הישראלית הוא כינוי גנאי. \"מתחסד\" במקרא הוא אדם העושה מעשי חסד, בעברית הישראלית הוא כינוי למי שתוכו אינו כברו. \"מדושני עונג\" במקרא הם אנשים הזוכים ליהנות מחייהם בזכות, ובעברית הישראלית כינוי לאנשים זחוחים וחסרי רגישות לסביבתם. הבלשנית זהר לבנת עוסקת בהרחבה באירוניה בעברית הישראלית בספרה 'מצחיק זה לא'. בין היתר היא מצביעה על מה שהיא קוראת \"אותות\" המרמזים על אירוניה. אות כזה הוא שימוש באוקסימורון, סתירה פנימית באותו משפט. ציטוט מדורון רוזנבלום: \"האם צפיתם מראש אירוע בלתי צפוי כזה?\" וכך גם במשפט גששי אוקסימורוני: \"מצבנו הביטחוני משתפר לרעה\". מילים המסבירות לכאורה, אך למעשה הורסות את הציפיות שהמשפט יוצר, הן \"כלומר\" ו\"כידוע\". ציטוט מאורי אורבך: \"הנוער החילוני לא משתתף בחידוני בקיאות בתנ\"ך כי הוא מעדיף כידוע לימוד לעומק של ספר הספרים, ולא סתם ציטוט ושינון של פרטים.\" סדרת אותות יוצרת אפקט אירוני על ידי העצמה מוגזמת, המאותתת על כוונה הפוכה לנאמר. \"זה היה ממש נהדר\" יכול להיתפס כשבח, אבל בהנגנה שונה של \"ממש\" הוא נתפס כזלזול סרקסטי. אות אירוני נפוץ הוא ההדהוד. גילוי שלו מתרחש בשיחה שבה צד אחד מדבר, והשני חוזר על ביטוי שנאמר בדרך המעמידה באור שלילי את הדברים
ישראלים מדברים דוגרי. על המוסכמה הזו כמעט אין ויכוח. העם הישראלי שונא גינונים, היררכיה והליכה סחור סחור. אבל מה בדיוק אומרת אותה \"דוגריות\"? על כף המאזניים עומדות מצד אחד מעלות כמו ישירות, כנות וקרבה, ומצד שני היעדר: היעדר סובלנות, טקט, התחשבות בזולת, עד למחוזות האלימות המילולית.בספרה המכונן 'מילות מפתח' מקדישה תמר כתריאל פרק למה שהיא קוראת \"תרבות הדוגרי\". דוגרי היא מילה ערבית שמקורה טורקי, ומשמעותה דיבור ישיר, אמירה שאינה זקוקה לפרשנות ואינה מתחשבת בכללי התנהגות לשונית מקובלים. כתריאל רואה בדוגריות קוד תרבותי ישראלי המבטא דחייה מפורשת של מאפייני התרבות היהודית המזרח־אירופית שהתפתחו ממסורת הפלפול התלמודי, ותכליתה לכונן את האתוס הצברי. הדוגריות הצברית התגבשה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, והפכה ליסוד חשוב גיליון מיוחד של כתב העת 'עיונים בשפה וחברה' הופיע ב־2022תחת הכותרת \"לדבר כמו ישראלי.ת\". הגיליון נפתח במאמר מקיף
מבחן הריחוק והקרבה הוא הדרך שבה אנחנו פונים לזולת, אדם המוכר לנו או אדם זר. מאגר הפניות הישראלי מרשים. הפרק \"מאבאלה עד עיוני\" באתר הזירה הלשונית מציג למעלה ממאה פניות, נפוצות יותר ופחות. חלק מהפניות מעידות על האופי הסקסיסטי של השיח הישראלי, \"גבר\" כנגד \"מיידלה\". פניות שהתיישנו נשאלו ברובן מתרבויות לשוניות משפיעות, כמו שפות היהודים או הערבית הפלסטינית, דוגמת יא שייח', חוואג'ה או זלמה. בעבר ניתן היה לשמוע גם את טבאריש הרוסית, ביז'ו הגיאורגית, אמיגו הספרדית ועוד. מגוון פניות האהבה עשיר במיוחד, מכפרה במלעיל ועד מאמי וסוויטהארט, וגם כאן בולטות פניות שאולות. פניית אהבה עברית שפרצה לתחום לא מכבר היא \"חיים\", ובהרחבה \"חיים שלי\" ואף \"חיים שלי בלב\". לפניות בנוסח \"איש\", \"בן אדם\" או \"אנשים\" ניחוח ניו־אייג'י. הפנייה \"חבּ ובּ \" מייצגת ידידות, אם כי היא יכולה לשדר אירוניה, כמו גם \"חבּ יבְּ תי\".האבולוציה של הפנייה הישראלית מתכנסת אל \"חבר\". עד לפני זמן לא רב זו הייתה הפנייה הגנרית. נאומים נפתחו במילים \"חברות וחברים\", פנייה נרגשת נפתחה ב\"חבר יקר\". \"חבר\" חושפת מבנה עומק של החברה הישראלית והשינויים שחלו בה. היא נושאת כמה רובדי משמעות ושימוש: ידיד אישי או קרוב, בן זוג, ועמית במוסד
: חבר יקר! ]חבר כפנייה גנרית[.סלאח שבתי: לא חבר! ]חבר במשמעות בין־אישית[.בהמשך מכנה סלאח את המזכירה \"גברת חבר\".דומה שהיורשת הרשמית של \"חבר\" כפנייה גנרית היא \"אחי\". היא משמשת כפניית קרבה, בעיקר בין צעירים, ונשענת על קרבת המשמעות עד כדי נרדפוּת בין \"אח\" ל\"חבר\", המוכרת גם בשפות אחרות. התפוצה הרחבה של הפנייה מקורה בצהלית. צביקה טריגר כותב בספר 'ללא מילים' כי שמע לראשונה את הפנייה כאשר התגייס לטירונות. חייל בחטיבת גולני מספר במחקרה של דנה קחתן על התרבות הצבאית: \"גולנצ'יקים זה אחי זה אחי זה אחי. הבעיה אם האחי הזה אמיתי או שזה סתם אחי, אני לא יודע כבר.\" גם הבחירה בסיסמת הפרסומת \"קרבי זה הכי, אחי\", הקוראת לצעירים להתגייס ליחידות קרביות מרמזת על האופי הצבאי של הפנייה. על פי טריגר השימוש הנרחב בפנייה משמש למציאת בן ברית מול אויב, ומתכתב עם הצירופים \"אחים בדם\" או \"אחים לנשק\". גרסאות נוספות: אח שלי, אחוקי, אחותי, אח שלי בלב, והפנייה \"ידידי\", שיש בה יסוד מתגרה.דרכי הפנייה הן אחת העדויות למעבר הישראלי מנהגים הנעוצים בתרבויות אירופה לעליית הדפוס הישראלי הישיר, דפוס הדוגרי. יעל רשף תיעדה בספרה על העברית בימי המנדט את דרכי הפנייה
השימוש כבר בשלב מוקדם. נתיבה בן יהודה, ילידת 1928 ,מספרת בעיזבונה: \"כשאני תינוקת, כשהיו פונים אל אדם זר – היו קוראים לו כך, למשל, באמצע הרחוב: 'שמע נא! שמע נא!' או: 'שמעי נא! שמעי נא!' עד שאני פעם אמרתי: 'אימא, איזה שמע־נא בא'.\" אירוע מראשית שנות החמישים מספר על דיפלומט אמריקני שבמכתב למחלקת המדינה חשף את החלופה העברית ל־majesty his\" – שמע משה\". הוא ראה איך נהגו של שר החוץ משה שרת פותח לשר את דלת המכונית ומתחיל משפט ב\"שמע, משה\". משה במלעיל, כמובן.לדרכי הפניות הפורמליות שננטשו אירע מעין היפוך: הן אמורות לבטא כבוד, אבל החריגוּת שלהן בשיח הישראלי מבטאת את ההפך: הן נתפסות כעלבון. הבלשנית מלכה מוצ'ניק עקבה אחרי היעלמות הפניות \"אדוני\" או \"גברתי\" מן השיח, כמו גם \"מר\" ו\"מרת\". פנייה לאדם בשיחת רדיו, למשל, בנוסח \"מר\" או \"אדוני\" נענית בבקשה להשתמש בשם הפרטי, בהנגנה של עלבון. בשיח משפטי נעשה עדיין שימוש בצורת הכבוד, אבל רק בפניות של עורך הדין לשופט, כגון \"כבודו\". לצד הפנייה האישית נוצר בעברית הישראלית מאגר של ברכות פגישה ופרדה ומילות נימוס. המאגר הזה פותח צוהר למה שאפשר לקרוא לו \"נימוס ישראלי\". תרבות הדוגרי מבטלת לכאורה את הנימוס, אבל התמונה מורכבת יותר. ישראלים אינם נמנעים ממילות נימוס,
שלשמה נועדה: התנצלות על דיבור או מעשה לא ראוי. לצד אלה משמשת \"סליחה\" למטרות שונות בשיחה, חלקן מעבירות את האשמה למי שממנו מבקשים לכאורה סליחה. למשל, קטיעת דברי נמען לשם הפסקת נושא שיח: \"לא. אנחנו לא ניכנס לחוק. סליחה. אני עוצר אותך\". בדו־שיח הבא \"סליחה\" כבר משמשת להבעת כעס או נזיפה: מרב מיכאלי: \"לא, לא, לא, אדוני, סליחה, בכל הכבוד.\"צחי הנגבי: \"לא, אל תפריעי לי, סליחה.\" האמירה \"סלח לי מאוד\" היא ביטוי מובהק של תרעומת ודחיית דברי הזולת, וכן בחידוד \"סלח לי שנפגשנו\". \"סליחה\" מקובלת בפעולות לא נורמטיביות של הנדחפים בתור כמו \"סליחה, אני רק שאלה\". כמו ב\"תודה\" גם \"סליחה\" עשויה להפוך את משמעותה מהתנצלות להבעת כעס או נזיפה באמצעות הנגנה מתאימה. פיצול המילה והדגשת ההברה השנייה: \"סלי־חה?!\" מבטאות בוז של ממש דוברי העברית הישראלית מרבים, כפי שנכתב בפרקים קודמים, בגילויי שבח והעצמה, רובם בעלי אופי קיצוני. גם כאן, לכאורה במחוזות האהבה ההדדית והפרגון, בולטת תופעה מטרידה, דבר שבח המכיל היפוך: שימוש במילה שלילית בעליל במשמעות חיובית
