עמק
ארץ תפארת
שבט לוי במאה ה-20
מבוסס על כתבי וציורי יעקב לוי כתבה וערכה חמוטל פרת
עמק
ארץ תפארת
שבט לוי במאה ה-20
מבוסס על כתבי וציורי יעקב לוי כתבה וערכה חמוטל פרת
עמק.ארץ.תפארת שבט לוי במאה ה-20
יוזמים ועורכים: ערן לוי ויוחי לוי כתיבה וציורים: יעקב לוי ראיונות, כתיבה ועריכה: חמוטל פרת, "לב הסיפור" עיצוב ועריכה גרפית: רונית גיטלר-קמיל
מבוסס על: יומני לינה לוי, יומני פאול לוי, יומנה של רוזה סלמנג, מכתבי ויומני יעקב לוי, מכתבי מרים לוי וראיונות עם בני המשפחה וחברים
ציורי יעקב לוי, מסמכים ותצלומי המשפחה: ארכיון אפרת לוינברג, ארכיון ערן וצביה לוי
אהוד מנור, ״יליד הארץ״: עמ׳ 5 נתן אלתרמן, ״שיר העמק״: עמ׳ 303
תצלומים נוספים באדיבות: ארכיון העיר דיסילדורף (Stadtarchiv Düsseldorf): עמ׳ 84 למעלה ארכיון העיר לינן (Stadtarchiv Lünen): עמ׳ 31, 37-35, 47, 52-51, 62, 65, 298 ארכיון העיר מאסטריכט (Photograph collection of RHCL, Maastricht): עמ׳ 156 ארכיון מוזיאון השואה של ארה״ב, וושינגטון (United States Holocaust Memorial Museum): עמ׳ 84 למטה ארכיון מזרע: עמ׳ 177-175 (הצילומים המופיעים בכתבות העיתונים) ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, אוסף ארכיון הפלמ"ח: עמ׳ 112 בית לוחמי הגטאות, ארכיון התצלומים: עמ׳ 70, 73 ויקיפדיה, ערך ״שמפוליון״: עמ׳ 75 לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי: עמ׳ 109 מרכז המידע "בנתיבי העפלה", מחנה המעפילים עתלית, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל: עמ׳ 98, 103, 108, 113
הצילום בעמ' 51 ו-298 שימש כמקור השראה לסרט התעודה ״Die Kinder der Turnstunde״, 2016. במאי: מייקל קופצ'יק. קישור לסרט: https://vimeo.com/192146785/c154903148
עמל רב הושקע בבירור פרטי זכויות היוצרים בספר זה; שימוש ביצירות שבעל הזכויות שלהן אינו ידוע או לא אותר נעשה לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות היוצרים
דאנאקוד: 800-2210004 נדפס בישראל | נובמבר 2022
אלה © כל הזכויות שמורות.
הוצאה לאור
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגרי מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר ספר זה או כל חלק ממנו. שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מיוחי לוי [email protected]
תוכן העניינים
7 פתח דבר // "כאן בארץ אל, בצל כרמל" 9 משפחת לוי // אילן יוחסין 10 לוח כרונולוגי // האירועים על פי סדר התרחשותם
15 שער ראשון
החיים בגרמניה, בין שתי מלחמות עולם
17 א // ״25 מלים מקסימום" מרטין והרטה פוקס, חיים שנגדעו 27 ב // "דבר לא רמז על הבאות" לינה ופאול לוי 41 ג // "זה היה הפתיח לעולם התגליות" יעקב לוי, ילדות בלינן
59 שער שני
החיים תחת המשטר הנאצי
61 ד // "כולם ידעו שאינך גרמני מבטן" הנאציזם משתלט על לינן 71 ה // "נניח שפתאום רואים אור מרחוק" יעקב ומרים מתכוננים לעלייה 77 ו // "ארצנו שבתה את ליבנו" תלאות לינה ופאול בדרכם לארץ ישראל
117 שער שלישי
אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה
119 ז // "לזרוק את העבר לתוך האש" מרים ויעקב, התחלה בקיבוץ מזרע 137 ח // "חיים פשוטים מלאי עבודה וחובות" לינה ופאול מתיישבים בארץ ישראל 151 // "כאן המלחמה לא מורגשת" יומנה של רוזה סלמנג 167 ט // "נשבעתי אמונים לג'ורג' השישי" יעקב בבריגדה היהודית 181 י // "היכול אדם לשאת כל כך הרבה שמחה כמו שאתה מביא לי?"
מרים ויעקב מקימים משפחה בקיבוץ
209 שער רביעי
חיים חדשים בבית שערים
211 יא // "לבוא מקיבוץ זה כמו לבוא מסין" התחלות 227 יב // ״תחילתה של עצמאות כלכלית״ הנגרייה 237 יג // "עוד בקיבוץ עבדתי עם ילדים" הוראה, חינוך ופילוסופיה של החינוך 245 יד // "ניסיתי לתפוס את האווירה המיוחדת של הנרקיס" יעקב, צייר אמן 255 טו // "הבית היה בנוי לנכדים" השבט מתרחב
275 שער חמישי
אסיף
277 טז // "אנו שמחים על שני חלקי חיינו" ימי זקנה 293 יז // ״בסוף מעגל״ הנחת אבני זיכרון לבני משפחת לוי בלינן
יליד הארץ
אהוד מנור
אַ ָּבא ׁ ָשר ֲא ִני ְלךָ, ַעל ׁ ֶשיּוֹם ֶא ָחד ַק ְמ ָתּ ַו ֵּת ֵלךְ, ִא ּ ָמ א ֶז ה ַה ׁ ּ ִש י ר ה וּ א ָל ךְ , ַעל ְי ֵמי ֶל ְכ ֵּתךָ אַ ֲח ֵרי אָ ִבי ְל ָכאן.
ׁ ֶש ֶמשׁ ָּבא ֶאל ַה ַחלּוֹן, ָע ָנף ָירֹק ִמ ַּלְי ָלה ֵנעוֹר, ְוֶי ֶלד ֶׁשָּפַקח ֵעיָניו ַלְּת ֵכ ֶלת ָּכאן ְּב ֶא ֶרץ ֵאל, ְּב ֵצל ַּכְר ֶמל, ְל ַיד ַה ַּנ ַחל.
יעקב מניף את ערן התינוק, 1946
פתח דבר
"כאן בארץ אל, בצל כרמל"
במשך השנים אדם שומע סיפורים רבים ומגוונים בקשר לתולדות משפחתו. בהיותם מבוססים על עדות שמיעה, סיפורים אלו לא תמיד מדויקים או שלמים.
נפלה בידי זכות והזדמנות נדירה לחקור את קורות משפחתנו. אבי, יעקב, השאיר אחריו צוואה, שאותה טרח להכין לאחר יציאתו לגמלאות. צוואתו מגולמת במסמכים, ביומנים, בתעודות, בציורים ובתמונות משפחה ישנות, והיא רחבה ומקיפה. הסיפורים העולים מהארכיון שהשאיר אחריו אבי ריתקו אותי ואת כל מי שעיין בהם. מתוך כך עלה הצורך להנגיש אותם למתעניינים בתולדות המשפחה
ובאירועים ההיסטוריים הכלליים הכרוכים בהן. ספר זה הוא דרכי להביע את הערכתי להוריי ולמשפחתי על המסע המרתק שהחלו בו ושאותו אנחנו ממשיכים. זו גם הזדמנות לאפשר לצעירים שביננו להכיר ולהבין איך הגענו עד הלום. אני נרגש מאוד להיות זה שמאפשר את החיבור בין העבר והעתיד המשפחתי. חשוב לי שהבאים אחרינו יבינו ויעריכו את העוצמה הכרוכה בהיותנו משפחה מאוחדת ומיוחדת. אנחנו כאן בזכות בני המשפחה מהעבר, ואנו בונים את העתיד של משפחתנו, מדינתנו ועולמנו. המעיין בספר זה ראוי שידע ויעריך אילו עליות ומורדות מזמנים החיים. למרות שזמננו כאן קצוב - כולנו יכולים להשאיר אחרינו מורשת מפוארת, אשר תעזור ותשמש השראה לדורות הבאים. ספר זה נכתב לזכרם של גיבוריו: לינה סלמנג דאהל לוי ופאול לוי, הרטה טאוסק פוקס ומרטין פוקס, מרים (ורה) פוקס לוי ויעקב (ארנסט) לוי ובני משפחותיהם. סיפורי חייהם שזורים בתולדות המאה העשרים על תמורותיה ומוראותיה, והם מתרחשים באירופה ובארץ ישראל, בים וביבשה, בכפר ובעיר. מי היו האנשים האלה, הגדולים מהחיים? מה עבר עליהם בחייהם, מה עשו, איך הרגישו וכיצד התמודדו עם גורלותיהם? מה היה חזונם? מהי מורשתם? התשובות לשאלות אלה טמונות בין דפי הספר. עדויות, מכתבים, יומנים ותמונות נאספו והונצחו, כדי שסיפוריהם המופלאים לא ישכחו מלב, וכדי שיידעו צאצאיהם מאין הגיעו, מה אירע להם במסעותיהם, מה הקריבו וכיצד שרדו כדי שנוכל כולנו לחיות ולשגשג כאן בארץ הזאת, להיות עם חופשי בארצנו.
