טבעי היה שפיטר יגייס אותו להרצאות או סדנאות עבודה עם תלמידי המשחק.
לפרופ' קרייטלר היה מבטא יקי חריף ,מה שרק הוסיף לווית חן לדבריו ,שהיה
בהם צירוף של ידע עשיר וחוש הומור מיוחד .היה זה הוא שקירב אותנו אל
אריסטו והפואטיקה שלו.
בתארו את הטרגדיה כעלילה שלמה בלשון פיוט ,אומר אריסטו שתכליתה
של הטרגדיה היא לעורר בנו רגשות של אימה וחמלה ,ואלה במהלך ההצגה
מביאים אותנו לקתרסיס של רגשות אלה .קרייטלר נאחז בתיאור זה של
אריסטו כמוצא שלל רב .הנה תיאור פסיכולוגי עמוק של הצורך לאדם ולחברה
בתיאטרון ,עוד בטרם תיווצר הפסיכולוגיה .עדיין אני זוכר את המדרש הנפלא
שלו על פיסקת הקתרסיס בפואטיקה .המונח קתרסיס הוא רפואי ופרושו,
טיהור ,מירוק .אם כן ,מטרת הטרגדיה לפי קרייטלר היא ,למרק את הקהילה
מרגשות אשם וממטעני אופל אנושיים לא מודעים.
הצופים בטרגדיה חשים כאילו הם נוטלים חלק בעלילה .כל הסבל והזוועה
עוברים עליהם ,בעוד הם יושבים כצופים פסיביים בעלילה .הפער הזה -לחוות
את הזוועה מבלי לעשות דבר ,חוץ מלצפות מבחוץ ,גורם למירוק הנפש .חווית
את אשר לא עשית וכך נפטרת מרגשות אשם מדומים .גם הקהילה ,כיחידה
חברתית שלמה ,עוברת את עלילות גיבורי המיתוסים שלה ובזאת מחזקת
ומטהרת את האתוס שלה .האמונה יוצאת מחוזקת .לקהילה כוח חדש
להתמיד בחלומותיה ,בזיכרונותיה ובתקוותיה .הגיבור הטרגי שעובר בפועל את
מסכת ייסוריו במאבקו על הצדק שלו ,משלם על טעויותיו ביוקר רב .אך גם
הוא חווה קתרסיס כשפרשת סבלו מגיעה למודעות ,להיוודעות ,שהייתה חסרה
לו בתחילת דרכו .הסוף מחזיר את העולם אל תיקנו.
237
אנקדוטה
פיטר ְפ ֵריי ניהל את תיאטרון "האוהל" וקבע -כל יום שישי לפנה"צ
סדנת שחקנים .נושאים שונים ,גם כלליים וגם עבודת משחק .חלק
מתלמידיו ,כולל אנוכי ,הצליחו להשתחל .שם היכרתי את חברי הטוב
שמואל וולף ,שמולה או הוסו בפי חבריו מהונגריה .הוסו – ארוך בהונגרית.
ושמואל אכן היה ארוך.
פרופ' הנס קרייטלר ,כזכור ,הרצה מדי פעם על פסיכולוגיה ,והנה
דוגמה לחוש ההומור שלו :שאל מי ששאל ,מה ההבדל בין נוירוזה
לפסיכוזה.
במבטא היקי הכבד שלו ענה הפרופ' " -אשיב לך בדוגמה .למשל -אם
אני רוצה לשכב עם הפסנתר (בפינת חדר הסדנה עמד פסנתר שחור) הרי
שאני נוירוטי .אם אני חושב שהפסנתר רוצה לשכב איתי ,הרי אני כבר
פסיכוטי".
פיטר היה מורה גדול .הוא נתן לרבים שהעריך לעבוד ולהורות לצידו.
ברוחב לב .טוב לחשוב עליו ,לזכור אותו כמורה לחיים.
238
מעטפות הכסף
ובלי אנקדוטה על שמואל וולף חברי ,אי אפשר .נר נשמה לזכרו.
אי אז בעמקי שנות ה '84-חיינו כולנו ממש מן היד אל הפה .צעירים
בראשית דרכם .שמולה חי אז עם מרים נבו בדירת חדר קטנטונת .פרשת
ידיים ונגעת בזוג הקירות המקבילים .שחקנים עניים היינו .למרים היה לב
רחום .צער העולם נגע בה תמיד .לא יכלה לשאת סיפורי עוני וסבל
שמתפרסמים בעיתון ובהם גם בקשה לעזרה .מרים תמיד מצאה סכום
כלשהו כדי להושיט יד לנזקקים .היא נהגה להכניס למעטפה ולשלוח
בדואר לכתובת שבכתבה" .שמואל ,בדרכך ,זרוק בבקשה את המעטפה
הזאת לתיבת המכתבים".
שמולה ידע היטב מה טמון במעטפה .ובדרכו ל'אוהל' ,התיאטרון בו
עבד אז ,דן בינו לבין עצמו על המשימה שהוטלה עליו" .הרי אנחנו חיים
ממש מן היד אל הפה ,אין גרוש על הנשמה ,והיא מקצה מחסרון הכיס
שלנו לאנשים זרים? מעניין כמה היא מרשה לעצמה?"
בזהירות רבה פתח את המעטפה והנה 14לירות בשטרות .זה לא מעט.
מחירם של תריסר מנות פלאפל .כעס הציף אותו והוא חשב שהם עצמם
ראויים לסכום הזה לא פחות מן הנמענים.
239
"אשים את הכסף בכיס ואת המעטפה אשליך לפח .הרי איש אינו רואה.
ומרים לא תדע .אומר לה ששלחתי ונגמר הסיפור" .
וכך עשה .מייד כשנחו השטרות בארנק ,עצר .הוא נזכר במרים טובת
הלב ,היסס מעט ושלף שטר של 34לירות מכיסו וטמן אותו במעטפה שנית.
החל לסגור אותה ונעצר שוב לרגע .הרהר שוב במרים החוסכת מפת לחמם
למען זולתם ,והכניס יד לכיס ,הוציא שטר נוסף של ,34טמן גם אותו
במעטפה .שוב נעצר והרהר רגע נוסף הוציא את 34הלירות והחליף אותן
בשטר של ה .4-הוא שקל את מצב העניינים והחליט שבכך עשה צדק עם כול
הנוגעים בדבר .הנזקקים ,מרים -וגם הוא עצמו" .
הרי יכולתי להשאיר את כל הסכום בכיס! איש לא היה יודע על כך חוץ
ממני!" ,אמר לי ברטינה מתובלת בצחוק" .לא יכולתי .פשוט לא יכולתי
לעשות את זה למרים" ,אמר.
240
ברכיים ברוכות
ל ְשמּולה ,הייתה עין חדה לקלוט את האבסורד שבחיים .בשנות
השישים פיטר פריי ניהל את תיאטרון האוהל .הוא ראה את עתליה כהנא,
לעתיד תורן ,במחזה "בעלת הארמון" של לאה גולדברג ,והחליט לצרף
אותה ל"אוהל" ונתן לה תפקיד ב"עמך" של שלום עליכם ,שם הכירה
והתיידדה עם שמולה.
התיאטרונים באותם ימים התניידו בארץ במוניות .אין כיום מוניות
כאלה .לכן הצעירים שביניכם לא יוכלו לתאר את הדוחק ,הצפיפות והסבל
של הנסיעות ברחבי הארץ .כמובן שאין מיזוג אוויר ועניין גדול בין
הנוסעים -חלון פתוח או סגור ואם פתוח אז עד כמה.
