד וכשהכנו אותו כמו בפטיש על שבר שיש, היה פיצוץ אדיר. צריף של קדושה אפרים אני זוכר אותי הולך עם אבא לבית הכנסת המרכזי של 'נחלת יצחק' ולא ממש מוצא את מקומי. הציבור היה מבוגר, כולם נהגו לפי הכללים של הרב אלחנן ספקטור זצ"ל, רבה של קובנה שבניה קנו את 'נחלת יצחק' ועלו אליה. כמו בקובנה השמש קיבל שכר על דאגתו לניקיון בית הכנסת, דאגתו לקידושים, לחזנים וכו'. כנהוג בקובנה היו מחברים כמה קטעי תפילה יחד בערב שבת ומכירת העליות בחגים נמשכה זמן רב. דרשת הרב חלמיש, רב שכונת 'נחלת יצחק' נערכה באידיש, ובנוסף לכל זה הגיעו בחגים הרבה לא דתיים שקנו מקומות לתקופת החגים, ולנו הילדים לא נותר מקום לשבת. רבים מהם באו בעיקר כדי לשמוע 'יזכור' ולא השתתפו באופן פעיל בתפילה. הם שוחחו ביניהם לפני ה'יזכור' ואחריו, או יצאו לכניסה כדי לעשן. הרב חלמיש העלים מכך עין כדי לקרבם. בשאר ימות השנה דאג לשמור על צביונה הדתי של השכונה ואני זוכר איך פעם שמע הרב על נגרייה שעובדת במקום בעיצומה של שבת קודש. הרב עצר את התפילה לפני קריאת התורה ויצא בראש

144 | לאור הזיכרונות והנה הוא שומע זמזום של מכונת טחינה תעשייתית. הוא שאל לפשר הדבר והאם יש בסביבה מפעל ואמרו לו: "כן, ממול, מתחת למבנה הצרכנייה יש בית חרושת לנקניק." "והנה הארובה לעישון, מאחורי המבנה," הצביעו עליה שכנים הגרים במקום. הרב הבין שבעל המפעל נוהג להגניב בשר מביתו למפעל בזמן שהמפעל מושבת, וכשפנה אל רב העיר ועדכן אותו בכך הוסרה תעודת הכשרות במפעל לתמיד. אקשן פורימי אפרים בילדותי היה זמן מסוכן שגרם להרבה כאב ראש להורינו – לקראת פורים. אקדחי פיקות היו נדירים ויקרים ואקדח קפצונים נחשב חלש מדי, במקומם היה 'אקדח פקקים', אקדח שבראשו היה קנה עגול והיו מכניסים לחלל שלו פקק שעם עם מילוי חומר נפיץ. בלחיצה על ההדק היה נשלף מוט ברזל לכיוון הפקק והוא היה מפעיל את חומר הנפץ שעף בדרך כלל למרחק שני מטרים, ברעש גדול של קולות נפץ ואש. אקדח זה גרם ללא מעט אסונות עקב השימוש בו. אפשרות אחרת ליצור 'אקשן' הייתה בשימוש במפתח חלול, מאלו ששימשו לנעילת דלתות בארונות הקיר בבתים. היו ממלאים אותו בכמה ראשי גפרורים ובמסמר ללא חוד. בעזרת חוט המחובר אקדח פקקים מהאוסף של יגאל פרידמן

פרק ז' | 147 הרב דורף זצ"ל כיבוד בעליה בחג יהיה לפי רמת הנוכחות בימי חול ושאר הפעילות במשך השנה!" שמחת תורה הייתה גולת הכותרת של החגים. השמחה הייתה כה גדולה עד שלפעמים בהיותי ילד בכיתות ב-ג חזרתי הביתה מההקפות בשעה חמש אחר הצהריים. כאמור בית הכנסת היה בצריף גדול. מתחת לבית הכנסת היה מרתף ששימש נגרייה והיא לא הייתה פעילה באותן שנים. תקרתה הייתה עשויה עץ והיא הייתה גמישה במקצת ובריקודים בקצב אחיד הייתה תחושה שאנחנו נמצאים על מקפצה. בקהל היו כמה מבוגרים ניצולי שואה וכאלה שהיו ניצולי הפרעות שקדמו לשואה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, פרעות ּפֶ טְ ליּורָ ה ופרעות באלאחוביץ. במשך השנה עלו הניצולים את חמש המדרגות לקומת בית הכנסת בעזרת מקל לאט לאט, אולם בשמחת תורה נחה עליהם רוח נעורים. הם עשו תעלולים עם מקלות ההליכה שלהם והלהיבו את קהל המתפללים. עבורם חגיגת שמחת תורה הייתה סמל הניצחון! גם האמידים מבאי בית הכנסת שימחו אותנו. רובם היו בעלי רפתות ולולים ושותפים במחלבת טרה, והם דאגו לקידוש עשיר ששימש ארוחת פאר ומשך שכנים שלא הגיעו בדרך כלל לבית הכנסת הזה אך רצו לטעום את

