ספר משפחת פלוטניצקי

פרק ט' | 201 שפרה ופרחי האמריליוס האהובים עליה בחצר הבית של מיכל ואנו תקווה ששם למעלה יקירינו מברכים אותנו, ביודעם שפרק ב' בחיינו נכפה עלינו. במבט לאחור אני חשה שהביחד שלנו, במיוחד עכשיו בגיל השלישי, הינו מתנה שיחיאל והלנה שלחו לנו מלמעלה. יהי זכרם ברוך. הם תמיד נצורים בתוך הלב, והלב רחב ויודע להכיל ולקבל באהבה את החיים החדשים, החיים שממשיכים... והלוואי רק בטוב ובריאות!!! זכיתי ב"ה משלושת ילדיי לשמונה נכדים, שיהיו בריאים, ולחמישה נינים, כן ירבו... בשלום ונחת, אהבה ושמחה. ובתפילה שנוכל לזכות ולהאריך בשנים של ברכות רבות שיתקיימו. וכל שנבקש לו יהי!!!

200 | לאור הזיכרונות עם הזמן גיליתי שעם ישראל חזק וככל שיענו אותו כן יקום ויתחזק. הבנתי שהחיים נמשכים, למרות שלמדתי על בשרי כמה קשה הבדידות, על אף חיבוקי האהבה של ילדיי ומסירותם הרבה. רצה הגורל, וחודש ו-11 ימים לפני מותו של יחיאל, נפטרה חברתנו הלנה, ומשה בעלה התאלמן. נשארנו שנינו חברים, אלמנים טריים, כל אחד עם האובדן היקר שלו. ושוב הגורל כנראה רצה שמתוך הטרגדיה הנוראית נמצא את עצמנו יותר קרובים. החברות שהייתה ביננו קודם, חיזקה את הקשר בין שנינו, ועם הזמן הפכנו לזוג, כשאנו עוזרים זה לזה. לשמחתנו, הילדים קיבלו את הקשר ביננו באהבה ובהבנה. שפרה ומשה

פרק י' | 203 שברחוב התע"ש 11 בגבעתיים. סבתא יושבת במרפסת כדי לתפוס קצת שמש, וריח הגויאבות המבשילות על העץ מתפזר באוויר. עוברים ושבים חולפים ברחוב ואומרים לה שלום, מבקשים לאסוף קצת גויאבות ומתקבלים בברכה. חלקם מכירים את סבתא ומנצלים את ההזדמנות לעלות ולפטפט. על מה? לא הכול הבנתי כי השיחות התנהלו ביידיש. סבתא חוגגת עם תמי במסיבה בגן סבתא ותמי במסיבת פורים בגן

202 | לאור הזיכרונות פרק י' – ימים טובים תמי אני עוצמת את עיניי ומנסה לחזור אחורה בזמן, והנה אני בת שלוש וסבא לוקח אותי לטיול בעגלה, לגינת ר ו ז נ ש ט י י ן . האוויר כל כך נעים והשמש מבצבצת מבעד לעננים ויוצאת עם קרניה הנעימות והמלטפות מבין ענפי העצים. אני זוכרת את סוס הנדנדה העשוי ברזל שפחדתי להתנדנד עליו. אני זוכרת נדנדות וקרוסלה. וכשגדלתי המשכתי לשחק באותה גינה שנקראה לימים 'גן הבנים'. והנה אנחנו בביתנו הקט והצנוע יהודה ותמי כשהייתה תינוקת יהודה ותמי

פרק י' | 205 שסבתא, סבא ואבא קיבלו על עצמם תפקיד קשה. לא קל לגדל נכדה בגיל מבוגר כאשר החיים בבית התנהלו בפשטות ובצניעות והפרנסה הייתה בדוחק. ובפרט שהייתי בת יחידה ומפונקת ולא תמיד קלה. החיים סביבי התנהלו בתמימות ובפשטות והרגשתי שככה בדיוק הם צריכים להיות. קיבלתי המון חום ואהבה. קיבלתי כמעט כל מה שביקשתי בתוספת המון חיבוקים ואהבה אין-סופית. יש בי געגוע עמוק לחיבוק של סבתא ולאוזן הקשבת שלה. היא תמיד ידעה להקשיב לי גם ברגעים של בכי, וידעה לחלוק איתי את רגעי השמחה והאושר. הקִ רבה הייתה עמוקה למרות פער הגילים. נכון שהייתה לפעמים דאגנות יתר, כמו למשל כשבגרתי ורציתי לצאת לבלות עם חברים ולחזור מתי שמתחשק לי. הגבול שסבתא הציבה: חצות הלילה. ואם חלילה הייתי מאחרת היא הייתה מחכה לי בחוץ, כותונת לגופה. כן, כן, זה ממש זכור לי היטב ולכן הקפדתי להגיע הביתה עד חצות ובדרך כלל עמדתי בזה. חגי תשרי הגפילטע פיש של סבתא היה הגפילטע הכי טעים בשכונה. ולא, הוא לא היה מתוק חוץ מהגזר שקישט אותו מלמעלה. הייתה זו קציצת דג קרפיון מבושלת בציר שבתוכו מתבשל ראש דג וגזר, קצת מלח ופלפל וזהו... אבל אבא שלי לא אהב גפילטע פיש, וסבתא הכינה לו דג בקלה מטוגן. לכבוד השנה החדשה אפתה סבתא את עוגת הדבש העסיסית והגבוהה בסיר פלא על הגז, על אש הכי קטנה. התפקיד שלי היה להקציף את החלבונים והסוכר במקצפת ידנית. איזה כיף היה

204 | לאור הזיכרונות השכנות והשכנים היו כמו בני משפחה אחת. עזרו אחד לשני. כולם הרגישו שנעים וטוב להם לשהות אצלנו ולדבר עם סבתא על כל נושא שבעולם, ובעיקר להתייעץ איתה. סבתא הייתה כמו פסיכולוגית. ידעה להגיד מילה טובה כשצריך, לייעץ בנעימות וידעה להקשיב לסיפורים של אחרים למצוקות ולבעיות של כולם, לכן מאוד העריכו אותה. וגם אני כמובן. אני מוקירה תודה לאבא, לסבא ולסבתא שגידלו אותי מקטנות עד שיצאתי לעצמאות והתחתנתי. סבתא תמיד אמרה לי: "עכשיו את עדיין לא מבינה הכול, כשתגדלי – תביני." והיא צדקה. ועכשיו כשאני מספיק גדולה, אני בעיקר מבינה שכל מה שקיבלתי מהמשפחה המדהימה שלי, ממש לא מובן מאליו. אני מבינה מימין אפרים, סבתא, סבא ובידיו תמי, יהודה

פרק י' | 207 גם בארץ עבד סבא עבודת כפיים שהצריכה כוח רב בחיי היומיום, וסחיבת ה'בוסים' מגדות הנחל הייתה הקלה שבהן. משימת הסכך הייתה פשוטה יחסית לעומת פרישת הבד. הבד ששימש לכיסוי דפנות היה בד ברזנט עבה ומאסיבי ששמרנו משנה לשנה. צריך היה לפחות שני אנשים כדי להרים אותו, לפרוש אותו על גבי דפנות הסוכה ואחר כך לתפור אותו... כן, כן, לתפור אותו בחוט ומחט עבים במיוחד. אחד עמד בתוך הסוכה, הכניס את המחט שחוט מושחל עליה והשני היה עומד מחוץ לסוכה, תופס במחט, ונועץ אותה בבד במרחק מה מהתפר הקודם, ואז זה שבפנים מוסיף תפר נוסף. המשימה הושלמה כעבור כיומיים, בהפסקות, כשגודלה של הסוכה הוא שני מטרים על שני מטרים בלבד. בוסים בירקון. צילום: תמי