כאן מתחיל הסיפור .לילה אחד חוזרים ממקום מן המקומות ,במושב
ליד הנהג יושב כמובן הסטאר של ה"אוהל" .ויתר השישה מסתדרים כך
שהמושב האמצעי ,המתקפל ,והפחות נוח במונית ,הוקצה לצעירים
שבחבורה .שמולה יושב מאחרי הסטאר ועתליה לידו באמצע המושב .הם
ידידים .ומשוחחים קצת .הנסיעה מעייפת ,טלטולי הדרך מרדימים .שקט
משתרר במונית .מי נרדם ,מי שקע בהרהורים ומי בהה בנוף .בשקט הלילי
הזה ,מרגישה עתליה לפתע ששמואל דוחק בה מעט במרפקו .היא אינה
241
מבינה מה הוא רוצה ומתרחקת מעט ,שמא דחוק לו במושב .שמולה לא
מרפה .ללא תזוזה הוא מסמן לה שדבר לו אליה .היא מבינה ששמולה
מבקש את תשומת ליבה והיא מסתכלת במבט שואל "מה העניין?" שמולה
בדממה ובגוף קפוא ,מסמן לה בעיניו שתפנה מבט ימינה ולמטה ,לכיוון
הרגל שלו.
ואכן היה מה לראות .הסטאר שישב לפני שמולה ,שלח יד אגבית לאחור,
כאילו מבלי משים כדי למצוא מעט הנאה בנסיעה המייגעת .היד הייתה
מכוונת כמובן אל הברך של השחקנית הצעירה והיפה .אך מה לעשות והיד
הייתה קצרה והצליחה להגיע רק עד לברך של שמולה .הסטאר היה בטוח
שהגיע למחוז חפצו ושקע בהנאה שזימן לו דמיונו.
שמולה ,כידוע לכולכם ,חגיגות אבסורד כאלה לא ימנע מחברים ,ולכן
רמז לעתליה שתראה את המתרחש .הסטאר מלטף את הברך של שמולה
ומרחף בעננים .שמולה ועתליה חטפו התקף צחוק שניסו לחנוק כדי
שהקומדיה לא תיפסק ,צחוק עד כאב בטן.
כאמור שמולה אהב לחלוק עם חברים את מבט ההומור העוקצני שאפיין
אותו .כל חייו.
יהי זכרו ברוך בלב כולנו.
242
קפלן
והנה במיוחד עבור קנצי -השחקן המוכשר והצלם האמן ,יוסי קנץ ,כמו
שהבטחתי.
בשנת חמישים ומשהו יצאו במונית שחקני הקאמרי להצגה בבאר שבע.
זאב ברלינסקי ישב דחוק ומחוץ בין מיכאל גור הענק לבין ענק אחר .קיץ.
חום אימים .מזיעים את הנשמה .והנה סוף סוף קסטינה .עוצרים להשיב
נפש .לחלץ עצמות .ברלינסקי אומר" :וזה רק החצי ,העונג עוד לא
הסתיים" .ברדיו נשמעה הודעה :שר האוצר אליעזר קפלן נפטר .איש לא
נתן את דעתו .כל אחד מגיעה שעתו.
"יאללה חברה לעלות!" כולם נדחקים ושוב ברלינסקי נמחץ בין גור
לשני מהבריאים .וזהו ,יוצאים שוב לדרך .המונית עולה על כביש באר שבע
והנה לקראתה המשאית של הקאמרי עם כול התפאורה .נהג המשאית
מנפנף בידיו לעצור .נהג המונית עוצר בצד.
"חברה ,חוזרים! ההצגה בוטלה"!
”מה קרה?"
"אליעזר קפלן מת!"
ברלינסקי לוחש ביידיש כאילו רק לעצמו אבל כולם שומעים" :לעבן זול
דער קפלן!" כלומר -שרק יחיה הקפלן הזה...
243
הבטחות יש לקיים
הבטחות יש לקיים .ולכן אשתף אותך ,אסי ,מדי פעם ,בסיפור קטן על
סבא שלך אהרון מסקין .הנה סיפור ששמעתי ממנו.
כשיובל היה קטן ,היו יוצאים לטייל אחר הצהריים ,יובל עם אביו .הם
היו צמד חמד .יד ביד או האחד מתרוצץ והשני לאיטו .הטיול התנהל
בשובה ונחת .שלווה לאבא ושמחה ליובל .השניים נראו כמו סבא ונכד ,כפי
שניתן לשער .יום יום היה הטיול מגיע לרח' דיזנגוף בשלב כלשהו ,ונעצר
ליד חלון הראווה של חנות הצעצועים "יהודה" .ממש ליד קפה "פינתי".
"יהודה" ,הייתה חנות יוצאת דופן באותם ימים .חנויות ילדים של אז
נראו די עלובות והחזיקו גם עיתונים ,צורכי משרד וכו'" .יהודה" הייתה
אחרת .יוקרתית מאד .יכולת למצוא בה דברים מפליאי דמיון ילדים שלא
יכולת למצוא בשום מקום אחר .המחירים בהתאם כמובן .זאת הייתה
חנות מפורסמת בתל אביב .יובל היה מנתב את הטיול כך שאפשר יהיה
לעצור ליד חלון הראווה מספיק זמן כדי לראות עד בלי שובע את התצוגה.
הוא אהב את הרגעים שם אהבת נפש .היה מתעניין ושואל ומערב את אבא
שלו בתובנות שלו על המטוסים והמכוניות והמשחקים .הייתה לו הנאה
מרובה מרגעי "יהודה".
244
העצירה ליד חלון הראווה ארכה זמן לא קצר .אנשי תל אביב של אותם
ימים ידעו היטב מיהו האיש העומד בלי תנועה ליד חלון הראווה עם ילדו
הקטן ומנסה להשתתף בחוויותיו הדמיוניות .קולגות שחלפו בדרכם ראו את
מסקין עומד במשך זמן כה רב ליד "יהודה".
ומי מהם שאל" :איך יש לך סבלנות לעמוד ככה במקום אחד בלב
דיזנגוף .אתה לא משתגע?" מסקין ענה" :עכשיו זה זמן שלו .אנחנו עושים
מה שהוא רוצה.
בעוד אני כותב ומספר על מסקין ,השחקן הנפלא מדור מייסדי
"הבימה" ,אני מקבל תגובות ,מהן אני למד שלא כמו בני דורי ,לא כל העולם
מכיר את המסקינים.
אז הנה אילן יוחסין קצר ובהיר:
אהרון מסקין -שחקן ענק ממייסדי תיאטרון "הבימה" במוסקבה -הוא
גיבור הסיפורים.
סימה -אשתו של אהרון ואמא של אמנון
אמנון מסקין -בנם של סימה ואהרון -השחקן והבמאי ממקימי "בימת
השחקנים".
נעמי -אשתו של אמנון
יובל -אחיו הקטן של אמנון
אסי מסקין -בנם של נעמי ואמנון מסקין ונכדם של סימה ואהרון
מסקין ,שאליו נשלחו הסיפורים כמחווה של ידידות .הוא מוסיקאי,
מחבר וזמר.
עכשיו התמונה נראית לי ברורה.
245
הסבא של אסי
הסבא של אסי מסקין ,היה איש רעים להתרועע .בקלות התיידדנו
במהלך החזרות על "העונה הבוערת" ,של אהרון מגד .הייתי חבר של אמנון
וזה הספיק לו כדי לעשות אותי גם חבר שלו .הרופאים אסרו עליו לעשן.
