מקראה בספרות לשכבת ז

51 מה הקשר בין התמונה לסיפור?

52 הסופר ס.יזהר מקריא את הסיפור

53 הסיפור העממי

54 מאפייני הסיפור העממי הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור ע"י מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. הם היו גם יוצרים שהתאימו את העלילה לרוח התקופה, אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי לספור העממי יש מאפיינים מיוחדים. חוק הפתיחה והסיום הסיפור נפתח באווירה טובה, נינוחה, רגועה, שלווה כשאחר כך יש זעזוע, בעיה שיוצרת מתח, התרגשות בעלילה ולבסוף שוב שלווה. הסוף תמיד טוב ומאופיין בניצחון הטוב על הרע "סוף טוב הכול טוב". הפתיחה: "היה היה", "פעם אחת", "לפני שנים רבות" , "מעבר לשבעה הרים..." "מעשה ב...", "בארץ אחת..." הסיום: "ומאז הם חיים בעושר ואושר עד עצם היום הזה" ועוד... חוק הקיטוב או הניגוד הדמויות בסיפור העממי הן קוטביות – מנוגדות )עשיר – עני, יפה- מכוער( כמו כן הקיטוב בא לידי ביטוי גם בתכונות ובמצבים. חוק החזרה הסיפור העממי שהוא בדרך כלל קצר, אינו מרבה בתיאורים מפורטים. החזרה מדגישה ומבליטה ממדים שונים בסיפור ע"י חזרה על מילים, משפטים וכו', היא מקנה להם חשיבות, תורמת לריתוק הקהל, ותורמת להשתתפותו כלומר: שומעי הספור יכולים להצטרף למספר במשפטים החוזרים.

55 חוק השילוש בסיפור העממי החזרה קשורה כמעט תמיד במספר שלוש. מספר זה יכול לבוא לידי ביטוי : א. במספר הגיבורים: שלושה אחים, שלוש אחיות, שלוש אימהות ב. כעבור שלוש שנים, ימים, חודשים ג. חזרה על פעולה שלוש פעמים חוק הדו שיח חוק זה נובע מהצורך לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה לפתח תחושת הזדהות. חוק העל-טבעי – נקרא גם בשם מוטיב הפלא בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי לדוגמא : מפלצת, האנשה, קוסם המגשים משאלות וכו'. חוק המשאלה הכמוסה בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור בכל סיפור עממי קיים מסר כלומר: לקח זוהי המסקנה שהקורא לוקח מהסיפור. אחידות העלילה הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד והעלילה ברורה מאד לקורא.

56 גזר דין של מספריים פעם, במקום שנקרא בורמה, הייתה דרך מיוחדת לשפוט עבריינים. בכל פעם שמישהו עשה משהו רע, הביאו אותו השופטים לפני מספריים שהם "מספרי קסם". המספריים קצצו את הידיים של העבריינים שאמרו דבר שקר, כך פחדו העבריינים לשקר במשפט. יום אחד, יצא סוחר לדרכו. לאותו סוחר היה כד מזהב שהוא פחד להשאיר אותו בלי השגחה. הוא ביקש משומר הסף של מנזר נידח לשמור לו על הכד עד שיחזור מדרכו. השומר מאוד רצה את הכד אבל פחד להיתפס. השומר חשב הרבה ומצא פתרון: הוא ימיס את הזהב, ישפוך אותו לתוך קנה חלול ויהפוך אותו למקל הליכה. חזר הסוחר מדרכו וביקש את הכד. אמר לו השומר: "אני החזרתי לך את הכד מזמן". כעס הסוחר ואמר: "אני מזמן אותך לבית המשפט! שם נראה אם אתה דובר אמת ואם אתה משקר, יקצצו המספריים את ידך". הגיעו השניים לבית משפט, עמד הסוחר לפני המספריים ואמר: "לפני שיצאתי לדרכי, השארתי את כד הזהב שלי בידי השומר וכשחזרתי, הוא לא החזיר לי את הכד וטען שהוא נתן לי אותו". המספריים לא קצצו את ידיו של הסוחר. עמד השומר מול המספריים, אבל לפני כן ביקש מהסוחר להחזיק בשבילו את מקל ההליכה שלו. אמר השומר: "נכון שהסוחר השאיר אצלי את הכד אבל אני נשבע שהזהב נמצא עכשיו בידיים שלו". המספריים לא קצצו את ידיו של השומר. הקהל צעק: "בוז למספריים! הם אינם טובים יותר!" השופט ביקש לשבור את המקל. לפתע גילו כי בתוך המקל נמצא הזהב והענישו את השומר. לצפייה בסרטון שהכין תלמיד בהשראת הסיפור

57 גרם פחות גרם יותר היה היו שני שכנים, אחד עשיר ואחד עני. באחד הימים לא נותרה פרוטה בכיס העני, ובמה יקנה אוכל לילדיו הרעבים? מה עשה? ניגש לעשיר וביקש ממנו הלוואה. זה נעתר לו בחפץ לב והלווה לו אלף לירות, אך תנאי התנה אתו: "אם תחזיר לי את ההלוואה בתום שנה, מה טוב. אבל אם לא תחזרנה במועד, אחתוך מאה גרם מבשרך". הרהר העני בלבו: גדולים מעשי האל, והוא יעזור לי להחזיר במשך השנה את החוב. יצא העשיר מבית העשיר שמח וטוב לב, ואלף הלירות בכיסו. אך שנה חלפה עברה, ושוב אין לעני פרוטה בכיסו. חשב בלבו: מה אעשה עתה? הרי העשיר יחתוך מאה גרם מבשרי. עוד הוא חושב, והנה נפתחת הדלת והעשיר ניצב בפתח ואומר: "החזר את אלף הלירות שהלוויתי לך." הודה העני שאין בידו פרוטה, אך הציע: " אל תחתוך מבשרי, נלך אל המלך והוא ישפוט בינינו". הסכים העשיר, כי ידע שהחוק לצדו. באו לפני המלך וסיפרו לו את המעשה. המלך נבוך, כי לא ידע כיצד להוציא את פסק הדין. מה עשה? דחה את החלטתו לשלושים יום. שבו השכנים אל ביתם, והמלך קרא לנכבד בעוזריו, הוא הווזיר ) ווזיר= שר(, סיפר לו מה קרה ואמר: "עליך לפתור בעיה זו. אם לא תמצא פתרון תוך שלושים יום, מות תמות". יצא הווזיר לשוטט בארץ ובלבו המחשבה: אולי אמצא פתרון בין בני העם? בינתיים עברו עשרים ותשעה ימים, ופתרון אין. ביום השלושים היה הווזיר משוטט בעיירה נידחת, ופתאום שמע קריאה "שלי, שלך, גרם פחות, גרם יותר". חשב הווזיר בלבו כי אינו אלא חולם. הסתכל היטב וראה שני ילדים משחקים. החליט להקשיב, שמא יועילו לו דבריהם.

58 הוא שמע את אחד הילדים אומר: "אתה תהייה העני ואני העשיר". בהמשך המשחק אמר השני: "מסכים אני שתחתוך מבשרי. אבל רק בתנאי, שאם תחתוך גרם אחד יותר או גרם אחד פחות, אהרגך". הרהר הילד הראשון רגע קט ואמר: "אם כך, אינני רוצה לא בכספך ולא בבשרך". הווזיר אץ בחיפזון אל ארמון המלך, פרץ פנימה מבלי שים לב לאנשים הסובבים אותו, וצעק: "הפתרון בידי!" היה המלך סקרן לדעת מהו הפתרון, אך הווזיר לא הסכים לגלותו אלא בעת המשפט. כשנערך המשפט, נאסף המון רב לשמוע את גזר דינו של המלך, והעני והעשיר עומדים זה מול זה. פתח הווזיר ואמר לעשיר: "החלטנו, כי מותר לך לחתוך מבשר העני, אך אל לך לחתוך גרם יותר או גרם פחות ממאה הגרם שעליהם הסכמתם. אם תחתוך לא לפי המידה, אחת דינך למות." הודיע העשיר : "מוותר אני על בשרו של העני", ועזב את בית המשפט אבל וחפוי ראש. מתוך: מן המבוע בעריכת אליעזר מרכוס. לפניכם שאלות על הסיפור בכתב חידה . ענו על השאלות במחברת. שאלה מספר 1 שאלה מספר 2

59 שלמה והעני בימים רחוקים רחוקים היה איש אחד עני וחסר כל. פעם, בחורף, בזמן סופת שלגים חזקה עבר עשיר אחד לידו וראה אותו יושב ורועד מקור. אמר לו: "הו עני, אם תוכל לשבת ערום לילה שלם על ראש ההר אתן לך כסף רב". הסכים העני לעשות זאת. הוריד את בגדיו, עלה על ראש ההר וישב שם. היו הרוחות והשלג כמו חרבות שדקרו אותו. בחצות הלילה ראה העני אור בחלון של בית שהיה בתחתית ההר. הסתכל העני באותו אור והתעודד מעט. בבוקר לבש את בגדיו, ירד מההר ובא אל העשיר. ביקש העני את התשלום שלו. אמר לו העשיר: "ראית משהו בזמן שישבת על ההר?" ענה לו העני: "לא ראיתי דבר חוץ ממנורה קטנה בתחתית ההר." אמר לו העשיר: "אם כך, לא תקבל תשלום, כי האור של אותה המנורה חימם אותך. לא עשית את מה שהיית אמור לעשות- לשבת ערום בקור הלילה." בכה העני וצעק ולא עזר לו דבר. אמר העני לעשיר: "לא נשאר לי כלום חוץ מלבקש צדק אצל המלך, בוא והוא ישפוט בינינו." הלכו השניים ובאו אל דויד המלך, שגר בקומה העליונה של הארמון, ובנו שלמה גר בקומה התחתונה. סיפרו העני והעשיר את סיפורם לדויד המלך. שמע המלך את סיפורם ואמר לעני: "העשיר צודק, לא עמדת בהבטחתך." יצא העני מהמלך בבכי מר, וכשירד לקומה התחתונה עבר ליד שלמה. ראה אותו בן המלך ושאל אותו: "למה אתה בוכה?" אמר לו העני: "איך לא אבכה? רימו אותי" וסיפר לשלמה את מה שקרה. אמר לו שלמה: "בקש מאבי רשות לבוא אלי למשפט. אני אשפוט בינך לבין העשיר." הלך העני, קיבל רשות וחזר ובא לשלמה. ציווה שלמה על משרתו להביא כבש ולשחוט אותו, ולהדליק אש רחוק מהכבש. אחרי זמן מה קרא שלמה למשרתו ושאל אותו:" הכבש כבר ניצלה?" אמר לו המשרת: "איך ייצלה הכבש, הרי הוא במקום אחד והאש במקום אחר?"

