מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפא
לבטל טעם האפיקומן מפיו כדי שיוכל אבל עתה בליל הסדר באה אכילת
לספר כל הלילה ביציאת מצרים מכח
הפסח על השובע בדוקא כדי לומר
האכילה ההיא. שבזכות חסד ה' עלינו ואחר ההכנות
הרוחניות שעשינו אין אנו מתייראים
מצורע' ,שאר' או 'אושר', מפני היצר וחילותיו ,ונאסוף מכאן
כוחות התמודדות לכל השנה בעזה"י
'מצה' או מצוה' ואדם יכול לעבוד את ה' דוקא בתוך
ובזה נדרש לדימוי למצורע שהשתמש ומתוך הגוף וחשקיו.
בפיו לדברי בלע ולכן הזקיקתהו פסח ואפיקומן
התורה לטהרה ומצאנו קשר בין טהרת
המצורע לעשיית הפסח )עץ הדעת טוב סי' ואז פלא פלאים ,ניטול ביד אחת את
תפ"ח( שהרי לטהר את המצורע
משתמשים באגודת אזוב ,וטבילתו בדם הפסח שסימל עד עתה את החלק
הציפור השחוטה ,ומכניס את בהונותיו הבעייתי ביותר בחיינו שהוא הגוף
לתוך חלל שער המזרח במשקוף ותשוקותיו ,וביד שניה את האפיקומן
ובמזוזות ובפסח נצטוינו לטבול אגודת שמייצג את חלקי הקדושה העצומים
אזוב בדמו ולתת על המשקוף ושתי ביותר ]וכהיום שאין לנו פסח ניטול שני
המזוזות ,ויש למצוא רמז ליסוד זה בדברי כזיתות אחד כנגד הפסח ואחד כנגד
הזוהר שביאר מלת מצה מלשון 'מצותא' המצה[ ונאכל את שני ההפכים בכריכה
כעין מצה ומריבה ,שהמצה ענינה אחת ,וזה מצב של ימות המשיח שאין
התנגדות ליצה"ר והמצה מול היצה"ר פחד מיצה"ר וכדי להגיע למצב כזה
כשני חשיפי עיזים מערכה לקראת מערכה נדרשת ממנו פעולה משולבת האחת
אלא שפירש האר"י מלת מצה שעולה שיעבוד הגוף וכוחותיו לעבודתו יתברך,
מספר קל"ה והיא גימטריא ע"ב ]שמיצג ובד בבד להשפיע שפעים עצומים
את מצת החכמה[ וס"ג ]שמייצג את מצת ונפלאים וא"כ אדם בליל פסח יכול
הבינה[ וא"כ נמצינו למידים שכאשר יש להשיג ולהתקדש ברמות שלעולם לא
בידינו רק שתי מצות חכמה ובינה יוכל להגיע במציאות רגילה ,והתוצאה
מתחוללת התכתשות בין כוחות הקדושה תהיה 'פה סח' ויש להבחין כי 'פה' הוא
ליצה"ר ,וכל זאת בגלל שחסר לנו את אבר בגוף שיכול ח"ו לדבר דבורים רעים
מציאות הדעת ]שהוא אות הואו[ ולכן כפרעה אותיות 'פה רע' אך אחר ההכנעה
'שאר' חסר ואו מבטא קושי ומרירות לקדושה דוקא אותו פה יהיה כלי מחזיק
'ראש ולענה' וכן 'מצה' חסר ואו מבטאת ברכה ויהיה 'פה סח' שהרי כח הדיבורים
מלחמה 'מצה ומריבה' אך כאשר מגיע הטובים נובע דוקא מריבוי שפעת
האפיקומן שצורתו ו' ואז באורח פלא המוחין ויהיה 'סח' שעולה גימטריא
המילה 'שאר' תהפך 'אשרו חמוץ' שהוא 'חיים' והרי נתקדש הפה והפך להיות
מלשון חיזוק ותיקון ,ומילת 'מצה' תהפך מקור מים חיים ,ולכן מובן הדבר שאין
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפב
המצה והוא חוזר על האפיקומן שבו 'מצוה' שאין לך דבר בעולם המיצג את
מתיחדים שני ההפכים ולכן איסור חמור שילוב הגוף עם חלקי הנשמה כדוגמת
לאכול מצה טרם השפעת כל שבע המצוה ,שעושה שלום בין הגוף לנשמה.
הברכות שענינם הבאת המקיפין שילוו
את החתן והכלה מכאן ואילך ,והם סוד 'שבע הברכות',
דוחין ומגינים מן החיצונים ולכן אף
הכא בליל הסדר יש לבאר כי כלל אורות מקיפין
המעשים של שתית הכוסות והכרפס הם
נותנים את חלקי המוחין עצמן אבל ואפשר עוד להבין על פי יסוד זה את
הברכות הם הם סוד המקיפין. האיסור החמור שלמדנו מדברי
הירושלמי של אכילת המצה ביום ארבעה
ניסים התלויים בליל הסדר, עשר ודימהו הירושלמי לבועל ארוסתו
בבית חמיו ,וביאר הלבוש ]על פי הכל בו
סוד האפיקומן ומהרי"ו[ שבליל הסדר אנו מברכים 'שבע
ברכות' ואז אוכלים את המצה כדוגמת
ובמדרש )הובא בילקוט שמעוני אסתר רמז החתן שרשאי ומצוה להתייחד עם כלתו
אחר שבע הברכות ,ועין בחק יעקב סימן
תתרנ"ח( מצאנו שדורש ומפרט תע"א ס"ק ו' שקיבץ את כל שיטות
ששה ניסים שקרו בליל פסח: הראשונים כעמיר גורנה שהרי יש לנו
א .מכת בכורות" :ויהי בחצי הלילה יותר משבע ברכות והם:
ויהוה הכה כל בכור בארץ מצרים א ,ברכת היין של כוס ראשון .ב .ברכת
מבכר פרעה היושב על כסאו עד בכור
השבי אשר בבית הבור וכל בכור בהמה" הקידוש .ב .ברכת שהחיינו .ג .ברכה
על נטילה ראשונה ]יש סוברים[ ד .ברכת
ב .מפלת מדין בידי גדעון" ,ויהי בלילה בורא פרי האדמה על הכרפס .ה .ברכה על
ההלל ]יש סוברים[ .ו .ברכה אחרונה על
ההוא ויאמר אליו יהוה קום רד חצי ההלל ,אשר גאלנו .ז .ברכת היין על
במחנה כי נתתיו בידך" )שופטים ז' ט'(. כוס שני ]יש סוברים[ .ח .ברכת על נטילת
ידיים על המצה .ט .ברכת המוציא לחם
ג .מפלת סנחריב בימי חזקיהו :ומתאר
מן הארץ .י .ברכת על אכילת מצה.
המדרש שהיה רבשקה שר צבאו מציץ
מן החומה ושמע שהיו קורין את ההלל וחישב שם החק יעקב בשיטות
ואמר לסנחריב ,חזור לאחוריך כי היום
יעשה להם ה' ניסים אך סנחריב רק נופף הראשונים איזו ברכה חשבינן
בידו בזלזול כמו שנאמר "ינופף ידו הר ואיזה לא אך בסוף דבריו הסיק שם
בת ציון" והסוף ידוע "ויהי בלילה ההוא שאין צורך לכל זה דאף שיש יותר לא
ויצא מלאך יהוה ויך במחנה אשור מאה חיישינן בהכי אלא שלא יפחות משבע,
שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה דבכלל מאתים מנה ,ועתה נבאר את ענין
הדימוי לייחוד חתן וכלה באכילת
כלם פגרים מתים".
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפג
בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל ד .מפלת המן בידי מרדכי ואסתר:
שמחים ,וכיוון שלימד סנגוריא על ישראל
אמר הקב"ה דין הוא שאגלה בכבודי עליו "בלילה ההוא נדדה שנת המלך ויאמר
שנאמר "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכחך זה להביא את ספר הזכרונות דברי הימים
והושעת את ישראל מכף מדין הלא
שלחתיך" אמר לו הקב"ה יש בך כח ויהיו נקראים לפני המלך" )אסתר ו' א'(.
ללמד סנגוריא על ישראל ,בזכותך הם
נגאלים שנאמר "והושעת את ישראל" הרי ה .מפלת סיסרא ביד דבורה וברק:
שציוי גדעון והכנתו להושיע את ישראל
היה אחר ליל פסח ,ואם כן ברור שעבר שנאמר בשירת דבורה "מן שמים
זמן מאז שנצטוה ומרד בע"ז של אביו נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם
ולכן קרו ליה ירובעל ,וכן הכנת ישראל סיסרא" הרי שנפל בלילה בשעת
למלחמה על המדינים ובירורם בירור אחר
בירור ,כל זה לוקח זמן וא"כ ברור ששעת שליטת הכוכבים.
הקרב עצמה על מדין היתה לפחות כמה
וכמה ימים לאחר ליל פסח ומדוע נאמר ו .בחירת אברהם ע"י הקב"ה בברית בין
שנצחון גדעון 'בקרב השופרות' היה בליל
פסח ,אלא יש לבאר את עומק דברי חז"ל הבתרים" :ויוצא אתו החוצה ויאמר
ע"פ יסוד דברי האר"י )ספירת העומר דרוש הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם
י"ב( שאת הזכות לקריעת ים סוף קיבלו תוכל לספור אתם ויאמר לו כה יהיה
ישראל דוקא בליל פסח והנס העצום הינו זרעך" הרי שהיה בשעת ממשלת הלילה.
רק תוצאה של הפעולות הנסתרות בליל
הסדר ,ולכן נאמר אף בתשועת ישראל חידוש גדול,
בימי גדעון ,באותו ליל הסדר שבו ישב
גדעון עם משפחתו ושתה ארבע כוסות הניסים הם תוצאת ליל הסדר
ושלש מצות וכרך אפיקומן בפסח
ולאחריו נתלבשה בו רוח גבורה וכוח ובשלמא בכל המקרים לא מצאנו עוד
לספר ביציאת מצרים ,הוא היה הזמן
שהפנים גדעון את יכולת ה' המוחלטת תיאור זמן אחר שקרו בו
להושיע את ישראל בלא תנאי ובכל מצב, הניסים אך במעשה גדעון מצינו במדרש
ולכן במפגש עם המלאך תמה גדעון ואיה אחר )ילקוט שמעוני שופטים ס"ב( במפגש
כל נפלאותיו ,וזוהי תמיהה הבאה מתוך הראשון של גדעון עם המלאך שבו ציוהו
כוח ביטחון חזק ביכולת ה' ובהבנת על שליחותו נאמר "וירא אליו מלאך
עוצמת אהבת ה' לישראל ,וממילא הנס יהוה ויאמר אליו ה' עמך גבור
הוא כבר תוצאה ולכן נבאר יותר לעומק החיל ,ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ה'
את מושג האפיקומן ,שאחר שהטבענו עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל
נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר
הלא ממצרים העלנו יהוה ועתה נטשנו ה'
ויתננו בכף מדין ,ויפן אליו ה' ויאמר לך
בכחך זה והושעת את ישראל מכף מדין
הלא שלחתיך" ואמר ר' יהודה בר שלום
ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו ,ואיה
כל נפלאותיו היכן הם הפלאים שעשה
האלקים לאבותינו בלילה הזה והכה
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפד
משהו' והיא ההשתוקקות של האדם אל בליבנו את מסרי סיפור יציאת מצרים ואת
ה' הנקראת בלשון המקובלים 'העלאת יכולת ה' המוחלטת לשנות סדרי עולם
כרצונו ,ממילא זה 'אפיקו מן' דהיינו
מ"ן' ]מ"ן ראשי תיבות מיין נוקבין[. 'הוציאו משהו' מליל הסדר וזה מושגי
הניסים של מהלך התקופה שאחר ליל
ולא רק בדיבור אנו מוכיחים את תוקף הסדר ,וזה בעקבות 'אפיקו מנייכו'
שפירושו 'הזמינו והכינו כלים' לקבל
אמונתינו בנס אלא אנו מראים
זאת בלילה זה בחמש פעולות שאנו בהם את השפע.
פועלים לפרסם לעיני כל את תוקף ה'
ועל פי האמור נבאר שכל הניסים
ואין עוד מלבדו:
הגדולים שהזכרנו ואף הרגע הגדול
א .וכבר בגמרא )פסחים קט (:נאמר" :ולא של בחירת אברהם בברית בין הבתרים
היה תוצאה מתהליך עמוק שהחל בליל
יפחתו לו מארבעה כוסות ,היכי הסדר ,והוא אפיקומן שמלווה אותנו
מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה למהלך השנה ביום שאחרי ליל הסדר,
והתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי וכל ענין ליל הסדר מטרתו ליצור בתוכנו
ולא יקנח תרי ולא יעשה צרכיו תרי אמר
רב נחמן אמר קרא ליל שמורים ליל את האפיקומן.
המשומר ובא מן המזיקין" הרי שאף שיש
לחוש בכל השנה לזוגות מחשש פגיעת 'אפיקו מן' בדיבור ומעשה
המזיקים ,הכא תקינו חכמים ארבע כוסות
שהם מספר זוגי לסמל שאין בנו פחד כלל. וזהו משמעות סיפור יציאת מצרים
ב .פסק השו"ע בסימן תפ"ז ס"א שבפסח שפסק השו"ע בסימן תפ"א ס"ב
"חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח
שחל להיות בשבת אין אומר הש"צ וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות
בתפילה ברכת מעין שבע ,והטעם כתב שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו
הטור בשם ספר המנהיג בשם רבינו ניסים שינה" וזהו בעצם מעשה האפיקומן
שברכה זו נתקנה בשביל שלא יזיקו שאחר שהפנים בתוכו את מעשה ה' יש בו
המזיקים למאחרים ,אבל הלילה ליל כוח לספר ,‰ואף בקריעת ים סוף שהיא
תוצאת ליל פסח מצאנו ראינו דבר חידוש
שימורים הוא ואין בו פחד. שאחר ריבוי שפע ביטחון ישראל קרה
פעם ראשונה שאדם שר שירה להקב"ה
ג .כתב הרמ"א בסימן ת"פ "יש אומרים 'אז ישיר משה ובני ישראל' וזה 'אפיקו
מן' שמכוח החדרת מושגי הנס יש לאדם
שיש לומר שפוך חמתך ולפתוח הפתח כח לפתוח פיו ולהיות אפיקומן 'להוציא
כדי לזכור שהוא ליל שימורים ובזכות
אמונה זו יבוא משיח וישפוך חמתו על
העכו"ם וכן נוהגין".
ה .ובזוהר נאמר דעת גניז בפומא דמלכא ,והיינו ריבוי השפע של הדעת שמייצג האפיקומן שצורתו ו' כעין
לשון ,הוא גורם לפתיחת הפה לספר ולהודות ולהלל שהרי מי שאין בו דעת היאך יכיר בניסו ואיך יודה.
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפה
אליהו' )משנ"ב סי' ת"פ ס"ק י'( לרמז שאנו ד .ובסימן תפ"א ס"ב כתב הרמ"א
מאמינים שכשם שגאלנו ה' יתברך
ממצרים הוא יגאלנו עוד וישלח לנו את ונוהגים שלא לקרוא על מיטתו רק
פרשת שמע ולא שאר דברים שקורין
אליהו הנביא לבשרנו. בשאר לילות כדי להגן ,כי ליל שימורים
ויה"ר שנזכה להוציא ולהעלות 'מן' הוא מן המזיקין.
"אפיקו -מן" ויהיה פינו מלא ה .ונהגו למלא כוס נוסף ולהניחו על
שירה "פה -סח – חיים".
השולחן וקורין אותו 'כוס של
השמים הבלעת דמים קפו מטל
הבלעת דמים
'נחית לעומקא'
'עת לעשות' ,מצוה לשנות
'דע את רוח התקופה'
'הכנת כלים'
'אבות דרבי נתן'
אהבת תורה ,וחכמת ארץ ישראל
'קול ובשמים'
מרישא לסיפא ומסיפא לרישא
לשייר מקום
'ובתורתו יהגה'
###
אדום או ירוק ,והביא ראיה "תניא א''ר בשער הכוונות דרושי ספירת העומר
נתן פעם אחת הלכתי לכרכי הים ובאת
אשה לפני שמלה בנה ראשון ומת שני ביאר רבינו האר"י שבזמן
ומת שלישי הביאתו לפני ראיתיו שהוא ספירת העומר מתרחשת פעילות
אדום אמרתי לה המתיני לו עד שיבלע בו מיוחדת בכל רבדי העולם והיא נקראת
דמו המתינה לו עד שנבלע בו דמו ומלה
אותו וחיה והיו קורין אותו נתן הבבלי על 'הבלעת דמים' ‡.
שמי ,שוב פעם אחת הלכתי למדינת
קפוטקיא ובאת אשה אחת לפני שמלה ומצינו דוגמא הלכתית למושג זה
מהגמרא בשבת קלד .שהורה
אביי להמתין ולא למול תינוק שמראהו
א' .דם' בקבלה מייצג את 'לבושי' החסדים והוא לבוש דק המקיף את החסדים ומתראה כשם אהיה
בריבועו כזה א אה אהי אהיה ,ולכן בכוונת הברכה במילת ה' מצינו שנכוין שם הויה שהוא החסד
וריבוע אהיה המקיף אותו ושניהם ביחד נכנסים לתוך גופא דז"א שכעת מתראה כשם הויה דמ"ה
ללא אות א של 'ואו' כזה :יוד הא ו_ו הא ,ושם מתבצעת ההבלעה שבה ריבוע אהיה יהפוך להיות
אהיה פשוט.
השמים קפז הבלעת דמים מטל
'נחית לעומקא' בנה ראשון ומת שני ומת שלישי הביאתו
לפני ראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא
המשמעות הפשוטה של 'הבלעה' היא ראיתי בו דם ברית אמרתי לה המתיני לו
עד שיפול בו דמו והמתינה לו ומלה אותו
קודם להכיר כל פרט ופרט וחיה והיו קורין שמו נתן הבבלי על
לעומקו ,וממילא יש בידינו יכולת שמי" ,הרי אנו רואים מכאן שישנם שני
להתאים כל הנהגה אל המקרה המתאים מצבים בעייתים בבריאות התינוק,
לו ,אצל התנא רבי נתן מצינו שהוכתר הראשון :שגופו עדיין לא ייצר מספיק
בתואר 'דיינא ונחית לעומקא דדינא' )ב"מ דם ,והשני :שאף שיש בו כמות דם
קי"ז :ב"ק נ"ג ,(.וממילא הרוצה שייבלעו מספיקה ,חסרה תכונת הבלעת הדם
דברי תורה וחכמה בליבו ,ימי העומר באיברים ,ואותה הברייתא הובאה
מסוגלים לירידה לדקויות ועומקים בהקשר להלכה שונה לגמרי במסכת
שמהם נבלעת התורה בדמנו ]ומצינו חולין )מז (:לגבי בדיקת ריאה שהורה רבא
במעשה שהוצא רבי נתן מחוץ לכתלי בית שריאה שצבעה אדום או ירוק כשירה
המדרש )הוריות יג (:שטען רבי יוסי 'תורה
מבחוץ ואנו בפנים' הרי שחשו לומדי בית שהרי עתידה להבריא.
