מקראה בספרות לשכבת ז

מקראה בספרות לתלמידי כיתה ז' מעל מדף הספרים מקראה בית ספרית - פנימית לא להפצה מקראה למורה

2 מקרא : קישורים מטלות © כל הזכויות שמורות ליוצרים תלמידים יקרים! מקראה זו שלפניכם נערכה בעמל רב ומכילה בתוכה מגוון יצירות ספרותיות במטרה להפוך את השיעורים למעניינים ומגוונים עבורכם . למידה מהנה! שמוליק מושקוביץ רונית מאור וצוות ספרות "אורט יובלי אריאל"

3 מה במקראה ? שוב נתחיל מחדש אמשיך/ 6 צידה לדרך/ 6 משאלות / 7 הסיפור הקצר עץ הדובדבן השבור/ 9 תמונות מבית הספר העממי / 16 אחרי עשרים שנה / 24 התסריט הראשון של סבק/ 28 הספר שנמר מאולף ערף את ראש דודו / 34 מלכת החצר / 39 רחיצה בבריכה/ 46 הסיפור העממי מאפייני הסיפור העממי / 54 גזר דין של מספרים / 56 גרם פחות גרם יותר / 57 שלמה והעני / 59 העלמה החכמה והמלך / 61 הסנדלר העני והמלך/ 64 מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת/68 הבלדה מאפייני הבלדה / 71 שלושה בני עורב/ 73 לורד רנדל / 74 אדוארד אדוארד / 75 סר פטריק ספנס/ 77 בת הרב ואימה / 79 היא עוזבת את הבית / 80

4 מפגש עם סופר – אתגר קרת נעליים / 83 לשבור את החזיר / 86 צפירה / 89 עיניים נוצצות / 92 ש"י עגנון מאויב לאוהב/ 96 מעשה בעז/99 מחזה : "בוסתן ספרדי"/ 102 חגים ומועדים שוב נתחיל מחדש/ 125 אם לא למעלה מזה / 127 משהו חדש מתחיל / 131 אני נושאים לפידים / 132 ברוש/ 133 כשהוא מתחפש /134 הכה את המומחה / 135 והיא שעמדה /137 כשיגידו לי שואה / 138 לראות את האור / 139 הנסיך הקטן / 140 תקוותנו / 141 השר משה מונטיפיורי / 142 שומר החומות / 143 על כפיו יביא / 144 מקורות / 145

5 שוב נתחיל מחדש

6 יוצאים לדרך אמשיך/גיורא פישר ֲא ִני ַּ דף ָל ָבן וַּ אֲ נִ י מַּ חְ לִ יט ְ ב ֵאיל ו ְצ ָב ִעים ֶא ְש ַּת ֵמ ש ְ ַּגם ִאם ְ דיֹו ִי ָשֵפך ְו ֶכ ֶתם ָי ִציף ֶאת ַּ ד ַּפי אֶ קְ פ ֹץ אֶ גְ רוֹ פִ י ְ ְו ַּא ְמ ִשיך לְ נַּס וֹ ת לְ הַּ חְ לִ יט ֲא ִני ַּ דף ָל ָבן ?( כיצד לדעתכם נקשר השיר לשנה החדשה? צידה לדרך/ לאה נאור אם אתה יוצא לדרך העולה אל ההרים, היזהר שלא תיקח איתך דברים מיותרים. קח חלום - לא כבד מדי, ושמחה - לא גדולה מדי, וגם שיר לא ארוך מדי. זה די. יש נופים יפים בדרך העולה אל ההרים. התרמיל מושך למטה, פה עוזרים רק השירים. לא אכפת לי מה ארזת ואת מה אתה אוהב. מה שבאמת חשוב זה מה שיש לך בלב: את כל מה שמיותר, ועכשיו בלב בטוח קח איתך מה שנשאר: קח חלום - לא כבד מדי, ושמחה - לא גדולה מדי, וגם שיר לא ארוך מדי. זה די.

7 משאלות/ אסתר ראב

8 הסיפור הקצר

9 עץ הדובדבן השבור/ ג'סי סטיוארט "איני יכול להישאר בבית הספר אחר תום הלימודים" אמרתי למורה, לפרופסור הרברט "מוטב שאספוג מידך מלקות; אך אל נא תשאירני כאן! אבא ילקני בין כך ובין כך כשאשוב הביתה באיחור של שעתיים!" "הנך גדול מכדי שילקוך, דייב!" אמר פרופסור הרברט, "אך עלי להענישך על שטיפסת על עץ הדובדבנים. אתם, הנערים, ידעתם זאת היטב! שאר החמישה פרעו את עונשם בסך דולר אחד. אתה הנך היחיד, שעדיין לא שילם בעד הנזק. האם אינך יכול ללוות דולר מחבריך?" "אינני יכול עניתי, יהיה עלי לשאת בעונש. אך אם יהיה זה עונש מהיר, לא אכפת לי הדבר כלל. אינך מכיר את אבי, אדוני הפרופסור", המשכתי דברי, "אבא הוא אדם מן הדור הישן, ולעולם לא יבין את עניין עץ הדובדבנים על בוריו. אני הוא הראשון מבני משפחתנו המבקר בבית-ספר תיכון!" "עליך לשאת בעונש, דייב!", התעקש הפרופסור הרברט, "עליך להישאר שעתיים אחר הלימודים ושעתיים מחר. אשלם לך עשרים וחמישה סנט בעד כל שעה; כך תוכל לשלם את הכופר במעשה ידיך. עליך לשטוף את הרצפה, את הלוח ואת החלונות." לא יכולתי לבקש את הפרופסור הרברט להלוות לי דולר. אנוס הייתי להישאר ולעזור לשמש בבית-הספר אחר הצהריים. אין בררה. בשטפי את הרצפה הרהרתי: "מה יאמר אבא על כך? מה אספר לו בשובי הביתה? מדוע טיפסנו על עץ הדובדבנים ושיברנוהו? למה עשינו כל זאת, שישה נערים פוחזים שטיפסו על עץ הדובדבנים בעבור זיקית אחת? מדוע לא היה זה עץ חזק יותר? ולמה חרש בעל הגן, אִ יף קֶ רְ באטרי, אותה שעה ליד ביתו ותפס אותנו בקלקלתנו? מדוע אינו אדם טוב מכדי להטיל עלינו עונש של דולר לכל אחד בעד עץ דובדבנים קטן?" בשעה שש בערב עזבתי את חצר בית-הספר. שעה שלמה של הליכה נכונה לי. כל הדרך פיעמה בי המחשבה: "עלי למהר! למהר! לרוץ ביער האפל! עלי לטפס על הגבעות החשופות! עלי לרוץ במורד הביתה! עלי למהר!"

