49
מימין: יעקב מטייל עם אמו ברחובות לינן משמאל: אלזה במרפסת הגג בבית המשפחה, 1936
יעקב בן החמש עם אמו לינה
תמיד אהבתי לקרוא. למדתי כנראה קריאה וקצת כתיבה עוד לפני כיתה
א'. נדמה לי שאמא שלחה אותי לגן ילדים. גן ילדים בתקופה זו היה
עדיין בלתי שגרתי בערים קטנות. הגן נוהל על ידי נזירות קתוליות, לפי שיטת מונטסורי, שתפסה ילדים כשונים ממבוגרים. בגלל שילדים לומדים אחרת יש ליצור בשבילם כלים ושיטות הוראה הולמות, שמבוססות על פעילות רב-תחומית.
כך הגעתי לבית הספר עם הכנה טובה יותר מאשר ילדים שלא ביקרו בשום גן. את ראשית דרכי בעולם ההשכלה עשיתי בבית הספר היהודי המקומי, שבו למדתי במשך שלוש שנים. החוק הפרוסי הליברלי איפשר ליהודים לבקש מורה השייך לאמונתם אם היה מספר מינימום של ילדים. זה איפשר למעשה לקיים קהילה מסודרת עם בית כנסת, בית ספר, ולא עלינו - בית קברות - בעזרת המדינה. המורה שלי היה גם הרב, גם המשגיח וגם ראש הקהילה. שמו היה "המורה מאייר". בניין בית הכנסת כלל גם דירה למורה ובקדמתו הייתה כיתת לימוד אחת, שהייתה למעשה חדר גדול שבו למדו ארבעה מחזורים או יותר בחלל אחד. שיטת ההוראה הייתה נפלאה. ישבנו - כל הילדים היהודים בעיר, בכל הגילאים - באותו החדר. ליד כל שולחן ישבו ילדים מאותה כיתה. המורה עבד בשיטה ייחודית: הוא עבר בין השולחנות והדריך כל "כיתה" בנפרד, על ידי מתן עבודה עצמית לילדים. רק לעתים רחוקות הוא השתמש בלוח או ריכז את כל הילדים לפעילות משותפת. זה היה כמעט בלי מתח, אולם עם מנה גדושה של משמעת.
שם למדתי ללמוד, כלומר - ללמוד לבד.
"שם למדתי ללמוד" בית הספר היסודי היהודי
יעקב (עומד בפישוק רגליים במרכז) בשיעור התעמלות בחצר בית הספר היהודי, 1932. התמונה שימשה כמקור השראה לסרט11
11. הסרט "ילדי כיתת ההתעמלות של לינן" נוצר בשנת 2016 בהשפעת הצילום מ-1932. הסרט מתחקה אחר קורות הילדים המצולמים ומשפחותיהם בתקופת השואה ואחריה.
51
מול חלקה האחורי של כנסיית העיר היה המעבר לבית הכנסת (משמאל לשער הברזל), 1935 52
בכיתה ה' עברתי לבית הספר התיכון הכללי. למרות שלמדתי עד אז
בדרך אחרת לגמרי מיתר הילדים בכיתה, ידעתי טוב מהם ונהניתי מזה.
הייתי הידען של הכיתה. בכלל, הצורך להיות טוב יותר מילד גרמני מצוי היה כורח המציאות, ולכן הורים יהודיים הקפידו יותר מהורים גרמניים שילדיהם
יצטיינו בבית ספר. למדנו מתמטיקה ומדעים, ושתי שפות זרות - צרפתית ולטינית, אך לא בו זמנית. אלה נחשבו לשפות של התרבות והמדע. מקצוע האנגלית נחשב כמעשי יותר, לצורכי מסחר ונסיעות בעולם.
שנים רבות הייתי חבר בתנועת נוער יהודית, אולם איני זוכר בדיוק מה עשינו שם, מי היו המדריכים ובמה העסיקו אותנו. כל הילדים היהודים
היו כנראה באותה מסגרת חברתית. בחורף שיחקנו בפנים, אצל אלה שהיו להם דירות גדולות וחדרים שהמבוגרים לא נכנסו אליהם ולא הפריעו. הייתה שאלה באוויר: "למי יש מקום בלי סערה?" הכוונה - למי יש תנאים שמאפשרים לבלות
מבלי שיבוא איזה הורה ויתרגז. בקיץ יצאנו בכל שבת ללא יוצא מן הכלל לפעולה באחד היערות שהקיפו את העיר. טיילנו במשך כל היום, בלי הרבה הכנות. הייתה גם תלבושת מחייבת: נעליים מסוימות ומעיל עור קצר. משום מה שרנו שירי מלחמה מוזרים - שירי מרד האיכרים של ימי הביניים (כמובן ורסיות מודרניות או מפוברקות, שתיארו את מרד פשוטי העם נגד הממסד שלהם). בהמשך התווספו שירי עם רוסיים, שירי מולדת ושירי עבודה עבריים. הנעליים נקראו "נעלי ברית", הן דמו לנעליים שמופיעות בתמונות של פיטר ברויגל. תנועת הנוער הגרמנית הייתה ניסיון מקורי ראשון ליצור תרבות של נוער, מעין תפיסת עולם של הנוער ועבור הנוער בלבד. כאילו הנוער זקוק לסוג ייחודי של תת-תרבות בתוך החברה הכללית. הנוער היהודי היה בסך הכל חיקוי של הלכי הרוח של הנוער הגרמני, בתוספת ציונות. הנוער הגרמני החייה באופן מוזר את הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה-19, בצירוף תפיסה מיוחדת על היחסים בין המינים: ִקרבה יתרה תוך שלילת יחסי מין. לא בכפייה אלא כבחירה. ראינו בנים ובנות כשווים בערכם. המתח שנוצר בשל המשיכה ההדדית והרחקת האלמנטים האינטימיים היה אולי הכלי החשוב ביותר בעיצוב האישיות. הרגשנו מחויבות לצורכי החברה וטיפחנו את המודעות העצמית. נוצר גם מתח רגשי גדול, שהעסיק אותנו עד לתקופה שבגרנו ויכולנו לבחור לנו בן-זוג או בת-זוג ולחיות איתם חיים מלאים, מתוך מיזוג הצרכים האישיים עם ההתחייבויות כלפי החברה ורעיונותיה. כשהיינו כבר בקיבוץ התמזגו כל המרכיבים האלה לתרכובת אחת. זה נשמע לא ברור ועד היום קשה לי להבין למה התנהגנו כך ומה ביטא כל מרכיב בהתנהגות.
"הידען של הכיתה"
בית הספר התיכון הכללי
"חיקוי של הלכי הרוח של הנוער הגרמני, בתוספת ציונות" נעורים בתנועת הנוער
53
בגיל מוקדם הלכנו עם סכין בחגורה, מין שברייה. הסכינים לא נשלפו
לצורך יישוב חילוקי דעות, אלא היו אלמנט קישוטי או טקסי. ערכנו
קרבות: שניים עמדו זה מול זה וזרקו סכין אחד אל השני, כשהניצב של הסכין - לא הלהב - מופנה אל היריב, והוא צריך לתפוס את הסכין במעופו. משחק זה דורש מיומנות פשוטה יחסית וגם הגינות הדדית. הפסיד מי שנחתך ראשון, ולרוב זה כלל לא קרה. לפעמים, בגלל תנועה לא מוצלחת, מישהו נחתך קלות. יוקרה רבה הייתה כרוכה ביכולת לשחק בצורה אלגנטית ונוצרה גם אווירה של מתח כאשר התייצבו למשחק שני יריבים מיומנים. איך ההורים קנו לנו סכינים
והרשו לנו לשחק בהם? חידה בעיניי. שיחקנו גם במשחקי שולחן, משחקי כתיבה וכל מיני משחקים חברתיים סביב שולחן, שלא ידועים כבר היום.
היו לי אופניים ונסעתי בהם גם למרחקים. בתקופה מסוימת, כאשר בני הנוער היהודים בעיר התמעטו, נסעתי לעיר הגדולה דורטמונד
להשתתף בפעולות של תנועת הנוער היהודית, שנקראה משום מה
"ֶורק ֶלִוי ֶטה" - משהו כמו "אנשי מעשה", "אנשי עבודה". לתנועה לא היה שום קשר לאיזו עבודה מעשית, אלא הייתה תערובת מוזרה בין מיסטיקה של תנועת האיכרים הגרמניים המתקוממים בשלהי ימי הביניים נגד שעבודם ונגד המלחמות התדירות שהרסו את קיומם מחד, ובין ציונות חובבנית, גם כן מעט מיסטית, בהשראת המורה הרוחני של התנועה, מרטין בובר. האידיאולוגיה הייתה תערובת של קומוניזם הומני, סוציאליזם כללי ויהדות בנוסח שכלתני. כנער היה לי ברור שאני יהודי אתאיסטי, ששוכן תחת החזון הרוחני של בובר. זו בהחלט הייתה תנועה אליטיסטית. אף אחד מן החניכים לא בא מבית של פועלים, וגם התנועה עצמה לא עסקה בשום דבר שקשור לעבודה פרולטרית, מלבד לשלוח בוגרים להכשרה לקראת עלייתם ארצה.
עד אביב 1937 למדתי בבית הספר התיכון (הגימנזיום). בתקופה זו
הנאצים התחזקו עד כדי השתלטות על כל המנגנונים. מורים בעלי
השקפת עולם קלאסית או ליברלית פוטרו, וכל הילדים היהודים נזרקו מבתי הספר הכלליים, בעזרת כל אמתלה אפשרית. חלק מהמורים היו ותיקי מלחמת העולם הראשונה, דם ַס ָמּ ִלים צבאיים שטף את עורקיהם, את המוח ואת הגרון. הם האשימו את היהודים במפלה של גרמניה. למה? כי לפי תפיסתם יהודים וקומוניסטים חד הם, ואילולא ההתקוממות בשורות הצבא הגרמני בהשראת הקומוניסטים ב-1918 - הם היו מנצחים את כל העולם. על הניסיון הזה, לנצח אתכלהעולם,חזראחדהַסָמִּליםהמתוסכליםהאלהכעבור20שנה,וכידוע,
העם הגרמני שיתף פעולה.
"כל הילדים היהודים נזרקו מבתי הספר" תום הילדות
54
ההורים שלי הפעילו קשרים עם אנשים בעלי השפעה בעיר, כאלה שהיו
לקוחות שלהם בעבר, כדי להשאיר אותי בבית הספר. זה חייב אותי כמובן להצטיין מאוד בלימודים, אבל גם תורי הגיע. הייתי אחרון התלמידים
היהודים העוזבים, וקיבלתי אפילו תעודת גמר.
התקופה שאני מספר עליה אינה ארוכה, כי כבר בגיל 13 עזבתי את ביתי ואת עירי כדי להכשיר את עצמי לעתיד מעורפל על ידי לימוד מקצוע. כך הגעתי לעיר בון, שם היה נגר יהודי שקיבל אותי כשולייה.
55
>
נעורים בגרמניה. לינה מימין, יעקב ורוזה משמאל. בתווך חברים של יעקב, 1936
הגימנסיה של לינן ומוריה, 1937
הגימנסיה הריאלית ע"ש פון שטיין תעודת סיום
ארנסט לוי נולד: 11.3.1923 בלינן על נהר הליפה דת: יהודית, בנו של בעל האטליז פאול לוי למד בבית ספרנו בין 1933 ל-1936. היה תלמיד הכיתה השביעית במסלול מקצועי-מעשי.
