ברכת פרחי אילן השמים קלא מטל
ברכת האילנות ,דוקא בניסן שיברך ברכה זו בצורה מהודרת בפני
עשרה ,כיוון שעדיין לא פגה תקופת הנס,
אך ברכת פרחי אילן אינה מיוסדת על אך אחר שלשים יברך ואפילו ביחיד כיוון
התפעלות ממראה רגעי הפריחה שאם לא עתה ,יפוג תוקף הברכה.
אלא ענינה לעורר את לב האדם
שתקופה חדשה הגיעה ועליו להודות "חפצא מעורר" "רגע
לה' על התחדשות התקופה וממילא
אין הדבר תלוי בראיית פרחי האילן התעוררות" "החלת ברכה"
לבד אלא "היוצא בימי ניסן" דהיינו
גילוי תקופה חדשה" ,וראה אילני ועתה נבוא אל החילוק בין ברכת
דמלבלבי" ,והלבלוב מעיד שתקופה
חדשה נכנסה והאדם נמצא בתוך האילנות לשאר הברכות שתוקפן
התקופה המתחדשת ועליו לשבח אך ורק תוך כדי דיבור או בראיה ראשונה,
ולהודות לה' ולהתבונן בערך ומתנת בברכת רואה מקום שנעשו בו הניסים ,כל
החיים ,ואם באנו לדמותו נדמהו לאדם כח הברכה תלוי בהתעוררות זכרון הנס
הניצל מארבע סכנות שעליהם צריכים בלב האדם וזה קורה ע"י ראית המקום
להודות ובא לומר הגומל שהרי הוא וממילא אם ראה ולא בירך קים להו לרבנן
בתוך תקופת הנס ואין לתלות ברכתו דליכא התעוררות ,וכן בברכת שהחיינו על
ברגע או במאורע מסוים ,ועפ"ז נבין פרי חדש י"ל דנתקנה דוקא על שמחת
את מאי דדחינן את הברכה ליומי ניסן הלב המתעוררת ע"י ראיית הפרי וממילא
דוקא ולא חיישינן לפקיעת הברכה אי ראה ולא בירך אבדה שמחתו ,וכן
דהרי כל יסוד הברכה הוי להשמיענו בברכת רעמים חיליה דברכה מושפע
משבירת עקמומית שבלב ע"י פחד האדם
דהתחדשות תקופת ניסן בפתח. כשמעו את הרעם אך אם ישמע ולא יברך
יתאזר לבו ואין לברך שוב ,ולסיכום:
יסוד המבאר חילוקים בין שלשת הברכות הנזכרות מיוסדות על
התפעלות או התבהלות לב האדם בשילוב
הברכות עם ראיית מקום או פרי או שמיעת הרעם
ונדרש להחיל ע"ז מיד את הברכה] ,ראיית
ועל פי חילוק זה שאיננו מברכים על מקום ,זכרון הנס ,ברכת שעשה לי נס.
ראיית או אכילת הפרי ,שמחת הלב ,ברכת
האילן אלא על התקופה והזמן שהחיינו .שמיעת רעם ,התבהלות הלב,
החדש שעומדים לפנינו ,נבין עוד כמה ברכת שכחו וגבורתו[ ובכל הברכות הללו
אם יאבד את רגע המפגש בין 'החפצא
דינים בהלכות ברכת האילנות והם: המעורר' לבין 'רגע ההתעוררות' ולא יחיל
א .שאין לברך ברכה זו אלא פעם אחת עליו מיד ברכה ,אבדה ברכתו.
בשנה ]ודלא כברכת 'שככה לו
בעולמו' שהורה הרמ"א לברך כל שלשים
השמים ברכת פרחי אילן מטל קלב
והביאור לכל זה יהיה ע"פ היסוד יום ,ובודאי שלא כל שעה ושעה כברכת
ריח פרחי האילן .[Â
המחודש ,שאנו מברכים את
תקופת האביב החדשה שהתגלתה לעינינו ב .ובכל שנה ושנה מחדש ]ודלא כברכת
בעקבות לבלוב האילנות ועלינו לתת
דעתנו בכל שנה ושנה על ההתחדשות אילנות טובים שלדברי השו"ע מברך
שמחדש הקב"ה את 'האילנות הטובות' פעם ראשונה ודי[.
ואף אותנו 'בריות טובות' ונזכה להיות
בגדר 'ליהנות בהם בני אדם' להיות עזר ג .ואין לברך אלא על מין אחד ואף
וסמך לסביבתנו ,ולתת כמו פרחי האילן
שרואה אחר כך פריחת מיני אילנות
ללא תמורה. אחרים ,לא יברך ]ודלא כברכת שהחיינו
על פרי חדש שמברך על כל פרי ופרי[.
ו .והכא בברכת הריח נברך מדין ברכות הנהנין ,שנהנה מן מעולם ולא מכח ברכות שבח וראייה.
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלג
בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה ממונית,
ביטול או בדיקה.
חמץ שנפלה עליו מפולת
עבר ולא ביטל
הכרעת ההלכה
מפולת גרועה ,מתחת לשלשה טפחים
היתר 'סכנת עקרב'
ספק חמץ במפולת פחותה מג' ,ולא ביטל.
ככר בפי נחש
היתר 'סכנת נכרי'
שיטת הב"י והכרעותיו
'ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה'
קושיא מהמג"א בדין 'יוצא בשיירא'
חידוש עצום ,באיזו שעה נפל הגל
'מי זאת עולה'
###
שאלה :אדם המתגורר בעיר ביתר אך ברשותו דירה בעיר באר שבע
ועתה בליל בדיקת חמץ עלה הספק בליבו שמא מחויב הוא לבדוק אף
את דירתו ,אלא מאי שכדי לבצע את הבדיקה ייאלץ להוציא הוצאות
מרובות ע"מ לבדוק חמצו לשכור מכונית או מונית ,ושאלתו היא האם
חייבוהו חכמים בבדיקה כזו או שמא די לו בביטול בליבו.
גמליאל אומר ]לבאר דברי ת"ק בא[ כל חמץ שנפלה עליו מפולת
שאין הכלב יכול לחפש אחריו.
במשנה בפסחים פרק כל שעה )ל(.
למדנו ממשנה זו שאף שמצווים אנו
נאמר :חמץ שנפלה עליו
לבער את החמץ הנמצא ברשותנו מפולת הרי הוא כמבוער ,רבן שמעון בן
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלד
לבטלו בליבו ,ונחלקו הראשונים מה בדרך של איבוד כשריפה ופירור לרוח ,כל
חידוש חידשה המפולת ,ומה הוסיף זה דוקא בחמץ גלוי לעין ויש לנו אפשרות
לגשת אליו ,אך אם החמץ מכוסה
לחדש רב חסדא: במפולת אנו פטורים מלהוציאו ולבערו,
ובגמרא הטילו תנאי בהיתר זה ,אמר רב
הסמ"ק ס"ל דרב חסדא לא חידש חסדא וצריך שיבטל בליבו ,מזה למדנו
שבדוקא נקטה המשנה לשון 'כמבוער'
כלום ,אך המפולת חידשה ולא כתבה 'מבוער' כיוון שמפולת אינה
שחמץ מבוטל הקבור תחתיה אין צריך יוצרת ביטול וקילקול ממש כשריפה ,אלא
להוציאו ולבערו בפועל ,ורש"י ס"ל רק פוטרת אותנו מהלכות בדיקת החמץ
דמפולת חידשה חידוש עצום שאין הוצאתו ושריפתו ולכן די בכך שנבטל
לחמץ הקבור תחתיה שם חמץ ]כל זמן בלב ,משא"כ בלי מפולת יש לבער ממש
שהוא מכוסה[ ,ורב חסדא חידש עוד ולא לסמוך על הביטול ,ונחלקו
חידוש שאף שהמפולת יצרה הפקעה הראשונים בביאור מהות ביטול זה
לחמץ ,הרי זוהי הפקעה זמנית בלבד כל הסמ"ק הבין כפשוטו שאין המפולת
זמן שהחמץ תחתיה ואם יתגלה החמץ יוצרת שום ביטול מדאורייתא ולכן חובה
מיד יעבור עליו ועל כן מוכרח לבטלו על האדם לבטל בליבו ע"מ שלא יעבור
על איסור בל יראה ובל ימצא ,אך רש"י
בליבו מדרבנן. )לא :ד"ה צריך( ס"ל שבאמת עצם הנפילה
יצרה ביטול גמור כשריפה ,פירור וביטול
ובגמרא הובאה ברייתא המפרשת את בלב ,אלא שהוצרכנו לבטלו בלב ע"מ
שאם יתגלה החמץ מהמפולת לא יעבור
שיעור 'חפישת כלב' והוא עליו בבל יראה ובבל ימצא ]ודבר זה לא
שלשה טפחים. שייך בחמץ שאיבדו בשריפה או פירור
משום שבפועל אין החמץ קיים בעולם,
עבר ולא ביטל ובחמץ שביטלו ג"כ לא שייך להכשל בו
דאף שקיים בעולם הרי כבר ביטלו[ וכאן
ונראה שאם עבר ולא ביטל את חמצו בעצם החמץ כל זמן שנמצא תחת כיסוי
האבנים הרי הוא כאינו אך אם יתגלה
הטמון תחת מפולת שלשה ממסוה האבנים הרי הוא חוזר וניעור ולכן
טפחים ,הסמ"ק יורה לו להוציא הוצאות
ולפנות את הגל דהרי איכא הכא איסור יש לבטלו מחשש שמא יתגלה.
דאורייתא כל זמן שהחמץ תחת הגל ,אך
לדעת רש"י יש לחקור האם נורה לו סיכום מחלוקת הראשונים
להוציא הוצאות ולפנות את הגל מחשש
שמא יתגלה במועד ויעבור עליו בבל חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא
יראה ובבל ימצא ,ונראה פשוט שלא נימא
ליה גלהו ועבור עליו ועתה שרפהו 'כמבוער' ,ורב חסדא הורה שיש
מחשש שמא יתגלה ויעבור עליו ,ואף
שעבר על תקנת דרבנן לא נורה לו לפנות
דהפינוי לא יתן מענה לתקנתא דרבנן אלא
יגרום לו חיוב מיידי.
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלה
מן העולם ,אלא שבגמרא בדף ח .הובאה הכרעת ההלכה
ברייתא שבה נאמר "תנא ,אין מחייבין
אותו להכניס ידו לחורים ולסדקים מפני ברור שלכתחילה יש לבטל את החמץ
הסכנה" ותמהה הגמרא מהי אותה סכנה
שמחמתה נפטרנו מתקנתא דרבנן של הקבור תחת המפולת ,בין אם
הבדיקה ,ותירצה הגמרא שני תירוצים: החמץ הוא ודאי שקיים שם ואפילו בספק
אם ישנו חמץ קבור ]הוראת המשנ"ב בסי'
היתר 'סכנת עקרב' תל"ג ס"ק ל"ד כהכרעת הט"ז ,החמד
משה ראש יוסף ובית מאיר ,ודלא כחק
תירוץ ראשון :מדובר בסכנת עקרב, יעקב שהורה שבספק חמץ פטור מלבטל,
דאיכא ספק ספיקא ,ספק ראשון :שמא
ושאלה הגמרא היאך השתמש אין כאן חמץ .ספק שני :ואפילו את"ל
אותו אדם בחורים שיש בהם סכנת עקרב, דיש כאן חמץ והרי כל חובת ביעורו הוא
ותירצה הגמרא שהכותל היה בעבר בנוי רק שמא יתגלה החמץ ויעבור עליו בבל
היטב ושם היה משתמש בבטחה ,אלא יראה ובבל ימצא והרי הדבר תלוי ועומד
שקרס הכותל והפך לגל אבנים ועתה בספק שמא לא יתגלה[ ואז יצא לכל
מחוייב לכאורה לבודקו מחמת השימוש הדיעות וכך הורה השו"ע בסימן תל"ג
הקודם בכותל השלם אך עתה פטרוהו סו"ס ח' ,אך במידה ועבר ולא ביטל בודאי
רבנן מבדיקה מפני סכנת עקיצת העקרב חמץ ,מכיון שהמשנ"ב הביא את דעת
המצוי בגלי אבנים ,ותמהה הגמרא מדוע רש"י דס"ל שמדאוריתא נחשב החמץ
חידשה הברייתא היתר מחודש שהוא כמבוער מחמת המפולת וציין בשעה"צ
'סכנת עקרב' והא עצם נפילת המפולת די שכ"כ גם הר"ן )ט :ד"ה אמר( והביא את
בה לפוטרו מבדיקה ]לסמ"ק בתנאי הנהר שלום שכתב שכן דעת רוב גדולי
שיבטל ,ולרש"י כל זמן שהמפולת מחפה הפוסקים ,וכן הפר"ח כתב לעיקר כדעה
עליו[ ותירצה הגמרא שהכא מיירי זו ,ולכן נראה שלא נחייבו לגלות את הגל
במפולת למטה משלשה טפחים וא"כ אחר זמן איסורו ולא מחמת שהקלנו עליו
ליכא הכא התירא דכיסוי מפולת ומעיקר אלא כדי שלא יעבור בודאי על בל יראה
הדין מחוייב להוציאו ולבערו כדין חמץ
אך פטרוהו מחמת היתר 'סכנת עקרב', ובל ימצא.
והקשו תוספות )ד"ה הכא( דהכא משמע
שפטור מבדיקה וא"כ אין הבדל למעשה מפולת גרועה ,מתחת
בין מפולת מעל שלשה לבין מפולת
למטה משלשה שבתרוויהו נפטרנו לשלשה טפחים
מהוצאת החמץ וביעורו אלא שמעל
שלשה יהיה טעם התירו מכח 'היתר ועדיין יש לנו לחקור מה תהיה ההלכה
מפולת' ומתחת לשלשה יהיה טעמו מכח
'היתר סכנת עקרב' ,אך במשנה לא משמע בדין חמץ שנפלה עליו מפולת
אך מפולת זו פחותה מכדי חפישת כלב,
ולכאורה מדינא דמתניתין יהיה דינו ככל
חמץ גלוי שאנו מחוייבים ליטלו ולאבדו
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלו
לפני שנפל ,בזו נחייבו בבדיקה והוצאת הכא אלא שבפחות משלשה מחוייב
החמץ וביעורו ,ואף על פי שהוצאת להוציאו ולבערו ולא חיישינן לסכנה,
החמץ בצורה בטוחה תהיה כרוכה ולכן יצאו לחדש חילוק בין בין ודאי חמץ
בהוצאה ממונית של שכירות פועלים עם לבין ספק חמץ ,דהיינו אי נפל הכותל
ובתוכו היה ודאי חמץ הרי קם דינא
כלי עבודתם. דמתניתין שחייב לפנות את הגל ולהוציא
חמצו ולבערו וא"ת והא איכא סכנת
ונראה פשוט בדינו של בעל מפולת עקרב אה"נ ולכן נחייבו לשכור פועלים
שברשותם יש מרא וחצינא שבעזרת כלי
פחות משלשה בידוע שהיה שם העבודה הללו אפשר לפנות את הגל
ודאי חמץ ,שמוטל עליו לבערו מו העולם בצורה בטוחה ]ודין החמץ הזה כדין כל
אך הוא רצה לחסוך לעצמו את הטרחה חמץ שברשות האדם שמחוייב לבערו מן
וההוצאה וביטל בליבו ,שודאי שנחייבו העולם ואין אפשרות לסמוך לכתחילה על
להוציא חמצו ולבערו כתקנת חכמים ]אם הביטול[ ,אך במידה ואין ודאות שהיה
לפי רש"י שטעם התקנה היתה שמא לא חמץ בכותל שקרס ,לא נחייבו להוציא
ביטלו יפה ,ואם לפי תוס' שטעם תקנת הוצאות על פינוי הגל ע"מ לבודקו ,ולכן
הבדיקה שמא יבא לאכלו גם כאן יש ייפטר מלבודקו וייצטרך לבטלו בליבו.
לחוש להכי[. ולסיכום ,יש לפנינו שלשה מצבים:
ספק חמץ במפולת פחותה מג', א .מפולת יותר משלשה טפחים :בזה
ולא ביטל. לכ"ע אפשר לסמוך על ביטול
החמץ בליבו ואין שום צורך לחייב את
אך יש לברר מה יהיה דינו של בעל בעל הגל להוציא הוצאות ע"מ לפנות
חמצו ולבערו ,בין בודאי חמץ וכ"ש
מפולת פחות משלשה וספק חמץ
שדינו בביטול חמצו ופטור מלהוציאו בספק חמץ.
בידיים מפני הסכנה ,ואף לא חייבוהו
להוציא הוצאות כספיות ע"מ לבערו אלא ב .מפולת פחותה משלשה טפחים ,ספק
דינו בביטול בעלמא ,אך שכח מלבטלו
האם נורה לו כעת להביא פועלים חמץ :בזה יש לחלק בין ספק אם היה
בתשלום ע"מ לבדוק את הגל שהרי אם חמץ בכותל לפני שנפל ובזה נפטור את
יש כאן חמץ הרי עובר עליו בבל יראה הבעלים מבדיקת חמץ מפני סכנת עקרב
ובל ימצא ,או שמא נאמר שמחמת הספק ואף לא נחייבו להוציא הוצאות ע"מ
לא נחייבו להוציא הוצאות ודיינו לשכור פועלים וכלי עבודה כדי לפתור
שחייבנוהו בתשלום הוצאות פינוי חמץ
ודאי במפולת פחותה משלשה טפחים. את בעית הסכנה.
ובמשנ"ב )תל"ג ס"ק ל"ד( הביא את דעת ג .מפולת פחותה משלשה טפחים ,ודאי
העו"ש שבכהאי גוונא אכן חמץ :אם היה ודאי חמץ בחורי הכותל
מחוייב לשכור פועלים וכלי עבודה
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלז
ב .ואפילו בספק חמץ ששכח ולא וסברתו שהרי חמץ זה אם ישנו ,אינו
מבוער ואינו מבוטל וא"כ הרי יחול עליו
ביטלו ,יש מחלוקת אי מחויב איסור דאורייתא ,אלא שהבית מאיר תלה
להוציא הוצאות. כל זאת במחלוקת הראשונים הידועה
בטעם בדיקת חמץ דלרש"י טעמו משום
ג .וכל זה בספק חמץ אך בודאי חמץ בל יראה ובל ימצא וא"כ לרש"י חיוב
בדיקה כלול בדין דאורייתא של 'בל יראה
מחוייב להוציא ע"ז הוצאות ,כך ובל ימצא' אף אם אין ודאות חמץ ולכן
למדנו מהמקרה השלישי. כיוון שלא ביטל עדיין לא יצא מאיסור
תורה דבל יראה ובל יימצא ,אך לדברי
ככר בפי נחש תוספות הסוברים שבדיקת החמץ היא
ע"מ שלא יבא לאכול את החמץ הכא אין
אך עדיין יש להבין ,שהרי הגמרא )י(: לחייבו בהוצאת ממונו על בדיקת הגל
בסוגיא דבעיות דעכברים ביררה מה מספק חמץ.