היו ברוכים כולכם, הקוראים! ערן לוי, בנם בכורם של יעקב ומרים חיפה, 2021
7
רוזה וינדמולר (1860) ומאיר סלמנג (1861)
הרמן מרתה (1890) (1894)
לינה (קרולינה) סלמנג
(דאהל) (1892)
אלזה דאהל (1913) ופריץ (סלברג) דלית (1910)
מיכאל דלית (1938) ורות (1945)
אייל, עופר, ניר
פאולה לסר רוזנבלום (1860) ויעקב לוי (1860)
אמיל ליאו קלרה אלזה אמילי מרתה (1882) (1884) (1886) (1892) (1895) (1897)
פאולינה ואיזידור
גולדינה ושמואל
טאוסק
זיגברט אלזה אליסה ברונו
הרטה טאוסק
משפחת לוי
אילן יוחסין
פוקס
פרידה פאולה
קרל הנס
(נישואין 2)
פאול אפרים לוי
מרטין פוקס
(1892)
מרים פוקס
(1921)
(1888)
(1892)
שושנה (זוזי) (1918) ובוב וונטרס
הלן ונטרס (1951) וסילי סאלכר (1943)
רוברט, האנה
יוחי לוי
(1973)
דבי שפירו (1982)
אלה לוי
(2013)
לינה
ואדוארד דאהל (נישואין 1)
יעקב לוי
(1923)
נעמי לוי
(1950)
אפרת לוי
(1956)
יהושע לוינברג (1953)
ערן לוי
(1946)
יעקב רון (1950)
צביה דמבובסקי (1950)
דרור לוי
(1977)
נעם לוינברג
(1988)
ארז לוינברג
(1984)
אילה רון
(1984)
תמר רון
(1978)
עמית לוי
(1982)
מיתר יצחקי (1988)
אדם לוינברג
(2018)
עמית לוינברג
(2020)
יערה ארגמן (1985)
רעי לוינברג
(2020)
דרי לוינברג
(2022)
מייק דנשרהד (1983)
מולי דנשרהד
(2020)
ג'ף מרוין (1977)
נתן מרוין
(2007)
רונן מרוין
(2012)
דניאל מרוין
(2012)
ענבר גולדמן (1982)
עומר לוי
(2012)
אמרי לוי
(2015)
אילון לוי
(2019)
גילי רזניק (1981)
קרן לוי
(2008)
אורן לוי
(2011)
יאיר לוי
(2015)
9
לוח כרונולוגי
האירועים על פי סדר התרחשותם
הולדת יעקב לוי ופאולה לסר רוזנבלום - בעתיד הורי פאול לוי הולדת מאיר סלמנג ורוזה ווינדמולר - בעתיד הורי לינה סלמנג הולדת פאולינה ואיזידור פוקס - בעתיד הורי מרטין פוקס הולדת גולדינה ושמואל טאוסק - בעתיד הורי הרטה טאוסק
הולדת פאול אפרים לוי בלינן
הולדת לינה (קרולינה) סלמנג לוי באאכן הולדת מרטין פוקס והרטה טאוסק - בעתיד הורי מרים וזוזי
לינה לוי נישאת בפעם הראשונה לאדוארד דאהל ויולדת את אלזה באאכן
מלחמת העולם הראשונה
אדוארד דאהל נפטר
כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל
הרטה טאוסק ומרטין פוקס נישאים ומביאים לעולם את שושנה (זוזי) בברסלאו לינה סלמנג דאהל נישאת לפאול לוי ועוברת עם בתה אלזה לחיות בלינן הולדת מרים (ורה) פוקס בברסלאו הולדת יעקב (ארנסט) לוי בלינן
עליית הנאצים לשלטון
מרטין פוקס נחקר בעינויים על ידי הגסטפו בברסלאו החנות של לינה ופאול בלינן סופגת הטרדות וחרמות
החמרת ההגבלות והחרמות על יהודים
אלזה, אחותו של יעקב, עולה לפלשתינה זוזי, אחותה של מרים, עולה לפלשתינה יעקב נשלח לבון, לעבוד כשוליית נגר ומצטרף לתנועת הנוער "וורקלויטה" ולהכשרה לקראת העלייה לארץ מרים משתתפת גם היא בהכשרה הזו לינה ופאול נאלצים להשכיר את העסק לחבר המפלגה הנאצית
מרים פוקס ויעקב לוי הצעירים עולים לפלשתינה עם עליית הנוער ומתיישבים בקיבוץ מזרע, שם יחיו 24 שנים לינה ופאול מבקרים בפלשתינה, אך נאלצים לשוב לגרמניה כדי לחסל את ענייניהם שם. הם מוכרים את כל רכושם בלינן ופועלים לקבלת אשרת הגירה הולדת מיכאל - הבן של פריץ ואלזה דלית, נכד ללינה ופאול
ליל הבדולח
בעקבות פרעות ליל הבדולח לינה ופאול נמלטים מלינן ועוברים לדורטמונד
אירוע משפחתי אירוע היסטורי
1860-61
1888 1892
1911-1913 1914-1918
1917 1918 1920 1921 1923 1933
1935 1937
1938
נובמבר 1938
10
מלחמת העולם השנייה
עלייה בלתי לגאלית, אסון ה"פאטריה"
לינה ופאול מחליטים לעלות במסגרת העלייה הבלתי לגאלית. הם נוסעים לווינה, משם מפליגים לאורך הדנובה עד טולצ'יאה, ומשם לארץ ישראל על האונייה "פסיפיק". עם הגיעם לחופי הארץ הם נעצרים על ידי הבריטים, ומועברים לאונייה "פאטריה". ב-25 בנובמבר האונייה טובעת בנמל חיפה. לינה ופאול ניצלים ומועברים למחנה המעצר בעתלית
לינה ופאול משתחררים ממחנה עתלית, מתיישבים ברמת הדר ומקימים משק חקלאי
שואת יהודי אירופה
מרטין והרטה פוקס נלקחים מביתם ונשלחים למחנות ההשמדה עם יתר יהודי ברסלאו
יעקב מתגייס לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי, משרת במצרים ונשלח לבלגיה
יעקב ומרים נישאים בקיבוץ מזרע
מאבק היישוב בשלטון המנדט הבריטי
הולדת ערן. יעקב מציל את ארכיון הפלמ"ח במהלך "השבת השחורה"
אימוץ יהודית, ילדת חוץ בקיבוץ, ע"י יעקב ומרים
מלחמת השחרור והקמת המדינה
הולדת נעמי פאול לוי הולך לעולמו ונקבר בבית העלמין ברמות השבים
לינה עוזבת את רמת הדר ועוברת לקיבוץ מזרע הולדת אפרת
יעקב, מרים וילדיהם ערן, נעמי ואפרת עוזבים את הקיבוץ ועוברים למושב בית שערים לינה עוברת ל"בית גילה" בשכונת יד אליהו בתל אביב יעקב מקים נגרייה ברמת ישי, הפועלת 11 שנים
יעקב מתחיל לעבוד כמורה לנגרות בבתי ספר בעמק יזרעאל, עד פרישתו לגמלאות בגיל 70
נישואי ערן עם צביה דמבובסקי, נעמי עם יעקב רון, ואפרת עם יהושע לוינברג הולדת שבעת הנכדים של יעקב ומרים: יוחי, דרור ועמית לוי; תמר ואיילה רון; ארז ונעם לוינברג
לינה הולכת לעולמה בבית האבות ביד אליהו ומובאת לקבורה לצד פאול בבית העלמין ברמות השבים
יעקב מציג תערוכת ציורים ראשונה הולדת 14 נינים ונינות ליעקב ומרים יעקב ומרים עוזבים את בית שערים אחרי 46 שנה, ועוברים לבית אבות בתל אביב
יעקב הולך לעולמו במרץ 2012. חצי שנה אחר כך מצטרפת אליו מרים. יעקב ומרים נקברו בבית העלמין בבית שערים, אל מול נוף העמק שאהבו כל כך
1939-1945 1940
1942 1943
1944 1945 1946
1947 1948 1950
1952 1956 1962
1973
שנות ה-70 וה-80
1989
2005 2007-2020 2008
2012
11
מפת גרמניה ושכנותיה
מחוז ווסטפאליה // צפון-מערב גרמניה
ורשה
פוזננ
פולינ
ברלאו )ורוצלב(
(Breslau)
קטוביצ
(Kattowitz)
טרזיינשטט
אושוויצ
קרקוב
(Terezín)
(Auschwitz)
פראג
צ'כיה
וינה
(Wien)
לובקיה
ברטילבה
בודפשט
אוטריה
(Budapest)
הונגריה
12
המבורג
ברלינ
(Berlin)
ל
י
נ
ה
פ
ה
)
e
ר
(
L
i
ליננ LÜNEN
p
ה
p
(
R
h
יe
i
n
)
נ
י
ר
ה
ר
ה
נ
13
הולנד
)Dortmund( דילדורפ מאטריכט
קלנ
מינטר
(Maastricht)
בונ )Bonn( ( Aachen)
בלגיה
אאכנ
צרפת
מינכנ
מחוז ווטפאליה
דורטמונד
לייפציג
דרזדנ
פרנקפורט
(Frankfurt)
היידלברג
שוטטגרט
נירנברג
1 החיים בגרמניה,
בין שתי מלחמות עולם
שער ראשון
הרטה פוקס יושבת משמאל, לצד אמה גולדינה ואחותה אלזה. עומדים: אחיה, זיגברט וברונו
א //
״25 מילים מקסימום״
מרטין והרטה פוקס, חיים שנגדעו
ֶהרָטהלבית ַטאוְסק(TAUSK)ומרטיןפוּקס(FUCHS)חיובישובזימיאנוביץ, באזור קטוביץ שבגרמניה. בעקבות מלחמת העולם הראשונה נמסר האזור לפולין, והמשפחה, אשר העדיפה להישאר בגרמניה, עברה לברסלאו (אז –
גרמניה, היום ורוצלב בפולין)1.
