הכול \"התחרבן\", או בעניינים שהצנעה יפה להם כמו \"לחרבן\" ו\"מחורבנת\". פועל המעיד על פעולה מקרית ולא מכוונת הוא \"התפלק\", הוא מתייחס בעיקר להתבטאות לא מוצלחת, \"התפלק לו\". היא באנגלית מכה מוצלחת מקרית במשחק הביליארד. בעברית הישראלית היא התכווצה ל\"פוקס\": \"זה בא לו בפוקס,\" ולמילה נקשרו אגדות אורבניות לרוב. ל' הזנוחה צצה לה, ונולד הפועל התפלק, שורש פל\"ק. פל\"ק צץ בלי קשר בתחום גלריית המכות העברית שמקורה ביידיש, ובמקרה זה: פליק, והפועל להפליק, או כפי שאמר בגאווה עזר ויצמן: \"מעולם לא עלה בדעתי לתת פליק לראומה.\" פעלים גזורי שם צצים כאשר אנחנו מדברים על בלבול, כאוס וחוסר סדר קיצוני. בראש מככבת המילה \"בלגן\". בלגן הגיעה אלינו מיידיש, אבל התגלגלה מפרסית לרוסית, שם הייתה כינוי לבמה גבוהה שעליה הוצגו הצגות פרועות. \"בלגן\" נקלטה בשיח הישראלי בכל פינה, ונוצרו שמות ופעלים: לבלגן, מבולגן, התבלגן, בלגניסט. בתפוצה נמוכה יותר משתרכת אחריה \"ברדק\", בטורקית \"כוֹ ס\", ובלשון עדות הישראלים בית זונות, אולי עקב הדמיון ל\"בורדל\" הצרפתית. נכתב כי \"המשחק התברדק קצת במהלך הרבע השני, כששחקני ארה\"ב לא נראו מתואמים אחד עם השני\". שלושה פעלים מומצאים נולדו בזכות הצליל המבטא בלבול וחוסר סדר: התבחבש,
bluff to שמקורו במשחקי הקלפים, או בפועל שהתיישן \"לסַ בֵּ ן\", שמקורו בגרמנית, שבה הפועל פירושו גם להשתמש בסבון וגם להונות. הפועל הישראלי מכולם הוא \"לתחמן\". הוא נולד בחיל האוויר בשנות החמישים של המאה העשרים בעקבות משחקי מתיחות בחיל האוויר, כראשי תיבות של \"תכנון מכמונת\". מ\"תכמון\", שנכתב בעיקר \"תחמון\", נולדו התחמן והתחמנות, מאושיות הישראליות החדשה.מי שמתנשא על חברו \"משתחצן\", מי שמלקק את עכוזו של הבוס \"מתחנפן\", כדברי הגששים: \"חן חן למתחנפן,\" מי שמקונן על מר גורלו \"מתבכיין\" או \"מתקרבן\". הפעלים האלה נוצרו על פי מנגנון עזר נוסף המאפשר להעשיר את מאגר השורשים העברי. יש לו בסיס במקורות, והוא אופייני לעברית החדשה. זהו מנגנון השורש התנייני: שורש ותיק ורגיל מתרחב באמצעות משקלי השם. ממשקל קַ טְ לָ ן נולדו עשרות מילים המייצגות בעיקר תכונות אנוש וכן מקצועות: שחצן, בכיין, חנפן, רקדן, פרשן ועוד. המילה החדשה היא כבר בסיס לשורש חדש שאליו הצטרפה נ' המשקל. כך נולדו לצד \"מתבכיין\" ו\"משתחצן\" גם פעלים בתחום התקשורת כמו לקריין ולפרשן. בעולם הטכנולוגיה הביתית נולד \"למַ זְגֵ ן\". מהשיחה הממתינה נולד הפועל \"למַ מְ תֵ ן\" - לנדנד למישהו הנמצא בשיחה אחרת ושומע את
היידי פארגינען. על כך כתב אפרים קישון: \"הדיבר האחד עשר – לא תפרגן\". לפרגן נקלט היטב בשפה, אבל אבירי העברית מיהרו להציב נגדו פועל תלמודי במשמעות דומה – לְ רַ תּ וֹ ת. לא נקלט. גורלו של הצמד לפרגן־לרתות מעיד על תופעה כללית של זוגות פעלים: פועל שנולד בין הדוברים מול פועל שזכה לתו תקן. בדרך כלל הפועל הדיבורי מנצח. כך למשל נולד מ\"מקסימום\" הפועל \"למקסם\", בעוד מ\"מינימום\" התקבל הפועל העברי \"למזער\". המתקנים מיהרו לחדש את \"לְ מָ רֵ ב\", אבל לא היה לו סיכוי. לעומת זאת, בכמה מקרים פעלים שנולדו בלשון הדיבור הפכו לפעלים כשרים למהדרין. הפועל click האנגלית המדמה את צליל הנקישה, זכה לתו תקן במילונים של האקדמיה ללשון. התקבלו גם פעלים כמו לצנזר, לְ הַ פְּ נֵ ט, לטרפד, והפועל המחומש להסתַ נְ כֵּ רן.יש עוד כמה קבוצות פוריות בין השורשים התנייניים. למשל, שורשים שבהם תיו נדבקת לשורש כלשהו. כך נוצרו לתַ פעל ולתַ פקד, לתַ עדף, לתמחר ולתקצב. לרוב הפעלים החדשים אופי אינסטרומנטלי, וכמעט שלא נולדו בקבוצה הזו שורשים בעברית המדוברת. אופי עממי משהו יש לביטוי \"מתוסבך\", שנגזר מ\"תסביך\". לפועל \"לתסכל\" ולברנש המתוסכל היו חיים קשים. המילים נשמעו בציבור כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, אבל האקדמיה התנגדה להן, ועמדה
ברק ברשת חברתית כלשהי: \"דרסת את כולנו, יאללה, ברה, ַ ְ ֵ ז.\" כלומר, עוף מהעיניים, הלקוח מתחום הרכב: תן גז. עקיבא נוביק שוחח בתוכנית רדיו על היחס לישראל באירוויזיון ומזכיר: \"השוודים ִ ְ ְ ז ּ אותנו.\" הפענוח הולך אל \"דוז פואה\", הניקוד הגבוה בן 12 נקודות בשיפוט השירים. קבוצה חשובה בין ההכפלות היא האונומטופיאות, מילות התצליל כמו לזמזם ולצפצף, שעליהן יורחב בהמשך. היצירתיות הסוערת בתחום השורשים עלולה ליצור חרדה מסוימת. לכאורה מדובר בבליל השפעות מעורבבות, גבולות מטושטשים בין התקן, הנורמה ונוהגי הדיבור, ובקיצור: בלגן. אבל הבלגן הזה מאורגן בזכות היסוד היציב של העברית לדורותיה: הדקדוק, או תורת הצורות. בעוד השורשים מתרבים, הצורות שלתוכן נוצקים השורשים יציבות וכמעט שלא חל בהן שינוי, הלוא הן הבניין והמשקל. בתנ\"ך מונים אמנם עשרות בניינים משניים, העברית התייצבה על שבעה, וכל מערכת הפועל נטמעת בהם. הפעלים החדשים אינם מתחלקים באופן שווה בין הבניינים. רובם משתלבים בבניינים הקרויים \"כבדים\": פיעל, פוּעל והתפעל. פיעל הוא הנפוץ ביותר. אחת ממעלות הבניינים הכבדים היא שהם מאפשרים ליצור שורשים בני ארבע אותיות. למעלה ממחצית השורשים שחודשו בעברית
בתחום הדיגיטלי. בשיעורי הפילוסופיה טען פרופסור ירמיהו יובל שיש \"לקנטֶ קסט\" רעיון או אירוע: להכניס אותו לקונטקסט, להקשר. בבניין הכבד פוּעל המילים הן בדרך כלל בבינוני ומייצגות תכונה שלילית: מטומבל, מסופלס, מצ'וקמק, מטורלל ומשלומפר, יחד עם העין המקונקלת של ציונה. בניין הפעיל חובב מילת בסיס לשורש מקורית: הִ שפריץ, השוויץ, הקליק, הִ סטרים, הסניף והסליק. כאן תורמת לבחירה בהפעיל השקיפות: בזכות החיריק הצורה העברית קרובה לצורה הלועזית המקורית.במקרים שונים מציעה העברית הישראלית גרסה משלה לשורש תקני, על ידי סטייה מחוקי הדקדוק, בעיקר בשלישיית בכ\"ף. כך \"להתחַ בּ ר\" פירושו ליצור חיבור כלשהו, בעוד להתחָ בֵ ר, ב' רפה, פירושו להתקשר ביחסי חברות. \"פינקתי אותו\", פ' רפה, מספר על פינוק מסוג מיוחד. לימור מ\"רק בישראל\" מספרת על הטיפול שמקבל מומו בעלה: \"פיצוחים ]פ' רפה[, פינוקים ]כנ\"ל[, למה יש דגש בפ\"א. לא, אני מושכלת, אל תראי אותי ככה.\" מי שנדהם מדבַ ר מה \"משתָ בֵ ץ\", בב' רפה, מהמילה שבץ, בעוד ל\"משתַ בֵּ ץ\" משמעות שונה לגמרי. הפחדן \"משתפן\", גם כן בפ' רפה. בכל המקרים האלה הסטייה משקפת מילה נפוצה בתחום: מפונק, חבֵ ר, שפן או שָ בָ ץ, ולכן משמעותה ברורה. לעיתים השימוש בפועל מסוים נחשב דיבורי
מספרת ש\"הכנסת התפוּזרה\", כלומר, נאלצה להתפזר. יצחק אבינרי מספר כי ידידיו בקיבוצים אמרו לו: \"התהַ כְ שרנו במשק פלוני,\" כלומר, קיבלנו הכשרה, בניין התהפעל. לדעתו זו צורה לגיטימית, המקבילה לפעלים כמו \"התאפשר\" שנקלטו בשפה, שבהם א' מקבילה לה'.הבניינים הם התשתית של מערכת הפועל. את מערכת השם בונים המשקלים, וכאן נכנסת לתמונה גם שיטת הגזירה הקווית. גזירה מסורגת היא בניית המילים מהחיבור בין השורש והמשקל במעין מסרגה לשונית. מהשורש זמ\"ר והמשקל \"תקטולת\" סרג בן יהודה את \"תזמורת\". גזירה קווית מחברת מילה עברית כלשהי עם סיומת קבועה. \"פיל\" חוברת לסיומת -וֹ ן וקיבלנו פיל קטן: \"פילון\". \"ספר\" חוברת לסיומת -ִיָ ה, וקיבלנו מקום שבו קוראים ומשאילים ספרים: \"ספרייה\". הגבולות בין הגזירה המסורגת והגזירה הקווית אינם חד־משמעיים, סוגיה תיאורטית שלא כאן המקום להרחיב עליה. בשתי צורות הגזירה עומדים לרשות העברית בעברית מאות משקלים, וגם הם כלי עבודה במילון המתפתח. בעברית החדשה לא נוצרו כמעט משקלים חדשים, אבל כמה מהם התפתחו מאוד, ונדדו גם לחלקות העברית המדוברת. כך, למשל, משקל \"קוֹ טְ לָ ה\" שאליו שייכות \"חוכמה\" ו\"עוצמה\" המקראיות, הוליד בעברית החדשה את