10 רצתי בשארית כוחי במורד הגבעה עד שהגעתי לגדר האחו. חציתי בריצה את האחו הגדול הביתה. הטלתי את ספרי בחצר ומיהרתי לרפת. לא היה סיפק בידי להחליף את בגדי בית-הספר הנקיים בבגדי-העבודה הטלואים. ראיתי את אבא מוביל תבן לבהמות. זה היה תפקידי! מיהרתי לגדר וקראתי: "הנח זאת לי, אבא! אני אעשה זאת! איחרתי מעט!" "רואה אני" אמר אבא, התבונן בי במבט חודר ועיניו ירו ברקים "מה, לכל הרוחות, עיכב אותך עד עתה? האינך יודע מה רבה העבודה, שעליך לעשות פה?! ניסיתי לעשות אחד מבני משפחתך למשכיל, והנה מה שעלתה לי! לא שלחתיך לבית-הספר התיכון, כדי שתאחר בערבים!" "נאלצתי להישאר בבית-הספר אחרי הלימודים!" אמרתי. לא יכולתי לכחש לאבא. הוא יכול ללכת לבית-הספר ולהיוודע מה האמת! "ומדוע נאלצת להישאר שם עד עתה?" "היה לנו היום שיעור בטבע", הסברתי בחימה, "יצאנו עם המורה לשדות לחפש רמשים. שישה מאתנו, הנערים, שברו עץ דובדבנים. נקבע עונש של שישה דולרים. אני הייתי היחיד שלא שילם. הפרופסור הרברט החליט לשלם לי דולר בעד עבודתי במשך ארבע שעות אחרי הלימודים, היום ומחר! כן, גם מחר יהא עלי להישאר בבית-הספר." "הזוהי האמת? האמת כולה?" "כן. תוכל לברר זאת בעצמך!" "וכך באמת אעשה. את עצו של מי שברתם?" "של איף קרבאטרי." "ואיך זה הגעתם עד לסביבתו של איף קרבאטרי?" שאל אבא בזעף, והרי הוא מתגורר במרחק ארבעה מילין מבניין בית-הספר. איזה מין בית-ספר תיכון הוא זה? כלום אין הם מלמדים אתכם מתוך ספרים ומחברות? לשם מה מתרוצצים אתכם בשדות?" "אבא! הסברתי שוב, האביב קרב. אנו לומדים בשיעורי הטבע על חיי הרמשים. היה עלינו לצוד פרפרים, נחשים, לטאות וצפרדעים ולאסוף צמחים שונים. היה בוקר בהיר, ויצאנו לחפש כמה יצורים מאלה. שישה נערים, ואני בתוכם, ראו לטאה על עץ הדובדבנים. טיפסנו כדי לתפשה. שברנו את העץ. איף קרבאטרי חרש בשדה הסמוך. הוא רץ לגבעה ושאל לשמותינו. חמשת הנערים האחרים שילמו כל אחד, אך לי לא היה כסף כלל. הפרופסור הרברט שילם במקומי, ועתה עלי לגמול לו בעבודה בבית- הספר!"

11 "בן-עניים, אה?! " המהם אבא. "מחר אלמדם לקח! מחר אראה להם כיצד מתייחסים לבן-עניים! "אנא, אבא" , חיננתי, "אל נא תלך מחר לבית-הספר! אנא, תן לי את חמישים הסנט הדרושים, אך אל נא תבוא לבית-הספר!" "הנך בוש באביך, דייב! בוש באביך הקשיש, הא? שכחת כמה יגיעות יגע לגדלך, שכחת כי הוא שלחך לבית-הספר התיכון, כדי שתיטיב את חייך! מחר אלך ואשוחח עם הפרופסור שלך. הוא לא יעז עוד להשאירך אחרי הלימודים, מפני שבן-עניים אתה. ועתה – לעבודה, בני!" המחשבות חלפו במוחי כבזק: " עלי לברוח מהר ככל שאוכל! אעזוב את בית-הספר ואת הבית לעולמים! לא אוכל לבוא עם אבא לבית-הספר! הוא ייטול את הרובה ויירה בפרופסור הרברט! איני יודע מה מסוגל הוא לעשות עוד! אברח ואבא לא יוכל להשיגני! או אולי אספר לו, שבית-הספר עקר להרים. אוכל לספר לו הכול; אך הוא לא יבין... הכול נשתנה מאז ילדותו. אוכל לספר לו על איסוף צפרדעים וחרקים, אך הוא לא יבין! אם אברח, יחשוב שבית-הספר התיכון והפרופסור הרברט גרמו לכך! אין כל אפשרות לברוח! הוא יפגע בפרופסור הרברט! עלי להישאר בבית, להאכיל את הבהמות! אין דרך אחרת!" כשסיימתי את עבודתי המפרכת, שלח הירח נוגהו, והשעה היתה קרובה לחצות. אכלתי ועליתי לחדרי. שמעתי איך שוחח אבא עם אמא. הוא אמר לה, כי ילך מחר בבוקר וילמד את הפרופסור הרברט לקח! ניסיתי לשכוח את דבריו, אולם הם חזרו והדהדו בראשי. ניסיתי ללמוד חשבון; חזרתי על השיעור בטבע; אך כל הזמן קדחה בי המחשבה: "אבא ילך מחר לבית-הספר! הוא שונא את הפרופסור הרברט! הוא עלול לירות בו! מי יודע מה יארע?" ואז חלף רעיון מרגיע: "אולי תצטנן חמתו של אבא במשך הלילה, והוא ישכח את מזימתו עד הבוקר." אולם למחרת היום, בארבע לפנות בוקר, כבר העירני אבא ויצאנו לעבודה. כשסיימנוה כבר עלה השחר. סעדנו את ארוחת הבוקר. "ועתה דייב", אמר אבא לבסוף "התכונן ללכת לבית-הספר! לא ארשה שילמדוך בצורה טיפשית שכזו! לא ארשה להם ללמדך לשבור עצי דובדבנים! בוא!" אבא לבש את מדי החג שלו, נעל מגפיים גדולים, נטל את רובהו ויצא עמי לדרך.

