ספר משפחת פלוטניצקי

פרק ז' | 151 שעות הלימודים הרשמיות. היינו כעשרה ילדים בשיעור. מטבע הדברים, הרכב הכיתה גרם לבעיות משמעת והפרעה בלימודים, וכשהגענו לכיתה ז' הביא המנהל מחנכת בעלת ניסיון רב בנושא משמעת. היא, גב' הניה קופרשטיין, הצליחה להחזיק את הכיתה. היא לימדה אותנו גם בכיתה ח' ונתנה מענה בענייני משמעת, אך לא הייתה יכולה ללמד גמרא אחרי הלימודים הסדירים. המנהל הצליח לגייס לעזרה את הרב דורף זצ"ל והוא לימד אותנו מאמצע כיתה ז' עד סוף כיתה ח'. התלמידים שגרו ליד אזורי תעשייה, בפרט בסמוך ל'נחלת יצחק', הביאו לבית הספר שאריות שונות מהמפעלים שהיו לידם. המבוקשות ביותר היו מדבקות לקישוט חרסינות. החרסינות דאז היו לבנות בלבד בגודל 15X15 ס"מ, והמדבקות קישטו את המטבח ואת השירותים, והחזיקו מעמד בבית כשלוש שנים. חלק מהמדבקות יצאו פגומות ונזרקו לפח. התלמידים שגרו בקרבת המפעל אספו אותן והמדבקות שימשו קישוט לדלתות הכיתות ולתיקי בית הספר. לא הייתה לנו בגבעתיים תנועת נוער דתית. בכיתה ז' ביקשו מתנועת 'בני עקיבא' אפרים בנערותו

150 | לאור הזיכרונות מאמינים ב'אמונים' אפרים בית הספר הדתי היחיד בגבעתיים היה בית הספר 'אמונים'. הייתה לו חצר קטנה אבל כפיצוי, היה לידו מגרש ענק בו יכלו לשחק כדורגל ארבע כיתות בו זמנית, בלי להפריע אחת לשנייה. ילדים באו מכל קצות העיר. במשך שעות הלימודים ובהפסקות היינו כולנו יחד, וכשהלכנו הביתה התחלקנו לחבורות חבורות לפי אזורי המגורים. לא הייתה הסעה או תחבורה ציבורית בין השכונות, רק לכיוון תל אביב, וכולנו הלכנו ברגל, בגשם ובשרב. כחלק מההכנות לכיתה א' קנתה לי אמא ילקוט במפעל לילקוטים בגבעתיים. הילקוט נתפר מעור נעליים, כבד וחזק, והייתה לו ידית נשיאה בלבד, כך שלא יכולתי לקחתו על כתפיי. כשנכנסתי לכיתה א' הייתה הכיתה קטנה, אולם כשהגעתי לכיתה ה' גדלה כיתתנו באופן מרשים. גם הכיתות האחרות גדלו. הכול החל כשקבלן בנה בניינים על המגרש בו נהגנו לשחק. הבנייה הסתיימה בחופש הגדול והבתים התאכלסו בדייריהם. התושבים החדשים ראו שלט 'בית ספר אמונים' לידם, שמחו שבית הספר קרוב ונרשמו אליו בעירייה, בלי לשאול איזה סוג בית ספר זה. הילדים החדשים, רובם חילונים, הופתעו לגלות, באיחור, שזה בית ספר דתי. כיתתנו גדלה ל-47 תלמידים, מתוכם 18 בנות והשאר בנים. מחצית מהכיתה היו ילדים מבתים שאינם שומרי מצוות, אולם הם המשיכו ללמוד איתנו עד סוף כיתה ח'. המנהל חשש מהשפעה על איכות לימודי הקודש וחינוך הבנים מבתים דתיים, וגייס את המחנך לתת שיעורי עזר לבנים שמוכנים ללמוד מרצונם גמרא אחרי סיום

פרק ז' | 153 טקס יום העצמאות 1966. אל"מ זלמן שלו )קצין קשר ראשי דאז( לוחץ יד לאפרים, מצטיין היחידה. 000,250 טפסים. "איך אספור כל כך הרבה ובשביל מה צריך כמות כזו?" תהיתי. "אינך סופר! אתה מביא אותם לשקילה ולפי המשקל נדע את מספר הטפסים." על שאלתי השנייה לא ענה. המחסן היה קטן ולאחר שקילת הטפסים הממונה לקח אותם למקום לא ידוע לי. בהמשך קיבלתי ציוד רב, כמות לא הגיונית וללא שימוש נראה לעין ביחידה הקטנה שלנו, כמו 50 קופסאות של נרות שבת מס' 10 כל שלושה חודשים, וכן הארגז עם הטפסים הנ"ל התקבל כל חצי שנה ונעלם ממני כלא היה, על טפסיו הרבים, כמו בפעם הראשונה. והנה בזמן שירותי ביקרו אותנו ג'ו פלדמן, בן דוד של אימי, ומשפחתו. הוא הבטיח שבפעם הבאה יבוא ליום העצמאות, בעוד שנה וחצי. אולם בחודש אלול, כששלח לנו איגרת לראש השנה, כתב שלא יבוא כי בקיץ תפרוץ מלחמה במזרח התיכון. לא ידענו על איזו מלחמה הוא מדבר ועל סמך מה קבע מה שקבע. הזמן חלף והשתחררתי בסביבות פסח 1967 ,כחודש לפני תקופת 'ההמתנה' לפני מלחמת ששת הימים, ואז גויסתי שוב למרות שלא הייתה לי עדיין יחידת מילואים. חבריי ואני הרגשנו שזכינו לפגישת מחזור בלי

152 | לאור הזיכרונות שנצטרף לסניף ברמת גן. קבוצה של כעשרה תלמידים שגרו בקרבת רמת גן הצטרפה לסניף, אולם הצירוף לא כל כך הצליח כי נוצרה תחרות בין רמת גן לגבעתיים והייתה זו תחרות לא הוגנת. בלתי אפשרי היה שמתוך קבוצה של עשרה חברים כולם יהיו שחקני כדורגל טובים, ואילו מתוך 400 חברי הסניף המקומי היה קל למצוא עשרה שחקנים טובים. היו מפגשים כלליים לכל החניכים ומפגשים לפי קבוצות שכללו שיח. גם חבריי הקרובים הלכו למפגשי התנועה. אומנם לא יכולנו לנצח אותם במשחקי כדורגל, אבל לפחות בחידונים עלינו עליהם. היו לנו בכיתה שלושה גאונים ברמה ארצית: אלייקים רובינשטיין, לימים שופט בית המשפט העליון ועוד, פרופ' סיני דויטש, איש רב פעלים, והרב גרשון קיציס, מרצה בכיר. גייסנו אותם לקראת חידונים, למרות שלא השתתפו בפעילות השוטפת של הסניף, ובזכותם ניצחנו. חוויות צבאיות אפרים אחרי שנות לימוד מהנות בעירוני ב' בתל אביב )'צייטלין'( הגיע זמן גיוס. התגייסתי ב-1 בנובמבר 1964 ,ואחרי טירונות הוצבתי בחיל קשר ביחידה שהייתה מורכבת מכ-40 חיילים סדירים וכ- 10 אנשי קבע. הרוב עבדו במשמרות כך שבפועל, ביום יום, היו נוכחים רק מחצית מהאנשים. בין היתר הייתי אחראי על הציוד, מעין מחסנאי. ביום שקיבלתי את התפקיד אמר לי הממונה עלי שהגיע משלוח של טופסי 1008 ,טופס השאלת ציוד עליו חותם כל חייל כאשר הוא מקבל ציוד שישמש אותו בשירות. המשלוח כלל

פרק ז' | 155 מחבית לשעת חירום שניצבה על גג המלון, והחשמל סופק ממצבר מקומי. היינו חמישה חברים ולמזלנו יכולנו להתרחץ ולהשתמש בשירותים במלון 'אמבסדור'. כך, בזכות התגים שקיבלנו, לא היינו צריכים להזדקק למים המצומצמים שבמלון בו הייתה כל הקבוצה. שאר חברי הקבוצה, שכללה כ-30 חיילי מילואים, נאלצה להחליף מלון כל יומיים עד שאספקת המים והחשמל חזרה לסדרה, כי המים בחבית נגמרו. כעבור יומיים, ביום חמישי, הודיעו לנו שכבר אין צורך להקים תחנת קשר ממשל צבאי במלון 'אמבסדור', ותחנת הקשר הקיימת בירושלים, תחנה של פיקוד מרכז ושמה 'שנלר', מספיקה לתת שירות לצה"ל. עד אז התארגנו בקומה חמישית ב'אמבסדור' בחדר שהוקצב לנו, ואספנו מגבות וכלי מיטה מהמחסנים שבקומה לקראת שהות ממושכת במקום. החדר הזה היה ברשותנו כל זמן שהותנו בירושלים, כי לא ביטלו לנו את הרשות להיכנס אליו ולא לקחו לנו את התגים. נהנינו משפע מים לרחצה וקיבלנו אוכל של הבכירים כי היה עודף ולא בדקו אם אנו זכאים לאכול מהאוכל שלהם. תפקידנו היה להפגין נוכחות ותו לא. טיילנו כדי להכיר את הסביבה ונדהמנו מהעושר ומהקִ דמה שראינו בחלונות הראווה – טלוויזיות צבעוניות בעוד שבארץ עוד לא היו טלוויזיות כלל, תנורי אפייה תוצרת אנגליה, שוודיה וגרמניה או מקררים של שתי דלתות, כשלנו היה מקרר 'אמקור' עלוב שמונה קוב בלבד. גם הציוד בשאר החנויות עורר התפעלות, בירה כרטיס שאפרים שמר מהמלון