המדרש שבלא רבי נתן אין התורה נבלעת
בדרושי הפסח למדנו שעם ישראל
בהם אלא סובבת חוצה להם[.
היו במצב של כעין 'מות'
'עת לעשות' ,מצוה לשנות רוחני בגלל חסרון הדם שלא היה יכול
להתפשט באיברים מחמת חשש יניקת
ומצינו לרבי נתן שחתם את מסכת ברכות המצרים והיו כעין אותו תינוק ירוק
שלא נפל בו דמו ,ולכן הוצרך
בדרשה "הפרו תורתך משום עת המאציל לגאלם בדרך ניסית ומופלאת
לעשות לה'" וביאור דבריו שיש כח ביד ביותר ,והיא לתת בהם את שפע החיים
חכמים לעקור מצוה מן התורה על מנת הזורם ע"י הדם ברגע אחד ובשטף
לקיים את דברי התורה ,ומכאן נלמד יסוד עצום ,וזה מאי דעבדינן בליל הסדר,
גדול שיש מצבים שבהם יש להמנע אלא שעתה בימי הספירה מטרתנו היא
מלפעול פעולות מסוימות כיוון שיש לגרום 'הבלעה' לאותו דם שניתן בליל
לחשוש לקלקול ודוגמא לדבר מימרא
נוספת של רבי נתן במסכת יבמות )סה(: הסדר.
"ואמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר'
שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר ונצעד בעקבות הרופא הגדול רבי נתן
הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר
שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר הבבלי · ,שהיה חבירו של רבי
אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם מאיר וננסה להבין מהי משמעות
ההבלעה וכיצד נזכה לקיימה.
ב .ויש להעיר שהמילה 'בבלי' עולה בגימ' דם.
השמים הבלעת דמים קפח מטל
'הכנת כלים' ויאהבך ,וא''ר אילעא משום רבי אלעזר
בר' שמעון מותר לו לאדם לשנות בדבר
ומצינו לרבי נתן במשנה בשקלים )פ"ב השלום שנאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו
ליוסף אנא שא נא וגו' רבי נתן אומר מצוה
מ"ה( שפסק "מותר המת בונין לו שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע
נפש על קברו" והיא גופא ענין הבלעת שאול והרגני" והרי לפנינו שני מצבים
הנפש בגוף כמ"ש רבינו האר"י בפרשת שבהם אדם נקלע למצב שלכאורה עליו
ויחי בענין שבעת מקיפי הנפש החונים על החיוב לדבר ולהוכיח וקבעו חכמים
הקבר ושומרים על הגוף שלא יאבד ,ושם שמצוה עליו לשתוק ולהמנע ,וכן לכאורה
הורה האר"י לבנות את המצבה דוקא עליו לומר אמת והורו לו חכמים שעתה
ביום השביעי ולא קודם לכן ,ואם כן נקיש המצוה היא דוקא לשנות כיוון שאם יאמר
לעניננו שהרוצה שיבלעו בו שפעי אמת יווצר קלקול ולכן לימדנו רבי נתן
הקדושה הרי הוא צריך לבנות כלים שיש מצבים שבהם 'הפרת' התורה היא
הבלעת השלום וקיומו ,ובדבר זה נדרשת
ראויים לכך. הפעלת כח שיקול הדעת שמשמעו דע –
עת ,לדעת מתי מקומו של כל משפט
'אבות דרבי נתן' ומשפט ,ורמזו רבי נתן הפרו תורתך עת
לעשות לה' ,דע את העיתים ובחן היטב
והכלים לקיום הקדושה יהיו הכנת שפעולותיך לא יגרמו ח"ו היפך מרצון ה'.
עבודת האדם בתיקון הנהגותיו 'דע את רוח התקופה'
ולזה מצינו במנהג ישראל לקרות מסכת
אבות בשבתות ספירת העומר ,ומצינו ועוד מצינו לרבי נתן שאחז ביסוד זה,
שהוזכר רבי נתן במשנה שסידר תלמידו
רבי יהודה הנשיא רק שתי פעמים‚ ]בסוף בגמרא ברכות )יב (.שאף שבמקדש
מסכת ברכות ובפרק ב' ממסכת שקלים[ נהגו לקרות בכל יום עשרת הדברות ביחד
לעומת חבירו רבי מאיר שהוזכר שלש עם קריאת שמע ,ובשאר המקומות שחוץ
מאות עשרים ושמונה פעמים ,מלבד למקדש רצו לאמץ מנהג נאה זה אך
הידוע שכל סתם משנה ר' מאיר היא ,אך לימדנו רבי נתן "תניא ר' נתן אומר
זכה רבי נתן להנחיל לנו את הרחבת בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר
מסכת אבות המחברת כשרשרת ממשה בטלום מפני תרעומת המינין" וכיון שהיה
קיבל תורה מסיני ועד אלינו דרך כל חכמי חשש מפני רוחות רעות של כפירת
הדורות ,וקרויה על שמו 'אבות דרבי נתן'
וכל עסק המסכת הזו היא תיקון מדות המינין ,ביטלו נוהג זה מחוץ למקדש.
האדם ,והבלעת דרכי התורה בליבו.
ג .אך בתואר 'יש אומרים' שמיוחס לרבי נתן )ע"פ הוריות י"ג (:מצאנו שהוזכר שמונה פעמים.
השמים קפט הבלעת דמים מטל
לשייר מקום אהבת תורה ,וחכמת ארץ
ובגמרא גיטין )ע (.מצינו שהדריך אליהו ישראל
את רבי נתן בעניני דרך ארץ ושם בפרק כ"ח "רבי נתן אומר :אין לך
"אכול שליש ,ושתה שליש והנח שליש,
לכשתכעוס תעמוד על מילואך ,וביאר אהבה כאהבה של תורה ,ואין לך
רש"י אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה חכמה כחכמה של ארץ ישראל" ובא
לכשתכעוס תבקע ,וזה ג"כ שייך לסוגיית ללמדנו שאף שיש רגשי אהבה בעולם
ההבלעה שהרי אם אין אדם מחשב דרכיו אינו מתקיים אא"כ מופנית האהבה
ורואה את הנולד עלול להנזק דוקא לתורה דוקא ששם ישנה הבלעה בין
מאכילתו ששבע ממנה ולא רק שלא אהבת האוהב לתורה הנאהבת ,וכמים
תבלע אכילתו בבטנו אלא כריסו תבקע, הפנים לפנים תורתו משיבה לו אהבה ,וכן
אך אם משייר מקום לאירועים חריגים יש לבאר שאף שיש מושג חכמה בעולם
כגון כעס ,הרי לא יבא לו נזק מהבלעת אין החכמה מתקיימת כי אם בארץ ישראל
מאכלו בקרבו. ששם נבלעת חכמתו בלבו.
'ובתורתו יהגה' 'קול ובשמים'
אפשר לדמות ענין ההבלעה לדרשת וכל יום אנו זוכים בתפילתנו שחרית
חכמים במסכת ע"ז )יט" (.ואמר ומנחה להזכיר את מימרתו "תניא
רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב''ה רבי נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק
ולבסוף נקראת על שמו שנאמר בתורת ה' היטב היטב הדק ,מפני שהקול יפה
חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" ובא לבשמים" הרי שקולו של האדם הנבלע
רבא ללמדנו שבתחילה למד אדם תורה בבשמים משביחם והיא גופא 'הבלעה'
ואינה נבלעת בו ונחשבת בעיניו כדבר שהרי בקטורת זו מובלע קולו של האדם
שאינו חלק ממנו ,אך אחר שנבלעים ד"ת והוי יותר לריח ניחוח שכביכול האדם
בדמו הרי עליה יאמר הת"ח הזוכה "זאת
הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" ,ועל פי 'מעורב' בקטורת הנקטרת.
יסוד זה נוסיף לבאר את המשך דברי רבא
שם "ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה מרישא לסיפא ומסיפא לרישא
ואח''כ יהגה שנאמר בתורת ה' והדר
ובתורתו יהגה" שבתחילה עד שלא נבלעו ועוד מצינו רמז נאה במילותיו של
ד"ת בלבו היה אותו אדם 'לומד' תורה אך
אחר ההבלעה הרי הוא 'הוגה' בתורה, השוחק שאומר הדק היטב היטב
הדק מרישא לסיפא ומסיפא לרישא
ונחית לעומקא דדינא. ללמדנו יסוד בהבלעה ,הרוצה שייבלעו
דברי תורה בליבו ידקדק היטב מרישא
לסיפא ואחר ישוב מסיפא לרישא.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצ
'ספירת העומר'' ,הספיקות המשתלבים'
להלכה ,האם נספור ימים או שבועות או את שניהם
כיצד סופרים את הימים והשבועות
'ספירת יום שאחרי'
סוגיית 'תמימות' ,ארבעה ביאורים
פירוט שיטת בה"ג והעומדים בשיטתו
יחס שאר הראשונים לדעת בה"ג
סוגית הספיקות בספירת העומר
ספיקות המשתלבים -ספק ספיקא
שכח לספור בלילה וספר ביום' ,ממה נפשך'
האם אומרים ספק ספיקא בברכות
אכל בריה ,וספק אכל כזית
ספק אם שתה כדי רביעית
חילוק בין ספק בברכה לספק במצוה
ספק אי מצוה דרבנן בעיא כונה ,וספק יום שעבר
חידוש ,ספק ספיקא רק כאשר בה"ג צד בספק
חמשה סוגי ספק ספיקא
האם הופקעתי לגמרי
האם יצאתי יד"ח הלילה
האם איבדתי את ספירת הלילה
הפסיד ספירתו וגורם לעצמו חיוב חדש
אונן שהופקע ,ורוצה להמשיך לספור
###
בפרשת אמור )ויקרא כ"ג ט"ו( נאמר מיום הביאכם את עומר התנופה שבע
"וספרתם לכם ממחרת השבת שבתות תמימות תהיינה" ,ומכאן נלמד
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצא
ב .הרז"ה -אך לעומת זאת פסק הרז"ה את חיוב ספירת שבועות ,והשלימה
התורה ציווי זה בפרשת ראה )דברים פ' ט"ז
)בספרו המאור הקטן( כי אנן פסקינן פס' ט'( שכתבה "שבעה שבועות תספור
כאמימר‡ ,ולכן מעיקר הדין יש לספור לך ,מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה
האידנא רק ימים ואין צורך בספירת שבועות" ,ובפסוק שאחריו נאמר "עד
השבועות ,ומה שרגילים לספור גם ימים ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים
יום" ,ומכאן למדנו חיוב ספירת הימים,
וגם שבועות ,הוא ממנהג נאה. ובגמ' מנחות )סו ,א( סיכם זאת אביי באמרו
'מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי'.
ג .ב"י ועוד ראשונים -אך ראשונים
אך הגמרא מביאה שתי הנהגות
רבים ס"ל כי אכן צדקו דברי הרז"ה,
וספירת העומר דרבנן ,אך אנן סבורים כי אמוראים בענין ספירת העומר:
נחלקו רבנן דבי רב אשי ביסוד תקנת הראשונה :רבנן דבי רב אשי ,שמנו יומי
חכמים לספור עומר בזה הזמן ,ולשיטתם ושבועי ככתוב ,והשנית :דעת אמימר,
כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ,אך שמנה יומי ולא מנה שבועי ,וטעמו זכר
הסכימו עם אמימר בטעמו שספירת למקדש הוא ,ופירש רש"י ,שסובר אמימר
בזה"ז זכר למקדש היא ,ומפני כך -אף דהאי מנינא דהשתא לאו חובה הוא ,דהא
שפסקינן בספירת העומר דרבנן בכל זה ליכא עומר אלא זכר למקדש בעלמא הוא,
עלינו לספור ימים ושבועות ,וכך הכריע
הלכך ביומי סגי.
הבית יוסף.
להלכה ,האם נספור ימים או
ד .רבינו ירוחם -ושיטה נוספת יש
שבועות או את שניהם
והיא דעת רבינו ירוחם שסובר כי
מנין הימים בזה"ז הוא דאורייתא אך ומצאנו בזה ארבע שיטות בראשונים:
מנין השבועות הינו חובה רק בזמן
שבית המקדש קיים ,ולפ''ז נספור ימים א .הרי"ף -בסו''פ ערבי פסחים השמיט
בלבד ולא שבועות ,ודומה דרך ספירתו
לדרך ספירת הרז"ה ,ששניהם סופרים את דברי רבנן דבי רב אשי ואמימר,
רק ימים אך הרז"ה יספור ימים מכח והביא את דברי אביי .והרמב"ם פסק
חיוב דרבנן ,ורבינו ירוחם יספור ימים מפורשות שספירת העומר דאורייתא,
והבין כי רבנן דבי רב אשי חולקים על
מכח חיוב דאורייתא. אמימר לא רק בדרך הספירה ,אלא בטעם
הספירה ,דאמימר ס"ל דהיא דאורייתא
וכן דומה דרך ספירת הרמב"ם ודעימה ולכן ס''ל שחובה למימני יומי ושבועי.
]בשיטה א'[ לדרך ספירת הראשונים
]שיטה ג'[ ,שכולם יספרו ימים ושבועות,
א .וכן נקטו כמה מגדולי האחרונים והם העולת שבת ,ומג"א )סק"ד( וחק יעקב )סק"ח( והוב"ד
במשנ"ב סק"ז.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצב
מפורש מדבריו שיש לספור בכל יום אך הרמב"ם יספור מכח חיובא
דאורייתא ,והחולקים עליו יספרו מכח
מימות הספירה גם ימים וגם
שבועות ,וביום תשיעי יש לספור היום חיוב דרבנן.
תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים,
לספור סיכום :
וכן כתב הטור וכן פסק בשו"ע. וחיובו
הרמב"ם ודעימה – יש
אך שתי שיטות נוספות הביא הטור
ימים ושבועות,
בשם ראבי"ה: מדאורייתא.
ב .ראבי"ה בשם יש מי שאומר' :מפחית שיטת הרז"ה -יש לספור ימים בלבד
בערך הימים' -מתחיל ומונה ימים וחיובו מדרבנן ]כאמימר[.
עד שנתמלא שבוע ראשון ,ואז יספור כך:
היום שבעה ימים שהם שבוע אחד ,ומיום שיטת הרבה ראשונים -יש לספור ימים
שמיני ואילך אינו צריך להזכיר 'שהם
שמונה ימים' אלא היום שבוע אחד ויום ושבועות וחיובו מדרבנן ]כרבנן
אחד ,אך ביום ארבעה עשר לא יאמר רק דבי רב אשי דסברי כאמימר בחיוב
'היום שני שבועות' אלא היום ארבעה
הספירה ,וחולקים בדרך הספירה[.
עשר יום שהם שני שבועות.
שיטת רבינו ירוחם -יש לספור ימים
ג .ראבי"ה בשם י"א' :מפחית בערך
בלבד וחיובו מדאורייתא.
השבועות' -מונה ימים בכל ימי
הספירה ואת השבועות אינו צריך להזכיר כיצד סופרים את הימים
אלא במישלם שבועי ,הוי אומר ביום
שלושה עשר יאמר רק היום שלשה עשר והשבועות
לעומר ,אך ביום ארבעה עשר יאמר היום
למעשה אנחנו פוסקים כדעות
ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות.
המחייבות ספירת ימים
ד .שיבולי הלקט -וראיתי כתוב ושבועות ,אך כאן נבוא לדיון חדש והוא
'כיצד סופרים ימים ושבועות' ומצינו בזה
בשיבולי הלקט וז''ל :כתב בעל
היראים ז"ל שמעתי שהרב רבי אפרים ארבע שיטות בראשונים:
זצ"ל למימני שבועי בלא יומא ,ויומי דלא
הגיעו לכלל שבועי לא צריך למימני אלא א .הרמב"ם -בספר המצוות )עשה קס"א(
שבוע בלבד ,ויום השלמת שבוע צריך
למימני יומא ושבועי ,דאי לא מני אז יומי הוכיח במישור כי אין לחלק בין
ספירת הימים והשבועות ,וקבע כי שתיהן
חסרין להו נ' יום .עכ"ל. מצוה אחת היא ,וז"ל :והראיה הברורה
על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל
לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך
וכך ימים .עכ"ל.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצג
ויוצא -שלפי כולם אם בסיום שבוע ונראה ששיטתו כי ביום שמיני סופר
החסיר את מניין הימים הכללי - רק היום שבוע אחד לעומר,
לא יצא ידי חובת הספירה ,וכן אם החסיר וכן ביום התשיעי עד שמגיע ליום
במשלם שבועי את מנין השבועות לדעת ארבעה עשר דאז סופר היום ארבעה
כולם לא יצא ידי חובת הספירה ]חוץ עשר יום שהם שני שבועות ,ונראה
מהרז"ה ,בעל המאור ,ורבינו ירוחם ששיטה זו היא היפך הגמור משיטת
ראבי"ה השניה )לעיל באות ג( ששם כל
שפסקו כאמימר[. השבוע לא הזכרנו כלל את מנין השבוע
ובמישלם שבועי הוספנהו ,ועתה לדעת
'ספירת יום שאחרי' היראים בשם רבי אפרים כל השבוע
נזכיר רק שבוע ובמישלם שבועי נזכיר
סוגיא נוספת שנחלקו בה הראשונים ונוסיף את ספירת הימים ,ועוד חזון
למועד להאריך בטעמיהם ,אך נראה
היא בדין 'שכח ולא ספר בלילה שלכ"ע המנהג הוא להזכיר גם ימים וגם
ונזכר ביום שאחרי' האם יספור בברכה.
שבועות בכל יום.
כולם מודים שיש לכתחילה לספור
ולסיכום ארבע השיטות:
בלילה כמו שכתוב בפרשת ראה
"מהחל חרמש בקמה תחל לספור" א .הרמב"ם טור והשו"ע בכל יום
וקצירת העומר זמנה בלילה ,אך נחלקו
רבותינו הראשונים אם לא ספר בלילה, מזכירים גם מנין הימים הכללי וגם
האם בכל זאת יכול לתקן ולספור ביום. שבועות וימיהם.
ומצאנו בזה שלש שיטות: ב .ראבי"ה בשם י"א מונים בכל השבוע
בה"ג -סובר שמותר ,וזאת ע"פ המשנה מנין השבוע ויומו ,ובמשלם שבועי
מוסיפים ומזכירים את מנין הימים הכללי.