206 | לאור הזיכרונות ליצור קצף אוורירי ולבן! וסבא? הוא התכונן ללכת לבית הכנסת וכשחזר מהתפילה קידש על היין וערך את כל הטקס החגיגי. בחגים כולם הגיעו אלינו. דודה שפרה ויחיאל ז"ל עם בני, מיכל וגונן, דוד אפרים ומשפחתו הגדולה וכמובן שגם דוד אריה ובתיה ז"ל, אבי הגדול ז"ל וחיה'לה. הייתה זאת אווירה חגיגית ומשפחתית מלכדת ומאחדת. בערב יום כיפור התכוננו לצום. סבתא הכינה את הארוחה המפסקת שלפני הצום. וכשנכנס החג ירדה על הבית אווירה אחרת; אווירה של קדושה. סבא היה ספון בבית הכנסת, מתפלל מהבוקר עד הערב והגיע הביתה בצהריים לזמן קצר, כדי לנוח מעט. בבתי הכנסת לא היו מזגנים ולפעמים החום הכביד והקשה על הצמים. בזמן הזה, כשהמבוגרים היו בבתי הכנסת, זאת הייתה הזדמנות בשבילי לפגוש ברחוב את החברים והשכנים ולדבר על כל מיני דברים, כשברקע נכח שקט מבורך והקולות היחידים ששמענו היו קולות ההולכים ושבים, וצהלות הילדים. שבועיים או אולי פחות לפני חג הסוכות, סבא ואני היינו יוצאים למסע איסוף 'ּבּוסִ ים', קנים מנחל איילון בהמשך של רחוב נחלת יצחק. ה'בוסים' שימשו לסכך של הסוכה. בצעירותו היה סבא אדם חזק. היה לו כוח לסחוב ערימות על ערימות של 'בוסים' עד הבית, מרחק לא קטן כלל. וכשהגענו הביתה צריך היה לקלף מעליהם את העלים ולקבץ אותם לערימה אחת. ה'בוסים' נשמרו משנה לשנה וגם אחרי שהתייבשו ניתן היה להשתמש בהם. אפרים סיפר איך סחב סבא דב עצי הסקה ביער, כדי למכור אותם ולעזור למשפחתו, ופתאום הבנתי שמה שהיה שם, בגולה, המשיך גם פה.

פרק י' | 209 פסח כשר ושמח ההכנות לקראת החג הכי משמעותי והכי מיוחד נמשכו לפחות חודש. קרצפנו כל חדר וחדר ביסודיות, ניקינו תריסים ורשתות, חלונות ורצפות, הוצאנו את כל הספרים בספרייה כדי לנקות אותם ביסודיות מהצטברות האבק. את הבגדים הוצאנו מהארונות, ניקינו, אווררנו וסידרנו יפה. אבל גולת הכותרת בעבודות הייתה המטבח, ושם ההקפדה הייתה רבה. אני הייתי ממונה על החלפת הנייר בארונות. המדפים בארונות המטבח לא היו מצופים בפורמייקה ולכן משנה לשנה לקראת פסח היינו עוטפים אותם בניירות ומהדקים אותם למדפים בעזרת נעצים. במטבח היה קיר חרסינה מאחורי שולחן האוכל אותו היה צריך לקרצף היטב, וגם זו הייתה המשימה שלי. סבתא לימדה אותי הרבה דברים שעד היום אני מיישמת. אחרי הניקיונות, ההרגשה הייתה כל כך טובה. הבית היה נקי ומצוחצח ולא היה חמץ כלל. סבא יצא לביעור חמץ וסבתא הוציאה את כלי הפסח השמורים בארונות משלהם בסלון. ואיזה תענוג היה זה לאכול מכלי הפסח הנקיים והמבריקים. לסבתא היו כלים מיוחדים לכל דבר ודבר ולכל מאכל, ואני זוכרת במיוחד את הכלי המיוחד לחרוסת. לפני החג צריך היה לעמול בהכנת האוכל לסעודת החג היות וכל המשפחה המורחבת הגיעה, ודוד אריה תמיד נשאר לישון אצלנו כל החג והייתה זו חגיגה שלמה. סבא הכין את החזרת משורש ומסלק. הוא ערך את הסדר כהלכתו וקרא בהגדה וכולם שרו יחד ונהנו. גונן ואני יצאנו להחביא את האפיקומן, ובני הפך את הסדר לקצת יותר משעשע. אבא תמיד

208 | לאור הזיכרונות הקמנו אותה בחצר, ביציאה מהמטבח על דופן הקיר של החדר שלי ושל אבא. הרצפה הייתה מחופת בלטות והיה שם גם פתח של ביוב ישן. אבל דאגנו לנקות את הסביבה, ואת פתח הביוב הישן כיסינו באבן גדולה. היה ספסל ארוך והוספנו גם כסאות. הצטופפנו כל המשפחה יחדיו בהרגשה משפחתית מלוכדת. הסוכה הספיקה לנו למרות שהייתה קטנה. תפקידי היה לקשט את הסוכה, משימה שביצעתי באהבה. וסבתא עבדה קשה במטבח והכינה ממטעמיה... גפילטע פיש ובקלה, תבשיל של בשר עם תפוחי אדמה, מרק עוף, עוגה ועוד ועוד, וברקע, בחלל המטבח אפוף הריחות הטובים, היו תמיד תלויים נקניקים משובחים.

פרק י' | 211 חוויות מחיי היום יום בילדותי ישנתי יחד עם אבא בחדר אחד. החדר היה מאוורר מאוד עם שני חלונות גדולים ודלת שמובילה למרפסת המטבח ולחצר האחורית. היו לנו שתי מיטות, ארון בגדים ישן ששימש את כל המשפחה וגם כוננית קטנה ועליה רדיו ישן נושן. ממול הייתה תלויה תמונת נוף של בית ושדה ומתחתיה עמד שולחן. הפריט המיוחד בחדר היה המיטה שלי, מיטת ברזל עם מזרן קפיצים. אהבתי אותה מאוד. היא הייתה רחבה ורכה והכי כיף היה לקפוץ עליה. וכשגונן, בן דודי, היה מגיע לביקור וללינה הייתה סבתא פותחת את ארגז המצעים העשוי פח, ואז הייתה מרפדת אותו בשמיכות כדי שאוכל לישון בתוכו. וגונן, אורח הכבוד, היה ישן על מיטת הקפיצים. ואולי לפעמים התחלפנו כי השינה בארגז המצעים נראתה לשנינו כמו הרפתקה. גונן אהב לשחק בחצר בכדור יד, איך לא? משחק כדור היד היה חלק מאוד משמעותי וחשוב במשפחת גוז. בני שיחק בנבחרת ישראל והיה אלוף השערים, ויחיאל ז"ל ליווה אותו לאורך כל הדרך המאתגרת, ובכלל היה עניין רב בתחום הספורט אצל משפחת גוז. אני הייתי תמיד השוערת. סימנו את הרווח בין שני עמודי הכביסה בתור השער שלנו. הארון בחדרנו הכיל כל טוב. בחלק אחד שלו היו הבגדים שלי ושל אבא. בחלק נוסף – בגדיהם של סבא וסבתא ובחלק השלישי – מצעים. סבתא גיהצה אותם בקפדנות )לפעמים המצעים נשלחו לגיהוץ מקצועי במגהץ מעגלה( וסידרה אותם בארון כמו חיילים במסדר, וביניהם הצפינה סבון אסותא שיעביר אליהם את ריחו הנעים. כשרצינו להוציא סדין או ציפה היה עלינו להתייחס לסדר

210 | לאור הזיכרונות הזכיר לנו את התרנגולת שאכלה חמץ ושאל האם הביצה כשרה לפסח או לא. וכשמילאנו את הכוס לאליהו הנביא אחד מבני הבית יצא החוצה בשקט וכשפתחנו את הדלת הופיע עם סדין לבן כדי להפחיד אותנו. היה זה דוד יחיאל ז"ל. חוויית ליל הסדר הייתה חוויה משפחתית מלכדת ומהנה מעבר למנהג של קריאת ההגדה "והגדת לבנך".