60 אמר שלמה: "שמעתם את דברי האיש הזה? כך גם העני. הוא היה בראש ההר והמנורה הייתה בתחתית ההר ורחוקה ממנו. איך יכול העשיר לומר שהעני התחמם לאורה?" חייב שלמה את העשיר לשלם לעני את כל מה שהבטיח לו. התעשר זה ולא היה עני עוד, והיה חי בטוב ובנעימים כל חייו. וכל זה רק בזכות חכמת שלמה. מטלה יצירתית בחרו מטלה אחת מבין השלוש: 1 .ציירו את העני קופא מקור על ראש ההר. 2 .כתבו ידיעה עיתונאית שתסכם את האירוע שבסיפור. 3 .כתבו דו שיח בין העני לשלמה המלך.

61 העלמה החכמה והמלך

62

63

64 הסנדלר העני והמלך לפני שנים רבות חי בעיר אחת בגרוזיה סנדלר עני. לא זו בלבד, שלא חסך מכל עמלו מטבע אחד של זהב, אלא אף אגורה של נחושת לא נותרה לו בכיסו. כי כל מה שהרוויח ביום הוציא על מאכלות ומשקאות עם בני ביתו בלילה. הנה כי כן, היה ליבו של הסנדלר שמח וטוב כל הימים. בזמר היה יוצא לעבודתו, ובשובו הביתה הרבה להתבדח. כך חי את חייו, חיים ללא צל של עצבות ודאגה. בימים ההם ישב על כיסא מלכות גרוזיה מלך רשע וערמומי. לילה אחד נדדה שנת המלך, ועלו על ליבו מחשבות שונות ומשונות. אחת מהן, בעיקר, מצאה חן בעיניו ביותר: לצאת למחרת היום מחופש בבגדי אזרח פשוט ולשוטט בחוצות העיר, כדי לראות, כיצד חיים בני עמו. וכן עשה. עם רדת הלילה יצא לשוטט בסמטאות, הציץ ב ַּ חֲרַּ כִ ים, האזין ב ַּ פְ תחים, אך לא נתקל בשום חיזיון מיוחד. מצא, כי זה מחשב את רווחיו ואת הפסדיו; זה רב עם אשתו, וזה גוער בילדיו. רק מבית אחד עלו קולות צחוק ורינה. תמה המלך וגמר בליבו להתחקות על המתרחש שם, לראות מי האנשים החיים בבית ומהו קול-השמחה הזה. התדפק המלך על דלתם. פתחו לו והזמינוהו להסב אל שולחנם. לא מעדנים היו ערוכים עליו, ולא אורחים וקרואים היו שם, ובכל זאת שרתה השמחה ב ִ מְ עוֹ נם כ ִ בְ משתה קרואים. יושב המלך אצל השולחן, אוכל פשטידת-שעועית, לוגם יין וליבו מלא תימהון, כי לא הורגל לראות במדינתו בריות עליזות ושמחות בחלקן. "סלח נא לי, ידידי" אמר המלך "שאלה לי אליך: מי אתה ומה מלאכתך, שיש לאל ידך לאכול ולשתות ביום-חול כביום-חג?" "סנדלר פשוט אני ענה בעל הבית "חנות קטנה לי בשוק. לזה מתקן אני מגפיו, לזה תופר נעליו. ביום עובד, ובערב חוגג עם בני ביתי. למה אפוא אצפה ליום טוב?! כל הימים טובים הם". "אך מה תעשה, אם יבואו פתאום ויסגרו את חנותך בשוק?" שאל המלך. "הה! לא אֲ אַּ חֵ ל זאת אפילו לאויבי, לפי שאנוס אהיה לרעוב ללחם" השיב הסנדלר . "אבל מה טעם אתן דעתי על כך? בלב מי תעלה מחשבת זדון לסתום מקור פרנסתי?" ישב המלך כמה שישב, אכל מעט, שתה מעט, קם והלך לו.

65 למחרת היום שיגר רצים, שיכריזו בכל תחומי המדינה על רצון המלך: מעתה ועד ביטול הפקודה מצווים כל החנוונים בשוק לסגור חנויותיהם על מסגר. לא הבין העם מה רוח שטות נכנסה בו, במלך. הכול הולכים בטל, מקללים את מוציא הצו, אך להפר את דברו אין מעזים. ובערוב היום התחפש המלך בבגדי אזרח ושב לפקוד את בית הסנדלר. "הבה ונראה! אמר המלך בליבו אם ישמח וישיר, אותו הסנדלר, גם הערב!" נכנס והנה יושב הסנדלר עם בני משפחתו, אוכל ושותה, וליבו טוב עליו, כדרכו, כמו לא נפל דבר. "שלום עליך, ידידי, היכנס נא אמר הסנדלר בסבר פנים יפות, בהכירו את אורחו מאמש. "רואה אני" אמר המלך "שחי אתה כתמול שלשום. מניין לקחת כסף היום? שמא עברת על פקודת המלך?" "ארור המלך, ויימח שמו! קרא הסנדלר, בגללו כמעט נשארתי בלא מזונות. אך מה לעשות?! יצאתי לרחוב, לזה שאבתי מים, לזה חטבתי עצים, לזה עזרתי להעביר משאו, עד שצברתי פרוטה לפרוטה, והנה שוב ערוך שולחני, והשמחה שורה במעוני." ישב המלך שעה קלה, שוחח שיחה לא ארוכה והלך לו. למחרת היום בא שליח מטעם המלך ויצווה לסנדלר לבוא אל הארמון. בבואו הצטווה הסנדלר לחגור חרב כבדה ולעמוד על המשמר בשער הארמון. "פקח עיניך" אמרו אליו אנשי החצר, כל שעות היום חייב אתה לעמוד בזה ועוד זאת: עליך לשמור על חרבך מכל משמר!" עמד הסנדלר המסכן כל היום ולא עזב את מקומו לרגע, ובערב חזר לביתו. נטל מקל והחל מחטב אותו, כשהוא מפזם שיר עליז בינו לבינו. הקציע את המקל כחרב פיפיות. חידד את קצהו, גילף את ראשו וחרת בו חריתה מעשה אומן, ויהי כניצב של חרב. משכילה מלאכתו היתה בידו חרב, אולם חרב של עץ. השחיל הסנדלר את חרב העץ בנדן ואת חרב הפלדה מכר לשכנו החלפן. תמורתה קיבל כסף טבין ותקילין ויקנה בהם הסנדלר צורכי-נפש לביתו ביד רחבה: לחם ויין ו ְב ַּשר-כבש לרוב. "קחי את אלה אמר אל אשתו ואמרי שבח והודיה למלך, על הסעודה השמנה אשר זיכנו בה." והמלך התחפש ויפקוד שוב את בית הסנדלר כדי לראות את המתרחש בו. הפעם הרהר בליבו לא יהיה לסנדלר במה לעדן את כרסו ולשמח את בני מעיו.

66 ואולם טעות היתה ביד המלך: השמחה והגילה עלו על כל מה שהיו עד כה בבית הסנדלר. אך נכנס הוד רוממותו ומיד נתכבד להסב לשולחן. בפה מלא צחוק סיפר הסנדלר לידידו החדש, כיצד מכר את חרב המלך כיצד נתן בנדנה חרב עץ. "ואת, אשתי, הראי נא לאורח מה חרב מחרבות בידי!" הביאה אשתו את חרב העץ והציגה אותה לפני האורח. כל המסובים הריעו בשחוק גדול, ורק המלך החריש. אחר ישבו ואכלו מן המעדנים ושתו מן המשקאות. ככלות הסעודה קם הוד רוממותו ושב לארמונו. ולבוקר בא אל הסנדלר שליח מטעם המלך. ושוב נצטווה מטליא הנעליים לעמוד על המשמר בשער הארמון. עמד בקומה זקופה, ידיו מ וטֹות ָלארץ ועל מתניו חרב העץ. והמלך יושב על כיסאו הרם ועל שפתיו בת-שחוק. עתה הרהר המלך שוב לא יימלט מידי בן הבלייעל. "בוגד צעק המלך מועל באמון המלך, גנב, רמאי! מאה זהובים גנבת מקופתי, בן בלייעל! יובא שומר הסף לפני." ויצו להביא לפניו את שר הכספים, הוא גזבר המלך, ויגער בו בקול גדול וירקע ברגלו. ְוַּי ִתיז את ראש הגנב! הֵ ביאו לפני המלך את הסנדלר. והמלך נרתע מעט אחור, שמט את כתרו על גביניו. הגביה אדרתו עד עיניו, לבל יכירהו הסנדלר ויאמר: כהרף עין ַּה ֵתז את ראש הבוגד הלזה. מאה זהובים גנב מקופתי! "מלכי הרחום והחנון" ייבב הגזבר "נשבעתי, אדוני, כי אין בי אשם. מנה את טבעות הקופה וראית כי...." "לא אמנה" ענה המלך "וגם לא אשמע לדבריך. שומר הסף, ַּה ֵתז את ראשו !" נתבלבל הסנדלר ולא ידע, כיצד ייחלץ מן הצרה. "אדוני המלך, אנא, רחם על האומלל וסלח לו ברוב חסדך!" התחנן הסנדלר לפני המלך אם אפילו שלח יד ולקח משהו; הלא עתה, לאחר ניסיונו המר, לא יעז עוד לגנוב פרוטה." "איננו ראוי כי אסלח לו " ענה המלך. "כך יאה לאיש שרימה את מלכו. יידע כל העם, מה סופו של נוכל. מצווה אני אפוא להתיז את ראשו ולא גם ראשך יותז." "מה לעשות?" נשא הסנדלר עיניו השמיימה, פתח פיו ויקרא: "אבינו שבשמיים, אם האיש הזה חף מפשע, עשה נס והפכת את הברזל לעץ! שמור נא ידי משפוך דם נקי והושע ממוות את שרו הנאמן של המלך." אמר ושלף את חרבו מנדנה. עיני הכול ננעצו בחרב השלופה, והנה עץ תחת פלדה!

67 חיוך נשפך על פני המלך. "יפה" אמר "הפלאת בחכמתך. ואף כי רימיתני, משבח אני את שכלך השנון." העניק המלך לסנדלר דורון של זהב ושלחו לשלום. והסנדלר שב להטליא נעליים כמקודם: יומם עבד ברוב שקידה, ובלילה שמח עם כל בני-ביתו.