באוקטובר 1918 נולדה בתם שושנה (SUZANNE), שזכתה לכינוי "זוּזי", וב-1 בדצמבר 1921, מיד אחרי המעבר, נולדה מרים ( ֶורה, VERA). הלידה התרחשה בביתם.
17
>
הרטה ומרטין פוקס עם בנותיהם זוזי ומרים
1. על-פי עדות של זוזי, בתם הבכורה של הרטה ומרטין פוקס ואחותה של מרים, בשיחה עם ערן שהתקיימה בבית בתה הלן באוסטריה, אפריל 2009.
מרים ואחותה הגדולה זוזי בילדותן; האם הרטה עם שתי בנותיה: זוזי מימין ומרים משמאל
18
אפרת ונעמי 2 //
סיפור האהבה של הסבים שלנו, הרטה ומרטין, היה רומנטי ולא שגרתי.
הם הכירו והתאהבו, אך להרטה הייתה אחות בכורה ולמרטין אח בכור,
ולא נהוג היה שהאחים הצעירים ינשאו לפני המבוגרים מהם. לכן הפגישו בין
האחות והאח, אלה התאהבו זה בזו, ושני הזוגות נישאו בחתונה כפולה. סיפורי הילדות של אמא שלנו, מרים, חזרו על עצמם ותמיד התחילו והסתיימו באותה נקודה. היו אמירות כלליות, כמו, "אמא שלי הייתה מחלקת אוכל לעניים", בלי פרטים נוספים. אמא גם סיפרה שבילדותה לא היו לה חברים, ושאהבה
לשחק לבד. היא ניגנה על פסנתר וידעה צרפתית ואנגלית ברמה גבוהה. בית המשפחה היה בית יהודי חם, בסגנון "דתי-לייט". ציינו בו חגים ושבתות. סבתה של אמא גרה איתם. אביה מרטין - סבא שלנו - הירבה לנסוע ולהיעדר
מן הבית, כך לפחות נראה הדבר מנקודת מבטה של ילדה.
19
2. אפרת ונעמי הן בנותיהם של יעקב ומרים לוי, נכדותיהם של מרטין והרטה פוקס.
זוזי ומרים בבגדי בלרינה
מרטין לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ואף קיבל את "עיטור צלב הברזל הגרמני" על כך שהעביר הודעה דרך קווי האויב.
כשהייתה מרים כבת 12 וזוזי בת 15 נלקח אביהן מרטין על ידי הגרמנים לחקירות שונות, ואף שהה במשך תקופה במחנה ריכוז. החקירה האחרונה התקיימה דווקא ביום כיפור. מרטין הואשם באשמה בדויה על ידי פלוני שרצה לתפוס את מקום עבודתו. הוא מעולם לא סיפר מה עבר בחקירות
ובמחנות, אך אחרי שחזר משם התמוטט וחלה.
הדבר הביא לשינוי מהותי בחיי המשפחה. זוזי נאלצה לעזוב את הלימודים והחלה לעבוד בהשגחה על ילדים ובמשרד כדי לסייע בכלכלת הבית. הרטה מכרה בגדים.
בעקבות המצב, החליטו מרטין והרטה לשלוח את בנותיהם לפלשתינה. ב-1937 נסעה זוזי עם ההכשרה שלה לטרייסט שבאיטליה, ומשם הפליגה לחיפה.מריםעלתהעםתנועתהנוערשלה-"הוֶוְרקֶלִויֶטה"-זמןקצרלאחר
מכן.
אפרת //
כשמרטין והרטה הבינו לאן נושבת הרוח הם מילטו את הבנות. הם עצמם לא הספיקו לעלות כי נמנו עם הטרנספורטים הראשונים
שנשלחו לאושוויץ.
נעמי //
הרטה הייתה אישה חמה ותורמת לקהילה. היו שמועות שבזכות ההערכה אליה זכתה אמא לקבל את הסרטיפיקט האחרון שניתן
לקהילה ולעלות לארץ.
עיטור צלב הברזל הגרמני של מרטין פוקס על השתתפותו במלחמת העולם הראשונה
21
מרים //
המכתב האחרון של ההורים שלי הגיע באמצעות "הצלב האדום", כי
הימים ימי מלחמת העולם השנייה, המנדט הבריטי שרר עדיין בארץ,
כלומר - א"י נחשבה כארץ אויב לגרמניה. בגוף המכתב היו מותרות 25 מלים מקסימום. מכתב זה נכתב ונשלח יומיים לפני הטרנספורט השלישי של יהודי
ברסלאו, והאותיות שנראות עבות הן ללא ספק דמעות.
המכתב האחרון של הרטה ומרטין פוקס לבתם מרים, נכתב ב-2 במרץ 1943 בברסלאו. כל יהודי היה חייב להוסיף לשמו את השם ישראל (ISRAEL) וכל יהודיה הייתה חייבת להוסיף לשמה את השם שרה (SARA).
מרטין והרטה, שלא זכו לקבר ולמצבה, מונצחים על גבי מצבתה של מרים בבית שערים: "לזכר הוריי ויתר בני משפחתי הענפה אשר הושמדו בשואת יהודי אירופה".
"מאיתנו לא תשמעו בכלל בזמן הקרוב" המכתב האחרון
>
הרטה (טאוסק) ומרטין פוקס, ברסלאו, 1939. כל יהודי ויהודיה היו חייבים להצטלם בצורה מסוימת זו, בפרופיל ובאוזן שמאלית גלויה.
מרטין והרטה ישבו בברסלאו עד חודש מרץ. כעבור שנים3 נודע כי ב-5 במרץ 1943 נעצרו 1,200 יהודים במקומות עבודתם ורוכזו בבניין הקהילה היהודית בוואל-שטראסה ובאולם הלוג'ה בגראופנשטראסה. עוד באותו היום יצא הטרנספורט השלישי מברסלאו לאושוויץ. 800 יהודים הומתו בגז מיד לאחר הגיעם למחנה. היתר הועברו למחנה עבודת כפייה בווינה ולמחנה הריכוז
בירקנאו, שם אבדו עקבותיהם לעד.
3. בשנת 1960 ניסתה מרים לוי להתחקות אחר גורל הוריה, הרטה ומרטין פוקס. מעט מקורותיהם נודע לה ממכתב שקיבלה מארכיון יד ושם.
22
23
המכתב האחרון ממרטין והרטה פוקס, 2 במרץ 1943
תרגום המכתב בכתב ידה של מרים
24
25
תיעוד שושלת משפחת פוקס על ידי מרים מלמעלה למטה: ההורים מרטין והרטה פוקס; הסבים שמואל וגולדינה טאוסק; האם הרטה
הרמן, לינה ומרתה סלמנג, 1908
ב //
"דבר לא רמז על הבאות"
לינה ופאול לוי4
לינה (קרולינה) לוי לבית סלמנג (SALMANG) נולדה באאכן בשנת 1892, בת שנייה מבין שלושה במשפחה יהודית אמידה. ארבע שנים קודם לכן נולד פאול לוי בעיירה לינן, אח לשבעה אחים ואחיות במשפחת קצבים ותיקה ומבוססת. הם גדלו כילדים גרמנים יהודים רגילים. בעת הולדתם, דבר לא רמז על החיים הנפתלים, רוויי התלאות והקשיים, העוצמות וההישגים שיעברו
האנשים המופלאים האלה.
>
מאיר סלמנג ורוזה (ווינדמולר) סלמנג, הוריה של לינה
4. הפרק מבוסס על "זכרונות של לינה לוי", רמת הדר, 1951-2; "לינה לוי, דפי יומן", תורגם ע"י יעקב לוי, 1976; זכרונות יעקב לוי מתקופות שונות; ראיון של יעקב לוי עם דליה גרניט גרייצר לרדיו אורנים, 2004; עבודת גמר של ורה באומייסטר בגימנזיום בעיר מינסטר, 2010-2011.
