- 100 -
את התנהגותו הגסה של הבעל.
האור נדלק ,דבורה מכינה אוכל ,ואני סוקרת את הדירה; שני
חדרים ,מטבח ,פרוזדור .אני אוספת את הנתונים; קבלת הפנים
הצוננת ,הבית הקטן שמתגוררים בו כבר ,בנוסף לזוג ,גם אסתר
ובלימצ'ו וגם חייל צ'כי יהודי בשם מילן .כיצד נידחס גם לאה ואני
לדירה? על אף שאני רעבה מאד ,הדאגה ותחושת חוסר הנוחות
אינן מאפשרות לי לבלוע דבר מן הארוחה.
מילן פותח אתי בשיחה; הוא בן האזור שלנו ,ומתעניין בקורותי.
אני אינני שואלת אותו דבר; גם את דבורה איני שואלת היכן הייתה
במלחמה .אני מבולבלת כל־כך ,עסוקה כל־ כך בכאן ועכשיו .אבל
מילאן מקשיב לסיפוריי ,מחבר את הפרטים שאני מוסרת זה לזה,
ומודיע:
את יודעת שיש לך כאן בן־דוד.
כמובן שאינני יודעת .אני שואלת מיהו.
לייבוש ,עונה מילאן ,שנקרא פה לודוויג.
אני נזכרת בלייבוש ,על אף שמעולם לא היה לי קשר אתו.
כשהייתי ילדה ,כבר היה גבר צעיר .ידעתי שהתגורר בפראג ,שם
עבד כמורה ,וידעתי שהיה נשוי ואב לילד קטן עוד בטרם המלחמה.
אחת לשנה ,בימי הקיץ ,ראיתי אותו ,כשנהג להגיע לביקור אצל
סבא ישראל .אני מבקשת ממילאן שייקח אותי ואת לאה לביתו של
לייבוש.
שער הבית ברחוב הורני סטרומקי נפתח בדיוק כשאנחנו
מתייצבים לפניו .לייבוש וזוגתו אניצ'קה הם שפתחו אותו .הם
בדרכם לתיאטרון ,רחוצים ולבושים במיטב בגדיהם .מולם אני
נעשית מודעת יותר מן הרגיל לסמרטוטים שאני לובשת ולצרור
הקטן עם כל רכושי ,שאני אוחזת בידי .הבאתי לכם בת־דודה,
מכריז מילאן .הם מקבלים אותי ברצון ובחיבה; אשתו ובנו של
לייבוש ,כמו רבים אחרים ,לא חזרו מן המחנות .אניצ'קה ,שהייתה
תלמידתו ,היא בת זוגו היום ,ואף שמעולם לא שמעה עלי היא
פורשת את זרועותיה לקראתי ומחבקת אותי .עמוק בלבי מתפשטת
- 101 -
תחושה טובה שכבר נשתכחה ממני ,תחושה של בית.
לייבוש ואניצ'קה מכוונים אותנו אל הבית .שם ,הם מספרים ,גר
גם חבר שלהם ,שגם שמו מילאן .תעלו ותגידו לו שיסדר לעצמו
מקום במטבח ,הם אומרים ,אנחנו צריכים להגיע להצגה.
הבית אינו גדול; חדר שינה ,סלון מרווח ומצויד בספה ,מטבח
גדול שבו רהיט המשמש כשולחן בשעות היום ויכול להיפתח
למיטה בשעות הלילה .מילן ,שנהג לישון בסלון ,מפנה לנו את
הספה ומציע אותה בעבורנו .לעצמו הוא מסדר מקום במטבח .לא
זאת בלבד שאינו נראה ממורמר בשל השינוי ,הוא גם ממלא את
האמבט ושולח את לאה ואותי לחדר הרחצה .אנחנו נכנסות יחד
וטובלות כשעה במים החמים; מאז הרחצה האחרונה שידענו עבר
כבר למעלה משבוע ימים.
למחרת בבוקר ניגש אליי לייבוש ונושק על לחיי .אני יוצא
לעבודה ,הוא אומר ,כשאחזור נדבר על תכניות להמשך .לייבוש
לא מתכוון להעלות שאלות לגבי מקום מגורי ,להציע שאעבור
למקום אחר; הוא מתכוון שנדבר על העתיד שלי ,מושג שכמעט
ונשכח כבר מלבי .כשאנו מדברים ,בארוחת הערב במטבח הקטן,
הוא מציע שאתחיל ללמוד ,אבל אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי
חוזרת אל ספסל הלימודים; הרי עזבתי אותו מזמן כל־כך ,ובגיל
צעיר כל־כך! הרעיון ממלא אותי פחד ,חשש שלא אצליח לעמוד
במשימה .בנוסף לכך ,אני מתביישת בבורותי ,בחוסר הידע שלי.
אין בכך כל היגיון ,הרי הפערים שצברתי לא נוצרו באשמתי ,ובכל
זאת איני מצליחה להיפטר מן התחושה.
לייבוש מנסה כיוון אחר; הוא מציע לי לעבוד בבית חרושת
לשוקולד ,ולכך אני מסכימה .אני מתחילה לעבוד בפס האריזה
של המפעל .מכיוון שניתן לנו לאכול בחופשיות מהשוקולד שאנו
מייצרים ,אני אוכלת ממנו עד בחילה ,עד שאיני מסוגלת לטעום
ממנו עוד ,גם שנים לאחר מכן .במפעל אני גם לומדת לשתות
בירה :בקפיטריה מגישים בירה מתוצרת מקומית ,ועד מהרה אני
מתאהבת במשקה.
- 102 -
לייבוש ואניצ'קה ,שלא נישאו עדיין ,מקבלים אותי בחום
ובנדיבות .הם קונים לי מעיל מיד שנייה ונעליים חדשות ,ובכל
בוקר ,לפני צאתי לעבודה ,מציידים אותי בלחמנייה עם בשר או
עם גבינה .המזון מחולק בהקצבה ,תמורת תלושים ,אבל לייבוש,
שעובד בסוכנות היהודית ,מצליח להשיג את כל מה שאנחנו
צריכים.
מאז גירוש היהודים מן הכפר שלי ,בטרם מלאו לי שתים־עשרה,
לא היה לי בית .אצל לייבוש ואניצ'קה ,בדירה ההיא ברחוב הורני
סטרומצקי ,אני מוצאת ,בפעם הראשונה מזה שנים ארוכות ,מקום
שראוי לתואר הזה.
*
בין המכרים והקרובים שאני פוגשת בפראג נמצא גם מאיר ,בן דודי.
ממנו אני שומעת על גורלו של שייע אחי .לפני כניסת הגרמנים,
הוא מספר ,מאס שייע בעבודה אצל המשפחה אליה נשלח.
כתלמיד חכם ,הוא הוזמן כדי ללמד את שני הבנים שבמשפחה,
אולם אביהם השתמש בו בעיקר לעזרה בשדה ,והעבודה הייתה
קשה .כששמע על האפשרות שפתחו ההונגרים בפני היהודים לשוב
לכפריהם ,התייצב גם שייע אצל השלטונות .אלא שבמקום לשלוח
אותו הביתה ,לקחו אותו ההונגרים לגבול הפולני .מאיר מספר
לי שבאותו יום שמע על המתרחש וחש בעקבותיהם .הוא האמין
שיוכל לשחרר אותו ,כיוון שהיו לו קשרים טובים עם המשטרה
בוולובץ .אבל מאיר הגיע למעבר הגבול באיחור של חמש דקות,
חמש דקות שבהן הספיקו ההונגרים להעביר את אחי לצד הפולני
ושם הרגו אותו .אני נזכרת שבאותו זמן ממש ,במונקאץ' ,חלמתי
אני חלום נורא; בחלומי תפסו חיילים את שייע ורצחו אותו .עד
היום אינני יכולה להשתחרר מהאמונה שלבי חש במתרחש.
*
- 103 -
נודע לי שיש לך פה אחות ,אומר לי לייבוש יום אחד ,חודשים
אחדים אחרי הגיעי לפראג ,פריידה בעיר.
לא יכול להיות ,אני אומרת .החיפוש שלי אחר שרידים
למשפחתי ,חיפוש שהחל במונקאץ' והמשיך בבוקרשט ,נמשך גם
בפראג .שאלתי את כל מי שיכולתי ,התעניינתי אצל כל מי ששב מן
התופת ,אך לשווא .דווקא את פריידה לא ציפיתי למצוא; היא הייתה
צעירה ממני בשנים ,וגם מפונקת ממני .היא גדלה אצל סבתה,
עם דודות שדאגו לה ,ולא תיארתי לעצמי שיש סיכוי ששרדה את
המלחמה .אבל לייבוש פתח בסדרה של בירורים ובסופו של דבר
חזר עם כתובת ,בקצה השני של העיר.
את הדלת פתחה ליבוש־פריידל ,דודתה של אחותי־למחצה.
למשמע השיחה ,יצאה פריידה מאחד החדרים וניגשה אליי .לרגע
נעמדנו זו מול זו כשתי זרות .במובן מסוים אכן היינו זרות; הרי
חיים שלמים ,ויותר מזה ,עברו על כל אחת מאתנו מאז פגישתנו
האחרונה .לא ידענו מה לומר זו לזו; איך אפשר למצוא מילים
המתאימות לרגע כזה? ומאיפה מתחילים לספר?
באין מילים ,נפלנו זו לזרועות זו ,מתחבקות ומתנשקות.
התחלנו לבכות .ולצחוק .ושוב לבכות .ושוב לצחוק .אחר־כך
ישבנו ודיברנו ,ובכל זאת היינו כמו שתי אילמות .היא לא שאלה
אותי היכן הייתי במלחמה ,ואני לא שאלתי אותה .הכול היה טרי
מדי ,ואולי מגע עם העבר היה שומט את אחיזתנו הרופפת בהווה
ונוטל כל סיכוי לעתיד .רק במהלך השנים למדתי מה עבר עליה.
פריידה הגיעה ,כאמור ,לבית החרושת ללבנים 'שיוביץ' עם
סבתה ודודותיה ,והן נלקחו ממנו לאושוויץ מעט לפני שהגעתי
אני ל'שיוביץ' .הסבתא נשלחה מיד לתאי הגזים; פריידה נשלחה
עם דודותיה ,ליבוש־פריידל וחנה ,למחנה ,Aאיי־לאגר .כיוון
שהוכנסה לאושוויץ כדי להישאר שם ,ולא כמחנה מעבר ,קועקע
מספר על זרועה של אחותי .עד מרץ 1945עבדה בריקון הרכבות
מחפצי היהודים .הדודה חנה נפטרה במחנה ,אבל הדודה ליבוש־
פריידל דאגה לפריידה כל העת ,והמשיכה לעשות זאת גם כשתמה
- 104 -
המלחמה .יחד הגיעו לפראג ,לבית אחיה של ליבוש־פריידל שהיה
חייל בצבא הצ'כי.
עכשיו גם אני לא הייתי עוד לבד בעולם; הייתה לי אחות.
*
ברחוב בלגיצ'קה עמד בית־ספר של הסוכנות היהודית ,שבו למדו
ילדים שחזרו מן המלחמה .מדי שבת ,נפגשו שם צעירים בגילי.
שם פגשתי את ליפא ואת ריבצ'ו .ריבצ'ו הייתה בת־דודה שלי
מדרגה שנייה; אביה היה בן־דוד של אבי .ליפא היה קרוב משפחה
רחוק שלי; לפני המלחמה היה בחור ישיבה ולא הרביתי לפגוש
אותו ,אבל את אביו זכרתי היטב; הוא היה איש מרשים — גבר גבה־
קומה ויפה־תואר ,ולו זקן נאה ,אדמוני מעט ,מכנסיים מחויטים
ומגפיים משובחות .כיוון שעבד כסוחר עורות ,נהג לעבור עם
כרכרה בכפרים כדי לקנות עורות וכך זכרתי אותו — יושב זקוף
ומהודר על מרכבתו .זכרתי גם את לאה ,אחותו של ליפא ,נערה
יפת־תואר ,ראשה מעוטר תלתלים זהובים ,שנהגה להגיע לכפר
מדי קיץ ולהתארח בבית הוריה של ריבצ'ו .לאה ואביה לא חזרו
מן המלחמה ,אבל ליפא וריבצ'ו נפגשו אחריה וכעת הצטרפתי גם
אני אליהם.
