טעמי החיים : סיפורה של תמר קורץ

‫‪- 150 -‬‬

‫להחליט לגבי התינוקת שלי‪ .‬פעם ראיתי את שרה יושבת בלול‬
‫ביום קר כשהכובע נשמט מראשה; לא התאפקתי וניגשתי לסדר‬
‫אותו במקומו‪ .‬מה את עושה? צעקה עלי אחת המטפלות‪ ,‬ואף‬
‫הוסיפה‪ :‬מה אפשר לעשות שיש לה ראש כזה‪ ,‬שכובע לא יכול‬
‫להחזיק עליו? זה היה אחד הרגעים בהם הזעם והעלבון שגאו בי‬
‫עשו אותי נועזת‪ .‬יש לה ראש מאד יפה! הודעתי‪ ,‬למורת רוחה של‬

‫המטפלת‪.‬‬
‫הילדים חולקו לקבוצות של שישה‪ ,‬ולכל קבוצה הוקצו שתי‬
‫מטפלות‪ .‬בין המטפלות היו אדוקות יותר וגמישות יותר‪ .‬אחת מן‬
‫האדוקות‪ ,‬אותה ס' שרצתה לסלק אותי מן הקיבוץ כשלא מצאה את‬
‫המים הרתוחים מוכנים בשבילה‪ ,‬הייתה הסיוט שלי; בערבים נהגה‬
‫לבלוש אחר אימהות סוררות שהעזו להפר את ההנחיות‪ ,‬להציץ‬
‫לבית התינוקות או אפילו — שומו שמיים — להיכנס אליו‪ .‬פעם‪,‬‬
‫בסוף מסיבה שהתקיימה על הדשא‪ ,‬לא הצלחתי להתאפק וניגשתי‬
‫לבית התינוקות‪ .‬ס' תפסה אותי בשעת מעשה‪ ,‬ואת המקלחת‬

‫שחטפתי ממנה לא אשכח לעולם; פחדתי ממנה פחד מוות‪.‬‬

‫בצד ס' הקשוחה היו גם מטפלות נפלאות‪ ,‬בעלות לב רחב‪ ,‬שעזרו‬
‫לי מאד‪ .‬אחת מהן הייתה בלהה‪ ,‬מטפלת מנוסה‪ ,‬חמה וחכמה‪.‬‬
‫כשהגיעה שרה מבית היולדות‪ ,‬קטנה וחיוורת‪ ,‬הבחינה בלהה כי‬
‫הקטנה זקוקה לעזרה בשמירה על חום גופה‪ .‬היא עטפה אותה‬
‫בצמר־גפן ומעליו בשמיכה חמה והניחה בקבוק חם בסמוך‬

‫לגופה‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬עשיתי אני דבר דומה למען תינוקת אחרת‪ .‬יום אחד‪,‬‬
‫כששרה הייתה בת שנה לערך‪ ,‬הגיעה בריצה התורנית‪ ,‬שישבה‬
‫במזכירות ליד קו הטלפון המשותף‪ ,‬וקראה לי לגשת לקבל שיחה‪.‬‬
‫על הקו חיכתה לי חדווה‪ ,‬שהודיעה על לידתה הראשונה‪ .‬מזל‬
‫טוב‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אני באה‪ .‬נסעתי אליה ליפו‪ ,‬ומצאתי אותה יושבת עם‬
‫פריידל דודתה‪ ,‬שהגיעה לעזור לה‪ ,‬עיניה מיואשות והיא ממררת‬
‫בבכי‪ .‬אין לי חלב‪ ,‬ייבבה‪ ,‬השדיים שלי פצועים ואני לא יודעת מה‬

‫‪- 151 -‬‬

‫לעשות‪ .‬העפתי מבט בתינוקת הקטנטנה‪ ,‬והבחנתי שהיא כחולה‬
‫מאד‪ .‬שלחתי אליה את ידיי וגיליתי שמתחת לשמיכה הדקה‬
‫שעטפה אותה היה רק חיתול לגופה‪ .‬היה זה חודש נובמבר‪ ,‬מזג‬
‫האוויר היה קריר והחלונות הגדולים בבית הערבי בעל התקרה‬
‫הגבוהה‪ ,‬היו פתוחים לרווחה‪ .‬בו ברגע שחררתי את פריידל לביתה‬
‫שבלוד‪ ,‬והודעתי שאשאר עם חדווה‪ .‬ביקשתי שתביא לי חבילת‬
‫צמר־גפן‪ ,‬פירקתי אותה וכרכתי סביב רגלי התינוקת‪ .‬אחר־כך‬
‫עטפתי אותה בשמיכות; תוך דקות חזר הצבע הורוד לעורה‪ .‬ימים‬
‫אחדים נשארתי עם חדווה‪ ,‬מסייעת לה לרחוץ את התינוקת ולטפל‬
‫בה‪ .‬כשגדלה אורה‪ ,‬תמיד הכירה לי טובה על הימים ההם ונהגה‬

‫לספר עליהם‪ .‬זו הדודה שהצילה אותי‪ ,‬הודיעה בכל הזדמנות‪.‬‬

‫*‬

‫אי אפשר לומר שלא ידעתי קשיים לפני שהגעתי לעין השופט‪,‬‬
‫ובכל זאת מצאתי את עצמי מתקשה להתמודד עם האתגרים‬
‫שהציבו בפניי חיי הקיבוץ‪ .‬אולי היה זה אופי הקשיים‪ ,‬השונה כל־‬
‫כך‪ ,‬ואולי עייפה נפשי‪ ,‬שקיוותה להגיע סוף־סוף אל הנחלה‪ ,‬לבנות‬

‫בית ולגדל ילדים — והנה פגשה בקשיים חדשים‪.‬‬
‫מרגע שהבנתי מהם חיי קיבוץ התקשיתי לקבל אותם‪ .‬לא פעם‬
‫בקשתי משלמה שנעזוב את עין־השופט‪ .‬רבים מבני הגרעין שלנו‬
‫עשו זאת; חלק עזבו עוד כששהינו בכפר־מסריק‪ ,‬ומתוך כארבעים‬
‫חברים שהגיעו לבסוף לעין־השופט רק חמישה־עשר נשארו‬
‫בקיבוץ‪ .‬זה מצא אח שעזר לו לעבור לעיר‪ ,‬שני מצא עבודה בחוץ‪,‬‬

‫שלישי נקלע למריבה ועזב‪.‬‬
‫פעם הגיע אלינו לביקור חבר של שלמה‪ ,‬בן הגרעין המקורי‬
‫שלו‪ ,‬הגרעין שנשלח לקיבוץ דן; הוא ניסה לשכנע את שלמה‬

‫שנעבור גם אנחנו לשם‪ .‬אני התנגדתי‪ ,‬והחבר כעס‪.‬‬
‫את לא רוצה שלשלמה יהיה טוב? הטיח בי ומה אתי? השבתי‪,‬‬
‫אני הרי לא מכירה אתכם בכלל‪ .‬פה לפחות יש לי כמה חברים‬

‫וחברות‪.‬‬

‫‪- 152 -‬‬

‫גרוע מספיק היה בעיניי שנשארתי לחיות במסגרת של קיבוץ‪,‬‬
‫שעדיין לא הסתגלתי אליה‪ ,‬ולא התכוונתי להחליף אותו בקיבוץ‬

‫אחר‪ ,‬זר‪.‬‬
‫עיקר הקושי שלי היה ההתמודדות עם החינוך המשותף;‬
‫הרגשתי בכל נימי נפשי שהוא מנוגד לדרך הטבע‪ ,‬אבל לא היה‬
‫בכוחי להתווכח עם הותיקים‪ ,‬שידעו טוב כל־כך כיצד צריך‬
‫לגדל ילדים‪ .‬האינטואיציה האימהית שלי נאלצה להישאר כלואה‬

‫ומושתקת‪ ,‬וחרצה בתוכי סימנים של כאב‪.‬‬
‫לשלמה הפריעו הדברים פחות; תחילה היה בצבא‪ ,‬אחר־כך חזר‬
‫למשק ועם עלות השחר יצא לעבוד בפלחה‪ ,‬משאיר אותי להתמודד‬
‫עם כל הבעיות‪ .‬עם ערב הייתי מחכה לשובו על הרחבה בכניסה‬
‫לקיבוץ‪ ,‬כששרה בזרועותי‪ .‬הוא לא הספיק לבלות אתה כמעט;‬
‫כשחזר‪ ,‬בקושי הספיק להתקלח ולצאת לאכול בחדר האוכל‪,‬‬
‫ואחרי הארוחה היה שב לחדר ונופל לשינה עמוקה‪ .‬אני‪ ,‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬הייתי צריכה להחזיר את שרה לבית הילדים בשש בערב‬
‫ולצאת לעבודתי במטבח הילדים‪ ,‬וכשהייתה בוכה עם הפרידה‬

‫הייתי מצטרפת אליה בבכי משלי‪.‬‬

‫עוד נושא שהפריע לי בקיבוץ‪ ,‬אם כי במידה פחותה בהרבה מאופן‬
‫גידול הילדים‪ ,‬היה השיתוף בחפצים‪ .‬מיד כשהגענו לעין־השופט‪,‬‬
‫נעלמו המצעים והשמיכות שהבאנו אתנו מגרמניה במסתרי‬

‫ה'קומונה'‪ ,‬ובמקומם קיבלנו כלי־מיטה מסמורטטים‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬כשנולדה שרה‪ ,‬סרגה לה חדווה אחותי שמלה‬
‫ורודה יפהפייה‪ ,‬אבל אני סירבתי לקבל אותה מידה‪ .‬כך נהגתי‬
‫גם כשביקשה חברה לתת לי במתנה שמלה יפה‪ ,‬לבנה‪ ,‬מנוקדת‬
‫בעיגולים כהים‪ .‬בשני המקרים החזרתי את הבגד בצער; למדתי‬
‫מניסיונן של אחרות שאם אקח את הבגדים היפים לסימון ולכביסה‬

‫ב'קומונה' לא אשוב עוד לראות אותם‪.‬‬
‫חייתי במרי פנימי‪ ,‬שקט אך תמידי‪ ,‬מול העובדה שאחרים‬
‫מחליטים בשבילי‪ ,‬מול הצורך לבקש כל דבר ולשאול‪ ,‬מול‬

‫‪- 153 -‬‬

‫ההשתלטות על אימהותי‪ ,‬מול היחס אלי כאל כוח עבודה ותו לא‪.‬‬
‫לעתים התנהלו בין שלמה וביני ויכוחים מרים כל־כך‪ ,‬עד שלאה‬
‫אמו הייתה מכריזה‪ :‬תיפרדו כבר וזהו! גם האחריות לשלומה‬
‫רבצה עלי‪ ,‬בפרט בתקופה בה שירת שלמה בצבא‪ ,‬וגם זו הביאה‬
‫לחיכוכים עם הקיבוץ‪ .‬באותן שנים כבר לא הייתה בקו הבריאות‪,‬‬
‫וכשהמליץ הרופא שתקבל שמנת‪ ,‬ואני ניגשתי למטבח לבקש את‬
‫המצרך היקר‪ ,‬נתקלתי בתגובה של כעס‪ :‬ומה‪ ,‬במלחמה גם קבלה‬
‫שמנת? אמרה לי האחראית על המטבח‪ ,‬ואם הייתה גרה מחוץ‬

‫לקיבוץ — הייתה לה שמנת?‬
‫הדאגה של שלמה לאמו הייתה כנראה אחת הסיבות שבעטיין‬
‫ביקש להישאר בקיבוץ; הוא חשש ש'בחוץ' לא נוכל לטפל בה‬
‫כיאות‪ .‬לאה הלכה לעולמה בשנת ‪ ,1956‬כשהיא באמצע שנות‬
‫השישים לחייה‪ .‬נקשרתי עד מאד לאישה הזו‪ ,‬מלאת השמחה‪,‬‬
‫ומותה כאב לי כמותה של אם‪ .‬בינתיים הספקנו להיקשר גם לעין־‬
‫השופט; נפרדנו מלאה‪ ,‬אבל מהקיבוץ לא נפרדנו‪ ,‬והוא היה לביתי‬

