פאול בשפנייה, רמת הדר, 1949; לינה ממיינת ביצים, רמת הדר, 1951
יומנה של רוזה
רוזה סלמנג לבית וינדמולר, אמה של לינה
בשנים שבהן עלו לינה, פאול, יעקב ואלזה לארץ ישראל, נאחזו באדמתה ובנו חיים חדשים, התחוללה באירופה מלחמת העולם השנייה. כמעט ולא ניתן היה לקיים קשר עם המשפחה שנותרה מאחור. בין הנותרים הייתה רוזה סלמנג, אמה של לינה, סבתם של יעקב ושל אלזה. מיום שהתאלמנה מבעלה מאיר בשנת 1926 חיה רוזה עם בתה לינה וחתנה פאול בביתם בלינן. היא גרה בחדר הסמוך לחדרו של יעקב וסייעה בגידולו. בשנת 1938, כאשר לינה ופאול נסעו לארץ ישראל כדי לבדוק אפשרויות לעלייה, היא עברה לגור עם בנה הרמן וכלתה בלה, ויחד איתם נמלטה לעיר ההולנדית מאסטריכט הסמוכה
לגבול גרמניה, שם עבד הרמן כמנהל המדעי של מפעל החרסינה.
ב-26 במאי 1943, בהיותה כמעט בת 83, בעיצומה של המלחמה21 ובתקופה שבה רוב יהודי העיר נשלחו למחנות ההשמדה, אושפזה רוזה בבית החולים במאסטריכט22 בשל מחלה, וחייתה שם כשנה וחצי – עד יום שחרור העיר
מהכיבוש הנאצי.
באורח פלא, למרות היותה יהודיה וגרמניה (שלא דיברה הולנדית כלל) רוזה וכמה יהודיות נוספות ששכבו במחלקה זכו לטיפול מסור מהצוות הרפואי ומהאחיות. היא זכתה לביקורים רבים מבני משפחה וחברים, למתנות ולמכתבים, למזון משובח, ולהתייחסות מכבדת כלפי היהדות שלה. בלה והרמן באו לבקרה מדי כמה ימים למרות המרחק מביתם, ובכל פעם הביאו לה עוגה, תות מהגינה, פרחים, בגדים שנזקקה להם או גלידה, ולדבריה זה שימח אותה מאוד, למרות שלא חסר לה דבר. כאשר הרמן ובלה נעלמו (כנראה ירדו למחתרת) וביתם נתפס על ידי משפחה הולנדית, המשיכו ידידים שונים לבקר אותה, וצוות בית החולים טיפל בה במסירות עד להחלמתה וגם אחריה. כך, בעוד המלחמה משתוללת בחוץ, התנהלו חייה בבית החולים בנעימים, ורק הדאגה לילדים העכירה את רוחה. בשנים אלה לא היה לה כל קשר עם בתה לינה וחתנה פאול, שהיו בארץ ישראל ולא ידעו דבר על הקורות את משפחתם באירופה. ידוע שיעקב, נכדה, ביקר אצלה בעת שירותו בבלגיה
מטעם הבריגדה, סמוך לסיום המלחמה.
בתקופת שהותה של רוזה בבית החולים, ממאי 1943 עד ליום שחרור דרום הולנד מידי הנאצים בספטמבר 1944, היא כתבה יומן23, שמעיד על מציאות בלתי נתפסת באותה העת.
"כאן המלחמה לא מורגשת" בית החולים במאסטריכט
151
21. כשנכבשה הולנד על ידי גרמניה הנאצית במאי 1940 היו בעיר כ-500 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה רובם נשלחו למחנות ההשמדה. מאסטריכט הייתה העיר ההולנדית הראשונה ששוחררה על ידי כוחות הברית במסגרת מבצע "מארקט גארדן" שהתחולל באוגוסט-ספטמבר 1944.
22. נראה שהמדובר בבית החולים הכללי Calvariënberg Hospital במרכז מאסטריכט.
23. את היומן תרגם, ככל הנראה, נכדה יעקב, שנים מאוחר יותר. כיצד הגיע לידיו? אולי בעת שביקר אותה עם סיום המלחמה, בעת שירותו בבלגיה במסגרת הבריגדה? אין מידע על כך.
27.5.1943
נתקבלתי לאשפוז בבית חולים... הכל נקי למרות המלחמה. התזונה טובה... לבלה יש היום יום הולדת, לדאבוני, היא לבדה. תודה לאל הרמן עדיין עובד.
"כאן אנחנו שוכבות, שלוש
נשים יהודיות זקנות"
28.5.1943
...כאן שוכבות עוד שתי נשים, בנות דתנו. כולם מקבלים שרות טוב.
29.5.1943
עבר עלינו לילה מלא אירועים. הייתה אזעקה, כולם מאוד התרגשו. פתאום התמלא האולם בגברים, מצוידים בקסדות ואלונקות... אבל לא הופיעו הרבה אווירונים, רק שמענו הרבה יריות.
30.5.1943
בחוץ מזג אוויר נהדר, השמש זורחת. כאן המלחמה לא מורגשת. יצאתי אל הגן, שכבתי כמה שעות בשמש. זה היה נהדר.
4.6.1943
הרמן היה אצלי. שמחתי איתו. היה לו יום מנוחה והוא הביא לי ידיעות מן הבית. תודה לאל, הכל כנראה ללא שינוי... כאן אנחנו שוכבות, שלוש נשים יהודיות זקנות. הראשונה בת 92, עדיין בריאה ובעלת ניידות מלאה. אחר כן אני, עם 83 שנותיי, ומספר שלוש, בת 80. שתינו הקשישות יותר כמעט חרשות. אנחנו
מדברות בעזרת קנה שמיעה כמיטב יכולתנו.
9.6.1943
כאן הכל ללא דופי. הטיפול והתזונה – הכל מצוין. ביחס לתקופה הנוכחית, אפילו בשפע. בגלל השעמום והחגים פשוט אוכלים. בן-תמותה רגיל לא יכול היום להשיג זאת, אפילו הוא בעל אמצעים... אתמול היה יום רחיצה. כל שבוע כל אחד מקבל אמבטיה, ואחרי כן מצעים חדשים למרות שכלי המיטה עדיין נקיים. אחרי הרחצה החזירו אותי למיטתי היפה והנקייה. האדון ד"ר מנדלן24 היה כאן ואמר לי שלפי דעתו השמנתי... האחיות מאוד אדיבות וחרוצות. מגיע להן השמיים. כמובן
שכל אחד מתגעגע לשלום, והלוואי הוא כבר יעמוד לפני הפתח, שכה ייתן ה'.
24. נראה שהכוונה לד"ר צ'ארלס מנדס דה
לאון, רופא קתולי ממוצא יהודי שניהל את בית החולים בין השנים 1949-1935. נכתב עליו כי "חלק
10.6.1943
אתמול היה יום עגום. הכל היה חלק ויפה. לפתע, כעשר דקות לפני השעה חמש אמרה לנו האחות שאנחנו, הנשים היהודיות, צריכות לפנות את האולם ולעבור
מהנשים היהודיות הצליחו לשרוד את המלחמה בזכות
המקלט שהציע להם בבית החולים״.
152
למחלקה אחרת. כולנו נבהלנו. מדוע – אפשר לתאר. הייתה לי הרגשה שכל יושבי האולם הצטערו. עכשיו אנחנו שוכבות במחלקה שלישית במקום בשנייה. אבל, עליי להודות, אינני אומללה כלל. יש לי כל היום שמש. אני שוכבת על יד הגן
והחומה מכוסה ורדים נהדרים. זה מבט נהדר.
"לא היה סוף לפיצוצים"
12.6.1943
היה לנו לילה סוער. מעט שינה. הייתה אזעקה מעל שעה. היו כנראה המון אווירונים. לא היה סוף לפיצוצים. איפה שדבר כזה נוחת לא יצמח יותר עשב... היום היה לי ביקור מאת שכן, כומר פרוטסטנטי, בן אדם מאוד נחמד. צריך לציין
זאת לשבח שהוא בא אליי.
13.6.1943
שכנתי, אחת משלנו, החזירה את הלחמנייה עם שינקה ודרשה תחליף. זה הרגיז אותי. בדרך כלל היא אוכלת הכל. האחיות צריכות היו לעשות דרך ארוכה – והיא איננה בכלל אישה מאמינה. לפי דעתי זה איננו צודק, לבוא עם דרישות כאלה.
16.6.1943
יום הולדתי. אחר הצהריים באה בלה הטובה, עם גברת כהן. לפני כן הן שלחו טורט מאוד יפה באמצעות הקונדיטור לכל אנשי האולם. עוד הביאו לי קופסה עם עוגיות ויין טוב מאוד, שלושה ספרי קריאה בגרמנית וזר ציפורנים נהדר.
הרימו אותי לחיים. היום חלקנו את הטורט. זה היה טורט דובדבנים עם ציפוי...
19.6.1943
... אתמול היו אצלי בלה והרמן... בלה שלחה למרתה ולאחיה חבילות. אבל רק אחת הגיעה וזו שאלה, האם השנייה תגיע בכלל. גונבים הרבה. המלחמה האיומה לא משנה בני אדם לטובה. מתי יגיע כבר הקץ? כל האנשים מייחלים לזה...
8.8.1943
אולי פעם ישמח מישהו עם הרשימות שלי. מילדיי לא ראיתי ולא שמעתי דבר, לא ממרתה ולא ממשפחת לוי. גם אחותי אמה, שהייתה צריכה לעזוב ביום הולדתה ה-78. איש לא יודע דבר על מקום הימצאה. נקווה שהיא עדיין בחיים. מכתביה של לינה לא מגיעים בזמן המלחמה וגם קשה מכאן לשלוח מכתב. כל מכתב צריך להיות מובא פתוח לדואר, ורק אחרי בדיקה מדביקים הפקידים
בולים, ואינני יכולה להעמיס טרדה כזו על איש.
153
13.8.1943
...מכר של הרמן, עו"ד ון גלדרן, הביא לי את הידיעה המעציבה, שהרמן ובלה אינם יותר בביתם... ברצון הייתי הולכת במקומם. אבל הגורל רצה אחרת...
"הרמן ובלה אינם עוד
בביתם. ברצון הייתי הולכת במקומם"
14.9.1943
לדאבוני, לפני כמה שבועות, בליל-צום התפשט צער גדול באולם. מרתה25 איננה יותר בחיים. היא וכל אנשי טרזינשטט הורעלו על ידי חיות הטרף בגזים. זהו צער גדול עבורי. אני מאוד אומללה.
17.9.1943
מזג אוויר נהדר. השמש זורחת לתוך החדר...
8.10.1943
מחר יום כיפורים, אני שוכבת כאן עם שלוש חברות יהודיות.... אכלתי הבוקר דייסת חלב, אחרי כן צמתי כל היום. האחיות לא ידעו מן הצום שלנו, הרי הצום שלהם שונה לגמרי. אבל בערב באה האחות הראשית וערכה לנו שולחן בין המיטות שלנו. לבטח גב' גולדשטיין הלכה ואמרה לה. קיבלנו קפה אמיתי, קנקן חלב חם, לחם בחמאה, ביצים, סוכר וכו'. שמחנו על תשומת הלב. לא נשכח לה
זאת.