12 הרחובות בעיירה היו ריקים מאדם. "מוטב כך" חשבתי, "אם ירה בפרופסור לא יהיו עדים רבים לכך!". לבסוף הגענו לבית- הספר. רק תלמידים מעטים נמצאו בו בשעה מוקדמת זו. אבא מיהר אל הפרופסור הרברט ושאל: "אתה כאן הפרופסור?" "כן" ענה הפרופסור "ואתה הנך אביו של דיב, הלא-כן?" "כן" אבא הסיט את רובהו לכיוונו של הפרופסור, שהחוויר מהתרגשות. "רצוני לדעת רק מספר דברים על בית-ספר זה!", אמר אבא "רציתי להשכיל את בני הוא היחיד מבני משפחתנו הענייה שנשלח לבית-ספר תיכון! אתמול איחר לחזור הביתה והשאיר את כל העבודה על צווארי! הוא אמר שאתה שלחת אותו לצוד צפרדעים, רמשים וזיקיות, והוא שבר עץ דובדבנים ונאלץ להישאר שעתיים אחר הלימודים היום ומחר, כדי לפרוע את חובו. הנכון הדבר?" "אה ..." מלמל הפרופסור הרברט , "א... כן! הדבר נכון! " הוא העיף מבט חששני אל רובהו של אבא. "ובכן" גבר קולו של אבא "אין זה בית-ספר תיכון! זהו בית-ספר לרמשים, בית-ספר לצפרדעים! אך אין זה בית-ספר תיכון!" "לשם מה הבאת עמך את הרובה הזה?", שאל הפרופסור ברטט. "רואה אתה לוע זה, כאן, ברובה? לוע זה יפלוט אש אל פרופסור ממש כשם שיעשה כן לכל אדם אחר! אבל עכשיו אין צורך בו! מכה הגונה תספיק!" המשיך אבא במהירות. אבא ניצב מאיים וגדול כל כך. מעולם לא ראיתיו כה גדול. ראיתי קודם לכן את הפרופסור הרברט. הוא נראה בעיני תמיד גבוה וגדול, אולם הפעם, בצד אבא, לא נראה גדול כלל וכלל. "מילאתי רק את חובתי" אמר "אני מצטער, מר טקסטון, אולם זו חובתי... זה היה שיעור בטבע!" "שיעור בטבע?!", קרא אבא "שיעור צפרדעים! שיעור זיקיות! נוטלים ילדים צעירים מאת הוריהם המפרכים את גופם כדי לשלם את שכר הלימוד הגבוה, אך כדי לצוד זיקיות וצפרדעים?!" "סגור את הדלת, דייב!" הורה לי הפרופסור, משנשמעו צעדי התלמידים הקרבים.