הזה אינן באות ישירות מערבית, כמו מחרוד מחריד או מגעול מגעיל . בדרך כלל אלה שמות תואר שליליים, גם אם במקור הערבי אינן כאלה. מילון מקטול השלם מכיל לפחות ערכים, כמו \"מַ בְּ אוּס\" בעקבות \"באסה\". \"מַ גְ נוּב\", במלעיל, הוא פיתוח של \"מגניב\" הפופולרית: \"יש ישראבלוג . כך גם מַ גְ 'נוּן - משוגע, מַ דְ רוּבּ -עלוב, מַ זְבּ וּט - נכון, עשוי כהלכה. מילה ערבית איקונית הולידה סרט ישראלי: מַ כְּ תוּבּ , גורל שנגזר מראש. \"מלעון\" זכור מן הגששית: \"יש לו למלעון אישה אחרת,\" ומן השאלה האיקונית של מרגול: \"איזה הופעה אתם רוצים, מלעונית או תרבותית?\" היא מפרשת את המילה \"מלעון\" כ\"ממזר\". \"מַ נְיוּק\" הוא רע, מושחת, ובמקור בערבית: מי שעשו בו מעשה סדום, ואילו \"מַ הְ בּ וּל\" הוא האהבל, הטיפש.לצד מקטול התפתח בעברית משקל נוסף המיוחד לסלנג הישראלי, בנוי על הכפלת הברות והגייה מלעילית, האופיינית למשלב הדיבורי, נקרא לו משקל טַ לְ טָ ל. החוקרת דליה־כהן גרוס מצאה למעלה מעשרים מילות סלנג במשקל הזה, ולהן מכנה משותף של ביקורת או הלעגה.ביניהן לַ מלַ ם במשמעות לא מרשים, סתמי, ראשי תיבות של \"לא מועיל לא מזיק\" וגרסאות נוספות. לַ פלַ ף הוא חסר כישורים חברתיים וביטחון עצמי, מילה שחודשה על ידי אנשי \"קומדי סטור\", נַ חנַ ח הוא חסר ביטחון, לא אסרטיבי, שיש קושרים אותו לקריאת \"נחמן מאומן\",
\"אחריוּת\" בתלמוד. בימי הביניים היא כבר דרך המלך, ובעברית החדשה היא צצה באלפי מילים. כאשר המילה היא בשפת הדיבור, הסיומת המצטרפת יוצרת גם כן מילה באותו משלב. \"קוּל\" ו\"פייטר\" מאנגלית מובילות אל \"קוּליות\" ו\"פייטריות\", \"פרטץ'\" ו\"יכנֶ ה\" היידישאיות מובילות אל פרטצ'יוּת ויכנאוּת. הצהלית אוהבת להצמיד את הסיומת לראשי תיבות. שם התואר \"שבוז\", נוטריקון של \"שבור זין\", המשקף תחושות של ייאוש ותשישות רגשית, נולד בשיר על אודות \"חייל שבוז מלבנון\", מתוך הסרט \"שתי אצבעות מצידון\". ממנו התפתח הביטוי \"שביזות יום א'\", תרגום שאילה של sMonday עייפות יום ב' . שם התואר חפש\"ן – חיל פשוט - הוא מקורו של \"חפשנות\". \"מגניב\" ו\"תחמן\" זוכות למונח כללי: מגניבוּת ותחמנוּת. הפרחה והצ'חצ'ח יוצרים את פרֶ חיוּת וצ'חצ'חיוּת, מול הצפ'וני, במלעיל, האשכנזי המתנשא, הסובל מ\"צפ'וניוּת\", בהטעמה קדם מלעילית. ובלי סקס אי אפשר: היזיזים כורתים ביניהם ברית יזיזוּת, והחרמנים סובלים, או נהנים, סיומות נפוצות מקורן בשפות שונות והושאלו לשפת הדיבור, וביניהן צ'יק וניק, -ִייה ו־יאדה, ועוד כהנה. על כך בפרקים הבאים.
מהים המזוהם של תל אביב את \"חרצף\", מרמת אביב את \"צפונבון\" , מהרשתות החברתיות את \"סבודי\" סבאבה+חמודי , מאזור הכיפות הסרוגות את \"דוסיבה\" מסיבה+דוסים , משרית הספרית את \"שחורדיני\" שחור+בלונדיני , מהשיפודיות את \"צ'יפסלט\", ובגרסה תלת־לשונית \"חומוצ'יפסלט\". חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו \"ג'ונטיל\" ג'וינט+טיל , מרפסת+ויפאסאנה ו\"באנגילה\", אביזר עישון שהוא יצור כלאיים של \"באנג\" ו\"נרגילה\". \"בְּ תוּלֶ דֶ ת\" היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: \"לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת\".הלחמים יצירתיים נולדו גם בצהלית. \"אֵ פוֹ דיוֹ ן\" הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. \"בחורילה\" בחורה+גורילה הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית, ואילו \"גדוד שכונָ מֵ אות תשעים\" הוא בדיחה על 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול. \"אזידוּך\" היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. \"טענג'ר\" הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב\"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַ בַּ טְ כָּ ל. פזמניק ותיק ועייף הוא \"פזמוזאורוס\", ובכל שנה חוגגים פָּ זָ מוּלֶ דֶ ת: עוד שנה למנאייק.
\"איזה נחש, לא ראיתי דברים כאלה\" דיווח פרשני מאירועי \"האח הגדול\" .\"איזה שפן ישלפו המאמנים, ומה ינצח את הגמר?\" מדור \"לך, חתיכת כלב: נהג הסעות קילל תלמיד שחסם את דרכו\" ערוץ 13. \"עם של לביאות אנחנו יחד, מאוחדות, חזקות ונחושות\" פייסבוק נעמת .\"אין לי כוח לענות לו, הוא חתיכת קרצייה\" אתר סרוגים .\"לילה טוב פנתרים, תשמרו הלילה כמו שצריך\" \"אפטר\", סרט קצר .דימויי חיות מככבים בכל שפה ובכל דור. בברכת יעקב יהודה הוא \"גור אריה\" ודן \"שפיפון עלי דרך\". את \"חתולת המין\" קיבלנו מן הצרפתים, אדם חרוץ וחזק הוא \"סוס עבודה\", מעיל חורף הוא \"דובון\", וחסר הרגישות נוהג כ\"פיל בחנות חרסינה\".המטפורה, אומר גיא דויטשר, היא אחד מערוצי השינוי המובילים של השפה. \"בית\" הוא משפחה, זהות. \"דרך\" היא השקפת עולם, אופן פעולה. \"ראש\" הוא מנהיג. \"שורש\" הוא מקור דקדוקי או פילוסופי, \"ערוץ\" הוא תחנה בתקשורת המשודרת. לצד זה משמשים מבעים שבהם מהדהד עדיין המהלך המטפורי. הם נוצרים בשני ערוצים
למילה קיימת. \"נחש\" הוא גם נוכל ערמומי, \"שועל\" הוא ברנש פיקח ומנוסה, \"שפן\" הוא פחדן, ו\"כלב\", ידידו הטוב של האדם, הוא דווקא נבל. בערוץ הזה נכנסת לתמונה העברית הישראלית, הממלכה החופשית של השפה העברית.כל מה שסובב אותנו בעולם עשוי להיות חומר טוב לכוח המדמה. הטבע: במשלב הספרותי נמצא את \"הגיע לחוף מבטחים\" או \"כמעיין המתגבר\", בלשון הדיבור נאמר כי \"לבן אדם הזה יש ים כסף\" או \"הוא העמיס על הוועדה הר של טיעונים\", שלא לדבר על \"הר אדם\". אנחנו מגדירים את המרחב האנושי באמצעות מטפורות של בני משפחה: \"מה קורה, אח שלי\", \"לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה\" אמרה , \"א.ד. היה איש גדול, מנהיג, אבא של כולנו\" גולש בוויינט . שולפים מטפורות מארון הבגדים: הוא טיפש כמו נעל, היא לובשת את המכנסיים, או מארגז הכלים: \"אני מרגיש שאני בורג מרכזי במכבי . חוקר הלשון גד בן עמי צרפתי, אבי הסמנטיקה העברית, מצביע על מטפורות המעבירות את התחום הפיזי אל הנפשי: מחשבות ורודות, מצב רוח שחור, ילד מתוק. הבלשנית תמר סוברן מצביעה על הכוח המטפורי של העברית המדוברת המגולם במטפורות שנועדו לגנות, לשבח, להביע רצון או הרגשה. מתמטיקאי מוצלח הוא בתחומו אשף,
לצד המטפורה, מילים זוכות למשמעות מרחיבה גם באמצעות הדמיון המקשר, האסוציאציה. אלה הן המטונימיות. היד והזרוע נקשרות לכוח המופעל על ידן, ומכאן \"ביד חזקה ובזרוע נטויה\". הראש, המורם מעל כל איברי הגוף, הוא המנהיג, המוביל, הראשון בהיררכיה, \"ראש בית אב\". \"כבד פה\" הוא אדם המתקשה בדיבור רהוט. בתנ\"ך הלב הוא מקור המחשבות, לצד מקור הרגשות. בעברית הישראלית זהו הראש: \"יש לו ראש\" מתייחס לאדם חריף שכל. \"ראש של מיניסטר\", בעקבות יידיש, הוא אדם שנועד לגדולות. \"ראש גדול\" הוא בעל יוזמה, \"ראש קטן\" הוא אדם הבורח מאחריות. \"ראש כחול\" הוא מי שנוטה למחשבות זימה, \"ראש בלטה\" הוא טיפש גמור, והליכה \"ראש בראש\" היא עימות חזיתי. \"פה גדול\" הוא מי שאינו יודע לנצור את לשונו. מי שיש לו \"עין\" יודע לזהות פוטנציאל, מי שיש לו \"אף\" נועד להיות עיתונאי או בלש, בעל \"אוזן\" הוא אדם בעל יכולת מוזיקלית, ולהבדיל, זה ש\"יש לו ביצים\" הוא אמיץ ונועז.הבלשן משה אלטבאואר מצביע במאמר רחב היקף על גלגולי משמעות בעברית, ובמסגרתה על תופעה של עליית ערך ופיחות ערך. מילה ניטרלית כמו \"חלוץ\" זוכה למשמעות איקונית בז'רגון הציוני, וכמוה \"מעפיל\". \"ברנש\", בן אדם בארמית, מיוחס לטענתו לאדם בזוי ושפל, בעוד \"אישים\", בני אדם, הם היום דמויות רמות מעלה.