27
לינה //
נולדתי בשנת 1892 בעיר הקיסרית אאכן, על גדות הנהר ריין. שם
משפחתי היה סלמנג5. אבי, מאיר סלמנג6, נולד בכפר קטן ליד אאכן
בארץ הריין, ורק מאוחר יותר עברה המשפחה לגור בעיר. אף פעם לא פגשתי בשם זה מחוץ למשפחתי, אך שנים אחר כך ראיתי אותו חרוט על לוחות הזיכרון
בבית הכנסת של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם. עד שנת 1914 עברו עלינו בגרמניה זמנים שקטים. נולדתי כילדה שנייה במשפחה יהודית אמידה. ביתנו היה עסק פעיל, שנוהל בעזרת כמה עוזרות בית וכמה פועלים צעירים. להוריי היה אטליז משגשג. אמי, רוזה סלמנג לבית ווינדמולר, הייתה חרוצה ומצליחה במיוחד והיא עזרה לאבי להגיע למעמד של אמידות. אבי היה איש שקט ועניו ללא השכלה רחבה. הוא היה חולה סכרת ולא תמיד יכול היה לצאת לעבודה. אמי הייתה שאפתנית, בעיקר עבור ילדיה. היא חסכה לנדוניה עבורנו. אני הייתי כנראה ילדה נחמדה. פעם אמרה לאבי, "לינה יפהפייה, אין צורך לדאוג לה, היא תמצא חתן על נקלה. אני דואגת למרתה, לה מוטב ללמוד מקצוע." כך היו ההשקפות אז. התוצאה - אחותי לא סבלה אותי ולא הרגישה אהבה גדולה לאמנו. אחרי שנים, כאשר מרתה הייתה כבר בוגרת, היא גילתה לי זאת, וגם סיפרה ששמעה אז את השיחה בין ההורים. מרתה הייתה עיקשת כמו ַעִיר קטן ולא רצתה ללמוד. רק בגיל עשרים היא התעשתה ונתקפה בולמוס למידה לסיים את השכלתה. היא למדה בפרנקפורט ועמדה בכל הבחינות בזו אחר זו. אחרי כן הייתה אחת ממורות כלכלת הבית המועטות בגרמניה. היא לימדה בבית הספר המקצועי היהודי בפרנקפורט. יותר מאוחר הייתה המנהלת של בית אבות שחיו בו 400 איש ואישה בעיר וירצבורג שבדרום גרמניה. שליחת ויצ"ו מן הארץ ניסתה לשכנעה לעלות ארצה אבל היא סירבה, ונשלחה עם הזקנים לטרזינשטט ומאוחר יותר לאושוויץ, שם סיימה את חייה. לא היו מוטלים עלינו חובות רבים. הייתה לי ילדות מאושרת וחסרת דאגות. הייתי קרובה לאחי הבכור הרמן7. הוא היה בוגר ממני בשנתיים ובארבע שנים ממרתה. בימים הטובים טיילנו ביערות בהשגחתו. אלה השתרעו סביב העיר ואפשר היה לשוטט בהם ימים שלמים, עד טרויאר בנהר מיין. אחי היה בחור מוכשר ודאג לנו ברצון. הוא סיפר לנו כל מה שקרא ושמע. בגיל 13-14 כבר גלגלנו את כל בעיות היקום וההיסטוריה. בימי ראשון הותר לנו לבקר בהצגות הקלאסיות של התיאטרון העירוני. מאוחר יותר, אחרי סיום הגימנזיום, עבר הרמן לבית הספר הטכני הגבוה, מבלי שזה השפיע על יחסינו. הוא למד כימיה ועבד עם פרופסור איינשטיין במכון מחקר מרכזי של האקדמיה הגרמנית, שם קיבל תואר דוקטור בשנת 1915.
"ילדות מאושרת וחסרת דאגות" ילדות ונעורים באאכן
מרתה סלמנג, אחותה של לינה
5. משפחת סלמנג נקראת כך על שם העיר סלמאנקה בספרד, ממנה גורשו בזמן גירוש ספרד.
6. אדוני אילנדורף מאייר סלמנג (1859-1925).
7. הרמן סלמנג (1890-1962).
28
לינה //
בגיל 19 נישאתי לאדם בוגר ממני ב-17 שנה. זאת הייתה המטרה
הנכספת של אמי עבור בתה שטרם בגרה. אבל אני אהבתי את אדוארד
בכל לבי. הוא היה אדם נאה והדור, מאוד גברי. הוא היה איכר למחצה וגם סוחר. יחד עם אחיו ניהל עסקי בקר נרחבים. משפחתו הייתה מכובדת על הכל בעיירתו הקטנה בגבול ההולנדי. הוא סיפר שכומר העיירה היה בא בכל יום שבת
לאביו, ללמוד תנ"ך. אדוארד נשאר מעט דתי, שמר מצוות והתפלל בבית כנסת ביום שישי ושבת. בביתנו באאכן לא למדנו הרבה על יהדות, ועל השבת ידענו בעיקר בגלל הארוחה הטובה יותר שאכלנו. בערבי שבת נהגה אמנו להקריא לנו מספר תפילות בשפה הגרמנית. אמנם בחגים הלכנו לבית הכנסת, אבל לא תמיד נסגרה החנות. 22 חודש אחרי נישואינו אדוארד נפטר. יומיים לפני כן עוד היה בריא, אך דלקת מעיים מוגלתית כילתה אותו. אז עוד לא היו תרופות אנטיביוטיות. בתנו הפעוטה, אלזה, הייתה בת 14 חודש. החיים נעשו עגומים לפתע, כל היופי נגוז בבת אחת. מסרתי את ביתנו היפה לידי משפחתו, ועברתי לדירה קטנה בקרבת הוריי. אלה מכרו בינתיים את החנות ופתחו בית מסחר לייצוא מזון להולנד.
אז באה מלחמת העולם הראשונה. מה שנתפס עד אז כמזעזע - איש צעיר שנקטל במלוא אונו - הפך
לנחלת הכלל. גברים רבים נפלו במלחמה ודמעות רבות נשפכו. אחיו של אדוארד חזר מהמלחמה עיוור. גם אני, כמו רבות אחרות, השתתפתי במאמץ המלחמה של "המולדת". עבדתי במטבח ציבורי. אחי הרמן גויס לצבא הגרמני, אחרי שנתיים של שירות ככימאי במפעל לגז מימן בדיסלדורף. בארבע שנות המלחמה הוא היה קצין תצפית תעופתי בכדור פורח. כמה פעמים נפצע וכמעט נהרג. לילה-לילה עלה עם הכדור הפורח מעל חזית פלנדריה. הוא כעס על כך שלא קיבל דרגת קצין, כמו יתר האקדמאים. הקיסר לא סבל יהודים בקרב הקצונה של חיל האוויר. רק באוקטובר 1918, לקראת סוף המלחמה, קיבל את הדרגה. טרם שחרורו עוד הספיק להציל את הכדור שלו, וזכה בשני אותות הצטיינות. הוא חזר רזה וחולה ריאות והיה צריך להבריא בבית מרפא ביער השחור. כשהחלים חזר הביתה עם אשתו הצעירה, אחותו של אדוארד. בתקופה הזו היה מחסור בדירות, לכן מסרתי לזוג הצעיר את דירתי ועברתי לגור אצל הוריי. הרמן קיבל משרה של אסיסטנט בבית הספר הטכני הגבוה באאכן, שם השתכר
"אהבתי את אדוארד בכל לבי" נישואים קצרים מדי
"אז באה מלחמת העולם הראשונה" החיים משתנים
29
אך מעט. בהמשך הפך למרצה למדעי הברזל וחומרים, וניהל את המכון למתכות. ב-1930 כבר היה פרופסור חבר, וחבר סנאט במכון קייזר וילהלם בברלין. הוא ִפּרסם מאמרים רבים. כל זה לא מנע את גירושו מעבודתו המדעית על ידי
הנאצים8. ב-1920 נאלצתי להתייצב מול המציאות העגומה של תקופת שלהי המלחמה, שבה נחלה גרמניה הפסד צורב, ללא כל אמצעים משלי. כבר בזמן המלחמה לא היה ערך לכסף. רמת החיים ירדה. אנשים אגרו מזון וצרכו אותו בצמצום. אבי היה חולה סכרת ולכן היה תמיד רעב וקיבל את עיקר המזון. דאגתי שילדתי הקטנה לא מקבלת מספיק מזון. עלה הצורך לעבוד באיזו עבודה שתניב משכורת, שמאפשרת להשיג מזון יקר. סחר הייצוא של אבי לא היה מוצלח ולא רווחי. כל החסכונות וניירות הערך היו חסרי ערך. אנחנו, שהיינו "בנות טובים", לא חונכנו לכך. לא למדתי מספיק כדי שיהיה לי מקצוע מתקדם. לא הייתי חכמה כאחותי, שהצליחה להשיג הכל בשלב יותר מאוחר. יכולתי להיות זבנית או עוזרת בית, אבל זה לא היה מתאים למעמדי, וגם חששתי לעזוב את ילדתי, שכבר הייתה יתומה מאב.
