'גיבול ועירוב' השמים פא מטל
'גיבול ועירוב'
שני סוגי חומרים
חישוב סוגיית אינו ב"ג
חמש דרכים להיתר גיבול אינו ב"ג
קושיות על שיטת הרמב"ם
סלילת דרך חדשה בהבנת הרמב"ם
אינו בר גיבול ,לית פלוגתא כלל
מחלוקת אביי ורב יוסף ,בדיו ואפר
מחלוקת אביי ור"י במורסן' :הכל דרבנן'
יישוב כל הקושיות והשאלות
הכנת מאכלים מצויים
הכנת תה וקפה שחור
'מטרנה' ,ואבקת 'קפה נמס'
נותן רוטב באוכל או 'הכשר אכילה'
רוטב באוכל או 'יצירה חדשה'
חידוש עצום ,לישה אחר לישה
חידוש גדול ,התרכך בבישול כבר פקעה ממנו לישה
###
הקמח ואחד נותן את המים -האחרון בבואנו לדון בהלכות לישה יש להקדים
חייב ,דברי רבי .רבי יוסי אומר :אינו חייב
עד שיגבל .אמר ליה אביי :ודילמא עד שלש סוגיות עיקריות:
כאן לא קאמר רבי יוסי -אלא בקמח דבר
גיבול הוא ,אבל דיו דלאו בר גיבול הוא - הראשונה בשבת )י"ח (.ע"ד המשנה
אימא ליחייב ,לא סלקא דעתך ,דתניא:
אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים שמוכח ממנה כי השורה
-האחרון חייב ,דברי רבי .רבי יוסי ברבי דיו וסממנין וכרשינין בשבת חייב "מאן
תנא נתינת מים לדיו זו היא שרייתן ,אמר
רב יוסף :רבי היא ,דתניא :אחד נותן את
השמים 'גיבול ועירוב' מטל פב
בידיים ואחר גיבולן מתחברים כל יהודה אומר :עד שיגבל .ודילמא :מאי
החלקים לעיסה אחת ולא יפרדו והדין אפר -עפר ,דבר גיבול הוא - .והתניא:
בזה פשוט שהמגבלו בידיים חייב אפר ,והתניא :עפר -מידי גבי הדדי תניא"
חטאת ,אך בדין נתינת מים לתוך החומר
עצמו נחלקו התנאים רבי סבר שחייב והשניה ג"כ במסכת שבת )קנה (:ע"ד
בעצם הנתינה אף שעדיין לא גיבל אך
רבי יוסי בר רבי יהודה חבירו ס"ל דאין המשנה ששנתה ונותנין מים
חיוב בנתינת מים לבד עד שיגבל, למורסן אבל לא גובלין אמר אביי:
וביארו‡ בדעתו שעדיין יש איסור דרבנן אמריתה קמיה דמר ,מתניתין מני ,ואמר
לי :רבי יוסי בר יהודה היא ,דתניא :אחד
ליתן מים לגו חומר בר גיבול. נותן את הקמח ואחד נותן לתוכו מים -
האחרון חייב ,דברי רבי .רבי יוסי בר
החומר השני נקרא 'אינו בר גיבול' :ויש יהודה אומר :אינו חייב עד שיגבל- .
דילמא עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר
להבחין בו בשתי חלוקות ,המין יהודה התם -אלא קמח דבר גיבול הוא,
הראשון הוא סדרת חומרים שמטבען אינן אבל מורסן דלאו בר גיבול הוא -אפילו
צריכין גיבול אלא די בהשרייה ועירוב רבי יוסי בר יהודה מודה -לא סלקא
בנוזלים בלבד ע"מ שיפעלו בהם את דעתך ,דתניא בהדיא :אין נותנין מים
פעולת הלישה כדוגמת דיו ,סממנים, למורסן ,דברי רבי .רבי יוסי בר יהודה
וכרשינים וכל אלו יוגדרו כחומרים 'דלא
אומר :נותנין מים למורסן"
בעו גיבול'.
והשלישית במסכת ביצה תלמוד
המין השני כולל בתוכו שורת חומרים
בבלי מסכת ביצה )לב(:
שאף אם יגובלו לא תפעל בהם אמר רבינא :וקיטמא שרי וביאר רש"י
פעולת גיבול אלא יישארו נפרדים כשהיו וז"ל :לגבלו ולטוח בו ,דלאו בר גבול
כגון חול הגס ,אפר ,מורסן ,קמח קלי,
שתיתא ,ועוד חומרים שאין בהם את הוא ,עכ"ל.
יכולת החיבור וכל אלו יוגדרו כחומרים
שני סוגי חומרים
'דלא מהניא בהו גיבול'.
ומתוך שיטי דברי הרמב"ם נראה כי
חישוב סוגיית אינו ב"ג
ביאר בסוגיות כי יש שני סוגי
ובכל חומר שמוגדר 'אינו בר גיבול' חומרים:
יהיה דינו מורכב: החומר הראשון נקרא 'בר גיבול':
לשיטת רבי ]המחייב על נתינת מים כגון קמח חיטה ,עפר ,חול
הדק ושאר דברים שזקוקים לגיבול
בבר גיבול[ יש לחייב אף
א .כך ביאר במגיד משנה.
'גיבול ועירוב' השמים פג מטל
כרב יוסף ,מכח ברייתא מפורשת בפרק הכא בנתינת מים לחוד וכ"ש אם יוסיף
מי שהחשיך דתניא בהדיא :אין נותנין לגבל בפועל.
מים למורסן ,דברי רבי .רבי יוסי בר
יהודה אומר :נותנין מים למורסן" אך לשיטת רבי יוסי בר יהודה ]הפוטר
והגמרא בפירוש הגדירה את המורסן
כאינו בר גיבול וא"כ נדחו לחלוטין דברי על נתינת מים בבר גיבול[ יחלקו רב
אביי ודברי רב יוסף מאומתין משתי יוסף ואביי ,אביי יטען שכיוון שחומר זה
ברייתות .אחת לגבי אפר והשניה עוסקת אינו בר גיבול ממילא יש להחמיר בו
וכבר בעירוב המים בו ייחשב כמגבל ,אך
בעירוב מורסן. רב יוסף קובע לכאורה כי הכלל של 'אינו
חייב עד שיגבל' שאותו שינן לנו ריבר"י
וא"כ צדקו מאד דברי רב יוסף ,והנותן תקף גם כאן ,ולכן 'אינו חייב עד שיגבל',
וממילא מובנת מחלוקתן של רב יוסף
מים לאינו ב"ג אינו חייב אלא שקבע כי משנת אין שורין דיו וסממנין
שיש לעיין מה יסבור במגבל ממש חומר וכרשינין שממנה עולה שיש חיוב מגבל
שאינו בר גיבול ,ולכאורה היה נראה על נתינת מים בלבד ,נשנתה ע"י רבי
שהמגבל ממש חייב לכ"ע ,וברייתא בלבד המחייב בכל מצב על עירוב בנתינת
מפורשת היא ,דתניא :אחד נותן את מים בלא גיבול ,וכיוון שחומרים אלו אינן
האפר ואחד נותן את המים -האחרון 'ברי גיבול' רק רבי מחייב בזה אך ריבר"י
חייב ,דברי רבי .רבי יוסי ברבי יהודה פוטר בזה וממילא לא שייך לשנות איסור
אומר :עד שיגבל ,אלא שכאן חישב אליבא דבית שמאי בהשרייה כיוון
הרמב"ם את הסוגיא בביצה שממנה
עולה כי מותר לגבל בידיים אפר לצורך שמלאכה זו אסורה רק מדרבנן.
טיחת תנור ,ולא ייתכן שהותרה לצורך
יו"ט מלאכת גיבול האסורה מדאורייתא, אך אביי טוען כנגדו כי כיוון שחומרים
וא"כ מוכח מכאן דריבר"י אינו מחייב
אפילו על גיבול בידיים אפר שאינו בר אלו אינן 'ברי גיבול' ממילא לכולי
גיבול ,ויש לבאר את דברי ריבר"י שפסק עלמא נסתיימה מלאכת גיבולן בנתינת
'עד שיגבל' דבר ששיך בו גיבול אך המים לחוד ,ומשנת אין שורין דיו נשנתה
באפר לעולם אין שייך להתחייב כיוון בין לפי רבי ובין לריבר"י ,והביא רב יוסף
ראיה מפורשת מברייתא דבה נחלקו רבי
דלא שייך בו גיבול. וריבר"י בנתינת מים לאפר שודאי אינו בר
גיבול ,וא"כ אין לחייב על נתינת מים
ומעתה יש להגדיר ארבע דרגין אליבא לריבר"י ,אך דחה ברייתא זו אביי בתואנה
כי גירסא משובשת היא וצ"ל עפר ,ובעפר
דריבר"י בשיטת רב יוסף: שהוא ללא ספק בר גיבול ,מוסכם
א .מגבל ממש בר -גיבול חייב שנחלקו בזה התנאים.
מדאורייתא. והרמב"ם בראותו שתי הדיעות דעת
ב .נותן מים לתוך בר -גיבול ,אסור אביי ודעת רב יוסף הכריע
מדרבנן אטו גיבול בידיים.
השמים 'גיבול ועירוב' מטל פד
לגבלו בידיים ,אך מצינו חמש דרכים ג .מגבל ממש אינו -בר גיבול ,אסור
להיתר גיבולו:
מדרבנן אטו גיבול בר -גיבול.
א .קמח קלי – שרי לגבלו בשינוי
ד .נותן מים לתוך אינו בר -גיבול ,מותר
מעט מעט.
לכתחילה דלמאי תיחוש לה ,אי
ב .מורסן – שרי לגבלו בשינוי ,שתי משום חשש שיבוא לגבל אינו בר -גיבול
והא איסורו רק מדרבנן ,ואי שמא יבוא
וערב. ליתן מים בבר -גיבול ,והא איסורו רק
מדרבנן ,ולפיכך האוסר בזה הרי הוא גוזר
ג .מורסן – שרי לגבלו בשינוי ,לערות
גזירה לגזירה.
מכלי לכלי.
ועתה יתחדשו לנו כמה דינים:
ד .שתיתא – שרי לגבלו בשינוי סדר
שאין חיוב במגבל דבר שאינו ב"ג ,ורק
נתינת החומרים ,קודם שתיתא ואחר
כך ליתן חומץ ,ואף ששינוי זה מתבצע יש לאסור מדרבנן גיבול באינו
בזמן העירוב ולא בזמן הגיבול ,י"ל ב"ג ,יש להתיר גיבול באינו ב"ג ע"י
שמועיל משום שהגיבול מתקלקל שינוי ,וממילא נבאר כמה דינים שפורשו
מחמת שינוי הסדר וא"כ זהו שינוי בגמרא ,שהתירו גיבול קמח קלי על יד על
יד ,והתירו עירוב מורסן שתי וערב ,או
המורגש גם בגיבול. ע"י עירוי מכלי לכלי ,ובשתיתא רכה
התירו ע"י שינוי סדר הנתינה קודם שתית
ה .גיבול אפר כדרכו ביו"ט – הותר ואחר חומץ ובכל הני יסוד ההיתר ברור,
דנתינת המשקין מותרת לכתחילה אך
משום שמחת יו"ט. הגיבול אסור מדרבנן ואי יעביד 'תרי
דרבנן' כלומר יגבל בשינוי ,נתיר אפילו
קושיות על שיטת הרמב"ם את הגיבול עצמו ,אך פשוט וברור
שייאסר עלינו לגבל בשינוי קמח ודומיו
אך יש להקשות על דרך זו בדברי שהם ברי גיבול ,והוי ככל עושה מלאכה
דאורייתא בשינוי ,ואפילו נתינת המים
הרמב"ם כמה תמיהות וקושיות:
נאסור בהם.
א .היאך קבענו כי בכל דבר שאינו בר
חמש דרכים להיתר גיבול
גיבול ,שרי לכתחילה ליתן בו מים
ואפילו לית חיוב על גיבולו ,בשלמא אינו ב"ג
תימא הכי במידי דלא מהני ביה גיבול ,אך
סברת הלב מכריחה שדבר שאינו בעי ולסיכום דעת הרמב"ם בגיבול אינו ב"ג:
גיבול יתחייב אפילו בנתינת מים. דבר שאינו בר גיבול מותר לכתחילה
ב .וטענה זו אינה רק מסברת הלב אלא ליתן בו משקין אך יש איסור דרבנן
זוהי לכאורה הוראה מפורשת של
הרמב"ם לחייב על שריית זרע פשתן
במים )הלכות שבת פרק ח' הט"ז( וז"ל:
'גיבול ועירוב' השמים פה מטל
ח .והיאך יבאר הרמב"ם את סתירת והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן
וכיוצא בהן במים חייב משום לש ,מפני
סתמי דמתניתין שפרק יציאות השבת שהן מתערבין ונתלין זה בזה ,עכ"ל.
סתם רבי כשיטתו ובפרק אחרון 'מי
ומצאתי שקדמני בקושיא זו העו"ש.
שהחשיך' סתם רבי כריבר"י.
ג .ועוד ,היאך חייב הרמב"ם אליבא דרבי
ט .ועוד יש לעיין בדברי הרמב"ם
על נתינת מים לאינו ב"ג ,בשלמא נותן
שהשמיט דין שריית או גיבול דיו אך מים לאינו בעי גיבול חייב ,אך מאי סברא
בפ"ג ה"ב משמע מדבריו שנוקט כי לחייב על גיבול חול הגס ,מורסן ואפר
שריית דיו בשבת אסורה מדאורייתא והא אינם מתגבלים בפועל ,וכ"ש שלא
שהתיר לשרות דיו וסממנים עם חשיכה
כשיטת בית הלל ,ואי היה איסורן נחייב על נתינת מים.
מדאורייתא מאי חידושא והא אפילו בית
שמאי עצמן שרו ,כך הקשה הלחם משנה ד .ולשיטת הרמב"ם יקשה הניגוד בין
בפרק ח'. סברת רבי שמחייב בנתינת מים
לאינו ב"ג ,לסברת ריבר"י אליבא דרב
י .וקושית התוספות בדף יח .במקומה יוסף שמתיר לכתחילה את נתינת המים
עומדת ,מדוע לא הביא רב יוסף בפרק לאינו ב"ג.
יציאות השבת את ראיית המחץ מדין
ה .ואם מחייב רבי אפילו על נתינת מים
גיבול מורסן.
למורסן ,יש להבין מדוע נשנתה
יא .ועוד יש להבין מדוע חייב הרמב"ם מחלוקת רבי וריבר"י בלשון 'רכה' "אין
נותנין מים למורסן ,דברי רבי .רבי יוסי בר
על מגבל עפר רק משום תולדה יהודה אומר :נותנין מים למורסן" ולא
דלישה ולא כאב מלאכה. שנה רבי אחד נותן את המורסן ואחד נותן
יב .וכן יש להבין את דברי הגמרא בשבת את המים האחרון חייב.
)קמ (.ע"ד המשנה אין שורין את ו .והיאך העמיד הרמב"ם את המחלוקת
החילתית בפושרין אבל נותן לתוך החומץ
"איבעיא להו :שרה מאי ,תרגמא רב אדא בין רב יוסף לאביי בשיטת ריבר"י
נרשאה קמיה דרב יוסף :שרה -חייב בצורה כ"כ קיצונית שרב יוסף סובר דלית
חטאת .אמר ליה אביי :אלא מעתה שרה גיבול כלל באינו ב"ג ,ואביי מחייב אפילו
אומצא במיא ,הכי נמי דמיחייב ,אלא
אמר אביי :מדרבנן ,שלא יעשה כדרך על נתינת מים.
שהוא עושה בחול" וביאר רש"י חילתית
-חלטי"ש בלשון ישמעאל ,ובלעז ז .פירוש דברי רבי יוסי בר"י לגבי
לזרי"א ,ושורין אותו בפושרין ,ושותין
אותן המים לרפואה ,עכ"ל .הרי שאין אפר 'אינו חייב עד שיגבל' משמע
החילתית ברת גיבול ,והא אביי הוא מרא שאם יגבל בידיים ודאי שיתחייב,
והביאור שהכרחנו בשיטת הרמב"ם
אינו חייב עד שיגבל דבר דשייך ביה
גיבול קשה להולמו.
השמים 'גיבול ועירוב' מטל פו
גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן דשמעתא דאינו בר גיבול חמיר מאד
ולא בכיוצא בהן ,עכ"ל .וז"ל השגת ואסורה אפילו נתינת מים ובאמת צ"ב מה
הראב"ד :ואין גבול באפר ולא בחול .א"א
כמדומה אני שטעה בזה שהוא סבור שאם סבר רב אדא ומה ענה אותו אביי.
נתן בהם מים וגבלן שאינו חייב משום
לישה כמו שהוא חייב בזרע שומשמין יג .ועוד יש להבין מדוע חלק הראב"ד
וזרע פשתן ,וזהו שבוש גדול שלא אמרו
אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר על הרמב"ם רק בפרק ח' דוקא על
אפר ,ואף בפרק כ"א שהתיר הרמב"ם
גיבול ובנתינת מים לבדה חייב. נתינת מים למורסן שתק הראב"ד ולא
השיג ,וז"ל הרמב"ם פ"ח הט"ז :אין
סלילת דרך חדשה בהבנת הרמב"ם
די בהשרייה ע"מ שיתגבל היטב ,כגון וראיתי לחד מקמאי והוא רבינו ישעיה
זרע פשתן וכדומה ,אין שום מחלוקת
בין רבי לריבר"י ,ולא בין אביי לרב די טיראני· ,הרי"ד בתוספותיו,
יוסף והדין יהיה פשוט ,חייב אפילו שביאר ביאור חדש בסוגיית גיבול
בנתינת מים ,והוא אינו בר גיבול חמור וממנו שאבתי את הפירוש שאציע
מאד. בשיטת הרמב"ם.
והחומר השני הוא מידי דלא שייך ביה אינו בר גיבול ,לית פלוגתא כלל
גיבול ,כגון חול גס ומורסן, ראשית ,יש לומר שישנם שני חומרים
שבהם גם אם יגבל וימרס כל היום כולו
לא נחייבו על כך לכל הדיעות והשיטות, שבהם לא נחלקו כלל לא
התנאים ואף לא האמוראים ,החומר
והוא אינו בר גיבול קל מאד. הראשון ,זה שאינו צריך גיבול אלא
ב .ר' ישעיה ב"ר מאלי דטרני נולד בערך בשנת ד"א תתק"מ בעיר טראני שבאיטליה ,ונחשב אחד
מגדולי איטליה הראשונים .כונה 'ר' ישעיה דטרני הזקן' או 'הראשון' ובקיצור 'רי"ד' מסופר
שבשעת פטירתו אמר 'והנה בן בתי יורש אותי' ונתקיימה נבואתו בנכדו בן בתו ר' ישעיה ב"ר אליה
שכונה 'ר' ישעיהו דטרני השני' ,או 'ר' ישעיה אחרון' ,ובקיצור :ריא"ז )ר' ישעיה אחרון ז"ל( .הרי"ד
למד בבית מדרשו של ר' שמחה משפירא ,ונשאר בקשר הדוק עם גדולי דורו באשכנז; תשובות שלו
מובאות בספר 'אור זרוע' מאת חברו ר' יצחק ב"ר משה מווינה .הוא ייסד בטראני עם חברו ר' אליעזר
ב"ר שמואל מווירונה )תלמיד ר"י הזקן( בית מדרש בו למדו בשיטת בעלי התוספות .הרי"ד כתב ספרים
רבים :פסקים קצרים לפי סדר התלמוד המכונים 'פסקי הרי"ד' ,שמאות מהם מובאים בבית יוסף ובשאר
פוסקים ,חלקם מתוך חיבורי נכדו הריא"ז בעיקר מתוך 'שלטי הגיבורים' שעל הרי"ף ,בדרך כלל הריא"ז
מביא את פסקי סבו בשם 'מז"ה' מורי זקני הרב ,אהבת האמת היתה נר לרגליו ופעמים רבות אנו מוצאים
שחזר בו ממה שכתב במהדורה קודמת ]וכן במהלך מחודש זה שלל את מה שביאר במהדו"ק[ ומודים
דרבנן היינו שבחייהו.
