טעמי החיים : סיפורה של תמר קורץ

‫טעמי החיים‬ ‫טעמי החיים סיפורה של תמר קורץ‬ ‫תמר קורץ נוצרת בזיכרונה את הטעמים‬
‫שפגשה בחייה‪ .‬היא זוכרת את טעמה‬
‫סיפורה של תמר קורץ‬ ‫של עוגת השמרים הנפלאה של סבתה‬
‫האהובה‪ ,‬את חלת השבת שנאפתה‬
‫מדי שבוע בבית אביה‪ ,‬את פירות‬
‫היער שצמחו בכפר הצ'כי שבו גדלה‪,‬‬
‫אבל היא זוכרת גם את טעמו הנורא‬
‫של המרק באושוויץ ואת טעמם של‬
‫גרגרי חיטה שליקטה בימי רעב‪ .‬היא‬
‫זוכרת את טעמם המוזר של הזיתים‬
‫הראשונים שאכלה בארץ ישראל‪ ,‬את‬
‫עוגת החתונה הפשוטה והנהדרת שלה‪,‬‬
‫ואת עוגות הכלולות שהכינה לחתונות‬
‫בקיבוצה‪ .‬היא זוכרת מה אוהב לאכול‬
‫כל אחד מילדיה‪ ,‬נכדיה ובני הזוג שלהם‪,‬‬
‫וממשיכה לבשל ולאפות לכבודם גם‬

‫בגיל שמונים ושמונה‪.‬‬

‫תמר קורץ מכירה את כל סוגי הטעמים‬
‫שיכולים החיים להציע‪ .‬היא מכירה את‬
‫טעמם של אובדן ושל כאב‪ ,‬של מחסור‬
‫ושל ייאוש‪ ,‬אבל גם את טעמם של שמחה‬
‫ושל אהבה‪ ,‬של חסד ושל תקווה‪ .‬כולם‬
‫חיים בתוכה‪ ,‬אך אינם מתערבבים זה‬
‫בזה‪ .‬אולי זה מה שמאפשר לה להצהיר‬
‫שלמרות הכול‪ ,‬הטעם הדומיננטי בחייה‬

‫כיום הוא טעמו של האושר‪.‬‬

‫‪-1-‬‬

‫טעמי החיים‪/‬סיפורה של תמר קורץ‬

‫‪-2-‬‬

‫‪FLAVORS OF LIFE‬‬

‫‪The Story of Tamar Kurz‬‬

‫ראיינה‪ :‬צפי קורץ‬
‫כתיבה ועריכה‪ :‬מיכל מור ‪[email protected]‬‬

‫עיצוב‪ :‬סימונה חנוך‬
‫שער‪ :‬צפי קורץ‬

‫התמונות מאוסף המחברת‪ ,‬אלא אם כן צוין אחרת‬

‫© כל הזכויות שמורות למחברת ולמורשת‪-‬‬
‫בית עדות על שם מרדכי אנילביץ'‬

‫הוצאת מורשת‪ ,‬גבעת חביבה ‪3785000‬‬
‫הספר ראה אור בסיוע קרן חבצלת‬

‫מסת"ב ‪ISBN 978-965-7026-94-6‬‬

‫נדפס בישראל תשע"ז ‪2016‬‬
‫דפוס‪ DCP :‬הדפסות בע"מ חיפה‬

‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט או לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או‬
‫לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר – כל חלק‬
‫שהוא מהחומר שבספר זה‪ .‬שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול‬

‫בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מבעלי הזכויות‪.‬‬

‫אנו מצהירים שעשינו כמיטב יכולתנו לאתר את בעלי הזכויות על‬
‫התמונות שבספר ‪ -‬ממקורות חיצוניים‪ .‬אנו מתנצלים באם נפלה‬
‫טעות או השמטה כלשהי‪ .‬אם יובא הדבר לידיעתנו נתקנו במהדורות‬

‫הבאות‪.‬‬

‫‪-3-‬‬

‫טעמי החיים‬

‫סיפורה של תמר קורץ‬

-4-

‫‪-5-‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫חלק ראשון‪ :‬קרעים של ילדות ‪7‬‬
‫ עוגת השמרים של סבתא ‪9‬‬
‫ הליקר ש ל אבא ‪15‬‬
‫‪ -‬משמנת ועד פירות יער ‪21‬‬
‫‪ -‬חלת שב ת של אמא ‪24‬‬
‫‪ -‬חצי כדור שוקולד ‪30‬‬

‫חלק שני‪ :‬נעורים שקטפה המלחמה ‪37‬‬
‫ סעודה מ פסקת ‪39‬‬
‫‪ -‬העוגיות של גברת גרינברג ‪47‬‬
‫‪ -‬עוגת השמרים של גברת זינג ר ‪52‬‬
‫‪ -‬מרק של אושוויץ ‪58‬‬
‫‪ -‬גבישי סו כר ‪64‬‬
‫‪ -‬תפוחי אדמה לא מ בושלים ‪73‬‬

‫חלק שלישי‪ :‬לאסוף את השברים ‪85‬‬
‫‪ -‬ספל של וודקה ‪86‬‬
‫‪ -‬לחם נקני ק ובירה ‪92‬‬
‫ אגוזי מל ך מן העץ ‪96‬‬
‫‪ -‬נקניק שוקולד וסו כריות ‪99‬‬
‫‪ -‬תורנות מ טבח ‪106‬‬

‫חלק רביעי‪ :‬שלמה ‪123‬‬

‫חלק חמישי‪ :‬חיים חדשים ‪135‬‬
‫‪ -‬זיתים ות פוזים ‪136‬‬
‫‪ -‬עוגת טורט חגיגית במיוחד ‪140‬‬
‫‪ -‬קנקן מים רתוחים וקליפת ת פוחי עץ ‪142‬‬

‫חלק שישי‪ :‬חיילת בצבא השומר הצעיר ‪157‬‬

‫‪158‬‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ ‬ ‫ חלב אם ‬ ‫‪ -‬‬

‫‪165‬‬ ‫רולדות ספוג‪ ,‬קרם‪-‬שניט ועוגיות אחר ות ‬ ‫‪ -‬‬

‫חלק שביעי‪ :‬פתאום באמצע החיים ‪175‬‬
‫‪ -‬סלט ירקות וביציה על פתיל יה ‪178‬‬
‫‪ -‬ארוחה שלא התקיי מה ‪182‬‬

‫חלק שמיני‪ :‬סעודה משפחתית ‪191‬‬

-6-

‫‪-7-‬‬

‫חלק ראשון‬
‫קרעים של ילדות‬

‫‪-8-‬‬

‫בשנים האחרונות מחזירים אותי חלומותיי לכפר הולדתי‪.‬‬
‫החלומות מבזיקים בי תמונות שאינן סדורות באופן רציף‪,‬‬
‫הגיוני ומלא‪ .‬באחד מחלומותיי אני עומדת בצד הכביש‪ ,‬ליד‬
‫ביתו של דודי‪ ,‬וממתינה לאוטובוס‪ .‬הכול נדמה ממש כפי‬
‫שהיה‪ ,‬ולרגע אפשר לתהות אם מדובר בזיכרון של ממש‪,‬‬
‫אבל פרט אחד מסגיר בכל זאת את ההבדל; הרי אוטובוס‬
‫לא עבר בכפר באותם ימים‪ .‬כזה הוא טבעם של חלומות‪,‬‬

‫המערבים רסיסי מציאות ודמיון‪.‬‬
‫ומה לגבי זיכרונות הילדות? הרי גם עליהם מכסה ערפל‪.‬‬
‫לא תמיד אני יכולה לקבוע בוודאות מה מן הפרטים שאני‬
‫זוכרת מדויק ומה מהם השלים דמיוני; לא תמיד אני יכולה‬
‫להבחין בין פרטים שנחקקו בי בעת האירוע לבין כאלו‬
‫שסיפרו לי אחרים‪ .‬ודאי כך הוא אצל רבים מבני גילי; הגיל‬
‫הצעיר שבו נחקקו הזיכרונות‪ ,‬השנים הארוכות שחלפו מאז‬
‫והמרחק שפערו מן החוויות‪ ,‬עושים את שלהם‪ .‬גם האירועים‬
‫רבי העוצמה שטלטלו את חייהם של בני דורי מטשטשים‬

‫לעתים את התקופה שקדמה להם‪.‬‬
‫אבל אצלי קיימת סיבה נוספת לערפילי הזיכרון; כאשר‬
‫מתבססים זיכרונות בתודעתם של ילדים‪ ,‬נמצאים מסביב‬
‫בני משפחה שיחזקו את אחיזתם‪ .‬הם משוחחים יחד על מה‬
‫שהיה‪ ,‬מעלים חוויות ומשלימים פרטי זיכרונות‪ .‬לי היו מעט‬
‫מאד נקודות אחיזה כאלו‪ ,‬וגם אותן ליקטתי בקושי; בשנות‬
‫ילדותי לא דברו אתי על העבר‪ ,‬וכשהייתי נערה לא היה עוד‬

‫מי שיוכל לעשות זאת‪.‬‬
‫לא נותר לי אלא לאסוף בעצמי את מקטעי הזיכרון —‬
‫את התמונות שנצרבו בי‪ ,‬את המעט ששמעתי‪ ,‬את קרעי‬

‫זיכרונותיי‪.‬‬

‫‪-9-‬‬

‫עוגת השמרים של סבתא‬

‫כפר הולדתי שוכן בקרפטורוס‪ ,‬חלקו המערבי של רכס הרי‬
‫הקרפטים‪ .‬חבל הארץ הזה סמוך לגבולותיהן של ארבע ארצות‬
‫— פולין‪ ,‬אוקראינה‪ ,‬הונגריה וצ'כוסלובקיה‪ .‬כשנולדתי‪ ,‬בעשרים‬

‫ושניים ביוני ‪ ,1927‬היה האזור נתון תחת שלטון צ'כי‪.‬‬
‫כשישים קילומטרים מעיירת המחוז מונקאץ' נמצא הכפר‬
‫שלי‪ ,‬בנוי בין גבעות משתפלות במתינות‪ ,‬נחלים זורמים‪ ,‬שדות‬
‫רחבי־ידיים ויערות מוריקים‪ .‬כפר לא קטן הוא ורצקי (‪,)Verecky‬‬
‫ולמעשה מדובר בשני כפרים שכנים — ורצקי עליון (ויז'ני ורצקי)‪,‬‬
‫הוא הכפר שלי‪ ,‬יושב במעלה הגבעה‪ ,‬וורצקי תחתון (ניז'ני‬

‫ורצקי) יושב במורדה‪.‬‬
‫באותם ימים היו בתיו של הכפר בנויים לבני בוץ שרופות‬
‫ומקורים בגגות קש‪ .‬תושביו היו אוקראינים ברובם‪ ,‬אך ביניהם‬
‫חיו כשלושים משפחות יהודיות‪ ,‬כולן דתיות־חרדיות‪ ,‬ולהן ילדים‬
‫לרוב‪ .‬בני הקהילה הכירו היטב זה את זה‪ ,‬ודבר לא נשמר בה‬

‫בסוד — ריב או פיוס‪ ,‬שמחה או צרה‪.‬‬
‫רוב המשפחות היהודיות בכפר נשאו משום מה את השם‬
‫שטיינברג‪ ,‬וכך גם משפחתה של אמי‪ .‬סבי וסבתי‪ ,‬גולדה וישראל‪,‬‬
‫היו בעלי חנות‪ ,‬וביחס לאנשי הכפר נחשבו מבוססים כלכלית‪.‬‬
‫שמות ילדיהם זכורים לי במעומעם‪ :‬ארבעה בנים — מנדל‪ ,‬מאיר‪,‬‬

‫יואל־הרש ודוד‪ ,‬ובת אחת‪ ,‬שרה־רבקה‪ ,‬היא אמי‪.‬‬
‫משפחתו של אבי הייתה יוצאת דופן בין יהודי הכפר כיוון‬
‫שנשאה את השם פילינגר‪ ,‬שם שהעיד על מקורותיה הפולניים‪.‬‬
‫סבי‪ ,‬יהושע פילינגר‪ ,‬הגיע מפולין לורצקי על מנת להינשא לבת‬
‫הכפר‪ ,‬רחל לבית שטיינברג‪ ,‬היא סבתי‪ .‬את אמה — סבתא־רבה‬
‫שלי‪ׂ ,‬שּו ֵרה־חנה — עוד זכיתי להכיר; היא נפטרה כשהייתי ילדה‬

‫‪- 10 -‬‬

‫קטנה ונחקקה בזיכרוני כאישה קשישה‪ ,‬אם כי היום אין לי מושג‬
‫אם אכן הייתה כזו באמת‪ ,‬או שרק בעי ָניי הצעירות נדמתה כך‪.‬‬
‫ליהושע ולרחל‪ ,‬סבי וסבתי‪ ,‬נולדו שישה ילדים‪ :‬אהרון־הרש‪ ,‬הוא‬
‫הבכור‪ ,‬משה־זאב‪ ,‬הוא אבי‪ ,‬יעקב‪ ,‬מרדכי‪ ,‬לאה (לייצה)‪ ,‬ולייבל‬

‫(לייבוש)‪.‬‬
‫בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים נישאו הוריי‪,‬‬
‫משה־זאב לבית פילינגר ושרה־רבקה לבית שטיינברג‪ ,‬כדת משה‬

‫וישראל‪ ,‬והקימו משפחה חדשה בכפר הולדתם‪.‬‬

‫*‬

‫את הפרטים הללו — הבסיסיים כל־כך — על מוצאי‪ ,‬נאלצתי‬
‫ללקט במאמץ רב בילדותי‪ .‬תחושה עמומה אך מטרידה ליוותה‬
‫אותי כילדה קטנה‪ ,‬תחושה שמבוגרים רבים מביטים בי במבט‬
‫של רחמים‪ .‬הדבר עורר בי פליאה‪ ,‬וכדי לנסות לפענח את החידה‬
‫הטיתי אוזני לפטפוטי השכנים‪ ,‬בעודי מעמידה פנים כשקועה‬
‫במשחק או בשיחה עם חברה‪ .‬כך למדתי שהאישה שאני מכנה‬
‫'אימא' איננה אמי האמיתית‪ ,‬וששרה־רבקה‪ ,‬אמי‪ ,‬מתה בדמי‬
‫ימיה כשהייתי בת שנה לערך‪ .‬שמעתי גם דיבורים על כך שלקתה‬
‫בלבה בעת שהיתה בהיריון‪ ,‬אולם עד היום אינני יודעת בוודאות‬

‫מדוע וכיצד הלכה ממני‪.‬‬
‫מאותן האזנות לשיחות השכנים ליקטתי את הזיכרון הראשון‬
‫שלי‪ .‬הוא לקוח מן התקופה בה הייתי פעוטה ממש‪ ,‬בין גיל שנה‬
‫לשנתיים‪ ,‬בין מותה של אמי לבין נישואיו מחדש של אבי‪ .‬בתמונה‬
‫העולה ממנו אני נשענת על אדן החלון בבית אבי‪ ,‬מביטה החוצה‬

‫וצועקת‪ :‬מאמע‪ ,‬קים אהיין‪ ,‬אימא‪ ,‬בואי הביתה‪.‬‬
‫תמיד אמרו לי שאני דומה לאמי המנוחה‪ ,‬אולם מעולם לא‬
‫הייתה לי תמונה שלה כדי לבחון זאת‪ .‬היא נפטרה והותירה‬
‫אחריה שתיקה; איש לא דיבר אודותיה בבית‪ .‬היא הותירה אחריה‬
‫גם אלמן צעיר‪ ,‬מטופל בשלושה ילדים קטנים — חיה בת הארבע‪,‬‬
‫יהושע (שייע) בן השלוש‪ ,‬ואני‪ ,‬תינוקת בת שנה‪ .‬חיה עברה עד‬

‫‪- 11 -‬‬

‫מהרה להתגורר עם הוריה של אמנו‪ ,‬סבתא גולדה וסבא ישראל‪,‬‬
‫וגם שייע נע ונד בין בית אבינו לבית הסבים‪ .‬אני נשארתי לגור‬

