איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו
כל הזכויות בשפה העברית שמורות, לכתר ספרים מבית מודן הוצאה לאור בע\"מ2026 © Hebrew rights reserved byKeter Books, an imprint of Modan Publishing House Ltd.Meshek 33, Moshav Ben-Shemen, 7311500אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמו\"ל.e-mail: [email protected]הספר יצא לאור בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות, תל אביב (ע\"ר)בתמיכת משרד התרבות והספורט – מִ נהל התרבות.
לשוננו זו אינה המשך חדש גרידא..................................9 מה לעשות, יש להם את ההרגל הזה ...............................14 .מזתומרת זאת אומרת מה זאת אומרת .............................23 ברד ירד בדרום ספרד אָ אֶ רֶ ב..........................................35 כמעט שכבר הצלחתי - ופקששתי..................................47 השופט רובינשטיין צלל למעמקי הסוגיה.........................60 הקלות הבלתי נסבלת של שיטת מצליח ..........................70 עשה ממנו פיתה והוציא לו את המיץ..............................81 .לא, אתה צודק מאה אחוז ............................................90חבר יקר, כפרה עליך, יא מניאק
מי אנד מיי פרפקט פמילי אר נוסעים.............................170אני עולה מול החטיבה. המתן קטנה ..............................181 ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית .......192 שאינו מעליב את הפרופסור ואת נהג המונית ..................207 אני יושב ליד השולחן וכותב עליו דברים מדויקים ...........219 ספרדי על פי הרצון ואשכנזי על פי היכולת ....................230 .........................................................................243 ................................................................257...................................................................261
היכן חיה העברית? האם היא חיה בספרים ובעיתונים? בכתבי הקודש? בחוקי הדקדוק והתחביר? בהחלטות האקדמיה ללשון? במילונים? בשיעורי הלשון בבתי הספר?ואולי היא חיה בשיחת יומיום, במקומות העבודה, בראיונות רדיו וטלוויזיה, ברשתות החברתיות, בשפת הילדים והנערים, בשפה הצבאית?התשובה המתבקשת היא: גם וגם. העברית חיה בכל אלה וברבים אחרים, יש מקום לכולם. אבל זו תשובה חלקית. בין שפת הספרות והעיתונות לבין שפת הדיבור החופשית יש מתח מובנה. זו אותה שפה, אבל היא מושכת לכיוונים שונים, מחדשת וקופאת, נוקשה וחסרת גבולות. על כן ישראלי באשר הוא חי באותו מתח, נמצא במעין פיצול אישיות: ישראלים חשים תמיד שהם מדברים בשגיאות, חוששים מאיזו סמכות לשונית שתנזוף בהם, ובו בזמן מתעבים את מי שמתקן להם את העברית, ומלגלגים על מי שמקפיד בקלה כבחמורה. המתח המובנה הזה הוא סיפורה של העברית המודרנית, והוא שהוליד את מונח המפתח המלווה היום את החקר הבלשני: \"עברית ישראלית\".הספר שלפניכם עוסק במתח הזה, ומנסה לשרטט את גבולות
ובמחילה, ללא תארים : צור ארליך, שמואל בולוצקי, גבריאל בירנבוים, ניצה בן דב, גילי בר הלל, נרי גבריאל סבניה, רועי גפטר, יהודית הנשקה, כרמל וייסמן, בוריס זיידמן, מוטי זעירא, זהר לבנת, רפי מן, בני מר, תמר סוברן, אסף סעדון, גד קינר, תודה לעורכת המסורה איילת שני, לעומדת בראש ההוצאה רוני מודן, ולהוצאת כתר מודן, שהיא לי בית אוהב כבר למעלה מחצי רוביק רוזנטלתל אביב, ינואר 2026
באיזו שפה אנחנו מדברים?עברית, כמובן. אבל איזו עברית?זו לא העברית של התנ\"ך. עברית יפהפייה, פיוטית, אבל איננו מדברים בה. זו לא העברית הלמדנית של המשנה והתלמוד. זו לא העברית של ביאליק ועגנון. זו לא העברית של מהדורות החדשות. זו עברית אחרת. עברית המאתגרת את חוקי הדקדוק שנוסחו ונקבעו לפני אלף שנים ויותר. עברית, שהמשורר יהודה עמיחי נדרש בה להשתמש \"רַ ק בְּ חֵ לֶ ק קָ טָ ן מִ ן הַ מ וֹ ן\", אבל היא מחדשת את השפה שבה אנחנו מדברים היא תערובת מרהיבה ומבלבלת. סלט של סלנג פרחחי, נדידות טעם בין מלעיל למלרע, עברית שבה הלעז והעברית מן המקורות מתערבבים לבלי הכר. השפה שבה אנחנו מדברים אינה קודקס של הוראות דקדוק, תחביר וסגנון. אוצר המילים שלנו אינו מילון נעול בהגדרות ובציטוטים. העברית שבה אנחנו מדברים היא התרחשות מתמדת. היא משתנה לנו, כל הזמן משתנה לנו. ויש לה גם שם: עברית ישראלית.
הורי הצברים דיברו בשפה זרה. דיברו ברוסית, דיברו ביידיש. בלדינו. גם העברית שלהם הייתה שפה זרה, שעדיין הדיפה את ריח הספרים הקדושים. הם קראו את ספרות המשכילים שניסו לכתוב בשפת הנביאים. העיתונים של היישוב המתחדש נאבקו בשפה החדשה, חיפשו מילים, דרכי ניסוח. בעיתון ההשקפה נכתב ב־1913 :\"באמריקה, ארץ הקדמה, החלו לכונן בכל רכבות המדינות המאוחדות סחרחוק לכל עגלה\": טלפון בכל קרון, הכתיב במקור. אבל ברחובות הערים והכפרים הצטופף כבר הדור החדש, שיחק בכדור ובמחבואים ובגוגואים ועג'ואים, ישב על כיסאות עץ קטנים וקשים בבתי הספר, ובהפסקות התקוטט ופטפט בשפה חדשה. השירים שנועדו לגייס אותו למפעל הציוני ולחג היהודי נכתבו בלשון גבוהה, נמלצת, רצופה דפוסי שפה תנכיים בנוסח \"אאמינה גם באדם\", \"מי יַ עַ ל מים מן \", ומילים מקראיות שהעלו אבק כמו \"תְ הִ י זיעתנו למטר רביבים\". הילד העברי לא דיבר כמעט בשפה שבה שר. השירים היו אנדרטה חיה לשפה גוססת. הילדים למדו תנ\"ך בשקידה, אבל לא דיברו בשפת האבות. גם המעטים ששקעו בדפי תלמוד לא דיברו בשפת התנאים, ובוודאי לא בשפת רבני התלמוד, שבה התערבבו העברית והארמית ללא הכר. השיירה, כמאמר השיר, נמשכת. גלים גלים הסתערו היהודים על
מהשפה האצורה בכתובים.או קיי, עברית ישראלית. הבַ נו. ועברית \"סתם\", בלי \"ישראלית\"? האם מתה ביום הולדתו של איתמר? אולי, כפי שטוען הבלשן הישראלי־אוסטרלי גלעד צוקרמן, כלל איננו מדברים עברית אלא \"ישראלית\"? אז זהו, שלא. העברית בהחלט לא מתה, והיא שלנו, נכס שבלעדיו אין לנו קיום. העברית הישראלית אינה יכולה בלי \"העברית\". היא יונקת ממנה, מוצצת את לשדה, מאתגרת אותה וחוזרת אליה. \"עברית\" היא חבֵ רה מכובדת במשפחת השפות. שפה עתיקה, שלמה, מתועדת במאות אלפי כתבים, בני אלפי ומאות שנים. יסודות העברית הם בטון יצוק של דקדוק טברני סדור, שבעה בניינים, מאות משקלים ואלפי שורשים. ויש לה שומר סף נאמן: הכתב. אלא שרק מעטים שמו לב לסדק שנבקע והתרחב בין קדושת הכתב לבין חולין הדיבור. הבלשן חיים רבין טען כי מְ חַ יֶ יהָ של העברית לא היו מודעים לכך שלשון מדוברת היא עניין שונה מאוד מלשון כתובה. הם ראו את החריגות מלשון התקן כעניין זמני, והוא יתוקן עם הלימוד. הלשונאי יצחק אבינרי כתב בשנות השלושים של המאה העשרים רשימות על תופעות אחדות בדיבור המתפתח בארץ. הוא עשה זאת תחת המסווה של כתיבה על לשון הילדים, וגם הוא ראה בהן לא יותר מסטיות מהאידיאל הלשוני. השפה המדוברת לא נחקרה, לא תועדה, בוודאי
