אישה נידה. נגנבתי. ידעתי שזו ההוכחה הכי גדולה שיש אלוהים.\" התהליך מושלם בקביעה \"בדת\": \"הוא בדת, היא עוד מתחזקת.\"החוזרים בתשובה אינם נוטשים לגמרי את העברית שבה דיברו בעברם החילוני, ומרבים להשתמש בסלנג גם בתיאור החזרה. אורי זוהר אומר בריאיון: \"מדברים אחדות אחדות, זה לא סתם פלאברות?\", ומספר על עצמו שהוא \"זוחל על הרצפה ועושה צח'וקים\". אלונה איינשטיין אומרת שהיא \"דלוקה על התורה\". בשיח החוזרים מככבות כמה מילות מפתח ובראשן \"אושר\". אורי זוהר הוא \"האדם הכי מאושר בעולם\", נועה ירון חוזרת ומדברת על ה\"אומללות\" של חייה הקודמים שבהם \"איך אפשר להיות מאושר\". אחרי האושר באה \"הנשמה\": \"צריך לדעת שיש נשמה שהיא מהות האדם,\" מרצה אורי זוהר. \"הגבר והאישה הם שני חצאים של אותה נשמה,\" אומרת נועה ירון.\"אלוהים\" וכן \"בורא עולם\" ו\"הריבונו של עולם\" הוא דמות מפתח בשיח החוזרים. אלונה איינשטיין אומרת: \"קלטתי בשכלי שיש בורא לעולם והוא אלוקי ישראל והוא עשה אותי והוא אומר לי מה לעשות.\" לעומתם החרדים והדתיים הלאומיים השורשיים אינם מרבים להשתמש ב\"אלוהים\". השימוש המשותף לכל הזרמים, חוזרים וותיקים, הוא \"השם\" וגם \"השם יתברך\", לצד \"הקדוש ברוך הוא\". הרבה מילים וביטויים מסגירים את הדמיון הפסיכולוגי בין
באופן מופקר קרויה \"רחובית\". ספרה של פוריה גל גץ 'הדתל\"שים' עוסק בקבוצה הנמצאת בתחום האפור שבין דתיים לחילונים בישראל. הדתל\"שים, נוטריקון של \"דתיים לשעבר\", הם בעיקר בני הציונות הדתית שעזבו את הדת, אבל נותרו בדרכים שונות קשורים לעולם שאותו עזבו. כך \"משתדל תרי\"ג\" כינוי עצמי של דתל\"ש המשתדל לשמור על מצוות שונות.הדתל\"שים אינם עשויים מעור אחד. יש ביניהם דתל\"סים, דתיים לסירוגין: יוצאים וחוזרים ויוצאים, וגם דתל\"פים, דתיים לפעמים. לסוג הזה של חיים בתחום האפור קוראים גם, על פי אורי אורבך, \"דתיות הבוּפֶ ה\". \"הגוזלנים\", הדתל\"שים המזרחיים, נטבעו על פי דמות מתוך הסרט \"מדורת השבט\". בשיחות עם הדתל\"שים שב ומופיע הביטוי \"הפעם הראשונה ש...\", תיאור חוויה מקובלת על השינוי בחייהם, נוסח \"הפעם הראשונה שאכלתי ביום כיפור\". ביטוי המזכיר את ה\"גיידאר\" של הקהילה הלהט\"בית הוא \"רדאר דתל\"שים\", שהיא היכולת של דתל\"ש לזהות דתל\"ש אחר בהמון על פי התנהגותו והופעתו.לצד הז'רגון המיוחד של המגזרים בקהילות הדתיות השונות מתרחשת לאורך השנים זליגה מתרחבת של מונחים מהעולם הדתי לשפה הכללית. אחד הגורמים לכך הוא ההיקף הנרחב של מי שמגדירים
נרות שבת ושבירת צום מתבצעות בשידור חי. בתוכנית המציאות הוקדשו שעות ארוכות לדיונים על הלכות קידוש ודיני נידה. לקראת יום הכיפורים נפוצה ברכת \"גמר חתימה טובה\" גם בפי חילונים גמורים. למגמה גם היבט לשוני מובהק. מאז שבעה באוקטובר ניכרת עלייה משמעותית בקריאות \"שמע ישראל\", גם בהפגנות מחאה להחזרת החטופים. שאלת הזיקה שבין הדת ללאום מטופלת בהפגנות המחאה באמצעות טקסטים מן המקורות. עשרת הדיברות מתעדכנים בשלט מחאה: \"תרצח; תנאף; תגנוב; תענה; תחמוד. למה לא\". האמרה הדתית ממסכת סוטה \"ואין שואל, על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים\" מנוכסת על ידי אנשי המחאה: \"אין לנו על מי לסמוך אלא על המפגינים שבצמתים\", או \"אין לנו על מי לסמוך אלא על הסרבנים שבשמיים\". בתגובת נגד למחאה התרחב השימוש בביטויים כמו \"אהבת חינם\" ו\"עם הנצח לא מפחד\".\"סליחה\", מילת מפתח ביחסי אדם ואלוהיו עברה כאמור חילון מלא בשימושי נימוס, ומבטאת בדרכה את האלימות הכבושה ברחוב הישראלי. \"כפָּ 'רה\", במלעיל, היא מילת מפתח כל־ישראלית. במקורה היא מייצגת מחילה על חטאים שנעשו באמצעות קורבן, ומכאן התגלגלה למשמעות תחליף. התרבות היהודית העממית הרחיבה את המשמעות החדשה. ביידיש אומרים על דבר מה שאבד או התקלקל
\"אלוהים!\" וכן \"אל אלוהים!\" מבטאות רגשות ראשוניים כמו הפתעה, כעס, ייאוש. \"יש אלוהים!\" היא קריאת ניצחון ישראלית הנפוצה במשחקי כדורגל. \"הסגן של אלוהים\" הוא מי שפועל בהתנשאות.מול אלוהים ניצב \"השם\", שחצה את הקווים מהשימוש המייחד אנשים דתיים. \"ברוך השם\" הפכה לקלישאת יומיום נפוצה. \"השם\" מככב בצירופים כמו \"השם ירחם\", \"השם יתברך\", \"אם ירצה השם\", ובעיקר \"בעזרת השם\". בתוכנית \"משחקי השף\" מברך כמעט כל מתמודד המגיש מנה לשופטים \"בעזרת השם נעשה ונצליח\". בדיון שנושאו \"שפה בעת מלחמה\" בכינוס לשון ראשון ב־2024 התייחס לכך הרב אילעאי עופרן: \"כאשר אני שומע את הצירוף 'בעזרת השם' מקציני הצבא, אני חושב שהוא בא לומר: המציאות מאוד קשה, יש לנו צבא נהדר, לוחמים מופלאים, כוח אדיר, אבל זה לא מספיק. אנחנו זקוקים לעוד משהו. כשאני שומע פוליטיקאים אומרים 'בעזרת השם', אני מבין שהם מתכוננים לוועדת החקירה.\" השימוש ב\"השם\" מול \"אלוהים\" הוא נייר לקמוס להבחנה בין חילונים לבין דתיים או מסורתיים, ספק אם הוא עמיד בתהליכי השינוי העוברים השפה האמונית זוכה לסוכן רב השפעה: המוזיקה. הפיוטים \"אדון עולם\" ו\"נתנה תוקף\" הפכו נחלת הכלל בזכות הלחן הלירי הסוחף
*אחד משמות התואר שהחל להיות מזוהה עם ההיבט הדתי הוא \"רוחני\", שהופקע לעיסוק בגמרא, או לחוויית היסוד של הברסלבים. הוא חזר למרכז השיח בתנועה שצמחה בעיקר משנות התשעים של המאה העשרים סביב תורות ואמונות המושפעות מן המזרח ובצמידות לתנועת הניו־אייג' המערבית. התופעה קרויה, לעיתים בנימה אירונית, \"רוחְ ניקיוּת\". היא משוחררת מהתווית הדתית, מה שמאפשר לה נתיב טבעי ללב העברית הישראלית.דימוי המפתח של הניו־אייג' בגרסתו הישראלית הוא \"זרימה\", כלומר, התקדמות הרמונית, ללא קונפליקט. ספינת הדגל הלשונית היא \"אנרגיות\", חיוביות או שליליות. ההילרית ליז אלימלך כותבת: ״זרימה זה לאפשר לעצמי להיות בתוך האנרגיה באופן חופשי.\" האופנאית דורין פרנקפורט בערוץ מדברת על ״אנשים שהבגדים... מאפשרים להם להיראות במיטבם ולפזר אנרגיות טובות\". מונח שחדר לשפה הכללית בהקשרים רבים הוא \"מנטרה\", פסוק שיש לחזור עליו שוב ושוב בתרבות ההודית, שהפך שם נרדף לקלישאה. \"קארמה\" פירושה בהודית פעולה, השפעה, גורל, והיא מצביעה על הקשר בין פעולות האדם לבין גורלו. מילון הניו־אייג' מכיל מילים שאולות מהתרבות ההודית, כמו \"צ'קרות\", מרכז אנרגטי בגוף. \"צ'י\" היא על פי התפיסה הסינית
הכלים של הניו־אייג'. כך גם ההמלצה לאדם מתוח \"לשחרר\". לאנשים המזוהים עם הניו־אייג' דבקו כינויים שונים. \"גורו\" מורה רוחני. השימוש בו בתרבות המערבית בכלל ובישראל נרחב ומתייחס למורה נערץ וסמכותי בכל תחום. \"מואר\" הוא אדם שהשתחרר מהאגו וזכה לתובנה רוחנית. לעומתו \"חסום\" הוא בעל קושי רגשי להתמודד עם מצב מסוים.הניו־אייג' הנחיל שורת פרקטיקות הנפוצות מאוד בישראל ומהוות חלק מהשיח. \"מדיטציה\" היא התכנסות פנימה, ונתפסת כניסיון להיות בהווה, טאי צ'י היא אמנות לחימה מדיטטיבית. \"הילינג\" הוא ריפוי ואיזון הגוף והנפש באמצעות העברת אנרגיות מהמטפל, ה\"הילר\", היא סדנת מדיטציה בודהיסטית בשתיקה. ויש גם יבוא יהודי: קבָּ לה, תורת הסוד היהודית, הפכה ל\"קבּ אלה\" במלעיל והגייה אנגלו־סקסית, או ל\"קבלה־פופ\", והיא מציעה דרך