'גיבול ועירוב' השמים פז מטל
מחלוקת אביי ור"י במורסן: אך ביני וביני ,נמצא חומר הנקרא 'בר
'הכל דרבנן' גיבול' ובזה נחלקו רבי וריבר"י ,רבי
מחייב על נתינת המים וריבר"י מחייב רק
ובמשנה בפרק מי שהחשיך מצינו היתר בגיבול ]ולא נחלקו אביי ורב יוסף בדינו[.
לתת מים במורסן ,וחקרה מחלוקת אביי ורב יוסף,
הגמרא מאן תנא דמתניתין דשרי ליתן
מים במורסן וקבע רב יוסף כי נשנתה בדיו ואפר
דוקא לפי ריבר"י שסובר שאין שום טעם
לגזור על נתינת מים למורסן שאינו ב"ג ובגמרא שבת פרק יציאות השבת ,יצאו
דלמאי תיחוש לה ,אי משום שיבוא לגבל
ממש ,והא זה איסור דרבנן לגבל אינו לחקור מה יהיה דינו של חומר
ב"ג ,ואי שמא יבא ללמוד מזה ולהתיר רביעי ,והוא 'דיו סממנין וכרשינין' שהם
נתינת מים בבר גיבול לא תיחוש ,דהרי מתגבלים בנתינת מים אך נדרש לגבלם
לריבר"י נתינת מים בב"ג אף היא אסורה בידים עוד קצת ,האם נדון חומר מסוג זה
רק מדרבנן והגוזר ע"ז הרי הוא גוזר כשאר חומרים שאינם צריכים גיבול כלל
גזירה לגזירה ,אך ודאי שאי אפשר כגון זרע פשתן ודומיו ,וא"כ המשנה
להעמיד משנתנו כרבי ,משום שרבי ודאי ששנתה שהשורה בשבת דיו וסממנין
יאסור מדרבנן את נתינת המים משום וכרשינין חייב חטאת ,היא בין לרבי ובין
שכיוון שלשיטתו אית חיוב בבר גיבול לריבר"י ,וכך נקט אביי או שמא מחמת
כבר בנתינת מים ממילא יש לגזור על שיש צורך קל בגיבול ,יש לשייכו לקבוצת
נתינת מים אפילו באינו ב"ג ,אך אביי טען החומרים שהם ברי גיבול כגון קמח ,עפר,
כנגדו דשמא גם ריבר"י יאסור בכה"ג וחול הדק ,וכך סבר רב יוסף ,והביא ראיה
מדרבנן דהא יש לגזור ביה אטו נתינת חזקה לשיטתו מחומר חמישי ,שיש בו
מים באינו בעי גיבול כזרע פשתן ודומיו, שני סוגי שימושים האחד ,כשאר חומרים
שהרי בזה לכ"ע חייב בנתינת מים לבד, קלים שאינם מתגבלים ומתחברים כלל
והסברא לדמות בזה שמורסן ופשתן וכלל ,ובזה ודאי שייפטר המגבלו ,אך יש
תרוייהו לאו ברי גיבול הם ,אלא שפשתן באפר עוד צורת שימוש אחת והיא בדיוק
אינו בעי גיבול ומורסן לא מהני ליה כצורת השימוש של דיו ,וזה להשרותו
גיבול ויבואו להחליף ביניהם ,והוכיח לו במים ע"מ שיקבלו המים את תכונות
רב יוסף מברייתא מפורשת שריבר"י האפר ונוכל לעשות מהן בורית ,ועיקר
הפעולה נעשית בהשרייה אך יש צורך קל
מתיר ורק רבי הוא האוסר. בגיבול ,וא"כ יש ראייה שחומר שעיקרו
בהשרייה אך צריך עוד גיבול נחשב
יישוב כל הקושיות והשאלות כשאר חומרים ברי גיבול ויחלקו בהם רבי
וריבר"י ,ומשנתנו שחייבה על נתינת
ונמצא אם כן שלא נחלקו כלל התנאים המים לדיו נשנתה בשיטת רבי ,וטען אביי
והאמוראים בנותן מים לחומר שיש שיבוש בגירסא ויש לשנות עפר.
השמים 'גיבול ועירוב' מטל פח
הדיעות והשיטות המגבל בידיים יתחייב שאינו צריך גיבול כגון פשתן ודומיו ובזה
חטאת ,ותורצו קושיות ו' ז'. חייב חטאת לכ"ע ,וכן פסק הרמב"ם,
ואפשר לומר שלבסוף נטה הרמב"ם ותורצו שאלות א' ב'.
אחר דברי אביי להעמיד את ובדבר שאינו ב"ג דהיינו לא מהני ליה
משנת דיו וסממנים אפילו כריבר"י ולכן
נראה שפסק בפרק ג' ה"ב שהשורה דיו גיבול כמורסן ,קמח קלי,
וסממנים חייב ,ומובן מדוע לא שנאה עם שתיתא ,ואפר לצורך שימושי טיחת תנור,
רשימת החומרים דברי גיבול ,וברור שלא אין בו גיבול מדאורייתא לכ"ע ,ובזה
ישנה דדיו אינו ב"ג ,משום שהכרעתו היא
דדיו וסממנים חשיבי 'לא בעו גיבול' תורצו שאלות ג' ד'.
כזרע פשתן ודומיו ותורצו שאלות ח' ט'.
אך ודאי שגזרו חכמים על גיבול חומר
וברור כעת מדוע לא שייכא ראיית
שאינו ב"ג בידיים אטו גיבול
מורסן לדין אפר דלא דמו כלל דאורייתא ,ונחלקו התנאים בגזירה זו רבי
וכלל ותורצה שאלה י'. גזר כבר בנתינת מים וריבר"י גזר רק על
שעת גיבול ממש ולכן מובן מדוע נשנתה
ונבין היטב מדוע אין לחייב על מגבל מחלוקת רבי וריבר"י בלשון 'רכה' "אין
נותנין מים למורסן ,דברי רבי .רבי יוסי בר
עיסה קשה כדין אב מלאכת לש יהודה אומר :נותנין מים למורסן" ולא
אלא רק כתולדה דהא המלאכה המקורית שנה רבי אחד נותן את המורסן ואחד נותן
של שריית סממנים היתה השרית מידי את המים האחרון חייב ,משום דפליגי רק
דלא בעו גיבול אלא רק גיבול קל מאד, באיסור דרבנן ואין כאן חיוב כלל ותורצה
כדי ליתן צבע או טעם במים ותורצה
שאלה ה'.
שאלה י"א.
ואמת שמחלוקת רב יוסף ותלמידו
ובשריית החילתית במים יש שתי פנים,
אביי ,סובבת רק על דין מסויים
שמצד אחד אינה מתגבלת מאד והוא שיטת ריבר"י בנותן מים לדיו,
כלל ולכן יש לפטור את המגבלה ]ולהתיר סממנים וכרשינים ושורה אפר במים
לכתחילה מדין גיבול לשרותה במים לצורך מי בורית ,שבכל הני יש צורך
אליבא דריבר"י[ אך מצד שני יש בה כוח בגיבול קל ,לדעת אביי יש לחייב על
לתת טעם במים ללא צורך בגיבול נוסף נתינת מים כיוון שעיקר הפעולה נעשית
וא"כ הרי החילתית כשאר חומרים בהשרייה וא"כ דינו כפשתן ודומיו שלא
החמורים ביותר כזרע פשתן ודומיו דלא בעו גיבול וחייב כבר בנתינת מים בין
בעו גיבול ,ובזה סבר רב אדא נרשאה לרבי ובין לריבר"י ,ורב יוסף סבר שכיוון
לחייב על שרייתה אך הודיעו אביי שכיוון שיש עדיין צורך בגיבול נשאר דינו כעפר
שניתן רק טעם החילתית במים אין ושאר ברי גיבול ואם כן בנתינת מים
להחשיב את החילתית כאינו בעי גיבול יחלקו רבי המחייב וריבר"י שסובר שאין
חיוב על נתינת מים אך בודאי שלכל
'גיבול ועירוב' השמים פט מטל
גיבול אפר רק כגוונא דגיבול חול גס ושרי לכתחילה לשרותה ,אלא שאסר
ומורסן שאין נתינת המים באה ע"מ מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה
שיבלעו החומרים במים אלא לצורכי
נוחות ודילול ,וקושיית הראב"ד היא על בחול ,ונתבארה שאלה י"ב.
כך שפטר הרמב"ם באפר דוקא ,וא"כ
אפשר לומר ששיטה אחת לרמב"ם והראב"ד השיג על הרמב"ם בהא דסבר
ולראב"ד‚ ולדבר אחד נתכוונו שניהם
והרמב"ם דיבר באפר לטיחת תנור שהמגבל אפר פטור ותמה
והראב"ד מיירי באפר לבורית ותורצה עליו שהרי יש לחייב באפר אפילו בנתינת
מים אך במורסן לא השיג על הרמב"ם
שאלה י"ג. משום שהבין הראב"ד שאמת שאין לחייב
על גיבול מורסן דאינו ב"ג ,אך במגבל
והאיר ה' עיני ומצאתי ראיה לסברא זו אפר לבורית סבר הראב"ד שיש לחייב
עליו אפילו בנתינת מים ,אך אחר
שיש לחלק בין נתינת מים ע"ג שביארנו כי הרמב"ם מחמיר מאד
אפר לנתינת מים ע"ג מורסן בדברי בשריית דיו וסממנים ,ומחייב אפילו על
המאירי בבית הבחירה )קנה (:וז"ל :הקמח נתינת מים ואף שורה אפר לבורית
הוא מחוסר גבול וגבולו נקרא גבול מתחייב כבר בנתינת מים כשיטת אביי,
ומתוך כך נתינת מים לתוכו אינה מחייבת ורק פטר במגבל אפר לצורך טיחת תנור
אלא שלכתחילה אסור שמא יגבל אחד סרה קושיית הראב"ד ,והרמב"ם רמז
נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים, לחילוק זה בכותבו את פטור האפר יחד
ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת עם פטור גיבול חול הגס ומורסן )פ"ח
מים לבד שנתינת מים לתוכו הוא גבולו הלכה ט"ז( וז"ל :אין גיבול באפר ולא
ובכלל זה נתינת הסמנים השחוקים לתוך בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן,
המים לעשיית דיו וכן נתינת מים לתוך עכ"ל .וז"ל השגת הראב"ד :ואין גבול
האפר לשריקת פי תנור וכיוצא בה ,ומה באפר ולא בחול .א"א כמדומה אני שטעה
שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כגון בזה שהוא סבור שאם נתן בהם מים וגבלן
מורסן נתינת מים מותרת לכתחילה, שאינו חייב משום לישה כמו שהוא חייב
עכ"ל .הרי שחילק בבירור בין אפר שחייב בזרע שומשמין וזרע פשתן ,וזהו שבוש
עליו כבר בנתינת מים למורסן שאינו גדול שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא
מתחייב אפילו בגיבול„ ,אלא שיש שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדה
להקשות מה באמת החילוק בין שניהם חייב ,עכ"ל .הרי שפטר הרמב"ם על
ג .אך הוכיח הרב ר' אריה פלדהיים שליט"א שאין כן דעת הראב"ד דהא מדבריו בהלכות יו"ט פ"ג ה"י
שהתיר הרמב"ם גיבול אפר לסתום בו פי התנור ,וכתב ע"ז הראב"ד בזה"ל כבר כתבנו בהלכות שהת
שכל זה שיבוש עכ"ל וא"כ מוכח דהראב"ד מחייב גם בגיבול אפר לבניה.
ד .ואף בתוספת שבת בסימן שכ"ד אחז בסברא זו מדעתו ע"מ לבאר את היתר גיבול מורסן בשתי וערב.
השמים 'גיבול ועירוב' מטל צ
ד .ואחריהן במעלה יהיו כל שאר וזה פירש רק בתו"ס רי"ד דמיירי באפר
לצורך בורית דומיא דשריית סממנים.
החומרים שהם 'ברי גיבול' כעפר,
קמח ,וחול הדק שנחלקו בדינם רבי ולפי יסוד מחודש זה יש למנות ששה
שמחייב אפילו על נתינת המים לבד
סוגי חומרים:
וריבר"י המחייב רק אם גיבל בפועל.
א .החמור ביותר' ,אינו בעי גיבול'
ה .ואחרונים בחומרא יהיו כל שאר
כזרע פשתן ודומיו חייב על שרייתו
החומרים דלא מהני להו גיבול כגון במים לכ"ע.
מורסן ,קמח קלי ,שתיתא ,אפר ע"מ לטוח
בו ,ולכ"ע אין חיוב על הגיבול וכ"ש על ב .אחריו יהיו 'דיו סממנין וכרשינין'
נתינת מים ,אלא שנחלקו רבי וריבר"י
בגדרי איסורי דרבנן שיש בגיבול זה רבי שעיקר לישתן בנתינת המים אך נדרש
אוסר את נתינת המים ללא שינוי וריבר"י תוספת גיבול ,ונחלקו בהגדרתו רב יוסף
מתיר ללא חשש את נתינת המים ומצריך ואביי ,רב יוסף ס"ל שמדמינן ליה לשאר
ברי גיבול ,ואביי ס"ל שנדמהו לאינו בר
שינוי בגיבול.
גיבול דחייב לכ"ע.
ו .ועוד יש לחשב את שריית החילתית
ג .אחריהן יהיה 'אפר' שמטרת שרייתו
במים שמצד אחד אינה מתגבלת כלל
ולכן יש לפטור את המגבלה אך מצד שני היא להוציא ממנו את כח האפר וליתנו
יש בה כוח לתת טעם במים ללא צורך במים ,אך עדיין נדרש גיבול ואף בזה
בגיבול נוסף וא"כ הרי החילתית כשאר נחלקו בהגדרתו רב יוסף ואביי ,רב יוסף
חומרים החמורים ביותר כזרע פשתן ס"ל דכיון דבעי גיבול דמי לשאר ברי
ודומיו דלא בעו גיבול ,ובזה סבר רב אדא גיבול ,ואביי ס"ל שנדמהו לאינו בר גיבול
נרשאה לחייב על שרייתה אך הודיעו דחייב לכ"ע ,ומנינו את האפר תחת דיו
אביי שכיוון שניתן רק טעם החילתית סממנין וכרשינין משום שיש בו גם צורת
במים אין להחשיב את החילתית כאינו שימוש לבניה וטיחת טיט על תנור
ובצורה זו נחשב האפר לכל הדיעות דלא
בעי גיבול ושרי לכתחילה לשרותה.
מהני ביה גיבול.
הכנת מאכלים מצויים
מאכלים מסויימים ולא נחשב כמגבלים, ועתה אחר שנתבאר כי דילול במים אינו
וייתכן שנקשה קושיא זו אף על שאר
שיטות הראשונים שהרי מפורשות נקבע סברא להיתר אלא להיפך סברא
במשנה ששרית דיו היא בגדר 'אינו בר להחמיר שהרי המלאכה המקורית שהיתה
גיבול' ולדעת תוס' זוהי סיבה לחייב במשכן היתה דוקא בנתינת מים לאינו
אפילו בנתינת מים וא"כ היאך נתיר ב"ג והמים סופגים וקולטים אל תוכם את
הסממנים ,יש להבין היאך נתיר להכין
'גיבול ועירוב' השמים צא מטל
'מטרנה' ,ואבקת 'קפה נמס' להמיס אבקות במשקין ,ואל תשביני
'שתיתא' ותאמר כי הנה ראיה שאין
ויש לעיין האם נתיר להכין תרכובת בבלילה רכה אופן של חיוב דהתם מיירי
בגרגרים דקים שאינם הופכים להיות חלק
מאכל לתינוקות המכונה כיום מהמים וממילא כמה שירבה במים ייחלש
'מטרנה' תהיה דלילה ככל שתהיה ,והרי כוח החיבור שבין הגרגרים ,אך בסוגי
ישנו חיבור מושלם בין אבקת החלב אבקות שאחר עירובן הופכות להיות
לחלב ]והעירני ידידי הרב ר' אריאל וקנין באחדות גמורה עם המים מאי אכפת לן
שליט"א שבזה יהיה חילוק בין מכין בריבוי המים והרי נגבלה האבקה במים
'דייסה לתינוקות' שבזה נראה להקל והרי הוא מגבל לכ"ע וממש כשורה
בתוספת חלב עד שתהיה התערובת אבקת דיו במי עפצים ,ונקדים ונאמר כי
דלילה ואז אפשר להקל בשינוי סדר ייתכנו עוד בעיות נוספות אך אנו נדון
הנתינה כשתיתא כיוון שבדייסא שעשויה
מדגנים או קטניות אין החלקים נבלעים כרגע רק בסוגיית גיבול.
בכל החלב אלא יש גיבול רק כאשר נעשה
עיסה סמיכה אבל בעיסה רכה ודלילה אין הכנת תה וקפה שחור
חיבור כלל בין החלב לדגנים ,[‰וכן יש
לעיין במכין משקה הנקרא 'נס קפה' על אף שבשעת נתינת המים ניכר טעם
העשוי ממי קפה מאודה ,ובשעת נתינתם
במים מיד נבללים בצורה מוחלטת ,האם הקפה או התה במים ,ולכאורה דמיא
מותר להכין משקה זה בשבת דלכאורה לאיסור שריית דיו ,נראה שאין לאסור
הוא דומה בדיוק לדיו ואפר לבורית ואף דיש חילוק עצום דהתם בשורה את הדיו
נראה שחמיר מינייהו שהרי נבלל במים יש בידו אבקה שחורה ודקה מן הדקה
ובשעת השרייה במים עצמות האבקה
ללא גיבול כלל. נבלעת בהם ונמסה והרי זהו גיבול ודיבוק
מושלם בין האבקה למים ,אך הכא במכין
נותן רוטב באוכל או 'הכשר תה וקפה אין גרגרי אבקת הקפה נמסים
במים אלא נותרים בקרקעית הכוס ורק
אכילה' נותנים טעמם במים ,וכן בעלי התה ,הם
נותרים בשקיק ורק טעמם נספג במים,
והיה נראה לבאר ע"פ יסודו של הביה"ל ואם באת לדמותו תדמהו לשורה חילתית
)בד"ה שמא יבוא( שבקלי לית גיבול במים שאין לאסור בו משום גיבול.
משום שנתקן לאכילה בקליה והמגבלו
ה .ויש לפקפק בזה על פי שיטת הרמב"ם והשו"ע ,שהרי לדבריהם קלי לאו היינו שתיתא וממילא לא
מצינו שנתיר לגבל קלי ע"י שינוי דרכה ,וממילא יש ללמוד מזה שאין סוג של היתר גורף לגבל ע"י
שינוי ל סדר הנתינה אלא רק בשתיתא .וכן הקשה בחמד משה על הרמ"א שמצד אחד הביא בסעיף ט"ז
התירא דתה"ד ברכה לגבי חרוסת ומצד שני לא הגיה כלום ע"ד השו"ע בסעיף י"ד שהעתיק דברי
הרמב"ם דיש חילוק בין קלי לשתיתא.