פרק י' | 213 השיעורים והמטלות היומיומיות, ואת החברים שלי, וראיתי אותו חוזר מהעבודה עם בגדי החאקי והכול נראה לי אז מובן מאליו. מאוחר יותר עבר לעבוד בסבלות ונשא מוצרי חשמל לבתים, עד שכוחו לא עמד לו והוא הפסיק את עבודת הסבלות. ביתם של סבא וסבתא היה מחולק לשתי יחידות דיור. באחת גרנו סבא וסבתא, אבא ואני, והשנייה שימשה בני משפחה שגרו בה בתקופה הראשונה שלהם לאחר הנישואים: אלי ואימי, קרובי משפחה מצד סבא ז"ל, אפרים ושרה וגם אני ועזרא. הייתה תקופה שבה ישנתי ביחידה בגפי. היה זה כשבגרתי ולא היה שייך שאבא ואני נחלוק את אותו החדר. סבא וסבתא הציעו שאשן ביחידה שהייתה פנויה באותה עת, וכך הייתה לי פרטיות ויכולתי ללמוד יהודה בפעולה

212 | לאור הזיכרונות המופתי במלוא הכבוד, כך שלא יראו שמשהו השתבש בארון המסודר. מראהו של השולחן בחדרנו היה מנוגד למראה הארון. הייתי בלגניסטית לא קטנה ותמיד ערמתי על השולחן משחקים שהוצאתי ולא טרחתי להחזיר למקום. סבתא הייתה שואלת: "מתי את מתכננת לסדר? כשהערימה תגיע לתקרה?" ואני צחקתי וסידרתי, ומייד שוב חזרתי לסּורי. היו זמנים שחליתי באנגינה ובדלקות גרון שחזרו שוב ושוב, יחד עם חום גבוה. סבתא דאגה לי וקיוותה שיום אחד אתחזק ומחלות לא יפקדו אותי יותר. אבא עבד בּבַ רְ זִ לָ ּנּות באתרי בנייה שונים. הוא סחב ברזלים לבניין וכופף אותם, ופעמים רבות פשט את חולצתו. הוא יצא לעבודה גם בימי גשם סוערים ובחום הכבד, וגופו השרירי השחים מאוד מהשמש הקופחת. עבודתו המפרכת גרמה לכך שהיו ימים שהוא התקשה לצאת לעבודה. אני יצאתי ללימודים והיו לי את יהודה וסבתא עם תמי

פרק י' | 215 צ'צ'יק התופרת שזכתה לכינוי 'יהודית הגדולה'. תמימה הסבירה לי: "היו שלוש סבתות שהיו אחיות: סבתא של אבא שלי )מוטל דוברוביצקי, בעל המחלבה(, סבתא של עליזה פלוטניצקי וסבתא של האחים צ'צ'יק." תמימה המשיכה ואמרה שיוצא מכך שאנחנו קרובות משפחה רחוקות עם קרבה פיזית ונפשית קרובה... תוך כדי שיחה היא הוסיפה בנוסטלגיה שדוד אפרים למד איתה בגן, דודה שפרה הייתה חברה של אחותה וסבתי הייתה חברה של אימּה. חיבורים רבים וטובים בין שכנים שזכו לחיות יחד בטוב ובנעימים. בצידה המערבי של החצר הייתה חומה שגבלה עם החצר של משפחת שפירא. משפחת שפירא הייתה עבורי ולאורך כל ילדותי משפחה חמה שאירחה אותי אצלם המון. כאמור, הייתי בת יחידה וחיפשתי עם מי לשחק. הילדים של משפחת שפירא, אורי ולימור, היו לי כאחים וביליתי ושיחקתי איתם שעות רבות בילדותי. לפעמים שיחקתי עם חברה לכיתה, לפעמים שיחקתי עם חתולי החצר, ופה ושם השתעממתי. הייתי ילדה שקטה ומעט מופנמת ולא היו לי חברות רבות. בימים תמי עם סבא וסבתא

214 | לאור הזיכרונות בשקט. לא הייתה דלת מקשרת בין שתי יחידות הדיור וכדי לעבור מיחידה אחת לשנייה היה עלינו לעבור דרך החצר. בחצר הקדמית והצדדית ניסינו לגדל כל מיני צמחים ועצי פרי. היו לנו פקעות של אמריליסים והיה שיח אלוורה, היו עצי גויאבות, קלמנטינות, שסק ושזיפים לבנים שמהם הכינה סבתא בקיץ ריבה טעימה. והיו גם צמחי נציץ עונתיים שהתפשטו וגלשו, ופריחתם בוורוד-סגול עז לאור השמש, הרשימה את כל מי שעלה במדרגות ביתנו. בחצר האחורית נשמרו שרידים מההיסטוריה של המקום: רפת שמזמן לא ראתה פרות ושימשה לאחסון חפצים שונים, עמודים מיותמים לתליית כביסה, גיגית פח גדולה ששימשה בעבר לכביסה ובימות הקיץ החמים השתכשכנו בה, ולצידה לוח פח גלי שעליו שפשפו את הבגדים עד שהתנקו. והייתה אבן משחזת סכינים מיוחדת במינה, אבן שסבא השחיז בה סכינים וברבות הימים רצה אפרים לקחתה למוזיאון. האבן נתמכה על מבנה עם גלגלת. החצר הייתה מוקפת בחומת לבנים גבוהה שהפרידה בינינו לחצר השכנים ברחוב המקביל, כצנלסון. הייתה לנו שכנּות טובה עם כל השכנים סביב: משפחת דימאנט, משפחת דוברוביצקי שהייתה להם מחלבה, משפחת קליימן, משפחת קאופמן, משפחת ציפורן, משפחת שפירא ומשפחת קלוז'ני. כולם היו כמו משפחה, ועזרו אחד לשני ברגעים הקשים. עם העלאת הזיכרונות נזכרתי בתמימה, בתם של בעלי המחלבה. התכתבתי איתה והתגלה לי שיש לנו קרבה משפחתית. תמימה סיפרה לי שכינויה של אימּה, יהודית דוברוביצקי, היה 'יהודית הקטנה' כדי להבדילה מיהודית

פרק י' | 217 וכריות פוך, כולל תפירת בדים לשמיכות ולכריות בהזמנה מיוחדת. המוכרת הכירה היטב את סבתא וידעה מה רצונה בכל הנוגע לפוך טוב. כמובן שאחת המתנות שקיבלנו מסבתא לחתונה הייתה צמד שמיכות פוך משובחות שעד היום אני משתמשת בהן. אחת משמיכות הפוך שסבתא קנתה לתמי לרגל חתונתה

216 | לאור הזיכרונות נאים היו מדי פעם מפגשים חברתיים בגינת רוזנשטיין שם שיחקנו חבורות של ילדים. בית הספר היסודי, בית ספר 'ברנר', היה שתי דקות מהבית וזה היה נוח מאוד. לפעמים היו חוגים אחר הצהריים ולפעמים הקרינו לנו סרטים, אבל בחופש הגדול היו לא מעט ימים נטולי פעילות ומשעממים. בכיתה ה' או ו' כבר יכולנו להתארגן, אני ולימור השכנה, לטיולים מחוץ לבית במסגרת 'החברה להגנת הטבע'. התרגשתי להיות שבוע מחוץ לבית, בלי סבא וסבתא ובלי אבא, וחוויתי חוויה עצומה מהטיול עצמו ומההכנות הממושכות אליו - התכנון מה ניקח ומה נעשה, החלומות על איך יהיה... היה לנו טיול של שבוע ב'סנטה קתרינה' שבסיני, כשעוד הייתה בידינו, ובחופשה אחרת – טיול באזור בריכות הדגים של מעגן מיכאל. הזיכרונות מהטיולים הללו מתוקים גם היום. תובנות בעקבות זיכרונות אפרים סיפר בפרק ב' על בנות משפחת פלדמן ועל המומחיות שלהן במילוי שמיכות וכרים בפלומת אווזים רכה ונקייה. ועכשיו אני מבינה מאיפה הגיעו הידע והמקצוענות של סבתא בתחום זה. לסבתא היה חשוב שנרגיש חם ושאף פעם לא נסבול מקור בחורף, אולי זה משהו שנטמע בתוכה, בגלל שהמשפחה חיה באירופה הקפואה והקרה. הדאגה לכך שלא נסבול מקור ולא נתקרר חלילה הייתה חלק מהחיים שנשמרו עוד מהגולה. סבתא דאגה שתהיינה לכולנו שמיכות פוך מפלומת אווזים רכה, ושהאורך של השמיכות לא יהיה קצר מדי גם עבור מי שגבוה במיוחד. ברחוב הרצל ברמת גן הייתה חנות שהתמחתה בשמיכות

פרק י"א | 219 הייתה מיוחדת ולא חזרה על עצמה בשנים שאחר כך. אילו יכולתי להחזיר אחורה את הרגעים שקדמו לאזעקה, הייתי לוקחת איתי את הקלטת הזו כדי לשמר את דמותו של אבא ואת קולו בשעה שהוא שר שירי חג. קערת הסדר ומפית החלות ששרדו את פגיעת הטיל