תקשורת ההמונים הישראלית על ערוציה מהלכת על חבל דק. מוטלות עליה שתי משימות מתנגשות. מצד אחד, דיבור וכתיבה בשפה ראויה ומתוקנת. מצד שני, דיבור וכתיבה השווים לכל נפש. לכן מכונה המשלב הבינוני, בין ה\"נמוך\" הדיבורי ל\"גבוה\" הספרותי, המשלב התקשורתי. משה בר־אשר מגדיר זאת \"כתיבה שטבוע בה חותם הבהירות, הדיוק והשטף הלשוני... אף ניכרת בה מידה גדולה של מחויבות לתקן הלשוני\". לצד זה יש בה \"איפוק מסוים – אם לא רזון – בכל הנוגע למאגר הלשוני של הדורות\". חוקרי התקשורת דן כספי ויחיאל לימור טוענים שבלשון התקשורת חלו מאז שנות השמונים במאה העשרים תמורות מפליגות בארבעה מישורים: רישול לשוני, שימוש גובר בסלנג, התפשטות סגנון הכתיבה האלים וחדירת הלעז. את התופעה הם תולים בכך שבאותה תקופה חל גידול במספר העיתונים, ופריחה בהוצאה לאור של המקומונים.הטענות האלה דורשות בדיקה ונוטות להגזמה. בדרך כלל אין העיתונאים והמגישים בתקשורת הכתובה והמשודרת מרבים בסלנג. דיבור אלים נחשב נורמה בלתי רצויה הגורפת לעיתים קרובות גינויים
הכתבים עובדים במרחב פתוח יותר וניזונים ממקורות שונים, כמו תחום המפלגות, הפלילים והבריאות.התפתחות תקשורת ההמונים נדרשה גם ליצירת מילון מונחים. האקדמיה ללשון הקימה ועדה שיצרה מילון מקיף למונחי תקשורת והציעה מונחים עבריים. אנשי המקצוע מעדיפים לעיתים את הגרסה האנגלית: \"סקופ\" מול ידיעה בלעדית, \"ספין\" מול סחריר, \"אייטם\" מול פריט, \"רייטינג\" מול מדרוג. התופעה בולטת בעיקר בין אנשי הטלוויזיה. \"טאלֶ נט\" הוא איש טלוויזיה בעל יכולות מוכחות ומוניטין, \"פְּ רוֹ מוֹ \" הוא סרטון לקראת שידור, בעברית: קדימון, ושידור ישיר של האירועים נעשה \"בלייב\". העיתונות הכתובה אינה עשויה מעור אחד. עדיין נהוגה בה ההבחנה המוכרת מהעיתונות האירופית בין \"עיתונות איכות\" ל\"עיתונות מסחרית\", ויש לכך השלכות על השפה. עם זאת אין בישראל סוגה בולטת של \"עיתונות צהובה\" בנוסח סאן הבריטי, הפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, ומעדיפה ידיעות רכילות על חדשות ליבה. רבים רואים בעיתון הארץ את הנציג המוביל של עיתונות האיכות, והדבר בא לידי ביטוי גם בתכנים וגם בתפיסת העריכה הלשונית. חוקר העיתונות יצחק שלזינגר תולה את הדבר בהון התרבותי ובהשכלה של כותבי הארץ
\"ימי חרדה\" ועוד. במהלך מלחמת ששת הימים יצא העיתון בכותרת \"המשיח רכוב על טנק בדרך להר הבית\". אחד המאפיינים הלשוניים המבחינים בין הסוגות הוא אורך המשפטים. דב יודקובסקי קבע כי משפט בידיעות אחרונות לא יעלה על שבע מילים, בעוד הארץ מתאפיין במקרים רבים במשפטים ארוכים ומפותלים. בבדיקה מדגמית נראה כי חל שינוי הדרגתי בתפיסה הזו. משפט מדגמי בהארץ מיוני 2004 העוסק בחקירות חברי כנסת מכיל מילים. פיסקה בידיעה פרשנית מאוקטובר 2024 על חיסולו של מילים כבר מפוצלת לארבעה משפטים. העיתון המנוח חדשות הציע סוגת ביניים, וקרא תיגר על העיתונות המסורתית. לשונו התאפיינה בחופש לשוני ובהומור. עורך העיתון עד סגירתו, יואל אסתרון, הציב לכך גבולות בספרון 'סגנון חדשות', שנזכר בפרק קודם. מול החוצפה הוא מבקש מהוגנות, מול שבירת הקודים הוא מבקש קודים אתיים נוקשים, מול השימוש בסלנג הוא מבקש להשאיר את הסלנג במירכאות, ולהמעיט בשימוש בו.קטגוריה מרכזית בעיתונות לסוגיה היא מאמרי הדעה. המאמרים שהעיתון בוחר לפרסם נכתבים על ידי כותבים נבחרים, חלקם חברי מערכת. למאמרים אין סגנון אחיד אבל ניכרת בהם שמירה על עברית תקינה ושימוש זניח בסלנג. כותבי הדעות נדרשים לאיזון עדין בין
האירוני. יש לומר שהשימוש באירוניה בעיתונות הכתובה, כולל במאמרי הדעות, מצומצם, מתוך חשש שחלק מהקוראים יתייחסו יצחק שלזינגר מצביע על שוני בסגנון וברובדי שפה בין חלקים שונים באותו עיתון. מחקרים שונים מצאו שלשתי סקציות בעיתונות הכתובה סגנון דיבורי ו\"נמוך\" יותר בהשוואה לאחרים, והם מדורי הספורט והרכילות. דומה שעיתונות הספורט מתאימה עצמה עם הזמן לנורמות של יתר חלקי העיתון, בעוד מדורי הרכילות שומרים על סגנון ייחודי. שפת הרכילות העיתונאית יצירתית, עוקצנית, ולא בהכרח שומרת על תקינות פוליטית. מילות מפתח בדיווחי הרכילות הן \"אושייה\", המיוחסת לידוען השווה דיווח, \"אקס\" או \"אקסית\" המתייחסות לבני זוג לשעבר. \"בלונדה\" היא צעירה חובבת מסיבות המחוזרת על ידי \"גברברים\". ה\"הורס\" הכריזמטי מגיע לאירועי בליווי \"צמודתו\", בת זוג זמנית. הרכילאים חובבים פועלי הצצה כמו נקלט, נצפתה, נתפסו. לעיתונות הרכילות מניות בתפוצה הרחבה של מילות מפתח כמו \"סלבס\", ובדיווחים על הידוען \"המתחזק\". אצל חלק מהכותבים מבצבץ ז'רגון הקהילה הלהט\"בית כגון \"תנוחי\", \"אוחץ'\" ועוד.
לגרסה שיווקית־אטרקטיבית. קריאה בעיתונות המקוונת מעידה שיש בכל זאת ממש בקביעה הפסימית של כספי ולימור. הכתיבה בה זרועה תופעות דיבור הנוטות לעילגות. כמה משפטים לדוגמה ממקבץ מקרי: \"למה החברה הזו כל כך גרועה בלנהוג לפי מצפן מוסרי?\" שואלים בוויינט. המבנה ב+שם הפועל הוא נוהג דיבורי שגוי. \"מייקל ג'קסון מופיע עם שיר חדש, אפילו שהוא מת,\" מדווחים בטיים אאוט, 'אפילו ש...' מחליף את 'למרות ש...' בכל אתר. \"מישהו אחד עשה טעות אחת במשרד כותבים באתר כלכלי. \"מישהו אחד\" הוא שפת ילדים. שלא לדבר על מגפת \"בטח ובטח\".העיתונות המקוונת הביאה לעולם סוגת תקשורת חדשה: התגוביות, \"הטוקבקים\". אלה הפכו לכיכר העיר החדשה, שבה לכל אדם דעה המובעת פומבית, ובחסות האלמוניות אינה זקוקה להנמקה או לביסוס עובדתי. פריצת התגוביות מגדילה את הדמוקרטיזציה של השיח, אך היא נותנת פומבי לאלימות מילולית חסרת רסן בחסות האלמוניות, וזו מקרינה על השיח הכללי. לכך הצטרפה הבינה המלאכותית, שאפשרה תגוביות רובוטיות ממומנות, והשחיתה עוד יותר את השיח הציבורי. בבדיקה מקיפה שנערכה על ידִ י ב־ והוצגה בפורומים בלשניים עולה כי התגוביות הן בעיקרן ממלכה גברית. מדגם אקראי בתחומים
מרעין בישין ששולטים עלינו מקום המדינה אנשים שונאים תחרדים מיתנחלים שונאים את עדות המיזרח ואוהבים תערבים והגויים כי זה מה שהם בעצם גויים במסווה של יהודים\". כאן בולט מאפיין מרכזי בתגוביות רבות: עילגות, שגיאות כתיב בוטות, היעדר פיסוק ועוד.מול הסגנון המתון והמנומק של הכותב המקצועי, התגוביות מוּנעות ברובן המכריע על ידי הרגש. מחקר של ד\"ר פנינה שוקרון־נגר מאוניברסיטת בן גוריון בכתב העת 'עיונים בשפה וחברה' בחן תגוביות של מעריצי נתניהו במהלך מערכת הבחירות של ראשית שנת .הן מבטאות רגש אהבה טוטלי: \"אין כמוך ביבי חיים שלי בלב, אתה ראש הממשלה שלי!\", \"תראו לי עוד ראש ממשלה כזה חתיך, באמת, זכינו, גם יפה וגם אופה\". מול אלה אפשר למצוא מלוא הטנא תגוביות שנאה ותיעוב בכל כתבה העוסקת באיש: \"ביוביהו אדיוט סופר מזליסט. והוא יהרוס כל דבר טוב שיקרה. כי הוא לא מסוגל אחרת. הוא העקרב ממשל העקרב והצפרדע\"; \"שקרן גדול, נוכל ענק, התמונה בתקשורת המשודרת, הרדיו והטלוויזיה, מורכבת יותר. כאן השיח הוא באמצעות דיבור, ועל כן האיזון בין שפה תקינה לשפה נגישה מורכב יותר. על האיזון הזה ממונים גם יועצי הלשון של
