התענוג הגדול ביותר הוא לקחת כמה טיפות צבע, במיוחד טוש שחור,
וליצור תמונה עשירה תוך ריכוז בכל פרט ובכל תנועה שלך. אין
אמצעי טוב יותר להגיע לריכוז מלא, שמנתק אותך כליל מן העולם החיצון ומפנה את כל תשומת הלב וכל היכולת שלך בבניית תמונה אסתטית, בבניית
רעיון או אמירה ייחודית של עצמך.
בראיון אחר אמר יעקב:
הייתי באורנים, למדתי אצל מורים שונים, אבל אחרי הרבה מאוד שנים
למדתי שאם אני רוצה להתפתח אני צריך להגיע לביטוי אישי שלי. התחלתי לצייר לבד. התקשרתי עם מוזיאון בסביבה, שלא קשור לאורנים. הוזמנתי לשם להציג תיק עבודות. האדם שראיין אותי חקר אותי שתי וערב במשך כחצי שעה ובסוף אמר שהוא לא מעוניין לראות אפילו עבודה אחת שלי,
ואני נסעתי הביתה חפוי ראש. יתכן שהוא מומחה בטלפתיה וראה את העבודות שלי מבלי לפתוח את התיק... לדעתי זה מעיד על איזה כשל, כי קיימים ציורים נפלאים שצויירו בידי ילדים קטנים, מפגרים, אנשים לא מפותחים. הייתי מבין אילו ראה עבודות ואמר, "לא, זה לא מספיק טוב בשבילי". אני יכול לשער מה הסיבה להתנהגות שלו, הייתי כבר במצבים כאלה בחיי. אחר כך ציירתי כמה פעמים את האיש הזה, ציורים שמביעים את הכעס שלי עליו. גם שלחתי לו את העבודות האלה, אבל הוא לא הגיב. ובכל זאת הצלחתי להציג תערוכה: מישהו שראה את העבודות שלי והתלהב ביקש לתלות אותן בחדר האוכל של הקיבוץ שלו - מזרע - מבלי לדעת שאני עצמי יוצא הקיבוץ הזה.
ביומנו התייחס יעקב בעיקר לציור, הממלא את חייו42:
...היום הייתי לבד בחיפה. חיפשתי צבעי מים רוסיים, כאלה שאפרת
קנתה לי לפני שנה. הם במיוחד אינטנסיביים ואפשר לעבוד איתם יותר
זמן מאשר עם כל צבע אחר. חיפשתי גם צבעי אקריליק טובים. עכשיו אשווה אותם עם צבעי אקריליק זולים יותר. באתי למסקנה שאופן העבודה שלי מתאים יותר לאקריליק מאשר לשמן. זה מתייבש מהר ואני לא צריך להפסיק לכמה ימים. מאידך - יש בעיה של זיהום החצר. את האקריליק צריך לשטוף בהרבה
מים, ולאן שופכים אותם?
42. מתוך קטעי יומן, ספטמבר 2011
249
...קצת הספקתי לצייר. קצת יוצא דופן. ניסיתי לתפוס את האווירה
המיוחדת של הנרקיס. פרח קטן, צהוב עז, שמודגש על ידי מרכז כתום
שיושב על עלה ישר וחיוור. אחרי כן לקחתי דיקט גדול וצבעתי אותו בצבע בסיס אדום משפופרת ישנה של צבעי גואש. יצא משטח ורוד-סגול "מזעזע". עליו ציירתי פרח של ורד באדום ורמיליון. הרכב צבעים מוזר. אבל יצא משהו מעניין. כמה נגיעות בלבן וירוק, זה הכל. נראה מחר איך זה מתקבל; אם הרושם
יישאר חיובי - אצייר עוד כמה תמונות כאלה, בהרכב צבעים "בלתי אפשרי".
...כאשר הצגתי לפני שבועיים כשלושים עבודות (פורטרט) בחוג בטבעון, הייתה אחת ההערות שזכתה להסכמה כללית - שהעבודות לא
נראות כאילו נעשו על ידי אדם אחד. למה העבודות שלי לא נראות בסגנון אחיד? הרי אני לא אדם שנתון לשינויים רבים ותכופים. אינני מושפע הרבה מגירויים מתחלפים. אני לא מסוגל להסתכל על וידיאו קליפים. אני אדם די "מרובע", שאינו חי בקצב השינויים הנדרשים היום מבן-אדם סביר. אבל אני עובד מהר מאוד. יותר מהר מכל צייר אחר שאני מכיר. עוד תכונה חסרה לי: על פי רוב אינני מסוגל לפתח לעצמי קונספציה ויזואלית ברורה של ציור ולדבוק בה במשך פרק זמן קצר או ארוך, עד לביצועה הסופי. יש אצלי כנראה העברה מהירה מהמצב המנטלי שבו אני נמצא אל הקונספציה הציורית, מבלי לערב בזה הרבה את המודעות. ככל שהמודעות פחות מעורבת, טוב יותר. הציור שלי נראה הכי טוב שתי דקות אחרי תחילתו. ככל שאני מצייר יותר - הציור נעשה פחות טוב. רק לעתים רחוקות אני מצליח לסיים ציור בצורה טובה.
"אני אדם די "מרובע", שאינו חי בקצב השינויים הנדרשים היום"
250
251
יעקב ודיוקן עצמי, בית שערים
יעקב מצייר במחסן שהפך לסטודיו, מתוך סרט שנעמי צילמה
253
254
טו //
"הבית היה בנוי לנכדים"
השבט מתרחב
ערן, נעמי ואפרת בגרו, עזבו את הקן והקימו בתים ומשפחות מחוץ לבית שערים. הם שמרו על קשר הדוק עם מרים ויעקב והרבו לבקר בבית ילדותם, וכשנולדו הנכדים – הפכו הבית והחצר בבית שערים למקום מפגש משפחתי
נעים. אפרת //
אחרי שעזבתי את הבית נהגתי לבקר אצלם עם משפחתי פעם בשבועיים- שלושה. לכולם יש זכרונות טובים מהביקורים האלה, דווקא כי היו נעדרי ספונטניות. אי אפשר היה כך סתם לקפוץ אליהם לרגע. היה צריך לקבוע מראש ולהגיע כמתוכנן, ואז, כשהם היו מוכנים לביקור - היה נורא נעים. היינו יושבים קצת בבית, קצת בחוץ, מתקנים משהו. אבא הראה עבודות שלו. זו הייתה פינה רגועה ושקטה. לא היה שם רעש של הסביבה, היינו אחד עם השני, מדברים (לא
על דברים נורא אישיים), משחקים קצת וכולם נהנו, כי זה היה מקום נעים.
נעמי //
מאז שעברנו לארצות הברית, בכל שנה בקיץ היינו באים לביקור בארץ. הביקורים האלה היו מאוד חשובים לאמא. אפרת סיפרה שאמא התרגשה והשתדלה לקראתם, רצתה שיהיה לנו טוב ומיוחד, שנרגיש בנוח ושהנכדות יאהבו אותה. פעם אפילו יצאה מגדרה: כייקית, הכלל היה שלא מתחילים אוכל חדש לפני שגומרים את הישן. זה אופייני לאנשים שהיו במלחמה, שגדלו בלי
"פינה רגועה ושקטה" לחזור הביתה כבוגרים
255
שפע. לומדים לחסוך. באחד הביקורים עם הבנות איילה אמרה, "לא מתחשק לי לאכול את ריבת התות, אפשר לפתוח אחת אחרת? אולי אפרסק?" ואמא הסכימה! הייתי בשוק. הבנתי שזו הייתה דרכה להפגין אהבה. היא אהבה לנשק ולחבק ואהבה שבאים אליה, אבל לא אהבה את עניין האירוח, האפייה והבישול.
תמיד היו בבית שוקולד וממתקים, וכשהנכדים באו תמיד היה מה שאהבו.