המנדט עם מורה לערבית בימים שלפני קום המדינה. המורה נמנע ככל האפשר לפנות אל תלמידיו בערבית, ולא דרש שיענו לו בשפה זו. שאל המפקח: \"כלום לא היה רצוי שהתלמידים ישתמשו בשפה הנלמדת שימוש של ממש?\" על כך השיב הלז בתימהון כלשהו: \"אדוני אינו יודע שכאשר משתמשים בשפה מקלקלים אותה?\" בשינויים מתבקשים, כך היה גם הלך הנפש של קברניטי תחיית העברית.מי שפרץ את החומה והעניק לשפה החדשה את שמה היה בלשן רב מוניטין, חיים ברוך רוזן. את גרמניה עזב סמוך למלחמה, והפך לאושיה בשדה הבלשנות העברית. הוא כתב בשפה מדעית קשה, נפתלת, מגורמנת, אבל כל אלה היו הסוואה להדיוטות. רוזן לא רק שקע בכתובים, אלא כרה אוזן. הוא הקשיב, קרא בין השורות, ואף העניק לשפה החדשה את שמה: עברית ישראלית. מרחב לשוני ייחודי, ראוי במחקר, נבדל מ\"עברית\" כמונח גנרי, ובכל זאת: עברית. כך הוא כותב: \"ב'עברית ישראלית' מבינים אנו את הלשון העברית, המקובלת לצרכים חינוכיים, מנהליים, מסחריים ודומים במדינת ישראל.\" ועוד הוא מוסיף: \"השם עברית ישראלית בא לרמוז, שלשוננו זו אינה המשך חדש גרידא של הלשון העתיקה, אלא לשון מחודשת על רקע עתיק.\" בספרו 'העברית שלנו' הוא מתמקד בדיבור
במלחמת השחרור נפצע והתעוור, אבל אובדן הראייה לא מנע ממנו לעסוק בעבודה בלשנית מגוונת ומפוארת. הוא קנה לו מוניטין בחקר הדיאלקטים של הערבית, אבל אוזנו הייתה כרויה לשפה החדשה. לצד העבודה הבלשנית כתב בלנק רשימות בעיתונות הישראלית תחת השם ח. קבלן, השתמש בדימויים, ועל כתיבתו היה שפוך חיוך. בלנק נתן דרור לרגשותיו כלפי אויבי השפה החיה, כעס עליהם ובז להם. ברשימותיו הוא יוצא לקרבות נגד מי שהוא רואה כטהרני השפה, כמו פלוני י. פרץ, בעל \"פינת הלשון\" בעיתון דבר, הקובע למשל באחת מרשימותיו שאין לומר \"מגרד לי\" אלא \"אני חש עִ קצוץ\". הזמן עשה את שלו. רעיונותיהם של חיים א' וחיים ב' חלחלו לחזית הבלשנית, למערכות החינוך ולעיתונות, ובמאה ה־21 הפכו כבר לקונצנזוס: עברית ישראלית. שפה שאינה חתומה בכתובים אלא מתרחשת בכל אתר, בממשל ובמשפט, במרחב הציבורי, ובראש ובראשונה בשיחת בני אדם. שפה המדברת, כשם ספרו של חיים בלנק,
כמעט בכל פעם שפוגש בי אדם לא מוכר באירוע חברתי, בהרצאה או בקרן רחוב, אני שומע את המשפט החוזר: \"אני מפחד או מפחדתלדבר על ידך\". אני מרגיע, אבל המשפט הזה מספר סיפור. דוברי עברית ילידית, ואני ביניהם, סובלים בלי דעת מפיצול אישיות. תמיד נרגיש שאנחנו שוגים, משבשים את העברית הנכונה, ובאותה שעה נפחד ואולי אף נשנא את מי שאמור להשיב אותנו לדרך הישר.\"אני מצפה ממך שתכניס להם לראש שלא אומרים 'נראָ ה לי' אלא 'נראֶ ה לי',\" אמר לי מנהל בית ספר למשחק כשגייס אותי לקורס לעברית לתלמידיו. לא שמעתי בעצתו, אבל הבקשה שלו מסמנת את גבולות הגזרה. \"נראָ ה לי\" השגוי הוא ברירת המחדל, נוהג לשוני נפוץ. אבל האם זו שגיאה נוראה, הממוטטת את יסודות העברית? האם היא מניחה מוקש שאינו מאפשר לשומע להבין את כוונת הדובר? לא נראֶ ה לי. או נראָ ה.\"נראָ ה לי\" לא לבד. מדובר במערכת הפעלים העברית. הספרים משרטטים ארמון בנוי לתלפיות, ובו אולמות וחדרים, בניינים, זמנים, גזרות ומגדרים. העברית הישראלית אינה מבקשת להרוס את הארמון הזה. היא זקוקה לו, ואם יקרוס היא תקרוס איתו. אבל היא צצה
בצירה ובפתח, חיות זו לצד זו בשלום.חיים בלנק כתב על כך בספרו. הוא התעכב על הפועל \"מריח\": \"הבה נשאל את פי הקורא, הדובר עברית מלידה, כיצד הוא הוגה את הפועל 'מריח': ...יש סיכויים רבים שיבטא אותה במ\"ם פתוחה –מָ ריח, ולא במ\"ם צרויה – מֵ ריח, כפי שדורש הדקדוק המסורתי.\" יעל רשף מביאה ציטוט מחיתוליה של העברית הישראלית, מ־1911\" :כאשר הייתי חולה נתנו לי הרבה כסף ואחכך נתנו להלוות – אבל לא מָ שיבים.\" \"רָ אִ יתֶ ם את הסרט החדש של טרנטינו?\" המורה לדקדוק שקנה לו שביתה בשיפולי התודעה מתקומם. יש לומר רְ אִ יתֶ 'ם, במלרע. אבל אנחנו רוצים סדר. אומרים רָ אִ 'יתי, רָ א'ינו, בקמץ ובמלעיל, מהיכן צצו רְ אית'ם? אנחנו מבקשים סדר, פשטות, או במונח הבלשני, אנלוגיה. ואין מדובר בדורות חדשים של משבשים. נחשול של שיבושי פעלים מתועד כבר בדיבור של ראשוני הצברים. \"הוא לא יָ כַ ל 1926\" . כולנו היינו יושנים, פתאום שמענו . למה לא ישֵ נים, גדֵ לים, יָ כוֹ ל? למען הסדר הטוב. אם נכון לומר \"כותבים\" נאמר \"יושנים\", ואם אומרים \"הָ לַ ך\" נאמר \"יָ כַ ל\", מה גם ש\"יכול\" מבטל את ההבדלה בין עבר והווה. כבר שנים לא שמעתי, בשיחת חולין ואפילו ברדיו ובטלוויזיה מי שאומר, למשל, \"בשנה שעברה הוא יכול לשנות את המצב\", כפי שדורש התקן הלשוני. רק יָ כַ ל.
היום זו בוודאי אינה תופעה משנית. הבלשן שמואל בולוצקי מקדיש לתופעת הציווי הנכנע בפני העתיד מאמר נרחב, וטוען שהיא נפוצה בעברית הישראלית. הסבר מקובל לתופעה, כותב בולוצקי, הוא האופי האגרסיבי של הציווי. העתיד מאריך מעט את הפועל, וכך מעדן את האפקט של הפקודה. לא תמיד ההסבר הזה תקף. \"תצא בחוץ\" המיתולוגי של הרב עובדיה או \"תיסע! תיסע!\" של מירי רגב בשערוריית \"הנהג והמאבטח\" נשמעו אגרסיביים למדי. אפילו בלשון הצבא, הצהלית, שבה הציווי אמור לבטא את הפקודה החד־משמעית, הציווי נשכח כמעט לגמרי. במחקר הצהלית של החתום מעלה התגלה שאין למעשה דרך מוסכמת ומונחית למתן פקודה בצה\"ל. כל מפקד בוחר בדרך המתאימה לו, וכמעט אף פעם לא נבחר הציווי. פקודות בעתיד, פקודות בעבר \"שלושים שניות הייתם פה!\"ועוד, רק לא ציווי. הציווי משמש בעיקר במצבים חוזרים כגון טקסים, מסדרים ופקודות קבועות: \"הַ כְ תֵ ף שֶ ק! הצג שֶ ק!\", \"השמֵ אל השמֵ אל\", \"צמצם רווחים\", ובל נשכח את אם הפקודות הצהלית: \"הקשב!\". \"שמעתי על שגיאה חדשה של הנוער: 'אני יגיד לך'. זה נורא,\" כותבת לי קוראת מזועזעת.נורא? אולי. חדשה? ממש לא. \"אני יגיד לך\" הוא מלך שיבושי הליגה, השיבוש הוותיק והיציב ביותר בעברית הישראלית. יעל רשף הצביעה על הופעותיו בשנות השלושים של המאה העשרים: \"יקנו לי
\"האחיין שלי עשה שגיאה בעברית ותיקנתי אותו\". פעמון ההתראה מצלצל. לא אוכלים עם סכין ומזלג, אוכלים בסכין ומזלג, מה זאת הגרמנית הזו? לא ניצחנו את המשחק, ניצחנו במשחק. מה זאת האנגלית הזאת? לא תיקנתי אותו, תיקנתי לו. מה הוא, מקולקל?מילות ואותיות היחס הן הנוודים של השפה. הן נעות ונדות בין שימושים מתחלפים, תפקידים משתנים, מתמודדות על מקומן לפי חוקים מזדמנים. לא רק אצלנו. יודעי ח\"ן לומדים להבחין בין on, in באנגלית, או בין תוויות היידוע die ו־das בגרמנית. ואצלנו? \"הילד מנגן על כינור. גאון\".גאון אולי, אבל האם לכינור שלום? נא להכיר: \"על\". מילית רבת מעללים. עדנה אפק ועירא כהנמן כתבו שהשימוש ב\"על\" התפתח בעברית הישראלית לכיוונים רבים. כבר במקורות \"על\" מגוונת מאוד, ומשמשת בין היתר לציון מה שלמעלה קול דודי מדלג על ההרים , מה שעל יד, מה שעומד כנגד, מה שבנוגע ועוד, כולם מתארים יחסי מקום וכיוון. בעברית הישראלית \"על\" זוכה לפיתוחים נוספים. היא משמשת ביחסי בני האדם: עובדים עלינו, יורדים עליך, הם מצפצפים על כולם, הוא חולה עליה והיא לא שמה עליו קצוץ. \"על\" משמשת לתוארי פועל – על בטוח, על ריק, על אמת ועל עיוור. היא מכריזה על אחריות נחרצת: \"עלַ י!\"