ליפא ,ריבצ'ו ,פריידה ואני הפכנו לרביעייה עליזה שהרבתה
להיפגש .לעתים היו לייבוש ואניצ'קה יוצאים בשבת במיוחד כדי
לפנות את הדירה למעננו .או־אז היה ליפא ,שעבד אצל הקצב,
מביא עמו נקניק ,אני הייתי מביאה שוקולד וסוכריות מבית־
החרושת ,ויחד היינו זוללים ומפטפטים שעות ארוכות.
*
בתחילת 1946מודיעים לנו פתאום שהרוסים מורים לכל הפליטים
לחזור לארצות מוצאם .כמובן שלא הייתה לי שום סיבה לחזור
לקרפטורוס; לא היה לי לאן לחזור .כמוני היו רבים .קבוצות
- 105 -
של יהודים מתחילות להתארגן ,כל אחת מהן יוצאת לנתיב אחר.
פריידה אחותי מודיעה לי יום אחד שהיא מצטרפת לתנועת הנוער
'הפועל מזרחי' ,ובאביב מפליגה באנייה לארץ־ישראל .לרוע
המזל ,האנייה נתפסת על ידי הבריטים ,שמנסים למנוע עלייה של
יהודים ארצה ,ופריידה נשלחת יחד עם כל הנוסעים למחנה מעצר
בקפריסין .אחרי שלושה חודשים תגיע סוף־סוף לתל־אביב ותקבל
את השם חדווה (שמשמעותו זהה למשמעות שמה המקורי) .למעלה
משנה מאוחר יותר ,כשיפרצו קרבות מלחמת השחרור ,תתגייס
לכוחות ההגנה של הישוב הצעיר ותשרת כאחות בבית החולים
תל־ליטוינסקי (שנקרא היום תל־השומר) .במהלך המלחמה תטפל
בפצוע בשם אהרון ,תתאהב בו ותינשא לו .כשאגיע אני ארצה,
יתחדש הקשר בין חדווה וביני ,ישגשג ויפרח לאורך שנים רבות,
עד שתלך לעולמה בשנת ,2014אבל בשנים שבין עלייתה לעלייתי
אנחנו נעלמות שוב זו מחייה של זו.
בינתיים מציע לייבוש ,שעבד כאמור בסוכנות ,שאני וחבריי
ניסע לאוסטריה ,שם מתרכזים יהודים רבים שעומדים לצאת
מאירופה .יחד עם ליפא ,ריבצ'ו וחברים נוספים ,אני מצטרפת
לקבוצה שיוצאת מפראג ונוסעת לווינה דרך ברטיסלאבה.
לפני צאתנו מפראג ,אנחנו מספיקים להשתתף בחתונתם של
לייבוש והאניצ'קה ,שמתקיימת בבית הכנסת העתיק המפורסם
בפראג ,האלטנוישול .אחרי החופה מתכנסים חברים בביתם,
אוכלים עוגות ושותים יחד .לפתע נכנס מילאן ,אותו חבר שהתגורר
בדירתם ,והוא מניח על השולחן קופסא שהביא מן הקונדיטוריה.
מילאן היה שובב לא קטן; לפעמים ,כשהייתי עומדת ומסתרקת
מול המראה בחדר־השינה של לייבוש ואניצ'קה ,היה נעמד לידי
במלוא קומתו ,שהייתה מרשימה למדי ,ומודיע :לו הייתה קצת
יותר גבוהה ,הייתי מתחתן אתה .אני הייתי מכה על זרועו ומשיבה
לו בהתגרות :מי בכלל רוצה להתחתן אתך?...
כשמגיע מילאן למסיבת החתונה ,מצטופפים חברים סביבו
וסביב העוגה שהניח על השולחן ,והוא פותח את המכסה שלה.
- 108 -
לקראת חג הפסח מגיעות מארצות־הברית חבילות לפליטים
ששוהים במלון 'רוטשילד' בעיר .ארגוני הסיוע מבקשים בחורים
שיתנדבו לפרוק את החבילות מהרכבת ולהובילן אל המחסנים,
ובני קבוצתנו מתנדבים בשמחה .אלא שבמקום להוביל את
החבילות ליעדן ,הם "סוחבים" אותן ומביאים אותן אל המבנה בו
אנו מתגוררים .החבילות מכילות מותרות שמזמן לא ראינו כמותן;
אפילו שוקולד יש בהן .הבחורים אומרים שתמורת חבילה כזו
אפשר להשיג בעיר בחורה.
לרוע המזל ,זמן קצר אחרי שמגיעות אלינו החבילות מגיעה
בעקבותיהם גם המשטרה הצבאית האמריקאית ,ואתה דרישה
שנחזיר הכול לאלתר ,בתוספת איום שאם לא נעשה כך יילקחו
הבחורים למעצר .בהנחיית המדריכה אסתר ,אנו מורידים את
הארגזים בזה אחר זה אל הג'יפ האמריקאי שממתין בחוץ ,לא בלי
כאב לב; עד היום אני מצטערת על כך שלא לקחתי לעצמי לפחות
חפיסת שוקולד אחת...
לא רק את תשומת הלב שלנו משכו המצרכים הנדירים; גם
התושבים המקומיים סבלו ממחסור ,וכיוון שהבחינו במתרחש וגם
עיניהם יצאו מחוריהם ,הלכו והלשינו למשטרה המקומית .יומיים
אחר־כך אנחנו עוזבים את המקום בשל הפחד שמעוררת הלשנתם,
ועוברים למחנה העקורים איירינג שמחוץ לעיר.
גם באיירינג הוגשו בחדר האוכל בעיקר עדשים ולחם ,ורק
לעתים נדירות ניתנה פרוסת גבינה או נקניק .אבל פעם ביום
נערכה שם חלוקה של פרודוקטים ,ולעתים השתמשנו בעורמה כדי
להשיג הקצבה נוספת מהם; מקבלים את המצרכים ,עוזבים את
התור ושבים אליו פעם נוספת אחרי ניסיון להתחפש מעט — משנים
תסרוקת ,חובשים כובע ,מוסיפים משקפיים עבים ,וזוכים במנה
נוספת .אמנם חששנו מאי הנעימות שהייתה צפויה לנו אם ניתפס,
אבל המחסור עזר לנו להתגבר על החשש; פשוט לא היה לנו כלום.
רק הווי היה בשפע ,ושלוש פעמים ביום ,בשעות ההתכנסות ,היינו
יושבים ושרים שוב ושוב" :כמה טוב להיות בשומר הצעיר ".
- 109 -
אחרי שבועות ספורים יצאנו לגרמניה ,לפרק הכשרה שארך
כשנתיים .את חלק הארי של התקופה העברנו במחנה העקורים
אושוויגה; במקום היה בעבר שדה תעופה ענק ,וכשהגענו עדיין
עמד בו מטוס מושבת שעליו מתנוסס צלב קרס .שיכנו אותנו בבית
בו גרו בעבר טייסים גרמנים .הבנות קיבלו חדר גדול ,ובו מיטות
לתריסר בחורות; הבנים קבלו חדרים קטנים יותר ,ושוכנו ארבעה
בכל חדר .באושוויגה אנו הופכים לגרעין התיישבות' ,חביבה רייק',
שנקרא על שם הצנחנית העברייה שנהרגה בעת פעילותה בשטחי
הכיבוש הנאצי .חלק מן הגרעין הזה התפזר לכל עבר ,וחלקו ליווה
אותי עוד שנים רבות בארץ — ליפא ודודי ,מרדכי ומשה ,יהודית
ועוד יהודית ,נעמי ,זאב וטובי.
באושוויגה התחלנו לעבוד במשק ,כהכנה לחיי קיבוץ .היו
בו למעלה מעשרים פרות ,ואני — שהכרתי מעט את חיי המשק
מילדותי בכפר — חלבתי אותן בזו אחר זו יחד עם חברתי שרה.
שרירי הזרועות שלנו התפתחו עד כדי כך ,שהבנים נהגו להתלוצץ
שזרועותינו שריריות מזרועותיהם.
שלא כמוני ,רוב היהודים יהודים בגולה לא עסקו בחקלאות ולא
הבינו בתחום .כזה היה גם יוסי ,בן למשפחת קונדיטורים עירונית
שנמנה על קבוצתנו .ביום חורפי אחד ניצלו הבנים את בורותו;
החזיר חולה ,הודיעו לו ,כואבות לו השיניים ,צריך לקחת אותו
לרופא שיניים בעיר .יוסי התמים נרתם לעזרה .במאמץ רב עטפו
הבחורים את החזיר הענק והעמיסו אותו ,עם כל כובד משקלו ,על
מזחלת שלג רתומה לסוסים .כשהחל יוסי נוהג בשלג ,פנו הבחורים
להתקשר אל שער המחנה ,שם ישבו שומרים מיושבי המחנה;
גנבו לנו את החזיר ,הודיעו להם .כשהגיע יוסי אליהם עצרו אותו
השומרים .לא גנבתי אותו ,ניסה להסביר להם ,אני רק מסיע אותו
לרופא השיניים .השומרים ,משועשעים מהסבריו ,החזירו את יוסי
הנבוך יחד עם החזיר ,שם חיכינו לו כולנו צוחקים.
בנוסף לעבודה החקלאית ,חל באושוויגה שינוי נוסף באורחות
- 110 -
חיינו; לראשונה מזה שנים ארוכות בישלנו בעצמנו את ארוחותינו,
מן המוצרים שקיבלנו לידינו .כמה מאתנו התמנו לבשל לכולם,
בתורנות; היו שם מרדכי ,המבשל הראשי ,שרה ואני .היה לי מעט
ניסיון בתחום ,אותו צברתי בתקופה בה עבדתי אצל משפחת זינגר
במונקאץ' ,והמשכתי לשכלל את ידיעותיי תוך כדי המלאכה.
באותם ימים אכלנו היטב; אפילו בשר קיבלנו .מרדכי נהג להכין
לחמניות ,וגם אני עשיתי את צעדי הראשונים באפייה .כשהתחלתי
לאפות עוגות שמרים ,היו כולם מרוצים עד הגג.
יום אחד פנה אלי דּודי בבקשה מיוחדת; שאגניב אליו סיר
מהמטבח .כיוון שהיה קרוב אליי ,סיפר לי בסוד את הסיבה;
השגנו תרנגולת ,אמר ,ואנחנו רוצים לבשל אותה בערב בחדר על
הפתילייה שלנו .לפנות ערב התייצבתי בפתח חדרו של דודי עם
סיר בידיי ונקשתי על הדלת .אי אפשר! נשמע קול מבפנים .נו
באמת ,חשבתי ,הם חושבים שאני לא יודעת את הסוד? החלטתי
להתעלם מדבריהם ואוחזת ביד אחת את הסיר ,פתחתי את הדלת
בתנועה החלטית .החרטה שלי הייתה מידית; מולי עמד אחד
הבחורים בתוך קערת רחצה ,ערום כביום היוולדו .הסמקתי
כעגבנייה ורציתי שייפער בור באדמה ויבלע אותי לתוכו בו ברגע.
הנחתי את הסיר על המפתן ונמלטתי מן המקום; אין לי מושג מה
יצא מאותה תרנגולת.
*
התחנה האחרונה שלנו בגרמניה הייתה בהאנובר ,במקום שלפני
המלחמה שימש כבית־ספר יהודי לנוער שהיום היה מכונה 'חינוך
מיוחד' .בזמן המלחמה שימש כמחנה אס.אס ,.ואחרי המלחמה
— כחווה חקלאית של הסוכנות היהודית .הפעם היו אתנו הרבה
פחות אנשים; בנוסף לקבוצה שלנו ,שהתה שם קבוצה אחת נוספת,
שלימים תגיע לקיבוץ רמות מנשה.
בהאנובר חלתה ריבצ'ו; חומה עלה בצורה מדאיגה והיא
נלקחה לבית החולים .כשבאתי לבקרה ,ביקשה לומר לי דבר־מה
- 111 -
ולא יכלה; כושר הדיבור כבר ניטל ממנה .ימים אחדים מאוחר
יותר נפטרה; עד היום אינני יודעת ממה .את גופתה לקחנו לברגן־
בלזן ,שם נקברו פליטים יהודים באותה תקופה .היו שם קברי־
אחים של יהודים שנרצחו בימי המלחמה ,ושמותיהם לא נודעו
מעולם .לצדם נקברו רבים שמתו ממחלות אחרי השחרור ,גם הם
בקברי אחים ,אבל על קבריהם הונחו שלטי־עץ קטנים שעליהם
נכתבו שמותיהם ותאריכי הולדתם של הנפטרים .כשהגענו לברגן־
בלזן ללוות את ריבצ'ו בדרכה האחרונה ,סיירתי במקום ומצאתי
שלט העץ עם שמה של חיה ,אחותי הגדולה ,שנפטרה חודש אחרי
השחרור .בסיוע הקופה של ההכשרה הקמתי מצבות לשתיהן.