לשבעת הנכדים שנולדו ליעקב ולמרים יש זכרונות רבים מסבא וסבתא. מטבע הדברים - החוויות שזכורות להם שונות לגמרי מאלה של הוריהם. בדצמבר 2016 התכנסו הנכדים: ארז, נועם, עמית, דרור ויוחי והעלו זכרונות מבית סבא וסבתא43.
הנכדים //
בית שערים היה עולם קסום. הגענו לשם הרבה כילדים, וגם כחיילים בחופשות מהצבא – היינו מגיעים באוטובוס והולכים ברגל מהכניסה
למושב. כולנו ביקרנו שם בתדירויות די גבוהות, כמעט בכל שבת אחרי הצהריים. גם להורים זה היה חשוב. היום אנחנו לא מבקרים את ההורים שלנו
בתדירות שבה הם הגיעו לבית שערים. פעם, בילדותי, לקחו את כל הכיתה שלי לבית שערים לראות את הפרות. זה הפך אותי ל"ֶס ֶלבּ"! זה היה מדהים, איפה ל"עיר'ניקים" יש הזדמנות כזו? הבית היה בנוי לנכדים. החוויה הייתה של קייטנה איכותית, שיש בה גם למידה, פינוקים, חוויות עשייה. בלי שיחות עמוקות. לפעמים הלכנו לבריכה, סבא היה שוכב על הגב וצף.
כשעזבנו סבא וסבתא היו עומדים ומנופפים לשלום לרכב המתרחק.
"בית שערים היה עולם קסום" הבית והחצר
43. פרק זה נכתב על פי הקלטת שיחה שהתקיימה בדצמבר 2016 בין הנכדים: ארז, נועם, עמית, דרור ויוחי. הדברים נערכו כרב-שיח משותף של הדוברים.
256
יעקב ומרים בפתח ביתם בבית שערים
יוחי ודרור עם הפיאט הצהובה והאופניים הירוקים של סבא
הייתה שעה קבועה אחרי ארוחת ערב בה ישבתי עם סבתא ושיחקנו משחק עם קובייה.
האירוח היה תמיד ממש קסום - הבוקר עם סבא, הערב עם סבתא. בעשר הם היו הולכים לישון, בשעה מאוד קבועה, קמים בשבע. גם התפריט היה תמיד קבוע, בדיוק אותו דבר. עם הזמן החדרון האחורי, שהיה בזמנו של ערן ואחר כך חדר משחקים, הפך לחדר מחשב. סבא ישן בו כל יום את שנת הצהריים. אף פעם לא עלינו למעלה, לחדר שלהם. כשדרור עבר לגור בבית ראינו שסבא ניגר שם הכל, בדיוק "על המילימטר". לא הכי מלוטש אבל מאוד איכותי ומדויק והחזיק מעמד היטב ארבעים שנה. בחדר שלו היו המון תמונות שלנו. החצר הייתה בת דונם וחצי, עם עצי פרי, ופקאנים. בחוץ היו כסאות ירוקים שסבא בנה, מבד ברזנט עם חוט אדום. היה גלגל ענק של טרקטור ששימש כארגז חול. מתחת לעץ התות היה הסל של ארז ונועם, עם לוגו של קבוצת NBA. שיחקנו שם שעות. והיו האופניים הירוקים, שסבא נסע בהם למכולת בכל בוקר ואנחנו "חרשנו" בהם את המושב והשדות.
מסבתא אני זוכר את המוסיקה של הדברים: תמיד רך, תמיד נעים. אתה
תמיד מרגיש מאוד Welcome, אף פעם לא מרגיש שאתה לא בסדר.
היא הייתה יצור עדין כזה, שברירית. קטנה. כשחיבקתי אותה הרגשתי שאי אפשר כל כך לחבק אותה, שלא תתפרק. היא הייתה חובקת את הזרוע שלי עם האצבעות, ואומרת, אם אני מצליחה לתפוס זה סימן שאני עדיין אוהבת אותך. היא לא יצאה מהתווך של הבית - אפילו לא לחצר הקדמית או למחסן. רק עד
למכבסה ולברז של החתולים. מין משולש קטן כזה, וזהו. מדי פעם סבתא דיברה על הטראומה של ילדותה, על עזיבת המשפחה שלה. ישבנו בחדרון שהיה של ערן, היה בחדר ארגז גדול עם תמונות וזה היה חשוב לה מאוד. לעתים רחוקות סיפרה על המשפחה שלה, ועל המכתב האחרון מהוריה שהתקבל מהצלב האדום, זה שרואים עליו את הדמעות. כשקוראים את "הכיתה המעופפת", את המכתבים שהילדים שלחו להורים - "הכל בסדר, אני גיבור, אני חזק" - מבינים שזו התרבות הגרמנית. קשוחה, מוחזקת, מופנמת.
כשהייתי בן שש ישנתי אצלם. היו חדשות קשות בטלוויזיה ואמרתי לה, "סבתא, כבר כמה ימים שמשהו רע קורה בעולם!" וסבתא ענתה, "זה לא
העולם שהשתנה, זה אתה שהתחלת לשים לב".
שבץ-נא וקופסת המזכרות של סבתא מרים
"זה לא העולם שהשתנה, זה אתה שהתחלת לשים לב" סבתא מרים
259
הבית היה "מתוקתק". היא הייתה בעלת בית אמיתית. תמיד היה אוכל,
היה מאוד נקי. היא הייתה שולחת את סבא לקנות, והוא היה חותך את
הסלט. היו סלט, חלה של שבת, ויין פשוט, וסבתא הייתה רצה הלוך ושוב אלף
פעמים ומביאה עוד סוגים של מתוקים, שוקולד ותופינים. לקינוח הייתה גלידה בקרטון, שהיו חותכים בסכין, וגם "נוגט". הייתה גם קופסת הפתעות, שבגיל מסוים הבנו שיש בה את הדברים הכי טובים. קופסה עגולה כחולה של עוגיות חמאה שהיו בתוכה כיף-כייפים וכו'. היא קנתה לכל אחד מאיתנו את הקינוח שאהב, אין מצב שלא היה. הייתה תקופה של דני, ושל מילקי, שוקולד פרה, ומיץ פז בארון בכניסה. בארוחת הבוקר היה קפה שחור, ביצה קשה או רכה, לחם שחור, עם חמאה ודבש, טעים! הדבש המדהים של בית שערים, הגבישי, שהיום קשה להשיג.
כשדיברנו על אנשים היא הייתה שואלת, "הוא אוהב בעלי חיים?"
שאלה ברצינות, כאילו זה העיד בעיניה על טיבו של האדם. היה לה גם
הקטע עם החתולים הרבים שהאכילה. בעשרות! וכולם - "מיצי". אבל הם לא
נכנסו בשום אופן הביתה, רק בחוץ ובמחסן.
כשהיינו באים סבא נהג לשבת איתנו בסלון, וסבתא הייתה מתרוצצת
ועושה דברים. היא גם היא שיחקה איתנו. איתי שיחקה ַמ ְנ ָק ָלה, על
הרצפה, אחד על אחד. היה גם מין סוס כזה, המגנט הלבן וקיפודים. היה משחק הרכבה מברזל עם ברגים שצריך להתאים צורות, דומה ללגו, שהיה מקובל בשנות העשרים... בעולם אחר. זה היה אותו משחק MECCANO שסבא שיחק בו
בילדותו וגם ערן אחריו.
בכל שנה היו נותנים מתנה ליומולדת עם ברכה, שסבא צייר. הם ידעו
לתת לכל אחד מה שרצה והיה צריך. לצבא הייתה שולחת חבילות מטורפות - היא ידעה שאני אוהב תמרים עם פקאנים ושלחה חבילות מושקעות,
ארוזות בסרט יפה.
מעט מאוד אנשים יכולים להיות איתך ולהתכוונן אליך. סבתא הייתה
כזו. בניגוד לסבא, שעשה הכל בדרך שלו, סבתא הייתה שם, קולטת
אותך, את "הגל" שלך, ומתאימה את עצמה. בגיל מאוד מבוגר היא נתנה לי את הספר"בּיַנתהֵשׂכִווי".היאידעהמהמתאיםלמיובאיזהגיל.אילונתנהליאת
זה בגיל עשרים לא הייתי מבין למה.