31.10.1943
מאז שהרמן ובלה חדלו לבקר אותי זה קשה מאוד עבורי. אני חושבת עליהם יומם ולילה ועוסקת בהם בעיני רוחי. מה הם עושים? האם הם אומללים? בערב כשאני שוכבת אני פונה לאלוהים, שגם הם יכולים לשכב במיטה ולא על שק של קש. ...כאשר שמעתי שרוקנו את הבית שלנו הייתי אומללה מאוד. זה מעשה אכזרי... אני תמיד חושבת איזו שיבה הביתה תהיה להרמן ובלה. כבר גר שם דייר
חדש, רופא שיניים מאמסטרדם...
22.11.1943
לגב' גולדשטיין חמישה ילדים. ארבעה מהם כבר נשלחו עם משפחותיהם לפולין. הבת הצעירה ובעלה, לא היו להם ילדים, באה לבקרה כל יום. וערב אחד גם היא נתפסה. לפני ימים מספר נתקבלה גלויה, שנזרקה כנראה מן הרכבת בדרך לפולין. היא סרבה להתנחם וכולנו בכינו איתה. בגלל הבכי שלנו הייתה התרגשות בכל האולם. אבל זה לא מועיל – שום דבר לא נעשה יותר
טוב בגלל זה.
25. ככל הנראה רוזה
מתייחסת כאן למרתה אחרת, ולא לבתה, שכן היא כותבת על
התכתבות איתה בהמשך היומן.
154
7.12.1943
...לפני כמה ימים הייתה לי שמחה. עו"ד וון גלדרן, אשר מקבל עבורי הדואר (לצערי רק לעתים רחוקות), הביא לי גלויה מאת מרתה. בכתב ידה. היא כותבת שהיא שמחה להזדמנות לכתוב גלויה. היא שנה וחצי בטרזינשטט וזו הגלויה הראשונה שלה. היא מקווה שאנחנו בריאים. על מצבה לא כתבה דבר. אבל ראיתי
את כתב ידה והייתי מאושרת. כולנו נעשים מאוד צנועים.
"שני מכתבים מפלשתינה"
13.3.1944
קיבלתי לשמחתי הגדולה שני מכתבים מפלשתינה. מרוב שמחה עיניי היו רטובות.
"סבתא אהובה! לדאבוננו שמענו שאת לבד וחולה. אנחנו עצובים, חושבים עלייך בגעגועים ואהבה יומם ולילה. כולנו בריאים. מקווים להתראות.״ פולינה (לינה), 3.12.1943
"מקווים אותך בריאה. כולנו בריאים ומרוצים. מחשבתנו תמיד איתך. איחולים טובים. מקווים להתראות.״ פריץ, אלזה ומיכאל, 29.11.1943
9.3.1944
היום פסחא... הייתה לנו התרגשות גדולה. אצלנו באולם נמצאות שתי נשים יהודיות. גב' זליגמן מהסביבה כאן וגב' אייזנברג. שתיהן בערך בגיל ארבעים או חמישים.. גב' אייזנברג הייתה מאוד שמנה וכבדה. עיסוקה העיקרי היה טיפול בעצמה. היא שכבה מולי והייתי עדה להתנהגותה. היא התפדרה וצבעה את עצמה כל היום. היא התפארה שהיא אישה מפונקת. יום אחד, איזו אימה – נפתחת הדלת ופנימה נכנסו שוטר גרמני ושני אנשים גבוהים. הם הלכו לאחות והודיעו לה שיש להם הוראות לקחת איתם את שתי הנשים האלה... האחות אמרה זאת לנשים וכל האולם ידע. הנשים כמובן נורא התרגשו וכולנו איתן. לא נשארה עין יבשה. אבל
כל זה לא עזר. כעבור רבע שעה הן הועמסו על מכוניות ונעלמו...
19.7.1944
לילה סוער מאוד מאחורינו. באמצע הלילה באו אווירונים. כמויות כאלה שהיינו משותקים מפחד. כולם היו נרגשים, התפללנו ובכינו. כל אחד פנה לאלוהים שיגן עלינו. לילה כזה לא אשכח כל חיי.
155
8.8.1944
הבוקר הייתה לי הפתעה נעימה. קיבלתי מכתב מן הוועד היהודי באמסטרדם ובו כתוב: "אנחנו מביאים לידיעתך שקיבלנו מכתב מבתך מרתה. נשלח לך את המכתב, אם תמסרי לנו את תאריך הלידה של בתך ותאריך העברתה לטרזינשטט". כמובן שעניתי מיד ושלחתי את התשובה עם האדם הראשון שיצא
העירה. עכשיו אני יושבת ומחכה. מתי כבר אקבל תשובה?26 ...באחד הערבים שוב נשמעה אזעקה. כולם כולם היו צריכים לרדת למרתף. כל אחד תפס את החפצים שלו והתלבש. מי שלא היה יכול לנוע נישא באלונקה.
שהינו כאן 11 יום ולילה... עכשיו השתנתה התמונה. האנגלים והאמריקאים נכנסו למאסטריכט27. איזו שמחה! אמריקאי במלוא מדיו בא לאולם שלנו, כובע גדול, עיניים גדולות וידיים גדולות. כמעט לכולם הוא לחץ את היד. גם לי הוא גרם לתענוג זה, אפילו לחץ את יד הסבתא הזקנה בת ה-93. אחרי כן חזר, בכל יד בחורה צעירה וכל הבנות - אחריו. אחרי ימים מספר בא יום השחרור. שמחה גדולה בכל בית החולים, במיוחד לנו הייתה סיבה לשמוח. חוקי היהודים בוטלו. ברוך השם. הייתה תהלוכה במאסטריכט. שמענו זאת עד למיטותינו וההולנדים החביבים צעקו "יחי היהודים". זה היה צוִֹרי אמיתי ללב הזקן שלי. אחרי כמה ימים קיבלתי הודעה משמחת, שיבואו לקחת אותי. ספרתי את השעות. אז הופיע הרמן עם עגלה ובא לקחת אותי. הו איזו שמחה! הייתי האישה המאושרת ביותר במאסטריכט. עכשיו אני יושבת שוב בחדר היפה שלי, עם התצפית היפה ושמחה על חרותי. כולם משרתים אותי. לא אוכל לגמול לילדיי על מה שעשו עבורי. האל יגמול להם. הרמן ובלה הם אנשים אציליים. עכשיו אפילו יותר מדי טוב לי.
"האישה המאושרת ביותר
במאסטריכט"
אולם הנשים בבית
החולים בבית החולים הכללי Calvariënberg
1920 ,Hospital
מרתה סלמנג נשלחה מטרזינשטט לאושוויץ, שם נרצחה.
27. כנראה מדובר במבצע "מרקט גארדן"
שהתחולל בדרום הולנד באוגוסט-ספטמבר 1944.
26.
156
>
לינה //
בשנת 1950 החלטתי לנסוע להולנד כדי להביא אלינו את אמי הזקנה. מאז 1938 היא חיתה אצל אחי הרמן
בהולנד. כמה שנים לא שמעתי ממנה דבר. רק ב-1945 קיבלנו ידיעות על ההצלה של כל משפחתנו במאסטריכט. עכשיו הגיע תורי לדאוג לה. קודם לנסיעתי סידרנו לה חדר נחמד בביתנו. בכלל, כל הבית היה עכשיו מסודר יפה. זה מכבר קנינו רהיטים. בהולנד ביליתי תקופה טובה. חגגנו את יום הולדתה ה-90 של אמי. אבל הייתי צריכה לחזור בלעדיה. אמא איבדה את זכרונה וסירבה לבוא אתי. גם הרופא שלה יעץ לא לטלטל אותה. לא הייתה דרך לאלץ אותה לבוא, וכך שבתי הביתה בידיים ריקות. בנמל התעופה כולם קיבלו את פניי. ממלאת מקום טיפלה בפאול בהיעדרי והוא נראה צעיר ורענן. כל אנשי הכפר באו לברך אותי לשובי. פאול הספיק בינתיים להתקין סידורים יפים בשביל העופות. שוב התחלנו בשגרת העבודה.
"הגיע תורי לדאוג לה" פרידה מסבתא רוזה
>
לינה עם אמה, רוזה סלמנג, ואחיה הרמן בביקורה בהולנד, 1950
פאול ולינה, רמת הדר, פסח 1948
לינה //
כך בילינו את שנותינו הראשונות בארץ. נמלטנו יחד עם ילדינו מהגיהנום הנאצי. הייתי מרוצה שאין לי בית עם המון חפצים שדורשים
טיפול, לא הייתי יכולה להספיק הכל ממילא. חיינו בהתאם למצבנו הכלכלי, ולא
מעליו, כפי שמיליונים של בני אדם נוהגים לעשות. בזמנו היינו עוד אנשים צעירים. פאול היה בן 52 ואני בת 48. החלטנו למתוח קו מתחת לעבר שלנו ולשכוח אותו. לא לחשוב יותר על החיים הקודמים ולא להזכיר יותר מה שעבר עלינו. זה חלף והיה שייך לחלק אחר של חיינו. היינו מאושרים שניתנו לנו שתי תקופות חיים במתנה. וגם עמדנו בזה. יכולנו לשכוח הכל כי היה לנו מעגל של חובות ודאגות חדש. למרות כל הטורח והעבודה הקשה שהיו כרוכים בזה, הרי שהחיים של בנייה מחדש בכפרנו היו השנים הכי מאושרות של חיינו.
יעקב //
עשר השנים האלה, עד שאבי נפטר מתלאות שקשורות לכל הביוגרפיה
שלו בשנים האחרונות בגרמניה הנאצית, היו לפי עדותם השנים
המאושרות ביותר בחייהם. זה מעיד, בעצם, שהאושר של בן אדם צומח אם יש
לו מטרות, והוא מצליח להגשים אותן.
לינה //
יום אחד פאול לא חזר הביתה. בבוקר למחרת נסעתי לבית החולים שבו
עבד חתננו. ידעתי שלפאול פצע מכוער ואמרתי לו ללכת להראות לו
אותו. פאול שכב חולה אנוש. כבר ניתחו אותו. הוא קיבל הרעלה ושכב רתוק למיטתו. אחר כך חזר למשק, אבל מאז לא הבריא ממש. הוא כבר לא נסע העירה, לעבודה, והחל בגידול בעלי חיים. הוא קנה כמה כלבים, עיזים וארנבות, ועסק בחלק המסחרי של המשק. זה הקל עליי - יכולתי להתרכז בגידול העופות. למרות
שהרופאים אסרו עליו כל עבודה הצליח פאול עוד לזכות בשמונה שנים טובות. לא היה קל עם פאול. הוא לא הסכים שיתערבו בעבודתו. אני מניחה גם שאילו האפיפיור בעצמו היה מופיע באמצע איסוף הביצים או החליבה פאול היה מסיים את עיסוקו לפני שהיה פונה אליו. כזה הוא היה. הוא סבל התקפות לב יום ולילה, נח מעט והמשיך לעבוד. הוא מאוד הקפיד על כך שיתנו לו לעשות
"החלטנו למתוח קו מתחת לעבר שלנו ולשכוח אותו" עשר השנים המאושרות של חיינו
"כל הכפר התאבל יחד איתי" מות פאול
159
כרצונו, וסירב להסתפק בעיסוקים ביתיים. התייעצתי עם רופאים. הם אמרו לי לא להתערב, וכך עשיתי. למרות מחלתו, היה אחד המתיישבים המצליחים והמכובדים בכפר. הוצעו לו מספר משרות באגודה. היה לו כישרון לטפל בבעלי חיים. סיפקנו כמויות של ארנבות וקביות למעבדות שונות. בזמן המלחמה אפילו באו מהאוניברסיטה בירושלים לקבל חיות ניסוי. היו לנו חלב ובשר בשפע וגם ירקות ופירות. כמובן שהיו גם כישלונות, כך זה בחקלאות. פעם כל העופות חלו והיינו צריכים לחסלם ולהתחיל מחדש. התגברנו על הקשיים האלה, כי היו לנו כמה גידולים במשק. התקדמנו. בנינו לול נוסף עבור 1,200 מטילות - כמות גדולה באותם ימים. כמו כן בנינו בית אימון טוב ודירים לעיזים ולארנבות. לא היו לנו עוד חובות לאגודה.