‫עם אבא‪.‬‬

‫מי שטיפלה בי באותם ימים הייתה מריה‪ ,‬שיקסע מן הכפר‬
‫ששימשה כמשרתת בביתנו עוד כשאימא הייתה בין החיים‪.‬‬
‫השיקסע הזו‪ ,‬הסתבר‪ ,‬ספגה לא מעט מן התרבות היהודית‪.‬‬
‫אבי סיפר לי שאחרי פטירתה של אמי נהגה מריה לקחת בשבת‬
‫את שייע אחי לבית הכנסת‪ ,‬לומר קדיש‪ .‬כששאלו אותה מתי‬
‫הגיעה לבית הכנסת‪ ,‬ידעה לספר איזו תפילה נאמרה באותה‬
‫שעה‪ ,‬תפילת שמונה־עשרה‪ ,‬מעריב או מנחה‪ ,‬מפגינה התמצאות‬

‫מפתיעה באורחות הדת היהודית‪.‬‬
‫מריה גם דברה יידיש היטב‪ ,‬ממש כמוני‪ .‬שנים רבות אחר־‬
‫כך‪ ,‬כשאני כבר בת קרוב לשבעים‪ ,‬נסעתי לבקר בכפר הולדתה‬
‫ופגשתי את ביתה‪ .‬כניינע הורע‪ ,‬פנתה אליי ביידיש כשפרשה‬

‫אליי את זרועותיה‪ ,‬בלי עין הרע‪ ,‬כמה שאת יפה‪.‬‬

‫עם תום שנת האבל נישא אבי שוב; כפי הנראה דאגו לו פרנסי‬
‫הקהילה לשידוך‪ .‬רעייתו השנייה‪ ,‬אסתר־בלומה לבית הירש‪ ,‬היא‬
‫זו שאליה פניתי מאז בתואר 'אימא'‪ ,‬וכך אקרא לה גם בספר זה‪.‬‬
‫תשעה חודשים אחרי נישואיהם‪ ,‬נולדה לאבי ולאשתו תינוקת‪,‬‬
‫פריידה (שלימים תשנה את שמה לחדווה)‪ ,‬הראשונה מבין תשעה‬
‫תינוקות שייוולדו להם‪ .‬הדאגה לפרנסה‪ ,‬למגורים ולניהול חיי‬
‫היום־יום הפכה באותם ימים לאתגר של ממש‪ .‬מצבנו הכלכלי לא‬

‫היה בכי טוב‪ ,‬ומריה נאלצה לעזוב‪.‬‬

‫*‬

‫כשנולדתי התגוררה משפחתי בורצקי־תחתון‪ ,‬סמוך לגשרון העץ‬
‫שחצה את הנהר הזורם בכפר‪ .‬אין לי זיכרונות מן הבית ההוא‪,‬‬
‫משום שעזבנו אותו כשהייתי ילדה צעירה מאד‪ ,‬אולם אני זוכרת‬

‫‪- 12 -‬‬

‫היכן עמד וכיצד נראה‪ ,‬כיוון שכאשר עברנו לידו בשנים מאוחרות‬
‫יותר היו מצביעים עליו בפניי‪.‬‬

‫באותו בית הייתה לאבי מעין חנות קטנה‪ ,‬ובה חדרון שבו‬
‫ישבו הגויים‪ ,‬שתו ועישנו‪ .‬אבי מכר סיגריות וטבק‪ ,‬שתייה‬
‫חריפה‪ ,‬וגם לחמניות שאפתה אמי אסתר־בלומה‪ .‬סיפרו לי שאני‬
‫הייתי ניגשת למטבח‪ ,‬מביאה ומחלקת אותן בתמימות וברוחב־‬
‫לב לכל הנוכחים‪ ,‬עד שיום אחד הבחינו בי המבוגרים ושמו קץ‬

‫לנוהג הזה שלי‪.‬‬
‫כשנקלע אבי לקשיים כלכליים‪ ,‬סגר את החנות‪ .‬הוא נכנס‬
‫לשותפות בעסק של אחיו יעקב ומשפחתנו עברה לגור בורצקי־‬
‫עליון‪ .‬לדוד יענק'ל הייתה חנות ליד ביתו‪ ,‬ולא רחוק ממנה‪,‬‬
‫במעלה הרחוב‪ ,‬עמד ביתנו החדש‪ .‬הבית עשוי היה עץ‪ ,‬ומתחתיו‬
‫שכן מרתף שבו שמרנו כלים ומזון‪ .‬הכניסה לבית נפתחה אל‬
‫המטבח‪ ,‬שהוביל אל חדר אחד גדול ותו לא‪ .‬בחדר הזה הונחו‬
‫יחד שולחן וכיסאות‪ ,‬מיטות וארונות‪ .‬בשל הצפיפות עברה אחותי‬
‫פריידה‪ ,‬הצעירה ממני בשלוש שנים לערך‪ ,‬לבית הוריה של אמה‬
‫בורצקי־תחתון‪ ,‬שם נהנתה מחיים מפנקים ומחברתן של דודותיה‬
‫הצעירות‪ ,‬חנה‪ ,‬לייבוש ופריידל‪ ,‬שהתגוררו עדיין בבית הוריהן‪.‬‬
‫אין לי מושג כיצד הסתדרנו כולנו יחד בחדר ההוא‪ ,‬תשעה‬
‫ילדים ושני מבוגרים‪ .‬אף אחד מאתנו לא זכה למיטה משלו‪,‬‬
‫ולעתים הצטופפנו גם שלושה יחד‪ .‬אני חלקתי דרך־קבע מיטה‬
‫עם אחת מאחיותי‪ ,‬וכשהגיעה פריידה לבקר היינו מארחות‬
‫גם אותה במיטתנו‪ .‬כשביקשנו להכניס הביתה גם כלב שחור‬
‫שמצאנו‪ ,‬הזדעזעו ההורים מן הרעיון‪ .‬למרות זאת‪ ,‬לקחנו אותו‬
‫תחת חסותנו; בימים נתנו לו אוכל בסתר ובלילות הכנסנו אותו‬
‫בגניבה פנימה‪ ,‬הישר אל מיטתנו ולפנות בוקר היינו זורקות אותו‬

‫מן הבית החוצה‪ ,‬לפני שיבחינו בו ההורים‪.‬‬

‫עד לשנים האחרונות נמנעתי מלספר על הבית ההוא‪ .‬אם לומר את‬
‫האמת‪ ,‬די התביישתי בו‪ .‬כבר בילדותי‪ ,‬הרגשתי שאנחנו עניים;‬

‫‪- 13 -‬‬

‫הבטתי בקנאה על ביתו של דודי יעקב‪ ,‬שהיה רחב־ידיים והיו בו‬
‫מטבח מאובזר‪ ,‬חדרים מרוהטים בקפידה‪ ,‬אח בנוי ואפילו פודר־‬

‫שטיפ‪ ,‬חדר קדמי שנועד לאורחים‪.‬‬
‫גם בית הוריה של אמי‪ ,‬בו ביקרתי לעתים מזומנות‪ ,‬היה בית‬
‫מרווח במונחים של אותם ימים‪ .‬היה לו סלון ענקי‪ ,‬ששימש גם‬
‫כמטבח וכחדר־אוכל‪ ,‬ובנוסף היו חדר־שינה וחדר לאורחים‪.‬‬
‫במרפסת עמדו כיריים נוספים‪ ,‬כדי שבימי הקיץ תוכל סבתי‬
‫לבשל מבלי לפזר חום בתוך הבית‪ .‬בהשוואה לבית שלנו‪ ,‬נראה‬

‫בית סביי מפואר מאד‪.‬‬
‫את סבא ישראל אני זוכרת ישוב על המרפסת שמחוץ לחנותו‪,‬‬
‫יהודי מכובד הנושא ארשת חשיבות‪ .‬הוא היה אמנם אמיד יחסית‪,‬‬
‫אבל קמצן גדול — בחג החנוכה כשנהגתי לבוא ולבקש ממנו את‬
‫דמי החנוכה המסורתיים‪ ,‬היה נוהג לצבוט אותי בלחיי בחיבה‪,‬‬

‫אך דמי החנוכה הסתכמו רק בפרוטה או שתיים‪...‬‬
‫הזיכרונות החמים שלי מהבית ההוא נוגעים לסבתא גולדה‪,‬‬
‫שהייתה אישה נפלאה‪ .‬אהבתי לבקר אותה בשבת אחר־הצהריים‬
‫עם חברה טובה; שלושתנו היינו מסבות אז אל שולחן קטן בפינתו‬
‫של הסלון הענק‪ .‬באותו סלון עצמו עמדה גם מיטת עץ‪ ,‬עליה‬
‫נהג סבא לתפוס תנומה באותן שעות ממש‪ ,‬מכורבל בשמיכה‬

‫ומפריח נחירות רמות אל החלל‪.‬‬
‫סבתא הייתה מגישה לנו ספלים פרחוניים עם 'קפה'‪ ,‬שהיה‬
‫למעשה משקה ציקוריה עתיר סוכר וחלב‪ ,‬ולצידו את אחת מן‬
‫העוגות הנפלאות שלה‪ ,‬בדרך־כלל עוגת שמרים‪ ,‬שזיכרון טעמה‬
‫עדיין שמור עמי‪ .‬היינו מפטפטות ואוכלות ביחד‪ ,‬כשמדי פעם‬
‫נחרה עזה של סבא היתה מחרידה את החדר‪ ,‬מעוררת בנו פרץ‬

‫צחוק שמיהרנו להחניק מחשש להעירו משנתו‪.‬‬

‫השעות המתוקות שלי עם סבתא גולדה לא האריכו שנים‪.‬‬
‫מחלה כלשהי תקפה אותה‪ ,‬מחלה שנטלה ממנה את כוחותיה‬
‫וגם את יכולת הדיבור שלה‪ .‬טקס השבת המסורתי שלנו פסק‪,‬‬

‫‪- 14 -‬‬

‫אבל המשכתי להגיע לבקרה מפעם לפעם‪ .‬בביקורים האלו כבר‬
‫לא היו קפה או עוגות שמרים‪ ,‬וכדי לראות את סבתא היה עליי‬
‫להיכנס לחדר הפנימי ביותר של הבית‪ .‬היה זה חדר ארוך וצר;‬
‫בצדו האחד‪ ,‬בסמוך לארון ספרי הקודש‪ ,‬רכן סבא אל שולחנו‪,‬‬
‫מתפלל וקורא‪ .‬בצדו השני שכבה סבתא גולדה במיטתה‪ ,‬צמוקה‬
‫וכמושה יותר ויותר בכל פעם‪ .‬כיוון שניטלה ממנה האפשרות‬
‫לדבר‪ ,‬הייתה מושיטה אליי את ידה‪ ,‬מלטפת אותי ופורצת בבכי‪.‬‬
‫אני קראתי במחוותיה את רחמיה עלי ואת צערה על הפרידה‬

‫הצפויה לנו‪.‬‬

‫הייתי אולי בת שש כשהלכה סבתא גולדה לעולמה‪ .‬אני זוכרת‬
‫שנקברה במוצאי שבת‪ ,‬שהיתה גם יום חג‪ ,‬כפי הנראה ראש־‬
‫השנה‪ .‬אני זוכרת את האבלים מתכנסים לתפילות החג‪ ,‬לפני‬
‫הלוויה‪ ,‬ואת עצמי משחקת בצד בגולות עם חברותי הטובות‬
‫מרים ובאשי‪ .‬אמנם סיפרו לי שסבתא מתה‪ ,‬אבל גילי לא אפשר‬

‫לי לתפוס את משמעות המילים האלו‪.‬‬

‫אחרי מותה של סבתא נשארה חיה אחותי להתגורר בביתה‪ ,‬לבשל‬
‫לסבי ולדאוג למשק הבית; היא הייתה אז בת תשע‪ .‬גם שייע בילה‬
‫את רוב ימיו אצל סבא‪ .‬הקשר שלי עם משפחת אמי‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬

‫הלך והתרופף;‬
‫דודי מאיר (מאירצה)‪ ,‬אחיה של אמי שהתגורר בורצקי תחתון‪,‬‬
‫היה דמות בולטת בכפר בזכות העובדה שהיה בעל הרכב היחיד‬
‫בו‪ .‬הוא עבד כנהג מונית ובלט ברכבו הצהוב‪ ,‬איתו נהג להסיע‬
‫אנשים לעיר המחוז מונקאץ'‪ ,‬ועל אף שרציתי מאד לעשות כן‪,‬‬

‫מעולם לא זכיתי לנסוע איתו‪.‬‬
‫אפילו הקשר שלי עם הדוד דויד‪ ,‬אח נוסף של אמי‪ ,‬התרופף‪,‬‬
‫למרות ששנה או שנתים לפני מותה של סבתי כמעט נקשר גורלנו‪.‬‬
‫מספרים שרעייתו פריידל לא יכלה להביא ילדים לעולם‪ ,‬ולאחר‬
‫מותה של אמי ביקשו השניים לאמץ אותי‪ .‬יש לי אפילו זיכרון‬

‫‪- 15 -‬‬

‫עמום‪ ,‬מגיל ארבע או חמש‪ ,‬שתקופה מסוימת גרתי בביתם‪ .‬אלא‬
‫שדויד ואבי נקלעו לסכסוך כלשהו בבית הכנסת‪ ,‬ואבי חזר בו‬
‫מהסכמתו למסור אותי לידיו ולקח אותי בחזרה הביתה‪ .‬אותו‬
‫דויד‪ ,‬אגב‪ ,‬אימץ מאוחר יותר את בתו של יואל־הירש אחיו‪ ,‬שגם‬

‫הוא התאלמן ונישא בשנית‪.‬‬

‫הליקר של אבא‬

‫בתור הבת הגדולה בבית אבי‪ ,‬ציפו ממני להיות תמיד אחראית‬
‫ומועילה‪ .‬מאז שאני זוכרת את עצמי‪ ,‬היה עליי לעזור בעבודות‬
‫הבית ובגידול הילדים שגדשו אותו‪ .‬אני זו שנשארתי לשמור עליהם‬
‫כשהורי יצאו‪ ,‬ובגיל שש כבר טיפלתי בתינוקות‪ ,‬מטפסת על שרפרף‬
‫כדי להגיע ולחתל את התינוק השוכב על המיטה‪ .‬אין לי מושג איך‬
‫עשיתי את זה; החיתולים היו אז פיסות בד שנדרשו זריזות ומיומנות‬
‫כדי לכרוך ולקשור אותן סביב פעוט מתפתל‪ ,‬המנופף בידיו וברגליו‬

‫כדרכם של תינוקות‪.‬‬
‫עזרתי גם בניקיון הבית‪ .‬למרק את רצפת העץ לא היה עניין של‬
‫מה בכך; היה עלינו להתכופף ולשפשף אותה עם מברשת‪ .‬גם שטיפת‬
‫כלים לא הייתה משימה פשוטה; מים זורמים לא היו בבית‪ .‬בימות‬
‫הקיץ הבהירים לקחנו את הכלים בקערה אל הנהר‪ ,‬ושם שפשפנו‬
‫אותם‪ .‬בימות החורף הקרים יצאנו עם הקערה להביא מים מן הנהר‬

‫ושטפנו אותם בבית‪.‬‬
‫כשהיינו צריכים מים לבישול‪ ,‬הלכנו לבאר שניצבה בחצר‬
‫השכנים; כשביקשנו מים לשתייה‪ ,‬היה עלינו לצעוד אל המעיין‪.‬‬
‫תחילה צריך היה לחצות את הנהר על גשר העץ; הדרך שאחריו‬

‫‪- 16 -‬‬

‫הובילה אל שכונה שכל תושביה‪ ,‬להוציא אישה יהודייה אחת‪ ,‬היו‬
‫נוצרים ומשמאל לדרך עמדה גבעה שבשיפוליה נבע המעיין‪ ,‬מעיין‬
‫קרניצה‪ ,‬ובו המים הטעימים ביותר ששתיתי מעולם‪ .‬מימין לדרך‪,‬‬
‫ממול לגבעה‪ ,‬שכן בית הקברות הנוצרי‪ ,‬שהסיפורים גרסו שהמתים‬
‫מבליחים ממנו בלילות ומתהלכים להנאתם‪ .‬פעם‪ ,‬כשהלכתי להביא‬
‫מים מן המעיין בשעת בין־הערביים‪ ,‬אפילו דימיתי לראות דמות לבנה‬
‫מהלכת שם‪ .‬כיוון שברור היה לי שזהו מת שקם מקברו‪ ,‬נבהלתי עד‬
‫מוות ופתחתי בריצה הביתה‪ .‬הכד שהיה בידי נפל ונשבר‪ ,‬וכשחזרתי‬

