נעמי //
מי שלא גדל בקיבוץ לא יכול להבין עד כמה הקשר המשפחתי בו אינו אישי. ראינו את ההורים במשך שעתיים ביום. לא גרנו איתם ולא עם
סבתא, וזה השפיע על טיב הקשרים המשפחתיים ועל החיים באופן כללי. לא קל לחיות במסגרת של קיבוץ, בלי פרטיות, בלי רכוש אישי ובלי יכולת להביע אינדיווידואליזם. יש לי גם זכרונות נעימים מימי הקיבוץ: כשהייתי בת שש או שבע הייתה תקופה שבה אבא היה אחראי על משק החי. זה היה אזור שלם שהיו בו חיות שונות - ארנבות, יונים, טווסים וציפורים. כשאבא היה שם בזמן התורנות שלי זה היה ממש נפלא. פעם נתן לי להחזיק ארנבת ולשמוע את הדופק שלה. לא ידעתי למה לצפות. התפעמתי מתחושת הפרווה ומדופק הלב שלה בידי. סבתא ואמא עבדו במתפרה של הקיבוץ שתפרו בה בגדים איכותיים ויפים. לאמא היו שמלות יפות מאוד, וסבתא תפרה לי שמלה לבנה ורקמה עליה עלים בירוק ופרחים באדום.
>
משק הילדים, 1951
199
מימין לשמאל, מלמעלה למטה: ערן, אפרת ונעמי עם סבתא לינה בגן המשחקים, יולי 1961; על רקע הבית, קיץ 1959, שנה לפני העזיבה, יוני 1961
אפרת //
אבא אהב את הקיבוץ. הוא אהב לפגוש אנשים, ככה, ב"אקראיות
מתגלגלת". אבל הייתה לו גם ביקורת חריפה על הקיבוץ: הוא תפס את
עצמו כאדם חכם, מוכשר, עם יכולות חשיבה יוצאות דופן, והוא חש שלא קיבל את המעמד הראוי לו. הוא לא ידע להאציל סמכויות, לא ידע לעמוד על שלו. אחרי שנים כה רבות בקיבוץ ציפה שאם זרק רעיון לאוויר - יקבלו אותו. הוא רצה שאנשים יכירו ביכולות שלו, שיעריכו את דעתו ויעשו מה שהוא אומר, אבל אם זה לא קרה - הוא לא נלחם על זה. לא היה בו שום גוון של פוליטיקאי. היה
בו יושר קיצוני.
יעקב //
בתנאים של שנות ה-30 וה-40 הקיבוץ היה למעשה דוגמא מושלמת למסגרת שהיא גם בית וגם משפחה. ההשתלבות שלנו בתוך המסגרת
הזאת, במטרה לבנות חברה צודקת ומקום מקלט לכל היהודים, התאימה לנו מאוד. שנינו היו עסוקים בהרבה פעילויות תרבותיות וחינוכיות, אבל אלה היו חלק מעבודה התנדבותית, שנעשתה אחרי יום עבודה ארוך. כשאני מסתכל אחורה אני מתקשה להאמין שאנשים יכולים לעשות מה שעשינו אז. לא היה לנו כסף אך
היינו מרוצים לחלוטין מחיינו. הסיבה לכך היא פשוטה: כולם חיו בדרך זו.
"הלחץ החברתי השפיע על הנפש שלנו" ימי משבר
>
יעקב ומודל חדר האוכל שבנה לרגל מחצית היובל למזרע, 1949
201
זה לא אומר שאנשים היו שווים. לא היה לקיבוץ מנגנונים לאכיפת השוויון הנוקשה, וכך היו אנשים בעלי זכויות יתר. היו ניגודי אינטרסים בין אנשים, אמביציות ושאיפות, תופעות של "שמור לי ואשמור לך", איבה בין אנשים
שפגעו אלה באלה וכו'. במשך השנים המחיר של לחיות כל הזמן בקרבה יתרה עם אחרים שיודעים עליך כל דבר התחיל להכביד. נוספו לזה גם בעיות בריאות, בעיקר של מרים. היא עלתה לארץ במצב באמת חולני וניסתה להסתיר את זה בקיבוץ ולעבוד ככל אחד. היו לה בעיות מעיים קשות, שהוחמרו בגלל האקלים והתזונה. הלחץ של החיים הנורמליים בתנאים שהיו אז החמירו את המצב. הטיפול הרפואי היה בהתאם לאמצעים וכלל לא רע. אנטיביוטיקה לא הייתה קיימת. לשנינו היו מחלות קשות שחלפו אך השאירו צלקות. נוספו לכך גם גורמים אחרים, כמו אי שביעות רצון מהאופן שהילדים שלנו השתלבו בחינוך וקיבלו טיפול. בקיבוץ נהגו הילדים לקרוא להוריהם בשמותיהם הפרטיים. זה נראה לי תמיד מעט מוזר. זה נבע מן האופן שבו צימצמו בקיבוץ את האוטוריטה האולטימטיבית של ההורים על ילדיהם. לפי תפישת הקיבוץ אז, גם למטפלים בילדים ולוועדות החינוך היה מה להגיד בענייני חינוך ובריאות, ולפעמים ההיגד המכריע היה נתון להם ולא להורים.
קיבוץ מזרע, 1952
202
בקיבוץ היה שוויון לכאורה, אבל הטיפול באנשים ובילדים לא היה שוויוני. הגישה הפסיכולוגית הרווחת באותם ימים הייתה שילדים פרועים זקוקים ליותר תשומת לב מאשר ילדים שקטים... הילדים שלנו כולם היו ילדים שקטים, והם עד כדי כך ניזוקו שהבן שלי ערן, שנולד וחי בקיבוץ עד לגיל 16, לא רוצה לשמוע על הקיבוץ דבר, לא רוצה לחזור לשם. החוויה של להיות חבר נחות בחברה
הייתה טראומה קשה. ענייני החינוך והבריאות לא התנהלו תמיד לפי רוחנו, אך לא היינו מן הטיפוסים שעומדים על שלהם ומוכנים להתעמת עם כולם. הלחץ החברתי החזק החמיר עם השנים והשפיע על הנפש שלנו, גם כאשר בשכלנו ידענו שהם טועים. על הרקע הזה, אחרי כמה משברים פנימיים, החלטנו לעזוב את הקיבוץ ולהתחיל מחדש עם סכום קטן מאוד של כסף, כדי ליצור בסיס חדש של חיים.
חברי הקיבוץ לא הבינו למה אנשים כמונו צריכים לעזוב, כי נחשבנו כחברים נאמנים מאוד. הייתה שיחת פרידה מאוד גרוטסקית, שיחת הקיבוץ. החלטנו לא לצאת מאזור עמק יזרעאל, להישאר בקרבת מקום ולנסות לארגן לנו את החיים כמו שאנחנו מוצאים לנכון. זה היה כרוך בהרבה מאמץ, אבל עמדנו בזה
כנראה בסדר.
חדר האוכל בקיבוץ, מרים ויעקב במרכז התמונה, 1953
203
ערן //
אמא שלי סחבה איתה כמה בעיות. היא אמרה תמיד שיש לה בעיות
רפואיות, ונזקקה לאוכל מיוחד שהקיבוץ לא יכול היה לספק לה. ככה
הסבירו לי את העזיבה. בדיעבד אני יודע שזה לא בדיוק הסיפור הנכון, אבל
זאת הייתה ההבנה. כמה חודשים לפני העזיבה, בזמן שהיינו בחדר, ההורים אמרו לי שהחליטו לעזוב את הקיבוץ ושאלו מה דעתי על זה. מאוד שמחתי, כי המצב החברתי שלי בקיבוץ לא היה טוב ורציתי לעבור למקום אחר. נשארתי שם כדי לסיים את שנת הלימודים, ואז הצטרפתי למשפחה שכבר התיישבה בבית שערים.
נעמי //
המעבר היה במאי 1962. הייתי בסוף כיתה ו'. היה קשה, כי זה היה חודש
לפני סוף שנת הלימודים ואני רציתי מאוד לעבור בכיתה ז' לחטיבה
של הגדולים במוסד החינוכי. גם הפעולות של השומר הצעיר התחילו להיות יותר מעניינות ולא יצא לי בכלל לחוות את זה. אבל כמובן שהכי קשה הייתה הפרידה מהקיבוץ. הניתוק. קיבוץ זה משפחה. אמנם מאוד גדולה, מורחבת ולא הומוגנית, אבל משפחה. הילדים שאתה גדל איתם כל השנים הם המשפחה שלך, ונאלצתי להיפרד מהם. אני גם לא זוכרת שאמרו מה הסיבות לעזיבה, אף פעם לא קיבלנו על כך תשובה. רק אמרו שהם עוזבים. אולי כי לאמא היו בעיות, אולי כי התחילו להגיע השילומים מגרמניה34 לסבתא ולהורים. לפני כן לא היה כסף
לאף אחד ואי אפשר היה לעשות שום דבר.
