פאול //
כמקובל מסרנו את הפספורטים שלנו. ארבע אוניות הדנובה המשיכו
במסען כדי לפנות גרמנים מ ַבּ ָסַרבָּיה, שנתפסה על ידי הרוסים. כל
שלוש האוניות שלנו הפליגו תחת דגלי פנמה. את "פסיפיק" בקושי אפשר היה לכנות בביטוי "דיר". מיטות סודרו מקרשים, שלוש קומות בשני מטרים גובה בסך כל, זו מעל זו. לא הייתה כל אפשרות להתיישב בזקיפות. בקושי ניתן לשבת אפרקדן. הכוכים האלה עשו רושם מזעזע בייחוד על האנשים החלשים. לא פעם קרה ובחשכת הליל נשברו התאים. מי ששכב מתחת תא כזה חייו היו בסכנה ממש וזעקות איומות פילחו את החלל. מיד תוקנו התאים. רק בנמל זה קיבלנו תמונה, מושג-מה, על המפעל הגדול של העברת יהודים מגרמניה
ומהארצות הכבושות על ידה, שהגיעו אליו בדרכים שונות ומשונות. שלושה ימים עברו עד שיכולנו בפעם הראשונה לבשל תה, ואוכל חם הוכן רק אחרי עוד כמה ימים. כלכלנו את עצמנו ואף בישלנו. נדמה היה לך שנמצאת לפתע בבית משוגעים מהמין האיום: צפיפות בלתי משוערת, סידורי מים שלא פעלו, שלא סיפקו מים לא לשתיה ובישול ולא לשלושה בתי כבוד; מכל מים נוטף שגרם הרס לכל המטלטלין. חוסר כל אפשרות מינימלית לקבל ולאכסן דברי מאכל, להכין את החומרים לבישול, ולאחרונה - צוות הימאים הפרועים והברוטליים. בהספקת המזונות נתגלתה רמאות הן בכמויות והן באיכות. הלחם נאפה מדגן מעופש מהמין הגרוע ביותר, המים היו מי מעין מעורבים במי
הדנובה, הבשר בא משחיטות-אונס ואיכותו ממין עשירי.
לינה //
עד ל-7 באוקטובר 1940 חיכינו לספינה האגדית שעתידה לקחת אותנו,
אבל כשהבנו שלא תגיע - עלינו על סיפון ה"פסיפיק". כך החלה ההפלגה הפרועה דרך הים השחור. הספינה הייתה מלאה יהודים אומללים שהצטופפו ללא נוחות כלשהי, כמעט ללא מים ומזון. כשלא היה לחם לחלוקה ישבו הנשים וגרדו את העובש מצנימים ישנים, שאותם אפו קלות במטבח המלחים. רב החובל, שנראה כמו שודד ים, יחד עם כמה דמויות אפלות שהיו צוותו, שלטו בספינה האומללה. את הנוסעים שיכנו על גבי דרגשים שנבנו מקרשים דקים בשלוש קומות, נשים וגברים בנפרד. שכבנו עליהם זו מעל זו, יחד עם הכבודה. הכי קשה היה להגיע לשירותים. צמצמנו את צרכינו הגופניים למינימום - גילינו שזה אפשרי. אכלנו מעט, ורק בלילה הגענו לשירותים, מדלגים על גבי מאות אנשים ישנים. את המים שאבנו בקופסאות שימורים מן
"נסענו ללא פחד ובטחנו באלוהים" הפלגה פרועה על ה"פסיפיק"
99
הים. מווינה הגיעו הרבה אמהות עם ילדים. הבונקר שבו שוכנו מעל מאה ילדים עם אמהותיהם היה זוועתי במיוחד. בטרנספורט הברלינאי היה רק ילד אחד, פטר, שאותו הקפנו באהבה. במקומות שונים על הסיפון היו דודי בישול, לפעמים הכינו בהם מרק. פאול ואני עזרנו בהזנת האנשים כמיטב יכולתנו. מורה אחת שהייתה איתנו נתנה שיעורי עברית. בגלל הצפיפות הקשה היו האנשים
מעוצבנים ורבו בקלות. גם אנשים בעלי השכלה ונימוסים היו מלאי שטנה. למרות הכל חלפו הימים. מזג האוויר היה נהדר, השמיים כחולים כמו הים. ואז באו לילות סער קשים. בני אדם רטובים ומפוחדים התווספו לבונקר שלנו והתמקמו בו למרות הצפיפות. ביניהם היה איש בעל ניסיון במחנה ריכוז והוא הביא איתו קערת רחיצה. הלוואי ויכולתי היום לפגוש אותו ולהגיד לו איזה שרות נהדר הוא העניק לכולנו. מארבע בבוקר הלכה הקערה מיד ליד. כל זוג
קיבל את הקערה למשך חצי שעה בסדר קפדני. כך הצלחנו קצת להתנקות. כולם חלו. בעלי חום גבוה שכבו על הרצפה ודילגנו מעליהם. גם מתים היו, והם נקברו בנמלים הקטנים בהם עגנו. ילדים נולדו. ילדה בת 16 שנראתה כבת 12 ילדה באחד מלילות הסער תינוקת קטנה. למזלה היו איתנו כמה רופאים שעשו הכל לעזור לאומללים. הם הביאו איתם תרופות ותחבושות ומסרו את הכל. יותר מאוחר שכבו כל התינוקות בתוך ארגזים קטנים על הסיפון וכולם התפתחו יפה.
פאול //
רב החובל היה "כלב-ים" זקן שכנראה היה בקי בדרכי הים. מדי פעם הוא
סר למקומות שלא היו כלל בתוכנית. תירוציו לאו דווקא נתקבלו על
דעתנו. בזה כבר ציינתי את תכונותיו העיקריות. בהתאם לתוכנית, שלוש האוניות היו צריכות לשוט יחדיו. מטולצ'יאה באמת יצאנו בצוותא, אולם כעבור זמן מה כבר נסענו בודדים למשך כל המסע. אי שם בים השחור, ששם עגנו, ויותר מאוחר באיזה נמל בולגרי, חיכינו לשוא. אוניית מלחמה בולגרית כיוונה את תותחיה אל ה"פסיפיק" ודרשה לעזוב את המקום ולשוט בעקבותיה לנמל ורנה. רב החובל של "שודדי הים" וכל הצוות ניצלו כל הזדמנות לשביתה כדי לסחוט מאיתנו כסף (למשל בגלל זה שנסענו, ללא ידיעת מפקדת המסע, בלי מצפן הגון). בוורנה נפלנו קורבן לתרמית שפלה שהוא ביצע בעזרת אנשים מרומניה, וינה ובולגריה
בסיוע כוח נשק מבחוץ. זוהי פרשה מבאישה, ואולי קראתם עליה בעיתונות. הסערות הנודעות של הים השחור סיכנו את אוניתנו כאשר אחד הגלים הכבירים שבר את פיגומי העץ והציף את הישנים מתחתם. "קליפת האגוז" שלנו רקדה לא מעט וזרעה בלב רבים בינינו אימה ופחד. הגשם שירד הגביר עוד את הסבל,
אולם במידה שהדרמנו, הוחם לנו.
"יוון הייתה היחידה שתושביה התייחסו אלינו טוב" תחנות בדרך הים
100
לינה //
רב החובל הטיל עלינו אימה לא פעם. בנמלים הקטנים נהג להיעלם עם מלחיו ולא
ידענו האם נראה אותו שוב. האונייה עגנה בים הפתוח ואנחנו חיכינו. בינתיים קפצו
הצעירים לים להתרחץ. לא היה לנו מצפן באונייה, ולא חגורות הצלה. היה מעט מאוד אוכל ומעט שתייה. אנשים התקוטטו בגלל ספל תה. רב החובל ניסה לסחוט מאיתנו מה שאפשר.
הוא לא המשיך בנסיעה בלי לקבל שוחד. נתנו לו הכל, כסף, תכשיטים ודברי ערך.
פאול //
עברנו את הבוספורוס ואת גליפולי עם מצבותיו מימי מלחמת העולם הראשונה, את העיר היפה להפליא קונסטנטינופול-איסטמבול, ולבסוף עגנו באיזה נמל יווני בים האגאי. שם אירע אסון נוסף, שבנס לא קיפח חיי אנשים - אחד מפתחי האונייה נפתח לפתע פתאום וכל האנשים שעמדו לפניו נפלו הימה. ימים רבים ריחפו בין חיים ומוות, וניצלו במאמצי הרופאים. יוון, ובעיקר קרטה (כרתים), הייתה המדינה היחידה שתושביה התייחסו אלינו טוב ואפילו בחיבה. אמנם הייתה עלינו שמירה כמו תמיד, אולם תושבי הנמל, ובעיקר בני הנוער, הקיפו לא פעם בשעות הערב את אונייתנו בסירות מאירות, שרו וזימרו לכבודנו. גם אנו השבנו בנגינות וזמרה עברית. כאן גם לא רימו אותנו באספקת מלאי המזון. אחד מראשי היהודים בארץ זו
ביקר באונייתנו ועשה גדולות עבורנו. בפרידה הידידותית נכחו נציגי השלטון.
101
לינה //
לאט לאט עברנו את תחום הריבונות של תורכיה, עברנו בבוספורוס
וניתן לנו מעבר חופשי בדרדנלים. הגענו ליוון. בארץ זו מצאנו בפעם
הראשונה יחס חם ואנושי. יהודי אתונה באו לבקר אותנו והביאו מתנות לילדים. הם ארגנו שהאוכלוסייה המקומית תמסור לנו פחם ולחם. בערב באו צעירי רודוס, הקיפו את האונייה בסירה ושרו לנו שירים. הנוער שלנו השיב להם בשירה עברית. לבסוף המשכנו להפליג באמונה מחודשת. ראינו שמטרתנו, ארץ ישראל, מתקרבת בכל זאת. האווירה על גבי האונייה התחלפה והודיעו על אספה בסיפון הקדמי. אמרו לנו להתלבש יפה והתכוננו לשיר ולרקוד. אך פתאום, באמצע האווירה העליזה, בגלל ההתקהלות באזור אחד החלה האונייה להתנדנד ולאבד את שיווי משקלה. קמה בהלה גדולה, אנשים זעקו בפחד מוות. דווקא אז רב החובל האיום הוכיח את עצמו - הוא השתלשל אלינו מן הגשר בחבל, כמו קוף עצום, והורה לנו בצעקות לשכב מהר על הרצפה. זחלנו לאט בחזרה
למקומותינו בעומק הבונקר. עוד שעות שכבנו בשקט על הדרגשים.
פאול //
מה שנוגע ללינה ולי הרי נסענו ללא פחד ובטחנו באלוהים. אחרי ימים
מספר של טלטולים בים התיכון נגמר מלאי הפחם. רב החובל ציווה
לפרק את כל דברי העץ: דלתות, פיגומים, תאי השינה וגגוני הצל. מעתה ישנו כולנו בשלוש משמרות על גבי הרצפה המלוכלכת. לא נותר כל מקום לישיבה. הנסיעה הייתה ללא נשוא. ובכל זאת המשכנו לנסוע, עם כל תוספות האימים, מסע דרך ארבעה ימים, ושום עט לא יוכל להעלות את כל הנוראות על גבי נייר. נסענו בעתות מלחמה, דרך אזורי הלחימה, תוך סכנת טיבוע, הפצצה או תפיסה, ללא מזון מספיק, ללא אפשרות לישון, בלי כיסא, שולחן ומאור. אם כי כמה
פעמים נפלנו קורבן למחלת הים חזרנו כל פעם לעבודתנו. הדאגה לכלכלת 1,100 בני אדם מביאה בעקבותיה לא מעט עבודה. כך, כשהתפנתה מעיסוקים פרטיים ומלימוד עברית, עסקה לינה בהכנת האוכל, ואני - בבישולו. לא פעם החום על יד סירי הבישול מהשמש הדרומית היה ללא נשוא. קיימנו שלושה מטבחים. הייתי קשור עם אחד מהם, ומלבד זה עסקתי בקבלת המנות, אכסונן וחלוקתן ובייחוד בכל העניינים הקרובים למקצועי, כגון חלוקת מנות בשר וכו'. זמן רב למדי היינו נאלצים לבשל במי דנובה מזוהמים. ותקופה עוד יותר ארוכה בישלנו הכל במי-ים ובהם גם הדחנו את כלינו (במים הקרים וללא סבון) וגם את עצמנו רחצנו בהם, בסנטימטרים מרובעים מועטים. לעתים
102
היה קשה מאוד לשאוב מים בדליים ממעמקי הים, בייחוד כאשר גלים טלטלו את האונייה, ולפעמים שאבנו בקופסאות פח. לשלושה זוגות נולדו ילדים בלב ים. למרות שקיבלו עזרה מינימלית התפתחו התינוקות. מחלות שהופיעו בתחילת המסע, שרוב הנוסעים חלו בהן, עברו כעבור זמן מה.