מובהקת. מן הצירוף נוצרו גרסאות שונות כגון \"חבל לך על הזמן\", \"חבל על כל הזמנים\", \"חבל על הזמן מזמן\", וכן ראשי תיבות: חבל\"ז, חבל\"זי ועוד. בקטגוריית השבחים ההפוכים משמש גם דבר השבח המעצים \"סוף הדרך\". הוא נולד אולי במשמעות \"הוא כה גדול עד שאין מה שיבוא אחריו\", אבל מהדהדת ממנו קונוטציה מקאברית, המתבטאת גם בדברי שבח כמו סוף, סופני, קטלני ואפילו \"בית עלמין\". כפי שנכתב בפרק קודם, גם \"רצח\" עשוי לשמש כדבר שבח, ולצידו אפשר לציין את \"פחד\": \"היה טעים פחד\".שמות תואר המשמשים כדברי שבח מכילים במקרים רבים הוראה שלילית מקורית. חלקם מתייחסים לשיגעון ואובדן עשתונות כגון משגע, מטריף, מטמטם, פסיכי ואפילו פסיכופטי, הורג ומהמם, והם מעידים על האפקט המדומיין של השבח הקיצוני. בין אלה צץ בחיוך משועשע דבר השבח \"מגניב\" שממנו התפתחו גם גרסאות כמו מגנוב, מאגניב במלעיל מוארך, ובסיומת אנגלית: מגניביישן. השימוש בשורש גנ\"ב לייצוג תחושות נעימות הוא בן למעלה משנות דור, וההופעה הוותיקה המוכרת שלו היא הפועל בבניין נפעל \"נגנב\" או בגוף ראשון \"נגנבתי\", שנלקח כנראה מעולם מעשני הסמים. לשימוש ב\"גנוב\" במשמעות אהוב ומקסים תרמה סדרת הסרטים \"אבא גנוב\" של יהודה ברקן. שנות התשעים הן שנות פריצתו של \"מגניב\" לחיינו. נראה
הישראלית \"בן זנונים\" נגרר אל ההעתקה מן השלילי לחיובי, כמו בתגובה באתר אימאגו משנת \" :אכן מאמר בן זנונים. איך לא ראיתי קודם?\" כך סופחו גם דברי עלבון קיצוניים בערבית לקטגוריית אחי המזדיין , אחו־שרמוטה אחי הזונה , ופיתוחים חסרי הקשר כמו אחושלוקי ואחושילינג. לצד הערבית נשמע ברחובותינו גם \"מאד'רפאקר\" האנגלי, מילולית: שוגל אימו, המשמש גם כן כדבר שבח והעצמה. קטגוריה מהפכת נוספת היא דברי שבח שמקורם בתחום הנשק והתחמושת, כגון \"פצצה\" ו\"תותח\", שבהם ידובר בפרק על זליגת הצהלית למרחבי העברית הישראלית. אלימות מילולית היא תופעה אוניברסלית שיש לה בעברית הישראלית מימושים רבים במרחב הפרקטי והציבורי. חלקם באים לידי ביטוי במה שניתן לקרוא לו \"אלימות כבושה\". בקטגוריה הזו אין למילים משמעות אלימה, ובטון הנכון יש בהן אפילו נימוס או קריאה לדיאלוג. בסאב־טקסט טמונה אלימות הנושבת מן המילים או מלכת האלימות הכבושה היא התיבה \"בוא!\" לכאורה, קריאה לדיאלוג והתקרבות, למעשה, פתיחה לתגובה נוזפת או מאיימת על דברים שאמר מי שאמר. \"בוא, מה שאמרת הוא הבל ורעות רוח\". כך
גרסה בוטה מעט יותר: \"עזוב אותי, באמאש'ך\". ויש גם תרומה גששית: \"אתה הבנת את זה, ברוך?\" האלימות מגיחה מביטויי זלזול ובוז כלפי הזולת. זהו צידו האפל של הנימוס. אם הנימוס מממש את ערך הכבוד לזולת, הזלזול הוא הפרה שלו. בעברית הישראלית שלל ביטויי זלזול. לעיתים זהו זלזול בכבודו או במעמדו של הזולת כמו \"צורה לך\", \"יש עוד אלף כמוך\". צירופי זלזול רבים בזים לדברי הזולת. כך התגובה בנוסח \"שטויות במיץ עגבניות\", שהיא תרגום שאילה מגרמנית. \"הכול דיבורים\" מקורו בערבית: \"כַּ לאם פאדי\". לחבורה הצטרף הביטוי \"מי ישמע!\" רוב ביטויי הזלזול מתקבצים תחת מילת מפתח משותפת. הקבוצה הבולטת בהם היא ביטויי \"לא\" שנועדו לפסול את הזולת ולהמעיט בערכו, בדרך כלל מאחורי גבו, ובאירועי עימות בפניו: לא ספר אותו, לא עובד אצלו, לא רואה אותו ממטר, לא שָׂ ם עליו. מיידיש קיבלנו את \"לא מציאה גדולה\", \"לא סחורה\", ולצידם \"לא פונקציה\" \"לא שווה יריקה\", \"הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר\". יש גם פיתוחים בעלי היבט לאומי: \"לא ירשמו אותו בספר הזהב\", \"הוא לא ידליק קטגוריה של ביטויי זלזול נפתחת במילות השאלה מה, מי, למה. ביטויי \"מה\" מזלזלים בדברי הזולת, בעיקר בפניו: מה אתה אומר?!
\"סבתא\". הצירוף \"סבתא שלך\", נאמר לעיתים בטון בוטה, גס או סרקסטי. אתרי האינטרנט מלאי השמצות סבתא, כגון \"א: יא סתומה. ב: סבתא שלך סתומה\". הסבתא סובלת מיחסי ציבור לקויים כבר בשפות שהשפיעו על העברית, ובעיקר ביידיש. \"מעניין את הסבתא שלי\" פירושו שמה שמעניין את הסבתא שלי לא מעניין אף אחד. \"ספר לסבתא\", מלמד שהיא היחידה שתאמין לך. הביטוי מופיע גם בגרסת היידיש שלו: בּ וֹבֶּ ה מייסעס, סיפורי סבתא, שנולד דווקא מסיפורים של אחד, אליהו בובו מהמאה ה־16 .הביטוי \"שמחת זקנתי\" מעיד לכאורה שרק סבתות מסוגלות להתעסק במידע כלשהו. ביידיש אומרים באותו עניין: \"דאגה של סבתא שלי\". \"הסבתא התחתנה\" הוא ביטוי ביידיש שפירושו: מה אתה אומר?! אתה מתרגש מעניין חסר חשיבות. \"לך תלמד את הסבתא לשיר\" הוא עוד ביטוי ביידיש שפירושו: ברכה לבטלה. ליידיש, כך נראה, חיבה מיוחדת לביטויי זלזול.קטגוריית הקצה באלימות המילולית היא הקללות והגידופים. מה שאנחנו מכנים \"קללות\" הם בדרך כלל גידופים, הטחת מילות גנאי בוטות מכל הסוגים, מ\"מניאק\" ועד \"חלאה\", \"זבל\" ו\"אפס\", ישירות בפניו של הזולת. מבין בעלי החיים זוכה דווקא הכלב, ידידו הטוב ביותר של האדם, להוביל במגוון הגידופים: כלב, כלב בן כלב,
האפל של הברכות. התנ\"ך מלא קללות איחול, שראשיתם בקללה שבה קוללו אדם, חווה והנחש. הקללה הקשה ביותר בתנ\"ך היא \"יימח שמו\", או בפנייה ישירה: \"יימח שמך\". המקלל מאחל שמושא הקללה ייעלם מן האדמה ולא יהיו לו צאצאים: \"יְ הִ י אַ חֲ רִ יתוֹ לְ הַ כְ רִ ית, בְּ דוֹ ר תהלים קט, משפחת הקללות בעברית הישראלית מכילה כמה וכמה סוגים, כיוונים ודגמים, ומגיעה אל העברית משפות שונות, ובראשן ערבית ורוסית. הקללה \"ינעל אבוק\" היא שיבוש של הקללה הערבית \"ילען אבוכּ \" – יקולל אביך. את הקללה \"יַ חְ רַ בֶּ תַ כּ \" שאלה העברית הישראלית כמות שהיא מערבית, מילולית: יחרב ביתך. היא משמשת גם כמילת קריאה נלהבת, לאו דווקא שלילית, כמו ב'שיר הפגישה' של הצ'יזבטרון. הקללה שמקורה רוסי \"לך קיבינימט\" היא צורה מקוצרת של משפט שלם: materi jebjonoj k idi ,בעברית צחה: לך אל אימך הורתך לאחר ששגלו אותה. גם ב\"יוטפויומאט\" מככבת \"מאט\", אימא. מחקר על ההווי בצבא הרוסי גילה ש\"שפת מאט\", שפת הקללות הבוטות, היא כרטיס הכניסה של חייל לחבורת הלוחמים, וזאת כבר מימי מלחמות הצאר.\"לך קיבינימט\" מייצגת קבוצה פורייה של קללות גירוש. אלה מתמצות במילה אחת: \"לֵ ך!\", או בקיצור, בנימת זלזול תהומית:
יהודית־ספרדית אומרת \"לך לאשקלון\", שכן אשקלון זכתה לנבואות קשות בתנ\"ך. קללה אנגלית אומרת \"לך ליריחו\", בעקבות פרשת המרגלים שחזרו מבוישים ממשימתם. בהולנדית אומרים \"לך טייל על הירח\", ובספרדית־קולומביאנית: \"לך טגן אספרגוס\".בעברית הישראלית, בהשפעת הלדינו, נוסף מקבץ קללות \"שֶ האיחול\". מילת היחס שֶ ־ משמשת בברכות נוסח \"שנדע בשורות טובות\", \"שלא תדעו עוד צער\", ולצידם איחולי קללה מגוונים: שתישרף בגיהינום! שתמות בקבר השחור של היטלר!, שהיא גרסת הילדים משנות החמישים, שתיחנק! שתמות!, וכך גם בשירו של דן אלמגור \"שיתפוצץ״, המכוון לכל הקנאים באשר הם.