‫כעסו עליי הורי‪.‬‬
‫זה לא היה אירוע יוצא דופן; הורי הרבו לכעוס עלי‪ .‬הם ציפו‬
‫שאקדיש את שעותי ואת מרצי לטיפול בבית ובילדים‪ ,‬אבל אני‬
‫הייתי ילדה ונפשי כמהה לשחק‪ ,‬לבלות‪ ,‬ליהנות‪ .‬ביקשתי להיפגש‬
‫עם חברותי‪ ,‬לטפס על ההרים ולטבול בנהר‪ .‬הנהר היה לנו עולם‬
‫ומלואו‪ :‬לעתים שיחקנו בבוץ שבתוכו‪ ,‬ששימש לנו כפלסטלינה;‬
‫לעתים שיחקנו באבנים ובמקלות; לעתים צעדנו במימי הנהר‬
‫ואספנו 'גרנטים' — אבנים קטנטנות‪ ,‬שקופות ומבריקות‪ ,‬שבחודשי‬

‫הקיץ הינו מוכרים בפרוטות אחדות לתיירים שעברו בכפר‪.‬‬
‫ביקשתי גם זמן כדי לקרוא; רכשתי מהר מאד את הקריאה‬
‫ונהניתי מאד מסיפורי אגדות‪ .‬במיוחד אהבתי לשכב בשדה רחב־‬
‫הידיים הסמוך לביתנו‪ ,‬חבויה בתוך העשב הגבוה‪ ,‬לחוש את בטני‬
‫על האדמה החמימה ולשקוע בספר למשך שעות ארוכות‪ ,‬עד‬
‫שצעקותיה של אמי הקוראת לי לחזור הביתה היו מחזירות אותי‬

‫אל המציאות‪.‬‬
‫עם שובי הביתה משיטוטי השונים הייתי זוכה מהורי ל'מנה'‬
‫הגונה על היעדרותי הממושכת‪ ,‬שבגללה לא קיימתי את חובותי ולא‬
‫עזרתי בבית‪ .‬אינני זוכרת אם היכו אותי; מכל מקום‪ ,‬הכאב שנחרת‬
‫בזיכרוני היה נפשי ולא פיסי‪ .‬אני זוכרת את עצמי נכנסת למיטה‬

‫פגועה ולא מובנת‪ ,‬שוכבת ובוכה‪ ,‬עד שהשינה נופלת עלי‪.‬‬

‫באותם ימים לא תהיתי מדוע אמי מתייחסת אלי כך; ברור היה לי‬

‫‪- 17 -‬‬

‫שמיקומי בתור הגדולה במשפחה הביא לכך שציפתה ממני לעזרה‪.‬‬
‫אינני יודעת אם היה משקל לכך שלא הייתי בתה הביולוגית; אז מכל‬
‫מקום‪ ,‬האפשרות הזו לא עלתה על דעתי‪ .‬שנים אחר כך‪ ,‬כשבגרתי‬
‫והרהרתי שוב בצפיות שהיו לאמי ממני‪ ,‬הבנתי שגם לה היה קשה‬
‫מאד‪ .‬בנוסף למלאכת גידול הילדים‪ ,‬הייתה מסייעת בכלכלת הבית;‬
‫בתקופות מסוימות‪ ,‬כשנקלע אבא לקשיים בעסקיו‪ ,‬אף נטלה על‬
‫עצמה את עול הפרנסה במלואו‪ .‬היא תפרה בגדים לאיכרות —‬
‫חצאיות עתירות קפלים‪ ,‬סינרים שנקשרו על החצאיות‪ ,‬חולצות‬
‫שהאיכרות היו רוקמות עליהן‪ ,‬בגדים לילדים‪ .‬האיכרות‪ ,‬מצדן‪,‬‬
‫שילמו לה בתוצרת חקלאית — ביצים‪ ,‬שעועית‪ ,‬עופות לשחיטה‪ .‬לא‬

‫היה זה דבר של מה בכך להאכיל את הפיות הרבים שבבית‪.‬‬
‫מצבנו הכלכלי החל להשתפר כשנכנס אבי‪ ,‬יחד עם יעקב אחיו‪,‬‬
‫לעסקי האלכוהול‪ .‬היה זה סחר לא חוקי‪ :‬מבריחים היו מגיעים‬
‫באישון לילה מפולין‪ ,‬שהגבול איתה עבר לא רחוק מן הכפר‪ ,‬אל‬
‫ביתו של הדוד יעקב‪ .‬אבא היה ממתין להם שם‪ ,‬נוטל מידיהם פחים‬
‫מרובעים גדולים ומוסר להם בתמורה נעליים משובחות של חברת‬
‫‪ Bata‬הצ'כית‪ ,‬שהביאו הוא ואחיו ממונקאץ'‪ .‬הפחים הגיעו בגדלים‬

‫שונים והכילו אלכוהול בריכוז של ‪.99%‬‬
‫מן האלכוהול הזה היה אבי מכין ליקרים‪ .‬ראשית מזג את הנוזל‬
‫לתוך סיר גדול‪ ,‬יחד עם מים ואבקת קלי שצבעה את המשקה בסגול‪,‬‬
‫על פי מינונים מדויקים שהכיר היטב‪ .‬התמהיל עורבב והונח למשך‬
‫שעות אחדות‪ ,‬ולאחר מכן יצק אותו אבא לתוך שקי בד מיוחדים‬
‫לסינון‪ ,‬השקים נתלו‪ ,‬והאלכוהול טפטף מהם לתוך הקערה צלול‬
‫ונקי‪ .‬לסיום היה אבא שורף סוכר ומוסיף אותו אל הנוזל‪ ,‬ליצירת‬
‫ליקר בטעם קרמל‪ .‬היו גם תוספות אחרות שהכין‪ ,‬אינני יודעת‬

‫ממה‪.‬‬
‫את הליקרים היו אבי ודודי מוכרים לגויים‪ .‬לפני החגים הנוצרים‬
‫— פסחא‪ ,‬חג־המולד וערב השנה החדשה — היה ביקוש רב במיוחד‬
‫למשקאות הללו‪ .‬אבל חגים מרובי שתייה אלו היו לא רק מקור‬
‫לפרנסה אלא גם לצרות‪ ,‬כיוון שהשיכרות שחררה אצל חלק מן‬

‫‪- 18 -‬‬

‫הגויים רגשות אנטישמים‪ ,‬שבאו לכדי פורקן בזריקת אבנים על בתי‬
‫היהודים‪.‬‬

‫מגיל צעיר‪ ,‬שש לערך‪ ,‬סייעתי לאבי במלאכת הכנת המשקאות‪:‬‬
‫הבאתי מים מן המעיין‪ ,‬החזקתי את שקיות הבד המשמשות לסינון‬
‫בעוד הוא מוזג אליהן את הנוזל‪ ,‬שטפתי אותן במימי הנהר‪ .‬אבי גם‬
‫נתן לי לטעום מן המשקה המוכן כדי לבחון את טיבו; אני זוכרת‬

‫שאהבתי מאד את טעמו‪.‬‬
‫אהבתי גם לשהות בחברת אבי‪ .‬הוא היה איש לא גבוה‪ ,‬שפניו‬
‫המאירות מעוטרות בזקן ובפאות‪ .‬למרות מראהו החרדי ואמונתו‬
‫הדתית העזה‪ ,‬לא היה קיצוני ובניגוד לגברים אחרים שנמנעו‬
‫מלשוחח עם נשים‪ ,‬פטפט בחופשיות עם כולם‪ .‬היה לו חוש הומור‬
‫שאנשים אהבו‪ ,‬ופניו עטו ארשת קבועה של נחת־רוח וחיוך רך‪ ,‬גם‬
‫כשהיו לו כל הסיבות להיות שפוף או מודאג‪ .‬אינני יודעת מה שמר‬
‫על האופטימיות שלו‪ ,‬האם היה לאמונה חלק בכך‪ ,‬או שמא היה כך‬

‫מטבעו‪ .‬מכל מקום‪ ,‬שמחתי מאד להיות אתו‪.‬‬
‫לא רק בהכנת הליקר שיתף אותי אבי‪ ,‬אלא גם בסוד ההברחה;‬
‫ידעתי שמדובר בסחר לא חוקי‪ ,‬וכי 'הפיננסים'‪ ,‬פקידי הרשות‬
‫לאכיפת חוקים כלכליים‪ ,‬קבלו מדי פעם מידע מגויים שהלשינו על‬
‫אבי ועל אחיו‪ .‬הללו היו מופיעים במפתיע‪ ,‬לעת שחר‪ ,‬מנסים למצוא‬
‫הוכחות לסחר הבלתי חוקי‪ .‬לעתים הייתי עולה אל הכביש שליד בית‬
‫דודי ומבחינה בהם מרחוק‪ ,‬מעבר לעיקול הכביש והייתי ממהרת‬
‫להזהיר את אבי‪ ,‬שהיה מעלים את הראיות‪ ,‬שופך משקאות וזורק‬
‫ציוד מפליל‪ .‬בוקר חורפי אחד‪ ,‬כשהייתי אולי בת שמונה‪ ,‬ניסיתי‬
‫בכוחות בעצמי להיפטר משני בקבוקים ירקרקים שידעתי שהגיעו‬
‫מפולין‪ .‬הם היו ריקים אמנם אבל די היה בהם כדי להסגירנו‪ ,‬ולכן‬
‫כששמעתי ש'הפיננסים' מתקרבים‪ ,‬קפצתי יחפה מן החלון הנמוך‬
‫שבמטבח אל החצר הקפואה וזרקתי אותם על ערימת שלג‪ .‬למרות‬
‫מאמצי מצאו אותם המחפשים‪ ,‬אך כשפנו אלי בשאלה‪ ,‬היתממתי‬
‫כאילו אינני מבינה על מה הם מדברים‪ .‬כל ילדי המשפחה היו‬
‫מתורגלים להעמיד פנים שאינם יודעים דבר‪ .‬אלכוהול? הינו תוהים‬

‫‪- 19 -‬‬

‫כש'הפיננסים' שאלו אותנו אם יש אלכוהול בבית‪ ,‬מה זה אלכוהול?‬
‫בין החוקרים שפקדו תדיר את ביתנו היה קצין בכיר אחד‪ ,‬איש‬
‫גבוה וחביב‪ ,‬שפעם אפילו לחש דברי התנצלות באוזנו של אבי על‬
‫הבדיקות התכופות‪ .‬כשמגיעה הלשנה‪ ,‬הסביר במשיכת כתף‪ ,‬חייבים‬
‫לעשות ביקור‪ .‬יום אחד ניגש אותו קצין אל כוננית ספרי הקודש‬
‫וביקש לבדוק מאחורי הספרים‪ ,‬אולי מוחבא שם דבר מה‪ .‬לא‪,‬‬
‫הודיע לו אבי כשעמד לגעת בספרים‪ ,‬אלו ספרי קודש ולך אסור‬
‫לגעת בהם‪ ,‬אני אוריד אותם‪ .‬הוא הוריד אותם‪ ,‬איפשר לקצין להציץ‬
‫מאחוריהם‪ ,‬לראות שדבר לא מוסתר שם‪ ,‬ואחר־כך השיבם למקומם‪.‬‬
‫לקצין לא היה מושג לגבי הסיבה האמתית שבגללה סירב אבי שייגע‬
‫בספרים‪ ,‬אבל אני ידעתי שפחי אלכוהול רבועים של חמישה ליטרים‬
‫היו טמונים בין סידורי התפילה והגמרות‪ ,‬פחים שהתאימו בדיוק‬
‫לגודלם של ספרי הקודש הכרוכים בעור חום‪ ,‬צבועים כך שיידמו‬

‫להם במדויק‪.‬‬
‫אבל גם לקצין היה סוד שהסתיר מפנינו‪ ,‬סוד שגילינו באחד‬
‫מביקוריו‪ .‬כהרגלו‪ ,‬הגיע תחילה לביתו של דודי יעקב‪ ,‬שהיה קרוב‬
‫יותר לכביש הגישה לכפר‪ .‬כהרגלו‪ ,‬פנה דודי לרעייתו ביידיש ואמר‬
‫לה‪ :‬הינדה‪ ,‬היילך צום אחו‪ ,‬לכי תודיעי לאחי‪ .‬לפתע ענה לו הקצין‪:‬‬
‫הוילך נישט‪ ,‬איך הוילך אליין‪ ,‬אל תלכי‪ ,‬אני כבר הולך בעצמי‪ .‬כך‬

‫הסתבר לנו שגם הוא יהודי‪...‬‬

‫*‬

‫עסקי האלכוהול המוברח הביאו לשיפור במצבנו הכלכלי‪ ,‬ובשנת‬
‫‪ 1938‬או אולי ‪ ,1939‬החל אבי לבנות בית חדש‪ ,‬מרווח יותר‪,‬‬
‫למשפחתנו‪ .‬הבית נבנה בורצקי תחתון‪ ,‬לא רחוק מן הבית בו נולדתי‪.‬‬
‫עברנו לגור בו עוד בטרם הושלמה בנייתו‪ ,‬ואבא המשיך והוסיף לו‬
‫טלאי אחר טלאי‪ ,‬אך בסופו של דבר הספקנו לגור בבית רק שנה‬

‫לערך ואבא מעולם לא השלים את מלאכת הבניה‪.‬‬
‫מן הבית הזה יש לי זיכרונות נעימים‪ .‬במטבח‪ ,‬בצד הכיריים‬
‫ששימשו לבישול ותנור הלבנים ששימש לאפית לחם‪ ,‬עמד ארון‬

‫‪- 20 -‬‬

‫עץ יפהפה בעל דלתות זכוכית‪ ,‬ועל מדפיו נחו מערכות כלים —‬
‫"סרוויסים" ־ נאים‪ ,‬מעוטרים בציורים עדינים של פרחים ובשוליים‬
‫דמויי תחרה‪ .‬אמנם חשמל לא זרם בבית‪ ,‬אבל נתלו בו נברשות‬
‫גדולות ומהודרות‪ ,‬עם מעמדים נאים לנרות‪ ,‬אף כי איני זוכרת שאי־‬
‫פעם עשינו בהן שימוש; בדרך־כלל השתמשנו בעששיות של נפט‪,‬‬

‫ובשבתות הוחלפו העששיות בנרות ענק שדלקו שעות ארוכות‪.‬‬
‫בחצר הבית ליד השירותים‪ ,‬שהיו לא יותר מחור באדמה‪ ,‬עמדה‬
‫רפת קטנה שבה שכנה פרה אחת‪ ,‬לפעמים שתיים‪ .‬אני זוכרת‬
‫במיוחד פרה אדומה אחת‪ ,‬שמשום מה קראנו לה 'הפרה הפולניה'‪,‬‬
‫שהייתה ג'ינג'ית אמתית לא רק בצבעה אלא גם באופיה‪ ,‬מקדמת‬
‫בבעיטות את כל מי שמנסה לגשת לחלוב אותה ונרגעת רק תוך כדי‬
‫החליבה‪ .‬אבל אני לא נבהלתי ממנה; הברשתי וניקיתי אותה‪ ,‬וגם‬
‫לחלוב לא נרתעתי‪ .‬הפרה‪ ,‬כנראה‪ ,‬הבחינה בכך ותמיד אפשרה לי‬

‫לגשת אליה‪.‬‬
‫עוד כשגרנו ליד הדוד יעקב הייתי ידועה בחוסר הפחד שלי‬
‫מחיות‪ .‬גם את הפרות שלו חלבתי‪ ,‬אפילו את מרישקה‪ ,‬הפראית‬
‫שביניהן‪ ,‬שהייתה מתנפלת על כל מי שהעז להתקרב אליה‪ .‬בחצרו‬
‫של יעקב הייתה גם להקת אווזים‪ ,‬שאחד מהם היה תוקפני במיוחד‪.‬‬
‫כל אימת שהתקרב מישהו אל החצר‪ ,‬היה נושף לעברו‪ ,‬מתנפל עליו‬
‫וגם נושך אותו‪ .‬אבל אני הייתי תופסת אותו בצווארו ומעיפה אותו‬
‫מעלי; לאיש לא היה מושג מנין שאבתי את האומץ לעשות דבר כזה‪.‬‬