בלב כבד החלטתי להינשא בשנית. בגיל 28 נישאתי לפאול לוי. הוריי ואמי לא היו נלהבים. הם "התקדמו במעמד" ובעל אטליז לא נראה להם, אבל אני הבנתי שזה הפתרון עבורנו. את פאול הכרתי באופן מקרי וזיהיתי בו חבר שאפשרלבטוחבו.הערכהזוִהֽתַאמָתהבמשך שלושים שנה. הוא היה לאב טוב לאלזה ילדתי, כה טוב, עד שכאשר הייתה בת 12 סירבה לבקר את קברו של אביה הביולוגי. "הרי יש לי אבא חי", היא אמרה. שום אב חורג לא יכול לצפות
להוכחה טובה יותר ליחסו.
נישואיה של לינה לפאול לוי הביאו אותה לעיר לינן (LÜNEN) במחוז ווסטפליה. לבעלה החדש היה שם אטליז ובית חרושת קטן לנקניקים, ועם השנים הפכה משפחת לוי
למשפחת עסקים בעלת מוניטין.
<
פאול לוי, 1910
8. בשנת 1933 החלו גילויי האנטישמיות באוניברסיטאות בגרמניה, ובוטלו רישיונות ההוראה לכל הפרופסורים היהודים. הרמן היגר להולנד, ועבד כמנהל המדעי של מפעל החרסינה במאסטריכט, אך גם שם נאלץ להתחמק שוב ושוב מהגסטפו בעזרת חברים. על שירותו במפעל הוענקו לו פרסים ואותות. בשנות החמישים חזר לאוניברסיטה באאכן וב-1962 נהרג בתאונת דרכים.
30
לינה //
בשנת 1920 עברתי ללינן. לבעלי השני, פאול, היה אטליז בבית
ווסטפלי טיפוסי, עתיק יומין, בנוי קורות עבות ולבנים. החנות שכנה באחת הפינות הסואנות בכיכר העיר. היא הייתה נחמדה והבהיקה מקרמיקה וניֶקלים.אתהביתקיבלפאולבירושהמאביו,יעקבלוי,שהגיעלעירזומאחד הכפרים באזור. קודם לכן היה הבית בית איכרים. המתבן עוד עמד על תילו.
חלק ממנו הפך לבית מלאכה לתעשיית נקניק. בתקופה זו נפתחו באזור כמה מכרות פחם והעיר החלה להתרחב. הסבא והסבתא, פאולה ויעקב, היו חרוצים וחסכנים וזכו להוקרת אנשי העיר. האב כבר מסר את עסקיו לידי בניו, אבל בשנות המלחמה קיבל על עצמו לדאוג לאספקת בשר עבור כל תושבי העיר, שלא על מנת לקבל פרס. כמו אבי - גם הוא היה חבר כבוד באיגוד המקצועי ובכמה ועדות עירוניות. בעלי פאול קיבל לידיו את העסק בגיל מוקדם מאוד והצליח לפתח אותו יפה בעזרת כמה פועלים ועוזרות, אך עם פרוץ המלחמה ב-1914 הוא נאלץ לסגור את העסק ולהתגייס לשורות הצבא הגרמני. הוא שירת ארבע שנים בחיל ההנדסה בחזית הצרפתית. כאשר חזר משם מצא את כל רכושו הרוס ומוזנח. בבית המלאכה החלידו צינורות המים. המים הדולפים הרסו את המכונות. החנות
"בעלי מלאכה גרמניים למופת" לינה ופאול מקימים עסק ומשפחה
31
החנות ברחוב המרכזי ַלנֶגהשטַראֶסה(Lange 1920 ,)Straße
הייתה במצב דומה וכל הלקוחות התפזרו כי בעלי העסקים שלא התגייסו רכשו את קהל הלקוחות. כזה היה המצב כאשר נישאנו. גם לאחיו הבכור של פאול היה עסק בעיר. למרות ששני האחים היו בעלי רכוש דומה ולמרות ששתי המשפחות התאימו זו לזו, היו מלכתחילה קנאה וחיכוכים ביניהם. אני יודעת שכך המצב במשפחות רבות, אך איזו איוולת! עכשיו מפרידים ימים בינינו. רבים מהאחים והאחיות הושמדו על ידי הנאצים, וקשה להבין איך לא השכלנו לחיות בשלום ובאהבה כל זמן שניתן היה.
שלוש שנים אחרי נישואינו נולד בננו ארנסט יעקב. הוא צעיר בדיוק בעשר שנים מבתי, אלזה. מלכתחילה צלחו החיים המשותפים שלנו. לפאול היה מזג סוער, שכנראה היה קשור למחלת הלב שלו, שנתגלתה מאוחר יותר. הוא התרגז מהר. היה לי קשה לשאת זאת, אבל יחסו, דאגתו, ואהבתו לילדתי חיפו על הכל. סלחתי לו בקלות. כעבור שלוש שנים אמי, רוזה, התאלמנה והצטרפה אלינו. פאול היה חרוץ ומצליח במקצועו ולא החמיץ הזדמנות להעמיק את ידיעותיו המקצועיות. העסק פרח. האידיאל שלו היה להיות בעל מקצוע גרמני אמיתי, ולהיבדל מכלל הקולגות שלו בזכות יושר בעסקים וסחורה משובחת. גם אני לא
אכזבתי אותו, למרות חששו שידיי עדינות מדי. התקדמנו יפה.
כעבור עשר שנים היה לנו עסק מבוסס, בעל מוניטין גם מעבר לגבולות העיר, וגם צברנו נכסים. פאול זכה להכרה גם בקרב עמיתיו למקצוע - הוא נבחר לוועד האיגוד והיה אחראי לבחינות של חניכים ומועמדים. ספר האיגוד נשמר בביתנו. בתקופה זו החלטנו להרחיב עוד את העסק והבית ולבנות בית מלאכה מודרני. על המגרש שלנו בנינו בית נוסף ובו חדר מכונות, חדרי קירור ואחסון. אזרחי העיר ראו בנו "בעלי מלאכה גרמניים" למופת. היה ברור שאנחנו יהודים, אבל עובדה זאת לא גרעה מכבודנו והיינו שווים לשכנינו הנוצרים בכל. אהבנו את "מולדתנו" כמוהם, כך לימדונו הורינו. אמי הייתה גאה בשושלת היוחסין שלה. היו תעודות שהוליכו עד 1690 ושם המשפחה נזכר אפילו בשנת 1480
באחד מספרי הקהילה במחוז ווסטפליה.
רק דבר אחד שכחנו. לא הבחנו בעננים הפוליטיים הכבדים שהופיעו מעבר לאופק.
פאול לוי ואחיו ליאו משרתים בצבא במלחמת העולם הראשונה, 1916
32
יעקב 9 //
ההורים שלי הכירו אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתקופה סוערת
ומלאת תהפוכות. אינני יודע הרבה על עברם האישי ואיך הכירו זה את
זו. עבור אבא אלה היו נישואים ראשונים. אמא הייתה אלמנה במשך שמונה או תשע שנים. המרחק בין אאכן, מקום מגוריה של אמי, ולינן, מקום מגוריו של אבי היה די גדול, לפי סטנדרטים של אז. משפחתו של אבא שלי ישבה כנראה כמה דורות בלינן, שהייתה עיירה של מכרות פחם וחקלאות בשולי אזור התעשייה הכבדה הגדול של גרמניה, שנקרא אזור ה-RUHR. הבית המקורי של משפחת לוי
היה במעלה אותו הרחוב. שם גרו הסבים שלי, יעקב ופאולה, שלא הכרתי.
לצד הבית הייתה רפת, כי סבי עסק בסחר בקר ואחרי כן גם במכירת בשר ותוצריו. העיר הייתה חקלאית למחצה, וכל משפחת פועלים החזיקה גם חלקת אדמה קטנה שבה גידלה ירקות וחזירים לצרכים עצמיים. הבית עמד במרכז העיר. חזיתו פנתה לכיכר המרכזית של העיר וצדו האחורי פנה לכיכר קטנה, שנקראה "שוק השיפון". זה היה מקום מוקף בתים ישנים מאד, ייחודיים לאזור הזה ובנויים בשיטות בנייה מהמאות הקודמות. הבתים היו בנויים מקורות עץ כבדות וביניהן אבן וטיח. הקורות היו צבועות שחור והטיח לבן, וכך נוצר דגם מאד מעניין. הסגנון של כל הבתים היה אחיד, אבל הדגם שנוצר על ידי הצירוף של שטחים לבנים וקווים שחורים היה אינדיווידואלי לכל בית. החנות פנתה כמובן לחזית ובית המלאכה פנה לרחוב האחורי. אחרי הרחוב הראשון היו עוד רחובות עם בתים ישנים כאלה, ובהדרגה הרחובות נעשו צרים יותר והבתים קטנים יותר, עד לבתים שגבלו בחומת העיר, שהקיפה בזמנו את החלק המקורי שלה.
>
יעקב לוי ופאולה (רוזנבאום) לוי, הוריו של פאול
9. הזכרונות נכתבו על ידי יעקב לוי, בתקופות שונות, במסגרות שונות, או נרשמו מפיו בידי ערן לוי בבית שערים, יוני 2000.