במנחות )עא" (.מצוותו לקצור
בלילה ,נקצר ביום כשר" וכן פסק ג .ראבי"ה בשם י"א מונים בכל השבוע
הרמב"ם בין לגבי קצירת העומר ובין
מנין הימים הכללי ובסוף שבוע
לגבי ספירת העומר. מוספים ומזכירים את מנין השבועות
]ולדרכו לא תיתכן ספירת שבוע ויומו[.
התוספות – )מנחות סו .ד"ה זכר( הביאו
ד .היראים בשם רבי אפרים מונים בכל
את דעת ר"ת דס"ל
כהמשנה במגילה ,ובגמ' שם משמע שאין השבוע את מנין השבוע בלבד ואין
לקצור העומר ביום וממילא נפק"מ לגבי מזכירין את יומו הפרטי של השבוע
כדוגמת שבוע אחד ושני ימים ,ובתום
ספירת העומר שאין לסופרה ביום. שבוע מוסיפים ומזכירים את מנין
הימים הכללי ]ולדרכו לא תיתכן ספירת
רא"ש ר"ן מרדכי -כתב הבית יוסף
שבוע ויומו[.
בזה"ל :ומפני כך העלה הרא"ש
והר"ן והמרדכי שאם שכח ולא ספר
בלילה יספור ביום בלא ברכה.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצד
תמימות בשלימות ויש שהרחיבו חומרא ולסיכום :אדם שלא ספר בלילה ונזכר
זו שיש לספור לכתחילה ביום סמוך
לחשיכה ,כדי לקיים תמימות ולא להפסיד ביום ,דעת הבה''ג שיספור
אפילו רגע מהלילה ,וכתבו ע"ז תוספות ביום בברכה ,דעת ר''ת שלא יספור
ביום ,הכרעת הראשונים רא''ש ר''ן
'ואין נראה'. מרדכי שיספור ביום בלא ברכה ,מיותר
לציין כי הקדמת הספירה ליום שלפני
תמימות ביומי
פסולה לחלוטין.
ג -דעת בה"ג · )הוב"ד בתוס' הנ"ל( -
סוגיית 'תמימות',
שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב
אינו סופר משום דבעיא 'תמימות', ארבעה ביאורים
דהיינו סברת בה''ג היא -שכל הימים
כחדא מצוה חשיבא מכח 'תמימות', איתא בקרא "שבע שבועות תמימות
ולכן אם השמיט יום אחד הרי איבד
מנינו ולא יחזור לספור יותר ,וכתבו תהיינה" פירוש המילה
על זה תוספות 'ותימה גדולה ולא 'תמימות' היא :שלימות ,וד' משמעויות
יתכן' ובהמשך השיעור נשוב ונאריך
הלכתיות יש למילה זו:
בדעת הבה''ג.
תמימות – לאפוקי יום
תמימות בשבוע
א - .הגמרא מסכת מנחות )סו (.הקשתה:
ד -הרי''ץ גיאת בשם רב האי גאון –
"יכול יקצור ויספור ויביא ביום ,ת"ל
)בתירוץ הראשון -הוב''ד בביה'''ל ד''ה סופר( שבע שבתות תמימות תהיינה ,אימתי אתה
מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה
כתב שיסוד 'תמימות' נאמר על שבע מתחיל למנות מבערב" פירוש -אם נקצור
שבתות תמימות ,ולכן אף שמסכים עם ונספור ביום -הרי שבע השבתות אינן
בה''ג בעיקר הבנתו בפירוש תמימות, תמימות וספורות בשלמותן ,כיוון
שכל ימי העומר כחדא מצוה חשיבא, שהשמטתי את ספירת הלילה הראשון,
חולק רב האי וטוען כי תמימות לא נאמר ומזה נולד הדין שראוי לספור בלילה ולא
על מנין הימים אלא על מנין השבועות,
ולכן -מי שהחסיר יום מימי הספירה ביום ,כדי שלא אחסיר לילה שלם.
ממשיך לספור ,אך יש להקפיד על
מנין השבועות ובזה מתקיים חובת תמימות -לספור בתחילת הלילה
תמימות. ב -התוספות )ד"ה זכר( -חידשו כי ראוי
לספור מיד בתחילת הלילה כדי לקיים
ב .רב שמעון קיירא ,מגדולי חכמי ההלכה בבבל בתקופת הגאונים ,אך מעולם לא הוסמך לגאונות נראה
שחי בסורא בשנת ד'אלפים ת"ר ,ספרו הגדול 'הלכות גדולות' או בקיצור 'בה"ג' ]בעל הלכות
גדולות[ מבוסס על שני ספרים שחוברו קודם ע"י גאונים והם 'הלכות פסוקות' של רב יהודאי ושאילתות
דרב אחאי גאון ,ולדברי רש"י בה"ג הוא רב יהודה גאון.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצה
החסיר את ספירת היום הראשון ,אך מכאן סיכום ד' השיטות בדין תמימות
ואילך אין חשש אם יחסיר ימים.
כולם מודים שיש להקפיד על דין
ג .שיטת הרי"ץ גיאת בשם רב האי
'תמימות' ,אך נחלקו בגדרי
גאון )באפשרות השניה( וכן הובאו 'תמימות':
דברים אלו בשם תשובות הגאונים ע''י
השבולי הלקט -שאם שכח יום הרי זה א' .לאפוקי לילה' -דעת הרמב"ם
חיסרון 'בתמימות' ,אך כשם שאפשר
לקלקל כך אפשר לתקן ,ואם שכח ביום שלכתחילה יש לספור בלילה ,דעות
רביעי יאמר ביום חמישי 'אתמול היו הראשונים המובאים בעיטור )הוב''ד
ארבעה ימים לעומר והיום חמשה בביה'''ל ד''ה סופר( שאין לספור ביום
ימים' ,ויש לעיין בשיטתו מתי יברך -
האם לפני תשלומי אתמול ,או שישלים מדין 'תמימות'.
את החסר ללא ברכה ואח''כ יברך
ויספור את היום הקודם ,ויותר נראה כי ב' .לאקדומי' -דעת התוס' ועוד
יברך ויספור תשלומי אתמול ויוסיף את
ספירת היום בשתיהן ,שהרי תרוויהו ראשונים ,שיש להקפיד להקדים
'ספירת העומר' מיקרו ,ושפיר חזו ולספור מתחילת הלילה.
לברך עלייהו על ספירת העומר וכך
הרויח שהשלים תשלומי אתמול בברכה ג' .תמימות בימים' -דעת בה"ג שכל ימי
ועתה יבא לספור ספירת היום ,וא"ת
והרי בהלכות תפילת תשלומין מצינו הספירה כיחידה אחת חשיבי ,ואם
איפכא שקודם יתפלל תפילתו שמחוייב החסיר יום -אבדה ספירתו.
בה ואחר יתפלל תשלומין אומר לך
דאין הדברים דומים כלל דהכא היאך ד' .תמימות בשבוע' -דעת הרי"ץ גיאת
יספור היום תשעה ימים ,ושמונה עוד
לא ספר והרי אינה ספירה כלל ,אך בשם רב האי שיש להקפיד על מנין
בתפילה מוטל עליו להתפלל תפילה השבועות ובזה מתקיים חובת תמימות.
דהאידנא ומאי דמשלם תשלומין הוי
פירוט שיטת בה"ג
חוב דעל כתפיה.
והעומדים בשיטתו
והביא הביה"ל )ד''ה סופר( שיטה זו
ואחר שלמדנו כי יש מושג של 'תמימות'
וציין כי האליה רבה כתב כי טוב
לחוש לשיטה זו אם החסיר אתמול יום ויש אפשרות להבין כי מכח
ולהשלימו ,ושארי אחרונים לא הזכירו תמימות אפשר 'להפסיד' את הספירה ע''י
גרעון בספירה נציין כי ארבע שיטות ישנן
דבר זה.
בסוגיא זו:
א .בה''ג עצמו שסובר שאם לא ספר
יום אחד -הפסיד וכנ''ל ,ותמכו
בשיטתו ראבי''ה )סי' תקע"א( והאור זרוע
)ח' א סי' שכ"ט(.
ב .רב סעדיה גאון שס"ל כי אף שישנו
מושג תמימות ,אך זה שייך רק אם
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצו
והטור הביא שדעת רב האי אינה מסכמת ויש לציין כי מנהג תימן )בלאדי(
עם בה''ג ]והב"י הסתפק בדעת רב האי[,
ואם ספר לילה ראשונה – גם יחלוק רס"ג שלפני ברכת הספירה מכריז החזן
על בה"ג וגם מהר"ם מרוטנבורג חלק על אתמול הוי כך וכך לעומר ,ואח"כ
מברך החזן וסופרים הקהל את הספירה
בה''ג ,וכן הרא''ש דחה דעתו. החדשה ,ויתכן שטעם מנהגם להזכיר
יום אתמול ]מלבד החשיבות בידיעת
וכן הקשו ]שבלי הלקט בהגהה מכ"י[ יום הספירה בבירור עוד טרם הספירה[
זה ממש כשיטת רב האי כדי להוציא
אם כל מ"ט הימים אינם אלא את מי שהחסיר ספירת יום אתמול ,ומה
למצוה אחת היאך אנו מברכים בכל יום שהקדימו את ספירת אתמול לברכה ולא
'על ספירת העומר' ,ודבר חדש שלא בירכו ואז ספרו את תשלומי האתמול,
שזפתו עין נגלה בתשובת הרמב"ם אפשר לבאר בשני פנים ,האחד :דהא
מכתיבת יד ]הובאה בפירוש הרב ר' יוסף לאו כ'''ע ס''ל הכי ,ולשיטת החולקים
קאפח על הרמב"ם )סוף פ"ז מהלכות תמידין על רב האי תהיה ספירת התשלומין
ומוספין([ שפסק שאם שכח או נאנס ולא 'הפסק' בין הברכה לספירה החדשה,
ספר לילה אחד או שניים מברך וסופר ולכן סופר ללא ברכה את ספירת
בשאר ימים ,ושור וראה דבר פלא שבספר התשלומין ואח''כ מברך וסופר את
בה"ג שלפנינו ליתא דין זה ששכח ולא הספירה החדשה .והשני :שהרי אינו
ספר יום אחד איבד ברכתו ,ויותר מפליא מוכרח שאחד מהשומעים שכח לספור
דהכל בו והאבודרהם כתבו בשם בה"ג אתמול וממילא הוי ספירת יום האתמול
להיפך ]ועי' בספר חזו"ע )סי' רלז( שהביא הפסק גמור בין הברכה לספירת היום.
טענה זו ודחאה[. ד .שיטה נוספת בדרכו של בה"ג היא
אך התרומת הדשן )סי' ל"ז( כתב שנהגינן שאע"פ שהפסיד את מנין הימים -
למה יפסיד את מנין השבועות,
בהא כדברי בה''ג ואם שכח לילה ולדבריו אע''פ שהפסיד את מנין הימים
אחד ,לא יספור בלילה שנית בברכה וכן -יכול לברך בכל מישלם שבועי -על
פסק בשו''ע )סע' ח'( ואף שכל הני גדולים ספירת העומר ולספור את ספירת
פליגי על בה''ג -חשש השו''ע לדעתו השבועות ללא מנין הימים שהפסיד.
והורה לספור בשאר ימים בלא ברכה . יחס שאר הראשונים
סוגית הספיקות בספירת העומר לדעת בה"ג
ד' סוגי ספיקות ישנן בספירת העומר: וכתבו תוס' על דברי הבה''ג 'ותימא
א .ספק בדין -ושייך בכל מחלוקות גדולה ולא יתכן' ,ורב כהן צדק
והגאונים תמהו 'מי שאכל שום וריחו
בפוסקים שהוזכרו למעלה אם יצא או נודף יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף',
לא יצא.
ב .ספק במעשה -ספק לו לאדם אם ספר
או לא.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצז
הכרעת ההלכה בספקות הדינים תהיה ג .ספק בזמן -ספק האם הזמן ראוי
ע''פ הכלל הידוע -ספק לספירה -כגון בין השמשות.
ברכות להקל ,ולכן בכל ספק פלוגתא יש
לספור בלא ברכה ,ולכן אדם שלא ספר ד .ספק בתאריך -אינו זוכר האם היום
יום אחד יספור בכל יום מימי הספירה
ארבעה עשר לעומר או חמישה
ללא ברכה. עשר לעומר.
ספיקות המשתלבים -ספק ספיקא
'שכח בלילה וספר ביום' היה יותר פשוט וכלל גדול בהלכות ספירת העומר
להתיר משום שהיה כאן ספק ספיקא ושני
הספיקות הם בדין שאיננו יודעים כמי בידינו )והביאו התרומת הדשן בסי'
הוכרעה ההלכה ,אך בדין השני בנסתפק ל"ז( דלא מיבעיא אם אדם שכח לספור
אם ספר או לא ,אמנם יש שני ספקות אך בלילה שדינו לספור ביום בלא ברכה ,וכך
אחד מהספיקות הוא ספק הנובע מחסרון עשה ספר למחרת בבוקר ללא ברכה
ידיעה האם ספר בפועל או לא ]וזה ספק ועתה בספירת הלילה הבאה ,נורה לו
גרוע שנפל הספק בדבר שבאופן עקרוני לספור בברכה דהרי אית לנו הכא ספק
יש כח בידי אדם לבררו[ ורק הספק השני ספיקא ,ספק ראשון :שמא ההלכה
הינו ספק 'משובח' דהיינו ספק בדין אך כתוספות ודעימם שאין הימים מעכבים
זה את זה .ספק שני :ושמא הלכה כבה"ג
עכ"ז אנו מצרפים את שני הספיקות‚. שאפשר לספור ביום ,וכיון דאיכא תרי
שכח לספור בלילה וספר ביום, ספיקי מברכים.
'ממה נפשך' אלא אפילו בנסתפק לאדם העומד בליל
ויש להעיר כי אע''פ שהדין הראשון שלשה עשר אם ספר אתמול שנים
עשר או שמא שכח בכלל לספור נורה לו
היה פשוט לתרומת הדשן ,עכ"ז לספור בברכה ,דאיכא גם הכא תרי
חלק עליו הפרי חדש )ס''ק ז( וטען דכיוון ספיקא ,ספק ראשון :שמא באמת ספר.
שנפסקה ההלכה כי אין לספור ביום הרי ספק שני :וגם אם תימצי לומר שבאמת
שיש כאן רק ספק אחד והוב''ד בשעה''צ לא ספר שמא ההלכה כתוספות שאין
)ס''ק מ"ה( ושם דחה את דעת הפר''ח הימים מעכבים זה את זה ובדין הקודם
ג .ולכאורה יש להקשות מדין זה שחזינן שספק הבא מחסרון ידיעה מצטרף לספק ,לדין המפורש בסימן
רס"א במשנ"ב סק"א ובביה"ל שם שמי שעומד עם דמדומי חמה ואינו יודע האם הגיעה עת בין
השמשות ,אין זה מצטרף לספק ספיקא ]דהא ביה"ש עצמו ספק הוא[ והסיבה לכך היא דהוי ספק 'חסרון
ידיעה' אך ישנו חילוק גדול דהתם הוא אינו יודע את השעה אבל כל בעלי השעונים גלוי וידוע לפניהם,
אך כאן אין איש שיודע אם בפועל ספר אתמול או לא.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצח
שמא הלכה דעל בריה אפילו פחותה והביא הרבה אחרונים שהסכימו עם
מכזית מברכים ,אפי' הכי ספק ברכות התרומת הדשן וכך גם פסק במשנ"ב )ס"ק
להקל עכ"ל .והביאו המשנ''ב )סי' רט"ו מ"ו( ,ויש להוסיף בזה עוד תוספת נופך
סק"כ( ,והרי כאן בספירת העומר -איכא דהכא בדין שכח לספור בלילה 'ותיקן' את
ספק ספיקא וגורם ברכה ,ועל החיי אדם אשר העווה וספר ביום ללא ברכה אינו
לא קשה כלל ,שביאר בנשמת אדם דהכא כלל ספק ספיקא אלא 'ממה נפשך' דהרי
בספירת העומר אין החיוב בברכה מכח בה"ג שהחמיר בחיסור יום אחד הוא מי
ספק ספיקא אלא מכח הסוברים שספירת שהתיר בספירת יום ,ותוספות שהחמירו
העומר דאורייתא ,ולכן דינו כספק קרא
ק''ש ספק לא קרא שמחויב ואין אומרים בספירת יום הקילו בחיסור יום אחד.
בזה ספק ברכות להקל ]ואדרבא מכאן
תוקף ראייתו דלא אמרינן ספק ספיקא האם אומרים ספק ספיקא
לחיוב ברכה ועי"ש[ אך עדיין קשה מה
יענו הפר''ח והמשנ"ב ושאר אחרונים בברכות
שלמדו שדין חיוב ספירה בנסתפק אם
ופסק בשולחן ערוך )או"ח הלכות פסח סי'
ספר אתמול יסודו מכח ספק ספיקא.
תפט סעי' ח'( "אבל אם הוא מסופק
ספק אם שתה כדי רביעית אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר
ימים בברכה" ובזה גם הפר''ח הסכים
וכן מצינו שנסתפקו התוספות )סוכה כו: דהוי 'ספק ספיקא' ,וכך כלל המשנ"ב
)בס"ק ל"ח( "והוא הדין בכל דבר שדינו
יומא עט (.האם שיעור שתיית יין ושאר לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם
משקין לברכה אחרונה הינו כזית כשיעור לא חזר וספר יספור שארי לילות
אכילה או שמא שיעורן ברביעית שזהו בברכה„" ויש לתמוה תמיהה גדולה
השיעור המצוי יותר בעניני משקין ,והביא ועצומה על יסוד זה שהרי מצינו בשלשה
השו"ע ספק זה בסימן ר"י ס"א ולכן הורה מקומות שאין אומרים ספק ספיקא לענין
"טוב ליזהר שלא לשתות פחות מכזית או
רביעית" ,ובסימן ק"צ ס"ג הורה בשותה חיוב ברכה:
כוס של ברכה שאינו יכול לבחור
באפשרות של שתיה פחות מכזית שהרי אכל בריה ,וספק אכל כזית
צריך לשתות כמלא לוגמיו שהוא רוב
רביעית ,ולכן יש לשתות רביעית שלם, דהרי בחיי אדם )כלל ה דין כללים בברכות
וכתב המשנ"ב בסקי"ד שכל האחרונים
ס"ל שכל שלא שתה רביעית שלם בין סק"ו( כתב על אדם שאכל מאכל
ביין ובין בשאר משקין אין רשאי לברך שלם מבריתו כגון ענב שלם ,אך אינו יודע
אם אכל ממנו כזית וז"ל :נראה לי דאפילו
יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק
אכל כזית או לא ,ואם תמצי לומר לא אכל
ד .וכן נקט לדינא יסוד זה במשנ"ב ס"ק ז'.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים קצט
דידן ,שהרי מפורשות הכריע הב"י כדברי ברכה אחרונה ,ומדוע לא יתחיב ברכה
הסוברים ספירת העומר דרבנן. מכח ספק ספיקא ,ספק אחד :שמא שיעור
החיוב הוא בכזית ,וספק שני :את"ל
ספק אי מצוה דרבנן בעיא שיעור חיוב דוקא ברביעית שמא באמת
כונה ,וספק יום שעבר שתה כדי רביעית.