אבינרי: היא נוטה להיעלם בלי סיבה. אבינרי מדגים: \"יסודר ]ב[משך הזמן\", \"]ב[גלל חוסר אמצעים\". אבינרי כועס: \"מה מרוויחים הכותבים הללו? מנהג הוא שנהגו לקצץ בימינו, ומשהונף הקוצץ אינו מבחין בין טוב לרע.\" הבלשנית אורה שורצולד מקדישה בעניין זה מאמר בכתב העת 'חלקת לשון', ומתמקדת בצמד \"שנה שעברה\"־\"שנה הבאה\" שבהם נפלה ב' מיודעת: \"שנה שעברה למדתי דקדוק\", \"שנה הבאה עוברת לרמת גן\". שורצולד מצאה שהתופעה מתייחסת בעיקר לביטויי זמן, והיא נפוצה מאוד בדיבור, ובאחוזים גבוהים. הסיבה לכך לדעתה היא שביטויי הזמן האלה שכיחים מאוד והדוברים, בעיקר בני נוער, חשים שהתוספת \"ב\" מיותרת. אם אומרים \"אתמול\" ו\"מחר\", אפשר גם לומר \"שבוע הבא\".\"הדרך בה נסענו הייתה עמוסה, המון פקקים.\"המדקדקים חלוקים. האם חובה לומר \"הדרך שבה נסענו\"? מסתבר שגם למילית השעבוד שֶ ־, או לחלופה הספרותית שלה \"אשר\", יש נטייה להיעלם בעברית הישראלית כאשר באה אחריה מילת יחס. לנטייה הזו בסיס במקורות, אבל המגמה התעצמה וגם נערך סביבה פולמוס לוהט. בעיתון הארץ כותב בעל טור בענייני לשון בשנת 1935 :\"עכשיו הופיע ברדיו... חידוש אחר גרוע יותר. והוא השמטת הכינוי הזוקק אשר, ש־, לפני אותיות ומילות היחס. 'נתפרסם דין וחשבון
\"יש לי את הספר שחיפשת,\" צוהלת לעומתי הספרנית.דווקא באשר למילית המושא המיודע \"אֶ ת\" מגלים דוברי העברית הישראלית דבקות במקורות, ואף המרו את פיו של אבי האומה, דוד בן גוריון, שנלחם בה. \"את\" היא המילה הנפוצה ביותר בתנ\"ך, נפוצה יותר מאלוהים על שמותיו השונים, ואין לה מקבילות בשפות העולם, פרט אולי לארמית העתיקה. רק שימוש אחד ב\"את\" הדיר שינה מעיניהם של אנשי הלשון, במשפטי קיום: \"יש לי את הספר\" או \"אין להם את זה\". העניין לא תקין בעליל: \"את\" מופיעה כאן ולא לפני המושא. צריך לומר \"יש לי הספר\", אבל מי שמדבר כך נשמע פלצן. חיים בלנק מלגלג על הטהרנים. הוא מספר על מורה המתפאר בכך שתלמידיו מדברים בלי שגיאות, ומתלונן שרק על \"יש לי את\" לא התגברו: \"מה לעשות, יש להם את ההרגל הזה, ואין מה לעשות.\" \"סיימתי את הקורס קצינים. כל הקרובי משפחה שלי באו לטקס.\"העין רואה מייד את השיבוש. ברור שצריך לומר \"קורס הקצינים\", \"קרובי המשפחה\". האוזן מגיבה אחרת. לנוהג הזה להציב את ה' הידיעה
מקובל המאיים להיכנס לספרי הדקדוק, ממלכת השמרנות הלשונית? הבלשן נמרוד שתיל חקר את הנושא באמצעות מאגר לשון הדיבור מאגר העברית המדוברת . הוא מצא שעדיין רוב הדוברים, ,מציבים את ה' הידיעה בסמיכות במקומה התקני: \"שעות העבודה\", \"סף הרגישות\", וכמובן \"ארצות הברית\". %37 מציבים את ה' הידיעה בראש הסמיכות: \"המערכת יחסים\", \"הבן אדם\". לתופעת הדיבור הזו סיבה טובה. הסמיכות נתפסת כיחידה לשונית אחת, מעין מילה מורחבת, על כן ה' הידיעה נודדת לראשה.לפעמים ה' נעלמת בסמיכות גם כשצריך אותה, ודווקא בשפה הצבאית. \"חיל ]ה[הספקה ידאג\", \"פיקוד ]ה[מרכז ידווח\". הלשונאי הצבאי שמשון הופמן ניהל מאבק איתנים להחזיר לצה\"ל את ה' הידיעה, ולקרוא לו \"צבא ההגנה לישראל\", ולא \"צבא הגנה לישראל\". המאבק הוכתר בהצלחה.\"נסענו לחרמיאל וראינו סרט על נזירה וחומר.\"זירת התכתשות נוספת בין העברית התקינה והעברית המדוברת היא לכאורה בשולי השפה, אבל כאבי הראש שהיא מציבה בפני דוברי העברית צצים בכל פינה. זוהי להקת בג\"ד כפ\"ת, שהן, בעקבות התחכמות של יעקב פרוינד, כתונת המשוגעים של העברית. רק שלוש מהן שרדו בדיבור הישראלי במימוש הכפול, והן אותיות בכ\"ף. ג' וד'
רפה נשמעת בדיוק כמו ח', שהגרוניוּת אבדה לה. במילון לעברית מדוברת שכתבה נתיבה עם דן בן אמוץ נכנסו הערכים \"כל קריין וחריין\" ו\"כל קצין וחצין\", בדיחות לשוניות על חוקי בג\"ד כפ\"ת. המילון גם מביא סיפור שהיה או לא היה על נואם שהקפיד על אות רפה לאחר מילה המסתיימת בתנועה, כדרך התנ\"ך: \"ועתה יישא את דבריו ידידי ורעי ביאליק ]בב' רפה[.\" ענה לו ביאליק: \"אל תדבר כְ פוץ ]בפ' רפה[.\" גם ההתעקשות, הלא תקנית בעליל, לשמור על הכללים כשמדובר במילים לועזיות, יוצרת מוזרויות: נסעתי , למדתי ספרות וּביולוגיה ב' רפה , וכמובן, \"בחיף\" בעקבות בְּ כֵּ יף, התחכמות מקובלת בסלנג הישראלי. מה המקור לכאב הראש הזה ולשיבושים לכאורה שהם דרך המלך בדיבור? צריך לומר \"וּבְ פֶ תַ ח תקוה\", אבל אומרים, בוודאי בדיבור חופשי, \"וֶ בֶּ פֶּ תַ ח תקוה\". חמישה שיבושי תקן על חמש אותיות. סיבות? שתיים. האחת היא הנטייה לפשטות, ואפילו לעצלות שבה ידובר בפרק הבא. הזגזוג הלשוני בין הדגושות לרפויות דורש מאמץ יתר. השנייה היא האנלוגיה. צורה רפויה גוררת בעקבותיה צורה דגושה, ולהפך. נמרוד שתיל מביא דוגמאות רבות מהתקשורת לשימושים כאלה. \"אני אתקשר אליך ונקבע ]ב' רפה[\", \"תוכל לקפוץ ]פ' רפה[ הנה?\", \"טורקיה תוכל לרכוש ]כ' רפה[ לוויין ריגול\". בכל אלה מהדהדות מילים נפוצות באותו שורש שבהן הכ\"ף רפות: קבוע, קפיצה, רכישה.
בלשון המבוגרים. הסלנג הישראלי כבר מתעלם מהחוקים לגמרי, כדרכו של הסלנג: פִ ספס, פִ קשש, פִ רגן ועוד.ויש גם צרות נקודתיות. המילה כוכב זכתה לשורש – ככ\"ב, ובגלגוליו נעלם צליל המקור. כך קיבלנו את המוטציות התקניות לכאורה \"לכַ כֵּ ב\" וכן \"כּ יכּ וב\". העברית הישראלית דחתה אותן: לְ כַּ כֵ ב, כּ יכוב, והכוכבים חזרו לנצנץ. גם צמידות בין כ' רפה לח' יוצרת קושי חוזר: מִ כְ חול, להַ כְ חיש, הַ כְ חָ דָ ה? הרבה שיניים נשברו על ההגייה הזו. אפילו יצחק אבינרי חובב הנורמות סבור שיש להעניק תו תקן ל\"הִ כְּ חִ יש\" ו\"מִ כְּ חול\", מה גם שההגייה הזו מקובלת במקורות המסורת האשכנזית. בלי או עם תו תקן, כמו שאמר רוזן, העברית הישראלית \"תלך בשלה\".סיפורן של \"מכחול\" ו\"הכחיש\" פותח חלון לתופעה נוספת, שעליה מרחיבה אורה שורצולד במאמרה \"צרות בצרורות עיצורים\". מה קורה כאשר שני עיצורים זהים או קרובים באים בזה אחר זה, כשהראשון בשווא? למשל: יללן, שזיף, דיממה, חוככים. השווא במקרים האלה, כותבת שורצולד, יזכה לתנועה שלמה שתחצוץ ביניהם: תנועת e .ננקד שְ זיף, בפועל נאמר שֶ זיף. ננקד ילְ לָ ן, לכאורה: שווא נח, נאמר: יַ לֶ לָ ן. צרורות העיצורים מעמידים אתגרי דיבור רבים, ויוצרים מעין כללי דיבור חדשים. שורצולד מנסחת אותם בהרחבה.