לינה //
בלילה עברנו את קפריסין. הפחם נגמר. רב החובל ציווה לפרק את
חלקי העץ של הספינה. פרקנו את הדרגשים ויותר לא היה לנו איפה
לשכב לישון. ישנו מעתה במשמרות. אחרי כמה שעות שינה טרופה העירו אותנו לפנות את המקום לאחרים. כשאנשים לא ישנים מספיק הם נעשים עצבניים. דווקא בימים האחרונים של הנסיעה עלו שוב ספקות אם נגיע אי פעם לארץ
ישראל. חששנו ש"שודד הים" שלנו יוריד אותנו אי שם בחוף אפריקה... ובכל זאת, באחד הבקרים העירו אותנו בקריאות נרגשות: "רואים את הכרמל!" ובאמת - נראתה יבשה באופק, ולאט הגיח מהערפל קו החוף המוכר של חיפה
עם המנזר על קצה ההר. לכל יהיה סוף טוב!
103
איסוף עץ עקב מחסור בפחם, על סיפון אוניית המעפילים התאומה אטלנטיק
>
ב-1 בנובמבר 1940, כעבור כשלושה שבועות בים, הגיעה ה"פסיפיק" למפרץ חיפה. לינה ופאול כמעט והגיעו למחוז חפצם, לאיחוד עם בנם ובתם שהלכו ובגרו בתרבות החדשה, בארץ החדשה. אך מסעם היה רחוק עדיין מסיומו.
ה"פסיפיק" וה"מילוס" שהגיעה אחריה נעצרו על ידי ספינות בריטיות.
בנמל כבר המתינה אונייה בשם "פאטריה" (PATRIA בלטינית - "מולדת"), במקור אוניית נוסעים צרפתית אשר פעלה בקו מרסיי-חיפה. עתה הוחרמה האונייה על ידי הבריטים אשר רצו למנוע את כניסתם של העולים הבלתי לגאליים ותכננו להגלות באמצעותה את מעפילי שלוש הספינות לאי מאוריציוס. כך, ב-4 בנובמבר, הועלו 1,771 נוסעי ה"פסיפיק" וה"מילוס" על
ה"פאטריה".
כדי למנוע התארגנות של המעפילים וקשר עם החוף, עלו איתם גם 230 שוטרים, חיילים ואנשי צוות בריטים. במקביל החלה פעילות מדינית נמרצת של הנהגת היישוב למניעת הגירוש, והפלגת ה"פאטריה" התעכבה.
פאול //
בראש מורם וגאה הגענו בוקר אחד לחוף המולדת החדשה של ילדינו. האנגלים גילו אותנו במהרה וקיבלנו את פקודותיהם. לא הורשינו לנחות. כעבור שבוע הוצאו כל הנוסעים בסירות והועברו אל ה"פאטריה", אונייה בת אלפיים טון, בכוונה לשלח את כל הנוסעים, לרבות נשים וילדים,
תינוקות וזקנים לאיזה אי בים הדרומי.
לינה //
אווירון חלף מעלינו. כאשר התבהר התקרבה אלינו אונייה אנגלית עם
מלחים במדים לבנים וצחים. הם נראו לנו כשליחי השמיים. הם עלו
לסיפון ובדקו אותנו בחשדנות. הם ערכו סיבוב בכל חלקי האונייה. כאשר אחד מהם יצא מבונקר הילדים אמר שכך היה מתאר לעצמו מראה של גהינום. דבר
ראשון שלחו לנו טנק עם מים ויכולנו למלא את בקבוקי הגומי שלנו. אולם לא קיבלנו רשות לעלות על החוף. האונייה לא הורשתה להיכנס לנמל. קשרו אותה אל שובר הגלים. הגיעו מצרכי המזון. אכלנו את התפוזים הראשונים. שבוע ימים שכבנו שם, אבל לפחות קיבלנו אוכל במידה מספקת. לבסוף הגיעה
"שערי ארץ חלומותינו לא נפתחים" איום הגירוש
"השוקולד היה באמת מריר" המתנה מול חופי הארץ
104
סירה מהנמל ובמשך ימים שלמים העבירה את האנשים לאונייה גדולה, שהייתה קשורה בקצה הנמל. תחילה הועברו הילדים והנשים. "הפאטריה" הייתה אחת מהאוניות הגדולות ביותר של צרפת. האנגלים הצילו אותה מידי הגרמנים והסבו אותה לאוניית הובלה לחיילים אוסטרליים. נתקבלנו על ידי מלחים, חיילים ואחיות. הודיעו לנו שראשית נקבל מקלחת חמה. מאוד שמחנו. הם הפשיטו אותנו. שתיים-שתיים הובלנו לאמבטיה, מלאה במים משומשים כבר, והיינו צריכות לטבול בה. מבחינתם, הפקודה בנוגע לאמבטיה חמה מולאה. אחרי כן הוביל אותנו חייל אל בונקר השינה שלנו. לא חלילה אל אחד ממאות התאים הריקים של האונייה היפה... הגברים שהגיעו כעבור ימים מספר שוכנו בצד השני של האונייה. מותר היה לנו להיפגש איתם במשך כמה שעות ביממה, ולנוע בחופשיות בחלק משטח האונייה. ההספקה על האונייה הייתה טובה. האנגלים ראו בנו פליטים שהגיעו ארצה ללא רשות ושמרו עלינו בקפדנות. בכל פינה הייתה שמירה מזוינת, והרבה שוטרות ערביות פיקחו עלינו. הן לבשו מדים אפורים וכינינו אותן "עכברות אפורות". לא הותר לאף יהודי מארץ ישראל לדרוך על האונייה, ולא היה לנו כל קשר עם החוף. לא קיבלנו שום דואר ולא ידענו דבר על ילדינו, למרות הקירבה הפיסית. וכך, התפתחה תסיסה מרדנית. ניסינו להקים לנו ערוצי תקשורת כלשהם בכוחות עצמנו. היו בינינו שחיינים טובים, שניסו לברוח. כאשר החלה הבריחה האנגלים התעצבנו. תגובתם הייתה עונשים: שוב סגרו אותנו, כבר מוקדם אחר הצהריים הכניסו אותנו לתוך הבונקרים, הפרידו אותנו מן הגברים. תאי המעצר התמלאו צעירים שנמשו על ידי האנגלים מהמים. כאשר שום דואר לא הגיע וגם נפוצה שמועה שאין בדעת האנגלים להתיר לנו להישאר בארץ נתקפנו ייאוש. עמדנו לפני שערי ארץ חלומותינו והם לא נפתחים. ניסיונות הבריחה רבו וגם מאמצי הסיכול של האנגלים. גיליתי שכל הבנות הצעירות לבשו מתחת לבגדיהן בגדי ים... באחד הימים החלה תנועה רבתי באונייה. בא צוות חדש, הוטענו פחם והרבה ארגזים עם מזון. האונייה נבדקה בכל מקום וגם בוצעו תיקונים רבים. נודע שמתכוונים להעביר אותנו לאי מאוריציוס, באוקיאנוס ההודי. על הסיפון חילקו לכל אחד כמה טבלאות שוקולד. נאמר שזו מתנת פרידה של הסוכנות. השוקולד היה באמת מריר. לקחנו את המתנה בדמעות זולגות.
105
מאמצי הנהגת היישוב לעכב את גירוש ה"פאטריה", על המעפילים שהיו כלואים בה, נכשלו. ב-24 בנובמבר הגיעה ונעצרה גם האונייה השלישית - ה"אטלנטיק", ו-130 מנוסעיה הועלו גם הם ל"פאטריה".
ראשי "ההגנה" החליטו לחבל באונייה כדי לעכב את הגירוש. איש הגנה עלה לאונייה בכיסוי של טכנאי שבא לתקן את תנור האפייה שהתקלקל, ומסר לאנשי תנועת "החלוץ" שהיו על ה"פאטריה" מטען חבלה במשקל של ק"ג אחד, שנועד לפעור חור קטן באחת מדפנות האונייה. ההנחה הייתה כי לא נשקפת לנוסעים סכנה. לימים היו שהעידו שהזהירו שמסוכן להניח את
הפצצה בדופן ולא ליד המכונות, אך לא שעו לאזהרותיהם.
בבוקר ה-25 בנובמבר הופעל מטען החבלה. חלק מהמעפילים ידעו על כך והיו מוכנים לקפיצה לים. הדף המטען קרע את לוח הפלדה של דופן האונייה. החור הגדול שנפער בספינה גרם לשקיעתה על ִצדהּ בתוך כרבע שעה בלבד; חלק מהנוסעים נלכדו וטבעו בתאים שבספינה, וחלקם טבעו בעת שניסו להימלט מהאונייה. האחרים - לינה ופאול ביניהם - הצליחו בכוחותיהם
האחרונים להינצל ולהגיע לחוף. לינה //
ה-25 בנובמבר 1940 היה יום ככל הימים באונייה. בתשע בבוקר נצטוו כל האנשים לעלות על הסיפון. לאיש לא הותר
להישאר בתוך הבונקרים, מלבד תורני הניקיון. אחר כך הופיע רב החובל עם קציניו וערך בקרה. אני השגחתי על עובדות הניקיון באחד מהמחסנים הפנימיים. כבר מזמן ביקשתי שיחליפו אותי בתפקיד, אבל כמו תמיד בחיים, נוהגים לפנות אל אותם האנשים. ראש הקבוצה שלנו ענה לי: "את עושה את זה כה טוב, שרק במקרה של מחלה קשה או מוות אחליף אותך". הוא לא התכוון כל כך ברצינות, אבל התברר שדבריו קלעו אל האמת... הייתי בתפקיד ועברתי
מתא לתא, לוודא שכולם יעלו אל הסיפון. היו איתנו נשים מבוגרות מווינה. הן לא אהבו לציית. ביקשתי מהן לשכב במיטותיהן לפחות. אחת הנשים קראה לי בקול נרגש והצביעה על המראה מחוץ לחלון התא. ראיתי שמספר רב של אנשים, בעיקר צעירים, קפצו למים. היש מרד לאור היום בכל האונייה? רצתי אל המדרגה שהובילה כלפי מעלה. בדרך פגשתי קבוצה של נערות "מזרחי" שגרו בפרוזדור הזה. לא הרשיתי להן להישאר בתאיהן, כדי לא "לחטוף מנה" בגללן. הן ביקשו רשות רק רגע לקחת את סכיני
"הבנו שקרה לנו נס" אסון ה"פאטריה"
"היינו בתא האחרון והאונייה עמדה מתחתינו בצורה אנכית" הפיצוץ
106
הקילוף האישיים שלהן, שבעזרתם נהגו לעבוד במטבח. מכל הקבוצה הזו של בנות נהדרות, אף לא אחת ניצלה. רצתי הלאה. איש אחד בא לקראתי בבהלה ואמר שיש הוראה שכל הנשים חייבות להיכנס לתאיהן כי פצצה של אווירון פגעה באונייה. צעקתי לכולן ליטול חגורות הצלה, וחזרתי כדי לקחת את שלי. כאשר הגעתי קרוב לתא שלי כבר נטה הפרוזדור בשיפוע כלפי מטה. שוב פניתי אל המדרגות. הכל התרחש תוך מספר שניות. כשהגעתי אל המדרגות כבר תלו
עליהן אנשים כמו נחיל דבורים. מאוחר מדי, אין תקווה להמשיך בדרך זו. פתאום התהפכה האונייה. היה מעקה בצד ואחזתי בו. המים התרוממו מאחורינו והגיעו כבר לרגלינו. ראיתי שאנשים מטפסים לגובה, ועשיתי כמוהם מתוך תקווה להציל את עצמי. אכן, טיפסתי וחתכתי את הידיים עד שהדם שתת ממני, אבל לא יכולתי להתעכב. אדם אחד פתאום מעד ונפל עליי בעוצמה כזו ששתי שיניי הקדמיות נשברו. נאחזתי בכל כוחי והמשכתי לטפס. לבסוף הגעתי עם עוד שישה אנשים אחרים לחלל קטן, שעל הקיר שלו היה מוצמד בית שימוש. התברר לנו שטיפסנו לאורך מערכת השירותים של המלחים. היינו בתא האחרון והאונייה עמדה מתחתינו בצורה אנכית. נחתכתי משברי הזכוכית של הדלתות
שבהן נאחזתי. נשארנו בחדר הקטן שבו נתקענו. התייעצנו איך להגיע אל הסיפון. היה פתח קטן בתקרה והגברים ניסו להגיע אליו. זה הצליח לבסוף, נמצאנו בקרבת סיפון הביניים. אדם אחד הצליח להידחק לתוך הפתח ונתקע שם. הוא חסם לנו את האוויר ולא היה יכול להתקדם או לחזור. יותר מאוחר באו אנשים שקרעו את בגדיו, שפכו עליו שמן והוציאו אותו בכוח. הוא ניצל. גם אנחנו ניסינו למלט את נפשנו בדרך זו, אבל לא הצלחנו. לא היינו מספיק גמישים, כמוהו. צעקו לנו מלמעלה שנהיה שקטים, יבואו להציל אותנו. המצילים נעלמו והיינו במצב רוח קשה. הבטנו במפלס המים שמתחתינו. להפתעתנו הוא לא עלה. אחרי כמה שעות של ציפייה לבסוף ניצלנו, אבל לא דרך אותו הפתח. מתחתינו הופיע פתאום אנגלי ענק עם מגפי גומי עד המותניים. הוא אמר שיעביר אותנו אחד אחד, הנשים תחילה. אני הייתי השנייה. הוא תפס בי ונשא אותי לאורך המסדרון הארוך. שם ראיתי את המתים הראשונים. הוא כיסה בידיו את עיניי. הוא היה אדם טוב. במקום מסוים הוא עצר, הוריד אותי וקשר אותי בחבל. נחרדתי, לא רציתי להיכנס ללולאה של החבל, כי לא ראיתי את הקצה העליון שלו. לבסוף הורדתי נעליים ונאחזתי בחבל. כאשר הגעתי למעלה ניסו להעביר אותי בפתח. משכו, אבל לשווא. הורידו אותי שוב. זה הסוף שלי, חשבתי. שוב הרימו אותי בכל הכוח. נלחצתי דרך הפתח. הגעתי עד המותניים ונתקעתי. אדם שחור,כנראהמוַלאטי,כמעטתלשליאתהזרועותמןהגוף.עודאחריחצישנה היו לי כתמים כחולים בכל הגוף.