‫גם לי לא‪.‬‬

‫‪- 21 -‬‬

‫משמנת ועד פירות יער‬

‫החצר שלנו סיפקה הרבה מן המזון שנזקקנו לו‪ .‬בזכות התרנגולות‬
‫הדוגרות‪ ,‬היה לנו שפע של ביצים; בזכות הפרה‪ ,‬לא חסרו לנו דברי‬
‫חלב‪ .‬בנוסף לשימוש בחלב כמשקה‪ ,‬חבצנו ממנו שמנת וחמאה וגיָּבנו‬
‫ממנו גבינות‪ .‬את מי הגבינה אספנו והוספנו לתבשילי האטריות‪,‬‬
‫הקוואקר ותפוחי האדמה ומהשמנת הכנו‪ ,‬בין השאר‪ ,‬אינטרשלוגען‬
‫— תבשיל העשוי תפוחי־אדמה חתוכים לקוביות ומבושלים במי־‬

‫מלח‪ ,‬אליהם מתווספים שמנת וביצים‪.‬‬
‫החמאה שימשה אותנו בכל פעם שנזקקנו לשומן בתבשיל או‬
‫מאפה חלביים‪ .‬לתבשילים בשריים‪ ,‬השתמשנו בשומן אווז‪ .‬שומן‬
‫צמחי כמעט שלא היה בשימוש‪ ,‬למעט בחנוכה‪ ,‬אז שימש לטיגון‬

‫סופגניות בשמן עמוק ולהדלקת פתילי החנוכיות‪.‬‬
‫הפקת שומן האווז הייתה אירוע רב משתתפים‪ :‬בדרך־כלל היו‬
‫בעלי האווזים מתכנסים אחרי השחיטה בבית סבה של מרים חברתי‪,‬‬
‫זקן טוב־לב שחיבבתי עד מאד‪ .‬הימים היו ימי חורף‪ ,‬וביתו היה‬
‫מרווח דיו כדי לארח את המפגש‪ .‬יחד היו כולם ממלאים את הדליים‬
‫שהוכנו בעוד מועד בשומן שהפיקו מן האווזים‪ ,‬מפרידים מנוצותיהם‬
‫המרוטות את הפלומה הרכה שתשמש למילוי כריות וכסתות‪ ,‬ואגב‬
‫כל זה גם מפטפטים ומרכלים‪ .‬מסביב התגודדו חבורות ילדים‪,‬‬

‫משחקים ומשתובבים או שקועים בספרים‪.‬‬

‫מעל ביתנו עמד שדה שבו גידלנו ירקות‪ .‬צמחו בו תפוחי־אדמה‪,‬‬
‫כרוב‪ ,‬שעועית‪ ,‬שום‪ ,‬בצל ירוק גזר‪ ,‬סלק‪ ,‬פטרוזיליה וחסה‪ ,‬שהיה‬
‫בהם כדי לספק את מלוא התצרוכת שלנו‪ .‬כולם גדלו בקיץ; בחורף‬
‫הייתה האדמה קפואה וחסרת חיים‪ .‬הקיץ התאפיין אפוא בפעילות‬
‫קדחתנית; את היבולים שיכולנו‪ ,‬שמרנו לימות החורף‪ .‬את תפוחי‬

‫‪- 22 -‬‬

‫האדמה‪ ,‬הסלק והגזר אספנו והנחנו במרתף; ירקות ופירות אחרים‬
‫ייבשנו‪ ,‬בישלנו או כבשנו ושימרנו בצנצנות; את מה שאי אפשר היה‬

‫לשמר אכלנו רק בקיץ‪.‬‬
‫את הכרובים‪ ,‬למשל‪ ,‬היינו כובשים בהתכנסות מיוחדת; הנשים‬
‫היו מפרקות את ראשי הכרוב ומפרידות את עליהם‪ ,‬תוך הקפדה על‬
‫כך שלא ייוותר בהם חרק ויפגע חלילה בכשרותם‪ .‬לצורך הפירוק‬
‫הוצבה חבית גדולה‪ ,‬עליה הונח קרש מיוחד שסכין מותקנת עליו‬
‫לקיצוץ הכרוב; פיסות הכרוב נפלו היישר מן הקרש אל החבית‪.‬‬
‫מלח פוזר על כל שכבה של כרוב‪ ,‬על מנת שייכבש כראוי‪ ,‬ואחר־‬
‫כך הודקו העלים באמצעות דריכה ברגליים יחפות‪ .‬אנחנו הילדים‬
‫היינו אוכלים את החלק הפנימי של הכרוב כפי שהוא‪ ,‬ולפעמים היה‬
‫ֹשרּול‪ ,‬בן השכנים הבוגר ממני בשנים אחדות‪ ,‬מפסל אותם בכישרון‬
‫רב ומכין מהם כלבים‪ ,‬סוסים וחתולים‪ .‬את החיות הללו נהגתי לסדר‬
‫על מרפסת הבית ולשחק בהם עד שהרקיבו; אלו הצעצועים היחידים‬

‫שהיו לי אי־פעם‪.‬‬
‫לעגבניות היה קר מדי אצלנו בכפר‪ ,‬אפילו בקיץ‪ ,‬והן לא הצליחו‬
‫לגדול אצלנו‪ .‬בקיץ היו מביאים אותן מאזור מונקאץ'‪ ,‬מבשלים‬
‫להכנת רסק ומבקבקים‪ .‬בחורף היו הבקבוקים נשלפים מן המרתף‬

‫ומשמשים להכנת מרק עגבניות‪ ,‬כרוב ממולא ושאר תבשילים‪.‬‬
‫כילדה‪ ,‬השתתפתי בהכנות לבישולים‪ :‬קלפתי תפוחי־אדמה‪,‬‬

‫בררתי שעועית‪ ,‬וכיוצא באלו‪.‬‬
‫הרבינו להכין מרקים — מרק כרוב‪ ,‬מרק שעועית ירוקה‪ ,‬מרק‬
‫תפוחי־אדמה‪ .‬בקיץ היו מצטרפים אליהם ירקות נוספים; בשבתות‬

‫היו מגוונים בתוספת בשרית למרק‪.‬‬
‫התכנסות מיוחדת נוספת התרחשה תמיד שבועות אחדים לפני‬
‫חג הפסח‪ .‬אל הנהר היו מורידים אז חבית קטנה מלאה בסלקים‪ ,‬שם‬
‫היינו שוטפים אותם‪ ,‬קולפים וחותכים‪ ,‬ממליחים ומוסיפים מים מן‬
‫הבאר עד שכיסו את הפיסות האדומות‪ .‬את החבית היו מניחים בפינה‬
‫בבית ומכסים אותה בסדינים שישמרו לבל ישתרבבו אליה פירורי‬
‫חמץ‪ .‬עד שהגיע החג‪ ,‬היה הסלק מחמיץ ומימיו הופכים ורודים‬

‫‪- 23 -‬‬

‫וטעימים כיין‪ ,‬אז היו מבשלים אותו ומכינים מרק סלק חמצמץ‬
‫הנקרא בורשט‪ .‬כשאני מבשלת בורשט היום‪ ,‬אני אוהבת להוסיף‬
‫לו שמנת‪ ,‬אולם באותם ימים הוא יועד לארוחת החג הבשרית ולכן‬
‫הועשר בביצים‪ .‬בכלל‪ ,‬ביצים שימשו בלי סוף בפסח‪ ,‬לצד הבורשט‪,‬‬
‫הבשר ותפוחי האדמה‪ .‬מצות אכלו בעיקר הילדים‪ ,‬מפוררות‬

‫ומושרות בחלב או במרק‪.‬‬

‫בחצרנו גדלו גם פירות — עצי תפוחים אחדים ועץ בודד של אגסים‪,‬‬
‫שפירותיו הקטנטנים והמוצקים אחרו תמיד להבשיל והיו טובים‬
‫למאכל רק בסתיו‪ ,‬מעט לפני שחזר השלג אל אזורנו‪ .‬את האגסים‬
‫היו מייבשים בתנור‪ ,‬בחום שנותר אחרי שנאפה בו הלחם‪ ,‬ומכינים‬

‫מהם קומפוט‪.‬‬
‫מחוץ לכפר היה שדה שבקיץ גדלו בו בר פירות יער — תותים‪,‬‬
‫אוכמניות ופטל‪ ,‬אבל מסיבה כלשהי אסור היה לנו לקטוף מהם‪ .‬פעם‬
‫יצאתי בכל זאת עם חברותי לאסוף את הפרי האסור‪ ,‬כד קטן בידי‪.‬‬
‫לרוע המזל‪ ,‬הבחין בנו שומר היער והחל לרדוף אחרינו כשמקל‬
‫מונף בידו‪ .‬תוך כדי מנוסה‪ ,‬מעדתי ונפלתי‪ ,‬והקנקן שהיה מלא עד‬

‫חציו בפרי התהפך והתרוקן; שבתי הביתה בידיים ריקות‪.‬‬
‫את פירות היער שלנו קנינו‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬מן השייגעצים‪ ,‬גויים‬
‫שרעו את הבקר וליקטו תוך כך פירות באזור‪ .‬אכלנו אותם בסעודה‬
‫השלישית של שבת‪ ,‬וגם בישלנו מהם ריבות שהצטרפו אל המזווה‬

‫שבמרתף‪.‬‬
‫באביב‪ ,‬פרחו באותו שדה שליד הכפר פרחי־בר לבנים נפלאים‪,‬‬
‫בעלי ריח משכר‪ ,‬בשם קונווליקי (פעמונית)‪ .‬שבועות ארוכים‬
‫התאפקנו ולא קטפנו מהם; על פי ההלכה‪ ,‬אסור לקטוף פרחים‬
‫במשך כל ספירת העומר‪ ,‬ולכן חיכינו מפסח ועד שבועות‪ ,‬רק אז‬

‫ליקטנו מהם זרים‪ ,‬שהפיצו ריח נפלא בבית כולו‪.‬‬

‫‪- 24 -‬‬

‫חלת שבת של אמא‬

‫כמו למעלה ממחצית היהודים בורצקי‪ ,‬השתייכה משפחתנו לחסידות‬
‫בעלז‪ .‬מעת לעת היה הרבי עושה דרכו מבעלז שבפולין לבקר את‬
‫נאמניו בקרפטורוס‪ .‬כשהגיע לעשות שבת במונקאץ'‪ ,‬עיר המחוז‪,‬‬
‫השתדל גם אבא לנסוע העירה כדי לפגוש אותו‪ .‬פעם אחת‪ ,‬כשהגיע‬
‫הרבי לכפר הסמוך לגבול בין צ'כיה ופולין‪ ,‬נטל אבי את אחי ונסע‬
‫עמו להעביר שם את השבת‪ .‬הם יצאו ביום שישי ושבו ביום ראשון‪,‬‬
‫ואין לי מושג היכן שהו‪ .‬מה שנחרת בזיכרוני מן הנסיעה ההיא זו‬
‫קנאתי העזה באחי‪ ,‬שזכה לעשות משהו שאני מעולם לא עשיתי‬

‫עדיין וכה חלמתי לעשות — לנסוע ברכבת‪.‬‬
‫לעתים היה הרבי מבעלז מגיע לכפר שלנו ממש‪ ,‬ואז התארח‬
‫אצל יהודי אמיד שהחזיק בביתו חדר פנימי במיוחד עבורו‪ .‬הרבי‬
‫מגיע‪ ,‬הייתה השמועה פושטת בכפר‪ ,‬מפיצה התרגשות בלבבות‬
‫ותכונה בבתים‪ .‬רק אני שנאתי את ביקוריו; ידעתי שכשהרבי מגיע‪,‬‬
‫הורי יעלמו לשמוע את דרשתו ולאכול משיירי סעודת השבת שלו‬
‫(מנהג שנחשב מצווה גדולה)‪ ,‬ואילו עלי יוטל שוב לשמור על אחיי‬
‫הקטנים‪ .‬כשהלילה העמיק‪ ,‬כבו בזה אחר זה הנרות שהאירו את‬
‫הבית‪ ,‬והחושך שהשתרר הטיל צללים של פחד‪ .‬חששתי שמשהו רע‬
‫יקרה‪ ,‬ופחדתי לשכב לישון‪ .‬שבתי וניגשתי לחלון קטן בחדר הצדדי‪,‬‬
‫בתקווה לראות את הוריי מתקרבים חזרה אל הבית‪ .‬עד שהגיעו‪,‬‬

‫נדמה היה לי שהבוקר כבר קרוב‪.‬‬
‫באחד הערבים האלו‪ ,‬בשעה שהורי נעדרו מן הבית‪ ,‬יצאתי מן‬
‫החדר אל המטבח‪ ,‬שבו הייתה דלת הכניסה לבית‪ .‬בדלת העץ היו‬
‫קבועים חלונות זכוכית גדולים‪ ,‬דרכם הבחנתי לחרדתי בדמות‬
‫משונה‪ ,‬מעוטרת זקן‪ ,‬שעּונה ממש על הפתח‪ִ .‬נשמתי כמעט פרחה‬
‫מרוב בהלה‪ ,‬עד שבמבט נוסף גיליתי שזהו אחד התיישים של‬

‫‪- 25 -‬‬

‫השכנים‪ ,‬ניצב על רגליו האחוריות ומשעין את הקדמיות על משקוף‬
‫החלון‪...‬‬

‫אפילו ביום הכיפורים הייתי נשארת בבית‪ .‬את החג הזה שנאתי‬
‫במיוחד‪ ,‬בגלל נר הנשמה שנהגו להדליק בו; לא היה זה נר קטן‪,‬‬
‫כפי שמקובל להדליק היום‪ ,‬אלא נר גדול שהוצב בבית בתוך חבית‬
‫מלאה בחול‪ .‬כשהלכו המבוגרים לבית הכנסת‪ ,‬הוטל עלי — כמו‬
‫תמיד — לשמור על הילדים‪ ,‬אבל הפעם הייתי צריכה להשגיח באופן‬
‫מיוחד‪ ,‬שלא יפילו חס ושלום את הנר הגדול‪ .‬מעולם לא קרה דבר‪,‬‬

‫אבל האחריות הייתה כבדה ועוררה בי מתח בלתי נסבל‪.‬‬

‫*‬

‫כילדה‪ ,‬שמרתי בקפידה על חוקי הדת‪ .‬לבשתי כמובן רק שמלות‪,‬‬
‫שאורכן היה צנוע דיו ושרווליהן ירדו אל מתחת למרפקים אפילו‬
‫בימות הקיץ‪ .‬את המלאי חידשנו תמיד לכבוד חג הפסח‪ ,‬והידיעה‬
‫שנקבל בגד חדש או נעליים חדשות עוררה תמיד התרגשות גדולה‬

‫אצלנו הילדים‪.‬‬
‫הקפדנו כמובן על כשרות‪ .‬במטבח הותקנו אצטבות נפרדות‬
‫למוצרים חלביים ולמוצרים בשריים‪ ,‬את העופות לקחנו אל השוחט‬
‫שהגיע במיוחד מן העיר כדי לערוך שחיטה כשרה‪ ,‬ובשר חזיר היה‬
‫מחוץ לתחום‪ .‬בכפר‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היה זה בשר נפוץ מאד‪ ,‬ובימות‬
‫החורף היו הגויים שוחטים חזירים על שפת הנהר‪ ,‬מקימים מדורה‬
‫במקום ואוכלים‪ .‬כשהיו מלקקים שֶּפק (שומן החזיר) חם‪ ,‬נוטף‪ ,‬יצאו‬
‫עיני מחוריהן; דימיתי שזהו מאכל מתוק‪ ,‬נימוח בפה‪ ,‬מגרה במיוחד‪.‬‬
‫לא פעם הציעו לי הסועדים להתכבד‪ ,‬אבל כמובן שסירבתי בתוקף‪.‬‬
‫היה ברור לי שאם אגע בבשר הטמא אקבל עונש מידי שמיים ויפקוד‬

‫אותי אסון מידי‪.‬‬

‫אורח החיים החרדי שקיימה משפחתנו השפיע על תחומים רבים‬

‫‪- 26 -‬‬

‫בחיינו; על סידור הבית‪ ,‬על הרגלי הניקיון‪ ,‬על הבישול והאפייה‪.‬‬
‫לוח השנה היהודי היה כמו שעון מחוגים סמוי מן העין‪ ,‬שעל פיו‬

‫התנהל הבית‪.‬‬
‫ימי שישי הוקדשו להכנות לשבת‪ .‬אהבתי את האווירה של‬
‫היום הזה‪ ,‬וגם עכשיו אני אוהבת להיזכר בה‪ .‬יום שישי החל תמיד‬
‫לפנות בוקר‪ ,‬כשהייתה אימא משכימה קום להכין את הבצק לחלות‬
‫הנפלאות שלה‪ .‬מעולם לא קנינו לחם במאפייה; גם בימות החול‬
‫הייתה מכינה את הלחם בבית‪ .‬כיוון שעזרתי לה‪ ,‬למדתי ממנה כיצד‬