13 יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת מאחורי. התנדנדתי כעלה נידף ברוח. הרי אבא עומד להכות את הפרופסור הרברט! שמעתיו מתווכח בקול. הפרופסור ניסה לשכך את כעסו של אבא. הוא הסביר לו, כי היה מוכרח לעשות את אשר עשה. לאט לאט נעשה קולו של הפרופסור בטוח, והוא החל לשכנע את אבא, כי צדק במעשהו. הן לא יכול להכותני, ובהלוותו לי כסף רק לטובתי נתכוון! קולו של אבא נתנמך, אך לפתע גבר שוב ושמעתיו מתרעם: "אולם לשם מה עליכם לצוד נחשים וצפרדעים במקום ללמוד?" אחר שמעתי את תשובתו המרגעת של הפרופסור: "יש לנו מטרה לימודית בכך, מר טקסטון. אנו משמרים את הגופות באינקובטור, לצורך לימודי הטבע!" "באינקובטור?" נדהם אבא, מעולם לא שמעתי על הנחת נחשים באינקובטור! האינקובטור נועד לטיפוח אפרוחים ולא לשימור נחשים!" "השמעת מימך על חיידקים, מר טקסטון?" שאל הפרופסור. "רשאי אתה לקרוא לי לסטר, אם תרצה" נתרכך קולו של אבא. "בסדר, לסטר, השמעת מימך על חיידקים?" גם קולו של הפרופסור נעשה ידידותי ביותר. "חיידקים? כן. שמעתי עליהם, אך איני מאמין בקיומם! בן שישים ושבע אני, ומימי לא ראיתי חיידק בעיני!" "הרי אי-אפשר כלל לראות חיידק בעין עירומה!" חייך הפרופסור "הישאר עמנו בבית- הספר עוד שעות מספר. אוכל להראותך דברים מעניינים ביותר! מה דעתך, למשל, אם אראה לך את החיידקים שעל שינייך?" "מה!" נתבהל אבא "רצונך לספר לי, כי יש חיידקים על שיניי?!" "ודאי" נתחייך הפרופסור "וחיידקים דומים נמצאים גם בגופו של הנחש הניצוד!" "אינני מאמין, אינני מאמין" מלמל אבא נבוך. "הישאר עמנו מעט ותראה זאת במו עיניך, מר טקסטון!" אמר הפרופסור. לבסוף הצליח לשכנע את אבא, שמלמל: "העולם נשתנה מאז למדתי אנוכי בבית-הספר. אז למדנו רק לקרוא ולכתוב. ואילו עתה מראים חיידקים בנחש שחור ועל השיניים! אכן, שינוי רב נתחולל מאז!" ואבא נשאר לשעות הלימודים הבאות. שמחתי בראותי אותו ואת הפרופסור הרברט מטיילים בידידות בחצר ומשוחחים כחברים ותיקים. הנערים והנערות הרבים התבוננו בהשתוממות באבא החסון ובבגדיו המשונים. אולם אני לא בושתי באבא שלי. ידעתי, שאבא שלי טוב הוא, אך מנהגיו פשוטים ומוזרים לבני העיר, שחייהם קלים בהרבה מחייו, והייתי גאה על אבי החסון והגבוה. אמנם מנהגיו פשוטים וגסים, אך הוא כן עם לבו ואומר את אשר יחשוב.

14 אל שיעור הטבע נכנסו הפרופסור ואבא שלובי זרועות, כשהם משוחחים בעירנות וברעות. "הכירו נא, נערים, את אביו של דייב" הציג הפרופסור את אבא לפני כולם. וביקשו לגעת בקיסם דק בשיניו. אבא מילא את דבריו בהתעניינות. הפרופסור הניח את טיפת הריר שבקצה הקיסם מתחת למיקרוסקופ והורה לאבא להתבונן. שוב מילא אבא אחר דבריו בסקרנות וגחן אל המיקרוסקופ, בעצמו את עינו האחת. הוא העיף מבט תוהה ואחר נשא את ראשו וקרא בהתרגשות: "הנה הוא! אני רואה אותו! מי מילל ומי פילל?! חיידק על שינו של אדם?!". "יש מילוני חיידקים כאלה בגופנו, לסטר" אמר הפרופסור הרברט לאבא הנדהם, שרכן שוב על המיקרוסקופ, "מהם מזיקים ומהם מועילים." באותו רגע ניתק אחד הכפתורים במעילו של אבא והרובה, שהיה צמוד אליו וחבוי מתחת למעיל, בצבץ החוצה. הפרופסור הרברט מיהר לכסותו בטרם ייראה, אולם איחר. גם אבא נבוך. ככלות הכול, מה צורך ברובה בשעת שיעור בטבע בין ידידים? אולם הרגל של שנים מנע את ניתוקו של אבא מרובהו. הפרופסור הפסיק את הדממה: "אתמול הצלחנו לצוד נחש שחור, לסטר. כוונתנו לנתחו. רצונך לראות את החיידקים שמצאנו בתוכו?" "לא" סירב לפתע אבא "מאמין אני לכם. איני רוצה לראות בהרגכם יצור חי כנחש. איני שונא את הנחשים השחורים; הם מועילים מאוד לנו, לכפריים. לא הייתי מרשה לאיש להרגם בחצרי. הרי בעלי-החיים הללו אינם מזיקים לנו והם חסרי מגן. מדוע איפא נפגע בהם?" הבחנתי במבטי אהדה בעיני חברי. הם החלו לחבב את אבא על דבריו אלה. אדם כן ופשוט זה, שניצב לפניהם וקנה רובהו בולט מתוך מעילו, מצא חן בעיניהם. המורה המשיך להסביר לאבא את שיטות העבודה בבית-הספר עד אשר נשמע הצלצול שבישר את גמר הלימודים באותו יום. הכול יצאו את הכיתה בצהלה, אך אני ידעתי: עלי להישאר כאן עוד שעתיים ולשטוף את הרצפות, את החלונות ואת הלוח. "תוכל לסיים את מלאכתך ביום אחר, דייב!" שמעתי את קולו של הפרופסור הרברט, בגחני על הסחבה הלחה "אביך מחכה לך בחוץ. היום אתה רשאי ללכת עמו הביתה." הנחתי את הדלי והסחבה, נטלתי את ספרי ומיהרתי החוצה. "דומני, דייב, שעליך לעבוד היום שעתיים נוספות בבית-הספר!" אמר אבי; וכאשר הסברתי לו, כי הפרופסור התיר לי לדחות את יום העבודה, פסק: "לא! כל חוב יש לפרוע במועדו. נעבוד שנינו במשך שעה ונשלים את קנס הדולר. הבה, הגש את