יהיה דינו של אדם שיש בביתו נחש
והנחש אוחז בפיו ככר האם מחוייב וניהדר אנפין לנידון דידן ,שהרי מצינו
להוציא הוצאות על שכירת 'חבר' שהוא
מומחה לעניני נחשים כדי להוציא את שלשה מצבים שנדרש להוציא
בלעו מפיו ולא איפשיטא ,ולכאורה זוהי הוצאות על בדיקת חמצו ,הראשון:
קושיא עצומה על יסוד תוספות שקבעו בספק חמץ ומפולת פחותה משלשה
גבולות ברורים שגם במקום סכנה ]בין ופטרוהו רבנן מלבדוק ולבער והצריכוהו
סכנת נחש ,ובין סכנת עקרב[ הכל תלוי
בודאי חמץ או בספק חמץ ,דאם החמץ רק לבטל בליבו.
הוא ודאי ,מחויב להוציא הוצאות כדי
לבערו ]שכירת חבר בנידון דנחש ,ושכירת והשני :גם הוא בספק חמץ ומפולת
פועלים במרא וחצינא בנידון דסכנת
עקרב[ ומדוע כאו מסתפקת הגמרא והרי פחותה משלשה ושכח ולא
הכא ודאי חמץ איכא ועלינו להורות כי ביטל שנחלקו אי פטור מהוצאת ממון
מחוייב לשכור חבר ,ומכח קושיא זו
חידשו תוספות שכאן בנידון דנחש אכן על בדיקה.
עתה עומד לפנינו ודאי חמץ אך הנחש
עצמו יכול להוציאו מחוץ לבית או לאכלו והשלישי :בודאי חמץ ומפולת פחותה
ואז ליכא חמץ בעולם וממילא הדר דינא
דאינו מחויב לבער בספק חמץ אלא משלשה ,ולא מהני בזה
שצריך לבאר שאינו 'ספק חמץ' רגיל שבו שום ביטול ומחוייב להוציא הוצאות עד
מעולם לא היתה ודאות חמץ שהרי כאן
ישנו ודאי חמץ אלא שספק אם יישאר כאן שיבער חמצו.
ולכן נותרה הגמרא בבעיא דלא איפשיטא.
א .וא"כ מהמקרה הראשון ]מפולת
פחות משלשה בספק חמץ[ יש
להביא ראיה שאין חובה להוציא הוצאות
על בדיקת חמץ אם הבדיקה כרוכה
בהוצאה ממונית.
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלח
עתה בליל י"ד מיבעי לבדוק בלילה ועם ולפי יסוד מחודש זה יש לבאר בשיטת
נר ולכן עלול לחשוד הגוי שמא שכנו
התוס' שלשה גדרים בחמץ שיש בו
עוסק בכשפים. סכנה להוציאו בכוחות עצמו ,ונדרש
ולכאורה אליבא דרב נחמן בר יצחק להוציא הוצאות ע"מ לבער:
אין מקום לחילוק התוספות א .חמץ ודאי במפולת פחותה משלשה:
ואם כן יהיה הדין שבכל מפולת פחותה
משלשה טפחים בין בודאי חמץ ובין מחוייב לשכור פועלים להוציאו
בספק חמץ יהיה חייב להוציאו ולבערו במרא וחצינא.
בכל דרך ולית לן התירא דביטול מחמת
הסכנה ]ולאוקימתת התוס' דוקא בספק ב .חמץ ודאי בפי נחש :כאן יש להסתפק
חמץ[ ואם כן יש לתלות את דין פטור
מבדיקה מחמת הוצאה ממונית בשני אם יאכלנו הנחש או יוציאנו ולכן יש
הביאורים בברייתא ,והטור היקל כחילוק להסתפק אם דינו כודאי חמץ או כספק
התוספות בין ודאי חמץ לספק בנפלה
מפולת פחות מג' ותמה הב"י על הרי"ף חמץ ,והיא בעיא ולא איפשיטא.
)ז (.והרא"ש שהביאו רק את הוראת
המשנה "חמץ שנפלה עליו מפולת הרי ג .ספק חמץ בגל פחות משלשה
הוא כמבוער ,רשב"ג אומר כל שאין
הכלב יכול לחפש אחריו" והעתיקו גם טפחים :בזו פטור מלהוציא הוצאות
את מאי דהוסיף רב חסדא )ט :בדה"ר( ודיו בביטול.
וצריך שיבטל בליבו ,והוסיף הב"ח )תל"ג
ס"ק י'( שאם באנו לתמוה ,יש לתמוה אף ד .ספק חמץ בגל פחות משלשה טפחים,
על הרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ואגודה
ורבינו ירוחם והכל בו שאין אחד בהם ושכח ולא ביטל :בזו צידד הבית
שפסק כחילוק זה שמקורו מפרקא קמא, מאיר שלשיטת תוספות נפטרנו מהוצאות
ולכן חידש הב"ח בדעת כל הני גדולים
שלא פסקו את פטור הבדיקה מחמת על בדיקה.
הסכנה ,דסבירא להו שלא פטרו את בעל
הגל מבדיקה אלא רק פטרוהו מבדיקת היתר 'סכנת נכרי'
ליל ארבעה עשר בנר ,ומחויב לשכור
פועלים במרא וחצינא ולבדוק את הגל ועד כאן ביארנו פירוש אחד בדברי
ביום י"ד לאור היום מחשש עקרב וא"כ
ליכא הכא חידושא רבא ,ולפי דברי הברייתא שפסקה שאין מחייבין
הב"ח לא שייך פטור מבדיקה עקב אותו לבדוק בחורין ובסדקין מפני
הוצאה ממונית ,וסיים הב"ח ויש לתמוה הסכנה ,אך רב נחמן בר יצחק ביאר את
הברייתא בצורה שונה ,על פי הוראת
התנא פלימו שהורמ שלא לבדוק כלל חור
שבין ישראל לגוי מפני הסכנה ומבארת
הגמרא שמדובר בחשד הגוי שמא
הישראל עביד כשפים ומתוך כעסו יבא
לפגוע בישראל ,ושואלת הגמרא היאך
השתמש היהודי במשך השנה בחור אם
יש לחוש לחשד הגוי וביארה שבמהלך
השנה השתמש היהודי לאור היום אך
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קלט
ודאות שישנו חמץ ונחית לבדיקה מספק, על הטור שבחר לפסוק כדעת תוספות
נראה שייפטר מהוצאת ממון עבור נגד כל הראשונים.
הבדיקה וסגי בביטול בליבו. שיטת הב"י והכרעותיו
'ניחא ליה לאיניש לקיומי אלא שהב"י הקשה דוקא על הרי"ף
מצוה בממוניה' והרא"ש שהשמיטו לגמרי כל סוגי
אדפטור סכנת עקרב וטען שאף שבגמרא
ואין להקשות מסוגיא דפסחים )ד(: איכא תרי לישני בביאור הסכנה המוזכרת
בבריתא ,אין לדחות את הביאור הראשון
דתנינן "איבעיא להו המשכיר בית שסכנה היינו סכנת עקרב ,מכמה סיבות:
לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק
מהו מי הוי כמקח טעות או לא תא שמע א .אף שיש שתי אפשרויות ,לא מידחיא
דאמר אביי לא מיבעיא באתרא דלא יהבי
אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי חדא מקמי חבירתא.
מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי
אגרא ובדקו דניחא ליה לאיניש לקיומי ב .ואף אפשר שרב נחמן בר יצחק עצמו
מצוה בממוניה" וכאן שאלה הגמרא מה
דינו של שוכר בית סמוך לפסח והבטיחו יסכים גם לחילוק 'סכנת עקרב' ואינו
המשכיר שבדק את הבית ונמצא שאל סותר לחילוק 'סכנת נכרי'.
בדקו ,האם יכול השוכר בתואנה זו לבטל
את החוזה או לאו וקובעת הגמרא ג .ואת"ל דפליגי ,מדטרח רב אשי שהוא
שבמקום שבודקים בעצמם אינו יכול
לטעון למקח טעות דאמדו חכמים דעת בתראה לתרץ קושית הגמרא על
בני אדם דניחא להו לקיומי מצוה בגופן אוקימתת 'סכנת עקרב' שהקשתה הגמרא
ושמחה היא להם ,אלא שהוסיפה הגמרא והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן
לחדש שאפילו במקום שנוהגים בני אדם ניזוקין ,ותירץ רב אשי שמא תאבד לו
לשכור בודק וא"כ אותו שוכר גם הוא מחט ואתי לעיוני בתרה ,משמע דס"ל
הוציא הוצאות עבור הבדיקה ועתה טוען
לביטול חוזה השכירות ,שהרי הובטח לו כהאי אוקימתא.
שהבית בדוק ועתה נמצא שאינו בדוק
ועל השוכר מוטל להוציא הוצאה זו ואינו וכך פסק בשו"ע ,וא"כ אין לנו אלא
חפץ בכך אלא רוצה לבטל את המקח,
קבעו חכמים שניחא ליה לאיניש לקיומי דברי הטור והשו"ע שפסקו כדברי
ר"י בתוספות ,והכרעת ההלכה בבדיקה
מצוה בממוניה.
הדורשת הוצאת ממון תהיה ברורה:
ולכאורה משמע מכאן שמוטלת החובה
בודאי חמץ ונדרשת בדיקה ע"מ
על האדם לבדוק חמץ בבית
להוציאו ולבערו ,מחויב להוציא
הוצאות ]ובפשטות מחויב לשלם עבור זה
כדין שאר מצות עשה שמחויב להוציא
עליה עישור נכסיו בשביל לקיימה כפסק
המשנ"ב בסימן תרנ"ו סק"ח[ ,אך אם אין
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קמ
דעת הבית מאיר שממש כתב כסברתנו ואפילו בממון ,אך אחר העיון נבחין כי
לחלק בין ודאי חמץ שמחויב להוציא אין הדבר כן דהרי אין הבדיקה תלויה
הוצאות לספק חמץ שדיו בביטול, בהוצאה ממונית ,אלא שהורגלו אנשי
ולכאורה יסוד חידושנו נתון במחלוקת אותו מקום לשכור בודק ובזה אין לפוטרו
מבדיקה דהרי זוהי בחירה של כל אחד
המג"א והבית מאיר. ואחד אם לבדוק בעצמו או לשכור בודק,
אך בנידון דחמץ במפולת אינו יכול
חידוש עצום, להוציאו אא"כ ישכור פועלים וכלי
מלאכתם ,וכן בנידון דככר בפי נחש אינו
באיזו שעה נפל הגל יכול להוציאו אא"כ ישכור 'חבר' שבקי
בהלכות נחשים ויוציא בלעו מפיו ,וכן
אך באמת ישנו חילוק עצום בין דינא בנידון דידן שנמצא במקום מרוחק ואינו
יכול להגיע אא"כ ישכור מכונית או מונית
דהמפרש בים שבזה חכך המג"א כדי להסיעו למקום הבדיקה ,לא נאמר
לחייבו ולהטריחו בממונו שהרי בשעה ניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה
שיצא לדרך כבר חלה עליו תקנת חכמים
לבדוק ביתו וזה לא שעה לדבריהם ולכן אלא יבטל בליבו ודיו.
הטריחוהו כיוון שכבר חל עליו חיובא
והיאך נפטרנו מחיוב בדיקה דרכיב על קושיא מהמג"א בדין 'יוצא
כתפיה ,אך בכל הני נידונים שעסקנו בהם
בשעה שירד עליו חיוב בדיקה היינו בליל בשיירא'
י"ד כבר היה חמצו בתוך המפולת
וממילא לא חל עליו מעולם חיוב בדיקה ובסימן תל"ו למדנו שהמפרש מהים
בכה"ג שנדרשת הוצאה כספית ,וכן בככר
בפי נחש ,אך לפי חילוק זה ייולד דין ליבשה או יוצא בשיירא ואינו
חדש ,שישנה משמעות לשעה שבה נפל מניח בביתו מי שיבדוק ,אם יוצא בתוך
הגל ,שאם נפל קודם ליל י"ד פטור שלשים יום לפסח ]מפורים ואילך[ ואינו
מבדיקה ואם נפל אחר שחל עליו חיוב מניח מי שיבדוק את ביתו בליל י"ד
הבדיקה דהיינו בליל י"ד עצמו ,ייתחייב בניסן ,מחויב לבדוק קודם יציאתו לדרך,
להוציא הוצאות על בדיקת הגל ,וכן בככר והמג"א נסתפק באדם שיצא לדרך ונזכר
בפי נחש תתחדש משמעות לשעה שבה שלא בדק אם מחויב לחזור על עקבותיו
אחז הנחש את הככר ,שאם תפס הנחש ולבדוק או לשלוח שליח לבדוק חמצו,
את הככר קודם ליל י"ד נסתפקה הגמרא והרי כל זה הוא טרחה גדולה )כ"כ המחצית
והעלתה בתיקו ,אך אם נכרך הנחש בכיכר השקל( ובפשטות מיירי בלהוציא הוצאות
אחר ליל י"ד נחייבו בהוצאת ממון על שליחות השליח ,וא"כ לכאורה פליג
ושכירת 'חבר' כיוון שחלה עליו חובת המג"א על יסוד הסברא חידשנו הכא דאי
בדיקה ,וכל זה לדעת המג"א אבל לדברי מיירי בספק חמץ מבטלו בליבו ודיו ,אך
הבית מאיר וסייעתו ]החק יוסף והמקור בביה"ל ) סי' תל"ו ד"ה זקוק לבדוק( הביא את
מטל בדיקת חמץ הכרוכה בהוצאה השמים קמא
ומסתפק אם עליו לשכור מונית על מנת חיים[ אין שום משמעות לשעה שבה נפל
לקיים חובת בדיקת חמץ ,נורה לו שאם הגל ונכרך הנחש בכל גווני אין צורך
ידוע שיש לו חמץ בהאי ביתא מחוייב
להוציא הוצאות ]לפחות עשירית להוציא הוצאות על בדיקת ספק חמץ.
מממונו[ ולטרוח לבער חמצו ,אך אם אין
וודאות שיש בדירה חמץ ,אין חיוב 'מי זאת עולה'
להוציא הוצאות על בדיקת החמץ ויכול
נמצא שפסק ההלכה בנידון דידן באדם
לבטל בליבו.
שמתגורר במקום מרוחק אך יש
לו דירה בעיר אחרת והגיע אור לי"ד
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמב
גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום
דין תערובת חמץ וחמץ 'נוקשה'
עריבת העבדנין ,ארבעה פירושים
רמב"ם ושו"ע ,אין צורת החמץ עומדת
חידוש ,יש איסור אכילה מדאורייתא ומותר לקיימו
מג"א ,נוקשה ע"י תערובת
ראב"ד ,אינו ראוי לכלב ,או ככופת שאור
חידוש החזו"א ,חמץ גמור שנפסד ממאכל אדם ,והוא בתערובת
סיכום השיטות בעריבת העבדנין
תערובת חמץ שנפגמה ,מחלוקת חזו"א ומשנ"ב
דין הפת שעיפשה
שיטת הראב"ד ,חילוק בין פגם חמץ לפגם שאור
שתי חומרות הראב"ד
אכל חמץ שנפסל מאכילת כלב ,המתירים
אכל חמץ שנפסל מאכילת כלב ,האוסרים
דעת החזו"א באכילת חמץ פגום
חידוש עצום בגדרי אכילת דבר שאינו ראוי לאכילה
הנאה ,אכילה ,ואכילה שאין בה הנאה
הנאה ,והנאה כדרך הנייתו
ביטלו מאכילת כלב והשביחו בכך
'אחשביה' בהנאתו
אכילת חמץ שנפסל
אכילה לרפואה
אחשביה באכילה גרועה
מי אידוי של 'סיגריה חשמלית'
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמג
סיכת 'קרם ידיים' בפחות מכזית
סבון ,חילוק בין סיכה לניקיון
###
שאסרוהו באכילה מדרבנן‡ ויש ויש להגדיר הגדרת 'חמץ' שהוא מאכל
שהחמירו לאסרו מדאורייתא·.
גמור שהוחמץ בצורה מושלמת,
וישנה עוד דרך אחת שיותר לנו לקיים ובחמץ כזה הסכימו רבותינו הראשונים
שאם ירצה להפקיע ממנו איסורו ייאלץ
חמץ בפסח ואף שעדיין ראוי לקלקלו עד למצב שייפסל פסול מוחלט,
לאכלו והוא דין 'כופת שאור' שייחדה
לישיבה ,ומיירי באדם שנטל שאור ויש בשיעור פסילת חמץ שלש דרגות:
שאיסורו מדאורייתא וייחדו לשימוש
שונה מאכילה ,כגון לצורך ישיבה על האחת :נפסל מאכילת אדם ,ופסול זה
גביו והורתה הגמרא שאם יטוח עליו טיט
בנוסף לייחוד שייחדו הרי מותר לקיימו אף שמועיל בשאר איסורין
כך בפסח ,וכתב המשנ"ב )תמ"ב ס"ק מ"ב( שבתורה להפקיע ממנו איסורו ,באיסור
שכאן אפילו לא נפסל מאכילה מותר חמץ החמור הסכימו כל הראשונים שלא
לקיימו והביא בשעה"צ )ס"ק ס"ח( ראיה יועיל מאי שאינו ראוי לאכילת אדם
מהגמרא שדימתה דין כופת שאור לדין ]ובהמשך נבאר מדוע חמיר מכל
בצק שבסידקי עריבה. איסורין שבתורה[.
דין תערובת חמץ וחמץ 'נוקשה' השנית' :נפסל מאכילת כלב' ועדיין
וברור ופשוט שלהלכה נקטינן דחמץ ראוי לחמע ]לגרום החמצה[
בו עיסות אחרות :ובזה הסכימו ג"כ
בתערובת ואף שאינו ניכרת רבותינו הראשונים שבחמץ נתיר את
צורתו חייב לבערו ואפילו חמץ 'נוקשה' ההנאה ממנו דפקע שם חמץ מיניה,
היינו חמץ גרוע ורע שגריעותו באה לו
ובשאור יחלקו כמו שנבאר.