*
מפעם לפעם נשלחנו לכנסים של התנועה באזור .פעם יצאתי עם
שלושה בחורים לכנס במינכן; אני ניצלתי את ההזדמנות לבקר
את בת־דודתי רוחל'ה ,זו שאירחה אותי אחרי המלחמה במונקאץ'.
רוחל'ה שהתה באותה עת במחנה עקורים ליד מינכן ,ועמדה
להינשא בשנית.
הגענו למינכן ברכבת לילה ,השתתפנו בכנס ואז נפרדנו;
הבחורים נשארו במלון במינכן ואני נסעתי לבקר את רוחל'ה.
נדברנו להיפגש למחרת בחמש אחר־הצהריים בתחנת הרכבת
ולהמשיך יחד להאנובר .הרכבת להאנובר עתידה הייתה לעזוב את
הרציף רק בתשע בערב ,אולם הרכבת האחרונה שיכולתי לקחת
ממחנה העקורים הגיעה לתחנה במינכן אחר־הצהריים .הגעתי
אפוא בחמש וחיפשתי את הבחורים .נכנסתי אל התחנה ויצאתי
ממנה שוב ושוב ,סורקת אותה ברגליי ובעיניי .אחר־כך לא נותר
לי אלא לחכות .כיוון שהתחנה הייתה הומה ,וכיוון שהחושך ירד,
פחדתי שאפספס את חבריי והמתנתי להם בכניסה .שלג ירד ,הקור
חדר אל עצמותי והדאגה אל לבי .מחוגי השעון נעים והשעה כבר
שמונה .והנה כבר תשע ,והרכבת להאנובר יוצאת .אני מתמלאת
חוסר אונים; אין לי מושג היכן הם לנים ,ואינני יודעת מה לעשות.
- 112 -
עולה בדעתי לנסוע להנהגה הראשית של התנועה; אולי אוכל
לישון שם ,או לפחות לשבת ולחכות .באמצעות הגרמנית שבפי,
אני מצליחה לשאול איך מגיעים לרחוב שטרן ולעלות לחשמלית
האחרונה .בחשמלית ,שהגיעה מבניין האופרה ,עומדים שני גברים,
גילם קרוב לשלושים ,לבושים היטב ,כובעים לראשיהם וכפפות
לידיהם .אני מסבירה להם שאני נוסעת לרחוב שטרן ומוודאת
שזוהי אכן הדרך הנכונה .הם שואלים מה אני מחפשת שם ,ואני
שוטחת בפניהם את הסיפור כולו .אין לך מה לנסוע לשם ,הם עונים,
אין שם אף אחד בלילה והמבנה סגור .ואז הם מדברים ביניהם
בפולנית .אתם יהודים? אני שואלת בתקווה ,מדברים יידיש? כן,
הם עונים לשמחתי .אחר־כך הם מציעים לי מקום לישון בו .לכל
אחד מהם ,כך הם מספרים ,חדר משלו ,ולכן יוכלו להצטופף יחד
הלילה ולפנות לי חדר .אין לך מה לפחד ,הם מוסיפים .ממילא
איני יכולה להרשות לעצמי לפחד; האפשרות השנייה שעומדת
בפניי היא להישאר ברחוב הקפוא .למזלי ,עולים לחשמלית בחור
ובחורה ,זוג מכרים של הבחורים ,שפונים אליהם בפולנית .הם
משוחחים ואז מציעים לי מקלט ללילה .לכולם ברור שארגיש נוח
יותר בבית הזוג.
בבית הזוג מתקין לי בקבוק חם להפשיר את גופי ,מכינים
לי אוכל ומסדרים למעני חדר .הם גם בודקים ומוצאים שבתשע
בבוקר יוצאת רכבת להאנובר ,מעירים אותי ומסבירים לי כיצד
להגיע בחשמלית לתחנת הרכבת .שם אני פוגשת את שלושת
הבנים ,צוחקים ולא מודעים למה שעבר עלי .מה חשבתם לעצמכם
שהשארתם אותי כך בלילה? אני מטיחה בהם ,ואז פורץ ממני
הסיפור כולו — כיצד חיכיתי להם ,איך עמדתי חסרת אונים בתחנה,
כיצד ישנתי בבית זר .ויחד עם הסיפור פורץ ממני גם הבכי ,כל
המתח שנאגר בי משתחרר בבת אחת.
בהזדמנות אחרת ,נשלחתי לכנס של התנועה עם דודי ועם בחורה
נוספת .יש לי חשד שנבחרתי לנסיעה כי מישהו ביקש לסייע לדודי
- 113 -
במאמצי החיזור שלו אחרי ,ובמיוחד לאור העובדה שבאותה
תקופה חיזר אחרי בחור נוסף בשם משה .בערב ,לפני שנכנסה
שותפתי לחדר ,התיישב בו דודי והפעיל את מלוא כושר השכנוע
שלו כדי שאיעתר לחיזוריו .אבל הוא עמד בפני אכזבה; חיבבתי
אותו אמנם ,ודאגתי לו ,אבל האהבה שלי אליו ,איך לומר זאת
בעדינות ,בערה כמו סמרטוט רטוב.
זמן לא רב לפני שעזבנו את האנובר ,הגיע אלינו בחור בשם
שלמה .שלמה היה בחור יפה ממוצא הונגרי ,שהשתייך לגרעין
אחר של השומר הצעיר .הגרעין שלו עלה זה מכבר לקיבוץ דן ,אבל
הוא עצמו נשאר מאחור כדי להבריח יהודים מצ'כיה ומהונגריה
לגרמניה ,במסגרת ארגון 'הבריחה' ,וכעת הצטרף אלינו יחד עם
אמו.
כאמור ,באותם ימים עבדתי במטבח .כמו כולם ,גם שלמה
נטל חלק בתורנויות המטבח ,וכך הכרנו .אני לימדתי אותו
לברור עדשים ולחתוך גזרים ,והוא ביקש ללמד אותי על האקדח
שברשותו .בתחילה נבהלתי והסתייגתי ,אבל באחד הימים נעניתי
לבקשתו והגעתי לחדרו להביט באקדח .אלא שתוך שהוא מסביר
לי על הנשק וחלקיו ,אחז בי להפתעתי והדביק נשיקה לשפתיי.
תחילה התמלאתי כעס וכמעט סטרתי לו בו במקום ,אבל אז פשטה
בי תחושה אחרת ,ואתה מחשבה מפתיעה :זה דווקא לא נורא .כך
התחלנו להיפגש ,הרבינו לדבר והעמקנו את היכרותנו ,וכך התאדו
להם מחיי משה ודודי גם יחד.
*
לקראת העלייה היה עלינו לגשת לרשויות ולהנפיק תעודות מעבר.
לצורך האירוע ,קיבלנו זהות בדויה; נאמר לנו שאנו מקבלים
שמות של יהודים שניתנו להם סרטיפיקטים וכבר עלו לארץ .אני
נכנסתי למשרדים כרחל פרידמן־אלפרוביץ' ,ילידת פולין ,נשואה,
מעט מבוגרת מגילי האמתי .לרוע המזל ,התיישבתי דווקא אצל
- 114 -
פקידה פולנייה וזו החלה לחקור אותי .אה! אמרה ,לאחר שהציצה
בטפסים ,את מפולניה ,ואז החלה לדבר בפולנית שוטפת .ידעתי
פולנית ,אך לא ברמה הראויה למי שזו אמורה להיות שפת־אימה;
חשתי שהאפשרות שלי לקבל אשרה הולכת ומתרחקת ממני .מתחת
לשולחן רעדו רגליי ללא הרף ,אך מעל לשולחן שמרתי על קור־
רוח וצלילות .תשמעי ,עניתי ,את יכולה לדבר אלי בפולנית ואני
אבין ,אבל אינני מדברת פולנית היטב כיוון שגדלתי בבית דתי
מאד ושם דיברנו רק יידיש .גם בנוגע לשאלות על בעלי נאלצתי
לשקר; אני באה מהמחנה ,הסברתי ,וגם הוא היה במחנה כלשהו,
אין לי מושג איפה הוא עכשיו ואני מחכה למצוא אותו.
עם אשרות המעבר יצאנו ברכבת לברגן־בלזן ,ומשם במשאיות
למרסיי שבצרפת .בחמישה במאי 1948עלינו על האנייה 'פרובידנס'
והרמנו עוגן לכיוון נמל חיפה .לא ידענו הרבה על המצפה לנו
בפלשתינה; השליחים שבאו להרצות לנו תיארו את ארץ ישראל
בכלל ,ואת הקיבוץ בפרט ,כמשהו קסום ויפהפה .שמענו על
החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר ,1947לגבי
חלוקת הארץ בין היהודים לערבים ,ואף שיחד עם כולם קבלתי
אותה בשמחה ובריקודים ,לא הבנתי לחלוטין את משמעותה.
שמעתי שעומדת לקום לנו מדינה ושמלחמה מתחוללת בארץ,
אבל יותר מכך לא ידעתי וגם לא ניסיתי לדמיין .בעיקר קיוויתי
שסוף־סוף יהיה לי טוב ,שסוף־סוף אפסיק לנדוד ,שסוף־סוף יהיה
לי בית.
***
כשהפליגה האנייה שלי מהנמל במרסיי ,השארתי את אירופה
מאחורי ,ואתה גם את המלחמה הארורה ההיא .כך לפחות
חשבתי.
תקופה ארוכה לא סיפרתי מאום על המלחמה; לא הייתי מוכנה
עדיין לספר ,וממילא אף אחד לא שאל .בארץ ,איש לא התעניין
- 115 -
בסיפורים שנשאנו על גבינו ,בגופינו ,בנשמותינו ,והם נדחפו
פנימה ,עמוק יותר ויותר .גם כשהייתי כבר אם ,לא שאלו אותי
ילדיי על עברי.
אבל השנים חלפו ,והאווירה בארץ השתנתה .לקראת סוף
שנות החמישים נערך בפעם הראשונה טקס יום השואה בקיבוץ
שלי .התבקשתי להעלות עדּות בכתב ,והחברה חיה קראה אותה
בשמי .היא התקשתה להשלים את הקריאה ,כיוון שנחנקה מדמעות
במהלכה .בסוף הטקס פנתה אלי חברה אחרת ואמרה :לא היה לנו
מושג מה עברתם .ואני עניתי :שאלתם אי־פעם?
עם השנים ,התחלתי לספר יותר ויותר .ממילא ,גיליתי שאני נושאת
אתי את המלחמה כל העת .היא חזרה אלי שוב ושוב — בזיכרונות,
במחשבות ,בחלומות ובסיוטים .השנים החולפות לא הקהו את
התחושות ,ואפילו להיפך; הן רק הפכו אותן תכופות יותר וחזקות
יותר .בכל שנה ,בצפירה ובטקס של יום השואה ,חוזרות אלי
החוויות ושנות המלחמה חולפות בראשי מתחילתן ועד סופן.
לא פעם אני חושבת על מה שעברתי .אין בי כעס על מה שקרה
לי; מאז שנפרדתי מאלוהים ,אין לי למי להפנות רגש כזה .קשה
לכעוס על ישות שאינך מאמין בקיומה ,וקשה להאמין בישות
שאפשרה לדבר כזה להתרחש .רק תהיה יש בי — מדוע זה צריך
היה לקרות?
ועוד שאלה עולה בי לא פעם — כיצד יתכן שיצאתי מן המקום
ההוא בחיים? האם קורצתי מחומר חזק במיוחד? האם פשוט היה
לי מזל ,נס אפילו?
תשובות אין לי.
*
מפעם לפעם חזר ע ָברי לפגוש אותי גם במציאות.
לפני שנים רבות השתתפתי עם חברי קיבוצי בתהלוכת האחד
במאי בחיפה .כשצעדנו ברחוב הרצל ,הבחנתי במישהו שנראה לי
- 116 -
מוכר .יצאתי מן השורה ,עדיין לא בטוחה שזיהיתי נכונה.