המין האנושי הוא המין העצל. העצלות היא בדמנו. אנחנו משלמים ממיטב כספנו כדי שמכונות יעבדו עבורנו, מחשבים יחשבו במקומנו ותוכנות יתאמצו לנווט אותנו בדרכי הארץ. העצלות אינה פוסחת על השפה. היא איננה הערת שוליים, היא כוח מניע.גיא דויטשר כתב בספרו 'גלגולי לשון' כי אחד הכוחות המניעים את התפתחות השפה, כל שפה, הוא עקרון ההרס. מן הרגע ששפה נולדת היא מתחילה להרוס את עצמה, לפגוע במבנים שנוצרו בה, לוותר על גוונים וגוני־גוונים. למה? כי אנחנו עצלנים. דויטשר מביא סיפור אגדה על עיירה בשם עצלתיים שבה עסקו זקני הכפר בשאלה אחת ויחידה: איך להתאמץ כמה שפחות, כשמדובר בשפה. כאנשי הכפר הגלובלי עצלתיים אנחנו מעדיפים להשתמש באחוז קטן של המילים שהשפה מציעה לנו, מוותרים בקלות על כללי דקדוק וסגנון, מעלימים עיצורים ותנועות, מקצרים משפטים ומטבעות לשון, וכל אלה בשלל אמצעים שאיש אינו נותן עליהם דין וחשבון. העצלות היא אחד הגורמים המעצבים את העברית הישראלית. היא מתגלמת בעצלות הדיבור, ולעיתים קרובות גולשת לעצלות הכתיבה. במה מתבטאת העצלות שלנו? בפרק הזה
ותנועות, והפכו לחלק תקין למהדרין. מֵ אָ התַ יִ ים קוצרה למָ אתיים, הִ תְ דַ רדר קוצר להִ דַּ רדר, לאחר שחלה בו תופעת הבטלנים הקרויה \"הידמות\". העיצור נ' נוטה להיעלם מהדיבור וכך נוצרה גזרה נוספת בעברית, חסרי פ\"נ: יִ פּ ֹל ולא יִ נְ פּ ֹל, יִגַּ ע ולא יִ נְ גַּ ע. א' מוותרת על מעמדה כעיצור. כך הפך בלשון חז\"ל הצירוף \"הרי אני\" ל'הרֵ יני'. שם הפועל \"להמרות\" התקצר ל\"למרות\" שזכתה למעמד עצמאי. ה' של הִ פעיל נעלמת – \"יהכתיב\" הפך ל\"יכתיב\". ה' הידיעה נבלעת אחרי אותיות בכ\"ל: לְ הַ ספר נהגה \"לַ סּ פר\". המשכילים ניסו להחזיר כאן לה' את כבודה ונכשלו. בכל המקרים האלה חסכנו עיצור, המילה גולשת על הלשון, וכפר עצלתיים ממשיך לרבוץ בין המשפתיים. בעברית הישראלית ההבלעות הן עדיין סימן היכר של שפת דיבור לא מעוצבת. ההבלעות באות לעיתים קרובות בראש המילה, ההברה הראשונה נעלמת, והמילה מתקצרת. ההבלעות מתייצבות בשירות היעלמותו של הציווי מחיינו. \"כנסו כנסו\", סימן היכר של הפורומים ברשת, בולע את \"היכנסו היכנסו\". \"סְ תַ כֵּ ל!\" היא החלופה המועדפת על \"הסתכל!\". המדריך לחיים של 'ילקוט הכזבים' קובע, \"רוצה להיות בריא? כַ ל, שָ ן, תְ 'עַ מֵ ל, וזָ הֵ ר מטומבילים.\" תרגום לדורות הבאים: תאכל, תישן, תעשה ספורט והיזהר ממכוניות. העיצורים הגרוניים א', ה' וע' מועדים להשמדה: \"תֶ ם יוֹ דִ ים ששימוֹ ן עוֹ דְ מָ ט בן
\"אֶ ת\" נבלעת עם המושא: אהבתי תַ סֵ פֶ ר, הוא שכח תַ דֶ לֶ ת פתוחה. א' מוקרבת גם בכינויי גוף ומושא. מָ תָ רוצֶ ה?! בשפה הפקצית הכתובה, שעוד ידובר בה, מתקצר הצירוף \"אוהבת אותָ ך\" ל\"אוהֵ פְ תותָ ך\". ָ \" לייצוג אתר הקללות הרב לשוני סְ וֶ ורֶ זאורוּס בחר ב\"זובותי באמָ שְ ךהקללות העבריות. כאן נבלעת \"שֶ ל\" בחגיגת ההבלעות, ונותרת שין \"!?ָשוואית יתומה. השאלה המתריסה \"מה יש לך\" מתקצרת ל\"מַ יֶ שׁ ְ ךשֶ ' הזיקה מתכווצת: \"חושב שְ תָ חָ כָ ם?!\" \"שֶ לוֹ \" נקצצת ל\"שְ לוֹ \". גם ל' מוקרבת על מזבח ההבלעה. רינה ברוך מספרת על שיחה עם נכדהּ . היא סחה לו: \"יש חדש,\" והוא משיב, \"ממי?\". את \"יש חדש\" הוא דַ \"ש\". יעל רשף מצאה בשפת הדיבור של ראשוני הצברים את \"אָ חְ כָּ ך\", צאצא דיבורי של \"אחר כך\". מילים נפוצות נחתכות. החיתוך נפוץ באנגלית האמריקנית, וחלק מן המילים החתוכות נקלטו בעברית הישראלית, כמו \"סֶ לֶ בּ \", ידוען, קיצור של סֶ לֶ בְּ רִ יטי, שזכה גם לריבוי: סֶ לֶ בִּ ים. יש גם חיתוכים כחול לבן. \"להתראות!\" קוצר כבר על ידי איתמר בן אבי ל\"להית!\". מילת האישור \"כן\" זוכָ ה לקיצור הבטלני ביותר בעברית הישראלית: \"כֶּ ה\".חלק מן ההבלעות יוצרות הלחמים הזוכים למעמד קבוע בלשון הדיבור, גם אם לא זכו לתו תקן. בראשם \"זוֹ תִ י\", הלחם מבליע של \"זאת היא\", גם ביידוע: הזותי. זה מה שאירע ל\"תשׂ ומת לב\",
*זירת ההשמטה חלה כמעט על כל משפט הנאמר בשיחה או מצוטט. בדיחה יהודית שחוקה מספרת על יהודי ששלח מברק, ומטעמי חיסכון מחק ממנו מילים מיותרות מפני שהטקסט לכאורה מובן גם בלעדיהן, עד שמה שנותר מהמברק הוא \"שלום שמֶ רְ ל – שלך בֶּ רְ ל\". אנחנו מקצרים את מברקי הדיבור, לפעמים עד גבול היעדר המשמעות. בדרך כלל אנחנו משמיטים מידע חיוני מתוך משפט מפני שהוא אמור להיות מובן מן ההקשר. בדוגמאות הבאות המילה המושמטת מוצגת בסוגריים מרובעים. לעיתים המושמט הוא המושא: \"- הבאתי בקבוק יין; - תודה: שים ]את הבקבוק[ על השולחן\". לעיתים הנשוא: \"מה רותי הביאה למסיבה? ]האִ ם הביאה[ את עוגת השוקולד?\" לפעמים מושמטת פסוקית שלמה: \"תחשוב תמיד לפני ]שאתה עושה או אומר דבר מה[ או אחרי ]כנ\"ל[.\" יש לומר שלהשמטה עשוי להיות תפקיד בשיח, ולעיתים היא אפילו מתחייבת. פירוט יתר של דברים המשתמעים מההקשר עשוי לסרבל ואף לפגוע בתקשורת הבין־אישית. הביטוי \"היום שאחרי\" נפוץ לאחר טבח שבעה באוקטובר, ושייך לביטויי השמט שאינם צריכים השלמה. לעיתים מושמט הנושא, כאשר כינוי הגוף נעלם מפעלים בהווה. דוגמאות מלוח מודעות מזדמן: \"מזמינה אתכם לצפות בתערוכה\", \"יכולים לבוא מתי שנוח לכם\". \"אני\"
\"העליון\" ו\"המחוזי\", פרקליטות המדינה היא בקיצור \"הפרקליטות\". \"הכללית\" ו\"המאוחדת\" הן קופות חולים, \"לאומי\" ו\"דיסקונט\" הם בנקים. המסלול החינוכי כולו אליפסות. בנינו ובנותינו צועדים לַ גן ]הילדים[, משם ל]בית ספר[יסודי, לחטיבה ]ביניים[, ולתיכון. מתגייסים ל]שירות[סדיר, ויש שממשיכים ל]שירות[קבע, או ללימודים בָ ]אוניברסיטה ה[עברית. כך בסביבת המטבח: פח ]אשפה[, מדיח ]כלים[ ועוד. יש גם מטבעות לשון קצוצים: \"אני, אין לי שמץ ]מושג[\", הניב המלא הזה והצורה המקוצרת שלו הם יבוא ישיר מאנגלית. חטיבת עצלנים נוספת היא משפטי דיבור המכילים מילה אחת. הישראלים מאוד אוהבים, והיא מתאימה לאופי הקומפקטי של העברית. המיוחד לקטגוריה הזו אינו רק הקיצור אלא התפקיד. לרוב משפטי החד־מילה תפקיד פרגמטי. לעיתים הפעולה גלומה במשמעות המילה, כמו פעולות האישור \"סגור\" או \"חיובי\". לפעמים המרחק הולך ורב, ומלוּוה בהנגנה מחזקת. \"איפה?!\" היא תגובת זלזול, \"די!!\" היא קריאת התפעמות. \"יש!\" מבטאת שמחה עילאית על הצלחה, \"לגמרי\", במלעיל, מאשרת בהדגשה את דברי הזולת. \"בדוק\" מבטאת סמכות: מה שצריך להיעשות ייעשה. הערבית תורמת את חלקה: \"ואללה\" מבטאת התפעלות, תמיהה וגם אדישות. \"חפיף!\" נועדה להרגיע. לתגובת האישור־זלזול \"ברור!\" יש מקבילה באנגלית