34
8
7
מפת העיירה לינן, 1935
1 החנות והבית של משפחת לוי ברחוב לנגה שטראסה, הרחוב שבו צעד היטלר עם פמלייתו
2 הכיכר המרכזית השוק הישן 3 ״סמטת היהודים״ שדרכה נמלטו
לינה ופאול אחרי ליל הבדולח 4 הכנסייה המרכזית האוונגלית 5 חצר ומבנה בית הכנסת ששימשו
גם כבית ספר יהודי 6 הסמטאות הצרות סמוך לחומת העיר 7 השוק הגדול, ״שוק הכסף״ 8 הנהר Lippe הזורם בצפון העיר
5
2
4
1 3
6
35
בבית הזה נולדו אבי, פאול, ושבעה אחיו ואחיותיו. הבן הבכור, אמיל, קיבל את הבית כיורש ראשון, וסבי קנה לאבי את הבית שבו נולדתי, כולל החנות, כדי שיקים בו עסק עצמאי. אבל אז פרצה מלחמת העולם הראשונה והכל השתבש. כאשר זו נגמרה היו עוד מספר שנים של מהומות במשפחה - שותפות שעשו שני האחים נכשלה, והמשקעים האישיים שנוצרו אז העכירו את היחסים בין
שתי המשפחות.
אבי ניהל את הבית בעזרת צוות מקצועי. העסקים באזור היו בדרך כלל
חלשים, אך כנראה שהאבא שלי היה די מוצלח. הוא למד את מקצועו -
עיבוד בשר - בבית ספר מקצועי מתקדם, שם למד סודות מקצועיים שעזרו לו
מאוד בעסקים, ותמיד הראה בגאווה את תעודת הגמר. מאוחר יותר ביצע שינוי ובנה משהו שנקרא "Wurstkueche”: מטבח לבישול נקניק, להבדיל ממטבח לבישול ביתי. אבא ואמא התחילו לעבוד יד ביד, והעסק התחיל לפרוח. הסחורה שלו הייתה מבוקשת מאוד ובימי סוף השבוע החנות הייתה מלאה מפה לפה. כאשר הוריי התחתנו הבית והעסק קיבלו יציבות. אמי, לינה, הייתה אישה צעירה וכלה טרייה, ולא היה לה קל לבסס את מעמדה בבית ובעסק. היא נרתמה לעסק יותר מהרגשת חובה מאשר מתוך נטייה אישית, ובכך אפשרה לאבא להתבסס ולהתרחב. הוכנס טלפון (אני זוכר את המספרים: תחילה 617 ואחרי כן 2617). במרתף מתחת לחנות הותקנו מכונת קירור וחדר קירור גדול (אני זוכר עד היום את ריח האמוניאק שעלה משם, כאשר המכונה התקלקלה).
החנות של משפחת לוי בכיכר המרכזית בלינן, לנגה שטראסה 49, 1927. המשפחה גרה מעל לחנות
36
שיא השיאים היה כשאבא קנה טנדר, שנסע על שלושה גלגלים בלבד - אבל היה משאית לתפארת. נסעתי איתו למסעות - לשוק הבהמות, לבית המטבחיים ולכל מיני מלונות ופנסיונים מחוץ לעיר, שלהם סיפק סחורה. נסענו לפעמים ל-Sauerland, חבל ארץ הררי מלא יערות וכפרים קטנים. הוא הביא משם נסורת מבתי מלאכה שעיבדו עצים עבור כלים וידיות לכלים. העשן שהפיקה הנסורת הזו העניק טעם מיוחד לנקניק מעושן. היה לו גם משרד פיצפון עם ארון נעול לתבלינים, שם הוא עירבב בעצמו תערובות מיוחדות לכל מין של נקניק
ומסר אותן לפועל הראשי. זה היה הסוד שלו והוא לא חלק אותו עם אף אחד. יותר מאוחר, כאשר העסק שיגשג - עשינו "רמונט" גדול. הבית קיבל תוספת ונבנה בית מלאכה גדול, מוסך ומעליו דירה עבור הפועל הראשי ומשפחתו. בין שני המבנים הייתה חצר והיא הייתה הממלכה שלי. שם שיחקתי הרבה עם חבר הילדות שלי, הבן של השכן שגר מעבר לסמטה צרה שחיברה בין הכיכר
המרכזית, שאליה פנתה החנות, לבין הרחוב האחורי. מעבר לרחוב שהוביל לדורטמונד הייתה כיכר נוספת שנקראה "שוק הכסף". שם נערך פעם או פעמים בשבוע שוק של ממש. לאבא שלי היה דוכן מתקפל. הרבה פעמים עזרתי בהקמתו ובפירוקו. להורים שלי היה מעמד מכובד בין אזרחי העיר. כנראה התנהגותם האזרחית הייתה תמיד למופת, לכן הם החזיקו מעמד הרבה זמן, יחסית, תחת משטר הנאצים. הם נחשבו לאנשי עסקים הגונים במיוחד, והייתה אימרה בעיר שפירושה (האנטישמי כמובן) היה שהם לא "יהודים טיפוסיים" (שכידוע לכל אינם אנשים ישרים).
השוק הישן (Alten Market) כפי שנשקף מחזית החנות (מצד שמאל של התמונה)
37
25
>
שרטוט הבית ברחוב לנגה שטראסה 49 בשנת 1937, כפי ששוחזר על ידי יעקב
15
16
12
13
14
12
13
11
24
11
8910 23 7
20
21
6
5
4
3 18
19
17
22
בקומה זו היה גרם מדרגות צר שהוביל לעליית הגג.
17 סלון 18 חלון הפונה לחזית 19 מיטת ההורים 20 החדר של סבתא רוזה 21 החדר של יעקב, שימש גם כמעבר למרפסת הגג.
כשאלזה חזרה מלימודיה פינה לה את החדר ועבר לעליית הגג.
22 חדר אמבטיה, שימש גם כ"מרחב פרטי מוגן" 23 גינת גג 24 שער קטן (כנראה זה שממנו ברחו לחצר האחורית) 25 חדר לאורחים
בקומה זו היו מדרגות שהובילו למרתף ובו מכונת קירור.
1 כניסה מהרחוב 2 החנות 3 דלפק הגבינות 4 דלפק הנקניקים 5 קוּפּה 6 מטבח קדמי 7 חדר מגורים, שבו בעיקר התנהלו חיי המשפחה. 8 משרד. כאן היה ארון נעול לתבלינים, שבו פאול
עירבב תערובות סודיות ומיוחדות לנקניקים 9 מטבח
10 מזווה 11 עץ אגס 12 חצר פנימית 13 נקודת טלפון, קו מס' 617 14 מסדרון 15 ארובה 16 מטבח נקניקים
הקומה העליונה
2
1
קומת הקרקע
38
פאול לוי ו״המשאית״ בעלת שלושת הגלגלים
אלזה ויעקב, לינן, 1924
ג //
"זה היה הפתיח לעולם התגליות"
יעקב לוי, ילדות בלינן
יעקב (ארנסט) לוי נולד בבית המשפחה בלינן. אלזה, אחותו למחצה, הייתה כבר בת 10. הוא חי ילדות רגילה של ילד יהודי-גרמני ממשפחה טובה, ילד סקרן וחכם שלומד, משחק ועוזר להורים בעסק. עד עליית הנאצים לשלטון.
יעקב //
נולדתי בשעות הבוקר המוקדמות של ה-1 במרץ 1923 בביתנו, בקומה
השנייה. סופר במשפחה שאלזה, אחותי למחצה, שהייתה בת תשע בזמן
הריון אימנו, לא הבחינה בהריונה וגם לא טרחו לספר לה על הצפוי. היא התעוררה לפנות בוקר לשמע יללות, שחשבה שהן קולות של כלב. כשהסבירו לה מה פשר הקולות היא התלהבה, וכשחזרה מבית הספר בצהריים גררה איתה
את כל בנות כיתתה, לראות את הפלא הנולד. בילדותי הייתי רוב הזמן תחת השגחת אומנת או אישה אחראית. אמי חזרה מהר ככל האפשר לעזור לאבא לנהל את העסק. חלקה היה בניהול המכירה בחנות ובהשגחה על צוות קטן של עובדים. אלה היו שנים קריטיות במאמץ של ביסוס כלכלי אחרי שנות מלחמה, מהומות פוליטיות ואינפלציה נוראה.
כאשר הייתי קטן מאוד אהבתי לשבת מתחת לשולחן, לכסות אותו בכמה שמיכות וליצור לעצמי בית, טריטוריה אישית, רק שלי. צורך זה
לטריטוריה פרטית היה חזק מאוד גם בגיל הנעורים. על יד החדר שלי היה חדר שירותים עם אמבט. היות והחדר שלי שימש גם מעבר מן הבית אל מרפסת גן גדולה, שימשו השירותים כ-"מרחב פרטי מוגן".
"היו לי צעצועים ולבסוף גם אופניים" משחקי ילדות
41
אני חושב שהרבה ילדים מנצלים את חדר השירותים לצורך זה. אפשר לסגור את הדלת, והגדולים לא יכולים לדעת בדיוק מה אתה עושה שם.