אתה אדון זינגר?
כן.
אתה זוכר אותי?
כן.
זה אכן היה אדון זינגר ,אבי המשפחה שאירחה אותי כבת
במונקאץ' .הפעם האחרונה בה נפגשנו הייתה על הרציף באושוויץ,
שם הפרידה בינינו הסלקציה .הוא מספר לי שהיה עם בנו במחנות
לאורך המלחמה וששניהם שרדו .האישה והבת ,לעומת זאת ,לא
שבו.
ולפני שנים אחדות ,יותר משישים שנה אחרי תום המלחמה ,ואני
כבר בעשור התשיעי לחיי ,מצלצל הטלפון בביתי.
שלום ,את ַמט ֶלה?
ניגונו של השם הזה ,העולה מן העבר ,שם ששנים רבות כל־כך
לא שמעתי אותו ,מטלטל אותי בעוצמה.
כן ,אני עונה ,ומי אתה?
להורים שלך קראו משה־זאב ושרה־רבקה?
כן ,ומי אתה???
גרתם בורצקי?
אני הופכת נסערת יותר ויותר .מי אתה?! מה אתה רוצה?!
הייתה לך אחות בשם חיה?
עכשיו אני כבר מבוהלת ,כאילו העבר שלי פולש אל ההווה
כאבחת חרב אל הבשר.
אימא שלי נפטרה לא מזמן ,והיא אמרה שזהו שמה.
אבל לפני שאני מספיקה להתאושש מן ההלם ,להתעשת ולשאול,
מסיים האיש את השיחה .אני קוראת לבתי מיכל שמדברת גם היא
אתו ,אבל לאחר מכן ניתק הקשר מבלי שיעלה בידינו לפתור את
התעלומה.
המחשבות ,לעומת זאת ,ממשיכות ללא הרף :כיצד ייתכן? הרי
ראיתי את שמה בקבר האחים שבברגן־בלזן ,כשקברנו את ריבצ'ו.
- 117 -
אני מתחילה להעלות בראשי השערות .אולי ,אני חושבת ,אולי
האישה הזו שנפטרה לא מזמן הייתה קאפו במחנות ושאלה את
זהותה של אחותי? הרי ראיתי כיצד הסתתרו הקאפו אחרי המלחמה
מאלו שעשויים היו להכירם מ'שם' ,מתוך חשש לנקמה .אבל את
האמת לא אדע לעולם.
*
לפעמים אלו חוויות יום־יומיות שמחזירות אותי באופן בלתי צפוי
אל הימים ההם .כשהייתי כבר אם נסעתי פעם לתל־אביב עם אחת
מבנותיי ובחרנו לקחת רכבת .בדרך הרגשתי שאיני יכולה לסבול
עוד את הנסיעה :שקשוק גלגלי הקרונות על הפסים הפריע לי מאד.
עד היום אינני יכולה לסבול את הצליל שמשמיעה רכבת בנסיעתה,
לא במציאות ואפילו לא בסרט בטלוויזיה .כפי הנראה ,הוא מחזיר
אותי באחת אל הרכבת ההיא ,זו שהובילה אותי לאושוויץ.
וישנם כמובן הלילות .חלום אחד למשל ,מלווה אותי שנים רבות,
שב וחוזר אלי פעם אחר פעם .בחלומי אני בלאזי ,כפר סמוך לורצקי.
הערב יורד ואני חייבת לחזור הביתה .פחד יורד עלי; חשוך בחוץ,
רוח נושבת ואני מרגישה שהדרך מסוכנת .אינני יודעת כיצד אגיע,
אבל אני מתחילה ללכת .יהיה מה שיהיה ,אני אומרת לעצמי .אבל
היכן היציאה מן הכפר? פתאום אינני יודעת איך להגיע הביתה.
אינני מוצאת שום דרך .אני מתדפקת על דלתות הבתים בכפר; בכל
בית יושבים אנשים ,אבל הם מביטים בי שותקים .אני לבד.
***
במובנים מסוימים ,אשאר תמיד לבד .אבל במובנים אחרים,
על האנייה לארץ־ישראל כבר אינני לבד; חבריי למסע ,שהפכו
בשנתיים האחרונות למעין משפחה חדשה ,נמצאים לצדי .וגם איש
מיוחד נמצא שם אתי ,זה שאתו אני עתידה לבנות משפחה משלי.
- 118 -
בני דודי .מימין :מאיר ,פירי אשתו ,יהודה
(לייביש) והניצ'קה
עם כל הבחורים באשוויגה1947 ,
- 119 -
בהכשרה באיירינג 1946אני שלישית משמאל.
כורע מלפנים :ליפא וייס ומאחריו יהודית
עם ריבצ'ו בהכשרה
ליד מצבתה של חיה
- 120 -
עם שלמה
בת דודתי מטלה
רוחל'ה ,אחותה של
מטלה
- 121 -
מימין לשמאל :ליפא ווייס ויהודית ,מרדכי ויהודית
טייכנר ,משה הולפרט ,ריבצ'ו ו אני
עם שלמה ואמו לאה (אילונה) בהאנובר,
לפני העליה לרכבת בדרך למרסיי
עם התרנגולות באשווייגה
- 122 -
- 123 -
חלק רביעי
שלמה*
* חלק זה של הספר נכתב על פי עבודת השורשים של גל ,נכדתו
של שלמה ,שראיינה אותו ועזרה לשמר מעט מן הביוגרפיה שלו.
לצערנו ,שאלות רבות לגבי חייו יישארו ללא מענה.
- 124 -
מיכאל קורץ נולד בצ'כוסלובקיה וגדל כבן למשפחה אמידה של
אנשי טקסטיל .כשבגר ,היגר לבדו לבודפשט ,בירת הונגריה,
ושמר על קשר רופף מאד עם משפחתו .לא רק המרחק הגיאוגרפי
הפריד ביניהם ,אלא גם חילוקי דעות אידיאולוגים עמוקים; הם היו
בורגנים ,קפיטליסטים ,ואילו הוא הלך שבי אחר האידיאולוגיה
הקומוניסטית ששגשגה באירופה באותם ימים .בבודפשט פגש
מיכאל את אילונה (לימים לאה) ,שנולדה בהונגריה ,בכפר השוכן
על גדות הדנובה .הוא עבד כאופה ,היא כתופרת .השניים נישאו
והביאו לעולם ילד אחד בלבד ,שנולד בחמישה־עשר בנובמבר
.1924שמו הרשמי היה שנדור ,אבל בהונגרית לכל שם יש גם שם
חיבה תואם ,ולכן קראו לו כולם שוני .כמקובל אצל היהודים גם
שם עברי היה לו :שלמה.
משפחת קורץ התגוררה במרכזה של העיר הגדולה והשוקקת,
שמנתה כבר כמיליון תושבים .המעגל החברתי של המשפחה כלל
בעיקר אנשים מבני הקהילה היהודית בעיר .זו הייתה קהילה
מפותחת ,מגוונת ומשגשגת ,שמנתה כחמישית מתושבי העיר.
גילויים של אנטישמיות לא היו נדירים ,אולם בכל הקשור לפגיעות
בנפש חיו היהודים בבטחה.
מיכאל קורץ היה גבר גבוה ,ולו שיער זהוב ועיניים ירוקות .מפגשיו
עם בנו היו נדירים למדי; כיוון שעבד כאופה ,נהג לישון בימים
ולעבוד בלילות .בנוסף ,היה עסקן פעיל באיגוד המקצועי של
האופים .שלמה ראה באביו דמות סמכותית מאד ומילא באדיקות
אחר מוצא פיו.
אילונה ,אמו של שלמה ,היא זו שניהלה את חיי היום־יום של
הבית .היא הייתה אישה מלאת שמחת חיים ,ידידותית ולבבית,
ושלמה היה קשור אליה בחבלי אהבה עזים .היא נהגה לפנק את
בנה יחידה ,במידה שאפשרו לה המגבלות הכספיות לעשות זאת;
המצב הכלכלי באותם ימים שבין מלחמות עולם לא היה פשוט.
המשפחה התגוררה בשכונה ששזורים בה גנים קטנים לרוב,
- 125 -
ושלמה הקטן היה מתרוצץ ביניהם ,משחק בגינות ובחצרות,
בבתים וברחובות .הבית היה מרכז חייו .כשגדל והגיעה שעתו
ללכת לבית־הספר ,נרשם לבית־ספר יהודי ששכן הרחק מן הבית.
מדי בוקר עלה על החשמלית ,לנסיעה ארוכה למדי .בסוף יום
הלימודים חזר לעתים את כל הדרך הארוכה בהליכה ,כדי לחסוך
את דמי הנסיעה.
כשעלה לכיתה ג' ,עבר לבית־ספר עממי ,לא הרחק מביתו .רוב
התלמידים בבית הספר החדש היו גויים ,ומדי פעם התעמרו בו
ואף נתנו לו לחוש את נחת זרועם .שלמה אהב לקרוא ,ו'בלע' כל
ספר שנפל לידו .כמו ילדים רבים ,נהנה ממשחקי כדורגל בשכונה,
וניהל באהבה אוסף בולים .כשהייתה הפרוטה מצויה בכיסו,
שמח גם לבקר בקולנוע; תחילה היו אלו סרטים אילמים ,סרטים
שהקרנתם לא לוותה בפסקול אלא בנגינה חיה של פסנתר או של
כינור; אחר־כך הגיעו הסרטים החדשים ,שכללו צלילים ,דיבורים
ומנגינות.
גם תחביב מיוחד היה לו ,כזה שעוד יחזור אליו בשלבים
מאוחרים יותר של חייו; שלמה אהב להסתובב בשוק הפשפשים
ולבחון חפצים עתיקים שנמכרו בו .לעתים רחוקות גם עלה בידו
לרכוש מטבעות ישנים.
כשסיים שמונה שנות לימוד ,המכסה הבסיסית בהונגריה,
פרצה מלחמת העולם השנייה והשלטונות ההונגרים הגבילו את
מספר העולים לכיתה התשיעית .נקבעה מכסה של ארבעה אחוזים
מבוגרי הכיתה השמינית ,ורק להם הותר להמשיך בלימודים.
שלמה עזב אפוא את ספסל הלימודים ויצא ללמוד מקצוע .בגיל
ארבע־עשרה וחצי החל ללמוד רפדות ,בלי חשק רב אבל גם בלי
אלטרנטיבות רבות.
שלוש שנים תמימות עבד כמתלמד — בכל בוקר השכים קום
ויצא ליום עבודה בן שמונה או תשע שעות ,עבודה פיסית שלעתים
הייתה קשה לגופו המתפתח .בתום התקופה הוסמך כרפד והחל
לקבל משכורת של ממש.
- 126 -
לא רק שלמה השתנה בשנים האלו; בשנת ,1942כשקיבל את
ההסמכה ,הייתה כבר מלחמת העולם השנייה בעיצומה .הונגריה,
שבתחילת המלחמה התלבטה לגבי נאמנותה ,כרתה בשלהי שנת
1940ברית עם גרמניה ,ובשנת 1942אף התייצבה לימינה בחזית.
בתגובה ,החלו מטוסים של בעלות הברית לחוג מעל הונגריה
ולהפציץ אותה.
מצבם של היהודים הלך והורע; הם סבלו מיותר ויותר חוקים
שהצרו את צעדיהם הכלכליים והחברתיים וחלקם אף נשלחו
לעבודות כפייה .מיכאל ,אביו של שלמה ,ששירת ארבע שנים
בצבא ההונגרי בימי מלחמת העולם הראשונה ,גויס שוב וחזר מן
השירות כשהוא חולה מאד; בשנת 1942נפטר ממחלתו.
גם שלמה הנער נלקח לצבא ,עבר הכשרה ככבאי וגויס לפלוגות
עבודה .חלק ניכר מן הזמן שירת בבודפשט; הפצצותיהן של בעלות
הברית גרמו נזקים כבדים ,והמלאכה הייתה רבה :כיבוי בתים
ורכבות בוערות ,חילוץ פצועים והרוגים מבין הריסות .לא הייתה
זו מלאכה נעימה כלל ועיקר ,וגם סיכון משמעותי היה בה; מסיבות
אלו בדיוק זו ניתנה ליהודים.