‫ללוש את הבצק‪.‬‬
‫לאחר שהובערו העצים בתנור והונחו החלות‪ ,‬התפנינו לנקות‬
‫את הבית ולערוך שולחן חגיגי‪ :‬מפה לבנה‪ ,‬גביע ויין לקידוש‪ ,‬חלה‬
‫ופמוטים‪ .‬על שני הפמוטים הרגילים‪ ,‬פמוטי כסף גדולים ויפים‪ ,‬נהגו‬
‫אז להוסיף פמוטים כמספר הילדים שנולדו במשפחה‪ ,‬כך ששולחננו‬

‫הגדול הלך והתמלא עם השנים בעוד ועוד נרות‪.‬‬
‫אחר־כך היינו פורשות להתרחץ וללבוש את בגדי השבת‪ .‬בחורף‬
‫התקלחנו רק אחת לשבוע; בכל יום חמישי הבאנו מים מן הנהר‪,‬‬
‫חיממנו אותם על הכיריים ומילאנו בהם גיגית עץ‪ .‬אחד אחרי השני‬
‫היינו מתקלחים באותם מים‪ ,‬ורק כשהפכו חומים היינו מחליפים‬
‫אותם‪ .‬בקיץ רחצנו בנהר‪ ,‬ולכן יכולנו להתקלח לעתים תכופות‬
‫יותר‪ .‬אז גם היינו מנצלים את הרחצה לשעשוע; ליד ביתו של הדוד‬
‫יעקב זרם הנהר באפיק רחב יותר‪ ,‬ונוצר בו מפל קטן שמתחתיו‬
‫בריכה עמוקה‪ .‬במפל הזה נהגנו לגלוש‪ ,‬צועקים וצוחקים‪ .‬מי שידע‬
‫לשחות‪ ,‬שחה‪ .‬אני הייתי גולשת וממהרת לאחוז באבנים שבשולי‬

‫הבריכה כדי שלא לטבוע‪.‬‬
‫בקיץ הייתה מופיעה לעתים הבורייה‪ ,‬הסופה‪ .‬היא הייתה מגיעה‬
‫בבת־אחת‪ ,‬ללא אזהרה‪ ,‬לפעמים בעיצומו של יום חמים ובהיר‪.‬‬
‫רוחות‪ ,‬רעמים וברקים היו מסעירים לפתע את האוויר‪ ,‬והנהר היה‬
‫מתחיל לשצוף בעוצמה שגרמה לעתים לגשרוני העץ להיסחף‪ .‬קרה‬
‫גם שהשיטפון סחף עמו עובר־אורח אומלל שעמד על הגשר באותה‬

‫עת‪.‬‬
‫בימי שישי קיציים נהגתי לערוך רחצה מיוחדת; מתחת לגשר‪,‬‬

‫‪- 27 -‬‬

‫במקום שאיש לא יכול היה לראות אותי‪ ,‬פשטתי גם את החולצה‬
‫והתחתונים‪ ,‬התרתי את צמותי הארוכות וחפפתי את ראשי‪ .‬אחר־כך‬
‫הייתי מתנגבת במגבת שהבאתי מהבית ולובשת את שמלת השבת‬

‫שלי‪.‬‬

‫לפנות ערב‪ ,‬לקראת כניסת השבת‪ ,‬היו מבעירים את העצים בתנור‬
‫שבבית ומניחים בו את הצ'ולנט — בשר ושעועית‪ ,‬תפוחי־אדמה ובצל‪,‬‬
‫נתונים בסירי החרס המיוחדים השומרים היטב את החום‪ ,‬ולידם את‬
‫הקיגל — פשטידה מלוחה עשויה תפוחי־אדמה‪ ,‬או מתקתקה עשויה‬
‫איטריות‪ .‬גם השכנים היו מוסיפים את הסירים שלהם אל התנור‪,‬‬

‫ויחד היו מתבשלים התבשילים לאיטם לאורך כל הלילה‪.‬‬
‫לפני שיצא אבא אל בית־הכנסת‪ ,‬היה מניח את כף ידו על ראשיהם‬
‫של כל אחד מילדיו ונושא ברכה‪ .‬אני עצמי כמעט לא הלכתי לבית־‬
‫הכנסת; תמיד הוטל עלי להישאר בבית ולשמור על אחי הקטנים‪.‬‬
‫רק ביורצייט‪ ,‬ימי השנה לפטירה‪ ,‬ובאזכרת נשמות של פסח וראש־‬
‫השנה‪ ,‬הייתה סבתא רחל לוקחת אותי אתה לעזרת הנשים ומנחה‬
‫אותי כשמגיעים הרגעים המתאימים לומר 'אמן'‪ ,‬לזכרה של אמי‬

‫המנוחה‪.‬‬

‫הארוחות בשבת היו שונות כמובן מאלו של ימי החול‪ .‬בערבים‬
‫רגילים היינו מסתפקים פעמים רבות בפוליסקה‪ ,‬דייסת קמח תירס‬
‫שנאכלה חמה‪ ,‬בתוספת קרה של חלב או שמנת ולפעמים גם להפך‬
‫— דייסה קרה עם חלב חם‪ .‬בערב שבת‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬עלו על שולחננו‬
‫כמה וכמה מנות‪ :‬דגים למנה ראשונה; מרק עם אטריות תוצרת־בית‬
‫למנה שניה; בשר למנה העיקרית‪ .‬בשר היה מעדן שלא אכלנו במשך‬

‫השבוע‪ ,‬אלא אם נשארו ביום ראשון שאריות מן השבת‪.‬‬

‫בשבת בצהריים אכלנו למנה ראשונה דג או כבד קצוץ עם בצל‬
‫וביצה‪ .‬אחר־כך הגיע הצ'ולנט‪ ,‬ואז היו ההורים פורשים לנוח ואנחנו‬
‫הילדים היינו יוצאים לשחק בכפר‪ ,‬בתוך 'תחום־שבת' כמובן‪ .‬לעתים‬

‫‪- 28 -‬‬

‫הלכתי בשעות אלו עם חברותי ללקט פירות שנפלו מן העצים‪ .‬כיוון‬
‫שעל־פי ההלכה אסור לאכול פרי שנפל בשבת‪ ,‬היינו בוחנות את‬
‫הפירות וכשמצאנו פרי שמצא חן בעינינו‪ ,‬היינו מכריזות בביטחון‬

‫שהפרי הזה נפל כבר ביום הקודם‪...‬‬
‫לעתים הייתי יוצאת לפגוש את אסתר‪ ,‬בת־דודתי מדרגה שניה‬
‫(אביה היה בן־דוד של אבי) שחלקה אתי את ספסל הלימודים‪ .‬נהגנו‬
‫להיפגש בקו תחום השבת‪ ,‬שעבר בין שני הכפרים — ורצקי עליון‬
‫וורצקי תחתון‪ ,‬וסימן את המרחק שאליו מותר היה להגיע בהליכה‬
‫מבלי לחלל את קדושת השבת‪ .‬שם‪ ,‬בין שני עצי צפצפה רחבי־‬
‫צמרת‪ ,‬עמד צלב־עץ גדול‪ ,‬תחתיו פסל בדמותה של מריה‪ ,‬ומעיין‬
‫קטן נבע מקיר האבן‪ .‬אבל החלק שעניין אותנו היה מתחת לעצים ־‬
‫שם הסתופפו בהתרגשות נערות ונערים שנאספו מן הסביבה למפגש‬
‫רומנטי‪ ,‬הרחק מעיני המבוגרים‪ .‬היינו עוברות לידם‪ ,‬עינינו נמשכות‬
‫בסקרנות להביט כיצד מושיטים הנערים את ידיהם וחובקים את‬
‫כתפי הנערות‪ .‬כשהיינו רואות שהבחינו במבטינו‪ ,‬היינו פורצות‬
‫בצחקוקים של מבוכה‪ ,‬מכסות את פינו בידינו וממהרות להתרחק‪.‬‬
‫בקיץ הלכנו לעתים אל הגורן‪ ,‬שם קיבץ אותנו לייזר‪ .‬לייזר היה‬
‫יהודי כמונו‪ ,‬צעיר שעלה ארצה ושב בכל קיץ לבקר בכפר‪ .‬הנה‬
‫השייגעצ בא‪ ,‬היו אומרים בכפר כשהופיע‪ .‬השייגעצ אמנם חבש‬
‫כיפה‪ ,‬אבל היה לבוש במכנסי חאקי קצרים ובחולצה תואמת‪ .‬בשבת‬
‫בצהריים‪ ,‬בשעה שכל ההורים נחים אחרי הסעודה הכבדה‪ ,‬היה‬
‫אוסף את הילדים ומלמד אותנו לרקוד 'הורה' ולשיר את 'התקווה'‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬כשהגעתי להכשרה‪ ,‬היו אלו הסממנים הישראלים היחידים‬

‫שהכרתי‪.‬‬
‫להורי לא היה מושג לגבי המפגשים שלנו עם לייזר; אווירה של‬
‫סודיות אפפה אותם‪ .‬אבל פעם הגיע שייע אחי הביתה וביקש מאבא‬
‫שיקנה לו אופניים‪ .‬אבא סירב; תלמיד ב'חדר' אינו זקוק לאופניים‪.‬‬
‫שייע התרגז‪ .‬אם לא תקנה לי אופניים‪ ,‬איים‪ ,‬אשיר לך את 'התקווה'!‬

‫כך נודע לאבא מה התרחש מתחת לאפו בצהרי השבתות‪...‬‬
‫בניגוד למה ששיער אחי‪ ,‬אבא לא התרגש במיוחד; למעשה‪,‬‬

‫‪- 29 -‬‬

‫בשנת ‪ 1936‬אפילו שקל לעלות לארץ‪ .‬הוא יצא לביקור אצל אחדים‬
‫מאחיו שהיו מפוזרים כבר באירופה‪ ,‬בניסיון להימנע מגיוס לצבא‬
‫הצ'כי‪ .‬אהרון־הרש עזב לדבלין שבאירלנד והגיע לבקר בכפר מדי‬
‫שנה; לייבוש עבר לצרפת ושינה את שמו ללודוויג; מרדכי שהה‬
‫בהולנד‪ ,‬שם ערך הכנות אחרונות לקראת נסיעתו לפלשתינה‪ .‬אבא‬
‫הסתובב בין אחיו‪ ,‬דיבר והקשיב‪ ,‬והרעיון הציוני החל לחלחל אל‬
‫לבו‪ .‬אלא שאז חזר לכפר‪ ,‬ונתקל בתגובתו של אחיו‪ .‬מה??? נדהם‬
‫יעקב מדברי הכפירה‪ ,‬לנסוע לטרייפה פלשתינה? והרי המשיח לא‬

‫הגיע עדיין!‬

‫בשבתות ובחגים עבד אצלנו בחור ששימש כשאבעס גוי (גוי של‬
‫שבת) וטיפל בפרה שלנו‪ .‬בתמורה‪ ,‬הייתה אימא אופה חלה במיוחד‬
‫בשבילו; בחגים הוסיפה גם עוגה‪ .‬והיא ידעה לאפות עוגות נהדרות‪.‬‬
‫לכל חג היו עוגות משלו‪ .‬בפורים הייתה מכינה 'קינדלעך'‪ ,‬מאפה‬
‫ממולא באגוזים‪ ,‬וגם אוזני המן מבצק פריך או מבצק שמרים‪ .‬פרג‬
‫למילוי היה מצרך זמין מאד‪ ,‬וכמוהו גם אגוזים; אגוזי הלוז גדלו‬
‫באזור ותמיד נמצא שק מלא בהם אצלנו בבוידעם‪ .‬לקראת החג היו‬
‫מורידים את השק‪ ,‬ובמשך ערבים שלמים פיצחו הילדים את האגוזים‬

‫העגלגלים בעזרת אבנים‪.‬‬
‫בפסח הייתה אמי מכינה טורטים מקמח תפוחי־אדמה‪ .‬כמו‬
‫מצרכים רבים אחרים‪ ,‬גם את הקמח הזה לא רכשו בחנות‪ ,‬אלא הפיקו‬
‫אותו מתפוחי אדמה — מרסקים את התפודים‪ ,‬סוחטים‪ ,‬נותנים לנוזל‬
‫לעמוד‪ ,‬ומפיקים ממנו את האבקה העמילנית‪ .‬היום אני משתאה‬
‫למחשבה על כמות העבודה (וגם על כמות תפוחי האדמה) שנדרשו‬
‫למשימה‪ .‬בכלל‪ ,‬כשאני חושבת על מלאכות הבית כפי שנעשו אז‪,‬‬
‫אני נזכרת עד כמה היו הדברים קשים ומסובכים מכפי שהם היום‬
‫ואף על פי כן נדמה לי שהמאכלים שיצאו תחת ידיה המנוסות של‬
‫אימא היו הטעימים ביותר שאכלתי בימי חיי; למרות כל ניסיונותי‬
‫לשחזר את המאכלים לאורך השנים‪ ,‬תמיד נראה לי שהצלחתי ליצור‬
‫רק צל של הטעמים ההם‪ .‬אולי הייתה באמת מוכשרת במיוחד‪ ,‬ואולי‬

‫‪- 30 -‬‬

‫נשזרו בזיכרוני טעמים וריחות של ילדות שאין להשיבם‪ ,‬יחד עם‬
‫טעמו המריר והמתוק של הגעגוע‪.‬‬

‫צריך לומר‪ :‬תיאורי החיים בכפר עשויים להישמע רומנטיים‬
‫ופסטורליים‪ :‬שדות מוריקים‪ ,‬אוכל מן הגינה‪ ,‬מים מן המעיין‪,‬‬
‫לחם מן התנור‪ ,‬ילדים משחקים באין מפריע‪ .‬כמו אצל רובנו‪ ,‬גם‬
‫בי מעוררת ילדותי געגוע‪ .‬אבל איני שוכחת לרגע‪ :‬חיינו לא היו‬
‫קלים כלל ועיקר‪ .‬היו בהם עבודה קשה‪ ,‬יום־יומית‪ ,‬שרירים כואבים‪,‬‬
‫יבלות וזיעה‪ ,‬קור ועייפות‪ .‬החיים בכפר הולדתי לא נועדו לחלשים‬

‫או למפונקים‪.‬‬

‫חצי כדור שוקולד‬

‫בבית הוריי דברו יידיש; אבי אפילו לימד אותי קרוא וכתוב ביידיש‪,‬‬
‫כך שהכרתי את האותיות העבריות ויכולתי לקרוא מסידור התפילה‬
‫שנתן לי‪ ,‬גם אם לא הבנתי אף מילה‪ .‬אבל היידיש הייתה רק אחת מן‬
‫השפות שמילאו את אוויר הכפר‪ ,‬ואני רכשתי כמה נוספות‪ .‬התושבים‬
‫האוקראינים דברו‪ ,‬כמובן‪ ,‬אוקראינית‪ ,‬ובבית־הספר למדנו בצ'כית‪,‬‬

‫על אף שהיו בו רק תלמידים יהודים‪.‬‬
‫ריבוי השפות הביא גם לריבוי שמות‪ .‬כשנולדתי‪ ,‬ניתן לי השם‬
‫ַמט ֶלה‪ ,‬כפי הנראה על שם קרובת משפחה שנפטרה‪ .‬שנאתי את השם‬
‫הזה; הוא היה יוצא־דופן ולא הכרתי אף אחת שנשאה אותו‪ ,‬להוציא‬
‫בת־דודה אחת שקבלה אותו כנראה מסיבות דומות‪ .‬בבית הספר‬
‫ניתן לי שם צ'כי‪ ,‬מרגריטה‪ .‬כשהייתי בת אחת־עשרה ועברנו לחיות‬
‫תחת השלטון ההונגרי‪ ,‬נוסף לי השם מגדה‪ .‬את השם תמר קבלתי‬

‫רק בארץ־ישראל‪.‬‬

‫‪- 31 -‬‬

‫בית הספר הצ'כי לילדים יהודים‪ ,‬שבו למדתי‪ ,‬שכן בבניין גדול ונאה‪,‬‬
‫אחד מן היפים שעמדו בכפר‪ .‬בקדמת הבית גרו שלוש נשים‪ ,‬שתי‬
‫רווקות צעירות וזקנה אחת‪ ,‬שהחזיקו את המקום‪ .‬בנוסף‪ ,‬התגוררו‬
‫בו המורים שהגיעו ללמד בכפר‪ .‬בחלקו האחורי של הבית שכנה‬
‫הכיתה‪ ,‬חדר גדול בעל כניסה נפרדת‪ ,‬ולידו חצר ששימשה לשיעורי‬