260
מרים עם החתולים, יולי 1964
"עד היום יש לי ֶמ ֶטר שנתן לי במתנה." "לי נתן ארגז כלים, מתנה אדירה!" "לי נתן מקדחה."
הנכדים מתנסים בנגרות בהדרכת סבא "ולי תיבת נגינה שהכין במו ידיו."
262
המחסן של סבא היה הממלכה שלו. שם הייתה הנגרייה, שהייתה Man-Cave שסבא אהב להסתגר בה, לשמוע אופרה, לצייר. עד
שסבתא זמזמה בזמזם - סימן שצריך לחזור הביתה. זה היה בסך הכל לול תרנגולות קטנצ'יק, אך כילדים הוא נראה לנו כמחסן ענקי. הייתה בו דלת רגילה, ולידה דלת קטנה לחתולים. דורות על דורות של מיצי... היה נפלא להיות במחסן הזה. זה לימד אותך להיות "גבר". סבא ואני תמיד בנינו משהו. זה התחיל ב: "מה אתה רוצה לבנות?" והתשובה: "חץ וקשת", "אקדח", "מנורה". תמיד יצאנו עם משהו ותמיד היה איזה מסר שסבא רצה להעביר.
היה שולחן עם מגירות ממוספרות מלאות במסמרים. עולם שלם עם
חוקים משלו. הוא אמר להורים שלנו, "אתם חייבים לבוא לכאן כל
שבוע כי אחרת הם לא ידעו איך להשתמש בידיים". הוא לא היה איש קל. הרבה פעמים היה מביך אותי תוך כדי עבודה בנגרייה. זה היה חלק מהמתודה שלו, גם עם התלמידים שחינך. הוא לא היה עדין בהערות שלו. אמנם, עם השנים הוא
התרכך מאוד.
פעם הוא שאל אותי, "מה אתה רוצה לבנות?" אמרתי, "כספת". סבא
אמר שכספת אי אפשר לבנות, אבל אפשר קופסא. הוא נתן לי להוביל,
וראיתי שמשהו הולך למקום לא נכון... ואז הוא פשוט לקח פטיש, שבר את מה שבניתי ואמר, "ככה לא בונים קופסה, בוא אני אראה לך איך." נורא נעלבתי... ההשפלה הייתה אלמנט חינוכי, כמו להגיד, "זה לא עשוי טוב, זה לא בסטנדרט
הנכון".
פעם התחלתי לעבוד עם פטיש, וכדי לשלוט בו החזקתי אותו מגבוה.
הוא לא הסכים לדרך הזו, הוריד לי את היד למטה ולימד אותי להכות.
הוא המשיך להחזיק ולכוון את היד במשך זמן רב, בו הרגשתי תסכול, עד שהכיתי
את עצמי על האצבע. אבל, בדרך הזו הוא ממש לימד אותי להחזיק בפטיש. אני יודע שהוא ידע הרבה על הכל, אבל לא הצלחתי ללמוד ממנו כלום. יש הרבה דברים בחיים שכשאני עושה אותם אני לא חושב, "סבא לימד אותי" אלא "אילו סבא ראה אותי עכשיו, היה אומר שאני מפגר". זה קורה לי הרבה, כשאני צריך לעשות משהו בידיים. אבל יש המון דברים בהוויה שלו ושל סבתא שאי
אפשר להסביר במלים, שלימדו אותי.
בצעירותו הוא עשה חוג נגרות לילדי המושב. יש הסיפור הידוע על
ילדי הגן שהיו עוברים ליד הבית ומנופפים לשלום לסבא יעקב שהיה
בונה להם דברים לגן. יש במושב עד היום בני ארבעים שזוכרים את החוגים שלו.
"אילו סבא ראה אותי עכשיו, היה אומר שאני מפגר" נגר ומחנך, גרסת הנכדים
263
סבא החליף לא מעט מכוניות. פיאט 127, אוסטין, רנו 5 עם מנוע 900
סמ"ק... פעם, כשכבר היה מבוגר, נסעתי איתו ברנו לרמת ישי. הרמזור
בצומת היה אדום, וסבא נוסע! כבר הייתי ילד גדול יחסית וקראתי, "סבא,
אדום!" והוא אמר, בביטול, "בסדר"... בנסיעה אחרת אמרתי, "סבא, אתה כבר לא רואה טוב", והוא ענה לי, "אני רואה איפה יש כתמים על הכביש, ובין הכתמים אני נוסע"... כשרק קיבלתי רישיון (אולי רגע לפני), הוא אמר, "ניתן לילד לנהוג". נסענו לבית שערים, למגרש חנייה ענק ונטוש, שבאמצעו הייתה חבית. אני תכננתי לעבור את החבית בנחת כשהיא לשמאלנו, אך הוא כנראה החליט שצריך לעבור אותה כשהיא מימיננו. רגע לפני שהגענו לחבית הוא צעק, "שמאלההההה!!" נדמה לי שהאוטו רק נשרט קלות, אבל זה היה ממש מביך! זו הפעם היחידה שאני זוכר משהו אגרסיבי מצידו. בדרך כלל היה בו משהו מאוד רך. בכלל, להיות בבית שערים הרגיש רך. ישנתי שם לילות רבים ואני זוכר היטב את הספרים, את האוכל.
>
יעקב וה״הנומג״, 1973 264
היו לו גם סיפורים על הבריגדה ועל הצבא האנגלי. למשל, שכשקראו
לתורנות שמירה התחילו ב-א' ואף פעם לא היו מגיעים אליו כי השם
שלו מתחיל ב-ל'. היו שטענו שזה לא הוגן, והתחילו ב-ת', וגם אז לא הספיקו להגיע... היה סיפור על כך שברכבת לאלכסנדריה ישן על החיבור שבין הקרונות. פעם טיילנו בגלבוע ופתאום הוא קרא לי - הוא מצא שוחות ישנות וסיפר ששכב
בהן בקרב על מגידו. הוא סיפר שהיה מדריך ירי, והייתה תקופה שהיה עיתונאי, בבריגדה. "המינגווי" כזה. אולי היה ההשראה שלו...
כשהייתי צמ"פניק צעיר בסינדיאנה, הם באו לבקר. היה שטח של
הסגל – שאנשיו נחשבו כ" ֵאלים" - ושטח של הטירונים. סבא נזקק
לנקביו, והתחיל ללכת לכיוון שירותי הסגל. קראתי אחריו, "לא, סבא, שם זה של המפקדים!" הוא לא התרשם... עברו עלי כמה שעות של פחד , עד שראיתי שהכל
עבר בשלום.
"לא, סבא, שם זה של המפקדים!" חוויות עם סבא
265
>
סבא יעקב ויוחי בסיום קורס קציני שריון, לטרון, 20 באוקטובר 1993
סבא נהג לקחת אותנו לצפות בכוכבים. בזכותו אני יודע לזהות את הקסיופאה, האוריון, העגלה הגדולה, וכוכב הצפון.
הם חיו לפי העיקרון, "כל דבר במידה" - לא יותר מדי, לא פחות מדי.
כשההורים שלנו התעסקו בדיאטות סבא אמר, "מה הבעיה? תאכלו
הכל מהכל, במידה: קצת פחות משצריך. למה מתעסקים בזה כל כך הרבה?"
פרקטי כזה.
על חברים סבא אף פעם לא דיבר. איני יודע מי היו החברים שלו, אבל אני יודע שהוא היה ביחסים מאוד טובים במושב ושכולם אהבו אותו.
הוא תמיד סיפר איך השתמש בנגרות ככלי לחינוך ילדים. אמא אמרה
שהיה אוטודידקט כי בילדותו בגרמניה נמנע ממנו ללמוד בבית הספר,
והיה לו חשוב מאוד להיות אינטלקטואל. זה היה בית אינטלקטואלי - תמיד היו על השולחן מגזינים של Economist ,National Geographic. המון ספרים.