כששהה הרחק מן העיר ,הצליח שלמה לעתים רחוקות לבקר
את בני משפחתו מצד אמו ,שחיו בכפרים שבהרים ועל שפת
הדנובה; כששהה בעיר הולדתו ,הצליח מפעם לפעם לחמוק הביתה
ולבקר את אמו .בביקוריו הבחין כיצד משתנה העיר; המזון חולק
במשורה ,באמצעות תלושים שהוקצבו לכל תושב .המצב הכלכלי
הלך והחריף עד כדי כך שהחל לקנות בשר סוסים באטליזים.
במרץ 1944פלשו הגרמנים להונגריה ,כיוון שחששו שתפר את
נאמנותה .מצבם של היהודים החמיר; הם חויבו לענוד את הטלאי
הצהוב וגל של מאסרים והגליות למחנות ההשמדה החל .יהודים
שנתפסו מהלכים בלי סרט צהוב או מגן־דוד על בגדיהם נורו
ברחובות ,כדי שידעו כולם מה דינו של חוסר ציות לצבא הנאצי.
ביוני 1944רוכזו היהודים בקבוצות בתים שסומנו במגן דוד צהוב
וכונו 'בתי הכוכב הצהוב'; לא היה זה עדיין גטו של ממש ,כיוון
- 127 -
שהבתים היו מפוזרים בארבעה־עשר רבעים שונים בעיר .כפי
הנראה נועד הפיזור להרתיע את בעלות הברית מלהפציץ את
העיר ,כיוון שביקשו להימנע מפגיעה ביהודים.
בינתיים הלך הצבא הרוסי והתקרב להונגריה ,והממשלה
ההונגרית שהבינה שהגרמנים עומדים בפני תבוסה ניסתה
לפרוש מן המלחמה .באמצע אוקטובר הכריזה על שביתת־נשק
עם הרוסים ,ובתגובה הודחה מן השלטון בהפיכה ועל המדינה
השתלטה המפלגה הפאשיסטית 'צלב החץ' ,בעלת־בריתה הנאמנה
של הנאצים.
ימים איומים פקדו אז את יהודי בודפשט .אנשי 'צלב החץ',
שהיו למעשה כנופיות אנטישמיות פרועות ,עברו בין הבתים ,פרצו
אליהם ,שדדו והכו ולא פעם טבחו ביושביהם .יום אחד הגיעו גם
לבית הוריו של שלמה; חבורה של נערים צעירים ,רובם בני שלוש־
עשרה או ארבע־עשרה והמבוגרים שבהם בני שש־עשרה ,נושאים
על גופם רובים שנראו גדולים מהם .הם הוציאו את שלמה מן
הבית והחרימו את דברי הערך שמצאו על גופו ואצל אמו ,שעונים
ותכשיטים.
בחוץ גילה שלמה שאינו לבד; מן הבתים שמסביב הוצאו צעירים
וצעירות יהודים רבים כמוהו ,והם נאספו ברחוב והובלו יחד
לנקודת ריכוז .בדרך חיכה להם המון פשיסטי אנטישמי משולהב
שהתקהל ברחובות ,והפליא בהם את מכותיו .בנקודת הריכוז חיכו
להם גם אנשי האס־אס הגרמני והצטרפו במכות נמרצות משלהם.
אחרי שעות אחדות עלה בידו של שלמה להסביר לסוהריו שהוא
שייך לגדודי העבודה ועוסק בפינוי הריסות ,והם ניאותו להניח
לו לצאת .הוא יצא כשהטלאי הצהוב על שרוולו ,מה שהסתבר
מיד כטעות מרה; המון אדם התנפל עליו והכה אותו מכות רצח,
והוא מיהר לשוב על עקבותיו חבול ומדמם .בנקודת הריכוז נאספו
כמה בחורים כמוהו ,שהיו אמורים לצאת אל מרכז העיר .חיילים
הונגרים אחדים התמנו ללוות אותם ,אבל לא הצליחו להגן עליהם.
הרחובות המרכזיים בבודפשט ,אלו שבהם צעד שלמה כל חייו,
- 128 -
הפכו לסיוט .הוא הרגיש את החבטות ניתכות עליו מכל עבר,
עד שהחלו חושיו להתערפל והוא איבד את הכרתו .כשהתעורר,
מצא עצמו בין המוני אנשים ,יהודים מרחבי העיר ,שרוכזו בבית־
חרושת ללבנים כדי להישלח לעבודות כפייה בחזית; הרוסים היו
כבר במרחק של חמישים קילומטרים מן העיר.
יהודי בודפשט רוכזו עתה בגטאות .אנשי 'צלב החץ' השליטו
טרור בעיר וערכו מסעות ביזה וטבח כאוות נפשם .יהודים נרצחו
בירייה על גדות הדנובה וגופותיהם הוטלו לנהר; לעתים נראו
מימיו אדומים ממש .יהודים רבים ,נשים וגברים בגיל עבודה ,רוכזו
ונלקחו לצעדות ארוכות לכיוון אוסטריה או גרמניה ,לעבר החזית.
שלמה היה אחד מהם .כשתרמיל על שכמו יצא לדרך ,בליווי אנשי
הצבא הגרמני.
החורף הקדים את בואו באותה שנה ,וכשגמאו הצועדים את
המרחקים הגדולים החל הגשם לרדת על ראשיהם .בדרך נורו רבים
למוות ,ביניהם גם בני משפחה של שלמה .אחרים נפגעו מהפגזות
של בעלות הברית שהלכו ונעשו תכופות יותר.
כשהגיעו לקרבת הגבול ,גילו שהמשימה שמוטלת עליהם היא
לחפור חפירות הגנה על גדת הדנובה ,נתונים בין כדוריהם של
הרוסים לאלו של הצבא ההונגרי .מי הנהר הקפואים חדרו לא פעם
לבגדיהם ,ומטוסים של הצבא הרוסי חגו שוב ושוב מעל ראשיהם.
פלוגת העבודה של שלמה ספגה אבדות רבות; כשהסתערו
הרוסים על קו החזית ופרצו אותו ,נותרו בה שלושים ושמונה
יהודים מתוך מאתיים וארבעים שהיו בה כשיצאה לדרך .הם החלו
להימלט ברגל לכיוון בודפשט .משהגיעו לעיר נכנס שלמה לגטו
ואחרי יממה של חיפושים ,מצא את אמו יחד עם קרובי משפחה
נוספים ,שהתגוררו באותה עת במבנה ששימש כחנות ספרים.
חימום לא היה ,והקור של החורף האירופי ,שהיה כבר בעיצומו,
חדר מכל עבר .המזון היה בצמצום רב.
בשמונה־עשר בינואר 1945הגיעו לגטו החיילים הרוסים .הם
תלשו את הסרטים הצהובים ואת מגני הדוד מן הבגדים ושחררו
- 129 -
את היהודים לחופשי .ברחבי העיר התחוללו עדיין קרבות ,והיו
שביקשו לנצל את המצב הכאוטי ויצאו לבזוז חנויות ולצבור רכוש.
שלמה יצא לחפש מזון ,מזון שהציל את חייו ואת חיי משפחתו.
מאוחר יותר התנדב לשורות הכוחות ההונגרים שנלחמו לצד
הרוסים כנגד הגרמנים וכנגד אנשי 'צלב החץ'.
באפריל הושלם הכיבוש הרוסי בהונגריה ,שלטון קומוניסטי
כונן בה ולרגע נדמה שהימים הרעים חלפו .אבל החודשים
עוברים ,וזרם ההערות והעקיצות האנטישמיות ברחובות אינו
פוסק .בדצמבר מחליט שלמה לעזוב את הונגריה.
תחילה הוא מצטרף לקבוצה שעוברת בגניבה את הגבול
לאוסטריה וממנה לגרמניה ,שם הוא מצטרף לגרעין של תנועת
'השומר הצעיר' שמיועד לעלות לארץ ולהצטרף לקיבוץ דן .הם
יושבים בטירה ששימשה לפני כן אנשי אס.אס .בגרעין הזה הוא
פוגש בחורה בשם אווה ,שהופכת לחברתו.
שלמה מבקש לחזור להונגריה כדי לחלץ ממנה גם את אמו.
הוא מקבל סיוע מהתנועה ,ובתמורה מתבקש לסייע ליהודים
נוספים שרוצים להגיע לגרמניה .הוא עושה את דרכו חזרה ,חוצה
את הגבולות ומגיע לארץ הולדתו .אחרי כשבועיים של התארגנות
הוא יוצא שוב לדרך ,מוביל אחריו קבוצה של מעל עשרים יהודים.
באישון לילה הם חוצים את הגבול לאוסטריה ,ובתוך שבועות
אחדים מגיעים לגרמניה .על התלאות והקשיים שבדרך רמז פעם
במשפט בודד ,אך מעולם לא פירט.
לאחר שבועות אחדים של מנוחה והתאוששות ,הושבע שלמה
כחבר בארגון המחתרת 'ההגנה' ויצא לקורס שהכשיר אותו להבריח
יהודים שביקשו להעפיל לארץ .בעוד הוא עוסק בהעברת מעפילים
מגרמניה ,מאוסטריה ומאיטליה ,נשלחים בני הגרעין שלו ,ואתם
גם אמו וחברתו ,למרסיי שבצרפת .משם הם עולים על סיפונה של
האנייה 'אקסודוס' בדרכה לארץ־ישראל.
ההפלגה ,שהייתה ארוכה וסוערת ,הפכה לנקודת־ציון בדברי
ימי ההעפלה; 'אקסודוס' נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה,
- 130 -
כארבעת־אלפים וחמש־מאות ניצולי שואה ,גורשו באכזריות חזרה
לאירופה .לאחר שסירבו לרדת בנמל בצרפת והצרפתים התנגדו
להורדתם בכוח ,נלקחו למחנות מעצר בגרמניה.
שלמה ,ששמע שאמו חולה ומאושפזת בבית חולים ,עזב את
עיסוקיו כמבריח ,נסע למחנות ומצא אותה .מחברתו אווה נפרד
בכעס לאחר שגילה שבעת ההפלגה הזניחה את הטיפול באמו
והעדיפה לטפל בבחורים שהיו על הסיפון .הוא נסע עם אמו
להאנובר ,שם הצטרפו לגרעין אחר של 'השומר הצעיר'' ,חביבה
רייק' שמו .הכוונה המקורית הייתה שיעלה עם הגרעין הזה לארץ,
ואז ייפרד ממנו ויחבור לחבריו בקיבוץ דן .אבל בהאנובר ,בתורנות
מטבח ,מצא אהבה חדשה ששינתה את התוכניות הללו .במאי
,1948במרסיי שבצרפת ,עלו שלמה ,אמו ואהובתו ,על האנייה
'פרובידנס' ,בדרכם לארץ־ישראל.
- 131 -
- 132 -
שלמה והוריו
שלמה ואימו לאה (אילונה)
תעודת הלידה של שלמה
- 133 -
בתקופת "הבריחה"
אבא בגיל הנעורים
מיכאל ואילונה קורץ
ביום חתונתם
שלמה בגיל שנה
- 134 -
- 135 -
חלק חמישי
חיים חדשים
- 136 -
זיתים ותפוזים
כשבועיים וחצי ארכה ההפלגה ממרסיי לנמל חיפה .האנייה שלנו,
'פרובידנס' ,היטלטלה בלב ים ,וטלטלותיה גברו כשבמהלך ההפלגה
נקלעה לסערה .הבחורים ,שישנו בבטן האנייה ,בתא המטען ,סבלו
מבחילות ומהקאות ונראו אומללים לחלוטין ומעולפים למחצה.
מצבן של הבנות היה טוב במעט ,כיוון שקיבלו תאים במפלסים
הגבוהים יותר .בשעות היום נפגשנו כולנו על הסיפון ,אולם בשל
מצבם של הבנים לא בילינו במיוחד בהפלגה; כולם פשוט חיכו
בקוצר רוח לסיומה.
חלקתי את תאי עם אילונה ,אמו של שלמה ,ודאגתי לה כמיטב
יכולתי .לא הייתה זו מטלה מעיקה כלל ועיקר; אילונה הייתה
אישה מלאת חיים ובעלת הומור משובח ,שעזר לנו להסתדר היטב
זו עם זו ולפתח יחסים מצוינים .גם השפה לא היוותה מחסום; אני
הבנתי מעט הונגרית בזכות הבנות שהיו אתי במחנה ,והמשכתי
ולמדתי ממנה את השפה.