15 הסחבה." החילונו בשטיפה. גם הפצרותיו של הפרופסור והבטחותיו בדבר ביטול העונש לא הועילו. אבא עמד על דעתו: "חייב אדם לפרוע חובותיו למועד הקבוע. אנשים ישרים אנו, פרופסור הרברט" אמר אבא "עכשיו אתה השוגה ואני הצודק. נערי נענש וחייב לשאת את עונשו." ואכן, גם לאחר שהלך הפרופסור לביתו המשיך אבא לעבוד. מוזר היה לראותו אוחז במטאטא. מעולם לא השתמש במטאטא בבית: זה היה כלי עבודתה של אמא. אבא עבד קשה במשק, אך לא בשטיפת רצפות. לכן קשתה עליו עתה העבודה והוא נפתל בעקשנות עם המטאטא הקצר. לבסוף סיימנו את השטיפה ופנינו הביתה. "היודע אתה, אבא? "אמרתי "הפרופסור הרברט עלול ללכת ולהלשין עליך במשטרה, כי איימת עליו ברובה!" "הוא לא יעשה זאת!" השיב אבא בביטחון. "אנו חברים. הוא מחבב אותי ואני מחבב אותו. רואה אתה, דייב? הפרופסור הרברט אמר, שאני האיכר החסון ביותר שראה בימיו! אולם זמני חלף, דייב! כיום אדם קטן אנוכי. ייתכן שידיך תהיינה רכות ועדינות מידי. גם בגדיך יהיו נקיים יותר. אתה תיראה הדור יותר מאביך הקשיש. הימים שנועדו לי חולפים. הימים הבאים נועדו לכם, בני הדור הצעיר. זכור, דייב, בהתבגרך היה אדיב וכן לכל אדם, פרע את חובותיך בזמנם; ובעיקר – היה נוח ורחום לבעלי-החיים. אל תהרוג נחשים שחורים, דייב!, זוהי המגרעת היחידה שגיליתי בבית-הספר שלך. נחשים שחורים, כמוהם כבני- אדם, אין הם רוצים במלחמה. הם רוצים בשלום ובשלוה. כוכבים רעדו והרטיטו ברקיע כשהגענו הביתה. אפלה אפפה את ביתנו הקטן. נכנסנו הביתה וסעדנו את לבנו בארוחה המוכנה. לאחר הסעודה ישב אבא ליד האח, חימם את ידיו והחל לספר לאמא על יומו המופלא בבית הספר, היום שלא יישכח מלבו עד רגעיו האחרונים. פעילות בילקוט הדיגיטלי פעילות מספר 1 פעילות מספר 2 פעילות מספר 3

16 תמונות מבין הספר העממי / אמנון שמוש

17

18

19

20

21

22 כיצד העץ קשור לסיפור?

23 פעילות ב"ילקוט הדיגיטלי"

24 אחרי עשרים שנה / או הנרי שוטר המקוף פסע במעלה השדרה בהילוך רב-רושם. עשיית הרושם באה לו מתוך הרגל ולא לשם התפארות, כיוון שהצופים מעטים היו. השעה הייתה כמעט עשר בלילה, אך רוח קרירה, שבישרה על גשם, כמעט רוקנה את הרחובות מאדם. תוך כדי הליכה בודק היה דלתות, מנופף באלתו בתנועות מורכבות ומהירות להפליא. ומפנה מבטו לרחוב השקט. בדמותו התקיפה ובהילוכו הגאוותני כלשהו נראה השוטר כשומר שלום. אנשי הסביבה הקדימו והלכו לבתיהם. פה ושם ניתן היה לראות את אורותיה של חנות סיגרים או של מסעדה הפתוחה כל הלילה, אך רוב הדלתות שייכות היו לבתי- עסק, אשר נסגרו זה מכבר. בהגיעו לאחד מגושי בתים, האט השוטר לפתע את צעדו. בפתחה של חנות חשוכה לכלי-מתכת ניצב גבר, כשסיגר כבוי בפיו. כשהתקרב אליו השוטר, נשא האיש את קולו: "הכול בסדר, שוטר", אמר בביטחון. "אני פשוט ממתין לחבר. זו פגישה שנקבעה לפני עשרים שנה. נשמע קצת מגוחך, לא? ובכן, אסביר לך, אם רוצה אתה להיות בטוח שהכול כשורה. לפני זמן הייתה כאן מסעדה במקומה של החנות זו - 'מסעדת ג'ו בריידי הגדול' היה שמה". "עד לפני חמש שנים" אמר השוטר. "אז היא נהרסה". האיש שבפתח הצית גפרור והדליק את הסיגר. האור גילה פנים חיוורים, לסת מרובעת, עיניים חדות וצלקת זעירה לבנה ליד הגבה הימנית. בסוודר שלו היה נעוץ יהלום גדול, בזווית מוזרה. "הלילה, לפני עשרים שנה", אמר האיש, "סעדתי כאן, אצל ג'ו בריידי הגדול, בחברת ג'ימי וולס, הטוב בידידי והבחור המעולה ביותר בעולם. שנינו גדלנו יחד כאן, בניו-יורק, ממש כשני אחים. אני הייתי בן שמונה-עשרה וג'ימי בן עשרים. למחרת בבוקר עמדתי לצאת מערבה, לצבור ממון. לא יכולתי לגרור את ג'ימי מניו- יורק, הוא חשב שזה המקום היחיד עלי אדמות.