בעיקר בהקשרים שבהם 'משמעותי' הוא באמת בעל משמעות\". יועץ הלשון של גלי צה\"ל אבשלום קור ידוע במאבקו נגד השימוש במילים בשנות השבעים של המאה הקודמת התרחשה מהפכה ששינתה את פני השידור הרדיופוני בישראל. שדרים מובילים חשו שהם מאבדים את הקשר עם הקהל שאליו הם פונים, ותלו זאת בשפה. מנהיג המהפכה היה יצחק רועה, שהציע סגנון משוחח וחופשי בהגשת השידורים. הוא מספר על כך במאמר באתר הזירה הלשונית. בקול ישראל של ,כותב רועה, הייתה \"מין תחושת כבוד המפעימה מי שמדבר וקולו נשמע לבדו בכל אתר ואתר. הדיבור הרדיופוני באותם ימים היה סמכותני, מונולוגי, חד־קולי, תקין־לפי־האקדמיה־ללשון, ויודע את האמת, שבלשון ובעולם\". רועה כותב על שינויים שחלו בעולם, והלכו והבשילו גם בתחום השידור לקראת \"נכונות לקלוט שינויים, לשמוע קולות מגוונים, לספוג אירוניה, להקשיב לניואנסים; להרשות נתיבה בן יהודה אהבה את המהפכה של רועה אבל סברה שהיא לא הושלמה. היא יוצאת בזעם נגד קרייני חדשות וכן אלה \"שמקריאים הרצאות מדעיות, דעות פוליטיות, חידון מוזיקלי... האינטונציה שלהם מלאכותית. ההדגשות שלהם אידיוטיות\". מעבר לזעם חושפת נתיבה
הייתה כאן מכשלה.\" המאזינה אתי משתמשת בשפת פרשנים מעין אקדמית: ״אני חושבת להערכתי, שאנחנו עדים לאחד הסימפטומים המסוכנים ביותר.\" ויש המביאים פתגמים ומשלים, כמו יהודה מכפר סבא: \"אני אעשה אנלוגיה. מורה מפורסם לריחות לימד אותי – כשריח של זבל נישא באוויר, זה מבשר על בואה של עגלת חרא.\" הטלוויזיה היא \"המדיום הטוטאלי\", היא פונה אל האוזן והעין, ומדמה לצופה את המציאות. יחסה לשפה חשדני. הטלוויזיה חובבת קיצור ושיח קצבי ומעודדת משפטים הנטבעים בזיכרון, או בלשון המקצוע \"סאונד בייטס\". מצד שני היא אינה יכולה לוותר על הדיבור, ולכן מדברים בטלוויזיה מבוקר עד ערב. זהו פרדוכס השפה של הטלוויזיה.לפרדוכס הזה יש מחיר. ההוגה פייר בורדייה מצביע במסתו \"על הטלוויזיה\" על מה שהוא מכנה \"כוח הבנאליזציה\", שיטוח של השיח עד כדי עיקורו. השיח הטלוויזיוני נוטה אל רעיונות הזרם המרכזי המובנים לכול ואינם מאיימים על איש, הן בתוכנם והן בלשונם. בורדייה תולה את שיטוח השיח בבהילות האופיינית של המדיום הטלוויזיוני, במפלצת הרייטינג ובמגמות פוליטיות נסתרות של יוצרי המדיום. חוקרת התקשורת מיכל חמו מציגה במחקר על החדשות בטלוויזיה שינויים בדפוסי השיח במהדורות השונות. לשינויים תורמות ירידת
כמו \"טירונות\" ו\"המפקדת\". בסדרה \"המעושרות\" על נשות האלפיון העליון, אפשר לשמוע את שפתה הפרֶ חית־מדושנת של ג'ניפר שאומרת \"אני לא רוצה משהו וואו פֶ נסי פֶ נסי\", או של לאה שאומרת \"הכול היה בְּ לינג בְּ לינג כזה\". סדרה טלוויזיונית על שוק התעסוקה הערבי פותחת צוהר לשפתם המעורבת בעברית של ערביי ישראל. סדרות רבות על החברה החרדית חושפות את השפה והז'רגון החרדי. תוכניות המציאות, \"הריאליטי\", מתקיימות במסגרת תחרותית סגורה וטעונה. וכך למדנו בתוכניות \"הישרדות\" משפטי זהב כמו \"אני ואת נלך יחד עד הטיפה המרה\" של המתמודדת ליעד, פגשנו את ליטל מ\"היפה והחנון\" שאומרת \"עף לי הסכך\", ונחשפנו לקללות היצירתיות של מעין חודדה מ\"האח הגדול\", סוגת ריאליטי המעודדת הטלוויזיה היא לאורך שנים הבמה המרכזית של הסָ טירה, מ\"ניקוי ראש\" ועד \"ארץ נהדרת\". קבוצת \"קומדי סטור\" יצרה הומור שטות מבוסס־לשון, וגם הורישה מילון קטן שהכיל את הלפלפים, הגורמטים והפרסומיות. \"החמישייה הקאמרית\" מן הערוץ הראשון הצטיינה בהומור חכם וחתרני, וגם עסקה בלשון עצמה. כך שמענו בשיחת זוג עולים מרוסיה משפטים כמו \"אתה לא צריך להתנצר בפניהם\", ו\"שלא יתפללו אם ימצצו אותנו באמריקה\". \"ארץ נהדרת\" הצליחה
חוקרת שפת הפרסום עירית זאבי הציגה בספרה 'דבר המפרסם' את ההיסטוריה הלשונית של הפרסום הישראלי מאז קום המדינה. בעשור הראשון הפרסומות הדגישו את הערך הלאומי של המוצרים. תכשיר הניקוי \"אמה\" הוא \"תוצרת הארץ במאה אחוז\", פרסומת לצמיגים מעלה על נס את מבצע הכביש לסדום. בעשורים הבאים בולט בפרסומות שימוש במעמדו האיתן של הצבא וביוקרה שלו כדי לקדם מוצרים. סיסמאות פרסומת פרטו על הרגש הלאומי. ידיעות אחרונות הכריז שהוא \"העיתון של המדינה\", הבנקים יצאו בסיסמה \"הבנקים –החמצן של המדינה\". ככל שחלפו השנים הפרסומות התאימו עצמן לתרבות הצרכנית. המכונית, למשל, הוצגה כמושא לאהבה. ללנצ'יה של פעם \"יופי מסחרר\", ואילו רנו \" לוהטת\".בשנות החמישים והשישים נהגו הפרסומאים לחרוז סיסמאות: \"אל תתייאש – עשן כנסת שש\", \"העם החליט – קפה עלית\", לעיתים באירוניה: \"אנו לא אדישים – למרק עדשים\". בשלהי ימי החרוז נולדה הסיסמה המפורסמת \"דור הג'ינס שותה קווינס\". \"דור הג'ינס\" הפכה מטבע לשון זמן רב אחרי שהמוצר נעלם מהמדפים. פה ושם נשמעות סיסמאות בחרוזים גם בשנות התשעים ואילך, כמו \"לימון – מוסיף המון\", או \"בלי פניקה - יש בריטניקה\".פרסומאים מחבבים משחקי לשון כמו \"הקדם רפואה למקק\", או
ושוב: \"ואם ביום שלישי לא בא לי?\", \"סתם כי בא לי לדבר\", \"בא לי לאכול קפולסקי\". מילת ההעצמה האופנתית \"הכי\" אהובה מאוד על הפרסומאים: \"הכי בבית בעולם\" אל על , \"קרבי זה הכי, אחי\", \"הממרחית הכי הכי\" ועוד. \"שחרר ת'וואסח\", משפת הדיבור בצהלית, הפרסומות ברדיו ובטלוויזיה חייבות לקבל את אישורם של יועצי הלשון. רות אלמגור רמון מספרת במאמר בכתב העת 'פנים' כי קוֹ דמה בתפקיד אבא בנדויד נהג לבחון כל פרסומת על פי צורכי הלשון וצורכי הפרסומת, והקפיד גם על שמירת השטף המוזיקלי. ראובן וימר מספר בספרו 'השכל של הפרסום' איך ניסה בשנות השבעים לשכנע את בנדויד לקבל את הסיסמה \"הכול הולך עם קוקה קולה\". בנדויד התנגד בתוקף ואמר \"זה לא ילך ברדיו, הסיסמה הזאת\". כשתפס שהוא עצמו השתמש בביטוי נשבר, והסיסמה שודרה.אלמגור רמון כותבת כי ברבות השנים הלכה לשון הפרסומת בעקבות לשון השידור והתקרבה ללשון הדיבור, ו\"אף אני בתיקוניי נהגתי גמישות רבה יותר\". באישור פרסומת נלקחים בחשבון גם שיקולי הטעם הטוב. מפרסם שיבקש לפאר חברת טיולים לחוץ לארץ בשורה \"נמאסו עלינו המלונות בארץ\", יתבקש ללכת למחוזות פרסום אחרים. בעבר לא אושרה הסיסמה \"לך תצטיין\", שנועדה לפרסם בתי ספר,
מצאו דרך לשלב את הנוהג הדיבורי עם התקן. \"אומרים מזרָ ן,\" מסביר דן כנר בפרסומת בנושא, ולא ברור אם כוונתו ש\"כך אומרים\" או \"כך צריך לומר\". \"אומרים מזרן או מזרון?\" שואלים בפרסומת אחרת, ומתחמקים מתשובה. פרסומת למותג \"צָ מיג צָ מיג\" חוזרת ומזכירה ש\"יש לומר צְ מיג\", אבל שומרת על שם המותג השגוי לכאורה.בז'רגון המקצועי של הפרסומאים האנגלית האמריקנית שלטת. \"אַ רט\" היא התפיסה הוויזואלית של מסע פרסום. \"טראפיק\" הוא איש משרד פרסום האחראי לזרימת העבודה בין המחלקות. \"לוֹגוֹ \" הוא יסוד גרפי המייצג ארגון, מותג, פרויקט וכדומה, בעברית: סמליל. סלוֹגֶ ן היא סיסמה מרכזית של קמפיין פרסומי או ציבורי. \"קוֹ פּ י\" הוא איש משרד פרסום האחראי לתחום התוכן, קיצור של קופירייטר, ובעברית: רעיונאי. במרכז כל אלה מככב הקַ מפֵּ יין, מסע פרסום או תעמולה לצורך קידום מכירות או מטרות פוליטיות.