השמים 'גיבול ועירוב' מטל צב
'נותן רוטב באוכל' אך גם בזה יש רמות הרי הוא 'כנותן רוטב באוכל' ,והיא גופא
שבח דקלי אינו ראוי כ"כ לאכילה כמות צריכא רבה דמאי אכפת לן אי נותן רוטב
שהוא וממילא המגבלו מכשירו לאכילה או מגבל קמח אי מגבל חייב ,ונראה
בשופי ולכן יש לגבל בשינוי דמעט מעט, שעומק סברת הביה"ל דגיבול הויא
אך אם יהיה מאכל הראוי לאכלו בשופי מלאכה שכל ענינה להיות שלב בהכשרת
ועתה מגבלו ,אפילו אם בזה מטעימו יותר מאכל או חומר 'הכשר אכילה' אך היא
לאכילה אין צורך אפילו בשינוי דאינו עצמה אינה שייכת לפעולות האכילה
משביחו בצורה משמעותית ולכן אין על וממילא אם הדבר כבר ראוי ומתוקן
המערבו ברוטב 'שם מגבל' כלל ,ומ"מ לאכילה אין על זה 'שם גיבול' וכן הדבר
לא תוסיף לנו סברא זו בהיתר הנס קפה כאן במטרנה וקפה נמס ,שתרוייהו
והמטרנה מכיוון שלא היו ראויים כלל מעובדים ומבושלים ומתוקנים היטב
טרם העירוב הסופי ,ולפי יסוד זה יש לאכילה ,שמיד אחר הגיבול מוכן הדבר
להחמיר אפילו לשיטת הביה"ל בהכנת לאכילה אינו שייך לסוגיית גיבול ,אך יש
'טחינה' מטחינה גולמית שאף שראויה לדחות שבקלי היה ראוי לאכילה אף
לאכילה כמות שהיא עכ"ז ע"י תערובת קודם הגיבול וכאן במטרנה ונס קפה ,לא
המים נוצר מאכל חדש לגמרי ,בצבעו חזו כלל וכלל לאכילה טרם הגיבול וא"כ
המגבלם עביד מלאכה שהיא 'הכשר
ריחו וטעמו ואף השימוש בו שונה.
אכילה' וחייב כדין מגבל.
חידוש עצום ,לישה אחר לישה
רוטב באוכל או 'יצירה חדשה'
וניהדר אנפין לנידון דידן ,דנלע"ד
ואגב עסקנו בסברא זו ,אפשר עוד
להביא עוד חילוק נפלא ,והוא
ע"פ יסוד 'אין גיבול אחר גיבול' שהרי להוסיף ולבאר את סברת היתר
הקפה נמס גובל היטב בשלבי הייצור, הקלי שהוא 'כנותן רוטב באוכל' שכל
וא"כ לא שייך ביה עוד גיבול ,אך הט"ז ענין הגיבול הוא פנים חדשות באו לכאן
ס"ק י"א כתב וז"ל אבל נ"ל ללמוד דין א' שהרי היה כאן קמח ומים ואחר הגיבול
חדש משיטת הרמב"ם דהיינו שהקמח נוצרה כאן יצירה חדשה והיא 'בצק' Â
שעושים מטחינת מצה אפוייה שקורין וממילא בשעה שהייתי יכול לאכול את
מצ"ה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי המאכל טרם הגיבול אין הגיבול משנה
דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בצורה מהותית את טבע המאכל ,דאוכל
בשבת אפילו ברכה דלפי הנראה דין קמח היה ואוכל נותר וזה מה שכתב הביה"ל
ו .והרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א נתן בזה טעם לשבח שהרי מצינו בחיוב חלה מהעיסה
שנקראת ראשית ,ויש לתמוה מה ענין תרומת ראשית הכא והא כבר הפרשנו מהחיטין תרומת
ראשית ומדוע יש לשוב ולתרום שוב מהעיסה ,אלא ודאי שהמגבל יוצר דבר חדש שלא היה כאן
וממילא יש לתרום מחדש.
'גיבול ועירוב' השמים צג מטל
מאכל שדרך לגבלו סמוך לסעודה זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה כו' וכאן
דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך
ובשש"כ פ"ח הע' י' כתב סברא עצומה ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח
תחלה נמצא שהשנוי הוא גלוי לכל אבל
בשם הגרשז"א דכל מאכל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן
שדרכו לגבלו דוקא סמוך לאכילה ,ייתכן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי
דקרוי רק בשם 'תיקון מאכל' ולא בשם ע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב
'לש' ,וא"כ הרי גם אבקת הנס קפה בסכין או בכף הקמח של מצה עם
ואבקת המזון לתינוקות תרוויהו מיועדות המשקה כנלע"ד ,עכ"ל .הרי שפקפק
לשימוש מיידי ,אך גם הגרשז"א לא סמך בגיבול מצה ולא התיר זאת בצורה
לגמרי על סברא זו משום שיש לחלק
ביניהם לקלי שהוא ראוי לאכילה ואבקות פשוטה משום אין גיבול אחר גיבול.
אלו אינן ראויות כלל לאכילה לפני
אך רבים מהאחרונים הקשו עליו והם:
העירוב במים.
המהרש"ם )שו"ת חלק ז' סו"ס ז'( וז"ל:
חידוש גדול ,התרכך בבישול עוד מ"ש להעיר בדברי הט"ז א"ח סי'
שכ"א סקי"א בדין קמח מצה שנטחן שיש
כבר פקעה ממנו לישה בו משום לש דכמו דקיי"ל אין טוחן אחר
טוחן ה"נ בלש אחר לש יפה העיר ולא
אך נראה לצדד להתירא ע"פ דברי הבית מצאתי בזה דבר ברור ומהש"ס דשבת דף
ק"מ ע"א נראה דיש לש אחר לש וע' בא"ז
יוסף שביאר את הרמב"ם בהלכות הל' שבת סי' ס"א היטב וצ"ע בטעם
שבת )פרק כ"א( "לפיכך מותר לגמור הדבר ,עכ"ל .וכן בערוך השולחן ס"כ
שחיקת הריפות בעץ הפרור בתוך הקדירה וז"ל :ולענ"ד היה נראה דמצה כתושה
בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש" קילא מקלי שהרי כבר נלושה פעם אחת
וכתב ע"ז הב"י וז"ל :וכן כתוב בתשובות וכשם שאין טחינה אחר טחינה כך אפשר
הרמב"ם שנשאל על קדרה של דייסא אין לישה אחר לישה וצ"ע ,עכ"ל .וכך
שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר
כשמורידין אותה מעל הכירה מכניסין בה נקט בהר צבי )טל הרים לש(.
עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין
אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי אך נלע"ד שהדין יהיה עם הט"ז שהרי
הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב
הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה תוספתא מפורשת היא )פי"ג הי"ב(
כולה גוף אחד ופעמים מסירין המים מעל "מפרפרין גלוסקין לחולה בשבת ובלבד
פניה ואחר כך מערבין אותה ופעמים שלא יגבל" ובפשטות דין 'ובלבד שלא
מוסיפין לה מים חמין לפי מה שהיא
צריכה כל אלו המעשים אסור או מותר יגבל' חוזר על הרישא דפירורין.
והשיב ודאי שכל זה מותר הוא שהרי
השמים 'גיבול ועירוב' מטל צד
להוסיף מים ,ופסק כן בשו"ע שכ"א סעיף בפירוש תנינא )עדיות פ"ב מ"ו( השום
י"ט ,וא"כ גם בנידון דקפה נמס כיוון והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום
שכבר נתבשל ונתרכך מאד הרי הוא דומה וכו' וקל וחומר להריפות שכבר דכו אותם
ממש לריפות שמחמת הבישול נפעל בו במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן
ריכוך חזק עד שאין שייך בהו יותר לישה מחוסרין אלא מעט שחיקה ועירוב ונתינת
ועדיין עומד ברכותו ,ובפת י"ל שמעולם מים חמין לתוך הקדרה מותר ,עכ"ל .והרי
לא התרככה ע"י הבישול אלא רק מפורשות התיר הרמב"ם לגבל ולערב
היטב את המאכל המבושל ואפילו
התקשתה ולכן החמרנו בגיבולה.
השמים צה גדרי גיבול מטל
גדרי גיבול
גיבול חרדל שום ושחליים
שומשמין לדבש
פירות הנושרין ,הגדרות מתחלפות
רקיקת דם ברית
השתנה על חול או עפר
ארבעת המצבים:
גיבול בשינוי
סיכום שיטות הפוסקים ,והיאך הוכרעה ההלכה
נתינת מים ע"ג ב"ג ואחר לגבל שתי וערב ,לספרדים אסור לאשכנזים
מותר
שינוי סדר הנתינה
שתי גרסאות' ,והאמרת' או 'והתניא'
ארבע קושיות ע"ד הרמ"א
ביאור מחודש בדעת הרמ"א
נתינת משקה סמיך ע"ג ב"ג ,חידוש גדול
נתן מים מע"ש
חמשה מצבי מחלוקת
###
הרי שמצינו שנחלקו רבי וריבר"י בדין בגמרא שבת )דף קנה (:תנו רבנן :אין
נתינת מים לקלי וגיבולו בשינוי גובלין את הקלי ויש אומרים
דמעט מעט ]ולא נתפרש בגמרא האם קלי גובלין .מאן יש אומרים ,אמר רב חסדא:
חשיב ב"ג או לאו ב"ג[ ,רבי אסר כיוון רבי יוסי ברבי יהודה היא .והני מילי -הוא
שהוא כבר מחייב על נתינת מים בין בב"ג דמשני .היכי משני? אמר רב חסדא :על
ובין באינו ב"ג ,וממילא לא משנה לנו
יד על יד.
השמים גדרי גיבול צו מטל
להאכיל לחיה ועוף לא גזור ,עכ"ל. מהי הגדרת 'קלי' והדין פשוט :אסור
ומצינו בביאור דבריו כמה פירושים אך אפילו ליתן מים לקלי.
יש להקדים שקושייתו מבוססת על שלש
אך ריבר"י נחלק עליו וס"ל דשרי ליתן
הנחות יסוד:
מים לקלי ואפילו להמשיך ולגבל
א .דתוספות פסקו כאביי. בידיים ע"י שינוי ,ויבאר הרמב"ם שקלי
הרי הוא 'אינו ב"ג' וממילא מותר ללא
ב .דמורסן מוגדר כאינו ב"ג. פקפוק ליתן בו מים ,אך הגיבול אסור
מדרבנן ולכן יש לגבל בשינוי דמעט
ג .ואם מורסן אינו ב"ג הרי ודאי הוא מעט ,והתוס' דס"ל כאביי וממילא אין
ליתן מים באינו ב"ג יהיו מוכרחים
שווה לאפר ושאר חומרים שאינם ב"ג. להעמיד הגדרת קלי דהוי ב"ג ,אך דבר
תימה הוא היאך התירו ליתן מים ע"ג
ובנשמת אדם כלל י"ט ביאר בדברי מידי דהוי ב"ג ולא חששו שמא יבא
הב"י כי הנחת העבודה א' לגבלו בידיים ויתחייב חטאת,
אינה נכונה ופשוט תוספות פסקו כריבר"י
אליבא דרב יוסף ולכן מובן מדוע הורו וקושיא זו כבר הקשה הב"י לגבי היתר
שמותר ליתן מים על מורסן שאינו ב"ג
מכיוון שלפי שיטת רב יוסף אינו עובר על נתינת מים במורסן אליבא
גיבול בנתינת מים על חומר בין אם הוא דתוס' והראב"ד דאי ס"ל כאביי היאך
ב"ג או אינו ב"ג ,ורק בגיבול חייב ,וא"כ שרו ליתן מים והא מורסן הוי אינו ב"ג
עדיין יש לתמוה להיכן פרח איסורא ובנתינת מים חייב ,ותירץ בזה"ל :ואף על
דרבנן של שמא יבוא לגבל אחר נתינת פי שלא הזכירו התוספות והראב"ד אלא
המים ,וע"ז תירץ הב"י דלא העמידו אפר נראה דהוא הדין למורסן דהא בהדיא
אמרו בפרק מי שהחשיך )קנה (:דמורסן
חכמים דבריהם במקום צער בהמה. לאו בר גיבול הוא כדרך שאמרו באפר
וכיון דלפי דבריהם גיבול מורסן מיתסר
ובביה"ל לא הסכים עם דרך זו וביאר מדאורייתא טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה
דשרי ליתן מים על גבי מורסן לאו
בדברי הב"י שערער את מטעמא שכתב הרב המגיד הוא אלא
הנחת היסוד ב' ,דהיינו נהיה מוכרחים משום דכיון דבנתינת מים לא מיחייב לרבי
לסבור כעת בדברי תוספות דס"ל דמורסן יוסי ברבי יהודה אף על פי שחכמים גזרו
באמת אינו ב"ג וממילא אין לחיב עליו כדמשמע מדקתני בפרק מי שהחשיך
לריבר"י על נתינת המים על גביו אלא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד
החיוב יחול רק בגיבול ואת הגיבול הרי שיגבל דאלמא חיובא ליכא אבל איסורא
הוא עושה בשינוי דמעט מעט ,ולפי זה מיהא איכא הני מילי בקמח שאין בו צורך
יש להבין היאך התירו חכמים את נתינת ליום אבל במורסן שיש בו צורך היום
המים ע"ג המורסן והא מיבעי לחכמים
לגזור בזה וכמו שדייק המ"מ מדברי
ריבר"י 'אינו חייב עד שיגבל' מכלל
דבנתינת מים כבר איכא איסורא וע"ז
השמים צז גדרי גיבול מטל
והט"ז )שכ"ד סק"א( הוסיף עוד לחדש ביאר הב"י דמחמת צורך אכילת הבהמה
לא גזור בהא דרבנן.
וקבע כי אמנם מצינו בודאות
איסור דרבנן בגיבול דבר שאינו ב"ג ולפי שתי השיטות ,בין לביה"ל ובין
בשיטת הרמב"ם דהרי אסור לגבל מורסן
ללא שינוי ,וא"כ יש ללמוד מזה שחכמים לנשמ"א יוצא ברור שביאר הב"י
חשו לשמא יבוא להתיר בעקבות זה דהתירו חכמים איסורא דרבנן של נתינת
גיבול ,ולכן אין זה מופקע שיהיה איסור מים ולא חשו לשמא יבוא לגבל משום
דרבנן בנתינת מים לקמח ,אך אליבא צורך מאכל הבהמה ,אך יש להוסיף הערה
דתוס' אין לנו לחדש גזירות מליבנו שהרי חשובה שגדולה מזו נתחדש השתא,
מעולם לא מצינו שאסרו איסר מדרבנן דאפילו התירו חכמים עשיית איסור
ומה דאסרו את גיבול מורסן ללא שינוי דאורייתא ע"י שינוי דכלאחר יד שהרי
זהו מפני שאם יגבל ללא שינוי יעבור התירו את גבילת המורסן בשינויא דשתי
ממש על איסור דאורייתא ,ומנא לן וערב ,וזה חידוש עצום שמשום צורך
למימר דגזרו חכמים וממילא ע"פ הט"ז השבת התירו שתי מלאכות דרבנן,
קושיית הב"י השניה במנין 'היאך התירו האחת :נתינת מים בחומר שאם יגבלו
חכמים איסור דרבנן של נתינת המים' יתחייב עליו ,והשנית :גיבול בידיים
ליתא ,משום דלפי הרמב"ם דאיכא איסור
דרבנן בנתינת מים על קמח שרינן לגמרי כלאחר יד.
נתינת מים על מורסן משום שאינו ב"ג,
ובאמת מעולם לא התרנו איסור דרבנן אך לדברי הרמב"ם לא מצינו שום
בנתינת מים ,ולדעת תוספות שהבינו
שמורסן הוא בר גיבול ג"כ מעולם לא איסור דרבנן שהותר מפני צורך
התרנו איסור דרבנן של נתינת המים היום ,ואסור באיסור גמור ליתן מים ע"ג
משום שמעולם לא היה איסור כזה מידי דבר גיבול שמא יבוא לגבל ,וק"ו
לשיטתם ,אך על פי מה שעוררנו הכא שאסור לגבלו בשינוי דשתי וערב דמנא
בהיתר גיבול בשינוי מצינו גם מצינו לן להתיר איסור דאורייתא דגיבול בשינוי
שהותר איסור דרבנן של גיבול בשינוי
דשתי וערב והוצרך תירוץ הב"י שמשום כלאחר יד.
צורך מאכל הבהמה הותר לנו לעבור על
וביאור שלישי בזה מצינו בדברי
דרבנן ולא העמידו דבריהם בזה.
התו"ש שיצא לחלק בין
ממילא יצא חידוש הגדרה לגבי קלי מורסן לאפר ולשיטתו יש לפרוך את
הנחת היסוד ג' שקבענו דאם מורסן
ושתיתא דלדעת הביה"ל קלי אינו ב"ג הרי ודאי הוא שווה לאפר
הוא ב"ג ולכן הותר לתת מים על גביו ,אך ושאר חומרים שאינם ב"ג ,וזה אינו
לדעת הנשמ"א קלי אינו ב"ג ושרי ליתן נכון דמורסן אין מהני ביה גיבול
ואפילו תוספות והראב"ד מודו לזה,
וממילא אין איסור בנתינת המים
למורסן אליבא דריבר"י.
השמים גדרי גיבול צח מטל
שהרי אם יגבל יתחייב וממילא איכא עליו משקין דפסקינן כרב יוסף ]ולכאורה
איסורא אפילו בנתינת המים ,וע"ז תירץ היה אפשר לטעון שאין הכרח לומר כן
הב"י דמתוך צורך הכנת המאכל לבהמה דאפשר שלכ"ע קלי ושתיתא הם בין ב"ג
לא העמידו רבנן דבריהם ,אך הט"ז חלק או אינן ב"ג ,ועכ"ז שרינן ליתן על גביהן
עליו וטען כי לשיטת התוספות שאנו מים משם דאיכא שינוי ,בקלי השינוי הוא
עסוקים כעת בדבריהם מעולם לא נאסרה דמגבלו מעט מעט ומהני להיתר אפילו
מדרבנן נתינת מים ע"ג חומר ,אך לכל באינו ב"ג ,ובשתיתא ההיתר מבוסס על
הדיעות והשיטות יש לתמוה תמיהה הא דעביד רכה ושינוי סדר הנתינה ,אבל
נוספת היאך התירו חכמים את הגיבול קשה מאד לומר כן דאי הכי מאי טעמא
בשינוי דכלאחר יד ,ועל זה חובה לתרץ כי דרבי דאסר בקלי והתיר בשתיתא והא
לא העמידו חכמים דבריהם במקום צורך
והתירו איסור גיבול ע"י שינוי דכלאחר יד בתרוויהו איכא שינוי[.
בשתי וערב. ולסיכום :הקשה הב"י בסימן שכ"ד
גיבול חרדל שום ושחליים לשיטת תוספות הנוקטים כי
יש חיוב בנתינת מים ע"ג ב"ג היאך שרינן
ועל פי האמור יש לחדש גם בגיבול ליתן מים למורסן ,ומצינו שלשה תירוצים
חש"ש ,שהם ר"ת חרדל שום על קושיא זו:
שחליים ,שיחלקן הראשונים בהגדרתם,
א .תירוץ הנשמ"א :באמת מורסן אינו
ונרחיב היריעה.
בר גיבול אך תוספות פסקו כרב יוסף
בשולחן ערוך הובאו שלש הלכות זו הסובר כי אין חיוב בנתינת מים אלא רק
אחר זו ,בסעיף י"ד כתב וז"ל: בגיבול ממש.
אין מגבלין קמח קלי הרבה ,שמא יבא
ללוש קמח שאינו קלי .ומותר לגבל את ב .תירוץ הביה"ל :באמת תוספות
הקלי מעט מעט .אבל תבואה שלא הביאה
שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה נוקטים להלכה כאביי ,אך מורסן הוא
טחינה גסה ,שהרי היא כחול והיא חומר בר גיבול כקמח ,ואינו מתחייב
הנקראת שתיתא ,מותר לגבל ממנה
בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא בנתינת מים.
שיהיה רך ,אבל קשה ,אסור מפני שנראה
כלש .צריך לשנות .כיצד ,נותן את ג .תירוץ התוספת שבת :מורסן הוא קל
השתיתא ואח"כ נותן את החומץ ,עכ"ל.
והוכחנו קודם שהרמב"ם החשיב את משאר חומרים ובו תוספות מודים
הקלי והשתיתא כאינו ב"ג אך התוס' שמותר ליתן עליו מים ,בשונה משאר
חומרים שאינם ב"ג שבהם יש חיוב כבר
יעמידו דשתיתא וקלי הוו ברי גיבול.