ועוד קושיא גדולה ועצומה סוערת על חילוק בין ספק בברכה
כל הסוברים דאמרינן ספק ספיקא לספק במצוה
בספירת העומר ,והיא מדברי השו"ע )סי'
תפט ס"ד( וז"ל "מי ששואל אותו חבירו בין ולכאורה היה נראה לחלק בין שני
השמשות כמה ימי ספירה בזה הלילה
יאמר לו אתמול היה כך וכך ,שאם יאמר המקרים הללו שבהם לא נפל
לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות ספק כלל על קיום מצוה אלא הספק שייך
בברכה" ותמהו בדין זה רבותינו רק על הברכה עצמה ,שמסופק אם יברך
האחרונים מדוע קבע השו"ע שאם ישיב ברכה אחרונה כיוון שאכל או שתה שיעור
לחבירו מהם מספר ימי הספירה ,לא יוכל שנוי במחלוקת ,אך כאן בספירת העומר
לספור הלילה בברכה והרי לא התכוין ישנו ספק על המצוה אם קוימה או לא,
לקיים מצוה אלא רק לענות לחבירו והרי ולכן מחומר המצוה עלינו לחייבו לשוב
פסק השו"ע בסימן ס' סעיף ד' "יש ולקיים את מצוות הספירה ואגב המצוה
אומרים שאין מצות צריכות כוונה וי"א נגררת הברכה ,שהרי מצוה עיקר וברכה
שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה טפילה ,אך מוכח שאין לומר חילוק זה
מצוה ,וכן הלכה" הרי לנו שפסק שמצוות וזאת משני צדדים הראשון :מדברי תה"ד
צריכות כוונה וא"כ מדוע חיישינן שתלה את סיבת החיוב בספירת העומר
שהמשיב לחבירו כמה ימי הספירה יצא בהא שהספק הוא במצוה דאורייתא
יד"ח ספירת העומר ולא יספור שוב ]לשיטתו שספירת העומר דאורייתא[ אך
הלילה בברכה ]ואכן הט"ז חלק מכח אם היתה הספירה מדרבנן אכן היינו
טענה זו על עיקר דין זה והביא ראיות פוטרים ,הרי שלמדנו מדבריו שאפילו
שנחשב כמתכוין שלא לצאת ולכן אם שיש לחלק בין ספק שנופל בברכה לספק
ענה לחבירו יחזור ויספור בברכה ,ומה שנופל במצוה ,תה"ד לא ס"ל הכי,
שכתב השו"ע שיענה אתמול זה רק והשני :וגם יידחה חילוק זה ממה
לכתחילה[ ומצינו בזה כמה ביאורים שנכתוב עתה בדעת השו"ע בדין משיב
לחבירו כמה ימי הספירה ,שנוכיח בס"ד
בדברי הפוסקים: שאין אומרים ספק ספיקא גם שנופל ספק
בקיום המצוה ,אך גם חילוקו של תה"ד
א .הגר"א נקט שאכן הכא דברי השו"ע לחלק בין ספק במילי דאוריתא לספק
במילי דרבנן לא יעלה ארוכה לקושיא
שחשש שמא יצא יד"ח אינם להלכתא
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים ר
עתה עדיין יום הרי ספירת היום הקודם אלא רק לדעת הסוברים שמצוות אינן
בוודאי פסולה .ספק שני :הרי לא נתכוין צריכות כוונה.
לצאת ואיכא בזה פלוגתא עצומה בין
רבותינו האם מצוות צריכות כוונה או לא, ב .המג"א נקט שיש לחלק בין הכרעת
ואפילו א"ת כדברי הפר"ח שס"ל לשו"ע
כדעת הרדב"ז ויש חילוק בין מצוות ההלכה לגבי קיום המצוה לבין
דאורייתא שבהם נחלקו הראשונים הזכרת שם שמים בברכה ,שאף שאנן
למצוות דרבנן שלכל הדיעות אינן צריכות מחמירים עליו שלא יצא יד"ח המצוה
כוונה ,הרי ישנה מחלוקת ראשונים אם ומחוייב לקיימה שוב ,לענין הוצאת שם
ספירת העומר היא דאורייתא או דרבנן, שמים בברכה יש לחוש לדעות
והרי לפניך 'ספק ספיקא' ומדוע לא יברך הסוברות שמצוות אינן צריכות כוונה
אחר שאמר לחבירו כמה ימי הספירה, וא"כ בזה שענה לחבירו יצא וא"כ
אלא על כרחך דלא אמרינן 'ספק ספיקא'
להתיר את הספירה בברכה בספירת ברכתו כעת לבטלה.
העומר ,וכאן לא נוכל לתרץ דהוי ספק
בברכה אלא הספק כאן נופל גם על קיום ג .הפרי חדש ביאר בדעת השו"ע שנחת
המצוה עצמה. לחלק בין מצוות דאורייתא שבהם
הכריע בסימן ס' שצריכות כוונה לבין
חידוש ,ספק ספיקא רק כאשר מצוות דרבנן שבהן אין צריך כוונה
וממילא הכא בספירת העומר שלדעת
בה"ג צד בספק השו"ע הרי היא מצוה מדרבנן יצא כבר
יד"ח בהא שענה לחבירו ופטור מלספור
ומה שנראה לי ליישב בזה דאמנם מצינו עוד הלילה ,והשו"ע שכתב "שאם יאמר
לו היום כך וכך אינו יכול לספור הלילה
את דעת הבה''ג שסובר כי כל ימות בברכה" ,אמת שהיה השו"ע מדייק יותר
העומר כחדא חשיבא ,ואם החסיר יום אם היה כותב 'אינו צריך' ולא כפי שכתב
אבד מנינו ,ותומכים בו האו"ז וראבי"ה,
אך כל הני גדולים שהזכרנו פליגי עליה, 'אינו יכול'.
והם :הגאונים רב האי ,רב כהן צדק,
הרי"ץ גיאת ,הרמב"ם ,התוספות ,הרא"ש ד .והחק יעקב ביאר בזה ביאור חדש
ורבו מהר"ם מרוטנבורג ,ועוד ראשונים.
בהגדרת 'ספירה' שספירה ענינה
ולכן אם בודאי חיסר יום אחד -הורה סיפור דברים וא"כ בזה שענה לחבירו
היום כך וכך אף שלא כיוון לצאת יד"ח
השו"ע לחשוש גם לדעתו של הרי סיפר בפיו ובפועל ספר ויצא יד"ח.
הבה"ג ולמנות בשאר הימים בלא ברכה,
אך ברגע שיצטרף ספק נוסף כדוגמת וניהדר אנפין לנידון דידן ,והרי הכא
'ספק ספר בלילה הקודם' לא נחוש לדעת
הבה''ג ,ולכן גם פסק התרומת הדשן ועוד בעונה לחבירו בין השמשות תרי
אחרונים 'בשכח בלילה וספר ביום' שהרי ספיקי איכא ,ספק ראשון :הרי בין
השמשות ספק יום וספק לילה ,ואין אנו
יודעים להכריע בו ,ואם עתה כבר ירד
הלילה הספירה כשירה ,אך אם באמת
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים רא
ולפי יסוד זה נבוא לדון בחמשה סוגי עתה נוסף ספק נוסף כנגד חומרת
הפסיקה כבה''ג ,אך אין זה ככל ספק
'ספק ספיקא' שנידונו בדברי
ספיקא בברכות.
האחרונים ,ונכריע בהם.
חמשה סוגי ספק ספיקא
מסלקא דעתין שנורה לבית דין לספור האם הופקעתי לגמרי
ספירת העומר ואין כל יחיד ויחיד שייך
במצוה זו )וכן נראה דעת הרי"ץ גיאת וארחות הראשון :האם הופקעתי ממצות
חיים בשם רב האי גאון( ואם כן ספירתו שנויה
במחלוקת ראשונים ואחרונים ,ועל הצד הספירה לחלוטין -ולספק
שלא יצא יד"ח איבד את ספירתו אבל ספיקא זה נביא חמש דוגמאות ,שתים
אפשר לומר להיפך שיש שני צדדים
להכשיר את ספירתו שיש אומרים דשרינן שהובאו קודם ,ועוד שלש חדשות:
שומע כעונה ,וגם אם לא שמא אין הלכה
א .ספק אם ספר אתמול בליל אמש.
כבה"ג ולא הפסיד מנינו.
ב .ודאי שלא ספר בלילה אך 'תיקן'
ד .ובמשנ"ב ס"ק ז' הביא מחלוקת
וספר ביום ,ועתה עומד בלילה
אחרונים גדולה באדם שספר ימים ורוצה לספור.
ולא הזכיר את השבועות האם יצא ידי
חובת הספירה ,עולת שבת מגן אברהם ג .וכן בכל אדם שנזכר כי בליל אמש
וחק יעקב נקטו שיצא בדיעבד אך לעומת
זאת דעת מהר"ש הלוי פר"ח ואליה רבה ספר בוודאות אך ספר בצורה השנויה
שלא יצא ועליו לשוב ולספור בברכה במחלוקת האם יצא בה לדוגמא' ,‰שומע
]ושם הכריע המשנ"ב שאף שודאי שראוי כעונה' :שהרי אדם שביקש מחבירו
לחוש לדעת המחמירים ,עכ"ז במידה ולא לספור עבורו בקול רם והוא ישמע ויצא
ספר ימשיך וימנה בשאר ימים בברכה[. ידי חובתו כדין 'שומע כעונה' ,הלבוש
וחק יעקב הורו שאע"ג שבכל התורה
ה .וכן יהא הדין באדם שספר מפלג כולה קיימא לן דשומע כעונה ויוצא
יד"ח ,מכל מקום בספירת העומר ישתנה
המנחה בכונה גמורה שהורה העולת הדין משום שנאמר "וספרתם לכם"
שבת שיש לחוש שיצא יד"ח ספירה משמע שמצוה על כל אחד ואחד לספור
]והאליה רבה העמיד דבריו רק אחר בעצמו ,וכן נראה דעת רש"י )מנחות סה:
שהתפלל ערבית[ ומצינו שאין שיטה זו ד"ה לכל( ,אך הפרי חדש פליג עלייהו
מחודשת לגמרי אלא מקורה בדברי וביאר שלא באה התורה להורות שכל
אחד ואחד ימנה בעצמו אלא לאפוקי
ה .הובאה מחלוקת זו במשנ"ב סי' תפ"ט סק"ה ובביה"ל ס"א ד"ה ומצוה על כל אחד.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים רב
פסק השו"ע שאם עשה כן -לא יספור פסקי תוס' מנחות סי' קצ"ב ,ואותו סופר
בהמשך הלילה ההוא בברכה. סמך על ספירה זו ובלילה הבא רוצה
להמשיך ולמנות בברכה ,אך מנגד ישנה
ב .וכן יהיה הדין באדם שספר בבין את דעת הרשב"א בתשובה )ח"א קנ"ד(
הסובר שספירת פלג אינה כלום ופסק
השמשות בצורה שנויה במחלוקת, כמותו השו"ע בסעיף ב' ,והורה
כגון שספר בראשי תיבות כגון שאמר בשעה"צ )ס"ק י"ז( שאין לדחות דברי
היום ב' ימים לעומר ולא אמר היום שני
ימים שהביא הפרי חדש את שיטת העו"ש והא"ר לגמרי.
מהר"ש הלוי שיצא ,הואיל ודרך בני
אדם לספור כך דינו כאילו אמר את הכרעת ההלכה:
מספר הימים בפירוש אך הפרי חדש
עצמו פליג עליה וס"ל שאף שמנהג בני ומכיוון שצד אחד של הספק הוא
אדם להשתמש באותיות כמספרים לא
מצינו בדיני התורה דוגמת זה ,ועתה שיטת בה''ג שימים מעכבים
אותו אדם שספר בראשי תיבות מעונין זה את זה הכרעת ההלכה תהיה בכל
לתקן בו בלילה את ספירתו הגרועה חמשת המצבים שימשיך לספור שאר
ולספור כהוגן בברכה ,דהרי איכא תרי
ספיקי ,ספק ראשון :בעצם זה שספר לילות בברכה.
ביה"ש ,ויתכן שנחשב לו כאילו ספר
ביום הקודם .ספק שני :מחמת שספר האם יצאתי יד"ח הלילה
בראשי תיבות יתכן שלא יצא דאין זו
השני' :האם יצאתי כבר ידי חובת
ספירה לחלק מהפוסקים.
ספירת העומר הלילה' ומצאנו
הכרעת ההלכה: בזה שתי דוגמאות:
ומכיוון שאין שיטת בה''ג צד בעניין - א .והוא מדברי השולחן ערוך )או"ח סי'
נראה שלא יספור בברכה אע"פ תפט סעי' ד( לגבי מי ששאלו חבירו
דאיכא ספק ספיקא והרי זה תואם לכללו בין השמשות במה ימי הספירה היום,
והורה השו"ע שיאמר אתמול היה כך וכך
של החיי אדם. שאם יאמר לו כמה ימי הספירה נמצא
שספר היום את הספירה בלא ברכה
האם איבדתי את ספירת הלילה ובכ"ז לא יוכל לספור הלילה בצאת
הכוכבים בברכה על סמך שיש לנו כאן
הסוג השלישי' :האם הופקעתי ממצות תרי ספיקי ,אולי ביה"ש יום ולא חזי
לברכה ,ואולי הלכה כדעת הסוברים
ספירת לילה זה' :ודבר זה ייתכן שמצוות דרבנן צריכות כוונה ,וכאן
באדם שעתה נזכר בסוף הלילה שלא ספר, הכרעת ההלכה תחול על פי הכלל הרגיל
ומעונין לספור בברכה אלא שאין לו דרך לא אמרינן ספק ספיקא לחייב ברכה,
לברר את השעה שבה עולה השחר, דהא שיטת בה"ג אינה צד כאן כלל ,ולכן
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים רג
הפסיד ספירתו וגורם לעצמו ומסתפק אם עדיין לילה ,והרי לפניו שני
ספיקות ,ספק ראשון :אם עתה לילה או
חיוב חדש יום .ספק שני :ואת"ל הפציע היום ,שמא
הלכה כשיטות המתירות לברך על ספירת
ועתה נכריע בשאלה מעשית ומרתקת יום ,והרי הכא שיטת בה''ג שימים
הסוג הרביעי' :האם ישנה אפשרות מעכבים זא"ז אינה צד בספיקות אלו.
שאדם יחייב את עצמו שוב במצות הכרעת ההלכה:
ספירת העומר אע"פ שהופקע ממנה':
כגון אדם ששכח לספור לילה אחד והורנו ולכן לכאורה נכריע כאן כהכלל הרגיל
לו לספור שאר לילות בלא ברכה ,משום
שחששנו לדעת הבה''ג ,אך עתה עלה דלא יברך אע"ג דאיכא תרי ספיקי.
במוחו רעיון ,אבקש מידיד שהקפיד על
הספירה בכל לילה ,שאני אברך ואוציא ספק בחסרון ידיעה אם מצטרף
אותו בברכתי וזאת ע"פ הכלל הידוע -כל
לספק ספיקא
הברכות אע"פ שיצא מוציא.
וכל זאת מלבד ,שיש לומר שאין הספק
וזה היה מעשה שהובא לפני דיין אחד
מהי השעה נחשב ספק ,שהרי פסק
והורה שאפשר לעשות כן ,והפר"ח המשנ"ב בסימן רס"א סק"א בשם הב"ח
)סק"ח( האריך בצדדי השאלה והכריע כי והמג"א במקרה של אדם הנמצא בערב
אסור לעשות כן והחשיבו למי שאינו שבת בעת דמדומי חמה ,בלא שעון
מחויב בדבר וראייתו מהירושלמי שבן ומסתפק אם שקעה החמה אסור בעשית
עיר שקרא מגילה ונפטר מחיובו בי"ד מלאכה ,וכתב הפמ"ג )הוב"ד בביה"ל ד"ה
אינו יכול להוציא בן כרך בט"ו ופסק בין השמשות( שאף שלכאורה איכא ספק
הר"ן כהירושלמי ,וכ"כ החיד"א בברכי ספיקא ,ספק ראשון :שמא עדיין לא הגיע
יוסף )ס"ק י"ט( ,אך מנגד ישנם אחרונים זמן בין השמשות ,ספק שני :את"ל
רבים שחלקו על דינא דהפר"ח וטענו כי שהגיע בין השמשות שמא עדיין יום הוא
מותר הדבר ,והפמ"ג משב"ז סק"ב הביא מ"מ אין אנו מתירים משום שאחד
את דברי הפר"ח וחלק עליו ,וטען כי הכא הספיקות הוא ספק הנובע מחסרון ידיעה
נחשב עדיין מחויב אלא שהורנו לו לא וספק כזה הוא גרוע ולא נחשב כספק,
לברך מחששא דבה"ג ,ועוד טען הפמ"ג ומכל האמור יש להקשות על שו"ת
דהוי הכא ספק ספיקא שמא הלכה שכל מהר"ש ענגיל )ח"ה סי' מ"ח הוב"ד בחזון
יום עומד בפני עצמו ואת"ל דהלכה עובדיה עמ' רלח( שפסק הלכה למעשה
כבה"ג שמא הלכה כרש"י דפליג על להתיר לאדם ששכח לספור בלילה וקם
הר"ן בשם הירושלמי ולדברי רש"י בן באשמורת ומסופק אם עלה השחר אם
עיר יכול להוציא בן כרך אע"פ שנפטר
מחיובו ,וכן מהר"ח אבולעפיא )בספרו לאו לספור בברכה מכח ספק ספיקא.
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים רד
הספירה ]דאין הבדל בין שכח ,נאנס ,או מקראי קודש( והמאמר מרדכי )סק"י( ואף
היה פטור מהמצוה ,בכל מצב שלא קיים[, בשו"ת בית דוד צידדו להקל בכך.