‫ונשאר כזה עד היום‪.‬‬

‫‪- 154 -‬‬

‫דוד מרדכי עם‬
‫הלה אשתו‬
‫ושרה ביתם‬

‫על האניה בדרך לארץ‬
‫תעודת‬
‫הנישואין שלנו‪.‬‬
‫עד ‪ -‬מרדכי‬
‫שטיינברג‬

‫‪- 155 -‬‬

‫עם שלמה‪ ,‬בהריון‬ ‫אהרון וחדוה עם אורה‪,‬‬
‫עם שרה‬ ‫ינואר ‪1952‬‬

‫שלמה בצבא‬

‫עם שרה‬

- 156 -

‫‪- 157 -‬‬

‫חלק שישי‬

‫חיילת בצבא‬
‫השומר הצעיר‬

‫‪- 158 -‬‬

‫חלב אם‬

‫תמיד חלמתי להיות אימא; למען האמת‪ ,‬דמיינתי שתהיה לי‬
‫משפחה מרובת־ילדים‪ ,‬ממש כמו זו שבה גדלתי‪ .‬אבל בקיבוץ היה‬
‫הלחץ החברתי גורם משמעותי אפילו כשמדובר בהחלטות אישיות‬
‫מעין אלה; בעין־השופט מקובל היה שכל זוג מביא לעולם ארבעה‬
‫ילדים‪ ,‬לא יותר ולא פחות‪ .‬מי שהוליד רק שלושה‪ ,‬עורר הרמת‬
‫גבות ותהיות לגבי הסיבה לכך; מי שהוליד חמישה‪ ,‬אמרו עליו‬
‫שהשתגע‪ .‬כיוון שכך‪ ,‬ילדתי את ארבעת ילדיי בהפרשי זמן ניכרים;‬
‫ביקשתי להאריך את שנות אימהותי ככל האפשר‪ ,‬מבלי לפגוע‬

‫במספר הנורמטיבי המקודש‪.‬‬

‫כשהייתה שרה בת שלוש לערך‪ ,‬הריתי בשנית‪ .‬בשמונה־עשר‬
‫באוגוסט ‪ 1953‬נולדה לנו בת נוספת‪ .‬שלמה ביקש לקרוא לה‬
‫מיכאלה‪ ,‬על שם אביו מיכאל‪ ,‬אבל אני לא אהבתי את השם; לבסוף‬

‫הסכמנו שנקרא לה מיכל‪.‬‬
‫ימים אחדים אחרי שנולדה‪ ,‬סירבה מיכל לינוק‪ .‬אני הייתי‬
‫מוטרדת מכך מאד; בקיבוץ‪ ,‬יולדות שהניקו זכו לחופשת לידה של‬
‫שישה שבועות ואילו יולדות שלא הניקו זכו לחופשה של ארבעה‬
‫שבועות בלבד‪ .‬ניסיתי ככל יכולתי‪ ,‬אבל מאמציי להניקה עלו‬

‫בתוהו‪.‬‬
‫כחודשיים אחרי הלידה תקף אותי משבר גדול‪ .‬במבט לאחור‪,‬‬
‫נדמה לי שמועקות רבות הצטברו בי עד שלא הצלחתי להכילן עוד‪.‬‬
‫המשכתי לבקר את מיכל בבית התינוקות‪ ,‬להאכיל אותה ולטפל‬
‫בה‪ ,‬אבל נפשי הייתה מיוסרת‪ .‬אני זוכרת את עצמי נכנסת לחדר‬
‫האוכל פעם אחר פעם‪ ,‬לעתים לבדי ולעתים עם שלמה‪ ,‬ופורצת‬
‫בבכי בלי שום סיבה שאוכל להצביע עליה‪ .‬זיכרונות היו מציפים‬

‫‪- 159 -‬‬

‫אותי אז‪ ,‬ולא יכולתי להכניס אוכל לפי‪.‬‬
‫נמסרתי לטיפולו של ד"ר מרדכי קאופמן‪ ,‬חבר קיבוץ רמות־‬
‫מנשה שלימים התפרסם בתחום הטיפול הפסיכיאטרי בארץ‪,‬‬
‫והוא רשם לי כדורים‪ .‬הטיפול התרופתי אמנם הרגיע אותי‪ ,‬אבל‬
‫היו לו תופעות לוואי איומות‪ :‬הוא פגע בתיאבון שלי והפך את‬
‫הרגשתי לגרועה עוד יותר‪ .‬פעם אף גרם לי לחוות רגעים מבהילים‬
‫ביותר‪ :‬ביום שישי אחד חשתי חולשה נוראית‪ ,‬על סף עילפון‪ ,‬ולא‬
‫הצלחתי לדבר‪ .‬שעה ארוכה שכבתי בבית מבלי יכולת להניע את‬
‫גופי או את שפתיי‪ .‬הרופא שנקרא למיטתי נתן לי כדורים שנועדו‬
‫לבטל את השפעת התרופה הפסיכיאטרית שקיבלתי‪ ,‬וציווה עלי‬
‫לנוח למשך שבוע‪ .‬מצבי היה כה מבהיל‪ ,‬שחדווה אחותי נקראה‬
‫להגיע לקיבוץ‪ ,‬למקרה שתצטרך להיפרד ממני‪ .‬לימים‪ ,‬קראתי על‬

‫התרופה שקיבלתי וגיליתי שהשימוש בה הופסק ונאסר‪.‬‬

‫בעקבות תופעות הלוואי הקשות‪ ,‬הפסיק ד"ר קאופמן את הטיפול‬
‫בתרופה ושלח אותי לפסיכיאטר בחיפה‪ .‬הרופא שפגשתי במרפאה‬
‫על הכרמל היה גבר גבה־קומה‪ ,‬שהיו לו עיניים בהירות ובולטות‪,‬‬
‫מצח גבוה ושאלות לרוב‪ .‬לאחר ששוחחנו‪ ,‬המליץ על סדרה של‬
‫טיפולים בנזעי חשמל‪ .‬באותם ימים‪ ,‬לא עלה בדעתי לפקפק בחוות‬
‫דעתו של רופא‪ ,‬להסס או לשאול שאלות; קבלתי את המלצתו‬

‫וקיוויתי בלבי שתביא לי הקלה‪.‬‬
‫אחת לשבוע השתרכתי באוטובוסים עם גלילה‪ ,‬אחות הקיבוץ‬
‫שליוותה אותי בנאמנות‪ ,‬ועשיתי דרכי לחיפה‪ .‬בבית החולים‬
‫היו מחברים אלקטרודות לגופי‪ ,‬ואני הייתי מורדמת לזמן־מה‬
‫ומתעוררת למתקפה של בחילות והקאות‪ ,‬בהן ניסיתי לשלוט כל‬
‫הדרך הביתה כדי שלא אלכלך את האוטובוס; שקיות ניילון לא היו‬
‫אז בנמצא‪ .‬בבית הייתי שוכבת יומיים לצורך התאוששות‪ ,‬ומישהו‬
‫נשלח לשבת לצדי‪ .‬ארבע או חמש פעמים חזר הריטואל על עצמו‪,‬‬
‫עד שקצה נפשי בטיפול והחלטתי להפסיק אותו‪ .‬נדרשה עוד‬
‫תקופה עד שהתחלתי לחזור לעצמי‪ ,‬אבל בסופו של דבר זה קרה‪.‬‬

‫‪- 160 -‬‬

‫לאורך התקופה הקשה הזו‪ ,‬שארכה חודשים‪ ,‬לא שיתפתי‬
‫איש במה שעובר עלי; אפילו מן החברות שלי הסתרתי את מצבי‪.‬‬
‫בקיבוץ של אותם ימים‪ ,‬נהגנו להתבייש בכל דבר שאינו מתנהל‬
‫כמצופה‪ .‬הייתה בי בושה עמוקה על כך שאני נמצאת במצב כזה‪,‬‬
‫ולא הבנתי איך ייתכן שדבר כזה קורה לי‪ .‬לא שמעתי אז עדיין על‬
‫המושג 'דיכאון אחרי לידה'‪ ,‬אבל היום אני מכירה אותו והיום אני‬

‫כבר לא מתביישת‪.‬‬

‫*‬

‫בבית התינוקות התנהל הכול כלפנים‪ .‬גם ס'‪ ,‬אותה מטפלת שטיפלה‬
‫בשרה בינקותה‪ ,‬עבדה שם עדיין‪ ,‬והיא הייתה נוקשה כתמיד‪ .‬יום‬
‫אחד‪ ,‬כשמיכל הייתה תינוקת קטנה‪ ,‬נכחתי במקום בשעת הניקיון‪.‬‬
‫כמדי יום‪ ,‬הזיזו המטפלות את מיטות הברזל כדי לשטוף את‬
‫הרצפות‪ ,‬דבר שיצר רעש חורקני ומטריד‪ ,‬ומיכל הקטנה פרצה‬

‫מיד בבכי‪.‬‬
‫תראי‪ ,‬אמרתי לס'‪ ,‬היא כבר שומעת‪.‬‬
‫תינוק בגיל שישה שבועות לא שומע עדיין‪ ,‬ענתה ס'‪.‬‬
‫אז בואי ננסה עוד פעם‪ ,‬נזיז את המיטה ונראה כיצד תגיב‪.‬‬
‫המיטה חרקה שוב ומיכל פרצה שוב בבכי‪ ,‬אבל ס' נשארה‬
‫בשלה‪ :‬לא יכול להיות‪ .‬התופעה פשוט לא התיישבה עם הידע‬

‫התיאורטי שהיה ברשותה‪...‬‬

‫כשגדלה מיכל והייתה לפעוטה‪ ,‬ברחה מפעם לפעם בלילות‬
‫מבית הילדים לחדר ההורים‪ .‬פעם אפילו נתפסה על ידי שומרת‬
‫הלילה‪ ,‬התורנית שנשארה להשכיב את הילדים ולשמור עליהם‬
‫בלילות‪ .‬למזלה‪ ,‬הייתה זו יהודית טייכנר והיא לא כעסה עליה‬
‫אלא פשוט ליוותה אותה חזרה לבית הילדים‪ .‬מכל מקום‪ ,‬בריחות‬
‫כאלו היו אירוע חריג למדי; מיכל פיתחה יחסי חברות קרובים‬
‫עם אחת הילדות בקבוצתה‪ ,‬והן נהגו לישון באותה המיטה‪ .‬כפי‬



‫‪- 162 -‬‬

‫כבר ציינתי שלא הייתה זו הפעם הראשונה — ולא הפעם האחרונה‬
‫— שנהגתי כך‪ .‬הייתי חיילת בצבא הקיבוץ‪ ,‬ובדרך־כלל קיבלתי את‬
‫הדין מבלי להתווכח‪ .‬לימים‪ ,‬הייתה נטייה זו לחרטה הגדולה ביותר‬
‫של חיי‪ .‬איך ייתכן שויתרתי על מה שחשתי בכל נימי אימהותי?‬

‫מדוע לא נלחמתי על זכותי לגדל את ילדיי על פי תפיסתי?‬

‫הייתי 'חיילת טובה' גם כשהתגלה שדורון אינו מסתגל ללינה‬
‫המשותפת כמו שתי אחיותיו הגדולות‪ .‬מדי ערב‪ ,‬כשהייתי מחזירה‬
‫אותו לבית הילדים אחרי ביקור קצר בחדר ההורים‪ ,‬היה מתקשה‬
‫להיפרד ממני‪ .‬חלק מהמטפלות הסכימו שאשאר אתו‪ ,‬אבל חלק‬
‫עמדו על כך שמרגע שמתחילה ארוחת הערב לא יישארו הורים‬
‫במקום‪ .‬כשהלכתי‪ ,‬היה דורון עומד ליד החלון וממרר בבכי‪ :‬אימא‪,‬‬
‫בואי‪ .‬הבכי שלו הכאיב ללבי‪ ,‬אבל המטפלת הייתה מתעקשת‪ ,‬ואני‪,‬‬
‫כרגיל‪ ,‬מצייתת‪ .‬המטפלות נחשבו לאוטוריטה חינוכית‪ ,‬וכל ויכוח‬

‫אתן נועד מראש לכישלון‪.‬‬
‫בלילות היה דורון נתקף בפחדים ורץ אלי הביתה‪ .‬אני הייתי‬
‫מחזירה אותו לבית הילדים ויושבת לצדו עד שנרדם‪ .‬לעתים טעיתי‬
‫לחשוב שנרדם‪ ,‬יצאתי לדרכי ואז גיליתי שהוא משתרך אחרי והיה‬
‫עלי לחזור ולהשכיבו במיטתו‪ .‬לילות רבים נדדתי כך‪ ,‬שוב ושוב‪,‬‬
‫נקרעת בתוכי‪ .‬מצד אחד‪ ,‬התביישתי בהתנהגותו של בני‪ ,‬בפחדיו‪,‬‬
‫בצורך שלו בי‪ .‬מדוע אין הוא יכול להסתגל כשאר הילדים? מצד‬
‫שני‪ ,‬הרגשתי בכל נימי נפשי שעליו להיות אתי והתייסרתי מהצורך‬
‫להפריד אותו מעלי שוב ושוב‪ .‬סבלתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם מלילות ללא‬