מהתלמוד ולשון השו\"ת, וזכו למעמד מרכזי בצהלית. החרדים יצרו את הנוטריקון מל\"ג: \"מיועד להיות גיס\", יחס משפחתי הבנוי על כוונות עתידיות, ובנטיות מָ לָ גָ ה ומָ לָ גים. גם עולם המשפט חובב נוטריקונים, והרשתות החברתיות הוסיפו משלהן. גם המתחמים הכלל־ישראליים יוצרים נוטריקונים, אם כי כאן ניכרת התיישנות מסוימת, כמו בנוטריקון זב\"ש על נטיותיו בהוראת \"זאת בעיה שלו\", או חבל\"ז ונטיותיו, בעקבות \"חבל על הזמן\". העצלות הלשונית עוברת מן המילים אל השיחה, אל השימוש במילים. בספר 'האנגלית של המלך' מתארים שני בלשנים בריטים מהו ביטוי , או בלשוננו: קלישאה, מילה שמקורה בצרפתית ולקוחה מעולם הדפוס. הביטוי הנדוש נועד לדבריהם \"לחסוך לכותב את הטורח לתאר, להביא מידע סטטיסטי ולייצר תובנות משלו\". הכותבים מביאים סדרת ביטויי קלישאה בשפה האנגלית, כמו \"הרוב המכריע של האנשים סבור\", \"לא יעלה על הדעת\" ועוד, ומרמזים שאלה אופייניים לכותבים ברמה נמוכה. הסופר הצ'כי קארל צ'אפק מרחיק לכת: \"הקלישאה מקעקעת את ההבדל בין אמת ולא אמת. אלמלא הקלישאה לא הייתה דמגוגיה, לא היו שקרים ציבוריים, ואף לא היה קל כל כך לעשות פוליטיקה שראשיתה רטוריקה ואחריתה
בעת פרדה, \"בעזרת השם\" או \"גמר חתימה טובה\" למאמינים. רוב הקלישאות הן תולדה של האדם העצל: במקום להשתמש במילים המבטאות ברגע נתון רגש, חוויה ומחשבה, אנחנו שולפים את המילים ממדף הקלישאות העמוס לעייפה אכן, גם זו קלישאה , ומחזירים עד הפעם הבאה. הקלישאות הן המזון המהיר של השפה. עמליה רוזנבלום וצבי טריגר מקדישים בספרם 'ללא מילים' דיון בשם התואר \"קסום\". הדוגמאות רבות: \"ערב קסום של שירה בציבור\", \"צימרים בנוף קסום\", \"שיהיה לך יום קסום\". הם סבורים שהביטוי נולד בתרבות הניו־אייג', וכי הוא שלב באבולוציה של הנטייה הישראלית לשבחים מוגזמים. \"יום קסום\" היא קלישאת איחול שמקורה באנגלית: day have ,אבל היא בתהליכי דעיכה ובשלב מסוים החליפו אותה \"יום נפלא\" ו\"יום מקסים\", כאשר לתחרות זולגים ביטויים מקוריים יותר: יום כתום, יום תותים, יום שבחים ישראליים הם זירת קלישאות מדממת. קלישאת השבח הָ עמידה מכולן היא \"מדהים\", ומדדה אחריה בפופולריות \"מהמם\". שמות התואר האלה הם במקורם פסגת ההתפעלות והתדהמה, אבל השימוש הקלישאי שוחק את האפקט הזה עד דק. לאלה מצטרפת \"הזוי\", לעיתים מילת גנאי ולעיתים מילת התפעלות. \"חבל על הזמן\"
אהבו אותה\", \"הוא היה מלח הארץ\". הקלישאות האלה מועצמות בתקשורת לערוציה, בעקבות הנוהג להניח מיקרופון מול פרצופם של אנשים מייד לאחר אירוע אסוני שחוו. לאלה מתלווה שאלת המראיינים הקלישאית מכולן: \"איך הרגשת כאשר...\". השאלה דורשת מהמרואיין הזה \"לתאר הרגשות\", יכולת המסורה לאמני לשון ומשוררים. התשובות בדרך כלל קלישאיות בהתאם. לזכות קלישאות ניחום האבלים ייאמר שהן מייצגות סולידריות וקרבה באמצעות התקשורת מועדת לקלישאות, אך בניגוד לאדם מן השורה אין לה 1992 פרסם יואל אסתרון, אז עורך היומון 'חדשות', את הספרון 'סגנון חדשות'. הערך המפורט מכולם הוא \"קלישאות\", בזו הלשון: \"קלישאות אלו לא יופיעו ב'חדשות', אלא בציטוט ישיר מפי אנשים שמשתמשים בהן\". ברשימה כשבעים ביטויי קלישאה, ביניהם \"גדול מהחיים\", \"נכנס לעובי הקורה\", \"כגודל התקווה כן גודל האכזבה\" ו\"הוא צוחק כל הדרך אל הבנק\".קבוצה מובחרת של קלישאות היא מה שניתן לכנות \"קלישאה זוגית\". הקלישאה הזוגית בנויה על נוסחה קבועה: שם עצם, שאליו מודבק שם תואר המתאר תחושות ואווירה. פוליטיקאים מנהלים \"שיחות קדחתניות\" ב\"אווירה כבדה\", \"הזמר הפופולרי\" זוכה ל\"קבלת פנים
איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו נדרשת יצירתיות לשונית משכנעת יותר, בדומה לשדרים הבריטים שלא יחזרו על אותו תיאור או משפט פעמיים לאורך משחק שלם. לא והרי מבחר קלישאות כדורגל, ובסוגריים מה שהן מסתירות. הכול יכול לקרות , השפּ יץ של הנעל עזבו אותנו מפרשנויות, דברי שלמה שרף , אני מכבד כל החלטה של המאמן אומר השחקן הממורמר היושב על הספסל , אני מסתפק באחד אפס אומר המאמן האנדרדוג , בכדורגל זה לא נגמר עד שזה לא נגמר הקבוצה המארחת מובילה ארבע אפס במחצית, אבל אל תעבירו , יש כאן אווירת סוף עונה אפשר למות משעמום , מגיע לעם בכל זאת, נבחרת ישראל . השדר זוהייר בהלול, למשל, הראה שאפשר להתחמק מקלישאות ולברור שמות תואר מקוריים. לאחר \"בעיטת עונשין מושלמת\" של \"הצעיר המוכשר\" יוסי בניון הוא מוסיף: \"הדיוק – מילימטרי, הבעיטה – לייזרית, הכדור – ברשת.\"העצלות הלשונית לא פסחה על מערכת הפועל. במערכת הזו שוררת היררכיה של שימוש. בתחתית ההיררכיה פעלים המשמשים לפעולה , לערוך ספר, שולחן , לסטור על הפנים , להתקלח. השימוש בהם מדויק ושקוף, וגם תואם את רוח הפשטות
המאה העשרים. יעל רשף תולה זאת בדלות השפה של התקופה ובהשפעת הלעז, ומביאה דוגמאות ממסמכים רשמיים: \"לעשות ]לערוך[ את ההכנות\", \"לתת ]להקדיש[ תשומת לב\", \"לוקחים ]מפַ נים[ את האשפה\". עם השנים, היא קובעת, הצטמצמה תפוצת הפעלים הגנריים במסמכים, אבל נותרה פעילה בלשון הדיבור.הפועל הגנרי הפעיל מכולם הוא \"עשה\". הוא נפוץ מאוד כבר הופעות בתנ\"ך! , והוא רב פעלים בעברית הישראלית. לעיתים הוא מופיע בביטוי המחליף פועל עצמאי, כמו \"אמר\": \"אז עשיתי לו... אז הוא עשה לי...\" מתאר דיאלוג ישראלי מצוי. לעיתים \"עשה\"+מושא מחליף פועל ספציפי. עשה אמבוש: ארב. עשה כסף: הרוויח. עשה טלפון: התקשר. עשה כלים: הדיח. נעשֶ ה קפה: ניפגש בבית קפה. בעקבות האנגלית אנחנו \"עושים בעיות\", \"עושים אהבה\" make , בעקבות יידיש \"עושים בושות\" או \"עושים את המוות\", ובעקבות הערבית \"עושים בשכל\". בכמה ביטויי עשה שמקורם ביידיש הצירוף נשען על מילה עברית שהשתכנזה: \"לעשות דווקא\", \"לעשות אפצלוכס\" להכעיס , \"לעשות וַ יברח\", במלעיל. ויש גם עילגויות, ביטויים שנכנסו לשימוש אבל המקור הלועזי מהדהד מהם. ראש וראשון להם הוא \"עשה שכל\", בעקבות ,ואחריו \"עשה את ההבדל\". בעקבות האנגלית אנחנו
]התעצבן[, ביטוי שנולד בצבא על שמו של \"סעיף עצבים\" בספרות הרפואית הצבאית, או \"הביא אותה בהפוכה\" ]הפתיע[, ובפשטות: גם בחבורת הגנריים המובילים, מסתבר, יש היררכיה. מחקרים עדכניים מראים ש\"הביא\" נוטה להשתלט על \"נתן\". בשיחת אקראי באוטובוס נרשמו משפטי דוגמה: \"המורה הביאה הרבה שיעורי בית\", \"מתי תביא לי את הכסף\", \"הוא הביא לי בעיטה\". נוסע מודאג אומר לאישה שנשאה תינוק בקדמת האוטובוס: \"תיכנסי פנימה, גברת, אולי שם בפנים מישהו יביא לך לשבת.\" יעקב רבי מתלונן בספרו 'שיחות על עברית' על הפריצה של הפועל הגנרי \"היה\" למחוזות שונים ומשונים. בשידורי החדשות ברדיו, הוא כותב, \"נעלמו כמעט כליל הפעלים התקיים, נערך, בוצע. במקומם שולט עתה הפועל 'היה'.\" הוא מביא דוגמאות: \"ישיבת המרכז הייתה אתמול אחרי הצהריים\", \"התחרות תהיה מחרתיים\". נכון, הוא כותב, שהמקורות מלאים ב\"היה\" נוסח \"איש היה ]חי[ בארץ עוץ\" או \"ויהי ]ויתרחש, ויארע[ בימים ההם\". אלא שהשימוש בפועל נשחק, והעברית יוצאת \"לשון ערומה, מעורטלת מלבושה, ותשושת כוח\". רבי גם עוקץ את המשתמשים ושואל מה קורה בדיווח על מה שמתרחש עכשיו, בהווה: \"בשעה זו הֹוָ וה ישיבת כנסת\". כאן אין ברירה, \"היה\" מומר
השפה מאבדת ניואנס ונעשית ענייה יותר ושקופה פחות.קורבנות העצלות המדממים מכולם הם עיצורים ותנועות הנשחקים ואף נעלמים מן הדיבור. ועל כך בפרק הבא.