לשתינו כבר היו שמות עבריים ,מוכנים לקראת ההגעה לארץ
החדשה .היא עמדה להיקרא לאה ,שם שדומה בצלילו לשמה
ההונגרי; אני עמדתי להחליף את שמי לתמר ,כפי שהציע לי הדוד
מרדכי במכתבים ששלח אלי מארץ־ישראל לגרמניה .לימים חשבתי
שאילו היה רואה אותי ,לא היה מציע את השם הזה; הוא עלה לארץ
כשהייתי ילדה קטנה ולא ידע עד כמה נמוכה קומתי...
בחמישה במאי עלינו על האנייה במרסיי כמעפילים בלתי־לגאליים;
ארץ־ישראל הייתה נתונה עדיין תחת שלטון בריטי ,שאסר על
עלייה ,אף כי תכנית החלוקה כבר התקבלה בעצרת האומות
המאוחדות ,וקרבות מקומיים התחוללו בכל רחבי הארץ.
- 137 -
בעשרים ושניים במאי הגענו לנמל חיפה כעולים חוקיים;
במהלך ההפלגה ,בחמישה־עשר במאי ,הכריז בן־גוריון על הקמת
מדינת ישראל .השמועה על כך הגיעה לאוזנינו ועוררה התרגשות
על הסיפון .למחרת היום פלשו לארץ צבאות מדינות ערב ,ומלחמת
העצמאות פרצה במלוא עוצמתה .אבל אני עדיין הייתי מנותקת.
למרות שבזמן ההפלגה הגיעו לאוזניי דיבורים על כך ,הם חלפו
לידי ולא הצליחו לחדור לתודעתי.
כשעגנה האונייה בנמל ,מיהר המדריך שלנו שאול והסתלק ממנה;
דומני שמיהר לפגוש את רעייתו רחל ,שחיכתה לו בארץ .היה
זה לפנות־בוקר ,ועד הערב נאלצנו משום־מה להשאר באנייה
המתנדנדת .אינני זוכרת מי אסף אותנו לבסוף ,אך זכור לי שלקח
אותנו לאכול במסעדה חיפאית ,ולא אשכח את הזיתים השחורים
הגדולים שהוגשו באותה ארוחה .כיוון שמעולם לא ראינו זיתים,
חשבנו שמדובר בשזיפים שחורים ,כמו אלו שהכרנו בבית .חטפנו
אותם בהתלהבות; הטעם היה כה נורא בעינינו ,עד שנאלצנו לירוק
אותם מפינו .זמן רב עוד יחלוף עד שנסתגל לטעמם של הזיתים
ואפילו נלמד לאהוב אותו.
למרות שבזמן המלחמה יכולתי לאכול הכול ,ואפילו בקליפות
תפוחי־אדמה שמחתי ,בכל זאת התקשיתי להסתגל לאוכל בארץ.
ללינת לילה התמקמנו באולם הרצאות של הטכניון ,ששכן אז
במבנה הישן ,בשכונת הדר .למחרת ,נלקחנו לבסיס הגיוס בתל־
ליטוינסקי (היום תל־השומר) .הבחורים חוילו ונשלחו לחזית;
אנחנו ,הבנות ,שוחררנו וקיבלנו פנקסי מילואים; לצבא הצעיר לא
היה צורך בבנות שזה עתה עלו ואפילו עברית לא ידעו .באופן
אישי ,הצטערתי על כך מאד; חלמתי להתגייס לצבא העברי.
מתל־ליטוינסקי נשלחנו למעברה ברעננה .נאמר לנו ששם
עלינו להמתין להחלטה של הנהגת התנועה לגבי המשך דרכנו,
ומשם יבואו לאסוף אותנו .כיוון ששלמה שלי התגייס ,הפקיד
בידיי את לאה אמו ,ומכאן ואילך היינו יחד.
- 138 -
מימיי במעברה אני זוכרת אוהלים ואוכל איום ,אבל גם את
הפרדס ששכן מעבר לגדר ,שבו גדל פרי כתום ועסיסי .הכרתי
אותו מימי ילדותי; מדי ט"ו בשבט היה אבא נוסע למונקאץ' ומביא
עמו תפוז בודד ,קולף אותו בעדינות ומחלק אותו לפלחים .לכל
ילד היה מושיט ברוב רושם פלח אחד ,מלווה בברכה מפיו.
בארץ־ישראל ,הסתבר ,צומחים תפוזים בשפע ,ויהודית ואני
נהגנו להיכנס אל הפרדס שליד המעברה ולחפש פירות .היה זה
סוף מאי ,וכמעט שלא נותר פרי על העצים ,אבל על האדמה
מצאנו תפוזים שנפלו .בידיים דביקות ישבנו ואכלנו מן הפירות
העסיסיים ,בזה אחר זה.
עם הגיעי למעברה יצרתי קשר עם חדווה אחותי ,ששירתה באותה
עת כחיילת בצבא העברי הצעיר .ביום שישי ,כשיצאה לחופשת
השבת ,הגיעה לקחת אותי לפגוש את דודי מרדכי ואת הנצ'י
רעייתו; הם שהו באותה עת אצל קרובת משפחה של הנצ'י ,אחרי
שברחו מביתם בתל־אביב בשל הפצצות הצבא המצרי .לאה ,אמו
של שלמה ,התלוותה אלי כמובן.
חדווה ,שהייתה בחורה תמירה ,רזה ויפה ,הגיעה אל המעברה
כששמלה ורודה לגופה ,חגורה שחורה למותניה ,נעלי לק שחורות
לרגליה ,ותיק שחור ,תואם ,על זרועה; עיני כל מי שראה אותה
יצאו מחוריהן .הרגשתי כל־כך עלובה לידה :נעלתי נעליים חומות
חצאיות שהכינו לי בגרמניה והיו צרות מדי לכפות רגליי .הן
גרמו ליבלת נוראה ,שהציקה לי בלי הרף ,ומרוב כאב הצלחתי
לדחוף לתוכן רק מחצית מכף הרגל שלי; לגופי לבשתי את
השמלה החגיגית היחידה שהייתה ברשותי ,שמלה תכולה שתפרו
לי בגרמניה אבל הייתה קצרה מדי לאופנה המקובלת בארץ ,וכעת
הביכה אותי מאד; ואם לא די באלו ,הרי שהיתושים במעברה עקצו
אותי באכזריות וגרמו לנפיחות לא אסתטית בפניי.
כשהגענו לבית שבו התארחו מרדכי והנצ'י ,נעצה בי בעלת
הבית מבט מצמית; נדמה לי שחששה שאנסה להתנחל אצלה.
- 139 -
מרדכי ,לעומת זאת ,הבחין בכף רגלי הדואבת ,לקח אותי לאמבטיה
ושם טיפל במסירות ביבלת שלי ואפילו בציפורניי.
אחר־כך נפנו בני המשפחה לטפל בעניין השמלה; כיוון שלא
רצו שאלבש שמלה קצרה כל־כך לארוחת השבת ,השאילו לי
חולצה לבנה וחצאית שהיו שייכים לשרה ,בתם של מרדכי והנצ'י.
שרה הייתה צעירה ממני בשנים ,אך גבוהה ומלאה ממני בגופה;
גם אחרי שהתקנתי שלושה קפלים בחצאית ,עדיין נותרה ארוכה
ורחבה למידותיי.
ביום ראשון ,לפני שהחזירה אותי למעברה ברעננה ,לקחה
אותי חדווה לחנות וקנתה לי זוג סנדלים .הם היו זולים אך יפים
להפליא — רצועות בצבע לבן ,עקב קטן וחינני .אחר־כך קנתה לי
הנצ'י חצאית קלוש אפורה באורך 'מידי' ,שהיה אז האורך הנכון,
וחולצה יפה עם צווארון זקור מעט וכפתורים נאים .חזרתי למעברה
כשאני יפה ואופנתית; אפילו הנפיחות שגרמו לי היתושים הספיקה
להיעלם מפני .זכיתי ,כמובן ,למבטים רוויי קנאה מן הבנות.
הבגדים החדשים שקיבלתי באותו יום הפכו לסט החגיגי שלי; כיוון
שהיה לי רק אחד כזה ,הוא שימש אותי גם ביום כלולותי.
אחרי חודש או חודשיים במעברה ,הגיעו נציגי התנועה ולקחו אותנו
לקיבוץ כפר־מסריק שליד עכו ,לתקופה של קליטה והתאקלמות
ושל הכנה להמשך דרכנו בתנועה הקיבוצית.
קבלת הפנים בכפר־מסריק לא הייתה רכה במיוחד; הגענו
בשעת אחר־צהריים ומיד הורו לנו לסחוב מזרונים למחסן חסר
חלונות בו העברנו את הלילה .בשש בבוקר למחרת העירו אותנו
לסדר את המקום ולצאת לעבוד בשדות; נדמה לי שנשלחנו לעשב
בגן הירק.
בשדות פגשנו לראשונה את השמש הישראלית במלוא עוזה.
היו אלו ימי ראשית הקיץ ,אבל איש לא הכין אותנו למזג האוויר
ששרר בחוץ ,וממילא לא הנחה אותנו כיצד להתמודד אתו .עבדנו
בגופיות ,ללא כובעים לראשינו ,וכיוון שסבלנו מאד מן החום
- 140 -
ניגשנו שוב ושוב לברז המים כדי להרטיב ולצנן את גופנו ,מה
שהגביר כמובן את השפעת הקרינה .בסוף היום סבלנו מכוויות
השמש ,שצלתה את עורנו הרגיש; מעצמת הכאב לא הצלחתי
אפילו לשכב על הגב .יהודית חברתי סבלה אפילו יותר; עורה היה
לבן משלי ,והיא לא יכלה לזוז כלל .מרחנו זו על זו ֶלֶּבן שקיבלנו
במטבח ,כאבנו וחיכינו.
אחרי שבוע בשדה עברנו יהודית ואני לחדר האוכל — אני
נכנסתי למטבח ,לעזור למבשלת ,ויהודית נכנסה לעבוד בחדר־
האוכל .העברית לא הייתה שגורה עדיין בפינו ,ורק מילים אחדות
התחלנו לגמגם ,אבל היידיש שימשה כשפה מקשרת בינינו לבין
אנשי הקיבוץ ,שגם רבים מהם הגיעו מקרפטורוס ומצ'כיה.
עוגת טורט חגיגית במיוחד
כחצי שנה לחמו הבחורים מהגרעין שלנו בקרבות מלחמת
השחרור .שלמה סיפר שעם החיול נשלחו לחולדה ,ומשם ,לפנות
ערב ,עלו ברגל לכיוון ירושלים .אחרי הליכה לילית בין מוצבים
ירדנים וכפרים עוינים ,הגיעו לפנות בוקר לבאב־אל ואד ומשם
לקריית־ענבים .הם צורפו כתגבורת לחטיבת הראל .שלמה צורף
ללוחם ותיק בפלוגה ב' של הגדוד הרביעי ,גדוד 'הפורצים' .כעבור
יומיים השתתף כבר בקרב הראשון שלו ,אחד מני רבים ,באזור
לטרון ומבואות ירושלים .לו עצמו היה ניסיון בלחימה ,כיוון שעבר
הכשרה כשעסק בהברחת פליטים באירופה ,אולם רבים אחרים
הגיעו אל החזית ללא כל רקע מתאים ,זמן קצר לאחר שירדו מן
הספינות ,מבלי שהספיקו להכיר את הארץ או ללמוד את שפתה.
- 141 -
לא מעט מהם נפלו בקרבות העקובים מדם ,וביניהם גם שניים מבני
הגרעין שלנו.
באחד הימים הגיעה ידיעה למשק ששלמה נהרג .אני עישבתי
אותה עת בשדה ,ואיש לא רצה לספר לי ,ולכן המשכתי לעבוד
בלי חשש .אבל עד שהגיע היום לסיומו ,הופיע כבר שלמה בכבודו
ובעצמו .כשהגעתי לחדר בתום יום עבודתי ,מצאתי אותו מוקף
בחברים ששמחו שמחה גדולה .לא הבנתי את פשר החגיגה; רק
אחר־כך סיפרו לי שכיוון שפצצה נפלה על עמדה שהיה בה ,סברו
כי נהרג .כשהגיע פתאום ,ראו אותו כמי שחזר מן המתים.