באחד משני אופנים:
השלישית :נפסל מאכילת כלב ואף
הראשון :גריעותא דכח החימוץ שבו
אינו ראוי לחמע בו ,אך
וזה כגון בעירב קמח ומים אך ראוי לאכילה בדרך כלשהיא ע"י
לא נגמר חימוצו מסיבה כלשהי הרי אינו עירובו :לכל הדיעות והשיטות שרי
להנות ממנו בפסח אלא שלענין אכילה,
'חמץ גמור' אלא חשיב נוקשה. ישנן דיעות בין רבותינו האחרונים יש
א .ב"י בסו"ס תרי"ב בתירוץ השני.
ב .כך משמע בדברי הב"ח בסימן תמ"ד.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמד
אין חייבים על אכילתו כרת ,אך חובה והשני :מחמת גריעותא דהמאכל שבו
עלינו לבערו מן העולם.
דהיינו שאף שחמץ זה הוא גמור
וישנם עוד כמה מצבים שבהם הותרה בחימוצו ,בשעה שירד להיות חמץ לא
היה ראוי לאכילת אדם וא"כ אין
החזקת חמץ בידינו בפסח ואין להחשיבו כחמץ גמור אלא כחמץ נוקשה
אנו עוברים על בל יראה ובל ימצא ,דכתב ובשני האופנים ירד הנוקשה דרגה ועתה
השו"ע בסימן תמ"ב ס"א:
עריבת העבדנין ,ארבעה פירושים
בפסח ,ותחילה יש לבאר את היתר הקיום, רמב"ם ושו"ע,
שהרי כלל בידינו ופסקו השו"ע בסעיף ב'
שחמץ גמור אינו הופך להיתר אא"כ אין צורת החמץ עומדת
נפסל מאכילת כלב ומדוע כאן הותר לנו
לקיימו מבלי שנפסל מאכילת כלב ואפילו בגמרא )פסחים מה (:הובאה ברייתא שבה
מאכילת אדם לא נפסל לגמרי דהרי ראוי
נאמר שאדם שנתן קמח בתוך
הוא לחולים. עריבה ]קערה גדולה[ שבה מים ואחר נתן
לתוך בלילת המים והקמח גם עורות
ויש לבאר שכיוון שיש כאן כמה צדדי אפילו שעה אחת קודם זמן איסור חמץ,
פקע שם חמץ מהתערובת ,והשו"ע פסק
היתר ,אפילו שכל אחד בפני עצמו כן בסימן תמ"ב ס"א והגדיר את ההיתר
אין בו כח ליצור היתר ,עכ"ז בהצטרפם בשני פנים ,א :תערובת חמץ שאינה
ראויה לאכילה .ב :שנפסדה צורת החמץ,
יחד מסייעי אהדדי, ומקורו מדברי הרמב"ם הלכות חמץ
א .עצם מציאות התערובת. ומצה פרק ד' הלכה ט'.
ב .החמץ אינו ראוי כבר לאכילת אדם ובסעיף ד' הוסיף השו"ע בגדרי תערובת
מכח תערובת העורות. כזו שאינה מאכל אדם כלל,
ואפילו ראויה קצת למאכל אדם אלא
ג .אין צורת החמץ עומדת. שאינה מאכל כל אדם וכגון בתרופות
שנטל חמץ גמור הראוי לאכילה ועירבו
ולכן הותר לנו לשהותו בפסח ואין בו בתרופה שפגמה אותו ,הרי שהגדיר את
פגם החמץ ברמה חלשה ,כלומר אין צריך
משום בל יראה ובל ימצא ,ויש שייפגם ברמה של 'נפסל מאכילת כלב'
להבין אם כן מדוע ייאסר לנו לאכלו, אלא אפילו פסול מאכילת כל אדם אך
וביאר המשנ"ב בס"ק כ' שטעם האיסור לחולים ראוי ,ופסק את דינו :מותר
הוא בגלל סברת 'אחשביה' דהיינו אף לקיימו בפסח אך אסור לאכלו ,ויש להבין
שנתבטל אותו חמץ עכ"ז בשעה שיחליט מהו השינוי בין איסור אכילה להיתר קיום
הבעלים לאכלו הרי הוא עושה פעולה
הפוכה מפעולת הביטול שקדמה והרי
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמה
א .דין אכילה :שלא פקע מן החמץ כיוון הוא 'מבטל את הביטול' ובס"ק מ"ג נקט
המשנ"ב שכל זה הוא איסור דרבנן.
שלא נפסל מאכילת כלב ולכן האוכלו
חייב כדין אוכל חמץ. חידוש ,יש איסור אכילה
ב .דין בל יראה ובל ימצא :שפקע מן מדאורייתא ומותר לקיימו
החמץ בגלל שאין צורת החמץ אך לולי דברי קדשו של המשנ"ב היה
עומדת.
מקום לומר שלא נאסר לנו לאכלו
ג .דין בל יראה ובל ימצא מדרבנן :שמא מדין 'אחשביה' שהוא איסור דרבנן ,אלא
מדאורייתא אסור לאכלו ,שהרי מעולם
יבא לאכלו ג"כ אין כאן משום שאינו לא הופקע החמץ ממציאותו שכל זמן
ראוי לאכילה. שראוי לאכילת כלב שמו עליו ואסור
לאכלו מן התורה אך אם כן מדוע הותר
מג"א ,נוקשה ע"י תערובת לקיימו בפסח והרי אין סברא לומר
שדבר שיהיה אסור באכילה מדאורייתא
אך המג"א )תמ"ב ס"ק ב'( כתב על דברי לא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא,
אומר לך שמפני שאין צורת החמץ
השו"ע בדין עריבת העבדנין "דהוה עומדת ]הן משום התערובת הדלילה והן
ליה כנוקשה ע"י תערובת" ונראה לבאר מצד שנתערב בצורה הפוגמת[ אין
דבריו בשני פנים ,או שהקמח הניתן בתוך עוברים עליו בבל יראה ובבל ימצא דהרי
העריבה אינו מספיק להחמיץ בצורה איננו וכדוגמת דין 'טעם כעיקר בחמץ'
מושלמת בגלל ריבוי המים ,או שהבין דהיינו בישל משקה עם חמץ ונתן טעם
שמחמת עירוב העורות הקמח שהחמיץ במשקה ואח"כ סינן את החמץ ,שהורה
אינו נידון מעולם כמאכל אדם מושלם החק יעקב ]הוב"ד במשנ"ב סי' תמ"ב
דבשעה שנחית לחימוץ לא חלה עליו ס"ק א'[ שאף שאסור באכילה מן התורה
חשיבות אוכל ,ולמדנו מדבריו עוד חידוש דהא טעם כעיקר דאורייתא ,לענין קיום
גדול שנוקשה שנתערב קודם הפסח פקע אינו עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא
ממנו שם חמץ ואף שעדיין ראוי לאכילת דהרי אין כאן חמץ בעין כדי לעבור עליו,
כלב ,אך נהיה מוכרחים לומר שיתיר רק ואף דבנידון עעם כעיקר מודה החק
במידה והחמץ הנוקשה פגם ופסל את יעקב שייאסר לנו לשהותו מדרבנן שמא
כלל התערובת מאכילת אדם דאל"כ יבא לאכלו ,הכא יש לומר שמכיוון
ייאסר לשהותו מדרבנן שמא יבא לאכלו. שהעורות פגמו את החמץ ממאכל אדם
אין לאסור לקיימו שמא יבא לאכלו
ראב"ד ,אינו ראוי לכלב, שהרי אינו ראוי לאכילה ,ונמצא שאית
או ככופת שאור הכא שלשה דינים:
אך הראב"ד חלק על הרמב"ם בתוקף
וס"ל דהכא בדין עריבת העבדנין
ליכא חידושא כלל וכלל אלא דינא דהכא
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמו
לגבי איסור בל יראה :א .אם ראוי לחמע כדין הידוע ,והוא כענין פת שעיפשה
וצריך לומר שאכן העורות פסלו את
בו הרי הוא כחמץ ראוי לאכילת החמץ מאכילת כלב ואת"ל שאין העורות
אדם .ב .אם אינו ראוי לחמע בו מחמת פוגמים עד כדי כך ,יהיה ההיתר מדין
ייחוד לצורכי עיבוד כדין כופת שאור
תוספי התערובת פקע ממנו שם חמץ.
ולית ביה חידושא.
ואם אינו ראוי לחמע ,עדיין יש לדון
חידוש החזו"א ,חמץ גמור
לגבי איסור אכילה :א .אם עדיין
ראוי לאכלו ונמנע ממיאוס והיינו אינו שנפסד ממאכל אדם ,והוא
ראוי 'מחמת הגברא' ייאסר עליו
לאכלו .א .אם אינו ראוי מחמת קלקול בתערובת
המאכל ,מותר אפילו לאכלו וזהו
אך לחזו"א איכא הכא חידוש עצום
קלקול 'מחמת החפצא'.
והוא בהקדם התמיהה שמדוע שונה
סיכום השיטות בעריבת חמץ מכל איסורים שבתורה דאיסורם
פקע מינייהו בשעה שנפסלו מאכילת
העבדנין אדם ומדוע הכא איכא חילוק ונצרך
קילקול גמור כנפסל מאכילת כלב וביאר
ולסיכום :אף שבאיסור חמץ מצינו הר"ן דעדיין ראויה לחמע בה עיסות
אחרות ולכן סובר החזו"א דהכא מחמת
שע"מ שלא יחול שם חמץ עירוב שאר הדברים אין החמץ שנפסל
מיבעי שיהא פסול גדול שיפסל מאכילת ממאכל אדם ראוי לחמע בו עיסות
כלב ,עכ"ז מצינו כמה מצבים שיפסל רק וממילא הדר דינא להיות ככל שאר
מאכילת אדם ובכ"ז יפקע ממנו שם חמץ: איסורים שבתורה ,אך חידש עוד חידוש
)או"ח קט"ז ס"ק ז'( שהכא עדיין יאסר
א .לשיטת המג"א אם יתערב חמץ לאכלו משום שאין פסולו מאכילת אדם
'פסול בעצם' אלא באמת התערובת
נוקשה קודם הפסח. ראויה לאכילת אדם אלא שמחמת
גורמים נוספים כגון עירוב העורות נפשו
ב .לפי הדיוק ברמב"ם ובשו"ע אם של אדם קצה בהם ואינו חפץ לאכלם
אך אם באמת ייפסל המאכל ,נתיר אפילו
תתבטל צורת החמץ ]כיון שאינו ראוי
לאכילת אדם[. את אכילתו.
ג .לדעת החזו"א אם מחמת התערובת לא סיכום דעת החזו"א :ברגע שחמץ נפסל
נוכל כבר לחמע בזה עיסות אחרות. מאכילת אדם:
ד .לדעת הראב"ד כל זה ייתכן רק בייחדו
לשימוש שונה מאכילה ועשה בו
מעשה כגון תערובת ]וזה יועיל אפילו אם
עדיין החמץ ראוי לאכילת אדם[.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמז
דין הפת שעיפשה תערובת חמץ שנפגמה,
ת''ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול מחלוקת חזו"א ומשנ"ב
לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמאה ואגב עסקנו בדיני תערובות נזכיר דין
טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם
הטמאה בפסח משום ר' נתן אמרו אינה 'מלוגמה' והיא חמץ גמור
מטמאה כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו שעירבו בתאנים וכדומה וא"כ דינו ככל
בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד תערובת חמץ שחייב לבערה ,אך
שיפסל מלאכול לכלב כמאן דלא כר' נתן, במקרה שתסרח המלוגמא פסק השו"ע
וכתב הרי"ף דממאי ששנתה הבריתא דפת בסעיף ב' שאינו חייב לבער ,ויש לדון
כזאת טעונה שריפה בפסח מוכח שעדיין כמה יהיה שיעור הסרחון אם כדי
שמה עליה והשיעור הקובע את איכות אכילת אדם וכמו בעריבת העבדנין בזה
הורה המשנ"ב בס"ק י"ב שמיבעי
החמץ תלוי דוקא באכילת הכלב. נסרחה מאכילת כלב והחילוק ברור בין
עריבת העבדנין למלוגמא שנסרחה,
ויש להבין והא בכל איסורין שבתורה דבעריבת העבדנין מרגע העירוב לא
היה על החמץ 'שם חמץ' משום שנפגם
פקע איסורו ברגע שנפסל מאכילת מיד ,ואין צורתו עומדת ולכן אין
אדם ,ומדוע בפסח נשתנה הדין חשיבות לחמץ המעורב ולכן די בנפסל
והשיעור הקובע הוא פסול מאכילת מאכילת אדם ,אבל הכא במלוגמא
כלב דוקא‚ ,וביאר הר"ן )הוב"ד בב"י סי' בשעת העירוב חל על התערובת שם
תמ"ב( שחמץ שאני שעדיין ראוי איסור והיאך נסלקו ממנו ,מיבעי קלקול
למלאכתו לחמץ בו עיסות אחרות
וראייתו מאיסור שאור שאע"פ שאינו מאכילת כלב.
ראוי לאכילת אדם עכ"ז חייב עליו ולכן
נבאר בבריתא הבאה דמיירי בנפסל אך החזו"א יצא לחדש שאין צורך
מאכילת אדם וחיובו אכן רק מכח 'ראוי
לחמע' דתניא הפת שעיפשה חייב לבער במלוגמא שנסרחה בנפסל מאכילת
מפני שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה כלב וזה על פי יסודו שכל חמץ שנפסל
מאכילת כלב עדיין נשאר באיסורו זוהי
עיסות אחרות. חומרא מיוחדת לחמץ משום שעדיין
ראוי לחמע בו אך אם לא יהיה ראוי
ועדיין יש מקום לטעון שאולי כל לחמע בו הדר דינא כשאר איסורים
שבתורה שהותרו בשעה שנפסלו
איסור חמץ שנפסל מאכילת
אדם וראוי לחמע הוא רק מדרבנן וכל מאכילת אדם.
ג .ויש להוסיף ע"פ עומקן של דברים שהכא החימוץ רומז לס"א וא"כ כל שראוי למלאכתו ואפילו
לכלב הרי יש בו עוד איסור שהרי בפסח מצינו שהוזכרה מפלת הכלב" ,ולכל בני ישראל לא יחרץ
כלב לשונו".
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמח
מיתבעי האי תנאה דראויה לחמע ,וחידש שאמרו בברייתות חייב לבער היינו
הראב"ד שישנו חילוק בין חמץ לשאור מדרבנן ומדוע הוכרח הר"ן למימר דהוי
שהרי שיאור מעצם מציאותו פסול מדאוריתא ,ביאר הפמ"ג דא"א למימר
מאכילת כלב ובכ"ז חייבה תורה עליו כן דהרי כל יסוד בל יראה מדרבנן נועד
ולכן שיאור שיעורו תלוי כל זמן שעדיין ע"מ שלא יבואו לאכול את החמץ
ראוי לחמע חייב ואילו חמץ תליא בראוי שאסור באכילה מדאוריתא אך מותר
לאכילת כלב ונמצא לשיטת הראב"ד מעיקר הדין לשהותו וחששו חכמים
שיעמיד את הברייתא דפת שעיפשה שאם יבואו לשהותו יבואו לאכלו ,אך
וראויה לחמע דוקא בפת שאור ובה חייב כאן ודאי שאין לגזור בל יראה מדרבנן
לבער אף אם נפסלה מאכילת כלב כיוון דהרי ודאי שלא יבוא לאכלו משום
שאינו ראוי לאכילה ,ומינה נלמד יסוד
שראויה לחמע. שכל דבר שאינו ראוי לאכילה והתירה
בו התורה לשהותו לא יגזרו ביה בל
ויש להעיר לפ"ז שיהיה לפנינו דבר
יראה מדרבנן.
חידוש בשיטת הראב"ד שבשיאור
שנפסל מאכילת כלב יתחיב עליו שיטת הראב"ד ,חילוק בין פגם
משום בל יראה אך לא יתחייב עליו
חמץ לפגם שאור
משום אכילה.
אך הראב"ד אינו מסכים עם פירוש זה
שתי חומרות הראב"ד
ולשיטתו גדרי חמץ חלים בכל מצב
אך לכל הדיעות והשיטות נמצאנו שלא נפסל מאכילת כלב ,ולשיטתו פת
שנפסלה מאכילת אדם ואינה ראויה
למדים שאחר שחל שם חמץ בצורה לחימוע עדיין אסורה ,ולכאורה אם
מושלמת ]ולא כחמץ נוקשה[ על מנת נפרש לשיטתו את הברייתא "הפת
להפקיע את שמו ממנו יש להביאו לרמת שעיפשה חייב לבער מפני שראוי
קלקול חזקה מאד של 'נפסל מאכילת לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות"
הכלב' אלא שנראה שיחלקו בשני שהפת עיפשה ואינה נחשבת כבר כחמץ
מצבים ,הראשון :נפסל מאכילת אדם וא"כ מדובר ברמת עיפוש של נפסל
ואינו ראוי לחמע להראב"ד ודאי שייקרא מכלב ,וא"כ מדוע הוסיפה הברייתא
'חמץ' אך לשאר ראשונים ע"פ ביאור תנאי שתהיה ראויה לחמע ,דהא לכאורה
החזו"א י"ל שכבר פקע שם חמץ ממנו, הכל תלוי בראוי לאכילת כלב ,ואם
והשני :במידה ונפסל מאכילת אדם אך נפסלה מאכילת כלב אף שראויה לחמע
נשתנתה צורת החמץ להראב"ד מפורשות אינו צריך לבער ,ואי לא נפסלה מאכילת
יקבע כי עדיין שם חמץ עליו ,אך כלב בכל מקרה חייב לבער ומאי ולמאי
הרמב"ם וכן השו"ע שהלך אחריו יורו
שפקע שם חמץ ממנו.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קמט
סברתו שפ לגבי סחיטת פירות כך נדחה אכל חמץ שנפסל מאכילת
סברתו כאן[ ואף הב"ח תמה עליהם דהרי
הנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור וא"כ כלב ,המתירים
מדוע נחייבו השתא ]ומקושייתו ניכר
שהבין שאסור לפי הרא"ש לאכול אפר ויש לחקור האם כאשר הפקענו שם חמץ
חמץ מדאורייתא[ ויצא לחדש שדמיא
לנשבע שלא יאכל ואכל חרצן בפני עצמו מן הפת קודם הפסח„ אי שרי לן
שיהא חייב משום שנאכל בתערובת יחד להשתמש בו בפסח או אפילו לאכלו דהרי
עם הפרי ,והוא הדין כאן יש לחייבו בגמרא )כ"א" (:אמר רבא חרכו קודם זמנו
משום שאפר הקליה של הלחם נאכל מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו" ומיירי
לעיתים יחד עם סוגי מאכלים בתערובת בחמץ ששרפו ואינו ראוי לאכילת כלב,
ולכן יש לחייבו אפילו אכלו בפני עצמו וחידש רבא כי מכיוון שבטל שמו מותר
אך נראה בדעת הב"ח שרק יתחיב על להנות ממנו בפסח ,אלא שיש עדיין מקום
לחקור האם רבא קבע דהנאה דוקא או
חמץ פגום שדרך לאכלו בתערובת. שמא שרי אפילו באכילה ובשאלה זו
נחלקו אבות העולם )והוב"ד בטור ובב"י(
אך הט"ז נקט שכל איסור זה הוא רק הר"ן נקט לעיקר דשרי אפילו לאכלו ומאי
דאמר רבא לשון 'הנאה' דכיוון שחרכו
מדרבנן כדוגמת אוכל מאכלים ואבדו אין קורין לאכילתו 'אכילה' אלא
שאינן ראוים לאכילה ביוה"כ שנפסק הנאה בלבד וכדבריו נקטו רבים
מהראשונים והם הרז"ה והראב"ד
בשו"ע סימן תרי"ב שפטור האוכלן.
