- 50 -
בבית הכנסת הסתובבו שני צעירים יהודים ששיתפו פעולה עם
ההונגרים ,פקחו עין לראות מי בא ומי הולך ,ותמורת בצע כסף
הסגירו לשלטונות יהודים שחזרו מפולין.
יום אחד ,בתחילת ,1943הגעתי לבקר את אבי בבית הכנסת.
במקום את אבא ,מצאתי שם יהודים שסיפרו לי שהוא נתפס ונעצר
על ידי ההונגרים; מישהו הלשין עליו .הם הציעו לי ללכת אל הרב
ולשאול בעצתו .לכי הביתה ,בתי ,אמר לי הרב ,יהיה בסדר .רציתי
להציל את אבי ועשיתי כפי שאמר לי ,אבל שום דבר כבר לא היה
בסדר.
לימים ,שמעתי שמישהו לא יכול היה לסבול עוד את מעשיהם
של שני המלשינים שהסתובבו בבית הכנסת ,אלו שהסגירו כפי
הנראה את אבי ועוד יהודים רבים כמותו .אלמוני תפס אותם והתיז
לעיניהם חומצה שגרמה להם להתעוור .הם לא יכלו עוד להבחין
בין המקומיים למבקשי המקלט.
אבא הוחזק כאסיר במצודה במונקאץ' ,מקום שנודע לשמצה בשל
חדר העינויים שבו ובשל העובדה שרבים לא שבו ממנו .אחר־כך
לקחו אותו להונגריה ואני לא קבלתי ממנו שום אות חיים .כל־כך
דאגתי לו ,עד שניגשתי למשטרה לשאול אודותיו למרות הסיכון
הכרוך בכך; הרי הייתי שוהה בלתי חוקית .חשבתי שהרגו אותו,
אבל אחרי חודשיים קיבלתי ממנו גלויה מבית הסוהר בריצ'ה
שבהונגריה ,והתחלנו להתכתב ביידיש.
שני אחיי שהתגוררו עמו המשיכו לתקופת־מה לחיות לבד
בחדרון הקטן .כפי הנראה אנשי הקהילה דאגו להם ,שהרי הגדול
שביניהם היה אולי בן עשר .אני כמעט שלא פגשתי אותם .בכלל,
לא ידעתי היכן מפוזרים כל בני משפחתי; בקושי ידעתי מה קורה
אתי .פעם אחת לקחתי עמי בכל זאת שתי חולצות שלהם ,כדי
לכבס עבורם .השתמשתי בסבון של גברת גרינברג; לא הייתה לי
שום אפשרות אחרת .כשגילתה זאת ,נמלאה כעס .איך את מעזה,
התנפלה עליי ,לא מספיק שאני מחזיקה אותך ,את גם משתמשת
בסבון שלי?
- 51 -
בינתיים הודיעו ההונגרים שיהודים שחזרו מפולין ויתייצבו לדווח
על כך אצל השלטונות ,יורשו לשוב לבתיהם .אולי ידעו ההונגרים
שהיהודים לא יזכו להישאר בבתיהם זמן רב ,ואולי השתמשו
בתחבולה זו כדי לאתר את אלו שהסתתרו .כך שבה אמי הביתה,
לורצקי ,ואיתה שלושת הילדים שהיו עמה .היא מצאה את הבית
בזוז וריק ,והחלה ללקט חפצים כדי למלאו .היא מצאה את הפרה
שלנו ,וכך היה לה חלב; היא מצאה את מכונת התפירה ,וכך יכלה
לשוב ולתפור למחייתה .זמן מה אחר־כך התייצבו במשטרה גם
שני אחיי ששהו במונקאץ' ,ונשלחו אל אמי .לא העליתי על דעתי
להצטרף אליהם; הייתי נערה בוגרת ,ולא רציתי ליפול לעול על
צווארה של אמי שקיימה בקושי את המשפחה.
אבי הוחזק כאסיר בריצ'ה קרוב לשנה ,חלה ואושפז בבית־
חולים .בסופו של דבר שוחרר והצטרף לאימא ,אך היה עליו
להתייצב אצל השלטונות בכפר הסמוך אחת לשבוע .כפי הנראה,
הניחו לו ההונגרים לשוב לכפר כיוון שידעו כבר כי בקרוב ילקחו
ממנו היהודים כולם.
בתקופה בה גרתי במונקאץ' ,נסעתי רק פעם אחת לורצקי ,להעביר
שבת עם בני משפחתי .לא הייתי רשומה אצל השלטונות ההונגרים,
והחשש מפני הלשנות הגויים היה כבד .את השבת העברתי סגורה
בתוך הבית ,מחשש שיראה אותי אחד השכנים .שוב היינו יחד ,אבל
דבר לא נשאר עוד כשהיה ,ודאי לא אנחנו; אבא התלונן על כאבים
בזרועו השמאלית ושיהק בלי הרף .הוא אמר שמשהו בלבו אינו
כשורה ,ואני תהיתי אם הדבר קשור בהתעללות שעבר בתקופת
מאסרו .עננה כבדה ריחפה מעל הבית ,עננה של עצב ,של פחד
ושל דאגה.
- 52 -
עוגת השמרים של גברת זינגר
אחרי תקופה ארוכה בבית משפחת גרינברג ,שנה וחצי לערך,
הרגשתי שהגיעו מים עד נפש .כשהגיעה אלי שוב אותה מתווכת
והציעה לי לעבוד אצל משפחה אחרת ,החלטתי לעזוב.
משפחת זינגר עסקה בצורפות ,והייתה לה חנות תכשיטים
ששכנה במרחק לא גדול מן הבית .היו לה גם שני ילדים ,ילד
שהיה אז בן שתים־עשרה וילדה בת שמונה ,וכיוון שההורים עבדו
רוב היום בחנות ,חיפשו מישהי שתעזור בטיפול בילדים ובעבודות
הבית.
משפחת זינגר הייתה משפחה נחמדה ביותר; ההורים קבלו
אותי כבת והילדים ראו בי אחות גדולה .אצל משפחת זינגר למדתי
לראשונה מעט הונגרית ,וגם עשיתי את ניסיונותי הראשונים
בבישול; אם המשפחה נהגה להשאיר לי הנחיות ,ובמהלך היום
קפצה לראות אם אני מסתדרת.
על אף שגם אצל הזינגרים המשכתי לעשות את כל מלאכות
הבית ,ההרגשה הייתה שונה לחלוטין מזו שחוויתי אצל משפחת
גרינברג .את ארוחותי סעדתי עם בני המשפחה ,וזכור לי גם
כיצד השתתפתי אתם בסדר פסח ,אחרי שאצל משפחת גרינברג
העברתי את ליל־הסדר במטבח ,בגפי .גברת זינגר דאגה לי לבגדים
ולנעלים ,ומדי שבוע קנתה לילדיה ולי כרטיסים לקולנוע ושלחה
אותנו יחד .החוויה הייתה מהממת; הייתי בת שש־עשרה וחצי
ומעולם לא ביקרתי בקולנוע קודם לכן .בתקופה ההיא הכרתי את
כל הסרטים ההונגרים שיצאו ,את כל השחקנים והשחקניות ,ועד
היום אני זוכרת אותם היטב — את יאבור פאול ,את בולה אלמה
ואת קורדי קוטולי ,שהעניקו לי רגעים של הפוגה ושעשוע בתוך
מציאות חיים עגומה.
- 53 -
למעלה משנתיים ,מסתיו 1941ועד אביב ,1944חייתי באופן
בלתי לגאלי במונקאץ' .במהלך השנים הללו ,הלך מצבם של
היהודים בעיר והחמיר .ההונגרים החילו חוקים נגד היהודים,
הטילו גזירות והגבלות כלכליות ,ועודדו רדיפות והתנכלויות.
במרץ 1944כבשו הגרמנים את הונגריה ,הצבא הגרמני נכנס
למונקאץ' ומצבם של היהודים החמיר עוד יותר .הגרמנים הקימו
את היודנראט ,ארגון בו הציבו יהודים ששימשו כמנהלים של חיי
הקהילה וכמתווכים בינה לבין השלטון הגרמני .סדרה של תקנות
חדשות נחתה עלינו; חויבנו לענוד טלאי צהוב ,נאסר עלינו לנסוע
בתחבורה ציבורית ולהשתמש בשירותי הדואר ,בתי־עסק יהודיים
סומנו ומאוחר יותר הוחרמו .זמן לא רב אחרי שעברתי לגור עם
בני משפחת זינגר ,הוחרמה חנות התכשיטים שלהם.
מכאן ואילך התדרדרו העניינים במהירות.
*
ריכוז היהודים במונקאץ' נעשה בשלבים מהירים אך מובחנים
היטב זה מזה .תחילה סגרו אזור בעיר שרק הוא הותר למגורי
יהודים ,והחלו לצופף אותנו בו .יהודים מן הרחובות הראשיים של
העיר עברו לרחובות צדדיים יותר ,ונכנסו לגור בבתים של אחרים.
את תחומי הגטו אסור היה לצאת .בשלב זה הצטרפו אל ביתה
בן שלושת החדרים של משפחת זינגר ,שאצלה התגוררתי ,שתי
משפחות נוספות ,לכל אחת מהן ילדים לרוב.
לא היה פשוט לחיות כך ,אבל הכאוס מסביב היה רב ,ועד
מהרה הבנו שמצבנו טוב יחסית לאחרים .למחרת ליל־הסדר,
בטרם הספיקו לשטוף את הכלים של סעודת החג ,הוצאו יהודי
הכפרים והעיירות שבאזור מבתיהם ורוכזו במונקאץ' ,בשני בתי
חרושת ללבנים שהחרימו הגרמנים מבעליהם היהודיים .האחד,
'קאלוש' ( ,)Kallusשכן בצפון העיר ,והשני' ,שיוביץ' (,)Sajovitz
שכן בדרומה.
- 54 -
השמועה פשטה חיש מהר .זמן לא רב אחר־כך כבר ידעתי שבני
משפחתי נמצאים בקאלוש .בנוסף להוריי ולאחיי ,היו שם גם סבי
מצד אמי עם אחותי חיה שהתגוררה אתו ,דודי יעקב ומשפחתו.
את פריידה אחותי ,שחיה עם סבתה מצד אמה ,העבירו לשיוביץ
שבדרום העיר.
ידעתי שבני משפחתי חיים בתנאים קשים וסובלים חרפת רעב,
והייתי נחושה לעזור להם ככל יכולתי .למזלי ,נתקלתי בלבבות
חמים שסייעו לי בכך .כשניגשתי למשרדי היודנראט וסיפרתי להם
שמשפחתי נמצאת בקאלוש ,נתנו לי הפקידים תעודה שהציגה
אותי כעובדת ,וגם סרט־סימון עם מגן־דוד צהוב לקשור על זרועי.
הסרט והתעודה אפשרו לי לצאת מתחומי הגטו ,ללכת לבית
החרושת ,לעבור את בדיקת החייל ההונגרי שעמד בכניסה ,ולא
פחות חשוב — לצאת משם בחזרה הביתה ,אל הגטו.
עזרה מרגשת עוד יותר קבלתי מהגברת זינגר ,שלקחה סיר גדול,
קנתה ירקות ובשלה בו מרק .את הסיר המלא הניחה ברשת קלועה
ונתנה בידי ,שולחת אותי להאכיל את בני משפחתי .צעדתי לבית
החרושת ,מרחק של כשני קילומטרים ,עם סיר מלא בזרועותי.
המפגש לא היה קל; בני משפחתי חיו במבנה נטול־קירות,
כשרק גג מעל ראשם ,ללא מזון מספק או תנאים בסיסיים אחרים.
לנגד עיני ראיתי עד כמה השתנתה חזותם והרגשתי כיצד הולך
גופם ונחלש.
*
ביקורי פסקו ביום בו פשטו הז'נדרמים על הגטו ,דפקו על
הדלתות והודיעו לכולנו לצאת מן הבתים .כל היהודים מתרכזים
פה! הודיעו ברמקולים ,ואחרי שהתאספנו הצעידו אותנו אל דרום
העיר .בצדי הדרך עמדו גויים ,עליזים וצוהלים ,פיותיהם מסננים
קללות רוויות שנאה.
- 55 -
שבועות אחדים חיינו בבית־החרושת שיוביץ ,בתנאים שהכרתי
היטב מביקורי אצל הוריי — גג משותף להסתופף תחתיו ,מעט קש
לריפוד ,ותו לא .פגשתי שם חיילים צעירים ,נערים ממש ,שפרקו
את זעמם על האסירים היהודים .זכור לי מראהו של יהודי שגזרו
את זקנו והכו בו בעודו שכוב על הקרקע .פגשתי שם גם אנשים
טובים ,גויים מן הסביבה שבאו לעזור בהתנדבות .אבל בסך הכול,
אינני זוכרת פרטים רבים מן התקופה הזו .אינני יודעת לומר מה
אכלתי ,אם כי זכורה לי במעומעם חלוקה של מזון; אינני יודעת
במה התכסיתי ,אך נדמה לי שמשפחת זינגר הביאה עמה ציוד
רב ככל שהצליחה; איבדתי כל יכולת לאמוד את הזמן ,ורק ספרי
ההיסטוריה עוזרים לי לשחזר את אורכה של התקופה הזו .במרץ
1944נכנסו הגרמנים לקרפטורוס; באפריל כבר החלו השילוחים
ברכבות; עד סוף מאי כבר לא היו יהודים באזור.
אנחנו ראינו את הרכבות יוצאות ,ולא ידענו לאן .מעבר לגדר
בית החרושת הייתה תעלה ,ומעליה עברה מסילת הרכבת .מפעם
לפעם ,ידענו ,יוצאת רכבת עמוסת יהודים מקאלוש ,עוצרת אצלנו
בשיוביץ כדי להעמיס יהודים נוספים ,וממשיכה הלאה.