‫שינה‪ ,‬שהפילו עלי עייפות תמידית‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬כשיצאתי מבית הילדים לפני עלות השחר‪ ,‬פגשתי בשביל‬
‫חברה שיצאה לעבודה במטבח‪ .‬מה את עושה פה? שאלה אותי‪ ,‬ואני‬
‫התביישתי לומר את האמת‪ .‬דורון הרגיש לא טוב‪ ,‬עניתי‪ ,‬הלכתי‬
‫לראות אותו‪ .‬היום אני כועסת; כועסת על עצמי שהתביישתי כל־‬
‫כך במקום להעלות את הקושי‪ ,‬כועסת על כך שקיבלתי את הדין‬
‫ולא העזתי להילחם למענו‪ ,‬כועסת על כל מי שידעו על הבעיה ולא‬

‫‪- 163 -‬‬

‫העלו על דעתם להתגמש‪.‬‬
‫פעם נסענו להתייעץ עם פסיכולוג‪ .‬יש ילדים שלא יכולים בלי‬
‫ההורים‪ ,‬פסק‪ ,‬אבל מה הבעיה? תיקחו את הילד הביתה ותבקשו‬
‫מהקיבוץ שיבנה לכם חדר בשבילו‪ .‬הסתכלתי עליו וחשבתי‪ :‬על מה‬
‫הוא מדבר? הוא לא נורמאלי! היום אני מבינה שאני הייתי הלא־‬
‫נורמאלית‪ .‬האמונה שלי בקדושת הקיבוץ‪ ,‬והנטייה שלי להיות‬

‫'חברת קיבוץ טובה'‪ ,‬הביאו לכך שדורון סבל כל־כך‪ ,‬וגם אני‪.‬‬

‫כשגדל דורון והגיע לכיתה ז'‪ ,‬עבר עם בני קבוצתו למוסד החינוכי‬
‫'הרי אפרים' השוכן בסמוך לקיבוץ‪ .‬ב'מוסד' התחנכו הילדים ושם‬
‫גם גרו‪ ,‬ורק בימי שלישי אחר־הצהריים ובשבתות הגיעו לבקר את‬
‫ההורים‪ .‬אבל דורון המשיך לברוח בלילות גם משם‪ ,‬עד שלבסוף‬
‫התייאשו כל העקשנים והסכימו שיישן בביתנו‪ ,‬על ספה שהוצבה‬
‫במרפסת‪ .‬כיוון שהתבייש מחבריו‪ ,‬נהג לחמוק מביתנו לפני עלות‬

‫השחר‪ ,‬ולהצטרף אליהם לפני שהתעוררו‪.‬‬

‫*‬

‫היה זה סוף הסתיו של ‪ ,1964‬תקופה בה נוטה מזג האוויר להתחלף‬
‫בפתאומיות‪ .‬ביום שישי בבוקר סבלנו מחמסין כבד‪ ,‬ואני ניגשתי‬
‫לקומונה לבקש שמלה קלה שתתאים לכרס של סוף הריוני הרביעי‪.‬‬
‫לפנות ערב כבר התחלף החמסין בסערה עזה‪ ,‬שניתקה את אספקת‬
‫החשמל בקיבוץ‪ .‬ארוחת הערב המסורתית של ערב שבת בוטלה‪,‬‬
‫כיוון שאי אפשר היה לחמם את האוכל בחדר האוכל‪ ,‬והמנות‬

‫חולקו לחדרים‪.‬‬
‫באחד מן החדרים ישבו צבי‪ ,‬סדרן העבודה ורחל רעייתו‪ .‬על‬
‫פי הנהוג בקיבוץ‪ ,‬סדרן העבודה הוא שאמור היה להסיע לבית‬
‫החולים את מי שזקוק לכך‪ .‬רעמים עזים נשמעו בחוץ‪ ,‬הרוח‬
‫השתוללה וגשם ניתך‪ .‬איזה ערב‪ ,‬נאנחה רחל‪ ,‬רק ששלמה לא יבוא‬

‫‪- 164 -‬‬

‫עכשיו להגיד שתמר צריכה ללדת‪ .‬אבל באותו לילה דפק שלמה‬
‫על דלת חדרם‪ ,‬כשנתקפתי צירי לידה‪.‬‬

‫בבית החולים‪ ,‬הודיעו לנו שהלידה עוד רחוקה‪ .‬אולי תיסעו‬
‫הביתה‪ ,‬הציעו‪ ,‬אבל אני סירבתי‪ .‬במזג־אויר כזה אני לא נוסעת‪,‬‬
‫הודעתי‪ .‬זה היה בשבת‪ ,‬העשרים ואחד בנובמבר‪ ,‬בשעה עשר;‬
‫שעתיים אחר־כך כבר החזקתי בחיקי תינוקת קטנה‪ .‬שלמה חזר‬
‫בינתיים לקיבוץ‪ ,‬ואילו הייתי חוזרת אתו הייתי יולדת ודאי על‬

‫'כביש הסרגל'‪.‬‬
‫שרה ומיכל‪ ,‬שהיו כבר נערות צעירות‪ ,‬חיפשו שמות במילון‬
‫והציעו שנקרא לתינוקת צפריר‪ .‬שלמה ואני הוספנו את השם‬
‫אילנה‪ ,‬על־שם אימו אילונה‪ ,‬וכך נבחרו לה שני שמות‪ .‬בפועל‪,‬‬

‫קראו לה כולם צפי‪.‬‬

‫*‬

‫עם השנים‪ ,‬הלכו והתרככו התקנות הקשוחות של מערכת החינוך‬
‫הקיבוצית‪ .‬תחילה הונהגה 'שעת־אהבה'‪ ,‬פרק זמן לפני ארוחת‬
‫הצהריים שבו יכלו ההורים לבקר את ילדיהם בבית הילדים‪ .‬אחר־‬
‫כך הורשו הילדים לאכול את ארוחת הערב בחדר האוכל‪ ,‬עם‬
‫הוריהם‪ ,‬ולאחר מכן ליוו ההורים את הילדים לבית הילדים‪ ,‬ל'שעת‬
‫ההשכבה' המפורסמת‪ .‬אבל הלינה המשותפת‪ ,‬כמו גם המגורים‬

‫במוסד החינוכי בגיל הנעורים‪ ,‬נמשכו עוד שנים רבות‪.‬‬

‫‪- 165 -‬‬

‫רולדות ספוג‪ ,‬קרם־שניט‬
‫ועוגיות אחרות‬

‫אי־שם בשנות השישים‪ ,‬אחרי שנים במטבח הילדים‪ ,‬הציעה לי‬
‫ריבצ'ה לעבוד אתה במטבח הכללי‪ .‬יום אחד הניחה מיקסר וביצה‬
‫בידי וביקשה שאכין עוגת טורט‪ .‬לא ידעתי איך לעשות זאת‪ ,‬וגם‬
‫היא לא; ריבצ'ה‪ ,‬שעסקה באומנות‪ ,‬הייתה מוכשרת מאד בקישוט‬
‫עוגות‪ ,‬אך לא באפייה‪ ,‬והעוגה הראשונה שלי יכלה כנראה לפצוע‬
‫מישהו אילו הייתה נזרקת עליו‪ .‬כשביקשה ממני ריבצ'ה להקציף‬
‫שמנת מתוקה והנחתה אותי "להוסיף סוכר ולהקציף הרבה זמן"‪,‬‬

‫יצאה תחת ידי חמאה נהדרת‪...‬‬
‫אבל זו הייתה התחלה‪ ,‬ולאט־לאט התמחיתי בנושא האפייה‬
‫והרחבתי את ידיעותיי‪ .‬פעם נשלחתי אפילו ללמוד בקונדיטוריה‬
‫בנתניה‪ ,‬שבתו של בעליה התחתנה עם בן גרעין שלנו‪ .‬בהמשך‪,‬‬
‫קיבלתי לידי את ספר האפייה הנפוץ של שנות השבעים והשמונים‪,‬‬

‫'עוגות לכל עת' של נירה שויאר‪.‬‬
‫הממלכה החדשה שלי הלכה והתבססה‪ ,‬ומבחר המאפים הלך‬
‫וגדל‪ .‬תחילה הכנתי עוגות טורט ועוגיות שחולקו בבתי הילדים‬
‫בימי שישי; אחר־כך התחלתי להכין אחת לשבוע עוגות שמרים‪,‬‬
‫ממולאות פרג או קקאו‪ ,‬לארוחת הערב בחדר האוכל; כשהחלו‬
‫לחלק לחברים מצרכי מזון הביתה אחת לשבוע‪ ,‬אפיתי בכל יום‬
‫חמישי עוגת שמרים שצורפה לחבילות של החיילים ושל הרווקים‪,‬‬

‫שלא ציפו מהם להכין עוגה במו ידיהם‪.‬‬
‫וכמובן‪ ,‬היו האירועים המיוחדים — מסיבות‪ ,‬חגים ושמחות‬
‫— להם הקדשתי ימי אפייה ארוכים‪ .‬למדתי להכין עוגות כלה‬
‫מהודרות‪ ,‬קומות של עוגות טורט מצופות קרם ומקושטות;‬

‫‪- 166 -‬‬

‫התמחיתי בעוגות גבינה‪ ,‬ולמדתי להכין שטרודל תפוחים; אפיתי‬
‫גם קרם־שניט‪ ,‬שאת בצק העלים שלו הייתי מכינה בעצמי‪ ,‬משטחת‬
‫ומורחת‪ ,‬מרדדת ועורמת‪ ,‬הכול בעשר אצבעותיי; אפיתי רולדות‬
‫של עוגות ספוג‪ ,‬ממולאות קרם קקאו או קרם לבן וריבה‪ ,‬שנחתכו‬
‫לפרוסות וסודרו על מגשים‪ ,‬צבעוניות ונאות למראה‪ .‬זכור לי‬
‫שפעם‪ ,‬כשאפיתי לאחת המסיבות שנערכה — כמו תמיד — בחדר‬
‫האוכל‪ ,‬יצאו תחת ידי עוגות לא מוצלחות‪ ,‬וכל־כך התביישתי בכך‬

‫עד שהחלטתי להדיר את רגליי מאותה מסיבה‪...‬‬

‫לא היה פשוט להיות קונדיטורית בתוך המטבח הקיבוצי‪ .‬לרשות‬
‫המטבח כולו עמד רק מיקסר אחד‪ ,‬ששימש לבישול ולאפייה גם‬
‫יחד; גם תנורים נפרדים‪ ,‬תבניות נפרדות או שולחנות עבודה‬
‫נפרדים לא היו‪ .‬התוצאה הייתה ויכוחים על השימוש במשאבי‬
‫המטבח‪ ,‬ולעתים הייתי משכימה קום ומתייצבת לעבודה בארבע‬
‫לפנות בוקר רק כדי להימנע מעימות עם האחראית על המטבח‪.‬‬
‫זה לא היה סידור נוח במיוחד‪ ,‬ודאי לא כאם לילדים קטנים‪ ,‬ולכן‬
‫פניתי למזכירות המשק וביקשתי שוב ושוב שיארגנו לי פינה משלי‬
‫— שולחן עבודה‪ ,‬תנור‪ ,‬מיקסר ותבניות‪ .‬שוב ושוב קיבלתי את‬
‫אותה תשובה‪ :‬אין כסף‪ .‬בתגובה‪ ,‬איימתי שאעזוב את המטבח‬

‫והקיבוץ יוותר ללא קונדיטורית‪ .‬החיילת הכריזה על מרד‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬בעודי שוקדת על אפייה לקראת חתונה שעתידה‬
‫הייתה להתקיים באותו ערב בחדר האוכל‪ ,‬ניגש אלי מזכיר הקיבוץ‬
‫וביקש שאחתום על מסמך‪ .‬מה זה? שאלתי אותו‪ ,‬למרות שידעתי‬
‫את התשובה‪ .‬לא חשוב‪ ,‬ענה‪ ,‬תחתמי‪ .‬מסביב היו ההכנות בעיצומן‬
‫— בצקים עובדו‪ ,‬קרמים הוקצפו‪ ,‬בלילות עורבבו‪ ,‬והמהומה‬
‫הייתה רבה‪ .‬איך אתה רוצה שאחתום כך? שאלתי והצבעתי על‬
‫ידיי המלאות בחומרי האפייה‪ .‬טוב‪ ,‬את תבואי לחתונה? שאל‪ ,‬ואני‬
‫השבתי ב'אולי' מתחמק‪ ,‬למרות שבאותם ימים כל חברי המשק‬