משפט עברי יומיומי ונאה לעין: \" ֲ ר ּ ָ ה ָ ַ ְ נ ּ ְ ִ ּ ּל ָ ָ ר ָ ה המשפט הזה מגלם את סיפורו של האלף־בית העברי. 22 אותיות הוריש לנו הכתב הכנעני־פיניקי, שהביא לעולם את בשורת שיטת הכתב הפשוטה מכולן: אות כתובה תמורת עיצור. חכמי ישראל וסופריה 23 עיצורים, לכן הכניסו שני עיצורים שורקים תחת אות אחת: שין, ימנית ושמאלית. אנשי המשנה כבר לא הזדקקו לה, שין השמאלית התלכדה עם סמך. שש אותיות זכו לשני מימושים, הלא הן בג\"ד כפ\"ת, כך שבפועל מדובר ב־29 עיצורים. הכתב הכנעני נזנח כבר במקרא, ואת מקומו תפס כתב מרובע שמקורו אשורי, שבו אנחנו משתמשים עד היום. את הרעיון ירשו היוונים ובעקבותיהם הלטינים. חמש אותיות לטיניות קיבלו תפקיד נוסף: תנועות. חמש התנועות בעברית מחפשות עד היום בית קבוע באלף־בית.היהודים כתבו וכתבו וכתבו, והדיבור עשה את שלו. עיצורים באו והלכו, תנועות התארכו והתקצרו ואפילו נחצו, אבל האלף־בית נותר על כנו, ולא ידע עדיין איזה גורל מר מצפה לו בפרוץ העברית
ּ ּ וֹ ת עין נשמעת אלף. טית נשמעת תיו. קוף נשמעת כף דגושה. ויו נשמעת בית רפה. הֵ א נשמעת אלף. חית נשמעת כף רפה. שׂ ין השמאלית שכחה מזמן מה מצדיק את קיומה הנבדל. ואלף עצמה? גם גורלה לא שפר עליה. לכל אחד מהעיצורים הנעלמים היו חיים נבדלים פעם. עכשיו הותירו אחריהם אות מתה. וכמו בעניינים רבים אחרים, גם התופעה הזו ימיה ארוכים. קוראת מתלוננת בכתב העת כי \"לא די שאבדו לנו כמה קולות, השלכנו מא\"ב שלנו עוד חמש אותיות: ע, ר הכוונה כנראה לח' , ק, ט, ו\".הסיפור המרתק מכולם, שעוד לא תם, הוא סיפור ארבעת העיצורים הקרובים ביותר למיתרי הקול שלנו, הגרוניים, מיוצגים על ידי האותיות אלף והא, עין וחית. אלף והא אמורות להיעצר קלות בגרון לפני שהן יוצאות לאוויר העולם, עין וחית עוצרות בלוע ויוצרות צליל ייחודי שכמעט אינו מוכר בשפות העולם פרט לאחותנו הערבית. כלומר, מדובר בנכס תרבותי, במורשת עולמית. אבל אנחנו ויתרנו. למה? עצלות ההגה, וכמה נסיבות מקילות.סוגיית חית ועין הגרוניות, המכונות גם \"לועיות\" להבדלה ביניהן לבין אלף והא, אינה חדשה. בארץ ישראל של ימי המשנה כבר ויתרו
תימנים ועירקים, סורים ומצרים, מרוקאים וטריפוליטאים. המבטא הספרדי, כולל הגרוניות, נשמר בקפידה בשנות הרדיו הראשונות כי נחשב סימן היכר לעברית מהודרת. אלא שהמדינה הצעירה לא האירה להן פנים. במהלך אכזרי הוצמדה לשימוש בהן תווית המסומן, החריג, המעיד על כך שהדובר אינו \"משלנו\". קריין חדשות מוכר סיפר שכאשר ביקש להתקבל לקול ישראל ודיבר בחית ועין, הטבעיות עבורו, ביקשו ממנו \"לדבר נכון\". עין וחית הודרו גם מן הזמר העברי. זה לא קרה בבת אחת. מלחינים וזמרים יוצאי אירופה יצרו שירי זמר בעלי גוון מזרחי. דוגמה לכך היא סיפורו של השיר \"שדמתי\", שכתבו שני אשכנזים – יצחק שנהר וידידיה אדמון. המלחין אדמון ביצע את השיר בפריז ב־1930 כשהוא מקפיד באופן מודגש על הגרוניות: \"שדמתי, עם שחר זרעתיה בדמעה, תפילת היוגב נשמעה\". שושנה דמארי וצמד העמרנים מקפידים על הגרוניות כצפוי, וכן גם שמוליק קראוס. לעומתם הזמרת טובה בן צבי מוותרת עליהן: \"שדמתי, אם שחר ח' חוככת זֶ רָ תִ יהָ בדימָ ה,\" הדודאים נעים בין ע' גרונית לח' לא גרונית, וכמוהם יפה ירקוני. שומרי החותם של הגרוניות הם הזמרים התימנים, שהם כידוע הטובים בזמרים, ומלכתם שושנה דמארי. אחת המסורות המקובלות בין יהודי תימן מספרת שהלוויים, נעימי זמירות בית המקדש, לא
ההגייה התימנית, הצלע השלישית במשולש מסורות ההגייה לצד האשכנזית והספרדית, הקרויה בפיהם הג'ה, שמרה על כל שבעת העיצורים שגורשו מהעברית הישראלית. אצל רבים מהדור השני של יוצאי תימן ההגייה המסורתית נשמרת, אבל לא ברור מה יהיה גורלה בדורות הבאים. בשיחה עם נציגה של חברה כלשהי התרשמתי מצחות הלשון שלה, ושאלתי אם מוצאה תימני. היא אישרה, כמובן. תימנייה דור שני. שיתפתי אותה בהתפעלות שהתימנים הם העדה היחידה המעבירה לדור הבא את ההגייה המיוחדת, והיא שפכה עליי מים צוננים: \"אנחנו חמישה אחים ואחיות. אני היחידה ששומרת.\"הא ואלף הן כבר קורבן מלא לעצלות ההגה. הא מייצגת את אחד העיצורים שמהם נולדה השפה: עיצור הקריאה, ההכרזה. האות הכנענית הא מדמה אדם הפושט ידיו וקורא קריאה. התנ\"ך מביא לנו את הוֹ והוֹ י ואהה ומכאן נולדו \"שירי הוֹ הוֹ \" של עמנואל זמיר. \"הֵ יי\" היא קריאה המבקשת תשומת לב או נוזפת, \"הֵ יי הופ\" היא קריאת עידוד. אנחנו מברכים זה את זו ב\"הַ יי\", פותחים שיחת טלפון ב\"הָ לו\", מביעים התעלות באמצעות \"אוֹ ־הוֹ \", מהומה כללית היא \"הוּ־הָ א\", והייקים נהגו לקרוא לידיד הנראה ממרחק \"יוּ־הוּ!!!\"הֵ א היא אפוא קריאה במלוא גרון. אבל בשיח יומיומי היא זוכה למה שקוראים הבלשנים ריכוך ואפילו היעלמות. היא הופכת לאלף. הכתיב
מהשוק? לפרופסור היא קוראת איגינס, ואת השיר המפורסם על הברד בספרד היא מבצעת כך: \"ברד ירד בדרום ספרד אָ אֶ רֶ ב\", ומזג האוויר הבלשן רועי גפטר ייחד לתופעה מחקר מפורט. מצד אחד מצא שהישראלים רואים בהיעלמות הֵ א עילגות לשונית. פלוני מתלונן במכתב למערכת שהשדרית א\"ג \"מבטאת את האות הא כאילו היא אלף. איך אדם עם דיקציה כזו מחורבנת יכול לעבוד ברדיו???\" כך להלכה, אבל בפועל מצאה קבוצת מחקר תל אביבית שב־%93מהופעות העיצור הֵ א במילה הוא נעלם מהדיבור, ומעתה הוא, כהגדרתו של גפטר, \"נטול כל תוכן פונטי\". בקבוצת מחקר דומה בראש העין, האמורה לשקף את ההגייה התימנית, הֵ א קיבלה מעט יותר מימושים. האם אלף נותרה לבדה במערכה? אז זהו, שלא. גם אלף איבדה את הכוח העיצורי שלה. דובר ערבית ספרותית דואג שהיא תישמע היטב: \"אני מַ ־אְ ־מין\". בין דוברי העברית לא נותר לה זכר, בדומה לאותיות התנועה הלטיניות המייצגות את התנועות. מה קרה לטית ולקוף? קוף היא עיצור ענבלי, אי שם בין החך והגרון. בהגייה הערבית היא נשמעת היטב, יהודים יוצאי עירק מבטאים אותה כהלכה. טית שייכת לקבוצה חשובה של עיצורים באלף־בית הערבי, הנחציים, שיש בהם הטעמה יתרה וכבדה של העיצור, כמו דלת
החך, הקרויה גם \"ריש מתגלגלת\", לבין ריש אחורית, המקובלת על הישראלים היום, וקרויה גם \"ריש מגורגרת\". באספת הייסוד של הסתדרות המורים הוכרז שהגיית המופת היא ריש קדמית, עשר שנים אחר כך ההכרזה אושרה על ידי ועד הלשון. המורים לזמרה ולפיתוח קול ייחסו חשיבות לריש המתגלגלת, והיא נותרה בפיהם של זמרי ישראל עד סוף שנות השבעים של המאה העשרים. מאז נזנחה בהדרגה, ואפילו הפכה לדרך הגייה פָּ רודית. כך באירוע לציון שישים שנה לבנייני האומה במארס .רבקה מיכאלי השמיעה טקסטים בריש מתגלגלת בולטת, כשהיא מחקה הופעה שלה עצמה עשרות שנים קודם לכן. הקהל התגלגל מצחוק. גם השדרן אברי גלעד נוהג לגלגל את ריש כמעין הידור המלגלג על עצמו.לימור מ\"רק בישראל\", המגולמת על ידי אורנה בנאי, אומרת במונולוג הטלפון: \"אני עושה גביסה.\" המשפט הזה פותח חלון לתופעה נרחבת של עיצורים שבהם האות הכתובה שונה מהעיצור שאותו הוגים בפועל. לתופעה הזו מתייצבים כמה זוגות עיצורים שהם קרובי משפחה. האותיות דומות בכול, אבל אחת מהן \"קולית\" והשנייה \"אטומה\". למשל, זין קולית, סמך אטומה. נסו להניח את היד בעדינות על הגרון, בהגיית זין תחושו את מיתרי הקול זזים, בהגיית