סימה ,אשתו ,השגיחה בשבע עיניים שלא יפר את האיסור .היא מנעה ממנו
את האפשרות לקנות סיגריות כדי שייגמל מן האוטומטיות שבעישון .אבל
בתיאטרון -נו ,כאן כבר משהו אחר .חייבים לזכור שבמחצית הראשונה של
המאה ה '44-העישון היה חלק מהותי בחיי הבוהמה בבתי הקפה ,מייצגם
של חיי חופש.
עישון בחזרות בתיאטרון היה על גבול החובה .כלומר עדות עשנה
ליצירתיות ולאש הפנימית הבוערת של המכונה השחקנית .כולם עישנו.
הסיגריה הייתה כמו דלק לדמיון ולחרות היצירה .מסקין שילם על כך
בבריאות והעישון נאסר עליו כליל .הכול טוב ויפה עד שמגיעים לתיאטרון.
לאיש היו עיניים חייכניות .הוא היה מסוגל לחייך בפנים שלוות
לחלוטין ורק בזווית העין משהו כמעט לא מוחש ,משהו מעין קריצה -והנה
חיוך .לא רחב ,אך עמוק כעומק הלב .חלק מן הקסם שבאישיותו כאוהב
אדם .היה נעים ומעניין לשהות במחיצתו .הייתה לו תנועת יד אופיינית
246
שכול אנשי "הבימה" הכירו .היה מושיט את כף ידו לפנים ומקמץ את
אצבעותיו לאגרוף פעמיים שלוש בתנועת "הב" .אי אפשר היה לסרב לחן
שלו ,וכך היה זוכה בסיגריה היומית אותה עישן עד למחציתה -ואולי עוד
"זיפ" קטן .הוא ידע לנווט בחום אנושי בין ה"אי אפשר לסרב לו" לבין
תחושת האשם של המפר את האיסור.
אנחנו יושבים ב"גרין רום" .מעשנים עם הסתייגויות ומשוחחים .תמיד
מעניין.
"אתמול באו סטודנטים לשיחה על עבודת השחקן" ,הוא פותח ומחייך.
"נו ,כמובן ,שאלות כאלה ואחרות על הדמויות ועל הזדהות וכל היתר ,אתה
יכול לתאר לך .אחת שואלת' :אבל איך אתה יכול לזכור כל כך הרבה
טקסט'? הוא עצר לשנייה וחיוכו החם האיר את פניו" .לזכור זאת הבעיה?",
רעם בקול" ,לשכוח -זאת הבעיה"!
צחקתי בקול רם .הפרדוקס הזה אפיין אותו כל כך .הומור עצמי.
כל שחקן מבין את הפשר .אתה לומד ושוקד על הטקסט וכל זה כדי
להיות מסוגל לשכוח אותו על הבמה .לאפשר לו להגיח ממעמקי פנימיותך
כאילו לא ידעת שהוא בכלל קיים וזה עתה נולד בך ,ממש בזה הרגע...
אתם מבינים במה זיכו אותי החיים?
247
מסקין שר
עוד אחד קצר עבורך ,אסי .פרמיירת "מחולו של הסרג'נט" ,בבימוי
אמנון מסקין במסגרת "בימת השחקנים" ,נערכה במועדון לילה ביפו.
("אריאנה" אני חושב ).בימת השחקנים חתמה חוזה חסות עם התיארון
הקאמרי ,והייתה מעט אופוריה באוויר .גם סימה וגם מסקין היו
במוזמנים כהורי חתן המסיבה .יפה ירקוני הייתה מנחה וזמרת במועדון.
נכנסנו והתיישבנו במקומותינו ,ויפה קיבלה את המסקינים בתרועה
גדולה ובנשיקות .היא גם הודיעה לקהל שלה שהשחקן הנפלא אהרון
מסקין איתנו ,והנוכחים כולם הריעו ומחאו כפים .לא כולם היו צופי
"הבימה" ,אבל השם אהרון מסקין היה ידוע בכל שדרות הציבור .הזמנו
משקאות ,ברכנו והתברכנו איש עם רעהו ,ואז פנתה יפה ירקוני ישירות אל
מסקין ובקשה ממנו" :שיר לנו משהו" .כול העולם ידע שמסקין קולו רב לו
גם בשירה ,וזאת לאחר "זעקי ארץ אהובה" .מסקין חש קצת אי נעימות
מהלחץ וניסה להניא את ירקוני מהעניין .היא התעקשה.
"מסקין בבקשה ,את השיר ההוא ששמעתי אותך שר אז כשהופענו יחד
לפני חיילי מח'ל!" היא התכוונה ל"מתנדבי חוץ לארץ" במלחמת השחרור
ולא ה'מחל' של הפתקים.
248
מסקין בתמיכת סימה נענה ועלה .הוא בירר עם הפסנתרן ,האם הוא
יכול ללוות אותו והנה -לא .לא הכיר את השיר .ירקוני לא וויתרה והוא
פתח בשיר ללא ליווי .אסי וחברים -מה לומר לכם -הוא שר שיר באידיש.
שיר נפלא שאני לא שמעתי מעודי .שיר אידי עממי .היו בו יגון וגם שמחה
ותקווה .בקיצור ,מה שיש בשירים עממיים.
עין אחת בקהל לא נשארה יבשה! זה היה משהו שיצא הישר מליבו
הגדול וחדר אל כל לב מייד .פשטות אמיתית ללא הדגשים ועיצובים
דינמיים .פשטות כובשת! לא זמר וגם לא מתכוון להיות כזה .מה שהיה לו
עם השיר הזה הוא התחלק בו עם כולנו .יפה ירקוני בעיניים דומעות מחבקת
אותו ומודה לו בשמנו.
זה נחרת בלב .חבל שאני לא זוכר את השיר הזה.
249
שנה מופלאה
תל-אביב של שנות ה '04-עיר לא גדולה .עיר של חול וים .של שמש .עיר
של עתיד זוהר .היא מתפתחת בקצב נכון .ניתן היה לחוש את הדופק -חזק,
אך לא קדחתני.
מסקין מנסה לתאר לי את השנים האלה של טרום המדינה כעידן יוצא
דופן .עבורו ,כמובן ,אך לא רק .משהו באווירה של העיר ,של הארץ.
אופטימיות ,חגיגיות ,תחושת סולידריות ושותפות גורל .משהו גדול עומד
לקרות לציבור הקטן הזה ,שהחליט ליטול את שינוי גורל העם על כתפיו.
"הבימה" הוא לא רק תיאטרון .הוא כוח מוביל במאבק על השינוי הדרמטי
באופיו של העם .יצירתיות ,הומניות ,אומנות אוניברסלית ויהודית שזוכה
להכרה ולהערכה עצומה בעולם .חידוש מזהיר בהיסטוריה של התרבות
היהודית.
יש מאבק בבריטים אבל עדיין קיימת תחושה של ברית שמצאה את
ביטויה בהתגייסות לבריגדה היהודית .עדיין שרתה באוויר תחושת הקלה
עם הניצחון על הגרמנים בקרבות אל עלמיין .בסוף שנת '01 -הובהר ליישוב
שזהו ,הסכנה חלפה .ניצלנו בזכות הצבא הבריטי .פלישת רומל למצריים
הסתיימה במפלה גדולה .הקרבות ארכו כשישה חודשים מקיץ '04ועד
250
לעיצומו של החורף .החרדה העמוקה של היישוב מפני מלחמת הישרדות מול
גרמניה הנאצית ,הוסרה.