1. הערכה כללית (מוטיבציה והצלחה כללית): גוף: השתדל והגיע להישגים מספקים אופי: היה בעל מוטיבציה בלימודים רוח: היה קשוב בשיעורים והיו לו הישגים טובים בכמה מקצועות.
2. הישגים לפי מקצועות:
גרמנית: טוב מתמטיקה: טוב לטינית: טוב פיסיקה: טוב צרפתית: מספיק ציור: מספיק
היסטוריה: טוב התעמלות: מספיק גיאוגרפיה: טוב כתב יד: מספיק
הערות: עולה לכיתה ח' לינן, 24.3.1937
מנהל הכיתה: מנהל:
57
תעודת הגמר של יעקב, מקור ותרגום, 1937
2 החיים תחת
המשטר הנאצי
שער שני
עומדים מימין: ליאו (אחיו של פאול), לינה ופאול. יושבים: יעקב ורוזה
ד //
"כולם ידעו שאינך גרמני מבטן"
הנאציזם משתלט על לינן
עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 החלו רוחות רעות לנשב גם בעיירה לינן. בהדרגה ובעקביות התרבו הגזרות, החרמות והפגיעות בחיי היהודים וביכולת הפרנסה שלהם. בשנת 1937 מילטו פאול ולינה את ילדיהם מהעיירה שהפכה להיות עוינת ומסוכנת, תחילה להכשרות מקצועיות בגרמניה ואחר כך לארץ ישראל, אך הם עצמם - כפי שעשו יהודים רבים ברחבי גרמניה - נשארו במקומם, בעודם מנסים לשרוד כמיטב יכולתם ולשמור על רכושם
ומקור פרנסתם. יעקב //
יהודים היו מובדלים בגרמניה מאז ומתמיד. כולם ידעו שאינך גרמני
מבטן וליגלגו או הציקו לך, גם אם מבחינה פורמלית קיבלת את זכויותיך. בעלי העסקים היהודים היו צריכים להשתדל יותר מעמיתיהם הגרמניים. חנות יהודית בדרך כלל הייתה זולה יותר, עם סחורה טובה יותר. לכן המצב הכלכלי של היהודים היה טוב יחסית. היו בין היהודים שהאמינו שאפשר ברבות הימים להתמזג עם האוכלוסייה הכללית על ידי התנצרות, נישואי תערובת או שירות מצטיין בצבא ובמוסדות השלטון והאקדמיה. כזה היה הדוד שלי, הרמן סלמנג, ששירת כקצין גרמני למופת במלחמת העולם הראשונה, אך
נרדף בתקופת הנאצים וניצל במקרה הודות לידיד במחתרת ההולנדית. כאשר הנאצים עלו לשלטון, שרר לאמיתו של דבר תוהו ובוהו בגרמניה. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה רק 15 שנה קודם לכן. בתקופה הזו נכפה על גרמניה לשלם פיצויי מלחמה, בעיקר לצרפת, שכוונתם המוצהרת הייתה לרושש את המשק הגרמני. הייתה אינפלציה נוראה, שעירערה את כל המבנה החברתי, כי
61
62
הרבה אנשים התרוששו כליל. היה קיטוב באוכלוסייה בין אלה שנטו לקומוניזם וכאלה שראו בתקומת הכוח הלאומי של גרמניה את המוצא מן המשבר. השפל הכלכלי היה כל כך חמור עד כי אנשים רבים נותרו ללא אמצעי קיום. בעיר לינן, שהייתה עיר של מכרות פחם, היו קטטות יומיומיות בין בריונים נאציים לבריונים קומוניסטיים. השכבה השלטת בגרמניה פחדה יותר מכל מהתדרדרות לקומוניזם, ושיקול זה היטה את הכף לטובת הנאצים, שהבטיחו לשקם את המדינה מבחינה לאומית, צבאית וכלכלית ולהיטיב עם האנשים. הם קיימו את הבטחותיהם בכל התחומים. הם החזירו לאנשים את תחושת הכבוד. המפעלים הכלכליים הגדולים גרמו לשגשוג כלכלי אחרי הרבה שנים, על חשבון הגדלת החוב הלאומי. כאשר חוב זה גדל - הם הצליחו להשתלט על ארצות אחרות ולשדוד אותן. לגרמנים היה טוב, ולכן כמעט כל הגרמנים ראו בהיטלר גואל
והתעלמו מהעובדה שהוא כלא את כל מתנגדיו והתחיל בהריגתם. כאשר לא הייתה לכך התנגדות פומבית - הוא החל לפעול נגד היהודים בכל הדרכים האפשריות שבן תרבות מוכן להשלים איתן, ולראותן כעוול קטן לעומת ההישגים הגדולים. יהודים נושלו באופן שיטתי, גורשו ונשדדו. כאשר לא הייתה כל תגובה, לא בתוך גרמניה ולא מחוצה לה, החלה ההשמדה השיטתית של היהודים בכל מקום שגרמניה שלטה בו. גם אז הציבור הגרמני התעלם ולא רצה
לדעת, כמו כל הממשלות האירופיות האחרות.
אנשים השלימו עם כך שלא כל בעלי התפקידים הציבוריים היו ראויים
לתפקידם, או שהפושע הגדול ביותר בעיר מונה פתאום למפקד המשטרה. כל האלמנטים הברוטליים והשפלים בחברה הגרמנית הפכו לשליטים. ננקטו גם פעולות אקטיביות להפיכת הדור הצעיר כולו לשותף פעיל במלאכת השעבוד, ההרג והעינויים של כל מי שנתפס כ"אויב העם הגרמני": כלומר, כל מי
שלא הסכים עם הנאצים.
63
<
מצעד נאצי שעבר לפני בית העירייה ברח׳ לנגה שטראסה. מימין - החנות, 1937
לינה //
היינו עסוקים בעבודתנו ולא הבחנו בעננים הכבדים שעלו באופק
הפוליטי. אמנם, חזינו בעלייתו של היטלר וראינו במו עינינו את קבלת
הפנים שאנשי עירנו ערכו לו, כמו לשליח-אל. שמענו את צווחותיו. בשבת ישבנו בגינת הגג שלנו ושמענו את הנאצים שרים "העמידו את היהודים לקיר".
זה לא נעם לנו.
החנות שלנו הצטיינה בייצור סחורה מטיב מעולה מחלקי בשר נחותים. דבר זה מצא חן בעיני פועלי המכרות ומחוסרי העבודה, כי המחירים שלנו היו זולים. למרות זאת, באופן איטי אבל מורגש הלך והתמעט חוג הלקוחות שלנו. פתאום, כברק מן השמים, התייצבה משטרת ה-S.A בפתח החנות, דווקא ביום שישי בשיא הצפיפות בחנות. החנות התרוקנה בן רגע. אנחנו נשארנו לבדנו עם העוזרות הנוצריות, ושמענו שאנשי ה-S.A פרצו לבתים של אזרחים מכובדים רבים, עצרו את תושביהם והאשימו אותם בקנייה בחנות יהודית. כמה שוחררו, אבל אחדים נשארו במעצר משטרתי מספר שבועות. זה היה אמצעי
דרמטי שנועד להרתיע אנשים מלקנות אצל סוחר יהודי. למרות הכל נמצאו אנשים שהמשיכו לקנות אצלנו - גרמנים מעטים שאמרו שהם זקנים מכדי להסכים לעוולות שעושים לבני אדם אחרים, ומשפחות פועלים בעלי עבר פוליטי אנטי-נאצי, שלא פחדו ממעצרים. בדיעבד, חבל שזה היה כך, כי אילו סגרנו את העסק כבר בשנת 1933 היינו עוזבים את גרמניה יותר מוקדם. היו לנו ידידים שהזהירו אותנו וייעצו לנו לעזוב, קצין S.A במדים הופיע אצלנו ומסר לנו בחשאי, שחורשים מזימה נגדנו. אבל לא שמענו בקולם.
יעקב //
החנות הייתה ידועה כחנות זולה עם סחורה מעולה. היא שירתה את
האליטה של העיר וגם את פועלי המכרות הרבים. כאשר עלו הנאצים לשלטון, רוב נשות האליטה חדלו לבוא. דווקא נאמנותן של נשות הפועלים, שלא נטו חסד לנאצים, היא שהאריכה את גסיסת העסק ובעזרתן החנות המשיכה להתקיים עד שפשוט סגרו אותה בכוח גס. אלה השתייכו לחלק האוכלוסייה שלא נכנע בקלות לברוטליות הנאצית בכל הקשור לחיי היומיום
של אנשים פשוטים, שכל חטאם היה שהיו ממוצא שונה. זכור לי מקרה שהיה יכול להיגמר באסון כבד. נכנסו לחנות אישה וילדה. שירתתי אותן לבד. כאשר פנו לעזוב את החנות הן נעמדו קצת מעבר לכניסה,
"לא הבחנו בעננים הכבדים באופק" התעמרות בבית העסק
64
65
ביקור היטלר בלינן, 1 ביוני 1934. רח׳ בייקר שטראסה (Bäckerstraße), משם המשיכה השיירה לרח׳ לנגה שטראסה (Lange Straße)
מבלי לסגור את הדלת, שהייתה דלת זכוכית במסגרת כבדה. הלכתי לסגור אותה כדי שהחנות לא תתקרר, ואז נתפסה אצבע של הילדה במסגרת הדלת. החלו בכי וצעקות ואמא באה מיד לראות מה קרה. תחושה של אימה נוצרה מיד באוויר: הנאצים שלטו ברחוב וכל אמתלה הייתה מספקת כדי להתנכל ליהודי. למזלנו התקרית הסתיימה מהר. האישה הייתה הגונה - מידה חיונית לאדם שהלך לקנות בחנות של יהודי; הגינות אנושית פשוטה, שמנעה מאנשים כאלה להיכנע ללחצים שהופעלו עליהם לעשות עוול לאנשים. אז היהודים עדיין נחשבו לפחות בקרב חלק מהציבור כבני אדם, אם כי בני אדם שונים מכלל האנשים הגרמניים. כנראה שאמי הצליחה לתת טיפול נאות לילדה שאצבעה נמחצה. היא גם נתנה מתנה לאישה ולילדה כדי להפיס את דעתן ולמנוע מהן להתלונן עליי במשטרה, כפי שהיו עושים רוב בני העיר במקרה כזה, ובנוסף לסחיטת כסף מהוריי. למדתי
לקח חריף ומאז נזהרתי בכל מגע שהיה לי עם גרמנים.