מערכת היחסים בין הספרות העברית החדשה לבין העברית הישראלית היא סיפור של משיכה ודחייה. הדחייה היא נקודת המוצא. סופרים מבקשים להתרחק מלשון הדיבור ומהשיח היומיומי אלא אם כן הם מתעדים אותו. לצד זה קיימת גם משיכה לפרוץ את קירות \"השפה הספרותית\" של כתיבת הפרוזה, לאפשר לה לזרום בקצב הדיבור והתודעה של הישראלים, לפצח אותה וליצור דווקא באמצעותה איכויות ספרותיות מפתיעות.על הדילמה הזו האפיל המאור הגדול של הספרות העברית החדשה, ש\"י עגנון. עגנון נשען בעיקר על השפה המשנאית וחולל בה נפלאות כמודרניסט. גדולתו של עגנון חסמה את הסופרים שגדלו אל תוך המדינה. איש לא כתב כמו עגנון, אבל רוחו ריחפה מעל השפה שבה בחרו ליצור, כאשר לצד האב הגדול צמח גם אח גדול, ס' יזהר, שכתב בשפה תובענית, השתמש באוצר מילים ייחודי וגם חידש לצרכיו מאות מילים וביטויים. הסופרים הקרויים \"דור תש\"ח\", מונח שאהרן מגד בז לו, חיפשו את דרכם אבל כולם התרחקו מלשון הדיבור הישראלית. תקופת המנדט ככלל, כותבת יעל רשף, התאפיינה בסגירות רבה בפני חדירת יסודות שמקורם בדיבור אל הטקסטים הכתובים. כאשר
קשים. בריאיון בכתב העת 'פנים' הוא אומר: \"העברית שלי לא הייתה דומה, בשום שמץ של דמיון, לעברית של סופרי תש\"ח. לא אהבתי עברית ארכאית נוסח רטוש, לא אהבתי עברית משנאית נוסח משה שמיר... תמיד אמרתי שצריך לכתוב עברית מדוברת, כפי שהיא מדוברת.\"שלושת הסופרים הקנוניים ששלטו בכיפה לאורך עשורים רבים, עמוס עוז, א\"ב יהושע ודויד גרוסמן, המשיכו את מסורת הסגנון הספרותי, ואפשר לזהות בכתיבתם שקיעי השפעה עגנונית. חוקרת הספרות ניצה בן דב הראתה כי א\"ב יהושע ועמוס עוז משלבים במודע או שלא בכוונה מילים וביטויים עגנוניים כמו \"זוגתי\", \"גבוהית\", \"נטלתי עצמי...\", \"נטלתי לי לב\" ועוד. השפעת 'ספר המעשים\" ניכרת בסיפורים הראשונים של השניים, ויש לה ביטוי גם ברומנים שלהם, כאשר הם מבקשים להדגיש מחויבות לעגנון, ולעיתים מתנערים ממנו. גם כאשר תיעדו סופרים אלה דיבור חופשי הם נהגו לעבד אותו. דוגמה חריגה היא ספרו של גרוסמן 'מישהו לרוץ אִ תו', שבו משתלבת שפת המספר ברוב המקרים עם דיאלוג דיבורי מוקצן.סופר שפיתח שימושי לשון ייחודיים המעידים על חירות סגנונית הוא מאיר שלו. שלו נהג לשלב שקיעי יידיש בלשון גיבוריו האשכנזים: כינויים מיזוגניים כמו צאצקע, כלבתע, בלבוסטע, וקלישאות בנוסח \"א מענטש טראַ כט אוּן גאָ ט לאַ כט\" אדם מתכנן ואלוהים צוחק .
בשפה \"הקרובה לנדרש באמות המידה הנורמטיביות\", וחרול איש הביטחון מדבר במשפטים נורמטיביים אך קצרים והחלטיים. בשנות התשעים של המאה העשרים טלטלו את עולם הספרות שני סופרים צעירים: אתגר קרת ואורלי קסטל בלום. שניהם, כל אחד בדרכו, כתבו בעברית ישראלית חופשית מעכבות, אבל שמרו על איכות ספרותית באמצעות דוק של אירוניה. דווקא השפה הלא ספרותית לכאורה אפשרה להם לטמון בתהליך הכתיבה רובדי משמעות ואמירה אוניברסלית. במרכז 'הספר החדש של אורלי קסטל בלום' עומדת אישה אורבָּ נית המתפשטת מכל בדל של אמפתיה, רומנטיקה או ציפייה לעתיד, אפילו מן הנוירוזות שלה. נותר מעין יצור דיגיטלי, אבל במקום שיהיה מוּנע על ידי ספָ רוֹ ת ותוכנות הוא מוּנע על ידי מילים המוזנות אליו באמצעות קודים חברתיים משתנים, הקרויים \"טרֶ נדים\". היא מדברת \"שינקינאית\". שפת שינקין היא תת־ענף בשפה המדוברת הישראלית, תגובה לשפת המאצ'ו, שפה מעודנת, שברירית, נשית במובן מסוים. הדוברת היא גם סוכנת הז'רגון האמריקני נוסח \"דפנטלי הכי מכוערים בארץ\", או משפטים כמו \"יש .המוות הוא מיתוס\".הבלשנית רינה בן שחר מצאה בספרה של קסטל בלום 'חיי חורף' התאמה בין הסגנון המדווח־מתעד, הנקי מתיאורים וחדירה לעמקי
קסמו של אתגר קרת נובע ממכלול של סגולות כתיבה, דמיון חופשי ואפילו פרוע, מעברים מפתיעים בין דמיון למציאות, בין ערות לחלום, בין חיים למוות. קרת עוסק בחומרים מרים ובטרגדיה האנושית בטון משועשע, כאילו בהיסח הדעת. לצד אלה פיתח קרת את השפה המיוחדת שלו. בניגוד לקלישאה רווחת זו אינה \"שפה רזה\". שפתו של קרת היא ספרותית מדוברת. המספר שלו אינו כותב, הוא מדבר, בעברית של ישראלי בן גילו של קרת. אין מעבר לשוני מוגדר בין המספר לבין הדיאלוגים, הטקסט זורם באותו ערוץ לשוני, הסופר מייצג את שפת גיבוריו. השמן מ'פתאום דפיקה בדלת' אומר: \"היה לי בבוקר כזה בלגן עם הילדה,\" איש העסקים הנכלולי מציע בעסקה מפוקפקת \"חמש מאות חתיכות\". בסיפור על הנהג שרצה להיות אלוהים, קרת הוא המספר: \"למרות שאֵ די הגיע לדולפינריום בזמן, האושר בסוף לא יכול היה להגיע, בגלל שבכלל היה לה חבר. רק שמרוב שהיא הייתה חמודה לא היה לה נעים להגיד את זה לאֵ די, אז היא העדיפה להבריז.\" קרת משלב מילים ממשלב גבוה ברצף שפת הדיבור, ומשקף בכך את תופעת עירוב המשלבים האופיינית לעברית הישראלית. הסופרת גיל הראבן עוסקת בחדירת לשון הדיבור לספרות, במאמר בקובץ 'לשון רבים' שיצא ב־ .הראבן מדגישה כי שפה אמינה
ומזוהה עם הניב המזרחי. הראבן מדגישה כי חדירת יסודות דיבוריים לספרות אינה רק בפי הדמויות, אלא גם בלשון המספר.כמה סופרות הולכות בעקבות קסטל בלום וכותבות בשפה השינקינאית. שפתה של תמר גלבץ בספר 'מקופלת' \"נגזרת מסוג מסוים של טורים אישיים\". הראבן מתעכבת על כתיבתה של גפי אמיר. הסיפור \"החייל הכי חתיך בצה\"ל\" יכול להיות \"דוגמה מצוינת לזיקוק אמנותי של העברית המדוברת\": \"אמא מזמזמת יחד עם הזמר הבלונדה מהרדיו... מה, מה. כמה חודשים אחרי זה, במ ְ ץ, איתן נהרג ליד הליטני.\" השירה העברית החדשה התקשתה גם היא בשיח שלה עם העברית הישראלית. גם כאן היה אב גדול, ביאליק, גאון פואטי, אבל החיבור של שירתו לדורות חדשים של קוראי שירה היה קשה וזר. נתן אלתרמן, הגורו של דור הביניים בשירה, יצר שירה קנונית בעברית מודרנית, אבל שמר על ריחוק מלשון הדיבור. ובכל זאת, דווקא בשירה התחוללה מהפכה שבה נפרצו החומות הרבה לפני שנפרצו בפרוזה. חוקר הספרות עמינדב דיקמן במאמרו באנציקלופדיה לעברית תולה את המהפכה במקורות ההשראה של המשוררים. בעוד אלתרמן ושלונסקי הושפעו מהשירה הרוסית, משוררי המהפכה הושפעו ממגמות בשירה
מסתירות אלא מגלות: \"אֲ נִי יוֹ שׁ ֵ ב לְ יַ ד הַ שּׁ ֻ לְ חָ ן, וְ כוֹ תֵ ב עָ לָ יו דְּ בָ רִ ים ָ קִ ים.\" לצד זה נוכחים בשירתו של עמיחי יסודות שאולים מתחומים הרחוקים מהפואטיקה. מודעה בבית קפה: \"קָ פֶ ה תֶּ ה וְ סַ חְ לָ ב חַ ם,/ הַ דְּ מָ עוֹ ת חִ נָּ ם. הַ שּׁ ֵ רוּת עַ צְ מִ י\". לשון מסמך משפטי: \"קַ בְּ לִ ינִי, אֵ ין גּ וֹ אֵ ל/ כִּ י שׁ ְ נֵינוּ בְּ יַ חַ ד, וְ כָ ל אֶ חָ ד לְ חוּד\". עמיחי נוהג לפרק ְ מְ הַ רְ הֵ ר:/ ְ הַ דֶּ רֶ ךמטבעות לשון ובכך גואל אותם משחיקה: \"רַ ק אֹרֶ ך ּ ְ מַ ן עוֹבֵ ר.\" \"נָ תְ נוּ לוֹ אֶ צְ בַּ ע, וְ לָ קַ ח אֶ ת כָּ ל הַ יָ ד./ נָ תְ נוּ לִ י יָ ד, וְ לֹא שפת הפגישה זוכה לשעת חסד בשירי שיחה, שבהם החומר הלשוני הוא שפת דיבור יומיומית. פגישת רחוב, פגישת ידידים, ?/ הָ אֶ בֶ ן? לֹא זֹאת, זֹאת נָ פְ לָ ה/ לִ פְ נֵי ? זֶ ה שׁ ֶ ל ״שׁ ָ אֲ לוּ: הֵ יכָ ן הָ יִ יתָ ? וְ עָ נִיתִ י: הָ יִ יתִ י שׁ ָ ם.\"ושיר השיחה לפני השינה, הפותח בספר זה את הפרק העוסק בשיחה דיקמן רואה בדוד אבידן את המשורר שדבק יותר מן האחרים בעברית הישראלית, והעניק לקוראיו את התחושה שהוא מדבר בשפתם. לכך תרמה גם דרכו לחבר מילים לתיבה אחת, המשקפת 7