נאלץ לתמרן במהירות בין הלשון והשיניים וחזרה. כאן העיצור האטום משתלט על הקולי, זין נשמעת סמך: אס מה אם החליטו במסכירות! מסתומרת? אֵ יסה מין דבר סֶ ה?! לעומתה שין האטומה מתרככת והופכת לז'ין צרפתית קולית: לא עושים חז'בון. בין דלת ותיו יש יחסי גומלין. לפעמים דָ לת הקולית מובילה: \"תגובה\" נשמעת \"דגובה\". בדרך כלל תיו האטומה מנצחת: \"לדפוק\" נשמעת \"לתפוק\". צריך להחזיק מַ עֲ מָ ת. אתה בחור חָ מוּת. הפועל למדתי יישמע לָ מָ תִ י. זה מֶ אוֹ ט מעניין, כמו שאומרים הייקים. הייקים מחזקים גם את התהליך בצמד בית־פא רפות, בעיקר בסופי מילים: רֶ חוֹ ף בורוכוף שטראסה. מילת המפתח שנקשרה לדמותו של יצחק שמיר היא \"טוף!\". \"דווקא\" נהגית דפקא, ובאחת הערים מציעים בשלט חוצות \"עוגות של ספתא\", כאן ההגייה חוזרת אל הכתב. בדורות קודמים מתועד גם תהליך הפוך: היהודים קראו לעיר צפת \"צבת\", ואפילו הדביקו לה ראשי תיבות: ציון במשפט תיפדה.חיים רוזן קורא לתופעה \"חיסול הניגודים בין האטום לקולי\". הוא מצביע גם על הצמד בית ופא דגושות: הִ תְ אַ בְּ קוּ יישמע בפי הדוברים הִ תְ אַ פְּ קוּ. \"בסדר\" הופך בפי הישראלי המצוי ל\"פְּ סֵ דֶ ר\". פא עשויה גם להחליף את חברתה בקבוצת בומ\"ף מם, כמו אצל לימור ב\"רק בישראל\": \"התחלנו להתלחם בפִּ זדרון.\" סימן ההיכר של נפתלי בנט
עומדים בעינם, והמקפידים בקריאה רהוטה וצחה, יבורכו. יש גם בשורות טובות, ותהליך פיצוי. מול העיצורים הנעלמים או המתלכדים זכתה העברית הישראלית בעיצורים משלימים, צ'די, ג'ימל, ז'ין, וואוּ. הן הגיעו לעברית הישראלית במסלול המילים השאולות, שהוא אחד מהכוחות המניעים של העברית הישראלית.צ'די, עיצור שבו הלשון מחליקה על פני החך, מגיע אלינו מכל רוחות השמיים. יידיש הביאה אלינו את הצ'ופצ'יק של הקומקום, את צ'יק־צ'ק וגם צ'ולנט לשבת. מן האנגלית קיבלנו צ'אנס, חתמנו על צ'ק, בלסנו צ'יפס, רקדנו צ'ה צ'ה צ'ה, הרמנו צ'ייסר בפאבים ובשעשועון טלוויזיה, ונכנסנו לצ'אט באינטרנט. מספרדית פגשנו במוצ'אצ'וס וצ'יקות, מאיטלקית קיבלנו את ברכת הפרדה צ'או. לדינו הביאה את צ'פצ'ולה, העלמה השלוכית. בשפת הרוחניקים שמקורה בהודו הגיעו הצ'אקרה וכלי העישון צ'ילום. בדיאלקט פלסטיני צ'די עומדת כנגד כף, ומכאן צ'יזבט וכן צ'ילבה, אויב בשפת הילדים של פעם, ובערבית - כלבה. הערבית הבגדדית הורישה לנו את צ'פחה, שהתגלגלה מאוחר יותר ל\"ספיחס\". בעקבות אלה וגם במהלך עצמאי צ'די נדדה ליצירות מקומיות. הכינוי הפוגעני צ'חצ'ח אמור לחקות את הגיית יהודי מרוקו. חייל חדש בצהלית הוא צ'ונג, אולי רמז לפועל סיני לכל משימה. בעקבות
הג'ינג'י עם המפתחות של אפרים קישון, דור הג'ינס משנות השבעים, הג'ובניק מן הקריה, הווילה בג'ונגל של אהוד ברק, קריאות התדהמה ג'י וג'יזס, ונקודת הג'י בין טייסי חיל האוויר ובאנטומיה הנשית. הערבית תרמה את חלקה: הג'דעים והג'בארים רצים על הג'בלאות. יוסי בנאי שר לרבקה מיכאלי: \"רבקה ג'ון, את עושה אותי מג'נון.\" יידיש תרמה לנו את הג'וקים. הסטלנים שואפים ג'וינט אנגלי וג'אראס הינדי, והיברו הופכת לג'יבריש. ז'ין ממותגת כהשפעה צרפתית: אנגז'ה, דז'ה־וו, זֶ 'טֶ ם, בז'ונגלר והז'יטונים בקזינו. מביאים את המכוניות לגראז' ופותחים את הבגאז'. היהודית המרוקאית הביאה איתה את ז'וז'ו, אולי כהשפעה צרפתית. הפולנית בז'ז'יניה חובבת ז'ין, בוז'ה מוי! יידיש, בעקבות רוסית, נתנה כבוד לז'לוב השכונתי. כמו צ'די גם ז'ין התגלגלה למחוזות נוספים. בשינקינאית נהגו להשיב לשאלות ב\"ככה ז'ה\". בהווי הלהטב\"י הפכה הסיומת אז' לסימן היכר של הקהילה: אני לחוצה מהסמינאז', נגמר לי הקונדומאז', לילד שלנו יש אבא ואבאז'. מילה ותיקה במילון הקהילה היא ויאז'ה, הומו מזדקן, שמקורה בלדינו, במשמעות \"זקנה\".מעמד מיוחד יש לעיצור הרב־לשוני וואו. לכאורה מוקצית עבורו אות באלף־בית העברי, וו, אבל העיצור התלכד עם בית רפה. עכשיו,
סימני ניקוד הותירו לנו חכמי טבריה לפני יותר מאלף שנה. תנועות ארוכות וקצרות, תנועות שלמות וחצאי תנועות, הכול על פי עיצוב פתיחת הפה בעת הדיבור. הניקוד הפך מקודש כמו האלף־בית, והוא השער לדקדוק העברי שנוסח גם הוא באותם ימים. מאז לא ערער איש העברית הישראלית קיבלה את הניקוד בספקנות גלויה לעין והחלה לקצץ בנטיעות. סימני ניקוד נבדלים איבדו את ייחודם. אין \"תנועות ארוכות וקצרות\", לכולן אותו אורך. התנועות השלמות התלכדו לחמש, והן מוכרות גם מהכתיב הלטיני: אָ ־אֶ ־אִ י־אוֹ ־אוּ. הניקוד עצמו הפך מלאכת סתרים ליודעי ח\"ן, אלה היודעים להבחין בין סֵ פֶ ר בצירה סגול ליֶ לֶ ד בסגול סגול, בין זָ כַ ר את מה שלמד בקמץ פתח, וזָ כָ ר בקמץ קמץ. השמדת התנועות הנבדלות לא פסחה על חצאי התנועות, שווא ושלושה חטפים. השווא הנע התרחב לתנועת e ,או התאפס לשווא Shemaryahu Kefar ?כך נכתב בעבר על שלטי מע\"ץ. אבל אין מקום כזה. יש Shmaryahu kfar .החטפים איבדו את החיטוף. חֳ דָ שים נהגית chodashim ,אַ חֲ רַ י נהגית acharay ,השוואים והחטפים החלו להיעלם כבר בשחר העברית הישראלית,
לשתיים... החיריק נעלם ומפנה מקומו לטובת הסגול. לא מזמן פגשתי בחור שאמר לי שהוא סובל כאבים בבֶּ רכָּ יים. כאשר טלפנתי לבירור עניינים במשיבון של אגף במשרד הביטחון, ענה לי קולה הצעיר של חיילת בעברית עכשווית מפתה ומזמינה: 'נכי צה\"ל יקרים, אֶ ינכם מוזמנים לגלוש לאתר של אגף השיקום...' למחרת שמעתי את המרצה מציין שבאפריקה 'כבר לא יורים חֶ צִ ים.'\" העדויות של עשת להיעלמות החיריק מתוגברות בהיעלמות הגרוניות כמו \"אינכם\" במקום \"הינכם\", רבות. מאיר שלו מתייחס בספרו 'שתיים דובים' לדרך הגיית תנועת בצהלית, ומספר על קצין המסתובב בבתי הספר, ומדבר בעברית צבאית שבה הופך כל חיריק לצירה. כפי שנזכר בפרק קודם, הגילוי הבולט ביותר להיעלמות החיריק הוא בבניין העברי החדש, בניין הֶ פעיל, שכבר הפך כמעט לנורמה.שמואל בולוצקי מגדיר את התופעה כ\"מִ רכוּז החיריק\" ותוהה על מקורה. הטענה המקובלת היא שיש כאן מה שקרוי אנלוגיה. למשל, הֶ חְ לִ יף התקני גורר בעקבותיו את הֶ שלים. הֵ בִ ין התקני גורר אחריו את הֵ כּ יר. לבולוצקי יש הסבר רחב יותר. תנועת e היא התנועה הפשוטה או \"המינימלית\" ביותר בין התנועות. כבר בלשון חז\"ל יש גילויים לכך שהחיריק הופך סגול, בעברית של המשנה ובארמית הגלילית. היעלמות החיריק היא אפוא תוצר ישיר של כפר עצלתיים.