‫הגיעו לכל החתונות‪.‬‬
‫כשהגעתי לחתונה‪ ,‬חיכה לי המזכיר בכניסה לחדר האוכל‪,‬‬

‫‪- 167 -‬‬

‫הניירות בידו‪ ,‬וביקש שאחתום‪ .‬המסמכים שהחזיק‪ ,‬ידעתי‪,‬‬
‫קשורים לפיצויים מגרמניה‪ .‬באותם ימים הגיעה למשק הודעה על‬
‫זכאותי לפיצויים כאלו‪ ,‬אך כיוון שניתנה על שמי היה עליי לחתום‬
‫על הסכמתי להעביר את הכסף לקיבוץ‪ .‬הכוח שקיבלתי‪ ,‬יחד עם‬
‫התסכול המצטבר של תנאי העבודה במטבח‪ ,‬הפיחו בי תעוזה לא‬

‫אופיינית‪ .‬לפני שאחתום‪ ,‬הודעתי‪ ,‬יש לי דרישות‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשזומנתי למזכירות‪ ,‬פרשתי את רשימת הדרישות‬
‫שלי‪ :‬פינה לאפייה‪ ,‬שבה יעמדו שולחן‪ ,‬תנור ומיקסר‪ .‬עד שאקבל‬
‫את אלו‪ ,‬אמרתי‪ ,‬אינני מתכוונת לחתום‪ ,‬אך כשאחתום גם יהיה‬

‫כסף לכך‪ .‬כשקיבלתי תשובה מגומגמת‪ ,‬הלכתי מן המקום‪.‬‬
‫זמן לא רב אחר־כך מצאתי את עצמי בתל־אביב‪ ,‬בוחרת מיקסר‬
‫תעשייתי מקצועי‪ .‬המיקסר המשובח הזה‪ ,‬שגובהו כגובהי‪ ,‬עומד‬
‫במטבח הקיבוץ עד עצם היום הזה‪ ,‬משופשף אמנם אבל עדיין‬
‫עושה את מלאכתו נאמנה‪ .‬גם תנור קנו בשבילי‪ ,‬וכך הוקמה פינת‬

‫אפייה בתוך המטבח‪ ,‬כפי שחלמתי‪ .‬אפילו כיור נפרד הוקצה לי‪.‬‬
‫אבל כשרוצים‪ ,‬אפשר כנראה להמשיך ולהתווכח; היו עדיין‬
‫שלושה סירים שאותם חלקתי עם המטבח הכללי‪ ,‬והאחראית על‬
‫המטבח נהגה להתנפל עליי בטענה שלא רחצתי אותם‪ ,‬גם כשלא‬
‫השתמשתי בהם כלל‪ .‬ריבים התלקחו‪ ,‬ניצוצות עפו‪ ,‬ואני אגרתי את‬
‫הזעם בתוכי עד שלבסוף התפרץ ממני בפראות‪ .‬תסגרי את הפה‪,‬‬

‫אמרתי לה פעם‪ ,‬יש לך פה כמו בית שימוש!‬
‫ניסיונותיי להסב חדר ששימש לאחסון ירקות ולהפוך אותו‬
‫לאגף נפרד לאפייה‪ ,‬לא צלחו; האווירה הפכה מתוחה יותר ויותר‪.‬‬
‫גם העבודה הפיסית הקשה החלה להכביד עלי‪ .‬לכן‪ ,‬כשהתפנה‬
‫מקום ב'קומונה ילדים'‪ ,‬וחברה הציעה לי לעבוד איתה‪ ,‬קבלתי את‬

‫ההצעה בחפץ לב‪.‬‬
‫ה'קומונה'‪ ,‬מחסן הבגדים‪ ,‬הייתה המקום בו התנהלו ענייני‬
‫הביגוד של המשק‪ .‬בתקופה מוקדמת יותר‪ ,‬היו תופרים במתפרה‬
‫בגדי עבודה ובגדי חג לחברים‪ .‬ב'קומונה' היו מחלקים אותם על‬
‫פי ההקצאה שנקבעה‪ ,‬ושם גם היו מקפלים ומסדרים את הבגדים‬

‫‪- 168 -‬‬

‫אחרי הכביסה במכבסה‪ .‬אני עבדתי בקומונה של 'המוסדניקים'‪,‬‬
‫הילדים שלמדו במוסד החינוכי הסמוך‪ .‬סוחרים היו מביאים אז‬
‫בגדים שהמשק קנה במרוכז עבור כל הילדים‪ ,‬ופעמיים בשנה‪,‬‬
‫פעם לקראת החורף ופעם לקראת הקיץ‪ ,‬הייתי פורשת תערוכה‬
‫של בגדים‪ ,‬והורים היו באים אז עם ילדיהם לבחור את המלתחה‬

‫על־פי תקציב הביגוד שלהם‪.‬‬
‫מדי יום קבלתי את בגדי הילדים מן המכבסה‪ ,‬קיפלתי אותם‬
‫וחילקתי אותם לתאים האישיים‪ .‬הבגדים סומנו בתוויות צבעוניות‬
‫ממוספרות שעל פיהן שייכתי את הבגדים לבעליהם‪ .‬את המצעים‬
‫נהגתי לגהץ במכונה ה'‪ 'press‬הגדולה‪ .‬אהבתי לעבוד בקומונה;‬
‫נקשרתי מיד לילדים‪ ,‬והאווירה במקום הייתה נעימה יותר‪ ,‬רגועה‬

‫יותר‪ ,‬ללא המתח שאפיין את המטבח‪.‬‬
‫אבל לפעמים מופר הרוגע מכיוונים בלתי צפויים לחלוטין‪.‬‬

‫‪- 169 -‬‬

‫פורים בקבוץ‪ .‬מימין‪ :‬מרדכי טייכנר‪ ,‬קובאץ'‪,‬‬
‫אני ומאיר גלילי‬

‫עם דורון‬
‫שלמה‬

‫עם מיכל‬

‫‪- 170 -‬‬

‫מיכל‪ ,‬צפי והארנב פנחס‬
‫שרה‪,‬‬
‫מיכל‬
‫ודורון‬

‫עם שלמה‪ ,‬שרה‪ ,‬מיכל ודורון‬

‫‪- 171 -‬‬

‫מכינה עוגות במטבח‬

‫עם שלמה‪ ,‬סבתא לאה‬
‫ושרה‬
‫עם כל הילדים‪1969 ,‬‬

‫‪- 172 -‬‬

‫מיכל‪ ,‬דורון וצפי‬

‫מקשטת עוגת כלה‬ ‫עוגה לתפארת‬

‫‪- 173 -‬‬

‫שלמה עובד במברג‬ ‫עם שרה‪ ,‬מיכל וצפי‬

‫שנות השבעים‬

- 174 -

‫‪- 175 -‬‬

‫חלק שביעי‬
‫פתאום באמצע החיים‬

‫‪- 176 -‬‬

‫פתאום באמצע החיים הודיעה רכזת ועדת החברים לשלמה ולי‬
‫שהגיע תורנו לצאת לחוץ־לארץ‪ .‬באותם ימים‪ ,‬אחרי שהמשק הגיע‬
‫לרווחה יחסית והתאפשרו נסיעות של חברים‪ ,‬התנהל בקיבוץ תור‬
‫של ממתינים לנסיעה‪ .‬חיכינו‪ ,‬כמובן‪ ,‬שיסעו כל הותיקים ושתורנו‬
‫יגיע‪ .‬איש לא שאל אותנו לאן נרצה לנסוע וכיצד; כשהגיע זמננו‪,‬‬
‫הודיעו לנו ששובצנו לטיול מאורגן של עשרה ימים באירופה‬
‫הקלאסית‪ ,‬נתנו בידינו את המועדים ואת הכרטיסים‪ .‬גם מעט כסף‬
‫נתנו לנו; כיוון שלא היה לנו עדיין תקציב‪ ,‬לא היה לנו כסף משלנו‬

‫לקחת לדרך‪.‬‬
‫הטיול היה אחד מאותם טיולים מרובי נסיעות‪ ,‬אלו שבהם‬
‫עוברים מאתר לאתר‪ ,‬ממדינה למדינה‪ .‬אספתי בו זיכרונות משער‬
‫הניצחון וגם מתעלות ונציה‪ ,‬אולם יותר מכל אני זוכרת ממנו את‬
‫הבטן שלי‪ ,‬המציקה מרעב‪ .‬מדי בוקר קיבלנו במלון ארוחת בוקר‬
‫קונטיננטלית — כוס קפה‪ ,‬לחמנייה‪ ,‬ריבה וחמאה‪ ,‬אבל ביום הארוך‬
‫שהגיע אחר־כך היה עלינו לדאוג לעצמנו‪ .‬רבים מחברי הקבוצה‬
‫היו עירוניים‪ ,‬ולא הייתה להם בעיה לסעוד את לבם‪ ,‬אולם שלמה‬
‫ואני נאלצנו להסתפק בתקציב הזעום שניתן לנו מן הקיבוץ ושלא‬
‫היה בו די כדי להשביע את רעבוננו‪ .‬מתסכלת במיוחד הייתה‬
‫ארוחה באיטליה‪ ,‬בה הזמינו כולם פסטה‪ ,‬אולם הגבינה שפוזרה‬
‫עליה הייתה כה מסריחה שלמרות רעבוננו לא הצלחנו לטעום‬
‫ממנה‪ .‬בתום עשרה ימים של טיול חזרתי למשק אחרי שממשקלי‬

‫נשרו ארבעה קילוגרמים‪...‬‬

‫*‬

‫פתאום באמצע החיים הציעו לי במשק לצאת ללימודים בסמינר‬
‫ברמת־אפעל‪ ,‬לימודי השלמה להשכלה תיכונית‪ .‬שלמה עודד‬

‫‪- 177 -‬‬

‫אותי לעשות את הצעד; למה לא? תהה‪ ,‬ואני בעקבותיו‪ .‬צפי‪ ,‬בתי‬
‫הצעירה‪ ,‬הייתה כבר בת חמש־עשרה‪ ,‬כך שלא נזקקה לנוכחותי‬
‫הצמודה; לא היו לי מחויבויות אחרות שאי־אפשר היה להניחן‬
‫בצד; רק דבר אחד עמד בדרכי — הפחד‪ .‬ביקרתי בבית־הספר זמן‬
‫כה קצר‪ ,‬וגם זה היה מזמן כל־כך; לא היה לי מושג כיצד נראים‬
‫לימודים ואיך אוכל להתמודד אתם‪ .‬בכל זאת‪ ,‬יצאתי לדרך הלא־‬

‫נודעת‪.‬‬
‫תשעה חודשים ביליתי בסמינר‪ .‬קיבלתי חדר ללון בו מיום‬
‫ראשון עד יום חמישי‪ ,‬הלכתי לשמוע את ההרצאות ושקדתי על‬
‫שיעורי הבית‪ .‬אחרי תקופה של חבלי הסתגלות‪ ,‬התחלתי ליהנות‪.‬‬
‫נהניתי מן הלימודים; נהניתי מן הקשרים החברתיים החדשים‬
‫שמצאתי לי במקום; נהניתי כשהמורה לעברית שיבחה אותי‬
‫באומרה שאני כותבת יפה וברור‪ .‬רק בלימודי החשבון התעניתי;‬
‫אפשר אולי להאשים את השנים שחלפו מאז ימיי בבית־הספר ואת‬
‫החוסרים שצברתי‪ ,‬אבל אולי תזכרו שמעולם לא הסתדרתי עם‬

‫עולם המספרים‪...‬‬

‫‪- 178 -‬‬

‫סלט ירקות וביציה על פתיליה‬

‫פתאום באמצע החיים הפכתי לסבתא‪ .‬בתחילת ‪ 1973‬נישאה‬
‫שרה לאוסבלדו‪ ,‬ובאותה שנה‪ ,‬שבועות אחדים לפני מלחמת יום‬
‫הכיפורים‪ ,‬נולדה להם גל‪ ,‬נכדתי הבכורה‪ .‬ארבע שנים מאוחר‬
‫יותר נולד אחיה ליאור‪ .‬כיוון ששרה ובעלה נפרדו כשהיה ליאור‬
‫בן שלוש‪ ,‬ניסיתי כמיטב יכולתי לעזור לשרה והייתי מעורבת‬
‫מאד בגידולם‪ .‬לימים‪ ,‬בנתה שרה זוגיות חדשה עם יונס‪ ,‬בן קיבוץ‬