218 | לאור הזיכרונות פרק יא – אהבה שאין לה סוף שפרה יש רגעים שהייתי רוצה להחזירם אחורה, לשנות את התסריט. כך במיוחד אני חשה כלפי קלטת אחת שהייתה יקרה לליבי במיוחד, ואבדה לנצח. אני עדיין זוכרת את אותו ליל סדר שהיה בביתי, ליל סדר אחרון בביתנו לפני שנהרס במלחמת המפרץ; ליל הסדר האחרון שאירחנו את אבא, את אמא ואת סבא פייסי, כשהם עדיין במיטבם. אבא ז"ל ניצח על שולחן הסדר בביתנו כמו שידע. אני זוכרת שולחן ערוך, ארוך, ועליו מסּובים רבים. ּבֶ ני החליט להציב בצד מסרטה ולאורך הערב עדשת המסרטה קלטה את המתרחש. למחרת כשהגברים חזרו מבית הכנסת הכניס יחיאל את הקלטת למכשיר הווידאו והפעיל את הסרט לפני שהאחרים שמו לב מה הוא עושה. כך שעל מסך הטלוויזיה הופיע ליל הסדר שלנו. "בואו, רואים בטלוויזיה את ליל הסדר שלנו," אמר לכולם. אביו של יחיאל כל כך התרגש שאמר מייד: "אוי, תגידו לדובה שרואים אותנו בטלוויזיה!" כולנו צחקנו, אבל בסתר ליבי התרגשתי. לא ידעתי אם נזכה שוב לארח את אבא כשהוא במיטבו ושמחתי על הקלטת שתישאר כמזכרת לימים אחרים. חלפו שנים ואז הגיעה מלחמת המפרץ וטיל אחד שפגע ישירות בביתנו וכמעט כל מה שהיה נקבר תחת ההריסות. הכאב הכי גדול שלי היה בשל אותה הקלטה של אבא, שכמו שחשבתי בזמן אמת

פרק י"א | 221 רונית אני זוכרת את סבא באותו ליל סדר אחרון שלו. הוא שכב על הספה הצמודה לקיר פינת האוכל והיה שותף באופן חלקי כי הרגיש מאוד לא טוב. היין גרם לו לבחילות, ואבא קם אליו כל פעם וטיפל בו במסירות נפש, ואנחנו הבנו שמצבו אינו טוב והשתדלנו לשמח אותו בשירה אדירה. אני שמחה שהוא אכן נהנה מכך, למרות חולשתו. לא חלפו כמה ימים וסבא נפטר, ואני, ילדה בכיתה ה', רציתי ללבוש ללוויה חצאית מסוימת שהייתה במדף העליון בארון. הורדתי אותה, וכשלבשתי אותה והכנסתי ידיים לכיסים נבהלתי. באחד הכיסים היה בייגלה ענק. הראיתי אותו לאבא והוא לא התרגש. הוא לקח פחית שימורים ריקה, הכניס לתוכה את החמץ ושרף אותו. חשתי אשמה על כך שביום הלוויית סבא אני מטרידה את אבא עם חמץ שלא מצאתי לפני פסח, אבל התרשמתי מיכולתו של אבא לשמור על קור רוח ולעשות את הדבר הנכון. האור שכבה שפרה ו' בכסלו תשמ"ט, 1988 זוכרת את הלילה ההוא בבית החולים תל השומר. אמא לחשה לי: "שפרה'לה, אני לא רוצה שתישארי פה בלילה. תזמיני לי אחות." ניגשתי לאחיות והזמנתי אחות ללילה, ובדיוק תמי הגיעה מהעבודה. "יופי שבאת!" שמחתי, "אסע להתרחץ ואחזור לפה. אם יקרה משהו תתקשרי אליי." תמי הנהנה בראשה. "אמא, הכול

220 | לאור הזיכרונות ליל הסדר האחרון של אבא. לאחר כל השנים שהוריי חגגו את ליל הסדר בביתנו, רצה הגורל שבליל סדר האחרון של אבא, הוא ואמא יחגגו עם אפרים וב"ב. ערב לפני ליל הסדר הבאתי לאבא לבית החולים ממטעמי החג שהכנתי ולשמחתי הוא אכל בהנאה רבה. ואולי הייתה זו זכות גדולה שאת חג הפסח האחרון אבא ואמא יהיו דווקא עם אפרים ושרה וילדיהם. אבא, האיש החזק והרגשן, שאהב ילדים בכל נשמתו, זכה להיות עם סבתא בליל הסדר האחרון לחייו בביתם של שרה ואפרים. אחר כך אושפז שוב בבית החולים וכשביקרתי אותו והתעניינתי איך היה הסדר הגיב בחום: "הוי, די קינדערלאך האבן געזונגען אזוי שיין!" )הילדים שרו כל כך יפה!( הבטתי בו וחשבתי על הדרך שעשה. בתחילת חייו עם אמא, דאג שתהיה פרנסה, ש"ירימו ראש מעל המים". אחרי שהרגיש שהפרנסה יציבה היה לו חשוב שלילדים יהיה הכול. אני זוכרת שנסעתי עם אבא באוטובוס ומישהו קם. "שבי," אמר אבא. סירבתי. "אבא, שב" הפצרתי. אבא נענה וברגע שהתיישב אמר "אז בואי, שבי עליי..." וכשגדלנו עוד ונסעתי ללדת את בני הבכור, אני זוכרת אותו בוכה מהתרגשות בחצר כשהוא ואמא ליוו אותי למונית. והנה חלפו שנים, ואבא זכה יחד עם אמא לראות את ילדיהם גדלים, מתפתחים, מקימים משפחות יפות וזכה לנחת מהנכדים. בלילה האחרון לחייו, י"ח בניסן תשמ"ז 1987 ,שאלה אותי הרופאה: "את נשארת פה לבד?" "כן," עניתי, ופניתי לאבא: "אבא, תישן ואל תתאמץ לדבר איתי." ופתאום ראיתי את המוניטור קופץ והמצב הידרדר עד לפטירתו. הייתי עם אבא עד לנשמתו האחרונה.

פרק י"א | 223 תמי סבא אהב מאוד את האווירה בבית, ואהב את סבתא במיוחד. היה שיתוף פעולה נפלא ביניהם, ולכל אחד היו את התפקידים שלו בבית ומחוצה לו, כשהם מסייעים אחד לשני. סבא אהב לאכול אוכל טוב. הוא אהב למרוח חמאה על פרוסות עבות של לחם שחור טרי שהגיע היישר מהמאפייה וכולו מריח טריות. הוא אהב לשתות את התה שלו חם ורותח, ולצידו קוביות סוכר שנמסות למטה: רונית, פנינה, מיכאל, אורה מימין: סבתא עליזה, אפרים, שרה, דוד אריה

222 | לאור הזיכרונות מסודר" סיפרתי לאמא, "תמי לידך ואני אתקלח, אתלבש ואחזור לפה." נסעתי, וכשהגעתי הביתה תמי התקשרה ודיווחה לי שאמא לא מרגישה טוב. מייד יצאתי בחזרה לבית החולים וכשהגעתי, ראיתי את תמי יושבת מחוץ לחדר. הצצתי דרך החלון העגול בדלת וראיתי אחות ורופא מטפלים באמא. כשהם יצאו אלינו הם אמרו בצער: "עשינו הכול ולא הצלחנו..." תמי ואני התחבקנו. "לך אין סבתא ולי אין אמא," אמרתי לה כשהחֶ סֶ ר טרי ובלתי נתפס. אמא שתמיד הייתה שם, בשטח, קשובה מאוד, ששמה דגש על חינוך לסדר וניקיון והדריכה אותנו איך לכלכל את מעשינו בתבונה ובלי בזבזנות, כשהיא משמשת דוגמה אישית עבורנו. רגע אחד עוד הייתה איתנו ולאחריו – נותרנו עם חלל עמוק שיהפוך לגעגוע. אפרים זו לא הייתה הפעם הראשונה שאמא נכנסה לבית החולים, אלא שבתקופה ההיא, בתחילת כסליו, הייתה אמא שוב בבית החולים, ובערב נפטרה. הרב שלנו בגימזו בעת ההיא, הרב אליאב מאיר, לא רצה שאסע לבד לבית הוריי. "אני אקח אותך" הציע, ונסענו. ידעתי שהורי קנו חלקת קבר אחרי שאמא של יחיאל נפטרה, ורציתי למצוא את המסמכים המאשרים את התשלום עבור החלקה. לשם כך פתחנו את הארונות. "אימך נפטרה בהפתעה?" תהה הרב שראה את המצעים המגוהצים והמקופלים בקפידה. "למה?" שאלתי. "הבית מאוד מסודר!" ענה. אמא לא סידרה כהתכוננות לשבעה, היא הייתה כך מאז שאני זוכר אותה.