154 | לאור הזיכרונות מאמץ ארגון, כי ריכזו את כל הקורס שזה עתה השתחרר לבסיס ההדרכה. כשפרצה המלחמה הייתי בהמתנה בבסיס ההדרכה, עד שבצהרי יום שלישי הודיעו לי ולכמה מחבריי שכובשים את ירושלים ואנו אמורים להיות חלק ממשרד קשר לגדה בבניין מלון 'אמבסדור'. מלון זה שימש מפקדה ראשית של ראשי תנועת פת"ח3 בראשות אחמד שוקיירי, שבאופן לא מפתיע ארגנו לעצמם דרכונים בריטיים וניצלו אותם לברוח לחו"ל. התאספנו בחצר המחנה וחילקו לנו רובים אנגליים. לא היכרנו אותם מהשירות והם נראו ישנים, אולי מלפני מלחמת העולם השנייה. למדנו כיצד לטעון אותם ולירות בהם, מבלי לבצע פעולה כלשהי 'על אמת'. לדעתי מזל שלא נאלצנו להשתמש בהם בפועל. רכב הקשר שהיה מיועד להביא אותנו לירושלים היה מושבת במשך שנים, ולכן היה צורך להחליף מצבר ועוד חלקים, כך שרק בערב יכולנו לצאת לדרך. הטיפול ברכב היה חלקי ובדרך התפוצץ אחד הצמיגים. ברכב לא היה מַ גְ ּבֵ הַ תקין )ג'ק(, והצמיג הרזרבי היה פגום. למזלנו, הגיע רכב צבאי מזדמן שבעזרת חלקיו חזר הרכב לנוע. הגענו בעשר בלילה למלון 'אמבסדור' וקיבלנו תגים המאפשרים לנו להיכנס. הצבא השתלט על כל המלונות לצורך הלנת החיילים, ובמלון 'אמבסדור' הייתה המפקדה הראשית של משרד הביטחון וצה"ל. כיוון שכך, היה שם את כל הציוד הנחוץ: משאית כיבוי אש מלאה במים, גנרטור חזק לחשמל ותחנת שידור איכותית. צה"ל הפקיע את המלונות בסביבה לטובת החיילים, ואנו וחיילים נוספים, נשלחנו לישון במלון 'פארק לן'. אספקת המים הייתה 3 ארגון טרור ערבי

פרק ז' | 157 השטח הצר של הכותל המערבי לפני הריסת הבתים שנבנו בסמוך אליו היה משהו אחר. התחלנו לשיר את השיר "לא אירא מרבבות עם" מתהילים פרק ג, ועברנו לשירים נוספים. הקצינים ראו זאת בעין רעה כי השירים 'הפריעו' להם, אבל לא התייחסנו אליהם והמשכנו לשיר שירי הודיה כשנפשנו מרוממת. בהמשך, לאחר שהכרתי בתי מלון נוספים, שמתי לב לתופעה שאיני מכיר בארץ: אנשי עסקים שוכרים חדרים במלון לטווח ארוך ומנהלים משם את כל עסקיהם. ראיתי חדר מלא דוגמאות שיש ומשרד לניהול העסק, אולם קטן עם דוגמאות מכנסיים ושולחן עם פנקס הזמנות לסיטונאים, ועוד כל מיני משרדים ודיור לטווח ארוך במלון, במקום לשכור דירה. החופש הרחב שניתן לנו הביא למעשי ביזה ושחיתות כמו גניבת רכב לשם שעשוע, אלא שהדלק בארץ היה של 83 אוקטן ולהם 95 לפחות, והמכונית הגנובה הרעישה כמו טרקטור. כשחזרנו מירושלים הלכתי לבקר את יחידת הקבע שלי מהסדיר,

156 | לאור הזיכרונות אמסטל, נייר טואלט קלינקס, שהיה טישו רך כשבארץ השתמשו בנייר עיתון עלוב. בזמן שהותנו בירושלים השתמשנו במחסני האוכל של בתי המלון. לקחנו בעיקר קוקטייל פירות בקופסאות שימורים, ובירה וקולה, בנוסף לאוכל הצבאי שסופק לכל מלון בו שהינו. הגיע אלינו רב שהדריך אותנו בנושא הכשרות וריכז את הדתיים לתפילות באולם קטן במלון, אולם שהצבא יִ יחד לדתיים. ביום שבת החלטנו ללכת לכותל מתוך ידיעה שכל כמה מטרים יהיו חיילים שידריכו אותנו, וכך היה. בדרך ראינו שהציוד המשוכלל בחלונות הראווה היה בכל רחבי העיר העתיקה. התפללנו בכותל שחרית ומוסף ופגשתי חבר מכיתתי בבית ספר 'אמונים' בגבעתיים. חזרנו למלון לארוחת צהריים ולמנוחה, אלא שכשנכנסנו לחדר כל המלון הזדעזע ורעד מעוצמת רעש שלא ידענו את פישרו. רצנו לכיוון הרעש ועוד הספקנו לראות משאיות ענק שעד היום לא ראיתי חצי מהגודל שלהן. לא נתנו לנו להתקרב אליהן והרעשים נמשכו עד הערב. למחרת הלכנו בתוך קהל רב שרצה לראות מה קורה, והנה הפתעה משמחת: כל שורת הבתים הצפופה שהייתה כמעט צמודה לכותל נעלמה, ובמקומה הייתה רחבה ענקית שנדמתה בעינינו לאינסופית כמו ים. כמובן שהרחבה עדיין לא הייתה מרוצפת. ברדיו הודיעו שבשבועות תיפתח רחבת הכותל לציבור הרחב. הרב שריכז אותנו, החיילים הדתיים, קבע להתכנס לתפילה בערב שבועות באולם הצדדי שניתן לנו. הוא גם דאג לספר תורה לבוקר החג. התפילה בערב שבועות הייתה מרגשת ביותר, ולאחריה התיישבנו לסעודה חגיגית בפינה משלנו, כשרמת האוכל היא כמו של הבכירים כי לא

פרק ז' | 159 שהייתה קרובה. החבר'ה שמחו לראות אותי ולשמוע את מה שעבר עליי, ולפתע מפקד היחידה קורא לי ממשרדו דרך החלון: "אפרים, אפרים!" ניגשתי קרוב כדי להבין מה הוא רוצה לומר, ואז הוא פתר את החידה שהעסיקה אותי לא מעט בתחילת השירות שלי. "אתה זוכר את הציוד הרב שלא ידעת לשם מה הוא? דע לך שקיבלנו הנחיה להכין ציוד משרדי לכל חיל הקשר ועוד חילות יבשה, ציוד משרדי ליום לחימה אחד בכל שנת תקציב, כך שבמשך 10 שנים יהיה ציוד ל-10 ימי לחימה. בציוד הזה הקימו פיקוד רביעי בסיני וכל חיילי המילואים בחיל הקשר השתמשו בו ולא היה חסר מאומה. הכול היה מסודר ומוכן לשימוש, וקיבלנו תעודת הערכה מהמטכ"ל." שמחתי שהוא שיתף אותי. תעלומה נוספת נפתרה כשג'ו יוסף פלדמן בא לבקר בהתרגשות רבה אחרי המלחמה. "איך ידעת שתפרוץ מלחמה בקיץ?" שאלתי. "אני גר בדטרויט" אמר, "ושם מייצרים ציוד כבד, והם קיבלו הזמנות לייצר תחמושת וחלקי חילוף לתותחים לקראת הקיץ. ומכיוון שיש לי חנות גדולה לציוד חשמל ונברשות, הרבה בעלי מפעלים קונים אצלי ויש לי קשר טוב איתם. הם הזהירו אותי לא לבוא בקיץ לישראל." פתאום הכול הסתדר. בתקופת ההמתנה לא העז ראש הממשלה לוי אשכול לצאת למלחמה. הציבור ייחס לו הססנות בלי לשער שהוא מחכה לאישור הסופי לאספקת הציוד שישראל תזדקק לו במלחמה. מפה שאפרים מצא במלון. העיר העתיקה כשהייתה תחת שלטון הירדנים. הירדנים כינו את השער בשם "שער דמשק".