בילדותי שיחקתי לבד או עם חבר. החבר הטוב שלי, האנו, היה בן
השכן. היינו זוג קבוע. הוא היה נוצרי, אני חושב שהיה צעיר ממני
בשנה. בין בתינו הפרידה סמטה צרה מאד, לא יותר ממטר רוחב, ומשם הייתה כניסה אל חצר ביתו. להוריו הייתה מכולת, שנקראה משום מה "חנות לסחורות מן המושבות" - כנראה מכולת עילית. שם מוזר במקצת, שריד מתקופה שבה השתייכות ל"מועדון המדינות שיש להן מושבות" נחשבה למכובדת. לאבא שלו היה גם בית מלאכה לשזירת חבלים מחוץ לעיר. אני עדיין רואה לנגד עיניי את המקום ואת המכונות המסתובבות ושוזרות את החבלים הדקים לחבלים של ממש. כנראה שהאיש היה קשור למכבי האש - ארגון חצי-צבאי בגרמניה של אז, ובדרך כלל מסוג הארגונים שעמדו בראש התנועה האנטישמית, אבל לא הפריע לו שבנו הפך לחבר קבוע שלי. הוריו לא היו נחמדים ולא אהבו במיוחד יהודים,
אבל הזיקה ביני ובין בנם כנראה הקלה עליהם את החיים והם הניחו לנו. שיחקנו בעיקר בחצר שלנו, שהייתה מרווחת יותר משלהם. בילינו ביחד את כל שנות הילדות, עד שעברתי לבית ספר תיכון והוא לא. בתקופה האחרונה שלי בגרמניה המשפחה הזו עברה, כמו כולם, מטמורפוזה נאצית. הם לא עשו לנו נזק,
אבל נעשינו מודעים יותר ליהדות שלנו והקשר הזה נפסק. ברחוב האחורי שיחקנו, בעיקר משחקי מחבואים וואריאציות שונות של "שוטרים וגנבים". באחת החצרות היה בית מבשל לבירה. מין בית חרושת עתיק מלא אולמות ייצור, מרתפים, מגדלי קירור ומתקני זיקוק. חלקם התנשאו לגובה וביניהם היו מעברים וסולמות לרוב. מתישהו נפסק הייצור בבית המבשל והשער נותר פרוץ. זה היה מקום אידיאלי לילדים לערוך משחקי גנבים ושוטרים ומחבואים למיניהם. המשחקים האלה היו כנראה מסוכנים ומורכבים ודרשו ארגון של מספר גדול של ילדים וקביעת כללי משחק. כמו הרבה פעמים כאשר ילדים מתארגנים למשחק עתיר דמיון ורב פעלים, הארגון המוקדם גוזל את עיקר המאמץ והזמן. רק כשהצטרפתי לתנועת הנוער היהודית בילינו חלק מן הזמן במשחקי קבוצה.
כמובן שהיו לי צעצועים ולבסוף גם אופניים. היו לי הרבה קוביות משחק - מעץ, מאבן מיוחדת ובסוף מברזל.
בילדות הצעירה שיחקתי, כמו כל ילד גרמני טוב, בחיילים. הושפעתי כנראה מהסגידה הגרמנית לחיילים ולצבאיות, וגם נראה שראיתי הרבה חיילים בחוץ. חיילי העופרת היו יקרים, ולכן הכמות הייתה מוגבלת. מצאתי תחליף: לא רחוק מאיתנו הייתה מתפרה שבעליה היו יהודים ומיודדים עם הוריי. במתפרה אספו
42
יעקב בן שנה וחצי, 1924
עבורי את כל ה ִכּישוֹרים הריקים שעליהם היו כרוכים חוטי התפירה, בגדלים ובצבעים שונים. הקטנים היו ה"חיילים", והאחרים - קצינים וגנרלים, סוסים ודגלנים. סידרתי אותם בשורות למסדרים עצומים, לתפארת הצבא הגרמני.
לפעמים לקח ימים להקים את כל המערך. אחרי כן היה MECCANO: מערכת משטחים ומוטות ממתכת, שחוברו בעזרת ברגי פליז ואומים אמיתיים. זה היה משחק להרכבה, לפי רמות. קיבלתי במתנה תחילה את החלקים הפשוטים ואחר כך התווספו משוכללים יותר, שכללו צירים, שרשראות, תמסורות, גלגלי-צמיגים וגלגלי-שיניים בכל הגדלים. איתם כבר יכולת לבנות מתקנים מכאניים שגם נסעו והרימו וכו'. המטרה הייתה לבנות מכונות שעובדות ממש. צעצוע נוסף היה הרכבת. קודם רכבת עץ ואחרי כן רכבת חשמלית. עולם ומלואו! אצל אחד מהחברים היהודים שלי קיבלנו חדר ריק, כל החברים הביאו את הרכבות שלהם ובמשך כמה שבועות בנינו ביחד מערכות רכבת מורכבות. כאשר גבר בידוד הילדים היהודים ולא יכולנו לשחק בחוץ היינו מביאים כל אחד את החלקים שלו למועדון היהודי, ושם בנינו מערכות שלמות מהצעצועים של כולם. התקבצנו יחד כדי לא להיות לבד.
משחק הרכבה
MECCANO
>
יעקב בן החמש והדובי, ספטמבר 1928
44
אינני יודע אילו ספרי ילדים היו לחם חוקי. בטוח שספרי האחים גרים
וסיפורי אנדרסן, שתי סדרות עגומות. אנדרסן הוסיף קורטוב של חן,
האחים גרים הוסיפו יותר מקורטוב של אכזריות ופחדים. היום אינני יכול אפילו להסתכל עליהם. המסר העיקרי שלהם שיקף את התרבות הגרמנית - אם אתה לא תהיה בסדר העונש יהיה קשה וסופך מר. תאמינו לי, זה עובד על ילדים. ילד, או שהוא מפנים את המסר או שהוא פונה עורף לכל הטפת המוסר ומחליט להיות בצד המוציא לפועל. נראה שכמעט כל הגרמנים החליטו להיות בצד המוציא לפועל ולא בצד הקורבן. מאוחר יותר קיבלתי לבר המצווה מתנה: שלושה כרכים כבדים של מסעו של אמונדסן אל הקוטב הדרומי. ספר זה לא מש ממני הרבה שנים, ואני זוכר חלקים ממנו עד היום. זה היה הפתיח לעולם התגליות. אחריו באו "ציידי המיקרובים" ו-"תולדות האנושות" מאת הנדריק ון לון. היו גם ספרים אסורים, כמו ארון ספרים עם אנציקלופדיות, שתרם בעיקר להשכלתי האנטומית. לא שמעתי מוזיקה בגרמניה מלבד להיטים. מוזיקה
רצינית שמעתי במזרע. אולי ההורים הלכו לתיאטרון. אני לא.
בימי ראשון נהגנו לטייל עם המשפחה. תחילה ברגל, ביערות ובשטחים
החקלאיים שהעיר הייתה מוקפת בהם. מאוחר יותר אבא רכש מכונית
מסחרית על שלושה גלגלים, שהיה מאד גאה בה, ואיתה ערכנו טיולים נרחבים באזור Sauerland, בתרגום חופשי "ארץ חמוצה" - אזור חקלאי פורח שכנראה הושבח על ידי בניית תעלות ניקוז. הטיולים כללו ארוחה כפרית. לעתים היו גם
טיולים ארוכים יותר, ומדי פעם ביקורים אצל כל מיני דודים ודודות.
ההווי בבית היה תערובת של הווי נוצרי-חילוני וקצת יהודי.
בבית חגגנו את כל החגים המסורתיים. יום כיפור היה קדוש וחמור.
החנות הייתה סגורה. הלכנו לבית הכנסת שהיה מרוחק מן הבית רק כמה מאות מטרים. היה בו חלל גדול וגבוה, צבוע בתכלת חיוורת ותקרה לבנה עם קישוטי כוכבים. הריהוט היה פשוט, כך גם ארון הקודש שהכיל מספר ספרי תורה עם עטיפה מבד קטיפה אדום כהה אבל בלי קישוטים נוספים. הייתה עזרת נשים
ואת הטקס ניהל רב הקהילה, שהיה גם המורה שלי. בבית היו ארוחות חגיגיות וסדר פסח. היו תפילות קצרות לפני הארוחה. אך הבית שלי היה בהחלט לא דתי. הרי אדם יהודי דתי, ולו רק באופן מינימלי, לא יכול לעסוק בבשר חזיר. העיסוק של הוריי בבשר חייב אותם לספק ללקוחות את המוצר שצרכו - ולבטח גם היה זול יותר - החזיר ותוצריו. זה היה עניין של החזקת עסק יעיל, וכאילו לא נגע בשאלות של אמונה ומנהגים. הקהילה היהודית המקומית הייתה מסגרת חברתית. ההשתייכות אליה הייתה מותנית במוצא ובמשפחה, ולא ניתן היה לברוח ממנה באופן מעשי.