107
אז שמעתי פיצוץ בקרבתי. הגברים הירפו ממני וברחו. הייתי תלויה בין שמיים וארץ. ריכזתי את כל כוחותיי והצלחתי להיחלץ. עוד הכרתי את אחד הרופאים מן האונייה שלנו, ד"ר היינמן. התגלגלתי עד אליו ואז שקעתי בהקלה גדולה
בעילפון. ניצלתי!
פאול //
לבסוף עבר עלינו גם האסון המחריד של טיבוע ה"פאטריה" ותודה לאל עברנו אותו. בעתות מלחמה טביעת אונייה הופך למאורע יומיומי אולם
אלה שנפל בחלקם להיות נוכחים בהן, נחרט האסון בזכרונם לתמיד. ב-12 רגעים טבעה האונייה. רבים, שהכרנו במשך הנסיעה והתקשרנו איתם, ביניהם הרבה אנשים יקרים, אינם כבר איתנו, רבים עדיין נעדרים. בסך הכל יש כמה מאות קורבנות. לינה הייתה בעת האסון במחלקת הנשים בתחתית האונייה, רחוק ממני, והרבה עבר עליה עד שניצולה. התוצאה - חבורות בכל הגוף, פנים זבי דם ושיניים חסרות. אנוכי, למרות שהייתי עוד יותר במעמקי האונייה, יצאתי בשלום. יומיים לא גיליתי את עקבותיה ותוכלו לתאר לכם את דאגתי. חפצנו יישארו לבטח על תחתית הים. חלק מהנוסעים ששכנו באזורים שלא ירדו מתחת
פני המים קיבלו את חפציהם, אם גם במצב רטוב ולא טוב.
"יומיים לא גיליתי את עקבותיה ותוכלו לתאר לכם את דאגתי" לינה ופאול ניצלים
>
טביעת ה"פאטריה", 25 בנובמבר 1940
108
לינה //
יותר מאוחר הבנו שקרה לנו נס. הרי כל אדם שמיני נשאר קורבן באסון
הזה! חרטום האונייה נתקע בקרקעית הנמל. מספר שנים אחר כך עוד נשארה האונייה התקועה בנמל חיפה באותה צורה, עד שפוצצה בשנת 1954-55. באחד הסיורים שלי בנמל הראו והסבירו את טיב השברים. שתקתי אז. סביבי היו
רק אנשים זרים.
פאול //
אנחנו מודים על שניצלנו. אם אין ברירה אפשר להסתפק בלא כלום או
בדברים מועטים. המוסדות היהודים השונים התחילו בפעולות עזרה
ומהיבשה הובאו מלבושים שנאספו בחיפזון ובמשך היום דאגו למשקאות חמים וכריכים. האנגלים עסקו בהצלת האנשים. עם ילדינו לא הצלחנו להיפגש למרות
רצוננו. הם שמחו לבואנו ולהצלתנו, ושלחו לנו טלגרמה-ברכה. אני מעריך את קורבנות האסון בלפחות 250. גם עבורי זה קשה, לספר לכם על כה הרבה סבל, ובכל זאת צריך לדעת את הגורל הנצחי של העם היהודי. סילחו לי את כתבי הגרוע, שגיאות אפשריות וכו' כי אני כותב בלי עט, שולחן
או כיסא17.
109
מחנה המעצר עתלית, 1940
17. היומן של פאול נכתב בשנים 1940-41 במהלך המסע מגרמניה ובמתקן המעצר בעתלית, סמוך להגעתם של לינה ופאול לארץ ישראל.
>
בכוחותיהם האחרונים הצליחו לינה ופאול להגיע אל החוף. לינה הועברה יחד עם מאות פצועים אחרים לבית החולים רמב"ם. הניצולים האחרים מהאונייה, וביניהם פאול, הועברו למחנה המעצר בעתלית. הבריטים החליטו לאפשר למעפילים ניצולי ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. את מעפילי ה"אטלנטיק", שהגיעו מאוחר יותר, הם גירשו לאי מאוריציוס
שבדרום מערב האוקיינוס ההודי שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה". אחרי כמה ימים בבית החולים הועברה לינה למחנה המעצר בעתלית, שם פגשה את פאול. מחנה המעצר בעתלית שימש כמתקן כליאה בריטי בתקופת המנדט, ומשנת 1939 שימש למעצר מעפילים ופעילי מחתרות. במחנה היו צריף חיטוי, צריפי מרפאה, מטבחים וחדרי אוכל, וכמאה צריפים למגורים. הייתה הפרדה בין צריפי הגברים וצריפי הנשים. תנאי המחייה היו סבירים, העצורים קיבלו קורת גג, ארוחות סדירות וחופש תנועה סביר בתוך גבולות המחנה. ברוב התקופות ניתנה אפשרות לפגישה בין הגברים והנשים במהלך
היום. מוסדות היישוב פעלו למען רווחת העצורים והוראת העברית.
לינה ופאול שהו שם כשנה, אז החליטו הבריטים לתת להם מעמד של פליטים מאסון ימי, ולשחרר אותם.
לינה //
כאשר התעוררתי שכבתי עם עוד רבים על הרצפה, מכוסה בשמיכה,
אחיות ורופאים טיפלו בנו. השאלה הראשונה שלי הייתה, מה גורל
אנשי האונייה. נאמר לי שכולם ניצלו, כולם נמצאים בנמל. שכבתי יחד עם כמה מכרים בבית החולים הממשלתי בחיפה. הכל היה מאוד פרימיטיבי. כמעט לא טיפלו בנו. קיבלנו מעט מרק ולחם. האחיות היו ערביות ודיברו אלינו בגרמנית, לתמהוננו הרב. לפני הדלת ועל המרפסת עמדו חיילים מזוינים ושמרו אותנו. היינו אסירות וטיפלו בנו בהתאם. כשהיית צריכה ללכת לשירותים - חייל ליווה אותך. רופאים בדקו אותנו מבלי להחליף איתנו מילה. למחרת הופיעו גם כמה נשים יהודיות שהסתכלו עלינו כעל חיות כלואות. זה הרגיז אותנו. לא ידענו שהן היו חייבות לציית להוראת האנגלים. רק אחרי כן שמענו שבדרך זו הן מילטו כמה נשים מבית החולים. הן עזרו בשקט. הן פשוט ידעו יותר טוב מאיתנו
איך לטפל באנגלים. אחרי יומיים הופיעה אחות ורמזה לי ללכת אחריה. הנחתי שהיא תזמן אותי לאיזה רופא, אבל היא ליוותה אותי לאוטובוס גדול ורמזה לי לעלות אליו. היו
"הכל היה מאוד פרימיטיבי" מחנה המעצר בעתלית
110
בו כמה מכרים. לא אשכח את הרגע, שבו הרמתי את עיניי ונתקלתי בחבורת ערבים שעמדו בצד והביטו בי בלעג שטני.
האוטובוס הביא אותנו למקום עם שערים גבוהים. הם נפתחו ונסגרו
אחרינו. חיילים קיבלו את פנינו והביאו אותנו למשרד הקבלה של מחנה
המעצר עתלית, שבו ביליתי את החודשים הבאים של חיי. הובאנו לצריף, פרצופים ידידותיים קיבלו את פנינו. לא עבר הרבה זמן ופאול הופיע. "עיתון המחנה" מסר לו מהר מי הגיע, וכך ידע על בואי. פניו היו נפולים ואפורים. הוא נראה סובל, כי חשב אותי למתה. הוא התייפח מרוב התרגשות. ניחמתי אותו, ואז פרצתי בצחוק קל כאשר חשבתי על המצב הנדיר שהייתי בו: אישה הרואה את פני בעלה שחשב אותה כאבודה לתמיד. הצחוק קפא מהר, כאשר פאול סיפר
שפטר הקטן, הילד היחיד של החבורה הגרמנית, טבע.
הביאו אותי אל מחנה הנשים. עוררתי שם תשומת לב. הדבר היחיד
שלבשתי היה פיג'מת גברים קרועה, בלי גרביים או נעליים - כך עליתי
ארצה. כנראה שמראי לא היה מרנין, הפנים היו נפוחות וכל העצמות מוכות. הרבה נשים הופיעו וביקשו לעזור לי, רבות הציעו לי מעט בגדים, כרית, שמיכות, חפצים שגם הן קיבלו בנמל אחרי האסון. הכי הייתי מרוצה מזה שהנשים שהעדפתי הציעו לי לגור איתן. כל הצריפים היו מלאים, מיטה על יד מיטה. בעצם לא ממש מיטות. קיבלנו שני "חמורים" קטנים וארבעה קרשים, שתי שמיכות, מזרון דק וכרית. מאוחר יותר, כשלמדנו את סדרי המחנה, ניהלנו קרב מתמיד "להחרים" קרש חמישי. אם האנגלים גילו זאת הם החרימו אותו מיד. שמיכות נוספות ביקשנו מאת החיילים, כי המחסן היה סגור. היו נשים שהשיגו עשר שמיכות. מבין אלף הנשים במחנה, רק מעטות התיידדו עם "האויב", וכל
אחת הכירה אותן. אלה היו תמיד אותן הדמויות, כבר על האונייה. "הפאטריה" הייתה בעצם אוניית מאסף, שאליה הביאו האנגלים את כל האנשים שרצו להיפטר מהם. היו עליה כאלה שבאו דרך הים השחור, כמונו, אבל גם אנשים מאוניות אחרות שהגיעו עוד לפנינו. מלבד החפצים שקיבלנו מאנשים יהודים בנמל לא היו לנו כל חפצים, לא מגבת, מברשת שיניים, מסרק או סבון. אבל בחלוף הזמן סיפקו האנגלים את ההכרחי ביותר. בסוף היו לכל אישה שתי
שמלות כותנה אפורות ונראינו עכשיו כמו עכברות אפורות. הצריפים היו מלאי שרצים וכינים. על גבי האונייה שמרנו בקפדנות על ניקיון. עכשיו נעלמנו מדי פעם בצריף המרפאה וביקשנו מאת האחיות תחבושות עם נפט, עד שיום אחד הובאו כל הנשים על ידי השוטרות למרכז המחנה. שם עמד מיכל גדול עם נפט וכולנו קיבלנו פקודה לחפוף את השיער בנפט. מאותו היום הכינים נעלמו. מה שהפליא אותי היו הנשים מצ'כיה. ימים ספורים אחרי האסון
"כאילו יצאו זה עתה מסלון יופי" מחנה הנשים
111
>
מעפילות תולות כבסים במחנה המעצר בעתלית
הן הצליחו להופיע בתסרוקת מטופלת, עם צבע על השפתיים ולבושות בבגדים נחמדים, כמו בובות מטופלות, כאילו יצאו זה עתה מסלון יופי.
אחרי שהתאוששנו ניגשנו לניקוי הצריפים. הרי המחנה שלנו היה
עכשיו ביתנו היחיד. הוצאנו הכל החוצה ולא השארנו מסמר בקיר.