לינה //
אז התחיל הגסטפו להתערב ממש. מדי פעם הופיעו שניים עד שישה
אנשים לביקורת פתע של העסק והניקיון בו. הם בדקו את המלאי
ואפילו פירקו מכונות כדי למצוא לכלוך. הבדיקות היו ללא תוצאות, לצערי, אני אומרת היום: בגלל הביקורות האלו דווקא התפרסם שמנו לטובה ומספר הלקוחות גדל, למגינת ליבם של אנשי המפלגה. לכן חשבו על צעד דרמטי יותר: הוחלט לחלק מכסות של בהמות שחיטה לכל חנות, וכל משפחה בעיר הייתה צריכה להירשם כלקוחה באחת החנויות. אפילו משפחות של מחוסרי עבודה לא
העזו להירשם אצלנו, כי חששו לאבד את התמיכה הסוציאלית. כך התחלנו לפטר את עוזרינו הנאמנים אחד אחד. ב-1935 נאסר על יהודים כליל להעסיק עובדים נוצריים, מלבד נשים זקנות. בכל זאת העסק המשיך להתקיים ורק ב-1937 החלטנו להשכיר את העסק ואת הבית. השוכר עשה רושם של איש ישר, אבל במהרה נוכחנו שהיה חבר מפלגה, עובדה שהסתיר מאיתנו. אנחנו עברנו לגור בקומה השנייה של ביתנו. היות ומאחורינו הייתה תקופת חיים
ארוכה ומייגעת, שמחנו לנוח מעט.
יעקב //
כדי לבצע את תוכניתם היה על הנאצים לשנות את המנטליות של הנוער. המכשיר הראשי של השחתת הנוער היה ארגון הנוער הנאצי,
"אם זהו גורלו של כומר, מה צפוי לילד יהודי?" ההיטלר יוגנד
66
ה"היטלר יוּ ֶג ֽנד"12. הם עודדו את הצעירים לפקח ולהלשין, להציק בכל אמתלה ליהודים או לאנשים שייצגו השקפת עולם שונה מזו של הנאצים. בבית הספר שלטו הבריונים והשפלים, תחילה בסיוע מורים נאציים ואחר כך בסיוע הנהלת בית הספר. החיים היומיומיים נעשו בלתי אנושיים. הציקו לך או היכו אותך בלי כל סיבה. ראיתי איך חבורה של נוער במדים חומים הקיפה כומר בלבוש מלא, היכתה אותו והשפילה אותו, כי הכומר ייצג אידיאולוגיה נוצרית, שהיא אנושית וסלחנית מדי לטעם הנאצים. לא יכולתי להשתחרר מהחוויה הזו הרבה שנים. אם ילדים לא מכבדים כומר, את מי יכבדו? ואם זהו גורלו של כומר, מה צפוי לילד יהודי? אחרי כן היו כמה תקריות נבזיות בין תלמידים נאציים ותלמידים יהודיים, שנעלמו אחד אחד מבית הספר. השיא היה באחת מהחופשות. ילדי הנוער ההיטלראי חזרו ממחנה קיץ וסיפרו בגאווה איך התאמנו בנשק ממש. בגיל 12 הם קיבלו רובה ליד וירו; ולא רק זאת - הם הרכיבו כידון על הרובה ודקרו שקים ובהם חתולים וכלבים חיים, כדי להכשירם למלחמה. זה היה מזוויע לשמוע את זה ולחשוב, שאותו נער לומד איתך בכיתה אחת. סכינים נשלפו גם בפועל ממש. היינו, קבוצת נערים יהודיים, בטיול באחד היערות, כשהוקפנו פתאום על ידי קבוצה של נוער נאצי. היכו אותנו כי טיילנו ביער "גרמני". איימו עלינו בסכיניהם. למזלנו רק איימו. מאז לא יצאנו לטייל. הבנתי שזה לא ייגמר טוב
ורציתי לעזוב את גרמניה בכל מחיר.
67
12. הנוער ההיטלראי, או ה"היטלר יוגנד" (בגרמנית: Hitlerjugend), הייתה תנועת נוער שפעלה בגרמניה עם עליית המפלגה הנאצית. על ההורים חלה חובה לשלוח את ילדיהם אל התנועה.
לינה //
בתנו אלזה התחילה להסתובב בחוגים ציוניים בפרנקפורט, שם פגשה מישהו שרצתה להתחיל איתו חיים חדשים במולדת חדשה, בפלשתינה. כאשר הודיעה לי ב-1935 על תכניותיה פרצתי בבכי, כה נוראה הייתה המחשבה אז. אבל יכולתי לקחת על עצמי את האחריות למנוע אותה מלנסוע? היינו מוכנים איך שהוא להלכי רוח כאלו מהניסיונות הקשים שעברו עלינו, וכך אלזה
היגרה לפלשתינה באוגוסט 1937. בשנה זו הוצא גם בננו יעקב מן המסלול שיעדנו לו. בגיל 14 הוא גורש מהגימנזיום שבו למד, ושלחנו אותו כשוליית נגר לאומן יהודי בבון, להכשיר את עצמו לעלייה לארץ ישראל. כבר קודם לכן רשמנו אותו והכנסנו כסף להבטיח לו מקום לימוד בבית הספר המקצועי של עליית הנוער בקיבוץ יגור, אך הוא הורשה לצאת למחנה ההכשרה של תנועת הנוער אפילו עוד לפני שהתקבל לשם.
יעקב //
במסגרת ההכשרה שלי לקראת החיים מחוץ לגרמניה מצא אבא שלי
נגר יהודי בעיר בּוֹן (הרחק מהבית בלינן), וזה קיבל אותי כשולייה כדת
וכדין. בשנת 1937 עברתי לבון, לגור בבית הנגר וללמוד את המקצוע. למעשה הייתה זו קבוצה של יהודים פליטי פולניה שגרו סביב חצר אחת. החצר הכילה נגרייה, מחסנים ובית כנסת קטן ששירת את כל היהודים הפולניים בעיר. אני
גרתי עם משפחתו הדתית של אחד הנגרים. ההכשרה שלי כשוליית נגר הייתה זניחה לגמרי. בית המלאכה הוציא סדרות של חדרי שינה סטנדרטיים. לא עבדתי במכונות או בכל עבודה מקצועית. במשך שעות רבות היה עליי ללטש את פינות הארונות והמיטות שייצרו בנגרייה. מכונות לשם כך עדיין לא היו נהוגות. מדי פעם שפשפתי שתי אבני השחזה זו על זו על מנת ליישר את השקע שנוצר כתוצאה מהשחזת המפצלות והסכינים. פעם בשבוע השתתפתי בהובלת הסחורה הגמורה והרכבתה בבתי הלקוחות. למדתי שסחיבת משאות, יותר משהיא עניין של עבודת שרירים - היא עבודה של השכל. כמובן שהייתי גם ממונה על ניקוי הנגרייה. אבל כנראה הפקתי בכל זאת תועלת מכל הניסיון הזה. בעיקר למדתי מה העיקר והטפל בעבודת מלאכה, איך לתכנן משימה נכון ולבצע אותה במאמץ מינימלי. למדתי שגם עבודה פיזית קשה הופכת בעזרת חשיבה נכונה לקלת ביצוע. זה שירת אותי כל החיים.
"יכולתי לקחת על עצמי את האחריות?" מילוט אלזה ויעקב
"בן 14, לבד בעיר זרה" יעקב שוליית נגרים
68
השנה הזאת הייתה תקופה קשה מאוד עבורי. הייתי בן 14 בלבד, לבד בעיר זרה עם אנשים זרים לי מבחינה תרבותית ולשונית. בית הכנסת היה לי לזרא, וניהלתי הרבה ויכוחים תיאולוגיים, כבר אז. ה ָזרוּת שחשתי גרמה לי להתקוממות כללית
ואולי גם להתנהגויות שלא סייעו לי לרכוש ידידים. כמה פעמים חליתי שם.
מפעל רהיטים גרינפס צלאסני + בון
מומחיות: מטבחים וחדרי שינה מס. 53551 (י.גרינפס, בון) ת ע וד ה
ארנסט לוי מלינן הועסק בנגרייה שלנו מ-10 באפריל 1937 עד היום. הוא היה ישר, חרוץ ונאמן. היינו מרוצים מעבודתו בכל התחומים ואנחנו יכולים להמליץ עליו בכל אתר.
פרישתו באה בעקבות הגירתו ואנחנו מאחלים לו כל טוב בהמשך חייו. בון, 31 בינואר 1938
רח' רהיינדורף 15 • טלפון 8829 בנק דרזדן סניף בון, בנק דואר קלן
69
>
התעודה שקיבל יעקב עם סיום תקופת השוליאות בבון, מקור ותרגום. 31 בינואר 1938
מאהל בכנס ארצי של חברי תנועת הנוער "ורקלויטה" בגרמניה
ה //
"נניח שפתאום רואים אור מרחוק"
יעקב ומרים מתכוננים לעלייה
בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה החלה הסוכנות היהודית בפעילות מואצת להעלאת יהודים מגרמניה לישראל. עליית הנוער הייתה תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה, במטרה להעלות צעירים לארץ ישראל, ולהכשיר אותם לעבודה חקלאית. הילדים נקלטו בארץ בפנימיות, במשקים של קיבוצים
ובכפרי ילדים, ההורים שילמו את דמי מחייתם.
בסיוע תנועות הנוער הפעילה עליית הנוער הכשרות בכל רחבי גרמניה, כדי להכין את בני הנוער לקליטה בארץ החדשה. יעקב לוי היה חבר בתנועת הנוער " ֶורק ֶל ִוי ֶטה" בדורטמונד. מרים פוקס, שחיה בברסלאו, הייתה חברה בסניף המקומי של אותה התנועה. שניהם מצאו עצמם יחדיו בהכשרה
לקראת העלייה. יעקב //
אחרי שנזרקתי מבית הספר ועברתי לעיר בון כדי ללמוד נגרות, התנתקתי מסניף תנועת הנוער, אך למרות זאת הכניסו אותי המדריכים
לרשימת המועמדים לעלייה. מסיבות לא ברורות לי עד היום, הייתי כנראה חניך שמצא חן בעיני המדריכים. בהיעדרי הם פנו להוריי והציעו להם לצרף אותי
לקבוצת עלייה במסגרת "עליית הנוער". התוכנית של ההורים שלי לגביי הייתה שאלמד נגרות בפועל בגרמניה, ואחר כך אעלה ארצה כתלמיד בבית הספר המקצועי "טיץ" בקיבוץ יגור, שם אלמד את מקצוע הנגרות באופן יסודי. גם אבי למד את מקצועו בבית ספר מקצועי גבוה לתעשיית הבשר, בנוסף על עבודה מעשית בבית הוריו.
"למה נבחרתי, אינני יודע עד היום" עליית הנוער
71
אך המדריכים שלי שכנעו את הוריי שעדיף לנצל הזדמנות ממשית לעלות ארצה, מאשר לחכות שנה למקום פנוי בבית ספר ולרישיון עלייה. אחותי כבר עלתה ארצה ויכלה להשגיח עליי קצת. גם ההורים הבינו שמוטב שאעבור לארץ ישראל מהר ככל האפשר ואמלט מן הביזיונות והתלאות שהיו מנת חלקם של יהודים בגרמניה. לפי התוכנית, שני הילדים יהיו ביחד וגם הם, ההורים, יצטרפו
מהר ככל האפשר. בשנת 1937 עדיין לא החל ההרג השיטתי של היהודים. אמנם, הציקו להם כדי לאלץ אותם לעזוב את גרמניה, אבל איש עדיין לא תיאר לעצמו שהמדינה תחליט באופן רשמי ביום מן הימים לחסל את כל היהודים. יחד עם זה, נראה שהסכנה הייתה מוחשית והמצוקה קשה, אחרת קשה להבין איך משפחה מחליטה לשלוח ילד בן 15 לארץ שרמת החיים בה הייתה רחוקה מרחק רב מזו של אירופה, שתנאי האקלים בה קשים, שהייתה בה סכנה של מחלות בגלל תנאי החיים ורמת התזונה הנמוכה, והמרחק מהבית כה רב. כך הוחלט שאצטרף לקבוצת הכשרה של התנועה, ואפסיק את עבודתי אצל הנגר היהודי בבון.