"היו גם ספרים אסורים" ספרים ותרבות
״כיבוש הקוטב הדרומי״, מהדורה ראשונה, 1912
"התרשמתי עמוקות מחג המולד" חגים וחיים יהודיים
45
הכנסייה האוונגליסטית סנט. ג׳ורג׳, הסמוכה לבית
לעומת זאת התרשמתי עמוקות מחג המולד. סמוך לביתנו הייתה כנסייה עם מגדל גבוה. כל יום חציתי את מגרש הכנסייה בדרך לבית ספר. לפני החג התחילו בקישוט הרחובות והבתים, הציבו נרות ואורות מקושטים בחלונות, או תלו זרים על פתחי הבתים. החלל היה מלא מנגינות מיוחדות לחג. לרוב התחיל לרדת שלג והכל התכסה במעטפת לבנה. בערב החג צלצלו פעמוני כל הכנסיות בזה אחר זה וביחד. שיא החוויה הרגשית היה שירת מקהלה, שבקעה ממרומי מגדל הכנסייה. אירוע זה חזר על עצמו כעבור שבוע, בראש השנה הנוצרית. שוב שלג, שקט של לילה חורפי, דריכות לקראת השירה והפעמונים שצילצלו הפעם לבשר שנה חדשה. ואחרי כן - מעבר חד לרעש והמולה, שתייה בפומבי, זיקוקין
והרבה אנשים רועשים וחוגגים ברחוב המרכזי, שבו שכן ביתנו.
בבית עם מלאי בשר אוכלים טוב. למשל בשר צלי ביין, שהכנתו ארכה
יום שלם. המאכל האהוב עליי היה דווקא שעועית עם גזר, או כרוב אדום
מבושל. הכנתי לעצמי סנדוויץ' לבית הספר, תמיד עם גבינה. הטעם המועדף הזה נשאר לי עד היום. מדי פעם אני קונה גבינת פרמזן וחותך אותה בפרוסות כמעט
שקופות, אז הטעם שלה נהדר, בעיקר על לחם טרי בתוספת פלפל אדום. היה לנו מטבח ועוזרת צמודה. היו כמה עוזרות בבית. אחת הייתה ממונה עליי, וכנראה ביליתי איתה הרבה שעות. היו שתי עוזרות בחנות ולפעמים התפקידים התחלפו. החיים בבית התנהלו בעיקר בחדר המגורים הגדול שהיה ממוקם בין
החנות לבין המטבח.
כאשר הייתי בן חצי שנה יצאו הוריי לחופשה-טיול באזור היער השחור.
סבתא רוזה10 גויסה להשגיח על ענייני הבית. בהיעדר ההורים חליתי
בשלשולים חזקים. מצבי לא היה טוב והיה צריך להזעיק את הוריי. נוצר קשר איתם, אבל האזור שבו טיילו היה תחת כיבוש צרפתי, והחיילים הצרפתיים מנעו
מהם לחזור. אני, למרבה המזל, החזקתי מעמד. בגיל שנתיים וחצי, לקראת חג המולד, עונת שיא במכירת בחנות, חמקתי מן ההשגחה ונעלמתי מן הבית. לרוע המזל היה בחוץ מזג אויר חורפי קשה, והנהר שעבר בתוך העיר הקטנה הציף חלקים של העיר במרחק כמה מאות מטרים מביתנו. אמא נאלצה לנטוש הכל ולחפש אותי. בסוף מצאו אותי זורח ומאושר בפתח חנות צעצועים מוארת ומקושטת. נמשכתי אל זוהר החג. בבית חייתה גם סבתא רוזה. חדרה היה ליד חדרי, ודלת חיברה ביניהם. בגיל תשע או עשר חליתי בשנית ובדיפטריה בבת אחת, וסיכויי להחלים היו די קלושים. הרופא בקושי הסכים לבדוק אותי, שמא יפיץ את המחלה בקרב ילדים אחרים. הוחלט על בידוד מוחלט. סבתא רוזה הסכימה לטפל בי. שני החדרים נאטמו, ואפשר היה להכניס רק אוכל. כנראה שהסידור הזה הציל אותי.
"בבית עם מלאי בשר אוכלים טוב" האוכל שאכלנו
"חייתי עם סבתא שלי, שנולדה בשלהי תקופת נפוליאון" חוויות ילדות
10. רוזה סלמנג לבית ווינדמולר, אמה של לינה (1955-1861).
46
אני, הילד, חייתי עם סבתא שלי, אישה שנולדה בשלהי תקופת נפוליאון, המרד האזרחי באירופה נגד העריצות ההבסבורגית בשנת 1848, לפני המצאת החשמל ואלף ואחד דברים יומיומיים, שמקיפים אותנו היום.
בגיל צעיר מאוד הייתי צריך לעזור בחנות. בתחילה - כדי ללמוד
ולהפנים מהם המרכיבים של עסק מוצלח: בעיקר ידע מקצועי, הקפדה על שירות, ניסיון ויושרה עם הלקוחות, עם הספקים ובעיקר עם העובדים השונים. ברגע שידעתי לספור כהלכה היה תפקידי לאסוף את הכסף מתוך הקופה הרושמת עם סגירת החנות, ולבדוק שיש התאמה בין הרישום ובין כמות הכסף בפועל. יותר מאוחר הורגלתי לקחת את הפדיון לבנק ולהפקיד אותו שם. שנים מאוחר יותר אמא סיפרה לי שליתר ביטחון נהגה לשלוח אחריי את אחת הבנות שעבדו בחנות, כדי לפקח עליי ולראות שאני הולך ישר לבנק. הייתי צריך לספור את המטבעות ולכרוך אותם לגליל בעזרת נייר, ובבנק לא ספרו אותם,
אלא שקלו אותם.
"בגיל צעיר הייתי צריך לעזור בחנות"
>
יעקב בחזית החנות עם צוות העובדים, תחילת שנות ה-30
47
הועסקתי בעיקר בהשגחה על הדוכן ועל החנות עצמה, בשעות הצהריים, כאשר תנועת הקונים הייתה דלילה. דברים פשוטים ידעתי למכור לבד, ועבור קונים שדרשו שירות של ממש קראתי לאמי או לאחת העובדות שעבדו בשעות אלה
בבית.
אמאהייתהאלמנהצעירהעםילדהכברמשנת1915.אביהשלֶאלֶזה
מת ממחלת מעיים די פשוטה. היום זה לא היה קורה. בשנות מלחמת
העולם הראשונה אמא ואלזה התקיימו בקושי, כי בגרמניה היה מצב של רעב כמעט. כשהוריי התחתנו, אבא שלי רצה לאמץ את אלזה באופן מלא וחוקי. דווקא פקיד הרישום הגרמני הניא אותו מכך. הוא אמר לאבא, "למה לקחת מהילדה את שם המשפחה הנייטרלי, דאהל (DAHL), ולקרוא לה בשם יהודי
מובהק כמו לוי?" וכך אלזה נשארה אלזה דאהל, ששונה אחרי כן לדלית. עם אלזה לא חייתי הרבה בבית בלינן, ואינני יכול לספר הרבה עליה ועליי. לא רק שהיה הבדל גילים בינינו, אלא שהכרתי אותה רק בתחילת שנות השלושים. כתוצאה מתנאי החיים במלחמה אלזה חלתה בשחפת, וכשהייתי כבן שנתיים, בסביבות שנת 1925, היא נשלחה לבית מרפא בדאבוס בשוויצריה. זה היה בית חינוך לבנות של עשירי התבל. הבילוי במחיצתם והחינוך האריסטוקרטי שקיבלה שם השפיעו מאוד על אורח החיים שלה. אלזה חזרה הביתה בשנת 1931 או 1932, ומיד אחר כך יצאה ללימודים בבית ספר לניהול ואחזקת מוסדות. כך חיינו תחת קורת גג אחת במשך פחות מחמש שנים. כאשר חזרה הביתה פיניתי לה את החדר שלי ועברתי לגור בקומה העליונה של הבית.
בשיטת החינוך שהייתה נהוגה בגרמניה היו שלושה רבדים. היה נהוג
שכולם לומדים בבית הספר היסודי ארבע שנים. אחרי כן הייתה
התפלגות: בני משפחות עובדות, שההורים שלהם היו זקוקים לעבודת הילדים הופנו למסלול שהכשיר אותם לחיי מעש. בנוסף, היה מסלול המשך ללימודים מקצועיים, ייחודי לגרמניה, שהכשיר מומחים בכל מיני מקצועות של מלאכה ותעשייה, והעניק להם מקצוע מסודר ואפשרות פרנסה לאורך שנים. בתום לימודיהם הם תרמו למשק הגרמני והיקנו לתוצרת הגרמנית שם טוב. המשבר הכלכלי בשנות השלושים המוקדמות והתוהו ובוהו העולמי, שגרם אחרי כן
למלחמת העולם השנייה, ניפצו כמובן את הקונצפט הזה. המסלול השני היה לימודי תיכון, שנמשכו מכיתה ה' עד כיתה י', עם אפשרות המשך לבעלי יכולת עד לכיתה י"ב. בסוף המסלול התקיימה בחינת בגרות לא קלה שמי שעבר אותה הוכר כראוי לכניסה לאוניברסיטה.
"חיינו תחת קורת גג אחת במשך פחות מחמש שנים" אחותי ֶאלֶזה
"שיטת ההוראה הייתה נפלאה" שנות הלימודים
48