תמיד היה משהו לעשות. היו לו הרבה תחומי עניין. הייתה תקופת חקר המקרא. הייתה תקופה בה רצה לפתור את המשפט האחרון של פרמה, תעלומה מתמטית שלא הצליחו לפתור במשך דורות. סבא, שהיה בעל חשיבה תלת ממדית, ניסה להוכיח את המשפט על בסיס זה, בעזרת קובייה. הוא מילא מחברת בסקיצות של קוביות, ורצה לדבר עם מתמטיקאים. היינו ילדים קטנים, והוא דיבר איתנו על דברים שלא היה לנו מושג בהם. הוא אהב ללמד אותנו בשפה שלו נושאים שלא התאימו לגילנו לחלוטין, והתעצבן כשלא הבנו. פעם הוא סיפר לי דבר פעמיים. בפעם השנייה שאל, "זוכר שסיפרתי לך את זה בשבוע שעבר?" אמרתי, "לא." הוא התעצבן והלך. היה לי נורא לא נעים שלא זכרתי, אבל הייתי רק בן שבע.
פעם הזמין אותי להצטרף אליו לתיקון הרשתות של השכנים. עבדנו,
אין לי מושג אם זה היה עשר דקות או שעתיים, אבל בסוף הוא שילם
לי משכורת, שטר של חמישה שקלים. זה היה השכר הראשון שקיבלתי אי פעם ולא הרגשתי נוח לקבל תשלום. סבא אמר: "עבדת קשה, מגיע לך כסף". אמרתי,
"לא, סבא, אני אוכל כאן", אך הוא התעקש - "זה כסף שלך, הרווחת אותו". היה "אדם של ידיים". כשכבר התקשה לטפס על הגג ביקש ממני עזרה בגיזום הצמח המטפס. זו הייתה עבודה די קשה. הוא היה עסוק, כמו בצבא, ב"שפצורים" - כאורח חיים. למשל, בחנייה היה לו מתקן שתופס את הכיסוי של האוטו. זה היה
"הוא רצה לפתור את המשפט האחרון של פרמה" סבא אינטלקטואל ואוטודידקט
"כשמדליקים את החשמל גם הרדיו מתחיל לעבוד" סבא מתקן הכל
266
זוזי בביקור בבית שערים, מאי 1976. מימין: מרים, יעקב, לינה, נעמי, זוזי. למטה: אפרת, יוחי, ערן. צילום: צביה
על הדשא בבית שערים מתקופות שונות 268
חלק מהאופי שלו. הוא תמיד מצא פתרונות. למשל, על הגג של המחסן הוא התקין ממטרה, כדי שיהיה יותר קריר בפנים. או סידר שכשמדליקים את החשמל גם הרדיו מתחיל לעבוד, מכוון למוסיקה קלאסית. הוא היה גם מתכנת וטכנאי מומחה. כשהיה בן מעל 70 הוא אימץ את המחשבים, פתח ופירק אותם - ממש מדהים!
היו לו שאיפות. למשל הציור. הוא רצה לקבל הכרה, היו לו תערוכות. כנראה שהיה גם מתוסכל מהעולם שלא הכיר בגדולתו.
בגיל מבוגר הוא בנה מתקן מיוחד, צילם את הציורים שלו, העלה אותם ל-"art-levy.com" - אתר אינטרנט שהקים בעצמו, ושיתף את כולנו. סבתא לא הרשתה לו לצייר פורטרטים של בני משפחה. הוא צייר אותם בסתר. פעם הראה לי משהו שלא הבנתי, כל מיני קווקווים, ושאלתי, "סבא, מה זה?" הוא ענה בשקט, "זו אמא שלי". הוא נשא איתו הרבה עצב, מן הסתם.
צביה //
מרים ויעקב היו אנשים מיוחדים מאוד, וסבא וסבתא נהדרים. לנכדים
היה כיף בביקורים במושב. פעם נסענו עם הילדים ועם יעקב לטייל בגלבוע. הילדים היו קטנים ויעקב הראה את השוחות ששכב בהן במלחמת העצמאות. יעקב עשה מעשים חשובים מאז שהגיע לארץ ישראל כנער. הוא היה שותף בהקמת המדינה, בהקמת מזרע. סיפוריו על השבת השחורה, בה הציל את מפקדי הפלמ"ח, על השירות בבריגדה, מעידים שהיה אדם מיוחד. הוא היה אינטליגנטי, אוטודידקט. היה לו ידע עצום במוסיקה, בהיסטוריה, בתנ"ך. לילדים ולנכדים שלי יש סיבה להיות גאים בסבים שלהם, שעשו היסטוריה,
תרמו למדינה ולקחו חלק באירועים מכוננים בתולדותיה.
"הוא צייר אותם בסתר" סבא האמן
269
חלפו להם חמישה עשורים של חיים, עבודה וגידול משפחה בבית שערים. הילדים גדלו ופרחו מן הקן. מרים חלתה, וקשה היה ליעקב להמשיך לטפל בה כפי שעשה במסירות במשך שנים רבות. בשנת 2008 עברו יעקב ומרים לחיות בבית האבות "בית בלב" בתל אביב, קרוב לאפרת בתם. הבית בבית
שערים נשאר במשפחה ונרכש על ידי הנכד דרור, שם הוא חי עם משפחתו. במכתב הפרידה מבית שערים כתב יעקב:
"אכן נראה שנאלצנו להיפרד ולהמיר את הבית היפה בבית שערים בבית אבות תל אביבי. האם זה לרוחנו? לא נשאלנו הרבה, הטבע עשה את שלו וקיבלנו בלב קשה את הפסק. אילו היינו דוחים - מי יודע אם היה לנו סיכוי לבנות "חיים חדשים". הגענו לגיל שבו מן התבונה לשים את עצמנו תחת חסות הילדים שלנו. את בית שערים עזבנו אחרינו בצער. לא רק בגלל אורח החיים הקרוב יותר לאדמה ולטבע, שהיה מנת חלקנו מאז עלייתנו ארצה לפני שבעים שנה, אלא בעיקר מפני שהיינו צריכים להיפרד מקהילה אנושית שפועלת לפי עקרונות. היו לנו הרבה חברים בבית שערים, אפילו יותר ממה שחשבנו, ובימים שלפני אריזת המזוודות טלפנו ובאו אנשים להיפרד ולדרוש בשלומנו. לכולם אנו מודים עוד פעם. עברנו דירה, שינינו אורח חיים, אבל נישאר קשורים לבית שערים. חמישים שנה "לא הולכות ברגל". הן יותר ממחצית החיים של אדם מצוי. עוד נתראה מדי פעם, במידה שיתאפשר לנו לעשות את הדרך אל אחד המקומות היפים בארץ, שאפשר להגיד עליו רק זאת - שירבו בארץ רבים כמוהו...".44
"חמישים שנה לא הולכות ברגל" פרידה מבית שערים
44. מתוך מכתב פרידה שכתב יעקב בעלון בית שערים, מרץ 2008.
270
שכנתם וחברתם של יעקב ומרים, פרחה פלד45, סיכמה את פרק החיים של מרים ויעקב בבית שערים.