באותו זמן, הרחק בברסלאו שבמזרח גרמניה, הבינו גם הרטה ומרטין פוקס את חומרת המצב. הם החליטו לשלוח את שתי בנותיהם, זוזי ומרים לארץ ישראל. ב-1937 נסעה זוזי עם ההכשרה שלה לטרייסט באיטליה, ומשם
הפליגה לחיפה.
למרות בריאותה הרופפת, הצליחה מרים להתקבל למחנה ההכשרה של תנועת הנוער שלה, הוורקלויטה, אותו המחנה בהמבורג, שבו השתתף גם יעקב. יתכן שנבחרה גם בזכות האהדה שרכשה הקהילה לאמה הרטה.
יעקב //
במסגרת השיטה הבררנית שבה נבחרו אנשים צעירים לעלייה לארץ
נבחרה מרים בסניף של תנועת ורקלויטה באזור המזרחי של גרמניה.
האזור עבר אחרי המלחמה לפולין והיום אין בו זכר למשהו גרמני. למרים היה קושי נוסף: היא נבחרה על ידי הקן של התנועה, אבל כשלה בבדיקות הבריאות. הסוכנות היהודית איפשרה עלייה של חלוצים בריאים בלבד. מרים נסעה עם הוריה לברלין, דרך נכבדה בימים ההם, הצליחה "לעבוד" על הרופא הראשי וקיבלה היתר עלייה. אילולא כן, הסאגה המשפחתית של "לוי ושות'" לא הייתה
קיימת כלל.
"הצליחה 'לעבוד' על הרופא הראשי" מרים פוקס מצטרפת להכשרה
72
יעקב //
קיץ 1937. מכל קצווי גרמניה הביאו אותנו ברכבות להמבורג, שבסמוך
לה התקיים מחנה ההכנה של עליית הנוער. מטרת ההכשרה - לערוך
לנו היכרות ראשונית עם פלשתינה, לקיים גיבוש חברתי ולהקנות לנו את
התכונות הדרושות לחיים בארץ ישראל. המחנה היה קצר ושימש בעיקר לבחון האם המועמדים שנבחרו על ידי הסניפים עומדים בקריטריונים הכרחיים. אני זוכר את ארנון, המדריך, שניסה כמיטב יכולתו לתאר את המצב בארץ ואת הדילמה הציונית בכמה משפטים: "נגיד שאתם בטיול וטועים בדרך. לילה, סערה ורוח קשה. פתאום אתם רואים אור מרחוק. אתם מתקרבים לבית מואר ומתברר שזו אכסנייה ריקה. אבל בעלת הבית היסטרית. היא לא נותנת לכם להיכנס בשום מחיר. מה תעשו בסופו של דבר? כנראה תצטרכו להפעיל כוח כדי לזכות במחסה. הייתי אומר שדילמה זו עדיין לא נפתרה. בעלת הבית של האכסנייה הריקה (אז) לא נותנת לנו להיות בה בשום מחיר. אפילו הפגנת כוח של מאה שנה לא שכנעה אותה להניח לנו." למדנו עברית (כאילו), למדנו תולדות היהודים בעת החדשה וגם עסקנו בכל מיני רעיונות סוציאליסטיים ופילוסופיים. לא עסקנו בפעילות פוליטית. השיטה שבה נבחרו אנשים צעירים לעלייה הייתה בררנית מאוד. לא כל אחד קיבל את הזכות לעלות ארצה במסגרת התנועה הציונית. הבריטים חילקו רישיונות עלייה במשורה. המכסות חולקו בקפדנות בין מדינות אירופה ובין
"התכונות הדרושות לחיים בארץ ישראל" מחנה ההכשרה לקראת העלייה לארץ
73
חברים בתנועת הנוער "ורקלויטה" בגרמניה
>
תנועות הנוער השונות, לפי משקלן המספרי. הייתה תחרות בין תנועות הנוער על צירוף חניכים - כי כגודל הסניף כך גודל הקצאת המשאבים, המדריכים ובעיקר המקומות בחוות ההכשרה לעבודה חקלאית וכמובן - הסרטיפיקטים13,
שאפשרו עלייה ארצה ממש. אני לא מגנה את הסלקציה שביצעו ארגון עליית הנוער והתנועה הציונית. היא ממחישה את אכזריות הקיום בימים ההם: היה צורך לוודא שמי שקיבל סרטיפיקט גם יוכל להשתלב בארץ, ולא ייפול למעמסה על היישוב הקטן והדל. תנועת הנוער המוזרה שלנו ייסדה בארץ את קיבוץ הזורע, ואנחנו נשלחנו מטעם התנועה למזרע, להכשרה, כדי להצטרף אחרי כן לקיבוץ הזורע ולחזקו.
יעקב //
כאשר מחנה ההכשרה הסתיים חזרנו הביתה לארוז. הייתי בין
המאושרים שאושרו לעלייה וידעתי שעם בואי ארצה אצטרף לחברת
נוער ב' בקיבוץ מזרע. ההורים ציידו אותנו כמיטב היכולת. החפצים שלי נארזו בארגז ובקיט-בג ענק. נקנו בגדים וציוד. עד היום ישנם אצלנו עוד חפצים שאיתם עלינו ארצה: מהארגז בניתי ספסל להוריי בביתם ברמת הדר, הקיט-בג שימש אותנו להטמנת דברי חורף. עדיין נמצאים איתי שני ספרים, אטלס ואנציקלופדיה,טוביםיותרמאלההמודרניים.מעילהעור,הואהלבוש"הִתקני"
בתנועת הנוער, שימש אותי עוד שנים רבות. כעבור שלושה חודשים סודרו כל הניירות ונקנו הכרטיסים. ביום המיוחל במרץ 1938 נפרדתי מההורים שלי ברציף תחנת הרכבת בדורטמונד ועליתי על קרון מיוחד שהושכר כדי להביא אותנו לעיר הנמל הצרפתית מרסיי. בקושי הכרנו אחד את השני, אבל היה לנו עבר משותף ועתיד. האווירה הייתה מיוחדת במינה. כולם נפרדו ממשפחותיהם, מבלי דעת כי חלק לא ישובו לראותן לעולם. הייתה התרגשות כבושה לקראת הבאות. כאשר הרכבת התקרבה לגשר שעל הריין, המפריד בין גרמניה וצרפת, ירדו במפתיע כל אנשי הרכבת והשוטרים הגלויים והחשאיים, מבלי שראינו זאת בפועל. האווירה השתנתה בבת אחת. נציגי השלטון המדכא נעלמו, והאוויר היה פתאום שונה. התפרצנו בשמחה עילאית ספונטנית - הסיוט מאחורינו! רקדנו ושרנו עד שמישהו התחיל לשיר את התקווה. באמצע הגשר כולנו קמנו ושרנו בהתלהבות אדירה. במרסיי עלינו על אוניית נוסעים יפה בשם "שמפוליון". איתנו היו חברי הוועד הפועל הציוני ובראשם ויצמן. צ'יק-צ'ק היינו בחיפה, אחרי ארבעה וחצי יום של שיט בים התיכון. וכך, ב-28 במרץ 1938, חודש אחרי שמלאו לי 15 שנים, רגע לפני פרוץ המלחמה הנוראה וסגירת השערים, הגיעה האונייה לנמל חיפה.
"כולם נפרדו ממשפחותיהם" מסע העלייה ארצה
13. סרטיפיקט היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.
74
אירוע זה כמובן קבע את כל מהלך החיים שלי. אילולא היו ההורים מסכימים לשלוח את בנם היחיד ואת בתם היחידה לבד, למקום בלתי מוכר ולתנאים בלתי ידועים, הרי שגם אני וגם ההורים היינו מחכים שנה נוספת בגרמניה, וכולנו היינו
גומרים את חיינו במקום אחר לפני שישים שנה. עליית הנוער היא אחד המפעלים הכי יפים של התנועה הציונית, שלא מטפלים בציון זכרם עד היום הזה. התנועה העלתה יותר מ-5,000 בני נוער מאירופה לארץ, ואני הייתי אחד מהם.
>
"שמפוליון", ,"Champollion" אוניית הנוסעים הצרפתית שבה הפליגו מרים ויעקב לארץ ישראל
75
76
ו //
"ארצנו שבתה את ליבנו"
תלאות לינה ופאול בדרך לארץ ישראל
בעוד שני ילדיהם, יעקב ואלזה, שנישאה בינתיים לפריץ, עלו לארץ והתיישבו בקיבוצים, נותרו לינה ופאול בגרמניה הנאצית. לינה ופאול רצו להצטרף אליהם, אך השלטונות הבריטים והמוסדות הציוניים עמדו על כך שלפני שיחליטו סופית על עלייה יבואו לביקור, כדי להכין את השטח ולבדוק שהם אכן מוכנים לעשות את הוויתורים הנדרשים. לינה ופאול שמעו בעצתם.
הייתה זו טעות מרה. לינה //
בינתיים שמענו דברים מזעזעים. אנשים שנאסרו, אפרם הוחזר למשפחותיהם בכדי קבורה. היינו בבית העלמין, ניצבנו לפני הקברים,
בזעם חסר אונים. לאט לאט תפסנו שככה אי אפשר להמשיך. שכבר איננו שייכים לכאן. פשוט לא רצו בנו יותר. יותר מדי שמועות איומות חדרו אלינו.
התגעגענו לארץ חופשית. רצינו שוב לעבוד, להיות שוב בני אדם מלאים. החלטנו לעבור לפלשתינה בעקבות ילדינו ששהו בשני קיבוצים. ילדינו והנהלות הקיבוצים עמדו על כך שנבוא לתור את הארץ קודם שנחליט סופית על עלייה. הם תיארו את קשיי החיים בארץ, במיוחד לאנשים בוגרים שלהם חיים בטוחים יחסית בגרמניה... קיבלנו את עצתם. הבאנו את אמנו לאאכן לידי אחי ושמנו את פעמינו דרומה. נפשנו כמה שבועות ביער השחור, ומשם נסענו לאיטליה, שם היו
לנו חברים. אחרי כמה ימים בוונציה וטריאסט הפלגנו לארץ ישראל.
77
יעקב //
כמה חודשים אחרי שכבר הייתי בקיבוץ מזרע ההורים באו לביקור.
מצד אחד כדי לראות מה קורה עם הילדים שלהם, ומצד שני עם
מחשבה להתחיל לתכנן את העלייה שלהם. בשנת 1938 עוד לא היה ידוע שעומד להתרחש אסון נורא. ידעו שהמצב גרוע אבל לא עד כמה. הם הגיעו ארצה, ומה שראו מצא חן בעיניהם מאוד. הם התרשמו מהחיים בקיבוץ ומרוח המקום. הם חשבו שהעתיד שלהם כאן ורצו להישאר, קיוו שמישהו ימכור את הרכוש שם וישלח להם את התמורה. במקביל חתמו על חוזה לקניית אדמה במושבה
הגרמנית ליד רמות השבים. הסוכנות הייתה מעוניינת בהם משום שאבא שלי היה בעל מקצוע והיו לו מכונות, אך לא הסכימו בשום פנים ואופן שהם יישארו בארץ כתושבים בלתי לגאליים.