‫גלעד‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1979‬נישאה מיכל לעוזי‪ ,‬בן רמות־מנשה‪ .‬הם גרו שנים‬
‫אחדות ברמות־מנשה‪ ,‬שם נולדו להם שני בנים‪ ,‬עומר וארנון‪ ,‬ובת‬
‫אחת‪ ,‬עדי‪ .‬יחד יצאו לשליחות באיטליה מטעם הסוכנות היהודית‪,‬‬

‫ושהו שם שלוש שנים‪.‬‬
‫השנים חלפו וגם הילדים הצעירים שלי בגרו‪ .‬דורון‪ ,‬שנשאר‬
‫במשק‪ ,‬עבר לגור עם חברתו ברכה‪ ,‬בת קיבוץ רשפים‪ .‬צפי סיימה‬
‫את שירותה הצבאי‪ ,‬חזרה לשנה למשק ואז החליטה לעזוב את‬
‫הקיבוץ‪ .‬שלמה ואני התקשינו לקבל את החלטתה; מבחינתנו‪,‬‬
‫הקיבוץ היה הבית‪ ,‬ורצינו שכל הילדים יישארו בו‪ .‬ניסינו לדבר‬
‫על לבה‪ ,‬אבל מה יכולנו לעשות? הילדה יצאה לדרכה בעולם‪ ,‬דרך‬

‫שאליה הצטרף אמיר‪ ,‬בן קיבוץ הזורע‪.‬‬

‫מדי שבת נהגה המשפחה להיאסף אצלנו לארוחת־ערב משותפת‪,‬‬
‫מעשה ידיי‪ .‬בתחילה הייתה זו ארוחה צנועה‪ ,‬רק שלמה ואני‬
‫והילדים‪ ,‬עם סלט גדול וביצים שטיגנתי על פתיליה שהונחה‬
‫במקלחת‪ ,‬לכל אחד על פי העדפתו — חביתה‪ ,‬מקושקשת או 'עין'‪,‬‬
‫ובשמם הכללי אצלנו 'ביציה'‪ .‬בהמשך‪ ,‬הפכה הארוחה עשירה‬
‫ומגוונת יותר‪ ,‬ומספר המשתתפים בה גדל משנה לשנה; אל הילדים‬

‫‪- 179 -‬‬

‫הצטרפו בני הזוג ואחר כך הנכדים‪ .‬השבט המשפחתי שלנו הלך‬
‫והתרחב‪ ,‬מילא את הקיבוץ ומילא את לבנו שמחה‪.‬‬

‫*‬

‫רוב שנותיו בקיבוץ עבד שלמה בגד"ש למעט תקופה בה עבר לבית־‬
‫החרושת לברגים 'מברג'‪ .‬במקביל‪ ,‬היה אחראי על מחסן הנשק‬
‫בקיבוץ‪ ,‬ולא פעם לקח את מי מילדינו ולימד אותו לנקות נשקים‪,‬‬
‫לפרק ולהרכיב‪ .‬לפני שנים אחדות התגלה לנו שהיה גם שותף־‬
‫סוד לעניין נוסף הקשור בנשק; אחד מותיקי המשק שכב על ערש‬
‫דווי ולפני שהחזיר את נשמתו לבורא החליט לגלות את הסוד שרק‬
‫מעטים היו שותפים לו — במשק הוקם בימי המנדט הבריטי סליק‪,‬‬
‫שבו הוסתר נשק מפני האנגלים‪ .‬את הסליק הזה המשיכו לנהל‪,‬‬
‫השד יודע למה‪ ,‬עד שנות השבעים‪ ,‬בסודיות גמורה‪ ,‬ואלמלא היה‬
‫אותו ותיק מחליט שהגיעה השעה להפר אותה‪ ,‬ודאי היה מונח‬

‫הנשק לעולמים מתחת לאדמה‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬אהבתו הגדולה ביותר של שלמה לא הייתה‬
‫נתונה לנשק ולא לגד"ש אלא לארכיאולוגיה‪ .‬הוא החל להתעניין‬
‫בתחום כשנסלל הכביש מעין־השופט למשמר העמק‪ ,‬ובתוך כך‬
‫נמצאו בשטח שתי מערות ובהן כלים עתיקים‪ .‬עד מהרה הפכה‬
‫הארכיאולוגיה לחלק מהותי בזהותו של שלמה; הוא היה אמנם‬
‫ארכיאולוג חובב‪ ,‬נטול השכלה רשמית‪ ,‬אך כאוטודידקט מוכשר‬
‫ונלהב צבר אוצר גדול של ידע‪ ,‬ועד מהרה נחשב בר־סמכא בתחום‬

‫וניהל קשרים הדוקים עם ארכיאולוגים מומחים‪.‬‬
‫על אף שבאופן רשמי נדרשת הסמכה מקצועית לביצוע חפירות‬
‫ארכיאולוגיות‪ ,‬הרי שבאותם ימים נהגה רשות העתיקות‪ ,‬שהתנהלה‬
‫עם תקציב מוגבל ביותר‪ ,‬להעלים עין מחפירות פרטיות ואף‬
‫לעודד אותן‪ ,‬ובתנאי שנעשו לצרכי הציבור ולא לצורך מסחר או‬
‫יצירת אוסף פרטי‪ .‬היא נהגה כך כיוון שביקשה למנוע מן האוצרות‬

‫הארכיאולוגים להגיע לידיהם של שודדי עתיקות‪.‬‬

‫‪- 180 -‬‬

‫שלמה שקע בתחום יחד עם ידידו הטוב‪ ,‬חבר הקיבוץ שמעון‬
‫אבידן‪ ,‬שנודע כמפקדה המיתולוגי של חטיבת 'גבעתי'‪ ,‬ושניהם‬
‫הפכו 'משוגעים לדבר'‪ .‬מדי שבת יצאו לבצע חפירות או לחפש‬
‫עתיקות‪ ,‬ובדרך־כלל היו להם שותפים‪ .‬היו ילדים מן המשק‬
‫שנשרכו אחרי שלמה בקביעות; בדרך־כלל חברו אליו ילדים‬
‫שלא מצאו את מקומם בבית הספר‪ ,‬ילדים שהלמידה הבלתי־‬
‫אמצעית במרחב הפתוח ובאווירה החברית היטיבה עמם‪ .‬גם‬
‫ילדינו הצטרפו אליו בשבתות‪ ,‬וכמובן גם אני‪ .‬יחד היינו מחפשים‬
‫מטבעות ואבנים‪ ,‬חרסים ופתחי מערות‪ .‬הרגל פיתחתי לי באותן‬
‫שנים‪ ,‬ללכת כשצווארי מוטה כלפי מטה ועיניי מחודדות‪ ,‬תרות‬
‫אחר ממצאים מעניינים‪ .‬לא אחת מצאתי מטבעות‪ ,‬ופעם אפילו זוג‬
‫עגילים יפהפה‪ .‬שמעון ושלמה הקימו מוזיאון צנוע בקיבוץ‪ ,‬פתוח‬
‫למבקרים‪ ,‬שבו הציגו את הממצאים; ברבות השנים אף הוצאו‬

‫ממנו פריטים לצורך תערוכה שהוצגה במוזיאון ישראל‪.‬‬

‫כשמלאו לשלמה שישים‪ ,‬אישר לו סוף־סוף הקיבוץ לצאת‬
‫ללימודים‪ .‬הוא נרשם ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת תל־‬
‫אביב‪ ,‬בחוג לארכיאולוגיה כמובן‪ .‬לאורך שלוש שנים בילה מחצית‬
‫השבוע בעיר בגדולה‪ ,‬שם לן בדירה שהייתה בבעלות הקיבוץ ושקד‬
‫על לימודיו‪ .‬הוא לא השלים אמנם את התואר‪ ,‬אך ממילא התואר‬
‫הרשמי לא עניין אותו ביותר; הוא השתתף בהתלהבות בלימודים‪,‬‬

‫וספג בצמא את כל מה שהוצע לו‪.‬‬
‫לפני הלימודים באוניברסיטה התעניין בעיקר בתקופה‬
‫הרומית־ביזנטית‪ ,‬אולם בעקבותיהם פיתח עניין מיוחד בתקופה‬
‫הפרה־היסטורית דווקא‪ .‬כשהלכנו בשדות אחרי המחרשה‪ ,‬מצאנו‬
‫גרזני אבן מן התקופה הקדומה הזו‪ ,‬וכשיצא שלמה ללימודים‬
‫משך לאזורנו פרופסור בעל־שם שזיהה פה שרידים לישוב פרה־‬

‫היסטורי‪ ,‬קבע שמדובר באתר מעניין והקים בו מחנה חפירות‪.‬‬

‫‪- 181 -‬‬

‫כה רבה הייתה אהבתו של שלמה לארכיאולוגיה‪ ,‬עד שהסכים‬
‫להתעמת בגינה עם המשק; בתחילת שנות השמונים‪ ,‬שנים אחדות‬
‫אחרי שנחתם הסכם השלום עם מצרים‪ ,‬נפתח מעבר הגבול בין‬
‫המדינות‪ .‬כארכיאולוג מושבע‪ ,‬לא יכול היה שלמה לפספס את‬
‫ההזדמנות לבקר באתרים העתיקים שמעבר לגבול‪ .‬פנינו אפוא‬
‫למשק וביקשנו אישור להצטרף לטיול מאורגן שיצא מהקיבוץ;‬
‫'לא מגיע לכם'‪ ,‬הייתה התשובה שקיבלנו‪ .‬איימנו להשתמש בכספי‬
‫הרנטה שלנו‪ ,‬שזרמו היישר לקיבוץ‪ .‬הייתה זו הפעם השלישית‬
‫שבה העזנו לצאת כנגד המערכת הקיבוצית‪ ,‬ובשלושת הפעמים‬
‫השתמשנו בגב הכספי שהקנו לנו השילומים מגרמניה‪ .‬הפעם‬
‫הראשונה שימשה‪ ,‬כזכור‪ ,‬ללחוץ על רכישת ציוד לאפייה למטבח;‬
‫הפעם השנייה נגעה לבקשתנו לצאת לאיטליה‪ ,‬לבקר את מיכל‬
‫אחרי זמן ארוך שלא ראינו אותה ואת נכדינו; הפעם השלישית‬
‫קשורה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בנסיעה למצרים‪ .‬בשלושתן קיבלנו לבסוף את‬

‫מבוקשנו‪.‬‬

‫שלמה הדביק אותי בחיידק הארכיאולוגיה‪ ,‬הכניס אותי בסוד‬
‫העניינים ושיתף אותי במעשיו ובידיעותיו‪ ,‬עד שהתעורר גם בי‬
‫הרצון ללמוד את התחום בעצמי‪ .‬אולם לצערי לא העזתי לעשות‬
‫זאת; הבור שנפער בהשכלתי עם המלחמה‪ ,‬הותיר בי תחושה‬
‫שאינני מסוגלת לכך‪ .‬היו לי גם רגשי נחיתות מסוימים ביחס‬
‫לשלמה‪ ,‬שלמד יותר ממני ואולי גם הייתה לו תפיסה טובה יותר‬

‫ללימודים‪.‬‬
‫כך או כך‪ ,‬הארכיאולוגיה הפכה גם לחלק מחיי; שבת אחרי שבת‬
‫בילינו יחד בשוטטות ובחיפושים‪ .‬ודווקא בשבת ההיא‪ ,‬הארורה‪,‬‬

‫לא יצאתי עם שלמה‪.‬‬

‫‪- 182 -‬‬

‫ארוחה שלא התקיימה‬

‫שבת‪ ,‬השביעי באוקטובר ‪ ,1989‬יומיים לפני יום הכיפורים‪ .‬גשם‬
‫ראשון של סתיו מרטיב את האדמה ומפיץ ריח רענן באוויר‬
‫שהתמלא באבק משך כל הקיץ‪ .‬כמדי שבת בבוקר‪ ,‬יוצא שלמה‬
‫למסעותיו הארכיאולוגים‪ .‬הפעם אינני מצטרפת אליו‪ ,‬כיוון שאני‬
‫מתכננת לבשל ארוחת ערב משפחתית‪ ,‬אבל נכדנו ליאור‪ ,‬בנה של‬
‫שרה‪ ,‬שזה עתה מלאו לו שתים־עשרה‪ ,‬מפגין עניין רב בעיסוקיו‬
‫של שלמה ומתלווה אליו פעמים רבות‪ ,‬יוצא אתו לשטח‪ .‬הפעם‬
‫הם עושים דרכם כשקרדומים בידיהם‪ ,‬נוסעים אל השער הדרומי‬
‫וממנו מזרחה‪ ,‬אל בור מים עתיק שנמצא מעט דרומית לג'וערה‬