פרחה פלד //
כאשר משפחת לוי הגיעה לבית שערים היינו משפחה צעירה. היה זה המקרה הראשון שבו אנשים שלא היו חקלאים ולא נמנו על סקטור "עובדי הציבור" במושב רכשו בית. באותה תקופה חנכו בכפר את בית העם, ויעקב הכין את התפאורה להצגה שהועלתה לכבוד האירוע. הוא היה מעורב מאוד ברפורמה שנעשתה בחינוך באותה תקופה - האינטגרציה והקמת חטיבות הביניים. לא היה יסודי ממנו, והוא ניסה לשתף אחרים בתועפות ההשכלה והמחשבה שהיה עשיר בהן. ביקרתי בסטודיו שלו בחצר, מקום צנוע שבו צייר ציורים יפהפיים. יעקב העניק לנו את האלבום שצויר בשיטת העיגולים שפיתח, שמתאר את מעגלי החיים מלידה ועד זיקנה בחן, בהומור ובכישרון. הוא גם העניק לנו ציור של תחנת הדלק שהפעיל אבי ז"ל, כמזכרת. הייתה לו תרומה ציבורית וחינוכית, כל דבר שעשה חקר לעומק ומיצה עד תום. בזוגיות עם מרים הייתה נתינה ענקית ומסירות רבה. מרים ויעקב היו זוג נפלא. על אף המאפיינים הכה שונים שלהם הם נתנו איש לרעותו את המרחב הדרוש. מרים הייתה אישה של בית. עליה נכון לומר ש"ביתה הוא מבצרה". היא לא הייתה מעורה בחיי החברה במושב וכמעט ולא נראתה מחוץ לבית, אבל כל מי שנכנס לשם התקבל במאור פנים ובחיוך רחב. התעניינה בכנות בכל מי שבא, בין אם חברות הבנות, שכנים או מי שהגיעו בדרך מקרה ליעקב. אשת שיחה נעימה ומעניינת. הבית היה מוקפד ומסודר תמיד, נקי למשעי ומטופח. הארוחות התקיימו בזמנים קבועים והמשמעת והסדר חייבו את כל בני הבית. במשך כל השנים זכורה לי מרים כסובלת מכל מיני מחושים. דמותה השברירית עומדת לנגד עיניי. למרות הקושי הפיזי היא תפקדה היטב בבית ואהבה לעבוד בגינת הפרחים שבחזית.
"במאור פנים ובחיוך רחב" יעקב ומרים בעיני השכנים בבית שערים
45. מתוך מספד שכתבה פרחה פלד אחרי מות מרים ויעקב.
271
"...בית שערים היה עולם קסום"
272
273
אסיף5 שער חמישי
יעקב ומרים ביער הרקפות במגדל העמק, 2004
טז //
"אנו שמחים על שני חלקי חיינו"
ימי זקנה
השנים חלפו, ולא פסחו על מרים ויעקב. מרים חלתה ונזקקה לטיפול סיעודי, ויעקב התקשה לטפל בה לבדו. כשהיו בני 85 הוחלט שיעברו לבית האבות "בית בלב", בקרבת ביתה של אפרת בתל אביב, ושם חיו כארבע שנים, עד
יום מותם.
המעבר היה שוק גדול ליעקב, אך כדרכו – הוא הסתגל והצליח למצוא טוב במצב החדש. הוא ביקר הרבה אצל אפרת והנכדים, יחד נהגו לבלות, לטייל, לצאת לתיאטרון ולמסעדות. הקרבה לאפרת אפשרה קשר יומיומי וטיפול
בכל הצרכים.
יעקב המשיך לעסוק בציור, וגם בנגרות. הוא התקין במרתף בית האבות את מסור השולחן שלו ועבד שם, בתמורה להבטחה להשאיר אותו אחריו כמתנה למוסד. כמה שנים קודם לכן קנה מחשב, פירק אותו והרכיב בעצמו, וכך למד איך המחשב עובד. בבית האבות הוא נהג לתקן את המחשבים של דיירי הבית
האחרים וגם קיטלג והעלה על מחשב את הספרייה של הבית.
277
יוחי //
בגיל 85 סבא עבר לתל אביב, למציאות שונה באופן מהותי כל כך מהחיים שלו עד אז. אבל הוא היה בסדר - היה הולך ברגל למקומות,
למה שתהיה לו עם זה בעיה? כמו באותה פעם שבה ביקרנו בחרמון, והליצן הזה,
בשורטס וטי-שרט, אומר "בן אדם צריך להתרגל לסביבה שבה הוא נמצא". בתל אביב סבא השתנה. במושב היה עושה, פה הוא התחיל לדבר. על החיים, על החיים שלהם. לקראת הסוף הוא רצה לשתף ולספר.
הנסיעה העצובה ביותר שנסעתי איתו הייתה אחרי שהם עזבו. אני
נהגתי, היה לנו זמן ארוך ביחד, כמו שלא היה אף פעם, ובנסיעה הוא
סיפר קצת על בית שערים. הוא היה מאוד עצוב לעזוב, אבל הבין שזה מה
שצריך לעשות. כמה "ייקי" מצידו: לעשות מה שצריך, ולא מה שהוא רוצה. סבא היה איש עדין. היו בו עומק, אינטליגנציה. היה אדם חושב. לא הסכים לקבל חומר "לעוס" - רצה להבין בעצמו, לחפש את המקור. אולי זה משהו
בחינוך הייקי, לעשות לבד. גישה של מדען. הוא התחיל מכלום, חי את החיים וחיפש איך להתנהל בתוכם. הוא השכיל להרוויח הרבה כסף בעשר אצבעות. איזו תעוזה, לקחת החלטה כמו לעזוב קיבוץ - איך קונים בית, מאיפה מביאים כסף? לחם לילדים? פחד! אמנם אמא שלו עזרה, אך היה עליו משקל כבד. סבתא הייתה "אירוע" שמסובך לנהל, והוא לקח את זה על עצמו. אני מדמה אותו לשור, כזה שעובד, מתקדם, חופר. הוא ינגח את מי שיציק לו, אבל לא יסתער. הוא לא היה "הגבר" שנכנס בדלת, זורק את המעיל ונוהם "קחי את הנעליים ושהילדים לא יעשו לי רעש". הוא העדיף לצאת למחסן שלו... סבתא העדיפה לחיות בדלת אמותיה. גם בבית האבות נהגה לומר לי, "אני הייתי ילדה טובה, לא הפרעתי לאף אחד". כואב לחשוב על חוויות החיים שהביאו אותה לזה.
בתקופה זו התפנה יעקב לכתוב את זיכרונותיו ולסכם את חייו. מיומנו עולה כי למרות המורכבות והקשיים, הוא היה שלם עם החלטותיו ועם אורח החיים שבחר, וחש שהייתה לחייו משמעות והצדקה, וכי היה חוזר שוב על מסלול חייו.
278
יעקב ומרים חיו יחד ואהבו במשך 67 שנים, מנעוריהם ועד יום מותם. היא קראה לו "קובי", הוא קרא לה "מירי". הוא טיפל בה במסירות, גם כשחיו בבית האבות. האהבה ביניהם הייתה יוצאת דופן.
נעמי //
אף אחד לא ממש יודע איך הכירו, הם לא היו דברנים. מהמכתבים
שנשארו ניכר סיפור אהבה יפה ורומנטי. הם היו ה"גב" אחד של השני
ונאמנים זה לזו. אמא ידעה לכוון את מסגרת החיים כך שתהיה טובה גם לאבא. אבא לא יכול היה לחיות בלי אמא. שניהם אהבו מוסיקה קלאסית. הייתה ביניהם
הסכמה בעניינים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, והם חלקו ערכים משפחתיים.
אפרת //
אילו דמיין אבא בילדותו את חייו - נראה שלא כך היו נראים, אך כאן באה לידי ביטוי היכולת שלו להסתגל למציאות ולבלתי צפוי. עבור
אבא הפרידה מההורים הייתה פשוטה יותר מאשר עבור אמא. אמא הייתה מבוגרת מאבא בשנה וחצי. הם היו בעלי אופי שונה וגישות שונות לחיים. הוא היה מבריק שכלית והתעניין בטווח רחב של נושאים, היא לא תמיד ידעה להכיל את העניינים שלו. הוא אהב חברה, אהב להתארח. לה היה קשה
להתמודד עם העולם סביבה, והיא נזקקה לתיווך שלו. הם חיו בתוך עצמם, היו מאוד נאמנים אחד לשני וגלויים זה לזו. הכירו טוב מאוד את המוקשים אחד של השני, וידעו איפה אסור לדרוך. הזוגיות שלהם העמידה אותו במבחנים, והדרך הטובה שבה בחר להתמודד הייתה ֽלַרצוֹת אותה. כשהגיעו לגיל שבעים זה התחיל להיות קשה, כי היא הסתגרה והייתה מרירה יותר. הרגשתי שבמהלך השנים הוא נהיה אדם רך, מקשיב ומחובר יותר לסביבה.