לינה //
בחיפה קידם אותנו חתננו פריץ, בעלה של אלזה, ולקח אותנו לקיבוצם שער הנגב, שהיה ישוב ספר, בנקודה הקיצונית ביותר.
בתנו ילדה זה מכבר והניקה, לא בלי קושי, את בנה, מיכאל. חברותיה עזרו לה כמיטב יכולתן, אבל תנאי החיים היו מצומצמים ועניים. היא לא אכלה לשובע. הלכתי לכפר וקניתי לה כמה ביצים. היא בכתה, כי לא רצתה לצער את חברותיה, שלהן לא היו ביצים. הקיבוץ היה מחוסר קרקע, רוב החברים יצאו לעבודת חוץ. עיקר העבודה הייתה עבודת טורייה קשה. בכלי זה עיבדו את הקרקע הקשה והסלעית. אחרים יצאו לעבוד במפעלי ים המלח. חתננו, למרות היותו רופא, לא היה יוצא מן הכלל. מנת המזון של הפועלים הייתה זעומה. קצת פודינג דליל, קציצה שהכילה יותר לחם מבשר, כמה תמרים, לחם ותה. כאשר תהיתי איך אפשר להתקיים עם מזון כזה, נעניתי שאת החסר משלימים בעזרת
תפוזים בזמן העבודה. אולקוס הייתה אז מחלה נפוצה. המזון הרוחני היה משובח הרבה יותר. בזמן הקצר ששהיתי שם היו מספר מופעים, קונצרטים והרצאות, וכולם עוד זמזמו את לחני האופרה שהציגו קודם לכן. גם ספרים חדשים היו רבים.
אחרי שהות של שבועיים נפרדנו ויצאנו לתור את הארץ, לחפש מקור קיום ומקום מושב. כבר מהצעד הראשון שבתה ארצנו את לבנו. בתל אביב, שם שהינו רק מעט, הרגשנו כמו בבית. העיר המתה מרוב פעילות, ראינו במו עינינו את
"המזון הרוחני היה משובח הרבה יותר" ביקור בארץ ישראל
"אנחנו, שחונכנו על ברכי מסורת של ציות לרשות, הפלגנו בחזרה מחיפה לאירופה... אל אסוננו" החזרה לגרמניה
פריץ (סלברג) דלית, בעלה של אלזה, 1937
78
ה"אמת" שהופצה על ידי היטלר, שהיהודים לא מסוגלים לעשות מעשה יצירה. לא היה שום עובד שאינו יהודי! היינו מאוד מאושרים, ראינו הכל מתוך פליאה. אך הפקידים במשרד ההגירה הממשלתי דרשו שנעזוב. "קודם עליכם לחסל את עסקיכם בגרמניה. עליכם להכניס סכום כסף לחשבון ההעברה ולקבל סרטיפיקט לעלייה ארצה", כך נאמר לנו. הם איימו עלינו במאסר בבתי סוהר נפרדים, אם לא נישמע להוראותיהם. עורכי דין שביקשנו את עצתם הסכימו עם הפקידים, ואנחנו, שחונכנו על ברכי מסורת של ציות לרשות, הפלגנו בחזרה
מחיפה לאירופה... אל אסוננו.
היום קשה להאמין למהלך עניינים כזה. אנחנו רצינו להישאר בארץ והיינו מוכנים לוותר על הרכוש, אבל כולם האיצו בנו לחזור לגרמניה ולא להיחפז. אבל זאת חכמה לאחר המעשה. הרבה נשים שחזרו איתנו בכו באונייה. בדרך ביקרנו את אחותי, שניהלה בית אבות בווירצבורג והתלוננה על קשיים רבים. בין היתר רוכזו שם כל הזקנים מכל גרמניה - כנראה צעד מתוכנן לעתיד מצד הנאצים.
כשחזרו לינה ופאול לגרמניה הם החלו לפעול להשגת היתר יציאה ולמכירת רכושם כדי לנסות להגר לפלשתינה. עמדו בפניהם מכשולים אדירים: במשך חודשים כתבו לשלטונות המס והמכס 19 בקשות להגירה. כספם הוחרם כדי לכסות "מס על בריחה מהמדינה". כדי לממן את ההיטל שהוטל על היהודים בשנת 1938, נאלצו למכור את ביתם לבעל אטליז בלינן, שאיתו היה ביחסים
טובים. פאול אמר על כך, "שיהנה מהעסק שאני לא יכול להחזיק בו יותר."
משנודע לסניף משרד האוצר בדורטמונד על המכירה המתוכננת הוא העביר את הידיעה לגסטפו המקומי, למודיעין של המכס ולראש משרד האוצר. החוזה הנוטריוני למכירת הבית לא הוכר על ידי השלטונות, וכך נאלץ פאול למכור את הנכס המשפחתי לנאצי במחיר נמוך בהרבה מערכו. דרישות המס
הלכו ועלו, וכך נשאר בידי המשפחה רק חלק פעוט ממחיר הנכס.
"אי אפשר היה עוד לשהות בעיר הקטנה" מאמצי ההגירה
79
לינה //
בתחילת מאי 1938 שוב היינו בדירתנו. אי אפשר להגיד שהיינו שוב
בבית, כי תחושה כזו לא הייתה שם. היינו עסוקים בלעדית בהכנת
העלייה שלנו. כמה פעמים היינו בברלין במשרד-ארץ-ישראל והצלחנו לחתום על חוזה לרכישת משק ברמת הדר עם באי כוחו של א. מוזס, שהקים בארץ יישובים למעמד הבינוני. לשם מימוש התוכנית היינו זקוקים לסכום גדול במזומנים. כל הרכוש שלנו היה למעשה מוחרם בגלל מיסי יהודים מיוחדים, שרבצו עליו. את הבית מכרנו הרבה מתחת למחירו, אבל המפלגה לא אישרה את החוזה. הסוף היה ששני חברי מפלגה התקוטטו ביניהם, מי יזכה ברכוש שלנו. פאול נסע לבקש עזרה במוסדות הממשלה המחוזיים, שם הביעו כלפיו אהדה
אבל לא עזרו לו. המפלגה שלטה בכל.
״אילו קניתי ממך את העסק הרי זו לא הייתה קנייה אלא גניבה״ מכירת הרכוש והכנות לעלייה
>
האטליז של משפחת לוי לאחר שנקנה במחיר אפסי על ידי הנאצי הייבוטצקי
80
אמנו הזקנה לא רצתה בשום פנים להגר ועברה לאחי באאכן. אנחנו חכרנו גן גדול שהיה שייך למשפחה יהודית, ועיבדנו אותו כדי להכשיר את עצמנו לעבודה חקלאית. בא כוח הסוכנות שביקר אותנו אמר שעוד לא ראה שמשפחה
עירונית תעשה דבר כזה ביוזמה עצמית. מלבד זה טיפלתי בכל הבגדים, קניתי מה שחסר, תיקנתי ודאגתי שלכל הילדים והנכדים יהיו בגדים לרוב. הכל נראה לנו חשוב. מכרנו את הרהיטים הכבדים ורכשנו קלים יותר. התחלנו משא ומתן עם חברת משלוחים, אבל לא ארזנו בפועל והפסדנו על ידי כך את המועד להצלת תכולת הדירה (כמה חודשים אחר כך, כאשר הגברים כבר היו במאסר וכל חפצי הבית היו הרוסים עזרו לי נשות הקהילה לארוז, ורק אז נשלחו החפצים, אחרי שניסיתי להשלים את החסר. פקיד הגון שיחרר לנו סכום כסף אחרי שהצגתי לו אישור משטרתי על ההרס בדירה מידי ה-S.S, אבל שום חפץ לא חזר לידינו. בסופו של דבר עלינו על חוף ארץ ישראל לבושים בפיג'מה, ללא נעליים אפילו. אבל לכך לא הקדשנו גם מאוחר יותר אפילו הרהור נוסף).
פאול בגן הירק בדורטמונט, 1938
81
התחלנו ללמוד עברית. לשם כך נסענו לדורטמונד, שם היה המורה היחיד בכל האזור. חיכינו חסרי סבלנות לרישיון עלייה. שוב נסענו תכופות למשרד הארץ- ישראלי בברלין, מבלי שתהיה כל התקדמות. בינתיים היה סתיו 1938. ההסתה נגד היהודים גברה. אי אפשר היה לפתוח את הרדיו מבלי לשמוע את הארס. אי אפשר היה לשהות יותר בעיר הקטנה. מה שלא קרה בזמנים תקינים קרה עכשיו:
יהודים התקבצו ביחד ועזרו זה לזה, ללא הבדל של מעמד.
חיפשתי באינטרנט תצלום של הבית שלנו בעבר. תוך כדי חיפוש מצאתי ראיון עם אדם בשם וילהלם שרבאום, שבו הוא מספר שבשנת 1952 הוא רכש את ״עסק הבשר״ מאחד בשם הייבוטצקי, והוסיף כי בעל הבית המקורי של המקום, פאול לוי, הציע עוד קודם את העסק למכירה לסבו. הסבא סירב לקנות, ואמר לאבא שלי, ״אילו קניתי ממך את העסק הרי זו לא הייתה קנייה אלא גניבה״: המחיר שקבעה המפלגה הנאצית היה כה נמוך עד כי הסבא של שרבאום סירב לו, כי לא רצה להיות גזלן. אך אז קנה אותו הייבוטצקי, שהיה מיקירי המפלגה.״
ב-9 בנובמבר 1938 ציינה המפלגה הנאצית יום זיכרון ארצי לפעיליה. בעיצומם של הטקסים נודע כי הדיפלומט הגרמני ארנסט פון ראת' נורה למוות בפריס בידי המהגר היהודי הרשל גרינשפן. האספסוף המוסת יצא
לפרוע ביהודים בכל רחבי גרמניה, וגם בלינן.
בסביבות 1:00 בלילה נופצו חלונות בית הכנסת בידי המון אדם. בית הספר ואולם התפילה נהרסו. הרהיטים השבורים נלקחו לכיכר סמוכה והועלו באש. בינתיים נאספו מאה או מאתיים איש, חלקם היו שיכורים, רבים חבשו מסכות
ובגדים ישנים ומהוהים. הם רקדו מסביב למדורה, כמחקים טקסים יהודים.