בכתב אשמה כנגד דורו של אלתרמן. דיקמן רואה בזך את מי שהעניק למהפכה את המתכונת המובהקת וביסס אותה בשירה. זך נהג לעשות שימוש במשפטי יומיום, שבהם השתמש בטכניקה של חזרה, בדרך כלל בסדר מילים משתנה, המעניקה למשפט בנלי בנוסח \"מתה אשתו של המורה למתמטיקה שלי\" איכות פואטית. בשיר \"העולם\" הוא מציג את עצמו כרומנטיקן מר מאוד, עם עצמו הוא חם מאוד, עם אחרים הוא קר מאוד. משחק הצלילים בין רומנטיקן לבין קר־מר־חם מעניק לשיר הקצר הזה סגולה של יהלום מלוטש. בשיר אחר זך מציג את עצמו בלשון נימוסים יומיומית: נעים מאוד, נתן זך, שאינו קשה וגם אינו רך. כמו עמיחי גם שפתו של זך אינה בהכרח עברית מדוברת, אך השימוש שלו במשפטי שיחה יומיומיים מובהק יותר. הדיבור השיחתי הזה בא לביטוי באחד השירים שגם אומץ לשמה של אסופת שירים. רגע אחד שקט בבקשה, הוא מבקש. אני, נתן זך, רוצה פרק קודם עסק במה שכינתה תמר כתריאל \"שפת הדוגרי\". לשירת הדוגרי יש מלכה – יונה וולך. כוחה במיזוג בין ישירות וחשיפה משתוקקת לבין שפה המגביהה לעיתים, עשירה בדימויים וארוטית. בסדרת שירי 'כשתבוא' היא כותבת על משגלים מדומיינים. באחד מהם היא תלבש שמלה שחורה מקושטת בתותים. באחרים היא מזמינה
חושף כל פרט אינטימי באהבותיו המתחלפות, וגם זאת בשפת דיבור ישירה: \"בּ וֹ אִ י נְ חַ בֵּ ר אֶ ת פִּ תְ חֵ י דִּ ירוֹ תֵ ינוּ/ פֶּ ה אֶ ל פֶּ ה וּפִ ין אֶ ל פּ ֹת/ גַּ נִּי ָ חִ יד צוֹ מֵ חַ בָּ אָ זְ נַיִ ם/ תִּ קְ רָ תִ י הִ יא הַ פַּ דַּ חַ ת/ אֲ נִי בֶּ ן חֲ מִ שּׁ ִ ים וְ אֵ ין לִ י ְ חִ ידוֹ ת הֵ ן זְגוּגִ יוֹ ת מִ שׁ ְ קָ פַ י/ אָ ז לְ פָ חוֹ ת, זִ יוָ ה, לצד הזרם המרכזי נולדה מתוך הפריפריה החברתית שירה המשקפת את הזהות המזרחית ואת הניב המזרחי. המייצג המובהק שלה הוא סמי שלום שטרית. בספרו 'שירים באשדודית' הוא חוזר גם אל דרכי הדיבור והמבטא הייחודיים של הניב. כך בשיר \"ואלה שמות\": \"הָ יוּ לָ נוּ שׁ ֵ מוֹ ת עִ ם רֵ יחַ חוּס לָ אָ רֶ ס:/ אָ לֶ ן, וְ יֵ ה אָ ־לָ ה מֶ זוֹ . וִ יט./ זַ 'קִ י, טְ לַ ע אל־דָ אר, דְ עִ 'יָ ה./ וְ הָ יָ ה בֶּ בֶ ר עִ ם גּ וּפָ ה מְ שׁ ֻ ל ֶ שׁ ֶ ת/ וְ פַּ טְ רִ יק וְ ז'וֹ ז'וֹ וְ דֶ דֶ ה./ לַ בָּ נוֹ ת הָ יוּ שׁ ְ מוֹ ת פַּ עֲ מוֹ נִים: בְּ רִ יזִ 'יט, אָ לִ יס, מִ ישׁ ֶ ל,/ ז'וֹ רְ זֶ 'ט וְ אָ נֶ ט.\" בהמשך השיר מעניקה המורה לילדים שמות עבריים.לזמר העברי, שכונה בחילופי הדורות מוזיקה ישראלית, תפקיד מרכזי כסוכן שפה. חשיבותו בכך שהוא נגיש, כאשר השפה זורמת על אדני המוזיקה ונכנסת אל הלב. בעוד ספר או שיר נקראים פעם אחת, פזמון נשמע שוב ושוב, מושר באירועים על ידי הקהל ומשמש
לצד זה, בסוגת פזמוני הבידור בימים שלפני קום המדינה נעשה שימוש מוקצן דווקא במוטיבים דיבוריים. בפזמון הבא שכתב אלתרמן מעורבבים מוטיבים ארכאיים עם שפת דיבור ולעז, עוד עדות לתופעת עירוב המשלבים: \"חביבלה תישן, אל נא תרקודה,/ תשתה את החלב, אוי ואבוי,/ שאט אפ! זה לא חלב, זה ויסקי סודה!/ אין בובלה פה, זה אוסטרליין בוי!\" אלתרמן נהג לשבץ בפזמוניו ביטויים ודרכי הגייה בערבית, בניב תימני, בגרמנית של הייקים ועוד.פורץ הדרך אל העברית הישראלית בזמר היה חיים חפר. חפר היה פזמונאי מתעד. בראשית דרכו כפזמונאי תיעד את הווי הפלמ\"ח, ובשירים שילב מילות סלנג, רובן מהערבית הפלסטינית כגון \"דחילק מוטקה\", \"מעליש יה חבלן\". ב\"שיר הפגישה\" תיעד את מילות הפגישה שרווחו בזמנו: \"מה נשמע, איך הולך, אהלן\", וגם \"יחרבתכּ \" כמילת העצמה. הוא יצר את השיר המכונן \"שיר השכונה\", שבו תיעד משחקי ילדים, קריאות וכינויים שרווחו בראשית ימי המדינה. מוטי זעירא כותב בספרו הביוגרפי על חיים חפר 'הן אפשר' כי ״שיר השכונה\" עורר עם יציאתו סערה. מצד אחד הוא הפך להמנון הצעירים, וכותבים כמו עלי מוהר סיפרו שהוא \"ממגנט\". לעומתו סברו אחרים שהוא מקלקל את הנוער, גורם להשתוללות וגנבת רכב, והוא \"צעקני וחסר טעם\".
את החום לתינוקות מודדים 'בטוסיק'. הוא מפזר רמזים על החרמנות הכבושה של בני הנוער. הוא מקווה שאחת הנערות לא תשב מולו, אחרת לא יעמוד בפיתוי \"להציץ לה\". ֲ רכת את השינוי ביחס של כותבי השירים לעברית המדוברת לשלהי שנות השישים, ותולה זאת בהשפעות מוזיקת הרוק הגלובליות ועליית המוזיקה המזרחית. השינוי התבטא גם במעבר מ\"זמר\" ל\"מוזיקה\". המבשרת הבולטת של המעבר המוזיקלי־לשוני הייתה להקת כוורת, שפעלה בשנות השבעים. כוורת פרצה את השפה הלירית המוקפדת של הזמר העברי, והציעה מגוון של אופציות לשוניות. אלה התבטאו גם בסגנון מרושל, עילג במכוון: \"אם היו לי שערות ממש עד הרצפה/ לא הייתי מתאמץ לנקות את הדירה\", \"אם תשים תחבושת, לא יעזור לך שנתיים\". כוורת מרבה בקיצורי דיבור ישראליים: לפתוח ת'גרון, אנ'לא זוכר, ס'תובבנו וירדנו חזרה. הכותב המרכזי של כוורת, דני סנדרסון, מתעד מילות סלנג תקופתיות: פקששתי, מה הדאווין ועוד.אריק איינשטיין משלב מילות אהבה בשירו \"שחורה שלי\": חולה עלייך, הרוס עלייך ועוד. \"מי שמעוניין לבוא איתי, אז אהלן וסהלן\". איינשטיין מבשר בדרכו את הטרובדור הכותב על חייו, מגמה שנמשכה מאז ועד הימים האלה. טרובדור שפילס את דרכו אל הזרם המרכזי
עליה חותם. סוגה מיובאת חריגה היא מוזיקת הראפ הישראלית, שהיא בהגדרתה שירת דיבור. המבשר של הראפ בישראל הוא \"האשם תמיד\" של יאיר ניצני וחבורתו. לקראת סוף שנות התשעים הגיעו להקות ראפ ישראליות ללב הסצנה המוזיקלית, ובראשם שב\"ק ס., הדג נחש, וכמובן סאבלימינאל וידידו לשעבר הצל. אחרי תקופת דעיכה יחסית פרצו ראפרים בולטים כמו טונה, ג'ימבו ג'יי, נאצ'י נץ', ראפ נחשבה בעבר כמוזיקת מחאה, אבל לא מעט שירי ראפ אינם עוסקים במחאה אלא ביחסים בינו לבינה, או במעמדו של היוצר. סאבלימינאל והצל פיתחו סוגה של ראפ פטריוטי. כמה ראפרים עוסקים בשפה עצמה. \"התקווה שש\" מקוננת ב\"העברית החדשה\" על השתלטות האנגלית הגלובלית על השיח הישראלי. \"עשיתי\" של ג'ימבו ג'יי משחק בווירטואוזיות עם הפועל הגנרי \"עשה\". הראפרית אקו מבהירה שכתיבת ראפ עברי אינה קלה: \"באנגלית יש משהו זורם וקליל כזה, אפשר לשנות מילים, להגיד חצי מילה כי בא לי ויבינו את הכוונה שלי, בעוד שבעברית לא יבינו מה אני רוצה. אי אפשר לעשות עם העברית מה שבא לך. שפה מטורפת. היא נותנת לך בראש.\"
אז ככה. לאורך הספר פירקנו את העברית הישראלית לגורמים, מרכיבים, מאפיינים, השפעות. האם היא נשארה בכל זאת שפה חיה ודינמית? מה מאפשר ליצור המפורק והמסוכסך הזה לתפקד כמערכת שלמה? הפרק הזה מנסה לחבר, ולבחון אם התגבשו בעברית הישראלית דפוסים משותפים ותהליכים בולטים, ואיך פועלים המרכיבים השונים אלה בתוך אלה. זאת באמצעות שש שאלות, וניסיון להשיב עליהן באותם כלים שבהם נעשתה עבודת הפירוק. ויש גם שאלת בונוס.שאלה ראשונה: האם קיים \"מבטא ישראלי\", או \"מבטא ילידי\"? ואם המחקר והאוזן הישראלית אינם מטילים בכך ספק. המחקר אף מצביע על כך שהמבטא הילידי הישראלי נולד כבר בשלבים המוקדמים של העברית הישראלית, ולא חלו בו כמעט שינויים לאורך הדורות. שני גורמים משיקים השפיעו על עיצוב המבטא הישראלי. הגורם הראשון הוא מסורות ההגייה, והבחירה של המוסדות שעיצבו את תחיית הלשון בהגייה הספרדית, שבה ורק בה \"ידברו עברית\". ההגייה