הנכדים //
פעם, כשהיה בן 65 בערך, הוא אושפז לטיפול בעיניים ולא התראה עם
סבתא במשך כ-15 שעות. נסעתי עם אבא והבאנו את סבתא אליו,
לבית החולים. הפגישה בין שני האנשים המבוגרים האלה... איזו נשיקה - כמו שני
ילדים בני 16. הייתה שם אהבה גדולה במשך הרבה מאוד שנים. זה דבר נדיר.
"הוא בנה לה קן, והיא הפכה אותו לבית" אהבת אמת
280
באחד הביקורים בבית האבות ראיתי מכתב חצי פתוח על השולחן. הצצתי וקראתי, "מרים שלי, אהבת חיי, אני לא יכול יום בלעדייך...".
הייתי בטוח שהמכתב בן עשרות שנים, אבל התאריך היה של אותו שבוע!
יוחי //
נוצר ביניהם איזון מאוד מיוחד של זוגיות שעובדת. סבא היה איש שקט
ורגוע אך היו לו התפרצויות זעם, היה יכול להתעצבן עד לב השמיים
על עיפרון שלא התחדד. סבתא תמיד הייתה הכי נחמדה בעולם לכולם - חוץ מאשר כלפיו. הם אף פעם לא רבו ולא העליבו אחד את השני, היו מאוד מנומסים, אבל היא בהחלט הייתה יכולה "להיכנס בו" מדי פעם. וגם אז - לא
בתוקפנות, אלא בנוסח "אוי, קובי, תעשה ככה וככה...".
היא הייתה החברה הכי טובה שלו. פעם, בבית האבות, הוא סיפר
שמישהי ״התחילה״ איתו, אך הוא אמר לה, "בחיים האלה הייתה ותהיה
לי רק אישה אחת". היה לו חשוב להגיד לי את זה. הוא היה "מבוקש", נראה טוב,
שרמנטי כזה. אבל לא היה לאף אחת סיכוי.
האהבה, היא הלב של כל הסיפור. הוא "נשא אישה", בכל המובנים.
ב"פונטנלה" של מאיר שלו הגיבור נושא את אהובתו על כתפיו עד שהיא אומרת לו "כאן", ועל אותה הגבעה הם קובעים את ביתם. כך גם בנישואין שלהם - סבא נשא את סבתא על כתפיו. הוא בנה לה קן, והיא הפכה אותו לבית.
זו הייתה אהבת אמת.
״האהבה, היא הלב של כל הסיפור״
281
הנכדים //
עוד בבית שערים סבתא דיברה כמה פעמים על המוות שלה ועל כך שהיא רוצה להיקבר בבית שערים. במשך תקופה ארוכה היא ידעה שכל אחד
מאיתנו מחובר לחפצים מסוימים בבית, וכל הזמן ניסתה לרמוז לנו שכדאי לקחת.
יוחי //
סבתא נפטרה חצי שנה אחריו, אך "עזבה" הרבה קודם. כשהוא היה
בבית חולים גרנו בסמטת בארי, קרוב מאוד לשם. במשך שנים אחר כך
כשהייתי חונה ליד הבית חשבתי, "אולי אקפוץ לסבא", ואז הייתי נזכר שהוא כבר לא איתנו. המוות שלו לא היה צפוי. חשבתי שיש לו עוד הרבה זמן. היה לו פצע בראש, אך הוא לא התייחס לכאב, ובכל המהות שלו שידר "אני פה". הייתי
איתו בבית החולים כל הזמן, זה היה כל כך קרוב אליי, ולא נכנס לי לראש.
אחרי שהוא נפטר הייתה הרגשה שהוא בחר את הרגע. זה היה ביום שבו
כולם ביקרו אותו. הוא אמר לכולם שלום יפה ונפטר בלילה, כשאף
אחד לא היה שם. הספיק עוד לראות את תמונת הנין החדש, עומר, שזה עתה נולד. כך היה גם עם אלזה, אחותו. היא סיימה את ענייניה, שתתה את הקפה של הבוקר, התיישבה על הכיסא שלה ו"סגרה עניין". אישה יקית, מלאת קלאסה, לא
רצתה להפריע לאף אחד.
>
יעקב ואלזה, מרץ 2010
282
"בגיל שלי החלומות התגשמו או ירדו לטמיון" / זמן לסיכומים
מאז שעזבנו את הקיבוץ שנינו אף פעם לא היינו חולים. אני נוטה לחשוב שהתנהלות החיים שלנו גרמה לכך: הרגלי אכילה פשוטים, עבודה רבה והימנעות מפגישות עם הרבה אנשים.
עכשיו לשאלה היפותטית, אבל אולי החשובה מכל: האם הייתי בוחר שנית באותו מסלול חיים? התשובה היא חד משמעית - כן!
אנו שמחים עם שני החלקים של החיים שלנו. לכל חלק הייתה הצדקה. זה היה נכון לחיות את חיינו בדרך זו! כמובן שאני משלם את המחיר על החיים שלי, אבל זו הייתה הבחירה שלי. לכל מה שקרה לנו, לכל אחד לחוד בגרמניה, הייתה רק תשובה אחת מוצלחת: עלייה לארץ ישראל. כאן נהיינו לחלק אינטגרלי מקבוצה שניסתה לשנות את הגורל העגום של היהודים. השתתפנו בזה בכל הלב, וגם הפתרון של לעשות זאת במסגרת של קולקטיב סוציאליסטי התאים לנו מכל הבחינות. בגיל שלי החלומות התגשמו או ירדו לטמיון. מה שנותר היא המציאות
העירומה.
עונג הוא לקיים יחסי ידידות עם כל אדם שמוכן לקבל את היד המושטת, לכבד את מילתו, לא לנצל את החלש וחסר האונים או חלילה את הפחות מתוחכם ממך. להגיד מילה טובה, סתם כך, ולתת חיוך. כך אתה בונה סביבך סביבה אנושית נעימה. אני עוד רוצה לעשות כמה דברים ולראות את תושבי הארץ הזאת יושבים
ליד שולחן אחד ומדברים שלום.
יותר מכל - אני חייב תודה לכל אותם הילדים שנהרו לעבוד איתי. מהם למדתי איך בעצם לומדים ומתפתחים באופן ששום פקולטה לחינוך לא יכולה ללמד. אני נדהם בכל פעם מחדש שמורים ומומחים לא מבינים שילדים כלל לא לומדים כפי שהם חושבים שהם אמורים ללמוד. אבל היו לי גם מורים רבים וטובים כמובן, והמוערכים ביותר הם אלה שהנחו אותי ללמוד לבד. החל מהמורה הראשון שלי בבית הספר היהודי הקטן בעיירתי, המשך במורים בקיבוץ שהפכו אותנו תוך שנה
לאזרחים עבריים, וכמובן - ההורים שלי ז"ל שעשו ממני בן אדם פשוט והגון. יעקב
יעקב מוליך את מרים לטיול בפתח בית האבות שלהם
"חשבתי שיש לו עוד הרבה זמן"
שנים אחרונות ופרידה
יעקב הלך לעולמו בתל אביב ב-30 במרץ 2012. הוא נפטר מחיידק אלים שתקף אותו בעת שאושפז בבית החולים בשל פצע בראשו. יעקב נקבר במושב בית שערים, אל פני הנוף הנפלא של העמק שכה אהב בחייו. הוא היה צלול
בדעתו עד יומו האחרון. על מצבתו נכתב: "איש מעשה ורוח, מחנך ואמן".
חודשים ספורים לאחר מותו של יעקב, ב-22 באוקטובר 2012 נפטרה גם מרים. לבקשתה, על מצבתה נוספה הכתובת: "לזכר הוריי ויתר בני משפחתי הענפה אשר הושמדו בשואת יהודי אירופה".