בנתינת מים.
אך לפי תירוצי הנשמ"א והביה"ל,
נולדה כעת קושיא נוספת להיכן פרח
איסור דרבנן של נתינת מים על חומר,
השמים צט גדרי גיבול מטל
את נתינת הדבש ,יש שתי אפשרויות ובסעיף טו כתב השו"ע וז"ל :חרדל
לתרץ האחת בדברי הב"י שתירץ כי
מחמת צורך השבת לא העמידו חכמים שלשו מע"ש ,למחר יכול
דבריהם ,והשנית בדברי הט"ז דס"ל לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש
דליכא הכא איסור דרבנן כלל ועיקר ולא יטרוף לערבו בכח ,אלא מערבו
ומעולם לא גזרו חכמים על נתינת מים מעט מעט ,עכ"ל .ויש להבין מה הגדרת
ע"ג ב"ג ,ואמת שהתירו התוספות את חרדל ונראה לבאר דהאי חרדל מיירי
גיבול החרדל בדבש בשינוי שאינו מערב בריסקו במיץ היוצא מהחרדל עצמו ואין
בכוח ,וכשם שביארנו בשיטתם לגבי בזה משום לישה משום שכל זמן שלא
מערב שני דברים יחד ומגבלן זה בזה
גיבול מורסן בשתי וערב. אינו נחשב גיבול ,ומטרת הריסוק מע"ש
היתה ע"מ לפתור את בעית הטחינה
ועפ"ז נבאר את שני הדינים שהובאו ולכן עתה בשעה שיתן את המשקין
ויגבל מתחדשת הכא לישה ואינו נחשב
בסעיף ט"ז :שחלים שדכן מערב כלישה אחר לישה ,ונהיה מוכרחים
שבת ,למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף, לבאר אליבא דהרמב"ם שהחרדל נחשב
אלא מערב .וכן שום שדכו מע"ש ,למחר חומר שאינו ב"ג וממילא נתינת הדבש
נותן פול וגריסין ולא יטרוף ,אלא מערב. בתוכו הרי היא היתר גמור ,ורק יש
הגה :וי"א דלא יערב בכף ,אלא ביד )אור לשנות בגיבול עצמו ובזה די בשינוי קל
זרוע ומרדכי סוף פרק תולין( .ויש אומרים כגון הכא שאינו טורף בכוח ,כיוון שגם
דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא אם יטרוף בכוח הוי רק איסור דרבנן,
שנתנו מבעוד יום ,אבל בשבת אסור לתת אבל אי אפשר לבאר לדעת הרמבם
משקה בחרדל או בשום ,הכתושים, דחרדל ייחשב בר גיבול משתי סיבות
משום לש ,עכ"ל .ויש לבאר דבחרדל האחת דא"כ היאך הותרה נתינת המים
הוא עצמו המתגבל ע"י הדבש שהוא לגו חרדל והא הוי איסוראמ דרבנן שמא
המשקה הניתן בו ,וכן יהיה הביאור יגבל בידיים ,ועוד היאך הותר לגבל
בשחליים שהם החומר המתגבל במשקה
שהוא יין וחומץ ,אך לעומת זאת בשום בשינוי קל כזה שאינו טורף בכוח.
יש לבאר איפכא שמיירי במגבל פול
וגריסין שהם החומר המתגבל בשום אך התוספות יהיו מוכרחים להעמיד את
שהוא המשקה ,ולפי דברי הרמב"ם חובה
עלינו לבאר דכל הני חרדל שחליים ופול סוגיית חרדל דוקא בחומר ב"ג דהא
וגריסים המתגבלים בשום מוגדרים לשיטתם ישנו איסור דאורייתא אפילו על
כחומרים שאינם ב"ג ,אך לדעת תוספות נתינת מים לגו חומר שאינו ב"ג ,וברור
אנו מוכרחים להגדיר את כל הנ"ל אם כן שיהיו מוכרחים להגדיר את החרדל
כחומרים ברי גיבול דאל"כ חייב כבר כב"ג ולכן לא מתחייב בנתינת הדבש
לתוך החרדל ,וא"ת ועכ"ז היאך שרינן
בנתינת המשקים. לכתחילה והא מיבעי לן לאסור מדרבנן
השמים גדרי גיבול מטל ק
ה .שחליים – שמותר ליתן לתוכן יין שומשמין לדבש
וחומץ ולגבלן בנחת. ועוד אנו מוכרחים לבאר את דין
ו .פול וגריסין – שהתירו ליתן לתוכן מיץ נתינת שומשמין לדבש שהתיר
הרמב"ם שיגדיר הרמב"ם את
שומין ולגבלן בניחותא. השומשמים כאינן ב"ג ולכן הותר
לשיטתו ליתנן בגו דבש אך אם היו
ז .דבש – שהותר ליתן בתוכו שומשמין. השומשמים מוגדרים כחומר ב"ג היה
אסור מדרבנן ליתנם ע"ג דבש ,אך
ובכל הני הרמב"ם יגדירם כאינו ב"ג אך התוספות ]ואף שלא הזכירו דין זה לא
נראה שיחלקו על דין זה שמקורו
התוספות אליבא דאביי יחשיבו בתוספתא[ יתירו ליתן שומשמין בדבש
אותן דוקא כברי גיבול. משום שיגדירו את השומשמים כברי
למעשה ,תימצא מחלוקת עמוקה בין גיבול.
הרמב"ם לתוספות וראב"ד פירות הנושרין,
בשני נושאים:
הגדרות מתחלפות
הראשון :נתינת מים ע"ג חומר שאינו
נתחדש הכא דנהיה מוכרחים לומר
בר גיבול דלהרמב"ם שרי
לכתחילה ללא פקפוק ולתוספות אליבא שיחלקו הרמב"ם ותוספות
דרב יוסף איכא בהא איסור דרבנן ]ולט"ז אליבא דאביי בהגדרת שבעה חומרים:
בתוס' אין איסור דרבנן[ אך לתוספות
אליבא דאביי יש איסור דאורייתא בעצם א .מורסן – שהותר ליתן ע"ג מים ולגבלו
יציקת המים. בשתי וערב.
והשני :בדין נתינת מים על חומר בר ב .קלי – שהותר לגבלו מעט מעט.
גיבול ,שהרמב"ם יאסור מדרבנן ג .שתיתא – שמותר לגבלו ברכה בשינו
מכל וכל ואילו התוספות והראב"ד יקלו
ויתירו לצורך שבת ]ולדעת הט"ז בתוס' סדר הנתינה ,קודם שתיתא ואחר מים.
אין כלל איסור בהא[ ואצ"ל שלדעת
התרומה שהורה כרבי נאסור את נתינת ד .חרדל – שמותר ליתן לתוכו דבש
המים מדאורייתא. ולגבלו בנחת.
ונציג כעת כמה נפק"מ בין השיטות:
רקיקת דם ברית
מצינו בשולחן ערוך )יו"ד הלכות מילה סימן הערלה בחול ועפר] ,הג"ה וכן רוקקים
רסה סעיף י( וז"ל :נותנין את דם המציצה אל העפר ,מהרי"ל בשם יש
השמים קא גדרי גיבול מטל
ונ"ל דאסור להשתין בטיט משום גיבול מקומות[ ואם הוא שבת ,צריך שיהיו
ע"כ ומה גם דהכא מתכוין וניחא ליה מוכנים מבעוד יום) .ב"י בפירוש בעל
שיבא דם של מציצה בעפר מטעם הכונה
מעיקר' מה שאין כן במשתין בטיט ומה העיטור( עכ"ל.
שפסק מרן בא"ח סי' ש"ח סי' ל"ח וזה
לשונו מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' וכתב על זה בספר ראשון לציון‡ וז"ל:
לכסות צואה או רוק ע"כ .דמשמע דליכא
למיחש ברוק משום גיבול ברוק ליכא מטעם שכתב הזוהר בסוד נחש
למפשט מינה להכא להתירא דהתם מיירי עפר לחמו ומה שכתב רמ"א כי רוקקין דם
ברוק עב כגון לחות הפה ונחיריים כמ"ש המציצה אל העפר דוקא בחול אבל בשבת
הרב בעל מ"א בא"ח סי' שי"א ס"ק אסור ולא מהני מה שכתב מרן הכנת
ובכהאי גוונא ליכא למיחש לגיבול אבל העפר מבע"י אלא דוקא כדי ליתן הערלה
ברוק צלול כמשקה לא ומה גם לדידן בעפר אבל להא מלתא לרקוק בעפר אסור
דמוצצין ביין פשיטא דאיכא למיחש מדינא ואיכא למיחש בהאי מלתא לחיוב
עכ"ל .ובסוף סיים בזה"ל :ע"כ נלע"ד חטאת לסברת רבי וכדאיתא בש"ס מס'
ברור מכל הני טעמי דכתיבנא דאסיר ליתן שבת פ"א י"ח ודלמא מאי אפר עפר דבר
משקה המציצה בעפר אלא ירוק על הארץ גיבול ע"כ .והגם דפליג ר"י בר יאודה
שאינו עפר תיחוח ועליו תבא ברכת טוב. ופסק רמב"ם והרי"ף והרא"ש כותיה דלא
מחייב עד שיגבל הא מיהא איסורא איכא
ודבריו נכוחים למבין ,דלשתי הדיעות דלא פליגי ר"י ארבי אלא בחיוב דא"א
שתהיה פלוגתא בקצוות דמי איכא מידי
שהובאו בשו"ע והם דעת דלמר חייב ולמר מותר לכן פשיטא דאין
הרמב"ם שהובאה בסתמא ודעת רבי לעשות לכתחילה וליכא למימר כיון דאין
שהביא השו"ע בשיטת יש אומרים ,חל כונתו לגבל אין להקפיד דהא הוי פסיק
איסור מוחלט לרוק על עפר ,לרמב"ם רישיה והא עדיפא ממה שכתב מגן
אברהם בא"ח סי' שכ"א ס"ק י"ט וז"ל
א .רבי חיים ב"ר משה בן עטר נולד בעיר סאלי שבמערב מרוקו בשנת תנ"ו בילדותו למד אצל אביו
ואצל סבו ר"ח בן עטר הזקן ,ואח"כ המשיך ללמוד וללמד ולעסוק בצורכי ציבור ,ונודע בלמדנותו
וצדיקותו .בשנת תצ"ב הדפיס את ספרו הראשון 'חפץ ה'' )חידושים על כמה מסכתות( .אח"כ נדד בערים
שונות במרוקו ואלג'יר ,ומאוחר יותר החליט לעלות ארצה .בדרכו עבר בליוורנו שבאיטליה ,שם הכין
להדפסה את ספריו 'אור החיים' על התורה ו'פרי תואר' על שו"ע יו"ד )בו הוא מתמודד בעיקר עם פסקי
ר' חזקיה די סילווה בספרו 'פרי חדש' ,המרבה לחלוק על פסקי השו"ע( .בשנת תק"א הגיע לארץ עם
קבוצה מתלמידיו ,ולאחר שהייה קצרה בעכו ובטבריה עלה לירושלים ,בה הקים ישיבה ללימוד הנגלה
והנסתר .נאבק נמרצות בקראים שהיו אז בירושלים .נפטר בשנת תק"ג לאחר שחי בירושלים פחות
משנה .מכתביו נדפס גם הספר 'ראשון לציון' על שבע מסכתות ועל כמה מספרי המקרא .עיקר פרסומו
נבע מקדושתו וחסידותו ,ומספרו 'אור החיים' המשלב פשט ודרש וסוד ,החיד"א שלמד בישיבתו מעיד
עליו ועיני ראו גדולת תורתו עוקר הרי הרים וקדושתו הפלא ופלא ולפי דורנו היה לב הרב מבעית
בתלמודו והיה כמעין המתגבר.
השמים גדרי גיבול קב מטל
מדאורייתא ואף אם תאמר דאית הכא איכא איסור דרבנן ולרבי איסור
איסור דרבנן ,אית התירא דמורסן .ב. דאורייתא ,אך באמת לדעת תוספות יהיה
ולדעת הט"ז לית איסורא דרבנן כלל וכלל מותר לירוק על העפר כשם שמותר ליתן
לשיטת תוספות .ואפשר להוסיף להיתר מים ע"ג מורסן אף שנחשב ב"ג משום
את דעת תורי"ד הסובר שאין גיבול בחול צורך מאכל הבהמה ]כך ביארו הביה"ל
והנשמ"א דבריו ,אך לפי תו"ש מעולם
כלל ונתינת מים ודאי שמותרת. לא הותר איסור דרבנן דנתינת מים
והתירא דמורסן משום דקיל טפי ולא
הלכה למעשה :המורה לירוק לתוך מהני ביה גיבול[ ,ואין לומר דצורך מאכל
הבהמה הוא צורך חשוב אך צורך היריקה
כלי ריק אין דבריו נכונים·, על העפר אינו צורך חשוב והעמידו
משום שמנהג זה מובא בפרקי דרבי חכמים דבריהם דמנהג זה מקורו קדום
אליעזר ובדברי הגאונים והראשונים ואי ומובא בזוהר ובפרקי דרבי אליעזר
אפשר לבטלו ,ולכן נורה למוהל ספרדי ואחריהם בגאונים ובראשונים ,ובודאי
לירוק לתוך חול הגס ,ולמוהל אשכנזי
לירוק לתוך עפר ,ואי ליכא הא והא ירוק שאין ראוי לבטלו.
לגו מיא עי' בטור יו"ד רס"ה. סיכום רקיקת דם ברית על עפר :לרבי
השתנה על חול או עפר חייב על נתינת מים ,לרמב"ם
ודאי שאסור מדרבנן ,ואפי' לתוס' לא
כתב במגן אברהם בזה"ל :ונ"ל דאסור ברור שמותר מכיוון דאפשר אחרת ,אך
לדעת הט"ז בסימן שכ"ד סק"א נראה
להשתין על טיט משום גיבול, דשרי כיוון שמעולם לא גזרו בזה חכמים.
עכ"ל .ובאמת שיש להבין מדוע אסר ,והא
לשיטת התוספות יש להתיר כדין נתינת רקיקת דם ברית ע"ג חול :לרמב"ם
מים ע"ג מורסן ,ולכאורה היה נראה
לבאר דאסר רק אליבא דרבי אבל אין ודאי דשרי ,אך לדעת תוס':
לומר כן משום שציין זאת כבר בסעיף י"ד לכאורה איסור דאורייתא ,וכך יסבור
טרם שהוזכרה דעת רבי ולכן יש לבאר ביה"ל אך אם נאמר דס"ל כרב יוסף וכך
שאסר אליבא דהרמב"ם אולם גם הוא כתב הנשמ"א ,וכך נקט החזו"א ,לכאורה
יש להתיר וכאשר נצרף את דעת הט"ז
מודה דאליבא דתוס' שרי. שכ"ד נראה דשרי ללא פקפוק ,דהא אית
תרי רכשי להתירא :א .דכל אינו ב"ג אינו
סיכום השתנה על חול :לרמב"ם שרי, חמיר מבר גיבול ונתינת מים לא נאסרה
ולתוס' רי"ד נראה להקל דדמי
לקיטמא ומורסן ,ולתוספות כפי שביאר
ב .ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו האור החיים בספרו ראשון לציון בהא דהורה לירוק בשבת על הארץ
שאינו עפר תיחוח ,דקשה לומר שבא לבטל את מנהג היריקה ואפשר לירוק לגו כלי ,או דילמא דנקט
דיריקה ע"ג קרקע גם היא בכלל קיום המנהג לירוק לעפר וקצת קשה דמהזוהר משמע דמיבעי לן ליתן
דרך כבוד והא זלזול הוא.
השמים קג גדרי גיבול מטל
והתוספות אליבא דאביי יורו :א. שיטתו בביה"ל יהיה בזה איסור
דאורייתא ,אך אם פסקו תוספות כרב
איסור דאורייתא ,ב .איסור יוסף יש צד חזק להקל ,ולפי תו"ש אפשר
דאורייתא ]אא"כ נאמר שכיוון שניתנו לומר שגם אם נפסוק כאביי עדיין נתיר
כבר המים והוא אינו ב"ג תו לית ביה את נתינת מים על החול משום דלא מהני
גיבול[ ,ג .איסור דרבנן ]והט"ז פליג
וס"ל דלית הכא דרבנן כלל[ ,ד .איסור ביה גיבול.
דאורייתא .וכך פסק המשנ"ב. סיכום השתנה על עפר :לרמב"ם אסור
והתוספות אליבא דרב יוסף יורו :א. ולכל הדיעות בתוס' שרי ]לבד
מתו"ש[ ,ולרבי דאורייתא.
איסור דרבנן ]והט"ז פליג
וס"ל דלית הכא דרבנן כלל[ ,ב .איסור ארבעת המצבים:
דאורייתא ,ג .איסור דרבנן ]והט"ז פליג
וס"ל דלית הכא דרבנן כלל[ ,ד .איסור א .נתינת מים ע"ג אינו ב"ג.
דאורייתא .וכך פסקו הנשמ"א והחזו"א.
ב .גיבול אינו ב"ג.
ובעל התרומה שפסק כרבי יורה:
ג .נתינת מים ע"ג ב"ג.
א .איסור דאורייתא ,ב .איסור
דאורייתא ]אא"כ נאמר שכיוון שניתנו ד .גיבול בידים של חומר ב"ג.
כבר המים והוא אינו ב"ג תו לית ביה
גיבול[ ,ג .איסור דאורייתא ,ד .איסור והרמב"ם יורה :א .מותר גמור ללא
דאורייתא ]וכאן לא מהני מאי דנתן מים
משום דהגיבול השני מייפה ומתקן את פקפוק ,ב .אסור מדרבנן,
העיסה[ .וכך החמיר התה"ד ואחריו כל וע"י תוספת שינוי נתיר ,ג .איסור
דרבנן ,ד .איסור דאורייתא .וכך פסק
גדולי אשכנז.
השו"ע בסתמא.
גיבול בשינוי
נתינת המים ע"ג חומר שאינו ב"ג ומתוך הדברים עולה חילוק חדש
עכ"ז יש בידינו ראיה נכוחה דשרי
לגבל גיבול דאורייתא בבשינוי דשתי בגדרי גיבול בשינוי דלדעת
וערב ,אך לדעת הרמב"ם יאסר לנו התוספות נתיר לגבל בשינוי דשתי
לגבל בשינוי דשתי וערב חומר בר וערב כל חומר בר גיבול וראיה
גיבול ,שהרי לשיטתו כל היתר גיבול ממורסן שאף שהוא בר גיבול וגיבולו
שתי וערב שייך דוקא בגיבול שעיקרו מחייב חטאת עכ"ז שרי לגבל בשינוי,
ואפילו לביאור הנשמ"א דמורסן אינו
מדרבנן כגון שתיתא. ב"ג ופסקינן כרב יוסף המתיר את
השמים גדרי גיבול קד מטל
א"צ להחמיר ולחוש לשיטת רבי לבין סיכום שיטות הפוסקים,
שכח ולא הכין שבזה עדיין יש לחוש
לרבי ,אך אם נאמר שהחרוסת אינה ברת והיאך הוכרעה ההלכה
גיבול יובנו דברי המשנ"ב דהתיר בסלט
האוגרקעס מחמת דהוא בר גיבול ודלא השו"ע פסק כרמב"ם ,שהרי הביא את
כרבי ,אך בחרוסת שאינה ב"ג החמיר בה
כיוון שלא העלה על דעתו להקל את קולת דעתו בסתמא.