ונחלקו בזה רבותינו האחרונים )והוב"ד
בביה"ל ד"ה בלא ברכה( דהנהר שלום פסק כי הכרעת ההלכה:
אכן אונן פטור מספירה ובמצב הנ"ל
איבד ספירתו ,אך הנודע ביהודה )מהדו"ק ולפי היסוד שהנחנו ,הכא יש לצדד
ח' או"ח סי' כ"ז( מצדד שלאונן מותר לספור
מכמה כיוונים ,האחד והוא מיסודו של להתיר דהא ספק ספיקא הוא ,ואחד
מהרש"ל שמצינו בגמ' בכתובות )ד(. מצדדי הספק הוא -האם יש לחוש לבה"ג
בחתן שהיה יינו מזוג וטבחו טבוח או לא ומכיוון שיתכן שאין ספירת הימים
דשרינן ליה לבעול בעילת מצוה קודם מעכבים אלו את אלו ,יש לצרף את הספק
קבורת המת ,וא"ת התם הוי הפסד ממון במחלוקת האחרונים ,שיש הסוברים
הכא הוי הפסד של כל ימי הספירה אך שאע"פ שלכאורה נראה מופקע לגמרי
בכ"ז לא סמך על היתרו וקבע 'ומפני מהמצוה עדיין נחשב מחוייב בדבר ויכול
שאנו מדמין נעשה מעשה' ועדיין פקפק להוציא והתירו אפילו בבן עיר שודאי
בהיתר אונן לספור העומר ,אך אחר כבר נפטר מחיובו ,כ"ש כאן במשך ימי
הוסיףסברא להיתר שיש לסמוך על דעת הספירה שדעת רוב הראשונים שלא
הסוברים דאונן רשאי לקיים מצוות ,ולכן
פסק שיספור האונן ללא ברכה בליל הפקיע עצמו מהמצוה כלל.
אנינותו ,ואחר ימשיך לספור בברכה
בשאר ימים כיוון שהדבר שנוי במחלוקת ואכן בשו"ת הר צבי )חאו"ח ח"ב סי' עה(
הפוסקים ,והעתיקו רע"א בהגהותיו והרי
כאן נחלקו הנודע ביהודה שהתיר עם הביא שהגאון ר' יוסף דב הלוי
הנהר שלום האוסר ,ואף החיד"א במחזיק מבריסק עשה מעשה בהיותו מתפלל
שליח ציבור בימי הספירה והוא לא היה
ברכה תמך בשיטת האוסרין. יכול לברך מפני שחיסר יום אחד ,וביקש
מאחד מן הצבור שלא יברך לעצמו ,אלא
שהוא יברך כש"צ ויוציאנו בברכתו,
ויישב בהר צבי הוראה זו.
הכרעת ההלכה: אונן שהופקע ,ורוצה
אך מכיון דהויא ספק ספיקא ,ובה"ג להמשיך לספור
צד בעניין ולכן נראה שנכריע כי הסוג החמישי :אדם שלכאורה נפטר
הכא אמרינן ספק ספיקא בברכת
הספירה ונורה לאונן שספר באנינותו מהספירה לחלוטין אך מנסה
בלא ברכה להמשיך ולספור בשאר ימי למצוא עצה כיצד לחייב עצמו מחדש
למשך כל ימי הספירה ,ובאונן הפטור
הספירה בברכה. מהמצוות עסקינן ונמצא באנינותו לילה
ויום ,ועתה אם יימנע מן המצוה הרי
ולסיכום :אין אומרים ספק ספיקא יפסיד הספירה בברכה למשך כל שאר ימי
בברכות ע"מ לחייב ברכה,
מטל ספירת העומר ,ספיקות משתלבים השמים רה
ומחייבים בברכה ,מכיוון ששני עמודי וגם לא בספירת העומר ,אך בזמן שאחד
הוראה הרמב"ם והרא"ש ועוד הרבה מצדדי הספק הוא שיטת בה"ג שסובר
גאונים וראשונים פליגי על שיטה זו וס"ל שהימים מעכבים זא"ז ,ואם החסיר יום
איבד ספירתו בזה אנו מצרפים את הספק
שאין הימים מעכבים אחד את השני.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רו
ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו'
משמעות המושגים :דין ,קטנות ,וגדלות
'התמורות' :אכדטם ,אם גל
קורות חיי רשב"י
קטנות וגדלות בחיי רשב"י
'נעשה אדם ,נאמר בעבורך'
להתקדם מגדלות לקטנות
חררה ממצרים או לחם אבירים
שלשים יום ושלשת ימים ,יישוב הנשמה בגוף
במערת צורים שעמדת ,שם קנית הודך והדרך
הגנה על הדור
'סיני סיני לו נקרא – הכוח להיות משה'
ל"ג בעומר ,שלשה עמודים
'הכוח לאפשר בחירה'
'ראיה רחבה'
'הנהגת הייחוד' ,לחיות מעבר לגבולות הזמן והמקום
'ראיה למרחקים'
'קשת וחץ'
דילידא כרשב"י תיליד ואם לא לא תיליד
###
ב -בהנהגת עם ישראל ע"י התנאים, יום לג לעומר מיצג זמן של שינוי מהותי
שיש תקופת קטנות בהנהגת עם בארבעה היבטים:
ישראל ולפתע הגיע שינוי.
א -במערכת תקופת השנה ,שמאז
ג -במערכת הכוללת של שית אלפי
ליל הסדר החל תהליך עמוק
שנים ,העולם נהיה ראוי לקבל ומתגלה עתה.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רז
משמעות הדבר שאנו אומרים 'דין' שפעים שלא היה ראוי להם בדורות
קודמים.
תתבטא ביכולת ההכלה של
האדם ,ואם מקבל שפע של קטנות יהיה ד -במבנה הנפשי של כל אדם ,האדם
האדם בעל ראיה מצומצמת ,דהיינו
העולם כולו אמור 'להכנס' לתוך הגבולות יכול לזכות לחולל שינוי מהותי בחייו.
'שלי' ואין מקום לשום דבר שונה ,אך
ראיית ה'גדלות' ,היא ראיה רב מימדית וכולם יוצרים את ענין השמחה והעליה
ותפיסה של מורכבות 'ואין לך דבר שאין
לרשב"י.
לו מקום'.
משמעות המושגים :דין,
'התמורות' :אכדטם ,אם גל
קטנות ,וגדלות
כידוע שהדין מיוצג בתורה ובשמות
ונקדים ע"פ דברי האר"י בשעה"כ
הקודש ע"י השם 'אלוקים' ,אך
ההבדל בין קטנות לגדלות בשם 'אלוקים' )דרושי העומר דרוש י"ב( :דבכל
יהיה -דבזמן קטנות יתראה בשם דבר יש שלבי קטנות וגדלות כנראה מסדר
'אלוקים' פשוט ,ובזמן גדלות – נמיר את התהלכות העולם ,שעינינו הרואות את
אותיותיו והמרה זו פועלת רחמים ,דהיינו גידול האדם שמשעה שנולד נבחין בו
– כל אות נחליף אותה באות הקודמת מצבי קטנות וגדלות ובשלב שהגיע
אליה בא-ב ,ולכן אות א' איננה ניתנת לבגרות מסוימת הרי הוא מתחיל מהלך
להמרה דאין לפניה אות אחרת ,ואות ל' חדש של גדילה שמורכב ג"כ מצעדי
תיהפך ל-כ' ,אות ה' תיהפך לד' ,ואות י' קטנות והילוכי גדלות ,וגם בשפע היורד
תתחלף ל-ט' ,אך אות ם' לא תתחלף, משמים ישנו שפע המגדל קטנות ושפע
דחילופה היא במ' פשוטה וא"א לתת מם המגדל גדלות ,בליל הסדר קיבלנו ריבוי
פשוטה בסוף מילה ,ולכן תשאר על כנה. עצום של שפע ,אך מעוצמת וריבוי האור,
ובעיקר מהמהירות שבה נכנס .לא
ועתה במקום 'אלקים' יווצר שם חדש – הספקנו להבליעו ולסופגו בתוככי
נשמתנו ובימי העומר ,ענין עבודתם
'אכדטם' ושתי האותיות א'-מ' להבליע את אותו שפע שירד לנו בליל
לא נתמתקו ונשארו בתוקפם ,אך אותיות הסדר ,אלא ששיהוי הזמן הוא ענין
כ'-ד'-ט' נתמתקו ונעשו רחמים ומייצגות הכרחי לענין ההבלעה וממילא יש לנו
אפשרות להבחין בכל שלב ושלב מה
את הגדלות שבדין. נבלע בתוכנו ,וא"כ ימי העומר מיצגים
את הדיוק ,ואת המיקוד ובנית הכלים
וגימטריא 'כדט' היא 'לג' -ביום הנכונים כדי לקבל בתוכנו את השפע ,וכל
ענין פעולתם היא בנין כוח הדין
ל"ג לעומר מתראה
ומתגלה השם הנ"ל ומתחילה תקופה וההגבלה.
חדשה של גדלות.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רח
ללמוד י"ג ‚ שנה לפני ר"ע ]כדאיתא וכבר הביא הד"מ )סי' קל"א( בשם
במד"ר ויקרא רבה )פכ"א( רבי חנניא בן
חכינאי ור' שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד המנהגים שאין ליפול נפילת אפים
תורה אצל ר"ע בבני ברק שהו שם י"ג בלג' לעומר – הרי שיום שמחה הוא.
שנה רשב"י הוה משלח וידע מה בגו
ביתיה ,ובכתובות )סב ,ב( רבי חנניה בן ונהגו ישראל משנים קדמוניות לעלות
חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי
הלוליה דר"ש בן יוחאי ,א"ל :איעכב לי לציון רשב"י בלג' לעומר ,וביאר
עד דאתי בהדך ,לא איעכבא ליה .אזל האר"י כי אחר הגדלות בל"ג לעומר סמך
יתיב תרי סרי שני בבי רב ומצירוף שני ר"ע את תלמידיו שמצד הגדלות ,והיינו
המקורות עולה שאחר נישואיו יצא שגם בר"ע מצינו זמן קטנות וגדלות‡,
ללמוד י"ג שנים בבית רבו רבי עקיבא ולכן בזמן הקטנות ]בערכו[ הוו לו שנים
וחבירו רחב"ח שהה שם י"ב שנים[ ,וסמך עשר אלף זוגי תלמידים· ]ואפשר לבאר
ר"ע את רשב"י יחד עם חבירו ר"מ טעם מספרם שנים עשר אלף ,דשנים עשר
]סנהדרין ירושלמי פ"א ה"ב[ א"ר בא תמיד מייצג את זמן הקטנות וכדינו של
בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את אדם שקטנותו נמשכת לגיל שתים עשרה
תלמידיו כגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את שנים ,ומגיל שלש עשרה הרי הוא 'עולה
רבי ליעזר ואת רבי יהושע ,ורבי יהושע קומה' ונכנס לגיל הבגרות[ ואבדו בזמן
את רבי עקיבה ,ורבי עקיבה את רבי מאיר הקטנות ,אך מפאת עליית המדרגה דר"ע
ואת ר"ש .אמר ישב רבי מאיר תחילה, – חידש ר"ע כוחותיו וסמך ובנה את ה'
נתכרכמו פני ר' שמעון אמר לו רבי
עקיבה דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. תלמידיו ממדרגת גדלות.
וא"ת – הרי בגמ' סנהדרין )יד ,א( נאמר קורות חיי רשב"י
כי נסמך רשב"י ע"י ר' יהודה בן ומצינו לרשב"י שהיה עלם צעיר לפני
בבא ,כבר הקשתה הגמ' שם קושיא זו על
ר"מ ,ותירצה שסמכו ר"ע ולא נתקבלה ר' עקיבא ושאר גדולי הדור
כדאיתא בגמ' ברכות )כד ,ב( במעשה
דתפילת ערבית רשות או חובה ,והוא היה
השואל באותו מעמד ,ואחר נישואיו הלך
א .ואפשר עוד לחדש בביאור מספר שנות הלימוד הנהוגות שתים עשרה דבזה יצא מכלל קטן ונכנס
לכלל גדול ,אלא שכאשר שב ר"ע לביתו שמע את רחל טוענת שאם היה תלוי בה היה הולך ללמוד
עוד שתים עשרה שנה ,ונראה לבאר בעומק הענין שהבינה רחל שאחר שיצא מכלל קטנות יש עוד שלב
והוא 'קטנות שבגדלות' ובלשון המקובלים גדלות ראשונה ,וכשם שברור לכל בר דעת שנער בן שלש
עשרה אינו גדול לכל דבריו ולכן חפצה רחל שימשיך רבי עקיבא לרכוש את השלמות שבגדלות.
ב .ובשעה"כ ביאר מספרם כ"ד אלף דשורש נשמתם היתה מאות 'אלף' שהיא הראשונה מחמש אותיות
'אלהים' דגבורות דדעת דמוחין דקטנות ,וידוע דאית בשם אלהים ק"ך צירופים וכיוון שהם היו רק
מאות אחת יש בהו כ"ד צירופים ,ומאחר ששרשם מאות א' ,הוכפלו באלפים כיון שאות א' ואלף הכל חד.
ג .ויש לעורר בענין המספר י"ג שמהותו לסמל גדלות ,בן י"ג למצוות.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רט
להריגה אמר להם ר' שמעון אילו היה סמיכתו ,ופירש רש"י -לפי שבחור היה,
יוחאי אבא קיים יכולין אתם לומר לו תן ולכן הוצרך ר"י בן בבא לסומכו שוב ,וכך
בנך להריגה אמר להו רבי יוסי אנא אזלין תאמר בעובדא דרשב"י .והרי לנו כי נסמך
דלמא עניש ליה ר' שמעון דקא מסתפינא פעמיים ]ויסוד זה תואם לדרושנו –
קביל עליה דלא ליענשיה וביארו
התוספות" :יכולין אתם לומר תן בנך דאיכא זמן גדלות וקטנות[.
להריגה כמו שאתם אומרים לעצמי
לשלוח בני עם ר''ש בן יוחי שהוא כעסן קטנות וגדלות בחיי רשב"י
וירא אני שמא יענישנו ור''ש היה סובר
שלא היה אומר כך בעבורו אלא בעבור ולא נפליג אם נחדש ונאמר דאכן היה
אימת המלכות פן יסתכן בדבר ולכך אמר
אילו היה יוחי אבא קיים כו' והשיב ר' רשב"י עצמו מאותן כ"ד אלף
יוסי אנא אזלי דלמא עניש ליה ר' שמעון תלמידים ,אך לאפוקי מהם – הצליח
לברי מסתפינא שהוא נער וממהר להשיב להתעלות ולגדול ,ולכן גם ברשב"י אפשר
ור' שמעון נוח לכעוס ומקפיד בדבר מועט לומר במליצה 'דאיכא רשב"י שלפני ל"ג
הוא ,ומכל מקום הלך רבי אלעזר ברבי לעומר ואיכא רשב"י דאחר ל"ג לעומר'.
יוסי כדמפרש בירושלמי שרבי שמעון נדר
לו שלא יענישנו" אפילו הכי ענשיה, אך אם נעקוב אחר דרכיו ומסעו
כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו
בפניהם מנין לדם השרץ שהוא טמא עקם דרשב"י בימי חייו ,נבחין כי אכן
פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר וזה לכם הדין ליוה אותו ,דמצינו מספר מקרי
הטמא אמר ליה ר' שמעון מעקימת
שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה אל הקפדה של רשב"י על בני אדם:
יחזור הבן אצל אביו וכתבו התוספות:
"אל יחזור הבן אצל אביו .בירושלמי האחד במס' נדרים )סו ,ב( באחד שאמר
מפרש שאחזתו אסכרא וכשנזכר ר'
שמעון על שהתנה להשיבו אל אביו חזר לאשתו קונם שאי את נהנית לי
ונתפלל עליו ונתרפא" יצא לקראתו בן עד שתטעימי תבשילך לר' יהודה ולר"ש,
תמליון רצונכם אבוא עמכם בכה ר' ר"י אכל ור"ש לא טעים ,אמר – ימותו בני
שמעון ואמר מה שפחה של בית אבא
נזדמן לה מלאך שלש פעמים ואני לא אלמנה ואל יזוז שמעון ממקומו.
פעם אחת יבא הנס מכל מקום קדים הוא
על בברתיה דקיסר כי מטא התם אמר בן והשני )מעילה יז ,ב( שחשש ר' יוסי
תמליון צא בן תמליון צא וכיון דקרו ליה
נפק אזל אמר להון שאילו כל מה דאית לשלוח את בנו ר' אלעזר עם
רשב"י לבטל גזירת המלכות שמא יפגע
בו רשב"י ,וכן הוה אלא שריפאו רשב"י
"שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא
ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם
ושיבעלו את נדות ,אמרו מי ילך ויבטל
הגזרות ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא
מלומד בנסים ואחריו מי ילך ר''א בר ר'
יוסי אמר להם רבי יוסי ואילו היה אבא
חלפתא קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רי
ומבקש לתקן את העיר טבריא לצורך לכון למישאל ועיילינהו לגנזיה לשקול
כל דבעו אשכחו ההוא איגרא שקלוה
נוחות ,ומאי הוי ליה לבר וקרעוה והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי
יוחאי דשינה מנהגו והשקפתו ,אלא יוסי אני ראיתיה בעיר רומי והוו עליה
נראה דהכל תלי בהאי שנת י"ג שבה חל
השינוי ובה עלה במדרגתו ובטלו מינה כמה טיפי דמים"
דיני הקטנות ,והא ראיה -דעתה -על כל
קושיא מפרך לה כ"ד פירוקי -והרי כד' והשלישי בשביעית ירושלמית )ריש
הם הם כוחות הדין ,‰ואיכא ביה תוקף
לפרדם ולפרקם ,וביותר מוכח השינוי פ"ט( -דקילל למאן דלקט
דהא ביציאה ראשונה טען כנגד ספיחי שביעית ,ופורץ גדר ישכנו נחש וכן
החורשים והזורעים מניחים חיי עולם
ועוסקים בחיי שעה ,ואחר היציאה אינו הוה ליה.
מקפיד על ישראל. והרביעי וגדולה מכולם במס' שבת
ומצינו לרשב"י דעביד מעשה )נדרים )לג ,ב( בשעתא דיצא הוא ובנו
מהמערה אחר שתים עשרה שנה וחזו
מט ,ב( ושקיל דנא אכתפיה ואמר אינשי דקא כרבי וזרעי ,אמר מניחין חיי
– גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, עולם ועוסקין בחיי שעה ,כל מקום
וסרה קפידתו מעל בני נשא – דאמר
בפסחים )פז ,ב( אפילו דור שאביו יקלל שנותנים עיניהם„ מיד נשרף.
ואת אמו לא יברך -אל תלשן עבד אל
אדוניו ,והדגיש את אהבת ישראל )במגילה ואז מגיע השינוי -יצתה בת קול
כט ,א( בא וראה כמה חביבין ישראל שכל
ואמרה להם אם להחריב עולמי
מקום שגלו -שכינה עמהם. יצאתם חזרו למערתכם ,וחזרו וישבו שם
ותלה גאולת ישראל בשמירת שתי עוד שנה.