158 | לאור הזיכרונות רחבת הכותל עם פינוי ההריסות )צילום: יהודה גרינברג, יוני, 1967) פינוי הריסות הבתים הערבים שנבנו סמוך לכותל המערבי

פרק ח' | 161 כשכבר הייתי אמא לשני ילדים, ביקשה ממני אמי שאסע עם סוניה, בתו של אברום )דוד של יחיאל בעלי ז"ל(, כדי לעזור לה להתקבל. נכנסתי פנימה ונזכרתי בשנים שלמדתי שם ובפחד שאחז בי כל פעם שהמנהל נכנס ללמד אותנו הנהלת חשבונות. כל שנה כשאמא נסעה לאספת ההורים הייתי אומרת לה: "אם יגיד עלי משהו, תשמעי אותו ואל תגידי כלום!" ואמא הייתה נוסעת וחוזרת בלא פגע ואני חשבתי ששמעה לעצתי... התיישבתי ליד כל ההורים המלווים את ילדיהם להרשמה, ופתאום יצא המנהל מחדרו והסתכל על היושבים בתור ומחכים להיבחן, והם שרויים במתח מהול בציפייה להתקבל. כשמבטו הגיע אלי הוא זיהה אותי והצביע עליי. "שמך היה פעם פלוטניצקי. איך עכשיו?" נדהמתי מהזיכרון שלו וחייכתי. נכנסנו. הוא נתן לסוניה דף שאלון למבחן ואני אמרתי: "זאת בת דודה שלי. היא רוצה להתקבל." נדמה היה שהוא לא שומע אותי, כי היה טרוד בשאלה שעלתה בראשו. "את יודעת איזו אמא יש לך?" שאל, מדגיש את המילה 'אמא'. "כן," עניתי. "תמיד ידעתי להעריך ולהוקיר אותה." הוא עשה תנועה בידו כאילו כדי לבטל את דבריי. "אם תמיד ידעת, אז גם היום את לא יודעת!" פסק. "רגע, את נשואה?" "כן" עניתי. "ויש לי בן ובת, כמו לך." "אה, חשבתי שכעת, במיוחד שאת כבר אמא בעצמך, את יודעת איזו אמא מיוחדת יש לך!" אמר. ואני התעקשתי: "תמיד ידעתי!" חשבתי לי בלב, איך הוא יודע מי היא, מפעם או פעמיים שפגש אותה באספת הורים? איפה למד להכיר אותה? אינני יודעת על מה הם שוחחו, אבל אמא בטח סיפרה לו כמה יראה הייתה לי כלפיו כי תמיד אמרתי לה שבשיעורים שלו

160 | לאור הזיכרונות פרק ח' – התבגרות והתקרבות שפרה יש מי שמחכה לצאת לגמלאות ולהפסיק לעבוד, ויש מי שהעבודה נותנת לו חיים. אבא ואמא היו מהזן השני. תחושתם הייתה שכל עוד יש להם עבודה – יש להם בשביל מה לקום בבוקר. זו לא העבודה עצמה כמו הסיפוק והתחושה שהם עדיין מסוגלים לעבוד וליהנות מפרי עמלם. היו אנשים שהתפעלו מהם וברכו אותם על כך: "כל הכבוד לכם שאתם מושכים הלאה!" אני מניחה היום שלא היה להם קל לקום כל יום לעמל יומם, בפרט בימים גשומים או ימי שרב, אולם בזכות חריצותם יכלו לתת לנו חינוך טוב ולתמוך בנו גם בהמשך. כשסיימתי ללמוד בבית הספר היסודי שלחו אותי הורי לבית הספר 'פיטמן', בית ספר פרטי למסחר וקצרנות, ואני בטוחה ששילמו כסף רב על לימודיי. יהודה למד ב'אורט' גבעתיים, גם לא בחינם, ואפרים – ב'צייטלין' ואחר כך באוניברסיטת 'בר אילן'. ולימודים זה לא רק שכר לימוד אלא גם ציוד וספרים יקרים. בית ספר 'פיטמן' היה בלב תל אביב, חבוי בתוך גן יפהפה. המנהל, מר שפירא, היה מאוד קפדן ואני ממש פחדתי ממנו. כרזת רישום לבית ספר למסחר פיטמן

פרק ח' | 163 אבא ואני לאורך השנים אפרים בילדותי ולאורך השנים למדתי להכיר את אבי, למרות שלא היה איש שמכביר במילים. שמחתי לראות שהוא איש עקרונות, נקי כפיים ושההתחשבות בציבור היא עיקרון שמנחה אותו. הדבר בלט לי במיוחד לפני שמחות. נהוג שהגבאי מנסה לגייס תרומות לטובת בית הכנסת בזמן העליות לתורה. הוא עושה כמה ברכות של 'מי שברך' ועל כל אחת – יש בקשה נפרדת לתרומה. אבא לא אהב את ההתנהלות הזו בשמחות מכיוון שזמן הקריאה בתורה נמשך יותר מדי, וכיוון שאין רישום, קשה לזכור את סכום התרומה וחמור מכך, אפשר לשכוח לסלק את החוב. מה עשה אבא שלי? יום לפני שמחה משפחתית נהג לגשת לגבאי ולשאול: "כמה כסף אתה רוצה עבור העליות של בני משפחתי בשבת הקרובה?" הגבאי נקב בסכום, אבי שילם מראש את הסכום שביקש, והעליות בשמחות שלנו התנהלו במהירות וביעילות. לאורך השנים חגגנו לא מעט אירועי שמחה שעברו בשקט. אבא לא התערב מעולם בפוליטיקה של בית הכנסת ולא ביקש לעצמו מאומה, למעט פעם אחת. כשאחד המתפללים נפטר, ביקש אבא לשבת במקומו כדי להיות קרוב יותר לבעל הקורא, כי בגילו התקשה לשמוע אותו מהמקום המרוחק בו ישב. וכך היה. כשהתבגרתי, שמתי לב שאבא שומר בליבו את רגשותיו באופן קבוע. חשתי שאין זו שתיקה מתוך שלווה, אלא שתיקה שכיסתה על מועקה שאבא נשא על כתפיו שנים רבות. פתאום שמתי לב

162 | לאור הזיכרונות אני כל כך מתוחה. ואולי ככה נפתחה ביניהם שיחה ארוכה והוא התרשם ממנה, כמו כולם, בשל הּכֵ נות והפתיחות שלה. ואולי גם הוא הכיר את מסעדות הנקניק הידועות בתל אביב שבבעלות קרובינו, בני משפחת פלוטניצקי, כי הרי גר שם שנים. הייתי מופתעת מכך שזיהה אותי וזכר אותה, אחת מתוך הורים רבים שעברו אצלו במשך שנים, ואז הבנתי שכמו כולם גם הוא נשבה בקסמה. בזכות הדיבור הלא מתנשא שלה, והרוגע והשלווה שידעה להקרין סביבה. הייתי גאה שאני הבת שלה. גם מאבא יש לי זיכרון מתוק שקשור לבית ספר 'פיטמן', למרות שהתרחש הרבה אחרי שסיימתי ללמוד בו. כל חודש היה על אבא לדווח למס הכנסה כמה הוצאות וכמה הכנסות היו לו, כדי לחשב כמה הרוויח. לבר המצווה של בני הבכור ּבֵ ני, קנה לי מכונת כתיבה 'בייבי', וכל חודש הגיע אלי ובידו חפיסות סיגריות ריקות שעליהן היה עורך את החשבונות, ואני הייתי מקלידה ומדפיסה עבורו את הדוחות. אבא ביקש שאצטרף אליו כשהלך לבנק ואלווה אותו שם בפעולותיו. הוא התייחס אלי כאל פקידה גבוהה ומוכשרת שיכולה לעשות זאת בקלות מרשימה, ואני הרווחתי שעות מתוקות וזמן איכות בחברתו של אבא. מכונת כתיבה בייבי

פרק ח' | 165 מתגעגע למנגינות מבית סבא, ולמרות שבקרבת ביתנו היה בית כנסת בנוסח קרלין-סטולין בבית פנחס קלוז'ני, ידידו מפולין – הוא העדיף להתפלל בבית כנסת אחר. ורק כאשר הגיעו אלינו קרובים מחו"ל הביאם לשם. אני זוכר את אשר פלדמן, בן דוד של אמא שגר בארגנטינה ובא לבקר בביתנו, ואבי לקח אותו לּפִ ינְ יָ ה )פנחס קלוז'ני( ושם הוא אמר קדיש בדמעות. אינני יכול להזכיר את אשר, בלי לספר את סיפור הצלתו המופלא. אשר ניצל מהשואה בזכות שובבותו ותעוזתו מילדּות. סמוך לפרוץ המלחמה היה חייל, פקיד במודיעין הפולני, וידע שהולכת לפרוץ מלחמה. הוא קיבל חופשה של כמה שעות לצאת לעיר הנמל סבא דב

