ספר משפחת פלוטניצקי

פרק י"ב | 251 והערכה הדדית. שאת אווירת בית הכנסת והחגים אני זוכרת ואוהבת בזכותם מתקופת הילדות. שהיום כסבתא צעירה אני יודעת קצת יותר להעריך ולהבין כמה אהבה הייתה אלינו בליבם. אף פעם לא כעסו עלינו. וגם לא שמעתי מהם מילה רעה על אחרים. אני מאחלת לעצמי להיות סבתא טובה כמו שהם היו בשבילי. פרחי אמריליס אדומים

250 | לאור הזיכרונות חבל שלא באתי יותר. אבל תמיד אהבתי את סבא וסבתא מאוד. בסוכות הלכתי עם סבא לבית הכנסת עם דגל ותפוח אדום מצופה תקוע בו. אני זוכרת שסבתא הייתה מספרת לי סיפורים בקול נעים ובחיוך. על חנה'לה ושמלת השבת, על סבתא והדייסה. בחצר היו עצי פרי, היה גם עץ גויאבה שלא אהבתי את הריח שלו. לאורך המרפסת באדמה היו שתולים פרחי אמריליס אדומים. והיה עץ אזדרכת גדול בחצר. וקקטוס / סוקולנט אגבה גדול. היה מחסן גרוטאות גדול בחצר. אהבתי לראות מה יש בו. פעם אפילו 'תיקנתי' רדיו ישן... אני זוכרת כמה נהניתי לתקן וקיבלתי מחמאות על התיקון. הייתה בחצר אבן משחזת שהסתובבה, ולה ידית גדולה. אהבתי לראות את סבא משחיז איתה סכינים. אני זוכרת שהראו לי קצת תמונות שלהם מצעירותם, וסיפרו לי על העלייה לארץ ועל העבודה כשהגיעו. לא זוכרת ששמעתי מהם במפורש על המשפחה שנספתה בשואה. הייתי אומרת להם שיש לי זיכרונות נעימים מהם, מלאי אהבה

פרק י"ב | 253 אַ לְ טֶ ע זָ אכֶ ן שעובר ברחוב – קונה ומוכר מכונות כביסה, מקררים, מיטות ושולחנות ומכריז בקול מסתלסל: אלטע זאכן, אלטע זאכן. סבא דב חוזר מבית המטבחיים. אני זוכר כמה שמחו סבא וסבתא כשבאנו לבקר אותם, זה היה בשבילי אך טבעי להיות בביתם ולחפש בחצר האחורית כל מיני חפצים נטושים שהיו מפוזרים שם. וכשמצאתי שם איזה דבר מעניין, או גרוטאה משונה, בתור ילד הראיתי לסבתא, והיא הייתה אומרת לי: "טוב שמצאת את זה, זה באמת יפה שהבאת לי." ואני, עם השנים, גיליתי שהיא חכמה ויודעת להגיב כל כך נכון לכל דבר. כשהתגייסתי לצה"ל, הייתי מגיע אליהם וזה עבורם היה ביקור אחר ומיוחד. סבא היה נרגש וגם סבתא. עם הזמן באתי לא אחת אליהם במדי דקרון של חיל האוויר, מגוהצים ונקיים, עם כובע הקצינים על הראש ודרגות הקצונה על הכתף. ראיתי על פניהם ניצוץ של אושר וגאווה מהנכד שלהם. וגם על שזכו לראות את צה"ל, ולחיות במדינת ישראל חזקה ובטוחה. הם זכו לעבור מגולה לתקומה וידעו להעריך תמיד ולברך על כך. אשריהם שזכו!! נ.ב. בימים אלה בתי יהלי, הנינה של סבתא עליזה וסבא דב סיימה קורס קצינים. וכך נמשכת שרשרת הדורות. יהלי וגונן

252 | לאור הזיכרונות גונן גוז בחצר 'רפת' – עם תעלה באמצע. אבן משחזת גדולה מאוד: עם ידית לסיבוב ואגן מים בתחתית להרטבת האבן לטובת השחזה רטובה. סוכה - בחג סוכות המשפחה המורחבת הגיעה לארוחות ערב בסוכה שנבנתה כל שנה צמוד לבית לכיוון הרפת. קישוטים ושולחן ארוך עם ספסלים בשני צידיו. עץ גויאבות מול המרפסת בסלון. חדר עבודה ובתוכו מכונת תפירה זינגר, כמובן. סכיני קצבים עטופים בבד. קציצות של סבתא עליזה ביום שישי, ומטחנת בשר. גינת רוזנשטיין. מחלבת גבעתיים מול הבית. חלבן שהשאיר בקבוקים ליד הדלת ולקח בקבוקים ריקים. אבן משחזת

פרק י"ב | 255 תמי דוד אריה, כך קראתי לו אפילו שהוא היה למעשה דוד של אבא שלי, יהודה. אבל נתנו לו הרבה כבוד במשפחה מכיוון שהוא באמת היה איש אשכולות ואדם בעל מידות. מעבר לחוכמה היו בו גם טּוב לב ונאמנות. הוא היה בקי בתורה, כשחלק מזה נבע מעיסוקו כמלמד פרשיות לבר מצווה. הייתה בו רוח של יצירתיות וכישרונו זה בא לידי ביטוי בעבודות המסגרות שיצר. כשבאנו לאריה ולבתיה לביקור זאת הייתה ממש חגיגה. תמיד התקבלנו באירוח חם ומלבב. אהבתי מאוד את הגינה שאריה טיפח כל כך, בטוב טעם. לא פעם הראה לי כיצד ואיך הוא שומר עליה ומפנק אותה. היה לו אוסף של פקעות שנשמרו משנה לשנה, ואריה דאג בעונה הנכונה לשתול אותם מחדש באדמה מדושנת. את חלקת הדשא הקטנה בקדמת הבית היה גוזם, ומשאיר את הגזם שיהווה קומפוסט לדשא. כך נוצרה מדשאה יפהפייה, מוגבהת מעט מהאדמה. בחצר האחורית היה לאריה מעין צריף ששימש מחסן ובית מלאכה ליצירת המסגרות והברזל. חלק מיצירותיו ניתנו כמתנה לסבתי. מיצירה אחת קשה להתעלם. הפסל שלו ושל בתיה ממש בסמוך לבית המלאכה בחצר האחורית. במבט ראשון לא ממש מבינים