שבתות ,אלמלא משמרין ישראל והפלא ופלא ,כל היכא דהוא מחי ר'
שתי שבתות נגאלין ,ולא רק לישראל
כאומה התיחס ברוך ואהבה אלא אפי' אלעזר הוה מס' ר"ש ,אמר לו:
לאיש הישראל היחיד תלה קרבת ה' אליו בני ,די לעולם אני ואתה .ומובא שם
שהתפעל מההוא סבא דהוה רהיט
בע"ש ושתי אגודות הדס בידיו ואמר
לבנו רבי אלעזר :חזי כמה חביבין
מצוות על ישראל.
ד .וידוע מעץ חיים שמהות היוצא מן העינים הוא דין ,בסוד מקרה מלכי קדם.
ה .ומצינו לר"ע כמה פעמים במספר כ"ד ,דלמד כ"ד שנה ,והוו ליה כ"ד אלף תלמידים ,ויש להוסיף
בביאור המספר דשתים עשרה הוא קטנות והי"ג היא גדלות ,ואף כאן חשב בתחילה ללמוד שתים
עשרה ואחר לשוב לביתו כגדול ,ואחר נמלך והוסיף עוד שתים עשרה ע"מ להגיע לעוד שלב ]גדלות
ביחס לקודם אך לגבי המטרה הוא עדיין קטנות[ ומשנת העשרים וחמש מתחילה תקופה חדשה של
'גדלות אמיתית' וכן מצינו לרבי עקיבא באדר"נ פ"ו שהיה עולה למטתו בסולמות של זהב ומסמל שע"מ
להגיע אל המטרה יש לעבור את מסלול 'סולם הזהב'.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים ריא
במלך ובכהן ,אך איננו מחוייבים לנהוג במצוה אחת ,דאמר )מנחות מג ,ב( כל הזריז
כבוד באדם בעל מדות ומעשים טובים במצות ציצית זוכה ומקבל פני שכינה,
שהוא נקרא 'כתר שם טוב' ולכן אף וקבע כי אפילו לא קרא אדם אלא שחרית
שישנם ארבעה כתרים ,מנה רשב"י וערבית קיים לא ימוש ספר התורה הזה
שלשה כתרים ומפני מה כתר שם מפיך )מנחות צט ,ב( וגדולה מכל אמרתו
טוב עולה על גביהם -דאם ת"ח 'כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו
מלך וכהן בעלי הכתרים לא ינהגו
בהתנהגות ראויה – אין כתרם חשוב שכר כעושה מצוה' )מכות כג ,ב(.
ואיננו מחויבים לכבדם. ולא זז מחבבן עד שהכתירן בתואר
ואת הכח האדיר של שינוי והתחדשות 'בני מלכים' ,כדאיתיה )שבת פי"ד
מ"ב( ר' שמעון אומר כל ישראל בני
קיבל רשב"י מרבו ר"ע דבגיל מלכים הם ,ובאבות הובאה משנתו )פ"ד
ארבעים התחיל ללמוד ,ואחר שהעמיד מי"ג( בשלשה כתרים נכתרו ישראל –
כ"ד אלף תלמידים ואבדו נאמר עליו אם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות
היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים וכתר שם טוב עולה על גביהם ,וביאר
בזקנותו ]והיא גופא משנ"ת ילדותו – זמן רע"ב דהכתרים הנ"ל פירושם חובת
כבוד דמחויבים אנו לנהוג כבוד בת"ח
קטנות ,זקנותו – זמן גדלות[.
'נעשה אדם ,נאמר בעבורך'
ויתכן שזהו טעם מנהג גילוח ראשי להתקדם מגדלות לקטנות
הקטנים בקבר רשב"י לסמל ואפשר לבאר דזהו המסר ממנהג
דדיני הקטנות מסולקים ומתחיל תהליך
גדלות ,ולפ"ז – מובן טעם הפשטנים העליה לרשב"י בל"ג בעומר
– דעלינו לשאוף לגדלות ולא להסתפק
המגלחים שיערם בל"ג לעומר. ברמה הרוחנית שרכשנו ,ואף שאדם יכול
לאבד את כל מעלתו הקודמת דקטנות,Â
ובבואנו לרשב"י נזכור כי עלינו אל יחשוש ויכניס עצמו בעול גדלות,
והיא גופא שנת י"ג במערת רשב"י
לשאוף מעלה מעלה ולא כדוגמת האדם דבשנת י"ג לחייו הרי
נסתפק במדרגה הקיימת ,וזה מה הוא 'בר מצוה' וגדול מיקרי ,ואת הכח
שאמר הפייטן 'נעשה אדם נאמר המיוחד הזה אנו שואבים מאור הזמן
בעבורך' דהיינו 'צורת אדם' דשואף השופע בל"ג בעומר ומדמותו של רשב"י.
לגדול ולעלות ואף שכל עליה כרוכה
בוויתור על הנוחות שנרכשה ,ומביאה
ו .וכשם שלא יעלה על הדעת שנער בכיתה ח' ירצה להשאר בת"ת ולא לעלות ליש"ק משום ששם יהיה
רק בשיעור א' מצעירי הישיבה...
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים ריב
הזהר בפרשת תזריע שאין הקדושה יכולה להתמודדות חדשה עכ"ז עלינו לדרוש
לחול על התינוק הנולד עד שימול ,ואז מעצמנו יותר.
ניתנת בו הנשמה ואף שנימול מעתה יש
שלשת ימי חולי וכאב המילה ]כעין חבלי חררה ממצרים או לחם אבירים
לידת הנשמה[ ,ואחר מתחיל תהליך של
יציאה מחזקת נפל הנשמה ,ותהליך זה ובחתם סופר )תורת משה דברים דרוש ביום
אורך שלשים יום וממילא זמן הכולל של
כניסת הנשמה ומנוחתה בגוף אורך ל"ב בעומר( ביאר את ענין ל"ג
שלשים ושלשה ימים ואלו הם ל"ג ימים בעומר ששרשיו עוד ביציאת מצרים
שמליל הסדר שבו ניתנה בנו הרוחניות וז"ל :והמן ירד ג"כ בי"ח אייר שהוא
העצומה ,ועד ל"ג לעומר ,ועל פי יסוד זה ל"ג בעומר שעד ט"ו אייר היה להם
נבאר שכיוון שיצאו ישראל ממצרים אכן ממה שהוציאו ממצרים )שמות ט"ז א'
ניתנה בהם נשמת הגדלות אך עדיין יש ורש"י( ,ואין הקדוש ברוך הוא משהה
תהליך ארוך של שלשים ושלשה ימים עד לצדיקים בצרה יותר מג' ימים )מד"ר
בראשית צ"א ז'( ,Êוירד המן בי"ח שהוא
שיתישב כהוגן שפע הרוחניות. ל"ג בעומר וירדו הככר והספר כרוכים
עכ"ל .ולמדנו מדבריו שביום לג בעומר
במערת צורים שעמדת ,שם עם ישראל עברו מאכילת חררת מצרים
שמסמלת את הדוחק והקטנות לאכילה
קנית הודך והדרך שמימית של 'לחם אבירים' והיא תקופת
הגדלות ,אך בין השיטין מלמדנו החת"ס
ובזה נבוא לבחינת 'אדם' נוספת והיא שבשלב המעבר בין קטנות לגדלות יש
לעבור מסלול של צער ,והם שלשת ימי
ההבנה שלולי הצער אי אפשר רעב שבין החררה שהוציאו ממצרים
לקנות מעלות רמות ומצינו ראיה זו אצל
רשב"י )מסכת שבת דף לג (:שמע רבי פנחס לאכילת המן.
בן יאיר חתניה ונפק לאפיה ,עייליה לבי
בניה הוה קא אריך ליה לבישריה ,חזי שלשים יום ושלשת ימים,
דהוה ביה פילי בגופיה ,הוה קא בכי ,וקא
נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה .אמר לו: יישוב הנשמה בגוף
אוי לי שראיתיך בכך ,אמר לו :אשריך
שראיתני בכך ,שאילמלא לא ראיתני בכך ויש לבאר עוד בעומק הענין מדוע
-לא מצאת בי כך .דמעיקרא כי הוה מקשי
רבי שמעון בן יוחאי קושיא הוה מפרק השתהו באכילת החררה כל כך
ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, הרבה זמן וכי קצרה יד ה' מלהוציאם
לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר מקטנות מצרים ומיד להאכילם לחם
גדלות ,וביאר החתם סופר על פי מאמר
ז .ומדרש זה דלא כהגמרא בשבת פז :ששם מוכח שהמן ירד בט"ז באייר דהיינו ל"א ימים אחר
היציאה ממצרים.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים ריג
ליתו עליה יסורין .ועל ידי מעשה הלכו - קושיא הוה מפרק ליה רבי שמעון בן
יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי יוחאי עשרין וארבעה פירוקי ,הראית
ביתא ,הוה שדיא בני כרכושתא וקא לדעת שרשב"י ראה והבין את ערך
כנשא להו ,אמר לה :שבקינהו ,כתיב המערה שהעניקה לו את כח פירוק
ורחמיו על כל מעשיו .אמרו :הואיל הקושיא המסמלת חסימה ודין המגבילה
את ההבנה בתוה"ק ויש בו יכולת לפרקה
ומרחם -נרחם עליה. ]והמספר שתים עשרה הוא מספר ימי
הקטנות ,וכן עשרים וארבע שייך לענין
הגנה על הדור
ההגבלה והדין .[Á
ואדם המקבל בהערכה את ייסוריו ,הרי
ואת הכח הזה העניק רשב"י לתלמידיו
הוא משמר ומגין על כל סביבתו,
במו ששנינו שם :כולהו שני יסורי דרבי רבי אלעזר בנו ורבי יהודה הנשיא
אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה. כדמצינו במסכת בבא מציעא )דף פה עמוד
כולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך א( אמר רבי :חביבין יסורין .קבל עליה
עלמא למיטרא ,הרי שהעריכו את תליסר שני -שית בצמירתא ,ושבע
הייסורים שהם המנוף לצמיחה ,ולמדנו בצפרנא .ואמרי לה :שבעה בצמירתא,
בהא דהמקבל את היסורין מאהבה מגין ושית בצפרנא .אהורייריה דבי רבי הוה
עתיר משבור מלכא ,כד הוה רמי כיסתא
על דורו. לחיותא הוה אזיל קלא בתלתא מילי ,הוה
מכוין דרמי בההיא שעתא דעייל רבי
וכן מצינו במעשה דרשב"י וריב"ל לבית הכסא ,ואפילו הכי מעבר ליה קליה
לקלייהו ,ושמעו ליה נחותי ימא .ואפילו
בכתובות )עז ,ב( דלא נראתה הקשת הכי ,יסורי דרבי אלעזר ברבי שמעון
בימיו ,ושם דבר נפלא איכא שהראו לרבי עדיפי מדרבי .דאילו רבי אלעזר ברבי
יהושע בן לוי את רשב"י יושב אתלת עשר שמעון -מאהבה באו ומאהבה הלכו,
תכתקי דפיזא ,ולפי דברינו הפלא ופלא דרבי -על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה
שהרי המספר י"ג שישב עליהם רשב"י הלכו .על ידי מעשה באו מאי היא?
היינו י"ג שנות מערה והיינו פיזא המסמל דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה
דין Ëשזה מה שממנו קנה רשב"י הודו לשחיטה ,אזל תליא לרישיה בכנפיה
והדרו ,ולא הסתפק רשב"י בהגנה על דרבי ,וקא בכי .אמר ליה :זיל ,לכך
דורו בלבד ,אלא אמר )סוכה מה ,ב( יכול נוצרת .אמרי :הואיל ולא קא מרחם -
אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין
מיום שנבראתי ועד עתה ואילמלי אלעזר
בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו,
ח .כ"ד צירופי כל אות מאותיות שם אלקים.
ט .וא"כ מצינו לרשב"י שלש פעמים את המספר י"ג הראשון בישיבת רבי עקיבא שלמד שם י"ג שנים,
והשני י"ג שנות מערה ,והשלישי בג"ע בשבתו על תלת עשר תכתקי פיזא ,ואולי לזה רמז בגמרא
סוכה שם אשרי כל חוכי לו ,שלשים ושש דהוו שלש פעמים מסלול י"ג.
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים ריד
דעלאין וארעא קדישא עלאה דעלאה, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו -מיום
דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש שנברא העולם עד סופו.
מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא
דסיני דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא 'סיני סיני לו נקרא – הכוח
דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא
לעלמא דכתיב )מלאכי ג( וזרחה לכם יראי להיות משה'
שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ,ועוד
דאנא ידענא דאנפאי נהירין ומשה לא ידע בחינת 'סיני'
ולא אסתכל ,הדא הוא דכתיב )שמות לד(
ומשה לא ידע כי קרן עור פניו" ולכאורה ויש להבחין בהנהגת רשב"י קשרים
תימה היאך השוה עצמו למשה רבנו ועוד
הגדיל מעלתו על מעלת משה ,אך להנהגת משה רבנו ,וראשונה מכולם
לפמשנ"ת לא קשיא דבשעת גילוי סודות שתרוויהו איקרו בזוה"ק בשם 'סיני' משה
התורה הרי הוא כמשה ממש ,ביום ל"ג נקרא סיני כדמצינו) :זח"ג צח" (:חדו
בעומר מתגלה כוחו של משה המשפיע כולהו תנאין ואמוראין ואמרי מאן קאים
על צאן מרעיתו הוא עמו ישראל שפע קמי סיני" ,ואליהו אמר כמה פעמים
תורה וקדושה ,וכתב החתם סופר )בדרוש לרשב"י "פומך איהו סיני" )תי' כ"ב סג:
ל"ב לעומר( ל"ג בעמר בגימטריא משה סד ,(.ובזוהר חדש רות מובא שיצאה בת
שהוא עמוד התורה ,הרי רמז לכך שביום קול ואמרה שרשב"י צדיק מבטל גזירות,
זה יש בנו את היכולת לקבל אל תוכנו את ואמר רבי מאיר לרבי חנינא שבחו של רבי
הכח להיות כמשה רבנו ]בסוד שמעון מי יכול לעמוד עליו האם אינו
'אתפשטותא דמשה'[ ,להשפיע סביבותנו גדול כמשה ,הרי שדימו החכמים את
שפע קדושה וטהרה ,להיות 'משה' זהו
הכח לעבור מלהיות 'אדם פרטי' הרואה רשב"י למשה רבינו.
מול עיניו רק את טובתו האישית או לכל
היותר את טובת משפחתו הקרובה, בחינת 'שבת'
ולהפוך להיות 'אדם כללי' שלמול עיניו
ישנן עוד מטרות ברמה של רצון להשפיע שניהם איקרו 'שבת' רשב"י באד"ר
ולתקן בכל העולמות למען שמו באהבה.
קמד ,:ומשה רבינו בזהר חדש
ל"ג בעומר ,שלשה עמודים פרשת יתרו ,ולכל אורך הזהר מתגלה
'רעיא מהימנא' הוא משה רבינו ומלמדם
והוסיף לדרוש החתם סופר ,שהמספר
סתרי תורה.
ל"ג שייך בתורה לצאצאי לאה
שבאו למצרים ואמרו חכמים שבפרטן ויש לבאר עומק הענין ,שמשה רבינו
אתה מוצא רק ל"ב ותירצו שיוכבד היא
גילה ומסר לישראל את חלק הנגלה
שבתורה אך את חלק הנסתר שבה לא זכה
לגלות ולכן הגיעה נשמת משה רבינו
ברשב"י להשלים את חסרון גילוי חכמת
הסוד ,ומצינו דבר פלא ברשב"י שאמר
באידרא רבא פרשת נשא ]המתחיל בדף
קכז עמוד ב[ "אסהדנא עלי שמייא עלאין
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רטו
'ראיה רחבה' נולדה בין חומות מצרים והיא השלימה
את המנין למנין ל"ג ,וביוכבד כלולים כל
ודוגמא לראיה רחבה ועמוקה מצינו שלשת הרועים ,משה אהרן ומרים,
המסמלים את השלמות הנדרשת מהאדם,
בהשקפתו של רבי עקיבא )איכה שלשת עמודי העולם ,תורה זה משה,
רבה פרשה ה' י"ח( על הר ציון ששמם וכבר עבודה זהו אהרון ,וגמילות חסדים זוהי
היה רבן גמליאל ור"א בן עזריה ור' מרים שקיימה בעצמה "ותחיינה את
יהושע ור"ע נכנסין לרומי ושמעו קול הילדים" ,וע"פ דרכנו למדנו שכל אלו
המונה של רומי מפוטליילוס עד מאה ההשפעות נשפעות עלינו בל"ג בעומר,
ועשרים מיל ,התחילו הם בוכים ור"ע להיות אדם שלם הכולל בתוכו את כל
משחק ,אמרו עקיבא אנו בוכים ואתה
משחק ,אמר להם ואתם למה בכיתם חלקי העבודה.
אמרו לו לא נבכה שהגוים עובדים
עבודת כוכבים להוון משתחוים 'הכוח לאפשר בחירה'
לעצביהון ויושבין בטח ושאנן ושלוה,
ובית הדום רגלי אלהינו היה לשריפת אש ובמעשה המופלא המובא במדרש
ומדור לחית השדה ולא נבכה ,אמר להם
לכך אני משחק ,אם כן למכעיסיו ק"ו תהלים )שוחר טוב ,מזמור צ"ב(
על פסוק "כי שמחתני ה' בפעלך" אמר ר'
לעושי רצונו. יחזקיהו בשם ר' ירמיה מעשה בתלמיד
אחד של ר' שמעון בן יוחאי דאזל
פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו להודנקי ,ואתא טעין ,כי אתא על גבי ר'
שמעון בן יוחי ,והיו התלמידים רואין את
לצופים וקרעו בגדיהם הגיעו להר הריוח שהרויח ,והיו מצירין על עצמן ,מה
הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי עשה ר' שמעון ,נסב לתלמידיו ונפק
הקדשים התחילו הם בוכים ור' עקיבא עמהון להדא בקעתא ,ואמר לבקעה בקעה
משחק ,אמרו לו עקיבא לעולם אתה בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה ,אמר
מתמה עלינו אנו בוכים ואתה משחק, לתלמידיו כל אחד ואחד יטול חלקו ,כל
אמר להם אתם למה אתם בוכים אמרו לו מה שאתם מבקשים ,אלא הוו יודעין שכל
ולא נבכה מקום שכתוב בו )במדבר א'( מי שהוא נוטל ,ממתן שכרן של עולם
והזר הקרב יומת והרי שועל יוצא מתוכו הבא הוא נוטל ,כיון שראו כך התחילו
ועליו נתקיים הפסוק על הר ציון ששמם אומרים כי שמחתני ה' בפעלך במעשי
שועלים הלכו בו ,אמר להם אף אני לכך ידיך ארנן ,מכאן אנו רואים היאך פעל
אני משחק הרי הוא אומר )ישעיה ח'( רשב"י להגדיל את ערך התורה והמצוות
ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן
ואת זכריהו בן יברכיהו וכי מה ענין בצורה מוחשית ומתוך בחירה.
אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים רטז
רבי עקיבא שזכה לגדלות בראותו חורבן וזכריה במקדש שני ,אלא מה אמר אוריה
הרי הוא שוחק כיוון שהחי בהבנת הנהגת )ירמיה כ"ו( כה אמר ה' צבאות ציון שדה
ייחודו יתברך אינו מבחין בחילוק בין תחרש וירושלים עיים תהיה ,ומה אמר
שליטת הרע לשליטת הטוב כיוון שעל ידי זכריה )זכריה ח'( עוד ישבו זקנים וזקנות
שמכיר את מבנה הנהגת ה' הרי הוא מבין ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו
את עומק הענין שהטוב משתמש ברע מרב ימים וכתיב בתריה ורחובות העיר
ימלאו ילדים וילדות משחקים
להגיע אל מטרתו והכל טוב גמור. ברחובותיה ,אמר הקדוש ברוך הוא הרי
לי שני עדים אלו ואם קיימים דברי אוריה
'ראיה למרחקים' יהיו קיימין דברי זכריה ואם יבטלו דברי
אוריה יבטלו דברי זכריה ,ושמחתי
ורבי עקיבא שקד כל ימיו לאגוד את שנתקיימו דברי אוריה ולבסוף דברי
זכריה עתידין להתקיים ,ובלשון הזה
התורה ולעשותה כללים וקשרים אמרו לו עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי
על מנת לקיימה ולהקימה לדורות הבאים, מבשר ,וצריך להבין מדוע שוחק רבי
וכך המשיך יורשו רבינו הקדוש ]ביום עקיבא בלא לבכות ,והא לפחות היה
שמת רבי עקיבא נולד רבי[ ,וכן מצינו
ברשב"י שכל ימי עסק בחלק המכוסה מיבעי ליה לבכות ולשחוק כאחד.
והנסתר שבתורה ואף שבזמנו לא היה
גילוי לחכמתו שהרי רק מתי מעט הורשו 'הנהגת הייחוד' ,לחיות מעבר
להיות במחיצתו ואפילו מתוכם שלשה
נפטרן מן העולם תוך כדי גילוי עומק לגבולות הזמן והמקום
הסוד ,וכל דברי הלכותיו מיוסדים על
עומק הסוד ]ולכן אפשר לבאר מדוע אין וביאר אבי מורי הגאון שליט"א על פי
אנו פוסקים הלכה כמותו ,שהרי אמרו על
רבי מאיר 'גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה יסוד דברי הרמח"ל שיש לבאר
העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו שגילוי ייחודו יתברך הוא הוא מאי
אלא מפני מה לא נפסקה הלכה כמותו, דקרינן ליה בכל מקום 'הנהגת הגדלות'
מפני שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף והיא ההבנה שהכל מעשי ה' וכל
דעתו ,וכל שכן רבי שמעון שלא יכלו מאורעות הכלל והפרט הרי הם מתוכננים
חביריו לעמוד על סוד דעתו ,ונמצא שרבי ומונהגים ע"י הנהגת טוב ה' ,ואילו הרע
עקיבא הוא השורש לחלק הנגלה המתגלה בעולם הרי הוא משרת את הטוב
שהרחיב וביסס רבינו הקדוש ,ואף רבי אלא שכעת איננו רואים זאת ,ולכן בעצם
עקיבא הוא השורש לחכמת הנסתר אז ימלא שחוק פינו שנבין היאך גלגל
שגילה רשב"י מעמקיה וכמו שאמר הקב"ה את כל מאורעות הכלל והפרט
רשב"י לתלמידיו )גיטין סז (.בני שנו מדותי בצורה מושלמת ,ולכן לא שייך שיהיה אז
שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של צער אלא רק שחוק ,ואת יסוד ההנהגה
רבי עקיבא ,אלא שיש להבחין בין המופלאה הזו מגלה לנו חכמת האמת
הנובעת מספר הזוהר שגילה רשב"י ,ולכן
מטל ל"ג לעומר' ,יום גדלותנו' השמים ריז
ונהיר ,החץ שהיה בגובה ללא מגע יד מלאכתו של רבי למלאכת רבי שמעון
אדם הגיע סוף סוף למטרתו ואפילו רביי דמשנתו של רבי היתה בה הנאה מיידית
דעלמא זמינין לאשכחא רזין דאורייתא, לכל הדורות אך תורתו של רבי שמעון לא
ואולי זהו הטעם למנהג יריית החיצים היתה לצורך אותם הדורות אלא היתה
בבחינת מן בצנצנת משומרת ומוכנה
בל"ג לעומר. לגילויה בדרא בתראה ואנו נהנים
ושמחים במה שלא היה ראוי להתגלות
דילידא כרשב"י תיליד ואם לא
לדורות שקדמו.
לא תיליד
'קשת וחץ'
ובביאור מעלת רשב"י יתבאר מאמר
ויש להמשיל את רשב"י לאדם האוחז
תימה במס' מכות )יז ,ב( אמר
רבא דילידא אימה כרבי שמעון תיליד ואי קשת בידו ויורה את החץ למרחקים,
לא -לא תיליד ,ולפמשנ"ת שפיר – דר"ש ומרגע שנורה החץ כבר אין אפשרות
זהו כח הגדילה והשאיפה לגדלות, לנגוע בו או לבולמו ולשנות את מסלולו,
היכולת להשתנות ולקבל שינויים ,ההבנה עד שיגיע למטרתו וכך רשב"י בימי
שמעלת הגדלות עוברת בהכרח דרך התנאים נוטל את רזי התורה ומצפינם
מסלול הקושי של הקטנות ,רשב"י מייצג בסוד ספר הזוהר ומשלחו כאותו חץ,
את האדם בעל כוח הראיה הרחבה לדורות הבאים .וכל מי שמעיין בספר
והשלמה ,רשב"י מכין בעומק דעתו את הזהר מבין מיד שאין שום יכולת לפענח
עומק חלקי הנסתר שבתורה ומצניעם את הספר החתום והגנוז וכך במשך
בכלי חתום שנקרא ספר הזהר ,על מנת הדורות נותר הספר בלא יכולת פיענוח עד
שנוכל אנו לקבל את אור השקפת שהגיע העולם לדרא בתראה ,וזכינו
הגדלות ,רשב"י מסמל את המעבר מאדם לאורו של רבינו האר"י שנמסרו לו
מפתחות ספר הזהר ולפתע הכל ברור
פרטי לאדם כללי.
שיעורים
בנושאים
נוספים
מטל 'מציב גבול אלמנה' השמים רכא
'מציב גבול אלמנה'
פרישת הסוגיא
שיטת הב"י
פירושי הפרדס והלבוש
הכרעות המשנ"ב
###
מדברי רש"י )נח (:דקאי אבית המקדש בהיותנו בביהכנ"ס ביישוב 'כרם רעים'
שכתב מציב גבול אלמנה כגון נתעוררה שאלה האם יש לברך
בישוב בית שני. ברכת 'מציב גבול אלמנה' בראיית
והרי"ף )מג (:כתב הרואה בתי כנסיות ביהכנ"ס שנבנה בתיקון נאה והגון.
ישראל וקשה דא"כ בתי אומות פרישת הסוגיא
העולם דקתני היינו בתי עבודה זרה והיכי
קאמר שאומר בית גאים יסח יי' דהא בגמרא ברכות )נח (:הובאה ברייתא:
אמרינן דמברך ברוך שנתן ארך אפים וכו'
ודוחק לומר דתרווייהו בעי למימר קרא "הרואה בתי ישראל ביישובן
וברכתא והתם קתני ברכתא והכא קרא. אומר ברוך מציב גבול אלמנה",
ומיהו אפשר שהרי"ף מפרש דבתי אומות ומשמעות הברכה היא שבח לקב"ה
העולם לא בתי ע"ז קאמר דאהנהו מברך שמציל את עמו ישראל ומשמרם מאומות
שנתן ארך אפים אלא בתי אומות העולם העולם שבעים זאבים ,כאדם המגן על
היינו בתים שמתכנסים בהם לדון נחלת האלמנה העלובה מפני חומסים
בערכאות או להתייעץ ואהנהו אומר בית וגזלנים הפולשים ומסיגים גבולה ויש
גאים יסח יי' ובתי ישראל היינו בתי להעמיד גבולה ולשמור עליו .ומצינו כמה
ביאורים מהן אותן 'בתי ישראל'
כנסיות ממש: דמברכינן עלייהו ,רש"י ביאר 'כגון
ויותר נראה לומר דבתי ישראל בישובן ביישוב בית שני'.
היינו כשישראל מיושבים בלא שיטת הב"י
שטן ולא פגע רע והכי מוכח מדמייתי
בגמרא בסמוך )נח (:עולא ורב חסדא הוו ובבית יוסף פירש דברי רש"י בשתי
פנים וז"ל:
'מציב גבול אלמנה' השמים מטל רכב
ג .והביא גם את שיטת הרי"ף דסבר דבתי אזלי בארחא כי מטו אפיתחא דבי רב חנא
בר חנילאי נגד רב חסדא ואיתנח וכו' עד
ישראל הם בתי כנסיות ,ובזה נראה מיום שחרב בית המקדש נגזרה גזרה על
שאין חילוק בין הארץ וחו"ל בין זמן בתיהם של צדיקים שיחרבו וכו' משמע
דבתי ישראל בחורבנן דקתני היינו בתי
הבית לאינו זמן הבית. עשירי ישראל ובעלי צדקות ואם כן בתי
ישראל בישובן דקתני כי האי גוונא נמי
למעשה הורה השו"ע בסימן רכ"ד הוא כלומר בתי עשירי ישראל בתוקפן
ובגבורתן ומה שפירש רש"י ברוך מציב
סעיף י' בזה"ל" :הרואה בתי גבול אלמנה כגון בישוב בית שני היינו
ישראל בישובן ,כגון בית שני ,אומר: לומר דאז שייך לומר מציב גבול אלמנה
בא"י אלהינו מלך העולם מציב גבול וקודם שגלו בגלות בבל לא הוי מברכין
אלמנה; בחורבנן ,אומר :ברוך דיין הכי דלא הוה שייך לקרותם בשם אלמנה
האמת" ,הראת לדעת שפסק כרש"י ולא
כרי"ף וא"כ דעתו בפירוש דברי רש"י ואפשר שאע"פ שישראל מיושבים
היא כמו שביאר בב"י רק בא"י ורק בזמן
בתוקף וגבורה בקצת מקומות
שביהמ"ק קיים. אין מברכין עליהם אא"כ היו בארץ
ישראל ובזמן הבית‡ ונראה שזו היתה
פירושי הפרדס והלבוש כוונת רש"י ג"כ במה שכתב כגון בישוב
ומצינו בספר הפרדס· )שער הראיה( וז"ל: בית שני ,עכ"ל.
הרואה כרכי ישראל ביישובן ולסיכום :בבית יוסף פירש את דברי
מברך בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה,
פירש הרב ר' יהושעיה הזקן ז"ל כגון הברייתא בשלשה אופנים:
שראה ביישוב בית שני .פירוש לפירושו,
שאם ראה בית מבתי ארץ ישראל שהם א' .בתי ישראל' היינו בית המקדש עצמו.
עדיין ביישובן ,שלא נחרבו בימי טיטוס
הרשע ,חייב לברך בא"י אמ"ה מציב גבול ב .בתי עשירי ישראל בעלי צדקות
אלמנה ,כדכתיב "ויצב גבול אלמנה"
וכתיב "כי לא אלמן ישראל" ,דהיא היום בתוקפן ובגבורתן ,וסיים הב"י
כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים עכ"ל, שנראה דדוקא בארץ ישראל ובזמן הבית.
א .ויש לבאר בזה ע"פ המהרש"א בחידושיו לברכות שכל זמן שהיה ביהמ"ק הראשון קיים לא בירכו
ברכה זו כיוון דלא היתה בזה אלמנה ,ורק שנתחדש בית שני נתחדשה ברכה זו כיוון שהוצב גבול
הקדושה אך כיום כל זמן שלא נבנה בית תפארתנו עדיין לא הוצב גבול האלמנה.
ב .רבי אשר ב"ר חיים נבי"ו )'נביו' הוא כנראה כינוי משפחתו; אמנם יתכן שמדובר על ראשי -התיבות
'נפשו בחייו יברך ויודך' ,ע"פ תהלים מט ,יט( ממונתשון שבספרד ,חי בראשית האלף השישי ,לא
ידוע עליו כמעט דבר ,אך מספרו ניכר שהיה תלמידם של תלמידי הרשב"א' .ספר הפרדס' שחיבר על
הלכות ברכות כולל לקט רחב מאוד של דברי ראשונים ,והוא צירף לו קיצור בשם 'תרומת הפרדס' .בדרך
כלל הוא הולך בדרכו של הרשב"א ,רבם של רבותיו .פסקיו הובאו בבית יוסף עשרות פעמים.
מטל 'מציב גבול אלמנה' השמים רכג
הכרעות המשנ"ב ונראה שהבין בדעת רש"י דהני 'בתי
ישראל' שמברכינן עלייהו דוקא שהיו
ובמשנה ברורה ס"ק י"ד כתב ע"ז וז"ל:
בזמן בית שני ושרדו את ההפיכה .
בתי ישראל -פי' בתי עשירי
ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ובלבוש מצינו פירוש מחודש וז"ל:
בישוב בית שני ]רש"י[ ואפשר דוקא
בא"י ובזמן בית שני קאמר אבל בזה"ז הרואה בתי ישראל ביישובן
כלומר שכבר היו חריבין וחזרו ונתיישבו
אפילו בא"י לא ]ב"י[. כגון בבית שני ,אומר ברוך אתה ה'
אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה,
ויש שמפרשים כונת רש"י דאפילו אם עכ"ל .הרי שביאר פירוש שונה בדעת
רש"י שהברכה היא רק על בתים שחרבו
הם מיושבים עתה כמו בבית שני ונבנו שוב ,אך באליה זוטא )ס"ק ה'( כתב
ג"כ מברכין. ע"ז וז"ל :לאו דוקא שאם הם בתקפם
ומעולם לא נחרבו יברך גם כן )מלבושי
והרי"ף פירש בתי ישראל בישובן היינו יום טוב סק"ג( .וכתב בלחם חמודות
דדוקא בארץ ישראל בזמן הבית מיירי
בתי כנסיות שמתפללין בתוכן
וכן נהגו העולם שאין מברכין על שארי השו"ע ולבוש.
בתים כ"א על בהכ"נ כשרואה אותה
ולסיכום ביאורי הפוסקים בדעת רש"י:
ביפיה ובתיקונה.
א .בית יוסף בפירוש הראשון' :בתי
וכתב בא"ר דאין חילוק בין א"י לחו"ל
ישראל' היינו בית המקדש עצמו.
ואפילו בזה"ז.
ב .בית יוסף בפירוש השני :בתי עשירי
ובפמ"ג מצדד דבזה"ז טוב לברך ברוך
ישראל בעלי צדקות בתוקפן
מציב גבול אלמנה בלא שם ובגבורתן ,וסיים הב"י שנראה דדוקא
ומלכות ,עכ"ל. בארץ ישראל ובזמן הבית ]והב"ח בשם
הרי שהביא המשנ"ב את דעת רש"י עם מהרש"ל נקט שלאו דוקא בא"י[.
ביאור הב"י ,והוסיף את ביאור ג .ספר הפרדס :בתי ישראל שנותרו
הב"ח ]בשם מהרש"ל[ דמשמע בדבריו
שהסיר את התנאי של בתים בא"י ובזמן מתקופת בית שני.
הבית ,אך ציין ‚ שהמנהג אינו כדבריהם
אלא לברך רק על בתי כנסיות כשיטת ד .הלבוש :בתי ישראל שנחרבו וחזרו
הרי"ף דמברכינן אך ורק על בית הכנסת
והיא דעת הא"ר ]שפוסק כהרי"ף ונתישבו.
דמברכינן דוקא על בתי כנסיות ,ובפירוש
ג .וכבר כתב כן הב"ח עצמו.
'מציב גבול אלמנה' השמים מטל רכד
ונראה למעשה אינו מחלק בין א"י לחו"ל[ ,אך הביא
בשעה"צ סקי"א את דברי הפמ"ג שהורה
ונראה להלכה :כל זמן שבית אלקינו לחוש לביאור הב"י דאין מברכין אלא
בא"י ,ולכן אין לברך בשם ומלכות אפילו
חרב ושכינתא בגלותא ,לא על בתי כנסיות בזה"ז וכ"ש בחו"ל,
הוצב גבול אלמנה כ"כ המהרש"א ,ואין ובסיום דבריו הביא את דברי הפמ"ג
לברך בשם ומלכות על ראיית בתי ישראל דחייש לשיטת רש"י שאין מברכין על בתי
ביישובן לא בארץ וכ"ש שאין מברכין על כנסיות כלל אלא רק על בתי עשירי
בתי ישראל בחו"ל דחיישינן לביאור ישראל העושים צדקה בממונם ,וממילא
הב"י בדברי רש"י ,ובודאי שאין מברכין אין לברך בשם ומלכות את ברכת 'מציב
על בית כנסת חדש שנבנה כיום ואפילו
על אדמת ישראל ]ודלא כמו שהורה גבול אלמנה'.