25 ובכן, אותו לילה הסכמנו להיפגש כאן שוב, בדיוק מקץ עשרים שנה מאותו תאריך ומאותה שעה, מבלי להתחשב בנסיבות, או במרחק ממנו נהיה מוכרחים להגיע. חשבנו, כי תוך עשרים שנה יגשים אחד מאתנו את חלומו ויצבור את הונו." "סיפור מעניין", אמר השוטר. "נראה כי עבר זמן די ארוך בין פגישה לפגישה. האם לא קיבלת כל ידיעה מרעך מאז שעזבת?" "כן, במשך זמן-מה עמדנו בקשר מכתבים", אמר איש-שיחו. "אך לאחר שנה או שנתיים איבדנו איש את עקבות רעהו. אתה הרי יודע. המערב הוא מרחב עצום, ואני נדדתי במרחביו. אבל בטוחני כי ג'ימי יבוא לפגשני כאן, אם עודנו בחיים, כי הוא היה, מאז ומתמיד, הבחור הכן והנאמן ביותר בעולם. הוא לא ישכח לעולם. עברתי מרחק של אלף מילין, כדי לעמוד הערב בדלת זו. והטרחה תהיה כדאית, אם רעי הנושן יופיע". האיש הממתין הוציא שעון נאה, אשר מכסהו היה משובץ יהלומים קטנים. "שלוש דקות לעשר", הכריז. "השעה הייתה עשר בדיוק, כאשר נפרדנו כאן בפתח המסעדה". "עסקיך עלו יפה במערב, לא כן?" שאל השוטר. "ועוד איך! אני מקווה, שגורלו של ג'ימי שפר לפחות כדי מחצית מזה. הוא לא הצטיין בחריפות יתרה, אם כי היה בחור טוב מאין כמוהו. היה עלי להתחרות במוחות החריפים ביותר, כדי להשיג את מבוקשי. בניו-יורק מתחפר האדם כעכבר בפינתו. המערב הוא המוציא אותו לאוויר העולם". השוטר נופף באלתו, ופסע פסיעה או שתיים. "אמשיך בדרכי. מקווה אני שידידך יגיע במועד שנקבע. האם תחכה זמן רב?" "כמובן", אמר השני. "אתן לו חצי שעה לפחות. אם ג'ימי חי עדיין, יהיה כאן עד אז. היה שלום, שוטר". "לילה טוב, אדוני". אמר השוטר כשהוא ממשיך בהקפתו, ובודק תוך כדי הילוכו את מנעולי הדלתות. הרוח התגברה והפכה למשב קבוע ויציב. עוברי האורח המעטים שברובע זה מיהרו לדרכם, כשצווארוני מעיליהם מורמים וידיהם תחובות בכיסים. בפתח החנות לממכר כלי מתכת עמד האיש, אשר עבר מרחק רב כדי לקיים פגישה מפוקפקת עד כדי גיחוך, עם ידיד נעורים. הוא עישן את הסיגר והמתין.

26 הוא המתין כעשרים דקות. לפתע נחפז מעבר לרחוב אדם גבוה, במעיל ארוך שצווארונו מורם עד לאוזניו. הוא פסע הישר אל האיש הממתין. "אתה הוא זה, בוב?" שאל בהיסוס. "אתה הוא זה, ג'ימי וולס?" קרא האיש שבפתח. "חי ראשי!" קרא הבא, בתפסו את ידי חברו בידיו שלו, "זה בוב, ברור כשמש בצהריים. הייתי בטוח שאמצא אותך כאן, אם עודך בין החיים. כפתור ופרח, כפתור ופרח, עשרים שנה הן זמן ארוך. המסעדה הישנה נהרסה בוב; הלוואי והייתה קיימת עדיין, כדי שנוכל לסעוד בה פעם נוספת. כיצד נהג בך המערב, בוב?" "ביד רחבה: נתן לי כל מה שביקשתי. השתנית להפליא, ג'ימי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאתה עשוי לגבוה בשניים או שלושה אינצ'ים". "הו, גבהתי מעט אחרי הגיעי לגיל עשרים". "המזל משחק לך בניו-יורק, ג'ימי?" "פחות או יותר. יש לי מישרה באחת הלשכות העירוניות. בוא, בוב. נלך למקום המוכר לי היטב, ונגלגל שיחה ארוכה על הימים ההם". שני הגברים פסעו במעלה הרחוב, שלובי- זרוע. איש- המערב, שהערכתו העצמית גדלה לאין-שיעור עקב הצלחתו, החל מתאר את תולדות עלייתו לגדולה. השני, מכורבל במעילו, האזין בהתעניינות גלויה. בקרן הרחוב נמצא מזנון- כיבוד, זוהר באורות חשמל. כשנכנסו לתחום המואר, פנו שניהם יחדיו להתבונן איש בפני רעהו. איש-המערב נעצר בפתאומיות ושחרר את זרועו. "אינך ג'ימי וולס", הפטיר. "עשרים שנה הן זמן ארוך, אך לא עד כדי לשנות חוטם רומאי לאף פחוס". "לעתים יש בהן כדי לשנות אדם טוב לרע", אמר האדם הגבוה. "אתה נתון במעצר מזה עשר דקות, בוב 'החמקמק'. שיקאגו חושבת, כי יתכן שהסתננת אלינו, והודיעה לנו כי ברצונה לחטוף שיחה איתך. אתה מוכן לבוא בשקט, לא כן? זה מעשה הגיוני. אבל, לפני שנלך לתחנה, הנה פתק שביקשוני למסור לך. אתה יכול לקרוא אותו כאן, ליד החלון. זה מהשוטר וולס".

27 איש המערב פרש את פיסת הנייר הקטנה, שנמסרה לידו. היד יציבה הייתה כשהחל לקרוא, אך רעדה מעט כאשר סיים. הפתק היה קצר למדי. "בוב, הגעתי בזמן למקום המיועד. כשהדלקת את הגפרור להצית את הסיגר, ראיתי שפניך הם פני האיש המבוקש בשיקאגו. משום- מה, לא יכולתי לעשות זאת במו - ידי לכן הלכתי ושלחתי שוטר חרש לבצע את המלאכה. ג'ימי" פעילות ב"ילקוט הדיגיטלי"

28 התסריט הראשון של סבק / בנימין טנא

29 פעילות ב"ילקוט הדיגיטלי"