68 מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת מעשה בשלמה המלך שהיתה לו בת יפיפיה אין כמותה בכל ארץ-ישראל. הביט במזלות מי בן-זוגה ומי ישאנה וראה שהוא עני אחד ואין בישראל עני כמותו. מה עשה? בנה מגדל גבוה בים והיה מקיפו מכל רוחותיו סביב. נטל שלמה ביתו ונתן אותה באותו מגדל הגבוה, ועמה שבעים סריסים מזקני ישראל ובמגדל לא עשה פתח, שלא יכנס אדם בו, ונתן בו צידה הרבה. אמר: "אראה פועל השם ומעשהו." לימים היה אותו עני, שהוא בן-זוגה, יוצא בדרך בלילה, והיה עירום ויחף, רעב וצמא, ראה נבלת שור מושלכת בשדה, ונכנס בה בין צלעותיה להפיג צינתו. ובשעה שישן שם בא עוף גדול ונטל אותה הנבלה ונשא על גג אותו מגדל אל חדר הבחורה, ושם היה העוף אוכל את בשר הנבלה. וישב שם )העני( על הגג. כשהאיר השחר יצאה הבחורה מחדרה ללכת הגגה, כמנהגה בכל יום, וראתה אותו בחור. אמרה לו: "מי אתה ומי הביאך לכאן?" אמר לה: "יהודי אני מבני עכו, ועוף הביאני לכאן." מה עשתה? לקחתהו והבאתהו לחדרה והלבישוהו והרחיצוה וסכוהו ונתייפה מאוד עד שאין כמותו בכל גבול ישראל, ואהבתו הבחורה בלבה ובנפשה והיה הבחור חריף ומפולפל וסופר. יום אחד אמרה לו: "רוצה אתה לקדשני?" אמר לה: "הלוואי!" מה עשה? הקיז דם וכתב כתובה ומוהר מדמו, וקדשה ואמר: "עד יי היום ועדים מיכאל וגבריאל." נתעברה ממנו. כשראו אותה הזקנים מעוברת, אמרו לה: "כמדומה לנו שאת מעוברת." אמרה להם: "הן". אמרו לה: "וממי נתעברת?" אמרה להם: "מה לכם לדעת?" נפלו פני הזקנים, שהיו מתייראים משלמה המלך, כך הדבר, ואל ישים אדוננו בעבדיו עון. כששמע שלמה קרא לבתו ושאל לה על הדבר. אמרה לו: "בחור אחד הביא לי הקדוש ברוך הוא יפה וטוב, תלמודי וסופר וקדשני." קראה לבחור ובא לפני המלך והראה לו הכתובה שכתב לבתו, ושאלו המלך על אביו ואמו ועל משפחתו ומאיזו עיר הוא. והבין מתוך דבריו שהוא אותו שראה במזל, ושמח שמחה גדולה ואמר: "ברוך המקום שנותן )אישה( לאיש." מתוך ספר האגדה, ביאליק ורבניצקי, חלק ה', כ"ו, דביר.

69

70 הבלדה

71 מאפייני הבלדה הבלדה היא שיר סיפור, שראשיתו בימים רחוקים, עוד לפני שנוצר הדפוס, כאשר הספרות הייתה חלק ממסורת שהועברה בעל-פה מדור לדור וממקום למקום. על ידי טרובדור – זמר נודד כשמחבר הבלדה לא ידוע. מקורה של המילה "בלדה" הוא לטיני, BALLARE ,שפירושו לרקוד. הבלדה הייתה שיר מחול, אשר הושר בליווי כלי נגינה. במשך הזמן התפתחה הבלדה משיר מחול עממי ליצירה ספרותית מתוחכמת ומורכבת. נוכל למנות מספר סימני היכר אופייניים של הבלדה המסורתית: 1 .עלילה סיפורית: לרוב סיפור המעשה שביסוד הבלדה לקוח מתוך ההיסטוריה הלאומית והפולקלור )אגדות עם(. 2 .2.התרחשויות קיצוניות: הבלדה מספרת על רגשות ויצרים עזים כמו: אהבה, שנאה, נאמנות, ובגידה, קנאה, נקמה והקרבה, בין אוהבים, בין אבות לבנים בין אחים ובין חברים. העוצמה הרגשית מובילה את הגיבורים לדיבורים ולמעשים קיצוניים וחריגים. 3 .רמזים מטרימים: אילו רמזים הבאים לפני סוף הבלדה, מלשון "טרם"= לפני. לאורך הבלדה פזורים רמזים מטרימים המכוונים את מחשבות הקוראים בצורה גלויה או סמויה אל הסוף הטראגי. את הרמזים המטרימים ניתן לגלות בקריאה שנייה, לאחר שכבר יודעים את הסוף. 4 .סוף טראגי: בדרך כלל תסתיים הבלדה בסוף טראגי- במוות, המוות צובע את הבלדה באווירה של אימה ופחד. הסוף הוא גם בדרך כלל הפואנטה - נקודת השיא בעלילה, היוצרת מהפך ותדהמה "קו המחשבה" של הקורא. 5 .אוירה של מתח ומסתורין: אווירה זו נוצרת מריבוי הרמזים המקדמים את האסון, מההתרחשויות הקיצוניות המבשרות רע. האווירה בבלדה דרמטית, היא מסעירה, מרתקת, רבת עוצמה ורבת תהפוכות.

72 6 .פערי מידע: )השלמת פערים(, הבלדה מאופיינת בחסרונם של תיאורים ופרטי מידע, שעל הקורא להשלים מהדמיון על-פי התוכן. פערי המידע מעוררים בקורא מתח וסקרנות. 7 .חזרות: ברבות מן הבלדות נמצא חזרות. חזרות על מילה או משפט: חזרות על דברי הגיבורים. החזרות המילוליות מעכבות את התקדמות העלילה, בכך מגבירות את המתח, ונותנות לקורא שהות לקלוט ולעכל את המידע שנמסר לו עד כה. 8 .דיאלוג: )דו-שיח( הדיאלוג הוא מאפיין בולט בבלדה, והוא גורם להבלטת הדמויות. מתוך השיחה ניתן להבין את התפתחות העלילה של הבלדה. 9 .ניגודים: בבלדות נמצא ניגודים בין טוב לרע, נאמנות לבגידה, אהבה לשנאה, וכו'. הניגוד מבליט את הקונפליקט )העימות( שבין הדמויות. 10 .טון מרוחק ומאופק: בבלדה אין הבעת רגשות, כי הם מאטים את הקצב. הרגשות באים לידי ביטוי באמצעות השיחה המתרחשת בין הדמויות והתנהגותן. 11 .גיבורים מן המעמד הגבוה: גיבוריה של הבלדה הם אנשים מן המעמד החברתי הגבוה, נכבדים ורמי מעלה, בעלי כוח ועמדה: מלכים, נסיכים, אצילים ולורדים. 12 .תמציתיות: ההתרחשויות בבלדה נמסרות בקצרה וללא התעכבות על פרטים. אין בה תיאורי דמות, תיאורי רגשות, או תיאורי רגשות. לכן קצב ההתרחשות של העלילה בבלדה מהיר. 13 .יסודות על טבעיים: בבלדות פועלים כוחות על טבעיים ואגדיים שאינם מתאימים למציאות החיים ולהיגיון. רוחות רפאים, שדים, מכשפות, מאגיה לפולחני –דם יוצרים אווירת מסתורין ואימה, ומבטלים את המחיצות שבין עולם החיים לעולם המתים.

73 שלושה בני עורב תרגם מאנגלית - נתן אלתרמן שְ לשָ ה בְ נֵי עורֵ ב עַּ ל ראש עֵ ץ הֵ ם יָשְ בו שְ חורִ ים כַּ אֲ שֶ ר תְ דַּ מו ו ְת ַּשוו. אָ מַּ ר הָ עוֹ רֵ ב הָ אֶ חָ ד: " ַּאֵיה ַּפת ַּשֲחִרית ִנ ְס ַּעד"? "הִ נ ֵה ב ַּ שָ דֶ ה הַּ יָרֹ ק הַּ לָ ז נָח אַּ ב ִ יר מְ דֻ קָ ר, מָ גִ נוֹ מֵ עָ לָ יו. מִ מֶ נו כ ְ לָ בָ יו לא יָסִ ירו עֵ ינָם הֵ ם רוֹ בְ צִ ים לְ מִ שְ מָ ר לְ רַּ גְ לֵ י אֲ דוֹ נָם. נֵץ טִ יפוחָ יו הוא מִ לְ מַּ עְ לָ ה סובֵ ב לְ הָ נִ יס כָ ל הָ עוף הַּ קָ רֵ ב". אָ ז יורֶ דֶ ת עַּ לְ מָ ה יַּעֲ לָ ה צְ הַּ בְ הַּ ב ָ ה, ָי ֶמי ָה ָמ ְלאו, ֵכן ַּתְי ִשיר ַּצֲעָד ה. וְ הִ יא מְ רִ ימָ ה אֶ ת רֹ אשו מִ דָ מִ ים ו ִפי ָה נֹו ֵשק ִל ְפ ָצ ָעיו ֲאֻד ִמים. וְ הִ יא עַּ ל גַּ ב ָ ה עָ מְ סָ ה אותו וְ אֶ ל עֶ רֶ ש עָ פָ ר נָשְ אָ ה אותו. וְ הִ יא עַּ ד אוֹ ר-יֹום ִל ְק ָברות ֱה ִבי ַּא ת ו ַּכִדין וְ עַּ ד עֶ רֶ ב הָ יְ תָ ה הִ יא עַּ צְ מָ ה ב ַּ מֵ תִ ים. ִי ֵתן ַּה בוֵרא ְל ָכל ֶג ֶבר ֲע ֵלי ֲאָדמֹות ֵנץ ָכֶזה ו ְכ ָל ִבים ָכ ֵא ֶלה ְו ַּאֲה ָבה ָכזאת.

74 לורד רנדל תרגם מאנגלית - נתן אלתרמן " ֲא ָה ה, ֵמ ַּאִין ֶזה ָתבֹוא, לֹוְרד ֶר ְנֶדל, ְ ב ִני ֶש ִלי? ֲא ָה ה, ֵמ ַּאִין ֶזה ָתבֹוא, ָבח ור ָנֶאה ָוטֹוב ֶש ִלי?" – " ֲהֵרי ִני ָבא ִמַּ יַּער ָעב ֵאם, ִחיש ֲע ִשי ִלי ַּה ִמ ְש ָכב. ָעֵיף ֲא ִני ִמ ַּ צִיד ָרב ל ו ְתִני ִני ְו ֶא ְש ָכב". , לֹוְרד ֶר ְנֶדל, ְ ב ִני ֶש ִלי? ָ " ִמי ֶזה ִה ְת ִקין ְסֻעָ ד ְתך ָ מִ י זֶה הִ תְ קִ ין סְ עֻ , ָבח ור ָנֶאה ָוטֹוב ֶש ִלי?" ָ ד ְתך " ָס ַּעְד ִתי ִעם ֶח ְמָ דת ִל ִ בי ֵאם, ִחיש ֲע ִשי ִלי ַּה ִמ ְש ָכב. עָ יֵף אֲ נִ י מִ צ ַּ יִ ד רָ ב, ל ו ְתִני ִני ְו ֶא ְש ָכב". , לֹוְרד ֶר ְנֶדל, ְ ב ִני ֶש ִלי? ָ " ו ֶמה ָהְי ָתה ְסֻעָ ד ְתך , ו ֶמה ָהְי ָתה ְסֻעָ ד ְתך ָבח ור ָנֶאה וָ טוֹ ב שֶ לִ י?" – ָ "צְ לִ י שֶ ל צְ לוֹ פָ חִ ים ב ְ זוֹ ם, אֵ ם, חִ יש עֲ שִ י לִ י הַּ מִ שְ כ ָ ב. עָ יֵף אֲ נִ י מִ צ ַּ יִ ד רָ ב, ל ו ְתִני ִני ְו ֶא ְש ָכב". ַּאָים, לֹוְרד ֶר ְנֶדל, ְ ב ִני ֶש ִלי? ָ " ֲא ָבל ַּכ ְל ֵבי ֵציְדך ַּאָים, ָבח ור ָנֶאה ָוטֹוב ֲא ָבל ַּכ ְל ֵבי ֵציְדך שֶ לִ י?" – ָ "ב ִ טְ נָם צָ בְ תָ ה וְ הֵ ם מֵ תִ ים, אֵ ם, חִ יש עֲ שִ י לִ י הַּ מִ שְ כ ָ ב. עָ יֵף אֲ נִ י מִ צ ַּ יִ ד רָ ב, ל ו ְתִני ִני ְו ֶא ְש ָכב". " ֲא ָה ה, דֹו ֶמה ִ כי ַּר ַּעל ה וא, לוֹ רְ ד רֶ נְ דֶ ל, ב ְ נִ י שֶ לִ י? ֲא ָה ה, דֹו ֶמה ִ כי ַּר ַּעל ה וא, ָבח ור ָנֶאה ָוטֹוב ֶש ִלי?" – " ִ כי ֵכן, ִ כי ִהְר ִעיל וִני, ֵאם. אֵ ם, חִ יש עֲ שִ י לִ י הַּ מִ שְ כ ָ ב. ָ דֶוה לִ ב ִ י, נַּפְ שִ י חוֹ לָ ה, ל ו ְתִני ִני ְו ֶא ְש ָכב". ביצוע מקורי פעילות