פרק י"א | 225 את עזרא בעלי, הכרתי עוד בהיותי בת 22 .עזרא מבוגר ממני בשמונה שנים. באותה שנה עבד בחברת תרופות יחד עם בעלה של אסתי. אסתי עבדה כמדריכת סיורים במוזיאון האדם והחי ובספארי ברמת גן, ואני עבדתי בצמוד אליה כמתאמת סיורים. כך נוצר השידוך והקשר ביני לבין עזרא. בהזדמנות זו ברצוני להגיד תודה ענקית למיכל בקולה, ּבִ תה של דודתי שפרה, שהכניסה אותי לעבודה במוזיאון. הכול בסוף מתחבר ומתקשר, כי בלעדיה לא הייתי מכירה את עזרא כלל. מרגע שהכרתי את עזרא והתחלנו לצאת, הוא רצה להכיר את המשפחה שלי ואני רציתי להכיר לו אותה. היו לעזרא מפגשים עם סבתי בסלון, מפגשי שיחה שבהם דיברו על כל מיני נושאים. הרגשתי שנוצר ביניהם חיבור. השיחות התנהלו ברוגע ובסקרנות ועזרא גילה עניין בכל פעם שהגיע לביקור. לאורך כל המפגשים עם עזרא ידעה סבתא וראתה את מה שאני גיליתי מאוחר יותר. שעזרא אדם טוב לב, משכיל, מתחשב ודואג לכולם, ושהסיכויים שנישואים איתו יהיו מוצלחים הוא גבוה. והיא רמזה לי על כך לא פעם. הייתה לסבתא יכולת להבחין בדקויות מבעוד מועד ולהבין מצבים בחיים מתוך ומעצם אישיותה, ומתוך הבנה וניסיון החיים של עצמה. היה לה מאוד חשוב שיהיה לי בן זוג לחיים ושאקים משפחה משלי, ובמהרה, כיוון שהיא הלכה והזדקנה ורצתה לזכות בחתונתי. כשהחלטנו להתחתן לאחר ארבעה חודשים שיצאנו יחד הייתה החלטתנו בשבילה ובשביל אבא אושר בלתי יתואר.

224 | לאור הזיכרונות בפה. אבא, בשונה ממנו, העדיף לקרר את התה במי ברז. סבא וסבתא שוחחו ביניהם ועם חבריהם ביידיש, ואני ששמעתי את היידיש ברקע קלטתי מילה פה מילה שם, לא יותר מזה. ככל שגדלתי, כך התבגרו סבא וסבתא ולפתע הם, העצמאים והחזקים, נזקקו לעזרה. אני זוכרת את סבתא דואגת לסבא כיוון שהוא אוכל הרבה פחות, אני זוכרת את שרה שולחת סיר מרק עוף עשיר, ואת דודה שפרה שולחת ארוחות של ממש. אני עזרתי לסבתא להגיע לקופת חולים 'המעורר'. הלכנו לאט לאט, מטפסות בעלייה הקשה. היו ימים שהרגשתי שסבתא מתקשה לעשות את הדרך ברגל. במקרים אלו לקחנו מונית, ואני אספתי את התרופות מבית המרקחת. היו ימים שהתקשתה בנשימה וביקשה שאפעיל את המאוורר שישבה מולו כדי שיהיו לה קצת יותר אוויר וחמצן. הבנתי שהיא לא בריאה אולם לרגע לא חשבתי שיום יגיע והיא תעזוב אותנו לעולמה... וסליחה שאני מדברת המון על סבתא ופחות על סבא ואבא. הסיבה לכך היא הקשר המיוחד שהיה בינינו. לסבתא הייתה חוכמה מעשית ומגוון תרופות סבתא טבעיות וקלות לשימוש. נוזל האלוורה מהגינה שימש לריפוי פצעים, וכשהאף היה סתום היא הרתיחה מים ושפכה לקערה. היינו מתקרבים את הפנים למים הרותחים, מגבת מעל ראשנו ושואפים את האדים. לאחר כמה דקות ההרגשה הייתה לגמרי אחרת. חייה של סבתא לא היו קלים, אולם אני יודעת בוודאות שיש משהו שסבתא הגשימה ולדעתי אפילו הרגישה שסגרה מעגל, והיא יכלה לפרוש מהכול ולנוח בשלווה. ואני מתכוונת לנישואים שלי ושל עזרא.

פרק י"א | 227 המשפחה המורחבת בחתונתם של תמי ועזרא סבתא ותמי ושרה פלוטניצקי )אשתו של אחיו אליהו( מרים חיננזון )אחות של סבא דב(

226 | לאור הזיכרונות עם החתן-כלה ויהודה סבתא אסתר )אמא של שרה(, שרה ואפרים והילדים עומדים מימין: בני, עזרא, תמי, גונן ומיכל שורה שנייה, יושבים מימין: פנינה, סבתא, רונית למטה: אורה, יצחק, אברהם, קרן )נינה(, מיכאל

פרק י"א | 229 יומיים לאחר מכן ביקשה מעזרא שייקח אותה עם הרכב לבית החולים, ובאותו יום נפטרה. היום, כשאני חושבת על זה, זה פשוט מדהים. בורא עולם כנראה גרם לכך שאספיק לחזור לארץ ולהיפרד ממנה, וביומה האחרון היינו יחד. התבשרתי שאני בהיריון ראשון זמן קצר לאחר שסבתי נפטרה. הרגשתי צורך לעלות שוב לקברה ולספר לה את הבשורה המשמחת. סבתא לא זכתה לנין ממני, אבל התנחמתי בכך שזכתה להיות בחתונתי. זכורני שתמיד אמרה לי שהדבר שהיא מייחלת לו הוא - שלא תהיה לנטל על הילדים בשלב מסוים, ושהראש שלה ימשיך לפעול עד שתעזוב את העולם. ואכן זכתה לכך. היא אף פעם לא הייתה לנטל ונפטרה כשהיא צלולה.

228 | לאור הזיכרונות סבא נפטר זמן קצר לפני שהכרתי את עזרא כך שטרם הסתיימה שנה לפטירתו, ובכל זאת קיימנו חתונה צנועה. אני בטוחה שהוא שמח בבחירתי להינשא לעזרא. אני חושבת שסבתא הרגישה שעזרא ידאג לי וכאילו יחליף אותה. עזרא אכן אהב מאוד את סבתא ודאג לשלומה, וסבתא אהבה מאוד את עזרא. את התרשמותה מדמותו דאגה להעביר הלאה כשסיפרה עליו במשפחה. כל יום לפני צאתו לעבודה היה עזרא נכנס לדרוש בשלומה, וכמו כן גם כשחזר מהעבודה. הוא גם נהג לשבת ולדבר איתה על כל מיני נושאים, ואני מוקירה לו על כך תודה! אני זוכרת שלקח אותה לטיילת ליד הים, כשלא הייתה מסוגלת לעשות זאת בכוחות עצמה, וישבנו לנשום את האוויר הקיצי וסבתא נהנתה. וכשנסענו איתה לים, צפו בראשי הזיכרונות של כל אותן פעמים שנסעתי איתה לים בילדותי, וסבתא השגיחה עלי היטב שלא אתרחק יותר מדי בתוך המים. יצאנו מוקדם בבוקר ולקחנו איתנו ארוחת בוקר: ביצה קשה, לחם וזיתים, מלפפון ועגבנייה. ישבנו יחד על החוף ואכלנו מול הגלים והיה זה זמן האיכות שלי עם סבתא. כאמור, לאחר נישואי לעזרא קרנה סבתא מאושר. ובימיה האחרונים, כאשר תכננו טיול של שבועיים לתורכיה לציון שנת הנישואים הראשונה שלנו, אמרה לי סבתא: "סעי סעי", למרות שלא הרגישה טוב. היא רצתה שניסע ונהנה, ומיעטה לדבר על מצבה. זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל. באותם ימים שנעדרתי מהבית, קיבלה על עצמה שפרה פיקוד, ודאגה לסבתא במסירות. תודה לך שפרה מקרב לב! כשחזרתי עם עזרא שבועיים לאחר מכן, סבתא פרחה וקרנה משמחה כי חווינו טיול מוצלח.