לא מעט שורשים גזורי שם זוכים להרחבת משמעות הגלומה בשם שממנו נגזרו. \"להנדס\" זכה למשמעות שלילית, מניפולטיבית, כולל \"הנדסת תודעה\". \"לפברק\" פירושו להשמיע דברים באופן מעוות ושקרי. השימוש הזה מזכיר את הכינוי שלו זכו בן יהודה וחבריו בימי תחיית הלשון: \"הפבּ ריקנטים\", המייצרים מילים כאילו מדובר במפעל חרושת. להתקרצץ ולהתעלק נדדו מעולם הרמשים, מן הקרצייה והעלוקה, לעולם הטרחנים הבלתי נסבלים.לפעמים פועל תמים ושולי מרחיב משמעות לכיוונים בלתי צפויים. למשל, \"לצלול\". במקור צוללים למים עמוקים, אבל זה לא נגמר שם. הציטוטים אותנטיים, מן הרשת והתקשורת.\"השופט אליקים רובינשטיין צלל למעמקי הסוגיה המטרידה.\" \"הנאסד\"ק צלל, האינתיפאדה נסקה.\"\"ואז צללתי אל בין הירכיים שלו.\"\"סוארס צלל ברחבה והציל את ליברפול.\" השדה הסמנטי של היצירה והבדיה פעיל בגזרת ההרחבות. אנחנו נוטים למסגר אירועים שאירעו במציאות ותועדו כאילו היו יצירה בדיונית. \"אחי, אל תשאל איזה סרט\", פתיחה לשיחה, במקום \"מ'ניינים\".\"איזה סיפור היה לנו\": עברנו אירוע מרגש.
לחבורה גם את \"תמונה\": \"הגיע הזמן לראות את התמונה הרחבה\". האונומטופיאות, \"תצלילים\" בעברית, מקשרות בין צליל ומשמעות וקרויות גם מילות חיקוי. הבלשנים חלוקים בשאלה אם האונומטופיאה היא הגילוי המוקדם ביותר של השפה – חיקוי קולות הטבע והגוף, אבל גם בעמדה מצמצמת מדובר בקבוצה חשובה. התנ\"ך מציע לא מעט אונומטופיאות, כמו צפצוף, פצפוץ ושריקה, רעם, נהמה וגעייה. לאורך הדורות הצרצרים מצרצרים, האווזים מגעגעים, ואנחנו משהקים, מפהקים ומגהקים. שדה הדיבור מבקש אונומטופיאות כבר בלשון חז\"ל: פלוני מפטפט ופלמוני מגמגם. בעברית החדשה נולדו פועלי דיבור אונומטופאיים: מלמול, המהום, דיבור מתלעלע, וגם סנסון, המתייחס למי שמתקשה בעיצורים השורקים. בעברית הישראלית נוספו לאלה ברבור ולרלור. ברבור מחקה את הדיבור הלא ברור, בררר... ברר... שעל פי המסורת הוא גם מקור המונח האוניברסלי \"בַּ רְ בָּ רים\". \"לרלור\", שיחת יומיום רכילאית, היא תרומת הז'רגון הלהט\"בי. \"קשקוש\", המוכרת מהפתגם הארמי \"איסטרא בלגינא קיש קיש קריא\" התרחבה למשמעות שרבוט, וגם לדיבור חסר משמעות. מאנגלית קיבלנו את \"בלה בלה\", דיבור חסר משמעות, דיבור יתר הוא גם \"פקה פקה\". יסוד החזרתיות בכל
ֵ ל\" שמואל ב ו, . עם השנים הפכה \"המון\" שם נרדף לציבור חסר דעה, שם התואר \"המוני\" מציין התנהגות גסה, ולכך שורשים בלשון ימי הביניים. בעברית הישראלית פרשה המילה \"המון\" מחברת בני האדם והפכה מילה נרדפת ל\"הרבה\", בעיקר במשלב הדיבורי. תרצה אתר מספרת בשיר \"שבת בבוקר\" על אימא ששותה המון קפה, אבא שקורא המון עיתון, ולילד יקנו המון בלון. מאגר העיצורים המצטמצם בעברית הישראלית יוצר מאגר גדל והולך של הומופונים, כלומר, מילים שונות הנכתבות בדרך שונה, אבל נשמעות זהות. בדרך כלל ניתן לזהות את משמעות המילה על פי ההקשר. קשה לבלבל בין \"עלון\" המועצה האזורית ל\"אלון\" התבור, ובין \"כר\" המיטה למזג אוויר \"קר\". ואולם, קבוצה ייחודית של הומופונים מגלה קרבת משמעות, לעיתים מקרית לגמרי. את אלה אני מציע לכנות \"הומופונים נודדים\". המילים הדומות בהגייה מתקרבות זו לזו גם בתחום המשמעות, ומאפשרות לכל אחת מהשתיים למלא את תפקיד חברתה. בשלב הבא הבידול ביניהן נעלם, ומה שהיה שגיאה הופך להיות נורמה. דוגמת המפתח היא צמד ההומופונים \"התרעה\" ו\"התראה\", שתיהן שמות פעולה. השורש שונה, שֵ ם הפועל שונה לגמרי: להתריע מול
חיים\". התופעה, שמקורה בדיבור, זולגת אל הכתב. בעיתונות נוהגים להחליף בין \"כהות חושים\" שמשמעותו היעדר בהירות מחשבה בעקבות \"כהות עיניים\", לבין \"קהות חושים\", שמשמעותו היעדר חדות מחשבה, בדומה ל\"מכשיר קהה\". ניתן למצוא בעיתונים לא פעם ש\"הבעיה נפטרה\". תהי מנוחתה עדן.נדידת המשמעות בהומופונים היא גם מקור לא אכזב למשחקי מילים. על מפלגת העבודה אמר דוד פוגל במאמר במעריב כבר בראשית שנות האלפיים כי מעתה יש לקרוא לה \"מפלגה אבודה\". במאמר על חברת הצריכה בכתב העת 'פנים' טבע חוקר הסביבה ג'רמי בנשטיין את הצמד \"ראוותנות ורעבתנות\". ביטאון היהודים המשיחיים כמו גם ביטאון התנחלות אלון מורה נקראים 'מעט לעת', ואילו עלון הארכיון הציוני נקרא דווקא 'מעת לעט'. ספר שירים של אברהם חלפי קרוי 'שירי האני העני'.קבוצת מילים נועדה להעניק גון משמעות למילים אחרות, בעיקר על ידי הדגשה או חיזוק שלהן. זוהי חבורת המעצימים. באנגלית, למשל, המעצים מתבטא בסיומת מתאימה כמו – עבור יותר, est - ביותר. בעברית המעצימים הם מילים עצמאיות הדבקות במילה, כמו \"יפה ביותר\", \"חזק מאוד\". העברית הישראלית תורמת מטעמה אוצר מעצימים נרחב.
מאוד, עד מאוד, במידה רבה, כל כך. בלשון הדיבור נמצא בקטגוריה זו את נורא, הכי, מה זה, כזה, איזה, כולו, כאילו. על המעצים \"מה זה\" מסופר כי נער שקרא טקסט לא מנוקד שכלל את הביטוי המקראי \"מְ זֵ ה רָ עָ ב\", סיפר על פלוני שהיה \"מַ זֶ ה רָ עֵ ב!\" בדרך כלל אחרי המעצים יבוא שם התואר: באמת חשוב, פשוט אבל גם: חכם מאוד , איזה מתוק, מה זה משעמם, . מילות העצמה יכולות להתממש באמצעות מילות שאלה, וכאן הטון מסגיר את התפקיד. המשפט \"איזה אוכל טעים הכנת\" יכול להיות שאלת סקרן, אבל גם לבטא שבח, על פי ההנגנה. המשפט \"כמה כסף הוצאת\" יכול לבטא שאלה ניטרלית או ביקורת.מעצימים עכשוויים מגלים קשר מפתיע לפסוקי תנ\"ך. המעצים \"רצח\" משמש בסלנג הישראלי בקונוטציה חיובית או שלילית. בספר סיום מסלול צבאי נכתב: \"לפני הכול אנחנו מתגעגעים אליך רצח\", נכתב: \"כל פעולה פה לוקחת לי לפחות 5 דקות!!! זה מעצבן רצח!!!\" ביחזקאל מופיע \"רצח\" כתואר פועל מעצים: \"בִּ ימִ ינוֹ ֶ סֶ ם יְ רוּשׁ ָ לַ ם לָ שׂ וּם כָּ רִ ים, לִ פְ תּ ֹחַ פֶּ ה בְּ רֶ צַ ח, לְ הָ רִ ים קוֹ ל בִּ תְ רוּעָ ה\" \" . באמת\", הנפוץ בעברית הישראלית, משמש מעצים במשל יותם: \"אִ ם בֶּ אֱ מֶ ת אַתֶּ ם מֹשְׁ חִ ים אֹתִ י\" שופטים ט, 15 . מעצים דיבורי נפוץ בעברית הישראלית הוא \"הכי\". גלגולו מלשון
\"הכי הכי\" מוביל אותנו לדגם ההכפלה הלקסיקלית. ההכפלה משמשת לעיתים ליצירת סדר, שגרה או תהליך איטי: יום יום, שעה שעה, קמעא קמעא וגם \"פרה פרה\" המבוסס על סיפור עממי, ו\"תורכי תורכי\" המבוסס על בדיחה יהודית. במערכון \"שבת שלום\" של הגששים אומר שייקה: \"שערה שערה הייתי מוציא לה עם פינצטה פינצטה.\" לצד זה דגם ההכפלה משמש בעברית הישראלית להעצמה בשימושים רבים. שחקן מצוין הוא \"שחקן שחקן\", עניין הראוי לציון הוא \"משהו משהו\", אירוע מיוחד ומסעיר הוא \"קטע קטע\". \"ארץ נהדרת\" תרמה למאגר ההכפלות המעצימות את הביטוי \"גבר גבר\". בשירי ילדים בעברית אפשר למצוא לעיתים קרובות את ההכפלה המעצימה. \"החלבון לבן לבן\", כתבה מרים ילן־שטקליס. בספר 'ויהי ערב' מחבק האב את \"בתו הטובה הטובה\", ובשיר \"סבתא בישלה דייסה\" מוצא הילד \"עוגה גדולה גדולה, מתוקה מתוקה\". גם לדגם ההכפלה המעצימה בסיס איתן בלשון המקרא, כמו \"חן חן\", \"סחור ָָ , וְ אַ רְ בֶּ ה אוֹ תְ ךסחור\", או בהבטחה האלוהית: \"וְ אֶ תְּ נָ ה בְ רִ יתִ י בֵּ ינִי וּבֵ ינֶ ךבראשית יז, . בסיפור גנבת הבכורה בבראשית אומר ּ עשיו ליעקב: \"הַ לְ עִ יטֵ נִי נָ א מִ ן הָ אָ דֹם הָ אָ דֹם הַ זֶ ה\" כה 30 . הבלשנית ורד סיידון הקדישה לנושא ההכפלה הלקסיקלית מאמר מקיף בכתב העת 'העברית'. היא מונה מִ גוון שימושים פרגמטיים