הרמב"ם ולחלוק על תוספות ,ואגב דלא
לישתמיט יש לעורר על המשנ"ב שבסימן הרמ"א פסק את תה"ד שממנו עולה כי
שכ"א הביא בשעה"צ פ"ד את דעת הט"ז
הנ"ל אך בסימן שכ"ד הביא את דעת יש להחמיר את שיטת רבי וגם
החיי"א שהורה דאם לא נתן מים מע"ש את שיטת ריבר"י ,למעשה נוהגים
על המורסן יש להתיר ע"י גוי ולכאורה האשכנזים לכתחילה להחמיר כרבי ולא
היה על המשנ"ב להורות כי כיוון דאי ליתן מים כלל בין ע"ג ב"ג וכ"ש שלא
אפשר להכין מע"ש שרי לישראל ליתן ע"ג אינו ב"ג ,אלא שחידש הט"ז שמאכל
מים וממש כמאכל הצנון והאוגערקעס. שאין אפשרות להכינו מע"ש מחשש
שמא יתקלקל ,א"צ לחוש לשיטת רבי
נתינת מים ע"ג ב"ג ואחר ואפשר להקל כדעת הרמב"ם שהוא דיעה
קמייתא ,המתיר נתינת מים ע"ג חומר
לגבל שתי וערב ,לספרדים שאינו ב"ג ,והביאו שעה"צ סקפ"ד
]ונראה כי על המשנ"ב לשנות מדברי
אסור לאשכנזים מותר הט"ז ולהתיר רק נתינה ע"ג ב"ג משום
שהוא עצמו ס"ל כהתוס' וכאביי דאינו
ולסיכום :הספרדים צריכים להחמיר ב"ג חמיר מאד ,ובאמת מצאתי שגם הט"ז
כך ס"ל הכי בסימן שכ"ד סוסק"א
שלא ליתן מים על חומר דפסקינן כהתוס' והראב"ד והיאך הורה
שמוגדר כבר גיבול ,ובודאי שלא לגבלו כאן דשרי ליתן ע"ג אינו ב"ג והא נוגע
בשום צורה ושינוי בין שתי וערב ובין לאיסור דאורייתא[ ,ויש לעורר נקודה
באצבע ,אך האשכנזים שאימצו את חשובה מה יהיה דינו של אדם ששכח ולא
שיטת התוס' ]ואף שלא הובאה בשו"ע נתן משקה בע"ש האם יהיה דינו כמי שיש
ולא ברמ"א[ יכולים להקל ליתן מים על לו מאכל שמתקלקל בהכנת ע"ש וממילא
חומר בר גיבול אם יש צורך בזה ,ונפק"מ נתיר ליתן עליו מים ולא נחוש לדעת היש
ביריקת דם הברית מעורב ביין ע"ג עפר, אומרים או שמא שכח חייב להחמיר ,ויש
וכן בהשתנה ע"ג חול ,ומצוי הדבר להביא ראיה מדברי המשנ"ב בס"ק ס"ח
בנתינת מים ע"ג אבקות כגון תפו"א שהורה לגבי חרוסת ששכח ליתן בה
מבושלים ומיובשים שאחר הנתינה משקה מע"ש דשרי לעשותה רכה,
מוכרח לגבל ולכן יש להגדיר חומר זה ולכאורה מדוע לא התיר לעשותה עבה
כבר גיבול ,וכן סחיטת לימון ע"ג כמו שהתיר הט"ז את מאכל האוגערקעס,
אבוקדו ,וממילא לאשכנזים נתיר את אלא יש חילוק בין מאכל המתקלקל שבו
השמים קה גדרי גיבול מטל
יציקת המשקה ואף נתיר את הגיבול עירוי המים וכ"ש את העירוב בשינוי
שתי וערב. בשינוי שתי וערב ולספרדים נאסור את
שינוי סדר הנתינה
ואפשר לגבל שתיתא גיבול קשה מעט בגמרא שבת )דף קנה (:תנו רבנן :אין
מעט ,אך מדברי הרמב"ם מוכח שסבר
שקלי הוא חומר אחד ואילו השתית הינו גובלין את הקלי ויש אומרים
חומר אחר לגמרי ומה שמועיל לגיבול גובלין .מאן יש אומרים ,אמר רב חסדא:
קלי אינו מועיל לבחישת שתית וכתב הרב רבי יוסי ברבי יהודה היא .והני מילי -
המגיד שנראה שגירסת הרמב"ם בגמרא הוא דמשני .היכי משני? אמר רב חסדא:
היתה שונה מגירסתנו ,וקושיית הגמרא על יד על יד ,ושוין שבוחשין את השתית
היא אחר שהתירה הגמרא אליבא דכ"ע בשבת ,והאמרת אין גובלין ,לא קשיא,
את בחישת השתית 'והתניא אין גובלין' הא -בעבה ,הא -ברכה .והני מילי -הוא
כלומר היאך התרת והא ישנה ברייתא דמשני .היכי משני ,אמר רב יוסף :בחול
מפורשת האוסרת את הבחישה וקושיא זו נותן את החומץ ואחר כך נותן את
הקשתה הגמרא אף לריבר"י ,וע"ז תירצה השתית ,בשבת -נותן את השתית ואחר כך
הגמרא דההיתר לבחוש הוא בשתיתא
רכה ואילו האיסור לגבל הוא בשתיתא נותן את החומץ.
קשה ,אך מעולם לא סברה הגמרא
להקשות מקלי על שתית כיוון שאינן שתי גרסאות,
דומין כלל וכלל. 'והאמרת' או 'והתניא'
וכן הורה בשולחן ערוך בסעיף י"ד וז"ל: כאן אנו מבחינים במילים "והאמרת אין
אין מגבלין )פי' נתינת מים בקמח נקרא גובלין" שתי גירסאות ,רש"י נקט
גיבול( קמח קלי ,הרבה ,שמא יבא ללוש כגירסא שלפנינו וממילא תמיהת הגמרא
קמח שאינו קלי .ומותר לגבל את הקלי על רבי ,היאך התיר את בחישת השתית
מעט מעט .אבל תבואה שלא הביאה והא ברישא התרת את גיבול הקלי מעט
שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה מעט ,ומוכח מדברי רש"י ומגירסת
טחינה גסה ,שהרי היא כחול והיא הגמרא דקלי ושתית הם אותו חומר גלם
הנקראת שתיתא ,מותר לגבל ממנה אלא ההבדל ביניהם בצורת העיבוד ולכן
בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת; והוא תמהה הגמרא מדוע אסר רבי את גיבול
שיהיה רך ,אבל קשה ,אסור מפני שנראה הקלי ומנגד התיר את בחישת השתית,
כלש) .ואפי' ברך( צריך לשנות .כיצד ,נותן וממילא לשיטת רש"י נראה כי אין
אומרים שכל שינוי ושינוי הוי שינוי
את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ. המיועד לסוג החומר אלא אפשר לגבל
קלי בבלילה רכה ע"י שינוי סדר הנתינה
השמים גדרי גיבול קו מטל
היינו קלי' וקושיא זו הקשה בחמד משה, והרי מפורשות הורה השו"ע כדברי
ואף מצאתי שהתוספת שבת הרגיש בזה
הרמב"ם דקלי אינו אותו החומר
וטרח לתרץ. הנקרא שתיתא ,וממילא השינוי המועיל
בקלי אינו שייך לשתיתא ושינוי המועיל
ב .ע"פ יסודו של השו"ע בסי"ד יש בשתיתא אינו מועיל בקלי ,וגדולה
מכולם ,דשני השינויים הנזכרים היינו
להקל בשינויים אלו רק בדבר שעיקר מעט מעט ושינוי סדר הנתינה שניהם
איסור גיבולו מדרבנן ,והיאך התיר שייכים רק בדבר שגיבולו מדרבנן ,ואם
הרמ"א בסט"ז את הבחישה אף במידי כן נקצר ונאמר שהרמב"ם החמיר חומרא
שאיסורו מדאורייתא ]שהרי לא חילק[. כפולה ,האחת :ששינויים אלו שייכים רק
בגיבול האסור מדרבנן ואינם מועילים
ג .בדברי השו"ע לגבי היתר בחישת לדבר שגיבולו מדאורייתא ,והשנית:
שאפילו בדבר שגיבולו מדרבנן כל שינוי
שתיתא נזכר רק שינוי סדר הנתינה אך מועיל רק למי שנתקן בשבילו דהיינו
אין צורך בשום שינוי נוסף ,והיאך כתב שינוי דמעט מעט לקמח קלי ושינוי
הרמ"א בסט"ז לגבל בשינוי הסדר דשינוי סדר מהני לשתיתא ולא להיפך.
ולהוסיף עוד שינוי בבחישה עצמה דהיינו
ארבע קושיות ע"ד הרמ"א
לגבל באצבעו ,ומה ענין אצבעו לכאן.
וכתב הרמ"א בסט"ז בזה"ל :ואם
ד .מדוע בסט"ז תלה הרמ"א הכל היסוד
נותן האוכל תחלה ואח"כ
היתר גיבול שתיתא ,וכתב 'כמו החומץ או היין ומערבו באצבעו ,שרי
בשתיתא דלעיל' והא חילוקים רבים דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל .וכן
ועצומים יש בין דין שתיתא לדין גיבולו נוהגין להתיר ע"י שינוי; ומקום שדרכו
לעשות כך בחול ,יתן בשבת החומץ
של הרמ"א.
תחלה ואח"כ האוכל.
ביאור מחודש בדעת הרמ"א
וע"פ האמור יש להקשות על רבינו
ונראה לתרץ בזה בס"ד דבאמת הרמ"א
הרמ"א ארבע קושיות:
לא בא ללמוד כלום משתיתא
אלא רצה ללמדנו היתר חדש המועיל בכל א .כאן בסט"ז הורית ששינוי סדר מהני
אופן ,וההיתר בנוי על יצירת בלילה רכה
שאיסורה רק מדרבנן ]וראיה לכך משיטת לכל דבר ולא רק לשתיתא ,וא"כ
רבי עצמו המחייב חטאת על נתינת מים מדוע בסעיף י"ד שמעת את דברי השו"ע
לכל חומר בין ב"ג או לאו ב"ג ועכ"ז שגרס כהרמב"ם ולכן הורה ששתית אינו
התיר לבחוש שתיתא ע"י היתרא דרכה[, קלי וממילא שינוי דשתית אינו מועיל
ולכן אמר 'כמו בשתיתא' לומר דמיירי לקלי ,ולא הגיה הרמ"א ע"ז כלום והיה
דוקא בבלילה רכה כשתיתא ,ואחר הרמ"א צריך להגיה 'ויש אומרים דשתית
שהורדנו דרגה מדאורייתא לדרבנן מיבעי
לן למיעבד שינוי כלשהו והוא שינוי סדר
השמים קז גדרי גיבול מטל
נתינת משקה סמיך ע"ג ב"ג, הנתינה שמצינו דוגמתו בשתיתא
]ולרמב"ם זהו רק בדרבנן אך לתוס'
חידוש גדול מוכרחים לומר דשתיתא הוי ב"ג דאל"כ
יקשה מאד היאך שרי ליתן עליו מים[
כתב הפרי מגדים משבצות זהב סקי"ב וחידש הרמ"א שכיוון שהגיבול אסור רק
מדרבנן ,בדרבנן אפשר לסמוך על שינוי
וז"ל :והיינו אף בדבש ואף בשומן סדר הנתינה שהרי בעיה בנתינת המים
אווז וכיוצא בזה ,מכל מקום לש ונדבק. קיימת רק לדברי רבי וממילא כיוון שדעת
ומיהו לרבי דנתינת מים הוה כלישה י"ל רבי היא לא מעיקר הדין אלא רק חומרא,
בנותן שומן אווז ודבש קרוש אף לרבי אין כאשר ישנו שינוי קטן לא נחמיר את רבי
חיוב חטאת ,דלש כגרוגרת בעינן ]רמב"ם
שם[ ,ובמים נכנס בקמח ,מה שאין כן ובעה"ת שהלך בשיטתו.
בדבש קרוש ושומן ,עכ"ל .ויש להבין מה
רצה לחדש בזה והא ידעינן דחצי שיעור ואחר שהתיר הרמ"א את נתינת המים,
לית ביה חיוב חטאת ונראה לחדש דבא
לומר הפמ"ג דאף דלכתחילה מחמרינן יצא לחדש היתר בגיבול בשינוי,
כרבי בנתינת מים ,יש להחמיר רק כאשר וקבע כי כיוון שאין מדובר באמת
נוגע באיסור חמור שלשיטת רבי חייב בשתיתא אינך יכול לסמוך על היתר
חטאת אך אם אפילו לרבי לית חיוב אף גיבול ע"י שינוי סדר בלבד אלא יש
אנן לא נחמיר בהא ,אך יש לעורר בזה להוסיף עוד שינוי בגיבול והוא גיבול
ע"פ מה שהוכחנו דאליבא דהרמב"ם באצבע ,ונמצא שדימה הרמ"א את היתר
והשו"ע איכא איסורא בנתינת מים ע"ג הגיבול בסט"ז להיתר גיבול מורסן בסימן
מידי דבר גיבול וא"כ הכא נחמיר אליבא שכ"ד ,שאף שם הותרו לנו שני איסורי
דהרמב"ם ונאסור ליתן שומן ע"ג הקמח. דרבנן ,האחד נתינת מים האסורה מדרבנן
והשני גיבול בשינוי ,וכאן הדברים ק"ו
וגדולה מזו יש לחדש בנותן משקה דהתם התרת נתינת מים מועטים ע"ג
חומר ב"ג והכא ההיתר מבוסס על כך
שאינו מתערב ומצוי הדבר שנותן מים מרובים דלא שייך בזה
בנותן מים ע"ג טחינה גולמית שאין שום דאורייתא ,ועוד דהתם בגיבול מורסן
עירוב בין המים לטחינה וממילא אפילו התרת לגבל בשינוי דשתי וערב דבר שאם
לרבי הדבר מותר לכתחילה משום שכל יגבלו כדרכו יתחייב חטאת והכא בבלילה
מה שאסר רבי הוא מחמת שברגע יציקת רכה לא שייך ביה להגיע לאיסור
המים ע"ג הקמח מתחיל תהליך גיבול בין דאורייתא ,וממילא אין לתמוה על הרמ"א
רב למעט אך הכא עדיין לא התחיל בהא כיוון שדעתו לבנות היתר מחודש
התהליך כיוון שהטחינה שומנית ואינה שאפשר שגם הרמב"ם יודה לו כיוון
מתערבת במים ,ולכן גם המחמירים כרבי שהכל דרבנן בגלל שהבלילה רכה ,ויש
יוכלו ליצוק מים ע"ג טחינה גולמית עוד שינוי בסדר הנתינה ,ומוסיף עוד
]ואפילו שהיה יכול להכין את הטחינה
מאתמול ואין לנו את ההיתר של הט"ז שינוי של בלילה בידו.
השמים גדרי גיבול קח מטל
עמה המשנ"ב לבין שיטת הרמב"ם שבחר המובא בשעה"צ סקפ"ד[ אך לדעת
בה השו"ע ,ונפק"מ בחמשה מקרים: הרמב"ם והשו"ע שפסק כמותו ייאסר
ליתן מים ע"ג טחינה גולמית דגזרו
א .בדבר שאינו בר גיבול :לשיטת
חכמים שמא יגבל.
התוספות אליבא דאביי יתחייב חטאת
הנותן מים ,ואליבא דרב יוסף יתחייב רק נתן מים מע"ש
בגיבול אך להרמב"ם מותר גמור ללא
במצב שיתן אדם מים מערב שבת ע"ג
פקפוק .
חומר בר גיבול ובשבת יגבלנו
ב .נתן מים מע"ש ע"ג אינו ב"ג ובשבת ברור שיתחייב לכל הדיעות שהרי מייפה
את העיסה ,אך במידה ונתן בע"ש משקה
בא לגבל :לתוספות אליבא דרב יוסף ע"ג חומר שאינו ב"ג נראה שתמצא בדבר
יש חיוב ,לרמב"ם יש איסור דרבנן ,ולרבי מחלוקת גדולה ,לדברי הרמב"ם נראה
שרי לגבל בשבת וכן יהיה אליבא לפי שעדיין יהיה בדבר איסור דרבנן שהרי
לשיטתו מותר בשבת ליתן מים ע"ע
תוספות אליבא דאביי. מורסן ושאר חומרים שאינן ב"ג אך את
ג .נתינת מים בדבר בר גיבול :לדעת הגיבול הצריך בשינוי דשתי וערב.
תוספות ]כפי שנתבארה ע"י הביה"ל אך לעומת זו אליבא דרב יוסף יהיה
אליבא דאביי[ מותר ליתן לצורך שבת
כגון הכנת מאכלים לצורך אדם או בהמה חיוב על המגבל שהרי לשיטתו
כדין נתינת מים למורסן ,אך לדעת ברייתא מפורשת היא :אחד נותן את
הרמב"ם יש בזה איסור דרבנן שמעולם האפר ואחד נותן את המין רבי אומר
האחרון חייב וריבר"י אומר אינו חייב
לא הותר. עד שיגבל ,הא אם גיבל את התערובת
ד .נתינת דבר עב המתערב מעט או אפילו חייב חטאת.
אינו מתערב כלל ע"ג ב"ג :לשיטת ולדברי רבי או ריבר"י אליבא דאביי
התוספות שרי ,ואפילו אליבא דהחוששים
לשיטת רבי נראה דא"צ להחמיר אך נראה שכבר אין חיוב על המגבל
לדעת הרמב"ם יאסר מדרבנן שמא יבא דלא עביד כלום ,שהרי כבר בנתינת מים
לגבל בידיים ויעבור על איסור דאורייתא. חל חיוב דמגבל ואין יפוי נוסף בגיבול.
ה .גיבול בשינוי בדבר בר גיבול :לשיטת חמשה מצבי מחלוקת
התוספות מותר לגבל דבר שגיבולו למעשה ,מצינו מחלוקת יסודית ועמוקה
מדאורייתא בשינוי ]כגון בשתי וערב או
באצבע[ לצורך שבת ,לדעת הרמב"ם בין שיטת התוספות שהלך
מעולם לא הותר.
קט כמה הערות בסוגייא השמים מטל
כמה הערות בסוגייא ,ואיידי דזוטרי מכנשי להו
שומשמין בדבש
דבש על קמח
תוספת מיחוי
טריפת מאכלים
טריפת ריפות
חידוש עצום ,יש לחוש למיחזי כלש רק בטורף שני מינים
###
שומשמין בדבש
ומתחייב בנתינת מים ,אך אם ינתנו בענין השומשומין כבר הורה הרמב"ם
השומשמין בגו דבש תהיה הגדרתם
ואחריו השו"ע בסימן ש"מ סי"ב
כשאר אינו ב"ג דלא מהני בהו גיבול. וז"ל" :הנותן זרע פשתן או שומשמין
וכיוצא בהם במים ,חייב משום לש מפני
וכתב ע"ז המג"א בס"ק י"ט וז"ל :כתב שמתערבים ונתלים זה בזה" הרי שאע"פ
שלא גיבל מתחייב בנתינת מים בלבד,
המ"מ שהוא תוספתא פי"ג וז"ל ועכ"ז בסימן שי"ט סי"ז כתב" :המחבץ
התוספתא נותנין מים לתוך קמח קלי )פי' שמוציא חמאה מן החלב( ,תולדת בורר
ובלבד שלא יגבל נותנים שומשמים הוא; לפיכך אף על פי שנותנים
ואגוזים לדבש ובלבד שלא יגבל מפרפרין שומשמים ואגוזים לדבש ,לא יחבצם
גלוסקין לחולה ובלבד שלא יגבל אבל בידו" ויש להבחין דבר פלא ששני אנשים
מחבץ הוא מעשה קדירה ואוכל עכ"ל יתנו שומשמין במשקה ,אחד מותר גמור
משמע דהאיסור משום גיבול ולמה כתב ואחד חיובו חטאת והחילוק הוא במשקה,
הרמב"ם משום בורר ועוד דאנן לא קי"ל שאם ינתנו השומשמין בגו מיא הרי זה
כההוא תוספתא דר' היא ואנן קי"ל כר"י גורם שיפרישו ריר וייתלו אחד בשני
בר"י כמ"ש סי' שכ"א סי"ד דגובלין קמח וממילא הגדרתו תהיה 'לא בעי גיבול'
קלי וא"כ שומשמין ואגוזים נמי לית בהו
כמה הערות בסוגייא השמים מטל קי
נקטה התוספתא ברישא לגבי קלי 'ובלבד משום גיבול ואפשר דהרמב"ם טעמא
שלא יגבל' ולא שנתה 'וגובלין קלי מעט דנפשיה קאמר דאסור משום בורר אבל
מעט' כיוון שרצתה התוספתא ללמדנו על המ"מ צ"ע ,עכ"ל .וביאור דבריו
איסור מוחלט בגיבול הדבש שנתה שבתחילה הביא שהמ"מ המציא מקור
בשניהם לשון ובלבד שלא יגבל ומיגרר לדינו של הרמב"ם מהתוספתא וע"ז
רישא אגב סיפא. הקשה המג"א שתי קושיות:
וכתב בביאור הלכה וז"ל :ועיין במ"א א .שבתוספתא מוזכר רק איסור גיבול,
שהאריך בזה והנכון הוא כמו והיאך אפשר ללמוד ממנה דין ברירה
שכתבו דהאי ברייתא אתיא כר' יוסי בר' ע"י חיבוץ.