‫ובו ביקרו פעמים רבות‪.‬‬
‫עם צהריים אני ניגשת לחדר האוכל‪ ,‬לאכול ולקחת מצרכים‬
‫לבישול‪ ,‬מצפה שיחזרו כהרגלם‪ ,‬בשעה שתים־עשרה‪ .‬כשמגיעה‬
‫השעה אחת‪ ,‬מתחיל החשש להתגנב ללבי ואני ניגשת לשמעון‬
‫אבידן ומשתפת אותו בדאגתי‪ .‬בטח שלמה שלך מצא אוצר והוא‬
‫מתעסק אתו‪ ,‬מנסה שמעון להתלוצץ אתי‪ ,‬בואי נחכה עוד קצת‪.‬‬

‫אבל אני איני שקטה ומפצירה בו שנרד לשטח‪.‬‬
‫אחרי שהוא משיג רכב ומצרף אליו את אחד הבחורים הצעירים‬
‫במשק‪ ,‬נוסעים שלושתנו לכיוון המערה‪ .‬מרחוק אנחנו מבחינים‬
‫ברכב שאתו נסעו שלמה וליאור‪ ,‬עומד דֹומם וריק‪ .‬מראה הרכב‬
‫הממתין מוסיף משקולת ללבי‪ ,‬שהידיעה שמשהו אינו כשורה כבר‬

‫ממלאה אותו‪.‬‬
‫שמעון לא מניח לי להיכנס לבור‪ ,‬ומשאיר אותי לשבת על‬
‫הגבעה שממול‪ .‬הוא נכנס בגפו‪ ,‬יוצא ומודיע‪ :‬הם קצת נפצעו‪,‬‬
‫אבל יהיה בסדר‪ .‬מגן־דוד־אדום מוזעק למקום‪ ,‬ואני נשלחת בחזרה‬
‫להמתין במשק‪ .‬עוד מעט יגיע אמבולנס‪ ,‬אומרים לי‪ ,‬והוא ייקח‬

‫אותם ואותך לבית החולים‪.‬‬

‫‪- 183 -‬‬

‫אני יושבת ברחבה בכניסה לקיבוץ ומחכה‪ .‬גל‪ ,‬נכדתי בת השש־‬
‫עשרה‪ ,‬אחותו של ליאור‪ ,‬מצטרפת אלי‪ .‬שרה נמצאת באותה שעה‬
‫הרחק משם‪ ,‬בטיול של המשק‪ ,‬ואוסבלדו‪ ,‬בעלה לשעבר‪ ,‬מתגורר‬
‫בנהריה‪ .‬לפתע מגיע האמבולנס וחולף על פנינו במהירות גבוהה‪,‬‬
‫מבלי להשתהות לרגע‪ .‬אימה לופתת אותי‪ .‬מה קורה פה? נמלטות‬
‫צעקות מפי‪ ,‬למה הם לא עוצרים לקחת אותי? זה שום דבר‪ ,‬עונים‬
‫לי‪ ,‬לוקחים אותם לבית החולים‪ .‬אחות מגיעה ולוקחת אותי בלי‬
‫מילים אל המרפאה‪ ,‬שם היא נותנת לי זריקת הרגעה; אני חוזרת‬
‫אל הרחבה; אחרי שעה מצטרף גם אוסבלדו; אנשים נקבצים מכל‬
‫עבר‪ ,‬ולמרות הבלבול העז שתוקף אותי‪ ,‬אני מבינה שבואם אינו‬

‫מבשר טובות‪.‬‬
‫ואז מגיע האוטובוס שחוזר מהטיול של המשק‪ .‬הוא נעצר‬
‫ברחבה‪ ,‬ומישהו עולה לחפש בו את שרה‪ .‬צעקותיה מפלחות את‬
‫האוויר‪ .‬אנחנו הולכים לביתה ומתאספים בו; גם חדווה אחותי‬
‫מגיעה מתל־אביב‪ .‬אינני זוכרת בבהירות את השעות הבאות; אינני‬
‫זוכרת אפילו אם הבשורה המרה מגיעה כבר באותו ערב או רק‬

‫בבוקר המחרת‪.‬‬
‫לוקח זמן עד שנפוצה הבשורה לכל בני המשפחה‪ .‬צפי מטיילת‬
‫באותו זמן בדרום‪ ,‬ולמחרת בבוקר שומעת על האסון בחדשות‬
‫הרדיו‪ .‬למרות שלא נאמרים שמות בידיעה‪ ,‬היא מצרפת את‬
‫הפרטים‪ :‬עין־ השופט; סבא; נכד; בור מים עתיק ־ ומבינה מייד‪.‬‬
‫את מיכל תופסת הידיעה באיטליה‪ ,‬והיא מגיעה עם ביתה הפעוטה‬

‫עדי בטיסה‪ ,‬היישר ללוויות‪.‬‬

‫*‬

‫אינני יודעת מדוע בחר שלמה לחפור בבור המים באותו יום; בדרך־‬
‫כלל לא נהג להיכנס למערות ולבורות אחרי שירדו גשמים‪ .‬פעמים‬
‫רבות כל־כך ביקרנו באותו הבור יחד‪ ,‬ולעתים היה חשש מתגנב‬
‫ללבי‪ .‬תגיד שלמה‪ ,‬הייתי שואלת אותו‪ ,‬זה לא עלול להתמוטט?‬

‫‪- 184 -‬‬

‫אלפיים שנה זה לא התמוטט‪ ,‬היה עונה לי בחיוך‪ ,‬אז דווקא עכשיו‬
‫זה יתמוטט? והנה‪ ,‬דווקא אז‪ ,‬זה התמוטט‪ .‬יחד עם הבור קרסה גם‬

‫משפחתנו אל אבל שאין לו שיעור‪ ,‬אל עצב שאין לו תחתית‪.‬‬

‫*‬

‫שבעה ימים ישבנו יחד המומים בביתה של שרה‪ ,‬מוקפים בהמונים‬
‫שעברו בבית‪ ,‬ואז התפזר כל אחד לחייו‪ ,‬או למה שהיו פעם חייו‬
‫וכעת צריך היה למצוא אותם מחדש‪ .‬שרה בתי הייתה שבורה‬
‫לרסיסים‪ ,‬ואני לא ידעתי איך להגיע אליה‪ .‬וכי מה אוכל להגיד או‬

‫לעשות? לעתים חששתי אפילו לגשת אליה ולבקר אותה‪.‬‬
‫החיים‪ ,‬כדרכם‪ ,‬נמשכו‪ :‬שלושה חודשים אחרי האסון נישא דורון‬
‫לחברתו ברכה‪" ,‬כי חתונות לא מבטלים"‪ .‬אני חזרתי אל העבודה‬
‫בקומונה ואל ביתי שהיה פתאום ריק כל־כך‪ .‬לא רק שלמה היה‬
‫חסר בו‪ ,‬אלא גם ליאור‪ ,‬שאהב לבוא אלי ונהג לאכול אצלי ארוחת‬
‫ערב כמעט מדי יום‪ .‬המשחקים שבהם נהג לשחק כשהגיע עמדו‬
‫במקומם‪ ,‬דוממים ומצפים לשווא‪ .‬בין הקירות עדין הדהדה שיחת‬
‫הטלפון יום לפני האסון‪ ,‬אותה שיחה בה שאל אותו שלמה אם‬
‫ירצה להצטרף אליו לחפירות‪ .‬עד היום היא מהדהדת באוזניי‪ ,‬ואני‬

‫שבה ושומעת את קולו של ליאור משיב בחיוב‪.‬‬

‫לא מצאתי לי מקום; כשהייתי בבית‪ ,‬ביקשתי להימלט מהיעדרם של‬
‫מתי‪ ,‬שהיה כואב כל־כך‪ ,‬ואילו בחוץ ביקשתי להימלט מנוכחותם‬
‫של האנשים החיים‪ ,‬שהיו ניגשים אלי מתוך כוונה טובה לשאול‬
‫לשלומי‪ .‬מבחינתי כל מגע אנושי היה כרוך בכאב‪ .‬נדמה לי שאפילו‬
‫ממגע עם ילדיי ונכדיי התרחקתי בתקופה הזו‪ ,‬ולתקופה חדלתי‬
‫להכין את ארוחות הערב שהיו מנהג במשפחתנו‪ .‬אפילו מביקורים‬
‫בחדר האוכל נרתעתי; לא רציתי שישאלו אותי לשלומי‪ ,‬לא רציתי‬
‫שירחמו עלי‪ .‬בכל פעם שהגעתי לשם נדמה היה לי שעיני כולם‬

‫מביטות בי‪ ,‬ולא יכולתי לשאת זאת‪.‬‬

‫‪- 185 -‬‬

‫כמו מתוך מנגנון אוטומטי‪ ,‬מּונע מהרגל של שנים ארוכות‪,‬‬
‫המשכתי לחפש את שלמה בכל פינה‪ .‬כל צל שנראה לי מוכר‪ ,‬כל‬
‫מקום שבו ציפיתי לראות אותו‪ ,‬עוררו תעתוע של דמיון שאחריו‬
‫התפכחות כואבת‪ .‬פעמים רבות ישנתי ונדמה היה לי שהוא ישן‬
‫לצדי‪ ,‬רק כדי להתעורר שוב בבוקר אל המציאות‪ .‬בימים לא‬
‫הפסקתי לחשוב עליו; בלילות לא חדלתי לחלום עליו; וכל העת‬

‫לא חדלתי להתגעגע‪.‬‬
‫זמן רב אחרי מותו של שלמה‪ ,‬כשהייתי יוצאת לטיולים בארץ‬
‫או מסיירת בשבילים שמחוץ לקיבוץ‪ ,‬עדיין היה ראשי מוטה‬
‫מטה ומבטי המחפש מופנה אל הקרקע‪ ,‬הרגל שהותירו בי שנות‬
‫החיפושים הארכיאולוגיים המשותפים‪ .‬נדמה היה שלעולם לא‬
‫אחדל‪ ,‬אבל לבסוף נעלם ההרגל וראשי חזר והזדקף‪ .‬לא המשכתי‬

‫עוד לחפש‪.‬‬

‫*‬

‫אחרי תקופה שבה שקעתי לתוך עצמי‪ ,‬התחלתי לחפש פעילויות‬
‫שימשכו אותי אל מחוץ לבית‪ .‬התחלתי לבקר בבריכה; עם נחישות‬
‫והתמדה‪ ,‬ומדי פעם עזרה של איתן‪ ,‬המורה המיתולוגי לספורט‪,‬‬
‫למדתי לשחות היטב‪ .‬מאז‪ ,‬התחלתי לפקוד את הבריכה מדי יום‪.‬‬
‫מצאתי גם פעילויות נוספות של למידה ויצירה‪ ,‬ואט אט‬
‫ובהדרגה‪ ,‬מצאה החיוניות את דרכה חזרה אל נפשי ואל חיי‪ .‬חזרתי‬
‫לפגוש אנשים; חזרתי לבשל ארוחות לשבט שלי; חזרתי למצוא‬
‫ענין והנאה בחיים‪ .‬הכאב והגעגוע המשיכו וימשיכו תמיד לזרום‬

‫בי בעוצמה‪ ,‬אבל הם זורמים מבלי להשתלט על זרם החיים‪.‬‬
‫גם שרה בתי בחרה לבסוף בחיים‪ .‬למרות שחצתה כבר את גיל‬
‫ארבעים‪ ,‬החליטה להביא ילד לעולם‪ .‬פחות משנתיים אחרי האסון‬

‫נולד לה וליונאס בן‪ ,‬סער שמו‪.‬‬

‫*‬

‫‪- 186 -‬‬

‫פתאום באמצע החיים הפך בוקר שהחל כבוקר שגרתי למשהו‬
‫שונה לחלוטין‪ .‬כמדי בוקר‪ ,‬הבאתי מצרכים מחדר האוכל ל'קומונה'‬
‫והתחלתי לחתוך ירקות לארוחה משותפת של יהודית ושלי‪ .‬פתאום‬
‫לפתה אותי חולשה גדולה ותחושה שהכרתי מתערפלת‪ .‬הרגשתי‬
‫כל־כך רע‪ ,‬שנשכבתי מיד על הרצפה במקום‪ .‬רחל‪ ,‬שנכנסה מן‬
‫החדר הסמוך‪ ,‬ראתה את פני החיוורות ואת מצבי והזעיקה את‬
‫האחות מהמרפאה; זו בתורה הזעיקה אמבולנס; זה החליט לפנות‬
‫אותי לבית החולים כרמל שבחיפה‪ .‬אחרי בדיקות ובירורים‪ ,‬הסתבר‬