זמן קצר אחרי שובי מהולנד יצאנו שנינו לקצור ירק. פאול בחרמש, אני בקלשון. בקושי השגתי אותו. ביקשתי ממנו להאט את הקצב. "אבל כך
זה בדיוק נכון," ענה... זה היה סופו. היה לו התקף לב קשה. חזרנו הביתה, ולמחרת פאול הועבר לבית החולים בילינסון. כעבור כמה ימים, ביולי 1950, הוא נפטר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו נמנע מלקחת על עצמו את כל העבודות הללו? מצד שני, ראיתי בחיי חולים שהיו כה עסוקים במעקב אחרי מחלתם עד כי לא העזו ללכת לשום מקום. וגם הם אינם חיים עוד... פאול חי חיים מלאים של חובות ועבודה. כל הכפר, שקיבל אותו תחילה בהסתייגות, התאבל עליו יחד איתי. היה לו קול נעים. בימים טובים הוא שר בזמן העבודה את כל השירים של ילדותו ושנות הנדודים שלו. כל השכנים אהבו לשמוע אותו שר ועוד היום אנשים מזכירים לי זאת. בני וחבריו הביאו את הארון לבית העלמין ברמות השבים. קודם לכן נח הארון זמן מה על מרפסת ביתנו. כך עזב פאול את נחלתו הקטנה ואני נשארתי לבד.
לינה //
סביבי נוצר חלל גדול. הייתי בת 59. פאול נפטר ואני ניסיתי להמשיך
את עבודתו, אך לא יכולתי לעמוד בזה לבד. המשק שלנו היה גדול מדי.
השכנים היו טובים אליי אבל גם להם הייתה מידה גדושה של חובות והם היו עסוקים. העבודה הייתה רבה ולא השאירה מקום להרהורים נוגים. לקחתי כמה פעמים בשבוע עזרה במשק ובבית. בסוף, לפי עצת הילדים, גרה אצלי משפחה, כדי שלא אהיה לבד בבית. האישה אפילו בישלה עבורי. אבל איבדתי את
"סביבי נוצר חלל גדול" לינה עוברת לקיבוץ מזרע
160
ההתמצאות, הרצון לעבודה פחת. המשכתי כך עוד שנה, די בעינויים. נעזרתי בשכנים, הילדים ִהֽרבּוּ לבקר אותי, יעקב בא לעזור לי במידה שהקיבוץ ִאפשר לו זאת.
בחורף הופיע יעקב ואמר לי שהוא התייעץ עם חבריו ושהם מוכנים
לקבל אותי לקיבוצו. הרעיון לעזוב הכל בגיל 60 ולעבור לקיבוץ היה
לא קל. לבסוף הסכמתי, אם כי לא בהתלהבות. בקיץ 1951 מכרתי את העופות לאחד השכנים. יתר בעלי החיים כבר לא היו. עבדתי קצת בגינה ונחתי מהעבודה
הרבה. באביב 1952 עזבתי את המשק ועברתי לקיבוץ. יעקב בא לקחת אותי ביום גשם. במזרע קיבלו אותי יפה. דירתי הקטנה לא הייתה מוכנה עדיין וקיבלתי דיור זמני. חיכיתי בסבלנות עד שחדרי יהיה מוכן עם נוחיות ושירותים צמודים. לבקשתי סידרו לי מקום עבודה במטבח. בהתחלה התייחסו אליי בחשדנות, אבל למדתי מהר את העבודה והפכתי לעובדת קבועה. עבודתי כללה הכנת האוכל ליום המחרת והכנת ארוחת הצהריים. אם החסרתי כמה ימים שמעתי שהצטערו שלא הייתי ושמחו כשחזרתי. בסך הכל הרגשתי שם טוב, כמו בבית. מלכתחילה דיברתי שם עברית, שפת הארץ, למרות שלא שלטתי בה היטב. לאנשים לא היה תמיד זמן לשמוע את הגימגום שלי. אמנם, תמיד למדנו עברית, אבל רמת הדר היה כפר של עולים מגרמניה ולכן השפה המדוברת בו הייתה גרמנית. כדי לשלוט בשפה צריך לדבר בה. קרה שפניתי אל אנשים בעברית, אך הם ענו לי בגרמנית... אבל התעקשתי ובסוף למדתי להסתדר בעברית. אחרי הצהריים נחתי כהוגן. היה לי זמן לכתוב ולקרוא, לבקר את הילדים והנכדים. עשיתי עבודות יד ולמדתי עברית, וכך חלף היום במהרה. אחרי זמן החלטתי לעזוב את העבודה, ומאז אני נחשבת לאישה זקנה. היום אני חושבת על העבר ולא על העתיד. עכשיו הגיע הזמן למלא מעט את החלל על ידי כתיבת זכרונות. שום דבר יוצא דופן. זהו תיאור של חיים פשוטים מלאי עבודה וחובות.
נעמי //
אהבתי ללכת לחדר הקטן והנעים של סבתא לינה בקיבוץ, שתמיד הריח טוב. החדר היה קרוב לבית של הקבוצה, ליד שדרת הברושים.
סבתא עבדה במתפרה ותפרה לי שמלה שעליה רקמה ענף עם פרחים.
161
סבתא לינה עם ערן ונעמי, 1953
לינה חיה לצד משפחתו של בנה יעקב במזרע כעשר שנים. כאשר הם עזבו את הקיבוץ נאלצה גם היא לעזוב ועברה לבית אבות ביד אליהו, קרוב לבתה אלזה. שם חיה עד מותה בשנת 1989.
נעמי //
בתל אביב הייתה לה מרפסת קטנה מלאה בעציצים, ושולחן כתיבה עם התמונה של סבא. לא ביקרנו הרבה כי לא היה קל להגיע בתחבורה ציבורית,
כל נסיעה ארכה כמה שעות. תמיד התקבלנו בשמחה וכובדנו בשוקולד ועוגיות. יש לי הרבה הערכה לסבתא שגידלה ילד וילדה במקום שלא הכירה ללא עזרת המשפחה והתמודדה עם שתי מלחמות עולם בגרמניה, מסע שלא יאומן לארץ ישראל והסתגלות לחיים שונים כל כך מהאופן שבו גדלה. זה כמעט בלתי נתפס. גם בישראל עברה הרבה שינויים ומלחמות בגיל לא צעיר, והתחלה חדשה בקיבוץ אחרי מות
בעלה. היו בה חוסן נפשי, גמישות ויכולת להסתגל לנסיבות. היא עשתה כל כך הרבה דברים שונים בחיים שלה, רבים מהם בגיל מבוגר. בגיל שמונים ניסתה ללמוד אנגלית. מעולם לא שמעתי אותה מתלוננת או מתרגזת. במפגשים המשפחתיים ישבה בשקט, בצד, כאילו רצתה להיות עם כולם אבל לא להיכנס לחיים, לא להפריע. כילדי קיבוץ, שלא היו חשופים לחיי המבוגרים, לא דיברנו איתה הרבה על העבר ועל החיים. השאלות התעוררו בשלב מאוחר ולא היו רבות. לשמחתי היא ואבא כתבו על חייהם, וגם שמורים אצלי גלויות ומכתבים ששלחה לי לארצות הברית. אבא אהב את אמא שלו מאוד, הייתה לו הערכה רבה אליה והוא מאוד התגעגע אליה. היחסים ביניהם היו טובים ולקראת סוף חייו דיבר עליה הרבה וצייר אותה.
צביה //
לינה הייתה אישה חמה, לבבית וטובה, מקסימה ומיוחדת מאוד,
אופטימית ומלאת שמחת חיים. זכיתי להכיר אותה במשך כמה שנים.
לינה הייתה בחתונה של ערן ושלי ב-1971. היא הייתה אז במיטבה. פאול בעלה
נפטר מזמן ולא זכיתי להכירו. כשהצטרפתי למשפחה לינה כבר גרה בבית האבות ביד אליהו. הם העבירו אותה לשם כשהייתה בת שבעים, לגור בקרבת אלזה. היום זה נראה לנו גיל מוקדם, אבל אז לא הייתה ברירה, כי יעקב ומרים עזבו את מזרע, והיא נאלצה לעזוב איתם. הרי היא חיה שם בזכות יעקב.
"שוקולדים לילדים" סבתא לינה, שנים אחרונות
163
עד שהכרתי את סבתא לינה, קראתי על הסיפורים שלה רק בספרים,
והנה לפניי עמדה דמות שממש חייתה אותם. על ה"פאטריה" ועתלית
שמעתי רק בשיעורי היסטוריה. היום אני לוקחת את הנכדים שלי - בני הנינים שלה - למוזיאון חיל הים, ומראה להם את השלט שנשאר מה"פאטריה". כשיגדלו
עוד - אקח אותם למחנה המעצר בעתלית שבו היא ופאול שהו. היא לא הרבתה לדבר על העבר, לא הייתה נוסטלגית ולא הייתה "תקועה" בעבר. מדי פעם סיפרה על רמת הדר, על נכדה מיכאל שהיה אוסף איתה ביצים כשאמא שלו הייתה עסוקה. על המעיל שהביאה מגרמניה, שהיה חם מדי לאקלים שלנו ולא היה בו שימוש בארץ. סיפרה איך כאשר ניסתה להיחלץ מהספינה הטובעת נתקעה במעבר העגול בגלל ירכיה הרחבים. על אי הידיעה מה עלה בגורל פאול עד שפגשה אותו במחנה עתלית, ועל מיכאל שטיפס על הגדר של
המחנה לקבל ממנה שוקולד. לינה הייתה ייקית - פעם הזמינה אורח לארוחה בבית האבות, וסיפרה לי אחר כך בזעזוע - "הוא דחף את המזלג האישי שלו לצלחת המרכזית! זו לא התנהגות!" נהגנו לבוא לבקר אותה בבית האבות, עם יוחי, דרור ועמית התינוק. תמיד הכינה מראש שוקולדים לילדים. כשהתארחה אצלנו בנצרת עילית שמחה לטייל בגינה, הייתה גאה בכל מה שגידלנו בה ואמרה שמשאת נפשה שנישאר לגור בעמק. היו לה זכרונות טובים מעמק יזרעאל.