אנחנו בהפסקה ,מסקין ואני .לוגמים תה -ומעשנים .אני במצפון מיוסר
-אסור היה לו לעשן -והוא בהנאה של שובב שובר כלים .הוא מתאר את
התקופה הזאת כמשך אחד רצוף של חדווה .שלו ושל חבריו יושבי "כסית",
הבוהמה של תל-אביב.
בין ביתו שברחוב פרוג לבין "הבימה" ,על רחוב דיזנגוף ,בין גורדון
לפרישמן ,שוכן קפה "כסית" .מייסדו ובעליו של הקפה ,הוא ֶח ְצ ֶקל איש
"כסית" .חצקל ידע להקנות לקפה שלו כוח משיכה .הוא ידע שכדי לקחת
יש צורך גם לתת .הוא ידע ללבות את העליצות ,השירה ,ושמחת החיים של
באי בית הקפה בדלק המתאים .היות ורובם ככולם היו אמנים ,שמחות
למיניהן לא חדלו מן המקום.
"כסית" היה קפה אך גם בית ליושביו הקבועים .פרמיירות ,פתיחות,
השקות ,שלא להזכיר ימי הולדת -זה היה המקום לחגיגות בחברותא
גדולה .חצקל נתן לצעירים ,גם בזמני ,את התחושה ש"כסית" היא מין
משפחה גדולה ,שהוא במובן מסוים עמוד התווך שלה .לחתונה שלנו ,של
תלי ושלי שהתקיימה בירושלים ,שכר מונית "ספיישל" ,כדי להגיע עם
עזיקרי ואריה יצחק בזמן .הוא חש חייב לבוא כי אנחנו ,הזוג הצעיר ,חלק
ממשפחתו הענפה.
אני חוזר אל העיקר ,אל מסקין.
הוא מספר על חגיגה שאינה פוסקת יומם וליל" .לא ישנו" ,הוא אומר.
זאת אומרת כן ,מתי שהוא בשעות הקטנות ,הייתה הפסקה של כמה שעות,
אבל ישר על הבוקר בדרך לתיאטרון ,עוצרים לרגע אצל חצקל .עוד איזה
שלום ,עוד איזו כוסית ולעבודה" .שאיפה קלה מן הסיגריה -מבלי "לקחת"
לריאות! "עייפות? איזו עייפות? בדיוק להיפך .ערנות ואנרגיות שופעות .אין
לדעת מהיכן שאבנו את הכוחות" .לדבריו ,היה משהו באוויר ,וכולם לקחו
בזאת חלק.
251
לאחר החזרה שוב נפגשים אצל חצקל .אוכלים משהו וכמובן לוגמים
כלשהו.
ההכנות לקראת הצגת הערב ,מתחילות כשעתיים לפני ההצגה .נותר זמן
מועט בלבד לחזור הבייתה להתקלח ולצאת לעבודת הקודש .על הבמה אין
אפשרות לא להיות חד ומדויק .אתה במו עצמך מנווט בין הכורח הזה ,לבין
האלכוהול ,שזרם ואי אפשר היה לסרב לו" .ידענו לשתות ",אמר מסקין.
אחרי הכול הם רוסים ופולנים ובמחזור האלכוהול זורם אצלם גם דם .הוא
ניתב את דרכו בעניין הזה כשההצגה בערב היא מרכז וכול היתר סובב
סביבה .היה לו הכוח לסרב כשהמצפון" ,הינשוף" הפנימי שלו קבע -די.
הוא ראה הרבה נפילות של חברים לרצפה .על כך עוד אספר.
"זה חלק מן החיים .צריך לדעת לנתב" ,אמר .עיניו החמות היו
חייכניות .החיוך התגלה מיידית ,בעיניו .עיניים שוחקות .הן גילו והסתירו
בו זמנית את כוונת ליבו .תמיד יכולת לדעת שאם פירשת דבר שעשה או
אמר על דרך של שלילה ,עליך להתבונן בעיניו ומייד הייתה מתבהרת
התמונה .וכן גם נפשך .זכית בנקודת אור או שמא קו אור ,ששלח אליך.
בשנת '44תירגם אלתרמן את "אותלו" לעברית ,תרגום שהקדיש
"לשחקן הגדול אהרון מסקין" .הוא באמת היה שחקן גדול ודעה זו הייתה
נחלת הכלל .קהל ,ביקורת וקולגים .בוקר אחד בחזרות על "העונה
הבוערת" ,ישבתי באולם כשהוא היה על הבמה ועקבתי אחריו .התיישב על
ידי קלצ'קין ,השחקן הנפלא ,ובעיניים בורקות אמר" :אני תמיד מחפש
הזדמנות לרדת לאולם כדי לראות מה הוא עושה .איזו השראה הוא נותן לי
כשחקן ,כקולגה .אני לא שבע ,ואף פעם לא אשבע מלראות אותו משחק.
טוב אתה עושה עכשיו ,יש מה ללמוד ממנו .ואני עדיין לומד .הוא בית ספר
שלם ".אמר ונטש כדי לעלות לבמה.
גם הוא היה בית ספר שלם .וכה שונה.
לסיום ,אנקדוטה די ידועה עליו כאותלו בשנת .'44-דזדמונה הייתה
שושנה רביד ועל פי עדותה ,כנראה ,בסצנת הרצח ,בעודו חונק אותה בכר,
252
בעיניים דומעות ובבכי קורע לב כשליבו מתרסק לרסיסים בשל בגידתה,
הבלתי נסלחת ,כשכול הקהל באולם מוכה יגון וצער בשל ההתרחשות
הבימתית המזוויעה ,כשהוא גוהר על גווייתה הנאבקת על לוגם האוויר
האחרון ,בבכי מר מעורב בייסורי נפש -הוא דאג גם לדגדג אותה קלות.
עיניו חייכו .חיוך קטן ,סודי ,ביניהם.
כול זה באותו זמן שהם במוקד של מאות עיניים דומעות העוקבות
אחריו ואחר דסדמונה האומללה ,ברגע החניקה הבימתית המזוויעה
המתרחשת על הבמה.
253
קפה תורכי -ותתעורר
בשנים הנפלאות ההם החגיגה לא הייתה פוסקת ,מספר מסקין.
נעצרים רק לעבודה ולשינה .כל יתר הזמן הוקדש לחברים ולמפגשים.
לאחר ההצגות מתנקזים כולם ל"כסית" .החגיגה מתחילה שם .חצקל
תורם את חלקו כדי להוסיף שמן למדורה .כשנראה היה שהגיעה העת
לסיים ,תמיד נמצא מישהו שהזמין אל ביתו שלו או אל ביתו של מישהו
אחר .החבורה הייתה עוקרת ומשנה מקום ואולי גם מזל .וכך מדי ערב .לא
מעט כוח נדרש לעמוד במטלת השמחות והמסיבות.
נתן אלתרמן ,הדמות המרכזית בחבורה ,היה ידיד קרוב של מסקין .הם
בילו רבות יחדיו .לאלתרמן המשורר הנערץ ,האיש המבריק ,היה קשה
לעמוד בקצב הלוגמים והיה נופל לתרדמה .קשה היה להעיר אותו .באשר
כרע שם נפל ,הניח ראש ושם נשאר עד שהיו האדים מתאדים ממנו.
בלילה כזה ,כשהם במסיבה נחמדה ביותר בקומה השלישית באיזה בית
באזור דיזנגוף ,היה המשתה בעיצומו ואלתרמן תפס לו פיסת שטיח ,מנסה
להפיג את היין בשינה .השעה מתאחרת או מקדימה אם תרצו ,שכן הלילה
מתחיל להחוויר והאנשים יוצאים כל אחד לביתו .מה עושים עם אלתרמן
הישן בעוז? "נא לא לדאוג ",מבטיח מסקין" ,הוא גר כאן לא רחוק .אני
254
אביא אותו הבייתה" .לאט הוא מרים את ידידו מהרצפה ,נפרד מהמארחים
ויוצא בדלת אל חדר המדרגות.