הוא משמש להלעגה וזלזול, כמו \"יאללה יאללה יאללה\". אסף אפלבאום מביא את האבולוציה של \"בואנה\" ב'מילון ערס־עברי': \"בואנה - יש׳ך פנים יפות; בואנה בואנה - רק רוצה לדבר; בואנה בואנה בואנה - תתחיל לרוץ; בואנה בואנה בואנה בואנה - הלווייתך ביטויים משולשים עשויים לבטא רגש עז. השילוש \"עצוב עצוב עצוב\" מייצג מבנה משולש של שמות תואר: \"יפה יפה יפה\", \"שמנה שמנה שמנה\", \"מתוקה מתוקה מתוקה\". \"אוי אוי אוי!\" היא קריאת חרדה וכאב. היא נשמעת כמילה אחת: אוֹ יוֹ יוֹ י ונאמרת לפעמים בסרקזם כלפי מי שמתלונן על מר גורלו. אַ יי אַ יי אַ יי! היא קריאת צער או התלהבות, וַ וי וַ וי וַ וי היא תגובה על צרה או ביטוי התפעלות.המבנה המשולש נפוץ בקריאות המייצגות אמונות עממיות, קללות ושבועות: \"אָ מֶ ן אָ מֶ ן אָ מֶ ן\" הן מילות תהילה או שבועה מודגשת. \"חַ מְ סָ ה חַ מְ סָ ה חַ מְ סָ ה\" היא ברכת מזל מודגשת, \"טפו טפו טפו\" היא ביטוי של שביעות רצון האמור להגן בפני עין הרע. המקור ביידיש,
שיחת חולין על פוליטיקאי פלוני, בלי להזכיר שמות.- הוא נאחז בקרנות המזבח.- הוא לא רוצה ללכת למדבר הפוליטי. בשבילו כל העולם במה.- וחברי המפלגה שלו? שתיקת הכבשים!אוצר מופלא ספון במחסני העברית. אוצר של מטבעות. מטבעות זהב וכסף ונחושת. מטבעות בגדלים שונים. וכולם עוברים לסוחר, לוקחים חלק בשיחת יומיום, בנאומי אנשי ציבור, בעיתונות ובספרות. מטבעות הלשון הם קרן השפע של התרבות העברית. הם מגיעים מכל אני ואפסי עוד. אבד עליו הכלח. תנ\"ך.אין משיחין בשעת הסעודה. בירך על המוגמר. לשון חכמים.אבא שלך לא זגג. חושך מצרים. יידיש. שנת תרפפו. לדינו.קפץ על העגלה. אנגלית. מצא את מותו. צרפתית. החיפזון מן וכך ספרדית וגרמנית ורוסית, שפות רבות ברחבי הגלובוס תרמו לאוצר, במנגנון הקרוי \"תרגום בבואה\" או \"תרגום שאילה\". העברית
בסכין. אפשר לשמוע סיכה נופלת.חיי הציבור חוברים לעולם הרהיטים והלבוש בדרך המטונימיה, האסוציאציה. הבוס פורש? \"השאיר שולחן נקי\" ו\"החזיר את המפתחות\". בוס חדש? \"מטאטא חדש מטאטא טוב\". בעלי התפקידים מתחלפים ב\"כיסאות מוזיקליים\", דימוי מעולם המשחקים, או ב\"שיטת הדלת המסתובבת\".החוקרים אבי גבורה ורמה מנור עסקו בהרחבה בניב \"יצא מן הארון\", המתייחס למי שחושף נטייה מינית לא מקובלת. הניב נוצר במקורו בשנות השבעים של המאה העשרים בקהילה הלהט\"בית האמריקאית. היוצא מן הארון, הם כותבים, בועט כביכול בדלתות הארון החשוך והנעול, שהוא מטפורה למוסכמות החברתיות, ויוצא לאוויר העולם, מחושך לאור, וממקום צר למרחב הפתוח בזהות חדשה. החוקרים מראים שהביטוי הרחיב את משמעותו בתחום החברתי והפוליטי. למשל, אנשים מעיזים לחשוף נטיות פוליטיות שלא היו מקובלות על הסביבה, כמו הסטנדאפיסט נדב אבוקסיס שגם חשף את היותו הומוסקסואל, ולצד זה \"עבר מהשמאל לימין\". המגישה עינת ארליך כותבת באתר Ynet :\"חשפתי שאני חצי־מזרחית. סוג של יציאה מהארון\". לתרגומי השאילה מלוּוה לעיתים קונוטציה שיפוטית. ”potato couch”תורגם ל\"בטטת כורסה\". חייל כושל או ג'ובניק הוא \"חייל צעצוע\" או
ונכסי תרבות חשובים שאין לוותר עליהם. הצירוף \"עונת המלפפונים\" נולד בשלהי שלטון האצולה הבריטית, ונדד לתקשורת הספורט. \"חתול בשק\" נולד בשוקי האיכרים בשלהי ימי הביניים, וזכה לשימוש ,כגון בקדחת הרכישות ברשת. \"גיס חמישי\" נוצר במלחמת האזרחים בספרד, ואומץ לשיח הפוליטי בישראל. \"קור כלבים\" תורגם מרוסית. בתרבות הרוסית הוא מתייחס לדרגות קור שבהן יש להכניס גם את הכלבים אל הבית. \"קור הכלבים\" הישראלי מתייחס לטמפרטורה הנחשבת ליום חמים ונעים במוסקבה הקפואה. הקור הרוסי הקיצוני יותר, \"קור זאבים\", לא זכה לתרגום. הביטוי \"נפל לו האסימון\", גִ רסה עברית ל־dropped penny the ,מתייחס למי שזכה לתובנה מאוחרת. הוא שרד הרבה לאחר שהטלפונים הציבוריים יצאו מהשימוש, וזכה אפילו לפיתוח ביניים: \"עבר לו הטלכרט\", שהתיישן גם הוא. לעיתים ההתרחקות של הביטוי מנסיבות לידתו היא פנים־ישראלית. הביטוי \"זה רק היומן\", כלומר, הדברים עוד יתפתחו ויתרחבו, נולד בבתי הקולנוע שבהם הוקרנו לפני הסרט יומני גבע. תרגומי שאילה זוכים לעיתים לפיתוח עברי־ישראלי. כך הביטוי הגרמני \"מים רבים יזרמו במורד הריינוס\", המתייחס לעתיד רחוק, זכה לפיתוח עברי: \"הרבה מים יזרמו בירדן\". בשפות שונות קיים מקבץ ביטויים המרמזים על חברוּת רבת שנים: \"שכבנו באותה שוחה\" אנגלית , \"שתינו
עבודה\" של נח הלפרין: \"העבודה היא חיינו - אבל לא בשבילנו\". פיתוח בחרוזים של פתגם גרמני: \"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת\". ברוסית אומרים: \"העבודה היא לא זאב, היא לא תברח\". גם: \"אנחנו אנשי העבודה והשלום - רואים עבודה אומרים שלום\", ופתגם לקינוח: \"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים?\"גלגול רב־שלבי אירע לביטוי הישראלי \"פעם שלישית גלידה\". המקור הוא בכמה ניבים באנגלית המתייחסים לדבר מה המתרחש שלוש lucky time third הפעם השלישית תהיה במזל , charm the s’time third בפעם השלישית יתרחש קסם . על scream I time next בפעם הבאה שאפגוש אותך , ששובש בישראל על פי השמיעה ל־cream ice time next , ובחיבור לניבים הקודמים נוצר \"פעם שלישית גלידה\". השיבוש היווה גם בסיס לפרסומת בריטית בשנות החמישים: cream ice for scream I .משחק מילים דומה משמיע רוברטו בניני בסרט \"נרדפי החוק\", שהפך גם לשיר קליט בשם stomp postage.הישראלים אוהבים לאמץ מטבעות לשון שמקורם בסרטים ובספרים פופולריים. כך אומץ משפט הסיום בסרט \"חמים וטעים\", שבו מגלה ג'ק לימון שהאישה שבה הוא מאוהב היא גבר ומפטיר: \"אף אחד לא
מקומיים: \"הקלות הבלתי נסבלת של 'שיטת מצליח'\", \"הקלות הבלתי נסבלת של הכלום\" ועוד. שם ספרו של היינריך בל 'הכבוד האבוד של קתרינה בלום', הוליד צאצאים לרוב: \"הכבוד האבוד של המורה\", \"הכבוד האבוד של השופט העליון\" ועוד.בדיחות יהודיות וסיפורי פולקלור מולידים מטבעות לשון. יהודייה שואלת את הרב אם מרק שנפל לתוכו חיתול משומש הוא כשר, והוא ענה \"כשר אבל מסריח,\" וכך נולד מטבע לשון רלוונטי לחיי הציבור. לאישה אחרת יעץ הרב להכניס עז לביתה הצפוף, ושבוע אחר כך הורה לה להוציא אותו. \"רבי, פתאום יש מקום בבית,\" אמרה לו, ומכאן הביטוי \"להוציא את העז\", ובעקבות זאת \"עז\" במשמעות מטרד. חייל יהודי ברוסיה של המאה ה־ חושש לצאת למלחמה, ואימו מציעה לו טקטיקה: \"תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג טורקי נוסף.\" מכאן נוצקו מטבעות הסבלנות: \"להרוג טורקי ולנוח\", וגם \"טורקי טורקי\". במערכון \"המציל\" צועק גדי יגיל לעבר אחד הרוחצים, \"לא להשתין בבריכה!\" \"כולם עושים כך,\" אומר הרוחץ. \"נכון, אבל למה מהמקפצה?!\" המערכון הוליד את הביטוי \"להשתין מהמקפצה\", המתייחס למי שעושה מעשים לא ראויים בגלוי וללא בושה.הפזמונאי יעקב רוטבליט תרם לאוצר הביטויים את המשפט \"דברים שרואים משם לא רואים מכאן\", שהיה למטבע לשון החוזר שוב ושוב