164 | לאור הזיכרונות שאבא לא רק ממעט להביע רגשות, אלא הוא לא מדבר על העבר או על המתרחש במשפחה בהווה, ומתאפק גם בהבעת שמחה. לא ידעתי מה עבר עליו ולא הרגשתי שמותר לי לשאול על מה שהעדיף לא לספר. לימים, הבנתי שלאבא היו פחדים ממערכת השלטון כנראה בגלל עברו מול הקוזאקים, ולהבדיל, מיחס ההסתדרות אליו. כאשר התחיל לעבוד בבית מטבחיים היה עוני בארץ ורבים רצו את התפקיד. פקיד ההסתדרות דרש שיציג פנקס אדום, כרטיס חברות בהסתדרות, ותשלום מס אחיד להסתדרות תמורתו היה מקבל בול להדביק במקום המתאים בפנקס החבר. אבא לא היה חבר מפא"י ולא היה מעוניין להיות, ולכן פנו אליו 'מַ אכֶ רִ ים' ודרשו דמי טיפול בבקשתו כדי שיתקבל כעובד מן המניין. המהלך לא הצליח. אלא שהמציאות הייתה חזקה מכל המכשולים. העבודה הזו כבר לא הייתה נחשקת כשהמצב הכלכלי בארץ השתפר. בכל אופן אבא המשיך לעבוד כעצמאי ולא דרך הארגון עד סגירת בית המטבחיים, ולכן לא קיבל פיצוי על סגירת מקור פרנסתו כמו שאחרים קיבלו, וכאב לו על כך. אבא היה קשור לחסידות קרלין בכל נימי נפשו, ובשנים הראשונות למגורנו בגבעתיים המשיך ללכת להתפלל בשבתות בבית הכנסת של קרלין בתל אביב, למרות המרחק הרב מביתנו לבית הכנסת. כשגדלתי ואבא רצה שנתפלל יחד ואגב כך יקיים מצוות חינוך בנו, לא רצה להטריח אותי ללכת רחוק כל כך והפסיק ללכת לשם בעצמו. כתחליף להליכה הזו, בזמן שהתפנה לו כשהתפלל קרוב למקום מגורנו, עיין בספר 'בית אהרון' ובספר 'חוק לישראל' שהיה נהוג לקוראו כמו שניים מקרא ואחד תרגום. ראיתי עליו שהוא

פרק ח' | 167 וידא שהסובבים אותו בתפילה לא ידווחו למשפחתו על רגשותיו ההומים. אילו היה מתפלל אצל פנחס קלוז'ני, כל הבעת פנים חריגה שלו הייתה מושכת תשומת לב ועוברת במהירות אל אמא ואלינו, הילדים. היחס לשואה שפרה כפי שאתם כבר יודעים, הורינו לא דיברו הרבה על האובדן ועל הקשר שלהם לשואה. היה להם חשוב שנגדל באווירה שלווה ושמחה ושלא נהיה מחוברים לכאב שהם נשאו עמוק בתוכם. רק פעם אחת חרגה אמא ממנהגה ונתנה דרור לרגשותיה. היה זה בתחילת שנות ה-50 ,כשהחלו לדבר על 'הסכם שילומים' בין גרמניה וישראל, ורוחה של אמא סערה. היא לא הצליחה להבין איך מחברים בין כסף לכאב ואיך יש כאלה שיכולים להרגיש שהכסף נותן פיצוי כלשהו על כל היהודים שנספו בשואה הנוראה. היא לא ידעה אם תיכלל בהסכם ולא הסכימה לשמוע אפילו על בדיקת הזכאות שלה. הייתי אז בגיל העשרה. עדיין לא ידעתי הרבה על השואה. ואולי היה לי נוח שההורים לא דיברו עליה. חלף כמעט עשור ובשנת 1960 נכנסה הארץ כולה לכוננות עם תפיסת אדולף אייכמן. אייכמן, מראשי הנאצים ואחד האחראים הראשיים לביצוע תוכנית 'הפתרון הסופי' להשמדת היהודים באירופה, נתפס בידי 'המוסד' הישראלי ונלקח למשפט בישראל. כבר הייתי נשואה ואמא לשני ילדים, ואני זוכרת את עצמי מרותקת לעדויות הקשות, נחשפת לזוועות שעד

166 | לאור הזיכרונות גדנסק. לקח איתו בתיק בגדים אזרחיים, נכנס לנמל כחייל ועלה לאונייה המפליגה לארגנטינה, שם תכנן לחיות כאזרח. לאחר ההפלגה גילו אותו, כלאו אותו בתא מעצר באונייה ושלחו הודעה שתפסו עריק. משמר החופים חשש לצאת ביום כי היו כבר מטוסי סיור גרמניים מעל הנמל, ומסר שיבואו בלילה. קברניט האונייה הרגיש את המתח באוויר והפעיל מנועים בכל הכוח כדי לברוח לים. משמר החופים הפולני היה עסוק מדי מכדי לרדוף אחרי אונייה רק כדי לתפוס עריק אחד, וכך הגיע אשר לארגנטינה חסר כול אבל חי! הקהילה היהודית קיבלה אותו לחיקה, ושם התעשר. בעבר הרחוק לא העסיקה אותי כלל השאלה מדוע נמנע אבא מלהתפלל על יד הבית בנוסח שאהב. אחרי שקראתי את הספר 'מגילת פורענויות' שחיבר אברהם אשר פיינשטיין, אני חושב שאולי יש בידי הצעה לפתרון התעלומה. לדעתי, הפרעות שעברו יושבי פלוטניצה והסביבה בשנים 1914-1920 , והבשורה הקשה של אובדן כל משפחתו בשואה, הביאו את אבא שלי לפתוח דף חדש כדי שצאצאיו לא ירגישו צער ומתחים ויחיו בנחת ובשלווה. כשרצה לשפוך את ליבו לפני ה', הלך למקום שקרוב לליבו מגילת פורענויות ורחוק ממקום מגורנו. כך

פרק ח' | 169 המידע שרכשתי תוך כדי קריאה לימד אותי שחומר רב שלמדתי בתיכון ומהתקשורת הוא בבחינת 'הנדסת תודעה'. הממשלות או משרד החינוך משנים מידע ומעוותים את האמת לצורכיהם. חוסר האמון שלי בחומר הכתוב בספרי משרד החינוך החל כבר בתיכון שלמדתי בו, תיכון עירונית ב, המכונה 'צייטלין', בתל אביב. חלק ניכר ממוריי היו בעלי תואר דוקטור מנעוריהם בחוץ לארץ ואני זוכר איך המורה להיסטוריה והמורים לתנ"ך נלחמו בביקורת המקרא. עד היום יש לי שאיפה למצוא שגיאות בספרי מדע ובמילונים, חלקן כתובות מתוך בורות, וכבר מצאתי כמה וכמה. חיזוק לדעתי לגבי 'הנדסת תודעה' קיבלתי מאוחר יותר מקריאת עלונים של מוסדות חרדיים בתור לרופא השיניים, על ההכנות היסודיות להשמדה עוד משנת 1935 ,כשהגרמנים שלחו נציגים מחופשים לחרדים לכל כנס רבנים ברחבי אירופה. המטרה הייתה - רישום נוכחים ואיתור מנהיגים שעלולים ליצור מרידה. דוגמה אפרים בחזית ביתם של סבא דב וסבתא עליזה

168 | לאור הזיכרונות אז לא ידעתי עליהן דבר. לא בישלתי, לא ניקיתי, שעות ישבתי בלי יכולת לזוז מהשידור הישיר ברדיו. ובערב, בשידור החוזר, הייתי מתיישבת שוב ושומעת הכול מהתחלה. העדויות הדהדו בתוכי והעבירו בי צמרמורת. פתאום הבנתי וכאבתי את כל אותן פעמים שאמא בכתה או התחמקה מלהסביר לי על יקיריה ועל מה שקרה להם כשאמרה: "זה לא בשבילך!" המחשבה על כך שגם קרובינו נספו בכל הדרכים המשונות והנוראות ששמעתי עליהן לראשונה, הייתה מטלטלת. השואה נכנסה לתוכי בעקבות המשפט ופתחה בי צימאון עז לדעת עוד ועוד: לקרוא, לצפות בסרטים, לדעת מה היה שם. אפרים הקשר שלי לשואה היה שונה. כבר מילדות אהבתי לקרוא. מצאתי לי פינה ברווח בין ארון הבגדים לקיר, וישבתי לקרוא שם על הרצפה החלקה במיוחד, היות ואף אחד לא הגיע אליה מלבדי. אהבתי את פינת הקריאה שלי, וקראתי לה 'ּבַ חָ לָ ק'. כשהייתי חייל בשירות סדיר והיו לי חופשות שיכולתי גם לקרוא בהן, נרשמתי לספרייה העירונית בגבעתיים. בהתחלה קראתי ספרי מתח ובלשות, ספריה של אגתה כריסטי וספריו של אלן אדגר, אבל ראיתי שיש בהם מעין תבנית אחידה וחיפשתי חומר אחר לקריאה. נחשפתי לספרים מתורגמים מאנגלית על מלחמת העולם השנייה. קראתי את ספרו המצוין של ז'יל פרו 'התזמורת האדומה'. הספר מדבר על רשת ריגול שפעלה ברחבי אירופה לטובת ברית המועצות, ואחראית למותם של מאות אלפי חיילים גרמנים. אחר כך קראתי ספרים נוספים על מלחמת העולם השנייה מההיבט המלחמתי שלה, לא ספרי שואה.