כששככו מעט קולות המלחמה חזרו אלינו הבחורים ,ובזו אחר זו
החלו להיערך חתונות בגרעין .תחילה נישאו יהודית וליפא וייס,
אחר־כך יהודית ומרדכי טייכנר ,ואחריהם גם שלמה ואני .לא היו
מעורבות בהחלטה הצעות דרמטיות או נגינת כינור; הייתה בינינו
אהבה ,והיה קשר מתמשך ורציני ,ואך טבעי היה שנמשיך ונקשור
את גורלנו בברית נישואין.
החופה שלנו נערכה באחד מימי חודש דצמבר ,במעמד צנוע
ביותר; שלמה ואני קבענו עם רב שיחתן אותנו בביתו ,ברחוב
ארלוזורוב שבשכונת הדר בחיפה .נסענו לשם בטרמפים ,אבל
כשהגענו הסתבר שהרב שכח את הפגישה ויצא מביתו לחתן זוג
אחר .נאלצנו לחכות לו עד הערב .אורחים ספורים היו לנו :אמו
של שלמה ,דֹודי מרדכי ,וחברים אחדים מן הגרעין .כיוון שרק
תשעה גברים הגיעו לטקס ,ירד הדוד מרדכי לרחוב ואסף עובר־
אורח מקרי שישלים את המניין הדרוש לחופה.
בדרך חזרה לכפר־מסריק עוד הספקנו לתפוס אוטובוס עד
קריית־מוצקין ,אבל משם הזמין דוד מרדכי מונית 'ספיישל'
לקיבוץ ,ואיכשהו נדחסנו בה כולנו .כשהגענו ,פגשנו את חדווה
אחותי שקיבלה לרגל האירוע חופשה מהצבא ,והתכנסנו לחגוג
בצריפון של יהודית ומרדכי טייכנר .כדי שנוכל להצטופף בו כולנו,
הוצאה ממנו אחת משתי המיטות שהיו בו ,ובמקומה הונחה פלטה
- 142 -
ששימשה כשולחן .על הפלטה שמו ממתקים אחדים וגם בקבוק יין
שהביא דוד מרדכי ,אבל גולת הכותרת הייתה עוגת הטורט.
הימים היו ימי תקופת הצנע; מוצרי מזון כמו ביצים או מרגרינה
ניתנו בקיצוב ,ודברי מותרות היו נדירים ויקרים מפז .כשנישא
זוג בכפר מסריק ,נהגה המבשלת להעניק לזוג הטרי חתיכת
חלבה ,כפינוק מיוחד לכבוד יום הכלולות .כיוון שעבדתי במטבח,
וכיוון שהמבשלת חיבבה אותי מאד ,נתנה לי ביצים וסוכר כדי
שאוכל לאפות מהם עוגה .ניגשתי עם יהודית טייכנר להכין את
עוגת הטורט הראשונה שלי; לא ידענו אפילו אם עלינו להוסיף
את הסוכר לחלבונים או לחלמונים .עשינו כמיטב יכולתנו ,וכעת
עמדה העוגה על השולחן ,פשוטה אך טעימה להפליא.
הלילה ההוא היה לילה נפלא .השמחה הייתה באוויר ,וכולם
שרו וצחקו; הייתה לי מסיבת נישואין נהדרת.
קנקן מים רתוחים וקליפת תפוחי עץ
קנקן מים רתוחים וקליפות תפוחי־עץ
בפברואר 1949החליטו בהנהגת התנועה לשלוח את הגרעין
שלנו לקיבוץ עין־השופט; כפי הנראה ,החליטו שהקיבוץ זקוק
למה שנקרא 'השלמה' .ניסינו למחות על ההחלטה; רבים מאתנו
חלמו להקים קיבוץ חדש ,צעיר .כשהיינו בגרמניה ,גם הצטיידנו
בהתאם; רכשנו מכונות שונות — ציוד לתפירה ,לבישול ולחקלאות
— ושלחנו אותן במכולות לארץ .קנינו גם מצעים ושמיכות ירוקות
מהצבא האמריקאי .חלק מבני הגרעין היו כה קנאים לרעיון ,עד
שהיו מי שלחצו על בני זוג שהרו להפסיק את ההיריון .זה לא
מתאים לקיבוץ צעיר ,נימקו .אבל בארץ היו לתנועה תוכניות
- 143 -
אחרות לגבינו ,והניסיונות להתווכח עם ההנהגה הראשית לא
הועילו; התנועה היא שקבעה לאן נלך.
קיבוץ עין־השופט נוסד על ידי שני גרעינים של 'השומר הצעיר',
האחד הגיע מפולין והשני מארצות־הברית .הגרעינים התאחדו
בחדרה לקראת ההקמה ועלו לקרקע בג'וערה בשנת .1937
כשהגיע הגרעין שלי לעין־השופט היו המייסדים ,שנקראו מאז
ועד היום 'הותיקים' ,בשנות השלושים לחייהם; אנחנו היינו בסוף
שנות העשרה לחיינו .הם היו אנשים משכילים ,שעזבו את ארצות
הולדתם מתוך להט אידיאולוגי ,ואילו אנו היינו ,כמאמרו של בן־
גוריון' ,אבק־אדם' ,שהתקבץ ארצה מתוקף הנסיבות ששררו אחרי
השואה ,וכך בדיוק גרמו לנו הותיקים להרגיש ביחסם המתנשא.
כשאני משחזרת את האופן שבו קבלו אותנו ,גואה בי כעס,
שאינו דועך עם השנים ,אלא מתגבר דווקא .הם התייחסו אלינו כאל
בנים חורגים לקיבוץ ,כוח עבודה זוטר שנוסף אל השורות ,ואף לא
טרחו לייפות את רחשי הלב שלהם לגבינו .אתם אף פעם לא תהיו
חלק מאתנו ,אמרה לנו פעם חבר ותיק ,אין לכם אידיאולוגיה .לא
כולם היו כך ,כמובן; היו ותיקים שקיבלו אותנו בחום ובלבביות.
אבל גם הם ביקשו בדרך־כלל להימנע מעימות עם חבריהם .אפילו
בחדר האוכל הייתה ההפרדה ברורה; אם ניסה פעם מישהו מאתנו
לשבת במקום שבו ישבו בדרך־כלל הותיקים ,היו עוצרים בעדו .זה
השולחן שלנו ,אמרו.
הותיקים היו מלאי סיפורים על חבלי ההקמה של הקיבוץ ,והרבו
להתפאר בימים הקשים שידעו בחדרה ובג'וערה .איש מהם לא
שאל היכן היינו אנחנו ומה עברנו בשנות המלחמה באירופה.
זה היה באותן שנים היחס לניצולי השואה בארץ כולה ,ולא רק
בקיבוץ; ותיקי הישוב ,מלאי הגאווה ומורשת החלוציות ,לא פתחו
את עיניהם ואת לבם לפגוש את המשא שסחבנו עמנו .כך או כך,
היחס הזה הכאיב ללבי ומכאיב לו עד היום.
- 144 -
ועוד עניין קטן עמד בינינו לבין הותיקים ,עניין פיקנטי יותר,
שהתחוור לי במקלחות המשותפות .כיוון שבנות הגרעין דברו
ביניהן בהונגרית ,סברו הותיקות שאיננו מבינות יידיש ופטפטו
בחופשיות במקלחת .נו ,שמענו אותן אומרות זו לזו ,עכשיו כשהגיעו
הצעירות יהיה לבעלים שלנו עם מי להתעסק .עשינו את עצמנו
כאילו איננו מבינות ,אבל הבנו היטב; היינו צעירות מהן ועוררנו
את קנאתן .הן צדקו ,אגב; היו גברים שניסו את מזלם אצלנו .אחד
מהם אפילו רדף אחרי לכל מקום ,ופעם ארב לי בחורשת הפלמ"ח
שבה נהגתי לעבור בדרכי לעבודה ושלח את ידיו למשש את גופי.
אפילו העובדה שהייתי נשואה לא עצרה בעדו .מאותו יום חששתי
להיכנס לחורשה וביצעתי תמרונים ארוכים כדי לעקוף אותה.
כשהגעתי לעין־השופט נשלחתי לעבוד כמטפלת בגן ,אבל היות
שהתקשיתי עם השפה עברתי עד מהרה לעבוד במטבח הילדים,
המטבח שסיפק את הארוחות לבתי הילדים .בכל ערב ,בשעה שש,
היו המטפלות מגיעות לאסוף את הארוחה ,ואיתה קנקן של מים
רתוחים; בבתי הילדים לא היו קומקומים חשמליים להרתיח בהם
מים .אחת המטפלות ,ותיקה כמובן ,זרתה עלי אימה .ס' הייתה
מכשפה עצבנית ונרגנת ,וכיוון שפחדתי ממנה ,תמיד דאגתי שכל
מבוקשה יהיה מוכן מבעוד מועד .באחד הימים השתמש כנראה
מישהו בקנקן המים הרתוחים שהכנתי בשבילה מבלי שהבחנתי
בכך ולא מילא אותו בחזרה.
מה זה? צרחה ס' לעברי ,אני צריכה שיהיה לי פה קומקום
מים!
מבוהלת כולי ,התחלתי להצטדק :אני לא יודעת מה קרה,
תאמיני לי שהכנתי ,כנראה שמישהו לקח את זה.
זה לא מעניין אותי ,השיבה בחדות ,זה צריך להיות פה כשאני
באה ,ואם זה לא מוצא חן בעינייך — יש אוטובוס ואת יכולה
ללכת.
פרצתי בבכי.
- 145 -
בדיוק באותה שעה נכנסה צילה ,חברה ותיקה אחרת ,שבשעה
הזו נהגה להביא לנו ביצים קטנות ,שבורות ,מהלול שבו עבדה.
צילה טובת הלב ניגשה לנחם אותי וגם פסקה :אני רוצה שתלכי
לועדת חברים ותתלונני על מה שהיה כאן ,אחרת אני אלך .אחרי
ימים אחדים של הפצרות ניגשתי למרכז ועדת החברים וסיפרתי לו
כיצד דיברה אליי ס' .הוא האזין לי ,הניח את ידו על כתפי ואמר:
תעזבי את זה ,לא כדאי להתחיל עם עניין כזה ,היא חברה ותיקה.
עד היום אני זוכרת את הצביטה שחשתי בלבי :גם אם אחיה עד סוף
ימיי בקיבוץ ,הבנתי באותו רגע ,לעולם לא אהיה ותיקה.
*
כשהגעתי לעין־השופט כבר נבט ברחמי היריון ראשון .בחודשים
הראשונים להריוני סבלתי מרגישות בקיבה .עבדתי אז עדיין בגן
הילדים ,ובכל פעם שהיו מביאים את האוכל מן המטבח נתקפתי
בחילה עזה ורצתי אל השירותים להקיא .תמר גרה בבית השימוש,
היו הילדים צוחקים .אחר־כך ,כשעברתי למטבח ,תקפה אותי
תאווה לפירות .אלא שאלו לא היו אז בשפע ,והמעט שהיה לא
נועד לחברים הבוגרים .לפיכך ,כשקלפנו תפוחים להכין מהם רסק
לתינוקות ,הייתה שותפתי לעבודה שומרת בשבילי את הקליפות.
מפעם לפעם גם התפלחתי למטע השזיפים הסמוך לקיבוץ וזללתי
מפירותיו.
גם בתחום המלתחה היו לי חוסרים; הבסיסי שבהם נגע להלבשה
התחתונה .באותם ימים היה הקיבוץ מרכז את קניית הבגדים ואת
חלוקתם לחברים ,וכל אחת מאיתנו קבלה לרשותה כמה זוגות של
תחתוני כותנה לבנים ,ואפילו זוג אחד פרחוני ,חגיגי .בהיריון,
מטבע הדברים ,התרחבו מידותיי ,והלבנים נעשו קטנים מדי
לגופי .כשהגעתי לחודש השמיני ניגשתי ל'קומונה' ,מחסן הבגדים,
והודעתי למחסנאית שאני זקוקה ללבנים חדשים .היא מצידה
- 146 -
בדקה במחברת ,והודיעה שעל פי הרישומים עדיין לא הגיעה
מועד זכאותי להחלפה.