שמי עבור חברת הסנה, והתייחס להתנהגות בכביש. לפני ימי \"מִ י טוּ\" תפסה סיסמה לקידום עוגה מוכנה של עלית: \"גם יפָ ה וגם אופָ ה\". פרסומת ללבנים של חברת דלתא זכתה לחיים ארוכים: \"ללכת עם, להרגיש בלי\", המתאימה למגוון מצבים, כמו גם הגרסה ההפוכה: \"ללכת בלי, להרגיש עם\". מטבעות לשון מנציחים לעיתים מוטיב קבוע. מוטיב כזה הוא \"פרצוף\". המילה \"פרצוף\" היא מילה תלמודית שמקורה יווני: ,מילולית: לפני הפנים. בעברית הישראלית היא התבדלה לביטויים מלעיגים או ביקורתיים. כך בשאלה־תלונה: \"איזה פרצוף יש לזה?!\". מי שנתפס בקלקלתו \"גילה את פרצופו האמיתי\", ומטיחים לו \"את האמת בפרצוף\". הצבוע הוא \"דו פרצופי\", המסתייג \"עושה פרצוף\", הממורמר מעמיד \"פרצוף חמוץ\", לאדם אחוז יגון יש \"פרצוף איכה\" או \"פרצוף של תשעה באב\". לאנשים שנואים \"יורקים בפרצוף\", קורבן להתעללות הוא \"פרצוף דורש מכה\", בקיצור: פד\"ם, ולמכוערים נקבע הביטוי \"פרצוף צנע\". כבוד מיוחד ניתן באוצר המטבעות למילה \"דור\". בעקבות דור ָ גָ ה ודור המדבר מן התלמוד, אלה שאין להם \"חלק לעולם הבא\", נספרת החברה הישראלית בסימני \"דור\", חלקם שאולים:
או \"אוכל את הלב\". הפרייער \"אוכל לוקשים\", הטרחן \"אוכל את הראש\", מי שנבואותיו התבדו \"אוכל את הכובע\", ומי שמעשיו הרעים חוזרים אליו \"אכל מה שבישל\". לאדם חסר מנוחה נציק בשאלה \"מה אוכל אותך?\" פלוני ניצח פלמוני בוויכוח ו\"אכל אותו בלי מלח\", ומי שמסביר דברים הידועים לכול \"מאכיל בכפית\".מילת מפתח האהובה על אוצר הניבים של העברית הישראלית היא \"תחת\". למילה דבקה תווית הטאבו, אבל היא פרצה אותם. לצד השימוש בה כשם האיבר, שגברה על חלופות מהוגנות יותר כמו עכוז, ישבן, אחור, שֵ ת ועגבות, \"תחת\" מככבת בביטויים בעברית בעיקר כאיבר מזולזל, וברבים ניכרת השפעה אנגלית. \"ללקק תחת\" יובא היישר מהביטוי היידי \"טוחעס לייקר\", וכמוהו \"שק לי בתחת\". \"סיפור מהתחת\" הוא עניין ומעצבן, \"פרצוף תחת\" הוא אדם מכוער. \"קוץ בתחת\" הוא שם נרדף לנודניק, פיתוח ישראלי של ass the in pain .\"יש לו קוצים בתחת\" מסמן אדם חסר סבלנות. במקרים אחרים \"תחת\" מייצג את גוף האדם, כמו בביטוי \"קריעת תחת\". במקרים קיצוניים התחת מחליף את הראש, כמו בביטוי הנפוץ \"לא בתחת שלי\". בביטוי \"תפס תחת\" האיבר המזולזל הופך דווקא סמל להתנשאות של בעל מעמד. \"כיסוי תחת\", גם הוא מקורו באנגלית, מתייחס לנוהגם של בעלי שררה לברוח מאחריות, ומכאן נולד הפועל לכַּ סתֵ חַ .
המזרחים. מלחמת השחרור הולידה את הביטוי \"מגש הכסף\", שגם הוא האדיר את הצעירים שנפלו על מזבח הקמת המדינה. חיים ויצמן קבע כי \"אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף\", ונתן אלתרמן החרה החזיק אחריו בטור מחורז: \"אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה כנגד \"יפי הבלורית והתואר\", נולדו ביטויים שביטאו הדרה של הפריפריה המזרחית. בעקבות \"חוטבי עצים ושואבי מים\" מן המקרא זכו אלה שהודרו מהאתוס הישראלי לכינוי המזלזל \"מוכרי חמוצים ובעלי בסטות\". אלכס גלעדי טבע סטראוטיפ גנרי: \"מסעודה משדרות\". הביטוי \"ישראל השנייה\" נולד בשנות השישים של המאה העשרים והתייחס לגלי העלייה מארצות ערב. הוא כמעט נעלם, וחזר לשיח בעקבות הופעותיו וספרו של אבישי בן חיים, שהואשם בכך שהוא מוציא מן הבקבוק את \"השד העדתי\", באסוציאציה לאלדין מסיפורי אלף לילה ולילה.בשנות השבעים כונו צעירים שלא השתייכו לתנועות הנוער \"נוער הזהב\", ביטוי גנאי שמקורו בהונגרית. בצעדות תנועות הנוער קראו המפגינים בקצב, \"נוער הזהב – לך לנגב.\" אחרי רצח רבין צמח \"נוער הנרות\" שביכה על לכתו, וכתנועת נגד צמח \"נוער הגבעות\", צעירים המקימים מאחזים ביהודה ושומרון, ומאתגרים את המדינה והצבא.
ממשלות, אנשי צבא ואחרים שהותירו מורשת מטבעות לשון בלתי נשכחים. יצחק רבין קרא ליורדים מן הארץ \"נפולת של נמושות\". מנחם בגין שיבח את \"בחורינו המצוינים\" שסייעו לו אחרי שנפל בחדר האמבטיה, וקבע אחרי החלטה שתמכה בהתנחלויות כי \"יש שופטים בירושלים\". אהוד ברק דיבר על האויבים שהרג אשר \"ראה להם את הלבן בעיניים\". המקור באנגלית, והוא מיוחס לגנרל האמריקני איזראל פיטמן, שהורה לחייליו 1775 ,לאחר שאזלה התחמושת: \"אל תירו עד שתראו את לובן עיניהם,\" כדי להיות בטוח שכל כדור הוא פגיעה. שר האוצר יגאל הורוביץ התלונן על אלה הדורשים תקציבים ותוספות שכר: \"משוגעים, תרדו מהגג!\", המקור ביידיש: \"משוגעים, אַ ראָ פּ פֿון דאַ ך!\", על פי בדיחה יהודית. בנימין נתניהו קרא למנהרת הכותל \"סלע קיומנו\", מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים קבע ש\"את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק\", הביטוי הפך לשיר ושב בהזדמנויות שונות. דן חלוץ הסביר שפצצה המוטלת על בית בעזה אינה אלא \"מכה קלה בכנף\". מטבעות לשון מועדים לשיבושים. לעיתים השיבוש הופך למטבע לשון עצמאי ואפילו עולה על המטבע המקורי בתפוצה. שיבוש מוביל כזה הוא \"עושה ימים כלילות\", המתחרה בהצלחה עם המקור: \"עושה לילות כימים\", המופיע בלשון חכמים, בדיון על ישיבה בסוכה. אנשי
שיבושים נוספים של מטבעות לשון מן המקורות נקלטו כי יש בשיבוש היגיון מסוים. \"הכיר תודה\", חש תחושת חובה והכרה כלפי מי שהיטיב איתו, נטבע בהשפעת \"הכיר טובה\" המוכר מכתבי רש\"י. הניב \"הדיר שינה מעיניו\" נוצר בעקבות ספר בראשית: \"וַ תִּ דַּ ד שׁ ְ נָ תִ י מֵ עֵ ינָי\", ולכן יש לומר לכאורה \"הדיד שינה מעיניו\", אך הוא יצא מהשימוש. \"הפנקס פתוח והיד רושמת\" הוא שיבוש של מטבע משנאי ממסכת אבות: \"הפנקס פתוח והיד כותבת\". השיבוש מיוחס ללוי אשכול. שיבושי מטבעות לשון עשויים לצמוח באופן מכוון לצורכי בידור. שיבושים כאלה קרויים ביטויים משוכלים, או ספונריזם, שבהם חל שיכול הברות בתוך מטבע לשון. אבי הביטויים המשוכלים העבריים הוא שייקה אופיר, שטבע במונולוג משנות השישים שיכולים כמו \"עין אחת צוכה ואחת בוחקת\", \"זהג נהיר\" ו\"חצי גום ערוף\". השיכול \"זרח מפרחוני\" הפך למטבע לשון עצמאי. יוצרי הביטויים בעברית הישראלית חובבים ביטויים בחרוזים. אבי הז'אנר הוא אברהם שלונסקי, שבעקבות פתגמים משפות העולם הציע תרגום מחורז: אורֵ ח לרגע רואה כל פגע, אותה גברת בשינוי אדרת, ועל טעם ועל ריח – אין להתווכח.ביטויים מחורזים אהובים על החייל האלמוני. \"או סיירת או ניירת\" הוא פרי מוחם הקודח של מורעלים החותרים ליחידות הקרביות ביותר.