75 אדוארד אדוארד תרגם מאנגלית - נתן אלתרמן "מה חרבך נוטפת דם, אדוארד, אדוארד? מה חרבך נוטפת דם ועל מה כה לבך נעצב, הה?" "כי הכיתי את נץ טיפוחי ולא קם, אמי, אמי! כי הכיתי את נץ טיפוחי ולא קם, לא יהיה לי אחר על פניו, הה!" "מעולם לא היה דם הנץ כה אדום, אדוארד, אדוארד! מעולם לא היה דם הנץ כה אדום, - השיבני נא, בן נאהב, הה!" "כי הכיתי סוסי האדמון ושחום, אמי, אמי! כי הכיתי סוסי האדמון-ושחום, ההדור והקל- ברגליו, הה!" "שב היה ונרפה זה סוסך השחום, אדוארד, אדוארד! שב היה ונרפה זה סוסך השחום, ולא אלה דמיו מדמים, הה!" "את אבי שאהבתי קטלתי היום, אמי, אמי! את אבי שאהבתי קטלתי היום, אויה לי לעולמי עולמים, הה!" "ובמה תכפר עוונך הכבד, אדוארד, אדוארד? ובמה תכפר עוונך הכבד, בן יקיר, השיבני בזה, הה!" "בסירה שמנגד הימה ארד, אמי, אמי! בסירה שמנגד היה ארד, לאשר שם הרוח יהיה, הה!"

76 "על ביתך מה יהיה ועל רום מגדליו, אדוארד, אדוארד? על ביתך מה יהיה ועל רום מגדליו, אשר ככה יפתה מראיתם, הה!" "יעמדו עד יפלו קיר וצריח יחדו – אמי, אמי! יעמדו עד יפלו קיר וצריח יחדו – לא תדרוך עוד רגלי על סיפם, הה!" "ולבניך ולאשת-חיקך כדת, אדוארד, אדוארד? ולבניך ולאשת-חיקך כדת, מה תצו כי תשוט אל לב ים, הה?" "העולם הוא גדול – לא יצאו לפשוט יד, אמי, אמי! העולם הוא גדול – לא יצאו לפשוט יד, כי פניהם לא אראה עד עולם, הה!" "ולאמך הורתך, זו אמך יקירה, אדוארד, אדוארד, ולאמך הורתך, זו אמך יקירה, מה בפיך, הגידה נא, בני הה?" "קללת גיהינום לך בפי למארה אמי, אמי! קללת גיהינום לך בפי למארה כי לחשת המזימה על אזני, הה!" לביצוע המקורי

77 סר פטריק ספנס תרגם מאנגלית - נתן אלתרמן המלך יושב בקרית דמפרלין שותה את יינו האדום כדם אומר הוא "מי יתנני חובל עז לבב שיוציא ספינתי אל הים." קם אביר וראשהו שב מיושבי לימינו של מלך, ויאמר: "סר פטריק ספנס הוא הטוב בחובלים על מי-מלח". ויכתוב המלך צו, ויאחז בחותם ויחתום. וישלח את הכתב אל סר פטריק הטוב, שטייל על החוף אותו יום ויהי אך קרא הוא שורה ראשונה הוא שחק ברמה ואולם עת קרא הוא שורה אחרונה פענחו את הצו חשכה עינו מדמעה. "אויה מי זה חרש עלי זאת הרעה זאת המזימה מי זמם? בירח הזה מירחי השנה לשלחני לרדת בים?" אור מנע

78 מהרו מהרו בחורי עליזים הספינה מפרשת עם אור אל נא לך אדוני אהובי כי חוזה אני סער ושחור. כי ראיתי מולד הירח החי ובחיקו הירח המת וליבי לי אומר אדוני כי רעה תבואנו לעת. הוי עמלו שרי סקוטיה לצלוח סופה בספינה הנקלעת שמים. אך הזמן לא ארך,עד כי תם זה השחוק, רק נותרו כובעיהם על המים. הוי ימים לא מעט תחכין הגבירות, בידיהן מניפות השנהב, עד תזכינה ראות את סר פטריק הטוב אל החוף שט במלוא מפרשיו. לפעילות ב"ילקוט הדיגיטלי" בחרו בית אחד מהבלדה והציגו אותו בכל דרך יצירתית שתבחרו טליה זוסמן שלי בלק

79 בת הרב ואמה/ שאול טשרניחובסקי ִא ִמי, ִא ִמי! ִה ֵנה ו ש וב, ִה ֵנה ו ָה ַּא ִ ביר! ה וא ֹפה ַּב יֹום, ה וא ֹפה ַּב ֵליל, ֶנ ְח ָבא ְ ב ֵצל ַּה ִ קיר. ֲאבֹוי ְ ִ ב ִתי, ִ ב ִתי! אֹוי ַּוֲאבֹוי! אֹוי ִלי, ְו ָלך ! אֹותֹו ַּא ִ ביר, ַּה גֹוי ְ י ו ַּאר ַּה יֹום ָר ָאה אֹו ָתך . ִא ִמי, ִא ִמי! אֹו ֵמר ה וא ִלי: ָאר ור ַּע ִמי ֵמ ֵאל, ב ָ עוֹ לָ ם הַּ ז ֶה, ב ָ עוֹ לָ ם הַּ ב ָ א, חֶ לְ אַּ ת יוֹ ש ְ בֵ י תֵ בֵ ל. ִ ב ִתי, ִ ב ִתי! ָאר ור ָה ִאי ש ֲא ֶשר ִי ְ ק ֶב נ ו ֵאל. ב ַּ ת רַּ ב ָ נִ ים – ֶע ְ שִרים דֹורֹות – ַּא ְת ַּבת-רַּ ב ב ְ יִ ש ְ רָ אֵ ל. ִא ִמי, ִא ִמי! אֹו ֵמר ה וא ִלי: ָקסֹום ָק ַּס ְמ ִתי לֹו, אֵ ינוֹ אוֹ כֵ ל, אֵ ינוֹ יָש ֵ ן – אָ בַּ ד יוֹ מוֹ , לֵ ילוֹ . ִ ב ִתי, ִ ב ֲאבֹוי ְ ִתי! אֹוי ַּוֲאבֹוי! אֹוי ִלי, ְו ָלך ! ָסַּגר ָע ֵלינ ו ַּה ָמצֹוד, ָסַּגר ִמ ֵ צאת, ִמ בֹא. ִא ִמי, ִא ִמי! אֹו ֵמר ה וא ִלי: ַּיְר ֶבה ִר ְק ָמה ָו ֵש ש, יִ תְ לֶ ה עָ לַּ י רְ בִ יד זָ הָ ב, – ֹתא ְכ ֵלן ִק ְנ ָאה ָכ ֵא ש. ִ ב ִתי, ִ ב ִתי! ִ בְר ִביד ָז ָהב, עֹו ֶטה רִ קְ מָ ה וָ ש ֵ ש , ִי ְס ַּת ֵכל ִמן ַּה ְ גֻז ָבך ס ָב ֵא ש ְ ְ ְטָרה, ִ כי ִיְזְרק וך . משחק איש תלוי חידון בסיום הבלדה מזהירה האם את בתה מפני שרפה באש. בימי הביניים פרחה האנטישמיות, ומרבית האוכלוסייה באירופה האמינה שהיהודים קשורים לשטן ובכוונתם לפגוע בנוצרים. הנאשמים בקשר נגד הנצרות והאל נאסרו, עונו ונשרפו על המוקד. בין האנשים היו בעיקר נשים שהואשמו בכישוף ונרדפו על כך על-ידי הכנסייה.

80 היא עוזבת את הבית / ג'ון לנון ופול מקרתני ביום רביעי בבוקר בשעה חמש, כשהיום מתחיל היא סוגרת בשקט את דלת חדר השינה שלה, משאירה את הפתק, שקיוותה כי יאמר יותר, יורדת אל המטבח, אוחזת בממחטה שלה, חרש היא מסובבת את המפתח שבדלת האחורית, בצאתה החוצה היא חופשית. היא }נתנו לה רוב חיינו{ עוזבת }הקרבנו למענה רוב חיינו{ את הבית }נתנו לה כל מה שאפשר לקנות בכסף{ היא עוזבת את הבית לאחר שחייתה לבדה שנים רבות כל כך. שלום, שלום. אבא נוחר כשאשתו לובשת את חלוקה לוקחת את המכתב המונח שם בעמדה בודדה בראש המדרגות היא נשברת וצועקת לבעלה : "אבא, התינוקת שלנו איננה מדוע התייחסה אלינו בחוסר התחשבות כזה איך יכלה לעשות לי זאת?"

81 היא }מעולם לא חשבנו על עצמנו{ עוזבת }אף לא מחשבה אחת על עצמנו{ את הבית }כל החיים נאבקנו קשה כדי להסתדר{ היא עוזבת את הבית לאחר שחייתה לבדה שנים רבות כל-כך. שלום, שלום. ביום שישי בבקר בשעה תשע וחצי היא רחוקה מאד מחכה לקיום הפגישה שקבעה, פגישה עם גבר הסוחר במכוניות, היא }איזו רעה עשינו{ עושה }לא ידענו שזה לא בסדר{ חיים }זהו הדבר האחד שאי אפשר לקנות בכסף{ משהו היה שתמיד התכחשנו לו שנים רבות כל כך שלום, שלום. היא עוזבת את הבית שלום, שלום. כנסו לקישור הבא ב"ויקיפדיה" וענו על השאלה : מה גרם למקרטני ולנון לכתוב את הבלדה ? מה הקשר בין התמונה לבלדה?