לינה הייתה קרובה מאוד לבתה הבכורה (מנישואיה הראשונים לאדוארד), אלזה. אלזה עלתה לארץ בשנת 1937, נישאה לפריץ ונולד להם בנם, מיכאל. אחרי תקופה בקיבוץ עברו לתל אביב ולימים היה פריץ לרנטגנולוג בכיר, ממקימי מכון הרנטגן בבית החולים תל השומר. אלזה אהבה מאוד את יעקב, וכינתה אותו "אחי הקטן". עם נישואיו למרים חלה התרחקות בין המשפחות,
אך הקשרים חודשו כשהילדים בגרו. מיכאל //
אמא שלי שאפה להיות "ייקית אצילית מבית המלוכה". היא הייתה
נשואה לפרופסור. אבי היה איש טוב, שנפטר בגיל צעיר. היה לו הרבה
חוש הומור. בפורים נהג לערוך מסיבות לצוות מכון הרנטגן ותמיד זכה בפרס
הראשון על התחפושות שלו. מדי פעם נסענו לבקר את יעקב ומרים בקיבוץ מזרע. כילד אהבתי מאוד את הקיבוץ, את הדודים ואת בן דודי ערן. לא היו לי אחים ואחיות, והם היו קרובי
"אלזה חיה חיים של אליטה" אלזה ופריץ (דאהל) דלית
164
המשפחה היחידים שלי. אהבתי את הרפת, את הלול. לא כל כך הכרתי את דוד יעקב אבל אותו אי אפשר היה לשנוא. פשוט היה בחור טוב – חייל, לוחם בבריגדה. גם מרים הייתה נחמדה. בשביל אמא הנסיעות לקיבוץ היו גהינום, ולכן היא מנעה מאיתנו לנסוע לעתים קרובות. כשרותי ואני עמדנו להתחתן נסענו
להזמין את יעקב ומרים לחתונה, ובהמשך התחזקו הקשרים המשפחתיים.
צביה //
אלזה, דודתו של ערן, הייתה אישה מקסימה. הייתה לה הופעה
אלגנטית, נאה ומטופחת. היא גרה בצהלה, בבית צנוע עם דשא גדול. ההווי שם היה שונה מאוד מזה של בית שערים. אלזה חיה חיים של אליטה28. היא אהבה לארח, ותמיד פתחה את הבית ואת הלב. כשבאנו לבקר אותה קיבלה אותנו עם ארוחות יפות, עשויות בתשומת לב. יוחי ודרור זוכרים את הוופל
הבלגי שהכינה והתאמצה שיהיה להם מיוחד וטעים.
165
>
יעקב ואלזה, רמת הדר, 1946
28. ילדותה ונעוריה של אלזה מתוארים בפרק ג׳.
ט //
"נשבעתי אמונים לג'ורג' השישי"
יעקב בבריגדה היהודית
במשך כל שנות מלחמת העולם השנייה דרשה הנהגת היישוב להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת כולה מבני היישוב, עם הווי, סמל ודגל משלה, מתוך רצון לתרום למאמץ המלחמה נגד גרמניה הנאצית. הבריטים התחמקו ממילוי משאלה זו. מתנדבים מבני היישוב נשלחו, אמנם, לשרת ביחידות שונות של הצבא הבריטי, אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. רק בשנת 1944, בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה, הסכימו הבריטים להקים את "הבריגדה היהודית", הידועה גם בשם "חטיבה יהודית לוחמת" או בראשי התיבות, " ַח ִי"ל" - חטיבה בצבא הבריטי שכל חייליה ומפקדיה היו יהודים מארץ ישראל. להקמתה הייתה חשיבות לאומית רבה. הבריגדה נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, ובתום המלחמה המשיכו חייליה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה, ארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ. רבים ממפקדי צה"ל
במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת זו.
יעקב התבקש להתגייס לבריגדה מטעם הקיבוץ, ונעתר. הוא התגייס בדצמבר 1944, תשעה חודשים לפני נישואיו למרים, ושירת במשך שנתיים בארץ, במצרים ובבלגיה, עד שחרורו ב-1946, מעט אחרי הולדת בנו הבכור ערן.
יעקב ומרים כתבו זה לזו מדי יום וסיפרו על קורותיהם, הוא בבלגיה והיא בקיבוץ.
167
>
יעקב מתגייס לבריגדה
יעקב //
בדצמבר 1944 התגייסתי לצבא הבריטי. קשה מאד היום לשחזר וגם
להזדהות עם הסיבות שהביאו אותי להצטרף לצבא. היום ברור שקץ המלחמה נראה היה כבר באופק, אך אז עדיין לא. המאבק על השליטה באירופה עדיין לא הוכרע, והייתה חרדה שמא הנאצים יתאוששו. הידיעות על הנעשה באירופה לא שיקפו לגמרי את המציאות שם. לא ידענו על השמדה שיטתית של מיליוני יהודים. לא הייתה שום תחבורה לא יבשתית ולא ימית שאפשרה קשר עם אירופה, ולא היה ניתן לתת עזרה ליהודים שם. חששנו שבסופו של דבר הגרמנים יכבשו את מצרים ומשם ינסו לעלות לאורך החוף ולהתחבר עם הכוחות שלהם, שישבו לרגלי הקווקז. דאגתנו הייתה לגורל היישוב היהודי בארץ. אם גם הוא ייפול בידי הגרמנים - גורל העם היהודי נחרץ. הרגשנו כעדה במצור שעתידה לא מובטח. ארבה סכנה שהערבים יתקוממו נגד השלטון הבריטי בעזרת כוחות מן החוץ. אילו פרץ מאבק לחיים ומוות בינינו ובין
הערבים היינו עלולים גם אנו להימחק מן המפה, כך חשבנו אז. נכון או לא נכון - זאת חוכמה לאחר המעשה. אז היה רצון לעזור לבריטים בניהול המלחמה נגד הנאצים. שאיפה זו הביאה להסכם להקמת בריגדה יהודית לוחמת, יחידה שתילחם תחת דגל יהודי. בראשה הועמד בריגדיר יהודי-אנגלי
בשם בנג'מין לוי. עד אז, במשך שנות המלחמה, היו חברי קיבוץ שהתגייסו מבחירתם לצבא הבריטי, והתפזרו ביחידותיו השונות במזרח התיכון. לפעמים הם לא חזרו
"הוטל על הקיבוץ לשלוח אדם אחד לבריגדה ואדם שני לפלמ"ח" ההגרלה
168
אפילו לחופשה כמה שנים. במקביל פעלה הסוכנות היהודית להקמת הפלמ"ח. בשנת 1944 הוטל על הקיבוץ לשלוח אדם אחד לבריגדה ואדם שני לפלמ"ח. חברי ראובן לוין ואני נבחרנו בהצבעה של אספת הקיבוץ. שנינו העדפנו את הפלמ"ח, אך נערכה בינינו הגרלה, אני "הוגרלתי" לבריגדה, וגם הסכמתי
לתהליך זה בלב שלם.
כך מצאתי את עצמי בדרך ללשכת הגיוס בצריפין, כשליח הקיבוץ.
הסמל שגייס אותי החתים אותי על ניירות. נשבעתי אמונים למלך ג'ורג' השישי וקיבלתי שילינג אנגלי ליד. אחרי עוד שעתיים של הצטיידות החלפתי את בגדיי האישיים בסרבל צבאי. הפגישה עם הווי הצבא גרם לי למשבר הסתגלות לא קל. החיים היו פתאום ההיפך מחיי קיבוץ בכל פרמטר אפשרי. ההלם שחשתי כשנאלצתי לעמוד בשורה ארוכה עם בחורים זרים, לבוש בסרבל בלי חגורה כמו אסיר בחצר בית הסוהר, היה מהחזקים בחיי. מבן אדם חופשי
הפכתי לבורג קטן במכונת המלחמה.
"משבר הסתגלות לא קל" טירונות בצריפין
הטירונות הצטמצמה להרבה תירגולי סדר והקניית משמעת צבאית. עברו חודשיים עד שראינו רובה. הייתה תחרות סמויה בין מפקדי המחלקות האנגליים, מחלקתו של מי תופיע ראשונה במגרש המסדרים, תצטיין בתלבושת מצוחצחת ותפעל כגוף אחד. היו גורמים במפקדות הצבא בקהיר שלא ראו בעין יפה
169
>
טוראי יעקב לוי 39056, הגדוד השלישי של הבריגדה היהודית הלוחמת, 1944
את יצירת הבריגדה היהודית כיחידת צבא עצמאית, וכך בסיום הטירונות לא נשלחנו ליחידת האם שלנו אלא חזרנו שוב על הטירונות. שפת הפיקוד בבריגדה הייתה אנגלית, אבל השפה היומיומית במחנה הייתה עברית. זה לא היה מובן מאליו, מכיוון שיחד איתי התגייסו גם עולים חדשים שהגיעו ארצה מרומניה, ממחנות עבודת כפייה. הם לא דיברו לא עברית ולא אנגלית וקליטתם הייתה קשה בגלל מצבם הגופני והמנטלי הירוד.
לבסוף הגיע היום ועלינו על רכבת צבאית שהובילה אותנו לאיסמעיליה
על גדות תעלת סואץ, שם היה מחנה הבסיס של הבריגדה. הסגל
הפיקודי היה יהודי בעיקרו, ובין הקצינים היו כאלה שייצגו את ה"הגנה" בתוך המחנה. למורת רוחנו היינו צריכים להתחיל הכל מחדש, אבל הפעם האימונים היו תכליתיים יותר ומהר מאד התקדמנו והכרנו כלי נשק חדשים, ביניהם נשק אנטי-טנקי חדיש - ה"פיאט". לא אהבנו אותו במיוחד מכיוון שהמכה החוזרת של
הכלי על הכתף הכאיבה ממש. אחרי גמר טירונות מקצועית שלישית הוחלט לשלוח אותנו לבית ספר לחיל רגלים, שהיה חלק מהרג'ימנט "BLACK WATCH" (חלק מהדיביזיה הסקוטית השלישית), וכיאה ליחידה כזו מפורסמת - אכן שררו בה סטנדרטים גבוהים של ניקיון, דאגה לתנאי חיים וסדר מופתי. שם קיבלנו רובים מתקדמים שהיו מאוכסנים בנשקייה אלא אם הזדקקנו להם.