]בהשגות[ וכן המאירי והריטב"א.
דעת החזו"א באכילת חמץ פגום
אכל חמץ שנפסל מאכילת
והחזו"א )קט"ז ס"ק ז'( פליג על הט"ז בזה
כלב ,האוסרים
וכתב שביו"ד סי' ק"ג ס"א
משמע שדי בנפסל לאדם וכ"כ בפר"ח אך הטור הביא את דעת ר' יהודה
שם ,ואין באכילה זו לא איסור דאורייתא
ולא איסור דרבנן ,אלא מאי שיש לחלק אלברצלוני שאסר וכן את דעת
מכח מה אינו ראוי לאכילה אם הוי 'חסרון הרא"ש האוסרת ובאמת יש להבין מאי
בגברא' שאין ראוי לאכילת אדם מחמת קסברי דא"ת דמאי דאכיל ליה אחשביה
שקץ באכילתו כגון שמונח בכלי מאוס קשה לומר כן דהרי בכל מקום ואתר
אך בעצם ראוי לאכילה ,בזה יש לאסור מצינו יסוד 'בטלה דעתו אצל כל אדם'
מדרבנן אבל אם אינו ראוי למאכל אדם ]אך יש להעיר בזה שמצינו שיטת רש"י
מכח 'חסרון בחפצא' שבאמת מר או בשבת לגבי סחיטת פירות דהוא אחשביה
ודי בזה ע"מ לאסור ולכאורה כמו שדחינו
ד .דהרי אי הוה בפסח פשיטא לן שאסור להנות אפילו מאפרו דכיון דחל עליו שמא דאיסורא שוב לא
נפיק מיניה.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קנ
תמ"ב הורה שיש באחשביה איסור מקולקל בזו שרי לאכלו ואפילו איסור
וראייתו מסימן תרי"ב הלכות יוה"כ[ וזה דאורייתא לית ביה ,ולא ראיתי בדבריו
חידוש עצום וקולא גדולה שהרי ברוב
הדברים שנפסלו מאכילת כלב ורוצה התייחסות לפלוגתת הראשונים בזה.
לאכלן אין בהם שיעור אכילה. חידוש עצום בגדרי אכילת דבר
והשו"ע לא גילה דעתו בזה לכאן ולכאן שאינו ראוי לאכילה
אך בדין תערובת חמץ שאינה ודבר פלא נקרה לפני בדברי הטור
ראויה למאכל אדם כתבּ ◌ָ " :ד ◌ָבר ֶׁ◌ש ִ◌ּנ ◌ְת ָ◌ע ֵ◌רב
ּב ֹו ָ◌ח ◌ֵמץ ְ◌ו ◌ֵאינ ֹו ַ◌מ ֲ◌א ◌ַכל ◌ָא ◌ָדם ְ◌ּכ ָ◌לל א ֹו ׁ◌ֶש ֵ◌אינ ֹו בסו"ס תרי"ב שהביא את דברי
ַ◌מ ֲ◌א ַ◌כל ָ◌ּכל ָ◌א ָ◌דםְּ◌ ,כג ֹון התריאקה ◌ְו ◌ַכ ּי ֹו ◌ֵצא ּב ֹו, הראבי"ה שאפילו איסורא ליכא באכילה
ַ◌אף ◌ַעל ּ◌ִפי ׁ◌ֶש ּ�◌מ ָּ◌תר ְ◌ל ◌ַק ◌ְּימ ֹו ָ◌אס ּור ְ◌ל ָ◌א ְ◌כל ֹו ◌ַעד מדבר שאינו ראוי לאכילה ,ותימה גדולה
ַ◌א ַ◌חר ַ◌ה ֶּ◌פ ◌ַסח◌ְ ,ו ◌ַאף ◌ַעל ּ◌ִפי ׁ◌ֶש ֵ◌אין ּב ֹו ◌ִמן ֶ◌ה ָ◌ח ֵ◌מץ על דבריו היאך סתר משנתו דהכא בסימן
ֶ◌א ָּ◌לא ◌ָּכל ֶׁ◌שה ּוא◌ֲ ,ה ֵ◌רי ◌ֶזה ◌ָאס ּור ◌ְל ָ◌א ְ◌כל ֹו" תמ"ב הביא את דברי אביו הרא"ש האוסר
ומשמע מדבריו שמדובר בחמץ גמור באכילת חמץ שנפסל מאכילת כלב
שעירבו בכוונה גמורה בתערובת של ובסימן תרי"ב הביא את דברי ראבי"ה
דברים שאינם ראויים לאכילת אדם אלא בלא שום חולק ,ואף תמה הב"י מהלכות
רק לאכילת בהמה או חולים ,ולפי מאי יוה"כ שפטר הטור על שתית חומץ חי
דביארנו לעיל לא יתבטל ע"י כך משום והרי חומץ חי אינו ראוי לאכילה והיאך
שעדיין ראוי לאכילת כלב וברור שייאסר ראה להביא את דברי הראבי"ה ללא
עלינו לאכלו אך עכ"ז ארווחנא בהאי חולק ,ויש לבאר כל זה ע"פ חילוקו של
עירוב שעתה יותר לנו להחזיקו בביתנו, הב"י דהיכא דאסר מיירי באכיל כשיעור
ולא נוכל להביא מכאן ראיה לענין אכילת ורק שאינו מדברי מאכל בזה ראו חכמים
אפר חמץ וכיוצא בו שנפסל מאכילת לאסור אך היכא דשרי מיירי באכיל פחות
כלב ,משום שהכא בדין תיריאקה חמיר מכשיעור ]שאפילו אם יאכל מאכל גמור
טפי שלא נפסל מאכילת כלב ולכן אסרו לא יתחייב בפחות מכשיעור[ ,ועוד תירץ
השו"ע ואף לדברי המשנ"ב שמשמע שהחומץ שאסר בו השו"ע זה משום
מדבריו שהחמץ אזיל לאיבוד בהאי שאינו ראוי לאכילה רק מחמת חמיצותו
עירובא ואעפ"כ אסור לאכלו דעתה אך אחר שימהלנו במים הרי הוא ראוי
אחשביה ג"כ יש לומר שאמרינן אחשביה לאכילה ולכן אסרוהו רבנן אך ראבי"ה
רק בכה"ג דעדיין לא נפסל מאכילת כלב. מיירי באכיל מידי דאינו ראוי לאכילה
כלל ,ונמצא שנתיר לכתחילה לאכול דבר
ויש לנו לדון בגדרי סברת 'אחשביה' שאינו ראוי כלל לאכילה אי יאכל פחות
משיעור אכילתו ונראה דהוא הדין לענין
ומצינו בזה שמונה נידונים: איסור חמץ ]שהרי הט"ז בהלכות פסח סי'
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קנא
הנאה ,אכילה ,ואכילה שאין בה הנאה
ביטלו מאכילת כלב והשביחו הנאה ,והנאה כדרך הנייתו
בכך הראשון :הנאה מהחמץ המבוטל ודאי
אך בכ"ז יש סברא לומר דכל דין הפקעת שמותרת לכולי עלמא,
וברייתא מפורשת היא חרכו קודם זמנו
שם חמץ הינו על ידי ביטול והיאך מותר בהנאה ,ויש לדון אם כל מציאותו
נאמר שביטלו לחמצו ועבדיה כעפרא של קילקול החמץ היה לצורך שבחו
דארעא בשעה שהשביחו ע"י פסילתו במקום אחר כגון חומרי ניקיון שעירב
ממאכל כלב והיא גופא חשיבותא, בהם חמץ ופסלם בכך מאכילת כלב אך
דבשלמא מאי דאמרינן חרכו מותר עתה נהנה מהם ביותר די"ל דכל מאי
בהנאתו דעתה אחר שקילקלו אין שנתחדש דחמץ שנפסל מאכילת כלב
חשיבות כלל לאפרו ואי ירצה ישתמש בו מותר בהנייה זהו משום שנחשב כעפרא
לכל צרכיו ,ואולי נחשיב זאת שלא דארעא אך הכא אחשביה עוד יותר ודמיא
נתבטל מעולם ואף אם נחשיבו שביטלו לראוי לחמע בו והערה זו תהיה נכונה אך
הרי השיבו על כנו ,ומצאתי שיטה זו ורק לדברי הראב"ד שהחמיר בשאור
בדברי מהר"ם שיק )או"ח סימן רמ"ב( שנתקלקל כל כך עד שאינו ראוי לאכילת
שביאר את חומרת המג"א )סי' תס"ז ס"ק י'( כלב ובכ"ז עדיין נשאר שמו עליו
בדין 'טבק' שיש לסוגרו בחדר או לעשות ובתחילה היה נראה לחדש ולבאר ביסוד
מחיצה לפניו אם ידוע ששורים אותו סברתו שכל זמן שראוי למלאכה ראשונה
בשיכר חמץ ]וכ"ש שאסור לעשנו[ ,ויצא אף שעתה נתקלקל יש לחייב עליו שאינו
מהר"ם שיק לחדש שכל שהותר ליהנות כעפרא דארעא וא"כ לכאורה הכא נמי
בחרכו קודם זמנו היינו דוקא בדבר נימא שמכיוון שיש לחמץ שימוש כלשהו
שמיועד לאכלו כמות שהוא בעינו כגון הרי ישאר שמו עליו ,אך באמת אין
לחם ומכיוון שחרכו אינו ראוי לייעודו, לדמות כלל וכלל דהראב"ד לא מדין
אבל בדבר שכל יעודו להנאה מסוימת אחשביה חייב בשאור דא"כ הוי ליה
ומאותה ההנאה לא נפגם ,בזה לא נאמר למימר דאפילו בחמץ אי ראוי לחמע חייב
ההיתר שמותר לקיימו וליהנות ממנו, אף שנתקלקל ונפסל מאכילת כלב ,אלא
ולדעת המהר"ם שיק לא די שאסור לעשן הבין הראב"ד ששאור אפילו בהיותו
טבק כזה אלא אפילו ליהנות ממנו אסור משובח אינו ראוי לאכילת כלב ובכ"ז
וז"ל המהר"ם :ומה שהקשה מעלתו נ"י חייבה תורה עליו וא"כ טול מהכא דין
הרי כיון דתיקנו קודם זמן איסורו ,הוי ראוי לאכילה ואף אם אינו ראוי כלל בכ"ז
כחרכו קודם זמן איסורו דמותר בהנאה
אף לאחר זמן איסורו ]שלחן ערוך או"ח חייב עליו כל זמן שחזי לחמועי.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קנב
ממאכל כלב ועתה רוצה להחיל עליו שוב סימן תמ"ב סעיף ט'[ .אין הנידון דומה,
שם חמץ ע"י יסוד אחשביה יש לומר דהתם איירי בפת שנתעפש ונתקלקל
שאין כח בצורת שימוש של הנאה בלבד מהיות מאכל כלב והוי רק כעפרא
על מנת לתת לחמץ תוקף חוזר של איסור בעלמא ,והוא הדין בחרכו קודם זמנו
אלא רק אם יאכלו שוב ובזה אחשביה שנפסל מהיות אוכל ,וכן לענין דיו בסימן
תמ"ב ]סעיף י'[ ,אבל במידי דעבידא
שוב לאוכל. לריח ולשאוף אותו ,והחמץ שהיה ראוי
לאכילה או לשתיה עשאו ותיקנו להריח
אכילת חמץ שנפסל ולשאוף אותו ,מחשבתו משויא ליה להאי
חמץ ,וחשיבותא דריח ושאיפה הוי כאילו
והשני :אכילת החמץ הפסול מאכילת תיקנו לאכילה ושתיה ,דלהריח ולשאוף
אותו לא נתקלקל ,דחמץ למאי שמתקנין
כלב ובזה מצינו חמש שיטות: אותו זה מחשיבו ומקיים שם החמץ עליו,
מה שאין כן בדיו שאין חשיבות החמץ
א .שיטת הרבה ראשונים שמותר לאכלו. נשארת בו .וידעתי כי יש עוד לפקפק בזה,
מכל מקום כיון שהדין נמצא כתוב
ב .שיטת הרא"ש שאסור לאכלו והבין מפורש במגן אברהם צריכין אנו למשכוני
הט"ז שאיסורו מדרבנן. נפשין להסביר את דבריו ,עכ"ל.
ג .הבנת הב"ח שמאי דאסר הרא"ש היינו 'אחשביה' בהנאתו
מדאורייתא ושייך רק בסוג חמץ פסול אך מדברי הפוסקים שחלקו על המג"א
שדרכו להאכל ע"י תערובת.
והם החכם צבי ובנו היעב"ץ ,ואפילו
ד .לחילוק ראשון בב"י אם יאכל לדעת הבית מאיר שסובר כדעת המג"א
אלא שביאר איסור הטבק מדין 'אחשביה'
כשיעור פטור ואסור אך פחות שהרי בכ"ז נכנס לגוף ולכן נחשב כאוכל
מכשיעור מותר לכתחילה. חמץ פגום שיש לאסור מדין 'אחשביה',
וא"כ מוכח שלא חשו לדעת מהר"ם שיק
ה .לחילוק שני בב"י אם מדובר בדבר ]ומהר"ם עצמו כותב שיש לפקפק בזה
וחידש חידוש גדול כזה ע"מ לבאר את
שאינו נאכל בפני עצמו אבל דברי המג"א[ נראה לחדש גדר ולומר
בתערובת נאכל בשופי ואכלו בפנ"ע שלא שכל איסורו של החמץ יכול להיות רק
כדרכו פטור אבל אם יאכל דבר שאינו כאשר הוא בצורתו המקורית ]ועדיין אי
ראוי למאכל כלב לא חשיב מבוטל[ אך
מאכל אדם כלל ,מותר גמור הוא. אחר שהפקיעו משם אוכל בזה שפסלו
ו .דעת החזו"א בחמץ שאינו ראוי
לחימוע ,שיש חילוק בין נפסל ממאכל
אדם מחמת מיאוס דהיינו 'חסרון בגברא'
שבזה אסור מדרבנן ,או נפסל בעצם
והיינו 'חסרון בחפצא' שבזה מותר לאכלו
לכתחילה ,ונראה פשוט לשיטתו שמתיר
בנפסל מאכילת כלב לאכלו בשופי.
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קנג
שמעשן נכנס נוזל בצורת אדים לפיו והרי אכילה לרפואה
טועם או אפילו שותה חמץ פגום מאכילת
כלב ,והרי אחשביה לחמץ זה וחוזר השלישי :ויש לדון לשיטות
וניעור ,אך לפי התירוץ הראשון בב"י
שהתיר לכתחילה את אכילת ושתית המחמירות 'באחשביה' מה
אוכלין ומשקין שאינן ראוין לאכילה יהיה דינו של אוכל חמץ שנפסל מאכילת
מכיוון שלא גזרו בהו רבנן בפחות כלב לצרכי רפואה אי נימא דכיוון דאכיל
משיעור אכילת איסור ]ויש לבאר בזה הרי אחשביה או דלמא כיון שאוכל
שהרי אפילו אם יאכל כשיעור מאוכלים לגועל נפשו לא ייחשב כאוכל אלא
אלו יעבור רק על דרבנן וא"כ כאשר אוכל כנהנה בלבד ואולי אפילו גרע מסתם
מהם פחות מכשיעור שהרי לעולם אי הנאה דהכא אכילה בעל כרחו היא ולית
אפשר להתחייב בפחות מכשיעור ,לא בה הנאה וממילא אכילה אין כאן ואף
גזרו רבנן[ ,וא"כ מצאנו היתר לשתית מי
האידוי הללו בפסח ,לפי תירוץ ראשון הנאה לית הכי.
בב"י שתלה את 'המחייב' בשיעור שתיה,
שהרי ודאי שכל שתייתו של המעשן הוי אחשביה באכילה גרועה
פחות מכשיעור אלא שאליבא דהתירוץ
השני שתלה את 'המחייב' דוקא אי יש ומצינו עוד חמשה נידונים בפוסקים
דרך שנאכל וכגון חומץ שבפני עצמו אינו
ראוי לשתיה אך ע"י עירוב במים הרי הוא ואי"ה נעסוק בהם בשיעורים
ראוי לשתיה ובו יהיה איסור דרבנן הבאים :נתערב מעצמו ואוכלו בשל
לשתותו אפילו בפני עצמו ,לכאורה כאן התערובת ,נתינת קולמוס עם דיו
אולי נראה לאסור שהרי אמנם בכמות שנתבשל במי שעורים בפיו ,אכילת
גדולה אי אפשר לשתות את מי התמצית תערובת שניתן בה חמץ פגום לדיבוק,
אך בכמות מזערית של אדים הרי אפשר
לשתותה ,אומר לך דישנו חילוק גדול, סיכה כשתיה ,עישון סיגריות.