254 | לאור הזיכרונות דוד אריה ע"ה

פרק י"ב | 257 עזרא )בעלה של תמי( דוד אריה, כך קראנו לו כל הזמן. ולבתיה קראנו דודה בתיה. אריה היה איש מרשים עם בלורית לבנה, כפות ידיים גדולות וחזקות וארשת פנים שכולה טּוב לב, עם טון דיבור רך-רועם-אדיב. מאוד אהבנו לבקר אצל אריה ובתיה ברמת החייל, להקשיב לעברית המשובחת והתקנית של אריה, וכל פעם להתפעל מחדש ממבחר עבודות, יותר נכון יצירות, הברזל שעיצב ויצר במו ידיו. הגינה המטופחת הוסיפה גם הוסיפה לחוויית הביקור. אולם מעל הכול הרשימה אותי הזוגיות של בתיה ואריה. אין דברים כאלה. הביקורים אצל אריה ובתיה והפגישות עימם, השאירו אצלי רושם בל יימחה. דוד אריה, איש הספר, בחגיגת שבע ברכות בחתונה של תמי ועזרא

256 | לאור הזיכרונות את המשמעות שלו, אבל מי שמתעמק יכול להבחין ביצירה הגאונית של אריה חובק את בתיה ושומר עליה. גם לנו היו מספר פריטים שאריה יצר ונתן לסבתא במתנה כמו למשל - שולחן ברזל מעוצב ועליו מדף זכוכית, מחזיק מפיות בצורה של מטרייה הפוכה ועוד... לסבתא ולאריה היה קשר מיוחד, הרי הם השריד היחיד שנשאר ממשפחת אמם. כל מוצ"ש סבתא הקפידה להרים טלפון לאריה כדי לאחל לו שבוע טוב ולשאול לשלומו. ובחגים אריה ומשפחתו הוזמנו אלינו. יש בי געגוע לימים המאושרים ולחוויות שחווינו יחד. יהי זכרו ברוך. מטריית המפיות הפסל של דוד אריה ודודה בתיה

פרק י"ב | 259 תמי אבא יקר, אבא שלי היה אדם מיוחד, ולא כל אחד השכיל להבין זאת. אפילו אני, בילדותי, קיבלתי דברים כמובן מאליו ורק כשבגרתי דברים הסתדרו לי והפכו למובנים יותר. הסיבה לכך שאבא שלי היה אדם מיוחד היא בעצם הצניעות שלו, והוא גם ניחן בטּוב לב אין סופי, ויעידו על כך כל אלה שהכירו אותו בגבעתיים. קשה מאוד להכיר מישהו לעומק עד שלא נחשפים למעשים שהוא עושה, עד שלא באמת מנהלים איתו שיחה עמוקה. אבא נתן את כל כולו כדי לעזור לאחרים מבלי לקבל תמורה, והכול בשקט. כל כך בשקט שהוא הצליח להסתיר את הלב הנקי שלו מאחורי חזות קשוחה. רק כשנפטר התגלו דברים נוספים שסיפרו עליו, דברים שמחזקים את מה שסיפרתי. אני מוקירה את העובדה שהוא בחר לגדל אותי בתנאים הלא פשוטים שהיו, ומרגישה כלפיו אהבה עצומה. אבא נהג לחזור על משפטים קבועים שתמיד הצחיקו אותנו למשל: "אהההה בם, בם, בם..." כשלא רצה להמשיך לדבר על נושא מסוים. "גורנישט מיט גורנישט" - ביטוי ביידיש שמשמעו כלום, שום דבר, שאבא אמר כשמבחינתו הנושא לא היה שווה שיחה. הוא אהב קרקסים ולפעמים בהיותי ילדה, לקח אותי למופע קרקס. בכל פעם שיצאתי לבלות איתו היה מפנק אותי בשוקולד וממתקים. הוא מאוד דאג לשלומי, וחשש במיוחד מכך שאלמד לרכב על אופניים. הוא תמיד לקח ללב כל מיני מקרים שקשורים בבטיחות על הכביש, ודאג לשלומם של השליחים על האופנועים שמסכנים את עצמם כל יום. לאבא היה אכפת מהרבה דברים שפוגעים

258 | לאור הזיכרונות יהודה ז"ל

פרק י"ב | 261 לבד. הילדים שנולדו לנו שימחו אותו. הוא היה מאושר עם נכדיו עד השמיים. וכך יום רדף יום והשגרה נמשכה. אבא נהג לבלות הרבה בגבעתיים. הוא אהב להסתובב בה ולגלות דברים חדשים, להכיר אנשים חדשים ולדבר איתם. אם זה ברחוב או במכולת, בבית הכנסת או אצל הירקן או בחנות החשמל שם עבד מדי פעם כסבל. וטוב שכך מכיוון שזה הפיג מעט את הבדידות שלו. אז מה אוסיף ומה אומר, שזכיתי לאבא שכזה, שאף פעם לא רצה להיות לי למטרד גם לא בימיו האחרונים. צר לי שלא הספקתי להגיד לו פנים מול פנים עד כמה אני אוהבת אותו ומתגעגעת אליו. יהי זכרו ברוך. יהודה על מדרגות ביתם של סבא וסבתא

260 | לאור הזיכרונות בסביבה ובמיוחד בסביבה שגדל בה. כאב לו ההרס של גבעתיים ושל המבנים הנוסטלגיים, כאשר הבנייה התרחבה ונהרסו אולפני 'גבע' ו'המכתש', וגם כשדיברו על בנייה בגבעת קוזלובסקי, המקום הכי גבוה בגבעתיים דאז, שהשקיף על כל העיר עד תל אביב והים. החיים המשותפים שלנו יחד עם סבא, סבתא ואבא היו מלאי חיים ועניין. המשפחה באה לבקר וחברות של סבתא הגיעו לדבר איתה, החגים נחוגו יחד עם כל המשפחה המורחבת ולכן אף פעם לא הרגשנו לבד. כך עד שסבא נפטר. זה לא קרה בפתאומיות אבל סבא לא היה בריא ואבא לקח את פטירתו מאוד קשה. זכורני איך יצא לרחוב ומירר בבכי שהוא כבר יתום. וכשסבתא נפטרה שנה וחצי לאחר מכן האבל היה קשה מנשוא. אני כבר הייתי נשואה ועדיין ללא ילדים, ואבא הרגיש בדידות עצומה. הוא מיעט לשתף אותי ברגשות שלו אבל אני בטוחה בכך. עזבנו את בית ילדותי בגבעתיים בערך שלוש שנים אחרי פטירתה של סבתא. את שני ילדיי, נועם וכרמל, ילדתי וגידלתי בבית הילדות שלי, הבית של סבא וסבתא ז"ל, עד שנועם הגיע לגיל שנתיים וחצי בערך. אז עברנו כל אחד לביתו הבא. אני – לבית שעזרא רכש ברמת גן, ואבא לבית ברחוב גבע בגבעתיים. היה קשה לעזוב את המקום שחיינו בו בטוב, והיה עוד יותר קשה לראות איך הורסים את הבית שלנו ברחוב התע"ש 11 .זה הרגיש כמו פרידה מהילדות ומהנוסטלגיה ועורר עצב וגעגוע. ומאז אבא חי לבד. אומנם משפחתי ואני היינו קרובים אליו ופעם בשבוע וגם בחגים ואירועים משפחתיים היינו נפגשים, וגם שפרה ואפרים שמרו איתו על קשר עד כמה שניתן, אולם מרבית הזמן היה