אבל לא תאמו את המבטא הילידי. יוצאי ארצות ערב הדגישו את העיצורים הגרוניים. יוצאי תימן שימרו את מסורת ההגייה התימנית המיוחדת. יוצאי ארגנטינה נהגו להחליף בין העיצורים מם־נון בסוף מילה, והרוסים מבטאים תנועת עברית בלתי מוטעמת בתנועת a .הגלגול הרך של הפורטוגזית יצר בפי העולים מברזיל דיבור עברי רך ומתגלגל. הגרמנית עיצבה את הדיבור העברי־גרמני, המתאפיין בהגייה נוקשה ומצלצלת. המבטא ההונגרי התאפיין בהטעמה קדם־מלעילית, בהיפוך למלרע של ההגייה הספרדית. המבטא הרוסי יוצר עברית כבדה, המבטא הפולני כונה על ידי שלמה צמח \"לשון עילגת\". הדובר הילידי דחה את התכונות הייחודיות האלה, וזכה לניצחון קל ומהיר. שלמה גויטיין כותב בספרו 'הוראת העברית' כי מול \"ריבוי של מבטאים מיוחדים שאופיים מתבאר על ידי שפת האם של דובריהם, ומספר האפשרויות כמעט בלתי מוגבל\", הדור הצעיר מדבר בשפה נטולת גוונים שהיא \"לשון משותפת ואחידה מכל הבחינות\". עם זאת, שתי מסורות ההגייה הניצות, הספרדית והאשכנזית, לא נעלמו אלא התערבבו במבטא המשותף, שאותו כינה שלמה גוייטין \"ספרדי על פי הרצון ואשכנזי על פי היכולת\". המבטא, הוא קובע, הושתת על מינימום התנועות המשותפות לשתי המערכות, ועל מימוש העיצורים המשותפים. זהו מבטא חדש ש\"שום שבט בישראל לא דיבר בו\".
כותב במאמר בספר 'גלי צה\"ל מדברים מהשטח': \"בדומה לכך ]למבטא האשכנזי[ נשחק גם המבטא שנשמע בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים, זו ההברה הרכה והצלולה, אשר הנשיא יצחק נבון נמנה עם שרידי דובריה, והיא הקרובה מכל המבטאים לדרישות ועד הלשון. את תבוסתו של המבטא הספרדי מגלמים בני משפחת השחקנים בנאי. בכור האחים בנאי, יעקב ז\"ל, ... דיבר במבטא ספרדי מושלם ויתכן שסירובו הגאה להשילו, גרם לכך שהוא זכור בעיקר כקריין של פסוקי תנ\"ך ברדיו.\"איך נשמע המבטא העברי? עדויות מזדמנות של דוברי שפות שונות הן שהעברית אינה נעימה לאוזן. תורמת לכך ההגייה המלרעית, המציבה מוקשים בפני הדובר בסוף כל מילה כמעט. ההנגנה הישראלית מגוּונת אבל נעדרת אחידות. ניתן לשמוע לעיתים הנגנה יידישאית עולה ויורדת, שרידים של הנגנת דוברי הלדינו שנשתמרה במערכוני הגשש, או הנגנה קצבית בלשון הצבאית. ההנגנות המיוחדות של יוצאי צרפת, דרום אמריקה, פרס וארצות המג'רב נדחו על הסף.עם השנים העבירו המבטאים השונים את משכנם מהעברית הישראלית אל הסָ טירה והפרודיה, וזכו למימוש מוקצן ועל גבול ההלעגה. כך פגשנו את המבטא הרומני של סרג'יו קונסטנזה ב\"גבעת חלפון\", את המבטא הפרסי של פארוק ב\"אלכס חולה אהבה\", את המבטא המזרחי של סאלח שבתי בגרסת אפרים קישון, את המבטא הספרדי־עממי של 8
יש פרוורים רבים. יש שפות משנה רבות, תמונת המצב העכשווי מגלה שהחומות בין הפרוורים לעיר רופפות. תורמת לכך הדחיסות החברתית־גיאוגרפית של מדינת ישראל. עשרה מיליון אזרחים חיים באחת הארצות הצפופות בעולם, נפגשים במרחב הציבורי, ונחשפים לאותם ערוצי תקשורת. צהלית היא דוגמה לחולשת החומות. הזליגה ממנה לדיבור הכללי באמצעים מגוונים מובנת, אף כי רוב הז'רגון הצהלי הוא פנימי. גם מערכת היחסים בין השפה האמונית לעברית הישראלית עוברת תהליכי שינוי עקב התחזקות יסודות דתיים בחברה הישראלית, והתרופפות ההתנגדות החילונית לשימוש ביסודות האלה. דוגמת זליגה מוכרת פחות היא השפעת שפת מעשני הסמים הקלים, \"הסטלנים\", על השפה הכללית. שפת הסטלנים משקפת תרבות צעירים רחבת היקף. הסטלנים בדרך כלל מתפקדים בחברה ובעולם העבודה, אבל משתמשים בז'רגון שרובו פנימי, העוסק במצבי השפעת הסם, בכלי עישון ומוצרי עישון ועוד. לצד זה ז'רגון הסטלנים משקף מצבים אנושיים כמו חוסר ריכוז, אסקפיזם והנאה. \"מסטול\", מילת יסוד במצבו של הסטלן, מייצגת בסלנג הכללי אדם שהכרתו מעורפלת, והקשר שלו עם הסביבה משובש באופן זמני. \"סָ חי\" בז'רגון הסטלני הוא אדם הנקי מהשפעת סם. המילה זלגה לסלנג הכללי כגנאי לאדם יבש ומשעמם, וכך העבירה באמצעות השפה עמדת נגד לתרבות הכללית. \"בסרטים\" בז'רגון הסטלני מתייחס לאדם תחת השפעה
הסרט \"עג'מי\" מתעד את הערברית בדיבורם של הערבים המופיעים בסרט. לצד ביטויים בעברית כמו \"חבל לך על הזמן\", \"פשוט\", \"יופי!\", \"נגמר הסיפור\", צצים משפטים היברידיים: \"בנזין בנוס , \"סאר בלגן ברמלה\" התחיל בלגן ברמלה , הלך להתאוורר ועוד. מרעי מציג בספרו עירוב של יסודות דקדוקיים בערבית, כמו יידוע, ריבוי ומילות יחס, ביסודות מילוניים עבריים. \"אנא בשתעִ 'ל בלקטיף ]אני עובד בקטיף[\", \"תלוש אלמסכורת ]תלוש המשכורת[\", דרכונאת ]דרכונים[. הוא מציין כי הערברית משמשת במפגש עם מוסדות ישראליים. השימוש בה מתרחב ככל שעולה רמת ההשכלה והעבודה במקצועות הדורשים מגע עם החברה הכללית, והוא אופייני בעיקר לגברים עירוניים. שאלה שלישית: מה קורה למילון העברי? האם הוא מתעשר, ואולי להפך, מתרדד ונעשה עני יותר?המילון העברי צומח עם השנים, ומדובר בפריחה מרשימה. באוצר המילים העכשווי פי עשרה ערכים מילוניים לעומת האב המייסד המקראי, והוא צמח בעשרות אלפי ערכים מאז ימי תחיית הלשון. לצד זה עלה מאוד היקף המילים הלועזיות שנכנסו לארסנל של הדובר העברי, ואלפי מילים וביטויים בסלנג. האקדמיה ללשון פיתחה מאות
בימי תחיית הלשון, שבהם היה רעב למילים מחודשות, ועל כן נקלטו ללא קושי. בתהליכי ההתחדשות של המילון נוספו בעיקר יסודות מעולמות מקצועיים מתפתחים, שרישומם על השפה הכללית ועל לצד זה מוכרת תופעה מטרידה של היעלמות יסודות רבים במילון מן הידע הלשוני של דוברי העברית. מילים שאופיין ספרותי נותרו במילון אבל אינן בשימוש, וההיכרות איתן הולכת ופוחתת. ביניהן מילים רבות מן המקורות, בעיקר מן הספרות הפוסט־מקראית. באוצר מטבעות הלשון ערכים רבים, בעיקר בעלי אופי ספרותי, שכמעט אינם מוּכרים לקהלים חדשים. בכך משקף המילון הישראלי הפעיל את ההיכרות המתמעטת של דורות חדשים עם המקורות כמו גם עם בסלנג הישראלי ניכרים תהליכים סותרים של התחדשות והתיישנות. אורך חיים של ביטוי סלנג סביר משתרע על כמה עשרות שנים. זאת מאחר שסלנג הוא יצירה צעירה, המתבגרת עם יוצריה ומתקשה לעבור לדור הבא. תחום המדגים זאת באופן מובהק הוא שפת משחקי הילדים. בעשורי האמצע של המאה הקודמת התקיימו רוב משחקי הילדים בחצרות הבתים ובתי הספר, במגרשים ובאמצעות חפצים. את עולמו של הילד המשחק מילאו \"חמש אבנים\", \"חמור ארוך\", \"חיי
התיישנו ומילים מאותו מקור החליפו אותן, חלקן נותרו יציבות, ובראשן המילה היציבה ביותר בסלנג הישראלי: כֵּ יף.שאלה רביעית: מה קורה לדקדוק העברי? המבצר הטברני עומד יחסי העברית הישראלית עם הדקדוק, שכמה פרקים בספר עוסקים בהם בהרחבה, דורשים פירוק והרכבה. העברית הישראלית מאתגרת את הדקדוק הנורמטיבי, אך אין ולא יכול להיות בה פוטנציאל ליצירת \"דקדוק חדש\", כיוון שחסר ולא יכול להיות בה מנגנון של יצירת מערכת חלופית שתבטל את המערכת הדקדוקית המסורתית.בתחום הצורות לא נוצרו בניינים חדשים, מבנה שלושת הזמנים נשמר, המשקלים המסורתיים מהווים בסיס ליצירת מילים מחודשות, סיומות הרבים והנקבה והנטיות נותרו על כנן. ההבדלים הם כמותיים. בעברית הישראלית עלה מאוד היקף השורשים גזורי השם והתנייניים, וגם מקורות היצירה של שורשים חדשים נעשו מגוונים יותר, כולל מילים שאולות, נוטריקונים ועוד. התחביר העברי מיוסד על העיקרון המכונן של התחביר המקראי, התאם המין והמספר, והוא נשמר בקפידה בדיבור היומיומי. לא \"ילד קטנה הלכו\" אלא \"ילד קטן הלך\". המבנה שם עצם+שם תואר בסדר