פרק ח' | 171 למקום עתיד. היינו האחרונים שהתקבלו לקבוצה, ובמימון מלא של הסוכנות קיבלנו בית של 70 מ"ר. זה המקום לציין לשבח את ההורים שבעבר השתתפו בקניית ביתה של שפרה ברחוב חיבת ציון, וקנו ליהודה ז"ל דירה ברחוב המעיין עוד בהיותו רווק. וגם עבורנו קנו דירה בת שלושה חדרים בפתח תקווה. לימים העדפנו למכור את הדירה הקטנה, ועם מכירתה יכולנו להרחיב את ביתנו בגמזו לשישה חדרים מרווחים. הבתים החדשים בגמזו לא היו מחוברים לחשמל ופניתי לעזרתו של אלייקים רובינשטיין, עוזר שר החוץ וחברי לכיתה לשעבר. בעקבות הפנייה אליו הוא כתב מכתב לעוזר בכיר לשר השיכון והבינוי, והלה הרים אלי טלפון: "למה לא פנית ישר אליי?" שאל. אפרים ושרה יהודית בחתונתם. מאחוריהם, מימין לשמאל: יחיאל ז"ל, בני, מיכל, שפרה ורחל )אחותה של שרה יהודית(

170 | לאור הזיכרונות נוספת: בתיכון למדנו על 'תוכנית אוגנדה' ליישוב היהודים בארץ העשירה הזאת כתחליף לארץ ישראל, ויכולנו לחשוב שאולי התוכנית הזו הייתה טובה עבורנו. ואז גיליתי שהבריטים הציעו את גואס-נגישו, כמעט ללא עצים ומעט מאוד מים! בגודל 000,13 קמ"ר בלבד, ללא חוף ים, קטנה משטח מדינת ישראל, צחיחה יחסית אליה ומנותקת ממקור מים ותחבורה ימית. אני מעביר ידע זה לנכדיי כדי שיוכלו להתמודד עם הדעות הרווחות בציבור. גמזו לטובה חברי מהלימודים באוניברסיטה, ברוך בורנשטיין, הכיר לי את אחותו, שרה יהודית. יצאנו תקופת מה ורצינו להתחתן אולם חיכינו, כי הרב שבתי בורנשטיין זצ"ל, סבּה של שרה, היה מאושפז בבית החולים. הוא נפטר ב'זאת חנוכה' )נר שמיני של חנוכה( תשל"ב, וחודשיים אחר כך נישאנו. שרה בחרה לחגוג את 'שבת הכלה' בירושלים, עם סבתא חיה פייגא בורנשטיין שהתאלמנה מבעלה, במקום לחגוג עם חברותיה ואמּה בגבעתיים, ואגב כך, לפגוש כמה מאחיה שהגיעו לתפילה החגיגית בבית הכנסת שלנו. התחתנו באולמי 'בני ברית', וגרנו גם אנחנו בבית הדו-משפחתי של הורי תקופה לא קצרה. באותה עת נקלע מושב גמזו למשבר היות ורק 17 משפחות נותרו בו, ורובן חיפשו דרך לעבור לבני ברק. קבוצה של 12 משפחות קיבלה היתר מהסוכנות להגיע למושב ולהפיח בו חיים חדשים, וחשבנו להצטרף אליהם. נסעתי עם ההורים להראות להם את המקום והם עודדו אותי ואמרו שיש

פרק ח' | 173 זמן קצר. מיהרתי הביתה, ונרגעתי רק כשהגעתי וראיתי את ילדיי יושבים בפינת האוכל מסביב לשולחן, וסועדים בתיאבון פיתות עם פסטרמה. כמובן שהם העדיפו זאת על פני האוכל שהכנתי להם. תמי ישבה איתם והם התרפקו עליה. אני רק חושבת היום, כיצד הגננות לא חקרו היטב. זה היה עלול חלילה להיות אדם זר שמתחזה ולוקח ילדים. דרך אגב, סבא דוב אהב לטייל עם הנכדים בהיותם בעגלה. כאשר באנו לבקר הוא קנה כרעיים, והיה מאושר לראות את נכדיו אוכלים עוף ותפוחי אדמה. סבא דב ולצדו בנו אפרים ונכדותיו רונית ואורה

172 | לאור הזיכרונות זיהיתי מיד את קולו של המפקד הישיר שלי בצבא, אליעזר קולס. "לא ידעתי שאתה עוזר השר" מלמלתי. תוך שבוע חיברו את בתי גמזו לחשמל, והשאר היסטוריה. מלכתחילה היה גמזו מושב חקלאי, ורבים מהתושבים אכן עסקו בה. אולם אנחנו לא היינו חקלאים, למרות שאפשר היה לחשוב כך היות ומאחורי ביתנו היה מטע אפרסמונים והיו עצי שסק רבים. לי היה תואר ראשון במתמטיקה וכלכלה, ועבדתי בתור איש מחשבים בתעשייה האווירית. שרה הייתה בעלת תואר שני בתנ"ך, ועבדה כמורה לתנ"ך, ספרות ומחשבת ישראל בתיכון 'אורט' בלוד. מהרגע שעברנו לגמזו היה לנו רכב, וכך יכולנו לקפוץ לבקר את ההורים בכל הזדמנות. עם מעברנו למושב חל שינוי לטובה בהפגנת הרגשות של אבא. הוא אהב את המקום ושמח מאוד לראות את ילדיי לומדים בגנים ברמה דתית נאותה. אהבתו לילדינו וגעגועיו, שהרי לא ראה אותם כל יום, גברה על נטייתו להימנע מלהביע רגשות. הוא נסע בשלושה אוטובוסים כדי להגיע לגמזו גם כשהוא מעל גיל 80 ,ולקח את נכדיו מהגן לפני שאימם תבוא. חיוכו הלך והתרחב כשהלך איתם יד ביד וכשהיו מגיעים הביתה היו יושבים לאכול בצוותא פיתה ופסטרמה ועל פניו שמחה גדולה. שרה יהודית פלוטניצקי פעם חזרתי מהעבודה לגני הילדים, כדי לאסוף את ילדיי הביתה. לתדהמתי לא מצאתי אותם. התחלתי לדאוג אך אחת הגננות אמרה לי שנדמה לה, שאיזה איש זקן ונערה לקחו את הילדים לפני

פרק ט' | 175 פרק ט' – יחיאל שפרה בימות החופש הגדול היינו נפגשים החברים והחברות בבריכת גבעת רמב"ם. יום אחד בעת שהותי בבריכה הפציע בשמי חיי יחיאל גוז. הוא הגיע למקום וזיוה חברתי הטובה הכירה בינינו. במשך ארבע שנות חברותנו הלכה וגדלה אהבתנו, וידעתי שאיתו אבנה את חיי. יחיאל היה אדם שמח, בעל חוש הומור מיוחד, מוקף חברים טובים, אוהב אנשים ונעים הליכות. בבת השחוק התמידית בעיניו לא היה רמז לחיי הנדודים שעבר במלחמת העולם השנייה. ברצוני לספר את קורות חייו. יחיאל נולד בפולין, בעיר אוסטראה שבחבל וואהלין בשנת 1934 . הוא נקרא על שם סבו, בעלה של סבתא חיה, שנהרג בהיותו חייל במלחמת העולם הראשונה והותיר את אשתו אלמנה צעירה מטופלת בשלושה ילדים: דוד, דובה ולייקה. ילדותו של יחיאל הסתיימה כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה בסערה בספטמבר 1939 .משפחתו בחרה לברוח מזרחה לפני שהגבולות נסגרים באופן מוחלט. יחיאל, הוריו אבא פייסי, אמא לייקה ואחיו יהודה, ואיתם גם סבתא חיה, אמא של לייקה ובנה דוד, יצאו לדרך. הבת דובה עלתה לארץ כבר בשנת

174 | לאור הזיכרונות חגיגת בת המצווה של אורה בגמזו. יושבים מימין: יחיאל, שפרה, דוד אריה, סבתא עליזה, תמי ועזרא. עומדים מימין: רונית, שרה, אפרים, אורה בת המצווה, יהודה יש לציין את אפרים על כיבוד ההורים שלו. הוא היה מתייצב בכל פעם לעזרתם. בשנים האחרונות לחייהם, בכל יום שישי הוא נסע לבקרם והביא סיר ענק מלא בעופות וירקות לכבוד שבת, וכן דאג תמיד למלא את בקשתם בתחומים שונים.

פרק ט' | 177 יחיאל, אחיו והוריו באיטליה סבתא חיה וינשלבוים, איטליה, 1947

176 | לאור הזיכרונות 1935 .אברום, אח של סבא פייסי ואשתו בריינדל יצאו יחד איתם מאוסטראה. בדרך עצרו בעיר רובנו בבית אחותם מלכה )אחות של פייסי ואברום( ולה שני ילדים יענקל ומינדל. מלכה ביקשה שייקחו איתם את שני ילדיה ויצאו לדרך והיא תצטרף למחרת כשבעלה יחזור. למחרת כבר היה מאוחר. הגרמנים נכנסו לעיר וההורים נרצחו יחד עם שאר היהודים. ילדיהם ניצלו כיוון שיצאו לדרך יום אחד קודם עם משפחתו של יחיאל. מהרגע שעזבו את ביתם לא היה להם מקום בטוח. הם נדדו חשופים להפצצת מטוסים מהאוויר ולהיתקלות עם חיילים רוסים, לרעב ולצמא, למחלות ולשוד. כך המשיכו מזרחה עד שהגיעו לאוזבקיסטן ועל גבם מיטלטליהם הדלים. היו איתם במסע הנדודים משפחות נוספות, אך מצב ההורים היה קצת יותר טוב, סיפר יחיאל, בזכות סבא פייסי שידע להסתדר. פעם נתפס כשהבריח קמח ונעצר. סבתא חיה שהייתה גיבורה וכינו אותה 'המרשל', הגיעה לביתו של מפקד המשטרה. היא בכתה והתחננה ואגב כך הניחה בשקט אַ מיֹונְ טֶ עק, אוצר ש'יעזור' לו להחליט לשחרר את סבא. ואכן באותו לילה יצא סבא מהמעצר. המפקד חשש שיחפשו אחר העציר שנעלם וכשיתפסו אותו יבינו שהמפקד שחררו תמורת שוחד גבוה, והציע שסבא פייסי ישנה את שם משפחתו מגּוז לסגל. סבא פייסי עשה זאת לזמן קצר ואחר כך חזר לשם משפחתו המקורי. מסע הנדודים נמשך ובסוף המלחמה הגיעו לאיטליה. אבא פייסי, אמא לייקה, האח יהודה, יחיאל וסבתא חיה.