יום אחד ,כשאמרו שמגיעה רכבת מקאלוש ,ניגשתי לגדר
להביט בה .לא נהגתי לעשות זאת ,ואיני יודעת מדוע עשיתי זאת
דווקא הפעם .לפתע שמעתי צעקות :מטלה! מטלה! הן יצאו מן
הסדק שבדלת הרכבת ,ובקעו מגרונו של אבי .סביבו נדחקו גם
אימא והאחים ,מטפסים ומבקשים לראות אותי .כמה מהילדים
כבר היו ללא שיער לראשם ,כפי הנראה בשל כינים ,אבא כבר היה
נטול זקן ,וכולם נראו נורא .בטרם התרחקו ,הספיק אבא לצעוק
לעברי :אומרים שלוקחים אותנו לעבודה במזרח .בעזרת השם ,אני
מקווה שניפגש שם.
השם לא עזר ואנחנו לא נפגשנו עוד .התמונה הזו ,שנותרה בי
חיה וחזקה ,תלווה אותי כל חיי .הייתי אז בת שבע־עשרה כמעט,
וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם.
- 56 -
כשבועיים אחר־כך מגיע תורי לנסוע בדרך אותה עשו בני משפחתי
לפניי.
מעמיסים אותנו על קרון משא כמו היינו בהמות ,בדחיפות
ובצעקות .הקרון דחוס עד כדי כך שלא כולם מצליחים למצוא
פיסת רצפה פנויה לשבת עליה .ילדים וזקנים וחולים מצטופפים
יחד ,זה על גבי זה.
להוציא את בני משפחת זינגר ואת פרידה חברתי ,אינני מכירה
אף אחד בקרון .אני נדחקת באחת הפינות ,יושבת בה ולא זזה
ממנה .לא רק גופי מצטמצם בנסיעה הזו ,אלא הווייתי כולה; איני
רואה כלום ,כמעט שאיני שומעת כלום ,ואני מנסה בכל מאודי
שלא להריח כלום .אני מדמדמת בין שינה לערות ,מאבדת כל
תחושה של זמן ,מנסה למצוא משב אוויר שאוכל לשאוף .אין לי
מושג לאן נוסעים.
מפעם לפעם חודרים אלי בכל זאת הריחות הנוראים שפושטים
בקרון ,וגם מעט מן הקולות שמסביב — קולות של בכי ,אנחות של
דאגה ,קולות של מלמולים .נוסעים לעבוד ,אומר מישהו .בטח
תהיה עבודה טובה ,אומר אחר ומוסיף :בעזרת השם .ועוד מישהו
מבטיח :אלוהים ודאי יעזור לנו.
נאמר לנו שיש דלי המונח ליד דלת הקרון ומיועד לעשיית
צרכים ,אבל אני מתביישת לעשות זאת וגם חוששת לאבד את
פיסת הרצפה שלי .לאורך כל הנסיעה אני מנסה להתאפק ,וכשאיני
מצליחה עוד אני פשוט עושה את צרכי מבלי לזוז ממקומי.
איש לא בודק לשלומנו ,איש לא מחלק שתייה או מזון .נדמה לי
שמשפחת זינגר הביאה עמה מעט לחם והיא מכבדת אותי בו .בידי
מונחת פיסת עוגה ,עוגת שמרים עם קקאו וסוכר ,שנתנה לי גברת
זינגר עוד כשהיינו בשיוביץ ,ואני מחזיקה אותה לאורך כל הנסיעה
כחפץ יקר ולא מביאה אותה אל פי; מי יודע לאן נגיע ,אני חושבת
לעצמי ,כדאי שאשמור אותה להמשך.
- 57 -
אחרי פרק זמן שנדמה כנצח ,ומאז כבר סיפרו לי שארך שלושה
ימים ,נכנסת הרכבת לפנות בוקר לתחנה ועוצרת בה .דלת הקרון
נפתחת ברעש גדול ,ולאחר מכן נשמעות צעקות בגרמנית :ראוס,
החוצה .הצועקים הם חיילים שעומדים מסביב ,לבושים מדי
אס.אס שחורים ,רובים בידיהם וכלבים דרוכים לצידם .אבל מי
שדוחפים אותנו מן הקרון ודוחסים אותנו על הרמפה הם אנשים
משונים שבגדי פסים תלויים על גופם המצומק ,אסירים יהודים
ממוצא פולני .כשאני מבקשת לקחת את העוגה שלי ,שריד אחרון
מעולמי הקודם ,מבחין בכך אחד מהם .תשאירי את זה פה ,הוא
אומר ,אנחנו נביא לך את זה אחר־כך .בימי הרעב שיבואו מאוחר
יותר ,יחזרו מחשבותיי אל פיסת העוגה האבודה הזו שוב ושוב,
מלוות בחרטה עזה על כך שלא אכלתי אותה כשעוד יכולתי.
האסירים מורים לנו לצעוד ואנחנו מצייתים .החיילים עומדים
בצד ,שומרים שלא נברח; האסירים הולכים איתנו ,מכוונים אותנו
ומאיצים בנו .תלכו מהר ,הם מורים ביידיש ,ואנשי האס.אס
מלווים אותם בצעקות :שנל ,שנל .הם אומרים שלוקחים אותנו אל
המקלחות .בדרך אני רואה שער שעליו שלטArbeit macht frie :
— העבודה משחררת.
- 58 -
מרק של אושוויץ
מותשים מן הנסיעה ,חלשים מן הרעב ,ויותר מכל — הלומים
מאירועי הימים האחרונים ,אנחנו צועדים אל המחנה .שולחן עומד
שם ,ומאחוריו יושב קצין בכיר .מאוחר יותר אלמד להכיר את שמו
— מנגלה .דוקטור מנגלה .אנחנו עוברים מולו בזה אחר זה ,והוא
מעיף מבט ,פוסק ומורה — rechtsאו ,linksימינה או שמאלה.
איננו מבינים מה משמעות הפסיקה ,אבל כשהולכות השורות
ומתמלאות איננו יכולים שלא להבחין שהזקנים ,למשל ,נשלחים
לאותו צד .נו ,טוב ,אומרים האנשים ,בוודאי שולחים אותם למקום
טוב יותר ,ואת הצעירים והבריאים לוקחים לעבוד.
כשמגיע תורה של משפחת זינגר להתייצב מול הקצין ,נאלצים
בני המשפחה להתפצל .האב והבן נשלחים לצד אחד; האם והבת,
שהיא רק בת שמונה ,נשלחות לצד השני .גם תורי מגיע ,ופסק־
הדין — שאינני מבינה עדיין את משמעותו — ניתן .גם מספר ניתן לי,
רשום על פיסת בד שעלי להצמיד מעתה לבגדיי .מבחינת הגרמנים,
אינני עוד אלא מספר .38862 :לשמי אין משמעות בעיניהם.
כשמסתיים מיונה של הקבוצה ,או בפי הגרמנים 'טרנספורט'
(משלוח) ,לוקחים אותנו אל המקלחות .שוב אלו החיילים
שמסתובבים ומחלקים פקודות ,ושוב אלו האסירים ,גברים ונשים
גם יחד ,שמבצעים אותן .עיניי נמנעות מלהביט בעיניהם ,כמו
מבקשות לנסות להימלט מן המפגש עם משמעות המקום הזה.
האסירים גוזזים בברוטאליות את שערות ראשינו .אני אוהבת
מאד את השיער שלי; הוא ארוך מאד ,בהיר ,ומשיי למגע .כשנגזזות
צמותיי הארוכות ,אני פורצת בבכי .אין לי ראי לבחון בו את
דמותי ,אבל ידיי לא חדלות מלנוע כלפי מעלה אל ראשי ,ממששות
בתמיהה את הקצוות הגדומים .לא רק על השיער אני בוכה ,אלא גם
- 59 -
על העולם המוזר והנורא הזה שאליו נקלעתי ,עולם שלא שיערתי
שיכול להתקיים כמותו ושאיני מצליחה לתפוס את הנעשה בו.
ימים ארוכים עוד אמשיך להסתובב כך ,המומה ובוכיה.
בינתים ,הפקודות ממשיכות לנחות עלינו בקצב .מהר,
להתפשט ,מצווים עלינו ,ואני מתביישת לציית; אמנם הקבוצה
שלי מונה רק נשים ,אבל גברים רבים — אסירים וחיילים — נמצאים
בחדר .הטונים העולים לצעקות שמים קץ להיסוסים .להוריד את
הכול! ולמסור תכשיטים ודברי ערך אם יש!
כשאנו יוצאות מן המקלחות ,כמובן בלי מגבת להתנגב בה,
מושלכים לעברנו בגדים משומשים .היום אני יכולה להניח שמדובר
בבגדיהם של אלו שהופנו למקלחות האחרות ,מקלחות הגז .אני
מקבלת בגדים שיכולים לשמש היטב כתחפושת לפורים :שמלת־
נשף ארוכה מאד ,עשויה מבד משי שחור ,בצווארונה תפור קישוט
לבן גדול בצורת פרח; תחתונים ארוכים שנהגו סבתות ללבוש,
כאלו שמגיעים בדרך־כלל עד מעל לבטן ,ואצלי הקטנה יכולים
להימתח ולהגיע עד לצוואר; זוג נעליים לא תואמות — נעל אחת
עם עקב גבוה ,השנייה שטוחה לגמרי.
לבושות בבגדינו החדשים ,המוזרים ,אנחנו מסתדרות בשורות,
ארבע או חמש נשים בשורה ,ומתחילות שוב ללכת .אני מעריכה
שעוברות כשעתיים ,אבל הן מרגישות כמו נצח .היום אני יודעת
שצעדנו מן המחנה המרכזי של אושוויץ Iלמחנה שנקרא 'אושוויץ
,'IIאו בירקנאו .כשאנחנו מגיעות לבלוק של צריפים שמסומן
באות ' ,Cציי לאגר' בגרמנית ,מורים לנו לעצור.
בשארית כוחותינו אנו עומדות מול צריף מספר 12וממתינות
לחיילי האס.אס .בינתיים דואגת הקאפו של הצריף ,האסירה
שממונה כאחראית עליו בפני הגרמנים ,להציג את עצמה .היא
בוחרת לעשות זאת בצעקות .אל תחשבו שאתן בבית הבראה,
היא מזהירה ,וממטירה עלינו בצווחות כללי התנהגות ובצדם
אזהרות חמורות .כשמגיעים החיילים הם סופרים אותנו; ה ִמפקד
- 60 -
הזה ,המכונה בגרמנית ' ַאֵּפל' ,הוא ראשון מבין רבים שילוו אותנו
בשגרת החיים במחנה.
כשאנו נכנסות סוף־סוף לצריף ,מסתבר שהוא ארוך מאד.
במרכז החדר בנויים תנורים (שמעולם ,כך אני לומדת בהמשך ,לא
הובערה בהם אש) .לאורך כל הצריף בנויים דרגשים ללינה ,שלוש
קומות של משטח חשוף ותו לא .בכל דרגש נדחסות כעשר בנות
יחד ,והצפיפות כה גדולה עד שאפשר לשכב רק על הצד ,ואם אחת
מן הנשים מסתובבת בשנתה צריכות כולן להסתובב בהתאמה .אם
יורדת מישהי מן המיטה וניגשת לשירותים ,היא מתקשה למצוא
מקום להידחק אליו בשובה.
בשבועות הבאים איננו עושות דבר מלבד לנסות להישאר בחיים.
סדר יומנו נע מ ִמפקד ל ִמפקד; הקאפו מקבלת הנחיה להעמיד
אותנו למסדר ,לפעמים בשלוש או ארבע לפנות בוקר ,ואז אנחנו
ממתינות בקור המקפיא עד שיבואו הגרמנים לספור אותנו .הם לא
ממהרים להגיע ,ולעתים אנחנו עומדות כך שעות רבות ,אפילו עד
אחת־עשרה לפני הצהרים .אני עומדת ובוכה .תצבטי את עצמך,
דוחקות בי חלק מן הנשים המבוגרות יותר ,תכניסי קצת צבע
בלחייך .הן יודעות שמי שנראית חיוורת או חולה ,מוצאת על־ידי
החיילים מן השורה ולא חוזרת עוד.
פעם ביום מביאים מן המטבח קונטיינר גדול ובתוכו מה
שמכונה פה מרק .יש לו ריח נורא ,ובתוכו שוחות פיסות מעטות
של ירקות ,קליפות תפוחי־אדמה ,חצץ ולכלוך .בימים הראשונים
שלי באושוויץ אינני מצליחה לקרב את הנוזל הדוחה הזה אל פי,
ואני מסתפקת במנות הלחם והמרגרינה שמחולקות לצידו .אחר־כך
מכריע אותי הרעב .שנים מאוחר יותר ,כשגרתי כבר בעין־השופט
ועבדתי במטבח של חדר האוכל ,היו מביאים למטבח קליפות
ומתקינים מהן תבשיל לחזירים שגידלנו בקיבוץ .לא יכולתי לשאת
את הריח וברחתי מן המטבח .זה ריח של אושוויץ ,אמרתי.
השירותים אינם אלא שורה של בורות ,שהשימוש בהם מעורר
בי בהתחלה מבוכה גדולה; המקלחת אינה אלא ברזים אחדים ולידם
- 61 -
חתיכת סבון ,שעליו חקוקות משום מה האותיות .RJFמפעם לפעם
אנחנו ניגשות להתקלח .פעם אני אפילו מחליטה לטפל בשמלה
שלי ,שארוכה כל כך למידותי ,להתאים אותה לגובהי ולכבס
אותה .אני פושטת אותה ונשארת בתחתונים ,שלשמחתי יש בהם
די בד כדי לכסות את כל גופי ,מקצרת את השמלה באמצעות סכין
שהשגתי ,מכבסת אותה ומיבשת בשמש .לרוע המזל ,בד המשי
מתכווץ בצורה ניכרת ,וכשאני שבה ללבוש את השמלה היא דומה
יותר באורכה לטוניקה או לשמלה קצרה במיוחד .רק הפרח הלבן
נותר כשהיה.