יהודה ומש"כ שלא יגבל היינו שלא יגבל
הרבה כ"א מעט מעט כדאיתא בגמרא שם ב .בתוספתא מוזכר בתחילה איסור
קנ"ו דלרבי הנתינת מים לתוך הקמח
אסור ולפ"ז גם מה שסיים הברייתא גיבול קלי ואנן ס"ל דשרי לגבל קלי
נותנים שומשמין וכו' ג"כ אתיא כר' יוסי מעט מעט ,ומוכח א"כ דחומרת
בר' יהודה ולפ"ז הרמב"ם שהעתיק דין התוספתא שקבעה שאין לגבל קלי או
זה אזיל לשיטתו דפסק כר' יוסי בר' אפילו לגבל שומשמין בדבש אינה
יהודה דנותנין מים למורסן וע"כ דעל להלכה ,ולכן ביאר שהרמב"ם לא
נתינת מים אין איסור משום לש כדאיתא הוציא דין זה מהתוספתא אלא טעמא
בגמרא שם אבל לדעת הפוסקים דפוסקים
כרבי גם הנתינת שומשמין ואגוזים לדבש דנפשיה קאמר.
אסור משום לש וא"כ לדעת הי"א המובא
לקמן בסימן שכ"א סי"ו ובסימן שכ"ד ולא זכיתי להבין דברי קדשו ,דהא אי
ס"ג גם בהנתינה יש איסור כנלענ"ד,
עכ"ל .וביאור דבריו דכל מאי דשרינן התוספתא רבי שנאה היאך שרינן
ליתן שומשמין לדבש זה רק לשיטת ליתן מים לקלי והא רבי אוסר אפילו
ריבר"י אך לדברי רבי שלכתחילה אנו נתינת מים ,ואפשר לבאר שריבר"י שנאה
מחמירים כוותיה ,יש לאסור את נתינת וכך יהיה ביאור הדברים :נותנין מים
לקמח קלי אבל לא גובלין כדרכו ללא
השומשמין לדבש. שינוי ,וכן יהיה הביאור בנתינת
שומשמין :נותנין שומשמין ואגוזים
ויש לעורר הכא דלהרמב"ם ברור ופשוט ובלבד שלא יגבל אך כאן יש לצדד
שאפילו בשינוי יאסור הרמב"ם את
שחיבור השומשמין לדבש הוא הגיבול דהא דהתיר גיבול מעט מעט אינו
כשאר אינו ב"ג ]דהרי לרמב"ם חל איסור היתר כללי אלא היתר מיוחד לקלי שהרי
גמור ליתן מים ע"ג חומר ב"ג והיאך יתיר מצינו שלגירסת הרמב"ם שתית לאו היינו
ליתן את השומשמים לדבש אי חשיבי קלי וייאסר לגבל שתית בשינוי דמעט
כבר גיבול[ וא"כ יוצא שלשיטת המשנ"ב מעט ,ולכן גם כאן נאסור את גיבול
הדבש מעט מעט ,ולפי זה מובן מדוע
מטל כמה הערות בסוגייא השמים קיא
שיבאר הביה"ל דלדעת תוספות נהיה שפסק כדעת אביי שמחמיר מאד בנתינת
מוכרחים להגדיר את השומשמין כבר משקה ע"ג אינו ב"ג ומחייב בזה ,יהיה
גיבול וממש כשם שביאר המשנ"ב בסימן חיוב גם לדברי ריבר"י ולא רק לדעת רבי,
שכ"ד בסוגיית מורסן שהתוספות יחלקו ונפק"מ תהיה במקרים שאין מחמירים
עם הרמב"ם בהגדרת מורסן ,הרמב"ם כרבי ]כגון באינו יכול לעשות מאתמול
מחשיבו כאינו ב"ג ותוספות יגדירו את כשעה"צ ס"ק פ"ד ,או באמירה לגוי
כבסימן שכ"ד בשם החיי"א[ ונראה
המורסן כבר גיבול.
דבש על קמח
לשיטתו אין שום מצב שנתיר את נתינת כתב בפמ"ג משב"ז י"ב וז"ל :ומיהו
המשקה ע"ג חומר ב"ג דחיישינן שמא
יבוא לגבל בידיים ,ולכן לא שנא משקה לרבי דנתינת מים הוה כלישה י"ל
דליל או סמיך אסור ,ומצוי בדבר ביציקת בנותן שומן אווז ודבש קרוש אף לרבי אין
מים ע"ג טחינה גולמית שמחמת חיוב חטאת ,דלש כגרוגרת בעינן ]רמב"ם
שהטחינה שומנית אין נבלעים בה המים שם[ ,ובמים נכנס בקמח ,מה שאין כן
כלל וממילא אפילו לרבי נתיר את יציקת בדבש קרוש ושומן ,עכ"ל .ונראה להוסיף
המים וכ"ש אליבא דתוספות שפסקו ביאור בדעתו שרצה לומר דאף
כריבר"י וכיוון שהטחינה חשיבא כברת דלכתחילה מחמרינן כרבי ,עכ"ז א"צ
גיבול נתיר את יציקת המים בין לאביי להחמיר אלא בזמן שרבי מחייב חטאת
ובין לרב יוסף ,אך בדבר זה יאסור אך אם גם רבי אינו מחייב חטאת ,גם אנן
הרמב"ם שהרי לשיטתו עדיין יש לחוש
לא ניחוש.
שמא יגבל בידיים.
אך יש לעיין אליבא דהרמב"ם בדין זה
ונראה דפשוט שיאסור דהרי
תוספת מיחוי
איכא דהרי היה מגובל ועתה מדולל ,אך ויש לדון באדם האוחז בידו מאכל
בביאור הלכה )ד"ה יכול לערבו( יצא לחדש
וז"ל :ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו מגובל היטב ועתה מעונין להוסיף
דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן בו משקה ולדללו ,דלכאורה היה נראה
במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ פשוט שנתיר בכל צורה להוסיף ולגבל
שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה שהרי אין גיבול אחר גיבול ]אא"כ
בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא משביח בצורה משמעותית כדין
כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה הירושלמי הלש והעורך והמקטף כולם
אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל חייבים משום גיבול[ והכא ודאי שאין
שבח משמעותי ואפילו ריעותא בגיבול
כמה הערות בסוגייא השמים מטל קיב
בלילה ולפ"ז יוצא שהוראת הרמ"א עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי
בסעיף ט"ז שלא להשתמש בכף שכתב לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא
השו"ע "שחלים שדכן מערב שבת ,למחר כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא
נותן יין וחומץ ולא יטרוף ,אלא מערב. דדמי ללישה .וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו
וכן שום שדכו מע"ש ,למחר נותן פול שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד
וגריסין ולא יטרוף ,אלא מערב" וכתב חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה
הרמ"א :הגה :וי"א דלא יערב בכף ,אלא בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו
ביד .שייכת גם בדילול ,ונמצא אם כן בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי
שהבא לדלל 'טחינה' שהוכנה מערב לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף
שבת ,ישתנה הדין בין השו"ע לרמ"א, דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן
דלשו"ע שרי לדלל בכף אך לא יטרוף האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח
ולרמ"א אסור לערב בנחת ע"י כף ,אולם במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה
לגירסת הגר"א שהגיה בדברי השו"ע מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא
בסעיף ט"ו "חרדל שלשו מע"ש ,למחר להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את
יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין
דבש ולא יטרוף לערבו בכח ,אלא מערבו איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח
מעט מעט" והגיה הגר"א במקום 'בכח' דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם
'בכף' ולדבריו גם לשו"ע אסור לערב בפרק כ"ב בין השבותין ,היוצא מדבריו
דשייך איסור לישה מדרבנן גם בדילול
בעזרת כף.
טריפת מאכלים
עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי ויש לעיין במאכלים שאין בהם איסור
לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא
כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא לישה ,האם ישנו איסור לטרפם בכח
דדמי ללישה .וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שנראה כלש או שמא כיוון דלית איסור
שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד
חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה לישה שרי לטרוף בכח.
בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו
בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי ובביאור הלכה ד"ה יכול לערבו כתב
לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף
דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן וז"ל :ולולא דמסתפינא הו"א
האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד
במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי
מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה
בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא
כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה
אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל
קיג כמה הערות בסוגייא השמים מטל
עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את
אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין
הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח
הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם
כולה גוף אחד ופעמים מסירין המים מעל בפרק כ"ב בין השבותין ,עכ"ל .הרי
פניה ואחר כך מערבין אותה ופעמים שחידש כי ישנו איסור בעצם הטריפה אף
מוסיפין לה מים חמין לפי מה שהיא שבמאכל עצמו לא שייכא כבר לישה,
צריכה כל אלו המעשים אסור או מותר ובס"ק ס"ט כתב המשנ"ב יינומלי"ן -
והשיב ודאי שכל זה מותר הוא שהרי היינו לערבן ולאכלן כמות שהן אבל
בפירוש תנינא )עדיות פ"ב מ"ו( השום לטרוף אותן יפה ולסננן שזה טורח יותר
והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה וכמו
וכו' וקל וחומר להריפות שכבר דכו אותם לעיל בחרדל בסט"ו דאסור לטרוף .וגם
במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן כאן נראה שאין בעיה של לישה אלא
מחוסרין אלא מעט שחיקה ,וכך נקט שישנה בעיה בעצם מעשה הטריפה ]אך
הט"ז דשרינן לטרוף בכח ,אך המשנ"ב יש להעיר מדוע הוצרך לחדש טעם 'שזה
בחר את דרכו של הב"ח שכתב על הלכה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול
זו וז"ל )בסימן רנ"ב( :כיון דכבר נידוכו הוא זה' והא לגבי חרדל ביאר בקצרה 'יש
היטב מותר לגמור הלישה והטחינה
והעירוב יחד בידים בשבת דקימחא בזה איסורא דדמי ללישה'[.
טחינא קא טחין ועיסה נילושה הוא לש
כיון שאין מחוסרין אלא שחיקה ,עכ"ל. ובס"ק ס"ח כתב בזה"ל' :אסור לטרוף
ובסימן שכ"א כתב הב"ח וז"ל :ואיכא
להקשות הלא הרמב"ם בפרק כ"ב )הי"ב( ביצים בקערה מפני מראית העין
כתב גבי חרדל ושחליים דלא יטרוף וי"ל שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה'
דהכא לא התיר נמי בעץ הפרור אלא ואף כאן ליכא איסור משום לישה שהרי
לגמור שחיקתן בנחת אבל לא יטרוף בכח אינו מערב שני דברים יחד ,ועכ"ז
אבל מלשון תשובתו שהביא בית יוסף
מבואר שהתיר אף לטרוף בכח בעץ אסורה הטריפה.
הפרור וצ"ע מאי שנא מחרדל ושחליים
שגם כן אין שם אלא גמר ואוסר לטרוף טריפת ריפות
בכח ואפשר שחזר בו מתשובה זו
בחיבורו ולכן כתב בחיבורו בסתם לגמור וכן מצינו במשנ"ב ס"ק ע"ז לגבי טריפת
שחיקת הריפות בעץ הפרור ור"ל גם כן
שלא יטרוף בכח ,עכ"ל .והרי שבענין הריפות וז"ל :לפיכך מותר וכו' -
טריפת הריפות שכבר לית בהו משום ומ"מ יש ליזהר שלא לטרוף בכח ]ב"ח
ומ"א וא"ר דלא כט"ז[ עכ"ל .ומקור הדין
בב"י וז"ל :וכן כתוב בתשובות הרמב"ם
שנשאל על קדרה של דייסא שמשהין
אותה על גבי כירה בשבת למחר
כשמורידין אותה מעל הכירה מכניסין בה
כמה הערות בסוגייא השמים מטל קיד
טריפת החלמון ולא חייש לכלום לישה ובפרט שמערב מים וממחה עדיין
ובשלמא דלא חייש למיחזי כמאן דבעי אסר את הטריפה.
למישדינהו לקדירה כיון שעביד בכמות
מועטת וניכר דבעי ליתנו בקפה אך מדוע חידוש עצום ,יש לחוש למיחזי
לא נאסור מדין מיחזי כלישה ,ואפשר
שאיסור מיחזי כלישה אמרינן רק במקום כלש רק בטורף שני מינים
שכבר עירבתי שני חומרים זה בזה
ועשיתי לישה כהוגן ועתה אני רוצה ויש לעיין בגדרי טריפה ,שבענין מיחוי
לדלל ולהמחות ,כדין המבואר בחרדל
ובריפות מפורש בתשובת הרמב"ם נקט טעמא דאיסורא דדמיא ללישה,
דמערב מים בתבשיל וטורף ואין בזה וביינומלין תפס טעם דטירחא ואומנות
משום לש מפני שכבן נתבשל ונתרכך ותיקון ,ולענין ביצים תפס טעם דנראה
היטב ,ורק בכגון זה יש למיחש למיחזי דמיחזי כמבשל ,ונראה שבריפות יהיה
כלש דהא בפועל איכא בתערובת שני יסוד האיסור משום דמיא ללישה כיוון
חומרים וליכא איסור לש רק בגלל שדימהו לדין חרדל ,אך בסימן שי"ט
דלילות החומר או שכבר נתבשל היטב, ס"ק נ"ח כתב וז"ל :וע"כ יש ליזהר
אך בטורף ביצים ליכא שני חומרים אלא מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה
רק ביצה ולא חיישינן למיחזי כלש בהא כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך
הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב
דאיכא רק חומר אחד נטרף. ]ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל
בסוף סימן שי"ח[ ,עכ"ל .הרי שהתיר את
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קטו
ממחק ,וממרח באוכלין
השף בין העמודים
ממחק – תיקון והכשרה
גירור מנעל
כלי כסף בגרתקון
ממחק בחביתא ותנורא
חידוש עצום ,ממחק לנוי -מחלוקת ראשונים
הוראות השו"ע
ממחק באוכלין כעיבוד באוכלין
ממרח באוכלין ,אטו מיחוק העור או אטו מירוח שעוה
חידוש ,נדרש דמיון לשעוה בחפצא ובגברא
סיכום שיטת הרמ"א
מי התמצית
###
ויש להבין מדוע המסתת את האבן אינו בגמרא שבת )עה (:נתפרשו גדרי מלאכת
חייב משום ממחק ולכאורה אין לך 'ממחק' שפירשה רש"י
ממחק גדול מזה ,ומצאתי במאירי וז"ל: במתניתין )עג (.ממחקו -מגרר שערו.
השף בין העמודים ר"ל עמודי אבנים
יפות שבונין אותם בחלונות של היכלות ובגמרא הרחיבו בפרטי המלאכה,
ובני אדם עומדים ביניהם וזה שף ומחליק
ביניהם כדי שיהא המקום ערב ונוח "והממחקו והמחתכו .אמר רבי
ליושבים חייב משום ממחק המגרר ראשי אחא בר חנינא :השף בין העמודים בשבת
כלונסות במגרה כדי להשוות ראשיהן -חייב משום ממחק .אמר רבי חייא בר
למדה שהוא מכוין לה חייב משום מחתך אבא :שלשה דברים סח לי רב אשי
והממרח רטיה ר"ל שמחליק תחבושת על משמיה דרבי יהושע בן לוי :המגרר ראשי
המכה חייב משום ממחק והמסתת את כלונסות בשבת -חייב משום מחתך,
האבן ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה חייב הממרח רטיה בשבת -חייב משום ממחק,
והמסתת את האבן בשבת -חייב משום
מכה בפטיש".
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קטז
מדוע שנתה הברייתא בלשון השף בין משום מכה בפטיש שזהו גמר מלאכה ויש
העמודים חייב משום ממחק והא היא שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו גם כן
גופא ממחק ,והראוני שכבר הקשה הר"ן משום מחתך ומשום ממחק שהרי הוא
קושיא זו ,ומצינו שני תירוצים לקושיא זו מחתכה ומחליקה עד שפירשו בזו אף
הראשון בדברי הטל אורות שביאר דהשף משום מכה בפטיש אלא שעיקר הדבר
בין העמודים ממחק את העור בידיו ע"י שאחר שנחצבה והושוית למדתם אין בה
חיכוך בעמוד ולכן אינו דומה לממחק עוד משום מחתך שהרי נעשה הכל ודין
המקורי שנוטל בידו כלי וממחק את העור ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה
השטוח ,והשני מצאתיו בקרבן נתנאל להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח
דאב מלאכה המקורי היה לגרר את העור רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער
מהשערות שעליו אך הכא מגרר ומשפשף מן העור להחליקו ואין זה אלא נוי
בעלמא ואין כאן אלא גמר מלאכה וכבר
את העור עצמו להחליקו. ביארנו שכל שהוא נעשה לגמר מלאכה
אף בלא כונת שום מלאכה חייב משום
ממחק – תיקון והכשרה
מכה בפטיש ,עכ"ל.
נמצא שיש להוציא גדר במלאכת ממחק
הרי נתפרש בדברי המאירי דענין
בדברי המאירי דאם עביד סיתות
או החלקה לתיקון והכשרת הדבר ודאי מלאכת ממחק היא לתקן את הדבר
שיהיה בו משום ממחק ואפילו אם יעשה שיהא ראוי לשימוש או אפילו תיקון
זאת לנוחות בעלמא יתחייב על כך ,אך בשבח הנוחות אך מלאכה שכל ענינה רק
אם יחליק לנוי לא יהיה בזה חיוב חטאת. כדי ליצור נוי ויופי אינו בגדר ממחק כלל.
ובאמת צריך להבין מדוע הורתה השף בין העמודים
הברייתא "המגרר ראשי ואגב נתבאר בדברי המאירי מהו ענין
כלונסות בשבת -חייב משום מחתך"
ולהיכן פרח איסור ממחק והא כאשר השף בין העמודים שהוא מחליק
מגרר הרי בהכרח הוא מחליק וזה צורת את המקום לישיבה נוחה וברור אם כן
החיתוך ,וביותר תתעצם הקושיא בדברי מדוע הורתה הברייתא דחייב 'משום
הברייתא )קג" (:המגרר כל שהוא" וביאר ממחק' ואינו ממחק ממש אך מצינו
רש"י בזה"ל המגרר -כלונסות או קלפים, פירוש נוסף בדברי רבינו חננאל עה:
וז"ל :השף בין העמודים .פי' מחליק חייב
דהויא תולדה דממחק ,עכ"ל. משום מוחק והוא כמו ממרח את הרטיה,
ירושלמי הממחקו .מה מחיקה היתה
ובנשמ"א ח"ב סי' ל"ד סע' ג' נתבאר כי במשכן שהיו שפין העורות ע"ג העמוד.