מתוך הודעת דוא"ל שכתב יעקב, פברואר 2010
"בלילה הזה השתנה כל יחסנו לעולם הסובב" ליל הבדולח בלינן
82
לינה //
באותו יום חזרנו מדוכאים הביתה מנסיעה לדורטמונד. חיפשנו פינה
להתחבא בה. שכבנו לישון. עוד קודם לכן האיץ בנו השומר הנוצרי של בניין הקהילה להחביא את ספרי התורה. לא התפלאנו כאשר התעוררנו מרעשים חזקים בחוץ. הרחנו ריח עשן ורצנו לחלונות. ראינו את הלהבות בכיכר הסמוכה לביתנו. ראינו שכנים נוספים צופים במחזה הטראגי מחלונותיהם. ואז מישהו החל לצלצל בפעמון הדלת שלנו, בחוזקה רבה. בעלי פתח את החלון וזרים הורו לו לפתוח את הדלת. התלבשנו בחיפזון ורצנו למטה, שם פגשנו את האנשים שגרו בדירה מתחתינו, שהייתה בהם את ההגינות האנושית לפתוח מהר את הדלת האחורית של הבניין ולאפשר לנו לברוח החוצה. יכולנו לשמוע את הנאצים צועקים. לאן נלך? רצנו במורד סמטה צדדית ושקטה ליד הכנסייה הקתולית, לתחנת המשטרה. שם ישבו נדהמים כמה שוטרים. "מה קרה?" שאלו. אמרנו את האמת. הם העמידו פנים שאינם מאמינים לנו, ודרשו לעזוב את התחנה. התחלתי לצעוק. הופיע קצין. אחרי היסוס מה ציווה לאסור אותנו. וכך, לראשונה בחיינו, מצאנו עצמנו בתא כלא. ישבנו על דרגש וכל רבע שעה הופיע שומר והאיר את התא. אחרי זמן קצר נפתחה הדלת והוכנסה אישה לבושה בכותונת ומעיל בלבד. היא אמרה שהכנופייה פרצה לביתם וסחבה את בעלה איתם. לה נתנו לחמוק. היא ברחה למנזר קתולי קרוב, הנזירות פתחו לה אבל
אם המנזר קראה למשטרה. לפנות בוקר נלקח פאול. פתאום נכנס בסערה לתחנת המשטרה אדם שדרש במפגיע שהשוטרים יוציאו לו את היהודים מן הבית. זה היה כבר יותר מדי אפילו עבור השוטרים. הוא היה השוכר החדש שגר בבית משפחת רוזנברג. הם מסרו לו את ביתם היפה יחד עם החנות שלהם לכלי בית, עברו לקומה השלישית וחיכו לניירות שלהם להגר לארצות הברית. עכשיו החזירו לנשים את החפצים שהחרימו לנו בערב, ביניהם מפתחות הבית, ואמרו לנו שהכל בסדר ואפשר לחזור הביתה, שאיש לא ייגע בנו לרעה ושגם הגברים יגיעו במהרה. זחלנו במבט מושפל החוצה ועוד הספקנו לראות את אחד הגברים שלנו מובל זב דם ברחוב. איש זה לא התאושש מעולם, הוא קיבל דיכאון ונפטר כעבור זמן קצר. כך גם קרה לרופא שיניים צעיר, שטיינברג, שהתאבד כעבור זמן מה. הלכתי הביתה מבלי להעז להרים את עיניי. בלילה הזה השתנה כל יחסנו לעולם הסובב. מקודם היו עוד פה ושם אנשים שבירכו אותנו בהסתר, גם זה לא קרה עוד. היינו ללא-איש, היינו מסומנים. אני חושבת שהאנשים פשוט התביישו כשנתקלו בנו, מתוך הרגשת אשמה קולקטיבית כלפינו.
"וכך, לראשונה בחיינו, מצאנו עצמנו בתא כלא" בגידת אנשי לינן
83
לאחר ליל הבדולח ברחבי גרמניה. רכוש שנבזז ונותץ, זגוגיות חנות מנופצות (מאחור ניתן לראות גרפיטי של צלב קרס). צולם ב-10 בנובמבר 1938
84
פתחתי את הדלת הצדדית לבית שלנו. כבר בחדר המדרגות התגלגלו
כלי מיטה. עליתי במדרגות. בכל מקום היו רהיטים שבורים. כסתות
פרומות. שברי זכוכית. ארון ההספקה היה הפוך. כל המנעולים של הדלתות היו שבורים, החדר כמעט ריק. הווילונות קרועים, התנור נתלש מן הקיר, כמו כן הנורות מהתקרה. האופניים נגנבו. כל הבגדים, החליפות, כל החפצים האישיים נעלמו. הבריונים נטלו את הגרזנים שהיו באטליז והרסו הכל מתוך כעס על כך שהצלחנו להימלט. במשפחות שבהן הצליחו לתפוס את הגברים לא נגעו בנשים וגם לא הרסו. אנחנו לא שילמנו מחיר יקר, יחסית. את זה כבר ידעתי, עוד לפני שידעתי את כל האמת. נהייתי יותר שקטה, כי ידעתי שבעלי נמצא במאסר חסות בבית הסוהר שמנהלו היה אדם הגון (השופט אוטו בלומברג). הכרנו אותו שנים וידעתי שיעשה הכל שלא יאונה רע לפאול. בעוד שאלפי גברים מרחבי גרמניה נלקחו בלילה הזה למחנות ריכוז של הנאצים - מלינן אף אחד מאלה שהצליחו להימלט מהפוגרום לא הועבר לשם. כולם נשארו זמן מה בבית הסוהר. הותר לנו לבקר אותם ולהביא להם לבנים להחלפה. העוזרת שלנו הגיעה כדי לראות מה עוללו לנו. ביקשתי ממנה לעזור לי להכניס מעט סדר בדירה. היא
חששה, אבל עזרה לי מעט מבלי להוריד את המעיל. זרקנו את כל החרסינה השבורה לסלי כביסה ושילמתי עשרים מארק על מנת שיסלקו את כל הכבודה. האישה סיפרה לי שהשמועה אומרת ששני יהודים נורו ואולי גם שלישי. הסוחרים ברוך וקניבל נורו, את אלסופר הטביעו בנהר והיה גם עוד אדם, שהצליח לשחות מתחת למים ולהציל את נפשו מידיהם. הקורבנות היו אנשים נעימים ושקטים ולא בני בליעל.
יעקב //
לאבא היה שם טוב בעיר, כאדם ישר ולא טיפש. כאשר התחילו התקנות
הגזעניות של הנאצים נאמר על אבא: "היהודי לוי אינו כלל יהודי".
כלומר, כל התכונות הרעות שהנאצים ייחסו ליהודים בתעמולתם לא היו קיימות אצלו. בסופו של דבר מעמדו הציבורי הציל את ההורים שלי. בין הלקוחות שהתנגדו לנאצים הייתה גם משפחת בלומברג. אבי המשפחה - אוטו, היה שופט ראשי בעיר. בליל הבדולח הוא ציווה לאסור את אבא. היות ואבא היה תחת חסות המשטרה, האספסוף לא יכול היה להגיע אליו ולהרוג אותו כפי שעשו לכמה מיהודי העיר. הבית נפרץ ונשדד. אמא הסתתרה במקום אפל וכך הצילה
את עצמה. הסמטה שכונתה (באופן לא רשמי כנראה) Judengasse, "סמטת היהודים", היא שהצילה את ההורים שלי בליל הבדולח.
"הבריונים נטלו את הגרזנים שהיו באטליז והרסו הכל" הרס בית המשפחה
85
״בעקבות בירורים לקראת ביקור בלינן קיבלתי מכתב מאדם שנולד לפני 40 שנה (שנות השבעים של המאה הקודמת), בבית שבו אני נולדתי וגדלתי. מתברר שהוריו קנו בזמנו את העסק מהוריי, והם שהצילו את הוריי בליל הבדולח. האמא שלו עדיין חיה. היא טוענת שבלילה הזה, כאשר שברו את דלת הכניסה לבית שבו הם והוריי גרו, היא הבריחה את הוריי דרך הכניסה האחורית. זה נכון, ומבחינה אובייקטיבית הם הצילו אותם. אילו היו נופלים לידי ההמון היו נרצחים, כמו כמה יהודים אחרים בעיר. אבל הוריי לא דיברו עליהם בחיבה. ראשית, הם קנו את העסק במחיר מגוחך על פי הנחיות המפלגה הנאצית, ושנית, הוריי נאלצו לגור איתם בבית אחד, מצב שלבטח גרם לתחושות שליליות בשני הצדדים. אמא שלי טענה שהם הבריחו אותם החוצה בתקווה לא לראותם עוד, אבל אני נאלץ לקבל את נקודת ההשקפה של הגרמנים, לפיה הם הצילו את חיי ההורים. אי אפשר לבדוק את היחסים והכוונות, לא של ההורים שלי ולא שלהם, ומבחינה אובייקטיבית הם עשו את הדבר הנכון.״
מתוך הודעת דוא״ל שכתב יעקב, פברואר 2010
יעקב //
כאשר הם ראו מה מתרחש בכיכר העיר - החליטו לנטוש את הבית, חמקו דרך היציאה האחורית והצליחו להגיע לתחנת המשטרה ולבקש
חסות. אז עדיין היו קני התנגדות לברוטליות של הנאצים. לחלק מן השוטרים הייתה קביעות כפקידי המשטר הקודם, הסוציאל-דמוקרטי. מאסר החסות הזה נקרא אז "מאסר מגן" והוא הציל את ההורים. יהודים אחרים, שלא הצליחו להסתתר, נרצחו אחרי שהתעללו בהם. אחרי המלחמה נערך משפט והרוצחים בפועל נידונו למאסר. בכל הפרשה הזאת היה מעורב השופט אוטו בלומברג, אביו של האנו, החבר של אלזה (וגם שלי). הוא כיהן אז כשופט הראשי של בית המשפט המחוזי בעיר וניסה במידת יכולתו לסוכך על יהודים, ובעיקר על ההורים שלי, שאיתם היה בקשרי ידידות שטחיים. כאשר הגל העכור חלף, הוריי עזבו הכל ועברו לגור בעיר גדולה, שם יכלו לחיות באנונימיות גדולה יותר מאשר בעיר שלהם. משם הם ניהלו את מכירת העסק באונס וכך הצילו חלק קטן מרכושם.
86
87
"סמטת היהודים" בלינן, דרכה נמלטו פאול ולינה בליל הבדולח מידי הפורעים. צולם בשנת 1992. השלט מציין כי הסמטה הוזכרה לראשונה בשם ״סמטת השריפה״ ב-1885 וכי עד נובמבר 1938 חיו בה ובסביבתה הקרובה ״אזרחים השייכים לאמונה היהודית״
לינה //
הנשים היהודיות דמו לעדת תרנגולות. הן התרוצצו מאחת לשנייה
ותינו את סבלן ודאגותיהן באוזניי. היו לי קשרים עם מנהל בית המעצר
ומנהל בית המשפט והעברתי באמצעותם את המסרים. ברור היה לי שעלינו להיעלם מהעיר מיד, חייו של בעלי היו בסכנה. שני אנשי S.A שפרצו לדירה ודחפו אותי אל החלון עוד חיזקו את דעתי. לבסוף הם הלכו מבלי להזיק לי. הם שאלו אותי כל מיני שאלות, פרטים על משפחתי ועל מקום הימצאו של בעלי. נזכרתי שאחד מהם היה אחיה של אחת הזבניות שלנו, שפיטרנו אותה בגלל גנבה. כאשר הסתלקו הייתי מבוהלת. רצתי לתחנת המשטרה והקמתי צעקות. אחד השוטרים הלך איתי ושלח לי נגר שהתקין סגרים בדלתות, כך שלא הייתי צריכה לבלות את הלילות בכל מיני מחבואים ברחוב. הייתי מפוחדת מדי לישון בדירה פרוצה והעדפתי להסתובב ברחובות. באחד הלילות הגעתי עד לבית העלמין היהודי ונוכחתי לדעת איזה הרס התחולל שם. המצבות המנותצות של
הורי בעלי הן מן הזכרונות הקשים שלי בכלל.