באביב 1962 עזבו מרים ויעקב את מזרע עם שלושת ילדיהם ועברו למושב בית שערים. הניתוק היה חד. האכזבה והכאב ליוו אותם במשך שנים רבות. ניתן לחוש בהם במכתב שכתב יעקב שנים רבות אחר כך לאחת מחברות הקיבוץ.
"רציתי לעבור למקום אחר" פרידה מהקיבוץ
"כמעט כל הטוב שבי מקורו בימים ההם" חלום ושיברו
34. בין השנים 1953 ל-1965 העבירה גרמניה לישראל "כספי שילומים", כפיצוי על כך שנאלצה ליישב מחדש פליטים יהודים שאיבדו את נכסיהם בתקופת השואה. בנוסף שילמה גרמניה פיצויים ישירות לניצולי שואה.
204
״...שאלת אותי פעמיים ״מה פתאום נזכרת בי״. אינך יכולה לדעת כמה משפט זה לא נכון. נכון רק שבינינו לא היו יחסים אישיים מיוחדים, שהיה צריך לשמר עליהם. אבל עם כלל חברי מזרע היו, והם ישנם עד היום הזה. לצערי הרב הם חד-סטריים לגמרי. במשך כל השנים מאז שעזבנו את מזרע ביקרתי בה הרבה פעמים, אבל איש ממזרע לא ביקר בביתי. לא תמיד התקבלתי במאור פנים. לכן עליתי הרבה לבית הקברות מתחת להר הקפיצה. בדרך זו ניסיתי להתעדכן מי ממכריי עדיין בחיים. לפני כמה שנים, במקרה, הוזמנתי לערוך תערוכה במזרע. המזמין לא ידע על היותי חבר מזרע לשעבר. לא קיבלתי שום תגובה מאף אחד. כאשר המועצה האזורית רצתה להעביר את מקום התעסוקה שלי מבית ספר הקישון למוסד העמקים, נאמר לי שהיותי חבר לשעבר של מזרע לא מאפשר את העסקתי. הרי עבדתי חמש-עשרה שנה במוסד הרי אפרים בהצלחה רבה. תיגמלו אותי יפה כל השנים. אבל ברגע היציאה לגמלאות נשכחתי מלב וחברים קרובים לעבודה השיבו לי שאינם מכירים אותי בכלל. קצת אני יודע את הסיבות מדוע מתייחסים כך הקיבוצים לאנשים כמוני. זהו פגם כללי רציני ביחס של ״הקיבוץ״ לאנשים שעברו דרכו. אילו יחס זה היה שונה, מאות אלפי ישראלים שהיו קשורים לקיבוצים תקופה קצרה או ארוכה היו משמשים עורף אוהד לתנועה הקיבוצית בשנות המשבר. לקיבוץ יכול היה להיות מעמד חברתי ומוסרי מועדף, במקום ההתייחסות העוינת בדרך כלל שלה הוא זוכה בציבור ובעיתונות. אני מצטער שאני כותב לך את כל זה, את אינך בכלל הכתובת להשגות כאלה, ואיתך הסליחה. באופן אישי, וזה נכון במידה רבה גם לגבי מרים, אנחנו מייצגים יפה את יוצאי הקיבוץ. הערכים שמתלווים לחיי השיתוף הם הערכים שלנו עד היום הזה, ואנשים זרים נותנים לכך ביטוי גלוי. בתחילה שאלו אותנו כמעט בכל חנות, ״מאיזה קיבוץ אתם?״ היום כבר פחות. היום - העקרונות שלי, שמובילים לחיים הגונים, פשוטים וגלויים, המשולבים בשאיפה לדעת וללמוד, מייחדים אותי. פה בבית אני נמצא עם ותיקים רבים ועם הרבה ניצולי שואה, אבל אני נבדל מהם בכמה התנהגויות, שאנשים אוהבים אותן ואומרים לי זאת ישירות, לפעמים כמה פעמים ביום. כל זה בא לי כמובן מעט ממורשת הוריי, אבל בעיקר מהחינוך שקיבלתי בקיבוץ וגם בחברת נוער ב במזרע. ... כמעט כל הטוב שבי מקורו בימים ההם. לכן השאלה ״מה פתאום נזכרת?״ מוזרה בעיניי. כאדם זקוף קומה וגם מעט אינדיווידואליסט, אני מוכן ליחסים על בסיס של הדדיות עם כל אדם, כולל התלמידים שלי בעבר והאנשים שאיתם אני בא במגע יומיומי. אך יחסי הדדיות לא היו מעולם מאז שעזבנו את מזרע, וגם הקשרים הקרובים שהיו לנו בעבר עם מי מן החברים במזרע, לא היו כאלה. ושוב - סליחה, לא אלייך אישית מכוונים הדברים. בברכה ודרישת שלום לכל המכרים המשותפים. יעקב לוי״.
מכתב מיעקב לחנה, חברת הקיבוץ, ינואר 2009
205
אפרת //
עזיבת הקיבוץ הייתה כנראה טראומטית מאוד. שאלתי המון פעמים מה
הייתה הסיבה ותמיד קיבלתי תשובה סתמית. נראה שלא היו תמימי
דעים לגבי הצורך לעזוב. לי נדמה שלאבא העזיבה הייתה הרבה יותר קשה. הוא נאלץ לפרנס משפחה של חמש נפשות ולהתחיל מאפס אחרי שכל השנים חיו
חיים נוחים בקיבוץ. אמא לא עזרה בפרנסת הבית. הקשרים בינם לבין הקיבוץ נותקו אחרי העזיבה. זה הכאיב להם מאוד. אך גם את זאת יש לראות בראי התקופה: אז עזיבת הקיבוץ נחשבה כבגידה, כקלון. יתכן שאנשי הקיבוץ לא רצו לשתף פעולה עם הבגידה. אבא ואמא נורא רצו שיאהבו אותם, אבל שניהם לא הבינו שבשביל לקבל תשומת לב ואהבה של הצד השני צריך גם ליטול יוזמה. הם רצו שיזמינו אותם לקיבוץ, אך לא עלה על דעתם להזמין אליהם. הציפייה הובילה לאכזבה. בנוסף, בתקופה שבה עזבו לא היו טלפונים, והיה קשה יותר לשמור על קשרים. לי לא היה כל קשר עם הקיבוץ מאז שעזבנו, לנעמי מעט ולערן כלל לא.
נעמי //
למרות כאב העזיבה, צריך לזכור שלהורים שלי ניתנה ההזדמנות לעצב וליצור חברה בגיל הכי אידיאולוגי בחיים. זוהי תופעה חסרת תקדים,
והם באמת זכו לקחת חלק במפעל יוצא דופן ובהקמת מדינת ישראל.
"עזיבת הקיבוץ נחשבה כבגידה, כקלון" כאב העזיבה
206
טרקטור מעמיס ירק בשדות הקיבוץ, 1 במאי 1957
4 חיים חדשים
בבית שערים
שער רביעי
יא //
"לבוא מקיבוץ זה כמו לבוא מסין"
התחלות
בשנת 1962 ארזו מרים ויעקב את ילדיהם ומעט מטלטליהם, נפרדו מהקיבוץ ועברו למושב בית שערים שבעמק יזרעאל, שם החלו לחיות חיים עצמאיים על פי טבעם ורצונם.
יעקב //
בשנת 1962 עברנו לבית שערים. האמא שלי לא הייתה נלהבת מרצוננו לעזוב את הקיבוץ, אבל הבינה את המניעים שלנו ואמרה, "לפחות
אדאג לכם לגג מעל הראש" וסייעה לנו. בחרתי בבית שערים מכמה טעמים. כאשר סיירתי באזור הפרוס מזרחה מחיפה כדי למצוא דירה עבורנו, מצאתי שהמחיר יורד ככל שמתרחקים מן העיר. הפרש המחירים בין קריית טבעון ובין בית שערים ִאפשר לי לקנות רכב. בנוסף, טיב המבנה שהוצע לי בבית שערים עלה על כל מה שראיתי במקומות אחרים. לא רציתי לקנות דירה או בית שהוסיפו לו כל מיני תוספות. הבית בבית שערים נראה לי בנוי היטב אבל חסר גימור. שיקול נוסף היה שהמושב נמצא על אם הדרך וזה ִאפשר להגיע מהבית לכל מקום בקלות, וגם - הערכתי נכון שכל האזור נמצא לפני פיתוח.
נעמי //
כשעזבו את מזרע כבר היו הוריי כבני ארבעים, לא צעירים. בבת אחת היו צריכים ללמוד בעצמם איך מנהלים בית ותקציב, איך קונים אוכל,
<
בית שערים, 1986
211
ערן, נעמי ואפרת, בית חדש בבית שערים, 1962
איך מבשלים, איך מתפרנסים ואפילו איך מגדלים ילדים. הרי בקיבוץ – אחרים למעשה מטפלים בילדים. כדי להצליח צריך לדעת מה רוצים, להיות חרוצים, יעילים ומתמידים, והם עמדו במשימה בהצלחה.