יעקב עוד הספיק להשתתף בשולי הקרב הקשה במונטה קאסינו שבאיטליה. בהמשך הועבר לבלגיה. עם סיום מלחמת העולם המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי
השואה, ארגנו את הבריחה מארצות אירופה ואת עלייתם לארץ ישראל. יעקב //
אחרי הרבה עיכובים הגיעה הפקודה לנסוע לאירופה ולהצטרף אל הגדוד השלישי של הבריגדה. אכן נמאס לנו לבלות את המלחמה
במצרים. הבריגדה לחמה עד אז בצפון איטליה נגד הצבא הגרמני, אבל עד שהנסיעה יצאה אל הפועל המלחמה עמדה קרוב לסיומה והיחידות הועברו
לבלגיה ולהולנד. ההגנה הייתה מעוניינת לשלוח שליחים לאירופה כדי לטפל ביהודים שאיכלסו את מחנות הריכוז ואת מחנות השיקום שבעלות הברית אירגנו עבורם. אך
"הפעם האימונים היו תכליתיים יותר" שירות במצרים
"אינני יודע עד היום מי היה הכפיל שלי" שליחות בבלגיה
170
תחבורה אזרחית לאירופה לא הייתה קיימת כלל, וההגנה "ניצלה" את התחבורה הצבאית. יום אחד נקראתי למרכז ההגנה במחנה ונתבקשתי למסור את פנקס החייל שלי. הוסבר לי שישכפלו את הפנקס והוא יימסר לשליח הגנה, אשר יעלה במקומי לאונייה. בצי הבריטי היה נהוג שעליית חיילים לאונייה הייתה באחריות קצין הכלכלה של האונייה. כל חייל קיבל פתק עם פרטים על המקום שמיועד לו באונייה, וכך ידע הכלכל כמה חיילים עלו לאונייתו ואיפה הם ממוקמים. כמו כן הייתה תופעה קבועה, שבכל הפלגה היו חיילים שהשתמטו מנסיעה מעבר לים, ניצלו את המהומה לפני העלייה והסתתרו באחד ממחסני הנמל. בעת העלייה של היחידה שלי לאונייה, עלה במקומי הכפיל שלי, בעוד שאני הוסתרתי בנמל. אחרי שהאונייה ניתקה מגע מן הרציף והחלה בנסיעה - "מצאו" אותי ועוד כמה חיילים כמוני והעלו אותנו על סירה של משטרת הנמל שרדפה אחרי האונייה. כשעלינו על האונייה קיבל את פנינו הקצין שלנו, והכלכל כבר הלך לדרכו. הקצין שלנו קילל אותנו כהוגן והבטיח לקצין האנגלי ש"מצא" אותנו על החוף שיגיש אותנו למשפט צבאי, כמקובל במקרים כאלה... היה מוסכם, שאם הכפיל שלי יעשה איזו פשלה וייתפס בעבירה כלשהי, אני אתייצב למשפט במקומו. למזלי הכל עבר כשורה. אינני יודע עד היום מי היה הכפיל שלי. בתקופה הזו היה נהוג לקבל הוראות מההגנה או מהסוכנות ולא לשאול שאלות.
כאשר היינו בבלגיה נהגנו לבלות במועדון לחיילים יהודים שהופעל על
ידי הקהילה היהודית. חבר סיפר לי שמחפשים מחליף לעורך עיתון הבריגדה - "ה ַח ִיל" - שעומד להשתחרר. בהמלצתו קיבלתי זימון למערכת העיתון. הדרישה הייתה ידיעה טובה בעברית ובאנגלית. אחרי תקופת ניסיון
נשארתי לעבוד בעיתון. באמצעות העיתון ומנגנון ההפצה שלו התקיים קשר בין כל היחידות היהודיות באירופה. בחסות חלוקת העיתונים הועברו גם חומרים ומידע הקשורים להתארגנות "שארית הפליטה"29, שבמסגרתה אורגנו קבוצות עלייה. הניצולים הועברו לנמלים זעירים ברחבי הים התיכון, שם חיכו אוניות שלקחו אותם ארצה ללא ידיעת השלטונות הבריטיים. מדי יום הלכתי לסוכנות הידיעות "בלגה", שם היו מכונות טלפרינטר שפלטו ללא הפסק ידיעות של סוכנות החדשות הבינלאומית "רויטרס". סרקתי אותם בחיפוש אחרי חומרים יהודיים בעיקר, ואת הידיעות המתאימות תרגמתי לעברית לבחירת העורכים. אם בשעת עימוד הדפים נוצר חלל של כמה שורות - מילאו אותו בידיעות סרק. כך למדתי שלא כל מה שמודפס בעיתון אכן אמת לאמיתה.
"לא כל מה שמודפס בעיתון אכן אמת לאמיתה" עיתון הבריגדה
29. "שארית הפליטה": כך כונו היהודים ששרדו
את השואה, המשטר והכיבוש של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה בשנים הראשונות לאחר סיום המלחמה, טרם מצאו מקום התישבות קבע ונדדו באירופה או שוכנו במחנות העקורים.
171
תעודת העיתונאי של יעקב מטעם עיתון "החיל" בבלגיה
172
יעקב //
כחצי שנה אחרי הגיענו לבלגיה נקראתי למפקדת הפלוגה. נאמר לי שהבקשה שלי לחופשה חקלאית, שאותה הגשתי עוד כששרתתי
בצריפין כדי לעזור להוריי במשק ברמת הדר - אושרה... ואם אושרה לך חופשה - עליך לקחת אותה. יצאתי לדרך. התחנה הראשונה הייתה פריס, שם הייתה לנו שהות של 24 שעות וניצלנו אותה על מנת לראות בקצב מטורף מעט מאוצרות העיר. הפתענו את השומר הזקן של מוזיאון רודן, שהיה עדיין סגור, והצלחנו להשפיע עליו לאפשר לנו לראות את היצירות במו עינינו. נתנו לו
קופסת סיגריות, שבימים ההם היו המטבע המבוקש ביותר בכל אירופה. מפריס הגענו למרסיי. היה שם עוני נוראי. העיר הייתה חצי הרוסה מהפצצות בעלות הברית, ולכן אנשי מרסיי לא אהבו אנגלים. הם התקשו להבין שהתג
הצבאי שלנו מעיד על כך שאנחנו יהודים ולא אנגלים. הגענו לאלכסנדריה ומשם ברכבת לרחובות. בתום "החופשה החקלאית" נתבשרתי שלא מחזירים חיילים לאירופה, והפכתי לפקיד במנגנון השחרורים ברחובות. הייתי ממונה על חלוקת שוברי נסיעה באוטובוסים לחיילים. מדי ערב נסעתי הביתה, להורים שלי ברמת הדר, שם גם החזקתי את כל חפציי. בתהליך השחרור נוצר מצב שבו כתוצאה מטעות לא חוייבתי להזדכות על הרובה שהיה ברשותי. הרובה הזה מצא דרכו למחרת השחרור שלי לשורות ההגנה.
לא התלהבתי אף פעם מהשירות בבריגדה, שנועד לשחרר כוחות אנגליים ללחימה. מי שמדבר על התרומה הגדולה של היישוב היהודי
למאמץ המלחמתי מגזים מעט. עשינו אז מה שנראה לנו כחובה לעשות. למעשה, כל הגיוס לצבא הבריטי היה כרוך בפעילות שנועדה לנצל את המסגרת לכל מיני צרכים צבאיים של ההגנה. הכשרת מפקדים, לימוד נשק וגם לא מעט גניבת ציוד צבאי. כך, במלחמת השחרור היינו מצוידים בנשק איטלקי שנגנב משיירות ורכבות, שהובילו אותו מן המדבר המערבי למחסנים בארץ. אז אמנם השתתפתי בפעילות זו, אבל כבר הרבה שנים שאני רואה בה הפרת אמון כלפי
צבא שעשה כמיטב יכולתו להביס את גרמניה הנאצית.
"פעילות שנועדה לנצל את המסגרת לצרכים צבאיים של ההגנה" חופשה חקלאית ושחרור
יעקב לוי עם סבתו, רוזה סלמנג, בעת ביקור בהולנד במהלך שהותו בבלגיה
173
עם תום המלחמה חזרה ההגנה למאבק נגד שלטונות המנדט שסגרו את שערי הארץ בפני עולים. ב"ליל הגשרים", הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946, פוצצו כוחות הפלמ"ח 11 גשרים שקישרו את ארץ ישראל אל המדינות השכנות.
הבריטים לא נשארו חייבים ואירגנו פעולה נרחבת נגד מוסדות היישוב, ההגנה ובעיקר הפלמ"ח. באותה תקופה כל היחידות הפעילות של ההגנה והפלמ"ח שכנו בעיקר בקיבוצים. החיפושים הנרחבים שערכו הבריטים חשפו כמה
ממחסני הנשק הגדולים של ההגנה ואיימו על כושר הלחימה שלה.
מפקדת הפלמ"ח הארצית שכנה אז בקיבוץ מזרע. יעקב, שקיבל חופשה מהבריגדה לרגל הולדת בנו הבכור ערן, נקלע ללב התרחשויות והפך לגיבור היום.
יעקב //
כשחזרתי מאירופה, עדיין בשירות הבריגדה, הוצבתי במחנה צבאי ברחובות. קיבלתי חופשה לרגל הולדתו של בני הבכור והגעתי לקיבוץ
ערב השבת הקשה הזו, ה-29 ביוני 1946, לבוש במדי הצבא הבריטי. לפנות בוקר הגיע קצין של הלגיון הערבי אל שער הקיבוץ. הוא ביקש לדבר עם "המוכתר של מזרע" ובישר לו שבעוד שעה קלה יבואו חיילים בריטיים לערוך חיפוש אחר נשק. המודיעין של הצבא הבריטי ידע את מיקום מפקדת הפלמ"ח, ומיד עם פריצת השערים הם תפסו את "הצריף". הודות לאזהרה של הקצין הערבי פונה הצריף מחפצים חשודים - אלחוט וכו' - וצוות התורנים פוזר בין חברי הקיבוץ. מאוחר מדי נזכרו שבצריף הושארו המחברות שהכילו את הקודים הסודיים והרשימה השמית של כל חברי הפלמ"ח בארץ - מידע שבשום
אופן אסור היה שייפול לידי הבריטים. רכז הביטחון של הקיבוץ הזעיק אותי לחדר האוכל, ששימש מרכז אספקה לכל החברים הכלואים בבתיהם. לקחתי מהבית כלי אוכל ריקים, כאילו עליי להביא מזון מחדר האוכל לאשתי היולדת ולבני התינוק, שנשארו בחדרם. הבריטים הצמידו לי חייל שישמור את צעדיי, כפי שעשו לכל מי שטען שעליו להגיע לנקודה כלשהי, כולל לשירותים. הוא היה אמור להחזיר אותי לחדרי עם האוכל שאספתי. רכז הביטחון ביקש ממני לנצל את המדים שלבשתי כדי להיכנס למפקדת הפלמ"ח ולהוציא משם את החומרים הסודיים. כאן שיחקה יד הגורל לטובתי: המלווה שלי נעלם משום מה, וחייל אחר נצטווה ללוות אותי ל"בת הדודה שלי". האחרון לא ידע בדיוק מנין באתי ולאן אני הולך, ולכן פניתי לצריף המפקדה
״האלמוני שהציל את הפלמ״ח״ ארועי השבת השחורה בקיבוץ מזרע
174
במקום לחדרי. שוב האיר לי המזל פניו, ובדיוק אז סעדו חיילי המשמר האנגלי ארוחת צהריים מאחורי הצריף. ניצלתי את שרשרת המקרים הבלתי צפויים כדי להיכנס לצריף בלי להתגלות. מצאתי את ארון הפח שהכיל את הכרטסת עם כל הפרטים, דחפתי את המחברות עם הקודים מתחת לגופייה ויצאתי היישר לידי הסמל שהיה אחראי על השמירה. הוא החוויר כי הבין שמעל בתפקידו. ניצלתי את מבוכתו, וסיפרתי לו סיפור בדוי. הוא בדק אותי ובעיקר את תוכן הכלים שבהם היה "המזון למשפחתי". כאשר לא מצא דבר, שלח אותי לדרכי, שוב בליווי משמר מזוין. מיד כשהחייל שיחרר אותי לחדרי דאגתי להסתיר היטב את
החומר המסווג בין לוחות הצריף שלי. בערב נעצרו כל הגברים של מזרע ונשלחו למחנה מעצר ברפיח. ניצלתי את המהומה הכללית ולפי הוראה שקיבלתי מהמפקדה בחדר האוכל שרפתי את כל הניירות. היה חשש שהבריטים יחזרו למחרת לשם חיפוש יסודי יותר. למחרת בבוקר האנגלים עזבו ולקחו איתם את כל תוכן "הצריף" לבדיקת הבולשת הבריטית (CID) בירושלים. המצור והחיפוש שערכו האנגלים במזרע נכשל. הם לא הצליחו לשים יד על הרשימות החיוניות של חברי הפלמ"ח. כך קרה שהבן שנולד לי בזמן הנכון גרם לשרשרת אירועים שבסופו של יום השאיר את הפלמ"ח במצב פעיל ומוכן לקראת הבאות.