‫שאני זקוקה לניתוח מעקפים‪.‬‬
‫תמונות אחדות צרובות בי מן הניתוח ומן הימים שבאו אחריו;‬
‫תמונתה של בתי מיכל‪ ,‬שליוותה אותי לחדר הניתוח וחיכתה בוכה‬
‫בחדר ההמתנה; תמונת ההתעוררות בחדר ההתאוששות — החום‬
‫המחניק ששרר בשל תקלה במזגן; הדמות שניגשה אלי‪ ,‬שחורה‬
‫מכף רגל ועד ראש‪ ,‬בגדים וגוף ושיער‪ ,‬שאחר־כך הסתבר שהייתה‬
‫הרופא‪ ,‬שרק מפאת הטשטוש נדמה בעיני לצללית; כאבי ההחלמה;‬

‫תרגילי ההתעמלות; ההתאוששות ההדרגתית‪.‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬חזרתי לעבודה ב'קומונה'‪ .‬רק כשאוחדו קומונת‬
‫הילדים וקומונת המבוגרים‪ ,‬עברתי לעבוד במפעל שלנו‪' ,‬אלתם'‪,‬‬
‫המייצר משנקים לנורות‪ .‬הייתי כבר בגיל הפנסיה‪ ,‬אולם המשכתי‬

‫לעבוד כרגיל‪.‬‬
‫מאז הניתוח ועד היום‪ ,‬למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר‪,‬‬

‫פועל לבי כשורה‪.‬‬

‫*‬

‫פתאום באמצע החיים נכנס גבר לחיי‪ .‬כשמונה שנים אחרי האסון‬
‫החל להירקם קשר רומנטי ביני ובין עמנואל‪ ,‬חבר הקיבוץ שהיה‬
‫גם הוא אלמן‪ .‬תחילה היו אלו גישושים זהירים‪ ,‬אחר־כך הופיע על‬
‫סף דלתי עם בקבוק יין‪ .‬ערב של דיבורים המשיך לנשיקה‪ ,‬ולאט־‬

‫לאט‪ ,‬מפגישה לפגישה‪ ,‬נרקמה לה זוגיות קבועה‪.‬‬

‫‪- 187 -‬‬

‫הזוגיות השנייה לא דמתה לראשונה; לא הקמנו בית משותף‪,‬‬
‫אלא המשכנו לגור בבתים נפרדים‪ .‬בכל זאת‪ ,‬ביקרנו זה את זה‬
‫והתארחנו האחד אצל השני בתכיפות גבוהה‪ ,‬חגגנו יחד אירועים‬

‫משפחתיים‪ ,‬ואני נהניתי מאד מן התחושה שאינני לבד עוד‪.‬‬
‫ההנאה הזו נמשכה שנים ספורות בלבד‪ ,‬כיוון שאז חלה עמנואל‬
‫בסרטן‪ .‬הפעם האחרונה שבה ביקרתי אותו בבית החולים הייתה‬
‫עצובה כל־כך; הוא לא היה מסוגל כבר לדבר‪ ,‬ואני ישבתי לצדו‬

‫ובכיתי‪ .‬למחרת הודיעו לי שבלילה הלך לעולמו‪.‬‬
‫לא היה לי פשוט להתמודד עם פרידה נוספת‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שלעתים שאלתי את עצמי מדוע נכנסתי שוב לקשר ונטלתי את‬
‫הסיכון הזה‪ .‬אבל החיים כנראה גוברים אצלי‪ ,‬בכל פעם מחדש‪ ,‬על‬
‫הזיכרונות הכאובים ועל החששות‪ ,‬וסוחפים אותי אליהם‪ .‬כי הנה‪,‬‬
‫גם אחרי לכתו של עמנואל‪ ,‬הצלחתי שוב למצוא אושר בחיי‪ ,‬בחיק‬

‫משפחתי הענפה‪.‬‬

‫‪- 188 -‬‬

‫אנדרטה לזכר שלמה וליאור‬

‫באיטליה‪ ,‬בביקור אצל‬
‫מיכל‪ ,‬מאי ‪1989‬‬

‫שלמה ושמעון אבידן בחפירות‬

‫‪- 189 -‬‬

‫שלמה בחפירות‬
‫ארכיאולוגיות‬

‫עם שלמה‬

‫שלמה וליאור‬

‫עם שלמה‪ ,‬גל וליאור‬

- 190 -

‫‪- 191 -‬‬

‫חלק שמיני‬
‫סעודה משפחתית‬

‫‪- 192 -‬‬

‫במהלך כתיבת הספר הזה מלאו לי שמונים ושמונה שנים‪ .‬למדתי‬
‫במשך השנים את טעמם של כאב ושל שמחה‪ ,‬של חרטה ושל‬
‫תקווה‪ ,‬של בדידות ושל אהבה‪ ,‬ועוד טעמים רבים אחרים‪ .‬כל אחד‬
‫מהם השאיר בי את חותמו לתמיד‪ ,‬ואני מרגישה את כולם‪ .‬בכל‬
‫זאת‪ ,‬אם אני צריכה להצביע על טעם אחד דומיננטי שמלווה את‬

‫חיי כיום‪ ,‬הרי שזהו טעם של אושר‪.‬‬

‫מקור האושר העיקרי שלי נובע ממשפחתי‪ ,‬אותו שבט שממשיך‬
‫לגדול ללא הרף‪ .‬ילדיי טוענים שאני מוקד האהבה של השבט‪,‬‬
‫הדבק המלכד‪ ,‬בשקט אך בעוצמה‪ ,‬את חלקיו; הרעיון הזה נושא‬

‫חן בעיניי‪.‬‬
‫השבט שלי הולך ומתרחב‪ ,‬ואתו גם לבי; יש לי ילדים נהדרים‪,‬‬
‫נכדים נפלאים וגם נינים מקסימים‪ .‬סוף־סוף יש לי משפחה גדולה‪,‬‬
‫כמו שתמיד רציתי‪ .‬עם הנחת והשמחה מגיעה גם בת לוויה חביבה‬
‫פחות‪ :‬הדאגה‪ .‬תמיד חרדתי לשלומם של ילדיי‪ ,‬אבל עם השנים‬
‫הופכת הדאגה מציקה יותר‪ .‬כשמי מצאצאיי נוסע הרחק‪ ,‬כשדורון‬
‫מוצב לשמירת־לילה בקיבוץ‪ ,‬או כשמישהו מאחר לחזור‪ ,‬היא‬
‫מופיעה ולא מרפה‪ .‬אני משתדלת לא להניח לה להשתלט עליי או‬

‫להתפשט לסביבתי‪ ,‬אבל אינני יכולה להימנע מלחוש אותה‪.‬‬

‫אני מוקפת במשפחה שלי; דורון גר ממש מולי‪ ,‬מיכל מתגוררת‬
‫במרחק כמה בתים ממני‪ ,‬ושרה בשכונה אחרת בקיבוץ‪ .‬אפילו‬
‫ביתה של צפי‪ ,‬שכאמור עזבה את הקיבוץ‪ ,‬נמצא במרחק נסיעה לא‬
‫ארוכה‪ .‬אני מאושרת מקרבתם של בני משפחתי‪ ,‬גם מזו הפיסית‬
‫וגם מזו הנפשית‪ .‬נעים לי להתייעץ עם ילדיי‪ ,‬נעים לי לפגוש את‬
‫נכדיי בחדר האוכל וליהנות מברכת שלום‪ ,‬מחיבוק ומנשיקה‪ .‬אני‬

‫מרגישה ברת־מזל שהם לידי‪.‬‬
‫אינני שוכחת לרגע את אלו שאבדו לנו בטרם עת; הם חסרים‬
‫תמיד‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כשאני חושבת על משפחתי אני מתמלאת אושר‪.‬‬
‫רק מחשבה אחת צובטת את לבי; חבל ששלמה לא אתי כדי לראות‬

‫את כל זה וליהנות אתי מן השפע הזה‪.‬‬

‫‪- 193 -‬‬

‫לעתים אני מנהלת עם שלמה שיחות שלא ניהלנו כמותן מעולם‬
‫כשהיה בחיים‪ .‬אני חושבת על מערכת היחסים שהייתה לנו; מעולם‬
‫לא סיפרנו בפירוט זה לזה על עברנו‪ ,‬לא חלקנו את זיכרונות‬
‫התקופה שטרם פגישתנו‪ .‬לעתים עלו בינינו שאלות ממוקדות‬
‫שזכו לתשובות קצרות‪ ,‬אבל שיחות נפש לא היו מקובלות כל־כך‬
‫באותם ימים‪ .‬ממילא לא הייתי מסוגלת אז לספר יותר מדי; רק‬

‫בשנים האחרונות אני מצליחה לגולל את סיפורי באופן מלא‪.‬‬
‫אינני מנסה לצייר תמונה אידילית של חיי הזוגיות של שלמה‬
‫ושלי; זוגיות אף פעם אינה דומה למתרחש באגדות‪ .‬היו בינינו‬
‫ויכוחים‪ ,‬גם אם לא יוצאי דופן בעוצמתם; היו עלבונות קטנים;‬
‫היו רגעים של קנאה ושל חשדנות‪ .‬לא פעם עולות בי תהיות;‬
‫אולי הייתי צריכה לנהוג אחרת‪ ,‬לוותר יותר בנקודות מסוימות‪,‬‬
‫לשנות את הגישה שלי‪ .‬מידה מסוימת של חרטה היא כנראה בלתי‬
‫נמנעת‪ .‬למרות זאת‪ ,‬אינני שוכחת שבסיכומו של דבר היו לנו חיים‬
‫טובים יחד; אני מביטה בתמונות‪ ,‬רואה אותנו מחובקים בטיולי‬
‫המשק‪ ,‬נזכרת כמה אהבתי להסתובב עם שלמה בין הממצאים‬
‫הארכיאולוגים וללמוד ממנו‪ ,‬זוכרת איזה איש טוב היה‪ ,‬איזה אבא‬
‫אוהב לילדינו‪ ,‬זוכרת שהיה לנו את הדבר החשוב מכל — הייתה‬

‫לנו אהבה‪.‬‬

‫*‬

‫בשנים האחרונות העבר מעסיק אותי יותר מאי־פעם‪ .‬אני חוזרת‬
‫שוב ושוב אל ילדותי בכפר‪ ,‬אל ימי המלחמה‪ ,‬אל החיים בקיבוץ‬
‫לפני האסון‪ .‬גם אל המתים שלי אני חוזרת במחשבותי‪ ,‬ובלילות אני‬
‫פוגשת אותם יותר ויותר; הם מופיעים בחלומותי חיים וברורים‪ ,‬אך‬
‫תמיד נעלמים לי פתאום‪ .‬פעם חלמתי שאני רואה את שלמה הולך‬
‫לפני עם שמעון אבידן‪ ,‬שגם הוא כבר אינו בין החיים‪ .‬שלמה‪ ,‬חכה!‬
‫צעקתי לו בחלום‪ .‬אבל הוא לא עצר אלא המשיך ללכת ולדבר עם‬
‫חברו‪ ,‬הלך והתרחק ממני‪ .‬כשהתעוררתי‪ ,‬לקח לי זמן להתאושש‬

‫ולהבין היכן אני‪.‬‬

‫‪- 194 -‬‬

‫לפני כשנה‪ ,‬בשנת ‪ ,2014‬הלכה חדווה אחותי לעולמה והצטרפה‬
‫ליקיריי הפוקדים את חלומותי‪ .‬לפעמים עדיין עוברת בי המחשבה‬

‫ששכחתי להתקשר אליה‪ ,‬ולוקח לי רגע להיזכר שאין כבר למי‪.‬‬

‫לא רק על המתים אני חושבת‪ ,‬אלא גם על יום מותי שלי; לא פעם‬
‫אני תוהה כמה זמן עוד נותר לי בעולם הזה‪ .‬בגיל שמונים ושמונה‪,‬‬
‫קשה להימנע מכך‪ .‬אי אפשר לומר שאני אדישה למוות‪ ,‬אבל רוב‬
‫הזמן אני מקבלת אותו בהשלמה‪ ,‬אפילו בסקרנות‪ .‬הייתי רוצה‬