שהרי הכא שותה באידוי כמות קטנה
ורעילה אלה שמתוך קוטנה אינו חש מי אידוי של 'סיגריה חשמלית'
במרירותה ולכן בכל זה הוי 'שינוי
בגברא' אך החפצא עצמו לא נשתנה כלל ולכאורה יש לדון בכל הנ"ל אי בדרך
דפגום היה ופגום נותר ,אך התם ברגע
שעירב את החומץ במים פנים חדשות אכילה גרועה כזו אמרינן
באו לכאן והוי שינוי בחפצא עצמו שהפך 'אחשביה' או לא וכיום נתפשט מוצר
להיות 'משקה' הראוי לשתיה ,ולכן נראה הנקרא 'סיגריה חשמלית' שגורם אידוי
לצדד להתירא משני טעמי הב"י ,ואם לנוזל שבו יש תמצית נוזלית וריחנית אך
רעילה מאד וכבר ידועים מקרים של
ילדים ששתו מתוך סקרנות את נוזל
התמצית והובהלו לבית החולים ,ובפרט
אי מעורב בתמצית סם הנקרא 'ניקוטין'
שהינו רעיל ביותר והיה לכאורה נראה
שנאסור בתמצית שעירבו בה חומרי חמץ
ואף שפסלה מאכילת כלב ,הרי בזמן
מטל גדרי 'אחשביה' בחמץ פגום השמים קנד
משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת כנים אנו בדברינו הרי שמצאנו היתר גמור
ובשוגג מביא חטאת" ויש עוד לחלק בין לנטילת תרופות שנפסלו מאכילת כלב
דין סיכה לדין שתיה לקולא ולא בפסח ולא ניחוש לאחשביה דהרי אין
לחומרא שהרי מצינו את דעת רבינו תם בהם שיעור כזית ואינן נאכלות הופכות
)נדה לב .תוד"ה וכשמן( הסובר שכל סיכה להיות 'ראויות לאכילה' אחר עירובן
האסורה ואפילו ביוה"כ החמור סיכה במים וכדומה ,ופלא שלא מצאתי בדברי
אסורה רק מדרבנן והביא ראיה מהא
דאין חיוב כרת על הסך כחיובו של הפוסקים שידונו בראיה זו.
השותה ,ועוד הביא ראיה שהותרה סיכה
ביוה"כ למי שיש חטטין ופצעים בראשו סיכת 'קרם ידיים' בפחות מכזית
ואי מדאורייתא אסורה היאך התירוהו
חכמים ולפ"ז ודאי שנתיר סיכת שמנים ואף לדעת המחמירים בסיכה כשתיה
המכילים חמץ פגום פחות משיעור
)הוב"ד ביו"ד קי"ז( יש לדון ע"פ זה
אכילה דלא גזרו בהא רבנן. שנראה שאם יסוך פחות מכשיעור
מחומר פגום מאכילת כלב ]ולחזו"א
סבון ,חילוק בין סיכה לניקיון אפילו מספיק אם ייפגם מאכילת אדם
דהרי כבר אינו ראוי לחמע בו עיסות
ובסבונים יש להוסיף עוד סברא להקל אחרות ,ואינו ראוי לאכילה מחמת
מרירותו[ ומצוי הדבר במוצרים כגון
בהם דאין שימושם ע"מ לסוך 'קרם ידיים' ואיפור נשים ,שהרי אף כאן
ולעדן את העור אלא זוהי רק פעולה לית בכא שיעורא וא"ת והרי הכא בדין
צדדית שלא יזיקו חומרי הסבון החזקים סיכה עסקינן ומנא לך למימר שאית
לעור ולכן מוסיפים את החומרים האלו, שיעורא בסיכה ומינה תאמר לתירוצא
אלא המנקה ידיו בסבון חפץ אך ורק קמא דהב"י דשרי פחות מכשיעור ,אומר
לדחות מעליו לכלוך ואין כאן כוונת סיכה לך דמצינו שיעור בסיכה ,שהרי בדין
כלל ואף שאולי ישנה הנאה הבאה לו איסור סיכה משמן המשחה נאמר "על
ממילא ,לא אמרינן אחשביה בכהאי גוונא בשר אדם לא ייסך" ופסק הרמב"ם
בפ"א מהלכות כלי המקדש ה"ה "הסך
דאין לרוחץ כוונת 'אחשביה'.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קנה
חשש נראה כמוסיף על הכוסות
בין שלישי לרביעי לא ישתה ,טעמי האיסור והנפק"מ
אחר כוס רביעי
שתיה בכוס שני
מחלוקת שו"ע ורמ"א בשותה בלא הסיבה
שיטת הרמ"א
שיטת ראבי"ה ,יש לברך על כל כוס וכוס
ברכה מעידה על חשיבות כוס
שתה רביעית מכוס גדולה ופסק ,ועתה נמלך לשתות ממנו
קידש ולא הבדיל ,האם יאכל כרפס
עצת המשנ"ב
בירור שיטת השו"ע
חשש נוסף ,שתה בהפסק יותר מכדי רביעית
שכח ולא הבדיל
מקום שחשש השו"ע לנראה כמוסיף
שכח ולא אכל אפיקומן
הכרעת השו"ע ,יש לחוש בכל מקרה של ספק אם יצא יד"ח
בירור דעת הרמ"א בספיקא דדינא
קושיא ע"ד המשנ"ב
כוס חמישי
מקורות וטעמים
טעם רבי טרפון בכוס חמישי
'כוס חמישי' בשו"ע והרמ"א
כוס חמישי ,לענין הבדלה
###
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קנו
והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו ארבע כוסות תיקנו לנו רבותינו בליל
כמשפט הראשון אשר היית משקהו".
פסח ,וכל אחת מצוה בפני עצמה,
ו .וע"פ רבינו האר"י ארבעת הכוסות וכמה טעמים נאמרו בתקנה זו והובאו
במד"ר וישב )פפ"ח ה'( על פסוק "ויספר
מסמלות את ארבעת שפעי המוחין
הניתנים בליל פסח והם כוס ראשונה: שר המשקים"
]קדש[ מוח חכמה ,כוס שניה] :מגיד[
מוח בינה ,ומוח הדעת המחולק לשנים, א .רב הונא בשם ר' בניה :כנגד ארבע
חסדים ]ברך[ וגבורות ]הלל[. לשונות של גאולה שנאמרו בתחילת
פרשת 'וארא' "לכן אמר לבני ישראל אני
ז .וכתב בטור ברקת‡ שהכוסות רומזות ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים
והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם
לארבעת אותיות שם הויה ועפ"ז ביאר בזרוע נטויה ובשפטים גדלים ולקחתי
את ההבדלים ההלכתים שבין שתי
אתכם לי לעם".
הכוסות הראשונות לשתים האחרונות.
ב .ר' לוי :כנגד ארבע מלכיות
אך ישנם הבדלים משמעותים ביותר
שנשתעבדו בישראל.
בדיני כל כוס וכוס ,שהרי שנו
חכמים במשנה שבין כוס ראשונה לשניה ג .רבי יהושע בן לוי :כנגד ארבע כוסות
אם רצה לשתות ישתה עוד כוסות יין ככל
שיחפוץ אך בין שלישי לרביעי הורו של תרעלה ]פורענות[ שעתיד הקב"ה
חכמים שאסור לשתות כוס נוספת, להשקות את אומות העולם על
ובעזה"י נדון בהגדרת שתיה בזמן שבין
כוס שניה לשלישית ,ובהגדרת שתיה שנשתעבדו בישראל.
בזמן שאחר כוס רביעית ונבאר בס"ד
ד .כנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד
טעמי ההיתר והאיסור.
הקב"ה להשקות לישראל ה' מנת
בין שלישי לרביעי לא ישתה, חלקי וכוסי ,כוסי רוויה ,כוס ישועות
אשא ,ולא אמר 'כוס ישועה' אלא 'כוס
טעמי האיסור והנפק"מ
ישועות' תרי.
בגמרא פסחים קח .נאמר שאסור
ה .רב שמואל בר נחמן :כנגד ארבע
לשתות כוס יין נוספת בין כוס
שלישי לכוס רביעי ,ופירש רשב"ם טעם כוסות שנזכרו בפרשת יוסף וחלום
המשנה בשני פנים ,טעם ראשון :שאחר שר המשקים "וכוס פרעה בידי ואקח את
שתיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן
בדוקא הרי השותה נראה כמוסיף על את הכוס על כף פרעה ,ויאמר לו יוסף זה
פתרונו שלשת השריגים שלשת ימים הם,
בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך
א .לרבי חיים הכהן תלמיד רבינו חיים ויטאל.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קנז
שלישי לרביעי והוא שלא יעביר טעם הכוסות ,וכתב עוד טעם בשם הירושלמי
המצה מפיו. שלא ישתכר ויימנע מלומר הלל ,ומצאנו
אחר כוס רביעי כמה נפק"מ בין הטעמים:
ובזמן שאחר כוס רביעי מצינו כמה א .ברוצה לשתות כוס מיץ ענבים
טעמים לאיסור שתיה: שראויה להחשיבה כארבע כוסות אך
אינה משכר וכן בשותה חמר מדינה
ובראשונה נביא את שיטת המרדכי
)משנ"ב סי' תע"ט ס"ק ה'(.
שחשש לנראה כמוסיף על
הכוסות. ב .בשותה משקה אלכוהולי שאינו ראוי
ויש את דעת הגר"א שחשש לשכרות לארבע כוסות אך עלול להשתכר.
וימנע מלספר ביציאת מצרים. ג .בשותה כוס יין אך בצורה המעידה
וברי"ף משמע שחשש להפגת טעם שאינו כוס מארבע כוסות ,כגון שלא
בהסיבה )קרבן נתנאל פ"י סי' כ' אות ר'( ,או
המצה ‚. למשל בהפסקות יותר מכדי אכילת פרס,
או בשותה כוס פחות מרביעית ליכא
וכל שלשת הטעמים שייכים גם הכא למיחש למוסיף על הכוסות אך יש
כמו שחששנו להם בין כוס שלישי לחוש לשכרות.
לרביעי ,וכאן נוסף טעם ייחודי )חק יעקב
תפ"א ס"ק א' בשם הראב"ד( בעבור העניים ד .בשותה כוס שלישי עצמו בהפסקות
שקיבלו ארבע כוסות יין מן התמחוי
ללילה ראשון וארבע כוסות נוספות כאשר הכוס גדולה מאד ,פסק
עבור לילה שני ]בחו"ל[ ואם נתיר את הרמ"א דליכא למיחש למוסיף על
השתיה אחר כוס רביעית יבואו לשתות הכוסות דהא האי כוס שלישי הוא אך
את כל היין ולא יישאר להם עבור כתבו האחרונים דעכ"ז יש לחוש
ארבע כוסות. לשכרות )משנ"ב סי' תע"ט ס"ק ז'(.
שתיה בכוס שני ה .בשותה כוס בין ראשון לשני בברכה
בכוס שני יש להבחין בששה שיעורי אליבא דדעת המחייבים כל כוס
מארבע כוסות בברכת הגפן ,משום נראה
זמנים: שמוסיף איכא כיוון שמברך· ושמא
ישתכר ליכא למיחש דיין שטרם הסעודה
א .קודם כוס שני ,ונבאר גדרו באריכות
אינו משכר.
בהמשך דברינו.
והפמ"ג )תע"ט משב"ז סק"ב( כתב טעם
נוסף לאיסור השתיה בין
ב .טור ריש סימן תע"ג בשם ראבי"ה
ג .וכל הני טעמי הובאו במשנ"ב תפ"א ס"ק א'.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קנח
ששתה כוסו בצורה בעייתית לפי חלק ב .אחר מזיגתו ,כתב הביה"ל )תע"ג ד"ה
מדעות הפוסקים ,האם ישוב וישתה כוס
אחרת או שמא נמצא חומרו קולו שנראה הרשות( בשם הר"ן שאסור לשתות.
כמוסיף וחשש שכרות. ג .אחר שפתח לומר עליו הגדה ,כתב
מחלוקת שו"ע ורמ"א בשותה הביה"ל )שם( בשם הרמב"ן שמעתה
אסור לשתות ,ובעל המאור מתיר בכל
בלא הסיבה
גווני.
ונחלקו בדבר רבותינו הראשונים
ד .בשעת ההלל או בברכת אשר גאלנו,
ואחריהם השו"ע עם הרמ"א
בסימן תע"ב באדם ששתה כוס שלישי כאן יורו התוספות )קג :ד"ה רב אשי(
]של ברכת המזון[ ללא הסיבה ]ודבר מצוי שעתה אסור למישתי ,אך קודם לכן שרי.
בטעה והסיב הסיבת ימין שלא יצא יד"ח[
וא"כ לא יצא ידי חובתו לכל הדיעות אלא ה .אחר שתית כוס שני ,קודם הסעודה
שישנה דעת יחיד והוא הראבי"ה„ שסובר
שכיום שאיננו נוהגים לאכול בהסיבה נראה דתלי בפלוגתת הכל בו ור'
איננו צריכים להסב בארבע כוסות יהונתן שהובאו בב"י דהכל בו סבירא ליה
ובאכילת המצה וא"כ לשיטת ראבי"ה שמדינא אסיר דחייש לשכרות אך ר'
יצא אותו אדם יד"ח בשתית כוס שלישי יהונתן ס"ל דשרי מעיקר הדין ורק ראוי
וא"כ אם נחייבו בשתיה נוספת הרי יש שלא ישתה ע"מ שלא יימשך ביינו וכן
לחוש שייראה כמוסיף על הכוסות או
לשכרות ,והשו"ע מפורשות לא חשש הורה השו"ע.
לדעת הראבי"ה והורה כי בכל מקום
שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא ו .בשעת הסעודה ,שרי לכל הדיעות
הסיבה יחזור ויאכל או ישתה בהסיבה
והשיטות דכיון דדרך בני אדם לשתות
ומוכח שלא חש כלל לדברי ראבי"ה. בתוך סעודתם אין לחוש לנראה כמוסיף
שיטת הרמ"א ויין שבתוך הסעודה אינו משכר.
אך הרמ"א סבר שאם שתה ולא היסב ופשוט וברור שאדם ששתה כוסו בצורה
בכוס שלישית או רביעית לא יחזור הפסולה לכל הדיעות שאין לו
וישתה מחשש שנראה כמוסיף על הכוסות לחוש לשום דבר ויחזור וישתה דהא לא
קיים מצוותו וא"כ ליכא למיחש להוספה
על הכוסות שהרי הוברר שמעולם לא
היתה בזה כוס קודמת ,ולא לשכרות דלא
אתי שמא ישתכר ויוציא מידי ודאי שלא
קיום המצוה ואי לא קיים מצוות הסדר
מה לו למימר הלילא ,אך יש לדון באדם
ד .ר' אליעזר בן ר' יואל הלוי ,מגדולי חכמי התורה באשכנז ומבעלי התוספות ,תלמידם של רבי יהודה
החסיד ור' אליעזר ממיץ ,עמד בראשות ישיבה ומתלמידיו המפורסמים 'אור זרוע' והרוקח חיבר ספר
בשם 'אבי העזרי' ד'תת"ק – ד'תתקפ"ה.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קנט
לשתות הרי מוסיף על הכוסות ולכן ויסמוך על שיטת הראבי"ה שהכשיר את
פטרנוהו לגמרי דודאי שלכתחילה נצריכו השתיה הראשונה ]ויש להבחין הכא
הסיבה ,אך בנידון דידן סמכינן בדיעבד שבמקום שחשש הרמ"א לדעת ראבי"ה
הוכרח גם לסמוך עליו[ ,ובשלמא דעת
על ספק ספיקא. השו"ע ברורה דלא חייש ליחידאה ,אך
דבר תימא הוא היאך חשש הרמ"א לדעת
שיטת ראבי"ה, הראבי"ה ומחמת שלדבריו יצא כבר יד"ח
אסר עלינו הרמ"א להחמיר ולשתות כוס
יש לברך על כל כוס וכוס נוספת כדי לחוש מלדעת כל הראשונים,
ואכן כתבו הרבה אחרונים ‰שאין זה עיקר
ואגב עסקנו בשיטת הראבי"ה לגבי חששו של הרמ"א אלא בעיקר דין הסיבה
יש להסתפק היכן מקום חיובא דאיפליגו
חידושו בענין 'הסיבה' נמשיך ביה אמוראי )קח" (.יין :איתמר משמיה
לעיין בחידוש נוסף שחידש והוא בענין דרב נחמן צריך הסיבה ,ואיתמר משמיה
ברכת בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס דרב נחמן אין צריך הסיבה ,ולא פליגי הא
שהרי ודאי שלכל הדיעות יש לברך על בתרתי כסי קמאי הא בתרתי כסי בתראי
כוס ראשון ואף כוס שלישי נתקן אחר אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא
ברכת המזון ובודאי שיש גם לברך עליו, אמרי לה להאי גיסא :תרי כסי קמאי בעו
אלא שיש לדון בכוס שני האם ייפטר הסיבה דהשתא הוא דקא מתחלא לה
בברכת כוס ראשון וכן בכוס רביעי חירות תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה מאי
לכאורה ייפטר בברכת כוס שלישי ,אך דהוה הוה .ואמרי לה להאי גיסא :אדרבה
פסקו הגאונים והרי"ף והרמב"ם ואף תרי כסי בתראי בעו הסיבה ההיא שעתא
הראבי"ה שיש לברך על כל כוס וכוס דכל דקא הויא חירות תרי כסי קמאי לא בעו
אחד מצוה באנפי נפשה ,אך הרא"ש כתב הסיבה דאכתי עבדים היינו קאמר ,השתא
על דבריהם דלא נהירא דכיוון דליכא דאיתמר הכי ואיתמר הכי אידי ואידי בעו
היסח הדעת ברכה למאי ,והשו"ע פסק הסיבה" והרי לפניך שאיפסקא הלכתא
דרק שני כוסות צריכים הסיבה ,אלא
כהרא"ש והרמ"א כראבי"ה. דמפני הספק מצרכינן הסיבה לכולהו ואם
כן בכל כוס הוה ספיקא דרבנן ולקולא,
ברכה מעידה על חשיבות כוס ונ"ל דאחר דאיכא ספיקא בגמרא ,הרי
שדברי ראבי"ה יש בהם כח למיעבד ספק
ועוד חידוש חידש הראבי"ה בדין נראה ספיקא ולכן סבר הרמ"א דאם שתה כוס
שלישי בלא הסיבה ואם נחמיר ונצריכו
כמוסיף על הכוסות ,שכיוון
שמחייב לברך על כל כוס וכוס הרי שאם
יחשוק האדם לשתות כוס נוספת בין כוס
ראשון לשני שמעיקר הדין מותר לשתותה
אך בשעה שבירך על כוס ראשון לא היה
בדעתו לשתות עוד עד כוס שני ולפיכך אם
ה .ערוך השלחן תע"ב ס"י.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קס
להחמיר ולשתות כוס נוספת ולברך עליה ירצה לשתות עתה יצטרך לברך שוב בורא
הגפן מחמת שלא היה בדעתו לשתותה: פרי הגפן וייראה כמוסיף מחמת שמברך
מיחזי ככוס מארבע כוסות ,ויש לציין
א .השו"ע ודאי דיחייבו להחמיר שכאן בין כוס ראשון לשני יש לנו לדון רק
מצד החשש שנראה כמוסיף אך לא שייך
ולשתות כוס נוספת ואף שכבר נמלך הכא שמא ישתכר מדינא דגמרא ,Âואף לא
ועתה יברך שוב ,משום שאין קשר בין שייך הכא טעמא דהפמ"ג שמבטל טעם
חיוב ברכה לנראות ככוס מארבע כוסות.