פרק י"ב | 231 תמי סבתא יקרה הזיכרונות מציפים אותי, מעוררים געגוע. אני מתיישבת על ספסל בפארק הירקון הסמוך לביתי, לאחר סיבוב הליכה, ומחשבות רצות לי בראש. מולי נוף פסטורלי: מי הירקון, הציפורים שאני כל כך אוהבת והירוק הבוהק מסביב לאור השמש, לאחר ימים אפרוריים של גשם סוער. והאווירה מעוררת בי השראה לכתוב עלייך. לכתוב אלייך. סבתא שלי המיוחדת, שלא הכרתי כמוך ואיני יודעת אם יהיו כמוך בדורות הבאים. היה בך תמהיל של טוב לב אין-סופי, חוכמה ופיקחות שנולדו מהצורך להתמודד עם אתגרי החיים. לכמה אומץ ותעוזה נדרָ שת כדי להגיע לארץ בעורמה, אחרי שיצאת כתיירת למצרים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, משאירה מאחורייך משפחה שלא ידעת שאת רובה כבר לא תראי יותר לעולם. לא הספקת ללמוד הרבה, אולם החיים לימדו אותך המון. יצאת עם חברותייך אל הרפתקה שלא ידעת מה יקרה בסופה. הגעת אל הארץ שהרבה חלמו להגיע אליה, מבלי שאף אחד יקבל את פנייך, ובלי לדעת את השפה. וכך חיפשת ומצאת עבודה, ואני זוכרת שסיפרת לי שנכנס קליינט למסעדה וביקש "כוס ריקה". כבר ידעת מה היא כוס אבל לא ידעת מה זה 'ריקה' וניסית לחשוב למה התכוון... איני יודעת איך הצלחת לגדל תאומים, את אבא שלי ז"ל ואת שפרה שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, בתקופה כל כך קשה ודלה. אינני

230 | לאור הזיכרונות פרק י"ב – מתגעגעים סבתא עליזה וסבא דב ז"ל

פרק י"ב | 233 עזרא )בעלה של תמי( סבתא עליזה השאירה עלי רושם עמוק כבר מהמפגש הראשון. כשאני כותב עליה אני מוצא לא מעט קווי דמיון בינה לבין דוד אריה, רק שעם עליזה הייתה לי הזכות להיפגש יום יום. הרי גרנו באותו בית. במבט לאחור, זו הייתה זכות גדולה בשבילי. עליזה הייתה שילוב של אישה טובת לב )המבט שלה הקרין טוב לב( עם חוכמת חיים נדירה. כל יום לפני שיצאתי לעבודה וגם כשחזרתי ממנה, עברתי דרכה לשאול מה נשמע ולפטפט מעט על דא ועל הא. עליזה מיעטה לדבר על העבר. כיבדתי את רצונה ולא שאלתי, אבל היא הייתה מעּורה בכל מה שקורה בהווה, ונהניתי מאוד לשוחח עימה ולשמוע את דעתה. ידעתי על העבר המורכב, קשיי הפרנסה והעבודה הקשה, והערכתי מאוד את ההתמדה והנשיאה שלה בעול. תמי ועזרא עם סבתא

232 | לאור הזיכרונות יודעת איך עמדת בשמועות שהגיעו מאירופה, ואחר כך בבשורות הרעות שהגיעו אחריהן. ומייד אחרי השמחה הגדולה על הקמת המדינה, החלה מלחמה לא פשוטה על החיים כאן. ואחיך אריה שהצלחת להביא הנה בזמן כל כך מאתגר, ובזכות כך ניצלו חייו. והמצפון שייסר אותך על כך שלא הצלחת לחסוך סכום כסף נכבד ולהביא עוד מישהו מהאחים והאחיות שלך, שבסוף נספו בשואה. ובתוך כל זה עברת דירות שוב ושוב, וחווית מצוקה כלכלית שחייבה אותך להצטמצם ולעבוד קשה. כל אלו לא רק שלא הפכו אותך לאישה מרירה וסגורת לב, להפך, הכישרון שלך ליצור קשר עמוק עם אנשים היה מפליא, והיכולת לעזור לכל מי שסביבך הפעימה וריגשה אותי. וגם הנאמנות לסבא כל חייו. גם ברגעיו האחרונים, טיפלת בו במסירות אין קץ. החיים לצידך התנהלו ברוגע. אינני יודעת איך עשית זאת, אולם השכלת ליצור מצב בו בסוף כולם יהיו מרוצים. ליכדת את המשפחה כולה שהגיעה לחגים, וגם סתם כך לביקורים. סבתא אהובה, נלחמת לגדל אותי למרות שלא היית אישה צעירה, ועבורי היה זה נס. זכיתי לחיות את חיי לצד אישיות מיוחדת במינה שהייתה לי לאם. וכעת אני כותבת ומתרגשת, עיניי דומעות ואני מתגעגעת יותר מתמיד לחיבוק שלך, חיבוק שהיה עוטף ומחמם לב. אני מתגעגעת אלייך יותר מאי פעם. יהי זכרך ברוך

פרק י"ב | 235 משפחתך, קרובייך, מכרייך ושכנייך. כשם שדאגת לכל אחד מבני משפחתך, לגדולים ולקטנים, כך תהיי מליצת יושר לבנייך, בתך, נכדייך ונכדותייך וכל בני המשפחה שכה אהבת והם אהבוך. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים. אלעזר קליימן עמוד מתוך ההספד של אלעזר קליימן

234 | לאור הזיכרונות אני זוכר את ארשת האושר על פניה לאחר שבישרתי לה )באתי לבקש את רשותה( על כוונתי להינשא לתמי, בבת עינה, והשיא היה בחתונה הצנועה בחצר בית הכנסת ברמת חן. היא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה על חתונת נכדתה. אין עוד אנשים כאלה! 88/11/15 ו' בכסלו תשכ"ט דברי הערכה לסבתא עליזה בהלווייתה אנו מלווים למנוחה אחרונה את עליזה. כך קראנו לה כולנו. במשך 45 שנה היינו שכנים, עוד בשכונת קסלמן בטרם קמה העיר גבעתיים, ולפני שהיה כביש ברחוב. הכרנו אותה במלוא עוזה. אבל אפילו בשנים האחרונות, כשנחלשה מעט, הייתה פעלתנית ודאגנית, והייתה עמוד התווך של הבית. בית יהודי, שהתנהל על פי כללי היהדות. שבת, כשרות וכו'. לצד בעלה ברל ז"ל, הייתה "צופייה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל". יחד עימו קיימה "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה". במשך שנים רבות לא קלה הייתה הפרנסה, אבל עליזה הטתה שכמה בעול זה. בחוכמתה ידעה להדריך את הילדים בקטנותם, איש לפי נטייתו. חוכמת החיים שלה סייעה בידה להוליך את ילדיה ונכדיה, בדרך הישר והטוב, עד היום. עליזה, עומדים כאן בנייך, בתך, נכדייך, אחיך ועוד אחרים. כולם יודעים להעריך את פועלך. כולם התייתמו ואת תחסרי מאוד לבני

פרק י"ב | 237 של כל מה שאפשר לומר על עליזה. עקרת הבית עליזה הייתה עקרת בית למופת, מסודרת, נקייה וחרוצה. היא לא בחלה בשום עבודה. עם עלות השחר, טרם שלחה את ילדיה לבית הספר, סייעה בידי בעלה בעבודתו. )לתפור את המעיים ולעזור גם בתלייתם(. זכורני כיצד מדי יום חמישי הייתה לשה את עיסת השמרים לקיכאלאך הידועים שלה. השכנה נועם הליכותיה ומידותיה הטובות עשו אותה לשכנה מעולה. עד יומה האחרון זכרתי לה חסד נעורים זה ונהגתי לבקרה מדי יום שישי לאחר הדלקת הנרות. הרעיה כבר ציינתי עד כמה סייעה בידי בעלה בעבודתו. מן הראוי לציין כיצד ידעה לכלכל מעשיה בתבונה – היא ידעה לוותר, להבליג, ולהסתדר עם הבעל, אפילו אם לעיתים היה קצת קשה. האם כשאר האימהות בתקופה זו, לא למדה עליזה באוניברסיטה ואף לא סיימה תיכון. עם זאת, גילתה הבנה רבה בחינוך ילדיה ולאחר מכן בחינוך נכדתה תמי. באופן אינטואיטיבי היא עשתה דברים שלא תמיד אם מודרנית שלמדה פסיכולוגיה הייתה עושה. בנוסף לכך הצטיירה כאם מסורה, אוהבת, סבלנית וסלחנית. מעולם לא גערה בילדיה ולא פעם התקנאתי בהם שזכו לכך.

