נספח | 9 ולהבות אש מתלקחות ועולות. הבונקר בוער על מגיניו. היריות פוסקות. הגרמנים קוראים למכבי האש ומציפים את הבונקר במים. האש כבתה, על הקרקע המפוייחת מוטלות גופות..." הבניין בו היה הבונקר ששימש את פרוקמה וחבריה
8 | לאור הזיכרונות עורם... ויום אחד אמרה אלינו: האנשים אינם אנשים והחיים אינם חיים – לא כדאי לחיות – ההגנה היא המוצא היחיד הגואל! ואחר כך התחילה עבודה קדחתנית לקראת הקרב! הבשורה המשמחת ביותר בימים ההם: על מות גבורה של יהודים. פרומקה מעודדת את החברים לקראת הקרב, באורח פלא היא משיגה כספים לקניית נשק וציוד לצורכי הגנה. מספר החברים בקיבוצנו מצטמצם: חלק נתפש ונשלח לאושבינצים, חלק נפל בשערוריית בגידה, בדרכו אל הפרטיזנים. הגורל נחרץ. פרומקה יודעת שבאו לנו הימים האחרונים, והיא חוזרת וקוראת לחברים להילחם עד הסוף. והיום המר בא. היה יום קיץ בהיר של יולי 1943 .אנשי הגסטאפו הקיפו במפתיע את גטו בנדין. ההשמדה והגירוש החלו! פרומקה ושישה חברים שהיו עימה באחד מחדרי הקיבוץ, תפשו את נשקם ורצו לבונקר. ההתקפה הפתאומית של הגסטאפו סיכלה את תוכנית ההגנה: לא הספיקו לבוא במגע עם שאר החברים, אולם רוח המגינים לא נפלה עליהם. שבעה חברים המה בבונקר ולהם אקדחים ותחמושת – עד צאת נשמתם ילחמו על חירותם! פתאום נשמע קול צעדים. ברוך גאפטק שהופקד על המשמר, ניתר ממקומו ואחריו — פרומקה. גרמנים מתקרבים! כבר שומעים קול דיבורם. הם גילו את מקום המחבוא! יש לפתוח באש! ברוך יורה ואחריו יורה גם פרומקה. שני אנשי הס.ס. מתבוססים בדמם. האחד נהרג מייד, השני - נפצע קשה והרים קול זעקה. כנופיית גסטאפו עטה על הבונקר. אך החברים החליטו לא להיכנע. מטר יריות ניתך מכל צד. הגרמנים זורקים פצצות תבערה אל המרתף