ימיו של הטאבו הם כימיה של התרבות האנושית, גם העברית, גם העברית הישראלית. טאבו הוא מה שאסור לדבר עליו, ואם אסור לדבר עליו משמע שהוא נוגע ביסודות הקיום. אלה הם מחוזות העונג ובעיקר המעשה המיני, ומחוזות הגועל, צורכי הגוף. אלה יכולים להיות מחוזות הפחד: מוות, מחלה, מום, זקנה. מלכה מוצ'ניק כותבת במאמר באנציקלופדיה לעברית על הטאבו החמור ביותר ביהדות: השם המפורש, שאיתו מתמודדת השפה מאז הולדת הטאבו על התחום המיני נוגע כאמור במחוזות העונג: סקס, איברי המין, נטיות מיניות, ומאיים על מקור ההנאה העוצמתי מכולם. מותר לחשוב עליו יום וליל, אסור לדבר עליו, אם כי האיסור הזה נפרץ ללא הכר בתרבויות שונות. השפה מטפלת במקרה זה כמו באחרים באמצעות מנגנוני כיסוי המכונים לשון נקייה או יופמיזם, לצד גילוי וחשיפה של הטאבו בערכי סלנג מגוונים.שמות איברי המין מתקיימים במנעד שבין מונחים אנטומיים הנחשבים נקיים כמו יד, ראש או מצח, לבין מילים שוברות טאבו. איבר
בעקבות שימוש דומה בגרמנית. עידון מילים מתחומי טאבו על ידי שימוש באות הראשונה שלהן היה מקובל בעברית בעבר. אריה אולמן מקדיש לנושא מאמר משלו ותומך דווקא באפשרות שהציע דן אלמגור. הגברים היהודים מרוסיה שהגיעו לארץ ישראל בתחילת המאה העשרים ידעו שהאיבר קרוי גם \"זנב\" וגם \"נחש\". אחד הנחשים המסוכנים שפגשו בארץ החדשה היה zerig ,טבעי הוא שהם קראו \"זֶ רֶ ג\" לאותו איבר זכרי. ייתכן אפוא שהם אלה שחברו למתכונת הקיצור וחברו ל\"זין\". בשפת ילדים האיבר נקרא גם \"בולבול\".מתח דומה קיים גם בשמות איבר המין הנשי, אלא שכאן יד המילים הנקיות היא על העליונה. המילה העברית \"ּ ֹ ת\", שמקורה בספר ישעיהו, והמילה הלטינית שאומצה \"ואגינה\" משמשות, בעוד \" ּ ּס\", מילה פרסית שהגיעה לעברית דרך הערבית הפלסטינית כמעט אינה משמשת היום. מילה עתיקה המשמשת בשיח הדתי היא \"ערווה\", המרחיבה את איבר המין הנשי הגלוי לכל איבר גלוי בגוף האישה ואפילו לקולה. בעגה החרדית האיבר מכונה \"אותו מקום\", לצד הכינוי הכללי \"הדבר ההוא\" לפעילות המינית. שם התואר \"כ ּסית\" שנגזר מ\"כוס\", המיוחס לאישה מינית צעירה, זכה לחיים שנויים במחלוקת ברחוב הישראלי־עברי. הוא נתפס כמילה פוגענית, ועם זאת אומץ בסביבות שונות על ידי עלמות צעירות כמותג של גאווה. בעבר נעשה
בעברית הישראלית השורש שג\"ל מייצג דווקא את המעשה המיני במשלב הגבוה, \"משגל\" נחשבת מילה נקייה, ומשמשת מונח מקצועי. דרך אחרת היא להציג את המעשה המיני כאקט טכני. ביהדות משמש כאן המונח המשנאי \"תשמיש המיטה\". האנגלית משמשת אותנו בביטוי הנפוץ \"אקט מיני\". אפשר למצוא בסלנג את המילה שהתיישנה \"מספר\". אחת התחבולות ליצירת לשון נקייה בעברית הישראלית היא ההשמט, האליפסיס. המילה האסורה נשמטת, המילה שנותרה מייצגת אותה. הנטייה לקיצור כאן היא דרך לשמור על לשון נקייה: ]משגל, זיון[ חפוז, קיבלה ]מחזור, וסת[, סוטה ]מין[, יחסים ]יחסי מין[. בעוד הפעלים לשגול, לשכב או לקיים יחסים שנזכרו לעיל נחשבים לשון נקייה, רוב רובו של הלקסיקון בשדה המשמעות הזה הוא חד כיווני, מעשה הגבר באישה. הפועל המרכזי המעיד על כך נגזר מ\"זין\". מכאן \"לזיין\" הגברי, \"להזדיין\" ההדדי, ולעיתים אפילו כהתרסה נשית: \"זיינתי אותו\". לצד \"לזיין\" משופע הסלנג הישראלי בפעלים נרדפים לרוב, ובכולם הפעולה היא גברית ואלימה: לתקוע, לדפוק, לטחון, לתקתק, לזמבר, לפרק, לנקנק ועוד. הפועל שהתיישן \"הכנסתי\" מזכיר את \"בא אל\" המקראי. פועל נוסף שהתיישן הוא \"להרים\", או בגרסה החיפאית העתיקה \"הראיתי לה את קפריסין\". \"להרים\" הוליד את
grant וצרפתית, לצד \"נותנת\" הכל־ישראלי.גורל מיוחד אונה לפועל התמים \"לגמור\". במקורו הוא פועל תלמודי הומונימי שפירושו גם למד, גם הקטיר קטורת וגם סיים. בעברית הישראלית הוא זכה כבר לפני כשישים עשורים לחלופה - להגיע לאורגזמה. \"לגמור\" המיני השלים את הפריצה בזכותה של אופליה שטראל, היא סטלה המגַ מֶ רֶ ת מן הסרט \"אסקימו לימון\", שיצא לאקרנים ב־1978 .נראה שהסרט גם תרם לתפוצה של \"מנוש\", בזכות סצנה מפורסמת שבה יודלה מגיש משקה למישהי ומתאר לה אותו כמשקה ״שיפוצץ לך את המנוש\". עם השנים חיסלה המשמעות החדשה של \"לגמור\" את המשמעות המקורית, והפועל הנרדף \"לסיים\" תפס את מקומו. אוצר הקללות והגידופים שנדון בפרק הקודם נוגע בתחומי הטאבו ומשתמש בו. כך בקטגוריית ה\"זונה\", כגון \"בן זונה\", \"איזה זנות\" ו\"זונה\" עצמה. חוקר השפה אסף סעדון הקדיש לגידוף \"בן זונה\" מאמר נרחב בכתב העת 'עיונים בשפה וחברה'. סעדון בחן את שימושי הגידוף ומצא שהזונה וכן בן הזונה בתנ\"ך מתייחסים לאישה העוסקת בפועל במקצוע העתיק וצאצאיה. הפועל \"לזנות\", המתייחס במקרא לפעילות הזונה, נמצא בתחתית הפעילות המוסרית. בעברית הישראלית \"זונה\" התרחב ומשמש ככינוי לנבל כלפי גברים, וכמוהו
באמצעות הזוג קרי וכתיב. מותר לכתוב \"חראיהם\", אבל יש לקרוא \"צואתם\". במה עדיפה צואה על חרא? בחירה תרבותית, שהרי הריח הוא אותו ריח. זה מה שאירע לאותו מקום הקרוי בלשון נקייה \"בית הכבוד\", ועליו נאמר במשנה בפתח מסכת תמיד: \"בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם.\" העברית הישראלית קראה לו \"בית שימוש\", ואחר כך \"נוחיות\", נחתה ב\"שירותים\", הריח נותר על כנו.הניסיונות למצוא מילים נקיות בתחום הטאבו הזה רבים. בשפת ילדים שהתיישנה השתמשו ב\"קיבה\", הביטוי נשמע היום בקרב צוותי רפואה. בעקבות האנגלית משמשים כאן שמות הקוד \"מספר אחד\", להטלת שתן ו\"מספר שניים\" להטלת צואה. בעגה הדתית משמשות בהברה אשכנזית \"גדולים\" נהגית גדוֹ ילים, במלעיל ו\"קטנים\". הסלנג כדרכו מסיר מגבלות. מן הרוסית ומשפות אירופאיות נוספות נשאלו קקי וקקה לצרכים גדולים, ומערבית \"חרא\". זו מופיעה כאמור במקרא, אבל המקור הישיר הוא הערבית הפלסטינית. \"חרא\" היא מילה מבוזה, מילת טאבו שלכאורה אין לה מקום במרחב הציבורי, אבל היא אחת המילים הנפוצות ביותר בעברית המדוברת, וזאת גם על פי בדיקה סטטיסטית שהביאה הבלשנית אורה שורצולד במאמר באסופה 'חוקרים עברית מדוברת', לצד יאללה, כיף, נשמה וסבאבה.