רבות מן הבנות בצריף הן ילידות הונגריה ,והשפה ההונגרית
שולטת בו .אני רוכשת אותה בקלות .סמוך לצריף ,במבנה קטן
שבתוכו מיטת עץ ושמיכות ,מתגוררת הקאפו ,יולי שמה .היא
יהודיה מסלובקיה ,כנראה בסוף שנות העשרים לחייה ,והיא
איומה .באחד מימי א' היא מבקשת ארבע מתנדבות שיסחבו את
הקונטיינרים הכבדים ,העשויים ברזל ,מן המטבח אל הבלוק .בימי
א' ,אני כבר יודעת ,האוכל טוב מהרגיל ,והקונטיינר יכיל אורז
בחלב ולא מרק קליפות .מי שתסחב את הכלי ,מבטיחה הקאפו,
תזכה לתוספת .כשבכל זאת לא נמצאות מתנדבות בין האסירות
התשושות והחלשות ,ממנה הקאפו ארבע בנות למשימה .אני
ביניהן .כשאנחנו חוזרות ,מתחילות הנשים הרעבות להתנפל
על המיכל ,אוחזות בפנכות הפח שלהן ,רבות ודוחפות .הקאפו,
שמתקשה להשתלט על המהומה הגדולה ,שולפת את מקל הברזל
הדק שנמצא עמה תמיד ,ומתחילה להכות .כיוון שאני אחת
מנושאות הסיר ,אני קרובה אליו מאד ,וחוטפת כהוגן.
באותו יום לא רק שאינני זוכה לתוספת ,אלא שאינני אוכלת
כלל .המכות שהולמות בגבי מותירות בי כאב כזה ,שאיני מצליחה
לחשוב על דבר מלבדו; אפילו לא על הרעב .ממילא ,גופי דואב
מכדי שאוכל להידחק בין הנשים כדי להגיע אל האורז .לילות רבים
אין באפשרותי לשכב על הגב ,וסימני הצלקות שנחרתו בו ילוו
אותי כל חיי.
- 62 -
המכות של הקאפו ,כואבות ככל שיהיו ,הן כאין וכאפס לעומת
האכזריות הנפשית שלה .פעם ,באחד מרגעי הרוגז שלה ,היא יורה
עלינו ללא רחם את מילותיה :מה אתן חושבות שאתן ,היא שואגת,
בנופש? היא מצביעה על הארובות שעומדות בקצה המחנה,
ארובות שעשן סמיך ומסריח מיתמר מעליהן יומם וליל ,ומטיחה
בפנינו את המציאות :תסתכלו שמה ,על הארובה הזאת ,שמה זה
ההורים שלכן והאחים שלכן יוצאים עם העשן .גם אתן תגיעו לשם.
כך נודע לי על קיומו של הקרמטוריום ,המשרפה שבה שורפים
הנאצים את גופות קורבנותיהם.
בהתחלה אינני מאמינה לקאפו; אני חושבת שהיא בודה את
הדברים מליבה כדי לזרוע בנו פחד .אני ממשיכה לקוות ולהאמין
שיבוא היום בו אחזור להיפגש עם הוריי ועם אחיי .אבל הימים
חולפים ,הרעיון המזוויע נראה יותר ויותר אפשרי ,וגם לריח הנורא
של הבשר החרוך כבר אי אפשר להתכחש .אני מתחילה להבין.
מפעם לפעם אני שומעת על מישהי שנלקחה לשם .מספרים
שהייתה בחורה שיצאה מדעתה והקאפו הסגירה אותה לגרמנים;
גם כשמבחינים החיילים בזמן ה ִמפקד באסירה שנראית חולה ,הם
לוקחים אותה והיא אינה חוזרת .הארובות הן תזכורת תמידית,
מאיימת ,לעונש שאנו צפויות לקבל אם לא נציית ,ולגורל הצפוי
לנו אם נהיה חלשות.
ובכל זאת ,למרות כל הסימנים ,אני עדיין מתקשה להאמין
שדבר כזה קיים .משהו בנפשי מסרב לעכל את המחשבה ,וממשיך
לטפח את התקווה ואת החלום .שוב ושוב אני מדמיינת בעיני רוחי
שדה רחב־ידיים ,משובץ אולי בצריפים אחדים ,מקום חופשי ונעים
שבו אפגש עם בני משפחתי ושם נחזור לחיות יחד.
בדרך־כלל לא עוסק ראשי בפנטזיות .לעתים נדמה שהוא
מרוקן לחלוטין .המחשבות היחידות שמצליחות לתפוס בו מקום
נוגעות בקושי היום־יומי — בקור ,בפחד ,ברעב .לרעב יכולת
מיוחדת להשתלט על מחשבותי ,כמו גם על אלו של חברותי לסבל:
אנחנו חולמות על אוכל ,חושבות על אוכל ,מדברות על אוכל — על
- 63 -
האוכל שאכלנו ,על האוכל שנאכל ועל זה שהיינו רוצות לאכול.
אנחנו מפליגות בדמיוננו ומתארות זו לזו מה היינו רוצות לבשל
וכיצד.
שוב ושוב מחשבת נפשי להישבר .האמונה באל ,שהייתה חלק
בלתי נפרד ממני בילדותי ובנעורי ,הולכת ומתפוגגת .תחילה
עולות בי מחשבות של כעס כלפיו — איך יכול היה לעשות לנו דבר
כזה? אחר־כך הוא חדל להעסיק את מחשבותי ונעלם מחיי.
לעתים אני חושבת שמוטב לי למות ,ואף שוקלת לשים קץ לחיי.
פעם אני מוצאת את עצמי מסתכלת ארוכות על בחורה שהטילה
את עצמה על הגדר החשמלית שמסביב למחנה .אני מביטה בגופה,
דומם ודבוק לגדר ,ורגש עז של קנאה עולה בי .היא כבר לא בחיים,
אני חושבת ,היא כבר לא סובלת .בכל זאת ,אינני עושה זאת .הייתי
רוצה לספר לכם שמשהו בי ממשיך לדבוק בחיים ,לא מפסיק
לקוות שפעם ייגמר כל זה ואזכה לצאת מכאן ,אבל סביר יותר
להניח שאני פשוט מפחדת.
יותר מתקווה ,מה שמחזיק אותי בימים אלו זו פרידה ,חברתי
ממונקאץ' ,שהתגלגלה אתי אל אותו צריף .יחד אנחנו יושבות לידו
ומחפשות בשממה של אושוויץ טיפות של חיים — פרח או עשב,
ציפור או חרק; הרי אפילו במדבר אפשר לעתים למצוא עלה ירוק.
אבל באושוויץ לא .יש האומרים שקרבתו של הקרמטוריום פוגעת
בטבע שמסביבו עד כדי כך ,שהאדמה לא מצליחה להצמיח מתוכה
דבר .אף על פי כן ,צומחת שם חברות אמיצה ,איתנה ועמוקה,
מצילת חיים ,בין פרידה לביני .לעתים היא נושאת אותי ,לעתים
נושאת אני אותה ,וכך נמשיך עד שתבוא המלחמה הארורה אל
קיצה.
- 64 -
גבישי סוכר
באחד מימי ראשון של אותו קיץ ,אחרי חודשיים באושוויץ או
אולי שלושה; במקום ההוא איבד הזמן את משמעותו ,מודיעים
לנו פתאום שאנו עומדות לצאת מהמחנה .שוב לוקחים אותנו אל
המקלחות שבבלוק המרכזי ,ושוב אנחנו נאלצות להתפשט ולעמוד,
ערומות כביום היוולדנו ,לבחינה מדוקדקת .הפעם כבר איני חשה
שום בושה; אני מרוקנת ואדישה.
שוב אנחנו מתייצבות מול עיניו הסורקות של מנגלה ,שאותו
הספקנו בינתיים להכיר היטב ,כיוון שמפעם לפעם הגיע לבדוק
אותנו גם ב ִמפקדים שליד הצריף .הוא יושב בחוץ ,מאחורי שולחן.
לצדו עומדים חיילים נוספים ,אולי רופאים בעצמם ,ולידו יושב מי
שיתגלה בהמשך כמפקד המחנה אליו אנו נשלחות ,איש שמנמן
בתחילת שנות השישים לחייו .שוב פוסק מנגלה באבחת מילתו,
ימינה או שמאלה rechts ,או ,linksלחיים או למוות.
באותו יום אני מרגישה רע מאד .כנראה שחליתי באנגינה ,ואם
היה מישהו מנסה לדבר אתי היה מבחין במצבי .אבל הגרמנים לא
מעלים על דעתם לפנות אלי בדברים; לדידם אני הרי מספר ולא
יותר .הפעם משחק הדבר לטובתי .בכל זאת ,אני כבר כחושה מאד,
וכשאני נעמדת מול מנגלה הוא שולח אותי שמאלה .הפעם אנחנו
כבר מבינות היטב את המשמעות .לפתע מתערב המפקד הזקן :לא,
לא ,לא .היא עדיין כשירה לעבודה ,הוא מודיע ,מעביר אותי ימינה
ומציל את חיי.
אחרי הסלקציה אנחנו נכנסות להתקלח ואחר־כך מקבלות
שמלות אפורות ,אחידות .גם נעלים מחליפים לנו ,ואני זוכה
בקבקבי־עץ מרופדות בבד .סוף־סוף אני זורקת את שמלת המשי
השחורה ,המכווצת ,ואת הנעלים שהבדלי הגובה ביניהן מקשים
- 65 -
על הליכתי .הייתי עשויה לחוש הקלה מסוימת ,אילולא מעסיקים
אותי דברים אחרים לגמרי; איך אצליח לא ליפול מהרגליים ,איך
אצליח לשרוד עד מחר.
את הלילה אנחנו מעבירות בחדר ענק שניצב ליד המקלחות,
דחוסות בו בצפיפות .החדר סגור ואני החולה חשה מחנק בלתי
נסבל ,נצמדת אל צוהר קטן שמצאתי ,מבקשת לשאוף מעט אוויר
לנשימה .היובש בגרוני מייסר אותי ,ומדי כמה דקות אני ניגשת
לשתות מברז סמוך; מזל שיש שם מים.
למחרת אנחנו צועדות שוב ,הפעם אל רציף הרכבת .ההליכה
גוזלת ממני מאמץ רב .מחלקים לנו צידה לנסיעה הקרובה — חתיכה
גדולה למדי של לחם ,גוש של מרגרינה ,ואפילו פיסה של גבינה
צהובה או נקניק .אחר־כך מעמיסים אותנו על הקרונות וסוגרים
את הדלתות; אני צונחת מיד על הקרשים ונרדמת .את ימי הנסיעה
אני מעבירה בהכרה מעורפלת .גרוני צורב; אינני יכולה לדבר או
לבלוע ואינני נוגעת במזון שהוקצה לי .מפעם לפעם מגיע אלי
קולה המודאג של פרידה .את בסדר? את בסדר? היא מעירה אותי
שוב ושוב ,חוששת שמא עברתי לעולם המתים .אבל אני נאחזת
בחיים למרות הכול.
התחנה הבאה שלנו היא מחנה שטוטהוף .אנחנו נלקחות מן הרכבת
לצריף ענק ,שיש בו כבר קבוצה של בחורות מליטא .הקאפו הוא
הפעם גבר פולני ,מקס שמו .כפי הנראה ,התקדם במעמדו; יש לו
מדים כהים ,דרגות וקישוטים .ידו אוחזת תמיד במקל ,וכשהוא
מורה לנו לצאת אל ה ַאֵּפל ,המפקד ,הוא נוהג להצליף בכל אחת
שעוברת .כשבועיים ימים עוברים עלינו כך ,ללא מעש ,בין חבטה
וסטירה לבין מרק דלוח .אחר־כך אנחנו נשלחות שוב לרכבת .אין
לנו מושג מה פשר המעברים הללו ,ואיננו עסוקות בכך; בשלב הזה
איננו שואלות עוד דבר ,אלא פשוט נעות כרובוטים צייתנים.
הנסיעה מסתיימת הפעם במחנה ליד העיירה פראוסט ,כחמישים
קילומטרים מן העיר הגדולה דנציג .המחנה חדש לגמרי ,צריפיו
- 66 -
זה עתה נבנו .עם הגיענו אנו נשלחות לחווה סמוכה כששקים
בידינו ,ובמשך כל היום אנחנו מובילות משם קש למילוי מזרנים,
שאותם אנו מניחות על דרגשי השינה .אפילו שמיכות צמר נותנים
לנו .בצריף לנות שמונה־עשר בנות ,על שלוש קומות של דרגשים
שבנויים משני צדדיו ,בכל דרגש שלוש בנות .בקצה הצריף עומד
מטבח ,ומעברו השני חדר מגורים נוסף ,זהה לשלנו.
באותו יום מתמנות גם בעלות תפקידים בצריף .שלוש אחיות
ממונקאץ' ,רווקות מכוערות למראה ,רזות וגבוהות ,נוטלות את
שלושת התפקידים .אחת משמשת מעין קאפו ,והשתיים האחרות
מתמנות למבשלות .בעיניי הן מתנהגות כמכשפות של ממש; כשהן
עומדות מאחורי הסיר עם מי המרק ,הן שומרות עליו מכל משמר.
אם גורם הרעב למי מאתנו לעמוד בתור בפעם השניה ,הן ממהרות
להלשין עליה .היא כבר אכלה ,הן אומרות ומצביעות על האומללה,
שנענשת מיד במכות.