285
מרים ויעקב הותירו אחריהם שבט גדול: בן ובנות, חתנים וכלות, נכדים ונכדות, נינים ונינות. אין דומים זכרונות ילדות ונעורים להבנה העמוקה שניחנובהאנשיםבוגרים,אשרמתבונניםעלהעברדרךפריזמהשל ֶהְקֵׁשִרים
היסטוריים וניסיון חיים. אפרת //
על ההורים שלי ועל אורח חייהם צריך להתבונן בראי התקופה שבה חיו ועל רקע החוויות שעיצבו אותם.
בנעורינו הייתה לנו ביקורת עליהם, אבל כשהתבגרתי הבנתי שאין לשפוט אותם בעיני בני דורנו, ועל פי האופן שבו אנחנו מבינים את המושגים "זוגיות", "משפחה", "הורות". הרי לא היה להם שום מודל לחיי משפחה, לא בילדותם וגם
לא אחר כך, בקיבוץ. המעבר מאירופה לישראל, הניתוק מהמשפחה, שנים של אי ודאות מי מקרוביהם שרד - כל אלה פגעו באמא מאוד. הפרידה מההורים הייתה פצע שמעולם לא נרפא. היא הייתה חכמה מאוד וברוכת כישרונות: בצעירותה אהבה לקרוא והרבתה לצטט את גיתה ושילר שכל כך מזוהים עם גרמניה היפה. היא שלטה בעברית על כל הניואנסים והייתה מקריאה סיפורים באופן יוצא מן הכלל, אהבה לשחק משחקי קופסא איתנו ועם הנכדים, אהבה טבע ובעלי חיים והיה לה לא מעט ידע עליהם. אך עם השנים נפשה הלכה וכבתה, וכישרונותיה לא באו לידי ביטוי. אמא הייתה אדם מאוד רגשי. נעלבת בקלות, פגיעה. כל מה שהיה קשור לעולם מחוץ לבית איים עליה. החיים היו קשים לה. היא הייתה אכפתית, אך משהו בה היה לא מאוד חם. זה קשור לחינוך הייקי שלה, אך אולי זה גם מה ששמר עליה מפני הזיכרונות הקשים.
כשנהייתי אמא בעצמי הבנתי דברים. ידעתי שהיא אהבה אותי מאוד.
זה לא היה נתון לשאלה. היה לה לב טוב. כשחזרתי מהגן הייתה מכינה
לי סטים של משחקים על המיטה, כמין קבלת פנים. אבל החצנת האהבה הייתה במינונים מאוד קטנים, וההתנהלות הלא-נעימה האפילה עליהם. היא הייתה כל כך רגישה עד שסגרה עצמה. אך למרות הקושי שהיה, אני מתגעגעת לשיחות
שהיו לי איתה.
"כשנהייתי אמא הבנתי דברים" במבט לאחור
286
מרים בגינה עם החתולה ״מיצי״, 1986
אפרת //
אבא היה יותר קואופרטיבי, אם כי היו בינינו ויכוחים. התפיסה שלו על
הורות הייתה שונה משלי. היו שנים שבהן כעסתי עליהם. בשנות בית
הספר והשירות הצבאי וכשנולדו ילדיי חשתי שלא קיבלתי מהם די עזרה. זה ליווה אותי הרבה שנים, ותמיד ידעתי שעם משפחתי אנהג אחרת. אבל, עם הזמן הבנתי שהכעס וההתחשבנות לא מתאימים לי. רציתי לא לכעוס. היום אני מאמינה שכל מעשיהם היו מתוך מחשבה שזה מה שהכי טוב ונכון בשבילנו. אם מבינים את זה הכל מרגיש אחרת לגמרי. כשהם נפטרו, ידעתי שסגרתי את
המעגל באופן הכי טוב שאפשר.
ככל שאני מתבגרת גוברת ההזדהות שלי עם החיים הפשוטים שהם חיו.
גובר הרצון להמעיט בחפצים, לנהל חיים שמתמקדים במחשבה. אני
עסוקה במשפחתיות - כפי שהם היו, בדרכם. לעתים קרובות יש בי רצון לגעת
באדמה, להריח צמחים, לשמוע ציפורים.
הוריי הטמיעו בי חוש צדק מוגזם מעט; תפיסה לפיה על כולם להימנע ממעשים הפסולים מבחינה מוסרית. הם נהגו להתלונן על תופעות,
למשל: "למה להשאיר כך את המנוע דולק ולזהם את האוויר...", וכך הערכים
הוטמעו בנו. השיעור המשמעותי ביותר שלימדו אותי הוריי במעשיהם הוא שאני אחראית באופן מלא לחיי, לטוב ולרע. השיעור הזה אמנם העניק לי חוסן, אבל שילמתי עליו מחיר. כאמא וכסבתא אני נוהגת אחרת.
נעמי //
במבט לאחור אני מבינה שהם עשו כל מה שיכלו, במגבלות האופי שלהם ושל כל אחד מאיתנו. הרי הם באו בגיל 15, השואה ניתקה אותם
מהחיים שלהם, מבית, מהורים ומתרבות שהכירו, בלי אפשרות בחירה. עם השנים מתקבלת ראייה רחבה והבנה לגבי מגבלות החיים. היום אני מבינה את המורכבות שביחסים בין הורים לילדים, משני הכיוונים. באורחות חייהם הצנועות הם העניקו לנו ולנכדיהם ערכים חשובים, כמו: יושר, כבוד לכל אדם, נאמנות, הימנעות מצרות עין ודעות קדומות, עשיית טוב.
288
ערן //
אמא שלי חיה חיים טובים מאוד בגרמניה, עד שהגיעו הנאצים.
הטראומה שחוותה כאשר אביה נלקח וחזר כשבר כלי השפיעה על כל חייה, סגרה אותה. זה השפיע גם על מי שאני היום ועל היחסים שלנו במשפחה. אמא אמרה תמיד שהיא רוצה להמשיך ולחיות, כל יש לה עוד מה לעשות בעולם. אבל היא חיה חיים טובים עד כמה שניתן. זכתה לבנים, נכדים ונינים. ניצחה את הנאצים, והשלימה את כל המעשים והדברים שצריכה הייתה לעשות בעולם. היא הייתה צנועה, אהבה אותנו, הקדישה את חייה לבני המשפחה ואהבה את אבא אהבה גדולה. חייה היו חיים פשוטים, ללא דרמות גדולות, ללא מעשים
גרנדיוזיים, אבל אלו חיים צנועים שניתנים להבנה ולכבוד.
המשפחה היא ההישג הגדול שלי בחיים. זהו האושר הכי גדול. בכל פעם שאני חושב על זה אני מתרגש מחדש. אבא ואמא היו החברים
הראשונים אחד של השני, ומאז היו יחד כל החיים. גם אני ככה - לאחרונה חגגנו
50 שנה ביחד, צביה ואני, בהרבה אהבה. אולי זה משהו שאופייני לנגרים?
>
289
נעמי, יעקב, אפרת וערן, "בית בלב", 2009
מימין: ערן בן 15 חודשים על כתפי אביו יעקב. משמאל: יוחי התינוק בן 11 חודשים על כתפי אביו ערן
290
"המשפחה היא ההישג הגדול שלי בחיים" ערן לוי 291
292
יז //
בסוף מעגל
הנחת אבני זיכרון לבני משפחת לוי בלינן
ערן לוי, יוני 2022
באחד הימים בתחילת יוני 2022 קיבלתי בדואר האלקטרוני מכתב מידידי גרד בלומברג, ממינסטר, גרמניה.
"ערן היקר, אני מעביר לך הזמנה שהגיעה לידיי מסדנת "אבני הנגף" בלינן. ב-13 ביוני 2022 יונחו ארבע "אבני נגף" על ידי האמן גונטר דמניג מול בית משפחתך בלנגה שטראסה 49 בלינן; אבן אחת היא עבור לינה לוי, אבן נוספת עבור פאול לוי, אבן אחת עבור אלזה דלית ואחת עבור יעקב
(ארנסט). "אבני הנגף" ("Stolpersteine") הן אבני פליז שבהן אנו מנציחים את קורבנות הנציונל-סוציאליזם בשנים 1945-1933. האבנים מוצבות על המדרכה מול בתיהם האחרונים של הקורבנות, במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם...."