צעד אחד או שניים והמשורר תר שוב אחר האדמה כדי לחזור לישון.
תופס לו מדרגה נשען לקיר ו ...טוב לו כך .מסקין בעדינות רבה מושיב אותו
ומתיישב על מדרגה מתחתיו ,אוסף אותו אל גבו " -שק קמח" - ,נעמד על
רגליו" ,השק" על גבו ,ומתחיל לרדת עם המשא היקר מטה .הוא יורד קומה
ועוד אחת ועוד אחת .הכול בסדר גמור .כשהגיע עם המשא על גבו עד
לתחתית ,הסתבר לו שהחמיץ את היציאה של הבית .כך בנו פעם בתל-אביב,
תוספת תת קומה מתחת לגובה הרחוב .נו ,אם כן יש צורך לעלות חזרה.
בעודו מהרהר ,צנח לו הזלזל ארצה .ושוב נם את שנתו על המדרגות .מסקין
חש שהוא זקוק לעזרה .המשא מעל כוחותיו .לטפס עם המשא על הגב ,יותר
מדי.
שתי דלתות לפניו .הוא דפק באחת מהן .השעה כאמור ,כבר מאוחרת
או מוקדמת .רחש בחש מאחורי הדלת והיא נפתחת .שתי בחורות צעירות,
סטודנטיות בסמינר ,נחמדות למראה בכותנות לילה עומדות בפתח.
"המשורר הלאומי" ,אומר להן מסקין ומצביע על אלתרמן הישן לתומו
על המדרגות .הן יודעות טוב מאד מי הם שני הגברים והן מזמינות את
מסקין להיכנס עם "החבילה" .הניחו את המשורר על הספה .מסקין מדריך
אותן כיצד להכין קפה למקרה שלפניהן .חזק ,רותח ועם לימון .בסבלנות
הוא משקה את ידידו עד שהוא מתנער ומתבונן סביבו .הבחורות אכן
מקסימות אך אין בכוחו לנהל שיחה .אלתרמן מתנצל נורא ומבטיח לבוא
בפעם אחרת.
"בואו שניכם! תהיה גם עוגה!" והם יצאו לדרכם.
255
בעבודותיו של אוהד נהרין כבמאי מחול
מצאתי מקור לא אכ ב של השראה
מיצירותיו המופלאות
ממותות בלהקת בת שבע
חווית הצפייה ביצירתו של אוהד נהרין "ממותות" ,מעבר להיותה
מטלטלת ומזעזעת בעוצמתה ,מחייבת התבוננות במשקעים שהותירה בי
ובניסיון להבין מה היה בה כל כך חזק ומטלטל .שכן הצגת תיאטרון כזאת
היא נדירה מאד .בכוונה אני אומר תיאטרון ,אף כי היא מבוצעת על ידי
להקת רקדנים נפלאים ,שאין כמותה רבות בעולם .ההצגה הזאת אכן
מבוצעת על ידי רקדנים ,ואין בה טקסט לשוני מדובר .היא אכן מכוונת אל
העין ולא אל האוזן ,עם זאת אני רואה בה תיאטרון ,ובנהרין במאי וכנראה
אחד מהגדולים ביותר בהם נתקלתי בחיי" .ממותות" היא הצגת תיאטרון
במלוא מובן המילה אף כי אין מושמעת בה אף מילה .אבל היא כולה חשיפה
בתנועת מחול ,של מהלכי נפש מורכבים ומגוונים .אין בה שום סיפור מעשה
אבל היא מספרת בשפת נפש אל נפש ישירות ללא תיווך פרשני של המילים.
היא נושאת את הצופה אל מחוזות כואבים של מחברה ,נהרין ,ושל
השחקנים -רקדנים שלו.
"ממותות" היא שירה צרופה בתנועה ,של חוויות אנושיות עמוקות .היא
מטפורית לחלוטין ובהבעות גוף ותנועה משתפת אותנו ,הצופים ,בחוויות
שמקורן באותו מקום מסתורי בו פוגשים החיים את המוות ואת המתים .זו
הצגת תיאטרון במלוא מיטבה של המילה ,משום שללהקה ככלל ולכל רקדן
256
בה כפרט מחויבות שלמה ומוחלטת להביא את היצירה הזאת לנקודת המפגש
בה הצופים מתחילים לחוות ביחד עם הרקדנים את שדה החוויות אליו הם
חותרים בתנועה ובמחול.
אין מחבוא לרגשות ,למהלכי נפש ,למחשבה ,לחוויה -הכל חשוף פתוח.
והכישרון יוצא הדופן של רקדני בת שבע אינו גולש ולו לרגע אל החצנה או
האדרה עצמית .נתינה שלמה ומוחלטת זה שם המשחק .מה שהם מקבלים
בתמורה זה רק את הקשב וההתבוננות האינטנסיבית של קהל הצופים
השותפים להם בקשר החוויתי של ההצגה .הרקדנים מבצעים מהלכי תנועה
מסובכים וקשים ביותר בווירטואוזיות ובחן לא ישוערו שכולם נתינה .ללא
שום תביעה לעצמם .ללא שום התהדרות.
אם לעשות צעד נוסף באשר לתוכנה של ההצגה "ממותות" ,הרי שהייתי
אומר ,בכל הזהירות הנדרשת ,שזו יצירה מוסיקלית דתית בתנועה .דתית –
אך ללא תהילת האלוהים .רקוויאם חילוני! רקוויאם ללא טקסט דתי ידוע
וקבוע .המבכים ,והמלווים ,נוטלים על עצמם להיות במלוא הנוכחות עם
ההולכים.
הרקדנים מזכירים לנו את פגיעותנו ,את סבלנו אל מול הסוף המתחייב
מבלי לאבד את היכולת להישאר בני אדם בני חורין העומדים אל מול חידת
החיים וסופם ללא יראה וללא בקשת מחסה מצד כוחות על אנושיים .כל מה
שיש לנו זה האנושי שבנו ולא עוד.
הדבר הזה בא לידי ביטוי צרוף ביותר בקטע סולו של רקדן בעירום .הגוף
הפגיע מקרין עוצמה וחיוניות לא רגילים בעיקוף מעורר פליאה של ההיבט
הארוטי .הפגיעּות חסרת ההגנה מקרינה עלינו ,הצופים ,את תחושת העוצמה
הרבה החבויה בנפש כשהיא מוקרנת על העור החשוף ואל כל שריר ושריר
המציית לתמונת המחול הנפשי הרשומה בלב הרקדן וממנו אל הלבבות
הצופים.
כניגוד ,הרקדנים לבושים בבגד שנראה כמו עור של איזו חיה עתיקת
יומין ואין הדברים האלה באים לציין את הסצנה הזאת כיתרה על פני
האחרות .יש הרבה קטעי סולו נפלאים ,קטעי דואו עוצרי נשימה ,קבוצות
257
קטנות כמו גם טוטי של כל הלהקה ,עשויים לעילא ולעילא .אוהד נהרין
באמצעות להקתו המופלאה שיתף אותנו במסע קסום ומכאיב במסתרי נפשו.
והנה מצאנו את עצמנו מסיירים במסתרי נפשנו שלנו.
למה "ממותות"? מדרש שמות מיותר כאן ,אך התבוננו במילה ממותות.