פרק י"ב | 263 יהודה ומאור יהודה ואפרים בבר המצווה של כרמל, בנם של תמי ועזרא יהודה, תמי ונועם

262 | לאור הזיכרונות שלושת האחים - יהודה, אפרים ושפרה סבתא ויהודה יושבים מימין: שפרה, סבתא עליזה, סבא דב דודה בתיה, אבי הגדול, יחיאל עומדים מימין: דוד אריה, יהודה, אפרים,

פרק י"ב | 265 ולאחר מכן חלקת איתנו מניסיון חייך, עם הערות על מה שראינו בחדשות. לעיתים נגלים פרטים חדשים על אדם קרוב שמכירים רק אחרי מותו. כך גם במקרה הזה. סבא, ידעתי שבחייך היית אדם בעל הליכות טובות, אך רק אחרי מותך שמעתי על המעורבות שלך בקהילה בגבעתיים, ועל שנות אבהותך בהן עבדת קשה בבניין. המשפחה הייתה חלק משמעותי בחייך ופעלת בשקט ובהתמדה בשבילה. סבא, אומנם פטירתך מהעולם הייתה בגיל צעיר, אך דע שבשנים שהכרנו, השפעת על חיינו ועל אישיותנו כבוגרים. אני שואב השראה מדמותך, ומציב לעצמי כמטרה בחיים לאמץ דפוסים מהאופי שלך – יושרה, דרך ארץ ופשטות, כמפתח להיות אדם טוב יותר. נוח על משכבך בשלום נועם )בנם של תמי ועזרא( סבא יהודה ז”ל היה חלק מרכזי בילדותי. אני זוכר עד כמה שהוא אהב את המסורת ואת אווירת החגים כשכולנו ביחד. כמה שהוא אהב אותנו! אמא סיפרה לי שסבא היה אדם חזק שעבד עבודת כפיים קשה, ואף פעם לא שמענו ממנו שקשה לו. זכורה לי הצניעות שלו, הוא תמיד הסתפק במועט והיה מאושר. אני מאוד שמח שהוא גידל את אמא בכזאת מסירות ואהבה ושזכיתי להכיר אותו.

264 | לאור הזיכרונות עזרא )בעלה של תמי( סבא יהודה היה בשבילי שילוב של תום, יושרה וטּוב לב שקשה למצוא בעולמנו המורכב, שמגלם את ההפך הגמור לתכונות אלה. יהודה היה צנוע מאוד, דיבר מעט ומעולם לא ביקש דבר לעצמו. הילדים אהבו אותו מאוד, והוא – אותם. הם תמיד חיכו בקוצר רוח ליום הביקור השבועי שלו, עליו הקפיד. ואם התמהמה שאלו "מתי יגיע?" ומה רבה הייתה השמחה כשדמותו התקרבה. ביקוריו אצלנו היו חשובים לו וחשובים לנו. מאור )בנם של תמי ועזרא( סבא היקר, אני יושב עכשיו מול המחשב ומנסה להיזכר בך. שנים רבות חלפו מאז נפחת את נשמתך ואני מקווה שאתה במקום טוב עכשיו. דברים רבים קרו מאז. השתחררתי מהצבא והתחלתי ללמוד, כרמל חזר בתשובה ונועם מהנדס. אבל עדיין "שני גלגלים תמיד צרות" והכול "china in made "סבא. בהתבוננות כנה על המציאות, לא נותרו עוד אנשים רבים כמוך. אנשים פשוטים, בעלי עמוד שדרה שאגו לא מכוון אותם בחיים. האווירה נעשתה הרבה יותר צינית ומוקצנת, וחסרים קצת הערכים של פעם שהיו נר לרגליך. אני זוכר שהגעת אלינו פעם בשבוע, בבגדים צנועים, יושב על הכיסא בכניסה למטבח ואוכל ארוחה שאמא הכינה. לא ביקשת הרבה. ביצה קשה, פרוסה עם גבינה, כוס תה עם מים פושרים. אהבת לצפות איתנו בחדשות,

פרק י"ב | 267 אפרים העלאת הזיכרונות על בית הורי והמשפחה המורחבת גרמה לי להרהר בגעגוע בבן דודי שקראנו לו תמיד 'אבי הגדול'. היינו מאוד קרובים בילדותינו, מכיוון שדוד אריה ודודה בתיה עברו לגור אצלנו, ואבי ואני ישנו באותה מיטה, כמדומני עד שהייתי כבן ארבע. היו לנו חוויות משותפות כמו - מרדף אחרי התרנגולות הבודדות שהיו לנו ונהגו לברוח מהלול, והשמחה הגדולה כשקיבלנו חבילות בגדים מאמריקה. אהבנו במיוחד את השמלות השזורות חרוזים קטנים, שמלות שנשות ארץ ישראל לא נהגו ללבוש, ולכן הן הפכו לתלבושות מצחיקות במשחקינו ולתחפושת לפורים. כאשר דוד אריה ומשפחתו עברו ליפו אהבתי לבקר אותם. היינו מטיילים בעיר ונהגנו לצפות במשחקי כדורגל שהיו בבלומפילד. היינו עולים על גג הבניין בו גרו ביפו, ורואים ממנו את המשחקים. כמו שאני התארחתי ביפו, כך 'אבי הגדול' הגיע לגבעתיים, וביחד עשינו הרבה משחקי קונדס. כשגדל ולמד ב'אורט גבעתיים' במגמת בניין, הערצתי את הידע שלו, לא פחות משהערצתי את הסבריו של יחיאל בענייני אינסטלציה. הביקורים ההדדיים נמשכו ביתר שאת כשעברו לרמת החי"ל. הוא התגייס להנדסה קרבית כי היה לו ידע בבניין. למרות שהצליח יפה ועבר לאימון מתקדם, נלחם דוד אריה אביו להעבירו למקום קל יותר פיזית, והוא עבר לחיל האוויר והיה חלק מקבוצה שבנתה מסלולי מטוסים. לאחר השחרור השתלם בהשכלתו בבניין ועבד בפיקוח באחת מערי השרון. הוא תפס קבלנים שרימו בעובי האספלט וכן דרש מַ כְ בשים כבדים יותר לפי התקן, אבל הקבלנים סירבו. היה