ההון לחברה שמייצרת חרא. ניב נפוץ הוא \"אכל חרא\", במסגרת השימושים המאתגרים של הפועל \"אכל\". זהו תרגום שאילה מיידיש: עסן דרעק, והוא מופיע גם אצל הגששים, במערכון \"שירים ושערים וטכנאים\": \"בסוף אנחנו אלה שאוכלים את החרא.\" הביטוי \"חרא בלבן\" הוא תרגום משובש מיידיש: \"דרעק מיט לעבער\", מילולית: חרא עם כבד. \"חרא\" זוכה לעדנה גם בזירה הציבורית, ואפילו כיכבה בשימוש אירוני במערכת הבחירות של קדימה, בהנהגת שאול מופז: \"למה לאנשים טובים אסור להיכנס לפוליטיקה? פוליטיקה זה חרא.\" בעוד שבאנגלית זוכה המקבילה גם לשימושים חיוביים, בעברית מדובר כמעט תמיד בייצוג שלילי או באירוניה נוסח \"זה טעים החרא הזה\". \"שיט\" האנגלית נדדה בעברית לייצוג מעשי שטות ויצאה באשר לפעולה עצמה, לצד \"להטיל צואה\" המהוגן, \"לתת צואה\" המקובל בשפת רופאים, ו\"לעשות קקי\" הילדותי משמש ביטוי הסלנג \"לחרבן\". מקור השורש הוא מערבית: חַ 'רְ בַּ אן מקולקל, פגום . מן המילה הערבית נגזרו מילות הסלנג הוותיקות חֶ רבּ וֹ ן, מחורבן, התחרבן, חַ רְ בָּ נָ ה ועוד. רובן קשורות לקלקול והריסה, והקשר לפועל העברי חר\"ב מובהק. במקרה של עשיית הצרכים, הפועל לחרבן הוא הרחבה של חרבון במשמעות קלקול, אך יש כאן השפעה של
\"עושה\". יורם טהרלב כותב על צרכים מעודנים יותר ב\"משק יגור טיוטה\". המטפלת דבורקה אולי כועסת, אבל הוא 'עושה' מן המרפסת.הפועל \"להשתין\" הוא עתיק ותקין, במקרא תמיד במסגרת הצירוף \"משת ין בקיר\", כדברי המלך בספר שמואל א: \" ִ ם ַ ְ ִ יר ִ ָ ל ֲ ֶ ר ִ יר\" . על פי פרשני המקרא הכוונה לכלבים, אך \"משתין בקיר\" הפך שם נרדף לאדם עלוב ומבוזה. החלופה המשנאית בוחרת בשפה נקייה, \"להטיל מים\": \"זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קידוש ידיים ורגליים\", וכך גם \"מי רגליים\" המשנאי, וכן \"נצרך לנקביו\" התלמודי, המתייחס לצרכים גדולים וקטנים, ומזכיר את ברכת \"אשר יצר\". לצד \"שתן\" המהוגנת נולדה בסלנג שהתיישן \"שתינה\", במלעיל.הפועל \"להשתין\" משמש בסלנג במשמעות של ביזוי, תיעוב והשפלה. אדם שמזלזלים בו \"לא משתינים לכיוון שלו\", \"משתינים עליו\", ואפילו \"משתינים בקשת\". על מי שמעמדו הרם גורם לו להתנשא על אחרים נאמר ש\"עלה לו השתן לראש\", המקור בצרפתית: plus ne .מי שמנסה להפגין כוחו \"מראים לו מאיפה הדג משתין\", ניב שמקורו ביהודית מרוקאית. על כך נאמר בביטוי צבאי המופיע בספר \"נח יש רק בתיבה\": \"כשאתה משתין על הצבא הוא נרטב, כשהצבא משתין עליך אתה טובע.\" מי שעושה בפומבי מעשה
באתר הזירה הלשונית ובמילון המקוון מילוג נבחרה \"פיפי\" במשמעות הזו לאחת המילים המעצבנות של אותה שנה. למילות הטאבו בתחום צורכי הגוף מצטרפת הנפיחה, או בלשון הנקייה של התלמוד הירושלמי \"עיטוש של מטה\". כאן הסלנג שולט, בדרך כלל כמילים אונומטופיאיות המחקות את צליל הנפיחה. חלקן שאול מיידיש כמו פלוץ ופורץ, מערבית – דַ רַ טַ ה, וכן פּ וּק, יוּסוּף , אברוּם נפיחה רועמת , וכמובן, \"נוד\" שמקורה לא ברור. נוד ופלוץ הפכו למטפורה המלעיגה על אדם יהיר ללא כיסוי, שהוא \"נאד נפוח\", רמז לנאד הנפוח המקראי. מי שמתייהר במילים גבוהות ללא צורך הוא \"פלצן\".היהדות עוסקת במומים פיזיים בלשון המקרא ולשון חז\"ל ללא תווית הטאבו. העיוור, החירש, הגידם והפיסח מתוארים במקורות ללא ייפוי לשוני, ואפילו משה הוא \"כבד פה וכבד לשון\", מגמגם ועילג. מגוון המומים התלמודי הוא גלריה צבעונית של טיפוסים. מי שעיניו שונות מהנורמה נתפס כבעל מום וזכה לכינויים שונים, כמו זגדום – שעיניו אינן שוות, זדיר שעיניו מוזרות, לופין בעל ריסים זיפיים, ותמיר - נטול זיפים. כל אלה ובעלי מום נוספים פסולים לעדות. בכל המקרים האלה מדובר בהיררכיה בין חסרי המומים, השלמים בגופם, לבין
לעיתים גם מצד הפגועים עצמם. אם השפה מתחמקת מנכותם הרי שהיא משמרת בדיעבד את ההיררכיה. ארגוני הנכים פעלו במודע נגד הניסיונות להימנע מהשם המפורש, והשימוש ב\"נכה\" מקובל היום גם על הממסד וגם על הנכים עצמם.השפה מבטאת, אם כן, ניסיון להימלט מהשם המפורש של בעל המום, לבין השימוש בשפה לצורך חשיפה, הצגת המום ללא כחל ושרק. בקרב אוטיסטים בתפקוד גבוה, שרבים מהם מתנגדים לתיאורים כמו ״אדם עם אוטיזם\", יש אף מעין לעג כלפי הלא־אוטיסטים שבא לידי ביטוי בסימון \"נוירוטיפיקלים\", כלומר טיפוסיים מבחינה קוגניטיבית, משעממים. בקוטב השני השפה משמשת להלעגה והקטנה של בעלי המומים, ומדגישה את העליונות של הבריאים על הפגומים. מטֶ בע הלשון הקוטב הזה מתחולל במחוזות הסלנג. ביטוי קומי של התופעה הוא היחס לבעלי המשקפיים, שנחשבו בעבר, בעיקר בין ילדים, לבעלי פגם כלשהו, ולכן זכו לשלל כינויים כמו \"אבו ארבע\" מערבית, \"קסוקר\" מיידיש, \"משקפופר\", \"בלינדֶ ר\" ועוד. ככל שהרכבת משקפיים נעשתה נפוצה יותר וגם עלה מעמדו של הילד הידען והחכם על פני הבריון התופעה נעלמה. כמעט.היחס הכפול למי שאינם נתפסים כשלמים בגופם או בנפשם מתבטא ביחס לבעלי המוגבלות השכלית. המילה המקובלת בתחום זה היא
המכבדת חוכמה וניסיון חיים, בדומה ליחס אליו היום בחברה החרדית. כך גם \"בא בימים\", \"שיבה טובה\" ועוד. ואולם, בחברה המודרנית ומכאן בעברית הישראלית \"זקן\" מייצגת מגוון סטיגמות הנוגעות לחולשת הגוף והמחשבה, ואת ירידת מעמדו של הזקן בחברה. ניסיונות לחזור למשמעות המכבדת של \"זקן\" נדחים על ידי האוכלוסייה המבוגרת עצמה, כפי שטענו פה אחד בני שמונים ומעלה בתוכניתו של חנוך דאום \"טאבו\". החלופות רבות. המוכרת מכולן היא \"הגיל השלישי\", \"גיל הזהב\", \"מבוגר\", וכן \"ותיק\" האהובה על מוסדות המדינה ומקורה במונח דתי המיוחס למי שמסור ובקי במצוות. הסלנג כדרכו אינו חס על הזקנים. מהביטוי שהתיישן היידי־עברי \"עובר בוֹ טֶ ל\", דרך \"אלטה קאקר\" ועד \"תרח זקן\". בערבית \"חְ תְ יָ אר\" הוא הזקן החכם. בסלנג הישראלי המילה מבטאת לעג בוטה ולסיום, תרתי משמע, המוות. עליו פוחדים או אוסרים לדבר ברוב התרבויות, ועם זאת השפה מציעה עבורו מילון עשיר. עיון במילון העברי מגלה שהלשון הנקייה מציעה כאן פתרונות רבים, המאפשרים לקבל את אימת המוות, משפת המקרא ועד הסלנג. לצד שלל ערכי מילון המוות בעברית, כגון מת, נפטר, נספה, נהרג,
\"נקרא לישיבה של מעלה\", \"השיב את נשמתו לבורא\" או \"עבר לעולם שכולו טוב\". תאונה זוכה לביטוי שמקורו בצרפתית: \"מצא את מותו\". החולה הסובל לא מת אלא \"נגאל מייסוריו\". ניבים אחרים מציגים את המוות כמהלך טבעי, בעיקר מותו של האדם המבוגר: הגיע יומו, מת על מעט ביטויי המוות בסלנג הישראלי שורה דוק של חיוך, שגם הוא נועד להקל את אימת הקץ. \"החזיר ציוד\" שמקורו בפולקלור הצבאי, וגם \"הפסיק לעשן\" ו\"מריח את הפרחים מלמטה\". על מקורו של הניב \"הלך להביא\" נולדו כמה אגדות. האחת היא שמדובר בפרסומת לסיגריות, שבה שואלים \"היכן הנהג\" והתשובה: \"הלך להביא סיגריות לטיף\". הסבר שני הוא שהמקור בביטוי \"הלך להביא קרח\", שפירושו, נקרא למשימה בלתי אפשרית. המקור הוא תרגום מֵ ערבית: רָ אח יִגִ 'יבּ ו -מביאים אותו לקבורה. הערבית תרמה למאגר את \"אַ לְ לָ ה יְ רַ חְ מוֹ \", הזכור לרע מפרשת טבח כפר קאסם. מהווי השוק קיבלנו את \"סגר את הבסטה\". מלשון המאפיה ברחבי הגלובוס זכינו בצירוף \"הלך לישון עם הדגים\". בעולם התחתון של חיפה אומרים \"הלך לחָ יָ יאט בִּ יץ\", בהתייחסות לעבריין שחוסל ונקבר בבית הקברות החיפאי.
כפי שמספרים הפרקים עד כה, העברית הישראלית עושה את דרכה במחוזות השפה בלי יד מכוונת. היא מאתגרת את הישות המדומיינת הקרויה \"העברית הנכונה\" וזקוקה לה בעת ובעונה אחת. אנחנו, המשתמשים בעברית, נקרעים בין השתיים. לעברית הישראלית אין קיום ללא מערכת החוקים, התקנות והאיסורים החברתיים הסוגרים על \"העברית הנכונה\". הראשונה היא מעין טפיל הניזון מהשנייה וצומח מתוכה. המתח הזה בין החוקים והתקנות לבין השימוש החופשי קיים בשפות רבות ופועל על פי כללים שונים. בעברית, שבה משמשות זו בצד זו שפה עתיקה ושפה מתחדשת, המתח הזה בולט במיוחד. אפשר להשוות זאת לעולמו של האדם הדתי, הנדרש לקיים תרי\"ג מצוות, קלה כבחמורה, וחי כל ימיו בידיעה שהקיום המלא הזה בלתי אפשרי, והחטאים הקטנים והגדולים רובצים לפתחו. למאמין המחמיר יש לפחות ספר תקנות מוסכם, 'שולחן ערוך'. ומה יש לדובר העברית? ספרי דקדוק משמימים? מילונים שמחצית מערכיהם אינם משמשים כמעט אדם מן היישוב? שלא לדבר על כך שכמעט לכל אתר בשפה יש יותר מאפשרות מימוש אחת. \"יפה מאוד\" או \"מאוד יפה\"? \"פְּ צָ צַ ת תאורה\"
\"גונית\" בעברית אקדמית ייחודי. אדם סביר יעדיף ברז תקני או צעצוע תקני לתינוק על פני מה שלא זכה לתו תקן. דובר סביר לא בהכרח יעדיף את התקני על הנהוג, ולעיתים קרובות להפך. דוגמת היסוד של הסוגיה מככבת בסיסמאות פרסומת: מזרן או מזרון? דן כנר הכריז באחת הפרסומות ש\"אומרים: מזרן!\" האומנם? הוא התכוון לומר: \"צריך לומר: מזרן!\" המילון המקוון מילוג שאל מה מעדיפים הדוברים ובאיזו מילה מן השתיים הם משתמשים – התקנית, מזרן, או הלא תקנית, מזרון? מסתבר שלשתי האפשרויות שימוש שווה בעברית. \"מזרון\" היא, אם כן, לא תקנית, אבל השימוש בה הוא נוהג מקובל והדוברים אינם רואים בכך \"שגיאה\". במקרים מתועדים התפשטה מילה מסוימת, בעיקר בהשפעת התקשורת, ועם פריצתה לשימוש שפכו עליה הטהרנים אש וגופרית. כך אירע למשל ל\"גיבוי\" ול\"הסלמה\". לאחר זמן נרגע הוויכוח והחידושים המושמצים זכו לתו תקן אקדמי. דוגמה נוספת היא המילה \"תובָ נָ ה\". היא נקלטה בציבור ובתקשורת כחלופה למילה האנגלית insight ,אבל האקדמיה ללשון התנגדה למילה מטעמים דקדוקיים וקבעה את \"בוננות\". השימוש שהתקבל, תובנה, גבר ללא קושי על בוננות, עד שהאקדמיה התרצתה ואישרה את תובנה, ובוננות המיותמת נקבעה
ישראל את לשונות העלגים, השרגון האשכנזי ]יידיש[ והספרדי ]לדינו[\". אנשי הוועד גם עמלו לשרש שגיאות נפוצות כגון אלה שעליהן נכתב הוציאו לאור חוברת תיקונים לשגיאות נפוצות כמו \"אנחנו חופצות\", \"האש נכבתה\", ואפילו \"איננו יוּכַ ל לעשות\". \"שפה ברורה\" נולדה ביישוב בתקופה שבה העברית החדשה הייתה בחיתוליה, ויעד ההרחבה היה הראשון במעלה. האקדמיה ללשון החלה לפעול כאשר העברית כבר הייתה שפת מדינה ושלטה בכל תחומי החיים, אבל מטרותיה הבסיסיות נותרו דומות לזו של אימה הורתה: הרחבת העברית באמצעות חידוש מילים, והכוונה באמצעות תקנות בתחום הדקדוק והשימוש בשפה. בדימוי לתחום הדתי, פעילות האקדמיה היא מעין שילוב של \"שולחן ערוך\" הקובע תקנות מחייבות, עם ספרות השו\"ת הרבנית, העונה על שאלות מזדמנות, ובכך קובעת תקנות לרבים. במקרים מסוימים נמצא אפילו היפוך תפקידים בין האקדמיה כקובעת תקן לבין נוהג מקובל. כך אירע להחלטת האקדמיה להכשיר את הצורות \"קיוֵ יתי\", \"ציפֵ יתי\" ודומיהן שבהן ע' הפועל בצירה, הנחשבות בין דוברי העברית סימן לעילגות. הנימוק: הן מתקיימות במקרא, לצד הצורות בחיריק. גם ההחלטה שאין לומר \"מָ נוי\" לתיאטרון אלא רק \"מינוי\" על פי שיקולים כלשהם פגעה בנורמה קיימת, שרצתה להבדיל בין המָ נוי לתיאטרון לבין המינוי לתפקיד מנכ\"ל התיאטרון.