ביום הראשון מנסות השתיים להכין אורז ,והוא מוגש כשאינו
מבושל דיו .אינני מצליחה לאכול אותו ,וימים רבים אחר־כך אחזור
אליו במחשבותי ואצטער על כך ,ממש כשם שהצטערתי על אותה
פיסת עוגה שלא אכלתי ברכבת לאושוויץ.
המחנה בפראוסט הוא מחנה עבודה ,והשהות בו — איומה ככל
שתהיה — נסבלת יותר מהשהות באושוויץ .ארובות הקרמטוריום
— התזכורת התמידית הנוראה לגורל האפשרי של יקירינו ושלנו
גם יחד — נעדרות מן הנוף ,ואיננו נאלצות עוד לראותן מול עינינו
ולהריח את הריח הנורא העולה מהן; עצים וירק צומחים מסביב,
מחליפים את שממת המוות של אושוויץ; ולא פחות חשוב — איננו
יושבות עוד בחוסר מעש .מדי בוקר אנחנו מקבלות את מנת הלחם
שלנו ,יוצאות לעבוד כשמונה שעות ,וחוזרות אחר־הצהריים
לארוחה נוספת ,שבה מוגש מרק טוב ונקי לעומת זה שקבלנו
באושוויץ.
- 67 -
תחילה אנחנו עובדות בחקלאות .מחלקים אותנו לקבוצות של
חמש־עשרה עד עשרים בחורות ושולחים אותנו לחוות באזור .כל
קבוצה מלווה בשני חיילי אס.אס ,ובהמשך גם בחיילות אס.אס,
שמסתברות כגרועות מן החיילים .העבודה הראשונה שלי היא
דילול ועישוב בשדות שגדל בהם סלק־סוכר.
מאוחר יותר אנחנו מקבלות תפקיד אחר — להקים שדה־תעופה,
מן המסד לטפחות .בחודשים הבאים אני לומדת להכיר את כל
השלבים בתהליך הבניה; תחילה אנחנו סוחבות חלקים של מסילת
רכבת ,אדני־עץ כבדים שכדי להרימם צריכה כל הקבוצה להטות
שכם ,ורשתות ענק מברזל ,כבדות לא פחות .על המסילה הבנויה
מועמדות קרוניות ,מהן אנו פורקות חצץ ומפזרות אותו ,ועליהן
אנו מעמיסות אדמה שחפרנו בעזרת אתים .את הקרוניות המלאות
באדמה דוחפים עד לנקודת הריקון ,מרחק של כשני קילומטרים.
הדחיפה בדרך חזרה קלה יותר ,כיוון שמשקל הקרוניות הריקות
קטן יותר.
עם התקדמות העבודה ,מגיעים לשטח גם שבויים צרפתים .כיוון
שהשבויים מקבלים חבילות דרך הצלב־האדום ,יש ברשותם
מוצרים שאנחנו יכולות רק לחלום עליהם .גדר מפרידה בינינו
לבינם ,אבל בחורות צרפתיות מהקבוצה שלנו מצליחות יום אחד
לזרוק לעברם פתק שבו הן מבקשות מזון.
ואמנם ,רחמיהם של השבויים הצרפתים מתעוררים וכבר
למחרת הם זורקים אלינו מעבר לגדר גבישי סוכר .הגושים
המתוקים והנחשקים הללו כמעט עולים לי בחיי .כמו תמיד ,מי
שמצליחה לחטוף זוכה לקחת ,וגם אני ,כמו כולן ,מנסה להידחף
ולהגיע אל הסוכר .את מה שאני מצליחה לתפוס ,אני מטמינה
בבגדיי; שמלתי קשורה סביב מותניי בחבל שהתרתי משקי המלט,
וכך אני יכולה לדחוף דברי־מאכל למחשוף ולהסתיר אותם.
ממש בסמוך אלי נמצאות באותו רגע גורלי שתי אחיות ממוצא
- 68 -
רומני ,שאחת מהן — ׂשּור ֶקה שמה — נמוכה כמוני .באזור נמצא
גם חייל אס.אס ,הונגרי בהיר־שיער שבשל מזגו הרע וארשת פניו
קיבל מאתנו את הכינוי 'מלפפון חמוץ' .לרוע המזל ,הוא מבחין
בהתקהלות הפתאומית ,מתקרב ותופס את שורקה בעת מעשה.
הוא לוקח ממנה את הסוכר ומודיע :את עוד תקבלי את העונש
שלך.
אבל רגעים אחדים אחר־כך ,הוא ניגש ורושם את המספר שעל
בגדי .אני מבינה מיד שהתבלבל ביני לבין ׂשּור ֶקה; הרי כולנו כבר
רזות מאד ,חסרות שיער ,אולי גם תווי־פנינו היטשטשו ונעשינו
דומות זו לזו .וכאמור ,שורקה ואני גם נמוכות מאד .את יודעת מה
מחכה לך במחנה? הוא מאיים עלי.
כולנו יודעות למה הוא מתכוון .כשמישהי עושה דבר־מה
אסור בשעות העבודה ,חיילי האס.אס מעבירים את המספר שלה
למפקדת המחנה .זו מוציאה תחילה את כל הבנות מן הצריפים,
מעמידה אותנו בחוץ ,וממנה מישהי שנאלצת להלקות את הפושעת
בפני כולן .אחר־כך היא מחליטה בשרירות־לב אם להשיב אותה אל
השורות או לשלוח אותה למחרת היום לנסיעה בכיוון אחד ,חזרה
לאושוויץ.
קשה לתאר את האימה שאוחזת בי; בשעות הבאות אני מתקשה
מאד להמשיך לעמוד על רגליי .מן העבר האחד ,מאיים עלי איש
האס.אס .ללא הרף; מן העבר השני ,מאיימות עלי הבנות .לׂשּור ֶקה
יש כמה וכמה קרובות משפחה בין האסירות ,והן מבהירות לי
באופן חד־משמעי שאם אעמיד את החייל על טעותו ,הן ידאגו
לספר לו שגם אני מחביאה סוכר בשמלתי .אין לי ברירה אלא
ליטול על עצמי את האשמה במקומה.
בדרך חזרה למחנה ,הולך 'מלפפון חמוץ' לצדי ,ולא מפסיק
להתגרות בי :חכי חכי מה יעשו לך במחנה .לבסוף אינני מסוגלת
להתאפק עוד ,ומשפט תשובה פורץ מתוכי :אתה יודע מה ,אני
אומרת ,מתים רק פעם אחת .הוא מביט בי ,ובפניו הבהירות אני
קוראת תדהמה ובלבול .מאותו רגע ,הוא חדל להתגרות בי.
- 69 -
עם שובנו למחנה ,אנו ניגשות כמו תמיד לקבל את מנת האוכל
שלנו ,כל אחת אוחזת בקערית הפח שלה .פרידה ואני עומדות
בתור יחד ,כמו תמיד .אנחנו חברות טובות עד כדי כך ,שאם
מתמזל מזלה של אחת מאתנו והיא זוכה לקוביה של תפוח־אדמה
במרק שלה ,היא חולקת אותה עם חברתה .אבל באותו יום האוכל
לא מעניין אותי; אינני מצליחה לבלוע אותו.
בעודי מנסה להוריד את המרק בגרוני החנוק ,אוחזת בי לפתע
מפקדת המחנה .קום דו קליינע ,היא קוראת לי ,בואי קטנה .הנה,
אני חושבת בלבי ,זה מגיע ,איש האס.אס כבר הספיק לספר לה .היא
מובילה אותי ִאתה ,רגליי בקושי נושאות אותי ,ומשום מה מכניסה
אותי למטבח .מתוך הערפל שעוטף אותי אני שומעת אותה פונה
ומודיעה לטבחית :תני לה עוד מנה טובה של אוכל ,היא עובדת
קשה והיא צריכה לגדול .אני מנסה בכל כוחי שלא להתעלף.
אני מכירה כבר היטב את התנודות במצב הרוח של מפקדת
המחנה; למזלי ,הפעם זכיתי לאחד מרגעיה העליזים ,המביאים
אתם נדיבות בלתי צפויה ,אבל זכורים לי היטב גם הרגעים
האחרים .אני זוכרת את האסירה שמינתה המפקדת כמשרתת שלה;
בחורה שחרחורת ,יפה ,ולא חכמה במיוחד .זמן־מה עבדה בשביל
המפקדת וטיפלה בכל צרכיה — ניקתה את ביתה ,צחצחה את
נעליה ,כיבסה את בגדיה .אבל יום אחד לא התאפקה ונטלה אתה
אל הצריף מספריים מביתה של המפקדת; באותו ערב ,הועמדה
בפני האסירות כולן כדי לקבל מלקות .למחרת נעלמה מן המחנה.
באותו רגע ,כשאני עומדת ובידי מנת המרק השניה שלי ,אני
מבינה שהמפקדת עדיין לא שמעה על גבישי הסוכר והבהלה לא
מרפה ממני .את המרק ,שיש בו אפילו פיסות אחדות ,יקרות מפז,
של תפוחי־אדמה ,ובימים רגילים הייתי גומעת אותו ברעבתנות,
אני נותנת לפרידה .בימים הבאים אני שרויה במתח נורא; בכל ערב,
בשובנו מן העבודה ,אני מחכה לרגע שבו יקראו בשמי ,לכינוס
האסירות ,למלקות ,לגזר הדין שיבוא אחריהן .פרידה מנסה ,ללא
הועיל ,להרגיע אותי.
- 70 -
אינני מבינה מדוע הרגע ההוא אינו מגיע; עד היום אין לי
תשובה על כך .אולי שכח איש האס.אס לדווח על פשעי ,אולי
ריחם עלי ,ואולי השפיע עליו המשפט שהעזתי לומר לו בדרך
חזרה אל המחנה .כך או כך ,בתום שבועיים של דריכות אני מבינה
שהפרשיה הזו מאחורי.
*
עד תחילת החורף מושלמת הקמתו של שדה התעופה ,שמעולם
לא אראה בו ולו מטוס אחד .ואז מגיע החורף; השלג מתחיל לרדת
והקור חודר לעצמות .המפקדת נוסעת לאושוויץ ומביאה לנו משם
מלאי של מעילים; אני רואה בכך ביטוי לדאגה ולאכפתיות שלה
כלפינו .המעיל שאני מקבלת מוצלח למדי ,נאה למראה ויעיל
לחימום הגוף .כמו על כל המעילים ,גם על גבו של המעיל שלי
צבועה צורה של צלב בצבע אדום ,סימן זיהוי שנועד להקל על
תפיסתנו במקרה שננסה לברוח .אפשרות כזו נראית לי כרגע
מופרכת לחלוטין.
שוב אנחנו נשלחות לעבוד בחוות באזור .מדובר באחוזות
רחבות ידיים השייכות לבני האצולה הפולנית ,ובהן ניצבות טירות
של ממש .בדרך־כלל מחלקים אותנו לשתי קבוצות :האחת נשלחת
לפנות שלג מן החצרות ומן המשקים ,והשניה נשלחת לשדות
להוציא גזרים מן האדמה .העבודה השניה אמנם מקפיאה את
הידיים ,אבל מביאה עימה הטבה יקרה מפז בחיי הרעב של המחנה
— האפשרות לאכול מן היבול .כמובן ,אסור לנו לקחת גזרים למחנה,
אבל בשעות העבודה מותר לנו לאכול מהם כאוות נפשנו .השמחה
גדולה; אנחנו שולפות את הגזרים ,מנקות אותם מן האדמה בעזרת
השלג ,ומתענגות על טעמם .כיוון שפרידה משובצת ,לרוע מזלה,
לקבוצה שעובדת בפינוי השלג ,אנחנו מחליטות בינינו על רוטציה
ומדי יום מתחלפות בתפקידים .גילויי חברות כאלו אינם דבר
של מה בכך בתוך עולם ההישרדות האכזרי של המחנה; התנאים
- 71 -
הבלתי־אנושיים ששוררים בו מובילים בדרך־כלל את הבנות לדאוג
כל אחת לנפשה.
יש גניבות רבות במחנה ,ועל מעט הפריטים שברשותך —
קערית וחולצה ,מעיל ושמיכה ,עליך לשמור מכל משמר .יש בינינו
מי שמנסות לשמור את מנות הלחם שלהן ,תולות אותו על חבל
בצד המיטה .פרידה ואני מבינות די מהר שלא כדאי לנהוג כך.
מדי בוקר נשמעות בצריף צעקות כעס של בנות שלחמן נגנב ,אבל
הצעקות מהדהדות באוויר ומתפוגגות; הלחם לעולם אינו חוזר
לבעליו .בדרגש שמתחתיי שוכבת בחורה כבדת שמיעה ,שאינה
מצליחה ללמוד את חוקי המחנה ,לא את אלו הרשמיים ולא את
אלו הבלתי מוצהרים .היא אומללה ביותר; פעם היא מגיעה לצריף
אחרי שספגה מכות ופורצת בבכי מר שסוחף אותי לבכות אתה,
פעם אחרת נגנבת ממנה מנת הלחם שלה .אני מנסה לעזור לה ככל
יכולתי; פרידה ואני מראות לה שוב ושוב כיצד אנחנו אוכלות את
הלחם שלנו בבוקר ,מיד בסמוך לחלוקתו .עד לרגע יציאתנו מן
המחנה היא מצליחה לשרוד; אין לי מושג מה עלה בגורלה אחר־
כך.
*
החורף מביא אתו את חג־המולד ,וכמה צרפתיות מארגנות הופעה
לכבוד החג .אנחנו מתכנסות באחד משלושת הצריפים שבמחנה,
שגדול מעט יותר מן האחרים ,מצטופפות על המיטות ,צופות
בהופעה ושרות יחד .מפעם לפעם מארגנת מישהי אירוע חברתי או
אומנותי ,ואנחנו מתכנסות לכבודו .אני שמחה לקחת חלק בערבים
האלו ,אבל אף פעם אינני מוצאת כוחות להשתתף בהכנתם.