266 | לאור הזיכרונות אבי הגדול ע"ה

פרק י"ב | 269 אבי וחבריו בהנדסה קרבית במצעד בירושלים לרגל יום העצמאות

268 | לאור הזיכרונות להם קשר עם העיריה והם דאגו שיפוטר, ואז התחיל ללמוד איתי בבר אילן. אני למדתי כלכלה ומתמטיקה והוא – פיזיקה ומתמטיקה. לקראת המבחנים של שנה א נאלץ להפסיק את לימודיו לתקופה, עקב קשיים בריאותיים. לאחר שהתאושש, הצליח להיבחן בקורס 'אינפי', שהוא הקורס העיקרי במתמטיקה, ולקבל ציון א+. אבי בחר לעבור ללמוד הנדסאות ועבד במע"צ עד לפטירתו. אבי היה צעיר כשנפרד מהעולם והשבר היה של כולנו, ובפרט של משפחתו הקרובה. במבט לאחור אני נזכר איך התאמץ לעבוד למרות הנפילות הבריאותיות שחווה שוב ושוב, ואיך לא ויתר לעצמו. הוא התמסר לעבודתו והיושר היה נר לרגליו. אבי בטירונות הכיתוב מאחורי התמונה שאבי שלח מהטירונות

פרק י"ג | 271 רונית בנערותי סיפר לי אבי במספר משפטים על חנצ'ה ופרומקה. , בנות הדוד של סבא דב. ידעתי שהן גיבורות אך לא הרבה מעבר לכך. זכור לי היטב משפט שאבי הוסיף: "גבורתן אינה נופלת מגבורתה של חנה סנש!" )את סיפורה הכרתי וידעתי היטב(. כשבגרתי, התעניינתי והעמקתי בסיפורי הגבורה שלהן ובאישיותן האצילה ומעוררת ההשראה. בביקוריי בפולין הגעתי פעמיים לאבן לזכרה של פרומקה במסלול הגבורה בוורשה. בפעם הראשונה, כשהייתי עם אחותי אורה במסע שורשים על אדמת פולין, ובפעם השנייה הגעתי אל האבן במסע מאורגן עם האולפנה בה עובד שמוליק בעלי. שמוליק היה בתפקיד ראש המשלחת. מספר דקות לאחר שהגענו אל האבן, הגיעה קבוצה של מבוגרים רבים מהארץ. המדריכה התרגשה מאוד מכך שאני ממשפחת פלוטניצקי וקשורה משפחתית לפרומקה. לבקשתה, שיתפתי בהתרגשות את הנוכחים במידע שברשותי. רונית ליד האבן לזכרה של פרומקה בוורשה לפרומקה ולחנצ'ה אין קבר

270 | לאור הזיכרונות פרק י"ג רוח של גבורה1 פרומקה חנצ'ה 1 כל התמונות ההיסטוריות בפרק זה מתוך ארכיון קיבוץ לוחמי הגיטאות

פרק י"ג | 273 אני חוזרת אחורה בזמן לחג הסוכות ב-1920 ,כשכנופיית הפורעים של בולאק באלאחוביץ ערכה פוגרום בפלוטניצה, וסבי ומשפחתו התחבאו ביער. אחד מדודיו שהיה חסיד וסוחר ירא שמיים, החליט לברוח עם משפחתו לפינסק הסמוכה. הם יצאו מהבית במהירות, כשאבי המשפחה נושא את חנצ'ה בתו הפעוטה בת השנתיים בידיו כל הדרך, מרחק עשרות ק"מ. ההתאקלמות לא הייתה קלה ובבית שרר מחסור בשנים הראשונות. אליהו, בנו, מספר בהקדמה לספר 'חנצ'ה ופרומקה' )מכתבים ודברי זיכרון( על אחיותיו: "שלוש אחיות היו לי, וכל אחת שונה באופיה מרעותה. הבכירה – זלטקה, בעלת כישרונות מצוינים שעוד הספיקה, בימי הרווחה בבית, ללמוד בגימנסיה פרטית. היא הייתה מן התלמידות הטובות ביותר, כולה דומה לאבא: שכל חריף, רגש כבוש. כשבגרה נטתה למפלגה הקומוניסטית. פרומקה, האחות השנייה, לא למדה כלל בבית ספר מחמת המצוקה בבית. את תורתה קיבלה מפי האחות הבכירה. היא הייתה שונה: צנועה, שקטה ונושאת בעול הבית, מסורה ללא גבול. דומה לאימא. הקטנה, חנצ'ה, הייתה שונה תכלית שינוי משתי אחיותיה הגדולות והייתה עליזה, חיננית ומלאת חדוות חיים. היא הסעירה את הבית במצהלותיה. בראש חבורה גדולה ועליזה של ילדים הייתה מקפצת על גגות ומטפסת על עצים, וצחוק ושיר אין פוסקים מפיה. חנצ'ה, שאף היא לא כריכת הספר על חנצ'ה ופרומקה

272 | לאור הזיכרונות אותו ניתן לפקוד, והרגשתי שזוהי אבן המצבה שלה ּבַ ּמָ קום בו פעלה כה רבות להצלה ולהתנגדות למען עַ מנו. במסע השורשים עם אורה הגענו גם לבנדין, המקום בו פרומקה פעלה רבות, ובו מסרה את נפשה ונרצחה. היינו שם בתחילת החורף, כשהיום מחשיך בשעה מוקדמת, כך שכשהגענו לבנדין היה קר מאוד וחשוך. הנהג הפולני נעזר בבחורה מקומית וליווה אותנו עד לחצר הבניין בו היה ממוקם בונקר אשר כונה 'המכבסה'. הבניין אשר היה ממוקם באזור הגטו היהודי אינו מאוכלס, וכן כל יתר הבתים באזור. הבתים נראים במצבם המקורי, ישנים מאוד, ולא הייתה כמעט תאורה באזור. עמדנו יחד, אורה ואני, רעדנו מקור ומהתרגשות, ואמרנו פרקי תהילים במקום בו נרצחה פרומקה. בעיניי עמדו דמעות, ובראשי ובליבי התרוצצו מילות הקדיש. חברי תנועת דרור עומדים ליד לוח הזיכרון לחבריהם שנספו בבונקר המכבסה, 1947