‫הספורט ולמשחקים בהפסקות‪.‬‬
‫הילדים חולקו לשתי כיתות על פי קבוצות גיל‪ ,‬כשלכל קבוצה‬
‫מורה אחד שלימד את כל המקצועות‪ .‬הלימודים נערכו במשמרות‪:‬‬
‫הצעירים‪ ,‬ואני בתוכם‪ ,‬למדו בשעות הבוקר‪ ,‬והבוגרים יותר‪ ,‬ביניהם‬
‫אחיי חיה ושייע‪ ,‬למדו בשעות אחר־הצהריים‪ .‬הבנים הלכו מוקדם‬
‫יותר‪ ,‬עוד לפני זריחת השמש‪ ,‬ללמוד ב'חדר'‪ ,‬ומשם הגיעו לבית‬

‫הספר‪.‬‬
‫י"ג באדר היה תאריך בעל חשיבות כפולה מבחינתי‪ :‬זה היום בו‬
‫חלה תענית־אסתר‪ ,‬ערב חג הפורים‪ ,‬וזה גם יום הולדתה של חיה‬
‫אחותי‪ .‬פעם החלטתי החלטה כפולה ביום זה‪ :‬להביא מתנה לאחותי‪,‬‬
‫ולצום‪ .‬שתיהן לא היו פשוטות לביצוע‪ .‬באשר למתנה‪ ,‬לא היה לי‬
‫הרבה כסף‪ .‬מצאתי ברשותי רק מטבע של קרונה אחת‪ ,‬וקניתי בו כדור‬
‫של שוקולד ואגוזים‪ ,‬שגודלו הגיע בקושי לגודלו של כדור פינג־פונג‪.‬‬
‫הנחתי אותו עטוף היטב בתיק בית־הספר שלי‪ ,‬כדי לשמור ולתת‬
‫אותו לחיה כשזו תגיע בצהריים למשמרת הלימודים של כיתתה‪.‬‬
‫בנסיבות אלו‪ ,‬קשה היה לי להוציא לפועל גם את החלטתי השנייה‪,‬‬
‫ההחלטה לצום; הרעב ניקר בבטני והפיתוי היה גדול‪ .‬כל אותו בוקר‬
‫נלחמתי בתאוותי‪ :‬פתחתי את העטיפה‪ ,‬נגסתי בכדור נגיסה קטנה‬
‫ככל שהצלחתי‪ ,‬עטפתי מחדש והשבתי אותו לתיק‪ ,‬שוב פתחתי‪ ,‬שוב‬
‫נגסתי‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬כשהגיעה חיה‪ ,‬הענקתי לה את מתנתי ־ עטיפה‬

‫שבתוכה בקושי חצי כדור שוקולד‪....‬‬

‫הייתי תלמידה טובה למדי‪ ,‬אם כי פעמים רבות לא הכנתי שיעורים‪,‬‬
‫כיוון שהייתי עסוקה בחובותי בבית‪ .‬ברוב המקצועות לא התקשיתי‪,‬‬
‫אך יוצאים מן הכלל היו הציור והמתמטיקה‪ ,‬מהם סבלתי עד מאד‪.‬‬

‫‪- 32 -‬‬

‫אסתר‪ ,‬בת־דודתי מדרגה שנייה‪ ,‬הצטיינה במתמטיקה וניסתה לעזור‬
‫לי ככל יכולתה‪ ,‬אבל הדברים פשוט סירבו לחדור לראשי‪.‬‬

‫למרות זאת‪ ,‬אהבתי ללכת לבית־הספר‪ .‬הרביתי להופיע בהצגות‬
‫ובטקסי החגים‪ ,‬בשירה ובמשחק‪ ,‬ונהניתי מכך מאד‪ .‬המורים שלנו‬
‫היו צ'כים‪ ,‬ולהוציא מורה אחד‪ ,‬שהיה כפי הנראה אנטישמי ולא חדל‬
‫לכעוס ולהעניש‪ ,‬היו לי מורות נפלאות שנהגו בנו כחברות‪ .‬המורה‬
‫הצ'כית האחרונה שלנו נהגה לארח אותנו בחדר בו התגוררה במבנה‬
‫בית־הספר‪ ,‬ולספר לנו סיפורים על ביתה הרחוק‪ .‬כל־כך אהבנו‬
‫אותה‪ ,‬עד שנהגנו להביא לה מתנות ופעם אפילו לקחתי בגניבה‬
‫את אחת ממטפחות האף היפות‪ ,‬הרקומות‪ ,‬של אמי‪ ,‬ונתתי למורה‬

‫לכבוד יום הולדתה‪.‬‬

‫מדי שנה‪ ,‬בשביעי במרץ‪ ,‬חגגנו את יום הולדתו של תומאס מסריק‪,‬‬
‫מנהיג תנועת העצמאות של צ'כוסלובקיה ונשיאה הראשון‪ .‬שרנו‬
‫לו שירי ברכה ואיחלנו לו איחולי בריאות‪ .‬הוא היה דמות אהובה‬
‫מאד בצ'כוסלובקיה‪ ,‬וגם בלבי שלי‪ .‬הכינוי שקיבל‪' ,‬אביה של‬
‫צ'כוסלובקיה'‪ ,‬שיקף גם את הרגשתי האישית; ראיתי בו דמות אב‪.‬‬
‫הארבעה־עשר בספטמבר ‪ ,1937‬היום בו נפטר מסריק‪ ,‬חקוק‬
‫היטב בזיכרוני‪ .‬ביום בו הובא למנוחות התקבצו כל ילדי הכיתה‬
‫בביתו של שומר היער ההונגרי‪ ,‬שבנותיו — מרגה ויוסטה — היו‬
‫הנוצריות היחידות שלמדו בבית הספר היהודי שלנו‪ .‬התכנסנו אצלם‬
‫כיוון שברשותם היה מכשיר הרדיו היחיד בכפר‪ .‬ישבנו על הרצפה‬
‫והאזנו בדממה לשידור מסע הלוויה; אני זוכרת את העצב העמוק‬
‫שמילא את לבי‪ ,‬כמו גם את ההלם שאחז בי‪ .‬למרות שהלך לעולמו‬
‫בגיל שמונים ושבע‪ ,‬ולמרות ששנתיים קודם פרש מן הנשיאות בשל‬
‫גילו‪ ,‬מעולם לא העליתי על דעתי שהאיש הגדול הזה עלול למות‪.‬‬

‫כל כך תמימה ורכה הייתי‪.‬‬

‫‪- 33 -‬‬

‫בספטמבר ‪ 1938‬התכנסה ועידת מינכן‪ ,‬שהחליטה על מסירת חבל‬
‫הסודטים מצ'כוסלובקיה לגרמניה הנאצית‪ ,‬בתמורה להבטחתו של‬
‫היטלר להימנע משימוש בכוח‪ .‬בעקבות זאת‪ ,‬החליטו פולין והונגריה‬
‫לספח גם הן שטחים מצ'כוסלובקיה‪ .‬בנובמבר ‪ 1938‬נכנס הצבא‬

‫ההונגרי לקרפטורוס‪.‬‬
‫בתחילה לא היינו מודאגים מן השינוי‪ ,‬אפילו שמחנו בו‪ .‬לא‬
‫שיערנו כיצד ישפיע על חיינו בכפר‪ ,‬וכמובן לא העלנו בדעתנו שזהו‬
‫רק זעזוע ראשון בסדרה של זעזועים‪ ,‬שעתידה לטלטל את חיינו‬
‫טלטול עז ונורא‪ .‬בגיל אחת־עשרה‪ ,‬מבלי שהבנתי‪ ,‬התקרבתי אל‬

‫קיצה של ילדותי‪ ,‬ממנה עמדתי להיקרע באופן חד ואכזרי‪.‬‬

‫‪- 34 -‬‬

‫אבי‪ ,‬משה זאב‬
‫האחים לבית שטיינברג ואימם‪ .‬עומדים מימין לשמאל‪ :‬דויד קלנר‪,‬‬
‫הלה שטיינברג‪ ,‬וולבי שטיינברג‪ ,‬אסתר שטיינברג ובעלה לייביש‪.‬‬
‫יושבים‪ :‬מרדכי שטיינברג‪ ,‬סבתא רחל שטיינברג ואבי‪ ,‬משה זאב‬

‫‪- 35 -‬‬

‫עם חדווה ליד הבית‪1992 ,‬‬

‫אחותי חיה‬

‫אמי‪ ,‬אסתר בלומה‬
‫אסתר‪ ,‬בת דודה שניה וחברתי למשחק‬

- 36 -

‫‪- 37 -‬‬

‫חלק שני‬
‫נעורים שקטפה המלחמה‬

‫‪- 38 -‬‬

‫בשנות ילדותי קיימו היהודים והאוקראינים בכפר חיי שכנות‬
‫תקינים‪ .‬פה ושם התפרצו רגשות אנטישמיים סמויים‪ ,‬אולם‬
‫רוב הזמן התנהלו החיים בשלווה‪ .‬נסיגתו של השלטון הצ'כי מן‬
‫הכפר שינתה את המצב; הז'ידים האלו‪ ,‬היו מסננים הגויים בכל‬
‫הזדמנות בדברם על היהודים‪ .‬למשך חודש לערך‪ ,‬נטלו האיכרים‬
‫האוקראינים את השלטון לידיהם‪ .‬מאוחר יותר נודע לנו שתכננו‬
‫לבצע פוגרום ביהודים בחג הפסח של שנת ‪ ,1939‬אבל כחודש‬
‫לפני כן‪ ,‬מעט לפני חג הפורים‪ ,‬נכנסו ההונגרים לכפר והתוכנית‬

‫נגנזה‪.‬‬
‫כשהגיעו ההונגרים‪ ,‬קבלו אותם היהודים בזרועות פתוחות‬
‫ובדגלים מתנפנפים‪ .‬גל של שמחה פשט בלבבות; היהודים‬
‫האמינו שההונגרים ינהגו בהם טוב יותר מאשר האוקראינים‪.‬‬
‫הייתה אפילו ציפייה לשיפור לעומת ימי השלטון הצ'כי‪ ,‬בעיקר‬
‫להקלה בנטל המיסים‪ .‬שתי ההערכות הללו התגלו כתקוות שווא‬
‫שהתבדו עד מהרה; ההונגרים לא התייחסו ליהודים טוב יותר‬
‫מאשר האוקראינים‪ ,‬והמיסים המכבידים של הצ'כים פשוט הוחלפו‬
‫במיסים בעלי שמות אחרים‪ .‬צרות החלו לנחות עלינו בזו אחר זו‬

‫— הגבלות כלכליות‪ ,‬התנכלויות ורדיפות‪.‬‬
‫אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬נאלצנו לעבור ללמוד בבית־ספר אוקראיני‪,‬‬
‫כמיעוט בין הילדים האוקראינים‪ .‬היה עלינו ללמוד קרוא וכתוב‬
‫ברוסית‪ ,‬וגרוע מכך — לסבול את יחס הילדים הגויים‪ .‬אולי קינאו‬
‫בהישגי הילדים היהודים‪ ,‬שבתוך שבועות אחדים רכשו את השפה‬
‫הכתובה והשתלבו היטב בלימודים‪ .‬כפי הנראה‪ ,‬הגיעו אליהם‬
‫שמועות מן הרוחות הרעות שהחלו לנשב באירופה‪ ,‬והם היו פונים‬
‫אלינו בדברים קשים‪ .‬שמענו שיש מישהו שיבוא ויהרוג את כל‬
‫היהודים‪ ,‬הודיעו לנו‪ ,‬כולכם תמותו ואני לא נשארתי חייבת‪ :‬אבל‬
‫כשהמשיח יבוא‪ ,‬השבתי חדורת אמונה‪ ,‬כל היהודים יחזרו לחיים‬
‫ורק אתם תישארו מתים‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬היטלר הגיע‪ ,‬המשיח‬

‫לא‪.‬‬

‫‪- 39 -‬‬

‫סעודה מפסקת‬

‫ההונגרים החלו לגייס את הגברים לעבודות כפייה למען הצבא‪,‬‬
‫עבודות פרך שגבו קורבנות רבים בנפש‪ .‬אבי היה כבר מבוגר‬
‫יחסית‪ ,‬בתחילת שנות הארבעים לחייו‪ ,‬ולכן חמק מגיוס‪ .‬אבל ממה‬

‫שבא אחר־כך לא הצליח לחמוק‪.‬‬
‫בשנים הבאות‪ ,‬החלו ההונגרים לפשפש בציציות ולבדוק מי מן‬
‫היהודים ראוי לאזרחות הונגרית ומי מוצאו מפולין‪ .‬כיוון ששם‬
‫משפחתנו‪ ,‬פילינגר‪ ,‬העיד על מוצא פולני‪ ,‬הצהירה רחל סבתי‪ ,‬אם‬
‫אבי‪ ,‬שמעולם לא נישאה ולפיכך ילדיה‪ ,‬שנולדו מחוץ לנישואין‪,‬‬
‫נושאים את שמה — שטיינברג‪ .‬כל בני המשפחה החלו להשתמש‬
‫בשם נעוריה‪ ,‬ואבי הוציא את מעותיו האחרונות כדי לנסות להסדיר‬

‫את הניירת בהתאם‪ ,‬אך ללא הועיל‪.‬‬

‫תחילה קלטתי רק מעט מן הדאגה שאפפה את המבוגרים‪ ,‬אבל‬
‫אחרי כשנה בבית־הספר האוקראיני‪ ,‬לא אפשרו לילדים היהודים‬
‫להמשיך וללמוד‪ ,‬ונשארנו בבית‪ .‬השהות הממושכת בבית לא‬
‫אפשרה לנו עוד להתעלם מן העובדה‪ ,‬שמשהו מהותי אינו כשורה‪.‬‬
‫לאוזני הגיעו גם דיבורים על הצורך להרחיק את הילדים מסכנת‬
‫המלחמה המתקרבת; ארגון מסוים הציע להעביר את הילדים‬
‫לאנגליה או לשוויץ‪ ,‬והיו גם הורים ששלחו את ילדיהם לבודפשט‪.‬‬
‫ההורים שלי לא הסכימו לשמוע על רעיונות כאלו; מה שיהיה‬
‫אתנו‪ ,‬אמרו‪ ,‬יהיה גם עם הילדים‪ .‬אבל על אף הדיבורים הללו‪ ,‬לא‬
‫הייתי מודעת לעוצמתה של הסערה המשתוללת מסביב‪ .‬למרות‬
‫הכל‪ ,‬הייתי שקועה בעולם הילדות‪ .‬דבר לא הכין אותי למה שעמד‬

‫להתרחש‪.‬‬

‫‪- 40 -‬‬

‫בערב תשעה באב של שנת ‪ ,1941‬בשעת אחר־צהריים מאוחרת‪,‬‬
‫כשישב אבי לסעוד את הארוחה המפסקת לקראת הצום‪ ,‬נכנסו‬
‫לביתנו הז'נדרמים‪ ,‬חיילי השיטור ההונגרים‪ .‬על ראשיהם חבשו‬
‫כובעים גבוהים‪ ,‬מעוטרים בנוצות ארוכות שהגביהו אותם‬
‫בכחמישים סנטימטרים נוספים‪ ,‬והמראה הבהיל אותי מאד‪.‬‬
‫אתם באים איתנו‪ ,‬הודיעו בשפה שרק הורי הבינו‪ ,‬קחו אתכם מה‬
‫שתוכלו ותגיעו לבית הכנסת‪ .‬לא היו לנו מזוודות‪ ,‬הרי ממילא‬
‫לא נהגנו לנסוע לשום מקום‪ ,‬לכן ארזה אמי בשקים ובתרמילים‬
‫מאולתרים את מה שיכלה — בגדים‪ ,‬מוצרי מזון‪ ,‬ואפילו כלי מטבח‬
‫ועם הכבודה הזו צעדנו לבית הכנסת שבכפר הסמוך‪ ,‬ורצקי תחתון‪,‬‬