82 הסופר אתגר קרת עונה על שאלות תלמידים. מפגש עם סופר אתגר קרת

83 נעליים / אתגר קרת ביום השואה נסענו עם המורה שרה בקו 57 לבית יהודי ווהלין, ואני הרגשתי נורא חשוב. כל הילדים היו עיראקים חוץ ממני, מבן-דוד שלי ועוד אחד, דרוקמן, ואני הייתי היחיד מכולם שסבא שלו מת בשואה. הבית של ווהלין היה מאוד יפה ומפואר, עשוי כולו משיש שחור של מיליונרים. היו בו המון תמונות עצובות בשחור-לבן, ורשימות של אנשים וארצות ומתים. עברנו בין כל התמונות בזוגות, והמורה אמרה לא לנגוע. אבל אני נגעתי, באחת מקרטון, עם איש רזה וחיוור שבכה והחזיק ביד סנדוויץ'. הדמעות שלו ירדו לו על הלחיים כמו פסים שמצוירים על כביש, והזוג שלי, אורית סאלם, אמרה שתלשין עלי למורה שנגעתי. ואני אמרתי לה שתגיד מצדי למי שהיא רוצה, אפילו למנהלת, לא אכפת לי. זה סבא שלי ואני אגע במה שאני רוצה. אחרי התמונות הכניסו אותנו לאולם גדול והראו לנו סרט על ילדים קטנים שמכניסים אותם לטרנזיט ואחר-כך מחניקים את כולם עם גז. אחרי זה עלה לבמה איזה זקן רזה אחד שסיפר איך הנאצים היו נבלות ורוצחים ואיך הוא נקם בהם, ואפילו חנק חייל אחד בידיים עד שמת. ג'רבי שישב לידי, אמר שהזקן משקר, שכמו שהוא נראה אין אף חייל בעולם שהוא יכול לקחת במכות. אבל אני הסתכלתי לזקן בעיניים, שכל הקריזות בעולם של הפושטקים שמרימים בלוקים נראו לי ליד זה כמו כסף קטן. בסוף, אחרי שהוא גמר לספר על מה שעשה בשואה, אמר הזקן שכל מה ששמענו זה חשוב, לא רק לעבר אבל גם למה שקורה עכשיו. כי הגרמנים עוד חיים, ועוד יש להם מדינה. הזקן אמר שהוא אף-פעם לא יסלח להם, והוא מקווה שגם אנחנו לא, ושחס- וחלילה לא ניסע לבקר בארץ שלהם. כי גם כשהוא וההורים שלו נסעו ביחד לגרמניה לפני חמישים שנה הכול נראה נחמד וזה נגמר בגיהנום. לאנשים יש הרבה פעמים זיכרון קצר, הוא אמר, במיוחד לדברים רעים. הם מעדיפים לשכוח. אבל אתם לא תשכחו. כל פעם שתראו גרמני תזכרו את מה שסיפרתי לכם. וכל פעם שתראו סחורה מגרמניה ולא חשוב אם זה טלוויזיה, שרוב החברות של הטלוויזיה זה מגרמניה, או משהו אחר, תמיד תזכרו שמתחת לאריזה האלגנטית של הסחורה מסתתרים חלקים ושפופרות שעשויים מעצמות ועור ובשר של יהודים מתים.

84 בדרך החוצה אמר ג'רבי עוד פעם שאם הזקן הזה חנק אפילו מלפפון אז הוא קוגלגר, ואני חשבתי שזה בעצם טוב שיש לנו "אמקור" בבית, מי צריך צרות. שבועיים אחרי זה, ההורים שלי חזרו מחוצלארץ והביאו לי נעלי התעמלות. אחי הגדול גילה לאמא שזה מה שאני רוצה והיא בחרה לי את הכי שוות. אמא חייכה כשנתנה לי את המתנה, היא היתה בטוחה שאני לא יודע מה יש בפנים. אבל אני ישר זיהיתי לפי הסמל של האדידס על השקית. הוצאתי את הקופסת נעליים מהשקית ואמרתי תודה. הקופסה היתה בצורת מלבן כזה, כמו ארון מתים. ובפנים שכבו שתי נעליים לבנות עם שלושה פסים כחולים על כל אחת ועל הצד שלהן חרוט "אדידס רום". לא הייתי צריך לפתוח את הקופסה בשביל לדעת את זה. "בוא נלבש אותן," אמרה אמא והוציאה את הניירות מתוכן, "שנראה אם הן מתאימות." היא כל הזמן חייכה, היא לא הבינה בכלל מה קורה. "זה מגרמניה, את יודעת," אמרתי לה, וחיבקתי לה את היד בכוח. "בטח שאני יודעת," חייכה אמא, "אדידס, זאת הפירמה הכי טובה בעולם." "גם סבא היה מגרמניה," ניסיתי לרמוז לה. "סבא היה מפולין," תיקנה אותי אמא, היא נהייתה עצובה לרגע, אבל ישר זה עבר לה, והיא נעלה לי את אחת הנעליים והתחילה לשרוך. אני שתקתי. כבר הבנתי שכלום לא יעזור. אמא לא ידעה מהחיים שלה. היא אף-פעם לא היתה בבית יהודי ווהלין. אף-פעם לא הסבירו לה. ובשבילה הנעליים הם סתם נעליים וגרמניה היתה בכלל פולין. אז נתתי לה לנעול לי אותן ושתקתי. לא היה שום טעם בלספר לה ולעשות אותה עוד יותר עצובה. אחרי שאמרתי עוד פעם תודה ונתתי נשיקה על הלחי, אמרתי שאני הולך לשחק. "רק בזהירות, הא!" צחק אבא מהכורסה בסלון, "אל תגמור את הסוליות בפעם אחת." הסתכלתי עוד פעם בנעלי העור החיוורות שעל הרגליים שלי. הסתכלתי עליהם ונזכרתי בכל מה שהזקן שחנק אמר שצריך לזכור. נגעתי עוד פעם בפסים של האדידס ונזכרתי בסבא שלי מהקרטון. "הנעליים נוחות לך?" שאלה אמא. "בטח שהן נוחות לו," אמר לה אחי במקומי, "הנעליים האלה זה לא סתם איזה המגפר, זה בדיוק כמו הנעליים של קרויף." הלכתי לאט-לאט לכיוון הדלת, על קצות האצבעות, משתדל לשים על הנעליים כמה שפחות משקל. ככה הלכתי בזהירות עד לגן הקופים. בחוץ, הילדים מ"בורוכוב" עשו שלוש קבוצות: הולנד, ארגנטינה וברזיל.

85 ובדיוק בהולנד היה חסר להם שחקן, אז הם הסכימו לצרף אותי, למרות שאף-פעם הם לא מצרפים ילדים שלא מ"בורוכוב". בהתחלה של המשחק עוד זכרתי להיזהר לא לבעוט עם השפיץ, בשביל לא להכאיב לסבא, אבל כשעבר קצת זמן שכחתי, בדיוק כמו שהזקן בבית ווהלין אמר ששוכחים, ואפילו שמתי גול מכריע בוולה מהאוויר. רק שאחרי המשחק נזכרתי עוד פעם, והסתכלתי עליהן. פתאום הן נהיו נורא נוחות, וגם יותר קפיציות כאלה, הרבה יותר משנראו בקופסה. "איזה וולה זה היה, הא?" הזכרתי לסבא בדרך הביתה, "השוער לא ידע מאיפה זה בא לו." סבא לא אמר כלום, אבל לפי הדריכה יכולתי להרגיש שגם הוא מרוצה. לפניכם קטע שכתב התלמיד מיכה בן מאיר לאחר ביקור בפולין: "אני לא זוכר כבר באיזה יום הגענו לשם, למיידנק. הסתובבנו שם, וכמו כל מחנה השמדה לשעבר, הכול נראה כמו מוזיאון - מוצגים מסודרים יפה מאחורי זכוכית - חינוך לדור השלישי ואלו שאחריו- ככה, ילדים נראה קאפו וזה - זה ציקלון בי. ואז הגענו לארון שקוף כזה, מלא נעליים. עוד בהכנה הראו לנו את "רשימות שינדלר" - וכל הבנות, וגם כמה בנים שממש ניסו למצוא חן בעיניהן, התחילו לחפש בקדחתנות נעל אדומה בתוך הערימה הזו של הנעליים האפורות, הכחולות, הבלויות. המדריכה עצרה אותם, היא אמרה שמישהי רוצה להקריא משהו. חשבנו ששוב נשמע את הטקסטים המאוסים של "שריפה אחים שריפה", או שנאלץ לראות שוב מישהו מהכיתה שלנו עומד ובוכה כשהוא מקריא רשימה של עשרות שמות שהוא לא מכיר - אבל זה לא היה זה. לא הפעם. שירה קמה, והיא החזיקה ביד שני דפים מצולמים. היא הקריאה לנו סיפור, על ילד שמבקר בבית יהודי והלין, ושומע על השואה, ובטוח שהנעליים שלו עשויות מהעור של סבא שלו, שנספה שם. היא הקריאה לנו את החיבור הכי אמיתי בכל המסע הפלסטי הזה בין הדור שלנו, לבין הזוועות שעברו משם, ולא השאירו ריח, ולא השאירו עשן - רק ביתנים, ומזוודות, ונעליים. וככה- ליד ערימה ענקית של נעליים מתות.... שמעתי את "נעליים" של אתגר קרת, וסוף סוף הבנתי מה אני עושה שם....." . 1 .בדבריו של מיכה יש ביקורת על המסעות לפולין. מהי הביקורת ? 2 .לאחר שהתלמידים שומעים את הסיפור "נעליים" מיכה טוען: " וסוף סוף הבנתי מה אני עושה שם....." נסו להסביר את המשפט!

86 לשבור את החזיר / אתגר קרת אבא לא הסכים לקנות לי בובה של בארט סימפסון. אמא דווקא כן רצתה, אבל אבא לא הסכים לי, אמר שאני מפונק. "למה שנקנה, הא?" אמר לאמא. "למה שנקנה לו? הוא רק עושה פיפס ואת כבר קופצת לדום. "אבא אמר שאין לי כבוד לכסף, ושאם אני לא אלמד את זה כשאני קטן אז מתי אני כן אלמד? ילדים שקונים להם בקלות בובות של בארט סימפסון גדלים אחר-כך להיות פושטקים שגונבים מקיוסקים, כי הם מתרגלים שכל מה שהם רק רוצים בא להם בקלות. אז במקום בובה של בארט, הוא קנה לי חזיר מכוער מחרסינה עם חור שטוח בגב, ועכשיו אני אגדל להיות בסדר, עכשיו אני כבר לא אהיה פושטק. כל בוקר אני צריך לשתות עכשיו כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל ואם אני ישר אחרי זה מקיא אז אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל-כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי. החזיר דווקא נחמד, האף שלו קר כשנוגעים בו והוא מחייך כשדוחפים לו את השקל בגב וגם כשדוחפים לו רק חצי שקל, אבל מה שהכי יפה זה שהוא מחייך גם כשלא. המצאתי לו גם שם, אני קורא לו פסחזון, על שם איש אחד שפעם גר בתיבת דואר שלנו ושאבא שלי לא הצליח לקלף לו את המדבקה. פסחזון הוא לא כמו הצעצועים האחרים שלי, הוא הרבה יותר רגוע, בלי אורות וקפיצים ובטריות שנוזלות לו בפנים. רק צריך לשמור עליו שלא יקפוץ מהשולחן למטה. "פסחזון, תיזהר! אתה מחרסינה," אני אומר לו כשאני קולט אותו מתכופף קצת ומסתכל על הרצפה, והוא מחייך אלי ומחכה בסבלנות עד שאוריד אותו ביד. אני מת עליו כשהוא מחייך, רק בשבילו אני שותה את השוקו עם הקרום כל בוקר, בשביל שאוכל לדחוף לו את השקל בגב ולראות איך החיוך שלו לא משתנה חצי.