גרד בלומברג הוא בנו מנישואיו השניים של השופט אוטו בלומברג, ידידם של הסבים שלי לינה ופאול לוי. הוא אחיו למחצה של האנו בלומברג, שהיה חבר ילדות של אבי יעקב ושל דודתי אלזה. שניהם מוזכרים לא פעם בספר זה. אוטו
והאנו היו בחייהם השופטים האחראיים על כל מערכת המשפט האזורית. באותם ימים אוטו היה שופט אחראי על בית הכלא של בית המשפט. בליל הבדולח (המכונה בגרמנית "ליל הפוגרום"), אוטו הכניס את סבא וסבתא לכלא שעליו היה ממונה ולא איפשר לנאצים להוציא אותם משם. הנשים שנכלאו באותו לילה שוחררו למחרת. הגברים שנכלאו נשארו כשבוע בכלא עד שוך המהומות ואז הם שוחררו. ככה הם ניצלו מהנאצים. אבי כתב על כך
בזכרונותיו וסבתי לינה סיפרה על כך ביומנה:
...ידעתי שבעלי נמצא במאסר חסות בבית הסוהר שמנהלו היה אדם
הגון. הכרנו אותו שנים וידעתי שיעשה הכל שלא יאונה רע לפאול. בעוד
שאלפי גברים מרחבי גרמניה נלקחו בלילה הזה למחנות ריכוז של הנאצים - מלינן אף אחד מאלה שהצליחו להימלט מהפוגרום לא הועבר לשם. כולם נשארו
זמן מה בבית הסוהר (עמ׳ 85).
293
נערכתי בהתרגשות רבה לנסיעה לגרמניה, להשתתף בטקס המתוכנן בלינן. את פניי קיבלו בחום רב גרד ואשתו וולטרוד, ואחותו מרגרט. במהלך הביקור זכיתי להכיר בנות משפחה נוספות.
בשעות הבוקר שלפני הטקס ביקרנו באתרי הנצחה ובמקומות שהוזכרו בספר הזה. בקצה הגשר על נהר הליפה (LIPPE) שעובר בעיר מוצבת אנדרטה לזכר אחד מיהודי לינן אשר הוטבע בנהר בליל הבדולח. ארבעה גברים נרצחו בלינן
באותו הלילה. סבתי לינה כתבה על כך:
הסוחרים ברוך וקניבל נורו, את אלסופר הטביעו בנהר והיה גם עוד אדם, שהצליח לשחות מתחת למים ולהציל את נפשו מידיהם (עמ׳ 85).
מבנה בית הכנסת נהרס לחלוטין במהלך הפצצה על העיר במלחמה. במקום יש אבן זיכרון קבועה לזכרו. כמו כן הוצבו שם כמה כרזות אשר מתארות היכן בדיוק הבניין היה, מאחורי הכנסייה אשר במרכז העיר, לצד בית הספר היסודי
שבו למד אבי.
>
ערן בתערוכה לזכר בית הכנסת ובית הספר היהודי שלצידו, שחרבו במלחמת
העולם השנייה
294
משם צעדנו מרחק צעדים ספורים לרחוב לנגה שטראסה, אל הבית מספר 49, אשר בעבר היה בית המשפחה שלנו. הבית והאטליז אשר סבא מכר במחיר אפסי בשנת 1938 למשפחת הייבוצקי, נמכרו על ידם בשנת 1956 לשרבאום46 שניהל במקום חנות נקניקים ומפעל לייצורו. בזמן ביקורי הקודם במקום בשנת 1992 הייתה בו חנות פרחים, ואילו כיום יש בו בית קפה וגלידה, ועל מרצפות הרחוב שולחנות ישיבה. בקומה השנייה תלוי עדיין השלט של אטליז שרבאום (השם כתוב בלבן וקשה להבחין בו). בין קיר הבית לבית השכן נמצאת הסמטה שדרכה נמלטו לינה ופאול, סמטת היהודים (Judengasse).
>
בית משפחת לוי ברחוב לנגה שטראסה 49. מימין לשמאל, מלמעלה למטה: בבעלות המשפחה, 1937; משפחת הייבוצקי, 1938; כחנות פרחים, 1992; כחנות גלידה, 2022
מודגש בחיצים: שלט אטליז שרבאום (1956) שעדיין תלוי בקומה השנייה ושלט ״סימטת היהודים״, 2022
295
46. את הבן של הייבוצקי ואשתו פגשתי בזמן הטקס והיה באופן מפתיע די נעים ומעניין לדבר איתם.
➦
➦
>
ערן מדליק נרות זיכרון לצד אבני הנגף לזכר בני המשפחה
טקס קביעת אבני הנגף
בחזית הבית כבר נעשו מראש הכנות לטקס. נחפר מקום להנחת האבנים, הוכנו שלטי הסברה והורכבה עמדת מוזיקה. במקום נכחו כמה עיתונאים מקומיים ואנשי העירייה אשר תיעדו את הטקס. מסתבר שבעיתונים המקומיים
התפרסמו כתבות לקראת הטקס וצוינה עובדת הגעתי במיוחד אליו. הטקס התנהל בגרמנית. תלמידי הגימנסיה שאבי למד בה סיפרו על משפחתנו וקורותיה לפני, בזמן ולאחר המלחמה. ראש העיר נשא דברים וכן גם גרד
בלומברג ואווה, הבת של האנו בלומברג, ובוצעו מספר קטעי מוזיקה. עיקר הטקס היה הנחת אבני הזיכרון לסבא לינה, סבא פאול, אבא יעקב ואחותו אלזה בין אבני המרצפת של המדרכה בחזית הבניין. האבנים הונחו אישית על ידי האמן גינטר דמניג אשר יזם את עניין ההנצחה באמצעות אבני הנגף, וכבר יצר והתקין מעל 90 אלף אבנים כאלו ביותר מ-30 ארצות, כולל ב"יד ושם" בירושלים. לקראת סוף הטקס קראתי בפני הקהל הרב שהתאסף במקום נאום שהכנתי באנגלית, וכן נשאתי תפילת "יזכור" והדלקתי ארבעה נרות זיכרון לזכר בני משפחתי. על האבנים הונחו פרחים ואף אני זכיתי לפרח משלי. ההתרגשות שלי הייתה בשיאה.
בנאומי הודיתי למארחים ואמרתי בין היתר:
...לפני שהם נאלצו לעזוב על ידי כוחות הרשע, משפחתו של אבי
חיה כאן בשלום ובאושר במשך שנים רבות. אי אפשר לדמיין מה
היה קורה איתם ואיתי אם כל זה לא היה קורה. גם משפחתה של אמי נכחדה כמעט לחלוטין בתקופת השואה. רק חוכמתם וראיית הנולד של הוריהם אפשרה להם לעזוב את גרמניה מוקדם מספיק, לפני המלחמה ולאפשר להם לעלות לישראל / פלשתינה. כך אני עצמי הגעתי לעולם בשנת 1946, שנתיים לפני הקמת מדינת ישראל. נולדתי בפלשתינה
ועכשיו אני אזרח ישראלי גאה. התקנה זו של אבני הזיכרון מביאה מעט הקלה ופיצוי על הרוע שאירע. בביקוריי בלינן פגשתי אנשים טובים ונחמדים, אשר נפשי דבקה בהם. כיבוד הזולת היא הדרך הנכונה לחיות. כל החיים שלי מכוונים לכך...".
חזרתי ארצה, מצויד במסמכים, צילומים וחוויות מרגשות. כעת, כל מי שיחלוף ברח' לנגה שטראסה 49 בלינן ידע מי חי כאן לפני המלחמה.
"כעת, כל מי שיחלוף במקום יוכל לדעת מי גר כאן לפני המלחמה"
297
ילדי בית הספר היהודי בלינן בחצר בית הספר, רגע לפני השואה. יעקב עומד במרכז התמונה