החורף מביא עמו גם סימנים משמחים .מיום הגיענו למחנה,
ראינו באזור מעת לעת אורות מגיחים מן השמיים ,ושמענו הדי
פיצוצים; ידענו שבעלות הברית מפציצות את העיר דנציג הסמוכה.
כשמגיע החורף ,אנו מבחינות בשמחה שעוצמתן ותדירותן של
ההפצצות הולכות וגוברות.
- 72 -
סימן נוסף להתקדמות המלחמה בכיוון הרצוי אנחנו מקבלות
בינואר; כשלוש־מאות בנות מגיעות אלינו מאושוויץ .אמנם מספר
האסירות במחנה מוכפל ,ולפיכך הצפיפות גוברת ומנות האוכל
הזעומות מצטמצמות עוד יותר ,אבל האות המשמח ברור; הרוסים
מתקרבים .זרעים רדומים של תקווה מתחילים להתעורר בנו,
זעירים ומהוססים .אנחנו מבינות כי החזית מתקרבת עלולה גם
לפגוע בנו ,אך אפשרות זו אינה מעוררת בנו בהלה .או שנשתחרר
או שנמות ,אנחנו חושבות ,ככה כבר אי אפשר להמשיך.
החורף הקר ,ואולי גם התחושה שבעלות הברית מתחזקות ,מפיחים
בנו אומץ מסוים .כיוון שהמים בברזים המכונים 'מקלחות' קפואים,
אנחנו מתגנבות מפעם לפעם בשעות ערב אל חללו האסור של
המטבח ,ומוציאות ממנו קנקנים של מים חמים .את המים אנחנו
יוצקות לקערה שמונחת בחדר ,ואז רוחצות בהם את גופנו.
באותה תקופה אנחנו בונות בצריף תנור חימום מאולתר,
מאבנים ומלבנים שמצאנו במחנה ,מזינות אותו בעצים שאספנו,
ולזמן־מה נהנות מן החום המתפשט .כמובן שלבסוף מגלה המפקדת
על מעשינו ,מטילה עלינו עונש ומורה לפרק את התנור ,אבל דבר
לא מצליח למחות את הרגעים החמימים ,הנעימים ,מזיכרוננו.
- 73 -
תפוחי אדמה לא מבושלים
באחד מן הלילות הקפואים של חודש פברואר מעירים אותנו
משנתנו .יוצאים מהמחנה ,מודיעים לנו ,הרוסים מתקרבים.
אומרים לנו שנוכל לקחת את השמיכות אתנו ,וכל אחת מאתנו
יוצאת כשהיא לבושה במעילה ועטופה בשמיכתה .הצעידה
מתחילה.
ימים ארוכים אנו הולכות כך ,יום אחר יום ,שש־מאות נשים
מבוססות בשלג ,באפיסת כוחות ,ולצדן חיילי אס.אס .דרוכים.
מדי פעם עוצרים לנוח .בכל מנוחה כזו ,מתחילים עפעפיי להיסגר;
כל כך נעים לשכב על השלג הרך .אילו היו מניחים אותי לנפשי,
הייתי ודאי שוקעת בשינה עמוקה בשלג הקפוא ולא קמה עוד.
אבל פרידה עוזרת לי לקום שוב ושוב .מפעם לפעם אנחנו עוצרות
במקומות לינה מאולתרים — רפת ,מרתף או גורן ,נדחסות זו לזו
ונופלות תשושות אל שנתנו.
עד מהרה אנו מבחינות שמסענו המשונה מגיע שוב ושוב אל
אותם הכפרים ,ומבינות שאנו נעות במעגלים חסרי תוחלת; נדמה
שהגרמנים פשוט אינם יודעים לאן להוביל אותנו ומה לעשות
בנו .ברקע נשמעים קולות ירי ופיצוצים; אנחנו מבינות שהרוסים
קרובים אלינו ,וכפי הנראה כבר כיתרו את האזור.
יום אחד אנחנו מגיעות לשדה בפאתי הכפר .בשדה יש גורן
ריקה ,ובה מורים לנו להתמקם .החיילים והמפקדים נכנסים לכפר,
ואילו אנו מצטופפות בגורן שאין בה דבר זולת מעט קש שנותר מן
הקציר של אשתקד .חיילים אחדים נשארים במקום כדי להשגיח
עלינו.
בגורן ההיא מופיעים החולי והמוות במלוא עוזם .המחסור
במזון גדול עוד יותר מזה שהתרגלנו אליו; מים מובאים למקום
- 74 -
פעם ביום ,לעתים מגיע גם מרק .הלכלוך נורא ,והמצב התברואתי
ירוד .כיני גוף ממלאים את כולנו ,ומגיפה של טיפוס פורצת .במבט
לאחור ,ידוע לי ששם ,בגורן ,החלו בנות לגסוס ולמות בשיעור
גבוה לאין־ערוך מאשר בפראוסט ,אבל באותה עת אינני נותנת את
דעתי לכך ,אינני מבחינה בהן כלל.
אצל אנשים רעבים מתחדד חוש הריח באורח פלא ,ועוזר להם
לגלות כל מזון הנמצא בקרבתם .כך כנראה מוצאות הבנות את
תפוחי־האדמה שמוטמנים בסביבת הגורן .כמקובל באירופה של
אותם ימים ,נהגו הפולנים לחפור בסתיו תעלות מיוחדות' ,וורמות'
בגרמנית .בתעלות הללו הטמינו תפוחי אדמה שנועדו לשתילה
באביב ,וכיסו אותם בקש ובאדמה.
כשמגלות הבנות את האוצר ,מתחילה התנפלות על התעלות
הללו .גם אני רצה אליהן ,מנסה לחפור את דרכי אל הפקעות.
לפתע אני שומעת ירייה ורואה בחורה נופלת .ואז מגיעה עוד ירייה,
וממש לידי נופלת עוד בחורה .מסתבר ששומר אס.אס .שהבחין בנו
החליט להפיג את השעמום שלו בקליעה למטרה .במבט לאחור,
אני יכולה להתרגש מן המזל הטוב שנפל בחלקי; הרי היריות הללו
יכלו לפגוע גם בי .אבל אם לומר את האמת ,באותו רגע הן לא
מותירות עליי כל רושם ,לא הן ולא המוות שזרעו .חושיי קהים
כל־כך ורעבוני עז כל־כך ,עד שכל מה שמעניין אותי זה להמשיך
ולהוציא תפוחי־אדמה מן הוורמה .אני נוגסת בהם ,מבלי לשטוף,
לקלוף או לבשל אותם ,והם כה טעימים לחיכי עד שאני תוהה
מדוע בכלל טרחנו אי־פעם לבשל תפוחי־אדמה.
פעם או פעמיים בשבוע פרידה ואני יוצאות להתרחץ .אין זה עניין
פשוט לביצוע; המים היחידים שעומדים לרשותנו הם מי שלולית
גדולה שעומדת בשדה ,שלולית שמימיה קופאים בקור העז .אנחנו
מתרחצות בתורות ,כשבכל פעם פושטת אחת מאתנו את בגדיה
המעטים — מעיל ,שמלה ותחתונים ,ומושיטה אותם לחברתה
- 75 -
שתפלה מהן את הכינים בזמן שהיא שוברת את הקרח ומעבירה
אותו על גופה ,יחד עם אותו סבון מהמחנות ,זה שהאותיות
הסתומות RJFחקוקות עליו .1אחרי הרחצה היא לובשת שוב את
אותם בגדים ,מבלי להתנגב ,ומושיטה את ידיה לקבל את בגדי
חברתה .לעתים מסתובב חייל גרמני במקום ,מביט וצוחק ,אבל
גם זה כבר לא אכפת לי ,אבדתי זה מכבר את תחושות הבושה או
המבוכה.
כשישה שבועות לאחר הגיענו לגורן ,אני מתעוררת באמצע הלילה
מחלום מוזר .פרידה ,אני אומרת לחברתי ששוכבת לצדי ,חלמתי
ש'מלפפון חמוץ' נכנס לגורן ומתחיל לצעוק שנצא החוצה כי
עומדים להעלות אותו באש .בעודי מדברת ,אני מבחינה בדמותו
של איש האס.אס עומד בגורן .כפי הנראה ,חדר קולו אל שנתי
ונארג אל חלומי .ראוס אלה ,ראוס ,הוא צועק ,כולם החוצה .אנחנו
שורפים את הגורן ,אז לא כדאי להישאר.
החלום מתגלה כמציאות; פרידה ואני עומדות בחוץ ,בשלג,
הקור חודר לעצמותינו ,ממתינות שיחליטו מה עושים בנו ,מחכות
שיצאו כל הבנות ויתאספו יחד .לא כולן יוצאות; בשלב ההוא ,יש
בנות שלא מוצאות עוד כוח לעמוד על רגליהן ולצעוד אל פתחו
של הגורן ,למרות האיום הנורא המרחף מעל ראשיהן.
לפי העגלה שעומדת בסמוך ,אפשר היה להבין שישנן רבות
כאלה ,שכן העגלה מלאה בנעליים שאספו החיילים מן הבנות
שנותרו בגורן ,בין אם היו מתות או מתות־למחצה .אבל באותו
לילה ,העגלה הזו צדה את עיניי מסיבות אחרות לחלוטין; פרידה
חברתי זקוקה נואשות לנעליים .לאחר שהבד שבנעלי העץ שלה
נקרע לחלוטין מן הרטיבות ,הבוץ והכפור ,חתכה פרידה פיסות
.1אחרי המלחמה סיפרו לנו שהאותיות הללו הן ראשי תיבות של Rein
,Judiches Fettשומן יהודים טהור ,שממנו הופק הסבון .ההיסטוריונים
טוענים שאלו שמועות חסרות ביסוס ,אולם הדיבורים הללו עוררו בנו
באותם ימים זעזוע עמוק ,שמלווה אותי מאז כשאני נזכרת בסבון ההוא .
- 76 -
משמיכתה וקשרה בהן את נעליה .אלא שגם הסמרטוטים הללו
נרטבו ונפלו ,ופרידה נותרה בלי נעליים ראויות ובלי שמיכה גם
יחד .כעת ,אני מפצירה בה לגשת אל החייל שעומד ליד העגלה
ולבקש ממנו זוג מן הערימה ,אבל היא לא מעזה .אני ניגשת
במקומה.
בבקשה תיתן לי זוג נעליים ,אני פונה לחייל.
למה את צריכה נעליים ,הוא תוהה ,הרי יש לך כבר.
זה בשביל האחות שלי ,אני מסבירה ,שלה נקרעו.
הוא מהסס רגע ,מביט לכל הצדדים ,ופולט :קחי ,אבל שאף
אחד לא יראה.
אני חוטפת זוג נעליים מהעגלה ומסתלקת בזריזות.
כשאנחנו עוזבים את המקום סוף־סוף ,כבר מופיעים בשמיים
אותות קלושים של אור בוקר .הגרמנים מציתים את הגורן ועשן
מתחיל להיתמר ממנו .ברור לנו שהמעשה הנורא הזה נועד
לטשטש ראיות ,להעלים את עקבות הזוועה .אנו יודעות שזה אות
נוסף לכך שהרוסים מתקרבים ,אבל איננו יודעות אם נזכה לחיות
עד שיגיעו.
*
כשיצאנו מפראוסט ,היו שורותינו מסודרת; צעדנו בחמישיות ,כל
חמישייה מלווה בחייל חמוש .אבל עכשיו הולך הכאוס ומשתלט
על המצעד; מפקדת המחנה נעלמה זה מכבר ,איש אינו יודע לאן.
החיילים (האם אלו אותם חיילים שצועדים איתנו כל הזמן? האם
הם מתחלפים? אינני יודעת ואין זה משנה לי) ממשיכים לצעוד
אתנו ,אבל מדי האס.אס .שלהם נעלמו והתחלפו בבגדים אזרחיים;
רק רוביהם דרוכים כרגיל .הקבוצה הולכת מפוזרת בשטח ,כשכל
אסירה צועדת על פי כוחותיה .מדי פעם מפלחת ירייה את האוויר
ואנו מביטות לאחור ורואות בחורה נופלת; כך נוהגים החיילים
- 77 -
במי שאינה מתקדמת בקצב שמספק אותם.
אנחנו צועדים יום ולילה .במשך היום יורד שלג מעורב במים,
ובגדינו נספגים לחלוטין .בלילה ,הם קופאים בקור .השמיכות
שעוטפות אותנו הופכות נוקשות מן הקרח .בשלב מסוים אנחנו
מגיעים לכפר ,שם מבטיחים לנו שישכנו אותנו במרתף .אנחנו
נכנסות ומתחילות לפרוש את הסמרטוטים והשמיכות לייבוש,
אבל עוד לפני שאנחנו מסיימות מגיעה ההודעה :לא נשארים.
ממשיכים הלאה.
הדרך מלאה בכלי־רכב — מכוניות ,טנדרים ,משאיות — כולם
עמוסים באזרחים ,אולי גרמנים ואולי פולנים .הם מנסים כפי
הנראה להימלט מן הרוסים ,אולי עושים דרכם לעבר הים הבלטי,
להימלט בספינה לאחת הארצות השכנות .דומה שעיירות שלמות
עושות את דרכן לעבר ערי החוף .הדרך פקוקה עד כדי כך ,שרבים
עוזבים את הרכבים בצדיה ומתחילים להתקדם ברגל.
כשעוצרים כולם להפסקה ,מודיעה לי פרידה לפתע :אנחנו
נשארות כאן .היא דוחפת אותי אל מתחת למשאית חונה וזוחלת
אחרי .אנחנו שוכבות שם בשקט עד שהקבוצה שלנו ממשיכה
ומתרחקת ושקט משתרר מסביב.