30

31

32

33

34 הספר שנמר מאולף ערף את ראש דודו/ ויליאם סארויאן מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְ ריקוֹ ר אמר שאני זקוק לתספורת. כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹ ער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק , וגם ראש קטן בלי שֹ ער, ממש בקצה גופו, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריא ות, יש ֹשער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אינני רוצה להזכיר שמות", אמרה יום אחד. "אבל אם בחור מסוים בכיתה הזאת לא ייגש בקרוב למספרה, הוא יימצא את עצמו במוסד לעבריינים." היא לא הזכירה שמות. היא רק הביטה בי. מצא חן בעיני שאנשים מרוגזים עלי, אבל יום אחד ניסתה ציפור קטנה לבנות קן בשֹ ערות שלי. ישנתי על הדשא תחת העץ בחצר שלנו והנה עפה ציפור מהעץ אל הראש שלי. פקחתי עיניים, אבל לא זזתי. לא היה לי מושג שיש לי ציפור בשֹ ערות עד שהתחילה לשיר. אף פעם, בכל ימי חיי, לא שמעתי קול של ציפור ברור כל כך. ואז עלה בדעתי שמשהו כאן לא בסדר. לא בסדר שציפור קטנה תקנן בשֹ ער של מישהו, לכן קפצתי על רגלי ומיהרתי העירה להסתפר, והציפור עפה הכי רחוק שאפשר לעוף בנשימה אחת.

35 ברחוב ֶמרי פֹוָזה היה ספר ארמני בשם ארם, שבעצם היה חוואי, או אולי פילוסוף. אני לא יודע. מה שאני יודע הוא, שהייתה לו חנות קטנה ברחוב ֶמרי פֹוָזה וש בילה את רוב הזמן בקריאת עיתונים ארמניים, בגלגול סיגריות, בעישון הסיגריות ובמעקב אחר העוברים ושבים. מעולם לא ראיתי אותו מספר מישהו, אבל אני משער שאדם או שניים נכנסו לחנות שלו בטעות. נכנסתי לחנות של ארם ברחוב ֶמרי פֹוָזה והערתי אותו. יושב היה ליד שולחן קטן, לפניו ספר ארמני פתוח, וישֵ ן אמרתי לו בארמנית, "תעשה לי תספורת? יש לי עשרים וחמישה סנטים". "אה" הוא אמר, "אני שמח לראות אותך. איך קוראים לך? תשב. קודם כול אני מכין קפה. בלורית כמו שלך לא רואים כל יום." "כולם רוצים שאסתפר." אמרתי. "ככה זה עם אנשים," אמר, "תמיד אומרים לך מה לעשות. מה רע בקצת שֹ ער? למה ההתנהגות הזאת? 'תרוויח כסף,' הם אומרים, תקנה בית-משק, תעשה ככה. תעשה אחרת. אה, הם לא מוכנים לתת לבן אדם לחיות בשקט." "אתה יכול לעשות אֶ תְ זֶה?" אמרתי. "אתה יכול לספר אותי ככה שהם לא ידברו על זה שוב הרבה זמן?" "קפה" אמר הספר. "קודם נשתה קצת קפה". הוא הביא לי כוס קפה ואני שאלתי את עצמי, איך זה שלא ביקרתי אצלו קודם, אצל האיש אולי הכי מעניין בעיר. ידעתי שהוא איש לא-רגיל מהאופן שבו הוא התעורר כשנכנסתי לחנות, מהאופן שהוא דיבר והתנועע. הוא היה בן חמישים בערך ואני הייתי בן אחת-עשרה. הוא לא היה יותר גבוה ממני ולא יותר שמן, אך הפנים שלו היו של איש שגילה את האמת, של מי שיודע, של איש חכם ועם זאת הוא אוהב את כולם ואינו אכזר. כשפקח את עיניו, כאילו אמר מבטו: "העולם? אני יודע עליו הכול. על רשע ושנאה ופחד. אבל אני אוהב את כולו". הרמתי את הכוס הקטנה אל שפתי ושתיתי את הנוזל השחור החם. הטעם היה טוב מכל מה שטעמתי עד אז. "שב" אמר בארמנית והתחיל לספר לי על העולם. הוא סיפר לי על הדוד שלו ִמי ָסאק שנולד במ וש.

36 שתינו את הקפה ואז קמתי ונדחקתי אל תוך הכיסא והוא התחיל לספר אותי. התספורת הייתה הכי גרועה מכל התספורות שהיו לי, אבל הוא סיפר לי על דודו המסכן מִ יסָ אק ועל נמר-הקרקס. הוא לא היה ספר אמיתי. הוא רק העמיד פנים שהוא ספר, כדי שאשתו לא תנדנד לו יותר מדי. הוא עשה את זה כדי למצוא חן בעיני אנשים. כל מה שהוא רצה לעשות זה לקרוא ולדבר עם אנשים טובים. היו לו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות, אבל כולם היו דומים לאשתו והוא לא הצליח לדבר אתם. כל מה שהם רצו לדעת זה כמה כסף הוא מרוויח. "דודי המסכן מִ יסָ אק," אמר לי, "נולד לפני הרבה זמן במ וש והיה ילד שובב ובכל זאת לא היה גנב. הוא היה מסוגל להתאבק עם שני נערים יחד מכל שכונה בעיר, ובשעת הצורך גם עם האבות והאמהות שלהם באותו הזמן, גם עם הסבים והסבתות שלהם, אמר". אז כולם אמרו לדודי המסכן מִ יסָ אק, 'אתה חזק, מִ יסָ אק; למה שלא תרוויח כסף בהתגוששות?' וככה הוא עשה. עוד לפני שהיה בן עשרים, הוא שבר את העצמות של שמונה-עשר אנשים חזקים. וכל מה שהוא עשה עם הכסף זה לאכול ולשתות ולתת את השאר לילדים. הוא לא רצה כסף. "זה היה מזמן. היום כל אחד רוצה כסף. אנשים אמרו לו שבאחד הימים הוא יצטער, וכמובן שהם צדקו. אנשים אמרו לו לשמור על הכסף שלו, כי יגיע היום שהוא לא יהיה חזק ולא יהיה לו כסף. והיום הזה הגיע. דודי המסכן מִ יסָ אק היה בן ארבעים וכבר לא חזק ולא היה לו כסף. הם צחקו עליו והוא הסתלק. הוא נסע לקונסטנטינופול. ואז לווינה". "וינה?" שאלתי. "הדוד שלך מִ יסָ אק נסע לווינה?" "כן, בהחלט," אמר הספר. "דודי המסכן מִ יסָ אק נסע להרבה מקומות. בווינה" אמר, "הוא לא מצא עבודה וכמעט מת ברעב, אבל אפילו כיכר לחם הוא לא גנב! לא, הוא לא גנב כלום. ואז הוא נסע לברלין. גם שם, דודי המסכן מִ יסָ אק כמעט מת ברעב."