87 "אני אוהב אותך, פסחזון", אני אומר לו אחרי זה, "פייר אני אוהב אותך יותר מאבא ואמא. ואני גם יאהב אותך תמיד, לא חשוב מה, אפילו אם תפרוץ לקיוסקים. אבל דיר בלאק אם אתה קופץ מהשולחן!" אתמול אבא בא, הרים את פסחזון מהשולחן והתחיל לנער אותו הפוך ובפראות. "תיזהר, אבא," אמרתי לו, "אתה עושה לפסחזון כאב בטן." אבל אבא המשיך. "הוא לא עושה רעש, אתה יודע מה זה אומר יואבי? שמחר תקבל בארט סימפסון על סקייטבורד." יופי. רק תפסיק לנער את פסחזון, זה עושה לו להרגיש רע". אבא החזיר את פסחזון למקום והלך לקרוא לאמא. הוא חזר אחרי דקה כשביד אחת הוא גורר את אמא וביד השנייה הוא מחזיק פטיש. "את רואה שצדקתי", הוא אמר לאמא, "ככה הוא ידע להעריך דברים, נכון יואבי?" "בטח שאני יודע", אמרתי, "בטח, אבל למה פטיש?" "זה בשבילך", אמר אבא ושם לי את הפטיש ביד. "רק תיזהר." "בטח שאני אזהר", אמרתי ובאמת נזהרתי אבל אחרי כמה דקות לאבא נמאס והוא אמר: "נו, תשבור כבר את החזיר". "מה?" שאלתי, "את פסחזון?". כן, כן את פסחזון", אמר אבא. "נו, תשבור אותו, מגיע לך הבארט סימפסון, עבדת מספיק קשה בשבילו". פסחזון חייך אלי חיוך עצוב של חזיר מחרסינה שמבין שזה הסוף שלו. שימות הבארט סימפסון, שאני אתן עם הפטיש בראש לחבר? "לא רוצה סימפסון". החזרתי לאבא את הפטיש: "מספיק לי פסחזון". "אתה לא מבין", אמר אבא, "זה באמת בסדר, זה חינוכי, בוא אני אשבור אותו בשבילך". אבא כבר הרים את הפטיש, ואני הסתכלתי על העיניים השבורות של אמא ועל החיוך העייף של פסחזון וידעתי שהכול עלי, אם אני לא אעשה כלום הוא מת. "אבא," תפסתי לו ברגל, "מה יואבי?" אמר אבא, כשהיד עם הפטיש עוד באוויר. "אני רוצה עוד שקל, בבקשה", התחננתי. "תן לי עוד שקל לדחוף לו, מחר, אחרי השוקו. ואז לשבור, מחר, אני מבטיח". "עוד שקל?" חייך אבא ושם את הפטיש על השולחן, "את רואה? פיתחתי אצל הילד מודעות". "כן, מודעות", אמרתי, "מחר". היו לי כבר דמעות בגרון.

88 אחרי שהם יצאו מהחדר חיבקתי את פסחזון חזק-חזק ונתתי לדמעות לבכות. פסחזון לא אמר כלום, רק רעד לי בשקט בידיים, "אל תדאג", לחשתי לו באוזן, "אני אציל אותך". בלילה חיכיתי שאבא יגמור לראות טלוויזיה בסלון וילך לישון. ואז קמתי בשקט-בשקט והתגנבתי ביחד עם פסחזון מהמרפסת. הלכנו המון זמן ביחד בחושך עד שהגענו לשדה עם קוצים. "חזירים מתים על שדות", אמרתי לפסחזון כששמתי אותו על הרצפה של השדה "במיוחד על שדות עם קוצים. יהיה לך טוב כאן". חיכיתי לתשובה אבל פסחזון לא אמר כלום, וכשנגעתי לו באף בתור שלום רק תקע בי מבט עצור. הוא ידע שלא יראה אותי לעולם. יחידת הוראה על הסיפור באתר "גלים" כתוב מכתב לאבא על התנהגותו כלפי בנו. מה דעתכם על סוף הסיפור – האם הוא צפוי? מפתיע? משעשע? האם הוא באמת מסיים את ההתרחשות או שהוא מעורר מחשבות על מה שקרה אחר כך? הסבירו . לפניכם המשחק "איש תלוי" . מהי הדמות ?

89 צפירה/ אתגר קרת ביום השואה לקחו את כל הכיתות לאולם התעמלות. באולם סידרו מין במה מאולתרת ומאחוריה הדביקו על הקיר בריסטולים שחורים עם שמות של מחנות ריכוז וציורים של גדרות תיל. כשנכנסנו לאולם, סיון ביקשה ממני שאשמור לה מקום. תפסתי לנו שני מקומות. סיון התיישבה לידי, היה קצת צפוף על הספסלים. שמתי את המרפק על הרגל שלי וגב ידי נגעה בג'ינס שלה. הג'ינס היה דק ונעים כזה, והתרגשתי כאילו נגעתי לה ממש בגוף. "איפה שרון?" שאלתי, "לא ראיתי אותו היום." הקול שלי קצת רעד. "שרון במבדקים של הקומנדו הימי," אמרה סיון בגאווה ,"הוא כבר עבר כמעט את כל השלבים, נשאר לו רק עוד איזה ראיון ."מרחוק ראיתי את גלעד מתקרב אלינו במעבר, "אתה יודע שהוא הולך לקבל במסיבת סיום פרס תלמיד מצטיין? המנהל כבר הודיע". "סיון," אמר גלעד שהגיע כבר ממש עד אלינו, "מה את עושה כאן? הספסלים האלה ממש לא נוחים. בואי, שמרתי לך מקום בכסאות מאחורה." "כן", חייכה אלי סיון חיוך מתנצל וקמה, "כאן ממש צפוף." היא הלכה לשבת עם גלעד מאחורה. גלעד היה החבר הכי טוב של שרון, הם שיחקו יחד בנבחרת הכדורסל של התיכון. אני הסתכלתי על הבמה ונשמתי עמוק ,כף-היד שלי עדיין הזיעה. כמה מהטתניקים עלו על הבמה והטקס התחיל. אחרי שכל התלמידים דיקלמו את הקטעים הרגילים עלה על הבמה איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו וסיפר על אושוויץ. הוא היה אבא של מישהו מהתלמידים. הוא לא דיבר הרבה, רבע שעה בערך. אחר-כך חזרנו לכיתות. כשיצאנו החוצה ראיתי את שולם השרת שלנו יושב על המדרגות של חדר האחות ובוכה. "הי, שולם, מה קרה?" שאלתי. "האיש הזה באולם," אמר שולם, "אני מכיר אותו, גם אני הייתי בזונדרן קומנדו". "אתה היית בקומנדו? מתי?" שאלתי, לא יכולתי לדמיין את שולם הרזה והקטן שלנו בשום יחידת קומנדו, אבל מי יודע, אולי. שולם ניגב את העיניים שלו בכפות ידיו ונעמד, "לא חשוב," אמר לי שולם, "לך, לך לכיתה. זה באמת לא חשוב".

90 אחרי הצהריים ירדתי למרכז המסחרי. בפלאפל פגשתי את אביב וצורי. "שמעת," אמר לי צורי בפה מלא פלאפל, "שרון עבר היום את הריאיון, אחרי הגיוס יש לו עוד איזה גיבושון קטן, והוא בשייטת. אתה יודע מה זה להיות בשייטת? הם בוחרים אחד מאלף..." אביב התחיל לקלל, נפתחה לו הפיתה מלמטה וכל הטחינה והמים של הסלט התחילו ליזול לו על הידיים. "פגשנו אותו עכשיו במגרש של בית-ספר. הוא וגלעד השתוללו שם, בירות והכל." צורי חצי גיחך חצי נחנק וחתיכות של עגבנייה ופיתה עפו לו מהפה, "היית צריך לראות אותם עושים חארקות על האופניים של שולם, כמו ילדים קטנים. שרון היה מה זה מרוצה שעבר את שלב הריאיון. אח שלי אמר שדווקא בראיון האישי נופלים הכי הרבה." הלכתי למגרש של בית-ספר, אבל אף אחד לא היה שם. האופניים של שולם, שהיו קשורות תמיד למעקה שליד חדר האחות, נעלמו ,על המדרגות הייתה זרוקה שרשרת מפורקת ומנעול של ירדני. בבוקר שבאתי לבית-ספר האופניים עוד לא היו שם. חיכיתי שכולם יכנסו לכיתות ואז הלכתי לספר למנהל. המנהל אמר שעשיתי את הדבר הנכון, ושאף אחד לא ידע על השיחה שלנו, וביקש מהמזכירה שתרשום לי פתק איחור. באותו יום לא קרה כלום, וגם לא ביום שאחרי, אבל ביום חמישי המנהל נכנס לכיתה עם שוטר במדים וביקש משרון וגלעד לצאת. לא עשו להם כלום, רק הזהירו אותם. את האופניים הם לא יכלו להחזיר, כי סתם זרקו אותם באיזה מקום, אבל אבא של שרון בא במיוחד לבית-ספר והביא לשולם אופני ספורט חדשות. שולם בהתחלה לא רצה לקחת אותם. "הכי בריא ללכת ברגל", אמר לאבא של שרון. אבל אבא של שרון התעקש ושולם בסוף לקח אותם. זה היה מצחיק לראות את שולם נוסע על אופני ספורט, ואני ידעתי שהמנהל צדק ובאמת עשיתי את הדבר הנכון. אף-אחד לא חשד שסיפרתי, ככה לפחות חשבתי אז. היומיים הבאים עברו כרגיל, אבל ביום שני שבאתי לבית-ספר חיכתה לי סיון בחצר. "תשמע, אלי", היא אמרה לי, "שרון גילה שאתה זה שהלשנת על האופניים, אתה חייב להסתלק מכאן לפני שהוא וגלעד יתפסו אותך." השתדלתי להסתיר את הפחד, לא רציתי שסיון תראה שאני מפחד". מהר, תברח," היא אמרה. ואני התחלתי ללכת. "לא, לא משם", משכה את זרועי. מגע ידה היה קר ונעים. "הם יבואו מהשער אז כדאי שתצא מהחור בגדר שמאחורי הצריפים". שמחתי שסיון דואגת לי כל-כך, אפילו יותר משפחדתי.