ערן, נעמי ואפרת הקיבוצניקים הגיעו למושב, לחיים חדשים שכמוהם לא הכירו. ההתחלה לא הייתה קלה35.
נעמי //
כשהגענו לבית שערים שלחו אותי לבית ספר בנהלל. הייתה לי מורה
"נפלאה״, וחודש וחצי אחרי כן, בסוף השנה, היא אמרה להורים שיש לי
מוגבלויות ושצריך להעביר אותי לבית ספר אחר, מתאים יותר. למזלי היה להם
קצת כוח שיפוט. המעבר היה קשה, לא רק מבחינה חברתית ורגשית אלא גם לימודית, כי לבוא מקיבוץ זה כמו לבוא מסין. חוץ מהשפה שום דבר לא היה דומה. בקיבוץ לא למדנו תנ"ך והיסטוריה בכלל. אפילו לא חשבון. כן למדנו לצייר מפות - את מפתהקיבוץציירתיכשעלינולִסילֹווהסתכלנולכלהכיוונים.אבאהיהחוזר אחרי העבודה בשבע, ואז יושב איתי להסביר לי את החומר במתמטיקה. הוא היה עייף והיה עליו עוד לנהל את החשבונות ולטפל בענייני הבית. לא היה קל. אבל אחרי שנה וחצי בנהלל עברתי לתיכון בטבעון, כנראה שהתגברתי על הפער. אמא לא עזרה לנו בלימודים, גם לא זכור שישבה לשחק איתנו.
ערן //
אני סיימתי את כיתה י' בקיבוץ, ונאלצתי ללמוד אותה שוב בטבעון, כי
בית הספר לא הסכים לקבל אותי ל-י"א על סמך מה שלמדו באותו זמן בקיבוץ. המעבר לטבעון היה לי קשה מאוד, גם מבחינה חברתית וגם לימודית, והייתה לי מעט מאוד תמיכה מההורים. רוב ילדי המושב למדו בנהלל. בשנתון שלי לא למד אף ילד מבית שערים, ולא נוצרה לי שום חברות בבית שערים בשלוש השנים שבהן גרתי שם. כשהמנהלת קראה להורים לפגישה בסוף י"א ואמרה שלא אלמד לבגרות ולא אקבל תעודה כי אני עצלן - הם התרגזו, אך לא ניסו להילחם בשבילי. מצד שני גם אף פעם לא רדו בי בסגנון "אתה לא תלמיד
טוב". בסופו של דבר היו לי חברים בתיכון בטבעון והיה לי טוב מאוד.
"חוץ מהשפה לא היה שום דבר דומה" נעורים במושב
213
35. נכתב על פי שיחה בין ערן, נעמי ואפרת בנובמבר 2016 ושיחות נוספות עם כל אחד מהם, 2021.
השנים הראשונות בבית שערים
ערן מלמד את אפרת לרכוב על אופניים, קיץ 1963; נעמי, אפרת וגור חתולים, קיץ 1963; נעמי ואפרת בחצר, קיץ 1965
אפרת //
אמא הביאה אותי לגן בבית שערים. כבר כשהגעתי ראיתי שהבגדים
שאני לובשת לא דומים בשום אופן לבגדים שהילדים שם לובשים, ואז
הגיעה אמא בסביבות עשר בבוקר ואמרה, "עכשיו נהיה חם אז תחליפי בגדים". באמצע החצר היא הפשיטה אותי מהבגדים הארוכים והלבישה בקצרים. כעבור תקופה קצרה מאוד אמא רצתה שאתחיל ללכת לבד לגן ובחזרה. הייתי ילדה די
קטנה, בת חמש... לשמחתי לפעמים דבורה השכנה הייתה לוקחת אותי איתה.
ערן, נעמי ואפרת //
יצאנו מהקיבוץ עם שתי מיטות סוכנות וכמה שמיכות ומצעים. בלי בגדים, בלי כלים. רכב של הקיבוץ הסיע אותנו עם מעט המיטלטלין
שהיו. מזה התחילו. כשהגענו היו המון קוצים מסביב, ברקנים יבשים. המחסן היה בעבר בית אימון לאפרוחים. הבית היה מרוהט מאוד מאוד בפשטות. אחרי כמה שנים אבא בנה את מיטות העץ. ההורים עצמם ישנו על מיטות הסוכנות האלה כמעט עד סוף חייהם. לאמא הייתה תמיד כרית משולשת גדולה מאחורי הראש והיא נהגה לישון חצי בישיבה.
בהתחלה הכל היה ממש עלוב. אבא אמר שאין כסף וקנה את הדברים
הכי פשוטים שהיה אפשר. הספלים היו מפח. בתור נייר טואלט היו
לוקחים נייר עיתון, חותכים אותו לריבועים ומניחים בתיבה שהייתה בבית השימוש. אמנם, חלק ממנהגי החיסכון שלהם נשמרו מזמנים אחרים וכבר לא היו
תואמי מציאות, אבל בהתחלה באמת לא היה להם. לא היה מקרר. היה מגיע מחלק קרח עם חמור מרמת ישי. היו קונים ממנו רבע או חצי בלוק, וזה היה מחזיק כמה ימים או שבוע. גם כשכבר היה מקרר, אמא לא הרשתה לפתוח אותו. למה? כי זה מבזבז חשמל. היה צריך להוציא משהו ומיד לסגור. מכונת כביסה חשמלית הם קנו מיד בהתחלה. היא הייתה מחולקת לשני חלקים, חלק אחד מכבס, והשני סוחט. בעזרת מלקחיים מעץ היו מעבירים את הכביסה מחלק אחד לשני. בתחילה לא היו שום אביזרי חימום או קירור. אחר כך היו תנורי נפט קטנים, מסוג "פיירסייד". היה אחד בסלון שהדליקו רק בערב, וכך היה לנו חם ונעים בחדר.
"אבא בנה את
רוב הרהיטים"
מתארגנים בבית החדש
215
אבא בנה את רוב הרהיטים. ביניהם רהיט ששימש כקיר עץ ויצר חדרון
לערן. בחדרון היה מקום למיטה, שולחן עבודה וארון עם דלת אחת.
מצד הסלון זה שימש כספרייה, שלא הגיעה עד הרצפה (כלומר – לא הייתה בחדר פרטיות של ממש). אבא בנה בעצמו את המטבח ואת כל הריהוט בסלון (מלבד הכורסאות והשולחן), את עגלת התה שעדיין בשימוש, את המיטות שלנו, את הארונות. היה ארון נמוך שהגיע מסבתא או מהקיבוץ, שעמדו עליו מנורה ורדיו. הכל מעץ מלא, יפה מאוד, בסגנון באוהאוס, עם חיבורים וצירים שלא
רואים היום. הבית היה מסודר ונקי, יפה ונוח מאוד, בסגנון שנות החמישים והשישים. דומה במשהו לבתים באירופה הישנה. היו בו וילונות ושטיחים בצבעים חמים ועליזים. נראה שזו הייתה הבחירה של אמא.
>
הספרייה בסלון ששימשה כמחיצה ויצרה חדרון לערן,
קיץ 1967; הריהוט בסלון הבית, קיץ 1967
216
ערן, נעמי ואפרת //
הבית עמד על מגרש של כדונם וחצי. בית קטנצ'יק. מאחור היה לול
תרנגולות. בית הגידול של האפרוחים הפך להיות המחסן של אבא.
בשטח שלנו היו המון עצי פרי. כשהגענו היו שם כבר ההדרים שנמצאים היום, אחרי כן נוספו עץ זית ופקאנים שאבא שתל, עץ אפרסמון, שזיפי סנטה רוזה. אגסים, תפוחים, אפרסקים, שסק, ענבים, אגוז מלך, כליל החורש. בחזית היו פרחים – פרחי קאלה, ורדים, אוזן הפיל, סיגליות. ליד כליל החורש היה החצב
הגדול. מאחורי הבית היו שלושה עצי אורן ענקיים, שמהצמרת שלהם אפשר היה לראות את כל העמק מסביב. על עץ התות בנינו בית-עץ. בחצר עמדה המכבסה שאבא בנה. הוא התקין בה מערכת חשמל, אך חיבר לא נכון את ההארקה. פעם נכנס לאפרת בצל לעין, וכשפתחה את הברז כדי לשטוף את העין נוצר בו זרם חשמלי, ומההדף היא עפה כמעט עד הבית.