פרק ט' | 179 סבתא חיה שמחה שהגיעו. היא אמרה להם בכנות ובהתרגשות: "עשיתי טעות שעזבתי אתכם. כל המלחמה היינו ביחד, דאגתם לי עוד יותר ממה שאפשר היה, לא חסכתם מפי, נתתם לי כבוד של מלכה, עברנו ביחד את כל הרע והמר. לא הייתי צריכה לעזוב אתכם. אני חוזרת אליכם ושוב נהיה ביחד. יחד פה, בארץ ישראל שלנו." וכך חיו שוב ביחד ברפת שהפכה לבית, עד שסבתא רבתא חלתה ונפטרה בתחילת אוגוסט, ח' באב תש"ט, 1949 ,כארבעה חודשים אחרי שחזרה לחיות איתם. היא קבורה בקריית שאול. יחיאל תמיד חזר ואמר: "כמה חבל שסבתא שלי שכל כך אהבתי לא זכתה להכיר אותך!" כשהיכרנו אחד את השני, יחיאל כבר גר בדירת חדר וחצי מול בית הכנסת הגדול ברחוב שינקין. הוא השתלב בתנועת הנוער העובד, כמו כל ילדי גבעתיים של אז, אבל עזב את התנועה קצת לפני שהכרנו כדי ללמוד מקצוע. בימים ההם צעירים רבים כלכלו את עצמם בעבודת כפיים בשעות היום, ולמדו בתיכון ערב. גם יחיאל עשה זאת. ביום למד את עבודת האינסטלציה אצל מכרים של הוריו, ואגב כך עבד תחת השגחתם, ובסיום יום ההתלמדות והעבודה הלך ללימודי ערב. סבא פייסי עבד קשה אצל הקבלן הידוע של התמונה הראשונה של שפרה ויחיאל, 1951

178 | לאור הזיכרונות אברום, אשתו בריינדל ושני ילדיה של מלכה: יענקל ומינדל הגיעו לגרמניה. כל בני המשפחה שברחו מאוסטראה וניצלו, עלו לארץ. רוב בני משפחתו של סבא פייסי נרצחו בשואה. יחיאל ויהודה למדו בבית ספר באיטליה עד עלייתם לארץ. יחיאל אהב מאוד את לימודי הציור בהם התגלה כישרונו. שנים קודם לכן כבר הגיעו לארץ דובה ויצחק דודיו, וגרו בגבעתיים עם שני ילדיהם רינה ויחיאל )חיליק(, לימים ד"ר יחיאל שקד. כשהגיעה שעתם לעלות לארץ מאיטליה, יצאו קודם דֹוד דָ וִ ד ומרים ובנם זאביק ובחרו לגור בגבעתיים. סבתא חיה התגעגעה מאוד לבִ תה דובה ולכן הקדימה את עלייתה מאיטליה לארץ, עוד בטרם קיבלו יחיאל ומשפחתו אישורי עלייה. אבל כשהגיעה, מצאה מצב כלכלי קשה בארץ, ובבית היה הכול בצמצום היות והייתה זו תקופת הצנע. היא לא יכלה לתקשר עם נכדיה משום שלא דיברו את שפת האידיש. בנוסף, הם היו קטנים מדי בשביל להבין מאיפה הגיעה הסבתא הזו לחייהם. יחיאל והוריו עלו לארץ במרץ 1949 . הם הגיעו כשמלחמת העצמאות עדיין ברקע, ונקלטו בבית עולים בבאר יעקב, מחנה בריטי עזוב שהוסב למקום קליטה ראשוני לעולים. לאחר זמן לא רב, בזכות מאמצי הוריו לצאת משם בהקדם, הגיעו אף הם לגבעתיים, קרוב למשפחתם. הם מצאו רפת עזובה בשכונת מעונות עובדים, שיפצו, ניקו, סיידו ועשו כל מה שנחוץ כדי שתהיה ראויה וטובה למגורים. עם סיום העבודה בשעה טובה מצאו מרגוע לנפשם.

פרק ט' | 181 הזמנה לחתונה שפרה בכניסה לאולם. מצידה האחד חברתה הטובה זיוה ומצידה השני אפרים וחיה'לה. סבא וסבתא ודודה בתיה מאחוריהם.

180 | לאור הזיכרונות פעם, סבירסקי. הוא למד להניח חרסינות ולעשות רֹוּבָ ה, וניקה את הדירות בסוף הבנייה. הוא הצליח לחסוך כסף, פתח אטליז כשר ברחוב שינקין בגבעתיים וחזר לעסוק במקצוע המשפחתי של הוריו לפני המלחמה. האטליז היה כשר ונתן שירות מעולה. כשאחיו אברום הגיע לארץ הוא הצטרף לעסק. היכולת שלהם לנהל עם הקונים שיחה באיטלקית, ביידיש וגם קצת בעברית סייעה להם. עם הזמן נעשתה העברית שגורה בפיהם. את היידיש שלי שיפרתי בזכותם. המשפחות חיו כולן בהרמוניה נפלאה. בחגים ובשבתות נפגשו כולם כי התפללו יחד באותו בית כנסת, צד האבא וצד האמא, והילדים הצעירים למדו באותו בית ספר. אנחנו התחתנו ב-22 ביוני 1954 ,לאחר כארבע שנים של חברות ואהבה גדולה. יחיאל היה עדיין בשירות סדיר, ואני לא שירתי בצבא כי הייתי כבר נשואה כשקיבלתי צו גיוס ראשון לצה"ל. הורי והוריו של יחיאל הכירו בעקבות חברותנו )שהתחילה כשאני עדיין תלמידה בכיתה ח'(, וחיינו כמשפחה אחת מחוברת ומלוכדת. בבית ספגנו את הערכים של אחדות המשפחה וכבוד לכולם. יחיאל בחיל שריון, עם החיוך התמידי.

פרק ט' | 183 במלחמת העצמאות החלו הורי לבנות את החלק הנוסף בביתם. התכנון היה שדוד אריה ומשפחתו יגורו שם, אך הבנייה התעכבה. המלחמה הסתיימה ודוד אריה ומשפחתו עברו ליפו. החלק החדש בבית היה מוכן כשעמדתי להתחתן, והורי שמחו שנגור קרוב כל כך. גרנו בחלק החדש של הבית הדו-משפחתי עד שבכורנו ּבֵ ני היה בן שנתיים וחצי. התחושה הייתה כאילו לא עזבתי את הבית. רק אחרי שעברנו דירה, נכנסו הורי לחלק החדש של הבית, ואת חציו השני השכירו מדי פעם לקרובי משפחה ומכרים. לימים, גרו בו גם אפרים ושרה, וכשתמי אחייניתי נישאה לעזרא, גרו בו גם הם ושם נולדו להם שני ילדים. הייתי צעירה בת 17 וחצי והמגורים לצד הורי סייעו לי רבות. מעבר לעובדה שאמא הייתה עבורי חברה אהובה, יכולתי ללמוד ממנה את תפקידי עקרת הבית, והיא הייתה המורה הכי טובה שיש. אמא ידעה מה כדאי לשמור ואיך לנצל כל דבר לייעוד הבא האפשרי לו. היא לימדה אותי איך לסדר ארונות, איך לארגן מטבח בצורה מושכלת, איך לכבס ולגהץ בצורה הטובה ביותר, וגם בגינה היה לי מה ללמוד ממנה. יחיאל ואני שתלנו עץ שסק וכשהבשילו פירותיו המתוקים, פרשה מעליו אמא וילון רשת דקיק להגנה מפני הציפורים שחשקו בשסק טרי. וכמו שהיא הייתה מורה טובה, כך אני הייתי תלמידה חרוצה. ניצלתי את המגורים בסמוך אליה ולמדתי כל שיכולתי. למדתי מאמא לבשל מטעמים ומאכלים נפלאים, שאפתי להיות אשת חיל כמוה, ולמדתי לראות את החיים במבט בוגר בהיותי רעיה. מדי פעם היה נכנס אלינו אבא, וכמה צחק כשראה שאני מסתכלת

182 | לאור הזיכרונות 1 .מרים חיננזון 2 .דוד אריה 3 .אליהו פלוטניצקי 4 .יהודית יושבים באמצע: שפרה ויחיאל ומצידיהם ההורים צ'צ'יק אוחזת בבתה 5 .אפרים 6.יעקב נץ )בנו של אליהו( יושבים: יחיאל ושפרה ולידה אפרים עומדים מימין: יהודה, דוד אריה, סבא וסבתא, דודה בתיה 1 2 3 4 6 5