פרק י"ג | 275 איש לא שיער אז שפולין תיכבש בסערה בידי הנאצים, שחנצ'ה תשהה בצד שנותר בידי הגרמנים הכובשים בעוד שמשפחתה – בצד שנכבש בידי הרוסים. היא נכחה בהפצצת לודז', ולאחותה פרומקה הגיעו ידיעות כוזבות על מותה בהפצצות. פרומקה החליטה לצאת לכיוון ורשה, לסייע לחברי התנועה ולבדוק אפשרות יציאה לארץ ישראל. היא נמנתה עם ראשי התנועה וההתארגנות המחתרתית היהודית נגד הנאצים ברחבי פולין, ארגון 'הלוחם היהודי' והייתה ממקימיו. תנועות הנוער החלוציות גילו התנגדות לגזירת הניתוק שהפרידה בין הגטאות ואסרה להחזיק מכשירי רדיו ועיתונים. הם הקימו רשת קַ ּשָ רים וקשריות שתפקידם היה - להעביר ידיעות בין הגטאות השונים וכן להעביר ידיעות על הנעשה בשטחי הכיבוש הגרמני. רוב השליחים הנודדים האלה היו בחורות. גם בגלל הסבירות היותר נמוכה שיעצרו בחורות, בעיקר אלה שחזותן 'ארית', וגם בגלל ברית המילה המסגירה את יהדותו של שליח שייעצר וייערך חיפוש על גופו. פרומקה הציעה את עצמה לתפקיד קשרית, למרות המראה היהודי שלה. היא הסתובבה ברחבי פולין הכבושה מצוידת בתעודות פרומקה בוורשה עם בתה של אחת מחברותיה

274 | לאור הזיכרונות למדה בילדותה בבית הספר, למדה מפי זלטקה. בפינסק נולד בן הזקונים הרשל. הריהוט בבית היה דל, ולדבריו של אליהו הקישוט היחיד היה ש"ס וילנה. ושכשאביו ישב שקוע בלימוד ומנותק מדאגות היומיום, קרן עור פניו. שנים חלפו. זלטקה נותרה קומוניסטית, אליהו הפך לציוני וחָ בַ ר לתנועת פרייהייט2 ,תנועה ציונית סוציאליסטית, ועם הזמן החליט לעלות לפלשתינה. אחותו פרומקה נכנסה אף היא לתנועה בעקבותיו, וזמן קצר לפני שעזב את ביתו ואת מולדתו, הכניס את חנצ'ה אחותו הקטנה לתנועה. השתיים עשו חיל בפועלן הברוך בתנועה, אולם חלומן היה להגיע לארץ ישראל. חנצ'ה נכנסה להכשרה בזכות הכסף ששלח לה אחיה אליהו מישראל, ונותרה עדיין בפולין כי הרגישה שהיא עדיין נחוצה במקום. 2' דרור' באידיש חנצ'ה בקיבוץ ההכשרה של תנועת החלוץ בברנוביץ פרומקה בתנועת החלוץ בביאליסטוק

פרק י"ג | 277 פרומקה בגטו בנדין קטע מתוך מכתב של פרומקה לידיד בארץ ישראל

276 | לאור הזיכרונות מזויפות, ויצרה קשר עם המחתרת הפולנית. חבריה כינו אותה באותם ימים 'הדרשנית הנודדת'. בכל מקום שהגיעה אליו הקימה תאי מחתרת, ולא סייעה רק בהעברת ידיעות אלא אף הבריחה נשק, פרסומים מחתרתיים וכסף. את הכול עשתה בקלילות ובטבעיות, למרות שאילו הייתה נתפסת הייתה משלמת על כך בחייה. גם חנצ'ה הבינה לאן הרוח נושבת בתחילת הכיבוש הגרמני. מייד אחרי הפצצת לודז', חצתה את הגבול כדי לספר לחבריה לתנועה ולמשפחתה מה קורה בצד הגרמני. היא חזרה לצד הכבוש בידי הגרמנים וסייעה להקים את ארגון 'היהודי הלוחם' שחיבל בפעילות הנאצים. חנצ'ה הייתה קשרית ולוחמת מחתרת בארגון. בשלב מסוים בשנת 1942 ,הגיעה לבנדין ושהתה שם. פרומקה הגיעה לשם אף היא בדצמבר 1942 והשתיים שמחו זו בזו. הן נפרדו כדי לעשות כל אחת את המוטל עליה ברחבי פולין. חנצ'ה כתבה לאחיה אליהו שבארץ ישראל: "אתה זוכר פרומקה אחרת, צייתנית, שקטה, נדחקת לפינה, מכונסת בתוך עצמה. היא הכינה לה אז אוצר של מרץ, מסירות ונכונות – והנה איזו קומפוזיציה יפה יצאה: פרומקה והתנועה!" קטע מתוך מכתב של חנצ'ה לפרומקה

פרק י"ג | 279 בינתיים פרומקה המשיכה בעשייה הברוכה שלה כשהיא מבינה, ככל שחולף הזמן, שהסוף המר מתקרב לבנדין. מכתבה האחרון מופיע בספר "פרומקה וחנצ'ה – מכתבים ודברי זיכרון". כמו כן המכתב מופיע פה, בנספח בסוף הספר. פרומקה הבינה שלא תזכה להגיע לארץ ישראל. גורלה המעציב הגיע כארבעה חודשים לאחר מות אחותה חנצ'ה. פרומקה סירבה להצעות לצאת מפולין ודחתה את האפשרות להימלט בעזרת תעודות של ארץ ניטרלית, והעדיפה להישאר עם חבריה בבנדין. כך עד לרגע שחיילי הגסטאפו תקפו את הבונקר ופרומקה והחברים שהיו איתה נספו בהתקפה, תוך כדי לחימה עזה של שני הצדדים. פרומקה נפלה בתאריך ב' באב תש"ג, 2 באוגוסט 1943 .הי"ד. חברתה רֶ נְ יָ ה קּוקֵ לְ קָ ה )הרשקוביץ( תיארה את חייה של פרומקה בזמן השואה עד למותה הטראגי. מילותיה ששופכות אור על חייה של פרומקה ועל ימיה האחרונים מופיעות בנספח בסוף הספר. פרומקה וחנצ'ה לא זכו להגשים את חזונן לעלות לארץ, אולם הן זכו לסייע לעמן בשעות הקשות שידע בשואה, הפיחו רוח תקווה בכל מי שפגשו והפכו, בלא שרצו בכך, לגיבורות מלחמה שמכתביהן ומעשיהן האמיצים נותרו למזכרת נצח אחרי מותן. פרומקה הי"ד סרטון הסבר על בונקר המכבסה