בהתחלה לא היה לחם בצרכנייה של המושב. הייתה מאפייה ברמת ישי והיה ה"לחמני" שהיה בא באוטו ירוק כהה בעל חלונות אטומים,
שהותקנו בו מדפים עם לחם. כולם ידעו מתי הוא מגיע ויצאו החוצה.
חלב לקחנו במחלבה בכד של אמא. שילמו עבורו באמצעות כרטיסיות
שקנו במזכירות, שהיו תולשים מהם בולים בהתאם לכמות. בגלל
שהחלב לא היה מפוסטר היה צורך להרתיח אותו, וכשעשו זאת הייתי יוצאת מהבית לשעתיים ויושבת בחוץ, בגלל הריח. הקרום של החלב היה אחד הדברים
הכי מגעילים שיש. אבא וסבתא לינה אהבו לאכול אותו. במחלבהבביתשעריםהכינוחמאהושמנת.היהשםמיןמכשירקטן,"ֶסֶפֵּרייטוֹר" (מפרד), שעמד בצד, ורק מי שהחלב היה שייך לו יכול היה להשתמש בו. בעלי הפרות היו באים, מוכרים את החלב ומשתמשים במכשיר לעשות לעצמם שמנת וחמאה, כלומר - אנחנו לא זכינו מעולם. בצמוד למחלבה היה מחסן ביצים, שם קנינו. מכל הלולים בבית שערים הביאו לשם את הביצים, ומשם תנובה לקחה אותן.
הייתה בבית שערים ספרייה נהדרת, שהייתה לי כבית שני. הלכתי לשם
עם סלי פלסטיק גדולים, בהתחלה סל אחד בשבוע, אחר כך שניים. גם
בבית היו הרבה ספרים. ההורים היו מנויים על ספריית "עם עובד" וקיבלו את הספרים בדואר. היה גם סוכן שבא הביתה למכור ספרים, ביניהם האנציקלופדיה
העברית.
"הקרום של החלב היה אחד הדברים הכי מגעילים" אורחות החיים במושב
218
יעקב ומרים בחצר הבית, בית שערים, 1962; מרים והפרחים בגינה, יוני 1961
ההורים שלנו היו תמיד אאוטסיידרים. לשניהם היה מבטא ייקי שלא
היה אהוב על הרבה אנשים. הבית שלנו היה ייקי טיפוסי. הכל הוכתב:
מה ומתי אוכלים, כמה זמן מתקלחים, מה לובשים. אנחנו קיבלנו את הדברים כמובנים מאליהם. היינו ילדים טובים, עשינו מה שאמרו לנו ולא שאלנו למה. בגיל הנעורים היו לפעמים ריבים, לא שום דבר יוצא מהכלל. הם מאוד אהבו את
כולנו, כל אחד מהם בדרך אחרת. הרבה דיבורים אף פעם לא היו בבית. מדי פעם היו "דיבורי סודות", בגרמנית ובצד. גרמנית אף פעם לא לימדו אותנו כי בהתחלה לא רצו שום דבר גרמני, אך במשך השנים הם דיברו ביניהם בגרמנית רק כאשר רצו שלא נבין.
תמיד היה אוכל מבושל בבית, לא גורמה אבל היה מה לאכול. עוף, אורז, גזר מבושל, הרוס מבישול יתר. תפוחי אדמה מבושלים. חצילים
בתפוחי אדמה (שאמא קראה להם "גולאש"). סלק עם מיונז, שהגוון שלו כבר ורוד. גזר חי עם מיץ תפוזים וצימוקים. ריבות מקליפת תפוזים. בשלב מאוחר יותר היו גלידה ופודינג שוקולד אינסטנט, בצלוחיות פלסטיק קטנות. ארוחת הערב הייתה קבועה: ביצים, רכות או קשות. אמא לא אהבה שמכינים חביתה כי זה "עושה לה יותר מדי לכלוך". לחם. מלפפונים. בצהריים היו מלפפונים חמוצים, גבינה צהובה, קוטג', ירקות - שלמים או חתוכים לסלט. וזהו. אולי אבוקדו בשלב יותר מאוחר. ודבש או ריבה. לבית הספר כל אחד מאיתנו היה מכין לעצמו כריך ערב קודם, כנראה עם גבינה צהובה. לא היו חומוס או טחינה. לפעמים היה נקניק סלמי. היו די הרבה נקניקיות. בהמשך נוספו למטבח טוסטר-אובן ומיקרוגל.
כשהיינו צעירים יותר, לפני שהתחילו שידורי הטלוויזיה בארץ, נהגנו לבלות בערבים ובסופי השבוע ביחד בסלון, כל אחד עסוק בענייניו,
בעיקר בקריאה ומוזיקה. מדי פעם שיחקנו יחד במשחקי קופסה, מה שתרם להרגשה המשפחתית והיחד. זה היה זמן מאוד נעים, רגוע ואהוב. הטלוויזיה
הגיעה בסביבות 1968, והשכנים נהגו לבוא ולצפות אצלנו.
אמא לא שמרה על מנהגי הדת, אך אהבה את החגיגיות של החגים. בימי
שישי אכלנו ארוחה רגילה. גם בימי הולדת לא היו משהו מיוחד. לא
עשו ארוחה עם עוגה, לא הזמינו משפחה. כשקמנו בבוקר יום ההולדת מצאנו
כיסא על יד המיטה ועליו ערמה ענקית של ממתקים ופרחים, וגם איזו מתנה.
"הבית שלנו היה ייקי טיפוסי" אורחות החיים בבית
"בערבים ישבנו כולנו בסלון" האווירה בבית
221
גם אבא וגם אמא היו חסרי השכלה פורמלית. הם לא גמרו אפילו תיכון. הם למדו בקיבוץ. אבא שמר את המחברות שמהן למד היסטוריה,
גיאוגרפיה, כימיה, חקלאות. היה לו זיכרון טוב, היה לו קל ללמוד, וההשכלה הלא
פורמלית שקיבל בקיבוץ הייתה משמעותית עבורו יותר מאשר לחבריו לכיתה. אבא נהג לקרוא שלושה או ארבעה ספרים במקביל, כי לא הצליח להתמיד באותו ספר הרבה זמן. הוא קרא הכל, פרוזה, עיון. היה "שואב אבק" של ספרים. על כל ספר נהג לומר, "זה ספר פנטסטי, הכי טוב שקראתי"... כזה היה: מה
שקורה הרגע הוא הכי טוב, בכל עניין. הוא היה חכם מאוד, הבין לעומק וידע לספר על נושאים רבים: מדע, פילוסופיה, ספרות, כלכלה, כספים, על הנעשה בארץ ובעולם. הוא ניהל את כל העניינים הכספיים, הבירוקרטיים והמשפטיים. אנחנו לא היינו מעורבים והכל היה מסודר על הצד היותר טוב.
היו המון טיולים. אבא קנה את האוטו החדש שלו ישר מהמפעל - סטודיבייקר - ומאז נהגנו לנסוע כמעט בכל שבת לכל מיני מקומות,
לראש הנקרה, לחיפה. כשזוזי, אחותה של אמא, באה מסקוטלנד יצאנו איתם לטיולים בסביבה הקרובה. האווירה הייתה נחמדה מאוד. אבא ניהל את הטיול, את המסלול, קבע מי יושב איפה. פעם טיילנו בקיסריה, היה יום חם מאוד. בסוף הסיור אבא קנה לכולם גלידה בדוכן שעמד שם. כששמע כמה צריך לשלם הוא
איבד את שלוותו והשתולל, "מה זה המחיר הזה?!"...
"היו המון טיולים"
בילויים משפחתיים
>
יעקב ב"פינת הכתיבה" שלו ועגלת התה המיתולוגית, דצמבר 1971
222
223
טיול לראש הנקרה, יעקב ומרים עם סבתא לינה, נעמי ואפרת, קיץ 1965; על יד הכנרת עם כל השבט, אוגוסט 1972
אפרת //
אבא השתתף בכל מלחמות ישראל, עד מלחמת יום כיפור. כשפרצה
מלחמה זו הייתי בכיתה י"א. כל בני הנוער במושב עשו משמרות ליד הטלפון במזכירות כדי להעביר למשפחות המושב דרישות שלום מהחיילים שהתקשרו. לא היו עדיין טלפונים בבתים. באחת מהתורנויות שלי פתאום אבא התקשר! לא זיהינו זה את הקול של זו, כי זו הייתה שיחת הטלפון הראשונה
שלנו אי פעם...
כל השנים כמעט לא היו להם חברים. לא היו באים אנשים לבית, הם לא
ביקרו אצל אחרים, לא הלכו להצגות. אבא היה אדם שיודע לעזור, גם
בלי שביקשו ממנו באופן מפורש. אמא הייתה חרדה מאנשים, היא לא יכלה להיות במקומות הומי אדם. בהתחלה דווקא הלכה לבית העם לראות סרטים ונסעה איתנו לים, אך בהדרגה הפסיקה. עם הזמן הסתגרה יותר ויותר. בקיבוץ היה לה קשה להיות כל הזמן חשופה לחברתיות הזאת, והחיים בבית שערים
אפשרו לה להסתגר.