יתקבלו. בפועל רוב קביעותיה בתחום הדקדוק מתקבלות, מה גם שאין מוסד מתקן אחר בתחום. ההצלחה בתחום הלקסיקון מוגבלת.ה\"שוערים\" שאותם מזכירה שורצולד הם פינות רדיו מסוג \"רגע של עברית\", ספרי הדרכה כמו בעבר 'ודייק' או 'עברית כהלכה', ומערכות החינוך וההוראה. קבוצה ייחודית של קובעי נורמות היא הבלשנים עצמם. משה בר־אשר, שכיהן כנשיא האקדמיה במשך 18 שנה, כותב במאמר בכתב העת 'העברית' על הדילמה של הבלשן העברי בין ה\"תיאורי\", העוקב וחוקר את התפתחות השפה ללא שיפוט, לבין ה\"נורמטיבי\" – קובע הנורמות. בעבר אימצו הבלשנים לעצמם תפקיד של קובעי נורמות. זאת גם מפני שהעברית החדשה הייתה בחיתוליה, וגם מפני שרוב הבלשנים עסקו בעברית הקלאסית, שממנה נכון היה לדעתם לגזור את הנכון והראוי לעברית המודרנית. כמה בלשנים שהחלו לעסוק בעברית החיה שילבו את עבודת המחקר המתאר בקביעות נורמטיביות. בר־אשר מונה ביניהם את זאב בן חיים, נשיא האקדמיה ללשון לאורך שנים ובלשן נערץ, וכן את יצחק אבינרי, שפרסם טורים בעיתונים, ובהם שילב ידע מחקרי עם קביעות טעם. שורצולד מציעה בעניין זה תובנה מעוררת מחשבה: עצם התיאור הבלשני, המתעכב על הפער בין הנורמה הלשונית לבין הלשון המדוברת, משפיע על הנורמות הלשוניות ומחזק אותן.הבלשן גבריאל בירנבוים מקדיש לנושא מאמר נרחב ב'ספר רפאל
זאב בן חיים הוא כהגדרת בירנבוים \"נורמטיביסט מפוכח\".הבלשנות הנורמטיבית החלה לדעוך עם השנים. בר־אשר מצר על כך ומביע אפילו כעס מסוים על בלשנים המזלזלים בקובעי הנורמות, כמו חיים רוזן וחיים בלנק, או בעלי טורים בעיתונות, אף כי הוא רואה בספרו של רוזן 'העברית שלנו' ספר רב חשיבות. ככל שמתרחב העיסוק בעברית הישראלית, נעלמת כמעט לגמרי העמדה הנורמטיבית, ובמידה רבה של צדק. בתשובה לשאלה כגון \"מה אתה מרגיש כלפי הביטוי 'זה מרגיש לי'\" אין לתשובת הבלשן עדיפות על תשובה של דובר עברית כלשהו. יתרונו של הבלשן הוא להציב את \"זה מרגיש לי\" בתוך מערכת לשונית, ולעמת בינו לבין חלופות מקובלות כמו \"אני מרגיש ש...\", \"זה מעורר בי רגש כלשהו\" וכדומה.קבוצה ייחודית של קובעי נורמות היא אלה הממנים את עצמם להיות אדוני העברית, ועוסקים בתיקון פומבי לשגיאות של אחרים. מעין מיליציית לשון פרטית, שלהם קראתי בספרי 'מסעותיי עם העברית' \"ציידי השגיאות\". אלה לוכדים מה שנראה להם שגיאה, ומייד עטים על הדובר או הכותב בזעם קדוש. אלא שעבודת ציידי השגיאות לוקה בחטא גדול מכל שגיאה מדומה או ממשית, חטא ההתנשאות. על הדרך הם משניאים את השפה על הסובבים אותם, ובהזדמנות זו גם את עצמם. לצד זה, הם פוסלים במומם ולעיתים קרובות טועים ומטעים. זכיתי לטעום מנַ חַ ת הקולמוס של חבורת הציידים, וגם מבורותם,
עמוסים בתקנות. לתקנות אין לעיתים קרובות נימוק דקדוקי. כל תפקידן להבחין בין \"נכון\" ל\"לא נכון\", ועל הדרך להעמיק את תחושת דובר העברית שהוא משבש כרוני. כך כמעט בכל אגף של השפה. כותבי 'ודייק' הורו הלכה בבחירת מילים והתעקשו כי יש לומר \"יש לי די אוכל לטיול\" ולא \"יש לי מספיק אוכל\". אם נשאלתָ \"מה קרה\" אל תענה \"שום דבר\", אלא רק \"שום דבר לא קרה\". הם נאבקו במילה \"הכי\": \"אמור: הצעתו של שמעון היא הטובה שבהצעות, ואל תאמר: הצעתו של שמעון היא הכי טובה,\" או יוצרים בידול מובהק אך לא מנומק בין \"אבל\" ו\"אולם\": \"יש לומר: חשבתי ללוות כסף, אולם חברי יעץ לי להמתין כמה חודשים.\" כאלה הן ההבחנות החמורות בין \"למה\" ו\"מדוע\", ובין \"עשוי\" לבין \"עלול\" בשלילה . הבחירה החד־משמעית בין שתי חלופות זרה לרוח השפה, כל שפה. יש בשלל מקרים יותר מאפשרות אחת תקינה ושקופה. לא \"או ש.. או ש...\", אלא \"גם וגם\", ואפילו \"גם וגם וגם\".גם יצחק אבינרי, הרואה עצמו קובע טעם, מתלונן על מה שהוא קורא \"חומרות מיותרות\". הוא יוצא כנגד מי שמסתמכים על הקונקורדנציה לתנ\"ך, ומה שלא נמצא בה – \"טרף־פסול\". \"במקום 'העליב' השגוי לכאורה ]טוענים המחמירים[ יש לומר רק 'עָ לַ ב'; במקום 'נלחם כנגד' –רק 'נלחם ב'; הפועֵ ל אינו 'מרוויח' חלילה, רק – 'משתכר'.\" בין היתר
ּ ּ האתנחתא הקומית בסוגיית התקנות והמתקנים למיניהם היא תופעה נרחבת הקרויה \"תיקון יתר\", היפֶּ רקורֶ קציה בלעז. תיקון יתר הוא שגיאה דקדוקית שאינה נובעת מאי ידיעה, אלא דווקא מהכרת כללים בשפה. המתַ קן מחיל כלל דקדוקי גם במקרים שהכלל אינו חל עליהם. הגששים אהבו ללגלג על התופעה באמצעות חכמי טבריה האומרים \"באיזה עניין אני אכזבתיהוך\", או פלוני שאומר על ספר המוצע לו בשוק הספרים \"קניתיו, אך טרם הספיקותי לעיין בו\". החמישייה הקאמרית הביאה לנו את \"הַ רהוֹ ר הַ רהִ ירוֹ תי\". ולא מדובר רק בסָ טירה. כך שמענו את הכתב לענייני רווחה בערוצי התאגיד טוען בשידור ש\"הם מדגישים חזור ודָ גוֹ ש\". לעיתים מתפשט תיקון היתר ומעצב נורמה חדשה. דוגמה לכך היא \"אותיות בלומ\"ף\". לפני אותיות בומ\"ף זוכה ו' החיבור, כידוע, לשורוק. יותר ויותר צצה ו' שרוקה גם לפני ל': וּלָ לכת, וּלִ שמור, ואחריה מתגנבת לחבורה גם נ', ולאט לאט כובשת את האלף בית כולו. בהודעה למתקשרים לתיאטרון גשר נאמר: \"חלק מהשיחות מוקלטות לטובת בקרה וּשיפור השירות\". שיבוש נפוץ שיש בו יסודות של תיקון יתר הוא העברה של הצורה הנפרדת לצורת סמיכות. למשל, דוָ ודי־שמש במקום דוּדי שמש, בעקבות \"דוָ ודים\". יש גם כיוון הפוך: צורת הסמיכות משתלטת: עֶ רְ כּ ות במקום עֲ רָ כות, עֶ מְ דות במקום עֲ מָ דות. תיקון יתר נפוץ אצל
אחרי כל הנאמר כאן עולה השאלה, אם כך, במה עדיפה הדבקות ב\"עברית הנכונה\" על פני הדיבור החופשי, המתנער מהתקנות ולעיתים גם מהנורמות המקובלות? אולי האחראי הוא דווקא הדובר הילידי? ואולי אין בכלל צורך במבוגר אחראי? חיים בלנק היה כאמור מייצג מוביל של ההשקפה הזו בקרב הבלשנים. דוברת בולטת של העמדה הזו הייתה נתיבה בן יהודה. השפה, אמרה וגם כתבה, צומחת מלמטה, משורשי העשב, וכל ניסיון למַ שטר אותה לוקה באי הבנה לדרך שבה השפה מתפתחת. היא כותבת בעיזבונה 'מחברות נתיבה': \"אם אין 'כיפה אדומה', אין וולטייר. אם אין האחים גרים, אין טולסטוי, אוסטין, דיקנס. מי שחושב שאפשר להתחיל תרבות עם שייקספיר – טועה!\". למערכת המסועפת של מוסדות תקן, מערכות חינוך וציידי שגיאות קראה \"משטרת הדקדוק\". כאשר התלונן נשיא האקדמיה ללשון יהושע בלאו ש\"הסטודנטים אינם יודעים דקדוק\" כתבה לו מכתב גלוי שכותרתו: \"תנו לנו דקדוק חדש\". אם הסטודנטים אינם יודעים דקדוק, האשם הוא בדקדוק, לא בסטודנטים.התביעה של נתיבה ל\"דקדוק חדש\", בדומה לתיאוריה של צוקרמן על אודות \"הישראלית\", כרוכה בכשל לוגי. דקדוק הוא מערכת שלמה, ובמקרה של העברית, מנוסחת כדבעי. נכון שניסוח ועיצוב הדקדוק