פרק ט' | 185 רק כשעברנו לרמת גן והיינו ברשות עצמנו לגמרי, ידעתי שעזבתי את גבעתיים. אולם עד היום גבעתיים עדיין נמצאת אי שם בתוכי, שהלא שם היה ביתי. בתחילה עוד הייתי נוסעת לגבעתיים לכל דבר ועניין, וזו הייתה הזדמנות נהדרת לבוא הביתה, לאבא ואמא. עד שנולדו גם מיכל וגונן, ואז כבר התאקלמתי ברמת גן. מיכל קרויה של שם סבא מיכאל, אבא של אמי. ואת שמו של גונן בחרנו יחד, יחיאל ואני, שם יפה ומיוחד והיה מעין נבואה שהגשימה את עצמה ברבות הימים. במלחמת המפרץ לחץ עלינו גונן לעזוב את הבית, ובכך גונן עלינו והציל אותנו מפגיעת טיל ישירה. הפכתי לאמא עצמאית ובטוחה בעצמה. שמחתי שהשכלתי ללמוד מאמי כל עוד הייתי קרובה אליה ואני מקווה שאני מצליחה, כמובן לא בכול, כי אמא זו אמא והיא הייתה אחת ויחידה! היא הייתה בעינינו כעין הילת אור המרחפת מעלינו ומגינה עלינו. אציין משהו קטן שיאיר את דמותה. אמא ידעה תמיד לנווט את דרכנו בסבלנות אין גבול. היא הקשיבה בתשומת לב, ואם ביקשנו את עצתה היא אמרה את דעתה, ותמיד מצאה את הדרך לפתור בעיות. אני זוכרת גם עכשיו איך כשהיינו ילדות גדולות, חברתי ואני, היינו מקניטות אחת את השנייה. אם כתבתי על השער "דליה אוהבת את..." ושיבצתי את אחד משמות הבנים, הייתה דליה כותבת "שפרה אוהבת את..." ושיבצה שם אחר. אני הייתי מוחקת מה שהיא כתבה עלי ושוב כותבת עליה, וגם היא מוחקת את מה שכתבתי ומשנה את השם לשפרה וכן הלאה. המשחק שהתחיל כשעשוע גרם לעלבון הדדי שלנו זו מזו. התרחקנו עד שהפסקנו לדבר, וכך היינו 'ברוגז' שנמשך שנים. כשעמדתי להתחתן הציעה

184 | לאור הזיכרונות בעיון בספרי הבישול שקיבלתי בתור מתנה לחתונה, תרה אחרי מתכונים חדשים. בהמשך נולד בננו הבכור בנימין הקרוי על שם סבא של יחיאל. אבא עזר לי מאוד כשלקח את בני התינוק לגן רוזנשטיין. אבא אהב מאוד את נכדו הבכור ובהמשך את כל נכדיו שבאו לאוויר העולם, ויותר מכול אהב לטייל איתם. ואיך הגענו לדירה משלנו ברמת גן, ברחוב חיבת ציון 39? יום אחד ישבנו ודיברנו עם ההורים. "יש לנו קצת כסף שחסכנו," אמרנו. ואמא ענתה: "ילדים, גם לנו יש כסף שחסכנו. בואו נחשוב ביחד, אולי תקנו לכם דירה משלכם?" וכך היה. הורי נתנו את מה שחסכו עבורנו, הוריו של יחיאל הצטרפו ונתנו מה שיכלו לתת וביחד עם הכסף שחסכנו בעצמנו יכולנו להתקדם לרכישת דירה. רכשנו דירה בפרויקט המגורים שיחיאל עבד בו ברמת גן והתחלנו להתארגן למעבר. שפרה ויחיאל עם בני

פרק ט' | 187 השמענו תמיד את אותן קלטות שלצלילן רקדנו את הריקודים הסלוניים היפים שהיו באותם ימים. עם הזמן נרשמנו לכפר המכבייה, ויחיאל ואני השתתפנו בחוג לריקודי עם, ובהרצאות לידיעת הארץ. יצאנו לטיולים עם ילדינו בהדרכת איציק מינטוס, יחד עם כל המשפחות. עד סיני הגענו, ישנו באוהלים ולמדנו הרבה על הארץ. הילדים נהנו מהבריכה, השתכשכו במים, למדו לשחות טוב ונפגשו עם חבריהם, וכך גם בחופש הגדול. לא היינו צריכים להרבות בקייטנות. שפרה ויחיאל מטיילים יחיאל ושפרה )ובני ברקע(

186 | לאור הזיכרונות לי אמא: "זה הזמן להשלים עם דליה!" אני כבר בכלל שכחתי מקיומה, כי כל אחת מאיתנו פנתה לדרכה. "מה" נבהלתי, "איך פתאום אדפוק על דלת ביתה? אני מתביישת לעשות זאת." אמא לא התרשמה מהתירוץ שלי. "למען השלום עושים הכול!" ענתה. "צריך להשלים וזה הזמן. תני לה הזמנה לחתונה, היא שכנה שלך. אז הרי הייתן ילדות צעירות ולא הבנתן הרבה, לכן נעלבתן." אמא ראתה שעדיין קשה לי. "אם תרצי, אבוא איתך," הבטיחה. ואכן אמא באה איתי כדי לעזור לי להתגבר על המבוכה להיכנס ככה אל דליה, אחרי כל כך הרבה שנים. סוף דבר - עמדתי במשימה ודליה באה לחתונה, ובזכות אמא חזרנו להיות חברות ועד היום יש ביננו שלום ואחווה. ככה אמא ידעה לעשות שלום ו'סולחה', תמיד ידעה לעשות רק טוב. משחר ילדותי אהבתי מאוד לרקוד. לא אחת שושנה קלוז'ני ואני המצאנו ריקוד ושתינו הופענו לפני ההורים, קהל אוהד ביותר. המשכתי ליהנות מעולם המחול לאורך השנים. חברות היו לי למכביר, ערכנו מסיבות ריקודים בבית ההורים, והם מעולם לא התלוננו שהמסיבות מפריעות להם. את הנשפים והמסיבות המשכנו כמובן לאורך השנים, גם כשעברנו לגור ברחוב חיבת ציון ואחר כך ברמת חן, עד לשעות הקטנות של הלילה. הכנו אוכל טוב שכל אחת מהחברות טרחה והכינה בתורה וכך למדנו אחת מחברתה לבשל ולאפות, בנוסף לכל מה שכבר ידענו עוד מבית אמא. את החגים השתדלנו לעשות עם המשפחות שלא ויתרו ורצו להיות כולם ביחד. מצאנו זמן לצאת לטיולים בארץ ובחו"ל, עם החבר'ה, וגם עם עצמנו לבד. לא אחת יצאנו עם הילדים לטייל ונהנינו מאוד. הילדים עוד זוכרים את הטייפרקורדר הגדול בו

פרק ט' | 189 ּבֵ ני כבר התחיל ללמוד ב'אורט' ר"ג וגונן התחיל גן חדש. יחיאל היה כבר קבלן אינסטלציה ידוע שמאחוריו פרויקטים רבים. הוא עבד עם חברת 'רסקו' ובחרנו לרכוש בית שלהם. הבית היה נאה ורחב, עם מדרגות בתוך הבית ממש כמו בבית החלומות שראיתי בילדותי. שתלנו גינה יפה מסביב לבית, ורדים מפיצי ריח קידמו את הבאים, וגם הוספנו כלב למשפחה, לבקשתו של בני, וקראנו לו רינגו. הילדים שמחו בו ונראה שכולנו התרגלנו לטוב הזה. עם הזמן התחלתי לעבוד מחוץ לבית חמישה ימים בשבוע עד שעה שתיים, זה היה נוח מכיוון שהילדים גדלו ולא נזקקו לאמא צמודה אליהם. הם היו עסוקים בלימודים, ובמפגשים בתנועת הצופים. הבנים שיחקו כדור יד, ויחיאל החל לנהל את קבוצת הכדור יד של 'הפועל' ר"ג ובני הפך כוכב נבחרת ישראל. הגיע זמן הצבא וכל אחד בדרכו עשה חיל. בני סיים את לימודיו ב'אורט' רמת גן, בצבא שימש מדריך בחיל חימוש )לאחר שהצטיין בקורס( וכך יכול היה להגיע לאימונים ולמשחקים. ואחר כך למד בווינגייט, שם הכיר את אשתו לעתיד תמרה. מיכל סיימה את תיכון 'בליך' ובצבא סיימה קורס מ"כים בהצטיינות. ואת הפזמון "בני גוז 100 אחוז!" שהיינו שרים ומריעים לבני לאחר כל הבקעת שער, שרנו והרענו למיכל בסיום הקורס. לאחר מכן הייתה מש"קית ת"ש, ובהמשך סיימה לימודי הוראה ב'סמינר הקיבוצים' ולימדה בבית ספר לטבע. כשבעלה נשלח לאיטליה מטעם IBM לשלוש שנים, פרשה מעבודתה ולמדה אדריכלות פנים, ומאז זהו עיסוקה. גונן סיים את 'אורט טכניקום' בגבעתיים, היה בקורס טיס כשנה, סיים קורס קצינים בחיל האוויר. כשהשתחרר החל לייצר אגרטלים