הצפנו הכל במי סבון עד שהצריף הבהיק מניקיון. השגנו מברגים, פירקנו את הקרשים ורחצנו אותם בנפט, ואסרנו לשבת על מיטה לא שלך. כך יכולנו לישון בשקט בלילות - לא נשארו פשפשים וכינים. כמעט לא היה מקום פנוי בצריף. כל אחת החזיקה את חפציה מתחת למיטתה. בכל זאת ערכנו לנו שולחן מכוסה במפה לפני כל ארוחה. מאדם אחד במחנה שכן ביקשנו שיכין לנו מגשים מפח. שמנו עליהם ניירות וגם שמנו קופסת פח עם פרחים באמצע. האוכל היה חדגוני וללא טעם, אבל קיים את נפשנו בדוחק. רק לחם קיבלנו ללא הגבלה. אסור היה להשליך אותו ואסור היה שלא לקחת אותו והלחם גרם לסכסוכים. הנשים סירבו לקבלו וגם את החלווה הזולה, העשוייה מבוטנים. היא הייתה מאוסה עלינו. בצהריים הוגש לרוב מרק ירקות דליל עם שאריות בשר. בערב מרגרינה, גבינה
לבנה חמוצה איומה ושוב חלווה.
כולנו עבדנו. בחרנו לנו ממונה על הצריף וזו חילקה את העבודה
ושלחה אותנו לעבודת מטבח או ניקיון של שירותים וכו'. לאט לאט
התרגלנו אל שגרת המחנה. הגברים היו במחנה נפרד. חצצו בינינו גדר תיל וחיילי משמר. הותר לנו להיפגש במשך כמה שעות ביום. עם הזמן הוקל אורח
112
>
ריקוד הורה במחנה וגדרות התיל שיצרו מחנות משנה רבים בתוך מחנה המעצר
החיים שלנו. הותרו ביקורים הדדיים. ערכנו הרצאות ופעולות לימודיות. זו הייתה נקודת אור בחיים בתוך התיל. היינו 42 נשים בצריף. הסתדרנו יפה בינינו. נוצרו קשרי חברות שנשמרו גם אחרי המחנה. המורה שגרה איתנו הייתה מאוד מסכנה, בעלה טבע והיא התאבלה עליו. היא השכיחה את צערה בפעילות לימודית. היא הביאה גם כיתת ילדים אל הצריף שלנו וארגנה את חיי הדת. היא ארגנה ערבי שבת שאליהם הזמנו גם את הגברים. הופיעו מפות לבנות וגם נרות. ישבנו על המיטות ושרנו איתה. בשבתות היא קראה איתנו את פרשת השבוע. כך הכרתי במחנה בפעם הראשונה את ספרי התנ"ך הנהדרים כמו ספר רות, שיר השירים וספר אסתר. עשינו עבודות יד משקים ישנים וקרעי כותנה שקיבלנו מאת האנגלים אבל זה היה אסור, ואם באה בקרה היינו צריכות להסתיר את הקרעים. השתוממנו על כך שבעת מלחמה יש לאנגלים זמן לשטויות כאלה.
כל המחנה היה מחולק על ידי חוטי התיל למאות מחנות משנה, דרכים
ופינות, שאותם ניתן היה לסגור בקלות ברגע שהתעורר אי שקט. זה
קרה פעמיים: פעם אחת התקוממו הגברים מבולגריה. כולנו הכרזנו שביתה
וסירבנו לקבל מזון. נשמעו גם יריות. בפעם השנייה היינו הלומים בגלל גירוש של חלק מתושבי המחנה, מעפילי ה"אטלנטיק". גם הם הגיעו למחנה, כמה ימים אחרינו, ישר מהאונייה שלהם. טביעת ה"פאטריה" נחסכה מהם, אך עכשיו מימשו האנגלים את תוכניתם והם נשלחו לאי מאוריציוס. בעצם גם אנחנו היינו אמורים להישלח לשם, אבל החוק
113
האנגלי אסר על משלוח או גירוש ניצולים מאונייה טובעת. נשבר לנו הלב לראות את האומללים שנגררו מהמחנה. לא היינו מודעים למתרחש, כאשר באחד הימים הם הופרדו מאיתנו ושוכנו בחלק החיצוני של המחנה. ואז, יום אחד בשעות אחר הצהריים הופיעו שוטרים במחנה וציוו עלינו להיכנס לצריפים ולסגור את כל הפתחים. האור כבה והיינו צריכות לשכב, כל אחת במיטתה. נאמר לנו לשמור על שקט, גם אם בחוץ נשמע מהומה. איימו עלינו ביריות אם לא נציית. שכבנו בפחד בחושך ושמענו את צעקות האומללים. הם התנגדו בכל כוחם להישלח אל הבלתי ידוע. בבוקר שמענו שדווקא הנשים התנגדו בעוז. הן קרעו את בגדיהן והתגוננו. לבסוף הביאו האנגלים שמיכות, כיסו כל אחת והשליכו אותן לרכב.
כאשר העזנו בבוקר לצאת מן הצריף עוד ראינו את אחרוני המשלוח.
בשבועות הראשונים לא קיבלנו שום מכתבים. אחרי כן הגיע מברק
מאת הילדים, אחרי כן מכתבים ולבסוף אחרי שלושה חודשים הותר
לקבל ביקורים. היינו מופרדים על ידי גדר תיל כפולה. בראשונה הופיעה אלזה, בתנו, עם הילד שלה, מיכאל. זה היה כה מרגש, גם עבור השומרים, שחייל אנגלי העביר לי את הילד מעבר לתיל ויכולתי להחזיק בו. גם הילד היה נרגש ובכה
ורצה לחזור לאמו.
מיכאל //
אני זוכר ולא אשכח כל חיי איך במחנה המעצר בעתלית שוטר בריטי גבוה הניף אותי מעל גדר התיל, מעל הקונצרטינה, כדי שאוכל לפגוש
את סבא וסבתא שהיו עצורים שם.
לינה //
אחרי כן הותר לנשות ויצ"ו לעבוד במחנה. למרות שלא נוצר קשר ישיר איתן, הן עשו רבות עבורנו. הן ארגנו צריף אחד כחדר תינוקות
ופעוטון, וצריף אחר לגן ילדים. הן שלחו כמויות גדולות של בגדים שנאספו בכל הארץ. הובאו לא רק סמרטוטים. חנויות ויצרנים תרמו גם מצרכים חדשים. גם
הסוכנות לא שכחה אותנו ושלחה עיתונים וספרים. עוד במחנה קיבלנו את הודעת הסוכנות, שנוכל לקבל את המשק שלנו ברמת הדר ושִי ַבּ ֶנה בו בית עבורנו. כך ראינו שוב תקווה לחיים. זמן קצר אחרי שהגענו למחנה הובאו קרונות עם חפצים מן האונייה. היו אנשים
"חייל אנגלי העביר לי את הילד מעבר לתיל" ביקור משפחות
"יצאנו ובפעם הראשונה דרכנו כאנשים חופשיים על אדמת המולדת החדשה" השחרור ממחנה המעצר
114
מיוחדים שסידרו את החפצים ואחר הצהריים הלכנו לראות את התצוגה בניסיון למצוא חפצים שלנו. אני גרתי בחלק התחתון של האונייה ולא מצאתי דבר. פאול מצא כמה דברים. היו אנשים שקיבלו את חפציהם כולם. אחת הנשים קיבלה את מזוודותיה, אבל לא את בעלה, שהיה בין הנעדרים. התרגשות גדולה השתררה כל פעם שהופיעו נציגי חברת קדישא מחיפה. הם הביאו כל פעם בשקיות לבנות חפצי לבוש של הגופות שנמשו. כל אלה שיקיריהם נעדרו הוזמנו וזה היה קורע לב כאשר מישהו זיהה חפצים שהיו שייכים ליקיריו. בזה תמה
עבורו התקווה שהנעדר הציל את עצמו באיזה אופן ומסתתר בארץ. המלחמה נמשכה. הנאצים הגיעו עד אל-עלמיין. התרגשותנו גברה. הנאצים עמדו כמעט בשערי המחנה וכבר ראינו את היום שבו האנגלים יישאו את רגליהם וימסרו אותנו לידיהם ללא מגן. רק נס היה שלא כך קרה. היינו עדים לכמה התקפות אוויר על נמל חיפה. לפי פקודת האנגלים נשכבנו מתחת
למיטותינו. אין זו חוויה קלה, להיות סגור בגדרות תיל ונתון לסכנת הפצצה. כאשר הגיע הקיץ ונעשה חם חלו כמעט כולם. מאות סבלו מטיפוס ומקדחת פפטצ'י - קדחת זבובי החול. בית החולים הקטן לא היה מסוגל לקלוט את כל החולים, לכן הם שכבו בצריפים והבריאים טיפלו בהם. אני חליתי בין האחרונות. שכבתי במיטתי עם חום גבוה, כאשה נפתחה הדלת ורכזת הצריף הופיעה עם רשימת אנשים שיכולים להשתחרר מהמחנה. כבר לפני כמה שבועות החלו שחרורים, שבוצעו על ידי האנגלים ללא כל תבונה או סדר. זוגות הופרדו, אחד שוחרר והשני עוכב. אנשים שוחררו בלי ילדיהם, וזרים טיפלו בהם עד לשחרור. פתאום נקרא שמי. הייתי רתוקה למיטה, לא מסוגלת לקום. בכל זאת החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולעזוב את המחנה. כך לפחות אחד מאיתנו יהיה בחוץ ויוכל לדאוג לבן זוגו. פאול הופיע - "עיתון המחנה" כבר העביר לו את החדשה. הוא היה חיוור ומרוגש. גם הוא היה בדעה שעליי לצאת בכל מחיר. החברות שלי ארזו מהר את חפציי. מה שקיבלנו מאת האנגלים היה צריך להחזיר. אחרי כן פאול והן נשאו אותי אל השער. אחרי כמה סידורים פורמליים הוכנסתי לאוטובוס שלקח אותנו לבית העולים בבת גלים. שם יצאנו ובפעם הראשונה
דרכנו כאנשים חופשיים על אדמת המולדת החדשה.
פאול //
ועתה הנני בארץ האבות ואבות אבותינו, אולם מצפה ליום החופש. הישיבה כאן היא ללא תכלית, ולא מטרת עלייתנו ששנים תכננוה.
עכשיו ביצענו אותה עד הלום, אולם איך כשלה התנהלותה.
115
3 אנו באנו ארצה
לבנות ולהיבנות בה
שער שלישי
קרית טבעונ
אבני דרך בחיי המשפחה
נצרת עילית
הר תבור מגדל העמק
חיפה
רמת ישי
עתלית
רמת ישי בית שערימ
בית שערים
מזרע
כפר יהושע
נהלל
כפר ברוכ היוגב
יוקנעמ עילית
הזורע
עינ השופט
מזרע
עפולה
תל עמל (ניר דוד)
רמת צבי
מגידו
מולדת בית השיטה
בית אלפא
תל עמל )ניר דוד(
בית שאנ
עינ חרוד
רמת הדר
(הוד השרון) תל אביב-יפו
שער הנגב (גדרה)
עמק יזרעאל
ז //
"לזרוק את העבר לתוך האש"
מרים ויעקב, התחלה בקיבוץ מזרע
בשנת 1938, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעיצומם של חיים תחת המשטר הנאצי, יצאו יעקב ומרים הצעירים למסע לפלשתינה. הם הותירו את הוריהם ומשפחותיהם מאחור מבלי לדעת אם יזכו לראות אותם שוב, והצטרפו לקבוצת בני נוער שאיתם עברו הכשרה משותפת בגרמניה. לכל אחד מהם הייתה אחות שכבר עלתה לארץ שנה קודם לכן (אלזה, אחותו של יעקב וזוזי, אחותה של מרים). הם עדיין לא הכירו האחד את השנייה, וכל
שידעו היה שפניהם להתיישבות בקיבוץ מזרע.
הם הגיעו במסגרת עליית הנוער, תנועה אידיאולוגית שקמה במטרה להעלות בני ובנות נוער יהודים מגרמניה, כדי שיעזרו בבניין הארץ על ידי עבודה חלוצית והתיישבות. על ידי כך יינצלו יהודים, ייקלטו וישוקמו בארץ. התנועה עסקה בחינוך, ומטרתה הייתה להטמיע את הנוער בתרבות הישראלית ולסייע לו להיות יצרני ותורם ליצירת חיי אומה חדשים בארץ ישראל. המפעל נעשה בשיתוף עם התנועה הקיבוצית, ומתוך כך נקבעו העקרונות החינוכיים: עבודה, לימודים וחברה. שלושת העקרונות נחשבו כשווים בחשיבותם. בכל יום עבדו בני הנוער ארבע עד חמש שעות ולמדו ארבע שעות. יתר הזמן
הוקדש לפעילות חברתית, וזמן מועט בלבד הוקצה לפנאי אישי. מרים ויעקב אימצו את ערכי התנועה והשתלבו בקבוצה ובפעילותה.