278 | לאור הזיכרונות חנצ'ה רצתה להגיע לארץ ישראל בכל מאודה. באחד ממכתביה ביטאה את רגשותיה הכמוסים לגבי אותה מולדת עלומה. וכך כתבה: "כדברים רבים אחרים אשר אני נכספת אליהם, נראית לי לפעמים הארץ אף היא כחלום, כפרי דמיוני המפרפר. ואני שואלת את עצמי לעיתים: הַ יֶ שְ נָ ה באמת כזו? הַ יֶ שְ נָ ה ארץ – ושלנו היא?! דומה עליי לרגעים שכל הכוסף הזה לארץ הוא אידיאה בפני עצמה. ודאי גם בארץ לא תינתן לנו הארץ. נצטרך שוב ושוב לכבוש אותה, לכבוש תמיד ומחדש, וזה יציל אותנו מאכזבות." חלפו כמה חודשים. חנצ'ה הנמרצת מטבעה התרוצצה ממקום למקום, מסכנת את חייה, ובחודש מרץ 1942 ,ממש לפני פרוץ המרד בגטו ורשה, חלתה כתוצאה מכל מה שחוותה ועברה במהלך נדודיה, וחבריה שכנעו אותה לעבור למחנה שבויים בתור ארית עד שתבריא. היא הסכימה בצער רב, אולם המרד המתוכנן הגיע מוקדם מהצפוי, וחנצ'ה הבינה שסופה קרוב מאֵ י פעם. אם למות, חשבה, אז ליד אחותי פרומקה, והחליטה להימלט מהגטו לכיוון בנדין, שם הייתה פרומקה. בדרכה החוצה עם שני לוחמי מחתרת נוספים נתקלו בגרמנים. הלוחמים היהודים הרגו את הנאצים וחבריהם רדפו אחרי חנצ'ה שניסתה לברוח מנקמתם. הם תפסו אותה באחת החצרות וירו בה במקום. הי"ד. היה זה ב-19 באפריל 1943 ,י"ד בניסן תש"ג, היום שבו מתחיל חג החירות היהודי. חנצ'ה הי"ד

פרק י"ג | 281 לוחמי "הארגון היהודי הלוחם" שנספו. "ברלינסקי - חנצ'ה", על שם הרש ברלינסקי וחנצ'ה פלוטניצקה, קבוצת חברים בתנועת הנוער "דרור - נוער בורוכוב" שעלו לישראל. שם הקבוצה היה הקבוצה צולמה בקיבוץ גליל ים ביולי 1948. חברי "קיבוץ לוחמי הגטאות על שם פרומקה", אנשי תנועת "דרור" באיטליה, 1946

280 | לאור הזיכרונות אישור מעבר מזויף שהנפיקה שגרירות אורוגוואי בשווייץ עבור פרומקה

פרק י"ד | 283 מיכאל יחיאל וחיה פלדמן )הורים של סבתא עליזה ודוד אריה( אפרים ובריינדל פלוטניצקי )הורים של סבא דב( אסתר שרה עליזה חנה לובה פאי )פייגל( אריה )לייב( יצחק בערל )דב( רייצה )רות( ברל )דב יעקב( אליהו פרומה הרשל)צבי( נוטקה )נתן( מרים שפרה יהודה אפרים אבי חיה'לה בתיה

282 | לאור הזיכרונות פרק י"ד משפחה שכזאת אִ ילָ ן אִ ילָ ן ּבַ ּמֶ ה אֲ בָ רֶ כְ ָך אִ ם אֹומַ ר לְ ָך ׁשֶ יְ הּו ּפֵ ירֹותֶ יָך מְ תּוקִ ין הֲ רֵ י ּפֵ ירֹותֶ יָך מְ תּוקִ ין ׁשֶ יְ הֵ א צִ ּלְ ָך נָ אֶ ה הֲ רֵ י צִ ּלְ ָך נָ אֶ ה ׁשֶ תְ הֵ א אַ ּמַ ת הַ ּמַ יִ ם עֹובֶ רֶ ת ּתַ חְ תֶ יָך הֲ רֵ י אַ ּמַ ת הַ ּמַ יִ ם עֹובֶ רֶ ת ּתַ חְ תֶ יָך אֶ לָ א יְ הִ י רָ צֹון ׁשֶ ּכָ ל נְ טִ יעֹות ׁשֶ נֹוטְ עִ ין מִ מְ ָך יִ הְ יּו ּכְ מֹותְ ָך )מתוך התלמוד הבבלי(

פרק י"ד | 285 אפרים שרה יהודית )בורנשטיין( שמוליק רונית כהן אורה מילכה מיכאל )לבית ליפשיץ( אוהד פנינה זלצר שרית )לבית ברדנשטיין( אברהם בנציון אפרת יצחק )לבית כספי( עליזה ויהודה ויטקין יששכר אביאל דב אלישיב אסתר אלישע מוריה יאיר צביה אסתר חנה אסתר דוד רחל נתנאל יואל אלחנן שלמה ברכה אסתר יהודה יסכה אסתר תמר רבקה לביא אוריה חמדה אברהם יצחק יהודה אריה טליה סימה מרים לאה אמונה גאולה אריאל אברהם

284 | לאור הזיכרונות יהודה פלוטניצקי משה שפרה יחיאל גוז ז"ל1 לוסטינגר2 תמרה )לבית גולדברג( בנימין )בני( יהושוע )טוע( בקולה מיכל קרן 3 לוין נאוה 4 גונן קרסנטי עזרא שני תמי 1 בעלה ז"ל 2 בן זוגה 3 גרושתו 4 בת זוגו גל רז יהלי נועם כרמל מאור יפתח קרן קריזה נופר דן )לבית לב( דנה אור )לבית איתני( ניב מרב סוויסה גילי רני לני אדר טומי דור טל גלדיזון