‫שם נאספו יהודים רבים כמונו‪.‬‬
‫הצעידה לבית הכנסת הייתה איומה‪ .‬הדרך לא הייתה קצרה;‬
‫בדרך כלל גמאנו אותה בעזרת סוס ועגלה‪ ,‬ובהליכה ארכה שעות‬
‫אחדות‪ .‬החיילים ההונגרים‪ ,‬בכובעיהם המפחידים‪ ,‬זרזו אותנו‬
‫בהונגרית‪ :‬מהר‪ ,‬מהר‪ .‬לא הכרתי את המילים‪ ,‬אבל לא קשה היה‬
‫לנחש את משמעותן‪ .‬בצדי הדרך עמדו שכנינו האוקראינים‪ ,‬עמדו‬
‫והסתכלו‪ .‬הם נראו שמחים‪ .‬אחדים פשוט נעצו בנו עיניים‪ ,‬אחרים‬
‫אפילו צהלו במופגן‪ .‬מבטיהם היו כמדקרות של השפלה ושל כאב‬

‫בלבנו‪.‬‬

‫את אותו הערב ואת הלילה שאחריו העברנו יחד‪ ,‬גברים ונשים‪,‬‬
‫ילדות וילדים‪ .‬בימים כתיקונם‪ ,‬נכנסו נשים רק לעזרת הנשים‪,‬‬
‫ואילו כעת נדחסו כולם בחלל המיועד לגברים בלבד‪ .‬תפילות‬
‫ומלמולי הרגעה נשמעו מכל עבר‪ .‬יהיה בסדר‪ ,‬אמרו הבריות זה‬

‫לזה‪ ,‬אלוהים יעזור‪ .‬הם השתדלו בכל מאודם להאמין בכך‪.‬‬
‫היו בינינו יהודים שהוכרו כזכאים לאזרחות הונגרית וזכו לחזור‬
‫לבתיהם‪ .‬משפחתי לא נמנתה עם ברי המזל; אחרי לילה של ישיבה‬
‫על הרצפה הקשה‪ ,‬מבלי לעצום עין‪ ,‬העמיסו אותנו על משאיות‬
‫ולקחו אותנו לתחנת הרכבת לעיירה וולובץ‪ ,‬ממנה נשלחנו ברכבת‬
‫משא אל מעבר לגבול הפולני‪ .‬נדחסנו בקרונות משא שנועדו‬

‫‪- 41 -‬‬

‫להעברת בהמות ונסענו באיטיות מרגיזה במשך יומיים תמימים‪.‬‬
‫בשעת אחר־צהריים הורידו אותנו במחנה גדול‪ ,‬עם מבנה ענק‬
‫שהיה לא יותר מסככה‪ .‬היו בו אלפים כמונו‪ ,‬משפחות־משפחות‬
‫של פליטים יהודים מקרפטורוס‪ .‬שם העברנו את הלילה הראשון‬
‫שלנו בפולין‪ .‬החיילים ההונגרים מסרו אותנו לידי אנשי המיליציה‬

‫האוקראינית‪ ,‬האוקראינצי‪ ,‬ששיתפה פעולה עם הגרמנים‪.‬‬
‫אנשי האוקראינצי התגלו עד מהרה כגרועים מן ההונגרים‪.‬‬
‫אני זוכרת אותם מסתובבים ברגליים יחפות‪ ,‬כשרובים תלויים על‬
‫כתפיהם‪ .‬לרבים מהם לא היה כפי הנראה כסף לנעליים ־ לעתים‬
‫תכופות דרשו או שדדו כסף ותכשיטים מן היהודים‪ .‬נשק‪ ,‬לעומת‬

‫זאת‪ ,‬קבלו בשפע מן הגרמנים‪.‬‬

‫מכאן ואילך עברו עלינו חודשים של נדודים ברחבי גליציה‪ .‬חבל‬
‫הארץ הזה‪ ,‬שמחולק היום בין אוקראינה לפולין‪ ,‬היה נתון אז תחת‬
‫ריבונות פולנית‪ ,‬אולם רוב תושביו היו אוקראינים‪ .‬בעבר יכולתי‬
‫לנקוב בשמות כל הכפרים והעיירות בהם עברנו והנהרות אותם‬
‫חצינו; הזמן השכיח ממני את השמות‪ ,‬אבל לא את החוויה‪ .‬ובתוך‬

‫עיסת הזיכרונות צרובות בי גם תמונות אחדות‪ ,‬חדות וברורות‪.‬‬
‫כמו אז‪ ,‬גם היום לא ברורה לי תכליתו של המסע המפרך‬
‫שעשינו באותם חודשים‪ .‬אנשי המיליציה האוקראינית ליוו אותנו‬
‫עם רוביהם המאיימים ופקדו עלינו לאן ללכת‪ ,‬מעבירים אותנו‬
‫מכפר לכפר‪ ,‬מוסרים אותנו בכל פעם מיד ליד‪ ,‬לאנשי מיליציה‬

‫מקומיים‪.‬‬

‫*‬

‫הימים ארוכים ומתישים‪ .‬לעתים אנו צועדים גם עשרים ושלושים‬
‫קילומטרים ביום‪ ,‬משפחות שלמות על טפן ומיטלטליהן‪ .‬אני‪,‬‬
‫שכבר מלאו לי ארבע־עשרה‪ ,‬סוחבת בדרך־כלל תרמיל־גב שעליו‬
‫יושב אחד מאחיי הקטנים‪ .‬את הלילות אנחנו מעבירים על־פי רוב‬
‫בשדות‪ ,‬תחת כיפת השמים ולעתים ישנים בכפרים‪ ,‬על רצפת בית־‬

‫‪- 42 -‬‬

‫ספר מקומי‪ ,‬רפת‪ ,‬כנסיה או בית־כנסת נטוש‪ .‬יהודים פולנים כבר‬
‫כמעט שאי־אפשר למצוא באזור‪ ,‬אבל איננו יודעים לאן נעלמו;‬
‫עדיין לא הגיעו לאוזנינו ידיעות על הגטאות ועל המחנות הנוראים‬

‫שמילאו כבר את הארץ‪.‬‬

‫אנחנו נעים כצוענים‪ ,‬עוברים ממקום למקום‪ ,‬חיים מיום ליום‪.‬‬
‫כיוון שהמזון אוזל עד מהרה‪ ,‬אנו נאלצים להסתמך על חסדיהם‬
‫של המקומיים‪ .‬כדי להגביר את הסיכוי להיענות בחיוב‪ ,‬שולחים‬
‫ההורים את הילדים לבקש אוכל מהאיכרים‪ .‬יש ביניהם מי שמרחמים‬
‫עלינו ונותנים לנו חלב או לחם‪ ,‬קמח או שעועית‪ ,‬תפוחי־אדמה‬
‫או ביצים‪ .‬לעומתם‪ ,‬יש מי שמשסים בנו את כלביהם‪ ,‬ואז אנחנו‬
‫ממהרים לברוח בריצה‪ .‬לעתים אנו שוהים ימים אחדים באותו‬
‫כפר‪ ,‬ואז מתאפשר לנו לעבוד בהשחלת עלי טבק לצורך ייבוש‪.‬‬
‫תמורת העבודה אנו מקבלים מזון‪ .‬לכסף ממילא אין משמעות;‬

‫בשל המחסור‪ ,‬קשה לרכוש בו מזון‪.‬‬
‫בערבים אנחנו מדליקים מדורה ומנסים להתקין ארוחה מן‬
‫המצרכים שהצלחנו ללקט באותו יום‪ .‬אימא מוציאה את הסיר ואת‬
‫הכלים שהבאנו מן הבית‪ ,‬כלים יפים שמזכירים לנו ימים טובים‬
‫יותר — כלי אמייל שנועדו למאכלים חלביים וכלי קרמיקה שנועדו‬
‫למאכלים בשריים‪ .‬באלו האחרונים אין צורך; אינני זוכרת שנגענו‬

‫בבשר בחודשים הללו‪ .‬בימים הפחות טובים‪ ,‬אין לנו מזון בכלל‪.‬‬

‫כשאנו מּוצאים מביתנו‪ ,‬מונה משפחתנו שני מבוגרים ועשרה‬
‫ילדים‪ ,‬חלקם פעוטות בני שנתיים ושלוש‪ .‬אחותי חיה‪ ,‬שמתגוררת‬
‫עם סבא‪ ,‬נשארת בכפר‪ ,‬וכך גם אחותי פריידה שמתגוררת עם‬
‫סבתה‪ .‬אמי יוצאת לדרך כשהיא אחרי לידה‪ ,‬ונושאת עמה את בנה‬
‫הפעוט‪ ,‬תינוק בן שישה שבועות בלבד‪ .‬בחודשי הנדודים שלנו‬
‫בגליציה‪ ,‬מנסה אבא לשמור על הדבר היחיד שבכוחו לשמור — על‬

‫היותנו משפחה — ומקפיד שנישאר כולנו יחד‪.‬‬

‫אני תוהה כיצד אוכל להסביר את הלך־הרוח שמשתלט עליך‬

‫‪- 43 -‬‬

‫בתנאים כאלו; כל הוויית חיי הקודמת נעלמת כלא הייתה‪ .‬אפילו‬
‫השבתות‪ ,‬העוגן הקבוע‪ ,‬נבלעות בשגרת היום־יום‪ .‬אין לי מושג‬
‫מהו היום בשבוע‪ ,‬לא כל שכן מהו התאריך‪ .‬הימים מתחברים זה‬
‫לזה‪ ,‬המחשבות מתאיידות‪ ,‬רגשות מתעמעמים‪ .‬כל נפשי שקועה‬
‫בקיום הבסיסי‪ :‬בגיוס הכוח לעשות את הצעד הבא‪ ,‬במחשבה כיצד‬
‫נשיג את הארוחה הבאה‪ ,‬בהישרדות‪ .‬הרגש הבולט שזכור לי מן‬
‫התקופה ההיא הוא הפחד; שאר חלקי הנפש כמו נסוגים‪ ,‬נרדמים‪,‬‬

‫מתקהים‪.‬‬

‫יום אחד מבחינה אמי שהתינוק המונח בחיקה אינו נושם עוד‪.‬‬
‫אינני יכולה להגיד מתי נפטר אחי או מדוע; אינני יודעת אפילו אם‬
‫היה בית־קברות יהודי בכפר בו נקבר‪ .‬כה קהה אני‪ ,‬כמעט אדישה‪,‬‬
‫שלא נותרת בי אפילו היכולת להזדעזע או להתאבל‪ .‬אני פשוט‬

‫ממשיכה ללכת‪.‬‬

‫*‬

‫יום אחד‪ ,‬כשאנחנו מתקרבים לנהר הדנייסטר רחב־הידיים‪ ,‬פושטת‬
‫שמועה במחנה ההומה‪ .‬הגרמנים מרשים לנו לחזור הביתה‪ ,‬אומרים‬

‫הבריות‪ ,‬ומעבר לגשר מחכה לנו רכבת שתיקח אותנו בחזרה‪.‬‬
‫כוחות חדשים נוצקים ברגלי האנשים‪ ,‬וכולם מתחילים לרוץ‬
‫לעבר הגשר‪ .‬מעברו השני עומדים חיילים גרמנים‪ ,‬והם מתחילים‬
‫לצעוק ולירוק מילים שאינני מבינה‪ ,‬אך ברור לי שהן קללות‪:‬‬
‫פלוכטה יודן‪ .‬הם מכנסים אותנו‪ ,‬אלפי יהודים‪ ,‬אל תוך היער‪,‬‬
‫מרכזים אותנו בקרחת־יער גדולה ומעמידים סביבנו מכונות ירייה‬
‫שמכוונות לעברנו‪ .‬מי שיודע לשחות יכול לחצות את הנהר בחזרה‬
‫ולהישאר בחיים‪ ,‬אומר אחד הקצינים‪ .‬הם יודעים שאין הרבה‬
‫שחיינים בינינו‪ .‬יש מי שמבקשים בכל זאת לנסות‪ ,‬אבל הגרמנים‬
‫לא באמת מתכוונים לתת להם הזדמנות; זהו רק חלק מן המשחק‬
‫הסדיסטי שהמציאו‪ .‬שתי נשים הונגריות ניגשות אל הקצין‬
‫ומבקשות לשחות‪ .‬אנחנו לא יהודיות‪ ,‬הן מוסיפות‪ ,‬רק נשואות‬

‫‪- 44 -‬‬

‫ליהודים‪ .‬אם התחתנתן עם יהודים‪ ,‬הוא משיב להן‪ ,‬אתן גרועות‬
‫מהם‪.‬‬

‫את הדקות הבאות‪ ,‬שנמשכות נצח שלם‪ ,‬לא אצליח למחות‬
‫מזיכרוני לעולם‪ .‬הקצין מתחיל בספירה לאחור; יש לכם עוד עשרים‬
‫דקות‪ ,‬הוא מודיע‪ .‬בגלל הדוחק הגדול‪ ,‬עומדת אמי הרחק ממני‪ ,‬עם‬
‫כמה מאחיי‪ .‬שניים מאחיי עומדים לצדי‪ .‬אבא עומד קרוב יחסית‪,‬‬
‫אבל כשאני קוראת אליו הוא מסב את פניו ממני‪ .‬הוא אינו רוצה‬
‫לפגוש במבטי‪ .‬כשאני מבינה מדוע‪ ,‬גם אני מרכינה את ראשי‪ .‬איני‬
‫רוצה לראות כיצד הורגים אותי ואיני רוצה לראות כיצד נהרגים בני‬
‫משפחתי‪ .‬והקצין ממשיך; יש לכם עוד חמש־עשרה דקות‪ ....‬עוד‬
‫עשר‪ ...‬עוד חמש‪ ,‬מביט בשעונו‪ ,‬מחלק פקודות להטענת מכונות‬
‫הירייה בתחמושת‪ .‬הרגעים הבאים נחרתים בזיכרוני כתמונה או‬
‫חיזיון‪ ,‬שבו אני מביטה למעלה ורואה את השמיים הכחולים כמו‬
‫נפתחים כדי לאסוף אותי אליהם‪ .‬עוד שלוש דקות‪ ,‬עוד דקה‪ ,‬היכון‬
‫לירי‪ .‬אני מעבירה את מבטי בין האדמה לשמים‪ ,‬נמנעת מלהסתכל‬
‫על האנשים שמסביבי‪ .‬יש ביניהם שבוכים‪ ,‬יש שצועקים‪ .‬אני עצמי‬
‫קפואה ודוממת‪ .‬ואז לפתע‪ :‬האלט‪ ,‬עצור‪ .‬הקצין מפסיק את ההכנות‬
‫לירי ומודיע‪ :‬לא אהרוג אתכם‪ .‬הלב הטוב שלי נותן לכם לחיות‬
‫הפעם‪ .‬אתם עוברים עכשיו את הגשר בחזרה‪ .‬אבל אם מישהו מכם‬

‫יעבור שוב את הנהר‪ ,‬הוא ימות‪.‬‬
‫ושוב נדחקים האנשים בחופזה אל הגשר‪ ,‬הפעם לכיוון ההפוך‪,‬‬

‫ואחר־כך מתפזרים לכל עבר‪.‬‬

‫*‬

‫אינני זוכרת מתי בדיוק‪ ,‬אבל זמן לא רב אחר־כך מניחים לנו‬
‫האוקראינים לנפשנו‪ .‬האם התעיפו? אין לי מושג‪ .‬אינני מוצאת‬
‫היגיון בכך‪ ,‬אבל הכול היה כל־כך חסר היגיון ממילא‪ ,‬ובאותם‬
‫ימים לא העסיקו אותי שאלות כגון אלו‪ .‬עוד זמן־מה אנחנו‬
‫ממשיכים לנדוד‪ ,‬עוברים בין עיר לכפר‪ .‬בפאתי העיר הגדולה‬
‫קמינייץ־פודולסק אנחנו פוגשים יהודי ופותחים עמו בשיחה‪ .‬אל‬

‫‪- 45 -‬‬

‫תעזו להיכנס לעיר‪ ,‬הוא מזהיר אותנו‪ ,‬אתמול נרצחו בה כעשרים‬
‫אלף יהודים‪ .‬חפרו שם בורות גדולים‪ ,‬ירו וקברו‪ .‬אנחנו שבים על‬
‫עקבותינו והולכים לעיר קטנה יותר‪ ,‬טלוסט שמה‪ ,‬ושוהים בה ימים‬
‫אחדים‪ .‬לימים‪ ,‬יוודע לנו שדוד יענקל הגיע לקמינייץ־פודולסק‬