‫לשמוע מה יגידו עלי אחרי לכתי‪...‬‬
‫יותר מן המוות‪ ,‬מפחידה אותי ה ִזקנה‪ .‬אני מרגישה אותות‬
‫עדינים שלה — השמיעה שנפגעת‪ ,‬הזיכרון שאיננו עוד חד כשהיה‪.‬‬
‫מוזרים הם תעתועי הזיכרון; את מה שהתרחש לפני שבעים שנה‬
‫אני יכולה לזכור בבהירות‪ ,‬אבל כשאני יוצאת החוצה להביא דבר־‬

‫מה אני עשויה לשכוח מה התכוונתי לעשות‪.‬‬
‫אבל בסך־הכול‪ ,‬אין לי תלונות לגבי ִזקנתי; אני בריאה ופעילה‪,‬‬
‫תודה לאל (אם הוא בכלל קיים)‪ .‬רק בקשה יש לי‪ ,‬שאמשיך כך;‬
‫אני מאחלת לעצמי להמשיך לחיות בביתי ולא בבית הסיעודי‬
‫שבקיבוץ‪ ,‬ואז למות בריאה‪ .‬פשוט ללכת יום אחד לישון ולא לקום‬

‫בבוקר המחרת‪.‬‬
‫עד אז‪ ,‬אני מאחלת לעצמי להמשיך ליהנות מחיי ומן הפעילויות‬

‫שאני עושה היום‪.‬‬
‫'אלתם'‪ ,‬המפעל שלנו‪ ,‬איננו במצב טוב בימים אלו‪ ,‬ולכן אני‬
‫עובדת בו רק מעת לעת‪ ,‬כשיש בכך צורך‪ ,‬אבל מאז האסון חיפשתי‬
‫ומצאתי לעצמי פעילויות שונות שממלאות את יומי ואת נפשי‪.‬‬
‫על השחייה היומית בבריכה בימי הקיץ כבר סיפרתי‪ ,‬אולם אין זו‬
‫הפעילות היחידה‪ .‬אחת לשבוע אני הולכת לשמוע הרצאה במסגרת‬
‫הנקראת 'קהילה לומדת'; בכל פעם מובאת לקיבוץ הרצאה בנושא‬
‫שונה‪ ,‬וכך אני זוכה לטעום ממגוון תחומים מעניינים‪ .‬הצטרפתי‬
‫גם לחוג לימודי יידיש; למרות שאני שולטת היטב בשפה ואין לי‬
‫צורך ללמוד אותה‪ ,‬אני נהנית ללמוד את כתבי שלום עליכם‪ ,‬ש"י‬
‫עגנון וסופרים נוספים בשפת אמי‪ .‬לפני שלוש שנים‪ ,‬בעצתה של‬

‫‪- 195 -‬‬

‫בתי מיכל‪ ,‬הצטרפתי גם לפעילות של 'עמך'‪ ,‬ארגון התומך בניצולי‬
‫שואה‪ .‬אחת לשבוע מתקיים במועצה האזורית בוקר של פעילות‪,‬‬
‫שיחות ומלאכת־יד‪ .‬אני מתמחה שם בפאנץ'‪ ,‬מעין סוג מיוחד של‬

‫רקמה‪.‬‬

‫אבל הפעילות המרגשת ביותר מבחינתי היא הכנת הסעודה‬
‫המשפחתית‪ .‬עד לפני שנתיים לערך‪ ,‬היא התקיימה מדי שבת‪,‬‬
‫וכיום היא נערכת אחת לשלושה שבועות‪ .‬כולם — ילדים‪ ,‬נכדים‪,‬‬
‫נינים וכמובן בני זוגם — מוזמנים להתכנס לעת ערב בביתי‪ ,‬ואם‬

‫מזג האוויר מתאים אנו יושבים על המרפסת שבכניסה‪.‬‬
‫ההכנות לסעודה מתחילות כשבוע מראש‪ ,‬וראשיתן במחשבות‬
‫בלתי פוסקות‪ :‬מה הכנתי בפעם שעברה ומה אכין הפעם כדי לגוון?‬
‫מי יבוא הפעם ומי לא? אני עוברת בראשי על המשתתפים‪ ,‬נזכרת‬
‫מה אוהב כל אחד ומעלה רעיונות‪ ,‬מתקשרת להתייעץ עם ילדיי‪.‬‬
‫בהמשך השבוע אני מתחילה בקניות‪ ,‬ולקראת סיומו אני פותחת‬

‫בהכנות שנמשכות עד הרגע האחרון‪.‬‬
‫לעתים אני מכינה מאכלים שאותם אני מכירה מילדותי‪:‬‬
‫אולניק‪ ,‬תבשיל מתפוחי־אדמה שפעם הייתי אופה בסיר פלא על‬
‫פתיליה שהונחה על רצפת המקלחת; בצקיות מטוגנות‪ ,‬עשויות‬
‫תפוחי־אדמה‪ ,‬קמח וביצים‪ ,‬המבושלות במים ואז מטוגנות בחמאה‬
‫ופירורי לחם (מאותו בצק‪ ,‬אני מכינה לעתים כדורים ממולאים‬
‫בשזיפים); קיגל מתוק‪ ,‬עשוי אטריות רחבות‪ ,‬אפויות עם ביצים‪,‬‬
‫סוכר‪ ,‬אגוזים וקינמון ומעוטרים בשכבת קרמל מתפצפץ; מרק‬
‫משעועית צהובה‪ ,‬מעובה בשמנת חמוצה‪ ,‬לעתים גם בביצה‪,‬‬
‫ומתובל בשפע מיץ לימון; מרק עוף חם וטוב; וכמובן‪ ,‬עוגות‬

‫שמרים ושטרודל תפוחים‪.‬‬
‫פעמים אחרות אני מכינה מאכלים שהכרתי רק פה בארץ‪:‬‬
‫שניצלים שאני מצפה מבעוד מועד ומטגנת ברגע האחרון; פיצה‬
‫שאת הרוטב שלה אני מכינה מעגבניות שאני חולטת‪ ,‬מקלפת‪,‬‬

‫מבשלת ומקפיאה; עוף בתנור‪.‬‬

‫‪- 196 -‬‬

‫בחורף אני מכינה סלט־פירות‪ ,‬שאליו אני מוסיפה גם משמשים‬
‫מיובשים; ותמיד־תמיד אני מכינה סלט ירקות גדול‪.‬‬

‫ואז הם מגיעים‪ ,‬כל אחד ומשפחתו‪ ,‬כל אחד וטעמו‪.‬‬
‫שרה אוהבת מאד את הסלט שלי‪ ,‬ותמיד אני מכינה לה בצד‬
‫מנה נוספת‪ ,‬אותה היא לוקחת הביתה כדי לאכול בעבודה ביום‬
‫המחרת‪ .‬רק בצל אסור שיהיה בסלט שלה‪ ,‬ולכן אני מגישה אותו‬
‫בנפרד; יונס אוהב מרק עגבניות‪ ,‬וגם מרק אורז מתקתק‪ ,‬מבושל‬
‫בחלב; גל אוהבת עוגת פרג‪ ,‬ובתנאי שלא יהיו בה צימוקים; סער‪,‬‬
‫כמו אמו‪ ,‬אוהב גם הוא סלט‪ ,‬עדיף בלי בצל‪ ,‬ומשום מה שונא‬

‫פיצה‪.‬‬
‫מיכל‪ ,‬כמו שרה‪ ,‬אוהבת את הסלט שלי‪ ,‬וכמו יונס אוהבת מרק‬
‫עגבניות ומרק אורז בחלב‪ .‬בדגים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היא איננה נוגעת;‬
‫עוזי‪ ,‬בן־זוגה‪ ,‬יוצא בדרך כלל להליכה בשעות הערב וכשהוא חוזר‬
‫הוא אוכל את מה שנותר מן הארוחה; עומר‪ ,‬הבכור שלהם‪ ,‬שמח‬
‫במיוחד אם יש גרוגרות שבושלו במרק עוף; ארנון‪ ,‬אחיו‪ ,‬הפסיק‬
‫לאכול בשר אחרי שנישא ליעל הטבעונית‪ ,‬אבל ילדיהם‪ ,‬איילי‬
‫ונתנאל‪ ,‬אוכלים הכול‪ .‬הוריהם מעדיפים שימעיטו בממתקים‪ ,‬אבל‬
‫בכל זאת מאפשרים להם לזלול את העוגיות שלי‪ ,‬העשויות בצק‬
‫פריך וזרויות סוכר; עדי‪ ,‬הבת השלישית של מיכל‪ ,‬נשואה לעודד‪,‬‬
‫וכשהיא מגיעה (עם אוריה הקטן ואחיו התינוק יותם)‪ ,‬היא אוכלת‬
‫הכול מלבד קינמון; אורי אוהב מאד בשר; ושי‪ ,‬הבת הצעירה‬
‫במשפחה‪ ,‬אוהבת לא רק לאכול אלא גם לבשל‪ .‬כשהיא חוזרת‬
‫לחופשות מן הצבא‪ ,‬היא ניגשת אל הכולבו להצטייד במצרכים‬
‫ומוציאה תחת ידיה תבשילים ומאפים נהדרים‪ ,‬עשויים ביד אמונה‬

‫ואוהבת‪ .‬מי יודע‪ ,‬אולי תהפוך לשפית יום אחד‪.‬‬
‫דורון אוהב גם הוא את הסלט שלי‪ ,‬אבל רק בתנאי שהמלפפון‬
‫קלוף‪ ,‬ולכן זוכה גם הוא למנה נפרדת של סלט‪ .‬הוא גם שמח‬
‫כשאני מכינה את מרק השעועית הצהובה; ברכה‪ ,‬זוגתו‪ ,‬אוהבת‬
‫ומיטיבה לבשל ומעדיפה לבשל למשפחתה ארוחת ערב שבת‬
‫במקום ללכת לחדר האוכל; נועם בתם חזרה לאכול בשר לאחר‬

‫‪- 197 -‬‬

‫שנים של צמחונות; שגיא‪ ,‬אחיה‪ ,‬אוהב תמיד לאכול את הביציה‬
‫שלי; ומורן אוהבת הכול‪ ,‬ואוכלת כמויות שקשה לדמיין‪ ,‬במיוחד‬
‫כשרואים כמה רזה היא‪ .‬היא נהנית במיוחד לזלול את המלפפונים‬

‫שאני כובשת בעצמי‪ ,‬הישר מן הצנצנת‪.‬‬
‫צפי‪ ,‬שפעם אכלה הכול ואפילו הייתה היחידה במשפחה‬
‫שחלקה אתי חיבה לדג מלוח‪ ,‬הפכה לפני שנתיים לטבעונית‪ .‬מאז‬
‫אני משתדלת לחפש תמיד מתכונים שיתאימו גם לה; אמיר בן־זוגה‬
‫דווקא אוכל הכול ובשמחה; אביגיל‪ ,‬בתם הבכורה‪ ,‬היא צמחונית‬
‫מילדות‪ ,‬ואוהבת סלט בלי סוף; הבנים‪ ,‬נמרוד ואוריה‪ ,‬אוהבים‬
‫את הפיצה שלי ומחפשים תמיד את כדורי השוקולד שאני שומרת‬

‫למענם במקפיא‪.‬‬

‫וכך יושבים כולם‪ ,‬עשרים איש ויותר‪ ,‬ואיש אינו נותר רעב‪ .‬המולה‬
‫נעימה ממלאת את הבית‪ ,‬המולה של פטפוטים ועדכונים‪ ,‬של‬
‫הלצות וצחקוקים‪ ,‬המולה של משפחה‪ .‬ואני‪ ,‬אף שלא פעם פוקדות‬
‫אותי מחשבות מטרידות על אימהותי‪ ,‬חרטות וספקות‪ ,‬תחושה‬
‫מציקה שמא לא עשיתי מספיק למען ילדיי ־ מביטה ברגעים אלו‬
‫במשפחתי‪ ,‬מקשיבה בהנאה וחושבת לעצמי‪ :‬הנה‪ ,‬אולי בכל זאת‬

‫עשיתי גם משהו טוב‪.‬‬

‫‪- 198 -‬‬

‫אצל שי בקומונה‬
‫ביום הולדתי ה‪ 80-‬עם כל המשפחה‬

‫‪- 199 -‬‬

‫עם הבנות‬
‫עם הנכדות‬