אחרי ליל הבדולח הבנתי שבעלי אינו בטוח בעיירה, ושעלינו לעזוב. באחד הימים שמעתי דיבורים ברחוב שהגברים שלנו שוחררו ממאסר החסות. מצאתי את בעלי בדירה שלנו, חיוור, מרופט ובוכה. נתתי לו משהו לאכול ולקחתי אותו דרך רחובות צדדיים לתחנת הרכבת, והוא עלה לקרון. כך עזב בעלי את עיר הולדתו. במשך התקופה הזו חייתי עם שכניי היהודים, ואחר כך השארתי אותם מאחור, את אותם אנשים שכה התקרבתי אליהם. הצער המשותף שלנו קירב בינינו. איש מהם לא גר עוד בלינן. רובם סיימו את חייהם במחנות הריכוז ובתאי
הגאזים.
לא נותרה לי ברירה אלא לקנות הכל מחדש וגם להיעלם מהשטח. האיר לי המזל. השודדים לא הבחינו בכספת מוסתרת, שם מצאתי מעט מזומנים ויכולתי לרכוש בהם מעט סחורות, בעיקר בחנויות היהודיות, שבהן נותרה סחורה ללא דורש. הכל נארז ונשלח לדרך. אני הצטרפתי לפאול באאכן, משם עברנו לאסן
ולבסוף התמקמנו בדורטמונד, כדי להיות קרובים יותר למשרדים.
"השודדים לא הבחינו בכספת מוסתרת" בריחה מלינן
88
לינה //
את כל מרצנו ומאמצינו הקדשנו להסדיר את הגירתנו. שלחנו המון
מברקים לברלין, בילינו הרבה זמן בתאי טלפון ציבוריים, אבל לא התקדמנו. כולם רצו להגר והלחץ היה רב, כל אחד חיפש דרכי מילוט. התקשרנו לאנשים שעלו בעלייה ב׳14, או נסענו לכאלה שתיווכו נסיעות כאלה. הוצאנו על כך הרבה כסף, והכל לשווא. אחר כך הצלחנו לקבל לידינו ניירות ערך שהיו מופקדים בבנק יהודי. משפחה נוצרית הגונה קנתה מידינו את הניירות וקיבלנו קצת מזומנים לידינו. כך היו לנו קצת אמצעי מחייה, ולא היינו נאלצים לאכול בתמחוי הקהילה. גרנו אצל זוג זקנים אשר השכירו קומה שלמה לאנשים במצב דומה לשלנו. אנשים אלה גרו יחד עם משפחת הבת בדירתם הגדולה. הבעל היה ממוצא פולני. הם חיו באושר ובעושר עד שלילה אחד באו אנשי גסטפו, גררו את כולם מן המיטות, כולל הילדים. הבעל נשלח למחנה ריכוז, האישה והילדים
הקטנים נדחפו בליל כפור אל מעבר לגבול הפולני. בדורטמונד חיינו כשנה, קיום עלוב. ביליתי את זמני בריצה לכל מיני משרדים, בעיקר משרדי מיסים ומשטרה. רכשנו לנו דרכונים על שמנו של איזו מדינה דרום אמריקאית. לא היינו לבד. מלבדנו היו עוד כמה מאות משפחות וקשרנו קשרים עם כל אלה שהיו להם ילדים בפלשתינה. החלפנו מידע. בראש השנה החרימו לנו את הרדיו. פאול נאלץ "להתנדב" לעבודת כפייה, על מנת לקנות לעצמו שקט מידי הגסטפו. הוא עבד בפטיש אוויר בכוחותיו האחרונים, שם קיבל את התקפת הלב הראשונה שלו. קיבלנו עצה לפנות ללשכת העבודה. הפקיד הנאצי אמר לו בציניות שיעבוד בידיים ולא בלב. ועוד שפר עלינו גורלנו. אפשר לספר שעות מה סבלו האחרים. בחנויות טקסטיל בוצעו חיפושים בטענה שהחביאו באופן לא חוקי סחורה. הם היו אמנים בהמצאות, שמטרתן להחזיק אותנו במשטר של אימה. רבים לא יצאו אף פעם מבית הסוהר. אבל לא כל האוכלוסייה הייתה עוינת. ליהודים הונפקו כרטיסי מזון מיוחדים, אך לא פעם קיבלנו בחנויות מצרכים שלא היו מיועדים ליהודים. מהחנויות בסביבתנו הקרובה הכירו אותנו. אשת האופה שאצלה גרנו הניחה לנו. היא דרשה רק שנעזור לה מדי פעם, אבל שילמה תמורת העבודה ונתנה לנו ולבעלי הבית הקשישים כל מיני דברי מתיקה שאסור היה לייצר בכלל. האלמנה הזו שכרה את הקומה התחתונה של הבית ומילאה את הדירה שלה בכל טוב שקנתה בזול מהלקוחות היהודיות שלה, שהיו במצוקה. בינתיים נמכרו המגרש והבית שלנו לחוכר החנות שלנו בחצי מחיר. כאשר הופקד הכסף בבנק עמד שם כבר פקיד האוצר ולקח לאוצר את מחצית הסכום
"לצאת את גרמניה בכל מחיר" המתנה מורטת עצבים בדורטמונד
89
14. עלייה ב': התנועה לעלייה בלתי לגאלית של יהודים לפלשתינה, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי. התנועה כונתה גם "ההעפלה", והתקיימה במקביל ובנוסף לעלייה החוקית.
כ-"מס בריחה מהרייך הגרמני". אבל יכולנו סוף סוף להפקיד בבנק הטמפלרים את הסכום הנדרש עבור ההעברה לפלשתינה. חמש פעמים נסענו לברלין על מנת לקבל את ה"סרטיפיקט של מתיישב". אחרי כן נסענו לפרנקפורט, שמשם התארגנה עלייה בלתי לגאלית. מאות אנשים עמדו במדרגות ובפרוזדורים. בכל זאת לא קיבלנו את רישיון העלייה עבורנו. ככל יהודי דורטמונד, היינו על סף הייאוש. החיים בציבור נעשו פחות נעימים כל הזמן. לא התהלכנו עוד ברחובות ראשיים ונמנענו מלהיכנס לחנויות גדולות. שהינו יותר בפארקים הציבוריים. כדי לנשום אוויר צח הלכנו לבתי העלמין. שם בילינו בין המתים, אכלנו
סנדויצ'ים, יושבים על הקברים, ולא ידענו האם אנו שייכים למתים או לחיים. ואז קיבלנו הודעה, שאנחנו בין כמה מאות המתיישבים שהוענקו להם רישיונות עלייה! קיבלנו את הרישיון הודות להשתדלותו של חתננו בגדרה בארץ ישראל. כל החברים שלנו באו לברך אותנו. קיבלנו חיסונים, ארזנו מזוודות והן עמדו מוכנות לנסיעה. קנינו לנו מקומות יקרים באונייה. היינו מוכנים להפליג. נפרדנו
בדמעות ממכרינו. חיכינו להודעה הסופית.
יעקב //
הבטיחו להם סרטיפיקט, ההבטחה קוימה, אך לרוע המזל הסרטיפיקט היה מונח בקונסוליה הבריטית בברלין. ההודעה על כך התקבלה
בשבוע האחרון של אוגוסט 1939. ב-1 בספטמבר פרצה המלחמה. הקונסול הבריטי ארז את חפציו ולא חילק את הסרטיפיקטים. הרכוש של הוריי כבר נמכר. את המכונות של המפעל שלהם הם שלחו לנמל טריאסט, כי איטליה עדיין לא הייתה במלחמה נגד אנגליה והיה סיכוי שהמטען יצליח להגיע לחיפה דרך איטליה. אבל לא כך קרה. הדברים נשארו באיטליה והגרמנים החרימו אותם מאוחר יותר. למזלם של הוריי, בגמר המלחמה הם קיבלו פיצויים על כך. להגיע לארץ היה משימה בלתי אפשרית כמעט, כי עם פרוץ המלחמה הגבולות של גרמניה נסגרו כמעט הרמטית. לנו לא היה קשר איתם ולא ידענו מה עולה בגורלם. הדאגה הייתה עצומה.
"לרוע המזל הסרטיפיקט היה מונח בקונסוליה הבריטית בברלין" הייאוש מתגבר
90
לינה //
היה חודש אוגוסט 1939. ב-1 בספטמבר פרצה המלחמה. הבנו את אסוננו כאשר נודע לנו שהקונסול הבריטי סירב לחלק את הרישיונות.
עוד פעם נסענו לברלין. איחרנו, הקונסול עזב כבר. ישבנו במלכודת. כבר הנהיגו את "כוכב היהודים"15. כל הרכוש, המגרש והבית הוחרמו למעשה. היו לנו כרטיסי הפלגה וחיכינו רק למברק להנפקת הסרטיפיקט. שמענו דברים קשים על אוניות שנטרפו, על נתיבי ים ממוקשים ועל אנשים שתעו על גבי הגלים
מנמל לנמל לחפש מקלט. שוב התחלנו ללחוץ על המשרד הארץ-ישראלי. ידענו שעלינו להסתלק, אחרת נהיה נידונים למוות בגרמניה. משפחה פולנית עלתה על אונייה כזו בכל זאת. היינו עצובים שלא יכולנו להצטרף. הלכנו לעזור לאנשים האלה. אני עוד רואה לפניי את עיני הרוקח כאשר ביקשתי עבורם משחה נגד שרצים ודברים דומים... הרי בן אדם תרבותי אינו נצרך לכגון אלה.
לבסוף, ביולי 1940 קיבלנו הודעה מאת המשרד הארץ-ישראלי
להתכונן למסע, שייצא מווינה. היינו מוכנים כבר שנה, לא היינו זקוקים
לשום הכנות נוספות. יצאנו מבלי להיפרד אפילו מדיירי הבית. כתבנו להם מווינה. היו לנו נקיפות מצפון על כי אנו משאירים אותם מאחור. מעולם עד אז לא הרגשנו את ההשתייכות שלנו לעם היהודי בעוצמה כה רבה. היחידה שליוותה אותנו לרכבת הייתה אחותו הבוגרת של פאול, קלרה, וידענו במעומעם
שלא נראה אותה שוב.
צדקנו. לא ראינו אותה או את יתר בני המשפחה, שנשארו אחרינו בגרמניה. איש לא נמלט מן הגהינום הנאצי.
לינה, דצמבר 1939. תקופת ההמתנה לסרטיפיקט המיוחל
91
15. כוכב היהודים - הכוונה לטלאי הצהוב שהיהודים נדרשו לענוד על דש הבגד.
פאול ולינה יצאו סופסוף לדרכם הארוכה ורבת הסכנות לפלשתינה. תחנתם הראשונה הייתה וינה, אליה נסעו ברכבת.