מצה דעדיין לא אכיל למצה.
ב .הב"ח יפטרנו אפילו לדעת הפוטרים
סיכום שלשת חידושי ראבי"ה:
מברכה על כל כוס וכוס משום
שהברכה מחשיבתו ]אך השו"ע יחייבו הראשון :דפטר מהסיבה בזה הזמן
מטעמא דלא סמכינן על ראבי"ה המקיל
שאיננו נוהגים להסב.
בהסיבה בזה"ז[.
והשני :שמחייב ברכה על כל כוס וכוס.
ג .הרמ"א יחייבו בשתיה ואף שבד"כ
והשלישי :והוא נגזר מהדין הקודם,
מחייב בברכת הגפן על ארבע הכוסות
לא ראה לחשוש לחששו של ראבי"ה שאם יתחייב בברכה על
]שיש נראה כמוסיף בגלל הברכה[ דהוא כוס יין ייראה כמוסיף.
יחידאה בזה. ולכאורה נתלה חשש נראה כמוסיף
ד .המג"א יפטרנו משתיה ]משום חומרת מחמת חיוב ברכה במחלוקת
הראשונים אם יש לברך על כל כוס וכוס,
ראבי"ה שנראה כמוסיף בגלל חיוב וכך נקט להלכתא המג"א ולכן החמיר
הברכה[ ויסמוך בזה על הראבי"ה ]בדין אליבא דהמחייבים ברכה על כל כוס וכוס
פטור הסיבה[ ונמצא שהמג"א חשש שאף אם לא הסב בכוס ראשון ורוצה
להחמיר ולשתות כוס נוספת בהסיבה
ופסק בכל דרכיו כדברי ראבי"ה. ייאסר עליו הדבר מחשש שנראה כמוסיף
אך הב"ח נקט שלכל הדיעות אם שותה
שתה רביעית מכוס גדולה כוס בברכה הרי 'אחשביה' להאי כסא
ופסק ,ועתה נמלך לשתות ממנו וממילא יש לחוש בו לנראה כמוסיף.
ועתה אחר שביררנו כי נחלקו המג"א ונמצאו לפנינו מספר דעות בשותה כוס
והרמ"א ביסוד החשש לנראה ראשון ללא הסיבה ועתה מעונין
כמוסיף על הכוסות במצב שמתחייב
בברכה נוספת ולכאורה כל מחלוקת
ו .וכתב בב"י )סי' תע"ג( שר' יהונתן כתב שאין לחוש שמא ישתכר שיין שלפני הסעודה אינו משכר אך
אין ראוי לשתותו ,ואחרהביא את דברי הכל בו שס"ל שיש לחוש מדינא דגמרא לשכרות אף הכא ולא
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסא
קידש ולא הבדיל ,האם המג"א שחשש לחומרת ראבי"ה לעומת
הרמ"א שלא חייש להכי שייכת רק
יאכל כרפס במסופק בכוס ראשון בלבד משום שבכוס
שני לכל הדיעות והשיטות לית דיחוש
ועוד מצינו התנגשות בין חומרת המג"א לנראה כמוסיף ולא לשכרות ]דיין
שבסעודה אינו משכר[ ואף אין בו חיוב
ע"פ ראבי"ה לבין איסור נוסף והוא ברכה נוספת ]משום שבדעתו לשתות
במידה ויחול ליל פסח במוצאי שבת בסעודה[ ובכוסות שלישי ורביעי מודה
שצריך להבדיל בכוס ראשון אך בנדון הרמ"א שיש לפוטרו משתיה נוספת ]ולא
דידן שכח להבדיל על כוס ראשון ונזכר מטעמא דברכה[ ,ויש לדון בכוס ששתה
קודם שאכל כרפס ,ועתה אם יביא כוס ממנו רוב רביעית וסבר שלא לסיים את
אחר ויבדיל הרי שנראה כמוסיף שהרי שתייתו ועתה נמלך ומעונין לסיימו שהרי
יצטרך לברך עליו הגפן ,והיאך יאכל את אין לחוש לו משום נראה כמרבה דהא
הכרפס בלא שהבדיל ,והורה הגר"ז כלא חדא כסא הוא אך מפני שמתחייב
שחשש מוסיף על הכוסות גובר ויאכל ברכה חדשה יש לומר שנראה כמוסיף,
כרפס בלא הבדלה ובביה"ל )סי' תע"ג ד"ה ונידון זה יהיה שייך בכל הכוסות כולן,
עד שהתחיל( תמה עליו בזה היאך מחמת ואכן המג"א )בסימן תע"ט סק"א( חשש
חשש 'נראה כמוסיף' התיר לאכול בלא לנראה כמוסיף בשל הברכה ואסר עליו
הבדלה ועוד שיש לומר שאף הראבי"ה לברך ולשתות שוב ואפילו בחד כסא,
עצמו יודה שאינו נראה כמוסיף משום והביה"ל בסימן תע"ב ד"ה אין לו( הביא
ברכת ההבדלה שמעידה דלא אתי את דברי הדרך החיים שתפס בדרך
המג"א וחלק עליהם ותורף דבריו דדי לנו
לאוסופי אלא להבדיל. אם נחמיר כדברי המג"א בשותה כוס
אחרת שבזה יש סברא לומר דנראה
עצת המשנ"ב כמוסיף אך הכא פליג הרמ"א על המג"א
בתרתי ,בדינא ובסברא ,בדינא :דלא חייש
וכתב המשנ"ב )תע"ג ס"ק י"ג( עיצה לנראה כמוסיף על הכוסות בגלל הברכה,
ובסברא :דמפורשות התיר הרמ"א בסימן
להמנע מכל חששות המג"א ע"פ תע"ט סעיף א' שתיית כוס גדולה
הראבי"ה ,לכוין בדעתו אחר בשעת בהפסקות גדולות ,גם אם מיירי בכוס
שתית כוס ראשונה של 'קדש' לפטור שלישית או רביעית ולא החשיב זאת
את כל היין שישתה עד כוס שניה
]ואפילו שבפועל לא ישתה מחשש למוסיף על הכוסות.
המובא בשו"ע תע"ג סעי' ג' שמא
ישתכר ויימנע מלעשות הסדר[ וממילא
לא יתחייב בברכה נוספת אם יסתפק
וירצה להחמיר בכוס נוספת ]אך אם
הוזכר בגמרא משום שאין הדרך לשתות לפני הסעודה ,ואכן למעשה חשש השו"ע לשכרות מכח חומרא
וכתב שאף שהרשות בידו מכל מקום ראוי להזהר שלא לשתות בין כוס ראשון לשני מחשש שכרות.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסב
סעיף י'( בסתם ויש ,אך על פי מאי היין לפניו אינו צריך כוונה להוציא
דנביא לקמן שחשש השו"ע לנראה יד"ח בברכה זו אלא דעתו על כל היין
כמוסיף רק בחומרות ולא בעניני ספק שלפניו וצריך רק שלא יתכוין בפירוש
הלכה נראה שאף כאן ששתה כוס
שלישי או רביעי מעט מעט בכדי אכילת שלא לשתות יותר[.
פרס בדעת הראב"ד ודלא כהרמב"ם,
יורה השו"ע לשתות שוב ולא יחוש בירור שיטת השו"ע
לנראה כמוסיף. ויש לחקור אם מאי דהחמיר השו"ע
שכח ולא הבדיל בשתית כוס 'לתיקון' כששתה כוס
ללא הסיבה ולא חשש לנראה כמוסיף
ובאדם ששכח ולא הבדיל בכוס על הכוסות או לשכרות זה מפני שלא
ראה כלל לחוש לחששות אלו במקום
ראשון ]כשחל יו"ט ראשון ספיקא כיוון שנקט שטעמים אלו
במוצאי שבת או ביו"ט שני בחו"ל[ שנאמרו הם רק לגבי איסור שתית רשות
אך לא במקום שישנו ספק בהלכה אם
אם נזכר: יצא ,או דלמא רק משום שלא החשיב
את דעת הראבי"ה ולומר דהיא יחידאה
א .מיד אחר שתית כוס ראשון וקודם בין כל שאר ראשונים והא ראיה שלא
ראה להביאה כלל בשו"ע ,או שאפשר
אכילת כרפס ,לדעת השו"ע והרמ"א לומר שמעיקר הדין היה חושש לדעת
יבדיל ע"מ שיוכל לאכול את הכרפס ראבי"ה שנראה כמוסיף אחר שיצא יד"ח
]דהרי אסור לאכול קודם הבדלה[ אך בשתיה ללא הסיבה ,אך הכא אי ניחוש
הגר"ז טען דע"פ דעת המג"א דחייש לדעתו הרי זה מכריח אותנו לסמוך על
לראבי"ה שכיוון שנצריכו לברך על הכוס דעתו נגד כל שאר ראשונים ולאחר
הרי הוא נראה כמוסיף ,יאכל כרפס בלא שיצא בדיעבד בשתיה לא נחייבו בשתית
הבדלה ותמה עליו בביה"ל )תע"ג ד"ה עד
שהתחיל( ולדעתו יבדיל ויאכל כרפס גם כוס נוספת.
לשיטת המג"א. חשש נוסף ,שתה בהפסק יותר
ב .אחר שאכל כרפס וקודם מזיגת כוס מכדי רביעית
שני ,אם כיוון שלא להמנע משתית ונפק"מ בשתה את אחת מהכוסות
יין וממילא לא נתחייב בברכה לכ"ע
יבדיל כעת ,אך אם סבר שלא ישתה ביותר מכדי רביעית שנחלקו
עוד יורו השו"ע והרמ"א שיבדיל בזה הרמב"ם שמצריך מתחילת שתיה
והמג"א יחוש לדברי ראבי"ה ויורה לו ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי
שיעור שתית רביעית ,והראב"ד שהצריך
שלא לברך. כדי אכילת פרס )הוב"ד בשו"ע סימן תרי"ב
ג .אחר מזיגת כוס שני ,כנ"ל ]ואף
שכתב הביה"ל שמשמע מדברי
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסג
לכוס שני וישלשל את ברכת ההבדלה הר"ן שאחר שמזג כוס שני אין לשתות
עליו. יותר נראה דמיירי רק בכוס רשות ולא
ו .בתוך סעודתו ,לכל הדיעות יפסוק בכוס דהבדלה[.
מיד ויבדיל. ד .אחר שפתח למימר הגדה ,הורה
ז .אחר אכילת אפיקומן ,נראה שלא השו"ע בסימן תע"ג ס"א שלא יבדיל
עד שיסיים הגדה וחצי ההלל ויברך אשר
יבדיל ]לחוש לדיעות שאוסרות גאלנו וישלשל הבדלה על כוס שני אך
לשתות אחר אפיקומן שלא יבטל טעם ברור שאין זה משום חשש נראה כמוסיף
מצה בשתיתו[ אלא ימתין לכוס שלישי אלא רק מחמת כבוד ההגדה ,אך בזה
יחלקו בעל המאור והתוס' )הוב"ד בביה"ל
דברכת המזון ויבדיל עליו. ד"ה הרשות בידו( ויתירו להבדיל כל זמן
ח .אחר שתית כוס שלישי ,ימתין לכוס שלא פתח בהלל ואשר גאלנו.
רביעי ויבדיל עליו. ה .אחר שפתח בהלל ובברכת 'אשר
ט .אחר כוס רביעי ,יטול כוס חמישי גאלנו' לכל הדעות והשיטות לא
יפסיק להבדיל על כוס אלא ימתין
ויבדיל עליו ,ונאריך בזה בסוף
השיעור בענין 'כוס חמישי'.
מקום שחשש השו"ע לנראה כמוסיף
בכל המקרים הללו מיבעי ליה לשוב שכח ולא אכל אפיקומן
ולאכול אפיקומן שמור משעת ובסימן תע"ז סעי' ב' הורה השו"ע שאם
קצירה אף שבמקרה האחרון יחזור ויברך
שוב ברכת המזון והיא טעונה כוס ונמצא שכח ולא אכל אפיקומן ונזכר:
שהוסיף על הכוסות אבל לא חייש
השו"ע להוספה מחמת חשיבות אכילת א .אחר שנטל ידיו למים אחרונים.
מצה שמורה משעת קצירה בליל פסח
שהרי בשו"ע סימן תנ"ג הביא את ב .או אחר שאמר הב לן ונבריך.
מחלוקת הרא"ש המיקל ושרי למיעבד
שימור למצת מצוה רק משעת טחינה, ג .או אפילו אחר שבירך ברכת המזון
כנגד הרי"ף והרמב"ם שמשמע
מדבריהם ששימור למצוה נדרש כבר ולא בירך הגפן על כוס שלישי.
משעת קצירה. ד .או אפילו בירך על כוס שלישי ,אך
בסעודה עדיין לא אכל מצה שמורה
משעת קצירה.Ê
ז .אלא רק מצה שמורה משעת לישה.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסד
ב .בשתה כוסו באיטיות עד ששהא יותר ה .אך אם בסעודתו אכל כבר כזית מצה
מכדי שתית רביעית בין לגימותיו. שמורה ,Áאין לו לחייב עצמו באכילת
אפיקומן אחר ששתה כבר כוס שלישי
ג .בשכח לאכול אפיקומן ממצה משום שאם יאכל אפיקומן יצטרך לשוב
ולברך ברכת המזון הטעונה כוס ונמצא
שמורה באחרונה ולא אכל בסעודה מוסיף על הכוסות ואף שישנו 'ענין'
מצה שמורה. לאכול מצת אפיקומן ובאכילת המצה
בסעודה לא כיוון לצאת יד"ח אפיקומן
ד .ופשוט וברור שאם שכח ולא הבדיל ואף מצאנו 'ענין' נוסף שלא להפטיר אחר
המצה אפיקומן היינו שלא לאכול כלום
בתחילת ליל הסדר יקום ויבדיל ולא אחר המצה כדי שיישאר טעם מצה בפיו
נתיר לו לאכול כרפס בלא הבדלה ]שזה וזה אכל ושתה אחר המצה ופקע טעמה
ודאי דבר האסור[ מחשש נראה כמוסיף ממנו ,אין בכח 'עניני מצוה' והידורים אלו
לבטל חשש 'נראה כמוסיף על הכוסות'.
ויבטל האי חששא מכח איסורא.
הכרעת השו"ע ,יש לחוש בכל
בירור דעת הרמ"א בספיקא
מקרה של ספק אם יצא יד"ח
דדינא
ולכן נראה שיש לקבוע ששיטת השו"ע
ובדין שכח לאכול אפיקומן ונזכר אחר
שיש למיחש לנראה כמוסיף או
ששתה ,מפורשות כתב הרמ"א שאר החששות כגון שמא ישתכר או
שלא יחוש לנראה כמוסיף והסכים בזה ביטול טעם מצה אך ורק כאשר נקלענו
עם השו"ע ויש להבין מאי שנא דינא לספק אם ישנה מעלה כלשהי ]כגון טעם
דמצה משומרת מדין שכח ולא הסב מצה בפיו[ וכנגדה עומדים חששות אלו
בשתית הכוס שבזה ראה לחלוק על ינצח טעמא דנראה דמוסיף אך אם יפול
הרמ"א ,ונראה לבאר שאמת שמודה ספק אם קיימנו את המצוה ,נורה אליבא
הרמ"א לשו"ע דהיכא דאיכא חשש דלא דהשו"ע לשוב ולשתות ולא ניחוש
יצא ,יחזור וישתה ולא יחוש לנראה לטעמא שנראה כמוסיף ושאר חששות,
כמוסיף אך בדין שתה כוס שלישי ולא
הסב שבזה הורה הרמ"א שלא ישוב וזה בכמה מקרים:
וישתה כוס נוספת מחשש נראה כמוסיף,
יש לומר דהוי ספק ספיקא דשמא אין א .בשתה כוסו ללא הסיבה.
צורך להסב כלל בשתי כוסות כצד אחד
בגמרא ושמא הלכה כראבי"ה שאין חיוב
ח .ובמשנ"ב סי' תע"ז ס"ק י"ג י"ד הביא דעות שסוברות שאפילו אם אכל כזית שמורה למצווה במוציא
מצה ,לא מיפטר בהכי כיוון שהם לצורך מצוותן אלא מיפטר רק אם אכל לתיאבון בדרך סעודתו על
השובע כזית מצה שמורה ,ובכף החיים הביא בשם בית דוד שאף אם אכל כהוראת השו"ע שני כזיתות
ממצה שמורה במוציא מצה ואף אם אכל כזית דכורך עדיין לא יצא ,ויש להבין והא פסק הרמב"ם פ"ח
ה"ג שאם אכל כזית מן החגיגה די בכך כדי שייחשב אוכלו על השובע.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסה
קושיא ע"ד המשנ"ב בזה"ז להסב ,אך בדין מצה המשומרת
הוי רק חדא ספיקא אי הלכה כהרא"ש
וכאן הבן שואל ,דאם כנים אנו או כהרי"ף והרמב"ם ונראה לומר לפי
יסוד זה שאם שתה בהפסק גדול מכדי
בדברינו ,יש להבין בדברי קדשו שיעור רביעית שנחלקו בזה הרמב"ם
של המשנ"ב בסימן תע"ב ס"ק ל"ד והראב"ד אי מצטרפות שתיותיו ,יודו
שבדיעבד אם שהה בשתיה יותר מכדי הרמ"א והשו"ע דיחזור וישתה כוס
רביעית שלדעת הרמב"ם לא יצא ,בכל אחרת ולא יחוש לנראה כמוסיף וליכא
זאת אליבא דהרמ"א לא ישוב וישתה
מחשש נראה כמוסיף על הכוסות ,וצ"ע. הכא ספק ספיקא.