המרחב שחיו בו התחלק לשניים – הבית והחצר, שבה היה המחסן. עול
הפרנסה היה על אבא, ואמא טיפלה בבית. הבית היה הממלכה שלה.
אמא הייתה כל הזמן נורא עסוקה, לא תמיד היה ברור במה. אבא היה אמנם איש מרשים מאוד, אך במצב של עימות בינו לבין אמא הוא היה כמו זבוב שפוגש
סופת טורנדו... המחסן היה המפלט שלו, הטריטוריה שלו, שם יכול היה לעשות מה שרצה. שם היו עושים דברים "מלוכלכים" – מתקנים רהיטים, אוכלים תפוזים, מציירים.
"המרחב שחיו בו התחלק לשניים" הבית והמחסן
224
יב //
תחילתה של עצמאות כלכלית
הנגרייה
עם עזיבת הקיבוץ היה על יעקב לפרנס את המשפחה. תחילה עבד בנגרייה קואופרטיבית, אחר כך כנגר שכיר ולבסוף פתח נגרייה משלו. מרים טיפלה בבית ובחצר.
יעקב //
בשלב תכנון עזיבתנו את מזרע מצאתי בנשר נגרייה קואופרטיבית. בקיבוץ כבר עבדתי כנגר והייתה לי הסדנה שלי. העבודה בקואופרטיב
נראתה לי מאוד בהתחלה, אחרי החיים בקיבוץ, אבל זו הייתה אכזבה קשה. הקואופרטיב היה כושל. היחסים הפנימיים בו היו רעים. המנהל הרוויח ואנשי הקואופרטיב לא. הבנתי מהר שכדאי לצאת משם, וקיבלתי עבודה אצל נגר
בנצרת עילית. הרגשתי שם מנוצל. קרה מקרה והנגר של רמת ישי נפטר באופן פתאומי. שכרתי מאלמנתו את המבנה עם המכונות שבו, ואחרי שהבטחתי לעצמי תמיכה של פועל מקצועי טוב שהכרתי עוד במזרע התחלתי לעבוד. העבודות הראשונות היו קשות ושילמתי הרבה דמי לימוד, אבל מהר מאד התבססתי. הייתי אמין בעיני הלקוחות והוצאתי עבודה טובה, למרות שלעתים השתמשתי בעצים ובדיקטים משומשים. הלקוחות שלי היו בעיקר ממגדל העמק, יקנעם וכל המושבים בסביבה, כולל בית שערים. עשיתי בנגרייה את כל סוגי העבודה - ארונות קיר, מטבחים וגם נגרות בניין לפי תכניות. עצים וחומרים קניתי בחיפה. ברמת ישי היו עוד שתי נגריות וגם בית מלאכה להרכבת פסנתרים, שאותו הציעו לי לנהל, אבל לא האמנתי בעתיד תעשיית הפסנתרים הישראליים.
<
227
שרטוטים והסברים שיעקב רשם לעבודות נגרות
יעקב //
את הטנדר הראשון קניתי מכסף של שילומים על נזקי בריאות.
התשלומים עבור הטנדר עברו דרך הנהלת החשבונות של המושב. שנה אחרי שכבר שילמתי את מלוא הסכום הגיע חשבון נוסף עם בקשה לתוספת תשלום. ביקשתי לראות את המקור של שני החשבונות במשרדי הנהלת החשבונות. כאשר ראיתי את הרישומים בספרי האגודה חשכו עיניי: הרישומים היו כה כוזבים, ובאופן כה בולט שזה הפליא אותי מאוד. לא שילמתי את התוספת וגם לא נדרשתי לשלם אותה. נשבעתי שלא לעשות עוד עסקים עם
מושב בית שערים. למדתי נהיגה בחיפה ולא בעפולה, שהייתה יחסית פשוטה לנהיגה. רציתי להגיע למצב שארגיש בטוח מאחורי ההגה. למדתי מהר בכ-16 שיעורים. כאשר נסעתי עם הבוחן ברחוב הדר והעיר התחתית הייתי לחוץ כמו כל אדם נורמלי, ולא ידעתי האם אעבור את הבחינה, אבל עברתי בהצלחה.
מבחן הנהיגה האמיתי היה כשחזרתי עם הטנדר החדש מנשר, שם היה אז המפעל לייצור מכוניות. קיבלתי טנדר מסוג "סטודיבייקר". בא אדם, הביא לי את הטנדר, אמר כמה משפטים והלך לו. בפעם הראשונה הייתי לבד במכונית. לא ידעתי בדיוק מה לעשות אבל לא הייתה ברירה, אז נכנסתי למכונית והתנעתי. בשער המפעל הגיע המבחן: איך לחצות את התנועה הנגדית בכביש הסואן על
מנת לנסוע מזרחה. רק כאשר הצלחתי בכך הרגשתי שאני יודע לנהוג. הגעתי הביתה, ועוד באותו היום העמסתי את כל המשפחה על הטנדר ונסענו לבקר את סבתא לינה ביד אליהו.
זמן קצר אחרי כן הגיעה הלן, בתה של זוזי, עם משפחתה לבקר אותנו. טיילנו איתם בכפרי הדרוזים וירדנו לרחוב הרצל. כבר היה חושך. נער אחד שעמד על הכביש עשה כאילו הוא רוצה לחצות את הכביש. מחוסר הניסיון בלמתי חזק מדי. הלן, שישבה מאחור והייתה מנומנמת נפלה מן הספסל ושברה את עצם
הבריח. זה הנזק היחיד שגרמתי למישהו עם הטנדר.
"נשבעתי שלא לעשות עוד עסקים עם בית שערים" הטנדר הראשון
228
229
הטנדר הראשון, מסוג סטודיבייקר, יוני 1964; מרים, הלן וזוזי בטיול לטבריה, אוגוסט 1964
לצוות הנגרייה של יעקב ברמת ישי הצטרף בשנת 1966 אלי לבן - נער בן 16 מרמת ישי, שנאלץ להפסיק את לימודיו כדי לעזור בפרנסת משפחתו. יעקב לקח אותו כחניך, ומאוחר יותר כעובד. בין השניים נקשרו יחסים מיוחדים שהשפיעו על אלי בהמשך חייו, וכפי שהוא מעיד - עזרו לו להגיע לשגשוג
והצלחה יוצאי דופן36. אלי לבן //
האדם הראשון ששאל אותי מה אני רוצה לשתות היה יעקב לוי. בגיל 14 נאלצתי לעזוב את בית הספר. נולדתי למשפחה ענייה מאוד. 11 נפשות
בבית ואני הכי גדול. אבא שלי חשב שאני צריך לצאת לעבוד לעזור למשפחה. הגענו לרמת ישי ב-1954. בתחילה עלינו למגדל העמק - עיירת עולים שהגיעו ממרוקו ומכל מיני ארצות כולל רומניה, אבל הייתה עיירה מוזנחת ושכוחת אל. האליטה האשכנזית הייתה עסוקה בהקמת המדינה, והיא עשתה לדעתי עבודה נהדרת, אבל גם שכחה קצת להתעסק עם ילדי העולים, הילדים שאין להם יכולות. המשפחות היו גדולות וההורים היו עניים ועסקו בהישרדות, לא בלחשוב
ולהתפתח. גם מי שהיה לו פוטנציאל. אני באתי מטריפולי. בטריפולי היו חיים אחרים, אבל גם שם עסקו בהישרדות, קנו ומכרו בשוק. זה המשיך במגדל העמק, והתחילה התופעה של "מגיע לי, אני רוצה קצבה, אני רוצה שתעזרו לי". אנשים העדיפו להישען על עזרה מאשר לעשות דברים לבד. בגיל 14 לא הייתה לי ברירה, ואחרי כתה ט' נאלצתי לצאת לעבודה ולהביא כסף הביתה. אבא שלי האמין בתום לב שאם אעבוד ואלמד מקצוע לא אלך לאיבוד. הוא חשב שלימודי מקצוע עדיפים על לימודים בתיכון.
הגעתי לנגרייה של יעקב לוי ברמת ישי ב-1966, בן 16. מההתחלה הוא
התייחס אליי כאל בן אדם. הייתי מרכיב, עובד עם כלים. אחרי יומיים כבר חתכתי במסור חשמלי, וככה התקדמתי. הייתי העוזר האישי שלו בהתקנה. העובדים בנגרייה בנו את הארונות, וכשהייתה התקנה - תמיד יצאתי איתו להתקין. בהמשך התחלתי להרכיב לבד - משקופים, ארונות מטבח. הוא נתן לי להתבטא. כל מה שרציתי לעשות הוא נתן לי, מעולם לא ביטל אותי - "אתה לא יודע, אל תעשה". בנסיעות היינו מדברים והוא סיפר לי כל מיני דברים. אהבתי
אותו כחבר, אהבתי לעבוד איתו.