\"יש המאשימים את השפה ה'נמוכה' – בוולגריות. אבל בסך־הכול –זה ההפך. יש מקרים רבים שבהם השפה התקנית – דלה. בספורט, בשפה התקנית – 'החטאה', 'החמצה'. במדוברת: פִ ספס, פספוס, פקשש, פקשוש, פִ ישֵ ל, בִּ יאֵ ס, פשלה.בשפה התקנית: הכניע אותו. במדוברת: כיסֵ ח, מרח, טייח, דפק אותו, סידר אותו, סייד אותו, הכניס לו, עלה עליו, תקע לו, דחף לו, עשה ממנו פיתה, הוציא לו את המיץ, עשה ממנו קציצות, הרס, גמר אותו, חנק אותו, הראה לו.\"את השורות האלה שרבטה ביומניה האמזונה של העברית הישראלית, נתיבה בן יהודה. יחד עם דן בן אמוץ היא הביאה לעולם את כתבי הקודש: 'המילון לעברית מדוברת', בשני חלקים. נתיבה ודן לא קראו למילוניהם \"מילון הסלנג\", ולא טרחו ליצור גבולות ברורים בין \"הסלנג\" לכל מה ש\"איננו סלנג\", כי אין באמת גבול כזה. יש שטחי הפקר, קווי תפר בין \"סלנג\" ל\"עברית מדוברת\" ול\"עברית תקנית\". הסלנג הוא הפכפך, מתיישן ומתחדש בקצב. עמוס קינן טען בריאיון לכתב העת 'פנים' שלמילונם של נתיבה ודן אין טעם. \"הסלנג לא
כיף\" ממש כמו נכדו ואולי אף נינו בשנות האלפיים. \"כיף\" היא המילה היציבה ביותר בסלנג הישראלי. והיא לא לבד. \"יאללה\" ו\"ואללה\" חיות וקיימות גם הן מאז ומתמיד כקריאות התפעלות וזירוז. \"פרייער\" הוא מותג ישראלי שימיו כימי המדינה, וכמוהו \"קוּטר\". בעלי השיער האדמוני הם מאז ימי המנדט ג'ינג'ים, והתחמן הישראלי, שנולד בשנות החמישים של המאה העשרים, הוא כבר בן שבעים ולֵ חו לא נס.אז מהו העיקרון המארגן של הסלנג, מה הופך אותו לחטיבה עצמאית בעברית הישראלית? התשובה היא על דרך השלילה, וממנה נגזר החיוב. סלנג אינו נמדד על פי מקור המילה, לא על פי משמעות המילה, וגם לא על פי צורת המילה. סלנג נקבע על פי התפקיד החברתי של המילה, או של הביטוי. תפקידו לשבור את חומות הפורמליות, לשחרר את השפה מכבלי התקן הלשוני. דרישת התפקיד המובנית בתוכו היא שלא יינתן למילה או לביטוי הסלנג תו תקן. הסלנג הוא תת־תקני בהגדרה, מרצון, זה סוד חינו ולכן הוא גם תמיד יעצבן ותמיד יהיו לו אויבים מבית. אי אפשר איתו, אבל בהחלט אי אפשר בלעדיו.היריעה כאן קצרה מכדי להקיף את כל דרכי הסלנג, אבל כמה זוויות מבט מאפשרות להבין אותו. מהם שדות המחיה של הסלנג, באילו תחומים הוא חי ומתחדש, מהם המקורות או מעיינות הלשון שמהם שואב הסלנג את כוחו. ובעקבות קובלנתו של עמוס קינן, איך נספר
רצון, \"היה כיף\" מבטא שמחה. שם התואר \"פיכח\" מתאר אדם שאינו תחת השפעת אלכוהול או סם, שם התואר \"סחי\" בז לו. \"טיפש\" הוא עלבון, \"אהבל\" הוא טיפש חסר תקנה. כפי שכותבת נתיבה, בתחומים שבהם הסלנג פעיל הוא מציע עושר לשוני יוצא דופן, לעומת הקמצנות של השפה התקינה. כך מכיל המילון הסטנדרטי מעט דברי שבח, וגם הם מדיפים ריחוק: משובח, נאה, יוצא דופן. \"מעולה\" נע בין השפה התקינה לסלנג על פי הנגנת המילה. מבחר דברי השבח שמציע הסלנג מכיל מאות אפשרויות. רשימה חלקית: אולטימטיבי. אָ חוּל מַ נְיוּקִ י. אַ חְ לָ ה. אֵ ין! אלוהי. אלוף. אַ סְ לִ י. אָ שׁ ָ ף. בּ וֹ נְ בּ וֹ ן. בִּ יג טַ יים. בן זונה. גדול מהחיים. הורג. חבל על הזמן. לא מהעולם הזה. ליגה. מַ גְ נִיב. מְ טַ מְ טֵ ם. סַ בָּ אבָּ ה. סוף הדרך. עֶ שֶׂ ר. פגז. פצצה. שׁ וֹ ס. תותח. הרשימה הזו מעידה על הצורך של הדובר הישראלי להעצים את דבר השבח לדרגות הגבוהות ביותר.איסמו, הקומיקאי הפיני הפועל בארצות הברית, הצביע על נטייה דומה להעצמה הריגושית של השבח בתרבות הלשונית האמריקנית. \"אנחנו (excited (מכך שהצטרפת למועדון הלקוחות שלנו\", \"אין לך מושג כמה התרגשנו (thrilled (כאשר התבשרנו שבחרת לבטח אצלנו את הרכב\". אלא שהתופעה האמריקנית מעידה על תרבות הגינונים האמריקנית, מרכיב בתפיסה שיווקית. חטיבת השבח הישראלית היא בין־אישית, ישירה ומעידה על הצורך הבלתי נשלט בקִ רבה, בקבלה, ברצון
ועוד כהנה. לעומת זאת לחוכמה אין בסלנג נציגות, ואפילו \"חכם\" מוסֶ בֶ ת ל\"חוכם\" היידישאי או ל\"חכם בלילה\". לרשעים מוקצב מילון שלם, לטובי הלב ולנדיבים בקושי \"נשמה\", וגם זה בהגייה מוקצנת. הטרחן העברי הוא נודניק, חופר, ניג'ס, זבלן, אוכל ראשים, מזיין שכל, קרצייה, קוטר, דֶ בֶ ק ואחד ש\"עולה על העצבים\". לבעל חוש המידה וכישרון ההקשבה אין לסלנג מה להציע. לזכות התופעה הזו ראוי לצטט את האמרה הלטינית העתיקה \"קרבה מולידה תיעוב\". מילות הסלנג האלה נוצרות בסביבה חברתית קרובה, מעין שטעטל קולקטיבי שבו כולם מכירים את כולם, ושלב אחר שלב נתפס הזולת כסכום תכונותיו הרעות. אלה נשכחות רק כאשר הוא יוצא מן העולם, וחוזר להיות מלאך נדיב, חכם, צדיק וצנוע.קבוצה ייחודית בסלנג הישראלי היא פועלי הדיבור. כאן אין מדובר בדיבור גרידא, אלא בדיבור מגונה ברמות שונות: דיבור יתר, דברי שטות, תלונות ודיבור מתנשא. רשימה חלקית: בִ רבר, דִ סקס, חנטרש, חִ רטט, טִ רחן, טִ רטר, לִ רלר, ניג'ס, נִ דנד, קיטר, קִ שקש, פְ סִ כְ לג, צִ 'זבט, והנוטריקון שִׂ חנש בעקבות \"שיחת נפש\". הסלנג הישראלי ניזון משני מקורות־על: שאילה מלשונות זרות, ופיתוח פנים־עברי. יש גם חטיבה מגשרת המשלבת את העברית והלעז. השאילה
פי מקור המילה, לא על פי משמעות המילה וגם לא על פי צורת המילה. סלנג נקבע על פי התפקיד החברתי של המילה או הביטוי. כאשר מילה שאולה ממלאת את התפקיד החברתי של הסלנג, הריהי סלנג. הסלנג הישראלי שואל משלל שפות, כמעט מכל שפה על פני הגלובוס. מבחינה זו אפשר לומר שהסלנג הישראלי הוא סלנג היהודי הנודד. מקור מרכזי לסלנג הוא שפות היהודים ובראשן יידיש. יידיש מייצגת את חברותיה, משפחת השפות היהודיות. המפגש הזה טבעי ומתבקש. שפה יהודית היא שפה עממית, וגם אם יש לה תוצרים בכתב בעיתונות ובספרות יסודה נשאר בשורשי העשב, ועל כן החבירה שלה לסלנג טבעית. לצד היידיש תרמו את חלקן לסלנג גם הלדינו והיהודית המרוקאית, ובמידה פחותה שפות יהודיות נוספות השפות היהודיות נדדו עם העליות הרבות כשהן ספונות בהון הלשוני ובגרסת הינקות של העולים, ביידיש: מאמֶ ה לוּשׁ ֶ ן. את הערבית הפלסטינית פגשו העולים, ובעיקר בניהם שנולדו בארץ ישראל, וחברו אליה. הערבית דיברה אל ליבם. היא נוצקה באקלים החם של האזור, והציעה חיתוך דיבור כוחני, מרופד בעיצורים גרוניים ונחציים, שאִ תגר את האופי המצטנע של היידיש. הערבית הפלסטינית, כמו יתר הדיאלקטים הערביים, היא שפת דיבור האסורה בשימוש בלשון
הסלנג פועל גם בערוץ שאילת המשמעות, שבו מילה בלשון השואלת מרחיבה את משמעותה בהשפעת הלשון המשאילה. כך קיבלה \"נעל\" את משמעותה הסלנגית כ\"טיפש\" בהשפעת שימוש דומה בפולנית, ו\"דייסה\" את משמעותה הסלנגית כערבוב עניינים ללא סדר בהשפעת שימוש דומה ביידיש: קאַ שע. ערוץ הרחבת משמעות ייחודי הוא מה שכינה גלעד צוקרמן תשמוצים: תרגום שומר משמעות וצליל. למשל, \"מכונה\" המקראית שהיא מתקן בעל בסיס מוצק, זוכה למשמעות מודרנית בזכות קרבת הצליל ל־machina .בסלנג נמצא בערוץ הזה את \"קָ לֶ טָ ה\", הלחם של \"קסטה\", באנגלית ,והשורש קל\"ט. החרק המגעיל \"חומייני\" נקרא כך לא רק בהשראת המנהיג האיראני השנוא, אלא עקב צבעו החום. \"פינוקיו\" הפך שם נרדף לפינוק וילדותיות. לסלנג יש היסטוריה, שימיה כימי הישראלים החדשים, החל מהעלייה הראשונה, וביתר שאת על ידי ילידי הארץ, שרחשו אמנם יראת כבוד לעברית הנאה ולשפת הספרות, אבל הם יוצרי העברית הישראלית, ומכאן גם של הסלנג. על \"מצוברח\", אולי הוותיק מכולם, נכתב בפרק קודם. איתמר בן אב\"י מתגאה בספרו שהמציא כמה וכמה מילות סלנג. ביניהן הוא מציין את \"חִ רְ בֵּ ן\", במשמעות קלקל. למילה הזו
חזרות מפתיעות למרכז הבמה, כגון הברכה העתיקה \"אהלן\". חלק מהמילים נעלמות כמצופה, כגון \"אבדאי\" ככינוי לגבר חסון, \"בָּ ס!\" כקריאה להפסקת פעילות, והביטוי \"בוקרה פיל משמש\", שמשמעותו שדבר מה לא עתיד להתרחש. יש גם כניסות, כגון \"עלק\" במשמעות לא אמיתי, מזויף, וכמובן \"אחלה\" ו\"סבאבה\". האנגלית האמריקנית עולה כפורחת. היא תורמת יותר ויותר ערכי סלנג למילון, ומשתלבת בשיח הישראלי כאילו ירדה לעולם עם עשרת הדיברות. הסופר אסף שליטא משלב בספרו 'שניים שלושה' ביטויי סלנג שאפיינו את שנות השבעים של המאה העשרים. מבט חטוף מגלה שאכן חלק משמעותי מאוצר הסלנג של התקופה התיישן. כך \"אייזן בטון\" שעליו מלגלג עמוס קינן, \"גזעי\" ככינוי שבח ובהמשך הומר ל\"קוּל\" האנגלי, \"ג'מעה\", החבורה הערבית, ה\"פושטק\" שקדם לערס ולצ'חצ'ח. \"חנון\" של ימינו אלה, שהיה בשנות התשעים ל\"לפלף\" וגם כונה במלעיל \"יורם\", הוא באותה תקופה עדיין \"סבון\", מילה ששרדה מימי קום המדינה. הסלנג של שליטא מציג תערובת של ערבית, יידיש ועברית, האנגלית כמעט שאינה נוכחת. ב'מילון הסלנג המקיף' 70 אחוזים מן הערכים מקורם בלעז, בשאילה הישירה או באמצעות תרגום. לצד זה נוצרים ערכי סלנג בתוך העברית, וזאת באמצעים מגוונים. המהלך המרכזי הוא הרחבת
מלכת העברית החדשה היא \"בא לי\", החלופה הנרקיסיסטית של \"אני רוצה\" התקני. הצירוף \"בא לי\" או לו ולה ולהם חוגג כבר יותר מיובל שנים. שנות האלפיים פיתחו את המגמה הזאת. כמה דוגמאות:חש את עצמו, בהוראת התנשא, הפגין דימוי עצמי גבוה עד כדי התרברבות, החליף את \"הִ שוויץ\", ואליו הצטרף הביטוי \"מה אתה חש\", שאלת התרסה למי שמתבטא בהתרברבות. במקרים אלה מדובר באליפסיס: מה ]קרה ש[אתה חש ]שאתה טוב יותר מהאחרים[.מי ישמע. ביטוי הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. גם כאן מדובר בקיצור: \"מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול... נודר. מילת אישור, התרגשות והעצמה: גם: \"נודר נדר\". לכאורה פועל תקני לכל דבר, אבל ההקשר וההנגנה מעניקים לו מעמד של סלנג.עף על עצמו. התרברב, הבליט את הישגיו ותכונותיו בנוכחות בקבוצת הסלנג המתחדש ניכרת עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר: בדוק, הזוי, קל, קשוח ועוד. \"קל\", למשל, משמשת כסיומת מפוגגת כובד ראש, בהשפעת סטטיק ובן אל, \"קשוח\" מתייחסת לאירוע מאתגר, ובאמצעות \"הזוי\" מדירים כל מה שאינו מתקבל על הדעת.