אנחנו יוצאות ממחבואנו .הלילה אפל; רק ירח מאיר מעלינו,
והשלג הלבן מחזיר את אורו הבוהק .אנחנו מביטות סביב,
מבחינות באור מהבהב ומתחילות לצעוד לעברו .המרחק מסתבר
כגדול מכפי שנראה היה ,וההליכה בשלג העמוק מעכבת אותנו
עוד יותר.
כשאנו מגיעות סוף־סוף ,מסתבר שהאור בוקע מביתו של איכר
פולני .הבית מלא בפליטים גרמנים ,משפחות שלמות שנכנסו
להעביר בו את הלילה .פרידה ואני מבקשות להצטרף אליהם;
הם אינם יודעים מי אנחנו ,ואינם מביעים בנו שום עניין .את
הבד עם סימון המספר שלנו תלשנו מן המעיל ,ובחושך הם אינם
מבחינים בצלב האדום המצויר עליו .הבית מלא עד אפס מקום,
- 78 -
ורק במטבח אנחנו מוצאות חלל קטן להתיישב בו .יש בו כיריים
דולקים שמפיצים חום ,וקיר שבצדו השני פועל כפי הנראה תנור
שמפזר חמימות .פרידה מתיישבת על ארגז עצים שעומד בסמוך
לכיריים; אני מוצאת גומחה קטנה ,בגודל של כורסא ,להתכרבל
בה .השמיכה שלי ,שכתוצאה מהקור והרטיבות קפאה עד שהיא
כמעט עומדת בכוחות עצמה ,כפסל ,מפשירה אט־אט ,יוצרת
שלולית תחתיה ,ואחר־כך מתחילה להתייבש .חמימות שזמן רב
לא הרגשנו מתפשטת בגופנו ואנחנו נופלות לשינה.
עם שחר ממהרים הגרמנים לצאת מן הבית וממשיכים בדרכם.
אור הבוקר מאיר על מעילינו ואנו מבינות שלא נוכל להסתיר עוד
את זהותנו .אנחנו ניגשות לבעל הבית ובודות סיפור לפיו הגענו עם
קבוצת אסירות ,והמפקדים הסכימו שנישאר לנוח ימים אחדים ,עד
שיבואו ויקחו אותנו שוב .בינתיים ,אנחנו מבטיחות ,נוכל לעזור לו
בעבודות הבית או המשק .הפולני ,איכר בן חמישים לערך ,מביע
את הסכמתו ומגיש לנו חלב ולחם.
אחרי שעה מופיעים שני חיילי אס.אס .בבגדיהם השחורים
ושמים קץ לרגעי התקווה; יש להניח ,אם כי לעולם לא אהיה
בטוחה בכך ,שהאיכר הוא זה שהסגיר אותנו לידיהם .ראוס ,הם
פוקדים מיד ,החוצה .אנחנו מתחילות ללכת איתם ,ועד מהרה
מגלות שאיננו היחידות שניסו להימלט .מן הכפר נאספים עוד
כעשרים אסירים כמונו ,ויחד מצעידים אותנו כמה חיילים ל ִמפקדה
הנמצאת מחוץ לכפר.
בדרך אני חשה לפתע במעיי מתכווצים ללא שליטה .כפי
הנראה ,הפחד פועל בכל זאת את פעולתו ואני נאלצת לכרוע שוב
ושוב בצד הדרך ולשלשל .אינני חושבת על כלום ,גם לא על איש
האס.אס שעומד ומסתכל .אני רק מקווה שלא יירה בי ,כיוון שאני
מעכבת את הקבוצה.
על הדרך ,בין כלי הרכב הנטושים ,פרידה מגלה עגלה עם
תפוחים שנזרקו ,ומתחילה לאכול מהם .איך את יכולה לאכול
בזמן שלוקחים אותנו? אני תוהה בכעס ,הרי בעוד חצי שעה אולי
- 81 -
שם למטה ,מול עינינו ,עומדים אלו שחיכינו זמן כה רב לבואם;
חיילים רוסים.
***
בעשרה במרץ 1945חדלתי להיות אסירה .לפעמים שואלים
אותי אנשים על רגע השחרור ,מדמיינים רגע של יציאה מן החושך
אל האור ,רגע שבו מסתיימות התלאות ומתחילים חיים נורמליים.
המציאות לא הייתה כל־כך פשוטה.
בעשרה במרץ 1945חדלתי להיות אסירה ,אבל העולם שממנו
באתי לא היה קיים עוד; היה עלי לצאת אל חורבותיו ולגלות מה
נשאר ממנו ומי נשאר ממנו .גם אני לא הייתי עוד אותה נערה; היה
עלי לצאת ולגלות מה נשאר ממני.
המפה מאתר Google Earth
- 82 -
כניסה לגטו במונקאץ' (ארכיון בית לוחמי הגטאות)
מפעל הלבנים בו רוכזו היהודים לפני השילוח לאושוויץ
(ארכיון בית לוחמי הגטאות)
- 83 -
שרידי מצודת מונקאץ' ,בה נכלא אבי (צולם )1992
גברים שהגיעו מגטו מונקאץ' לאחר המיון באושוויץ
(ארכיון יד ושם)
הצבא ההונגרי נכנס למונקאץ' 1939
(ארכיון יד ושם)
- 84 -
- 85 -
חלק שלישי
לאסוף את השברים
- 86 -
ספל של וודקה
כשפרידה ואני יוצאות סוף־סוף ממחבואנו ברפת ,אנחנו מוזמנות
לביתו של האיכר .מסתבר שהוא ואשתו מארחים את החיילים
הרוסים .מה שקורה בהמשך הוא בלתי נתפס :האישה אופה לחם
בתנור הניצב בחצר; שולחן נערך לנגד עינינו ,ועליו מונחים
מעדנים שמזה זמן כה רב ראינו רק בחלומותינו — שינקן ונקניק,
גבינות וחלב ,לחם שזה עתה יצא מן התנור והוא מפיץ ניחוחות
וחום .מנין הגיעו כל אלו בשלהי המלחמה? הסעודה המדהימה הזו
נערכת לכבוד החיילים הרוסים ,ובעל הבית מזמין אותנו לאכול
איתם .אוכל של ממש ,אוכל עם טעם .אין עוד צורך בגרעיני
החיטה השמורים בבגדינו.
אנחנו עושות את הדבר הטבעי ביותר; מתנפלות וזוללות.
מעולם לא טעמנו משהו שערב יותר לחכנו ,ואנחנו כל־כך רעבות,
שנאכל כל כמות שנצליח לבלוע .זהו כמובן מעשה מוטעה לחלוטין;
הגוף מצומק ואינו מצליח לקלוט את כמות המזון שהרעב מביא
אותנו לדחוס לתוכו .מאוחר יותר נודע לי שרבים איבדו את חייהם
בצורה כזו ,בזלילה הפרועה שבאה עם המעבר מחיי המחנה אל חיי
השפע .אצלי מסתכם הנזק בשלשולים עזים ובהקאות ,וגם פרידה
מתחילה ללחוש ברע.
הפולנים מקצים עבורנו את אחד מחדרי הבית המרווח ,פורשים
לנו מזרונים ומציידים אותנו בשמיכות .אני רצה בבהילות מן החדר
אל השירותים שליד הרפת לעתים תכופות .באחת הפעמים רואה
אותי אחד הקצינים הרוסים רצה אל המחראה .הוא ניגש אליי עם
בקבוק וודקה וספל פח אישי שהחיילים הרוסים נשאו איתם ,מוזג
ומורה ליִּ :פיטו ,תשתי את זה .תחילה אני מסרבת ,אבל לבסוף
- 87 -
מתרצה .מיד לאחר שאני שותה את הנוזל החריף אני צונחת לשינה
עמוקה ,דמוית עילפון.
במשך עשרים וארבע השעות הבאות יושבת פרידה לצדי,
מנערת אותי מדי פעם ,בודקת בחשש האם אני עדיין בין החיים.
אחרי היממה הזו אני מתעוררת כאילו לא היה דבר — ללא בחילות
או הקאות ,ללא שלשולים .נראה שהוודקה הממה את גופי החלש
וסיפקה לו את המנוחה שנזקק לה כדי להחלים .רק חולשה עזה
נותרת בי ,והרוסים מורים לאיכר לספק לי חלב כדי שאתחזק .מדי
ערב מונח לצד מיטתי כד מלא ,ובמהלך הלילה אני שותה אותו
כוס אחר כוס .לאט־לאט ,החלב משיב אלי את כוחותי.
פרידה ,שלעת עתה מצבה טוב משלי ,מטפסת בינתיים אל אחת
הגבעות הסמוכות ,שבה שוכנת עיירת רפאים אמידה ,מלאה בתי
קיץ שבעליהם הגרמנים נטשו אותם .היא חוזרת כשבידיה כריות
ושמיכות פוך ,מצעים רכים ,כלים נאים ומגבות .היא מביאה איתה
גם גבישי סוכר ,ואני מתנפלת על המתוק הזה וזוללת ממנו עד
הקאה .במשך השנתיים הבאות לא אוכל לטעום גבישי סוכר; הם
יעוררו בי מיד בחילה עזה.
הרוסים מציגים בפנינו שאלות על הדברים שעברנו ומאזינים
לתשובותינו בעניין .אבל אנחנו איננו מרבות בדיבור; שנים רבות
יחלפו בטרם נוכל לספר על מה שעברנו .החיילים נוהגים בנו בדרך־
כלל באהדה ובכבוד ,ואנחנו מתרגשות לגלות ששניים מן הקצינים
הם יהודים כמונו .אחרי כמה לילות מגיע אחד מהם ומבקש
בנימוס ובצירוף דברי התנצלות שנעבור לישון ברפת .הוא זקוק
לחדר למען חייליו ,שנמצאים עדיין בעיצומה של מלחמה וצריכים
לנוח מעט אחרי הקרבות האחרונים ולפני שימשיכו בדרכם .אנחנו
עוברות בלי תלונה לפרוזדור ברפת ,בין תאי הפרות; על רצפתו
מונח משטח מרופד בקש ,ויש ברשותנו שמיכות ,כך שהתנאים
מספקים בהחלט מבחינתנו.
- 88 -
אבל באחד הלילות נכנס לרפת חייל שיכור .בת כמה את? הוא
פונה אליי .בת שתים־עשרה ,אני עונה ,מנצלת את קומתי הנמוכה
ואת גופי השדוף ,מקווה שאלו לא יעוררו בו עניין .אבל פרידה
אינה יכולה לשקר כך; היא גבוהה מדי .הוא מורה לה לצאת ואני
יודעת מה הוא רוצה ממנה .גם היא.
אנחנו משתמשות בכלי היחיד שעומד לרשותנו ופורצות
בצעקות .למרבה המזל ,שומעים אותנו קצינים ששוהים בבית.
אחד מהם מתייצב מול החייל השיכור ומודיע לו באופן שאינו
משתמע לשני פנים :אם לא תסתלק מכאן ,אני גומר אותך .פרידה
חוזרת לנשום.
*
בעשרה במרץ ,1945היום בו פגשנו פרידה ואני את משחררינו,
עדיין לא מלאו לי שמונה־עשרה .השחרור אמנם הביא עמו הקלה,
אולם החופש עוד היה רחוק מאתנו ,וכמוהו גם קץ התלאות שלנו.
באותה עת אירופה הייתה עדיין שרויה במלחמה; הקרבות היו
עתידים להימשך עד מאי ,אז הושלם כיבושה של גרמניה .אירופה
של סוף המלחמה ולאחריה ,שרויה הייתה בתוהו־ובוהו מוחלט.
מיליוני פליטים הסתובבו ביבשת מחפשים את עברם ,הרס וחורבן
ניכרו בכל ,מחלות ומחסור היו מנת חלקם של רבים.
אצל אלו מאתנו שהגיעו מן המחנות ,היו כמובן הבעיות חמורות
יותר .היינו אבודים בעולם; המומים ,חסרי־כל ,תשושי גוף ונפש,
ללא משפחות .מגיפות של טיפוס ושל שחפת פרצו וגבו קורבנות
רבים .גם ללא מחלות מיוחדות ,נדרש זמן רב לגוף לחדש מעט
מכוחותיו ,להעלות מעט בשר על עצמותיו ,להחזיר צורה אנושית
לפניו .ולא התחלנו בכלל לדבר על החלמתה של הנפש.
לעתים פרשו עלינו ארגונים שונים את חסותם ,העבירו אותנו
ממקום למקום ,ואנחנו — שהיינו כה מורגלים שחיינו מנוהלים על
ידי אחרים — נענינו בפשטות להנחיותיהם .לעתים נדדנו ממקום
אחד למשנהו בעקבות ידיעות או שמועות שהגיעו אל פתחינו — על
- 89 -
מקום שבו נמצא קרובי־משפחה אבודים ,או על עיר שבה מחלקים
כספים לניצולים .לעתים נדדנו בעקבות מפגש מקרי עם אדם כזה
או אחר שנקרה בדרכנו.
במבט לאחור ,לא תמיד אני יכולה לשחזר במדויק את המסלול
שעשיתי בשנים שאחרי המלחמה או את ההיגיון שעמד מאחוריו,
אולם אני זוכרת היטב את החוויה של אותם ימים :הייתי הלומה
ומבולבלת עד מאד ,חלק גדול בי כמו היה מנותק מן המתרחש,
אפוף בעננה של אדישות ,נטול רצון ,תחושה או אכפתיות .חלק
אחר ,קטן יותר ,שמר כפי הנראה על שרידים של אנושיות ושל
חיוניות ,והוא זה שהניע אותי להמשיך ולחפש את דרכי.
*
בשבועות הבאים נשארות פרידה ואני בכפר .תחילה ברפת ,אחר־
כך במרתף בכפר .ניצולים נוספים מתקבצים שם ,בהם שש בנות
שהגיעו מן האזור שבו היה פעם ביתנו.