השף את העור ע"ג העמוד חייב משום
יש לחלק בין גירור לגירור ממחק ,הממרח איספלנית חייב משום
דהאי גירור שמחייב רק מחתך הרי הוא מוחק ,עכ"ל .אך לדברי הר"ח יש להבין
מיישר את הכלונסאות אחד לשני שישתוו
לגדר אחת ,אך במגרר המחייב משום
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קיז
אותו ,שהכסף רך ,והוא ממחק שהוא ממחק הרי הוא מחליק את הכלונסאות או
אב מלאכה. מחדדן וברור אם כן שיש לחייב משום
אבל נתר וחול מותר -דלא גריר ליה ממחק שהרי זו היא עצם הכנתם.
לכסף. גירור מנעל
והא הכא נתקן כבר כלי הכסף אלא אך יש להקשות קושיא גדולה על יסוד
שהשחיר ואיבד את יופיו ומגררו זה במלאכת ממחק מדברי הגמרא
ע"מ ליפותו ולנאותו ומדוע מחייבינן בשבת קמא .אמר רבי אבהו אמר רבי
בהכי ,ואין לומר דאיסורו מדרבנן שהרי אלעזר אמר רבי ינאי :מגררין מנעל חדש,
מפורשות כתב רש"י והוא ממחק שהוא אבל לא ישן במה מגררו ,אמר רבי אבהו:
בגב סכין .אמר ליה ההוא סבא :סמי דידך
אב מלאכה. מקמי הא דתני רבי חייא :אין מגררין לא
מנעל חדש ולא מנעל ישן .וביאר רש"י
חידוש עצום, אבל לא ישן -שקולפו ,והוי ממחק .ויש
להבין דהרי כאן נתקן כבר המנעל
ממחק לנוי -מחלוקת ראשונים ללבישה ורק התלכלך בטיט ומדוע ראה
רש"י לאסור משום ממחק ,והא אין
ונראה לבאר שאכן איכא פלוגתא מיחוק אלא בהכנת המנעל לשימוש ,והיה
נראה לבאר בדרך מחודשת שרש"י הבין
בהגדרת ממחק ,ולרש"י באמת כי אחר שנתלכלך המנעל שוב אינו ראוי
יש חיוב אפילו על מיחוק לצרכי יפוי, ללבישה עד שיתנקה מהטיט שעליו
אבל הרמב"ם בפרק כ"ג הלכה ז' כתב וממילא המגררו הרי הוא מתקנו ומה לי
וז"ל :אסור לחוף כלי כסף בגרתקון מפני לתקנו בהסרת השיער שגדל על העור ומה
שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין
ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, לי לתקנו בהסרת הטיט.
אבל חופפין אותן בחול ובנתר ,וכן כל
הכלים חופפין אותן בכל דבר ,ואסור כלי כסף בגרתקון
להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני
שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן אך בגמרא שבת )נ (.נאמר "בכל חפין את
סעודה אחרת באותה שבת ,אבל כלי
שתיה כגון כוסות וקיתונות מותר להדיחן הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון"
בכל עת שאין קבע לשתיה ,עכ"ל .הרי וביאר רש"י :
שבחר לבאר איסורא דגרתקון רק מדין
מתקן מנא ולא מדין ממחק ,וכך ייראה חפין -משפשפין את הכלים בשבת
לבאר בדבריו בגירור מנעל מהטיט
שעליו דנאסר רק מדין מתקן מנא או לצחצחן.
משום שמא יבא לכבסו וז"ל הרמב"ם
)פרק כב הלכה יח( "מנעל או סנדל חוץ מכלי כסף בגרתקון -כמין עפר
שנתלכלך בטיט ובצואה מותר לשכשכו
שגדל בחביות של יין וקורין לו
אלו"ם והוא עיקר תקון כלי כסף ,וגורר
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קיח
כדי עשיית עיקר המלאכה וברור שלרש"י במים אבל לכבסו אסור ,ואין מגרדין לא
שמחייב על יפוי נחייב כאן דהוי יפוי תוך מנעלים ולא סנדלים חדשים".
כדי עיקר מלאכה ,אלא יש לעיין אליבא
דהרמב"ם וסייעתו דלא מחייבי על יפוי אלא שיש להקשות לפ"ז על דברי
מה יסברו בהא. המאירי שביאר בהגדרת ממחק
דהוי עיקריות המלאכה אך בדין כלי כסף
והאיר ה' עיני ומצאתי את שבקשתי
בגרתקון ביאר כרש"י ,וצע"ג.
בדברי רבינו חננאל וז"ל :אמר
רבה מאן דעבד חביתא חייב ז' חטאות: ממחק בחביתא ותנורא
א .פי' כגון שהיתה לו גבשושית ונטלה
וייפה הקרקע חייב משום חורש .ב .שחק ובגמרא שבת דף )עד (:אמר רבא :האי
חייב משום טוחן ,ג .ניקהו מן הצרורות
חייב משום בורר ,ד .וכשמחתך היינו מאן דעבד חביתא -חייב משום
מחתך ,ה .ועיקר מלאכה ,ו .וגמר מלאכה שבע חטאות ,תנורא -חייב משום שמונה
והשואתה חייב משום מכה בפטיש הרי חטאות וביאר רש"י חביתא -של חרס,
שבע] ,וכתב הרב המגיה :לפי מה דחשיב שבע חטאות – א .טוחן הרגבים ושוחקן
רבינו אין כאן רק שש חטאות ואולי דחסר הדק -הוי טוחן ,ב .ובורר הצרורות הגסות
בדברי רבינו וצ"ל וכשמצרף אח"כ מתוכן -הרי שתים ,ג .ומרקידן בנפה ,ד.
בכבשן חייב משום מבשל וכ"ה ברש"י[. ומגבל הטיט -דהיינו לש ,ה .וממרח
הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק -הרי
בתנור -עוד מוסיף אחד שצריך ממחק ,ו .ומבעיר את האור בכבשן ,ז.
ומצרפו בתוכו -הרי מבשל ,חיובא
להחליק את תוכו ולשוף אותו
גחלים וחייב משום ממחק ,עכ"ל. דחופר ליכא ,דאינו צריך אלא לעפרה.
הרי שמפורש העמיד רבינו חננאל את תנור חייב שמונה -דלאחר שצרפו
איסור ממחק דוקא בתנור אחר בכבשן הוא טח עליו טפילה
שגמר מלאכתו אך עדיין אינו ראוי שיהא עב וחומו מתקיים ,והוא גמר
למלאכתו דהרי צריך להדביק בו פת ואם מלאכתו ,ואמרינן לקמן )שבת עה ,ב( :כל
לא תהיה דופן התנור הפנימית חלקה ,לא מידי דהוי גמר מלאכה -חייב משום מכה
תדבק עליה הפת ,ולכן ביאר את המיחוק בפטיש ,אבל גבי חבית ליכא משום מכה
דוקא בתנור ולא בחבית שהחלקתה היא בפטיש ,דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור.
לנוי בעלמא דמה ליין או שמן הניתן
בחבית אי החבית חלקה או לא ,ונתחדש ונמצא שלדברי רש"י איכא חיובא
הכא עוד חידוש גדול שגם החלקת נוי
שמתבצעת תוך כדי בניית החבית עדיין דממחק בהכנת החבית בזה
שמחליק את דופני החבית ולכאורה גם
לא תחשב כמיחוק. כאן הוי רק יפוי ,אך מצד שני אין היפוי
נעשה אחר גמר עיקר המלאכה אלא תוך
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קיט
אין עיבוד באוכלין היינו מדאורייתא אבל הוראות השו"ע
מדרבנן יש עיבוד מדקאמר לקמן פ'
שמנה שרצים אין עושין הילמי ופרק קמא איך שיהיה ,מצינו בדברי השו"ע בסימן
דביצה ]דף יא א[ דקאמר דאין נותנין
העור לפני הדורסן כו' אכן מ"מ יש ש"ב סעיף ח וז"ל :אין מגרדין
להתיר משום דנאכלות כמו שהן בלא )בסכין או בצפורן( מנעל ,בין חדש בין ישן,
חליקה והמחמיר תע"ב ,עכ"ל. מפני שקולף העור והוי ממחק.
ועל פי יסוד המרדכי נדון ונאמר כי לפי ובסימן שכ"ג סעיף ט' וז"ל :מותר
דברי התו"ס רי"ד שהורה כרב אשי לשפשף הכלים בכל דבר ,חוץ
דאית עיבוד באוכלין מדאורייתא דפסקינן מכלי כסף בגרתקן שהוא שמרי יין
לכאורה כך גם יהיה איסור דאורייתא כשנתייבשו ונתקשו ,מפני שהוא ממחק
לגבי מיחוק באוכלין ‡. לכלי כסף שהוא רך.
ועוד אפשר לומר דאליבא דהרמב"ם הרי שמפורשות נקט לחומרא בדינא
שלא ס"ל כלל עיבוד באוכלין דממחק לנוי כרש"י ודלא
שהרי לשיטתו איסור הכנת הילמי כהרמב"ם.
ומליחת אוכלין אינו משום נראה כמעבד
אלא דדמיא למבשל כדמפורש בדבריו ממחק באוכלין כעיבוד
)שבת פרק כ"ב ה"י( וז"ל :מערב אדם מים
ומלח ושמן וטובל בו פתו או נותנו לתוך באוכלין
התבשיל ,והוא שיעשה מעט אבל הרבה
אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ולכאורה כל איסור ממחק שייך רק
ממלאכת התבשיל ,וכן לא יעשה מי מלח
עזין והן שני שלישי מלח ושליש מים בחומרים המיועדים לעבודה
מפני שנראה כעושה מוריס ,ומותר דומיא דעורות וכלונסאות ולא באוכלים,
למלוח ביצה אבל צנון וכיוצא בו אסור אך מדברי המרדכי אנו למדים דכשם
מפני שנראה ככובש כבשים בשבת שהורתה הגמרא דאין עיבוד באוכלין כך
והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ,עכ"ל. אין מירוח באוכלין ,אך כשם שנאסר
ולפי דבריו יהיה מותר גמור למרח עיבוד באוכלין מדרבנן כך נאסר מיחוק
אוכלין ,דהרי אין לגזור אטו מעבד ולכן באוכלין מדרבנן ,וז"ל המרדכי )פ"ז רמז
שס"ב( :רבא אמר אין עיבוד באוכלין
לא נגזור באוכלין אטו ממרח·. מכאן אומר העולם שאותם טרטר"ש של
תפוחים מותר להחליקם ואין בהם משום
ממחק שאין עיבוד באוכלין ,אבל מ"מ
אין זו ראיה דנוכל לומר דהא דקאמר הכא
א .אך בהמשך יתבאר שהתו"ס רי"ד מיקל ומתיר למרח שמן עב בנקב של חבית וא"כ נראה שאף
שהחמיר בעיבוד אוכלין היקל במירוח אוכלין.
ב .ובהמשך נוכיח כי גם להרמב"ם מצינו גזירת איסור מירוח באוכלין ,אך היא מוגבלת מאד.
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קכ
המירוח ,ולכן ברור שזה הוא עיקר והרמ"א בסו"ס שכ"א הורה כהמרדכי
האיסור מדרבנן.
וז"ל :ומותר להחליק האוכל
אך בממרח לנוי ,שכבר נחלקו בזה בשבת ,ולא הוי בזה משום ממחק ,הואיל
ואפשר לאכלו בלא זה ,ומ"מ המחמיר
אבות העולם רש"י והרמב"ם במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך,
אפילו בממחק דאורייתא אי איכא
חיובא בממחק לנוי ,הכא לא נחמיר תבא עליו ברכה.
במירוח לנוי. ויש לבאר את הוראת הרמ"א דאכן חשש
ויש להקשות ,הרי כבר ביארנו והוכחנו לממחק באוכלין מדרבנן ,אך עכ"ז
חילק את סוגי האוכלין לשלש חלוקות:
שהשו"ע נקט לחומרא כרש"י
והחמיר במיחוק דאורייתא לנוי ומטעם א .איסור דרבנן :אוכלין שאי אפשר
זה אסר את גירור המנעל ואת חיפת
כלי הכסף בגרתקון ,ולא חלק עליו לאכלן בלא החלקה ,ובזה יהיה עיקר
הרמ"א ואם כן יש לתמוה על השו"ע האיסור מדרבנן להחליקן.
שהשמיט דין זה מכל וכל ,ועל הרמ"א
יש לתמוה מדוע הורה שיש להקל ב .חומרא :מיני מאכלים שאפשר לאכלן
במירוח אוכלין לנוי. בלא החלקה אך נוהגים להחליקם
לנוי ,ומצוי הדבר בסלטים כגון 'חומוס'
ממרח באוכלין ,אטו מיחוק וכדוגמת מאכל של תפוחים ,בזה מעיקר
העור או אטו מירוח שעוה הדין שרי אך המחמיר תע"ב.
ויש לחדש חידוש עצום ולומר בדעת ג .היתר גמור :מאכלים שאפשר לאכלם
השו"ע דס"ל דאיכא איסור מירוח בלא החלקה ואין נוהגים להחליקן
באוכלין אך כל זה הוי רק גזירה אטו כלל אפילו לנוי ,בזה מותר גמור להחליק
מירוח שעוה ,ודלא כהמרדכי שנראה
ואין לחוש בזה לשום איסור.
שגזר אטו מיחוק העור.
ובאמת יש להבין מדוע חילק הרמ"א
ונרחיב היריעה ,דהמשנה בשבת )דף
בחלוקה כזו ,של א .איסור ,ב.
קמו (.הורתה לגבי חבית :ואם חומרא ,ג .היתר.
היתה נקובה -לא יתן עליה שעוה ,מפני
שהוא ממרח .אמר רבי יהודה :מעשה בא ויש לבאר דאכן יש לאסור במירוח
לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב ,ואמר:
חוששני לו מחטאת .ובגמרא שם )ע"ב(: באוכלין מדרבנן וכשם שאסרנו
מישחא ,רב אסר ,ושמואל שרי .מאן בעיבוד אוכלין מדרבנן וכמפורש בסעיף
דאסר -גזרינן משום שעוה ,ומאן דשרי - ב' "אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת
לא גזרינן .אמר ליה רב שמואל בר בר לתוך הכבשים ,משום דדמי לעיבוד" אך
בזה יש להבחין בגדרי מיחוק דאורייתא,
דבמידה ואי אפשר לאכלו בלא זה ,אי הוי
חומר שאינו מאכל היינו מחייבים על
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קכא
מאכל שאי אפשי לאכלו בלא מירוח לא חנה לרב יוסף :בפירוש אמרת לן משמיה
יבוא לידי מירוח שעוה ,ורק בכה"ג דרב מישחא שרי.
שסותם פי חבית יבוא למירוח שעוה
דהאי מירוח דמיא למנהג מירוח שעוה. הרי שנחלקו האמוראים בדינו של
חידוש ,נדרש דמיון לשעוה מירוח שמן עבה שהוא מאכל רב
שאסר גזר גזירה מדרבנן אטו מירוח
בחפצא ובגברא שעוה שאיסורה מדאורייתא ,ואילו
שמואל התיר לכתחילה ,ולמעשה העיד
ונמצא שע"מ לאסור מירוח מדרבנן רב שמואל בר בר חנה שרב גם הוא התיר.
צריך שיפלו בו שני תנאים, ותוספות רי"ד פסק דמישחא שרי ,ואף
בחפצא ובגברא:
ראבי"ה סי' ש"מ כתב דנ"ל
האחד :שיתדמה בגופו לשעוה ,דהיינו כיון דשמואל שרי במשחא ורב יוסף פליג
ואמר דרב נמי שרי הלכתא כוותיה דשרי.
שיהא סמיך ועב וזהו 'תנאי
בחפצא'. אך הר"ח הרי"ף הרא"ש והרמב"ם פסקו
והשני :שיתדמה במלאכתו למלאכת כרב ,דמשחא אסור ,וביאר בבית
יוסף סימן שיד וז"ל :אף על גב דאיתא
מיחוק השעוה כגון סתימת נקב בגמרא אמר ליה רב שמואל בר בר חנה
חבית ,וזהו 'תנאי בגברא'. לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב
מישחא שרי לא חשו ליה הרי"ף והרא"ש
ואם כן הממרח מאכל שאינו דומה בשני משום דלישנא דסתם תלמודא דאמר דרב
אסר עדיף טפי .ומשמע מהכא דלא
התנאים לשעוה ,לא גזרו ביה רבנן אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר
ולכן השמיט השו"ע דין מירוח באוכלין. המתמרח וכן בשמן עב אף על פי שאין
מירוחו ניכר כל כך מכל מקום אסור כיון
סיכום שיטת הרמ"א דשייך ביה מירוח קצת דאתי לאיחלופי
בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר
אך הרמ"א חשש למרדכי והביא את דין
לסתום החבית.
מירוח באוכלין אך עכ"ז לא החמיר
עד כדי לאסור מדינא ממרח לנוי ,דהרי הראת לדעת שסתימת נקב בשעוה הוי
איכא כמה צדדים להתיר לגמרי מירוח
באוכלין ,והיא דעת הרמב"ם דס"ל דאין מירוח גמור מדאורייתא ומשנה
עיבוד באוכלין וממילא גם אין מירוח שלימה היא ,וכן מצינו שגזר רב במירוח
באוכלין ,ויש את דעת התו"ס רי"ד שמן עב אטו מירוח בשעוה ,וכתב הב"י
וראבי"ה שהקלו אפילו בסתימת פי חבית דכל דבר שאינו דומה לשעוה לא גזרו ביה
בשמן עב כשמואל ,ויש לנו עוד מחלוקת ואם כן יש להוסיף ולחדש דסתם ממרח
ראשונים אי ממחק לנוי הוי ממחק או לא,
ולכן כתב רק שהמחמיר תבא עליו ברכה.
מטל ממחק ,וממרח באוכלין השמים קכב
ונחלקו הראשונים אפילו באיסור שמן מי התמצית
עב ,שתו"ס רי"ד והראבי"ה נמצא שנחלקו רש"י והרמב"ם בגדרי
התירו ,ורוב ראשונים החמירו.
ממחק דאורייתא ,הרמב"ם פוטר
למעשה השו"ע השמיט דין מירוח על מיחוק לנוי ואילו רש"י מחייב.
באוכלין ,וזאת משום דס"ל ועוד מצינו מחלוקת בין המרדכי
כהרמב"ם בזה ובשיעור עיבוד וכבישה
באוכלין הארכנו לבאר כי השו"ע נקט להרמב"ם בטעמי גזירת מירוח
לעיקר את טעמו של הרמב"ם דחייש מדרבנן ,המרדכי סובר שאסרו חכמים כל
למבשל ולא כטעמא דרש"י שבחר בטעם מירוח אוכלים שאילו היה חומר בניה
דמיחזי כעיבוד ולכן אסר בסימן שי"ד רק הראוי למירוח היה חייב על מירוחו
בסתימה ע"י שמן עב בנקב חבית וביארנו וממש כדוגמת מעבד באוכלין שגזרו בכל
שאלו שני תנאים ,קודם שמן עב ,ודוקא עיבוד שכמותו יתחייב מדאורייתא בעור
ודומיו ,אך הרמב"ם ס"ל דטעם גזירת
בפי חבית. מיחוק באוכלין מבוסס על גזירה אטו
מירוח שעוה ואי לא דמיא למרקם
אך הרמ"א חשש למרדכי המחמיר אך השעוה ,או לתנאי העבודה עם שעוה
עכ"ז לא החמיר במירוח אוכלין לנוי ]כגון בסתימת חבית[ לא נאסור כלל.
מחמת כל הני רבוותא דמתירים.
שיעורים
בנושאים
שונים
•
בין דיבחא
לעצרתא
ברכת פרחי אילן השמים קכה מטל
ברכת פרחי אילן
שאלה :אדם שראה את לבלוב האילנות ולא בירך ,האם נתיר לו לברך
בפעם הבאה שיראה אילן מלבלב.