ָ?/ ַ ס./ ַ ְ ַ ס./ ִ י ִ י ֶ ת:/ ְ . ַ ם ִ י./ ִ ְ ַ ֵ ן./ ִ ְ ַ ְ ִי./ ַ ח ֶ ת ָ א ע ָ ה ַ ָ ָ ה, ֲ ה ּ ָ ה?/ ָ ה?\"יהודה עמיחי הפך את שיחת היומיום, במקרה זה, שיחה אינטימית לפני השינה, לשיר. שיריו אינם רק מתעדים שיחות, הם עצמם שיחה מתמדת. שהרי השיחה היא המקום שבו מתחילה השפה ובו היא מסתיימת. שיחה בין שדר הרדיו למאזיניו, שיחה בין הסופר לקוראיו, שיחה בין אדם לאלוהיו, ושיחה בין אדם לאדם, ללא מתווכים. בבית הקפה, במסיבה, בישיבת הנהלה, במפגש הגננת עם ילדי הגן, ובקלישאה הישראלית \"שיחות הסלון\", המזוהות בעיקר עם מפגשי ערב שבת. יש שיחות אינטימיות, יש שיחות אלימות, יש שיחות עסקיות, יש שיחות סתם, .לכל קטגוריה של שיחות אופי משלה וכללי עשה ואל תעשה. ויש \"שיחה ישראלית\", שאפשר לתת בה סימנים.הסימן הראשון הוא קצב הדיבור. לכל אדם קצב דיבור משלו, במסגרת האידיולקט, מאפייני הדיבור של אדם יחיד. חיים בר־לב זוהה על פי קצב דיבור איטי, שאפיין קצינים בכירים רבים, כמו
, איטי בהרבה מהרוסית. מן המחקרים המעטים בעברית עולה שאנחנו במקום טוב בקבוצת השפות המהירות. המחקר מראה גם שקצב הדיבור הישראלי עלה באופן תלול לעומת מחקרים מקבילים משנות השישים של המאה העשרים. דוגמה משעשעת לכך היא נוהג ההולך ומתרחב להאזין להסכתים ולספרים קוליים במהירות גבוהה פי אחד וחצי מהמהירות המקורית. התופעה מושפעת מתרבות הראפ, שבה הדיבור המהיר הוא מאפיין מרכזי. בשיר \"דיבור מהיר\" של שי יום טוב הוא משמיע למעלה מ־300 מילים בדקה, לעומת מילים בדקה בדיבור שגרתי. בפזמון החוזר שלו יוצא המרצע מהשק: \"דיבור מהיר נשמע מגניב, לא משנה מה המילים.\"הישראלים, ככלל, אוהבים לערבב משלבים, לשלב באותו מבע מילות סלנג עם ביטויים מעין ספרותיים, מילים נפוצות ומילים נדירות. אפשר למצוא משלבים מעורבים אצל אנשי האלפיון העליון ואצל יושבי הפריפריה. בחירת משלב מתרחשת לא רק במצבים שונים, אלא יובל נתן עמד על התופעה במאמר בעיתון 'פוליטיקה' משנת ,והוא רואה בה תופעה דורית. השימוש במשלב גבוה במסגרת דיבור במשלב בינוני ונמוך הוא לדעתו פרובוקציה של דור צעיר
ספרותיות על פלוני שהוא \"עני ודלפון ועלוב נפש\". שרה נתניהו מספרת כי אישה אחת \"מלכלכת בלי סוף\", ואישה אחרת \"התלבשה על בעלי והפילה אותו\", ולצד זה מתלוננת: \"את הונֵית אותי, את פשוט הונֵית אותי.\" ג'ודי שלום ניר מוזס סיפרה על משפחתה ש\"תמיד היינו אחד בתחת של השני\", ובאותו ריאיון מספרת על אירוע ש\"השמנה והסולתה של החברה הישראלית נמצאת שם\".גם בסדרת הטלוויזיה \"המעושרות\" עירוב המשלבים מאפיין את המשתתפות. טלי סיני־ריקליס, המכונה על ידי חברותיה \"טלי בן יהודה\", מרבה בפעלים בנוסח גששי כמו \"האם החליטותֶ ך? החליטותי!\", \"אתן הגיעותֶ ן?\", \"התבלבֶּ לוֹ תי\", לצד סלנג עתיק נוסח \"היידה ברָ ה כולנו ביחד\", וסלנג חדש יותר: \"תראו איך כולם גם בסדרה \"הדימונאים\", שמשתתפיה אינם חשודים בשייכות לחברה הגבוהה, מתגלה עירוב משלבים. אילנית לוגסי מביאה שפה מעורבת ורבת משלבים. כך זורמים ברצף משפטי דיבור כמו: \"פה גמרת עליי!\", \"ככה אתה מתלכלך?\" או \"תביא כפרה את הקוסקוס\", לצד מילים הנחשבות במשלב הבינוני־גבוה הממלאות את השיח הישראלי: \"לא רוצה מחויבות\", \"מתמודדת עם זה\", משולבות בסלנג שינקינאי: \"אתם מודעים לקטע של ההפגנה?\". היכן שדרוש, אילנית משתמשת בשפה
אירוע חברתי. יש בהן יסוד ה\"אנחנו\" של המשפחה, ומכאן שיש בהן תפקידים של חִ ברוּת, כמו חינוך לנימוסי שולחן ולנוהגי שיחה. לארוחה תפקיד של העברת מידע ודיון בתוכניות משפחתיות. ילדים לומדים בשיחות האלה חוקים תרבותיים בתחום השיחה, כמו בחירת נושאים, דיבור בתור מוסדר, יכולת סיפור ואדיבות. התפקיד הכפול הזה, מפגש חברתי וחִ ברוּת, מבדיל בין שיחות ארוחות הערב לשיחות רגילות.בראשית הארוחה, הישראלית כמו האמריקאית, כותבת בלום־קולקה, מקובל להציג הוראות והנחיות פשוטות כמו הגשת האוכל, הערות על צורת האכילה ועוד. מכאן מתפתחות שיחות של העברת מידע על מה שהתרחש בחיי בני המשפחה במהלך היום. כאן מתגלה ההבדל התרבותי. במשפחות אמריקאיות־יהודיות העברת המידע נעשית בדרך טקסית, בניגוד לישראליות. סנדרה האמריקאית שואלת למי תספר על היום שעברה, ומעידה שהשאלה הזו היא מרכיב קבוע בטקסי ארוחת הערב של המשפחה. במשפחה הישראלית שואלים בעיקר שאלות הנוגעות לעניין ספציפי כמו \"מה היה בשיעור טבע\". ילדים אמריקאים מבקשים תכופות רשות דיבור: \"אני יכול להגיד משהו? זה התור שלי?\". ישראלים נוהגים בדרך כלל להיכנס ישירות לסיפור, בנוסח \"היום הלכנו לבית ספר למורים\".לעיתים משתתף בארוחה אדם שאינו בן משפחה, בלום־קולקה
יותר במשפחה היהודית־אמריקאית נתפס הצופה כאורח חצי רשמי.לשיחת ארוחת הערב גם היבט מגדרי. מבנה יחסי המינים שונה באופן דרמטי בין הארוחה הישראלית לבין האמריקאית. במשפחות ישראליות שולטות הנשים בפעילות הנושאית ותורמות יותר לשיחה מאשר הגברים. במשפחות יהודיות אמריקאיות משחקים הגברים את התפקיד המרכזי, יוזמים יותר נושאים, ותורמים יותר לשיחה. האם הדבר מעיד על שוני ביחסי המינים בין שתי התרבויות? הדבר דורש בירור נוסף, אבל ככלל, התמונה המצטיירת מהמחקר וממחקרים דומים היא שישראלים משוחחים שיחה ישראלית, לא היררכית שיחה מעצם טבעה אינה מהלך סדיר. רוב הדוברים נוטים לחזרות לא מודעות, אתנחתות, משפטים קטועים, וכן שימוש במילים כמו \"פשוט\" או \"בעצם\", שאינן נדרשות למה שקרוי \"ערכי האמת\" של מרכיבי המשפט. כל מי שהתנסה בתמלול טקסט דבור מכיר את התופעה. תמלול מדויק מציג טקסט כאוטי, קשה למעקב. בשיחה עצמה אנו משלימים את דברי הזולת באמצעות ההיכרות בינינו, הידע המוקדם, הֶ קְ שֵ ר הדברים ושפת הגוף והפנים של הדובר, בעוד חזרות ואתנחתות אינן מפריעות לתקשורת. דוברים רהוטים טבעיים
השימוש בתומכי שיח מתועד כבר מראשית ימיה של העברית הישראלית. יעל רשף מביאה דוגמאות לכך בספרה 'העברית בתקופת המנדט'. \"אני עניתי לו, פשוט, שכשלי יש רק חשד...\" 1926\" . טוב, תראה מה שאני אעשה לך\" 1931\" . יאללה, תני לי להעתיק\" 1938 . הפובליציסט דולז'נסקי מתלונן באותן שנים על כך שהילדים מרבים אחר כך וב\"אז\". תומך שיח שהיה נפוץ מאוד בעבר מקורו ביידיש: אפּ עס, שפירושו \"משהו\". את מקומו תפס לימים \"יעני\", שמקורו בערבית, ומשמעותו בשפה זו כלומר. העברית הישראלית מציעה מגוון רחב של תומכי שיח. הם אינם עשויים מעור אחד. יש שחסרים משמעות כלשהי, כמו \"אֶ ה\", או צירוף הלעג \"אֶ ה בֶּ ה צִ יגָ לֶ ה מֶ ה\", המדמה את מילות ההיסוס לקריאת כבשה. \"אֶ ה\" משמשת גם להארכת מילות יחס: שֶ ..., בֶּ .... סימן ההיכר הלשוני שמצאו יוצרי \"ארץ נהדרת\" לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט היה \"אֶ ־יֶ ה\". תומכי שיח אלה נועדו ליצור אפקט של דיבור ללא הפסקות, עקב קצב לא מספיק של אספקת המילים בתהליך הדיבור.השימוש ב\"פשוט\" כשם תואר המתייחס לתוכן המשפט נפוץ מאוד בעברית. לצידו ל\"פשוט\" כתומך שיח תפקידים שונים. השימוש הזה הוא שאילת משמעות מהמילה רוסית prosto .הבלשנית יעל זיו מקדישה לכך מאמר בכתב העת 'בלשנות עברית'. זיו מצביעה על