188 | לאור הזיכרונות את רישיון הנהיגה שלי הוצאתי רק כאשר הגענו לרמת חן והתחבורה הציבורית לא הייתה זמינה. היום הילדים עושים זאת מוקדם בהרבה, וכבר לפני הצבא מוציאים רישיון נהיגה. השכנים שלנו בבית הדו-משפחתי ברמת חן, רבקה ואלחי שפרי, היו כמשפחה. יחסי השכנות ביננו היו ממש כפי שהיו יחסי השכנות בבית הורי ברחוב התע"ש. יחד עברנו את גידול הילדים ונעזרנו זה בזה בשעת הצורך, הרחבנו את הדירות בחזית הבית, סגרנו מרפסות, והכול ביחד ובצורה אחידה כדי לשמור על חזית נאה. הגננים ועוזרת הבית היו משותפים, פעם עבדו אצלם ופעם אצלנו, ואם היה צורך התחלפנו כדי שיהיה מתאים לנו ולא יפריע לאחד מאיתנו. כשהם עברו דירה הם דאגו לשכנים חדשים שיהיו אנשים טובים, נוחים ושקטים. כך הם הבטיחו לנו ואכן קיימו. עם רבקה ואלחי עברנו הרבה לטוב ולרע. עברנו לרמת חן כשהילדים כבר גדלו. חגגנו את חנוכת הבית ביחד עם בת המצווה של מיכל. משפחת גוז בבר המצווה של בני

פרק ט' | 191 בטקס חלוקת התעודות, כשקראו לגונן לעלות לבמה כמצטיין יחיד במגמת הנדסה כימית, שוב קראתי את הפזמון שחוזר על עצמו במשפחה, "גונן גוז 100 אחוז!" הגדולים יצאו מהבית. בני התחתן עם תמרה, מיכל – עם יהושוע )טוע( בקולה וגונן התחתן עם קרן. לימים נפרדו, וכיום בת זוגו היא נאוה, כשמה כן היא. הכול התנהל בטוב עד פרוץ מלחמת המפרץ בינואר 1991 .נשיא עיראק דאז, סדאם חוסיין, הודיע שישלח לכיוון ישראל וסעודיה טילים כתגובה על תקיפות ארה"ב בעיראק. החשש הגדול היה מתקיפות של טילים כימיים, ובמדינת ישראל הצטיידו כולם במסכות אב"כ. בפועל שלחה עיראק 39 טילי סקאד, ובשישי בערב, 25 בינואר 1991 ,נחת אחד הטילים ישירות על ביתנו הנאה ברמת חן והרס אותו כליל. כאמור, למזלנו גונן שכשמו כן הוא, גונן עלינו. הוא התריע קודם לכן שנצא מהבית ולא נישאר פה, לאחר כל ה'בומים' שנשמעו כל כך סמוך אלינו. ואכן כך עשינו. נסענו לבני ותמרה עם סבא פייסי שהיה איתנו מתחילת המלחמה. סבא התאלמן מסבתא לייקה שנים קודם לכן, ב-כ"ח בכסלו תש"מ, 1979 ,והעדפנו שיהיה אתנו במלחמה. גם מיכל וטוע הגיעו לשם עם דן הקטן. רבקה ואלחי שכנינו, היו פה בבית, במקלט. רבקה נפצעה ואלחי סיפר לנו שהאש הגיעה למקלט ובדיוק אז הגיעו המחלצים והוציאו אותם בזמן. כשנגמרה המלחמה חזרו מיכל, טוע ודן לביתם בגבעתיים. אנחנו בחרנו לבנות את ביתנו מחדש באותו מקום. נשארנו יחד עם סבא פייסי אצל בני, תמרה וילדיהם האהובים קרן ואור, כמעט

190 | לאור הזיכרונות גיאומטריים מזכוכית, אותם שיווק בירידי אומנים שונים בארץ ובחו"ל. אחרי שעברו לגור בדרום, החל ללמוד הנדסה כימית בבאר שבע וסיים לימודיו בהצטיינות. אחד האגרטלים של גונן

פרק ט' | 193 שהיה בו. יש דברים שכבר שכחנו ולפתע מישהו מזכיר לכולם איך ירדו מהתקרה שתי נברשות כבדות, ואיך הסלון היה בחזית הבית והמטבח מאחור. בסלון היה קיר אחד שכולו היה עם שפריץ מיוחד, לא כולם אהבו זאת. בהתחלה, אחרי בניית הבית החדש, היינו מתבלבלים לא פעם ומחפשים את החיים שהיו לנו, את מיקום החדרים והחפצים כפי שהכרנו שנים, אך בסוף התרגלנו. עכשיו אני חושבת שמה שהיה היה. נשאר לנו קשר קרוב ביותר עם שלושת הילדים והנכדים שלנו, תודה לאל ניצלנו ונשארנו בחיים. שכנינו ואנחנו עשינו הכול יחד בשיתוף מלא ובעזרה אחד לשני, ובנינו די מהר את הבית. את הנחת אבן הפינה בתחילת הבנייה חגגנו יחד שתי המשפחות עם חברים קרובים ומשפחות אוהבות. התרגשנו מאוד. שמחנו ובכינו בו זמנית, ערכנו כיבוד, והיו נאומים מרגשים. גם ראש העיר צבי בר הוזמן לטקס. את מגילת אבן הפינה על נייר קלף, חתום ע"י משפחות שפרי וגוז, טמנו ביציקת הבטון של העמוד הראשון לבניית הבית השני בקרייתי 9 ,שנבנה על אדמת הריסות הבית הראשון. הנחת אבן הפינה. יחיאל, אלחי שפרי וראש העיר הבטון של העמוד הראשון. צבי בר טומנים את מגילת אבן הפינה ביציקת

192 | לאור הזיכרונות עד שהבית החדש היה מוכן. היה זה זמן איכות של המשפחה כולה, היינו מוקפים באהבה יום ולילה. שכרנו דירה רק לכמה חודשים כדי להיות קרובים לבית החדש שהלך והסתיים. לצערי סבא פייסי לא זכה לראות אותנו נכנסים לביתנו החדש. הוא נפטר ב-ב' בכסלו תשנ"ג, 1992. כשנפגשת כל המשפחה אנו נזכרים לא פעם בסיפור של מלחמת המפרץ, איך היה הבית לפני שנהרס, ומה מזכיר לנו כל דבר אישור מעיריית רמת גן הריסות הבית

פרק ט' | 195 כשהבית החדש היה מוכן ועדיין ריק מרהיטים הגיעו כל משפחת פלדמן מחו"ל מה לשבת והנציחו את הרגעים המרגשים בתמונה לשמח ולעודד את משפחת גוז. שפרה ויחיאל רצו לקנות קצת ריהוט שיהיה על הזמנה לחנוכת הבית

194 | לאור הזיכרונות יחיאל מרטיב את יציקות רצפת הבית החדש הבית בבנייה

פרק ט' | 197 הבית היה מוכן בזמן ספירת העומר וחיכינו שיסתיימו ימי האבלות שבספירת העומר )אבלות על 000,24 תלמידי ר' עקיבא שמגיפה כילתה אותם( כפי שנהוג בדת היהודית. קנינו הכול מחדש, כמו זוג טרי, והתחלנו הכול מהתחלה. לא היה קל, אבל ב"ה הצלחנו וניצחנו. שמונה שנים אחרי מלחמת המפרץ, בכ"ז בסיוון תשנ"ט, נחת עלינו אסון נוסף. יחיאל היקר שלנו יצא לצעידת הבוקר המוקדמת שלו, ולא חזר. שנים רבות יצא עם ערן, שכן וידיד, לצעוד בפארק הלאומי. בכל פעם כזו נהנו יחד מההליכה בחיק הטבע, אך באותו בוקר התקשה יחיאל לנשום וערן הזעיק עזרה. וכך, מול האגם הפסטורלי והאנפות הלבנות שעפות בשמיים, הגיע אמבולנס ופינה את יחיאל לתל השומר. ערן דפק בדלת ביתנו והודיע מה קרה, ואני הודעתי לילדים. נסענו כולנו לשם, והיינו לידו, אבל מאמצי הרופאים עלו בתוהו. עמדנו סביבו מסרבים להאמין שלא יתעורר שוב. הכאב והשוק היו נוראים. כשהבית נפל אמרתי: "אוי ואבוי לנו, הבית נפל!", וכשיחיאל נפטר אמרתי: "אוי ואבוי לי, השמיים נפלו עלי!". לכתו הפתאומי של יחיאל הותיר חלל כבד. כל פינה הזכירה לי אותו והנוכחות שלו חסרה לי. נותרו הזיכרונות והתמונות שמזכירות אותו: הצחוק שלו כשהוא משתובב עם הנכדים, הריכוז המוחלט כשישב לצייר, הטיולים, הבילויים...

196 | לאור הזיכרונות הבית כיום באור יום שפרה על רקע הכניסה לבית והמזוזה

פרק ט' | 199 יחיאל משתובב עם נכדיו יחיאל מצייר

198 | לאור הזיכרונות שניים מציוריו של יחיאל