119
חצר מזרע ובה הדיר, הסילו, מגדל המים וחדר האוכל בשנת 1938, ברקע הרי נצרת ו"הר הקפיצה"; למטה: מכיוון אחר, 1945
יעקב //
ארבעה וחצי ימים ארכה ההפלגה באונייה "שמפוליון" ממרסיי לנמל
חיפה. בן 15 שנים וחודש הייתי כשעליתי לארץ ישראל. בחיפה קיבלה
18
אותנו גברת הנריאטה סאלד בכבודה ובעצמה. ירדנו עם כל הכבודה והוסענו
לבת-גלים, שם היה אז בית עולים. את השוק הראשון קיבלתי כאשר הגיע אלינו קרוב משפחה של אחת החברות שלנו. הוא לקח אותנו לקיוסק וכיבד אותנו בגזוז. הוא דיבר עברית! לא הבנתי איך אפשר ללמוד שפה חדשה מהר כל כך. בחיפה פגשנו לראשונה שלושה חברי מזרע, שהיו למדריכים, מטפלים ומורים שלנו בשנתיים הבאות (רגה אורן, וילק וגנר, הלה שטרנצר). הם היו האכזבה הראשונה שלנו בארץ החדשה. הם היו כה זקנים בעינינו, שלא ידענו מה להגיד. אני מניח שגילם היה בסביבות 25... העמיסו אותנו על משאית ויצאנו לדרך, דרך בלד-שייך ויג'ור (יגור), קרית עמל, ג'דה(רמתישי)ונהלל,עדשנכנסנובשעריהקיבוץ,עלידדירהצאןוהִסילוֹ, ונעמדנו לפני חדר האוכל. בקרבתו נבנה בתקציב מיוחד בית, שאותו אכלסנו. המדריכים ממחנה ההכשרה נסעו איתנו ארצה והצטרפו לקיבוצם - הזורע. אנחנו שובצנו למזרע. ארבע קבוצות נוספות בהיקף דומה של כעשרים ילדים הגיעו למרחביה ולעין המפרץ. קבוצה גדולה יותר עברה לעין חרוד.
לינה //
יעקב הגיע במהרה לקיבוץ מזרע, באחד החלקים היותר פוריים של
הארץ, רק עשרים רגע מנצרת העיר. הכל מוקף ישובים יפים והרים
ידועים. רואים משם את מנזרי נצרת, את הר התבור וגבעת המורה, ששם ישו נשא את דרשת ההר הידועה. היום נמצאת בפסגתו כנסייה. בננו חי שם, מושרש
באדמתו של עמק מאושר זה.
יעקב //
התחלנו את חיינו החדשים תחת חסות המדריכים. מהר חולקנו למקומות
עבודה וקבוצות לימוד. בצריף הקרוב לבית הייתה כיתת לימוד וגם
מחסן הבגדים שלנו. באותו הצריף, שלוש שנים מאוחר יותר התאמנה קבוצת חברים בהטלת רימון. השתחררה ניצרה. אי אפשר היה לזרוק את הרימון שעמד להתפוצץ דרך החלון, כי בחוץ שיחקו ילדים קטנים. הנק המשיך להחזיק ברימון
"הנריאטה סאלד בכבודה ובעצמה" יעקב ומרים מגיעים לארץ החדשה
"25 ילדים בארץ חדשה ומוזרה" הקבוצה
18. הנריאטה סאלד - ממנהיגות ארגון עליית הנוער.
121
עד שהתפוצץ. הוא איבד את ידיו ושני חברים איבדו את חייהם. הייתי במקרה קרוב למקום, והיה לי התפקיד הלא נעים לבשר את הידיעה ליתר החברים. הזורע היה הקיבוץ היחיד של התנועה שלנו, אבל קבוצת מזרע העריכה - או הריחה - שהקבוצה שלנו מורכבת מנוער טוב, ורצתה אותנו לעצמה. וכך יצא. הרציונל שעמד מאחורי ה"מחטף" היה שבאותה השנה בגרו הילדים הראשונים של מזרע והיו זקוקים למסגרת חברתית. הזיווג הראשון שנוצר במזרע היה בין הבת הראשונה של מזרע ובין אחד הבנים שלנו (תמר בדר וזאב אלוני ז"ל). חיינו בתנאים המקובלים של אז, כפי שחיו במסגרת הקיבוץ: בבוקר עובדים חמש שעות, עם כולם. משתיים אחר הצהריים לומדים חמש שעות.
הגענו לקיבוץ ללא משפחה, 25 ילדים בארץ חדשה ומוזרה. הקבוצה
הייתה המשפחה שלנו, הקהילה שמגינה עלינו מפני החוץ. היינו מאוד ברי מזל, בגלל הרכב הקבוצה. רוב החברים מצאו בני זוג בתוך הקבוצה,
והקבוצה עצמה, למעט כמה יוצאים מן הכלל, נשארה יחד בקיבוץ עד היום. כמתבגרים, דיברנו הרבה ודנו במרכיבים של חיינו. המסקנה ההגיונית הייתה שאת השוויון בין המינים ואת יתרונות האופי נקבל במסגרת של חיים משותפים. חייתי כמה שנים בחדר אחד עם בנות הקבוצה שלי, וזו הייתה חוויה רגשית חזקה. כולנו באנו מאותו הרקע, של תנועת הנוער הגרמנית ששורשיה במאה ה-19. תנועה זו הייתה שונה לחלוטין מהצופים. אנו היינו תחת השפעה של התיאוריה של פרויד. מילת המפתח בהתנהגות האישית הייתה: ביצוע ומחויבות. אתה צריך לחיות ולהתנהג על פי מה שאתה מטיף. האחריות שלך לֶחברה שלך ולחבריך עומדת לפני עניינים אישיים. מעולם לא הייתה מעלינו סמכות מוסרית או פיקוח. מי שלא יכול לשמור על הכללים, עליו לעזוב. בהמשך, אחדות פוליטית נאכפה במתינות: מותר היה להחזיק בדעות לא אורתודוקסיות על
התנועה הקיבוצית שלך, אך אסור היה לפעול נגדה. כך השתלבנו ומצאנו את מקומנו בחברת הקיבוץ, בשמחה ובצורה חלקה. בעיקר הצטיינו בד ֶבֶּרת ובמשברים חברתיים. בכל יום שני וחמישי היה משבר חברתי שהצריך בירור נוקב. אמנם נותקנו בהרף עין מהסביבה הרגילה שלנו והיינו בלי הגנת בית ההורים, אבל הקיבוץ סיפק לנו בית חם ככל שהתאפשר. עיקר מרצנו הופנה לתהליך של יצירת חבורה מלוכדת, בה המאוויים האישיים נדרשו לסגת מפני צורכי הקבוצה. זה לא היה קל לכל אחד, ותמיד היו דמויות דומיננטיות לעומת אלה שאישיותן פחות בולטת. לקח הרבה זמן עד שהתפתח גרעין מוביל שלא הכביד יתר על המידה על חברים מן השורה, שרצו לחיות את חייהם ולא רצו, או לא יכלו, להיות "כמו כולם". תהליך זה בא בכמה גלים, כי היינו בתקופה של התבגרות אישית ומינית והקצב של האחד לא בהכרח התאים לקצב של השני. המדריכים ניסו בכל כוחם וניסיונם הדל לגשר על הפערים, ולא
"בעיקר הצטיינו בד ֶבֶּרת ובמשברים חברתיים" חיי חברה
122
למעלה: הקבוצה אחרי שמונה חודשים בארץ. מרים יושבת במרכז, יעקב עומד שני משמאל. מזרע, 1938; למטה: טיול קבוצתי. מרים על המשאית, שנייה משמאל, יעקב רביעי משמאל
חברי הקבוצה בונים שביל. מזרע, 1939
בטוח שהם אהבו את החלק הזה של עבודתם, שהפגיש אותם עם הייחודיות של כל אחד ואחת. בסופו של דבר התגבשנו ליחידה חברתית עצמאית בקצב סביר. רק שניים-שלושה חברים עזבו את הקבוצה בשנתיים הראשונות, וזה היה הישג
נאה עבור צמד המדריכים.
יעקב //
לאחר כשלושה חודשים שלטנו בעברית בסיסית, מספיקה לקיום קשר
עם חברי מזרע שכלל לא אהבו את צליל השפה הגרמנית בתוכם. במזרע כולם דיברו יידיש כשפת אם, וגם את זה הם התאמצו לדחוק לשוליים. היו כמה חברים שסירבו להוציא הגה מן הפה, שלא היה על טהרת העברית. מההתחלה הם הסבירו את כללי העבודה רק בעברית ולא היו סבלניים במיוחד אם לא תפסת מה עליך לעשות. אבל התוצאות של השיטה ה"לוחצת" היו טובות. גם האמביציה שלנו להשתלב הייתה גבוהה, ואחרי חצי שנה התחלנו לדבר בינינו
עברית. אחרי שנה שלטנו בה טוב. שלושה חודשים מאז בואנו למזרע, אחרי בירור מקיף ויסודי עם המדריכים, החלטנו לשנות את שמותינו הפרטיים הגרמניים ולהחליפם בשמות עבריים. ערכנו טקס סביב מדורה. כל אחד ענד פתק עם שמו הגרמני ושמו העברי, ובתורו הסיר את הפתק מחולצתו, זרק את השם הגרמני למדורה ונשאר רק עם השם העברי החדש. עד היום עוברת בי צמרמורת כאשר אני משחזר את האירוע. היינו מנותקים לגמרי מן המשפחות שלנו וזה נראה לי היום צעד מרחיק לכת מדי: לזרוק את העבר האינדיבידואלי לתוך האש, ולצאת משם כפניקס אגדי עם שם/אישיות חדשים.
בשנים הראשונות בקיבוץ מזרע היה לנו דיור מסודר בתור מטופלי
עליית הנוער. אך כאשר הפכנו כבר ל"גרעין" בקיבוץ היינו כמעט חסרי
זכויות, והאחרונים לקבל דיור. עברנו מספר רב של חדרי צריפים, טובים יותר
ופחות. לרוב מתחת למינימום ההכרחי. גם באוהלים גרנו מדי פעם. החדרים הוקצו תמיד לשניים עד ארבעה חברים. פתחנו יוזמה פרטית ובנינו לנו סוכות מכל הבא ליד, או הפכנו עמדות שמירה למקומות מגורים. לפעמים בהסכמה עם הוועדה שהייתה אחראית לדיור ולפעמים ללא הסכמתה. עם כל הזיקה החזקה לחיי שיתוף ועם כל המסירות לקיבוץ ולחיי הקבוצה, רצינו פינת מגורים פרטית. לאו דווקא מהטעמים שבגללם אנשים צעירים היום רוצים לבלות את לילותיהם. פשוט - רצינו לחיות חיי קבוצה שיתופית בכל, אבל עם
"החברים לא אהבו את צליל הגרמנית" החלפת זהות
"רחצה לילית בעירום באסי" נעורים בקיבוץ
125
קצת ריחוק. הרי לא תמיד הפרטנר שלך לחדר היה אדם שרצית להיות קשור איתו 24 שעות ביממה. בשנתיים הראשונות היינו כפופים לכללים שקבעה עליית הנוער בנוגע למשטר החיים שלנו. היה מובן מאליו שאנחנו חברה מעורבת שמבוססת על שוויון בין המינים. המגורים של בנים ובנות היו אמנם תחת קורת גג אחת, אבל בחדרים נפרדים. חלוקת העבודה וסידורי הלימודים היו מבוססים על השקפה זו.
היינו חברה תוססת מהבחינה הלימודית, והיו דיונים לתוך הלילה על כל הבעיות של העולם, כפי שהבנו אותן. היינו בתקופת ההתבגרות המינית
והאינטלקטואלית הקלאסית, גילאי 18-15. כולנו היינו מסורים לרעיונות של תיקון העולם "הבורגני". היה לנו ברור לחלוטין ששוויון המינים חייב להתקיים בחיינו לא רק בתיאוריה. עוד טרם בואנו לקיבוץ היינו חשופים לרעיונות שפירשו באופן מרחיק לכת את תורת זיגמונד פרויד על המרכזיות של יצר המין בחיי בני האדם, ועל הזכות לחיי מין חופשיים. נטינו לקבל את הפירוש הקיצוני של תיאודור רייק, אידיאולוג החופש המיני באירופה. מאידך - היינו מחויבים לרעיון של טוהר אישי, מיני ומוסרי, על מנת להיות ראויים להשתתף בתהליך הציוני של בניית הארץ. כעבור זמן מה התקבלנו לתנועת השומר הצעיר. כדי להיות ראויים לקבל את "סמל הבוגרים" נשבענו, כמובן, להתנזר משתיית אלכוהול, מעישון ומהמעשה המיני, וכך עברנו למגורים משותפים. אני זוכר את התקופה הזו במעומעם. ניהלנו חיים סבירים בין כותלי החדר. אם מישהי ביקשה להפנות את הגב או לצאת לרגע מהחדר, זה קוים ללא אומר ודברים. לא זכורה לי אפילו תקרית אחת בעל גוון מיני או דיבור לא נאות. כעבור כמה חודשים, בשנת 1941, עברנו לתל עמל - היא ניר דוד של היום. תל עמל נוסדה על ידי גרעין ההתיישבות הראשון של תנועת השומר הצעיר הארץ-ישראלית. חברי הקיבוץ הזה היו עוד יותר קיצוניים והנהיגו בשנים הראשונות של הקיבוץ גם מקלחת משותפת. כאשר הגענו לשם, חברי הקיבוץ כבר בגרו והמקלחת המשותפת הייתה עדיין קיימת. מספר המשתמשים בה ירד לאפס והיא חוסלה כעבור זמן קצר. לעומת זה היו עדיין אירועים של רחצה לילית בעירום באסי. העברנו את המגורים המשותפים שלנו אל תל עמל. זכור לי שהעניין התחיל להיות קשה לחלק מן החברים והחברות שלנו, ונתנו חופש לחברינו להתארגן למגורים כרצונם, לרוב עם חברים או חברות קרובים. דווקא השלב הזה היה פרובלמטי, בין היתר כי בינתיים גם התבגרנו וגם היינו חשופים לצדדים המעשיים של האידיאולוגיה שלנו. הצרכים המיניים שלנו החריפו וגברו על המצפון "הטהור".