הא"ר[ ,משום שלא נפסק בשו"ע כרי"ף
אלא כרש"י ,אך נראה קרוב לודאי שיש לסיכום :בדין ברכת 'מציב גבול
לברך 'מציב גבול אלמנה' בלא שם
אלמנה' נחלקו אבות העולם
ומלכות בכל הנ"ל. רש"י והרי"ף ,ובדעת רש"י אף שמצאנו
שהב"ח בשם מהרש"ל נקט כי יש לברך
אך אחר העיון הדעת נוטה להכריע אף היום ואפילו בחו"ל על בתי עשירי
ישראל בתוקפם ,עכ"ז ביאר בב"י שזהו
לברך בראיית בית הכנסת 'חורבת דוקא בא"י ובזמן הבית והפמ"ג הורה
רבי יהודה החסיד' דהא כולא אית ביה, שיש לחוש לדעתו ,ומנגד יש לנו את
דכאשר רואהו מיד רואה גם את בתי דעת הרי"ף דמברכינן על בתי כנסיות,
ישראל שברובע היהודי שחרבו בידי והיו שנהגו לברך על בתי כנסיות בחו"ל
גויים ונבנו שוב ומוחזקים ביד תקיפה וזאת ע"פ הוראת הא"ר ,אך גם זאת שלל
ע"י ישראל ,ואף בית הכנסת עצמו חרב הפמ"ג מחשש לשיטת רש"י ,וכתב
בידי גויים ונבנה מחדש בפאר והדר הערוך השולחן בזה"ל :ועכ"פ לא נהגנו
עצום ,וא"כ יצאנו ידי חובת הלבוש בברכה זו מפני שינוי הפירושים ,וספק
והרי"ף ,ובפרט שבשו"ע לא כתב תנאה ברכות להקל ,ושמעתי שיש שצדדו
שיהא הבית קיים אלא רק העתיק לשון לברך בשם ומלכות על בית כנסת
רש"י הסובל כמה פירושים ,וז"ל 'חורבת רבי יהודה החסיד' שהוחרב ע"י
"הרואה בתי ישראל בישובן ,כגון בית הירדנים וזכינו כעת לראות בבנינו,
שני ,אומר בא"י אלהינו מלך העולם ונראה שיסוד סברתם הוא כדעת הרי"ף
מציב גבול אלמנה" עכ"ל .ואף בב"י וצירפו את דעת הב"ח בשם מהרש"ל
כתב בלשון 'ויותר נראה לומר' והוראת שלאו דוקא בזמן הבית ,אך לא הורו
המשנ"ב שלא לברך מספק אפשר לברך כן אלא רק על ביהכנ"ס 'החורבה'
לאוקמיה דוקא בזמנו שהיו בחו"ל ,וכן משום שחששו לדעת הלבוש שהוסיף
יהיה הדין בעזה"י בבנין ביהכנ"ס
'תפארת ישראל' ההולך ונבנה מחדש תנאי שחרב ונבנה שוב.
מטל 'מציב גבול אלמנה' השמים רכה
והדר בירושלים שבתוך החומות לא יברך בעת הזו ונזכה שיתקיים בנו התנערי
כיוון שבכל שעה רואה בתי ישראל מעפר קומי שבי ,ונראה שברכה זו שייכא
רק ברואה משלשים יום לשלשים יום
וביהכנ"ס שנבנו בה וליכא חידושא.
מטל הדפסת ספר חדש בבין המצרים השמים רכו
ברכה על הדפסת ספר חדש בבין המצרים
'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב'
חילוק בין גמר כתיבה להדפסה
שותפות בהנאה רוחנית
הנאה בעילוי נשמה
הנאה בנתינה לאחר
בכלל מאתיים מנה
ברכת שהחיינו בברית
גדרי שותפות
ובדרך קצרה
לברך או לא ,הטעמים לכאן ולכאן
העצה היעוצה
ספר חדש בבין המצרים
שיטת רבי חיים ויטאל
הטוב ומטיב בבין המצרים
שהחיינו -על הזמן ,הטוב והמיטיב – שבח לה'
###
האיש אשר ארש אשה ולא לקחה שעדיין מצינו בספר חסידים )סימן תתר"כ( :שאדם
לא היתה ברכת נשואין .וא"ת ולמה נאמר
)שמות ל"ט מ"ג( ויברך אותם משה שתשרה גומר מלאכה גדולה צריכה ברכה
שכינה במשכן והלא כבר הבטיחו הקדוש שהרי לאחר שברא הקדוש ברוך הוא את
ברוך הוא ושכנתי בתוכם )שם כ"ה ח'( אלא עולמו ברכו שר העולם שנאמר )תהלים ק"ד
שהיה ירא שמא יגרום החטא ושמא משה ל"א( ישמח ה' במעשיו ,וכן כשכלו
או בצלאל לא כוונו לתקן כמו שנצטוו. מלאכת המשכן ברך אותם משה ,וכן עשה
ועוד אף על פי שעל פי הדיבור נצטוה דוד דוד ושלמה וכן חזקיהו ,וכן הוא אומר
לעשות מזבח אעפ"כ ברכו ארונה היבוסי. )דברים כ' ו'( ומי האיש אשר נטע כרם ולא
חיללו שלא ברכוה וכן )שם שם ז'( ומי
מטל הדפסת ספר חדש בבין המצרים השמים רכז
מברך הטוב והמטיב ,ואם אין לו שותף וכתב הרב חיד"א בברית עולם וז"ל:
בשדה ,מברך שהחיינו ,עכ"ל .הרי
שברכת שהחיינו והטוב והמטיב שתיהן כתבו התוספות בפירוש התורה
נתקנו על אותו שפע אלא שברכת בספר דעת זקנים פרשת בראשית ויברך
שהחיינו יברך אדם הנהנה מן הטובה אותם אלהים ,וכן ויברך אלהים את יום
לבדו וברכת הטוב והמטיב יברך מי שיש השביעי הא למדת שהקונה דבר חדש
מברך שהחיינו עכ"ל וראוי למי שגמר
לו עוד שותפים בטובה. לחבר ספר וכן להדפיס ספר לתת הודאות
לשמו יתברך אשר זיכהו לכך .והרב מור
ב .וכן הורה השו"ע בסימן רכ"ב ס"א וקציעה סי' רכ"ג כתב ויברך שהחיינו .ולי
הדל נראה דיברך בלא שם ומלכות .והרב
וז"ל :על שמועות שהם טובות לו הגדול מוהר"ר עזריה פיג'ו ז"ל על
לבדו ,מברך שהחיינו ,ואם הן טובות לו הדפסת גידולי תרומה דרש ברבים לשבח
לה' שזכה לזה כמ"ש בס' בינה לעתים
ולאחרים ,מברך הטוב והמטיב ,עכ"ל.
דרוש ב'.
ג .והמשיך ללמדנו השו"ע יסוד זה
למדנו מדברי החיד"א שראוי לשבח לה'
בסימן רכ"ג ס"א וז"ל :ילדה אשתו
זכר ,מברך הטוב והמטיב ,וגם היא בגמר מלאכת כתיבת הספר ,וכן
צריכה לברך כן ,עכ"ל .וטעמו ברור בהדפסתו אך לגבי ברכה ציין החיד"א כי
דאיכא בבן זכר הנאה לאיש ושותף היעב"ץ במור וקציעה הורה לברך ברכת
שהחיינו והחיד"א חלק עליו וקבע כי אין
בטובה זו עם אשתו.
לברך בשם ומלכות.
ד .ובסעיף ב' חזר על הוראה זו וז"ל :מת
'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב'
אביו מברך דיין האמת היה לו ממון
שירשו ,אם אין לו אחים מברך גם כן ויש להבין מדוע הורה היעב"ץ לברך
שהחיינו ואם יש לו אחים ,במקום
שהחיינו מברך :הטוב והמטיב .הגה: שהחיינו והא אי ס"ל דמברך ,היה
שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו ראוי להורות כי מברכים על הוצאת הספר
'הטוב והמטיב' שהרי אחרים שותפים
שותפות באותה טובה )טור( ,עכ"ל.
עמו בטובה.
ה .וכן מצינו בסעיף ה' וז"ל :קנה כלים
ונרחיב היריעה בזה ,דמצינו מספר
שמשתמשין בהם הוא ובני ביתו,
מברך הטוב והמטיב ,אם נתנו לו במתנה מקומות שדיבר השו"ע
מברך הטוב והמטיב ,שהיא טובה לו בחילוק הברכות:
ולנותן ,עכ"ל. א .פסק השו"ע בסימן רכ"א ס"ב בענין
ו .ומפורשות ביאר את מטבע הברכה מי שרואה את ירידת הגשמים בשדהו
וז"ל :ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר,
בשולחן ערוך סימן קע"ה ס"ד לגבי
ברכת 'הטוב והמטיב' על יין נוסף שהובא
לשלחן וז"ל :אין לברך הטוב והמטיב
מטל הדפסת ספר חדש בבין המצרים השמים רכח
וא"כ יש להקשות דוקא על החיד"א מדוע אא"כ יש אחר עמו ,דהכי משמע הטוב לו,
שינה מדברי היעב"ץ. והמטיב לחבירו וה"ה אם אשתו ובניו
חילוק בין גמר כתיבה להדפסה עמו ,אבל אם הוא יחידי ,לא ,עכ"ל.
ואפשר לומר שהבין החיד"א דאיכא העולה מכל ההלכות הללו שבזמן
חילוקא בין גמר כתיבה שבזה שאדם נהנה מן הטובה לבדו
ההנאה היא בעיקר לכותב הספר ולכן מברך שהחיינו אך בזמן שיש עמו עוד
ברגע שסיים מלאכתו הרי הוא מברך שותפים בטובה זו מברך הטוב והמטיב,
שהחיינו ,אך בגמר ההדפסה יש לברך וכך יהיה ביאור המילים של מטבע
הטוב והמטיב שהרי מכאן ואילך יהנו מן הברכה :הטוב – הודאה לה' שהטיב לי,
הספר אנשים רבים והרי לצורך הפצת והמטיב – הודאה לה' שהטיב לשותפי.
הספר הדפיסו ,ומה שכתב במור וקציעה
'גם נראה שהגומר ספר )שחבר בחדושי תורה ואם כן נחזור על הקושיא ,מדוע הורה
לשם שמים בלבד ,בעושים לשמה הכותב מדבר( היעב"ץ במור וקציעה לברך
'שהחיינו' והא היה ראוי לברך 'הטוב
בכתיבה וכל שכן בהדפסה ,שיש לו והמטיב' דהרי עוד אחרים נהנים מהטובה
לברך' כוונתו דעל גמר כתיבה יברך
שהחיינו ועל גמר הדפסה יברך הטוב הזו של כתיבת הספר והדפסתו.
והמטיב והא כדאיתא והא כדאיתא ,ומאי
דסיים בסו"ד 'שמברך הטוב' כוונתו רק ותתעצם הקושיא דהמעיין בדברי המור
על גמר הדפסה. וקציעה ימצא שהורה
כדברינו ,לברך הטוב והמטיב וז"ל :גם
שותפות בהנאה רוחנית נראה שהגומר ספר )שחבר בחדושי תורה לשם
ואפשר עוד לומר דבאמת תליא חילוק שמים בלבד ,בעושים לשמה הכותב מדבר(
הברכה באשלי רברבי ,שהרי בכתיבה וכל שכן בהדפסה ,שיש לו
אחר שלמדנו כי יש לברך על הנאה לברך ,שכן עושין סעודת שמחה לגמרה
משותפת יש לברר מהו גדר 'הנאה' דודאי של תורה ,שאין שום קנין ובנין שיש בו
הנאה גשמית כזכיה בנכסים ועושר שמה שמחה יותר מזה ,כל חפצים לא ישוו בה,
הנאה אך יש לחקור האם 'הנאה רוחנית' ורבא דשייל לאמוראי הנ"ל אוקימתון
נחשבת כהנאה שעליה מברכין ,ומצינו מסכתא פלן קרי עלייהו יש צדיקים וגו',
עאכ"ו במי שזכו לו מן השמים בפירושי
לזה שתי דוגמאות בפוסקים: וחדושי פירותיה של תורה שזוכה ומזכה
בהם הרבים ,והרבה שותפים בהנאה
הנאה בעילוי נשמה שמעמידם על האמת והיושר ,האמונה
והכושר ,ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה
האחת :בדין ברכה בלידת בן שהורה ודעת הצלחת הנפש והגוף גם יחד ,הון
עתק איתה ועושר ,שמברך הטוב ,עכ"ל.
בשולחן ערוך סימן רכ"ג סעיף
מטל הדפסת ספר חדש בבין המצרים השמים רכט
הטוב והמטיב ,שהיא טובה לו ולנותן, א' "ילדה אשתו זכר ,מברך הטוב
עכ"ל .והרחיב לבאר בבית יוסף וז"ל: והמטיב ,וגם היא צריכה לברך כן" וכתב
ירושלמי בפרק הרואה )ה"ג( קנה מברך ע"ז הרמ"א בזה"ל :ואם מתה אשתו
שהחיינו ניתנו לו במתנה מברך הטוב בלידתה ,מברך שהחיינו ,דהא ליכא
והמטיב .וכתבו התוספות )שם ד"ה ורבי( הטבה לאחריני וכן אם מת האב קודם
וצ"ע בתלמוד שלנו דלא אשכחן הטוב שילדתו ,היא מברכת שהחיינו ,עכ"ל.
והמטיב אלא בדאיכא אחרינא בהדיה. ודברי הרמ"א ברורים ומבוארים דאי
והרא"ש כתב ולי נראה דהכי נמי איכא ליכא שותף בטובה יברך רק שהחיינו
אחרינא בהדיה המטיב לנותן אם המקבל והכא בזמן שנותר רק אחד מההורים
עני שזיכהו השם וחננו ממון לעשות בחיים ליכא שותפות בטובה ,אך הט"ז
צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה בסק"א חולק על הרמ"א וס"ל שבמתו
שמקבל מתנתו עכ"ל ומשמע דתלמודא אחד מההורים בין אם מתה האם בלידתה
דידן לא חש למיתני הכי משום דבכלל ואפילו אם מת האב טרם הלידה ולא ראה
מאי דאגמרן דכי איכא אחרינא מברך ושמח כלל בתינוק ,עכ"ז יש לברך הטוב
הטוב והמטיב היא וזה הטעם יספיק והמטיב דהא איכא לנפטר טובה גדולה
להרי"ף והרמב"ם שלא כתבו הירושלמי בהאי זכר שהניח בעולם ויהיה לו בזה
עילוי נשמה ,והביא הט"ז ראיה
הזה ,עכ"ל. שמברכינן הטוב והמטיב על הנאה
שלאחר מיתה מתקנת חכמים לברך
הרי שהורה הירושלמי שאדם שקנה בברכהמ"ז הטוב והמטיב ,הטוב שלא
חפץ ללא שותפים מברך שהחיינו הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה.
אך אם ניתן במתנה אותו החפץ לאותו
אדם יברך המקבל הטוב והמטיב ,ותמהו ונמצא שנחלקו הרמ"א והט"ז בדין
ע"ז תוספות אך הרא"ש ביאר דאף הכא
יש שותפות בעצם מעשה הנתינה ,דהרי הנאה רוחנית דשייכא לאחר
אם ניתן החפץ לעני ישנו ריווח רוחני מיתה הט"ז סובר שההורה הנשאר בחיים
לנותן המתנה והוא מצוות הצדקה ואם יברך הטוב והמטיב דאיכא שותפות
היה המקבל עשיר ישנו ריוח לנותן בעצם בהדיה הנפטר אך הרמ"א יסבור דלא
הסכמת העשיר לקבל את המתנה ולכן המתים יהללו יה ואי אפשר לחשבן
בכל מצב יהיה צריך המקבל לברך הטוב בעניני ברכות ,והסכימו כמה מגדולי
האחרונים עם הרמ"א והם היעב"ץ במור
והמטיב משום שהנותן שותף עמו.
וקציעה ,לבוש ,וחיי אדם.
והשו"ע פסק כדעת הירושלמי ,ואחריו
הנאה בנתינה לאחר
הלכו גם דרך החיים וחיי אדם,
אך הגר"א ותשובת פרח שושן חולקים כתב בשולחן ערוך סימן רכ"ג ס"ה
וקבעו כי אין לפסוק כהירושלמי דפליג
וז"ל :אם נתנו לו במתנה מברך
על הבבלי בזה.
מטל הדפסת ספר חדש בבין המצרים השמים רל
שהחיינו במקום הטוב והמטיב שיצא ויש לבאר בעומק החילוק בין הבבלי
דתרוויהו הודאה נינהו.
לירושלמי דהירושלמי ס"ל דהנאה
ומצאתי שבביה"ל )ד"ה שהיא טובה( כבר רוחנית שמה הנאה וחשיבא שותפות
אך הבבלי ס"ל דהנאה רוחנית של
עסק בזה בדין מקבל מתנה הענקת מתנה לעני לא שמה הנאה ולא
ללא שותפים ,האם נחשיב את הנותן
כשותף או לא שנחלקו האחרונים אם חשיבא שותפות.
יברך שהחיינו או שמא הטוב והמטיב
והכריע שיברך דוקא שהחיינו ותוקף ועפ"ז יש לבאר את דברי החיד"א
טענתו דעיקר הברכה היא שהחיינו וברכת
הטוב והמטיב היא בתוספת ורוכבת ע"ג שראה כי היעב"ץ סותר עצמו
ברכת שהחיינו והליץ בזה 'בכלל מאתיים דלגבי הנאה רוחנית דעילוי נשמת האם
מנה' וכיוון שישנו ספק היאך יברך יש לו חלק בתוקף על הט"ז והורה כי אין
לברך דוקא שהחיינו דודאי שייכא בכל לברך הטוב והמטיב במקרה שמתה
גווני ]והוסיף לצרף את שיטת הסמ"ק היולדת ,דאינה חשיבא כשותפה ,אך
מצוה קנ"א ברכות בקשות והודאות, בדין שותפות הלומדים עם מחבר
הוב"ד בב"י ובשעה"צ ס"ק כ"ח שבכל הספר כתב בזה"ל :והרבה שותפים
מקום שמברכים הטוב והמטיב יש בהנאה שמעמידם על האמת והיושר,
האמונה והכושר ,ונהנין ממנו עצה
להקדים שהחיינו[. ותושיה בינה ודעת הצלחת הנפש
והגוף גם יחד הון עתק אתה ועושר,
ברכת שהחיינו בברית שמברך הטוב ,עכ"ל .וכדי שלא יסתרו
דבריו אהדדי נקט החיד"א לשון
ויש לציין כי הספרדים אינם נוהגים שהחיינו דאין הלומדים שותפים
גמורים שבגללם ישתנה מטבע ברכת
בברכת הטוב והמטיב בשעת הלידה
ויש להבין מדוע אינם נוהגים כפסק המחבר משהחיינו להטוב והמטיב.
השו"ע וראיתי בחזו"ע )ברכות ,עמ' שפח(
שנתן בזה טעם דכיון שהמנהג לברך בכלל מאתיים מנה
שהחיינו בברית המילה על כל ילד וילד
ע"פ השו"ע יו"ד רס"ה ס"ז ,יוצאים ועוד יש לומר דאמת שסבר היעב"ץ דעל
בברכת שהחיינו גם על הלידה. כתיבת והדפסת ספר חדש מברך
דוקא הטוב והמטיב אלא שהחיד"א בא
וי"ל דאף החיד"א הבין כך וכיוון שרצה לחלוק עליו מכל וכל ולכן בחר לשון
שהחיינו ,ונבאר יותר ,דיש לחקור האם
להורות שאין מברכין כלל על שתי ברכות הללו שטבעו חכמים שונות
כתיבת והדפסת ספר בין שהחיינו ובין הן ואם טעה והחליף ביניהם לא יצא ,או
הטוב והמטיב בחר לחלוק על המור שמא בירך הטוב והמטיב במקום
וקציעה אפילו בדין שהחיינו ,דאם היה שהחיינו יצא וכן יהיה הדין בבירך
חולק רק בהטוב והמטיב עדיין היה מקום
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות מעבד טוחן ולש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search