פרק י"ד | 287 מימין: דן, אור עם לני, דור עם טומי, נופר עם אדר, שפרה מימין:טוע, רז ומיכל מימין: תמרה, בני, שפרה, משה, גונן ונאוה מימין: שפרה, גל ודניה

286 | לאור הזיכרונות מאחור מימין: בני, אור, רז, טל, קרן, יפתח, גונן. שורה מעל עומדים מימין: דן, גל, תמרה, מיכל, משה יהלי ויוסי. שורה מעל יושבות מימין: זיוה, ענת ושפרה. בקדמת התמונה יושבים מימין: אורן ומרב שמחזיקה את מיקה. יהלי דן קרן אור רז טל גל מרב

פרק י"ד | 289 תמי ועזרא נועם ומיטל ארוסתו כרמל מאור

288 | לאור הזיכרונות ענת, יובל, מיקה, נדר שפרה, יוסי, משה, אורן, זיוה, בבר המצווה שלו עם אורן, נכדו של משה, יושבות: קרן עם גילי, תמרה. עומדים מימין: דנה, אור, בני, דור, טל, יפתח, רני על הידיים. מימין: משה, שפרה, מרב, ניב, טוע, מיכל, נופר, דן

פרק י"ד | 291 אלישיב, דוד, אלישע ויהודה כמה מהנכדים של אפרים ושרה: של פנינה שקרוי על שם אביה, דוד אריה חיה'לה מחזיקה את יהודה אריה זלצר, בנה )שמותיהם - על שם סבא וסבתא( עליזה ביום נישואיה עם אביאל דב אחיה

290 | לאור הזיכרונות למעלה מימין: רחל, אורה, למטה מימין: צביה, אסתר, יסכה אסתר, תמר חנה, ברכה למטה מימין: צביה, רחל, יסכה אסתר ותמר אורה, אמונה גאולה, אסתר שמחזיקה באוריה אסתר, מוריה, טליה סימה שמחזיקה בחנה, עומדים מימין: אורה, רונית, פנינה, מיכאל, אברהם בן ציון, יצחק יושבים: שרה ואפרים

נספח מכתבה האחרון של פרומקה הי"ד חלק מהמכתב המקורי שכתבה פרומקה ונשלח מבנדין

נספח | 3 והסביבה(2 אין עוד יהודים כלל3 .ההשמדה בקיטור בטרמבלינקי4 ליד מלקיניה עשתה את שלה. זהו מקום כיליון מפורסם, לא רק בשביל יהודי פולין, אלא גם ליהודים מהולנד, בלגיה וכו'. הפרק היפה שבמלחמתנו – היה בוורשה. אנחנו ארגנו את ההגנה )X והילדים(. קרבות איומים נערכו בגטו. לדאבוננו נפלו רק מאות אחדות מהשונאים )800 בערך(5 .התוצאה הייתה: כל היהודים הושמדו והגטו נהרס לבלי השאיר שריד. בגוברנמאנט אינו קיים עוד יישוב יהודי, מלבד שלושת מחנות הכפייה )טראווניקי, פוניאטוב ליד ורשה ופרוקוצ'ין ליד קראקוב( ובהם כ-30 אלף איש. בעוד שבועות מעטים לא יישאר זכר גם מהם. ב... נשארו כמה אלפים יהודים. ממשפחות יערי לא נשאר איש. טוסיה, חנצ'ה, פרלשטיין, יוסף קפלן, מרדכי אנילביץ' ומאות אחרים, מהקרובים ביותר אינם בחיים עוד. ממשפחת רייס נשארו רק... ממשפחת הנוער הציוני... וממשפחת הבונד... אוקראינה ופולאסיה הינן 'יודנריין'. בביאליסטוק יש עוד 2בתקופה זו היו למעשה פעולות התנגדות אנטי נאציות מזוינות בוורשה, בקראקוב ובמקומות אחרים. 3ככל הנראה, הכוונה היא שהגטאות, במתכונתם הישנה, חדלו מלהתקיים ומרבית או כלל תושביהם גורשו למחנות השונים. 4הכוונה היא למחנה ההשמדה טרבלינקה בו עשו הגרמנים שימוש בגז בתהליך ההשמדה. 5עפ"י דיווחו של הגנרל יורגן שטרופ, הממונה על חיסול גטו וורשה ודיכוי המרד בו, בעת המרד בין ה-19 באפריל ל-13 במאי 1943 ,נפלו 16 גרמנים ועוזריהם ו-85 שטרופ, יד ושם, ירושלים תשכ"ו, ע"מ 122-121 .נפצעו מתוך: קרמיש י. , מרד גטו וארשה בעיני האויב – הדו"חות של הגנרל יירגן

2 | לאור הזיכרונות דרום מערב פולין, 1943.7.17 ל... 1 ולכל החברים באשר הם שם: חברים יקרים, לאחר ציפייה ממושכת קיבלנו רק היום, בחרדת שמחה עצומה, את מכתבכם באמצעות X .לדאבון הלב איחר במקצת לבוא... ימים ושנים הָ גינו באפשרות זו לספר לכם על חיינו ומלחמתנו. במשך שנה ומחצה אחרי פרוץ המלחמה פיתחנו רשת גדולה של הכשרה, ותנועות נוער איתנות היו לנו, חזקות ויפות הרבה יותר מבימים כתיקונם. אך לפני שנה וחצי הופסקה לדאבוננו כל פעולה תקינה. לאחר התקופה של ארגון הגטאות התחילה פעולת ההשמדה השיטתית. ההתחלה נעשתה בווארטגאו )במחוזות לודז' ופוזנן(. 80 אלף יהודים בערך הורעלו שם בגז )בלשון רשמית קוראים לכך "אויסזידלונג"(. בלודז' גופא נשאר קיבוץ יהודי קטן סגור ומסוגר, 40 אלף, הגווע וכלה ברעב. ברגע זה אין לנו כל ידיעות משם. מקום ההשמדה נקרא בשם חאלמו )חלמנו(. לאחר כך באה תקופת הכיליון של יהודי ליטא, הם הושמדו ביריות בפנארי )פונאר(. בווילנה, קובנה ושאוולי נשארו 20 אלף. בזמן האחרון אין לנו ידיעות גם מהם. נראה כי ליטא היא 'יודנריין' )נקייה מיהודים(. עשינו הכנות להגנה, לצערינו בלי הצלחה. בשטח ה"גוברנמאנט" )ורשה, לובלין, צ'אנסטוכוב, קראקוב 1 בגוף המכתב מופיעים שמות