236 | לאור הזיכרונות שפרה בשולי הדברים: לאחר ימי מלחמת השחרור הייתה באה סבתא של אלעזר לשבת עם אמא במטבח, להעביר קצת את הזמן ולנוח ממטלות הבית. התמונה שלהן יושבות כך בנחת עדיין חקוקה בזיכרוני. דברים לזכרה של עליזה פלוטניצקי ז"ל נאמרו ביום הלווייתה בשעה 00:12 ביום ההלוויה, ביקש ממני אלעזר קליימן לומר כמה מילים לזכרה של עליזה. מאחר ועליזה הייתה מאוד יקרה לי, שבתי כשעה לפני ההלוויה מהעבודה, ובאופן ספונטני העליתי כמה קווים לדמותה, כך שהדברים לא מנוסחים כל כך בדייקנות ובוודאי לא ממצים את הכול. עימכם הסליחה. שלוש הפרשות 'אחרי מות', 'קדושים' ו'אמור' נסמכו זו לזו. נוהגים לציין כי "אחרי מות, קדושים אמור" כלומר לאחר מותו של הנפטר, נוהגים לומר עליו דברי שבח והלל. מה שאֹומָ ר כאן היום על עליזה נובע מרגשות כנים ועמוקים, מתוך ליבי, ואני תקווה שדבריי יחדרו אף הם ללבבות הנוכחים. כשכנה קרובה מאוד, הכרתי את עליזה משחר ילדותי. היא נצטיירה בעיני כדמות מופת, שכן מגוון של תכונות חיוביות בלטו אצלה, ואלו באו לידי ביטוי בסיטואציות שונות. אני זוכרת אותה אֵ ם מעולה, עקרת בית מסורה, רעיה נאמנה ושכנה טובה. אתייחס לכל נקודה שהעליתי בקווים כלליים בלבד, ויהא זה רק אפס קצהו

פרק י"ב | 239 עמוד מתוך ההספד של שושנה קרים

238 | לאור הזיכרונות ביום שישי האחרון ישבתי לידה והיא סיפרה לי כמה מרגישה היא ברע לאחרונה, וכמה לא נעים לה ליפול למטרד על ילדיה. מן הראוי לציין, וידעו כל בני משפחתה, עד כמה העריכה את מסירותם של ילדיה, נכדתה, חתנה וכלתה. לא פעם העלתה על נס את בעלה של תמי )שנסתפח למשפחה לא מכבר( את דאגתו לה. היא ציינה כי לא היה יום שהלך לעבודה או חזר ממנה מבלי להיכנס לדרוש בשלומה. כמו כן ציינה מפעם לפעם את מידת 'כיבוד אם' שכלתה שרה מקיימת. אני אישית רוצה לציין כי אהבתי את עליזה אהבת נפש, ומצאתי אפשרות לשוחח עימה על נושאים שונים, וזאת למרות פער הגילים שביננו. בכל נושא ששוחחנו גילתה חוכמת חיים, הבנה רבה ותושייה. אפשר להוסיף ולדבר עוד ועוד אולם אסתפק בכך. עליזה, נוחי בשלום על משכבך והיי מליצת יושר לילדייך, נכדייך, חתנייך וכלתך ולכל שאר בני המשפחה, הקרובים והמכרים. שושנה קרים שושנה קרים

פרק י"ב | 241 ודרך זה גם לעשות פסק זמן משגרת החיים שלי, להיזכר ולחזור לחוויות היסטוריות מחיי. כנכד הגדול לסבתא עליזה ולסבא דב זכיתי להיות איתם הכי הרבה שנים, אבל אלו רק שנים ולא תכנים. החלטתי לחלק את חוויותיי לשלושה פרקים קצרים: א. סבא דב ב. סבתא עליזה ג. זיכרונות כלליים סבא דב סבא דב תמיד היה עבורי איש מבוגר, שקט, רציני, איש עבודה וכמו שנהוג לתאר כיום במבט רחוק לאחור – מהאנשים האפורים שהקימו את ארץ ישראל. זיכרונותיי מסבא דב מתרכזים בעיקר )לא רק...( באוכל. לסבא דב היו מאכלים שהוא אהב, שאני כילד מאוד לא 'התחברתי' אליהם. הבולטים שבהם היו: שום חי וטרי, פלפל שחור, דג מלוח ולחם שחור. סבא היה תמיד מנסה לכבד אותי ולתת לי לטעום, אך זה לא כל כך הצליח לו איתי. באוכל היו לסבא עוד הרגלים, ואחד מהם היה - המלפפונים החמוצים שהוא החמיץ לבד. המלפפונים ונוסחת התבלינים

240 | לאור הזיכרונות בשולי הדברים: שפרה שושנה ואמא היו שכנות קרובות מאוד. שושנה נהגה לבוא לברך את אמא בשבת שלום לאחר הדלקת נרות שבת. הן היו יושבות יחד עד שהגברים חזרו מבית הכנסת. כשמשפחת קלוז'ני עזבה את רחוב התע"ש ועברה לרחוב הל"ה הם בנו בית יפה, ולמעלה היו שתי דירות. באחת גרו שושנה בתם ובעלה אברהם ובשנייה – ההורים של שושנה. כשהאבא נפטר, שושנה טיפלה יפה באמא שלה, צירל, ודאגה לכל מחסורה. מדי פעם כששושנה ובעלה אברהם היו צריכים לצאת לאיזה מקום בערב ולא רצו להשאיר את הסבתא המבוגרת לבד בבית ביקשה שושנה מאמא לארח את צירל ואמא נענתה בשמחה. השתיים היו יושבות יחד ומשוחחות בנחת ותמונתן זו מתעוררת כעת לחיים... אפרים אביה של שושנה קרים היה פנחס )פיניה( קלוז'ני שהיה חזן אצל הרבי מקרלין עוד בחו"ל ואבא הכיר אותו מאז. היה לו קול אדיר. זיכרונותיי מסבתא עליזה וסבא דב בני גוז נפל בחלקי הכבוד והעונג לכתוב על סבתא וסבא שלי – עליזה ודב זיכרונם לברכה, הורי אמי – שפרה שתבדל לחיים ארוכים ובריאים,

פרק י"ב | 243 שיחה ובעיקר מקשיבה. לסבתא עליזה הייתה חוכמה שכיום אני מבין שזו חוכמת החיים. אז לא היה ד"ר גוגל, לא טכנולוגיה וכמעט לא היו מומחים, סבתא עליזה מילאה את מקומם של כל אלה. סבתא עליזה הייתה יודעת הכול על הכול ואהבה לדבר על הכול, ובעיקר על מה שאתה רצית לדבר עליו. לא כמו שהיום אנו מדברים על ולפעמים עם עצמינו... אהבתה הגדולה של סבתא עליזה היו הנכדים והנינים. הנינים, בתי הבכורה קרן ולאחר מכן בני אור, זכו להכירה. גרנו בשכונת 'נחלת יצחק' בתל אביב וזה היה קרוב מאוד לרחוב התע"ש בגבעתיים, מגורי סבתא וסבא. תמרה אשתי הייתה מבקרת את סבתא עליזה בתדירות גבוהה כחלק מהטיול בעגלה עם הילדים / נינים. סבתא עם קרן נינתה

242 | לאור הזיכרונות הסודית, הוכנסו לצנצנות זכוכית ועמדו על מעקה מרפסת המטבח. כשאלה היו מוכנים בלטו בהם החריפות וטעם השום כמובן. הדברים הבולטים שאני זוכר מעבודתו של סבא דב היו - בגדיו האפורים שלא הצטיינו בריחות לטעמי, והסכינים שהשתמש לעבודתו ושמרוב השחזות נשארה מכל אחת מהן בעיקר הידית. וכמובן את האבן המשחזת הגדולה שעמדה בחצר, עם אגן המים וצינור המים שהיה לידה. המשחזת הגדולה הזו, שהפעלתה הייתה כמובן ידנית עם מנוף גדול שמסובבים ביד, שימשה עבורי מזכרת מסבא גם הרבה שנים לאחר מותו. כשעברנו לגור ב'נווה ירק', חשבתי להעביר את המשחזת כקישוט לחצר הגדולה במושב, ואז גיליתי שמשחזת זו כבדה כל כך שוויתרתי על המחשבה הזו מהר מאוד. סבא דב, עבורי כנכד, היה תמיד איש חם ואוהב. מאחורי השקט הסתתר איש עבודה חרוץ, איש משפחה ובמיוחד בארוחות השישי הרשים אותי כל פעם מחדש. סבא דב בלט באושר שהיה על פניו, ובלבוש הדור וחגיגי במיוחד באירועים, בערבי שישי ובהליכה לבית הכנסת שתמיד רצה שאבוא איתו. לבושו החגיגי כלל חולצה לבנה, מכנסיים כהים, נעליים שחורות מצוחצחות ומגבעת על ראשו. סבתא עליזה כשאני נזכר בסבתא עליזה, היא מודל הסבתא בעיניי. סבתא עליזה תמיד שימשה 'המבוגר האחראי'. היא הייתה אשת