"נשבענו, כמובן,
להתנזר משתיית אלכוהול, מעישון ומהמעשה המיני"
הגשמת ערכים
126
חברי הקבוצה בתל עמל (ניר דוד) בעמק בית שאן, על נחל אסי, יעקב שני משמאל, 1942
יעקב //
כעבור שנה חזרנו למזרע, כגרעין להשלמת הקיבוץ. כאן הגלגל
התהפך. כמוצא מן הקונפליקטים האישיים התחילה תקופה של
אינדיווידואליות. כל אחד רצה לגור לבד. הקיבוץ לא היה מסוגל לספק לכל רווק דירה נאותה. גרנו אז בכמה צריפים שהיו על הגבול הצפוני של הקיבוץ. הייתה שם חורשה קטנה ומספר עמדות שמירה מבטון. אני בניתי לעצמי סוכה על אחד העצים, ושם גרתי כל הקיץ. מרים תפסה עמדה וגרה בה עם חברה שלה. תקופה זו הייתה מלווה בחיפוש קדחתני אחרי בן או בת זוג לחיים. הרבה מאד זיווגים יצאו לדרך על מנת להתפרק כעבור זמן מה. כאשר התבגרנו, אחרי גיל 18, התחיל כל אחד לחפש קשר אישי, עם חברה או עם חבר. בדרך כלל היה החיפוש הזה משולב, כלומר קשר עם נפש קרובה וגם קשר רומנטי. על יותר מזה אז לא חשבנו. רק לקראת שנות העשרים שלנו התחילו להיווצר זוגות של ממש. הראשונים שהצליחו להתקשר בקשר קבוע דירבנו כמובן את האחרים ללכת בדרכם. החיפושים נעשו יותר אינטנסיביים והשתלטו על האווירה הכללית. לא כל אחד ניסה את מזלו עם כל אחת, היו גם הרבה ניסיונות שלא החזיקו מעמד, אבל בסוף התהליך נוצרו כשמונה זוגות נשואים מתוך קבוצה של 20-22 אנשים צעירים. אחרי שוך המהומה התברר שכנראה הייתה אחידות מה בתוך הקבוצה שאפשרה זאת, וגם תרמה העובדה שכל הזוגות המשיכו לחיות במזרע עד שהגענו לגיל ארבעים. אז חלק מן האנשים עזבו, אבל הגרעין ה"קשה" נשאר
במזרע וקבע גם בתודעתנו שאנחנו, לטוב או לרע, יוצאי מזרע.
קשה לי היום להעריך הערכה סובייקטיבית או אובייקטיבית, איזו השפעה הייתה לתקופה הזו עליי. הייתי אז אדם צעיר הנוטה להירתם לצווי אידיאולוגיה, שלבטח לא הבנתי את השלכותיה עליי ועל אחרים. היו בינינו חברים וחברות שנכנעו לתכתיבי החברה ללא חשק, ודווקא הם סבלו מאוד ממצבים שבעליל נדחו על ידי תחושותיהם האישיות. עזיבתם של חלק גדול מהם נובע מהאי נחת
שרוו בתקופה הזו.
לפי תקנון עליית הנוער עבדנו ארבע שעות ולמדנו ארבע שעות.
למעשה, למדנו יותר וגם עבדנו יותר. כל יום בשעה שתיים התחילו
הלימודים. למדנו עברית ולימודים כלליים במידה שווה. לשני המדריכים שלנו, וילק וגנר ורגה אורן, הייתה אחריות כוללת עלינו, בנוסף על ההוראה. הייתה גם מטפלת, הלה רמר, שדאגה לדיור, ללבוש ולבריאות. כלומר, על כ-22 בני נוער הוקצו שלושה אנשים מבוגרים. היום זה נחשב ללוקסוס, אז זה היה נורמה.
"חיפוש קדחתני אחרי בן או בת זוג לחיים" זוגות ראשונים
"מרים תמיד הצטיינה" הלימודים בקיבוץ
128
עברית למדנו בשני חוגים, לידענים יותר ולידענים פחות. אני תמיד הייתי ב"פחות". מרים תמיד הצטיינה בלימודי שפה. הלימודים הכלליים
כללו בעיקר לימודי ארץ ישראל - גיאוגרפיה, היסטוריה ולימודי חקלאות. אני הצטיינתי מאד באחרונים. כאן למעשה קיבלתי את היסודות לידע המדעי שלי. הנושאים היו תורת הצמח, תורת הקרקע וכו'. הם ניתנו ברמה גבוהה מאד מתוך ספרים אוניברסיטאיים, וחלק מהם אני זוכר עד היום. מעבדות לא היו, אבל ניסויי שדה וניסויים בכלי מטבח כן היו. כמובן - למדנו תנ"ך. כצאצאים של יהודי גרמניה לא ידענו הרבה בתחום זה, מלבד מה שלמדנו במסגרת תנועת הנוער. הקיבוץ היה מעוניין שנכיר את היהדות על פי תפיסתו, שחרגה מנוסח
לימודי הקודש שנהגו בגולה הפולנית, שממנה באו חברי הקיבוץ. למדנו תחילה עברית ואחרי כן כל מיני לימודים הקשורים בהיסטוריה של עם ישראל והציונות. זה היה התחום של רגה אורן, וילק היה מוסמך כנראה בלימודי חקלאות עוד מפולניה והלימודים איתו היו סביב נושאים מדעיים, החל מתורת האקלים, תורת הקרקע ופיזיולוגיה של צמחים. עד היום נמצאת ברשותי מחברת לימוד, כתובה תחילה בגרמנית ואחרי כן בכתב עברי יפה של פעם. כולנו היינו תלמידים טובים. עבודתם של המורים שלנו הייתה כנראה לאין ערוך קלה יותר מזו של המורים היום. אני זוכר שהייתי התלמיד המועדף של וילק, לא ברור לי
למה - אמנם הייתי תלמיד טוב אבל היו עוד כמוני.
אחרי הרבה שנים נודע לי, שכאשר ביקרתי בשנת 1946 את הדוד שלי
- הרמן סלמנג - בהולנד, זה בחן בחשאי את רמת הידיעות שלי. הוא
דיווח להורים שלי שהכל בסדר ושרמת הידיעות שלי היא כנדרש מבוגר בחינת בגרות גרמנית. זוהי כמובן תעודת כבוד ללימודים בקיבוץ. המורים שלנו אולי לא היו בעלי הכשרה נאותה, אבל המוטיבציה הגבוהה שלהם וגם של התלמידים
אפשרה את ההישג.
מאין באו הספרים אינני יודע. יכול להיות שעליית הנוער מימנה רכישת ספרים למורים. הם עברו מיד לספרייה של הקיבוץ, שתמיד הייתה החלק המרכזי של חיי התרבות של הקיבוץ. משם שאלנו אותם לפי התור. עד היום אני שומר את הרישומים מהספרים האלה. לקנות ספרים לא היה אפשר, כי לכך לא היה לנו כסף. גם לא נסענו העירה ללא סיבה טובה. סיבה טובה הייתה ביקור במרפאה,
לא עלינו.
"הרמן דיווח להורים שרמת הידיעות שלי היא כנדרש מבוגר בחינת בגרות גרמנית" אופקים רחבים
129
בית התרבות והספרייה, מזרע, 1939; ביתן המוסד החינוכי, מזרע,1947
החיים בקבוצה לא היו קלים למרים. מעצרו של אביה באישון לילה על ידי הנאצים ושובו הביתה לאחר חודשים והוא שבר כלי, ריסק את ביתה, את משפחתה, את ביטחונה העצמי ואת אמונה באדם. כל אלה השפיעו על בריאותה, אופייה וחייה. מרים הייתה לבד בעולם. כל משפחתה נספתה בשואה, למעט בן דוד רחוק אחד ואחותה הגדולה זוזי. היא התגעגעה לחייה
הקודמים, להוריה, למשפחתה.
אפרת //
שתי המשפחות, גם של אבא וגם של אמא, חיו תחת השלטון הנאצי
במשך תקופה כלשהיא. אבא ואמא עזבו את בתיהם בגיל 16-15,
ובמשך שנים לא ידעו מה עלה בגורל קרוביהם. קשה לתאר את עוצמת החרדות שהם עברו. במצב זה עברו לחיות בחברה שבה צריך לעשות כל הזמן מה שכולם
עושים, עם מעט מאד יכולת לעצמאות.
"מטבע בריאתי אהבתי את החיים והשמחה" בדידות בתוך קבוצה
>
מרים, 1942
131
132
ביום הולדתה ה-24, כשהיא כבר נשואה ליעקב ונושאת ברחמה את בנם ערן, כתבה מרים ליעקב, ששהה באותה עת בבלגיה מטעם הבריגדה, על הקושי שהיה מנת חלקה בשנים הראשונות:
ליעקב שלי, שלום! ״...כשהייתי עוד ילדה בבית ההורים, כל כך תמיד שמחתי לקראת יום ההולדת, ואיזה ילד לא שמח לקראתו? שמחה בכל הבית, מתנות והעיקר מכל הצדדים אהבה. ואם גם בשנים האחרונות הצטמצמו המתנות והוחג בשקט, אהבת ההורים לא חסרה. איזה ילד לא היה עשיר ביום הולדתו בבית? ואחר כך עליתי ארצה ולמדתי לשנוא את היום הזה בכל שנה יותר ותמיד רק ייחלתי שיתחיל החודש ביום שני שבו, ואף פעם לא יהיה הראשון. בשנה הראשונה עוד קיבלתי מכתב מההורים, אבל גם אז כבר ובכל שנה יותר הרגשתי דווקא ביום הזה את הבדידות שלי כפל כפליים. ...רחוק תמיד הלכתי ביום הזה, שוטטתי בשדות עד להרים ובכיתי, בכיתי הרבה מאוד. הייתי מוכרחה תמיד לזכור את ההורים וגורלם, שהכרתי אותם בריאים וחזקים ואחר כך זקנים ומכווצים לתוך עצמם, שפעם חיינו בעושר, בשפע ואחר כך את כל דברי הערך מכרנו, אחד אחד. היו גם ימים בלי אף פרוסת לחם. ומה היה אחר כך, כשכבר לא הייתי איתם? ויום ההולדת שלי בארץ הפך להיות בשבילי יום של חשבון נפש עם עצמי, ומשום שעולמי היה כל כך עגום עליי ביום הזה, גם החשבון היה עגום תמיד ומדכא רק עוד יותר. איפה היו נקודות אור? ביום הזה כבו אף הן, כי הייתי לבדי וסבלתי מהבדידות, כי מטבע בריאתי אהבתי את החיים ואת השמחה. שנאתי את היום הזה, כי הכל לבש בו צבעים שחורים...״
(1 דצמבר 1945 / יום ההולדת ה-24 של מרים)
133
זוּזי, אחותה הבכורה והיחידה של מרים, עלתה ארצה חצי שנה לפניה, והיא בת 19, אך כעבור שנים ספורות עזבה את הארץ. היא שהתה בשני קיבוצים, ועסקה בעבודות שונות כמו קטיף, בישול וטיפול בילדים. מרים וזוזי היו קרובות ואהבו מאוד האחת את אחותה, אך החיים הרחיקו ביניהן. זוזי התגייסה לצבא הבריטי, עבדה תקופה קצרה בעבודה משרדית כאזרחית. בהמשך עברה עם היחידה שלה לקהיר, שם פגשה את בוב ונטרס (VENTERS), בחור סקוטי פרוטסטנטי שעבד באותו המשרד. עם סיום שירותו הצבאי נסעו השניים לחיות בביתו שבסקוטלנד, ושם נולדה בתם, הלן. הלן למדה באוסטריה והעתיקה את חייה לשם. בערוב ימיה, אחרי מותו של בוב,
הצטרפה זוזי לבתה וחיה בדיור מוגן באוסטריה עד מותה בשנת 2001. כך כתבה עליה מרים ליעקב:
״...אתה שואל אותי מה עם זוזי, שאתה עוד לא מכיר אותה בשטח זה. אל תחשוב חס ושלום שבמיוחד לגביך היא נוהגת כך בעצלתיים. הרי סיפרתי לך, כמה זמן לא כתבה לי. אל תתרגש מזה, אני כבר התרגלתי לכך במשך השנים... אבל בעד זה היא בחורה טובה. אמנם מסוגלת חצי שנה לא לכתוב בכלל, אבל אם תדע שחסר לך משהו, היא מוכנה לתת הכל ממנה ולהישאר בלי כלום... עצלנות הכתיבה שלה לא מעידה בכלום על יחסה הנפשי לגבי האנשים. לא שנה אחת שכחה לגמרי את יום ההולדת שלי, אתה חושב שהיא לא אוהבת אותי? מאוד אפילו...״
(ינואר 1946)
אפרת //
אמא ואחותה היו שונות מאוד באופיין. הן היו מדברות ביניהן בגרמנית, וזה מנע ממני להבין על מה. כשהיו מדברות זו הייתה שיחה שאי אפשר
היה להפסיק, ונראה היה שהיא רגשית מאוד.