37 גוזר היה את שֹ ערי על ימין ועל שמאל. ראיתי את השֹ יער שלי השחור על הרצפה והרגשתי איך הראש שלי מצטנן מרגע לרגע. מצטמק מרגע לרגע. "אה, ברלין," הוא אמר. "העיר הכי אכזרית בעולם. רחובות על רחובות, בתים על בתים, אנשים על אנשים, אבל אף דלת לדודי המסכן מִ יסָ אק, אף חדר, אף שולחן, אף חבר." וככה בדיוק היה בפריז," אמר הספר, "ובלונדון, בניו-יורק, בדרום אמריקה. ככה בדיוק בכל מקום ומקום, בכל רחוב ורחוב, בית ובית, דלת ודלת, שום פינה בעולם לדודי המסכן מִ יסָ אק. בסין," אמר הספר, "פגש דודי המסכן מִ יסָ אק ערבי אחד שעבד בקרקס צרפתי. הערבי ודודי מִ יסָ אק שוחחו בטורקית. הערבי אמר, 'אחי, אוהב אתה אנשים וחיות?' ודודי מִ יסָ אק אמר, 'אחי, אוהב אני כל דבר ודבר בעולמו של אלוהים. אנשים וחיות, דגים וציפורים וסלעים, אש ומים, כל מה שנראה ושאינו-נראה.' והערבי אמר, 'אחי, אפילו נמר אתה מסוגל לאהוב?' ודודי מִ יסָ אק אמר, 'אחי, מובן שאני מסוגל.' אה, דודי מִ יסָ אק היה איש די אומלל. הערבי שמח מאוד לשמוע על אהבתו של הדוד לנמרים, כי גם הוא היה אדם אמיץ מאוד. 'אחי,' הוא אמר לדודי, 'עד כדי כך שהיית יכול לשים את הראש שלך בפה שלו הפתוח?" "ואז", המשיך ארם הספר, "דודי מִ יסָ אק אמר, 'אחי, הייתי יכול.' והערבי אמר, 'תצטרף לקרקס? אתמול סגר הנמר מתוך אי-זהירות את הפה שלו סביב הראש של סימון ֶפריגֹור, ואין יותר בקרקס מי שישווה לו באהבתו ליצירי כפיו של אלוהים.'" "לדודי מִ יסָ אק נמאס מן העולם והוא אמר, 'אחי, אצטרף לקרקס ואשים את הראש שלי בפה הפתוח של הנמר הקדוש של אלוהים תריסר פעמים ביום.' 'אין צורך בכך,' אמר הערבי. 'יספיק פעמיים ביום.' וכך הצטרף דודי המסכן מִ יסָ אק אל הקרקס הצרפתי בסין והתחיל לתקוע את הראש שלו בפה הפתוח של הנמר."

38 "הקרקס נסע מסין להודו" אמר הספר, "מהודו לאפגניסטן, מאפגניסטן לפרס, ושם, בפרס קרה הדבר. הנמר ודודי המסכן מִ יסָ אק נעשו חברים טובים מאוד. בטהרן, ברובע העתיק, הנמר התחיל להתפרע. היה יום חם מאוד, וכולם היו מצוברחים. הנמר הרגיש מאוד מרוגז ורץ כל היום ממקום למקום. דודי המסכן שם את הראש שלו בפה של הנמר, שם בטהרן, בעיר המכוערת הזאת בפרס, ובדיוק כשעמד להוציא אותו מהפה של הנמר, סגר הנמר את מלתעותיו". קמתי מן הכיסא וראיתי זָ ר בראי – את עצמי. הייתי מפוחד וכל השֹ ער שלי נעלם. שילמתי לארם הספר עשרים וחמישה סנטים והלכתי הביתה. כולם צחקו עלי. אחי קריקור אמר שהוא לא ראה בחיים שלו תספורת כל כך גרועה אבל בעיני היא הייתה בסדר. במשך שבועות לא חשבתי אלא על דודו המסכן של הספר, דוֹ ד מִ יסָ אק, שנמר-קרקס מלק לו את הראש, וציפיתי ליום שבו אזדקק שוב לתספורת, שאז אוכל לגשת שוב למספרה של ארם ולהאזין שוב לסיפורו על איש אבוד ובודד ונתון תמיד בסכנה, לסיפור העצוב על דודו המסכן מִ יסָ אק, סיפורו העצוב של כל בן-תמותה. פעילות ב"ילקוט הדיגיטלי"

39 מלכת החצר / בנימין טנא

40

41

42

43

44

45

46 רחיצה בבריכה / ס.יזהר

47

48

49

50