אתה חוזר, פשוט רציתי לדעת אם תהיה לארוחת הערב.\"תומכי שיח עשויים ליצור אפקט של המעטת חשיבות. כך מופיעים בשיח תומכי שיח ממעיטים כמו איכשהו, מתישהו או איזשהו, המרמזים שאין צורך או אפשרות להיכנס לפרטים. ממעיט תלמודי המשמש בשיח הוא \"אגב\", שנועד להקטין את חשיבות הדברים שייאמרו אחריו. האזרח של שנות האלפיים בקטגוריית הממעיטים הוא \"כאילו\", ובהרחבה \"כזה כאילו\", המרמז שמשמעות הדברים אינה אלא דימוי ואפילו אחיזת עיניים. מקורו של \"כאילו\" הוא בשימוש האנגלי־אמריקני הרווח ב\"לייק\", בזכות הדמיון ביניהם במשמעות ובצליל.מול הממעיטים יש גם תומכי שיח המשמשים מגבירים. אלה נועדו לחזק את הדברים הנאמרים, ואולי לרמוז בכך שהם אינם מבוססים דיים. כאלה הן פתיחות למשפטים בנוסח \"צריך לומר ש...\", הסיומת \"זה לא מילה\", וסדרת גילויי האמת: \"האמת היא ש...\", \"למען האמת\", \"אם להודות על האמת\". לאחרונה מרבים אנשי תקשורת לפתוח משפט ב\"צריך לומר ביושר\". מגבירים נפוצים הם \"ממש\" ו\"בלי ספק\". גם שילוב המילה האנגלית \"פאקינג\" במשפטים נועד לחיזוק, בהשפעת השימוש הרווח במילה בשיח אנגלי.קבוצה אחרת של תומכי שיח נועדה לסגור נושא שבו מדובר ולעבור לנושא חדש. זאת לעיתים לאחר פירוט מסוים בנוסח \"אחרי
תפקידו הפרשני. הנפוץ בקטגוריה זו הוא \"בעצם\", הנחשב מגפה לשונית, ואחריו \"למעשה\", שמקורו ביידיש. גם \"יעני\" שמקורו בערבית נשחק עד מאוד. ברחוב החרדי נהוג \"חְ מיין\", קיצור של \"איך מיין\" – אני מתכוון לדבר מה, וגם השימוש בו שחוק. זה גם גורלו של הביטוי \"בסופו של דבר\", שזכה לידיד משפטי: \"בסופו של יום\", בעקבות שפת משפטנים בריטים.תומכי שיח עשויים לשמש כלי עזר ליצירת קרבה בשיחה, ואפילו לגינוני נימוס. כאלה הם מבעים בנוסח \"אם אינני טועה\", \"אִ ם יורשה לי\". ביטוי מקובל הוא \"אתה יודע\" או בגרסה האנגלית \"יוּ נוֹ אוּ\". לעיתים מעורב בהם גוון של התרסה מחזקת: כֵּ ן?! לא ככה?! אתה שלושה תומכי שיח נוהגים לבוא בפתיחת משפט, והם מבקשים הרחבה: \"אז\", \"טוב\" ו\"לא\". אלון עידן מקדיש לפריצה של \"אז\" רשימה במדורו בעיתון הארץ. \"כשהיא ]אז[ מציצה ברשתות החברתיות, מאזינה לשיחות בִ רזייה, לדיווחים בטלוויזיה, היא מתמלאת גאווה. הנה, מיכאל שמש מהתאגיד מצייץ: 'אז מי ידע על הצעת המיליארד לחרדים?' אחר מתלונן: 'אז אתמול אסנת מארק בכתה על הדיכוי המזרחי, היום השרה דיסטל'; 'אז כמה היו אתמול? 300 אלף? 70אלף?' תוהה מישהו בנוגע למחאה. 'אז' עשתה את הבלתי ייאמן: היא שינתה באופן יסודי את המיקום התחבירי שלה: ממילת תנאי שנולדה
גורעת מהמשמעות החיובית של \"טוב\", ויוצרת בעיקר זלזול אל מול אסתר בורוכובסקי בר אבא מצביעה על ריבוי ביטויים בשיח רציף המאשרים את דברי הזולת. היא מביאה דיאלוג בתוכנית טלוויזיה של אודטה עם מנהלת הדרכה בחברת קוסמטיקה. שתי הדוברות נוטות לאשר את דברי הזולת במגוון דרכים: נכון, לגמרי, יפה, לעיתים בהכפלה: יפה יפה. מילת אישור מפתיעה היא לעיתים קרובות מילת השלילה \"לא\". היפנים, כידוע, אינם משתמשים במילה \"לא\", יש להם דרכים מעודנות יותר להביע סירוב. אצלנו הישראלים המצב הפוך: אנחנו אומרים \"לא\" גם כשאנחנו מתכוונים ל\"כן\". \"לא\" הפכה מעין פתיחה קבועה למשפטים שאין בהם שלילה, ולעיתים הם מבטאים חיוב ברור, כמו במשפט הבא המצוטט משיחה מוקלטת באתר מעמ\"ד מדיון בהנהלת אחת החברות: \"לא, אתה צודק מאה אחוז\". יש גם משפטים שלמים המכילים \"לא\" ומילה נוספת. לא, באמת. \"לא\" מדגישה שהכוונה אמיתית וברורה.לא, סתם. \"לא\" מחזקת את הטענה שהדברים לא נאמרו ברצינות.
קבוצה ייחודית המשיקה לתומכי השיח היא מילים המשמשות כפעולות דיבור. בהגדרתן הבלשנית, במסגרת תחום חקר הקרוי פרגמטיקה, \"פעולות דיבור\" אינן תורמות לערכי האמת של הטקסט, אלא פועלות בדרך כלשהי על הזולת או מניעות אותו לפעולה, כמו הצהרה, נזיפה, דחייה, זירוז וכדומה. אחת המילים הנפוצות בקטגוריה הזו היא \"נוּ\", מילה שמקורה ביידיש וברוסית. הבלשנית יעל משלר מצאה של\"נו\" שורה של תפקידים, והיא אחת המילים המובילות בתחום זה. בין תפקידיה מונה משלר פעולות כמו זירוז נו, מתי כבר , דחיקה לקדם את השיח נו, תגיע כבר לעיקר , אישור לביצוע פעולה, וכן התבדחות או פרובוקציה. \"נו\" מגלמת לדבריה את הנטייה הישראלית לחוסר סבלנות, ולחלופין למעורבות אקטיבית בשיח. לממצאיה של משלר אפשר להוסיף את תפקיד הספקנות, לעיתים , נזיפה, בעיקר בשילוש נו נו נו , ועוד. לקבוצה הזו אפשר לצרף קבוצה רעשנית של תומכי שיח שאינם דורשים הקשר או שילוב במשפט אלא עומדים בפני עצמם, ומשמשים כפעולות דיבור כמו כעס, הפתעה וכו'. אריה אולמן, איש האקדמיה ללשון, ערך רשימה כזו המקיפה את מכלול קריאות הרגש ופעולות הדיבור של הישראלים. ביניהן קריאות השתקה כמו שששש; יצירת קשר: פסססט...; אזהרה: הלו־הלו; התנצלות: אופס; זלזול: יאללה
לשיחה הישראלית מצטרף יסוד תומך שיח המעניק לשיחה פרשנות השזורה בשיחה באמצעים שונים, והיא האירוניה. אירוניה היא טקסט או מיצג החותרים באמצעים שונים תחת מה שנאמר או מוצג בהם, ומתבטא בהם ניגוד בין הטקסט לסַ בּ ־טקסט. לעיתים היא עולה מהקשר השיחה, ולעיתים באמצעות הנגנה, אינטונציה, המרמזת על כך. בעברית הישראלית מגוון מילים וצירופים שהאפשרות האירונית התקבעה בהם במהלך הזמן והם הפכו ל\"אירוניה מוסכמת\". דוגמה לכך היא הביטוי \"מה אתה אומר?\". יש בו שימוש ניטרלי של בקשה לפירוט, בהנגנה נוספת הביטוי עשוי לבטא פליאה והפתעה, ובהנגנה חלופית הוא אירוני: \"מה אתה אומר?!\". הביטוי \"איך לא חשבנו על זה?!\" עשוי לייצג הודאה בטעות או קוצר ראות, ובהנגנה תואמת ללגלג על הצעה של אחד המשתתפים. \"בוקר טוב אליהו\", \"גילה את אמריקה\" וביטוי הסלנג \"כאילו דה?!\" משמיעים שהדובר מביא מידע תכונות אנוש חיוביות עשויות לזכות בהקשר מתאים ובהנגנה תומכת למשמעות אירונית מהפכת, כמו \"גאון!!\", \"יחיד בדורו\". גם היידיש תרמה לשימושים האירוניים בהיותה שפה שהאירוניה היא יסוד מוסד שלה: \"חוכֶ ם\" הוא טיפש או מתחכם, \"מוישֶ ה גרויס\", משה הגדול הוא איש קטן, \"א גרויסה מציאה\", מציאה גדולה, היא מציאה