"אני יכול להגיד לבוס שלי מה לעשות?" אלי לבן, חניך ראשון בנגרייה
231
36. על תקופה זו כתב גם בספרו האוטוביוגרפי, "הדרך אל נחלת בכור", 2021.
מעולם לא שוחחנו על כסף, לא ביקשתי העלאה. מדי פעם הוא נתן לי העלאות לפי כללי ההסתדרות. היה משלם בזמן, עם תלוש ארוך, שעליו
כתובים בעט כל הפרטים. מאוד ישר. אני זוכר את השכר היומי שהתחלתי איתו - 4 לירות ו-14 אגורות. הוא גם דאג לכך שאלמד בחיפה יום בשבוע, על חשבון העבודה.
פעם, כשנסענו לכפר יהושע דרך השדות, ביקשתי לנהוג והוא אמר לי, "בסדר, תנהג, אם זה מה שאתה רוצה". הערך של זה בשבילי היה מעבר
לנהיגה - זה שהבן אדם מוכן לקחת סיכון בשבילי. כשנסענו לחיפה לקנות חומרים היה מדבר בגרמנית אצל אנספלד, שם נהגנו לקנות סחורות. הייתי איתו, מקשיב ושומע. הוא אף פעם לא ריכל, לא עניינו אותו סיפורים. התעניין רק בעבודה שלו. גם אליי הוא התייחס עניינית: תעשה את העבודה - תקבל משכורת, לא מעבר לזה. לפעמים הייתי מספר והיה שומע אבל לא יותר מדי. לפעמים היה מספר לי דברים שהייתי שומר לעצמי. מחשבות שלו. צריך להבין: גדלנו בסביבה שבה הילדים לא היו "נחשבים". ההורים הם אלה שחושבים, והילדים עושים מה שאומרים להם. והנה, אדם מבוגר שמספר לי על דברים שהוא חושב. על גרמניה, על המדינה, על כל מיני נושאים שעצבנו אותו, שהיה חולק עליהם. אני הייתי מקשיב, ומרגיש כאילו הוא חבר שלי. לפעמים בסוף יום עבודה היינו באים ישר לבית המשפחה בבית שערים כדי להכניס את ארגזי הכלים, את הפורמאיקות וכל הדברים שנשארו במחסן, ומשם היה מקפיץ אותי לתחנה שממנה נסעתי הביתה למגדל העמק. לפעמים ראיתי את מרים. היא הייתה רזה וחלשה. הייתה יוצאת לקראתנו, "אליהו, אתה רוצה לשתות?". גם דיברה איתי קצת, לא יותר מדי. פעם הזמינה להיכנס, שתיתי תה.
כמה פעמים ביקשתי לבנות בנגרייה דברים לביתי - דלת, דברים קטנים, והוא ִאפשר לי לעשות זאת אחרי שעות העבודה, ואפילו הביא
אותם לביתי בטנדר שלו.
בחופשות מהצבא הייתי בא לנגרייה ליעקב, והוא תמיד שמח לקבל
אותי, לכמה ימים או לשבוע-שבועיים וכך היו לי דמי כיס מאוד יפים.
אחרי הצבא עבדתי שנה נוספת אצלו, ואחר כך פואד ואני פתחנו נגרייה במגדל
העמק והוא המשיך ברמת ישי. שנה-שנתיים אחרי שפתחתי את הנגרייה יעקב הודיע לי שהוא סוגר את הנגרייה שלו, ומכר לי את הטנדר שלו. זה היה האוטו הראשון שלי בנגרייה. ואז הוא התחיל ללמד ילדים ברמת דוד נגרות.
"הנה אדם מבוגר שמספר לי על דברים שהוא חושב" יעקב כמעסיק
232
נשארנו בקשר יפה, מדי פעם הוא לבקר. בוקר אחד הוא בא לנגרייה, קרא לי ואמר, "אליהו, יש לי חודשיים חופש גדול, אני יכול לעבוד
בנגרייה שלך?" נכנסתי להלם... גמגמתי ואמרתי, "בוודאי", והוא אמר, "טוב, אבוא מחר". התייצב בבוקר עם הסינר והעיפרון באוזן, ושאל איך יכול לעזור. אני השתתקתי... איך אני יכול להגיד לבוס שלי מה לעשות? אני זה שמקבל ממנו הוראות. היה לי קשה. אמרתי לו, "תעשה מה שאתה רוצה, אני אעבוד בשבילך". ביקש שאראה לו מה אני עושה. הראיתי לו שרטוטים והוא בחר על מה לעבוד. אבל לא יכולתי להוציא מעצמי את המלים, "קח, תעשה". זה כבר היה יותר מדי. התרגשתי - איזה איש פשוט, שבא בטבעיות, "פעם אני הייתי הבוס ועכשיו - אתה, אני מלמד ואתה בנגרייה, מה אתה עושה עניין?" אני ראיתי בזה הרבה עניין. הייתי מאוד נרגש והיה לי קשה לעכל שהוא עובד אצלי. עם הזמן פתחתי עסק לחומרי בניין ברמת ישי, ובכל פעם שבא אליי לעסק לקנות כל מיני דברים הייתי עוזב הכל ויושב איתו, מסתובב איתו, והוא היה אומר לי, "מה אתה מבזבז את זמנך, יש לך עניינים". זה הביך אותו. ואני - הייתי חייב להיות לידו, ולכל אחד אמרתי, "זה הבוס שלי". הוא לא הבין מה אני מבלבל את המוח, הוא לא הבין שלא היו לי אף פעם בוסים אחרים. הוא היה היחיד שהעסיק אותי אי פעם בחיי, ועד היום אין לו מחליף.
ליעקב לא היו גינוני טקס, הוא יכול לשבת עם אדם פשוט ולשתות קפה, להגיד "תודה רבה" - הוא לא ראה בזה פחיתות כבוד או בזבוז
זמן. גם אל אבא שלי הוא התייחס מאוד יפה ואבי אהב אותו מאוד. יעקב היה איש פשוט. הייתה לו קופסה קטנה, שני סנדויצ'ים בתוכה, היה אוכל אותם, גומר, לא עושה עניין מכלום. הייתה בנגרייה פינת משרד עם טלפון, שם היה מכין לעצמו נס-קפה, מוזג מים, מערבב, שותה שתי לגימות וזהו. אצל עדות המזרח נהוג שהבוס יושב והעובדים מפנקים אותו. הוא - אין מצב שהוא יגיד לי לעשות משהו בשבילו. כילד היה לי ברור שכשאתחיל לעבוד אתחיל כמשרת. אבל אצל יעקב לוי לא הייתי משרת. הייתי עובד, שותף. אהבתי מאוד אותו ואת
הקשר שהיה לנו.
"קופסה קטנה עם שני סנדוויצ'ים בתוכה" ללא גינוני כבוד
233
יעקב //
במשך הזמן התעייפתי מההתעסקות עם לקוחות, וגם נכנסתי לסכסוך
קשה עם שלטונות מס ההכנסה. פתאום קיבלתי דרישת תשלום
שהייתה גבוהה פי כמה ממה ששילמתי עד כה. נשברתי והחלטתי לסגור את העסק העצמאי. הבנתי שאחד הקולגות שלי ברמת ישי פעל במס הכנסה על מנת לגרום לי להעלות מחירים או לגרום לי לסגור את העסק. כאשר התחלתי בתהליך הסגירה נפרדתי מכל הפועלים, מלבד אחד, סוהיל אבו לשין. הבנתי שעשיתי שגיאה בכך שהעסקתי 4-5 פועלים. החזקת מספר רב של פועלים אילצה אותי לקבל הרבה עבודות, להביא הרבה חומר ולעסוק בכל מיני עיסוקים צדדיים. אילו הגעתי לתובנה הזו כמה שנים קודם לכן, אולי הייתי מחזיק בנגרייה עד גיל מבוגר. לא הייתי עובר לעבוד בבתי ספר. לעומת זאת, 15 שנות
עבודתי כמדריך לנגרות הקנו לי פנסיה טובה.
ערן //
אבא שלי התנהג עם אנשים אחרים ועם העובדים שלו יפה מאוד.
אלינו - קצת אחרת. כשהשתחררתי מהצבא הוא אמר לי, "בוא, תעבוד איתי בנגרייה". הכרתי את העבודה כי עזרתי לו קצת מדי פעם, כשיכולתי. סירבתי, כי לא חשבתי שאהנה מנגרות. יכול גם להיות שרציתי לא לעבוד איתו, לבחור לי את הדרך שלי בחיים. הלכתי ללמוד אלקטרוניקה. בזה התעסקתי כל חיי, ורק כשיצאתי לפנסיה התחלתי לעסוק בנגרות, כתחביב. כשעברנו לחיפה אחרי שנים רבות בנצרת עילית חיפשתי מה לעשות בתור פנסיונר ונודע לי על נגרייה לגמלאים שמכינים בה צעצועים לילדים. יש שם שולחנות ומכונות. אני
עובד שם ומרגיש את אבא שלי יושב ומסתכל עליי.