91 מאחורי הצריפים חיכה לי שרון. "אל תחשוב על זה אפילו", אמר, "אין לך סיכוי". הסתובבתי. מאחורי עמד גלעד. "תמיד ידעתי שאתה נקניק, "אמר שרון, "אבל אף פעם לא חשבתי שאתה טיפוס של מלשין". "למה הלשנת עלינו, יא זבל?" דחף אותי גלעד בכוח, עפתי על שרון והוא דחף אותי ממנו. "אני אגיד לך למה הוא הלשין". אמר שרון, "בגלל שאלי שלנו קנאי מלוכלך. הוא מסתכל עלי ורואה שאני תלמיד יותר טוב ממנו וספורטאי יותר טוב ממנו, ושיש לי חברה שהיא הבחורה הכי יפה בבית-ספר, בזמן שהוא עוד מסכן ובתול, וזה אוכל אותו מבפנים". שרון הוריד את ז'קט העור שלו והושיט אותו לגלעד, "אז הנה, אלי, הצלחת, דפקת אותי," אמר ופתח את רצועת שעון הצלילה שלו ושם אותו "אבא שלי חושב שאני גנב, כמעט פתחו לי תיק במשטרה. תלמיד מצטיין אני כבר לא אקבל. עכשיו אתה מרוצה?" רציתי להגיד לו שזה לא בגלל זה, שזה בגלל שולם, שגם הוא היה ביחידת קומנדו, שהוא בכה כמו ילד ביום השואה. במקום זה אמרתי, "זה בכלל לא זה... לא הייתם צריכים לגנוב לו את האופניים, לא היה בזה שום טעם. אין לכם כבוד". כשדיברתי רעד לי הקול, "אתה שומע, גלעד, השטינקר הבכיין הזה יסביר לנו מה זה כבוד. כבוד זה לא להלשין על חברים, יא חרא", אמר שרון ואגרף את ידו, "אני וגלעד נלמד אותך עכשיו מה זה כבוד, בדרך הקשה". רציתי לזוז משם, לברוח, להרים את הידיים כדי להגן על הפנים אבל הפחד שיתק אותי. פתאום משום מקום באה צפירה, שכחתי בכלל שהיום יום הזיכרון. שרון וגלעד הזדקפו שניהם. הסתכלתי עליהם עומדים כמו בובות בחלון ראווה, וכל הפחד שלי פתאום נעלם. גלעד שעמד מתוח, עיניו עצומות, והחזיק את הז'קט של שרון בידו נראה לי כמו קולב בגדים מגודל. ושרון, עם המבט הרצחני שלו והיד המאוגרפת, נראה פתאום כמו ילד קטן שמנסה לחקות איזה פוזה שראה פעם בסרט פעולה. הלכתי לפרצה בגדר ויצאתי ממנה לאט ובשקט, מאחורי שמעתי את שרון מסנן בשקט, "אנחנו עוד נתפוס אותך". אבל הוא לא זז אפילו מילימטר. אני המשכתי ללכת הביתה, עובר ברחוב בין האנשים הקפואים כמו בובות שעווה, הצפירה עוטפת אותי במגן בלתי-נראה. צפירה - מגמת קולנוע בית הספר הרב תחומי עמק חרוד 2011

92 עיניים נוצצות / אתגר קרת זה סיפור על ילדה שאהבה, יותר מהכול דברים נוצצים. היתה לה שמלה עם נוצצים, וגרביים עם נוצצים, נעלי בלט עם נוצצים. ובובה כושית שקראו לה כריסטי, על שם העוזרת שלהם, עם נוצצים. אפילו השיניים שלה היו נוצצות, למרות שאבא שלה התעקש שהן "בוהקות" ושזה לא ממש אותו דבר. "נוצץ" היא חשבה לעצמה, "זה הצבע של הפיות, ובגלל זה הוא הכי יפה מכל הצבעים." כשהגיע פורים היא התחפשה לפיה קטנה. בגן היא פיזרה נוצצים על כל ילד שעבר לידה, ואמרה שזה אבקת משאלות מיוחדת, שאם מערבבים אותה עם מים אז המשאלות מתגשמות, ושאם הוא ילך עכשיו הביתה ויתערבב עם מים אז גם המשאלה שלו תתגשם. זאת הייתה תחפושת מאוד משכנעת, שזכתה במקום ראשון בתחרות תחפושות של הגן. והגננת אמרה בעצמה שאם לא היתה מכירה אותה כבר מקודם, והיתה פוגשת אותה ככה סתם ברחוב, אז היא ישר היתה מאמינה שהיא באמת פיה. כשהגיעה הביתה הורידה הילדה את התחפושת, נשארה רק בתחתונים, העיפה באוויר את כל מה שנשאר מהנוצצים וצעקה, "אני רוצה עיניים נוצצות!" היא צעקה כל-כך חזק, שאמא שלה באה בריצה לבדוק שהכול בסדר. "אני רוצה עיניים נוצצות," אמרה הילדה, הפעם בשקט, והמשיכה להגיד את זה לאורך כל המקלחת, אבל גם אחרי שאמא שלה ניגבה אותה והלבישה אותה בפיג́מה היא נשארה עם עיניים רגילות, ירוקות-ירוקות, ומאוד -מאוד יפות, אבל לא נוצצות. "עם עיניים נוצצות אני אוכל לעשות כל-כך הרבה דברים," ניסתה לשכנע את אמא שלה, שנראתה קצת חסרת סבלנות, "אני אוכל ללכת איתן בלילה על הכביש ומכוניות יראו אותי מרחוק, וכשאהיה יותר גדולה אני אוכל לקרוא איתן בחושך ולחסוך המון חשמל, וכשאלך לכם לאיבוד בקולנוע תמיד תוכלו למצוא אותי בקלות, בלי לקרוא לסדרן."

93 "מה זה כל הקשקוש הזה על עיניים נוצצות," אמרה אמא שלה והכניסה סיגריה לפה, "אין כזה דבר בכלל, מי הכניס לך את השטות הזאת לראש?" "יש," צעקה הילדה וקפצה על המיטה, "יש ויש ויש, וחוץ מזה, אסור לך לעשן לידי כי זה לא בריא לי." "בסדר," אמרה אמא שלה, "בסדר. הנה, אפילו לא הדלקתי," והחזירה את הסיגריה לקופסא. "ועכשיו, בואי תשכבי במיטה כמו ילדה טובה ותספרי לי, ממי שמעת שיש עיניים נוצצות? אל תגידי לי שמהגננת הזאת, השמנה?" "היא לא שמנה," אמרה הילדה, "ולא ממנה, וגם לא שמעתי, ראיתי לבד. יש כאלה לילד אחד מלוכלך אצלנו בגן." "ואיך קוראים לו, לילד המלוכלך הזה?" "לא יודעת", משכה הילדה בכתפיה, "הוא מלוכלך כזה ושותק ויושב תמיד רחוק. אבל העיניים שלו נוצצות וזה בטוח, ואני רוצה גם." "אז תשאלי אותו מחר מאיפה הוא השיג אותן." הציעה אמא שלה, "וכשהוא יגיד לך, ניסע ונביא לך גם." "ועד מחר?" שאלה הילדה. "עד מחר תישני," אמרה אמא שלי, "ואני אצא לעשן בחוץ". למחרת, הילדה הכריחה את אבא שלה לקחת אותה לגן מוקדם-מוקדם, כי כבר לא היתה לה סבלנות, והיא רצתה לשאול את הילד המלוכלך איפה משיגים עיניים נוצצות, אבל זה לא עזר לה, כי הילד המלוכלך הגיע אחרון, הרבה אחרי כולם. והיום, הילד המלוכלך אפילו לא היה מלוכלך. זאת אומרת, הבגדים שלו נשארו קצת ישנים ועם כתמים, אבל הוא בעצמו נראה מאוד רחוץ, ואפילו כמעט מסורק. "תגיד, ילד," היא אמרה לו בלי לחכות אפילו שנייה, "מאיפה יש לך עיניים כאלה נוצצות?" "זה לא בכוונה," התנצל הילד הכמעט-מסורק, "זה קורה מעצמו". "ומה אני צריכה לעשות כדי שגם לי זה יקרה מעצמו?" התרגשה הילדה. "אני חושב שאת צריכה לרצות משהו חזק-חזק ושהוא לא יקרה, ואז העיניים ישר היו נוצצות." "שטויות," כעסהה ילדה "הנה, אני רוצה למשל שיהיו לעיניים נוצצות ואין לי, אז למה העיניים שלי לא נהיות מזה נוצצות?" "לא יודע," אמר הילד, שנבהל מאוד מזה שכעסה, "אני יודע רק על עצמי, לא על אחרים." "אני מצטערת שצעקתי," הרגיעה אותו הילדה ונגעה בו בכף היד הקטנה שלה, "יכול להיות שזה ככה רק אם רוצים דברים מסוג מסוים, תגיד לי, מה זה הדבר הזה שאתה רוצה חזק-חזק ולא קורה?"

94 "ילדה אחת," גמגם הילד, "שתהיה חברה שלי." "זה הכול?" התפלאה הילדה, "אבל זה נורא פשוט. תגיד לי מי הילדה ואני ישר אצווה עליה שתהייה חברה שלך. ואם היא לא תסכים אז אני אארגן עליה חרם." "אני לא יכול," אמר הילד, "אני מתבייש." "טוב," אמרה הילדה, זה לא ממש חשוב. וזה גם לא בדיוק פותר את הבעיה שלי עם העיניים. כי אני הרי לא יכולה לרצות שמישהי תהיה חברה שלי וזה לא יקרה, כי כולן רוצות להיות חברות שלי." "את," מלמל הילד לעצמו, "אני רוצה שאת תהיי חברה שלי." הילדה שתקה רגע, כי הילד המלוכלך הצליח להפתיע אותה, ואז נגעה בו שוב בכף היד הקטנה והסבירה, בקול שאבא תמיד משתמש כשהיא מנסה לרוץ לכביש או לגעת בחשמל, "אבל אני לא יכולה להיות חברה שלך, כי אני ילדה מאוד חכמה ומקובלת, ואתה סתם ילד מלוכלך שיושב תמיד בצד ושותק כל הזמן, שהדבר היחידי שמיוחד בו זה שיש לו עיניים נוצצות, וגם זה ישר ייעלם אם אני אסכים להיות חברה שלך. למרות שהיום, אני חייבת להגיד שאתה הרבה פחות מלוכלך מתמיד." "התערבבתי עם מים," הודה הילד הפחות מלכלך, "בשביל שהמשאלה שלי תתגשם". "מצטערת," אמרה הילדה, כבר לא נשארה לה הרבה סבלנות, וחזרה למקום שלה. כל היום הזה היתה הילדה עצובה, כי הבינה שכנראה כבר אף-פעם לא יהיו לה עיניים נוצצות. וכל הסיפורים והשירים והריתמיקות לא הצליחו להעביר את העצב הזה. ופעם בכמה זמן, כשכבר כמעט הצליחה להפסיק לחשוב על זה, היתה רואה את הילד השותק עומד בצד השני של הגן ומסתכל עליה, והעיניים שלו, כאילו בשביל להכעיס, רק נהיו יותר ויותר נוצצות.