כוס חמישי
הגדול' ,וישבח את שבח 'נשמת כל חי' מקורות וטעמים
ויברך את 'יהללוך' שהיא ברכת סיום
ידוע ומוסכם שארבע כוסות תיקנו לנו
ההלל ,וישתה כוס חמישי.
חכמים ,ובכוס רביעי הזקיקו לגמור
ומקור מחלוקתם היא בגמרא )בדף קיז: עליו את ההלל ]היינו רק חצי הלל דהא
כבר על כוס שני קרא חציו הראשון של
קיח (.ששנינו במשנה" :רביעי ההלל[ אך אחר סיום ההלל נחלקו
גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת
השיר" ובגמרא נחלקו האמוראים מהי רבותינו הראשונים מה עלינו לעשות.
'ברכת השיר' שבה מסיימים את אמירת
ההלל "מאי ברכת השיר רב יהודה אמר א .שיטת התוספות ,וכן נראה בדברי
יהללוך ה' אלהינו ורבי יוחנן אמר נשמת
כל חי" ולמעשה אנו נוקטים כתרוויהו, השו"ע :קורא את נשמת כל חי,
אלא שאחר הובאה בגמרא ברייתא שבה ואומר 'הלל הגדול' ,ומברך ברכת חתימת
נאמר" :ת''ר רביעי גומר עליו את ההלל ההלל ושותה כוס רביעי ,ומעתה עד סוף
ואומר הלל הגדול דברי ר''ט וי''א ה' רועי
לא אחסר" ולכאורה נחלקו התנאים אי יש הלילה לא ישתה עוד יין.
להוסיף בכוס רביעי מלבד חציו של
ההלל ,אף את 'הלל הגדול' או דוקא את ב .שיטת הרמב"ם :גומר את ההלל
המזמור בתהילים ,אך אין כאן מחלוקת
עקרונית ביניהם ,ולכן אנו נחמיר כדברי ומברך ברכת סיום ההלל ,ושותה כוס
שניהם ונאמר גם את פסוקי 'הלל הגדול' רביעי ,ועתה אם ירצה לשתות כוס
וגם את המזמור ה' רועי ,אלא שבתמים חמישית יאמר הלל הגדול וישתה כוס
דעים הובאה הברייתא בשם הירושלמי
]ולפנינו בירושלמי אינו[ "ת''ר רביעי חמישית.
ג .שיטת רב שר שלום ועוד גאונים:
יגמור את ההלל ולא יברך על סיום
ההלל ,וישתה כוס רביעי ,ואח"כ במהלך
הלילה ימזוג כוס חמישי ויאמר עליו 'הלל
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסו
שארבע כוסות הן כנגד ארבע לשונות של גומר עליו את ההלל ,חמישי :אומר עליו
גאולה הנזכרות בפסוקי ציווי ה' לגאול הלל הגדול דברי ר''ט וי''א ה' רועי לא
את ישראל )שמות ו' פס' ו-ז( "לכן אמור אחסר" ,ולפי זה הויא פלוגתא גדולה בין
לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת הבבלי לירושלמי דלבבלי אין מושג של
סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם 'כוס חמישי' וא"כ יהיה דינו של השותה
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים כשאר שותה יין אחר כוס רביעי שמצינו
גדלים ולקחתי אתכם לי לעם" אך בפסוק
הבא נאמרה עוד לשון גאולה "והבאתי בו ארבעה טעמים לאיסור שתיה:
אתכם אל הארץ" ,כדאמרי אינשי מאן
דמאריה שחרריה ומסר כל דידיה בידיה ובראשונה נביא את שיטת המרדכי
אי לא איתיה לבי דרי מאי אהני ליה,
פירוש עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו שחשש לנראה כמוסיף על
בידו אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל הכוסות.
לו כל הטובה ,הכא נמי אם לא הביא
הקב"ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל ויש את דעת הגר"א שחשש לשכרות
להם היציאה של מצרים ,וכן ביאר בתמים
דעים את טעם כוס חמישית וכן מצאנו וימנע מלספר ביציאת מצרים.
ברבינו מנוח ,הרי שיש טעמא רבא
לשתות כוס חמישי ואיננו כשאר שתיה וברי"ף משמע שחשש להפגת טעם
בהמשך הלילה. המצה .Ë
ובלבוש מצינו טעם נוסף כנגד כוס של וכל שלשת הטעמים שייכים גם הכא
רויה של גאולה העתידה, כמו שחששנו להם בין כוס שלישי
וכתבו האחרונים שלכן נהגו לקרותו 'כוס לרביעי ,וכאן נוסף טעם ייחודי )חק יעקב
של אליהו' שהרי הוא יבשרנו על תפ"א ס"ק א' בשם הראב"ד( בעבור העניים
שקיבלו ארבע כוסות יין מן התמחוי
הגאולה העתידה. ללילה ראשון וארבע כוסות נוספות עבור
לילה שני ]בחו"ל[ ואם נתיר את השתיה
אחר כוס רביעית יבואו לשתות את כל
היין ולא יישאר להם עבור ארבע כוסות.
'כוס חמישי' בשו"ע והרמ"א טעם רבי טרפון בכוס חמישי
והשו"ע השמיט כל ענין כוס חמישי, אך אליבא דרבי טרפון בירושלמי יש
ולפי ביאורנו ניחא שהרי חשש 'ענין' בכוס חמישי ולשיטת הר"ן
לנראה כמוסיף או שאר חששות אא"כ הרי זה מצוה מן המובחר ]וכן הבין הר"ן
איכא ספק בהלכה אם יצא יד"ח בשתית בדברי הרמב"ם[ וביארו 'דעת זקנים'
אחת מארבע כוסות וכאן ליכא שום מבעלי התוס' )שמות י"ב ח'( בטוב טעם
ט .וכל הני טעמי הובאו במשנ"ב תפ"א ס"ק א'.
מטל חשש נראה כמוסיף על הכוסות השמים קסז
של אמירת ההלל ונמצא שהרמ"א פסק חיובא וממילא יש לחוש לדעת התוס'
בכל דרכיו כהמרדכי. ששללו את יסוד 'כוס חמישי' אך יש
להבין את דעת הרמ"א שהורה בסימן
כוס חמישי ,לענין הבדלה תפ"א "ומי שהוא איסטניס או תאב
הרבה לשתות ,יכול לשתות כוס חמישי
ועוד מצינו את דינה של כוס חמישית ולומר עליו הלל הגדול" וצריך ביאור
מדוע כאן אף שמשמע מדבריו שנקט
בדברי המשנ"ב בסימן תע"ב ס"ק שכוס חמישי הויא רשות ]ואפילו מעלה
ה' באדם ששכח להבדיל בכוס ראשון לית בה[ לא חשש לנראה כמרבה על
]כשחל יו"ט ראשון במוצאי שבת או הכוסות ,וקושיא זו נתקשיתי בה עד
ביו"ט שני בחו"ל[ ונזכר רק אחר ששתה שהאיר ה' עיני שהרי מי שחידש דין
כוס רביעי ,ואם כן יש לחוש לנראה נראה כמוסיף על הכוסות הוא המרדכי
כמוסיף על הכוסות מעצם מציאות שתית )פסחים לד (.והוא עצמו בנשימה אחת נקט
הכוס ועוד ממאי דמברך עליה שהרי הסיח "ובקושי התירו באיסטניס וחולה להוסיף
דעתו משתיה ,אך לפי היסוד שייסדנו כוס חמישי אם לא יכול להתאפק
בשיטת הרמ"א והשו"ע ניחא ,שבמקום מלשתות עד גמר ובעלילה צוו עליו
ספק אם יצא לא חיישינן לנראה כמוסיף לומר הלל הגדול" הרי שהבין המרדכי
על הכוסות ,והכא ודאי לא יצא ידי חובת שכוס זה אינו מעלה ואפילו פחות
הבדלה ולכן לא ניחוש לנראה כמוסיף, מרשות אלא תקנה מיוחדת שתיקנו
ועוד יש להקל כאן ע"פ יסוד המרדכי חכמים במקרים חריגים וממילא המרדכי
שהיקל אפילו לאיסטניס אם לא יכול הוא הפה שאסר את שתית היין מחשש
להתאפק וכ"ש הכא שיש להקל ,ועוד י"ל נראה כמרבה והוא הפה שהתיר
ע"פ יסוד הביה"ל )תע"ג ד"ה עד שהתחיל( לאסטניס וכיו"ב בתוספת מעשה היכר
שבמקום שמבדיל על כוס ההבדלה
מעידה שלא בא להוסיף ומינכרא מילתא.
השמים סריקין המצוירים' מטל קסח
סריקין המצוירים' ,כתיבת אותיות ע"ג המצות
שיטת חכמים דברייתא
שיטת רבי צדוק
שיטת רבי יוסי
היתר ציור אותיות ,אין בו שיהוי
היתר נוסף ,אינו ציור אלא שינוי משאר פת
היתר נוסף ,היכר משאר מצות שרי
מקור מנהג הכתיבה ע"ג המצות ומשמעות האותיות ליודעי ח"ן
שש דרכים להתיר 'ציור'
איסור מחיקת אותיות שעל המצה בשבת
בירור דעות האחרונים וחילוק בין כתב שמעל לכתב שמתוך המצה
דגמ"ר ,הכל שרי חוץ מעוגת 'התינוקות'
שני טעמים מחודשים להיתר
הכרעות המשנ"ב
העולה מן המדבר
###
שאלה :יש נוהגים לסמן על המצות צורות אותיות ,מהו טעם
המנהג ,והאם מותר הדבר ללא חשש חימוץ המצות ואיסור מוחק
האותיות באכילה.
מפני מה אמרו אין עושין סריקין שיטת חכמים דברייתא
המצויירין בפסח אמרו לו :מפני שהאשה
שוהה עליה ומחמצתה אמר להם :אפשר בגמרא פסחים )לז" (.ת''ר יוצאין בפת
יעשנה בדפוס ויקבענה כיון ]בדחיפה
מהירה אחת[ אמרו לו :יאמרו כל נקיה ובהדראה ובסריקין
הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין", המצויירין בפסח אע''פ שאמרו אין עושין
הרי שעד עתה למדנו שסריקין המצוירים סריקין המצויירין בפסח אמר רב יהודה
דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים:
סריקין המצוירים' השמים קסט מטל
נחתום וסריק זה עשאו בעל הבית ]ואף אף שעשאן שלא כהוגן כשרים למצה ואין
בבריתא נאמר בפירוש שהאשה שוהה חוששים להם משום חימוץ ,ואינן
ולא אמר שהנחתום שוהה[ אך באיכא מוגדרים 'מצה עשירה' ,וטעם האיסור
דאמרי נאמר להיפך שבסריקי נחתומים בעשיית סריקין הוא מחמת שענין הציור
לא ראו חכמים לגזור משום שאינם שוהים דורש זמן רב ,ויש לחוש שמא ישהה
על הציור ,ובזה נחלקו רש"י והרמב"ם, בעשייתן ויחמיץ ,ואפילו במקרה מסוים
רש"י פירש שאינו שוהה מחמת שיש לו שבו אין חשש לשהיה כגון שהכין 'דפוס'
כלים ודפוסים מיוחדים והרמב"ם מבאר ועל ידו יכול לצייר במהירות ובזריזות
שאין הנחתום שוהה מחמת מיומנותו ללא שהות מיותרת ,ומשמע בגמרא
שאיסור הציור בדפוס הוא רק משום אתי
ורגילותו במלאכת הציור. לאיחלופי שיטעו הרואים ויבואו להתיר
ציור ידני שמתמשך זמן מרובה ]ועל פי
שיטת רבי יוסי זה יש לצדד להתירא בשעה שהדבר
ומסיימת הגמרא" ,א''ר יוסי :עושין מינכר ולא יבואו ללמוד מזה[.
סריקין כמין רקיקין ואין שיטת רבי צדוק
עושין סריקין כמין גלוסקאות" ולכאורה
רבי יוסי בא לחלוק על כל דברי החכמים אך ממשיכה הגמרא" ,אמר רבי אלעזר
שקדמו לו ,והתיר לצייר על 'רקיקין' שהם
בר צדוק פעם אחת נכנסתי אחר אבא
מצות דקות. לבית רבן גמליאל והביאו לפניו סריקין
המצויירין בפסח אמרתי :אבא ,לא כך
ולפום ריהטא מצינו בסוגיא זו ארבע אמרו חכמים אין עושין סריקין המצויירין
בפסח אמר לי :בני ,לא של כל אדם אמרו
שיטות: אלא של נחתומין אמרו .איכא דאמרי:
הכי קאמר ליה לא של נחתומין אמרו אלא
א .דעת חכמים בברייתא :שאסרו את כל של כל אדם" וכאן מלמד רבי צדוק שיש
לחלק בין הסריקין שלפי הגירסא
מיני הסריקין ,בין של נחתום ובין של הראשונה בדבריו גזרו חכמים רק באדם
בעה"ב ,בין דקים ובין גלוסקאות ,בין שזו מלאכתו כגון 'נחתום' ולכן מדייק
בציור ועלול לשהות ,אך אם אינו 'נחתום'
בדפוס ובין ביד. אלא אדם העושה סריקין לעצמו מותר
הדבר ולא חיישינן שיבא לשהות ,וכאן
ב .דעת רבי צדוק :סריקי נחתום אסורים נראה שחולק רבי צדוק על דברי הברייתא
הקודמת שחששה לשמא יטעו ויבואו
סריקי בעה"ב מותרים. להתיר שהרי מאן מפיס אי סריק זה עשאו
ג .דעת רבי צדוק באיכא דאמרי :סריקי
נחתום מותרים ,סריקי בעה"ב אסורים.
דקים ד .שיטת רבי יוסי :סריקים
עבים
'רקיקין' מותרים ,סריקים
'גלוסקאות' אסורים.
השמים סריקין המצוירים' מטל קע
שרבי יוסי לא חלק על חכמים אלא פירש ונחלקו רבותינו הראשונים והאחרונים
דבריהם ,והביא ראיה מהא דנקטה
הברייתא בלשון 'אמר ר' יוסי' אלא היאך פוסקים בסוגיא זו.
שמצינו בתוספתא ובירושלמי גירסא
שונה 'רבי יוסי אומר' שמשמעותה שבא א .הרא"ש פסק כחכמים ,וכן נראה
לחלוק ,ועוד יש לצדד לאיסור דאין אנו
בקיאין עד כמה נקרא רקיקין ולכן הורה מדברי סמ"ג וסמ"ק שאסרו בסתמא
הפר"ח שכן עיקר להחמיר ולא להורות וכך הורה הב"ח.
כדברי רבי יוסי ,אלא שעל הוראת
הרמב"ם סמך הפר"ח סמיכה בכל כחו ב .הרמב"ם הורה כרבי צדוק באיכא
וכתב 'ואין בפסק הזה שום ספק' אך
הב"ח והמשנ"ב אסרו הכל כדעת הרא"ש. דאמרי ,ועל פי זה נחתומין מותרים,
אך לשיטת הרמב"ם יתרונם של נחתומים
היתר ציור אותיות ,אין בו שיהוי הוא במיומנות ולכן נחתום מותר גם בלי
דפוס ,אך רש"י יבאר בשיטת רבי צדוק
ולכן אין אנו יכולים להתיר בשופי את שחיליה דנחתום משום דאית ליה דפוס,
ציור האותיות על גבי המצות על פי וכך ביאר הרא"ש בדעת הרי"ף.
סברת רבי יוסי ,ואף אין אנו 'נחתומים'
ולכן קשה להתיר מנהג זה ,מחשש שיהוי ג .כתוב בהגהות מימון )הוב"ד בב"י סי'
ואף אם תאמר והא איני שוהה אומר לך
והרי אף הנחתום אינו שוהה ובכ"ז אסרו ת"ס( אומר ריצב"א דקיימא לן כרבי
הרא"ש ,וכן אסר רבי צדוק את ציור יוסי שהתיר לצייר ע"ג רקיקין ועל זה
הסריקין בדפוס לבעל הבית ואף שאינו סמכינן לצייר מצות שלנו ,והובאו
שוהה ,אך בכ"ז יש לחלק בין ציור שענינו דברים אלו גם בב"ח בשם הגהות סמ"ק
הוא לשהות בו אלא שמצינו שתי
אפשרויות שלא נשהא בציור ,הראשונה: בשם ריב"א.
בציור ע"י דפוס ,והשנית :בציור ע"י
אומן מיומן ואכן בשניהם אסר הרא"ש ובאמת מאי גרמא ליה להרמב"ם
והרמב"ם אסר בראשונה והתיר בשניה,
אך כאן בציור האותיות הוי דבר שאינו להורות נגד חכמים דברייתא,
דורש שיהוי זמן כלל ,ושונה מציור ביאר הרא"ש דמעשה רב דהוראת רבי
הדורש שיהוי אלא שמצד הגברא האומן צדוק ומנהג בית רבן גמליאל עדיפא ,אלא
או מצד החפצא שהוא הדפוס הסתלק שהפרי חדש ביאר שלא יתכן שחולק רבי
השיהוי ,אך ודאי שיש לגזור שמא יבא צדוק על הברייתא ,שהרי בנו ר' אלעזר
אדם לעשות כדוגמת הציר הזה וישהא שאלו :אבא ,לא כך אמרו חכמים אין
בעשיתו ,משא"כ הכא יבא ויבא הרי לא עושין סריקין המצויירין בפסח אמר לי:
בני ,לא של כל אדם אמרו אלא של
נחתומין אמרו ,הרי שהקשה לו מן
הברייתא וענה שאין זה קשה שיש לחלק
בין הברייתא שדיברה בחד גוונא לבין
בית רבן גמליאל שעשו בצורה שונה.
והוסיף הפר"ח לבאר את שיטת
הפוסקים כרבי יוסי שיש לומר
סריקין המצוירים' השמים קעא מטל
עושין בקופות שהיו תורמין בהם שייך שהיה ,וממילא י"ל שמעולם לא היה
הלשכה שהיו כותבין בהם א' ב' ג' לידע בכלל האיסור.