יש להניח שדברים יבליחו.
חור מאת אוהד נהרין
שנית אני נדרש לעבודתו של נהרין כאיש התיאטרון הטוטאלי .הצפייה
בהצגת המחול 'חור' ,מלבד היותה מטלטלת ומקסימה ,היא חודרת גם אל
עולם המחשבה והנפש של הצופה .אין צריך לומר שלהקת 'בת שבע' היא
מהטובות בעולם .היכולת האישית של כל רקדן ורקדנית היא וירטואוזית.
היכולת של הלהקה לעבוד בקשב ובצוות היא מדהימה .המחויבות של כל
רקדן ורקדנית על הבמה לחבריהם בצוות ולמשמעת הכוריאוגרפית -
'הטקסט' של המופע -היא מירבית ומושלמת .הם רואים ושומעים איש את
רעהו כמו בלב פועם אחד.
הם בונים איש את רעהו ,ומשתלבים ביחד כאילו אהבה גדולה מחברת
ביניהם .הצופה התמים ,כמוני למשל ,היה רוצה לציין אחד או אחת מן
הלהקה כ'פרימה' ,אך עד מהרה אתה מחליט לוותר על השטות הזאת .הם
פרימה כל אחד ואחד ,וכולם גם יחד.
בהופעה שראיתי ,הבנות היו במרכז ההופעה .הבנתי שישנן הופעות בהם
הדבר משתנה והבנים במרכז .לכל אחת מן הבנות דאג הבמאי לסולו משלה
וכל אחת ואחת מהן העניקה חווית עומק למתבונן .כל אחת מהן הפכה
להיות גוף שר או שירת גוף אם תרצו .ושלא תהיה טעות :הבנים שעמדו
בהיקף הבמה ונעו בצורה מינימליסטית על קיר האולם עליו נשענו ,היו פלא
מתנועע .הם קיבלו ממדי ענק באמצעות תאורה שהקנתה להם אופי כמו של
פסלים עתיקים ענקיים המצויים בתנועה-תנוחה מדויקת ומהפנטת.
258
רקדני "בת-שבע" ראויים לכל מחמאה אפשרית גם בשל יכולתם הפיזית
המדהימה ובעיקר בשל יכולת ההשתנות הפנימית שלהם .הם נעשים תווים
עשירים ומלאי עוצמה של יצירה מוסיקלית שהם גם מבצעיה וגם המוסיקה
עצמה .כדי להגיע להישג הזה הלהקה חייבת במאי אמן כמו נהרין .במאי
שיודע להצית ברקדניו-שחקניו את האש שעשויה להפוך אותם ללפידי אש
שכולה מוסיקה .התנועה ,המחול ,מקרינים יופי עוצר נשימה .התנועה
הופכת להיות פיוט.
חומרי נפש -מבלי להיות פסיכולוג -הם מושאי ההתבוננות של נהרין.
פחדים ,צער ,תקווה ,ייאוש ,הכאוס האופף את הקיום האנושי ,בקיצור
אותם חומרים ההופכים בידי משורר לשירה ,ובידי המוסיקאי למוסיקה,
הם החומרים בהם עוסק נהרין ועושה מהם מחול .אין גבולות שהוא לא
פורץ ,אין חור ,בחומה או בגרב ,במחילות האדמה או בגוו הירוי שהוא אינו
חודר בעדם כדי להיכנס ולראות מה מאחוריהם .אין גבול לדמיון הפורה
המצייר ביד אמן את ההתרחשויות המתגלות מבעד לפתח הנפער -החור.
אין טעם להגדיר את ההתרחשויות האלה ,לא הפתרון לשאלה מה
מתרחש הוא המעניין .מעניין הוא לראות כמה יופי וקסם ניתן להפיק מגוף
הרקדן כשהוא מחובר לא רק לתנועה לכשעצמה ,אלא כשהיא חלק מביטוי
להתרחשויות נפשיות ,ממש כמו אצל שחקן טוב .אוהד נהרין יודע לתת
ביטוי עשיר מעניין ורב קסם לעולם הפנימי שלו .חלומות מאווים ,חרדות,
זעם ,תשוקות ,אהבות ,מוצאים את דרכם אל הבמה דרך הגוף הרוקד ,השר
אותם או משמיע קולם בשפת התנועה .במילה אחת -תיאטרון טוטאלי.
מעניין ,מטלטל ,מרחיב דעת ומהנה ביופיו.
יאג‘ מאת אוהד נהרין
המופע יאג' של רקדני בת שבע בבימוי אוהד נהרין -טלטלה רגשית
חזקה .אני כותב בימוי ,למרות שהעולם קורא לו כוריאוגרף .הוא גם ,זה
259
נכון ,אך נכון ומדויק יותר יהיה לקרוא לו במאי .באשר למופע יאג' לא
יתנהל וויכוח משום שהמופע הזה ,בו נוטלים חלק ששה רקדנים נפלאים,
סובב סביב משפחה אחת.
ישנם תפקידים ברורים לכל אחד מן המשתתפים .יש אפילו טקסט,
מינימליסטי ,כמובן ,משפט אחד ,אבל חוזרים עליו כמה פעמים במהלך
ההצגה .דמויות ,מצבים ,יחסים ,אינטראקציות מטלטלות ,קטעי מונולוג
חושפניים .כל אלה בין בני המשפחה בכל ההרכבים האפשריים .קרעי
דרמה משפחתית מלאי עוצמה .וכל זה -באמצעות תנועה בלבד .רק הגוף
המתנועע נושא בתוכו את העולם הפנימי של הדמויות.
לעיניך נפרש תיאטרון במיטבו .אוהד נהרין ,רקדן במהותו ,מצא בדרכו
הייחודית את הקשרים המופלאים המתקיימים לעת מצוא בין הגוף לבין
הנפש ולבין הרוח החושבת וחולמת .הוא גילה וסלל את הנתיבים בין
המרכיבים האנושיים האלה כדי לתת להם ביטוי נועז חריף ,מרתק ושובה
לב באמצעות תנועת הגוף.
להקת הרקדנים שלו ,בת שבע ,היא תופעה בעולם .רקדנים מצוינים יש
בכל מיני מקומות .הטכניקה המשוכללת ,הגמישות ויכולת ההבעה של
הגוף הן תכונות שרבים מן הרקדנים פיתחו לעצמם .לרקדני בת שבע יש כל
זה אבל -יש להם גם את אוהד נהרין.
הם הולכים אתו לפצח קודים פנימיים של התנהגות ,רגשות ,
התבוננויות והבנות ,כדי להפוך סיפורי נפש לתנועה מופשטת ואת התנועה
המופשטת לסיפורים הנטווים מחדש בלב הצופה.
הרקדנים האלה מצליחים להיות שחקנים דרמטיים שדרך הביטוי
המשחקית שלהם היא המחול .תנועה חופשית של הגוף המשקפת תנועות
שבלב.
את יאג ראיתי רק פעם אחת .מעט מדי .במשך 44דקות באולם וורדה
בתנאי קורונה ,ישבתי במתח בלתי פוסק מתחילה ועד סוף .המון פרטים
מתרחשים ומתחוללים במשך 1444שניות .אנסה לגעת בכמה מהם.
כאמור ,מדובר במשפחה .ישנו סבא ,ישנם אמא ואבא וישנם שתי
260
אחיות ואח.
אנחנו לומדים זאת מיד עם תחילת ההצגה .פשוט אומרים לנו .במילים.