איחר מלברך עד שגדלו הפירות
תמיהה גדולה מדין מקום שנעשה בו נס
ראייה מברכת 'שהחיינו'
מה בין שהחיינו לברכת לבלוב האילן
שיטת רבינו מנוח ,ק"ו מראיית פרי לראיית אילן
מהרי"ל :מהו 'המחייב'' ,שעת אכילה' או 'שמחה קיימת'
דין ברכת האילנות בראה ולא בירך
סתירה בפסקי המשנ"ב
לכאורה ראה לבלוב ולא בירך ,סב"ל
חידוש ,חילוק בין ברכה התלויה בראיית 'חפצא מעורר' או בברכה על
'תקופה חדשה'
"חפצא מעורר" "רגע התעוררות" "החלת ברכה"
ברכת האילנות ,דוקא בניסן
יסוד המבאר חילוקים בין הברכות
###
שאלה :אדם שראה את לבלוב האילנות ולא בירך ,האם נתיר לו לברך
בפעם הבאה שיראה אילן מלבלב.
א .במריח פרחי האילן שדינם לברך ותחילה נבאר כמה ענינים ביסודי 'ברכת
עלייהו "בורא עצי בשמים" בכל פעם האילנות' כפי שנהוג לכנותה
ואפילו באותו היום. אך השו"ע הגדיר ברכה זו בכותרת סימן
רכ"ו בשם 'ברכת פרחי אילן' ,ומצינו
ב .ברואה אילנות נאים מאד שהורה ארבעה שיעורי זמנים בברכות שתיקנו
השו"ע )סי' רכ"ה סעי' י'( שיש לברך חכמים על האילן ופרחיו:
השמים ברכת פרחי אילן מטל קכו
הוציא פירותיו והיאך נברך עליו ברכת עליו "ברוך שככה לו בעולמו" רק פעם
לבלוב ,ומשמע מדברי המרדכי שאם ראה ראשונה לא עליהם ולא על אילנות אחרים
ועדיין לא גדלו הפירות והא חדא
לריעותא שהרי כבר ראה את הלבלוב ,אך אא"כ היו נאים מהם.
גם חדא לטיבותא שעדיין לא גדלו
הפירות ,נתיר לו לברך ומוכח מדברי ג .לדעת הרמ"א )שם סעי' ט'( כמו
הב"י שסבר שיש מחלוקת בין סברת
הטור למרדכי וא"כ אם גדלו הפירות ולא שביארוה האחרונים ‡ )הוב"ד בשעה"צ
ראה יחלקו הטור האוסר למרדכי המתיר, ס"ק ל"ד( יש לברך ברכה זו משלשים יום
ואם גדלו וראה יודו כולי עלמא שלא
יברך עוד ,ויש לחקור בסברת הטושו"ע לשלשים יום.
מאי יסברו בראה ולא בירך ועדיין מלבלב
האילן ולא גדלו פירותיו אי פקעה מיניה ד .הרואה אילנות מלבלבים מברך רק
ברכתו או לאו. פעם אחת בשנה "ברוך שלא חיסר
בעולמו כלום וברא בו בריות טובות
אך הב"ח ניסה לפשר בין הטור למרדכי ואילנות טובות להנות בהם בני אדם"
ולומר דלא פליגי אלא הטור שאסר )שו"ע רכ"ו(.
לברך אחר גידול הפירות מיירי בראה את
הלבלוב קודם שגדלו הפירות והמרדכי איחר מלברך עד שגדלו הפירות
מיירי בלא ראה ,ולשיטתו גם בדברי הטור
יש לומר שאם ראה קודם שגדלו יברך. וכתב הטור בזה"ל" :ואם איחר לברך
א .לא ראה לבלוב ועתה רואה קודם עד אחר שגדלו הפירות לא יברך
עוד" והעתיק דבריו בשו"ע ,וכתב ע"ז
שגדלו הפירות ]תרתי לטיבותא[ בב"י "דברי טעם הם ,אבל המרדכי כתב
לכ"ע יברך. דאם לא ראה עד שגדלו הפירות צריך
לברך כך וכן כתבו הגהות מימון" הרי
ב .ראה לבלוב ועתה רואה קודם שגדלו שלדברי המרדכי אדם שעדיין לא ראה את
האילנות מלבלבים ,נתיר לו לברך 'ברכת
הפירות ]חדא לריעותא וחדא פרחי האילן' אפילו שרואה פירות ,אך אם
לטיבותא[ ,לדעת הב"י :למרדכי יברך, ראה קודם את הפריחה ולא ברך ועתה
ויש לחקור בדעת הטור ,ולדברי הב"ח: חפץ לברך על הפירות המוגמרים לא נתיר
לו ,ואפשר לבאר את שיטתו דהכא איכא
ודאי שלכ"ע יברך. תרתי לריעותא ,האחת :שכבר ראה את
לבלוב האילנות ,והשנית :שעתה האילן
א .בסעיף ט' כתב השו"ע שאם רואה בני אדם משונים יברך 'משנה הבריות' או 'ברוך דיין האמת' ומברך
רק בפעם הראשונה שהשינוי גדול מאד ,והרמ"א כתב ויש אומרים משלשים לשלשים ,ובסעיף י'
כתב השו"ע את דין הרואה בריות נאות והורה שמברכים עליהם רק בפעם הראשונה ולא הגיה הרמ"א
כלום ,ובפשטות יחלוק עליו הרמ"א גם כאן וכך נקטו רוב האחרונים אך הב"ח נקט שבזה לא יחלוק
הרמ"א וביאר בשמן המאור שבריות נאות הרי זה דרך העולם ואינו חידוש משא"כ בבריות משונות.
קכז השמים ברכת פרחי אילן מטל
)בביה"ל רי"ח ד"ה במקום הזה( שאם עבר את ג .לא ראה לבלוב ועתה רואה פירות
המקום והרחיק ואינו רואהו ,הפסיד
ברכתו ודימה זאת לברכת רעמים )סי' גדולים ]חדא לטיבותא וחדא
רכ"ז סעי' ג' ובמשנ"ב ס"ק י"ב( ששם מוכח לריעותא[ ,לב"ח :יברך לכ"ע ,לב"י:
ששיעורו הוא תוך כדי דיבור ואם לא מחלוקת הטור שאוסר והמרדכי שמתיר.
הפסיד ברכתו ,וא"כ יש להקשות מה בין
ברכת רואה מקום שנעשה בו נס ,לבין ד .ראה לבלוב ועתה רואה פירות גדולים
ברכת פרחי אילן ,ולכאורה היה נראה
לחלק שבברכת הנס אין שינוי במקום ]תרתי לריעותא[ ,לכ"ע הפסיד ברכתו
אלא זכרונו של האדם מתעורר וכיוון ולא יברך.
שראה ועבר משם אין בליבו את אותו
כח ההתפעלות ,אך בברכת פרחי אילן ולמעשה הורה מחצית השקל שקודם
ניכר החידוש בעולם ולכן נתיר לברך
שוב ,אבל אי אפשר לומר כן דהא שגדלו הפירות יברך ואפילו
בברכת רעמים איכא תרתי חדא דהוי ראה קודם את לבלוב האילן וזאת ע"פ
הרעם דבר חידוש שאינו הווה בעולם, תשובת מהרי"ל בסימן קמ"ג וכך נקט
ואף הרעם שאחריו אינו אותו הרעם
שקדם ושמעו ,והיה נראה לפי הסברא במשנ"ב.
הקודמת ]שיש לחלק בין זיכרון לבין
דבר חדש ממש[ לחייבו לברך על הרעם תמיהה גדולה מדין מקום
החדש ובכ"ז נראה שנפטר מהברכה בכך
שנעשה בו נס
ששמע ולא בירך·.
ויש להבין שכאן הכריע המשנ"ב
שאע"פ שראה לבלוב ולא בירך
ישוב ויברך בראיה שניה ,אך בברכת
"שעשה לי נס במקום הזה" שמתחייב
אדם לברכה משלשים לשלשים ,הורה
ראייה מברכת 'שהחיינו'
הפרי ,וכ"כ הרמב"ם בהלכות ברכות פ"י מה בין שהחיינו לברכת
ה"ב "הרואה פרי המתחדש משנה לשנה
בתחלת ראיתו מברך שהחיינו" והב"י לבלוב האילן
הביא את דברי רבינו מנוח שכתב
"ומסתברא שאם שכח ולא ברך בראיה ויש להביא ראיה מדין ברכת שהחיינו
ראשונה ,אינו מברך בראיה שניה" אך
שמעיקרא נתקנה על ראיית הפרי,
כמ"ש רש"י )עירובין מ (:שמברך בראיית
ב .ואין לומר שבברכת רעמים באמת יתחייב על רעם חדש ופטרוהו רק על ברכת הרעם הישן בגלל שלא
הספיק לברך בתוך כדי דבור לרעם ,שהרי הביה"ל הוליד מברכת רעמים דין עבר את מקום הנס ולא
בירך ,ואפילו צידד שאם ישוב אחר כמה ימים לא יברך ואם בברכת רעמים מתחייב על רעם חדש מדוע
לא יתחייב אם שב למקום הנס ואפילו באותו היום.
השמים ברכת פרחי אילן מטל קכח
שהחשיב את המנהג לברך באכילה ביטל כתב ע"ז שהאגור הביא סברא זו בשם
את כח הראיה הראשונה ,ועתה נאמר: סמ"ק ושמהר"י מולין כתב שאין נראה לו
א .מודה מהרי"ל לרבינו מנוח שאם סברא זו.
היינו פוסקים שרק שעת ראיה היא שיטת רבינו מנוח,
הקובעת ,לא יברך בראיה שניה ,ופליג
עליה בגלל מנהגנו לברך בשעת אכילה. ק"ו מראיית פרי לראיית אילן
ב .יודה מהרי"ל לרבינו מנוח שאם ולדעת רבינו מנוח נראה פשוט שגם
אכל ולא בירך שהחיינו באכילה בברכת האילנות לא יברך בפעם
ראשונה ,ודאי שלא יברך בראיה שניה השניה שרואה אם ראה בראיה ראשונה
דהא שעת אכילה למהרי"ל כשעת ראיה ולא בירך ,שהרי הא ראיה וברכת שהחיינו
ראיה וכל שכן הוא דאי בברכת שהחיינו
לרבינו מנוח. שיש הסוברים שלא נשלמה שמחתו
בראיה 'ויש אחריה שיור' ואפשר להמתין
אך מתוך דברי מהרי"ל )סימן קל"ו וסי' עד שעת אכילה ]ולא ברירא מה יסבור
רבינו מנוח בדין המתנה בברכה עד שעת
קמ"ג וכ"כ בשעה"צ רכ"ה ס"ק י"ד( אכילה[ ובכ"ז הורה רבינו מנוח שאיבד
ברכת ראיית פרי חדש ,כ"ש בברכת פרחי
מתברר מפורשות שאף אם ראה ,ואפילו אילן שנשלמה שמחתו בשעה שראה
אכל ולא בירך שהחיינו ,יברך בשעת 'ואין אחריה עוד שיור' שאם ראה ולא
אכילה שנייה ותלה הכל בהא דעדיין
בירך שאיבד ברכתו.
שמחה קיימת.
מהרי"ל :מהו 'המחייב',
אך הרדב"ז )ח"א סי' שי"ט( באמת תלה
'שעת אכילה' או 'שמחה קיימת'
הכל במנהגא ולנוהגים לברך בראיה
ראיה ראשונה קבעה ,ולנוהגים לברך אך יש לעיין בשיטת מהרי"ל שחלק על
שהחיינו באכילה אכילה ראשונה קבעה.
דברי רבינו מנוח וסבר שאף שראה
ולפום ריהטא נראה שיש לפנינו שלש פרי חדש ולא בירך יוכל לשוב ולברך
בראיה שניה ,האם סבר כך משום שיסוד
דיעות: סברתו תלוי בהא דהאידנא נהיגנא לברך
בשעת אכילה וממילא עדיין עיקר שמחה
א .דעת רבינו מנוח :שראה ולא בירך ליכא בשעת ראיה ולכן מה לי ראיה
ראשונה ומה לי שניה והא שעת שמחה
בראיה ראשונה ,לא יברך בראיה קיימא דוקא באכילה ולכן אף שראה
שניה ]ולא גילה דעתו מאי ס"ל בברכת ישוב ויברך בראיה שניה ,ולפי ביאור זה
בדברי מהרי"ל נאמר שאין מחלוקת
שהחיינו בשעת אכילה[ עקרונית בינו לבין רבינו מנוח אלא בגלל
ב .דעת הרדב"ז :שנקט דאדם הנוהג
לברך בשעת ראיה ,לדידיה שעת ראיה
קבעא ולא יברך בראיה שניה אך לאדם
הנוהג לברך בשעת אכילה לדידיה שעת
אכילה קבעא ]ויוכל לברך בשעת אכילה
ברכת פרחי אילן השמים קכט מטל
ושכח מלברך שהחיינו הפסיד ברכתו ולא ראשונה אף שראה ראיה ראשונה ולא
יברך באכילה שניה ,אך בסימן רכ"ו ס"ק בירך[ ואם שכח לברך באכילה ראשונה
ה' מפורש נקט כדברי מהרי"ל שהתיר
לברך 'ברכת פרחי אילן' בראיה שניה, לא יברך בשעת אכילה שניה.
וצ"ב מדוע סתר משנתו‚. ג .דעת מהרי"ל :שהכל תלוי בשמחת
לסיכום :מצאנו בשלשה מקומות הלב ועיקרה באכילה ראשונה ,ולכן
ראיה ראשונה לא מעלה ולא מורידה אבל
שבראייה ראשונה ראה ולא חידש שאף אם אכל אכילה ראשונה ולא
בירך הפסיד ברכתו: בירך ,יש לו לברך באכילה שניה שהרי
א .בברכת שהחיינו אכל ולא בירך עדיין שמחת הלב קיימת במקצת.
]לנוהגים לברך באכילה[ לא יברך דין ברכת האילנות בראה
עוד )סי' רכ"ה משנ"ב ס"ק י"ג ובשעה"צ י"ד(.
ולא בירך
ב .בברכת הניסים ,או רואה בעל הנס אם
ולדברי רבינו מנוח והרדב"ז פשוט
ראה ולא בירך וכבר עבר מלפניו לא
יברך עוד וימתין שלשים יום שלא יראהו וברור שאם ראה פריחת
ואז יחול חיוב חדש ]ונראה שאפילו אם האילנות ולא בירך הפסיד ברכתו ולא
יראהו אחר כמה ימים יהיה פטור יברך עוד ,וזו מק"ו דאם ברכת שהחיינו
מהברכה[ )סי' רי"ח ביה"ל ד"ה במקום הזה(. שיש אחריה עוד המשך לברכת הראייה,
לנוהגים לברך בשעת אכילה ובכ"ז
ג .בברכת הרעמים שאם שמע ולא בירך אבדה ברכתו עאכ"ו דברכת פרחי אילן
איבד ברכתו )ביה"ל שם(. אבדה ברכתו.
לכאורה ראה לבלוב ולא אך המהרי"ל שהתיר לברך אפילו
בירך ,סב"ל באכילה שניה מפורשות התיר לברך
ברכת פרחי אילן בראיה שניה )תשובת
ולכאורה נראה שיש לחוש לדיעות מהרי"ל סימן קמ"ג( ויסוד סברתו שהכל
תלוי בשמחה ועדיין שמחה קיימת
החולקים על מהרי"ל וכשם
שחששנו להם בענין שהחיינו „ ,ולהזדרז בראיה שניה.
בענין 'ברכת האילנות' ואם ראה מיד יברך
שיש לומר שהפסיד בראייתו את ברכתו, סתירה בפסקי המשנ"ב
אך באמת שיש להבין את סתירת דברי
המשנ"ב וכן יש להבין את מנהג העולם ובסימן רכ"ה ס"ק י"ג פסק המשנ"ב
שממתינים מלברך עד לר"ח ניסן ואף אם
שלא כדברי מהרי"ל שאם אכל
ג .ובשעה"צ רכ"ה ס"ק ג' כתב שמסתימת דברי השו"ע משמע שסובר שראיה לא מעכבא.
ד .וכ"כ במחצית השקל סי' רכ"ו והוב"ד בהרחבה בשעה"צ ס"ק ג'.
השמים ברכת פרחי אילן מטל קל
ב .שלשים יום :בשטה מקובצת )ברכות יחול ר"ח בשבת ידחו את ברכת האילנות
מטעם חשש פתיחת שערי היכלות
נד (:כתב :ומיהו כל היכא דלית ליה האצילות ע"מ לקבל אל תוכן את נשמות
עשרה אפשר שימתין עד שלשים יום,
מכאן ואילך מברך אפילו ביחיד ]ונראה המגולגלים שהועלו ע"י הברכה.
שהתיר לברך ביחיד ע"מ שלא יפוג
חידוש ,חילוק בין ברכה התלויה
תוקף ברכתו[.
בראיית 'חפצא מעורר' או
ג .ללא קצבה והגבלת זמן :אבל
בברכה על 'תקופה חדשה'
השו"ע פסק כדעת הטור שאין
לברכה זו זמן מוגבל. ונלע"ד לבאר ביאור חדש בזה ,וזאת
ויש להבין במה נחלקו רבותינו בהקדם ביאור ברכת 'הגומל
לחייבים טובות' שהובאו גדריה
הראשונים ,ונראה לבאר בעומק והלכותיה בסימן רי"ט שאלו הארבעה‰
סברותיהם דמ"ד שלשה ימים ס"ל דברכת שעלו מן הסכנה צריכים להודות לה'
הגומל הרי היא ככל ברכות ראיית מקום וברכתם 'הגומל לחייבים טובות שגמלני
שנעשה בו נס וכיוון שנחלץ מן הצרה ולא כל טוב' ומצאנו כמה שיעורי זמנים
בירך עבר זמנו ולא יברך יותר וג' הימים
אינם שיעור לזמן משך תוקף הברכה אלא בתוקף הברכה:
היכי תימצי לברכה ביישוב הדעת ,אך
למ"ד דאין קצבה לברכה יש לבאר ע"פ א .שלשה ימים :רבינו אשר בר חיים
דברי הצידה לדרך )דף י"א ע"ב( לפי שברכה
זו נתקנה כנגד קרבן תודה ,ותודה יכול בספר הפרדס )שער ח' פ"ג עמ' ע"ח(
להביאה כל זמן שירצה ,ולפיכך אינה כתב :קבלתי ממורי הרב שעד שלשה
דומה כלל לכל הברכות שתלויות ברגע ימים יש לו שהות לברך ברכת הגומל,
מסוים כרואה מקום שנעשה בו נס שהיא מכאן ואילך הו"ל מעוות לא יוכל לתקון,
ברכת שבח בשעת התפעלות אלא 'הגומל' וביאר פשר שיעור שלשה ימים אלו ע"פ
היא ברכת הודאה ,אך מ"ד שלשים יום הגמרא בעירובין )סה (.אמר ר' אלעזר הבא
ס"ל דהכא לא ברכת הודיה היא ולא ברכת מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר
התפעלות אלא ברכה על תקופה חדשה )עזרא ח' ט"ו( "ואקבצם אל הנהר הבא אל
הבאה לו לאדם בבחינת "אתהלך לפני ה' אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה
בארצות החיים" ותחושה זו קים להו בעם" אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא
לרבנן דעומדת בלב האדם עד שלשים יום מצלי תלתא יומי ,הרי שאין דעתו של
ולכן יוכל להמתין עד שלשים יום כדי אדם מיושבת עליו שלשה ימים מהרפתקי
דעדו עליה ,ולכן ישהא על מנת שיוכל
להודות מתוך יישוב הדעת.
ה .יורדי הים ,הולכי מדבריות ,חולה שנתרפא ,וחבוש מבית האסורים ונתן בהם השו"ע סימן "וכל
החיי"ם יהללוך סלה" חבוש יסורים ים מדבר.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות מעבד טוחן ולש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search