חזרתי הביתה רוגזת כולי .ימים אחדים מאוחר יותר ,כשעמדו
התפרים בתחתוני להתפקע ,לבשתי על גופי את אחד מזוגות
התחתונים של שלמה וניגשתי שוב אל ה'קומונה' ,שם פגשתי את
אותה מחסנאית וסביבה נשים אחדות .אין לי ברירה ,ניסיתי שוב
להסביר ,אני חייבת לבנים חדשים .אבל היא נותרה בשלה; לא
מגיע לך ,אמרה שוב .בתגובה הרמתי את שולי השמלה בתנועה
מהירה שחשפה את תחתוניו של שלמה המונחים על גופי .תראי
מה אני לובשת ,קראתי בייאוש .פרץ הצחוק שעלה מן הנוכחות
שבר את עקשנותה של המחסנאית והיא הקצתה לי זוג אחד של
תחתונים גדולים .מכאן ועד סוף ההיריון השתמשתי בו ובתחתוניו
של שלמה.
בתחום ההלבשה העליונה המצב לא היה טוב בהרבה .לאורך
ההיריון היו ברשותי שתי שמלות — האחת אדומה שגומי נתון
בקצות שרווליה ,שמלה פשוטה שנועדה לשימוש יום־ יומי;
השנייה בצבע ירוק בהיר ועליה הדפס של פרחים קטנים .בשעות
אחר־הצהריים כיבסתי אותן בבית ,פעם את זאת ופעם את זאת,
מחליפה ביניהן שוב ושוב .אבל כשהתקרב החורף והטמפרטורות
ירדו ,רציתי שיהיו לי גם מכנסיים .לא ביקשתי חלילה זוג חדש או
מפואר ,אלא ניצבתי בקומונה מול ערימת מכנסי עבודה משומשים
ושאלתי אם אוכל לקבל זוג מתאים .בתגובה החלה המחסנאית
להפליג בסיפורים מפורטים על ימי הגרעין בחדרה; על תנאי
המחייה הגרועים ,על העבודה הקשה ,על המחסור באוכל וכמובן
גם על הבגדים .הזעם שהצטבר בבטני מזה חודשים ארוכים פרץ
לפתע .אני אף פעם לא סיפרתי לך איפה אני הייתי ,מה עשיתי ומה
לבשתי ומה אכלתי צעקתי .אם יש לך מכנסיים ,תני לי .אם אין לך
— אז שלום סיימתי ויצאתי החוצה .שוב הכתה בי ההבנה — לעולם
לא אהיה כמו הותיקים .היום ,כשכל הוותיקים כבר הלכו מאתנו
והדור שלי הוא המבוגר בקיבוץ ,יש שמכנים אותי 'ותיקה' .אני
מתקנת אותם; אני אמות ולא אהיה ותיקה ,אני אומרת .זו כנראה
- 147 -
זכות השמורה לבני הגרעינים המייסדים .מכנסיים ,אגב ,קיבלתי
בסוף.
כשהגענו לעין־השופט ,גרנו תחילה בקומה השנייה בבית
קומתיים .בגלל ההיריון נאלצתי לקום בלילה לשירותים לעתים
תכופות ,אבל בשל כובד משקלי התקשיתי להזדרז ולהגיע בזמן.
כיוון שלא היה לי סיר לילה ,אלתרתי כזה מפחית שימורים שהנחתי
לצד מיטתי בכל ערב ורוקנתי בכל בוקר.
סבלתי גם מהחום .כשחדווה אחותי הגיעה לביקור ,היינו
שופכות דלי מים על רצפת החדר הלוהט ושוכבות עליה כדי
להצטנן .כשקמנו ,היינו גורפות את המים וכך נהנות גם מהפוגה
נעימה מן החום וגם מחדר נקי.
מאוחר יותר עברנו לצריף .זוגות אחרים נאלצו להצטופף
בצריפים שחולקו לכמה חדרים קטנים בעזרת קרשים ,שלא סיפקו
שום פרטיות ,אפילו לא חלקית .הצריף שלנו ,צנוע ככל שהיה,
עורר אצל האחרים קנאה מסוימת .למעשה ,מדובר היה במכולה
קטנה עשויה מעץ ,בה עמדו שתי מיטות ברזל צרות ומאוחר יותר
מיטת ברזל זוגית שרוחבה קטן מזה של שתי הבודדות יחד .בכל
זאת ,הייתה במכולה פרטיות יחסית ,שלה זכינו בשל ההיריון
שלי.
המכולה עמדה על אבנים ,כך שהיה רווח בינה לבין הקרקע,
ולעתים נשמעו בלילה קולות של צלצול וקרקוש מן הארונית
שבפינת החדר :גלינג־גלינג .פעם הדלקתי את האור ועיניי חשכו;
חולדה טיילה שם על הסרוויס הפרחוני שקיבלנו כמתנת חתונה
מהדוד מרדכי .ניסיתי לגרש אותה ,ולמחרת ניגשתי ליבלונקה
החצרן שסתם למעני את הרווח באבנים.
*
בלילה אחד של יום חמישי ,בנובמבר ,1949אחזו כאבים את בטני.
הרופא בקיבוץ בדק וקבע שעלי לצאת לבית היולדות .בבוקר ניגש
שלמה לסדרנית העבודה וסיפר לה בהתרגשות שלא אוכל להגיע
- 148 -
לעבודה כיוון שעלי לנסוע לבית החולים .שוב יש פנצ'ר! התרגזה
הסדרנית בתגובה ודפקה בידה על השולחן .מה אפשר לעשות,
התפלא שלמה ,שלא תיסע ללדת?
יצאנו לדרך .שלמה חש נרגש מכדי לנהוג ,והביא עמו חבר
אחר ,צבי אברמוביץ' שמו ,שישב מול ההגה .בבית היולדות
בעפולה בדקו אותי ,קבעו שיעבור עוד זמן עד שתתחיל הלידה,
והציעו שאחזור הביתה .אבל השבת המתקרבת צפויה הייתה
להיות חורפית למדי ,והעדפתי שלא לנסוע במזג אוויר סוער אלא
להישאר בבית היולדות .נפרדתי אפוא משלמה ,שחזר למשק,
ויצאתי לשוטט בסביבה .אחר־הצהריים כבר פקעו מי השפיר שלי
ובערב נכנסתי לחדר הלידה .הייתי לבד ,אבל לא היה בכך דבר
חריג; גברים לא נכנסו באותם ימים ללוות את נשותיהם ברגעי
הלידה .גם אפידורל לא היה ,וכשנאנקתי בכאביי העזים ניגשה
אלי אחת האחיות ,טיפוס ידוע לשמצה ,והודיעה לי :אם לא תהיי
בשקט ,הילד שלך לא ֵיצא חי! שני דברים קרו לי אז מרוב בהלה:
הפסקתי לחוש בכאב ,והתחלתי לבכות.
בשנים־עשר בנובמבר ,באמצע הלילה ,נולדה בתי הבכורה,
חיוורת כסיד וקטנת משקל .קראתי לה שרה ,על־שם אמי .ימים
אחדים אחר־כך ,כשחזרנו שרה ואני מבית־היולדות ,נפרדנו ויצאנו
כל אחת לדרכה :אני לבית ולעבודה ,היא לבית־התינוקות .שם
אכלה ,שם ישנה ,שם נרחצה .האידיאולוגיה הייתה ברורה וקשוחה;
לילדים עדיף להתחנך בבית הילדים ולא בבית הוריהם.
חודשים אחדים אחרי שנולדה שרה ,גויסו הגברים להשלמת
השירות הצבאי ושלמה נלקח לשנתיים נוספות ,בהן שירת כרס"ר
בבסיס חיל־רגלים .אני נשארתי לבד ,בקיבוץ שלא הרגשתי שייכת
אליו ,אימא טרייה שהתינוקת שלה נלקחה מזרועותיה ונשים
אחרות מגדלות אותה ,בשיטות המבוססות על עקרונות ברורים
ונוקשים שנראים בעיניה משונים ביותר.
גידול ילדים בקיבוץ לא דמה למה שהכרתי בילדותי; התפיסה
הייתה שהילדים שייכים לקיבוץ ,לא פחות — ואולי אפילו יותר —
- 149 -
מאשר להוריהם .בבסיס החינוך המשותף עמדה האמונה שחינוך
על־ידי מטפלות שהוסמכו לכך יהיה מקצועי יותר מחינוך שיינתן
על־ידי הוריהם ,ולפיכך טוב יותר .היה גם נימוק בריאותי; באותם
ימים סבלה הארץ מתמותת תינוקות גבוהה ,ובקיבוצים הקפידו
על תנאים מיטביים בבתי הילדים וניהלו אותם כבתי־מרקחת ,על
פי כללי היגיינה מדוקדקים .למעשה ,החרדה הייתה כה גדולה עד
שנאסר להוציא את התינוקות מן המתחם של בית הילדים בחודשים
הראשונים לחייהם .גם בתום התקופה הזו הותר לנו לקחת אותם
לחדרנו רק בין השעות ארבע לשש.
מגיפת שיתוק־ילדים (פוליו) שפשטה בארץ באותה תקופה
הגבירה את החרדה סביב שלומם של הילדים והביאה להחמרת
התקנות .כשהיה שלמה מגיע לחופשה מהצבא ,אחת לחודש
לערך ,נאלץ להסתפק בצפייה מרחוק בבתו .רק אם שהה בבית
מעל ארבעה ימים ,פרק זמן שנועד להבטיח שאינו נושא נגיף
כלשהו ,הותר לו לפגוש אותה .אלא שכשאירוע כזה התרחש סוף־
סוף ,הייתה שרה נתקפת בהלה מן הגבר הזר ,השחור ,בעל השפם
העבות ,שרכן לעברה בשמחה ,ופורצת בבכי מר.
באשר לי ,בחצי השנה הראשונה לחייה של שרה יכולתי בכל
זאת לראות אותה בתכיפות גבוהה יחסית ,כיוון שהנקתי אותה.
הגעתי אל בית הילדים בשעות שנקבעו לכך מראש ,הנקתי אותה
ויצאתי .בחורף הקר של ,1950כשעשיתי את דרכי בלילות אל
בית הילדים ,השתוקקתי כל־כך להישאר לצד התינוקת שלי בבית
הילדים המחומם ולא לשרך את דרכי חזרה אל הצריף העלוב
והקר...
הצריף עמד ממש מול בית התינוקות ,כך שיכולתי לראות את
המתרחש שם ,אך לגשת נאסר עלי .זה היה קשה מנשוא; יכולתי
לשמוע את התינוקת שלי בוכה ,מבלי שאוכל לגעת בה ולחבק
אותה .כחלק מן המדיניות ,הוצאו התינוקות אל לולים שהוצבו
בחצר ,בכל מזג אוויר — חם או קר — פרט לגשם ,ואפילו בחורף
הקשה של .1950אני הבטתי מרחוק ,חסרת אונים וללא כל יכולת
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
כתיבה ועריכה: מיכל מור
"תמר קורץ נוצרת בזיכרונה את הטעמים שפגשה בחייה. היא זוכרת את טעמה של עוגת השמרים הנפלאה של סבתה האהובה, את חלת השבת שנאפתה מדי שבוע בבית אביה, את פירות היער שצמחו בכפר הצ'כי שבו גדלה, אבל היא זוכרת גם את טעמו הנורא של המרק באושוויץ ואת טעמם של גרגרי החיטה שליקטה בימי רעב. היא זוכרת את טעמם המוזר של הזיתים הראשונים שאכלה בארץ ישראל, את עוגת החתונה הפשוטה והנהדרת שלה, ואת עוגות הכלולות שהכינה לחתונות בקיבוצה. היא זוכרת מה אוהב לאכול כל אחד מילדיה, נכדיה ובני הזוג שלהם, וממשיכה לבשל ולאפות לכבודם גם בגיל שמונים ושמונה. תמר קורץ מכירה את כל סוגי הטעמים שיכולים החיים להציע. היא מכירה את טעמם של אובדן ושל כאב, של מחסור ושל ייאוש, אבל גם את טעמם של חסד ושל תקווה. כולם חיים בתוכה, אך אינם מתערבבים זה בזה. אולי זה מה שמאפשר לה להצהיר שלמרות הכול, הטעם הדומיננטי בחייה כיום הוא טעמו של האושר". -- מהמעטפת האחורית. ; Memoirs of a Jew (née Steinberg) who was born in 1927 in the village of Verecky, Carpathian Russia. Pp. 53-81 deal with the Holocaust period. From 1941-44 she lived in Munkács. With the Hungarian occupation in 1944, she was interned in the ghetto and deported to Auschwitz. After 2-3 months, she was transported to Germany, where she worked in several camps. In March 1945, she was taken on a death march and liberated en route by the Russians. (From the Bibliography of the Vidal Sassoon International Center for the Study of Antisemitism)
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search