"אני עובד שם ומרגיש את אבא שלי יושב ומסתכל עליי" מדור לדור
234
235
הודעה על סגירת הנגרייה, אוגוסט 1973
"רק בעזרת היד הראש יודע מה שהעין רואה"
236
יג //
"עוד בקיבוץ עבדתי עם ילדים"
הוראה, חינוך ופילוסופיה של החינוך37
לאחר סגירת הנגרייה החל יעקב ללמד נגרות בבתי ספר לחינוך מיוחד באזור העמקים. המפגש עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים איתגר אותו והוא פיתח עמם קשר מופלא. הוא התבונן עליהם, למד וחקר את יכולתם לבצע עבודות נגרות מורכבות, ולמרות שהיה חסר השכלה פורמלית כתב מאמרים על הקשר בין הראייה, השמיעה ויכולת העיבוד הקוגניטיבי לבין פיתוח יכולת הלמידה. מאמריו פורסמו בכתבי עת בארץ ובעולם. היו לו השקפות מוצקות ומנומקות על חינוך והוראה, שהתבססו על התבוננות באופני למידה של תלמידיו ועל חוויית הלמידה שלו עצמו כתלמיד במערכת החינוך הגרמנית,
שאותה העריך כטובה מאוד. יעקב //
בשיטת החינוך שהייתה נהוגה בגרמניה38 היו שלושה רבדים, וככל
שאני מבין היום, זו הייתה שיטה מצוינת והייתי מנהיג אותה בכל מקום, עם תיקונים קטנים בלבד. אילו מדינת ישראל הייתה מאמצת את התפיסה הזאת, לפחות מחצית מהמובטלים למיניהם היו בעלי מקצוע, והיו עוזרים לפתח כלכלה יצרנית במקום להרוס אותה. כל התפיסה של הכלכלה המודרנית, שבמרכזה עומדים מקצועות ההיי-טק, משאירה מן הצד המוני אנשים שאין להם כלל אמצעים או ידע כיצד להתפרנס. ממשלה נבונה צריכה לדאוג לכך שכל אדם, גם בעל אינטליגנציה לא גבוהה, יוכל להשתלב בשוק העבודה. אין כל טעם לבנות מפעלים שמתבססים על ידע מעולה כאשר אנשים פשוטים נשארים בצידי הדרך, כאבני ריחיים על כל מערך הכלכלה. בגלל התפיסה הזאת גם
החקלאות בארץ כל הזמן נלחצת, גם אידיאולוגית וגם כלכלית.
37. הפרק נכתב על פי ראיונות עם דליה גרניט גרייצר ברדיו אורנים, 2004, ועם אבי שני בעיתון מקומי בעקבות הספר "תמונות מחיי משפחה"; חוברת התערוכה "יעקב לוי - דיוקן" וקטעי יומן שנכתבו בשנת 2011.
38. עוד על החינוך הגרמני בפרק ג׳.
237
עוד בקיבוץ עבדתי עם ילדים. ב-1973 גייסו אותי לעבוד בשני בתי
ספר בתור מורה לנגרות. אני חשבתי בתמימות שילדים ירצו באופן
טבעי לבוא ולעבוד, כי אין דבר פשוט מזה. התברר לי שזה לא בדיוק ככה, והבחנתי בעוד כמה תופעות שלא היו ידועות: ראיתי שילדים שמתחילים לעבוד נוהגים לחזור על שגיאות. לשגיאות יש איזה שהוא היגיון, וההיגיון מוביל אל הדמיון, או, במילים אחרות - השגיאות שהילדים עושים מעידות על כך שיש צורך ליצור דימויים ממשיים שיכולים לעזור לידיים לבצע. עבדתי עם ילדים לקויי למידה ועם ילדים מהחינוך המיוחד, וגם עם ילדים רגילים עם התפתחות תקינה והתנהגות תקינה. הבנתי שה"ליקוי" משותף לכולם, או, יותר נכון, אין
כאן ליקוי אלא תהליך, רצף התפתחותי. הבחנתי שילדים בכתות ז' עד ט' חווים רגרסיה (נסיגה) בתפיסה החזותית שלהם. הרגרסיה הזאת קשורה בראייה תלת-ממדית, ראייה של זוויות ויכולת של מניפולציה מחשבתית. לדוגמה, הם לא היו מסוגלים להתאים בין אובייקטים אם אלה היו מונחים על מקומות נפרדים, כמו שולחן ומדף. ידוע שלילדים יש בעיה בתפיסת עומק ופרספקטיבה, כי הם בתהליך שחייב לעבור התפתחות רציפה מהפשוט אל המורכב. מבחינת התפיסה החזותית, הסתבר שככל שמול עיני הילד הזווית של החפץ סוטה מהמישור - קשה לו יותר, עד כדי כך שהיו פעולות פשוטות לכאורה שבמשך כל שנות עבודתי לא מצאתי ילד שהצליח לבצע אותן. כדי להתמודד עם הקושי הזה נתתי הוראות ביצוע. ילדים לא צריכים לקבל הסברים מתחום הפסיכולוגיה, הם צריכים לבצע, ויש לעזור להם. לא התעסקתי כל כך ביצירתיות. אמנם, השאיפה לתת חופש לילד על מנת שיתפתח היא שאיפה מאוד נאה ומתאימה לילדים מוכשרים מספיק, שיכולים למצוא את דרכם בעצמם. אני חושב שכל שיטת הוראה שמבוססת בעיקרה על שמיעה וראייה דו- ממדית (מחברת, לוח, ספר) אינה מפתחת במידה מספקת את העין. מה שמפתח את הקשרי הראייה היא היד. רק בעזרת היד הראש יודע מה שהעין רואה.
הייתי רוצה שהמאמר שפרסמתי בנושא זה ישמש כחומר למחשבה לחוקרים צעירים שעוסקים בתפיסה חזותית, ולפיתוח שיטות חינוך שיעזרו ליותר ילדים לנצל את הכישורים הטבעיים שלהם.
"הבנתי שאין כאן ליקוי אלא תהליך, רצף התפתחותי" תפיסת חינוך חדשנית
239
יעקב ומרים פיתחו קשר מיוחד עם ילדי הגן בבית שערים, שהירבו לבקר בחצרם. הילדים אהבו לבוא, ויעקב אהב ללמד אותם נגרות. בחוגי הבית שקיים במחסן שלו הוא אפשר לילדים להתנסות בעבודה עם מכשירים,
ברגים ומסמרים. אפרת //
ילדי הגן של בית שערים היו מגיעים לעיתים לביקור אצל "יעקב הנגר". הם היו מביאים חפצים לתיקון (כסאות, קוביות משחק וכד') ואז היו
יושבים על הדשא שליד הבית לארוחת עשר. במשך שנים רבות עסקתי בחינוך. היו לי ולאבא שיחות על פדגוגיה, שיחות לא טובות. הוא לא היה מחובר לפן הרגשי של ההוראה, אלא לצד המדעי של למידה והבנה. אני בטוחה שבבתי הספר שבהם עבד נחשב למורה יוצא דופן. גם המקצוע שלימד - נגרות - לא היה מרכזי. את חוגי הבית שעשה בנגרות הילדים אהבו מאוד. זו הייתה סדנה נהדרת, והילדים מאד אהבו לבוא אליה.
נעמי //
אבא היה טיפוס אינטלקטואלי, על כל דבר שאל למה ואיך. כפי שבציור חקר את הטכניקות השונות, כך גם ההוראה הייתה בשבילו
עניין אינטלקטואלי: עניין אותו הקשר בין המוח לביצוע, והוא חקר את זה.
במאמרו "דמיון מתארי ולמידה" - הסתכלות על דפוסי למידה של בני 15-10, כתב יעקב:
״...כל מקצוע שמפתח דמיון עצמי כמרכיב של הפעילות שלו תורם גם ליכולת הלמידה. בניגוד לתפיסה המקובלת, מקצועות אלה הם לא תוספת רצויה לתוכנית הלימודים, הם יוצרים את הכלים,
שמאפשרים למידה.