‫יומים לפנינו‪ ,‬ולא נראה מאז‪.‬‬

‫הסתיו כבר בעיצומו‪ ,‬והחורף עומד בפתח‪ .‬הקור הופך בלתי‬
‫נסבל‪ ,‬ואליו מצטרפים הגשם ואחר־כך אפילו פתיתים ראשונים של‬
‫שלג‪ .‬הנעלים שלנו‪ ,‬שגמאו מרחקים גדולים כל־כך‪ ,‬כבר בלויות‬
‫לחלוטין‪ ,‬וגם הבגדים קרועים ומרופטים‪ .‬אבא‪ ,‬שמכיר היטב את‬
‫האזור‪ ,‬מחליט שהגיעה העת לחזור הביתה‪ .‬הוא מוביל אותנו‪,‬‬

‫ועוד כמה משפחות שמצטרפות אלינו‪ ,‬לכיוון הגבול‪.‬‬
‫בדרך‪ ,‬בעיר סטרי‪ ,‬אנו מוצאים יהודים שעדיין לא נלקחו‬
‫מביתם‪ .‬אצל אחת המשפחות אני שומעת לראשונה על מצבם של‬
‫יהודי פולין‪ .‬אחוזי אימה הם מספרים לנו שרוב יהודי פולין כבר‬
‫הוצאו מבתיהם‪ .‬הם אינם יודעים לאן בדיוק נלקחו‪ ,‬אבל מילים‬
‫כמו 'עבודה' ו'מחנות' נזרקות באוויר‪ .‬אוזני נאטמות; אינני רוצה‬
‫לשמוע‪ .‬אני מעדיפה להתרכז במחשבות הרגילות שלנו‪ ,‬מחשבות‬
‫על התמודדות עם הקור‪ ,‬על השגת מים ומזון‪ .‬איננו שבים לדבר‬
‫על מה ששמענו; אנו משוחחים רק על מה שבכוונתנו לעשות‬

‫לכשנגיע הביתה‪.‬‬

‫בזכות כישורי הניווט של אבא‪ ,‬אנו מגיעים אל הגבול במיקום‬
‫המדויק‪ ,‬ממש מול ורצקי־תחתון‪ .‬באישון לילה אנחנו חוצים אותו‪,‬‬
‫עוברים דרך בית־הקברות היהודי‪ ,‬ומגיעים הישר אל חצר ביתה‬

‫של סבתי החורגת‪ ,‬שם גרה גם פריידה אחותי‪.‬‬
‫סבתא נבהלת מאד; מי שנתפס באותם ימים מסייע ליהודים‬
‫שהסתננו בחזרה מפולין‪ ,‬עלול למצוא את עצמו בסכנה לא פחותה‬
‫מזו שלהם‪ .‬יש לה בית גדול‪ ,‬שבו שתי דירות להשכרה — האחת‬
‫מושכרת לשוחט‪ ,‬והשנייה למשפחה יהודית שגורשה אף היא‬

‫‪- 46 -‬‬

‫לפולין ולא שבה משם‪ .‬היא שולחת אותנו ללון בדירת המשפחה‪,‬‬
‫העומדת ריקה‪.‬‬

‫אפשר היה לחשוב שאחוש התרגשות או שמחה על החזרה‬
‫הביתה‪ ,‬אבל לא כך היה‪ .‬החזרה לכפר הייתה מבחינתי עוד תחנה‬
‫במסע הנדודים‪ ,‬ולא עוררה בי התרגשות מיוחדת‪ .‬רק שלושה‬
‫דברים עניינו אותי באותם ימים — שיהיה לי אוכל לשים בפי‪,‬‬
‫שיהיה לי היכן להניח את ראשי ולישון‪ ,‬ושלא יהרגו אותי‪ .‬פרט‬

‫לכך‪ ,‬נראה הכל חסר חשיבות‪.‬‬
‫כפי הנראה ניהלו המבוגרים באותו לילה דיונים ארוכים‪ .‬סבתא‬
‫לחצה על אבא למצוא פתרון אחר‪ ,‬כזה שלא יסכן את משפחתה‪,‬‬
‫והוא ואימא העלו רעיונות ובחנו אותם‪ .‬למחרת היום התפזרה‬
‫משפחתנו לכל עבר‪ ,‬פליטים לא־לגאליים בארץ מולדתנו‪ .‬אימא‬
‫נסעה עם כמה מן הילדים לסטמאר שבטרנסילבניה‪ ,‬שם התגוררה‬
‫כעת אחותה לייבוש‪ .‬שייע אחי נשלח לאחד הכפרים באזור‪ ,‬לעבוד‬
‫אצל משפחה יהודית‪ .‬אבי אני ושניים מאחיי‪ ,‬נסענו לעיר המחוז‬
‫מונקאץ'‪ .‬נפרדנו פרידה חפוזה‪ ,‬אגבית‪ .‬כך היה גם בפרידות שעוד‬

‫נכונו לנו; תמיד קיווינו שבתוך זמן לא רב נשוב וניפגש‪.‬‬

‫בדרך כלשהי הזמין אבא מונית שלקחה אותנו למונקאץ'‪ .‬הגענו‬
‫ביום שישי‪ ,‬ואבא הספיק לשכור דירה מיהודי בן העיר וללכת‬
‫לקנות לנו לחם טרי וענבים של סוף הסתיו‪ .‬זה היה נפלא; נדמה לי‬
‫שאכלתי כיכר לחם שלמה וקילוגרם של ענבים‪ .‬אחר־כך התקלחנו‪,‬‬
‫ואפילו החלפנו בגדים‪ .‬במשך השבת הרביתי לישון‪ ,‬שינה עמוקה‬

‫ונעימה שלא זכיתי לכמוה מזה חודשים ארוכים‪.‬‬
‫רגעי השמחה האלו לא נמשכו לאורך זמן; עד מהרה גילה אותו‬
‫יהודי שהוא משכן מגורשים ששבו מפולין‪ ,‬ונבהל מן הסיכון הכרוך‬
‫בכך‪ .‬תיקחו את הדברים שלכם ותסתלקו מפה‪ ,‬הודיע לנו ביום‬
‫ראשון‪ ,‬יומיים אחרי שהגענו‪ .‬נאלצנו להתפצל שוב; כיוון שאבי‬
‫השתייך לחסידות בעלז‪ ,‬עלה בידו לקבל חדרון בבית־הכנסת של‬

‫חסידות בעלז בעיר‪ .‬באשר לי‪ ,‬היה עלי לחפש מקום אחר‪.‬‬

‫‪- 47 -‬‬

‫העוגיות של גברת גרינברג‬

‫מישהו הציע לי לפנות לאדון וייס‪ ,‬שהיו מכנים אותו 'וייס באצ'י'‪,‬‬
‫'דוד וייס' בהונגרית‪ ,‬ולבקש את עזרתו‪ .‬משפחת וייס התגוררה‬
‫סמוך לבית הכנסת הגדול במונקאץ' — איש שמנמן וצחקן‪ ,‬אישה‬
‫צנועה וחסודה‪ ,‬ושתי בנות בגיל הנעורים‪ ,‬אחת מהן בת גילי לערך‬
‫ואחת מעט מבוגרת יותר‪ .‬המשפחה ניהלה בית־תמחוי כשר שסיפק‬
‫ארוחות ליהודים שחזרו מפולין‪ ,‬אבל אני מעולם לא אכלתי שם;‬
‫בני משפחת וייס קבלו אותי כבת־בית‪ .‬אכלתי איתם‪ ,‬קשרתי קשרי‬
‫אהבה עם הבנות ואף חלקתי איתן את מיטתן‪ .‬השתדלתי להחזיר‬

‫להם טובה ולתרום את חלקי בעבודות הבית‪.‬‬
‫אבל הזמנים לא היו פשוטים‪ ,‬הסכנה שבהסתרתי הייתה גדולה‬
‫וכמוה גם העול הכלכלי‪ .‬כשהגיעה אליי הצעה לעבור לגור אצל‬
‫משפחה אחרת תמורת עבודה במשק בית‪ ,‬לא יכולתי לסרב לה‪.‬‬
‫ההצעה הגיעה דרך אישה שתיווכה לפרנסתה בין אנשים שחיפשו‬
‫עוזרות־בית לבין בחורות שחיפשו עבודה‪ ,‬והיא שלקחה אותי‬

‫למשפחת גרינברג‪.‬‬
‫משפחת גרינברג הייתה משפחה שבה שתי נפשות בלבד‪ ,‬זוג‬
‫חשוך ילדים‪ .‬בני הזוג היו מבוגרים למדי‪ ,‬ובעיני הנערה שלי זקנים‬
‫ממש‪ .‬האב היה בן למשפחה עשירה להפליא‪ ,‬שהחזיקה בבעלותה‬
‫בתים רבים במונקאץ'‪ .‬הבית בו גרו שכן ברחוב קורזואו‪ ,‬הרחוב‬
‫הראשי בעיר‪ .‬היה זה בית דירות‪ ,‬שכולן — פרט לדירתם של בני הזוג‬
‫— היו מושכרות‪ .‬בעלי הבית קיבלו את החצר כולה‪ ,‬ובחזית הבית‬
‫הייתה להם גם חנות כלבו מהסוג הנפוץ באותם ימים‪ ,‬כזו שיכולת‬

‫למצוא בה כל דבר כמעט‪ ,‬ממלח בישול ועד בדים לתפירה‪.‬‬
‫אינני יודעת אם בני הזוג גרינברג אספו אותי לביתם משום‬
‫שהיו זקוקים לעזרה או משום שריחמו עלי‪ .‬מכל מקום‪ ,‬את מידת‬

‫‪- 48 -‬‬

‫הרחמים לא זכיתי לפגוש‪ .‬מר גרינברג היה אמנם חביב יחסית‪,‬‬
‫אולם רעייתו היא זו שנתנה את הטון‪ ,‬והיא הייתה מכשפה של‬
‫ממש וקמצנית גדולה‪ .‬בערך שנה וחצי גרתי אצלם‪ ,‬ומעולם לא‬
‫קיבלתי מהם דבר פרט לגג מעל ראשי ומזון לאכול‪ .‬אפילו המזון‬
‫ניתן לי בהקצבה; בבוקר הייתה גברת גרינברג מניחה לפני כוס‬
‫משקה וכיכר לחם‪ ,‬ומסמנת לי כמה מן הכיכר מותר לי לאכול‪.‬‬
‫כך נהגה גם עם האוכל המבושל‪ .‬את החלב נעלה הגברת בארונית‬
‫מעץ; הארונית הזו הייתה למעשה מקרר‪ ,‬שהיו מניחים בו קרח‬
‫לקירור‪ ,‬והיא הוסיפה לו מנעול כדי שתוכל לשמור בו מזון‬
‫בבטחה‪ .‬בין היתר הניחה שם את העוגיות שנהגה לאפות‪ ,‬עוגיות‬
‫שניחוחן העלה בי תיאבון וגעגוע‪ ,‬עוגיות שמעולם לא חשבה לכבד‬

‫אותי בהן‪.‬‬
‫שבת אחת‪ ,‬כשהלכו בני הזוג גרינברג לבית־הכנסת‪ ,‬עלתה בי‬
‫תשוקה גדולה‪ ,‬בלתי נשלטת‪ ,‬לאכול משהו מתוק‪ .‬למרות שנפשי‬
‫התבגרה מכורח הנסיבות בטרם עת‪ ,‬הייתי בכל זאת ילדה‪ ,‬והייתי‬
‫גם רעבה‪ .‬כיוון שעקבתי אחר צעדיה של הגברת גרינברג‪ ,‬ידעתי‬
‫היכן היא מחביאה את המפתח שלה‪ ,‬ומכאן ההמשך היה בלתי‬
‫נמנע‪ .‬פתחתי את המקרר‪ ,‬אכלתי עוגיות ספורות בלבד‪ ,‬דבר שדרש‬
‫ממני מידה גדולה של איפוק‪ ,‬והשבתי את הקופסא למקומה ואת‬

‫המפתח אל מחבואו‪.‬‬
‫אולי ספרה הגברת גרינברג את העוגיות‪ ,‬אולי הניחה את‬
‫המפתח בזווית מסוימת; כך או כך‪ ,‬עם שובה גילתה מיד את‬

‫המעשה ונעמדה מולי במלוא גובהה וסמכותה‪.‬‬
‫אל תשקרי‪ ,‬פנתה אלי‪ ,‬תגידי לי את האמת‪ .‬את לקחת עוגיות?‬

‫נבהלתי והודיתי מיד‪ .‬ממילא לא ידעתי לשקר‪.‬‬
‫זו פעם ראשונה ואחרונה שאת עושה דבר כזה‪ ,‬אחרת את תעופי‬

‫מפה‪ ,‬חתמה את הנושא‪.‬‬

‫לא רק אוכל חסר לי‪ ,‬אלא גם בגדים; הסמרטוטים שלבשתי‬
‫כשהגעתי הלכו והתבלו‪ ,‬אבל הגברת גרינברג לא נתנה לי אחרים‪.‬‬

‫‪- 49 -‬‬

‫רק פעם אחת‪ ,‬כשלא היה לי עוד מה ללבוש‪ ,‬נטלה שמלה ישנה‬
‫שלא שימשה אותה עוד ונתנה לתופרת שתתקין ממנה בגדים‬
‫למעני‪ .‬השמלה הייתה עשויה בד כחול־כהה‪ ,‬והתופרת תפרה ממנו‬
‫חצאית וז'קט קצר‪ ,‬בטלדרס‪ ,‬שעליו רקומות משבצות בחוטים‬
‫אדומים וכחולים‪ .‬עם הבגד הממוחזר הזה‪ ,‬הדבר היחיד שקיבלתי‬

‫אי־פעם מגברת גרינברג‪ ,‬הרגשתי כמו מלכה‪ ,‬לא פחות‪.‬‬
‫אבל רוב הזמן הרגשתי יותר כמו משרתת‪ .‬עבדתי בכל עבודות‬
‫הבית‪ :‬ניקיתי וסידרתי‪ ,‬הכנתי ירקות לבישול‪ ,‬שטפתי כלים‬
‫וכיבסתי בגדים‪ ,‬עשיתי שליחויות‪ ,‬וכשגברו הגזירות אפילו עזרתי‬
‫למר גרינברג להעביר את רוב הסחורה מן החנות אל המרתף הסודי‪,‬‬
‫להסתירה מפני ההונגרים‪ .‬וכל אותה עת הרגשתי שמתייחסים אלי‬
‫כאילו אינני בת־אנוש כלל; אפילו את ארוחותי שלחו אותי לאכול‬
‫במטבח‪ ,‬בעוד בעלי הבית אוכלים בסלון‪ .‬הבושה שחשתי הייתה‬

‫גדולה מן הרעב‪.‬‬

‫באותה תקופה הכרתי את פרידה‪ ,‬נערה יהודייה מן העיירה סבלובה‬
‫שבאזור‪ ,‬שהגיעה לעיר הגדולה לחפש עבודה‪ .‬היא התגלגלה אל‬
‫אותה מתווכת שהפנתה אותי למשפחת גרינברג‪ ,‬וכמוני הופנתה‬
‫לעבוד כעוזרת בית‪ .‬פרידה הייתה בת גילי‪ ,‬אולי מבוגרת ממני‬
‫מעט‪ ,‬והקשר אתה‪ ,‬שהחל במפגש מקרי‪ ,‬עלה ופרח והפיח בי‬
‫חיים‪ .‬בשבתות נהגנו להסתובב יחד‪ ,‬שוטפות את העיניים במראות‬
‫העיר הגדולה — רחובות שהיו עדיין שוקקים חיים‪ .‬חלונות ראווה‪,‬‬
‫ערמונים קלויים שנמכרו בחורף‪ ,‬דוכני גלידה מפתים‪ ,‬בית קולנוע‪.‬‬
‫דבר מאלו לא היה‪ ,‬כמובן‪ ,‬בהישג ידינו; לא היה ברשותנו אפילו‬
‫פנג'ה אחד‪ .‬בכל זאת‪ ,‬שאבנו הנאה רבה מן הרגעים האלו‪ .‬לא‬

‫יכולנו לדעת שהקשר שנרקם בינינו עוד יציל את חיי שתינו‪.‬‬

‫*‬

‫מפעם לפעם הלכתי לבקר את אבי ואת אחיי בחדרון שבבית‬
‫הכנסת‪ .‬הם חיו אמנם בין יהודים‪ ,‬אולם אפילו שם לא היו בטוחים‪.‬‬