146 | לאור הזיכרונות הקהל לכיוון הנגרייה, כדי לקרוא שם בתורה. השמש נשא את ספר התורה הכבד לאורך הדרך. בעל הנגרייה הבין את הרמז, סגר את המקום ולא פתח אותו יותר בשבתות. אבא הבין שבית הכנסת מתאים לו, אולם פחות מתאים לי. היו בסביבה עוד שלושה בתי כנסת, ובהם בית הכנסת של הרב דורף זצ"ל. בית הכנסת היה בצריף פשוט, ברחוב 'ריח השדה', אולם כשהרב דורף מולנו, מי שם לב לסביבה ומי ראה בכלל שזה צריף! כולם העריצו אותו. כשהיה חוזר מבית הכנסת היו המעשנים ברחוב מחביאים את הסיגריה שבידם ואיש לא העז לעשן ליד בית הכנסת. הרב דורף ידע איך לקרב ילדים לתפילה וללימוד וילדים רבים התאספו סביבו. הוא אסף ילדים מכיתה ב' עד גיל בר מצווה, חילק אותנו לפי שעות, משעה אחת בצהריים עד לתפילת ערבית ובכל שעה לימד קבוצה אחרת. לימוד זה היה בימות החול. הוא לימד אותנו מנהגי תפילה, פרשת שבוע וגמרא בהתאם לגיל. בכל לילה למד עם מצטיינים מישיבת פוניבז' וגם הרב דרוקמן היה בין תלמידיו הקבועים. זכיתי ללמוד אצלו בצריף עד גיל בר המצווה, כל שנה בשעה המתאימה לרמת לימודיי. בין הלומדים היו רבים מבתים שאינם שומרי מצוות והם באו ברצון ונהגו כבוד ברב ובחומר הלימוד. אהבתי לבוא לבית הכנסת, וכל השנה חיכיתי לחגי תשרי ולרוממות הרוח שהביאו איתם. הרב דורף זצ"ל היה גם בעל קורא וגם חזן בימים נוראים, ועם זאת שם לב גם לעניינים ניהוליים טכניים ולרגשות המתפללים. כשראה שאחד המתפללים נעלב בגלל שלא יכול לקנות עליה – הכריז הרב: "מהיום אין יותר מכירת עליות.

פרק ז' | 149 בית הכנסת על שם הרב דורף זצ"ל סופו של הצריף אפרים חלפו שנים. לקראת סוף שירותי הצבאי החליט קהל המתפללים שהצריף כבר קטן מדי וגם רעוע ומיושן. הם מינו קבוצה מראשי הקהל, ובראשם הרב דורף, והללו הלכו לאסוף כסף כדי לבנות מבנה ראוי לבית הכנסת. המגרש הצמוד לצריף היה שייך לקהילה מזה שנים רבות, כך שרק הבנייה הייתה חסרה. נכונות הציבור לתרום הייתה מרגשת. ככל הנראה מראה הרב היקר פתחה לבבות וכיסים, וכעבור זמן מה החלה הבנייה. אלא שלקראת פורים, כשאני בשנה א' באוניברסיטה, נפטר הרב דורף. אני זוכר את היגון והצער שחשתי כשראיתי את ארונו מונח במקום שתוכנן לבמה של הקריאה בתורה. כעבור כמה חודשים, לרגל חג השבועות, הושלם הבניין והשמחה על סיומו הייתה מעורבת בעצב על כך שלא זכינו שהרב דורף יתפלל בו וינהיג אותנו כבשנים עברו.

148 | לאור הזיכרונות שמחת החג ואת הכיבוד השופע. שמה של האווירה המיוחדת יצא למרחקים, וילדים רבים משכונות אחרות הגיעו לצריף. שנה אחת קריאת התורה התארכה מעבר לרגיל. הרב התיישב לידי מותש, ואמר: "אף פעם קריאת התורה לא הגיעה לשעה כל כך מאוחרת!" עניתי לו: "הרי קוראים בשלושה מקומות במקביל, כדי לקצר את הזמן, אלא שיש פה הרבה ילדים!" תשובתי גרמה לו לחייך בשביעות רצון. הרב הקפיד שהשמחה תהיה קדושה ולא תגלוש חלילה לליצנות. הוא הקפיד שבכל כיבוד להקפה והחזקת ספר התורה יכריזו את שמו ושם אביו של המכובד כמו בעלייה לתורה )במבט לאחור, כשאני משווה זאת למה שאני רואה היום, זה נתן למחזיק ספר תורה הרגשה של חשיבות יתר( ובסוף כל הקפה היו מרכזים את הקטנים ומכריזים 'צאן קדושים' והקטנים צעקו 'מֶ ה- מֶ ה' בהתלהבות. יום העצמאות היה 'שייך' לרב – הוא דאג לכיבוד ונתן שיעור ברוח ציונית, בדרך כלל על נושא הגאולה. הוא הנהיג שינוי מהותי בהמנון ובמקום המילים 'להיות עם חופשי בארצנו' שינה ל'להיות עם קדוש בארצנו'. הקהל כולו שיתף פעולה ובעל המחלבה, מֹוטְ ל דוברוביצקי ז"ל, היה שר זאת במלוא גרון.