בבית הספר צריך לטפח מוסיקה, קיפולי נייר, ציור, סריגה ועוד מקצועות שתורמים לארגון הקצבי של המוח. מה שחסר לגמרי הוא טיפוח שיטתי של מדיה תלת-ממדית, כמו עבודות בעץ וחומרים מודרניים, פיסול וקרמיקה, יציאה לשטח ולטבע. היום לא רק שאין
"האם תוכל להשקיע מפעם לפעם כמה שעות בעניין?" הערכה מקצועית
>
מאמרו של יעקב שפורסם בכתב העת Journal of Visual Literacy בסתיו 2005
240
מלאכה ומעט אמנות, גם מעבדות לפיזיקה וכימיה פינו את מקומן לחדרי מחשב. עם כל הצורך וההכרה שבשליטה במחשב, זו מיומנות אשר בעיקרה מטפחת קשב מהיר ויכולת מעבר מהירה ממצב למצב בקצב שאבותינו לא יכלו אפילו לחלום עליו. מהירות תגובה היא תכונה חשובה ושייכת למרכיב ראייה-תגובה של המוח הקדום יותר
שלנו. המחשב אינו תחליף לפעילות יצירתית."
בעקבות המאמר כתב לו משה כספי, מייסד החינוך הפתוח הניסויי:
״תיאוריך את עבודתך מעניינים אותי מאוד. בלי ספק יש בגישתך ובניתוחיך דברים מקוריים. אני סבור שבהחלט יש מקום למשהו מעמיק בנדון. פסיכולוג חינוכי לא יספיק לזאת. הוא צריך לעבוד בשיתוף איתך על הגדרת הבעיות, השיטות וכו'. האם תוכל לבוא
לירושלים ולהשקיע מפעם לפעם כמה שעות בעניין?"39
יעקב זכה להערכה בקרב עמיתיו בשדה החינוך, ונחשב כאיש ייחודי בעל שאר רוח, בינה וראייה חינוכית רחבה:
״ברצוננו לציין שיעקב הוכיח במשך שנות עבודתו אצלנו התמסרות בלתי רגילה לייעודו החינוכי: אהבת המלאכה ודיוק הביצוע. מעבר לזה, אנו רואים חובה לעצמנו להדגיש במיוחד את מאמציו להתעמק
ביסוד העיוני של מקצועו. אין ספק שחיבוריו בנושא הנדון מהווים שילוב נדיר בין מחקר עיוני לבין עבודה מעשית בשדה החינוך, וראויים לעיון והערכה מצד אנשי החינוך ומוסדות להשכלה גבוהה."40
39. מתוך מכתבו של משה כספי, מייסד מכון חפ"ן (חינוך פתוח ניסויי), המכון להכשרת עובדי הוראה למוסדות חינוך ניסויים, מרץ 1979.
40. מתוך מכתבו של שמעון ארנט, רכז פדגוגי במוסד החינוכי של ״השומר הצעיר״ בהר אפרים, דצמבר 1981.
242
ערן //
אבא היה איש מרשים מאוד. גם מבחינה אינטלקטואלית. היה סקרן, אוטודידקט. עם ילדים הצליח ליצור קשר נהדר. ההשקפות הפדגוגיות
שלו, התאוריות שלו על חינוך וחשיבה הן מתקדמות מאוד. אבל כהורה הוא לא הפעיל את הפדגוגיה הזו איתנו, הילדים. אני לא הרגשתי שעוזרים לי, שמלמדים אותי. אבא שלי לימד אותי דברים של החיים, על הכוכבים שבשמים. הוא גם לימד אותי נגרות, אבל אז לא ידעתי שהוא מלמד אותי. מצד שני, אולי זוהי
בעצם הפדגוגיה...
יעקב עסק בכתיבה עיונית בתחומי דעת נוספים, ביניהם חקר המקורות וענייני השעה. הוא כתב מסות ומאמרים. למשל, חקר את הקשר בין דמויות ייחודיות בתנ"ך כמשה רבנו, ואספקטים היסטוריים הקשורים לטקסט המקראי ולדמות המנהיג. בין המאמרים שכתב: "משה במדין", "משה במצרים", "עמרם
ויוכבד", "הייחוס האלוהי של המלכים הכוהנים הקדומים" ועוד.
243
יד //
"ניסיתי לתפוס את האווירה המיוחדת של הנרקיס" יעקב, צייר אמן
לקראת היציאה לגמלאות התחיל יעקב לצייר. כשעבד בנגרייה החל לטפח אומנות בעץ, והמעבר לציור היה טבעי עבורו, כאילו נועד לכך מלכתחילה. הוא למד את יסודות הציור בכמה קורסים, בעיקר במכון לאמנות של סמינר "אורנים" בקרית טבעון, והשתתף בכמה תערוכות באזור. הוא העדיף לעבוד לבד, ופיתח טכניקות מגוונות של עבודה עם צבעי מים והדפסים. רוב עבודותיו עוסקות בנושאים כמו נוף, חקלאות, צמחים ודיוקנאות. בשנותיו האחרונות חל פיתוח נוסף בעבודתו והטכניקות של צבעי מים, צורות אורגניות וצבעים
עזים התמזגו לציורים שמביטים אחורה, על החיים ותהפוכותיהם41. נעמי //
אבא היה יצירתי, ומאוד התפתח בציור במהלך השנים. יש שיפור מדהים בין הציורים הראשונים, שהיו שרבוטים, לבין האחרונים,
שביניהם ישנם ציורים מרהיבים.
יעקב //
הציור הפך לעיסוקי העיקרי מאז שהפסקתי ללמד ילדים. יש לי עניין
רב בחקר האמצעים הרבים שמאפשרים התבטאות אישית וישירה.
החקירה והמשחק בחומרים פשוטים אפשרו לי ליצור את הגשר האישי ביני לבין החוויות מסביבי. עסקתי הרבה בציור דיוקנים. ציור הדיוקן הוא פרדוקס: הצייר איננו מצלם אלא משתמש בדמותו של הזולת כדי לבטא את חוויתו האישית. כך
41. הפרק נכתב על פי ראיונות עם דליה גרניט גרייצר ברדיו אורנים, 2004, ועם אבי שני בעיתון מקומי בעקבות הספר "תמונות מחיי משפחה"; חוברת התערוכה "יעקב לוי - דיוקן" וקטעי יומן שנכתבו בשנת 2011.
245
מתקבלת כל קשת התגובות האפשריות, מהערצה ועד תיעוב, מפחד ועד אהבה. ציור הדיוקן הוא תמיד תגובה, לכן הוא משקף יותר את הלכי רוחי מאשר את אלה של הפרצוף מולי. הציור המהיר והאימפולסיבי חושף גם לי דברים שלא היו בתודעתי בעת הפעולה. ההתבוננות היא שחושפת אותם.
על התערוכה "יעקב לוי - דיוקן" שהוצגה כשהיה יעקב בן 85, נכתב:
"יעקב הגיע לתחום הציור, שבו עסק למעלה מעשרים שנה, מתוך מודעות שהעיסוק בציור עוזר למניעת הירידה בקוגניציה, היות וציור דורש התאמה ופענוח של הזיכרון הוויזואלי יחד עם ריכוז רב. העיסוק בציור צמח מתוך צורך ליצור איזשהו שיווי משקל כנגד תהליך ההזדקנות, בבחינת ׳צריך לעשות היום מה שהייתי צריך לעשות אתמול׳. יעקב עובד מתוך תחושה פנימית, אינו משייך את עצמו לשום אסכולה, אינדיווידואליסט. הציור בא מתוך הרגש, מתוך
תחושה ולא לספק צרכים של אנשים״.
בראיון לרגל הוצאת הספר "תמונות מחיי משפחה" אמר יעקב: ...אמנם אני בן 85 היום, אבל אני צייר חדש. לא ציירתי קודם לכן ולא
הייתי בעבר הרחוק יד ימינו של צייר ידוע, ולא למדתי אצל מורים
רבים והצגתי בכמה תערוכות. כל זה לא נחשב היום יותר. כל השנים היו רק שנות הכשרה ושנות מיזוג בין הכושר הפיזי לצייר לבין כל הזכרונות והחוויות שאדם צובר במהלך חייו. וכך הפך העיגול האדום לסמל ותמצית של החוויה האנושית. הרי בסופו של חשבון, חיי דומים לתולדות רבים וטובים שאיתם
עברתי את המאה הקודמת. בגיל שלי החלומות התגשמו או ירדו לטמיון. מה שנותר הוא המציאות הערומה. ובכל זאת יש חלום קטן. ציירתי סדרה שהפכה לספר אבל הסדרה ממשיכה לצמוח בראש שלי והיא לא שלמה עדיין. החלום שלי הוא להמשיך להעמיק את משמעות הציורים ולהביא אותם לפני קהל גדול בליווי טקסטים תואמים, שיאפשרו גם לאנשים שלא הורגלו לראות באמנות את האספקלריה שבה משתקפים החיים שלהם להבין וליהנות מהציורים שלי.
"אמנם אני בן 85, אבל אני צייר חדש" ביטוי אישי בציור
246
"...התענוג הגדול ביותר הוא לקחת כמה טיפות צבע, במיוחד טוש שחור, וליצור תמונה עשירה"
248