מסומן\", בעוד הנקבה מסומנת בסיומות שונות. במספרים התופעה הפוכה. הזכר הוא המסומן באמצעות סיומת הנקבה חמישה בנים , חמש בנות . על כן נשמעים בדיבור החופשי שיבושי התאם רבים, בעיקר בשם מספר לא מסומן הנספח לשם עצם בזכר, נוסח \"חמש שקל\". אף כי נמצא שאצל רוב הדוברים נשמר ההתאם הנכון, היקף שיבושי ההתאם במספרים רחב, ומעיד על ערעור משמעותי של הנורמה הדקדוקית.ערעור בולט בעברית הישראלית הוא יידוע הנסמך, שהוצג בספר בהרחבה. העיקרון הקובע את יידוע הסומך, \"בית הספר\", מאותגר על ידי יידוע הסמיכות כולה, \"הבית ספר\". בצהלית המדוברת, למשל, יידוע הנסמך בלעדי כמעט. גם כאן אין מדובר במעתק תחבירי מקיף, והמחקר מצביע על שימוש מקביל בשתי האפשרויות.תופעת ערעור נוספת היא תנועת הבאה במקום תנועת i בבניין הפעיל בעבר נוסח \"הֶ שלמתי\", המכונה \"מרכוז החיריק\". דומה שכאן הערעור הוא המקיף ביותר, ואף ניכר בהופעות בתקשורת המשודרת. לא מוכר מחקר שיצביע על עומק התופעה. המשותף לתופעות הערעור האלה, ואחרות שוליות יותר, הוא התהוות כמה מבנים במקביל בעברית הישראלית: המבנה התואם את הדקדוק המסורתי, והנוהג הדיבורי. אין מדובר כאן בכפייה מלמעלה
אירועים ותופעות וכדומה. בעשורים האחרונים גוברת דרישה לשוויון לשוני מגדרי, הכופרת במעמדו של הזכר הדקדוקי כ\"סתמי\", היינו מייצג את שני המינים. דוברי המאבק לשוויון מגדרי הציעו מגוון פתרונות לסוגיה, ביניהם \"הנקודה המגדרית\" נוסח חברים.ות, הכתב המגדרי שעיצבה מיכל שומר ועוד. למרות הנוכחות של הנושא בשיח, ההשפעה שלו על העברית הישראלית נמוכה, לפחות בשלב זה. בדיבור חופשי נשמר עדיין מעמדו של הזכר הדקדוקי כברירת המחדל, ופניות לקהל מעורב בלשון נקבה מעטות. רוב הפתרונות שניתנו לסוגיה הם בשפה הכתובה, ולא ניתן ליישם אותם ללא צרימה בלשון הדיבור. הישגים מסוימים יש בתחום התארים והתפקידים, שבהם נסדק ובדרך כלל בוטל השימוש בצורה הזכרית כאשר נושאת התפקיד היא אישה. שימושים כמו מנכ\"לית, אלופה, מנהלת וכדומה חדרו והוטמעו בתארים מוסדיים ובלשון הדיבור.לצד זה, הנושא המגדרי עובר בהיבט הלשוני שינויי עומק בזכות תנועות חברתיות התומכות בהעצמה נשית, והלגיטימציה של הקהילה הלהט\"בית, שבה הדיבור בנקבה הוא לעיתים קרובות ברירת המחדל. התרבות הישראלית, בדומה לתרבויות אחרות, מעמתת בקווים גסים בין יסודות \"גבריים\", המייצגים כוחנות ותחרותיות, לבין יסודות \"נשיים\", המייצגים עידון והצטנעות. על העימות הזה
במחקר הצהלית זוכים חיילים שאינם עומדים כיאות במשימות המאתגרות בשלל כינויים המדמים אותם לנשים או ללהט\"בים: נקבה, ילדה, כוסית, הומו ועוד. יידיש הביאה לעברית הישראלית יסודות של אירוניה, הסתייגות מהגבר המתנשא בנוסח \"מוישה גרויס\", וכינויים המציגים את הגבר כשוטה, רברבן, מתלונן נצחי ופתי. גם הנשים, יש לומר ביושר, זכו ביידיש לכינויים אירוניים המבליטים תכונות שליליות כמו פטפטנות, רשעות וטיפשות.עם דעיכתה של היידיש בסלנג החלה למלא את מקומה דווקא האנגלית האמריקאית, ומכיווּן בלתי צפוי. היא העניקה לעברית יסודות מעדנים ואפילו ספקניים, בשאילה ישירה כמו קוּל, לוּק או טאץ', או בתרגום כגון \"סוג של\", \"כאילו\", \"זה מרגיש כמו...\". לצד \"בגדול\" ו\"בענק\" נרשם גם שימוש גובר באמירה מסייגת כמו \"בקטנה\". זרמי הניו־אייג' השפיעו גם הם על מגמות של הכלה, התכנסות פנימה ושוויון מגדרי. שאלה שישית: שפות היהודים דועכות, מה הסיכוי לשמור עליהן?אחד המהלכים המרשימים בעברית הישראלית בהיבט התרבותי הרחב הוא מפעלי השימור של תרבות העדות השונות. בקווים גסים ניתן לראות שדור הבנים של המהגרים נטה להתקבל לתרבות
רבים בעבודתו של מרדכי צאנין והיו לו ממשיכים. בשנים האחרונות יצאו שני מילונים לדינו־עברית מקיפים של מתילדה כהן־סראנו ושל אבנר פרץ, מילון ליהודית מרוקאית של מרכוס חנונה ועוד. חוקרי שפות היהודים מתעדים אותן באמצעות שיחות מוקלטות עם ראשוני המהגרים. עיקר העבודה נעשית בתחום הפולקלור, הן בתיעוד של סיפורים עממיים והן בספרי פתגמים ואמרות. ראויה לציון תרומתו של חוקר היידיש יוסף גורי לתיעוד הפולקלור היידי. יצאו לאור ספרי פתגמים מיהדות גאורגיה, מתרבות הלדינו והחיכיתייה. הספר האלבומי 'רחוב בן יהודה שטראסה' תיעד את הווי הייקים מן העלייה החמישית במילון מקיף ומשעשע. יצאו לאור ספרי פתגמים של יהדות תימן, עירק ואתיופיה, כמו גם הספר 'חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים', המתעד את אוצר הפתגם של יהדות מרוקו.מפעל השימור אינו סותר את מגמת ההשתלבות, שאפשר לקרוא לה \"כור היתוך מלמטה\", אלא משלים אותה ויש בו בשורה. בעברית הישראלית יש אמנם תהליכי רידוד ואף היעלמות של יסודות לשוניים ותרבותיים, אבל יש גם תהליכי העשרה וחידוש. מפעל השימור על כן אינו רק שימור הישן, הוא גם חידוש ססגוני ומעשיר של התרבות הישראלית ולשונה, בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת.
תלויה בקיומה של מדינת ישראל ושל המפעל הציוני, שלדעתו סיים החזון של מנור לוקה בחסר: אין בו קהילה חיה ואין בו אתוס משותף, שלהם כוח עמידה לדורות בדומה לעברית התורנית שהתקיימה שנה. לכל היותר יתעד מנור לאורך דור או דור וחצי ספרות מהגרים, והיא תתפוגג. עדויות רבות מצביעות על כך שמהגרים ישראלים לא הצליחו להנחיל את העברית לדור השני, עפרי אילני חוזה במאמר בעיתון הארץ שהסכנה לעברית לא תבוא מהעוזבים אלא מהנשארים. \"יש לא מעט ישראלים, נשים וגברים עם שמות עבריים, שגדלו לתוך השפה האנגלית או נטמעו בתוכה. הם כבר לא יכולים לכתוב אפילו משפט בעברית, או לא מוצאים בזה טעם. מה יישאר מהעברית אחרי שנפסיק לגמרי להתייחס אליה בתור שפת תרבות? אחרי שנפסיק לכתוב בה, לקרוא בה, לפרסם בה? אולי סוג של שפה לאידיוטים, שילידים רפי שכל מתקשרים באמצעותה בעל־פה. את האימיילים והמאמרים נכתוב באנגלית, משופצת על ידי בינה מלאכותית, אבל יהיו שורות שייעלמו לעד, כמו מידע שנעלם החזון האפוקליפטי של אילני אינו מופרך, אבל לטעמי הוא מתעלם
עצמו. העברית הישראלית היא המפתח לשימורה של העברית, לכך שלא תקפא ותיעלם. יש לה גם תפקיד אופטימי, בימים שבהם עננים קודרים מאיימים על שמיה של המדינה והחברה. העברית הישראלית היא היום הדבק המלכד של החברה הישראלית הסובלת משסעים, העברית על כל משלביה ואגפיה קשורה היום כמו בעבר בקשר גורדי עם מדינת ישראל ועם החברה הישראלית. אין לנו אלא לחזור לדברי אליעזר בן יהודה הצעיר, לפני יותר מ־140 שנה: ״גם שפת עברית לא מתה מאפס כוח: במות האומה מתה ובתחייתה תחיה גם היא.\" העברית היא סם החיים של האומה. אם חלילה תמות האומה, היינו מדינת ישראל, תמות איתה העברית כשפת קהילה, ציבור ומפגש אנושי, תשוב אל הספרים הקדושים ובתי המדרש, ושם תהיה מנוחתה, עד למותה אי שם בדמדומי העתיד.