דבר נוסף שנאמר לנו כמה פעמנים במהלך המופע -ש"פעם ,בעבר כל בני
המשפחה אהבו מאד ,מאד מאד ,מאד מאד מאד ,לרקוד".
המילה מאד מודגשת באופן מיוחד ומשאירה את הצופה תמה ,האם
עכשיו הם כבר לא אוהבים לרקוד? או שאולי מאד מאד זה בעצם היפוך
המדגיש שהם כלל לא אהבו לרקוד? או שמא המילה לרקוד מכסה על
משהו אחר ,כעין מילת קוד .קשה להחליט ואין גם צורך .אתה נשאר עם
מחשבותיך לאורך כל המופע הזה .וזה משמעותי כי במהלך הערב כל אחד
מן הרקדנים חוזר על המשפט הזה .אין מנוס מן התחושה שמסרו בידיך
מפתח ועליך רק למצוא את הדלת הנכונה .תמצא או לא תמצא ,חווית
הצפייה לא תיפגם.
מחיצה אדומה בגודל של דלת גדולה -זה הרהיט היחיד על הבמה.
אדומה ממש .אפשר להסתתר מאחוריה .קוליסה בימתית קטנה .אפשר
להסתתר מאחוריה כשנפטרים מן הבגד -החליפה של אבא -וגם לתלות
עליה את החליפה כדי שמישהו אחר ילבש אותה -אמא במקרה שלנו .והיא
הופכת להיות גם אבא לאחר מותו .אותה קוליסה אדומה משמשת גם
כמכסה מעל לחלקת הקבר של האב ,שעליו מוכיחים בני המשפחה את
יכולתם לרקוד -מעל גוויתו העירומה של האב המת .רק הדלת האדומה
מכסה אותו .ויש לנו תחושה שנכון עושים הרוקדים .כנראה נפרע איזה
חשבון קשה ומטריד.
הקדמתי את המאוחר מכיוון שהמהלכים הקודמים למות האב מציעים
רמזי מחול מעיקים על מערכות היחסים במשפחה הזאת ,כמו גילוי עריות,
למשל ,אך הוא מלווה בגילויי אהבה יוקדת ואמיתית מצד האב לבתו.
המחיצה האדומה כדם או מדם ,חוצצת בין האם לבין האירוע .היא
מאזינה? היא יודעת? מנחשת? אין דרך לענות על כך .האירועים מעוררים
מחשבות רבות המתרוצצות בליבך ואין אפשרות ואין גם צורך לחנוט
במסגרת .להגדיר ,להחליט ,פירושו לבטל את הערפול והסוד .את הקסם
261
של ידיעה מרומזת .להחליט פירושו גם לסגור את הסיפור אל דברים ידועים
מראש ומכבר ולהכניסו לתוך מגרה .הדברים המוכרים.
יאג' זה אחרת .אתה עובר עם הרקדנים מסלולים מרתקים בהם אתה
מתפתל בין מראה העיניים לבין המחשבות המחפשות פשר ,פשר כדי לתת
מנוח להתרוצצות התובנות המתנגשות בתוכך והמבקשות להיסגר ולנוח.
אין מנוחה .המשפחה הרוקדת מטלטלת אותך כל הזמן בין היתכנויות
שונות ומשונות ואפילו מרתיעות ומזעזעות ,כשגם את הפשר המטלטל
ביותר ,אתה הוא שמנסה לקבוע .ואין אפשרות לקבוע.
שלושה דורות של טירוף על הבמה .תחילת מסכת הדורות הוא הסבא.
לא ראיתם ,לפחות אני לא ראיתי ,ריקוד מטורף ,פראי משתולל ,דיוניסי,
מלא שמחת חיים והרסני יותר מזה .אין לי דרך אחרת להביע זאת אלא
באמצעות הפרדוקס הזה .אתה מרגיש איכשהו שתאוות הריקוד של סבא,
היא גרעין או זרע שיישא בעתיד פרי של יצירתיות ושל הרס גם לדורות
הבאים.
אנחנו מדברים ביצירה של מחול .כלומר המחשבות המתעוררות בך
הצופה הן פרי התבוננות מרוכזת בלהקת רקדנים מופלאה שאינה עושה
אלא את מה שהיא אמונה עליו -ריקוד.
הם לא מרמזים .הם לא מכוונים .הם לא מספרים .הם רק רוקדים.
בכישרון וביכולת מרשימה .כל יתר "העבודה" ,היא עליך הצופה .אתה
צופה ,מרותק אל יפי התנועה - ,ואתה גם חושב ולא מפסיק לחשוב לשנייה
אחת במהלך הערב .מאלצים אותך לחשוב על עצמך ,על חייך עם קרוביך,
משפחתך -דרך פריזמת המחול הזה .התבוננות פנימה תוך כדי התבוננות
במחול הסובב ,מעבר לכפרה ,אשמה ומחילה .אם זה לא תיאטרון -מה כן.
אולי מן הראוי לומר ש'יאג' 4444הוא חידוש של הצגה .אבל התכניה
מספרת לנו שהחידוש קשור קשר אמיץ מאוד אל הרקדנים הנוכחים .הם
היוו מקור של חומר לחידוש הזה .מכאן התחושה הברורה כל כך,
שהרקדנים ,חוץ מיכולת התנועה המדהימה שלהם ,גם יודעים טוב מאד על
מה הם מדברים .יותר נכון שרים ,והכי נכון -מחוללים .הארכתי בדברים
262
ויש גבול עד כמה ניתן לדבר על מחול גם כשהוא תיאטרון .הנה עוד רגע.
לקראת סיום נכנסת האחות הצעירה ומפזרת אט אט בשורה אלכסונית
ארוכה על הבמה עוגיות מזל סיניות .מסלול מדויק ,מרווחים מדויקים.
תנועה מדודה ואחידה .כשהיא עוברת את מחצית הבמה מתחילים יתר
הרקדנים להיכנס אחד אחד במרווחים שווים ולדרוך על העוגיות .לרסק
אותם בכפות רגליהם .רעש התפוררות העוגיות מלווה ברחש גשם ההופך
להיות סערת זלעפות.
לפנינו עדיין קטע נוסף ויותר עד לסיום ,כשעל הבמה קו מתמשך של
העוגיות המפוררות .הקו הזה נשאר גם אחרי מחיאות הכפיים והקידות.
אנשים בקהל ,עוטי מסכות כנדרש בהתאם להנחיות ,בדרכם החוצה,
ניגשים אל הפרורים כדי לחלץ מתוכם את פתקי המזל שהתגלו .והם
יוצאים כשהם קוראים את צפונות עתידם.
המזל שלח אותך להיוולד כבן למשפחתך .העתיד -לעתיד .העבר ,הוא
שמגלה לך בצופן את גורלך.
263
אפילוג
“נכנסת המו ה“ -עיבוד של פרק הסיום במח ה ”הח רה נמשכת“
שכתבתי
הסתיימה הח רה על אלקסטיס מאת אוריפידס יוצאים השחקנים
הבמאי נשאר לרגע הוא נשען בעייפות על כסאו ועוצם את עיניו
נכנסת המו ה
ב -במאי
מ -מוזה
נכנסת המוזה
ב :סליחה את מ י א ת מחפשת?
מ :אותך.
ב :אנחנו מכירים מאיזה מקום?
מ :אני מכירה אותך לגמרי לא רע.
ב :מהתיאטרון?
מ :כן.
ב :ומה אני יכול לעשות בשבילך?
264
מ :את זה אני לא יודעת .אבל מה אני יכולה לעשות בשבילך אני כן יודעת.