יעקב //
ההורים שלי שמעו שבווינה יש אפשרות לשחד את אדולף אייכמן,
שעמד בראש המשרד לטיפול ביהודים של ה-S.S. הם נסעו לשם, לכל
אחד מזוודה עם 30 קילו, ואייכמן אכן איפשר להם (תמורת שוחד נכבד) לצאת
לברטיסלבה, העיר שנמצאת מול וינה, על גדות הדנובה.
פאול 16 //
אתמול עברו ארבעה חודשים מהיום שבו נפרדנו מ"חדר ההמתנה" שלנו תוך כדי דמעות מחברינו לדירה, כולל את קלרה היקרה, אשר כמובן לא שקטה ועזרה לנו באריזה המהירה של חפצינו. לווינה נסענו במשך כ-24 שעות ושם הולנו במלון שטיבו מניח את הדעת. מכל מיני סיבות הקשורות במעבר הגבול, רישיונות נסיעה, האונייה עצמה ודגלה, התמהמהה נסיעתנו. כעבור שמונה ימים הוצאו כל משתתפי המסע, כ-550 איש, ממלוננו ומלונות אחרים בגלל מחסור בחדרי מלון בגלל "היריד" העומד להיערך ונמסרו לקהילה היהודית על מנת לשכנם במקומות אחרים. סודרנו באכסניות המוניות, בהן לא היו בנמצא כל סידורי בישול, חלוקה והדחה עבור צרכי המאכל, "קפה" ושינה. מעתה לנו חלקנו על רצפות בלבד ורק למועטים ניתן להשיג מזרונים דלים ממולאים נסורת.
לינה //
בווינה פגשנו עוד כ-300 שותפים לגורל. אוכסנו בבית מלון שנקבע על
ידי הגסטפו. אך אחרי שבעל המלון קיבל די כסף מאיתנו על מנת להכין את המלון לקראת האורחים של היריד הווינאי, קיבלנו פקודה להתפנות ולהתאכסן במבנה בית ספר ברחוב ליאופולד. שם ישנו בחדרי הכיתות, על הרצפה ללא מזרונים. לא היו סידורים סניטריים וברזים. עשינו כמיטב יכולתנו והסתדרנו, בעיקר באמצעות כסף. ארוחת צהריים אכלנו במלון. חיכינו ללא
"אוטובוסים גדולים הסיעו אותנו לתחנת
רכבת לסחורות"
היציאה לדרך
16. מתוך יומן המסע שכתב פאול לוי בדרכו מגרמניה לארץ ישראל. היומן נכתב במקור בגרמנית בפנקס כיס שהיה עמו בזמן המסע ובתקופת המעצר בעתלית. הגירסה המודפסת בעמ׳ 93 נמצאה בארכיון המשפחה.
92
93
94
סבלנות להתחלת המסע, ובינתיים שוטטנו בעיר לראות את נפלאותיה, ונדהמנו מהתנהגות האוכלוסייה הווינאית. האנטישמיות הייתה יותר גרועה ועם פחות מעצורים מאשר בגרמניה. יהודי וינה כבר רוכזו ברובע שבו היינו. בצהריים השתרכו תהלוכות ארוכות לעבר בית התמחוי של הקהילה. בשבת ישבנו על כסאות מתקפלים שהבאנו איתנו, בגנים ציבוריים שהיו מותרים לנו. יכולנו לקנות רק בשעות מסוימות במכולות ואסור היה לנו לנוח על ספסל ציבורי.
היהודים של וינה עשו עלינו רושם עגום. כעבור שלושה שבועות נגאלנו מעיר זו על "הכנסת האורחים" שלה. אוטובוסים גדולים הסיעו אותנו לתחנת רכבת לסחורות. לכל אחד הותרו 30 קילו כבודה. נכנסנו והגסטפו חתם את הקרונות, דבר שמילא את לבנו בחששות. האם באמת יסיעו אותנו לגבול? גורלנו היה לגמרי בלתי ידוע. אבל אחרי נסיעה ארוכה הגענו לבסוף לתחנת הגבול האחרונה. נאלצנו לחכות שעות רבות לביקורת מכס. בדקו, אולי למישהו אין פספורט, או לקח איתו חפצים אסורים? כמעט הזעתי דם, כאשר ברגע המכריע לא הצלחתי למצוא את הניירות שלי. בתשע בבוקר עזבנו את וינה, ועכשיו כבר היה לילה חשוך. לבסוף התעייפו גם אנשי המכס וניתן האות להמשך הנסיעה. הדלתות לא היו כבר חתומות. עזבנו את גבולות אוסטריה והמשכנו מנומנמים לתוך הלילה.
פאול //
הוטענו עם חפצינו לתוך קרונות רכבת באחת מתחנות המשא המזרחיות של וינה. שררה צפיפות איומה. כעשר שעות התעכבנו
בביקורת המכס במרשגן שגבול סלובקיה. בחצות הלילה הגענו ישר אל רציף הדנובה. לתמהוננו כי רב, נוכחנו לדעת שהאונייה הייתה תפוסה בחלקה הארי
על ידי אנשי מסע אחרים.
לינה //
בארבע לפנות בוקר עצרה הרכבת בקרבת הדנובה. מהר העבירו אותנו
לספינה קטנה שהייתה מיועדת לטיולי נהר קצרים, אבל היא הייתה כבר מלאה באנשים. הנשים והילדים קיבלו את האולמות הקטנים והגברים נאלצו להסתדר במעברים ובמדרגות. הנוער התמקם על גבי הסיפון הפתוח וגם
אנחנו הצטרפנו.
<
תרגום יומנו של פאול לעברית בכתב ידו של יעקב, 1999
"ההפלגה יכלה להיות נהדרת בנסיבות אחרות" בספינת נהרות לאורך הדנובה
95
במשך הנסיעה ליווה אותנו סוכן נאצי עטור צלב קרס. המזון היה צנוע, אך לא רעבנו. כבר בבוקר גילינו שאיננו לבד. לפנינו ואחרינו היו עוד שלוש-ארבע ספינות דומות לשלנו, כולן מלאות יהודים. צי עצום של יהודים.
פאול //
המון האדם גדל למספר של כ-1,100 איש. המשכנו לישון על הרצפות
ללא מזרונים בכל מקום, אפילו בפרוזדורים או מדרגות, וכמו כן כל
הסיפונים הראשיים והצדדיים נוצלו לשינה. שררה צפיפות בלתי משוערת. היום כולו עבר בעמידה לתור לבית הכיסא (שירותים), לרחיצת בוקר, גילוח ולחם
ולפעמים גם לתוספות מזון, תה וארוחות צהריים וערב. הנסיעה על גבי הדנובה לכשעצמה, זאת אומרת - המעבר בנופים השונים, בין הכפרים והערים - הייתה נהדרת ומעניינת. בייחוד המעבר דרך בודפשט. בלגרד הייתה מוארת באופן חגיגי. בירות הדרום-מזרח, הונגריה והבלקן הפגינו כנראה את כל היופי והעושר של האזורים האלה. אולם היה לנסיעה טעם לפגם, והוא היותינו יהודים. כל המדינות שמרו את נמליהן מפנינו על ידי חיילים חמושים. ב-רוּ ֶסה, בולגריה, נמל דנובה חשוב, הספדנו את המת הראשון של אונייתנו. לעשרה איש הותר להיות נוכחים בהלוויה יחד עם רב העיירה הקרובה, לבושים בתלבושת המוזרה-חגיגית. תושבי העיר חלקו כבוד למסע הלוויה. עוד מאורע מעציב עבר עלינו בנמל הזה. באמצע הדנובה עגנה אוניית מסע יהודית, ה" ֶפנטשוֹ". 500 איש שנמצאו על סיפונה סבלו חרפת רעב וסכנת מחלות. ארגנו אוסף מזונות על ידי ויתור על מנותינו-אנו, ואחרי משא ומתן מייגע עם השלטונות המקומיים הותר להעביר להם את המזון. באונייה זו נמצאה גם משפחת כהנא מדורטמונד. האונייה הייתה מיועדת לנסיעה מבטביה לישראל, אולם בנקל אפשר היה להיווכח שאינה מסוגלת לנסיעה בים פתוח. האונייה נטרפה מאוחר יותר בים התיכון. אומרים שהנוסעים ניצלו ונמצאים באי רודוס.
לינה //
ההפלגה בדנובה בימי ספטמבר הנעימים הייתה יכולה להיות לגמרי לא
רעה, בנסיבות אחרות. לאור היום חצינו את בודפשט. בכל מקום
הרגשנו דחייה ושנאה, קריאות גנאי ומבטי לעג. לעתים קרובות אף כוונו
"בכל מקום הרגשנו דחייה ושנאה" שנאת יהודים לאורך הדרך
96
לעברנו מכונות ירייה. בנמלים קטנים שבהם קיבלנו אספקה שמרו עלינו כאילו היינו אסירים. כל מה שקיבלנו היה מאיכות ירודה. אחרי שבוע הגענו לנמל טולצ'יאה בים השחור. חיכינו לאונייה הגדולה שתביא אותנו אל מולדתנו החדשה. לא הרחק מאיתנו עגנו כמה ספינות שמשמשות בדרך כלל להובלת פחם בנהרות, שנראו כמו ספינות רפאים. ראינו שבונים על סיפונם מתקנים מעץ. כאשר נפוצה השמועה שהן מיועדות למסע שלנו פשוט לא האמנו למשמע אוזנינו. נציג המשרד הארץ ישראלי שהתלווה אלינו ביקר בספינות, ואחרי שחזר הודיע שאינו שאינו מוכן להעמיס כל כך הרבה אנשים על ספינות רעועות כאלה, אך הגיעה פקודה לפנות את הספינות שעליהן הגענו, ומאחר שלא הותר לנו לעלות לחוף - לא נותרה בידינו ברירה. אחרי היסוסים הועברנו בסירה אל הספינות השחורות האלו. הן נשאו את השמות המפוארים: "פסיפיק" ו-"אטלנטיק".
במסגרת מאמצי ההעפלה נרכשו על ידי גורמים פרטיים שלוש ספינות יווניות ישנות ששימשו במקור להובלת בקר. כלי השיט הרעועים נשאו את השמות "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק". כ-3,600 פליטים יהודים מגרמניה, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, בולגריה ודנציג עלו עליהן. ביניהם היו גם לינה ופאול, שעלו על ה"פסיפיק", לקראת פרק נוסף במסעם הנפתל אל המולדת
החדשה.
ב-7 באוקטובר 1940 הם הפליגו מנמל טולצ'יאה שברומניה למסע קשה שבמהלכו נפטרו כמה מהמעפילים.
פאול //
בטולצ'יאה, רומניה, חיכו לנו שלוש אוניות-משא ימיות, בלות מזוקן
ובעלות מראה בהתאם לכך. עם גמר העבודות בסוף הועברו נוסעי אוניות הנהר אל שלושת כלי השיט. אנשי אונייתנו, כ-1,100, הובאו ל"פסיפיק" שגודלה כ 1,180 טון. הנותרים מבין 3,500 משתתפי המסע באוניות הנהר חולקו
בין שתי האוניות האחרות.
"3,600 פליטים יהודים" יציאה אל הים התיכון
97
מסלול ההפלגה של פאול ולינה על הדנובה, מווינה לנמל טולצ'יאה שעל שפת הים השחור; מסלול ההפלגה מטולצ'יאה לחיפה על אוניית המעפילים "פסיפיק", 1940
98