נספח | 5 דבריה של רֶ נְ יָ ה קּוקֵ לְ קָ ה )הרשקוביץ( על פרומקה הי"ד רניה עם הגיעה לארץ ישראל בשנת 1944

4 | לאור הזיכרונות כ-20 אלף יהודים החיים בתנאים טובים לערך. מחוז לובלין הושמד כולו בגז, בבלזץ ובסוביבור. היישוב היהודי האחד שהיה נתון עד עתה בתנאים טובים באופן יחסי הוא זה שבשלזיה עילית-מזרחית. והנה, לפני שלושה שבועות גורשו משם שבעת אלפים יהודים. משמידים אותם ביריות ובשריפה באושווינצים. במשך השבועות הקרובים ביותר יהיה גם מחוז זה ללא יהודים. בשעה שתקבלו את מכתבנו לא יהיה איש מאיתנו בחיים עוד. מהטרנספורט האחרון לא קיבלנו עד היום כל ידיעה ממישהו. להיפך, ידוע לנו בוודאות, שהם הובלו לאושווינצים. בכל המחוזות שכתבתי עליהם ביקרתי אני עצמי והייתי עד ראיה לפעולות ההשמדה. עשו כל שתוכלו. אני בספק, אם תוכלו לעזור לנו בעוד מועד, כי אנו רואים את ימינו האחרונים. כל תנועות הנוער יחד אינן מונות עוד כיום אלא מאות אחדות ובכלל זה – קיבוצנו וקיבוץ הילדים. תקוותנו להיפגש עם 'מולדת' לא תתגשם לדאבון ליבנו. דרישת שלום לבבית לטבנקין, אליעזר בנדרסקי, יערי, קולודני, גולדשטיין, פנחס וכל הקרובים. אנו כותבים מתוך חיפזון. אין לנו עוד כוח וסבלנות לכתוב אליכם ככל הדרוש והרצוי לנו. בברכת לב, פרומקה6 6 את המכתב הזה כתבה פרומקה וחתמו עליו באי כוח כל תנועות הנוער הציוניות

נספח | 7 החברים מוורשה שולחים אליה מכתב אחר מכתב, ודורשים ממנה במפגיע לצאת מייד לדרך. עוד אפשר להימלט. בל תאחר את המועד! אולם פרומקה החליטה להישאר. אין היא יכולה למלט את נפשה בנפול אחיה לעיניה. היא דוחה כל אפשרות יציאה, וגם את האפשרות להימלט בתעודות מארץ ניטרלית אינה מקבלת. היא מבקשת רק להציל את אחותה הצעירה, את חנצ'ה. באפריל 1943 מקבלת פרומקה ידיעות על ההשמדה האכזרית של יהדות ורשה. מגיעים הדים ראשונים על קרבות הגטו האיומים ועל מות רוב חברינו. על חנצ'ה לא נמסר בידיעות דבר. אנו כבר ידענו את האמת, אולם העלמנו אותה מפרומקה. היינו מדוכאים עד עפר. פני פרומקה קדרו. חששנו לה. התהלכה בלי להוציא הגה מפיה, ופתאום הייתה פורצת בבכי קורע לבב. כשהגיעה הידיעה כי צביה חיה, נתעודדה מעט, אך לא לימים רבים. נודע לה על מות חנצ'ה בוורשה. לשווא ניסינו לנחמה. היא היכתה באגרופה על לבה וצעקה כי היא האשמה במות אחותה הקטנה. הן היא שלחתה לוורשה. אולם האדם לפלדה ידמה – הייסורים יחשלוהו. היא התאוששה ממכות הגורל האכזריות. החליטה לקחת נקם. למות עם המרצחים! ולכך הקדישה את שארית חייה. יש להתכונן להגנה, תבעה השכם והערב. כל המוכשר קרב - אל יעז לבקש הצלה לנפשו! רצתה לראות את כולנו מוכנים למות במערכה על כבודנו. נתייסרה על כל גילוי של פחד ומורך לב, גדול היה זעמה על המשטרה היהודית ועל כמה מראשי הקהילה שעשו את הכול למען הציל את

6 | לאור הזיכרונות וכך כתבה לספר רֶ נְ יָ ה קּוקֵ לְ קָ ה )הרשקוביץ( שהייתה חברה : ושותפה לדרך7 "פרומקה באה אלינו לקיבוץ בנדין בדצמבר 1942 .היא עברה את כל מדורי הגיהינום של ביאליסטוק, וילנה, ורשה ולבוב. מחופשת כנוצרייה, הלכה מעיר לעיר ומקהילה לקהילה ובאוזניה - צעקת היהדות הנשחטת. היה עליה לצאת למקום בטוח ולהיות שליח לעם הטובע בדמים. אולם הגורל רצה אחרת. פרומקה הגיעה לבנדין תשושה ורצוצה. חוויותיה הטביעו חותמן בפניה הלאים. נחרתו בהם מחזות האימים שראתה בדרכה. שמורות בזיכרוני האספות התכופות שפרומקה כינסה אז בקיבוץ, ובהן סיפרה לנו ממה שראו עיניה. היא סיפרה שוב ושוב, מעוררת את שומעיה למות אחרת: קוראת להגנה, לא למות כצאן טבחה. פרומקה שבה מעט לאיתנה. היא הטתה שכם לדאגות הקיבוץ וריכזה פעולות חשובות ואחראיות בעיר. היום קצר והלילה אף הוא אינו מספיק לה. עם שחר היא נעלמת וחוזרת בשעה מאוחרת אחרי חצות. אינה מרבה לספר על פעולותיה, אך הכול מרגישים בהן: היא עוזרת לכלואים בגטו ומצליחה לקבוע מגע עם חוץ לארץ. שמחה כילדה לכל בשורה טובה ומשפיעה בשמחתה ואמונתה גם עלינו. כל העיר מכירה אותה וכל הלבבות רוחשים לה אהבה ותודה בלי גבול. 'די מאמע' – כינויה בפי העם. היא מקילה על חיי המיוסרים בדבר נחמה, במילת חיבה, בעצה טובה. אל מועצת הקהילה, הנתונה בכף הכובש, היא מגיעה, ויש שהיא מצליחה לבטל איזו גזירה. כל רגע היה קודש לזולת. לא אדם אחד הצילה מציפורני המוות. 7 ציטוט חלקי של דבריה