"היא מוכנה לתת הכל" זוּזי
134
מימין לשמאל: זוזי ומרים, תל אביב, 1942; זוזי ובוב במדי הצבא הבריטי, תל אביב, 1943; זוזי ומרים, מזרע, 1945
יעקב עם האחיין מיכאל בשער הנגב, 1941
ח //
"חיים פשוטים מלאי עבודה וחובות" לינה ופאול מתיישבים בארץ ישראל
לינה ופאול שהו במחנה המעצר בעתלית במשך כשנה. בשנת 1942, כשהואילו הבריטים לתת להם מעמד של פליטי ים ולשחרר אותם, הייתה לינה חולה מאוד בקדחת, סבלה מחום גבוה והייתה רתוקה למיטה. בכל זאת החליטה לנצל את ההזדמנות שאולי לא תחזור ולצאת את שערי הכלא. פאול, שלא השתחרר עדיין, וחברותיה, נשאו אותה אל השער. משם היא הוסעה
לבית העולים בבת גלים.
אלזה ופריץ, שגרו בקיבוץ שער הנגב עם בנם התינוק מיכאל, מיהרו לאסוף אותה אליהם. יעקב חי באותה עת חיי עבודה ולימודים בקיבוץ מזרע, ופאול נשאר במחנה המעצר, ממתין ליום שבו יוכל להצטרף אל לינה.
לינה //
אחרי כמה צעדים התמוטטתי ורק יכולתי ללחוש למישהו את כתובת
המשפחה שלי בגדרה. אחרי כן התעלפתי. התעוררתי רק כאשר מישהו ניער אותי חזק. בתי אלזה עמדה לפני המיטה בחדר החולים הפרימיטיבי. הבחנתי בה ונרדמתי בחזרה, הפעם מאושרת. למחרת אלזה באה לקחת אותי. היא הלבישה אותי, הזמינה טקסי ולקחה אותי לנתניה, לקרובי משפחה שקיבלו אותי בסבר פנים יפות. נשארתי אצלם כ-14 יום. ישנתי כמעט כל הזמן, בין במיטה בין בכיסא נוח. האוכל היה לי טעים, כל כך טעים שבלעתי הכל, למרות שהתביישתי קצת בגלל התאבון האדיר. לקרובים עצמם לא היו הרבה אמצעים. שניהם עבדו. שמחתי כאשר כעבור שבועיים אלזה באה לקחת אותי לקיבוצה,
"ארבע עיזים זקנות וסבלניות" השחרור ממחנה המעצר
137
שם גרתי איתה יחד בצריף קטן. חתני בא הביתה רק בסופי השבוע. נחתי עוד ימים מספר ונתקפתי שוב מרץ לעבודה. רציתי לנצל את ההזדמנות וללמוד קצת חקלאות. בבוקר יצאתי לעזור בלול, באווזייה ובדיר העיזים. האחראית על הדיר מסרה לי ארבע עיזים זקנות וסבלניות, כדי שאוכל להשתלם בחליבה. ניסיתי את כוחי גם באפיית לחם ועזרתי במאפייה. לעתים תקפה אותי חולשה ובחילה. אלזה ביקשה שלא להעסיק אותי, אבל כשהפנתה את גבה חזרתי לעבודה. אחר הצהריים ישבתי מאחורי המטבח וקילפתי קטניות. חיכיתי בחוסר סבלנות לפאול, אבל הוא לא הופיע. נפוצו שמועות שהאנגלים לא מתכוונים לשחרר את הגברים. הם עדיין חיפשו אחר האחראי לפיצוץ האונייה. המשרדים
היהודים לא יכלו לעזור לנו, וכך התנדנדנו בין תקווה ופחד.
פעם ישבתי ועבדתי כרגיל, כאשר איש מבוגר, מסכן ומרופט נכנס אל הקיבוץ, נושא מזוודה קטנה. זה היה פאול... היינו מאוחדים שוב. פאול הבריא גם כן כעבור זמן מה. בינתיים היה ספטמבר. הילדים לא רצו שנעזוב אותם לפני החגים, אבל בניית הבית שלנו הסתיימה ובתחילת אוקטובר החלטנו לעבור סוף
סוף לביתנו החדש. נדדנו דיינו ורצינו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
לינה //
ארזנו את מעט החפצים שלנו. אלזה נתנה לי את המיטות שלה וכל מה
שיכולה הייתה לוותר עליו בביגוד ולבנים. הקיבוץ הלווה לנו חמש
לירות ונתן לנו פתילייה וכמה כלי אוכל. הכל נטען על גבי טנדר וגם אנחנו עלינו. בתל אביב קיבלנו ממכרים שולחן מטבח ושני שרפרפים ונסענו עד רמת הדר. הורדנו את הכבודה מהטנדר. עמדנו לפני הבית החדש שלנו. החפצים בקושי מילאו את הכניסה הקטנה. הלכנו לחפש את המפתח לבית. למרות שהודענו על בואנו, איש לא בא לקבל את פנינו. נאלצנו ללכת שעה ברגל לרמתיים, שם גר מקים הכפר, אריך מוזס. לא פגשנו אותו ואשתו לא קיבלה אותנו יפה. היא אמרה לנו שהם אמנם קיבלו את הכסף של "ההעברה"19, אבל עדיין חסרות 150 לירות. סכום זה עלינו להפקיד לפני שהיא תוכל למסור לנו את המפתחות לבית. לא ידענו מאין ניקח סכום כזה. עצובים חזרנו לרמת הדר. לא יכולנו לתפוס את היחס הקריר של אדם שיושב בביתו הנעים ולא מגלה הבנה למצבנו. עמדנו עצובים לפני הבית עד ששכן הזמין אותנו אליו. הוא מסר לנו מחסן קטן לגור בו. חתננו שמע על הקשיים שלנו והצליח להשיג מהסוכנות משכנתא בסכום הנדרש. על סמך הבטחת המשכנתא ניתן לנו להיכנס הביתה. זו
הייתה חגיגה!
"חסרי אמצעים באופן מוחלט" התישבות ברמת הדר
19. "הסכם ההעברה" נחתם באוגוסט 1933 בין השלטונות הנאציים לבין הסוכנות היהודית. ההסכם איפשר ליהודי גרמניה למכור נכסים שבבעלותם בטרם יופקעו בידי השלטונות ולהעביר את תמורתם כסחורות שנרכשו בגרמניה. הפדיון ממכירתן בארץ השיב לעולים מגרמניה חלק מהונם והקל על קליטתם.
138
הבית היה קטן. רק חדר וחצי, הול זעיר ומטבח קטן ופינת מקלחת. עבורנו זה היה ארמון מלכים אחרי כל מה שעבר עלינו. אחרי כל כך הרבה זמן היינו שוב לבדנו, בלי כל האנשים הזרים סביבנו. מה שנחשב כדבר מובן מאליו - מטבח משלך, שירותים רק שלך - היה לנו עכשיו מתנה מן השמיים. מהר סידרנו את החפצים ועוד הוספנו שני ארגזים שאיתם אלזה באה ארצה. את המטבח סידרנו בעזרת הלוחות שנותרו מן הבנייה. יעקב עזר לנו בזה. עוד קודם לכן ביקש חופש מהקיבוץ. הוא בעצמו עזר בבניית הבית, ויתר על שכרו והצליח להכניס שיפורים בבנייה. את מחייתו הרוויח מחוץ לשעות הבנייה על ידי עבודת טורייה. הוא הצליח גם להכין את הקרקע. הוא התקין צינורות וזרע מעט ירקות. גם שק זרעי תפוחי אדמה היה מוכן. עוד לפני שפירקנו את המזוודות כבר זרענו את
תפוחי האדמה. אחרת היינו מאחרים והגשמים היו עלולים לרדת.
יעקב //
אני קיבלתי חופש מהקיבוץ לשנה כדי לעזור להוריי, כי הם היו חסרי אמצעים באופן מוחלט עד כדי כך שבפעם הראשונה שבאתי לבקר אותם בבית החדש אמא הלכה לשכן לבקש ספל, כף וצלחת. אבל הם ידעו לעבוד. אבא שלי היה בעל מקצוע טוב, הוא מצא עבודה. הם בנו לעצמם משק עופות. מהארגז שבו אכסנתי את חפציי בעלייתי ארצה בניתי מאוחר יותר ספסל עבור פינת האוכל
בביתם ברמת הדר (היום הוד השרון). כיום אין זכר לבית הוריי. הבית הצנוע נעלם ובמקומו התרוממו כמה וילות נאות. שארית הספסל קיימת עד היום בבית שערים.
נעמי //
אבא קיבל חופשה מהקיבוץ כדי לבוא לעזור להוריו - דבר שהיה יוצא
דופן, כי לאף אחד כמעט לא היו הורים בארץ והקיבוץ היה זקוק לכל
זוג ידיים לעבודה. הידע התיאורטי וההכשרה החקלאית המעשית שקיבל
בקיבוץ עזרו לו לעזור להם.
139
לינה //
הלכנו לכל מיני שכנים וביקשנו מהם איזושהי עבודה. העבודה
הראשונה שלנו הייתה ניקוי בית אחרי סיוד. אחרי כן פאול קיבל
עבודה כשליח במכולת של הכפר. הוא גם עזר לאחרים בניקוי הלולים שלהם. המתיישבים, שהיו אמידים, עמדו על המיקח על כל גרוש. בתקופה הראשונה אני עבדתי בבוקר באיזה בית כעוזרת, כל יום ארבע-חמש שעות. ניקיתי, בישלתי וכיבסתי. לפני כן ערכתי את הבית שלנו. בצהריים נחנו, התרחצנו, לבשתי בגדים חדשים ויצאתי למשק לחפור ולשתול. בערבים הכנתי את האוכל ליום
המחרת ותיקנתי בגדים. בעזרת מכרים מצא פאול עבודה בבית חרושת לנקניק בתשלום זעום. כל אדם בעל רצון טוב יעץ לנו שלא להתחיל בעבודה במשק, במיוחד אם היית בעל מקצוע. כולם אמרו שמשק כה זעיר לא יכול לפרנס משפחה, לכן פאול נסע העירה לעבודה. כדי לתפוס את האוטובוס שעבר בכביש הראשי היה צריך ללכת דרך ארוכה בין פרדסים. ממול שכן כפר ערבי גדול, אבו כישכ. פאול יצא לעבודה כשעדיין שרר חושך, וגם חזר בחושך. לעתים קרובות קיבלתי את פניו בחושך, בלוויית כלב זאב גדול. היה לנו סימן מוסכם למפגש בחושך. בתקופת הגשמים הוואדי הציף את הדרך ונרטבנו. אני התמדתי בעבודת החוץ שלי רק עד האביב. למרות המחאות של כולם התחלתי לעבד את המשק באופן אינטנסיבי. כל האנשים המחישו לי שאין זו עבודה מתאימה לאישה בגילי. אני הייתי כמכושפת וכמשוגעת ולא שמעתי לעצות, שכוונתן הייתה טובה. הקרקע הייתה מלאה יבלית, שחדרה לעומק מתחת לכל שיח ועץ. אי אפשר היה לחרוש את השטח. שום עגלון לא היה מוכן למסור לנו את סוסו לעבודה כה קשה. מלבד החלקה שבננו הכשיר, עמד כל השטח בשיממון, ולא הייתה ברירה אלא לנקות אותו מטר אחר מטר. באביב קיבלנו את 400 האפרוחים הראשונים. המדגיר התחשב בנו ונתן לנו אותם באשראי, אבל לא היו לנו כלים. עברתי מבית לבית לבקש אבוסים וכלי שתייה וחימום. זו הייתה דרך קשה עבור אדם שלא רגיל לבקש טובות. היו לנו שני מחסנים, אבל לא הייתה לנו תערובת. גם זה לא היה פשוט, למרות שנתקבלנו לקואופרטיבה20 של הכפר. חשבנו אז שרצוי להיות חבר בה. בהתחלה עמדנו כעניים בפתח בפני מנהלי העסק הזה. הם היו חשדניים וחששו לתת אשראי לאנשים שאין להם כלום. שמרנו לנו קצת חוש הומור וצחקנו להם בליבנו. לא כעסנו עליהם. הרגשנו שאנחנו בעצם אשמים. למה לא הגענו בזמן הנכון? מי מנע בעדנו? עכשיו היה עלינו להסתדר עם מה שהיה לנו ולא יכולנו להעביר את האחריות לאף אחד. עמדה זו למעשה עזרה לנו להתגבר על רוב הקשיים של התקופה הראשונה.