פרק י"ב | 245 אפרים הייתי שעות רבות בבית סבתא וסבא לצד הוריי. זוכר אני את הבית. גם היום מעל 35 שנים מאז שהייתי בו לאחרונה אני יכול לשרטט אותו. אני יכול לתאר את הכניסה לחצר מהרחוב עם 8-9 המדרגות, את שתי המדרגות בכניסה לבית, את המסדרון, דלת הרשת, דלת הבית, ההֹול, ואפילו את הטלפון הקווי בצבע לבן שהיה מונח בפינה... מול המטבח, קצת שמאלה, היה חדר שינה כשמשמאל לדלת הכניסה היה הארון, חלון ממול וחלון משמאל וגם דלת יציאה לחצר האחורית. לפני הכניסה לחדר, אם פנינו שמאלה היו השירותים, ובנפרד האמבטיה. בכניסה ההֹול. כל הילדים, הנכדים והנינים הכירו במיוחד את הארון בצבע לבן שהיה בהֹול. הארון היה ארון שקוע בקיר, למטה היו לו מגירות ושלוש דלתות ארוכות, ולמעלה עוד שלוש דלתות גבוהות. הארון הזה היה במשך עשרות שנים מחסן משחקי הנכדים והנינים. כל נכד ונין הכיר את הארון ואת המשחקים שלעולם לא נס ליחם. ומההֹול הייתה את דלת הכניסה לסלון, עם המזנון ושולחן האוכל הגדול וספת הישיבה וכמובן את היציאה הרחבה למרפסת החזית. מול מרפסת החזית היה עץ הגויאבות שנתן פרי וריח כמו שאף עץ גויאבה לא נתן. היה עוד עץ גויאבות בחזית החצר אך הוא לא היה כמו זה הגדול, המריח והמניב, שליד מרפסת הסלון.

244 | לאור הזיכרונות סבתא עליזה מיעטה להתרוצץ ולרוב קיבלה את הנינים בישיבה במרפסת הגדולה שלה הפונה לחזית הבית, ונהנית מצל עץ הגויאבות הגדול. בערוב ימיה, בעודה יושבת במרפסת, אהבתה הייתה להחזיק את הנינים על ידיה, לשחק איתם, לספר להם 'סיפורי סבתא' ואפילו לדקלם שירים וסיפורים לתינוקות. בשנותיה האחרונות זכורני תמונה שחוזרת אצלי עד היום: סבתא במרפסת לבושה בחלוק פרחוני, ותמיד שואלת אותי לשלומי ולשלום כל משפחתי. הראש היה כל כך צלול שהייתה זוכרת גם את כל תשובותיי מהביקורים הקודמים, ותמיד הייתה מוסיפה את המלצות הסבתא לכל סיטואציה. זיכרונות כלליים כשאני מתאר זיכרונות כלליים מסבתא וסבא, חשוב לזכור שבזיכרונות אלה אני מפליג 50–60 שנים ויותר לאחור. זו 'חתיכת' תקופה... אבל זו ההנאה וההנעה שלי להתנתק מההווה ולחזור בעצמי לפרק משמעותי בחיים שלי. אני לא זוכר, אבל חשוב לספר כי כשנולדתי גרו אמי שפרה ואבי יחיאל ז"ל בביתם של סבתא עליזה וסבא דב. לאחר הולדתי גרנו מספר שנים בבית הצמוד. גם שנים רבות אחר כך, כשהורי בנו את ביתם ברמת חן שברמת גן, הם עברו לגור לתקופת זמן של כשנה לבית סבא וסבתא. ואני, שהייתי כבר כבן 16 ,עברתי לגור בפרק זמן זה ברחוב המעיין בגבעתיים עם אפרים. גם בשנה זו הזכורה לי היטב, לצד החיים עם

פרק י"ב | 247 הורי גרו אז ברחוב 'חיבת ציון' ברמת גן, מרחק גדול מאוד מבית סבתא ברחוב התע"ש. סבתא עליזה הייתה בטוחה שאני שוב הולך לשחק, כמו הרבה פעמים בעבר, בחצר של קליימן בערמות החציר או במשאיות. לאחר זמן לא חזרתי, ואז נשלח אפרים לחפש ולהביא אותי בחזרה. כדי לקצר את הסיפור, אומר שאפרים פגש אותי לאחר כמה שעות בבית הורי ב'חיבת ציון'. איני זוכר איך נגמר הסיפור, אם הוא לקח אותי לסבא וסבתא או נשאר לחכות איתי להוריי, כך או כך הסיפור הסתיים בשלום לרווחת כולם. שכן חשוב נוסף ליד בית סבתא וסבא היה מוטל שהייתה לו את 'מחלבת גבעתיים'. מחלבה שאני זוכר שכילד, בכל פעם שהמחלבה עבדה, הייתי לוקח את הגבינה %5 העטופה בנייר, היישר מתוך המחלבה. עד היום הטעם המיוחד שמור בפי. כך עברו להם השנים, המשפחה גדלה והתרחבה, והיום אני כבר הסבא שבסיפורי זה מספר על הסבתא והסבא שלי מאז... ענף של עץ גויאבות

246 | לאור הזיכרונות וסביב הבית הייתה החצר הגדולה. במיוחד זוכר אני את המחסן הגדול לחומרי האינסטלציה שאבא שלי היה מאחסן בו, וכמובן את עצי הפרי בצד החצר ליד חלונות חדר השינה והסלון. הבית היה פשוט אך מאוד חם ונוח. תמיד אהבתי להיות שם. לא יודע להגיד היום אם זה בגלל הבית, אבל אני בטוח שיותר אהבתי את החום האנושי. כן, תמיד אהבתי לבוא. אבל היו פעמים שאני זוכר, בהם לא רציתי להישאר וברחתי לשכן שני בתים ליד – משפחת קליימן. בבית קליימן היו משאיות והיה מחסן / ממגורה לקש. הייתי מטפס על המשאיות שבחצר ומשחק בערמות החציר המאוכסנות שם. יום אחד כשהייתי לערך בן 5-6 שנים, התרגזתי שהורי השאירו אותי ל'בייבי סיטר' אצל סבתא, ואמרתי לסבתא ש"אני הולך הביתה שלי". אפרים ומיכל בחצר של סבא וסבתא

פרק י"ב | 249 סבתא אישה עם חוכמה. כשהייתה מאושפזת בבית חולים איכילוב אחרי ניתוח קטרקט ביקרתי אותה לבד. גרתי קרוב ברחוב 'ארבע ארצות'. דיברה איתי בפתיחות ובחוכמה על החיים ועל חיים בזוגיות. עד היום יש לי את הסכינים שקיבלתי במתנה מסבא לחתונה. ואת השמיכות והכריות מפוך שקיבלתי לחתונה. בסוכה הקטנה )פעם חשבתי שזו סוכה ענקית( של סבא וסבתא היה מקום לכולם. תמיד כל כך שמחו שבאנו לבקר. וסבתא הייתה מבקשת בעדינות שנבוא יותר. היום אני מבינה כמה חשובים היו להם הביקורים. בני ומיכל בחצר

248 | לאור הזיכרונות מיכל בקולה )גוז-פלוטניצקי( אני זוכרת מלפפונים במלח, שסבא החמיץ בעצמו. בוטנים )עם הקליפה(. רוגאלאך מהמאפיה בכצנלסון. גפילטע פיש של סבתא: מצוינים. שינה בלילה בארגז המצעים )עשוי מפח(. כל מכונית שעברה ברחוב הקרינה פסי אור מפחידים מחרכים של התריס. סבא יושב בשולחן הסלון וקורא בסידור או בחומש. סבתא יושבת במרפסת, שמחה שהגענו. סבא איש שקט עם עיניים טובות ולב טוב. סבא עם מיכל על המרפסת בהתע"ש