95 ביקור בבית עגנון בירושלים ש"י עגנון

96 מאויב לאוהב / ש"י עגנון עד שלא נבנתה תלפיות היה מלך הרוחות מושל שם בכל הארץ, וכל שריו ועבדיו רוחות עזים וקשים יושבים שם בהר ובעמק בגבעה ובגיא ועושים כל מה שליבם חפץ, כאילו להם בלבד ניתנה הארץ. פעם אחת נזדמנתי לשם ]לתלפיות[, ראיתי שהמקום נאה והאוויר צח והרקיע תכלת טהורה והארץ רחבת ידיים, טיילתי לי להנאתי. פגע בי רוח. אמר לי, מה אתה עושה כאן? אמרתי לו, מטייל אני. אמר לי, מטייל אתה? טפח על ראשי וזרק את כובעי. כפפתי עצמי להרימו. פיזר את בגדי והפכם על ראשי ועשאני לצחוק. העברתי בגדי מעל ראשי. עמד הרוח והפלני לארץ וצחק וצחוק פרוע. הגבהתי את עצמי ועמדתי. הטיח בי וצעק, כלך ולך, כלך ולך. ראיתי שאיני יכול לדון עם מי שתקיף ממני והלכתי לי. חזרתי לעיר ונכנסתי לתוך ביתי. קצרה עלי נפשי ויצאתי. מדעתי או שלא מדעתי הביאוני רגלי לתלפיות. נזכרתי כל מה שעשה לי הרוח. לקחתי בד ויתדות ותקעתי לי אוהל, מפלט מרוח סוער וסער. לילה אחד ישבתי שם. כבה האור פתאום. יצאתי לראות מי כיבה אורי. מצאתי את הרוח עומד בחוץ. שאלתי אותו, מה אתה מבקש? הטיח על פי ותקע באוזני. חזרתי ונכנסתי לתוך אוהלי. הסיע ]הרוח[ יתדותיי וניתק את חבלי והפך את אוהלי ופיזר את יריעותיי. אף בי פגעה ידו וכמעט שהפילני. ראיתי שאיני יכול לו. נטלתי את רגליי וחזרתי לעיר. חזרתי לעיר ונתיישבתי בין החומות. קצרה עליי נפשי וביקשתי לצאת למקום אוויר נאה. מאחר שאין בכל הארץ כאווירה של תלפיות הלכתי לתלפיות. וכדי שלא יתעללו בי רוחות לקחתי עימי נסרים ועשיתי לי צריף, הייתי סבור שמצאתי לי מנוחה והרוח סבור היה אחרת. לא יצא יום עד שהקיש על גגי וזיעזע את הדפנות. לילה אחד הסיע ]הרוח[ את כל הצריף כולו. הרוח הסיע את צריפי והעמידני בלא מחסה. נטלתי את רגליי וחזרתי לעיר. מה שאירע לי פעם ושתי פעמים אירעני שלישית. באתי לעיר וקצרה עליי ישיבתי. וליבי אוי ליבי מושכני למקום שהבריחוני משם. אמרתי לליבי, אי אתה רואה שאי אפשר לנו לחזור למקום שגרשוני משם. ומה שאי אפשר הרי אי אפשר. ואילו ליבי דיעה אחרת היתה לו. ואם אלף פעמים אמרתי אי אפשר היה ליבי אומר לי אלף פעמים אפשר ואפשר.

97 הבאתי עצים ואבנים ובניתי לי בית. לא אשבח את ביתי, כי קטן הוא ולא אתבייש בו בשביל שיש גדולים וטובים ממנו. ביתי קטן, אבל מקום יש בביתי לאדם שכמותי שאינו מבקש גדולות. ראה הרוח שבניתי לי בית. בא ושאלני, מה זה. אמרתי לו, בית הוא. צחק ואמר, חייך שלא ראיתי עוד דבר של צחוק כבית זה שאמרת. צחקתי אף אני ואמרתי לו, את שעדיין לא ראית אתה תראה. צחק ואמר, בית זה מהו? צחקתי ואמרתי בית הוא בית. צחק ואמר לי, אלך ואבדוק. פשט ]הרוח[ את ידו ובדק את הדלת. נשברה הדלת ונפלה. פשט את ידו ובדק את החלונות. נשברו החלונות ונפלו. לסוף הגביה עצמו ועלה לגג. כיוון שעלה נפל הגג. צחק בי הרוח ואמר, בית זה שבנית היכן הוא? אף אני שאלתי, היכן ביתי, אבל לא צחקתי. בראשונה שהיה הרוח מגרשני חזרתי העירה. לסוף אירעו דברים שלא נתנו לי לחזור לעיר. רבצתי בין המשפתיים ולא ידעתי מה אעשה. לחזור לעיר אי אפשר, מפני דברים שאירעו שם, לחזור לתלפיות אי אפשר מפני הרוח שמגרשני. ולעשות לי אוהל או צריף, והרי אין להם קיום, לבנות לי בית קטן, אף הוא לא עמד בפני הרוח. או אולי, מה טעם לא עמד בפני הרוח, מפני שהיה קטן ודל, ואילו היה גדול וחזק היה עומד. לקחתי לי עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט ושכרתי לי פועלים טובים ועמדתי עליהם ביום ובלילה .אף חכמתי עמדה לי, שהעמקתי את היסודות. נבנה הבית ועמד על תילו. כיוון שעמד הבית בא הרוח והקיש על התריסים. שאלתי, מי מקיש כאן על חלוני? שחק ואמר, שכן. אמרתי לו, מה מבקש שכן משכנו בליל סועה וסער? צחק ואמר, שכן בא לברך את שכנו לחנוכת הבית. אמרתי לו, וכי דרכו של שכן לבוא בעד החלונים כגנב? בא ]הרוח[ והקיש על הדלת. אמרתי לו, מי מטיח על דלתי? אמר הרוח, אני הוא שכנך. אמרתי, שכני אתה, בוא והכנס. אמר לי שהרי הדלת נעולה. אמרתי לו, הדלת נעולה, נראה הדבר שנעלתי אותה. השיב הרוח ואמר, פתח. אמרתי מתיירא אני מן הצינה, המתן לי עד שתצא החמה ואפתח לך. כיוון שיצתה החמה יצאתי לפתוח לו ולא מצאתיו. עמדתי לפני ביתי וראיתי שכל הארץ שממה, לא אילן ולא גן, כי אם עפר ואבנים. אמרתי לי, אטע לי גן. לקחתי מעדר ועדרתי בקרקע .כיוון שנחרשה הקרקע הבאתי לי שתילים. באו גשמים והשקו את השתילים, באו טללים והפריחו אותם, באה החמה והצמיחה אותם. לא היו ימים מרובים עד ששתילים ששתלתי נעשו אילנות בעלי ענפים .עשיתי לי ספסל וישבתי בצילם.

98 לילה אחד חזר הרוח ובא והטיח באילנות. מה עשו האילנות, הטיחו בו ברוח. חזר הרוח והטיח באילנות. חזרו האילנות והטיחו ברוח. לא קמה בו עוד רוח נפנה והלך לו. מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל והוא נוהג עימי בדרך ארץ נוהג אני אף עימו בדרך ארץ .כשהוא בא יוצא אני לקראתו ומבקש ממנו לישב עימי על ספסל שבגן שבין האילנות. והוא בא ויושב. וכשהוא בא מביא עימו ריח טוב מן ההרים ומן העמקים ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל תשובה גמור איני מכיר לו מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

99 מעשה העז/ ש"י עגנון מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים עד שחזרה מאליה ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו כטעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן. פעם אחת אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולכל עצמותיי מרפא. אמר לו בנו, אבא יש עצה לזה. מהי? עמד הבן והביא משיחה וקשרה לזנבה של העז. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיון שהלכה נגרר והלך אחריה, עד שהגיע למערה אחת. נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתים, ואולי יום או יומיים. כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו, בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה. תלה הבחור עיניו למרום ואמר, ברוך המקום ברוך הוא שהביאני לארץ ישראל. נשק עפרה וישב לו תחת העץ. אמר לעצמו, עד שיפוח היום ונסו הצללים אשב לי על ההר תחת העץ, אחרי כן אלך לביתי ואביא את אבי ואת אמי לארץ ישראל. עד שהוא יושב ומתבשם בקדושתה של ארץ ישראל שמע כרוז בואו ונצא לקראת שבת

100 המלכה, וראה בני אדם כמלאכים מעוטפים בסודרין לבנים וענפים של הדסים בידיהם וכל הבתים מאירים בנרות הרבה. הבין מדעתו שהגיע ערב שבת עם חשיכה ואין בכדי שיחזור. עקר קנה וטבלה בעפצים שעושין מהם דיו לכתוב ספר תורה ונטל פיסת נייר וכתב מכתב לאביו, מכנף הארץ זמירות אשמיע כי הגעתי בשלום לארץ ישראל והנה אנכי יושב סמוך לצפת עיר הקדושה ומתבשם מקדושתה. ואל תשאלני איך הגעתי לכאן אלא אחוז במשיחה שקשורה בזנבה של העז וצא לך בעקבי העז אז תלך לבטח דרכך ותבוא לארץ ישראל. גלל הבחור את הפתק תחבו בתוך אזנה של העז. אמר אל לבו, כשהיא מגעת אצל אבא, אבא מחליקה על ראשה והיא מנענעת באוזניה מיד נופל הפתק מתוך אזנה, מיד נוטל אבא את הפתק וקורא מה שכתוב בו והוא תופס את המשיחה והולך עמה לארץ ישראל. חזרה העז אצל הזקן, אבל באוזניה לא נענעה והפתק לא נפל. כיון שראה הזקן את העז שהיא חזרה ובנו איננו התחיל מטפח על ראשו וצועק ובוכה ומילל, בני, בני איכה? בני מי ייתן מותי אני תחתיך, בני, בני. והיה בוכה והולך ומתאבל על בנו, כי אמר חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף בני. וימאן להינחם ויאמר, ארד אל בני אבל שאולה. וכל אימת שראה את העז היה אומר, אוי לו לאב שהגלה את בנו ואוי לה לזו שטרדתהו מן העולם. ולא נחה דעתו של אותו זקן עד שקרא לשוחט לשחטה. בא השוחט ושחט את העז. הפשיטו את עורה ונפל פתק מן האוזן. נטל הזקן את הפתק ואמר ,כתב בני. וקרא כל מה שכתב לו בנו. התחיל מטפח על ראשו ובוכה וי וי, אוי לו לאיש שקיפח את מזלו בידיו ואוי לו לאיש שגמל רעה לעושה טובה. נתאבל על העז ימים רבים וימאן להתנחם ויאמר, אוי לי שהייתי יכול לעלות לארץ ישראל בקפיצה אחת ועכשיו אקפח את ימי בגלות הזאת. מני אז פי המערה סמוי מן העין, ודרך קצרה עוד אין. ואותו בחור אם לא מת, עוד ינוב בשיבה דשן ורענן, בארצות החיים שקט ושאנן. לפעילות ב"ילקוט הדיגיטלי"