״ידיעות הקיבוץ״, יום השנה לאירועי השבת השחורה, 29 ביוני 2012
175
"מקור ראשון", 29 ביוני 2012
177
יעקב שירת במסגרת ההגנה בעמק יזרעאל. במלחמת השחרור שירת בחטיבת כרמלי, והשתתף בקרבות שהתנהלו טרם קום המדינה. הוא גם לקח חלק בהגנה על מזרע מהר הקפיצה, עד שהכוח נאלץ לסגת בעקבות מחסור
בתחמושת. נעמי //
אחרי השירות בבריגדה אבא הצטרף לפלמ"ח. הוא היה מעורב בקרבות משמר העמק30. אחר כך עברו לאזור זבובה שליד ג'נין. במהלך הקרב
על כיבוש לג'ון (מגידו) הוא חלה בקדחת המערות.
יעקב //
במלחמת השחרור השתתפתי בפעולות לכיבוש צומת מגידו וג'נין.
המחלקה שלי יצאה מג'וערה (ליד משמר העמק) דרך הגבעות, והיה
עלינו לתפוס את תל מגידו העתיק. למזלנו, התל היה נטוש והמשימה הבאה שלנו הייתה לתפוס תל השולט על משטרת מגידו. הפעולה התבצעה ללא ארגון
ראוי, ללא נשק אמין וללא קשר. לפני עשר שנים הייתי מאושפז בבית חולים העמק והכרתי בחורים ערבים שהיו מאושפזים שם. יום אחד הם הציגו לפניי אדם מבוגר ואמרו לי: "הוא היה המוכתר האחרון של הכפר לג'ון (כפר ערבי ליד הצומת)". סיפרנו זה לזה את קורות אותו היום. התברר לי שהזיכרון שלו ושלי סיפרו אותו סיפור. ואז הוא הוסיף וסיפר: "ברחנו מהכפר לאום-אל-פאחם. אחרי יומיים התקשר אלי שליח של מפקד הגדוד שכבש את האזור והציע לי פגישה בין הקווים. הוא הציע שנחזור לכפר והבטיח לי שלא יאונה רע לאיש ושכל האדמות יוחזרו לכפר. אמרתי שאשיב לו כעבור יומיים. כאשר עשיתי משאל בין תושבי הכפר הפליטים אמרו לי ה"שבאב": "איננו רוצים לחיות תחת שלטון היהוד". לכן ההצעה לא יצאה אל הפועל. כעבור כמה שבועות הגיע הצבא העיראקי לאום-אל-פאחם. הבחורים הצעירים גויסו בכפייה, וכמה משפחות הגיעו לעיראק עם הצבא הנסוג אחרי הסכמי שביתת הנשק ברודוס. מאז חיים תושבי לג'ון באום-אל פאחם, תחת שלטון היהוד, אבל בלי הכפר והאדמות שלהם. הם אינם מתאוננים על גורלם, כי חלקם הגדול השתלבו יפה בשלטון החדש31.
״הזיכרון שלי והזיכרון שלו סיפרו אותו הסיפור" מלחמת העצמאות
30. קרב משמר העמק במלחמת העצמאות נערך באפריל 1948, בין כוחות ערביים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, לבין מגיני קיבוץ משמר העמק, יחד עם הגדוד הראשון של הפלמ"ח, כוח תגבור של חטיבת גולני, וכוחות ההגנה.
31. הזכרונות מכיבוש מגידו מתוך מכתב למערכת "הארץ" בתגובה למאמר של גדעון לוי. נכתב בתל אביב.
178
מירי וקובי, תחילתו של סיפור אהבה, קיץ 1942
י //
"היכול אדם לשאת כל כך הרבה שמחה כמו שאתה מביא לי?" מרים ויעקב מקימים משפחה בקיבוץ
מרים ויעקב הגיעו למזרע בשנת 1938 כחברים באותה קבוצת הכשרה, אך הכירו זה את זו ממש רק כשהיו בקיבוץ. הם חיו, עבדו ולמדו כחברים בקבוצת הנוער32. שניהם עבדו בחקלאות, מרים עבדה כמטפלת ואחר כך במתפרה, ויעקב - גם כאיש חינוך וכנגר. עם פטישים בידיהם השתתפו השניים בסלילת הכביש בין עפולה לנצרת. בנוסף, יעקב שירת בהגנה, ותרם את חלקו כחייל
במלחמות ישראל. הרומן בין השניים החל להתרקם ככל הנראה בשנת 1945, כאשר היו בני 22 או 23 בלבד. יעקב שהה אז בחו"ל כחייל בבריגדה ועל אהבתם אנו למדים מחליפת המכתבים ביניהם.
יעקב //
מרים ואני נפגשנו עוד לפני העלייה ארצה, במחנה ההכשרה. עלינו יחד,
באותה אונייה, אבל לא היו בינינו קשרים רומנטיים. היינו צעירים מדי
ליצירת קשרים אישיים, אבל מאז חודשי הסתיו של שנת 1938 הכרנו זה את זו וחיינו ביחד במסגרת אחת: קבוצת החניכים של תנועת ה"ורקלויטה", שנועדה
להצטרף לקיבוץ הזורע אחרי שנתיים בקיבוץ מזרע. כמעט בלתי אפשרי לתאר מהו קיבוץ ואיך משתלבים בו חייך לאורך תקופה ארוכה כל כך. מרים ואני הזדהינו לחלוטין עם ערכי הקיבוץ. זו הייתה בעינינו ה-דרך ההגונה שבה על אדם לחיות. בשנים הראשונות עבדנו כעובדי חקלאות בשדות. אחר כך מרים הייתה אחראית על קבוצה של שישה ילדים צעירים וטיפלה בהם. אני עבדתי כמה שנים כמנהל של חוות בית הספר ולאחר מכן כנגר, למעט בתקופות של מלחמות.
32. על תקופה זו כתוב בהרחבה בפרק ז'.
181
182
החיים בקיבוץ באותה תקופה משתקפים במכתבים:
מוצאי שבת ״...עכשיו יעקב, עכשיו אני ממש זקוקה לך. אם יש רגע שהקיבוץ הוא כחבילה מתפרקת, אין לי כל נקודת אחיזה. אתה יודע, מה עמוק ואמיתי הקשר שלי לחיי הקיבוץ, אתה גם יודע מה גדולה אמונתי בו. אבל היום אני הרגשתי ממש זעזוע. שאשר יהיה מסוגל לעזוב את השיחה ואליעזר אחרי זה להודיע שלא יקבל את החלטת הקיבוץ. היו מי שצחקו, אבל היו גם מי שנדהמים, ושואלים עצמם, איפה נמצאים. שניים אלה באמת עמודי התווך בחיינו. ברגע שאשר קם ויצא נרעדתי: מה מחזיק אותנו יחד? זה היה כן?... אם אתה עוד רוצה לדעת מה שהיה בשיחה: מתכוננים לקראת מסיבת הילד המאה עם תערוכה גדולה, לקראת עיתון חדש, מוקדש לסיכומי כל הוועדות, בעיותיהן והצעות לתיקון דרכן. בכלל אני זקוקה לך. הנה יש תוצאות בחירות באנגליה. ההבנה הפוליטית שלי היא מפוקפקת מאוד. אינני יודעת להוציא את המסקנות המתבקשות, אינני יודעת לברר לי, מה למשל יכולות להיות התוצאות לגבינו כאן. זאת אחת הבעיות. בשטח זה אני מאוד זקוקה להדרכה. ומשום שאני לרוב מתביישת להתפלסף בשאלות כגון אלה עם אנשים בעלי דעה מגובשת...״
האהבה פרחה, הקשרים התהדקו, וביום שישי, ה-14 בספטמבר 1945, התחתנו השניים בקיבוץ מזרע
ערן //
אני לא יודע מה היו נסיבות המפגש ביניהם, הם לא סיפרו לנו. בעניין
החתונה, מספרים שבתקופה הזו בקיבוצים, אם זוג רצה להתחתן והחתן
היה עסוק באיסוף חציר או משהו, אז במקומו נסע לרבנות בעפולה חבר אחר שהזדהה בשמו... כך התחתנו באמצעות שליח. אני לא יודע מה היה במקרה של
הוריי, אבל בכל אופן יש כתובה מסודרת.
183
184
אהבתם הגדולה מצאה ביטוי גם במכתבים:
1945 ״...לו היית כאן, הייתי לוקחת אותך ל... ומי יודע מה הייתי עושה איתך. לא הייתי עוזבת אותך לעולמים. לא הייתי מרשה לך להוציא מילה מפיך, אינני צריכה כל הוכחה כבר לזה שאמרת לי, אתה יודע. אני יודעת... אני באמת שמחה כילדה קטנה, שמחתי טהורה ושכחתי כרגע הכל ורואה רק אותך. היכול אדם לשאת כל כך הרבה שמחה כמו שאתה מביא לי?.... אם אני כך זוכרת את השבוע שחיינו יחד, פתאום התגלה לי פעם שאני יודעת כל דבר שאמרת לי. בדיוק אני יודעת את המתיחות שלי לפני הנסיעה. אחר כך, בחיפה, ארוחת ערב ראשונה והטיול לים. אחר כך השיחה על יד הים - הייתי יכולה לחזור על כל מילה שאמרת לי, הייתי יכולה (לו ידעתי לצייר) לחזור על כל הבעה שלך. ״למה באנו הנה״. ״אני פשוט רוצה לחיות איתך שלושה ימים״. אני זוכרת בדיוק את תשובתך להתלוננותי על שלא אמרת לי ליל מנוחה. אני זוכרת הלאה, איך ששאלת אותי על שפת הים מדוע אני כל כך סגורה תמיד. אחר כך לתמהוני אינני יודעת מה קרה בגופי ורק יודעת שוב שהרכנתי את ראשי על שכמך וכל התוצאות שגרמתי על ידי כך בוודאי זכורות לי. כל כך עוד מצלצלות באוזניי המלים בלילה הראשון ששכבנו יחד במיטה והיאבקות קשה הייתה בך. הגם אתה זוכר כל כך? עכשיו אני רק מרגישה איך ספגתי לתוכי כל מילה שלך עליי ועליך ועל היחסים שלנו. ממש צמאה הייתי לקראתך, לכן ספגתי ככה לתוכי הכל. זה יישמר אתי לעד. ובדיוק כך זכור לי הכל, עד שנסעת. האם לא הרגשתי איך שכבשת את התרגשותך בזמן הפרידה? היטב הרגשתי, יעקב. בכל מיני הזדמנויות הייתי אומרת תמיד, שהדבר הכי חשוב בחיים הוא לשמח את הזולת. בתכונה הזאת אתה מחונן במידה מעולה. מחר-מחרתיים אכתוב שוב מכתב ואגיד לך משהו עליך, גם לעתידנו, לשאלתך, איך נעצב אותו.... די להיום. במה לשלם לך את כל האושר ששוב פעם הבאת לי היום? כבשת אותי עד עמקי נפשי, ואני במה זה אביע? לילה טוב, מרים שלך״
"לו היית כאן לא הייתי עוזבת אותך לעולמים" אהבה ונישואין
185
כחודש לפני נישואיהם כתבה מרים ליעקב המשרת במרחקים:
4.8.45 ״...הריני מספרת לך הכל, כי גם אני רוצה שתנהג כמוני במובן זה. הנה קיבלתי היום את מכתבך המנוסח על העיתון ומספר לי גם שלא תבוא לחג הביתה. כל כך חיכיתי, כל כך קיוויתי למכתב. הדואר מגיע לכם בשעה 2. אני מפסיקה את העבודה בשעה 1 ואף פעם אינני יכולה להירדם בשעה זו מרוב מתיחות, מה יביא לי הדואר.... מה לא הייתי נותנת, לו ניתן לי לרגעים ספורים להציץ, לא, לא להציץ, להביט עמוק, עמוק לתוך עיניך. לא הייתי אומרת ומספרת ושואלת שום דבר, הכל הייתי יודעת, לו יכולתי אך לרגע אחד לשקוע בעולמך, בעיניך. הן תדע, יעקב, כרגע אני מאוד דואגת לך... מה מחכה אני למכתב שיבוא! תהיה שמח יעקב, ולא רק כלפי חוץ, באוהל ובין אנשים. בנפשך תהיה שמח. הן תדע, שאני מחכה לך, ויהיה זה גם שנה או שנתיים. ... תכתוב לי בלי סוף. אני מחכה. בוא על ידי קרוב, קרוב, ואלטף אותך עד שיהיה טוב לך לגמרי, ותשכח הכל, הכל, ורק אותך ואותי תזכור, גם לנשק לעיניים אני רוצה. ועכשיו אתה שקט? באהבה, מרים שלך״.