ב :אולי נקבע משהו ...נסי לתאם עם העוזרת שלי..
מ :ליוויה...
ב :אני רואה שאת -סליחה מה שם הגברת?
מ :אני תאליה.
ב :תאליה זה טוב ...אני רואה גב' תאליה שאת לגמרי בעניינים
מ :ועוד איך .אני כול כולי בעניינים.
ב :אני מתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר איתי .רק נשים מתעניינות בי.
מ :זה בגלל שאתה מאמין שההשראה נמצאת בין ברכי נשים.
ב:אני לא כל כך מבין מה הולך פה...
מ :זה רק בגלל שאף פעם לא נפגשנו ככה .פנים אל פנים.
ב :אז איך?
מ :זהו .כשאני נמצאת איתך אתה לא יכול לראות אותי ,בגלל הקירבה.
ב :אני לא מבין .מה את רוצה.
מ :אתה באמת לא מזהה אותי .אולי אני צריכה לזרוק מעלי את כל
הסמרטוטים האלה שמצאתי מאחורי הקלעים.
ב :לא לא אל תעשי את זה! מוזר חשבתי שאת כבר בת ...ואילו רגליים
צעירות יש לך.
מ :כן כן בת אלף ...אנחנו מכרים נושנים .מאז ..,מאז הקיץ של הבובה ה-
.35
ב :מאיפה העלית את הסנדלר והגמדים? מה את תחקירנית של משהו?
מ :לא בדיוק .על כל פנים שם החלה ההכרות שלנו.
ב :לדעתי אני באיזה סרט .או בחלום של מישהו אחר ...אני לא זוכר אותך.
מ :אתה טועה .אני רק לבושה ככה כדי שתוכל לראות אותי .בדרך כלל אני
בלתי נראית.
ב :חבל שאי אפשר לרשום או להקליט אותנו.
מ :זה נרשם.
ב :אני חולם כנראה .אני חייב להתעורר.
265
מ :בדיוק להפך .כשאתה צולל עמוק לשינה -שם אתה מתעורר לפגוש בי.
ב :מתעורר בשינה?
מ :כן .אז אתה נפתח אלי ואני יכולה לדבר איתך .שפע רעיונות ,צבעים,
מקצבים ,תיאטרון כמו שאנחנו אוהבים.
ב :מי את לעזאזל?
מ :אני המוזה תאליה.
ב :די עם זה .אני שואל ברצינות.
מ :ואני עונה ברצינות.
ב :אבל אין דברים כאלה! זה רק דימוי ,מטאפורה..
מ :שאתה תגיד דבר כזה!
ב :שמישהו יעיר אותי מן הסיוט הזה!
מ :אני פה איתך מאהבה .הקיום שלי הוא התיאטרון .אני תמיד שותפה
לסבל ללבטים ,לחשק ,לחלום ,לקסם...
ב :אף פעם לא נתגלית לי ככה .למה?
מ :אני חייבת לך לא מעט .תמיד הקצית לי מקום של כבוד הייתי רצויה
בעבודות שלך .יצרנו יחד כמה וכמה תמונות חלום.
ב :למה את לא אתי עכשיו?
מ :אתה רואה -אני איתך.
ב :למה ככה? למה לא כמו תמיד?
מ :באתי לומר לך -להגיד לך שצריך להפסיק.
ב :באת להגיד לי שזה הסוף..
מ :לבקש ממך לוותר עלי...
ב :לוותר עלייך?
מ :נכון .אני אוהבת לחגוג את היכולת הנפלאה שלך לברוא את העולם
מחדש באמצעות המחשבה ,הדמיון והמילה ואתם אנשי התיאטרון,
שחקנים ,במאים ממלאים יפה מאד את מקומו של הבורא .אבל עכשיו אני
נאלצת לפעול בניגוד לטבע שלי ולבקש ממך שתניח לי .יש לך הרבה מה
לעשות מאחורי הקלעים .אני מציעה לך לעשות משהו אחר .משהו שיחיה
266
כמה עונות ואולי דורות...
ב :אני רוצה את אלקסטיס...
מ :זה בלתי אפשרי .לא תספיק לעשות גם וגם...
ב :אני בוחר באלקסטיס.
מ :באלקסטיס ...בשחקנית..
ב :אלה שתיים שהן אחת!
מ :אמרתי כבר זה בלתי אפשרי .העברתי אותה לסופו ..
ב :מה! איפה לעזאזל הנאמנות שלך! את כל החיים שלי נתתי לך .ואם יש
צורך לסיים אותם אז כאן על הבמה הזאת! באלקסטיס!
מ :יקירי אהובי ,אלקסטיס ושירה מיועדות לו .הנאמנות שלי לתיאטרון
גוברת על הנאמנות לאנשי התיאטרון .הוא ידע להרחיק אותה מעצמו כדי
למצוא את אלקסטיס בעולם הרחב.
ב :לעזאזל..
מ :בבקשה ...אל תתן לצער למשול בך .נתתי לך את עצמי בלי תנאי.
ומעטים הם אלה שפגשו אותי פנים אל פנים .יש לך עוד הרבה מה לעשות.
ב :אז הסופו הזה הוא הבחירה שלך...
מ :האמת ,אני לא בדיוק מבינה את הצעירים החדשים הם מקצוענים זה
נכון ,אבל את הדרך אלי עוד לא גילו .והנה הפעם -שינוי .הוא ,סופו,
מחפש דרך אלי .אווריפידס הזקן היה אוהב את זה.
ב :כן אני יודע .דמעות של דם במדרונות הלב .כדי לחזר אחרייך רצתי עד
סוף העולם .רצתי אחרייך גם כשהפנית לי עורף .בכל אשה -חיפשתי
אותך .גם עכשיו ,שירה ,השחקנית שלי ,משהו כמו נרקם בינינו ,אבל אני
יודע שהיא רק מייצגת אותך ,מתוך הגוף שלה את רומזת לי ואני נמשך
בחבלי קסם...
מ :כן .אני לא מגנה אותך .שחקנית טובה נותנת כל מה שיש לה לתפקיד.
זה רק טבעי שגם אתם הבמאים תרצו לזכות באיזה נתח .אבל אל תערב
אותי בזה .אני איתך בעניין אחד בלבד -ביצירה .באשר ליצר ,הוא הרי
גלום בה.
267
ב :תפסיקי להתייחס אלי כמו לאיזה קזנובה מזדקן .בעבודה שלנו נפתחים
לבבות ,ונוצרות חברויות .לא מדובר בניצול או בהשתלטות .ואם תרצי כל
העניין בו אנחנו עוסקים לא בא אלא כדי להרבות אהבה בעולם.
מ :רק תראה כמה נפגעים השאירה האהבה שלך מאחוריך...
ב :אני יודע .ואני בחרתי בך ולא הפניתי מבט לאחור.
מ :אני נותנת את עצמי לכל מי שנדרש אלי .ומתחייב.
ב :איזו בדידות הנחלת לי.
מ :אהה! רצית בלעדיות! ומה עם החרות שאתה מטיף לה כל הזמן? זה
שנעצרתי כאן לדבר איתך קצת תוקע עכשיו כמה הפקות בווסט אנד
ובברודווי .שרק תבין מה אתה בשבילי.
ב :כואב נורא כאן .ואלקסטיס ,אחרתי את המועד ,מה?
מ :כן .יש לך הרבה מה לעשות אז -צא לדרך.
ב :וזה סופי?
מ :כן .ואולי התחלתי.
המוזה יוצאת
268
תודה עמוקה
לתלי ,דורותה ,עמיקם ואילנה סיון