על התקן הלשוני, הם כהגדרת גיא דויטשר במאמר באתר הזירה הלשונית \"כרטיס כניסה למועדון האנשים המשכילים\". דויטשר קובע קביעה מהפכנית לכאורה: אין כל יתרון לשוני לשפת התקינה, שפת \"המשכילים\", על שפת הדיבור, השפה העממית. הוא מספר על חוויית צפייה בגרסה הולנדית של \"גבירתי הנאווה\": \"בזמן שישבתי בתיאטרון חשבתי פתאום על כך שאם היו מחליפים בין צורות הדיבור של היגינס ואלייזה, לא הייתי מבחין בשום דבר מוזר. אם מישהו היה מציג על הבמה פרודיה שבה אלייזה הייתה מדברת כמו מלכת הולנד, ופרופסור היגינס היה מדבר בלשון הביבים מרוטרדם, לא הייתי מבחין כלל שמשהו אינו כשורה.\"לאחר שדויטשר מצביע על שורה של נוהגי דיבור הנחשבים עילגים, כולל \"שתי שקל\", \"הֶ שלמתי\" ואחרים, וסבור שאין בהם פגם בלשני, הוא חוזר לשאלה מדוע יש בכל זאת ללמד דורות חדשים את שפת התקן, השפה הנחשבת נכונה. \"הסיבה האמיתית שבעטיה מתעקשות חברות בעלות מסורת כתובה על כללי שפה תקנית היא מעין חברות במועדון המקנה כל מיני זכויות והטבות, ויש לה גם משמעות תרבותית הרבה יותר עמוקה, בזכות הקשר ויכולת ההזדהות שהיא יוצרת עם העבר, ועם טקסטים שהחברה רואה כנכסי התרבות המכוננים שלה. רוב האנשים הבוגרים רוצים מאוד להשתייך למועדון השפה התקנית,
אבל הורשנו לעולם את \"חוצפה\". אז נלבש בגדי לבן כשאנחנו נכנסים אל המועדון של גיא דויטשר, אבל נימלט ממנו בגופייה וסנדלים אל הרחוב, אל בית הקפה, אל המשפחה, ונדבר בעברית ישראלית חופשית מעכבות, גסת רוח לעיתים, ובטלנית. גם בטלנית.
גלים גלים שטפו יהודים מרחבי הגלובוס את פיסת הארץ הקטנה שבין הים לנהר. חלקם הלכו בעקבות האמונה בהבטחה אלוהית עתיקה. רובם חיפשו מקום מקלט בעולם שבו נשמטה הקרקע מתחת רגלי היהודים. התנועה הציונית הבטיחה להם את שני מנועי ההגירה בכרטיס אחד: גם ארץ מובטחת, וגם ארץ מקלט. אלא שלכרטיס התלווה מחיר. בארץ המובטחת מדברים שפה עתיקה, עברית. המשכילים ושומרי המצוות הכירו את הגרסה הלמדנית שלה. מחוץ לכותלי בית המדרש ובית הכנסת לא היה מה לעשות איתה, וגם לא היה בה צורך. בארץ ישראל המתחדשת היה בה צורך, והכרח קיום. מי שאינו מאמץ אותה לא השלים את מעשה ההגירה והבחירה החדשה. הוא נשאר בגולה. כך היה וכך הווה בעוד ועוד גלי הגירה, לאורך 140דור המהגרים הראשון, מן העלייה הראשונה ועד עולי המאה ה־21 ,נחלק בחלוקה גסה לשניים. החלק האחד נכשל במבחן הכניסה. עולי רוסיה ופולין וגליציה, גרמניה ומרוקו, יוון ועירק לא הצליחו לסגל לעצמם את העברית. גם אם נחשפו לעברית במרחב הציבורי, בבית,
הנבוכה. היידיש נשמעה בכל פינה, בשיחות רחוב, בשוק, במקומות העבודה ובחנויות המכולת הקטנות. הלפרין מצאה במחקרה כי נשים דיברו בביתן בשפות המוצא שלהן יותר מאשר גברים. טקסטים פרטיים רבים, מכתבים, יומנים וכדומה נכתבו בשפות זרות, והעולים קראו הרבה, אבל ספרות שאינה עברית.החלק השני התעקש לאמץ את השפה החדשה, לכתוב ולקרוא בה, ואפילו לדבר בה. הדיבור היה הקשה מכולם. יעל רשף כותבת בספרה 'העברית בתקופת המנדט' כי אפילו אלה ששלטו היטב בעברית הכתובה לא סיגלו לעצמם לשון דיבור טבעית. זאב סמילנסקי, אביו של ס' יזהר, מתעד את זיכרונותיו: \"אפילו הקנאים הבודדים שהתמכרו בהתלהבות להחייאת הדיבור העברי בפי היישוב החדש, היו לרוב מגמגמים ומדברים מתוך התאמצות רבה וקמיטת מצח.\" וייצמן השיב ביידיש כאשר היה עליו לנאום בעברית: \"לשון הקודש הורגת אותי.\" ביאליק העדיף לדבר ביידיש, ומיוחסת לו האמרה \"בעברית מדברים, היידיש מידַ בֶּ רֶ ת\".הילידים החדשים, הצברים כפי שכינה אותם אורי קיסרי, שכבר צמחו בתוך שפה מדוברת, עיצבו ללא יד מכוונת את העברית הישראלית, שפה שבה כבר לא ניכרו עקבות השפות השונות של הוריהם. ובכל זאת, דור המהגרים תרם תרומה חשובה לעיצוב השפה החדשה, גם אם לא עשה זאת ביודעין. התרומה נטמעה באוצר
אבל הגרמנית מצאה דרכי השפעה משלה על העברית בארץ ישראל. אמנם, רק כמה אלפים מיהודי גרמניה הגיעו לארץ ישראל לפני עליית הנאצים, אבל השפה הגרמנית צצה והשתלטה כבר אז על חלקות לא מעטות בעברית. היא ירשה השפעה נמשכת של הגרמנית על העברית עוד מימי הביניים המאוחרים ובתקופת ההשכלה, שלידתה בגרמניה והתפשטה על פני אירופה.עם המטען הלשוני הזה הגיעו יהודים גרמנים לארץ ישראל, כמה אלפים כבר מראשית המאה העשרים וכ־000,60 בעלייה החמישית. הם התייצבו באזורי הנוחות שלהם: תרבות, טכנולוגיה, מדע. אנשי רוח גרמנים, ביניהם יהודים בולטים, היו דמויות מובילות בפילוסופיה ובספרות, במדעים, בטכנולוגיה ובתחומי הבניין השונים. הם ראו בארץ ישראל החדשה קרקע בתולה שבה אפשר להנחיל את כל אלה ללא מתחרים. חברת \"עזרה\" ראתה בכך שליחות והקימה מוסדות חינוך ברחבי הארץ. החינוך היה עברי, מבנה העומק – גרמני. ישראל תהיה גרמניה קטנה. כאשר נתקלה \"עזרה\" באבירי השפה העברית ב\"מלחמת השפות\" סביב הקמת הטכניון שאותו יזמה, קיפלה את הגרמנית השתלבה במרחב הלשוני המתחדש בארץ ישראל בכמה וכמה ערוצים. מילים בגרמנית אומצו כמות שהן בשורה של עניינים,
של הממלכה האוסטרו־הונגרית. היא התחרתה בהצלחה עם הס ֶ יסטה הספרדית, ועורכת מלחמת מאסף עם השנ\"ץ הכל־ישראלי. רוב שמות חודשי השנה האזרחית נהגים בדרך הגרמנית, הוויכוח המר בין ְ ץ\" הגרמני לא הוכרע. מוסדות האקדמיה ירשו את מבנה מוסדות ההשכלה הגבוהה הנהוגים בדרך הגרמנית, ואיתם מונחי מפתח: פרופסור ודוקטור וסטודנט, סמסטר, סמינר וקורס, פקולטה, רקטור ודקן. מה בחוג לפילוסופיה? לימדו וממשיכים ללמד את קאנט והגל והיידגר וניטשה וקרל מרקס, ובספרות את גיתה ושילר, ומשננים מושגים כמו גֶ זֶ לשָ אפט, גֶ מַ יינשָ אפט, גֶ שטַ לט ולַ ייטמוֹ טִ יב. הרופאים אבחנו אולקוס, פלטפוס, אסתמה וגריפה, הלוא היא השפעת, רשמו לפציינט רֶ צֶ פְּ ט והתקינו תחום הארכיטקטורה והבניין כולו גרמנית. תחילה הביאו אותו מהנדסים גרמנים, שבנו בארץ ישראל בסוף המאה ה־19 בניינים מפוארים בעקבות ביקורו של הקיסר וילהלם השני בירושלים, כמו כנסיות דורמיציון ואוגוסטה ויקטוריה. עשרות שנים אחר כך הביאו האדריכלים הגרמנים לארץ הקודש את הבאוהאוס, הסגנון האדריכלי הנקי וחסר הקישוטים שעוצב בין שתי מלחמות העולם. האדריכל הגרמני־יהודי אלכסנדר ברוולד עיצב את בניין הטכניון. הגרמנים
,קרוי עד היום בפי העם \"רָ מָ ה\", במלעיל. ההשפעה הדרמטית של הגרמנית על העברית המתחדשת התרחשה בדרך הסמויה, המתחפשת: מילים עבריות למהדרין, שמאחוריהן מסתתרת הגרמנית. בערוץ הפורה של שאילת המשמעות נולדה \"תנועה\" במשמעות ארגון בעקבות Bewegung ,ו\"מעמד\" חברתי .האחות הרפואית שאלה את שמה מ־Schwesterהגרמנית, מילה שנולדה בימים שבהם אחיות המנזר מילאו תפקידים של סייענות רפואית. שמות הכיתות \"חמישית\" עד \"שמינית\" הם שכפול של השיטה הגרמנית, שבה מתחילים לספור את כיתות הלימוד החל ממה שקוראים במחוזותינו כיתה ה'. בשוק מטבעות הלשון שמקורם בגרמנית חל מהלך דו־כיווני. סופריה ועיתונאיה של תנועת ההשכלה נהגו לתרגם מילים גרמניות לצירוף W תורגם ל\"ספר מילים\", Zeitschrift– – עט עופרת. מחדשי המילים העדיפו, ובצדק, מילים עבריות קצרות. בן יהודה חידש את \"מילון\" ו\"עיתון\", יוסף קלאוזנר את \"עיפרון\". עם זאת, תרגומי השאילה מגרמנית היו מאז ראשית העברית החדשה וילידתה העברית הישראלית שחקן מרכזי בעיצוב מילון צירופי הלשון. כך זכו מוסדות הציבור והרווחה לשמות שתורגמו מגרמנית: גן ילדים, בית ספר יסודי. \"ילד פלא\", שנקרא גם