יעקב ומרים, 1945, ותעודת הנישואין שלהם, 14 בספטמבר 1945
186
לא קל לנהל מערכת יחסים טרייה ממרחקים. השניים הרבו לכתוב זה לזו במשך שנות שירותו בבריגדה. ביום הולדתה ה-24, כשהיא כבר נושאת ברחמה את ערן, כתבה מרים:
1.12.45 ״...היום אינני בוכה, אבל בפנים, בפנים אני מתגעגעת כל כך. הפעם לא לידיד שאין לי, אלא לידיד הנפש שכל כך רחוק מכאן ובכל זאת כל כך קרוב לי. כל תקוותי נאחזת עוד באפשרות השחרור, כי עוד שנתיים - זה אכזרי. אני הרי יודעת שאין לי סיבה היום לעצבות, כי לא הרבה זמן ואתה תשוב ונחיה ביחד את חיינו המשותפים, עליהם אנחנו יודעים כל כך טוב לחלום ועוד כמה חודשים רק ויהיה לנו גם ילד ואני אוהבת אותו כבר היום, כל העתיד עוד לנו, אבל מה לעשות, אם כל כך חזק התקשרתי אליך, שכל נימה בתוכי רוצה אותך כאן על ידי, היום ולא בעוד שנתיים. המכתבים שלך מביאים לי הרבה אהבה, אבל במכתב לא ניתן להיאמר הכל, הם נשארים מכתבים בלבד. אתמול בערב הוצאתי מכתבים ישנים, דווקא את אלה מראשית התגייסותך, טרם שבאת לחופש יולי. גם נזכרתי כך בימי העמדה, וראיתי שהיינו ידידים טובים. ידידות יפה קשרה בינינו, ואנחנו לא ידענו. אני לפחות לא ידעתי, שמצאתי בך רע נאמן. וגם ראיתי עכשיו, איך שבכל פעם חלוף המכתבים נעשה יותר אינטימי, נזכרתי איך העזתי בפעם הראשונה לחתום את מכתבי אליך ״בידידות״. תיזכר פעם, יעקב, תביט, חיינו יחד ולא נגענו זה בזה ולא הגינו שום מחשבה פורצת את גדר החברות הפשוטה. אינך מצטער קצת? היינו יכולים כבר אז להתקשר יותר. ואני דווקא אינני מצטערת. להיפך. התקופה הזאת, דווקא כמו שהייתה ולא אחרת, היא בשבילי אחת ההוכחות הנאמנות ביותר. בגללה דווקא אתה עוד יותר יקר לי. אתה זוכר יעקב, אחר כך כשעברת לגור עם ראובן, עזבת לי על השולחן סיגליות, שמחתי נורא איתן. אני גם זוכרת בדיוק את המחשבה שלי כשאז עזבת את העמדה. כשנכנסת למעשה לא כל כך שמחתי, מי שש לקראת דייר נוסף בחדר? אבל כאשר יצאת חשבתי לי בעצם היה יפה. והייתה לי ככה הרגשה דקה של צער שאתה הולך. ובכן שנה עשירה מאוד הייתה לי, הרגשת הבדידות הביאה אותי לזה, להיות עוד מעט אם. היום העמדתי על השולחן את תמונתך מהבוקר, לפחות לראות אותך שאתה צוחק אליי. אני מחבקת אותך חזק, על הברכיים שלך אני רוצה לשבת, ולשים את ראשי על יד ראשך, ולשפוך הכל, רק אותך להרגיש. אני אוהבת אותך יעקב. שלך מרים.״
187
נעמי //
לאמא היה כנראה קשה בארץ. התקופה הראשונה הייתה מלאה באידאלים, אבל גם בעבודה פיזית קשה. כאדם מופנם ואינדיווידואליסט לא היה לה קל בקיבוץ. היא התנדבה הרבה פעמים לעבוד במגדל השמירה בפאתי הקיבוץ, מה שמצביע
על אומץ, על יכולת להסתדר ועל רצון להתבודד. בניגוד לאבא, לאמא לא הייתה אמא. היא לא דיברה על זה הרבה. היא דיברה בעיקר על אבא שלה, על כך שהיה סוכן מצליח ובעל עמדה. היא הייתה פגועה ומזועזעת ממה שקרה לו ומהשינוי שעברו חייה עם עליית הנאצים, ובמבט לאחור נראה שזה היה לה קשה מאוד. גורל ההורים לא היה ידוע, ואחותה זוזי שהייתה בארץ בתחילה עזבה אחרי זמן קצר.
ערן //
לאמא לא היה קל בקיבוץ. בקיבוץ כל אחד מסתכל על השני. אי אפשר
להחליף חולצה בלי שידברו על זה. היא הצליחה לארגן לעצמה
"בוטקה" בקצה הקיבוץ שיהיה חדר שלה לבד, דבר שהיה מאוד לא שגרתי. היא גרה שם כמה שנים לפני שהם עברו לחדר משפחה. האחרים גרו באוהלים. היא לא הסכימה שיגידו לה מה לעשות, ובעקבות זה לא הייתה מקובלת. בנוסף, היו
לה מאז ומתמיד בעיות בריאות.
מרץ 1945 ״... אני כשלעצמי מתבטלת כבר למעלה משבוע ימים במחלה לא נעימה ביותר, דיזנטריה. היום הוטב לי, אבל נחלשתי מאוד, מאוד, עד כדי שההליכה קשה עליי. אני מספיקה על כן לקרוא הרבה ולסחוף פרחים יפים לצנצנות בחדרי בזמן שאנשים בעבודה. קראתי באייזנשטדט על ״תנועת הפועלים היהודית״, עכשיו אני קוראת קצת בבורוכוב ואחרי זה מתכוננת לעיין קצת בדובנוב. אמנם למהירות הקריאה שלך ודאי אף פעם לא אגיע, אבל כשיכולים לקרוא מבוקר עד ערב אפילו מפיקים משהו בטמפו האיטי שלי. ... למכתבך הקרוב אני מחכה ויותר מזה לבואך הביתה...״
"לאמא לא היה קל בקיבוץ" הקושי בחיי שיתוף
188
>
מרים עם ילדי הפעוטון, 1945
אפרת //
אמא הייתה מטפלת של ילדים בקיבוץ במשך שנה או שנתיים ואהבה
אותם מאוד. גם שלושים שנה אחרי כן עוד דיברה עליהם ושמרה
תמונות של חלק מהילדים שטיפלה בהם. אחרי כשנתיים הפסיקה לעבוד, ומעולם לא קיבלתי תשובה לשאלתי, למה? הרי מילאה את התפקיד בצורה טובה מאוד, עברה את כל ההכשרות, וצורך במטפלות היה תמיד. ובכל זאת הקיבוץ, שערך העבודה היה נעלה בעיניו, ויתר עליה. בשלב יותר מאוחר עבדה במתפרה של הקיבוץ. כנראה שהמחלה הפיסית הציפה בה הרבה חרדות שגרמו
לה להסתגר ולהתרחק מהחברה.
על הקשיים בעבודה היא כותבת ליעקב:
4.8.45 ״....הלכתי היום לוועדת העבודה ומסרתי להם: כשהקבוצה שלי תקבל גננת, אני רוצה לצאת מבית הילדים. לעת עתה לשנה. די. פעם הרי צריך להחליט ולא להתלבט בלי סוף בבעיה אחת. כרגע זה עוד לא אקטואלי, כי אין לי מחליפה בקבוצה, אבל תוכיח לי השנה הזאת בחוץ, האם עליי לשוב לעבודה חינוכית או לא. אין פחד שימנעו בעדי לחזור, אם ארצה
189
בכך. אין לי ספק שבכל עת יעשו מצד בית הילדים הכל בכדי להחזירני שמה, אם רק ארצה בכך. אבל פשוט הגעתי בתוך העבודה שוב פעם לסוף כוחותיי הפסיכיים, לסוף סבלנותי ולעצבים שלי יהיה בריא מאוד לנוח שנה מחינוך ילדים. אפילו הכרחי להם. פשוט, לפעמים אני מפחדת שלילד שלי פעם לא תהיה לי סבלנות, כי אקריב אותה עד תום בעבודתי. היית מסכים לזה?..״
שלושה ילדים נולדו למרים וליעקב בקיבוץ: ערן נולד בשנת 1946, נעמי ב-1950 ואפרת ב-1956. ההריון עם ערן לא היה קל, ועבר על מרים בבדידות עת ששהה יעקב בבלגיה במסגרת שירותו בבריגדה:
21.1.46 ״...אני במצב נורא טיפשי. כל צורת החיים שלי עכשיו עומדת בניגוד מוחלט לעצמי, ולכן היא כל כך קשה לי. אינני רגילה להשתמט מעבודות יותר קשות, אינני רגילה לחשב כל תנועה וצעד ובעיקר לא להשתתף בכלל בחיים הציבוריים בקיבוץ. ולולא הלב, הייתי במצב מצויין עכשיו. אינני מרגישה בכלל חולשה... מאוד דאגתי כשלפני איזה ימים הרופא הפסיק לי שוב פעם לגמרי את העבודה, אינני עובדת כעת בכלל, הלב עבד בטמפו כזה שלא השתתק קצת אפילו אחרי מנוחת הלילה. אבל עכשיו אני יודעת בבטחה, שאין לי מה לפחד. מצאתי לי את אופן החשיבה הדרוש לי כעת, השלמתי איתו ואין לי כבר מצב רוח... מבחינה טכנית קצת קשה לי, כי הכי טוב בשבילי מצב שכיבה ולכן גם את רוב יומי אני שוכבת על המיטה... עכשיו לגמרי שקטה ובטוחה שאין מה לחשוש. לו היית עכשיו על ידי, היית מרגיש שאמת דברי. והרגשת הבטחון הזו היא שווה זהב. באחד המכתבים הקרובים אני אציע לך עוד שמות, אני מחפשת בתנ״ך, ללא צחוק. רק דעתי על ״עמית״ נשארת עומדת ואני אומרת לך שזה שם מאוד מאוד יפה. ועם הצחוק שלך, מה אעשה בעניין השמות אם פתאום יוולדו תאומים... דע לך, שאמא33 סיפרה לי כשהייתה עכשיו כאן, שאצלה במשפחה היו מקרי תאומים, וכידוע לך, זה עניין תורשתי מאוד, ואם היא עצמה וגם אלזה לא התברכו בתאומים, הרי נשארת עוד תמיד האפשרות שאתה בר- מזל שכזה. אני בכל אופן יכולה להסתפק באחד... לילה טוב לך יעקב, תחלום תמיד חלומות נעימים, זה נפלא. הרבה נשיקות, מרים שלך.״
"בלינה משותפת אין סיפורים לפני השינה" להיות הורים בקיבוץ
33. מרים נהגה לכנות את לינה, אמו של יעקב, "אמא".