ספרי מחקר, מאמרים וספרי יעץ. יזרעאל. תשכ\"ה.נטיית המספר ונטיית הקניין בשם עצם בעברית בת . חיבור לשם קבלת דוקטור לפילוסופיה. המחלקה ללשון עברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן. תשס\"ד.מילון אבן שושן, מחודש ומעודכן לשנות . המילון החדש בע\"מ. איך עושים דברים עם מילים. עברית: גיא אלגת. אוסטרובסקי, רבקה. 'המראות והלשון: העגה כבבואה לאתוס 21 .תשנ\"ו. עמ' 51-68.בוראים סגנון לדור: האמונות והאידיאולוגיות של מתכנני הלשון העברית בארץ ישראל. אוב - ז.ע.פ. 2016.סבא שלי היה רב: לקסיקון דתי־חילוני. כתר. 2002.אזר, משה. 'הרטוריקה של כתבי הספורט'. לשוננו לעם כד. תשל\"ג.
הישראלית המדוברת ולעברית המקראית'. הדואר 82:2 .2003 .בולוצקי, שמואל. 'שונות פונולוגית ומורפולוגית בעברית המדוברת'. עורך מדברים עברית: לחקר הלשון המדוברת והשונוּת הלשונית בישראלתעודה יח. אוניברסיטת תל 239-278בורוכובסקי בר אבא, אסתר. העברית המדוברת – פרקים במחקרה, בתחבירה ובדרכי הבעתה. מוסד ביאליק. תש\"ע.בורוכובסקי בר אבא, אסתר. 'מבעים מקוצרים בעברית המדוברת'. 595-573 . כינס וערך: משה זינגר. מוסד ביאליק. 1989 .החצוף הארצישראלי: פרקים מחייו של הילד . הוצאת ידיעות אחרונות. 2016.בן אמוץ, דן ונתיבה בן־יהודה. מילון עולמי לעברית מדוברת. בן אמוץ, דן ונתיבה בן־יהודה. מילון אחול־מניוקי לעברית מדוברת. מחברות נתיבה: נתיבה בן־יהודה ומלחמתה . ליקט וערך: רוביק רוזנטל. כתר. 2013.
369-395.דובנוב, קרן. 'חתול זוללת וחיות אחרות: על התהוות נטיית המין העברית נח. תשס\"ט–תש\"ע. עמ' 127–145.גלגולי לשון. חרגול ועם עובד. 2007.דורון, עידית. 'רוזן על הסמנטיקה של מערכת זמני הפועל בעברית'. ו-ז. החוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה. 249-268 מילון הקיצורים וראשי התיבות. הוצאת אגף המבצעים, מחלקת תו\"ל. תש\"ע.הר־זהב, צבי. 'הבנינים בפעל העברי'. לשוננו ב ב. תשרי תר\"ץ. עמ' זיו, יעל. 'זה בכלל לא פשוט: סמני שיח בעברית המדוברת'. בלשנות .תשס\"א.מילונה ותחבירה של הצהלית. עבודה שהוגשה לפרופ' יהושע בלאו. האוניברסיטה של תל אביב, החוג ללשון העברית. תשכ\"ג.חמו, מיכל. 'סגנון, מבנה ותפקוד במבנים שיחתיים בחדשות הטלוויזיה: \"אולפן שישי\" כמקרה מבחן'. בלשנות עברית, 62-63 .טנא, אברהם. 'הלשון הציורית של עיתונות הספורט'. ספר השנה של . תשכ\"ט. עמ' 246-254
2013.. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. 1999.מבוא לתורת המשמעות: סמנטיקה ופרגמאטיקה, יחידה .האוניברסיטה הפתוחה. 2014מלים וצירופיהן, עיונים סמנטיים בקולוקאציה . אוניברסיטת בר־אילן. .לרנר, יואל. 'להתפתחות השימוש ב\"את\" בעברית המקרא'. לשוננו81-93מאיר, עירית. 'זכר ונקבה במספר: המין הדקדוקי בשמות המספר בלשנות עברית .תשס\"ה. עמ' 31-42.מוצ'ניק, מלכה. 'סופית קטנה שהגדילה לעשות'. חלקת לשון 23 .מוצ'ניק, מלכה. 'הבעות זמן, מודוס ואספקט בעברית החדשה'. .תשמ\"ט. עמ' .לשון, חברה ותרבות, כרכים א-ד. האוניברסיטה הפתוחה. תשס\"א–תשס\"ג.סמנטיקה של העברית החדשה. עמיחי. תשל\"ח.נצר, ניסן. 'הקיבוציק הצל\"שניק הוא היום חו\"לניק – לתפקודה של הסופית ניק בעברית העממית'. חלקת לשון 29-322000-2001 .
עם וספר כג-כה. תשכ\"ד. עמ' 9-37.מילון הסלנג הישראלי. קרית ספר. 1965.סקיבא, לאה. 'תרגומי שאילה של ביטויים ביידיש'. לשוננו לעם לח ישראלית שפה יפה. עם עובד. 2008.קנטור, הדסה. 'משמעים הנעלמים והולכים בדורנו'. בתוך: בן שחר, עורכים העברית שפה חיה ד. אוניברסיטת 391-410רבקאי, ישראל. 'לשאלת חוסר סימני תנועות בכתיב העברי והשפעתו ח ב-ג. תרצ\"ז. עמ' 156-176 .רודריג שורצולד, אורה ומיכאל סוקולוף. מילון למונחי בלשנות העברית שלנו: דמותה באור שיטות הבלשנות. עם עובד. 1956.רוזן, חיים. 'תהליכי לשון'. לשוננו לעם ג י. תשי\"ג. עמ' 3-32 .רוזנבלום, עמליה וצבי טריגר. ללא מילים: התרבות הישראלית בראי . זמורה ביתן דביר. 2007הזירה הלשונית: דיוקן העברית הישראלית. עם הלקסיקון של החיים: שפות במרחב הישראלי. כתר. 2007.השתקפות ההיררכיה הצבאית בשפת הצבא
. כתר. 2009.שירת הפזמניק: המילון הצבאי הלא רשמי. כתר. 2015.מילות היסוד של העברית השמושית. בית מדרש למורים ' .איך דיברו עברית? מאפיינים לשוניים של העברית המדוברת בעשורים הראשונים לקיומה'. בתוך: יזרעאל, שלמה מכונת הדיבור בתור מורה שפות: פה מדברים עברית, קולות עבריים מגרמניה הנאצית כצוהר ללשון החיה ולחיי הארץ בתקופת המנדט הבריטי. אוניברסיטת תל אביב. עמ' 188-211.הזמר העברי בראשיתו: פרק בתולדות העברית החדשה. רשף, יעל. 'תהליכי סטנדרטיזציה בתצורת שם הפעולה בעברית החדשה'. בתוך: מוצ'ניק, מלכה וצבי סדן עורכים : מחקרים בעברית החדשה ובלשונות היהודים מוגשים לאורה )רודריג( . כרמל. תשע\"ג. עמ' שורצולד, אורה. 'דרכי תצורה וחידושי מילים בעברית בהיבט כמותי'. בתוך: רודריג שורצולד אורה ורפאל ניר עורכים : ספר בן־ציון פישלר: מחקרים בלשון העברית ובהוראתה2001 .עמ' 265-275.שורצולד, אורה. 'כללי התאם במין ובמספר ואוניברסאלים לשוניים'. 13-14 .אוניברסיטת בר אילן. 1979.
141-175. אורה. 'התפתחויות מורפולוגיות בעברית'. בתוך: מאתיים וחמישים שנות עברית חדשה. האקדמיה , אורה. 'עוד על יצירת פעלים חדשים בעברית: הכפלה ותוספת עיצורים'. חלקת לשון. תשע\"ח. עמ' 207-223. אורה. 'פְּ נים וָ חוץ בעברית: בין התפתחויות היסטוריות טבעיות להשפעות זרות'. בתוך: בר־אשר, משה וחיים א' משאת אהרן: מחקרים בלשון מוגשים לאהרן דותן. מוסד ביאליק. תש\"ע. עמ' פרקים בתולדות הלשון העברית, החטיבה .האוניברסיטה הפתוחה. 1994. , אורה. 'שקיעי ספרדית־יהודית בעברית החדשה'. . קיץ תשנ\"ג. עמ' 33-49 אורה ודליה כהן־גרוס. 'המשקלים השכיחים בעברית'. בתוך: הורביץ, מירי לשון העיתונות בת זמננו: אסופת מאמרים לזכרה של מינה עפרון. רכס. תש\"ס. עמ' 148-161.שלו, יצחק. 'על הסלנג הצברי'. לשוננו לעם כה. תשל\"ד. עמ' 61-79.שירים ופזמונים גם לילדים: לחקר שירת ביאליק . פפירוס. 1986
Linguistics. Proceedings of the 1994 the Canadian Linguistic AssociationBlanc, Haim. ‘The Israeli as standard’. In: Language Problems of ed. by Joshua A Fishman WileyBolozky, Shmuel. ‘On Imperative Hebrew’. Hebrew Annual 3. 1979. Bolozky, Shmuel. ‘On the Formation of Hebrew Morphology’. StudiesBolozky, Shmuel. ‘Stress Placement as Semantic Marker in Hebrew 2000. pp. 53–82.Boneh, Nora. ‘Tense: Modern Hebrew(ed.): Encyclopedia of Language Brill Online. 2014.Borochovsky Bar-AbaNon- in: Khan, Geoffrey (edEncyclopedia and Linguistics. Brill . 2014.Dekel, Nurit. A Tense Spontaneous Spoken Israeli. 2010.