והנה אנחנו בפוצק ,עיירת קיט יפהפייה על חופי הים הבלטי.
כמה שבועות חלפו כבר? ומיהו זה שאמר לנו לעבור? העניינים
פשוט מתגלגלים ,ואנחנו איתם .תחילה מביאים אותנו לבית־חולים
שבו מטפלים בכינים שלנו .שיערי כבר הספיק לצמוח מעט ,ואני
יודעת שתכף ייגזז שוב .אני מוצאת רופא שמדבר צ'כית .בבקשה,
אני פונה אליו ,תקצר רק קצת ,הייתי בלי שערות כל־כך הרבה זמן.
הוא נענה ,מקצר אבל לא מגלח ,נותן בידי מסרק צפוף ושולח אותי
למרוח חומר על ראשי ,לחפוף ולסרק .אני מקבלת בגדים חדשים
ומסירה סוף־סוף את שמלת האסירה האפורה שלי .שנים לאחר
מכן אצטער שלא שמרתי אותה; הייתי רוצה שתוצג במוזיאון כמו
'יד ושם' .אבל באותה עת לא יכולתי לדמיין שיוקם אי־פעם מקום
כזה.
אנחנו משוכנות במבנה גדול ,כנראה בית־מלון ,שבו חדרים
לרוב וגם חדר־אוכל גדול לכולנו .אין לי מושג מה שמו של ארגון
הסעד שדואג לנו .עדיין ,כל מה שמעניין אותי זה לשרוד.
- 90 -
אני נאלצת להיפרד לזמן־מה מפרידה ,שמסתבר שמחלת הטיפוס
פגעה בה והיא מועברת לבית אחר ,בו מרוכזים החולים כדי שלא
ידביקו את הבריאים .לעומת זאת ,אני פוגשת שתי אחיות שהיו
אתנו במחנה ,רוז'י ושורה ,שתיהן מבוגרות דיין כדי להיות אמהות
שלי .רוז'י לוקחת אותי תחת חסותה ודואגת לי כאם .לימים ,תינשא
לקרוב משפחה שלי.
מפגש נוסף ,מפעים ,נכון לי עם הים; זוהי הפעם הראשונה
שאני רואה את הים ,ואני אוהבת לשבת על החוף ולהביט בכלבי
הים היוצאים מן המים ,רטובים ומדובללים ,בתנועותיהם שהן
מסורבלות וחינניות גם יחד .יום אחד ניגש אלי חייל רוסי ומזהיר
אותי :אסור לשבת פה ,הוא מסביר ,יש פה הפצצות כל הזמן .אני
מבינה אותו ,אבל הוא לא יכול להבין אותי; ההפצצות לא מעוררות
בי כל פחד .עדיין לא אכפת לי .בכל זאת ,אני נענית להוראתו
וחדלה — לא בלי צער — ממנהגי.
בין החיילים הרוסיים שמסתובבים בינינו בפוצק יש קצין אחד
גבוה באופן יוצא דופן; אני סבורה שקומתו מגיעה כמעט לכדי שני
מטרים .גילו לא עולה על שלושים ,הוא עובד עם הגנרל הגדול,
ואחד מהוריו ,כך הוא מספר לי ,הנו ממוצא יהודי .הוא גבר נאה
למראה ,שיערו בצבע שטני והליכותיו נעימות .הוא גם נדיב למדי;
כשאני סובלת מכאבי שיניים הוא לוקח אותי לטיפולים אצל
הרופא ,ואף מציע לתת לי זהב כדי שיוכלו להתקין לי ממנו שן.
פעם אחר פעם הוא מגיע לבקרני במקום בו אני מתגוררת,
שוב ושוב מזמין אותי להסתובב עמו בעיירה ,וכך אנחנו מטיילים
ומשוחחים להנאתנו .הוא נוהג גם להביא לי אוכל ומתנות קטנות.
בכל זאת ,לוקח לי זמן רב להבין מה שנערות צעירות ממני בשנים
היו מבינות מיד — שהוא מחזר אחרי .אני עדיין תמימה למדי;
הקשר היחיד שהיה לי עם נער עד אז היה קשר בוסרי עד מאד,
והוא נרקם בתקופה בה גרתי במונקאץ' ,תקופה שנדמתה כעת
רחוקה כל־כך.
- 91 -
שמו של הנער ההוא היה שלום ,וביידיש שּו ֵלם .הוא היה
בן הכפר שלי ,וגדל ממש בבית הסמוך לביתו של ישראל סבי.
למונקאץ' הגיע כדי לחפש עבודה ,ובמקרה נתקלנו שם זה בזו
והתחלנו להיפגש בשבתות .הוא היה כבר בחור ,גבוה ויפה־תואר,
ואני חיבבתי אותו .הנחתי לו להרכיב אותי על אופניו ,אבל סירבתי
כשניסה ללמד אותי לרכב בעצמי; חששתי שיראו אותי ,חששתי
שידברו עלי .סירבתי גם כשביקש לתת לי נשיקה .אחר כך קטעה
המלחמה את נעורי ,ואיתם גם את ניצני הרומנטיקה; הגוף והנפש
עברו לעסוק בהישרדות ותו לא .אפילו עכשיו ,כשכבר לא הייתי
אסירה והסתובבתי בחברת הקצין שחיזר אחרי ,נושאים כאלו היו
רחוקים מאד ממחשבותי.
מלבד נשיקה על הלחי לא קרה בינינו דבר ,אבל הקצין נהג
לומר שכשסוף סוף תסתיים המלחמה ,יחזור וייקח אותי לקייב,
שם יישא אותי לאישה; אפילו טבעת נתן לי ,טבעת זהב דקה
משובצת אבן אדומה .אני ,מצדי ,נבהלתי מן הרעיון .הסברתי לו
שקודם לכל עלי לשוב הביתה ,למצוא את בני משפחתי .עד מהרה
הוא עזב את העיירה יחד עם החטיבה ולא שבנו להיפגש ,אבל כפי
הנראה הצליח המפגש אתו להעיר בנפשי חלק שלא דעך עדיין
כליל ,חלק שחזר לחיים ונהנה מחיזוריו .הטבעת שנתן לי שמורה
אתי עד היום.
- 92 -
לחם ,נקניק ובירה
במאי שוככים הקרבות .פרידה החלימה בינתיים ממחלתה ,ויחד
עם רוז'י ושורה אנחנו מחליטות לחזור לקרפטורוס ,למקום היחיד
שאליו אנחנו יכולות ליחס את המילה 'בית' .אנחנו מתחילות
להתגלגל בדרכים ללא מזון ,ללא כסף וללא יכולת התמצאות.
תחנות הרכבת הומות אדם .המוני אנשים — אזרחים שגורשו,
שבויים ואסירים ששוחררו ,פליטים שברחו מבתיהם — כולם מנסים
לשוב הביתה .אין לנו כסף לשלם על הנסיעה ואנחנו נדחקות ,כמו
רבים אחרים ,בקרונות משא עמוסים לעייפה ,על מדרגות הקרונות
ולעתים גם על הגגות .אנחנו ניזונות מאוכל שאנשים טובים נותנים
לנו בדרך.
בדרך אנחנו עוברות ליד שדה התעופה בפראוסט ,זה שעל
הקמתו עבדנו בפרך במשך חודשים ארוכים .מבעד לחלון הרכבת
אנחנו מבחינות שהשדה הופצץ כולו על ידי בעלות הברית.
העובדה הזו ,יחד עם העובדה שאנו מביטות בשדה כבנות־חורין,
מרוממת את רוחנו .לדנציג אנחנו מגיעות בלילה ,ושם עלינו
להחליף רכבת .התחנה מפוצצת באנשים ,ורק בקושי רב אנחנו
מוצאות קיר להישען עליו למשך הלילה הארוך והחשוך.
התחנה בלודג' עמוסה עד כדי כך שאין בה מקום לשבת .אנחנו
יוצאות להסתובב בעיר ,ובתוך כך מבחינות בשני חיילים לבושים
מדים רוסיים שהולכים אחרינו .הם מדברים אתנו ברוסית ומספרים
שהם לוחמים פרטיזנים ,האחד מוצאו בקרפטורוס והשני בפולין.
הפולני מתעניין דווקא בי ,ומציג את עצמו בשם שאוליק .יהודי?
אני שואלת .מה פתאום? הוא עונה .אבל אני מתעקשת עד שהוא
מודה ואפילו מתחיל לדבר ביידיש.
שאוליק לוקח אותי למזנון בעיר ,מזמין בשבילי בקבוק בירה
- 93 -
ומוציא מתרמילו לחם ונקניק .אני רעבה כל־כך ,והמנחה שלו
משביעה כל־כך; רק הבירה ,משקה שמעולם לא טעמתי עד כה,
מרה .אנחנו יושבים כל הלילה ,משוחחים ואוכלים .שאולי מספר
לי ,שלפני המלחמה יצא אביו לאמריקה אל אחיו שכבר השתקע
שם ,במטרה להכין את הקרקע למעבר של המשפחה כולה .אבל אז
פרצה המלחמה ,האב מנוע היה מלחזור לפולין ,המשפחה הייתה
מנועה מלצאת ונפלה בידי הנאצים .שאולי מספר שהצליח לברוח
ולהצטרף לפרטיזנים ,ועכשיו הוא חולם ליצור קשר עם אביו
שמעבר לאוקיינוס .הוא שואל אותי היכן הייתי אני במלחמה .אני
עונה בצמצום ומלקקת את הבירה ,טיפה אחר טיפה .אני ממשיכה
כך עד הבוקר ,ובכל זאת לא מסיימת את הבקבוק.
שאוליק מודיע לי שיסע איתי עד לצ'ופ ,מעבר הגבול בין רוסיה
להונגריה .שם ,הוא מסביר לי ,יאלצו דרכינו להיפרד .מקרפטורוס
אין דרך ליצור תקשורת טלפונית עם ארצות־הברית ,ולפיכך
ימשיך לרומניה .משם ,כך שמע ,יוכל להתקשר לאביו .לאורך כל
הדרך הוא ממשיך בחיזוריו ,ואני נעתרת לו .הוא בחור גבה־קומה,
שערותיו החומות מזדקרות כלפי מעלה ,ובאחת מרגליו הוא סובל
מצליעה קלה ,כמעט בלתי מורגשת ,מפגיעת כדור שסיפר לי
אודותיה .אני נהנית מחברתו ,ואף מתירה לו לנשק לשפתי ,אבל
משהו בתוכי נותר בכל זאת קפוא; נפשי עדיין לא הפשירה מקור
המחנה.
בצ'ופ ,כמתוכנן ,אנחנו נפרדים .לפני כן הוא מבטיח שעוד יחזור
אלי וייקח אותי אתו לאמריקה הרחוקה .אני לא נוטה להאמין לו;
"לא צריכים להאמין לפולנים" ,נהגו לומר במשפחתי ,והמלחמה
שעברתי לא הוסיפה בי אמונה באדם.
לימים ,הסתבר לי שאכן ניסה לחזור אלי; תחילה חיפש אותי
בורצקי ,ואחר־כך השאיר לי מכתב במונקאץ' ,אצל רוז'י .אבל
באותה עת כבר עזבתי את האזור ומעולם לא קיבלתי את המכתב
הזה .מי יודע ,אם הייתי עדיין בקרפטורוס כשהגיע ,אולי הייתי
חיה היום בארצות־הברית.
- 94 -
בצ'ופ ,אחרי שבועות בדרכים ,אנחנו עוברות את הגבול
וממשיכות למונקאץ' ,עיר המחוז של כפר הולדתי ,המקום ממנו
נלקחתי לאושוויץ.
אני חוזרת אל המקום האחרון שחוויתי בו תחושה של בית ,אבל
אין לי מושג מה אני אמורה לעשות שם .העיירה השתנתה בינתיים;
כמעט שלא היו בה עוד יהודים .הקהילה היהודית החזקה שהייתה
בה התפזרה לכל עבר — חלק מבניה ובנותיה הסתובבו עדיין
בדרכים ,מעטים כבר חזרו לבתיהם ,רבים לא שרדו את המחנות.
שורות החנויות נראו כשיניו של ילד צעיר ,שחורים פעורים ביניהן;
חנויותיהם של אלו שלא שבו.
משפחת וייס הנפלאה ,שאירחה אותי וחלקה אתי את מזונה
ואת יצועה ,לא שבה מן המלחמה; גם את הזוג גולדנברג לא אשוב
לראות .אינני מוצאת גם את בני משפחת זינגר ,המשפחה שאתה
חייתי עד שהגעתי לאושוויץ ,ושנים יחלפו עד שאגלה מה עלה
בגורלם.
כמו כולם ,גם אני מחפשת מכרים מן העבר ,מקווה לאתר בני
משפחה ששבו מן התופת .בדרך לקרפטורוס ,בקראקוב ,פגשתי
במקרה יהודי שסיפר לי ששהה עם אבי במחנה .ודאי שאביך בין
החיים ,הוא מבטיח לי ,הוא בטח חזר הביתה.
במונקאץ' אינני מוצאת מי מהורי או מאחיי ,אבל אני פוגשת
כמה קרובים־רחוקים ,צעירים בגילם .אני מוצאת את אסתר ,בת־
דודתי מדרגה שנייה שגדלה אתי בכפר ,ואת בלימצ'ו אחותה.
אני מוצאת גם בני דודים מן הכפר לאזי ,הסמוך לכפר שלי ,שתי
אחיות ואח .לאחות הצעירה קוראים מטלה ,כמוני ,כפי הנראה
על שם אותה קרובת משפחה שהלכה לעולמה והשאירה לנו את
השם הנורא הזה .לאחות הבכורה ,שמנהלת את העניינים ,קוראים
רוחה'לה.