העברית הישראלית התנכלה לקורבן נוסף, הדגש החזק. יעל רשף מציינת כי זאב ז'בוטינסקי עמד על אובדן הדגש כבר ב־1919 ,וכך כתב: \"אינני מאמין כי יש עשרה צדיקים בכל היישוב החדש – המורים בכלל זה – שיקפידו בדגש ובשווא נע... הגייה תקנית שלהם צפויה להתקבל בלעג בקרב דוברי העברית.\" יצחק אבינרי מתלונן: \"אין אנו ִ ים ליָ מִ ים, גָ נַ ב וגַ נָּ ב.\" אין לתאר את הדקדוק העברי ללא הדגש. הוא סימן ההיכר של הבניינים החזקים, כנאמר בשיעורי הדקדוק: \"פיעל פועל והתפעל, דגש בעין אל תַ פֵּ ל.\" הדגש מבחין בין בעל המקצוע כַּ תָּ ב לפועל כָּ תַ ב. הדגש מספר לנו על ההבדל בין הַ דָּ רָ ה של נשים במרחב הציבורי . דא עקא, כפי ששמע כבר ז'בוטינסקי, הדגש אינו נשמע לאוזן הישראלית, ואם לא זכינו להיות קרייני חדשות או ערבי שירה גם לא נשמיע אותו. גם המַ פִּ יק בהא עיצורית סופית, אהוב ליבם של המנקדים, הוא בפועל נקודה מתה. וזה סודה של העברית הישראלית: הדקדוק הטברני העתיק נותר על כנו, הקשר שלו ללשון הדיבור הולך ומתרופף, ושניהם חיים יחד בשלום זה לצד זה. עד לבחינות הבגרות בלשון, שככל הנראה גם הן עוברות מן העולם. אבל אל תלבשו שק. העברית הישראלית לא רק מתכווצת. היא גם מתרחבת בקצב מעורר השתאות. על כך בפרק הבא.
בקצב מעורר השתאות נולדים פעלים חדשים בעברית הישראלית. כל ישראלי הוא אליעזר בן יהודה, והוא לא ידע שהוא כזה. הפעלים נולדים בכל תחומי חיינו. אנחנו לא מדברים סתם. אנחנו מברברים, מקטרים, מחנטרשים ומנג'סים. אנחנו לא \"חשים מועקה ועצב\". אנחנו מדופרסים, מבואסים ובלקסיקון עדות הבּ וּמֶ רים מצוברחים, כי הכול התחרבן לנו, כי פספסנו ופישלנו והתפדחנו. כדי להירגע אנחנו נצמדים אל המכשיר הזעיר שהפך חלק מגופנו, מקליקים ומסמסים, מצייצים ומפסבקים, מלייקקים ומטקבקים, בעוד \"מטלפנים\" הוותיק יצא כמעט מהמחזור. הטכנולוגיות הכניסו לחיינו פעלים כמו לטלגרף ולפקסס, הפעלים האלה יצאו מהמחזור יחד עם פעלים, כמו שמות עצם ותואר, נקשרים יחד למשפחות שיש להן מוקד משותף: השורש. השורש הוא מקבץ אותיות המייצגות עיצורים ותנועות. לא הוגים אותו, אבל באמצעות צורות קבועות: הבניין והמשקל, נולדות מילים. מן השורש של\"מ קיבלנו את שילמתי, השלמנו, שלום, שלמות ועוד. מהשורש אמ\"נ קיבלנו את אמונה,
להראות את הפרץ היצירתי של הדובר הישראלי, המחדש את השפה ללא גורם מתווך או דיון של דקדקנים. בפרק הזה נתמקד אם כך בהם, אבל הדרך שבה נוצרו מספרת את הסיפור כולו, ויש בה תעלול, מין קסם לשוני המאפשר להוציא עוד ועוד שפני שורשים ופעלים ומילים מן הכובע העברי־ישראלי.לרשות התעלול הלשוני עומד בנק חומרים רב סניפים של מילים שאין להן שורש מקורי. יש בבנק הזה מילים עבריות למהדרין כמו עיר ובית, עלוקה וקרצייה, שהולידו את לעייר ולביית, להתעלק ולהתקרצץ. יש בו מילים שאולות מכל לשון על הגלובוס כמו כיף הערבית, פאַ רגינען היידית או discussion האנגלית, שהולידו את לכייף, לפרגן ולדסקס. יש בו נוטריקונים כמו חזל\"ש הצהלית ואמל\"ק בשרשורי הפורומים באינטרנט, שהולידו את לחזלש ולאמלק. יש בארסנל הזה גם המהומים ומלמולים חסרי פשר שיצרו שורשים כמו התעלול הזה הוא היפוך קערת העברית על ראשה. רוב רובם של השורשים בעברית הקלסית הם צירופי עיצורים שמהם נגזרות מילים חדשות. מן השורש חש\"ב נולדו המילים מחשבה, חשיבות, חשבון, הפעלים לחשוב ולחשב ולהחשיב, משפחה רבת משתתפים. אבל כבר בעברית הקלסית הפציע מהלך מהופך, תהליך הגזירה הועמד
בעיקר בתור הזהב בספרד. בעברית החדשה שורשים גזורי שֵ ם הם מסלול פורה של יצירת מילים. מן המילה \"עיר\" נגזרו השורש עי\"ר ושם הפעולה \"עיוּר\", ומהמילה \"סולם\" נולדה \"הסלמה\", ככל הנראה מבית מדרשו של יונתן רטוש. שתיהן החליפו בהצלחה את \"אורבניזציה\" ו\"אסקלציה\", מלוּות בפעלים כמו להסלים ולעַ יֵ יר. לצד אלה נמשכה במפעל חידוש המילים השיטה הקדומה. שורש קדום – מילה חדשה. מן השורש המקראי עג\"ב נולדה \"עגבנייה\", מהשורש התלמודי בד\"ה צמחה \"בִ דְ יון\". לוח השורשים שנוצרו בעברית הישראלית בנוי רובו ככולו על גזורֵ י השם. מאות שורשים חדשים נסחטו ללא מגע יד המתקן העברי, והם מתממשים בפעלים חדשים, בשמות עצם ותואר. זה סוד התעלול – מן הרגע שנולד שורש חדש, מייד מתגייס לשירותו מנגנון הצורות העברי, ומילים חדשות נולדות.בכמה תחומי חיים, חלקם מפתיעים, יש נוכחות גבוהה לפעלים גזורי שם. למשל, \"עייפות\". מי שישן שנה עמוקה \"חורֵ פּ \". המקור מיידיש, שבה כראָ פּ פירושה דווקא נחירה. בשנים האחרונות נוצר בצהלית פועל חדש – \"להיטרק\", להירדם בבת אחת, בדומה לדלת נטרקת: \"נשכבתי על המיטה ונטרקתי.\" שנת הצהריים זכתה לראשי התיבות נמב\"ץ – נם בצהריים, והמנמנם \"מְ נַ מְ בֵּ ץ\". זה זמן השתלט
העשרים, והיא דוגמה נדירה למטבע לשון שממנו נגזר פועל. זה אירע גם ל\"דין וחשבון\", שהולידה את \"דוּחַ \" ומכאן הדרך קצרה לפועל \"לדווח\". בתהליך דומה נולד בעבודת המינוח הצבאי הפועל לעדכן, בעקבות הצירוף \"עד כאן\". דוגמה עכשווית היא הפועל \"לְ רַ בְ קֵ ו\", על פי כרטיס התיקוף \"רב קו\" בתחבורה הציבורית. הפועל נולד בין בני נוער ומתייחס לנוהג להעביר את הכרטיס בין חברים. את הפועל \"מצוברח\" שהתיישן החליפה מילה ערבית, באסה, שממנה נולדו פעלים כמו מבאס, להתבאס ומבואס. מלשונות אירופה באה התשובה האשכנזית: מדופרס, מ\"דיפרסיה\" כמובן. חדש בשטח: להתאַ בְּ סֵ ס, הדיכאון נקשר לתחושות של כישלון ואכזבה, וכאן הערבית מככבת עם הצמד \"פשלה\" ו\"פדיחה\". פשלה היא כישלון, פדיחה – כישלון פומבי, ומכאן הפעלים הנגזרים: פישלתי בגדול, ומה זה התפדחתי. דני סנדרסון שר: \"כמעט שכבר הצלחתי – ופקששתי.\" הפועל \"לפקשש\" נולד כנראה מ\"אפקש\" שפירושה בערבית שלומיאל, כאשר העברית העניקה לשורש החדש מהלך יצירה נוסף, והוא הכפלת האות האחרונה של השורש. הדרך הזו מוכרת כבר בלשון חז\"ל, כמו בפועל \"שרטט\" שהוא הרחבה של \"שרט\" המקראי, או \"ערבב\" לצד עֵ רֵ ב. ההכפלה הזו פוגשת אותנו בפעלים עבריים