העולם, הוֶ ולטשמרץ של ורתר הצעיר, שאפילו הוליד פועל ליצני הגרמנית השפיעה על העברית בימי נעוריה ובחרותה. השפעתה ירדה ככל שהעברית הישראלית עלתה כפורחת. עולי העלייה הגרמנית הביאו לעולם צברים חמודים ועוקצניים והזדקנו. לצד הנוכחות הסמויה של הגרמנית נותרו שקיעי סלנג. שלומפר הרשלן, ְ ֶ ֶ ר הזללן ו ַ יינשמקר אנין הטעם. לגרמנית המתורגמת נוכחות לא קטנה בשיחת יומיום. את התשובה הישראלית \"הכול בסדר\" ירשנו מ־Ordnung in ist alles .הביטוי \"אם כבר, אז כבר\" – גרמני. \"רק זה חסר לי\" – כנ\"ל. המשורר הייקה נתן זך פותח את אחד משיריו במטבע הלשון שמקורו בגרמנית: sicher aber langsam langsam .יש גם שימושי לשון משובשים לכאורה שמקורם בגרמנית, נוסח \"לאכול עם סכין ומזלג\", או \"נורא יפה\". ועל כל זה יאמר הציניקן: שטויות במיץ Quatsch mit לשפה הרוסית היו לכאורה תנאי פתיחה טובים יותר מהגרמנית, כיוון שיוצאי רוסיה ויֶ תֶ ר דוברי השפות הסלאביות הקימו את ישראל החדשה, הרבה לפני בואם של יהודי גרמניה. רק לכאורה. הגרמנית שלטה בתרבות אירופה, ואירופה סגדה לה. מצד שני היה לרוסית יתרון
או אי סדר קיצוני, או צ'ימידאן, שפירושו במקור מזוודה, ולאחרונה זכה בשם העברי הנאה ציודן. חלק התיישן. לאף ילד כבר לא קוראים בעברית נאה: זב חוטם . מילה מרכזית בסלנג העברי עד היום עברה מסע מפרך דרך הרוסית, והיא \"בלגן\". chane bala היא בפרסית גזוזטרה, ומכאן התגלגלה לרוסית, שם הייתה במה גבוהה שעליה מוצגות הצגות פרועות, בדרך כלל בירידים עממיים. הבמה וגם ההצגות נקראו \"בלגן\". המילה נישאה על כנפי היידיש לעברית, ואף זכתה לפועל \"לבלגן\", לשם התואר \"מבולגן\", לבעל התואר, \"בָ לָ גניסט\", ולחרוז האוקסימורוני \"בלגן מאורגן\".הצלחה יציבה יש לסיומות הסלאביות באוצר הסיומות העברי, ובראשן צ'יק וניק. צ'יק מקטינה־מחבבת: בחורצ'יק, שמנצ'יק, קטנצ'יק. ניק משייכת: מילואימניק, קיבוצניק. הבלוגים של הפקצות שעליהם ידובר בהמשך החיוּ סיומת סלאבית נשכחת, גם היא מקטינה־מחבבת: -וּש. עַ רַ בּ וש נדחקה בזכות התקינות הפוליטית, אבל העולם נמלא ברחשי אבוש ואימוש, עמריקוש ועינתוש, בתמצווש ואינסטוש. סיומת החיבוב הזו מוכרת ברוסית בכינויים כמו קטיושה, בבושקה ועוד. גם מקומה של שאילת המשמעות לא נפקד. הבלשן ראובן מירקין כותב שהמילה הנפוצה \"הווי\" לתיאור אורחות חיים היא שאילת משמעות מרוסית, מהמילה הגזורה משורש שפירושו להיות.
יהודה מצאה השפעה כזו. אחרי שמתקני לשון התגוללו על יצחק רבין שנהג לומר \"תַ כנית\" במקום תוכנית ו\"חַ דַ שים\" במקום חודשים היא נזכרת בלאה הגננת ש\"הייתה אומרת תַ כנית\", וכמוה המורים והגננות שהגיעו מרוסיה, כמו במערכון של אורי זוהר ושייקה אופיר, שבו מככבת סוניה גָ רֶ ביץ, ובפיה הצהרה: \"כשיָ רים, אני נשכבת!\"השפעות דומות על הגיית העברית הישראלית היו מעטות, והעליות הגדולות מברית המועצות ובהמשך מחבר העמים לא העניקו להן תחייה. לעומת העלייה הגרמנית שהגיעה לחברה יישובית בלולת שפות, הרוסים שהגיעו בשנות השבעים והתשעים מצאו חברה ששפתה כבר מגובשת ואחידה יחסית, והדבר הקטין עוד יותר את יכולת ההשפעה שלה. עם זאת, הקול הרוסי היום הוא חלק מאותו \"מגדל בבל בציון\" גרסת המאה ה־ .הוא נשמע ברחוב, בבתי המסחר, בתיאטרון ובערוצי השידור.לדיבור הישראלי־רוסי כמה אפיונים תחביריים היוצרים אפקט של שפה שונה, לא בהכרח משובשת. למשל, יש לדוברים נטייה להקדים את תיאור המקום או הזמן לפני הנשוא, והאפקט של הניואנס הזה בולט: \"אני עכשיו מרגישה לא טוב\", \"אנשים פה טובים\". עולים רבים נוהגים על בסיס הרוסית להקדים את שם התואר לשמות עצם: \"יפה ילדה\". \"זקנה סבתא\". שינוי הסדר התחבירי מופיע במקרים נוספים.
בצורות סתמיות: \"הם לקרוא עיתון\", \"אימא לבשל\". שיבושי ההתאם רבים: \"אני לא קראתָ ספר\". \"הם עשינו פיקניק\". לעיתים השיבושים בפועל מעידים על יצירתיות לשונית: \"היא השתַ זֶ פֶ ת\", שילוב של השתזף ומשתזפת, \"יש מישהו לוֹ שֶ נֶ ת?\", שילוב של השיבוש יושנת הבלשנית קרן דובנוב עמדה על השימוש הרב של העולים ב\"זה\" חסר המין והמספר, כמו \"דני זה גבוה\", בהיעדר מקבילה לאוגד רינת גולן מביאה צרור משפטי \"זה\" בתפקידים שונים: \"זה ביחד עבודה אנשים\", \"אישה זה מוזיקה\", \"זה אישה זה עושה בדרך דומה מעדיפים העולים שמות תואר פשוטים ומוותרים על שמות תואר נפוצים פחות. \"גדול\" ו\"קטן\" מחליפים שמות תואר רבים. \"בן אדם גדול\" יכול להיות אדם מבוגר, גבוה או חשוב. \"בית גדול\" הוא גם בית שנועד למטרות חשובות. אדם מוערך ונערץ נקרא אחת מנקודות התורפה במעבר בין שפות היא במילות השימוש והיחס. נקודת התורפה המובילה כאן היא הא הידיעה, שאינה קיימת ברוסית, וגם עולים ותיקים השולטים בעברית מתקשים להשתמש בה. בקרב הנחקרים של גולן התופעה גורפת: \"בן עובד עכשיו על מנוף, בת הולכת לְ צבא\", \"אנשים נוסעים בְּ רכבת\".
מארצות חבר המדינות הוא קורא \"עברוסית\", והוא מאפיין אותה בציטוטים כמו של הנהג בוריס, המסביר את ההרגל לשתות לפני נסיעה, \"וככה אני לראות שתיים פעם – כפול בליאד – כל מה קורה על כביש.\" את המבטא הרוסי שבו הוא נתקל גם במסעו לאירופה הוא מאפיין ב\"ררררי\"ש מתגלגלת, ללללמ\"ד עגולה, o שהופכת ל־a .\"שפת העולם שזורה במגוון קללות ברוסית כמו \"הוט סוקה בליאד\", \"יבי איח ורוט סוכי\", וכמובן \"קאיבינימאט\".מול כל אלה, יוצאי חבר העמים מאוהבים בסלנג הישראלי, ומעניקים לו גרסאות בהיגוי סלאבי כבד. \"כַּ פָּ רָ לֶ קָ ה\" כפרה עליך שהייתה סימן היכר של צמד קומיקאים פופולרי, \"חבל על כל זמנים\" חבל על הזמן . הסלנג הוא כרטיס כניסה של כבוד לעברית הישראלית, בלי צורך באולפן. להקות ראפ של צעירים יוצאי חבר העמים משלבים סלנג רוסי וסלנג ישראלי, כולל \"לתת בראש\" ו\"פצצות לגבות\". בספרו של בוריס זיידמן 'שפה שסועה' מתגלים חיילים יוצאי חבר העמים כחובבי סלנג ישראלי בוטה. אפשר למצוא בדבריהם סלנג שהתיישן כמו \"הוא מזליסט אטומי\", חרוזים מלבבים כגון \"זין בעין צלול כיין\", וקצת גששית: \"אתה חוטף את כל האלמנט רגע לפני שאתה עומד להזדכות על הנשק אפוד קסדה\". אחד שהתחתן \"שם את השיבר על האצבע המשולשת\", ועל אחר נאמר \"רוסי דוס יהיה וואחד שוס\".