"לא כעסנו עליהם. הרגשנו שאנחנו בעצם אשמים" חבלי קליטה
20. ״קואופרטיבה״ - אגודה שיתופית.
140
רמת הדר, 1942
לינה מאכילה את העופות, רמת הדר, 1947
כעבור מספר שנים שינו אנשי הכפר את יחסם אלינו ונעשו ידידותיים.
לפני שבננו חזר לקיבוצו הוא עוד עבד בשבילנו זמן מה. הוא התלווה
לאדם שעיסוקו היה לעבור מישוב לישוב ולהשמיד חולדות ומזיקים אחרים. את כל הכסף שהרוויח הוא מסר לנו ובכל זאת לא תמיד עמדנו בתשלום עבור המזון לבעלי החיים. נאמר לנו לא פעם ש"הקואופרטיבה של הכפר איננה מוסד סוציאלי". לאט לאט הצליח פאול לקנות את הכלים הנחוצים למשק. הכל היה חסר לנו, לכן כל רכישה גרמה לנו שמחה. איך שמחתי לקבל את תנור הכביסה הראשון, שהוסק בנפט! לפני כן פשוט שמנו דוד קטן על גבי כמה אבנים
והבערנו את העצים שאותם אסף פאול בפרדסים בדרך מהעבודה.
נעמי //
כשסבתא לינה הגיעה לארץ לא היה לה מקצוע וידע, והם התחילו לגדל
עופות ואפרוחים, בלי שום הכשרה לכך. למרות חוסר הניסיון ובזכות
תושייה ועבודה רבה הם הצליחו. דבר לא היה מפותח אז בארץ, הכל היה קשה להשגה - מים, שירותים, אוכל, חימום לעופות. ובכל זאת, התרנגולות והאפרוחים
שרדו את החורף.
לינה //
המחזור הראשון של גידול הפטמים היה מוצלח. ספק האפרוחים סייע
לנו בשיווק הפטמים והעופות. כמה גאה הייתי כאשר באחד הימים
דפקו שתי נשים בדלת ושאלו האם גרה כאן "המומחית לגידול אפרוחים". גם הפטמים נמכרו היטב. פאול עזר לי בשעות המוקדמות של הבוקר לארוז אותם ולשלוח אותם לשיווק. יכולנו עכשיו לשלם את חובותינו ועוד להשאיר בידינו 40 עופות להטלה. אחרי כמה חודשים גם היו לנו ביצים למשק הבית, ירקות
ותפוחי אדמה. שנה אחרי כניסתנו לבית נגמרה המצוקה שלנו. גם המחזור השני של גידול האפרוחים הצליח. יכולנו להשאיר בידינו את כל המטילות ושלחנו לשיווק רק את הפטמים. כל הלול שלנו היה עכשיו מלא ומנוצל. הצלחתי לשכנע שכן להשכיר לנו את הלול שלו. הוא עשה איתנו שותפות ועבדנו ביחד זמן רב. הוא היה אדם הגון וישר, בעבר היה שופט רישום מקרקעין בברלין. הוא היה מאוד מצפוני ו"קורקט", אבל לא-יוצלח גמור במה שנגע לעבודת כפיים. בתקופה הזו היה נהוג לנקות את הלול מדי יום ואני נהגתי לסחוב את שקי הזבל לבור. הוא
"המומחית לגידול אפרוחים" המשק מתחיל להתפתח
143
פאול, לינה, אלזה ומיכאל הקטן, רמת הדר, אוגוסט 1945
הלך ראשון ואני אחריו וכל כובד השק היה עליי... עיבדנו את הקרקע באופן אינטנסיבי, טיפלנו בעצי הפרי שנשתלו לפני שנים והיו מוזנחים. היה מוטב לעקור אותם ולשתול אחרים במקומם, אבל ידיעתנו לא הגיעה עד כדי כך אז. גם אף לא אחד מהמומחים שנשלח מטעם הסוכנות והאגודה לא יעץ לנו לעשות זאת. קראנו כל מה שהיה אפשר כדי להרחיב את הידע החקלאי שלנו. פאול הקדיש הרבה מזמנו, אחרי שובו מהעבודה בתל אביב, לטיפול בעצים - כשבעים במספר. אבל רק החבושים השתלמו ממש. העצים נתנו לנו מעט הכנסה בתקופה שבה מכרנו את העופות ולא היו ביצים. אחרי מספר שנים הייתה האדמה חופשייה מיבלית. יכולנו לוותר על השקיה בתעלות וגם לא היה עוד קושי למצוא עגלון לחריש השטחים הזעירים. נהגתי ללכת אחרי המחרשה ולאסוף את שארית היבלית והקוצים. יותר מאוחר גם לקחתי פועל ליום בשבוע והוא עזר לי
לבצע את העבודות הקשות ביותר. יום אחד, כעבור כמה שנים, כשהפועל הזה עבד עם פאול בניקוי הלול, הופיעה אשתו. בעקבות שיחה ביניהם הוא הודיע שקיבל מינוי במשרד הדתות בתל אביב והחל לייצג את המדינה כלפי מוסדות הדת הנוצריים. הוא היה דוקטור למשפט כנסייתי באיטליה, וגם בעל משק זעיר בכפר, שלא הספיק לכלכלתו. באותו יום עזב ולא חזר אלינו יותר.
יעקב //
אלזה, אחותי הגדולה, הייתה חברת קיבוץ שער הנגב, קיבוץ חלוצי טיפוסי שהתקיים על עבודת חוץ וחי באוהלים, אבל היא לא הזדהתה
עם החיים האלה וחיה שם בלית ברירה. בעלה, פריץ, היה רופא ורצה לעבוד במקצועו. הקיבוץ לא איפשר זאת ועל רקע זה הם עזבו בשנות הארבעים המוקדמות ועברו לגור עם ההורים שלי ברמת הדר. שיפור גדול ברמת החיים זה לא היה, אבל הבית ברמת הדר, עם כל עליבותו, היה קרש קפיצה לחיים יותר טובים. בהתחלה שניהם יצאו לעבוד בעיר ומיכאל נשאר עם סבא וסבתא. אלה היו שנים קשות לכל הצדדים. בסופו של דבר פריץ השיג עבודה במכון רנטגן בתל-אביב (בהמשך גם עברו לגור בתל אביב, בשדרות בן גוריון 88). פריץ היה חרוץ וגם עסק במחקר. כאשר הוקם צה"ל אחרי מלחמת השחרור הוא נעשה מנהל מכון הרנטגן בבית החולים הממשלתי תל השומר. הוא קיבל דרגה צבאית של סגן אלוף וזה איפשר להם להיכלל בשיכון שבנה צה"ל עבור קציניו בצהלה. אני מוכרח לציין שההורים שלי עזרו להם בראשית דרכם, אבל גם הם עזרו להורים. הם סחבו איתם למקום העבודה ביצים ותוצרת חקלאית, מצרכים
מבוקשים בימים אלה.
"הוא היה פראי ולא קיבל מרות" מיכאל גדל אצל סבא וסבתא
145
לינה //
היינו עכשיו שנתיים ברמת הדר. הבטתי מחלון המטבח כאשר פאול חזר
מן העבודה, בידו החזיק את מיכאל הקטן. גם ההורים הופיעו במהרה. הם
עזבו את הקיבוץ. הצטופפנו. מסרנו להם את חדר השינה שלנו והתמקמנו בחדרון קטן. רק כאשר גם אלזה מצאה עבודה בבית החולים בילינסון הם קיבלו דירה
ועברו לשם. מיכאל נשאר איתנו מספר שנים והלך לבית הספר בכפר מל"ל. הייתי ממונה על חינוכו, כי ההורים באו רק לסופי השבוע. הוא היה ילד קשה. הוא היה פראי ולא קיבל מרות ולקח לנו הרבה זמן עד שהוא וסבא וסבתא נהיו חברים טובים. בבית דווקא היה בסדר, הייתה לו יראת כבוד לסבא שלו. אבל מחוץ לבית הוא היה אימת המתיישבים. הוא הנהיג כנופייה קטנה שביצעה המון תעלולים. למשל, הם ארבו למכוניות בין העצים והבהילו את הנהגים על ידי גיחות פתאומיות לכביש. הם זרקו אבנים על גגות הפח של הלולים. העופות הפסיקו להטיל מרוב בהלה. בערב הייתי צריכה לחפש אותו ותמיד פחדתי שהוא ילך לאיבוד בתוך הפרדסים. נוסף לכך היו בקרבתנו ערבים עוינים. פעם הוא חלה. החזקתי אותו שבוע בבית עם דיאטה חריפה. כאשר הבריא ויצא - חזר וחלה בערב שוב. במכולת שמעתי את תלונתו של אחד המתיישבים שהרבה ענבים לא בשלים נקרעו מהגפנים. עכשיו הבנתי ממה הקיא מיכאל, והסתלקתי בשקט מהחנות. בערב ישבנו שלושתנו, רחוצים, לארוחת הערב. מישהו דפק בדלת, ושוב הופיע אחד השכנים להתלונן על מעלליו של מיכאל: תלישת פרחים, הבהלת העופות או העדרים וכו'. סבא לא התלהב מההפרעה בסיום היום. לא שהוא לא כעס על מיכאל, זה היה בינו ובין מיכאל. הוא לא סבל את ההפרעה ואת חוסר ההתחשבות של השכנים... הטיפול במיכאל היה פריבילגיה בלעדית שלו. מעשים רעים ממש הוא לא ביצע מעולם, אבל הוא החזיק אותנו במתח מתמיד. הרגשתי הקלה כאשר ההורים לקחו אותו בסוף אליהם העירה. נפטרתי מהמשא המעיק הזה. מיכאל דווקא לא הלך ברצון. הוא חשב את רמת הדר למקום הנפלא ביותר בעולם עבורו.
מיכאל //
בין גיל ארבע לגיל שש חייתי אצל סבא וסבתא במושב. הוריי עבדו,
אבי היה רופא. זו הייתה תקופה נהדרת, כיף חיים. סבא וסבתא היו
נהדרים. הם היו צנועים, שקטים, הגונים, ישרים ומאוד חביבים. הם כמובן עבדו, ואני הלכתי לבית הספר בכפר מל"ל. אוטובוס לקח והחזיר את הילדים. אחרי
"הם שמרו עליי ואני שמרתי עליהם" אצל סבא וסבתא במושב רמת הדר
146
פאול, לינה, אלזה ומיכאל, רמת הדר, 1945
הלימודים הייתי חופשי לעיסוקים שלי ולמעשי קונדס. היו לי הרבה חברים מרמת הדר, היינו חבורה של ילדים בני אותו גיל. הסתובבנו חופשי, יחפים. לא היו כבישים. נסעו בעגלות.
סבא היה מומחה לבשר, הייתה לו שפנייה. הוא שחט את הארנבים תחת פיקוח ומכר בתל אביב. הם התפרנסו מזה, בנוסף לחקלאות. היו להם
תותי שדה, ומטע גדול של תפוחי עץ ואגסים שאהבנו ללכת אליו.
אני הייתי "קונצאי", אהבתי לעשות קונצים ומעשי קונדס. עד היום אני
שובב גדול, והנכד הצעיר שלנו דומה לי. ערן, לעומתי, היה "ילד טוב ציון תורה". למשל, הייתה בבית מיטה מתקפלת מוסתרת מאחורי וילון. המקומות הקטנים, החשוכים מצאו חן בעיניי. חיפשו אותי לילה שלם עד שסבא מצא אותי ישן שם. סחבנו תרנגולות מהלול ועשינו קומזיץ. כעסו עלינו אבל זה עבר. עובדה שנשארנו בחיים. עוד בקיבוץ שבו נולדתי, שער הנגב, הייתי ילד שלא יודע פחד. הייתי "פושע", אבל משכתי תשומת לב ועוררתי באנשים אהבה. ברפת היה פר מסוכן. הייתי ילד קטן, עברתי בין השלבים וניגשתי לפר, שרצה
לנגח אותי. קיבוצניק שעבר שם חטף אותי ברגע האחרון.
148