רוחה'לה נישאה כחודש לפני שנלקחנו למחנות ,ובפרק הזמן
הקצר הזה הספיקה להרות .זו הייתה צרה צרורה; כשגילו הגרמנים
אישה הרה ,או אישה שזה עתה ילדה ,היו הורגים גם את האם וגם
- 95 -
את התינוק .למזלה של רוחה'לה ,מצאה במחנה רופא שהכירה
והוא עזר לה ללדת בסתר .איש לא דיבר על כך ,אבל ברור היה
שגם עזר להיפטר מן התינוק.
כמו רבים אחרים ,בני דודי התמקמו בבית קטן של משפחה שלא
שבה מן המלחמה .פרידה ואני מצטרפות אליהם .אבל כשמגיעה
לאוזנינו השמועה שברומניה מחלקים כסף לניצולים ,אנחנו
נסחפות עם זרם הנוסעים לשם .שוב עוברים עלינו שבועות של
נסיעה ברכבות ,בכל מקום שאותו אנו מוצאות ,ישנות על הגג או
יושבות על המדרגות.
בבוקרשט מסתובבות פרידה ואני במשך שבועות ,כשיהודי־
רומני משתרך אחרינו ,מחפש את קרבתנו .אני מוצאת רשימה
ענקית של ניצולים יהודים ,מוסיפה את שמי לרשימה ומחפשת
בקדחתנות שמות מוכרים .לשווא .בשלב מסוים אומרים לי שיש לי
אחות שחזרה מן המלחמה ,אבל אינני מצליחה לברר מי מהן .אני
מניחה שזו חיה ,כיוון שהיא מבוגרת ממני ,אבל אין לי מושג היכן
היא ואיך אגיע אליה.
ברומניה אני נפרדת מפרידה; היא מקבלת ידיעות לפיהן אחיה
בן השלוש־עשרה שב מן המלחמה ,ונוסעת אליו לסבלובה ,עיירת
הולדתה .כשהיא מגיעה ,היא מגלה שחלה בשחפת ,ממתינה לשובו
מן הסנטוריום ונשארת לטפל בו .זמן לא רב אחר־כך היא נישאת
ועוקרת לאמריקה הרחוקה ,ומכאן ואילך מתנהל הקשר בינינו
בחליפת מכתבים שעושה שימוש בשפה מקורית — יידיש באותיות
לטיניות.
ארגוני הסיוע שפועלים ברומניה שאחרי המלחמה מפעילים
מטבח גדול ,שמספק מזון לפליטים שמגיעים לקבל את כספם .הם
מקבלים ארוחות לשלושה ימים ,פרק הזמן שנדרש לצורך ההליך
הבירוקראטי .שם אני מוצאת אישה שהכרתי מימיי במונקאץ',
ובזכותה אני מקבלת עבודה במטבח ,וחדרון זעיר ,שלו חלון
- 96 -
מסורג ,להעביר בו את לילותי.
ששת־אלפים ֵליי רומניים אני מקבלת ברומניה ,ושומרת עליהם
מכל משמר בחדרי הקטן .אבל בוקר אחד אני מגלה שמישהו ניסר
את סורגי החלון ,והכסף נעלם כולו .יחד אתו נעלם גם הבחור
הרומני שנסחב אחרי ואחרי פרידה תקופה ארוכה .שוב אין פרוטה
בכיסי.
אחרי שישה שבועות ברומניה אני חוזרת למונקאץ' ,כשהשינוי
היחיד שחל במצבי הוא שכעת אני מדברת רומנית לא רעה .אולי
כבר חזר מישהו ,אני מוצאת מחשבה מנחמת ,אולי עוד אמצא
מישהו מבני משפחתי.
אגוזי מלך מן העץ
אני חוזרת אל ביתם של בני־דודיי ,אך נראה שרוחהל'ה אינה
שבעת רצון מכך ומבקשת להיפטר ממני .פעם היא מזמינה בחור
אל הבית ,בכוונה לשדך לי אותו ולקבל ממנו דמי שידוך .כשאני
מבינה לבסוף מה מתרחש ,אני מזדעזעת עמוקות; גילו מעל
ארבעים ,כפול מגילי ואף למעלה מזה .הוא נראה לי זקן .בסלון
יושבות שלושת האחיות ואני ,והגבר מתחיל לדבר .אני שותקת ,אך
בינו לבין מטלה בת־דודתי מתפתחת שיחה ואני נמלאת הקלה .תוך
התנצלות מנומסת אני מודיעה שעלי לצאת לשירותים ,ומסתלקת
מן המקום לשעות ארוכות .כשאני חוזרת ,החתן המיועד כמובן
כבר איננו ,ורוחה'לה נראית כמי שמוכנה להרוג אותי בו במקום.
איך עשית דבר כזה?! היא שואגת עליי.
באותם ימים אני פוגשת גם את יואל־הרש ,אביו של שלום ,הנער
- 97 -
שאתו היו לי פעם ניצנים ראשונים ,ילדותיים ,של התאהבות .הוא
מתגורר במונקאץ' עם בנו יוסי; שאר בני המשפחה לא חזרו מן
המלחמה .אני עוברת לגור אתם .את הימים אני מעבירה בבית ,ואת
הלילות בחנות קטנה שנמצאת בחלקו הקדמי של המגרש ,חנות
אופניים שבעליה היהודים לא שבו.
בחצר הבית גר גם גוי חביב שלו עץ אגוז נאה ,שופע פרי.
הוא מזמין אותי להתכבד ,ובשבועות הבאים אני אוספת יום־יום
את אגוזי המלך ,מתיישבת לפצח אותם ,ואוכלת אותם בזה אחר
זה .אני מרגישה כיצד האגוזים משיבים לגופי אנרגיה וחיים ,איך
חוזרים אליי כוחותי לאט־לאט.
יואל־הרש מבשר לי על גורלו של אבי; מסתבר שהיו יחד
במחנה .לקראת סוף המלחמה ,הוא מספר ,הוצאו חלק מהאסירים
מן הצריפים והועלו על הרכבת; אבי היה ביניהם .זמן לא רב אחר־
כך פוצצה הרכבת ,איש לא ידע לומר אם על־ידי הגרמנים או שמא
על־ידי בעלות הברית דווקא.
*
אולי חזר מישהו אל הכפר? הביתה? עולה בי מחשבה ,אולי
תקווה ,משאלת־לב .אני לוקחת רכבת לוולובץ ומשם יורדת אל
הכפר ,אולי בעגלה ואולי ברגל ,משתמשת בקיצורי הדרך שזוכרות
רגליי היטב .כשאני ניגשת אל בית הוריי ,הבית החדש שבנייתו לא
הושלמה ,אני מגלה ששכנינו האוקראינים כבר סיפחו אותו אליהם,
ואת בית העץ הפשוט שלהם הסבו לשימוש משני .אני ניגשת אל
החצר וקופאת .אינני מוצאת את האומץ לצעוד פנימה ,לגלות את
מה שכבר ידעתי; הבית הזה כבר אינו ביתי .איש לא חזר.
עוד באותו יום אני מתחילה לעשות את דרכי חזרה למונקאץ'.
שנים רבות אחר כך עוד תכה בי החרטה; מדוע לא נכנסתי אל
הבית? כל מה שיש בידי היום מילדותי הן תמונות אחדות שאבי
- 98 -
מופיע בהן ,תמונות שנשתמרו כיוון שהיו ברשותו של דודי
שהתגורר בפריס .אם הייתי נכנסת אז אל הבית בורצקי ,אולי
הייתי מגלה בו שריד לילדותי ,תמונה או חפץ ,צלחת מעוטרת
מן הסרוויס שאהבתי ,מזכרת להיאחז בה בשנים של געגועים .אני
מתחרטת ,אבל בו בזמן מזכירה לעצמי; פשוט לא הייתי מסוגלת.
*
הידיעות שאני מלקטת מצטרפות זו לזו ,מציירות את תמונת גורלה
של משפחתי.
אני שומעת שסבא ישראל ,סבי מצד אמי הביולוגית ,נשלח
לאושוויץ יחד עם אחותי הגדולה ,חיה .הם לא עברו במונקאץ'
אלא בעיירה אחרת ,קרובה יותר לורצקי .עם הגיעם למחנה הופרדו
הסב ונכדתו .יש להניח שסבי נרצח בו במקום; אחותי זכתה להגיע
ליום השחרור בברגן־בלזן ,אבל אז לקתה בטיפוס וכחודש לאחר
מכן הלכה לעולמה.
אני שומעת גם על גורל בן־דודי מצד אבי ,שייע שמו ,בחור
גבוה ויפה־תואר ,שהיה מבוגר ממני אך במעט .הגרמנים הציבו
אותו לעבוד במקום הנורא מכל — הקרמטוריום .יום אחד ,כשסיים
לטפל ב'משלוח' ,צרפו גם אותו אליו .כך נהגו תמיד כשביקשו
להחליף את עובדי המשרפות.
אינני מצליחה לגלות מה קרה לאמי באושוויץ .יש להניח
שהגיעה לשם כשילדים תלויים על זרועותיה ולא עברה את
הסלקציה הראשונית; אני יכולה לנחש מה עלה בגורלה ובגורלם
של אחיי הקטנים.
על פריידה ,אחותי־למחצה ,שגדלה אצל סבתה ,אינני שומעת
דבר .כל מה שאני יודעת הוא ששהתה בבית החרושת 'שיוביץ'
והוצאה ממנו מעט לפני שהגעתי אני אליו .גם על גורלו של שייע
אחי אין לי בינתיים כל מידע.
- 99 -
נקניק ,שוקולד וסוכריות
אסתר ובלימצ'ו ,בנות דודתי ,נוסעות לפראג; הן מתארחות אצל
דבורה ,בת דודתן ,ואסתר כותבת לי מכתב שבו היא מזמינה אותי
להצטרף אליהן .אני יוצאת לדרך .זמן מה אחר־כך סוגרים הרוסים
את הגבול ,והמעבר מקרפטורוס לצ'כיה אינו חופשי עוד.
הדרך לפראג עוברת בברטיסלאבה שבסלובקיה ,ואני מתעכבת
שם יומיים .בברטיסלאבה אני מקבלת מזון ומקום לינה מארגון
הג'וינט ,וגם בת־לוויה חדשה ,לאה שמה ,יהודיה מאחד הכפרים
באזור ,אישה מבוגרת ממני שנצמדת אלי משום שאינה יודעת אף
מילה בצ'כית.
בפראג אנחנו מגיעות אל הכתובת שבידי ומצלצלות באינטרקום.
מי שם? עונה לנו גבר בצ'כית .זהו בעלה של דבורה; מסתבר שהיא
ואסתר יצאו לקניות .הוא יורד אלינו במעלית ,מכניס אותנו ומפזר
הוראת בצ'כית .אני מבינה שהוא מבקש שנסגור את דלת המעלית
כשנגיע למעלה .מעולם לא ראיתי מעלית עד אז; בורצקי ,למותר
לציין ,לא היו בניינים הבנויים בקומות .אנחנו עולות וממתינות,
אבל הגבר אינו עולה .לבסוף הוא מגיח מן המדרגות ,סמוק כולו,
מיוזע מן המאמץ שנדרש ממנו כדי לעלות ארבע או חמש קומות,
ופניו האדומות פונות אלינו בכעס :אמרתי לכן לטרוק את הדלת!
מסתבר שכדי שיוכל להזמין את המעלית חזרה ,היה עלינו לטרוק
את דלתה.
הוא מכניס אותנו אל המטבח ,ומבקש שנהיה בשקט; הוא לומד
לבחינות באוניברסיטה ואינו מעוניין בהפרעות .המומות מקבלת
הפנים אנחנו מצטנפות במטבח ,ומרוב חשש איננו מעזות להדליק
אור גם כשיורד הערב .אני ממררת כל העת בבכי .כשדבורה ואסתר
חוזרות ,הן מוצאות אותנו יושבות בחושך .למה לא הדלקתן אור?
הן שואלות בתמיהה ,ואנחנו נמנעות מלהסביר ,כדי שלא להסגיר
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
כתיבה ועריכה: מיכל מור
"תמר קורץ נוצרת בזיכרונה את הטעמים שפגשה בחייה. היא זוכרת את טעמה של עוגת השמרים הנפלאה של סבתה האהובה, את חלת השבת שנאפתה מדי שבוע בבית אביה, את פירות היער שצמחו בכפר הצ'כי שבו גדלה, אבל היא זוכרת גם את טעמו הנורא של המרק באושוויץ ואת טעמם של גרגרי החיטה שליקטה בימי רעב. היא זוכרת את טעמם המוזר של הזיתים הראשונים שאכלה בארץ ישראל, את עוגת החתונה הפשוטה והנהדרת שלה, ואת עוגות הכלולות שהכינה לחתונות בקיבוצה. היא זוכרת מה אוהב לאכול כל אחד מילדיה, נכדיה ובני הזוג שלהם, וממשיכה לבשל ולאפות לכבודם גם בגיל שמונים ושמונה. תמר קורץ מכירה את כל סוגי הטעמים שיכולים החיים להציע. היא מכירה את טעמם של אובדן ושל כאב, של מחסור ושל ייאוש, אבל גם את טעמם של חסד ושל תקווה. כולם חיים בתוכה, אך אינם מתערבבים זה בזה. אולי זה מה שמאפשר לה להצהיר שלמרות הכול, הטעם הדומיננטי בחייה כיום הוא טעמו של האושר". -- מהמעטפת האחורית. ; Memoirs of a Jew (née Steinberg) who was born in 1927 in the village of Verecky, Carpathian Russia. Pp. 53-81 deal with the Holocaust period. From 1941-44 she lived in Munkács. With the Hungarian occupation in 1944, she was interned in the ghetto and deported to Auschwitz. After 2-3 months, she was transported to Germany, where she worked in several camps. In March 1945, she was taken on a death march and liberated en route by the Russians. (From the Bibliography of the Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism)
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search