lentilles chaudes – עדשים חמות. \"א־פרופו\" הוא סמן שיח צרפתי למהדרין, אבל הגיע אלינו בתיווך האנגלית, שהצרפתית היא אחת ממקורותיה.התיאור הזה חוטא במידת מה למציאות הלשונית, בוודאי במחצית השנייה של המאה העשרים. התרבות הצרפתית הדיפה ברחובות המיוזעים של ארץ ישראל ניחוח לשוני אחר. לצרפתית היה \"שארם\", ולא בכדי היא השתלטה על התחום הרומנטי באותן שנים. הדייט היה \"רנדווּ\" שזכה אפילו לפועל \"התרנדווּ\". אישה נאה זכתה לקריאת ההתפעלות \"או־לה־לה\", רודף השמלות היה דון ז'ואן, והגבר המלווה את נערתו היה \"קוואליר\". מין בשלושה הוא \"מנאז' א־טרואה\", ובעקבותיו קראו ליצני הקיבוצים לשלישיית המְ כָ לים למזון ביתי \"מְ נַשְ קֶ ה\". התחום הבולט שבו ניכרה ההשפעה הצרפתית היה תחום האופנה. הסובב ברחובות הערים נטה לחשוב שמדובר בפריז הקטנה, שבה הנשים לובשות שמלות קלוש ופליסה וחושפות דֶ קולטֶ ה ]מחשוף[ נדיב, והגברים לובשים מכנסי סן־טרופז, חובשים ברט וקסקט. עדיין יש כאלה העוטים עליהם בימי החורף \"ז'קט\". \"שיק\", מילת האופנה הכל־צרפתית, שרדה, וזאת גם בזכות האנגלית שהשתלטה עליה, וכך נהוגים היום באופנה גֶ טו שיק, לֶ סבו שיק ואפילו הרואין שיק. גם תספורת הקארה שרדה את חילופי הדורות, לצד \"קארה ליברל\".ימי הזוהר של הצרפתית לא פסחו על משחקי הילדים של ימי התום,
מעוררת תיאבון. בָּ גֶ ט הוא לחם עובר לסוחר בכל מאפייה, הקרואסון לא עזב את בתי הקפה. פירֶ ה הוא פירֶ ה, עם כל הכבוד ל\"מחית\", \"חביתה\" אאוט – \"אומלט\" אין, בוודאי במסעדות. פילֶ ה היה בימי הצנע פיסת דג בקלה, היום הוא הכתר של סטייק המסעדות. צורת האילמת: פילֶ טים, וכמוה הפועל לפַ לֵ ט המשמש סוחרי דגים. ה\"גזוז\" חזר לקיוסקים ומקורו ב־gazeuze eau ,בצרפתית מים מוגזים. פָּ טֶ ה היא מנה ראשונה נחשקת, סופלֶ ה הוא מאפה מותפח souffler ,לנשוף. ועל כל אלה מנצח ה\"שֶ ף\" התורן. שלושה כוכבי מישלֶ ן למטבח הצרפתי־עברי.השגריר הלשוני המוביל של הצרפתית הוא העיצור המעודן ַ ' ִ ן, הרחוק מהעיצורים העבריים הקשים. הולכים אנגז'ה, מרגישים דז'ה־ ּ ועושים דברים בז'ונגלר, כלומר, בהצלחה ובמרץ, בעקבות הלוליין הצרפתי. העיצור הזה הוביל לאופנה לשונית שפשטה במאה ה־21בזכות העגה של הקהילה הלהט\"בית, המרוכזת במילון האוחצ'ות: ז' הרכה הפכה כאן, כאמור, לסיומת איקונית. \"אני פשוט לחוצה מהסמינאז'\". גם קונדומאז', דיקטטוראז', אבאז', או ָ נאז' ועוד.ולנוכח תנאי הפתיחה הנחותים של הצרפתית מול אחיותיה מאירופה, אפשר בכל זאת להרים כובע ולומר \"שָ אפּ וֹ \", מילה ששרדה את חתחתי הסלנג הישראלי, והפכה לשבח ישראלי מוביל.
שפות אירופה התמקמו באזורי הנוחות של המדע, הטכנולוגיה, האופנה. ברחוב העברי, בבית המהגרים, במעגל המשפחה והחברים, בשיחת היומיום, שלטה היצירה היהודית המיוחדת, העתיקה: שפות היהודים. מיהו יהודי? זה המדבר בשלוש שפות. עברית בבית המדרש ובבית הכנסת, שפת הסביבה שהיא שפת השלטון ושפת התרבות הסובבת, ושפת הקהילה, השפה היהודית.עשרות שפות יהודים נוצרו בעולם במהלך האלף השני, וחלקן אפילו קודם לכן, בניבי הארמית היהודית. השפה היהודית אפשרה ליהודים לדבר בשפת הסביבה, ובו בזמן ליצור חיץ לשוני עם אותה סביבה עצמה. לא להינתק, אבל להתבדל. את השפה היהודית ינק הילד היהודי עם חלב אימו, והיא הייתה הניגון הלשוני הפנימי שלו עד יום מותו. שפת אם, או מאמע־לשון, או לינגוא מאטרנה, או לוּעַ 'ת אֶ לְ אוּם. כשהגיעה עת ציוֹ ן עלו שפות היהודים לארץ ישראל יחד עם העולים, נשקו את עפרה ולא הותירו מקום לספק: אנחנו כאן.זה היה סיפור מלחמה, סיפור כאב. היהודי דבק בשפה היהודית, היא הייתה בשר מבשרו, אבל העברי לחם בה, כי היא איימה על המפעל החדש.
יידיש. בעליות הראשונות הגיעו בעיקר דוברי יידיש. דיברו בה יהודי מזרח אירופה מכל התפוצות, מרוסיה ופולין, ליטא ואוקראינה, והיא זכתה בארץ ישראל למעמד בכיר בין שפות היהודים. ביידיש התמזגו שלוש שפות מובילות: הגרמנית, שממנה צמחה יידיש כבר לפני אלף שנה, השפות הסלאביות ובעיקר הרוסית, והעברית שתרמה לה אוצר בלום של מילים מן המסורת, הפולקלור, החג והמועד. העברית היידישאית נהגתה במסורת האשכנזית, ונוצר בה תחום תפר נרחב: מילים בעברית בהגייה אשכנזית. כמה מהן הן יידיש צרופה וכמה עברית אשכנזית? לא ברור. ואולי לא חשוב.כוחה של היידיש ביישוב החדש היה גם אסונה. המנהיגות העברית, הפוליטית והתרבותית, ראתה בה איום של ממש, ולצד זה תפסה אותה כשפה נמוכה. לאורך עשור שלם עסקו מעצבי היישוב במאבק בכל אבק יידיש. יידיש הייתה הגולה המאיימת לזהם את השיבה הביתה באמצעות השפה. שלילת הגולה היא שלילת היידיש. השותפה העתיקה של היידיש, ההגייה האשכנזית, נתפסה כסוכן סמוי. מדברים עברית בתחפושת יידיש. על כן, בין יתר הטעמים, יש להכחיד את ההגייה האשכנזית יחד עם היידיש, ולהשליט את ההגייה הספרדית.המאבק היה קצר, הניצחון היה מוחלט. ליידיש לא היה סיכוי. שלב אחר שלב היא נדחקה מן המרחב הציבורי אל הבתים, ובני המהגרים
יידיש בלעה את עלבונה, וגם הבליעה חיוך. לאורך המאה העשרים היא הותירה עקבות בכל מקום שבו התפתחה העברית הישראלית. כאשר נתגלה חסר לשוני, והיו רבים כאלה, היידיש התגייסה, והפכה לאורך שנים לנסיכת הסלנג הישראלי לצד הערבית הפלסטינית. ליידיש עמד גם יתרונה כשפת עיירה, שבה כולם מכירים את כולם. שמנדריק, שמגג, שמוק ושלומפר עשו עלייה עם נשותיהם העמלניות יכנע וינטע. אוצר הכינויים הנפתחים ב\"שמ\" יצר דפוס ישראלי של הלעגה. מ\"אום שמום\" של בן גוריון, \"אבו נידאל אבו שמידאל\" של רפול ועד \"קסאם שמסאם\" של שמעון פרס ו\"הדתה שמדתה\" של נפתלי בנט. יידיש חדרה כמעט לכל משפט דיבור עברי בראשית המאה העשרים באמצעות תומכת השיח אֶ פֶּ עס. היא תרמה לתפריטי האוכל הישראלי עם קרֶ פּ לאך, בֶּ בָּ אלאך, לוקשן וטשולֶ נט. בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּ וֹ יְ דֶ ם, עליית גג, מלאה פיצ'יפקֶ ס, שמונצֶ ס, שמאטֶ ס, ומגהץ קקמייקה עתיק יומין. פעם לבשו כאן מכנסי דְ רַ יי פֶ רְ טֶ ל - מכנסי שלושת רבעי, ובחורף גָ אטְ קֶ ס, מכנסיים ארוכים צמודים לגוף, ביידיש היה פירושם תחתונים. המכנסיים הוחזקו באמצעות השלייקס, הכותפות, למותג הגיל השלישי בתרבות התל אביבית. בעברית הישראלית נולדו צמדי מילים: מילה עברית תקינה, ולצידה אותה מילה בהגייה אשכנזית־יידישאית, באירוניה מלעילית. חכמ'ה
עמוקה, נוצר על פי כראָ פּ שפירושה נחרה. הקוטר, המתבכיין, במקור היידי: חתול זכר, הוליד את הפועל לקַ טֵ ר. הנשנוש הישראלי, צורת אכילה נפוצה, התגלגל מהפועל היידי נאַ שן, שפירושו לזלול ממתקים. מלך הפעלים העבריים־יידישאים הוא הפועל \"לפרגן\", שעליו הורחב לצד זה השתלטה היידיש על אגפים שלמים בתרגומי השאילה. אלה, שלא כמו הסלנג שחלקו הגדול התיישן, נותרו בשפה. שיחת חולין תתחיל ב\"מה נשמע ]וואָ ס הערט זיך[?\". אמרו לך משהו הנשמע מובן מאליו: \"איך לא ]פֿאַ ר וואָ ס ניט[?\" ביקשו תגובה על הצעה, יש תשובה נחרצת: \"אין מה לדבר\". אירוע לא נעים? \"אל תיקח ללב\". אין לך סבלנות? \"מה בוער ]וואָ ס ברענט[?!\" הולכים למהלך שיש בו סיכונים? \"מה כבר יכול להיות?!\" מתי זה יקרה? \"או־טו־טו!\" מהברכה הגנרית \"מה נשמע\" צמחו בנים ובני בנים: מה נסגר? מה קורה? מה נהיה? מה חדש? מה העניינים? מה אומר? ועוד כהנה. ניבים ביידיש שיש בהם מרכיב יהודי עברו לאוצר העברי: חושך מצרים, אחוז דיבוק, מכה שאינה כתובה בתורה. יידיש העניקה להם את האירוניה המתבקשת.חוקרת היידיש חוה פרסטיי שופכת במאמר באנציקלופדיה לעברית אור על השפעת היידיש על דפוסים תחביריים בעברית הישראלית. כך אפשר לשמוע במשפט עברי דפוס יידישאי נפוץ, שבו שם הפועל מקדים