190
>
ערן, השנים הראשונות
ערן התינוק עם הוריו יעקב ומרים; במרכז: הצריף בו נולד ערן במזרע, 1946
ערן בן שנה ובן חמש, עם משאיות העץ שיעקב בנה לו
יעקב //
זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1947, הגיעה לקיבוץ
קבוצת ילדים שאיבדו את משפחותיהם בתקופת המלחמה, ומצאו
מחסה בקרב משפחות נוצריות שהצילו אותם מהשמדה. הם הוברחו על ידי חיילים יהודיים לבית יתומים בצרפת, וקיבלו אישור מיוחד להביאם לפלשתינה. הגיעו עשרים ילדים בגיל 8 עד 10. היינו מזועזעים מהחוויות שעברו בחייהם. חלקם לא נתנו אמון באיש, ונהגו להחביא לחם בבגדיהם אחרי הארוחה. הם לא
בטחו בכך שתהיה עוד אחת מאוחר יותר. כל ילד שוייך למשפחה שאימצה אותו וסיפקה לו את צרכיו, כמו לכל אחד מילדיה. אלינו הגיעה ילדה בת תשע. היה לנו אז בן אחד, ושתי בנותינו נולדו מאוחר יותר. לקח זמן רב להתגבר על ההתנגדות והחשדנות של יהודית; לשכנע אותה שהיא בטוחה עכשיו, ושלעולם לא נוותר עליה. זה לקח שנים, אבל לבסוף נמס הקרח והיא הפכה לחלק מהמשפחה. התייחסנו אליה כאל אחת מילדינו. שלוש שנים לאחר מכן אימצנו את אחותה הצעירה, שהייתה תינוקת כאשר הוריהן נרצחו, שרדה את השואה והגיעה לתל אביב. ניסינו לצרפה למשפחתנו, אך היחסים לא התחממו עד כדי כך. הסיפור האישי המסובך שלה העיב על ניסיונותינו. כשבגרה, נישאה יהודית ועזבה את הקיבוץ. נולדו לה שני ילדים שעבורם היינו "סבא" וסבתא". עזרנו להם להסתדר, הם הצליחו בחייהם. אך העבר האפל השפיע, ועם השנים התרופפו היחסים ונותקו.
"זה לקח שנים, אבל לבסוף נמס הקרח" האימוץ של יהודית ואחותה
193
ערן, יעקב, יהודית ומרים, יוני 1951
>
נעמי, השנים הראשונות
נעמי, ערן וההורים בחצר הקיבוץ, 1951-52
יעקב //
כאשר בבוקרו של ה-12 בנובמבר 1950 התחילו צירי הלידה אצל אמא,
קראתי לאחות הקיבוץ, רחל סקלרק-לוי, חברה בקבוצה שלנו. היה יום
סוף קיץ נהדר, ולמרות השעה המוקדמת הייתה שמש מלאה. זו אותה השנה שהביאה עלינו גם שלג כבד אחרי כמה חודשים. לרחל היה חבר בשם איז'ק, והוא היה מנהל המוסך ובעל טנדר. איז'ק בא ואני רואה לפניי את הדשא הגדול שהפריד בין הצריף שלנו ובין הדרך. אמא לבשה חלוק דהוי קל בצבע ירקרק חיוור. בעזרת השניים היא דידתה לטנדר ונסעה לבית החולים. עבורי לא היה כמובן מקום. אחרי הצהריים בא טלפון שבישר על הלידה, ונרגעתי. כמובן שמיד
נסעתי לראות את שתיהן. מחלקת היולדות הייתה מלאה. לא הייתה מיטה פנוייה לתינוקת, ונעמי שכבה במין סל קלוע מזרדים. נעמי נולדה לא בריאה. משהו הפריע לה לנשום והיא בכתה כל כך הרבה שמרוב נפנופי רגליים הזיזה את עצמה אל הזרדים של הסל ואלה הטביעו את סימניהם בגולגולתה הרכה. הרופא הראשי של מחלקת היולדות היה ד"ר נסאו, רופא מפורסם ובעל שררה. הוא החליף לה מיטה ואחרי כמה ימים אמא חזרה הביתה עם התינוקת החולה. גם אמא לא הייתה במצב טוב. כך קרה שנסעתי לבד עם התינוקת לד"ר נסאו - אולי היה זה בליווי של עובדת מבית התינוקות. הוא בדק את נעמי ונתן לי מכתב לרופא אף-אוזן-גרון עם דיאגנוזה, שלנעמי יש גידול בגרון. בדרך הביתה "איבדתי" את המכתב הזה. לא יכולתי להוסיף על הצרות של אמא עוד בשורה כזאת. אחרי יום-יומיים נסענו לרופא אף-אוזן-גרון בעפולה. הוא קבע חד משמעית שאין לנעמי גידול ממאיר בגרון. עובדה זו גרמה לד"ר נסאו להודות מאוחר יותר, שלראשונה טעה באבחנה. אבל נעמי לא יכלה לנשום כמו שצריך, והיא שכבה הרבה זמן כילדה חולה, עד שהתחזקה ועברה ניתוח להרחבת דרכי הנשימה.
ערן //
אין לי כמעט זכרונות מילדותי בקיבוץ. אני צריך ממש להתאמץ כדי
לזכור. עד כתה ה'-ו' היו לי חיים די טובים. לא הייתה לי בעיה עם
הלינה המשותפת. התרחצנו יחד עד כתה ז', ולי זה לא היה נורא, דווקא יש לי
זכרונות טובים מזה. כל יום בארבע אחר הצהריים היינו באים מבית הילדים ל"חדר" של ההורים. היו בו סלון, מטבח קטנצ'יק שאי אפשר להכין בו ארוחות כי אכלו בחדר האוכל, ועוד חדר שינה. לא היה חדר לילדים ולא ישנו שם, אולי לעתים רחוקות על
"עבורי לא היה מקום בטנדר" לידתה של נעמי
"הר של ממתקים"
להיות ילדים בקיבוץ
195
הספה בסלון. בסלון היו ספה ושתי כורסאות. לא הייתה פינת משחקים - כל המשחקים היו בחוץ, במרפסת המבואה. אבא, בהיותו נגר, היה נוהג להכין לנו בעצמו צעצועים שונים מעץ. אני זוכר שהיו עוגות, אמא שלי אהבה מתוקים. אני מניח שאהבה עוגת תפוחים, כי אותה אני אוהב עד היום. אחרי שעה-שעה וחצי הלכנו יחד לחדר האוכל. לא זוכר אם ישבנו כמשפחה. לפעמים לקחו אותנו
לארוחת ערב בבית הילדים, ואז השכיבו לישון והלכו. זה היה די קצר. היחסים בין שלושתנו, האחים, לא היו אף פעם יחסי פתיחות ושיתוף. אני לא יודע אם זה בגלל שלא היינו יחד בבית, בגלל הלינה המשותפת. הרי רוב הזמן היינו כל אחד בחברה שלו. עד היום אין בינינו יחסי קירבה או שיחות נפש, ולא היו גם עם אבא או עם אמא. אולי זה גם בגלל ה"ייקיות" שלהם. בגלל הלינה
המשותפת לא סיפרו לנו סיפורים לפני השינה. קראנו לבד. לאמא שלי לא היו אף פעם הרבה חברים. היא לא הייתה אשת חברה. גם אבא לא. הם לא יצאו אף פעם למופעים, סרטים, הצגות. רק מה שהגיע לקיבוץ. בימי ההולדת שלנו אמא הניחה על הכיסא שליד המיטה הר של ממתקים, ששמחנו למצוא כשהתעוררנו בבוקר. אני יודע שאמא מאוד אהבה אותי ושהיה לה חשוב מאוד שיהיו לי חיים טובים, שאצליח. גם אבא, אני יודע שהייתה אהבה, הוא אהב אותי ואני אהבתי אותו.
ערן משחק ב-MECCANO, כיעקב בילדותו, סתיו 1958
>
ערן, אפרת ונעמי, ינואר 1959
196
אפרת //
בחדר של ההורים הייתה מבואה, מטבחון פצפון, סלון וכוך לשינה
מופרד בווילון. לא הייתה ממש אפשרות להיכנס אליו, מבחינת ההורים.
בכניסה הייתה רחבת בטון עם ספסל נמוך ושם בילינו. לא אהבתי להיות בבית
הילדים, ואני לא זוכרת פרידות חמות כשהשכיבו אותי לישון שם. אני נפגעתי מהחינוך המשותף. בלילה ישנו בבית הילדים. הזכרונות שלי משם אינם טובים - התחושה שמלבד מברשת השיניים לא היה שום פריט פרטי משלי הייתה קשה לי כילדה. אמא של אחד הילדים הייתה באה מדי לילה לראות שכולם נושמים. סיר הלילה עמד באמצע החדר, בין שלוש המיטות, וקרה שילד
חצי-ישן קם, נתקל בסיר והוא נשפך... היו כל מיני דברים לא נעימים. על הלינה המשותפת אמא לא הסכימה לדבר, ואבא טען עד יומו האחרון שזה דבר נהדר והיה חוזר על אותו דבר גם היום. צריך לזכור שאז זה באמת היה פיתרון שאיפשר לאנשים שבאו מאירופה, בלי מודל לחיים נורמליים, אחרי טראומה נוראית - להקים משפחה. הילדים נתפסו כיהלום של הקיבוץ. הם קיבלו טיפול מלא, 24/7. קיבלו את האוכל הכי טוב, בריכה, פינת חי, טיולי טבע, עבודות יצירה, נסיעות בטרקטור. פעילויות כייפיות לילדים, שאף אדם לא יכול
לתת לילדיו במקום אחר, בטח לא בשנות ה-50 וה-60.
"לא היה שום פריט פרטי" הלינה המשותפת
197
אפרת על תלת האופן בשבילי הקיבוץ, מרים משגיחה מאחור, קיץ 1959
>
אפרת, השנים הראשונות
אוגוסט 1958 עד אוקטובר 1960