איזו נתרמה ראשונה שממנה לוקחין
תחילה הכא נמי עושין מצוה ראשונה היתר נוסף,
באותה שנעשית ראשונה הלכך מברכין
על הראשונה המוציא ועל השניה על אינו ציור אלא שינוי משאר פת
אכילת מצה ומהשלישית כריכה ואם
החליף אחת בחבירתה לא עיכב" והביאו וכתב הטור וכל מה שעושין אותו
הרמ"א בסימן תע"ה בהגהה על סעי' ז',
הרי שמפורשות התיר הטור ואחריו במסרק שלא יתפח מותר ,וכ"כ
הרמ"א לעשות סימני כתיבה על המצות בשו"ע )סי' ת"ס סעי' ד'( אלא שכתב "אבל
ואף שאינן להבדילן ממאכל שאר השנה כל מה שעושים אותו במסרק כדי שלא
אלא להיכר איזו ראשונה ואיזה שניה יתפח ,וכן מה שמנקבין המצות מותר"
ושלישית ,ואף הכא סימני האותיות וביאר המשנ"ב )ס"ק ט"ו( שאפילו נעשה
באים להורות את שינויי המצות מה ציור ע"י המסרק מותר ,דכיון שאינו
מכוין לצייר לא יבא עי"ז לידי שהיית
תפקידה ומטרתה. שיעור חימוץ ,אלא שיש לדון למה נדמה
את כתיבת האותיות ,האם לציור האסור
מקור מנהג הכתיבה ע"ג המצות או לשאר מעשה ניקוב שלא יתפח,
ומצאתי בדברי הב"י שהביא לשון הכל בו
ומשמעות האותיות ליודעי ח"ן שכתב "זה שאנו נוהגים לעשות כעין
מסרק לא לציירו אנו עושין רק לשנותו
ונרחיב קצת היריעה ונבאר מה מקור משאר הפת של כל השנה וכדי שתאפה
יפה" הרי שמפורש התיר גם ע"מ לתת
המנהג לצייר אותיות ע"ג במצה שינוי מלחם דכל השנה שרי ציור,
המצות ומה בא לסמל ,דידוע ע"פ דברי אך עדיין יש לומר שהכל בו מיכוון
האר"י ששלש המצות כנגד שלשת לשנותו ולהדגיש את שם המצה ועי"ז
המוחין מצד אבא חכמה בינה ודעת, מידכר ולא אתי לשהויי ,משא"כ הכא
וסימנם מצת חכמה ]העליונה[ בקטנות:
ה' שצורתה די ,ובגדלות :י' .ומצת שבא לסימון בעלמא.
הבינה ]האמצעית[ בקטנות :ה' שצורתה
דו ,ובגדלות :מתאחדת עם מצת החכמה היתר נוסף,
ויוצרת אות ה' חדשה שצורתה די .ומצת
הדעת ]התחתונה[ תמיד תהיה ה' היכר משאר מצות שרי
שצורתה תלת ווין ,אך יש לציין שרבינו
האר"י לא כתב שיש לכתוב על גבי אבל מצאנו ראינו בדברי הטור בסו"ס
המצות אלא אפשר להבין בדבריו
שציווה רק לכוין כוונת האותיות ע"ג תע"ה שאחר שביאר את סוגית
שלשת המצות דליל הסדר כתב בזה"ל:
"ועושין בהם סימן לידע איזו ראשונה
ואיזו שניה ואיזו שלישית כדרך שהיו
השמים סריקין המצוירים' מטל קעב
מדגיש את מעלת המצות שהם מצות המצה ]ואכן כך כתב מפורשות מהר"מ
מצוה ובודאי לא יבוא לשהות בהם. פאפירש[ ,אבל מצאתי בספר חמדת
ימים‡ שהורה לכתוב ממש ע"ג המצות,
וא"כ מצאנו שש דרכים בדברי אלא שיש לעיין בדברי קדשו שהורה
לכתוב ע"ג המצה העליונה אות ה'
הראשונים להתיר ציור על המצות: שצורתה די אך יש לעיין בזה דהרי
מפורש כתב בשער הכוונות בסוף דרוש
א .הטור כתב על מנת שלא יתפח מותר. ו' שהמצה העליונה ציורה י' ואחר יחץ
שהמצה האמצעית שציורה ה' דו נחלקה
ב .הכל בו התיר על מנת שתאפה יפה. ונתפרדה החבילה ,ו' נגנז לאפיקומן
והחלק הקטן שהוא הד' מתחבר
ג .הכל בו התיר כדי לשנותו מפת חמץ ומתאחד עם המצה השלימה ]העליונה[
שציורה י' ואז מהשילוב הזה נבראת
דכל השנה. אות חדשה ,ה' שציורה די ד' מקורה
משיירי המצה האמצעית ואות י' מהמצה
ד .הטור התיר לסמן מצות כדי להדגיש העליונה ,ולפי זה לא שייך לצייר את
המצה העליונה כאות ה' בציור די בשעת
את מעלתן לפי סדר אפייתן. אפיית המצות ולא בשעת סידור הקערה
ה .הרמב"ם התיר לנחתום מהיר לצייר אלא רק אחר יחץ·.
ציור גמור לשם ציור כיוון שאינו שש דרכים להתיר 'ציור'
שוהה.
והרי הוכחנו מדברי הטור דשרי לעשות
ו .הריצב"א ועוד ראשונים פסקו כרבי
סימני אותיות להיכר על המצה
יוסי שברקיקין דקים הכל שרי. ובפרט שבזה שמציין את צורות האותיות
ולפי זה יש בידינו היתר גמור שהרי אנו
כותבין צורת אותיות לשם היכר
במצות וזה אינו בכלל ציור האסור,
ובפרט שלא שייך בזה שיהוי זמן ,ועוד
נצרף את דעת המתירים ברקיקין והרי
מצות דידן הרי הן רקיקין דקין.
א .ספר 'חמדת ימים' היה בגדר תעלומה מי חיברו ,וכמו שהליץ בזה מהר"י אלגאזי בהקדמתו לספר
חמ"י' :את קולו שמענו ואותו לא ידענו' ובאמת כל המעלעל בדפיו מריח טרפי אילנא דגן עדן כולו
ספוג בקדושה עליונה ,ובשנים האחרונות זכינו להוצאתו בצורה מחודשת ,והרב המהדיר הוכיח שם
באותות ומופתים ששם המחבר הוא רבי בנימין הלוי תלמיד הרמ"ע מפאנו ורבו של מהר"מ זכות ,והכא
אנו למידים שהיה עמיתו בתורה של מהר"ש הלוי ,יצק מים על ידי גורי האר"י ספרו הוא אוצר בלום
של מנהגים ופסקי הלכות ,תפילות והכנות לסדרי קדושה.
ב .אך בדברי רבי אברהם אזולאי בהגהותיו על הלבוש מצאתי שגם הוא כתב שיש שכתבו בשם האר"י
לכתוב שלש ההין.
קעג השמים סריקין המצוירים' מטל
איסור מחיקת אותיות שעל המצה בשבת
דוקא באותיות הכתובות מחומר אחר על בירור דעות האחרונים
העוגה אבל באותיות הכתובות מבצק
העוגה עצמה אין לאסור ,ובדגול מרבבה וחילוק בין כתב שמעל
הביא ראיה מוכרחת להיתר בגוונא
דאותיות עשויות מהעוגה עצמה מסוגיא לכתב שמתוך המצה
דסריקין המצוירין שהרי אחר שעשאן
שלא כהוגן שרי לאכלן ואף יוצאין בהן אך יש לדון בעוד נושא והוא ענין
ידי חובת מצה והרי התם פירש רש"י
שמציירין עליהן צורות חיה ועוף והרי יש מחיקת האותיות בשעת אכילתן,
איסור מוחק גם בצורות אלא על כרחך דכתב הרמ"א בסימן ש"מ ס"ג "אסור
דשרי לפחות בגוונא שעשה צורות מהפת לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות אף
עצמה ביד או בדפוס ,אלא שבמג"א על פי שאינו מכון רק לאכילה דהוי
)סק"ו( תמה מאד על החילוק הנ"ל בין מוחק" ומקור דבריו מדברי המרדכי,
אותיות הכתובות לבין אותיות הנעשות ותמה בזה הט"ז )ס"ק ב'( מדוע אסור
למחוק בדרך אכילה והרי יש להתיר כדין
מגוף העוגה. בורר וטוחן דשרו בדרך אכילה ]ונ"ל
להטעים דבריו שאין הפה מקום קיום
דגמ"ר ,הכל שרי חוץ לשום דבר וממילא בורר בד"כ 'המחייב'
שבו הוא דוקא יסוד 'אוצר' ואף אם לא
מעוגת 'התינוקות' יברור לאוצר עדיין יש לאסור משום
דראוי לאוצר ,אך בפה לא שייך 'שם
וכן המשיך לתמוה גם הדגול מרבבה„ אוצר' וכן כאן המחייב הוא המחיקה ע"מ
לכתוב אלא שאם מוחק שלא ע"מ לכתוב
שהרי ודאי שהכא אינו מתכוין הרי איסורו מדרבנן ובפה לא שייך שם
למחוק ,ואף דהוי פס"ר הרי זהו פס"ר מוחק כלל ולא ראו רבנן למיגזר[ אך
בדרבנן ,שהרי מוחק שלא ע"מ לכתוב מהר"ש הלוי ‚ העמיד דברי המרדכי
ובפס"ר בדרבנן התיר השו"ע בסימן
ג .והביאו בספר חמדת ימים בתואר 'עמיתי בתורה'.
ד .רבי יחזקאל סגל לנדא הלוי ,מגדולי רבני ופוסקי אשכנז ,עמד בראש ישיבה גדולה בפראג ועד
סוף ימיו לא פסקה ישיבה מביתו אף בערבי שבתות וערבי תענית ,ובניגוד למנהגם של ראשי
הישיבות להתחיל את הלימודים בראשי חדשים חשון ואייר ,הוא היה פותח את הלימוד מיד לאחר
החג ,מגדולי תלמידיו רבי אברהם דאנציג בעל הספר 'חיי אדם' ,ור' דוד פלקלס בעל שו"ת 'תשובה
מאהבה' ,חיבר ספרים הרבה ביניהם שו"ת 'נודע יהודה' וקראו כך לזכר אביו ר' יהודה הלוי שהיה
פרנס ומנהיג ועד ארבע ארצות' ,צל"ח' ציון לנפש חיה אותו חיבר לעילוי נשמת אמו' ,דגול מרבבה'
הגהות על השו"ע ,חבירו המקובל ר' חיים צאנזר מברודי מעיד עליו 'צפה יחזקאל במעשה מרכבה,
ובכל כתבי הקדש של האר"י ז"ל אך לא רצה מעודו לגלות מסתריו ועשה עצמו תמיד כאינו יודע'.
ה'תע"ד-ה'תקנ"ד ,י"ז באייר.
השמים סריקין המצוירים' מטל קעד
הוא לפתיחת הלב עכ"ל הרוקח ,וא"כ יש שי"ד ,והכא קיל טפי שהרי הוי פס"ר דלא
ענין לאוכלם וחפץ במחיקתם בפיו ]כך ניחא ליה ,ועוד שאין כאן מתקן אלא כל
ביאר החזו"א )סי' ס"א סק"א( את דברי פעולתו הרי היא קלקול שמקלקל את
הדגמ"ר[ ולכן התיר הדגמ"ר בכל עוגה האותיות ואת העוגה כאחד ,ועוד שעושה
שאינה עוגת התינוקות דהיינו שאינו כל זאת 'כלאחר יד' שהרי אינו מוחק בידו
מתכוין למחוק את הכיתוב ,בין בצורות כדרך המוחקים אלא בפיו ואין לך שינוי
ובין באותיות ,בין שכתב עליה בין גדול מזה ,ולפיכך הוי פס"ר בתרי ותלת
שכתבה חקוק בתוכה] ,אבל בעוגת דרבנן ולא אסרוהו מפני עונג שבת ,ואלא
התינוקות מחמיר הדגמ"ר יותר ממהר"ש מאי מדוע אסר המרדכי יש לבאר אחר
הלוי ואוסר אפילו אם כתבה חקוק הדקדוק בדבריו שעוסק דוקא 'בעוגת
בתוכה[ וסיים הדגול מרבבה :והמחמיר התינוקות' בהא הידיעה שבה היו כותבים
אותיות ע"מ שיאכלם התינוק ויבלעו
יחמיר לעצמו ולא לאחרים. בדמו כמו שמצינו בדברי הראשונים:
בערוך ערך 'קלר' יש מקום שקורין לעוגה
שני טעמים מחודשים להיתר קליר על כן נקרא ר' אליעזר הקליר שאכל
עוגה שכתוב בה קמיעא ונתפקח ,והראוני
והוסיף ע"ז בשו"ת מהרש"ג דהכא ברוקח )סי' רצ"ו( שכתב :מנהג אבותינו
שמושיבים התינוקות בחג השבועות לפי
בעוגה יש עוד שני טעמים שניתנה בו תורה וכו' ונותנים אותו בחיקו
להתירא ,חדא ,שכאן נעשה הכתב שלא של הרב המושיבם ללמוד וכו' ואח"כ
לקיום כלל ,ויש לדמותו לסתירת טיחת מביאים העוגה שנילושה בדבש וכתוב
התנור בטיט שהתרנו בסימן רנ"ט ולא עליה" :ה' אלהים נתן לי לשון לימודים
חשו בו לסותר ,ועוד טעם להיתר דכשם לדעת לעות את יעף דבר יעיר בבקר בבקר
שפסקנו בסימן ש"כ דאין צביעה יעיר לי אזן לשמע כלמודים :ה' אלהים
באוכלין ,כך אין כתיבה ומחיקה באוכלין. פתח לי אזן ואנכי לא מריתי אחור לא
נסוגתי" וקורא הרב כל תיבה של פסוקים
הכרעות המשנ"ב והנער אחריו ואח"כ מביאים ביצה
מבושלת וקלופה וכתוב עליה "ויאמר אלי
ובמשנ"ב )ש"מ ס"ק ט"ו( כתב את חילוקו בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את
המגלה הזאת אשר אני נתן אליך ואכלה
של מהר"ש הלוי לחלק בין ותהי בפי כדבש למתוק" וקורא הרב כל
כתיבה על לבין כתב מגוף העוגה שבזה תיבה של פסוק והנער אחריו ,ואח"כ
הכל מותר ,אך בס"ק י"ז הביא את דברי מאכילים הנער העוגה עם הביצה כי טוב
הדגמ"ר והכריע שיש לסמוך עליו כשאינו
שובר במקום האותיות בידו אלא רק
בפיו ‰והיקל כהדגמ"ר כיון שהביאו
בבאר היטב ואף הוסיף בשעה"צ
ה .שאז יש להוסיף את ענין השינוי שמוחק בפיו כלאחר יד.
סריקין המצוירים' השמים קעה מטל
העולה מן המדבר: שהפמ"ג )בסי' שט"ז א"א ס"ק ז'( היקל עוד
יותר בדבר שאינו מתכוין בתרי דרבנן
ומכל האמור נמצאנו למדים: וא"כ ודאי שנקל הכא דהוי עונג שבת,
ולכאורה יש לבאר בדבריו דארכבן על
א .שמנהג ראוי וכשר לכתוב בניקור תרי רכשי דבמצה שהכתב חקוק בתוכה
הכל שרי כמהר"ש הלוי וכאשר הכתיבה
את אותיות הקודש ע"ג המצות על גבי המצה יש להתיר כהדגמ"ר ]אם
בשעת הכנתן. אינו חפץ במחיקה כעוגת התינוקות[ אלא
שהחמיר חומרא זוטרתא שלא לסמוך על
ב .ואין לחוש כלל לשהיה בכתיבת
היתר הדגמ"ר בבוצע בידו.
האותיות בשעת הכנת המצות כדין
סריקין המצוירים. ויש שהקשו על דברי המשנ"ב שבסימן
ג .ואף לא ניחוש למחיקת האותיות תע"ה ס"ק מ"ז אסר לעשות אותיות
להכירא ע"ג המצות משום מוחק ,אך
שע"ג המצות בשעה שלועסן בפיו עפ"י כל האמור נכריח לבאר בביאור
בשבת ויו"ט שהרי אין אנו מכונים
למוחקן בדוקא ,ואפילו בשעה שחוצה דבריו בסימן תע"ה שני דברים:
בידו את המצה האמצעית ]'יחץ'[ אין
לחוש שהרי אינו מתכוין למחוק את א .מה שאסר בסימן תע"ה לכתוב ע"ג
כתיבת האותיות ואף שחפץ ליצור שתי
אותיות אין זה על פי סימוני האותיותÂ המצה דוקא בגוונא שכותב בכגון דיו
אלא מחלק את המצה לשני חלקים ומחיל וכדומה כגון 'צבע מאכל' ,אך ברור שלא
ע"ז את כוונתו כנגד שתי האותיות שהיו אסר בכתיבה שהיא קבועה בציור מעצם
רמוזות בה ,החלק הגדול כנגד ו' המצה עצמה ,שהרי הביא בסימן ש"מ את
לאפיקומן והחלק הקטן כנגד ד' יחברו הסכמת כל האחרונים לחלוקו של
עם המצה השלימה. מהר"ש הלוי.
ד .ואפילו שעתה ביחץ חוצה בידו, ב .שאפילו מה שאסר בסימן תע"ה
ובחוצה בידו לא היקל המשנ"ב ,כאן וקבענו שזה דוקא בכתיבה על המצה,
נתיר בכ"ז מכיון שהאותיות כתובות בגוף חשש רק בחותך ועי"ז מוחק בידו אבל
העיסה מה גם שאיכא הכי סניפי היתר בפיו אין לחוש ,ואין שום סתירה בין
רבים ואפילו אי היה הכתב כתוב בדיו הוראות המשנ"ב בסימן ש"מ לפסקיו
ע"ג המצה. בסימן תע"ה.
ו .ואכן מכאן יש להזהר שלא יכוין בהכנת המצות לכתוב ו' גדולה וד' קטנה ע"מ שיחלקה 'ביחץ' שהרי
בזה הוא מוחק את אות ה' בציור דו שהיתה שם ,וכיוון שבכוונה גמורה עושה כן הרי זה אסור אפילו
לשיטת הדגמ"ר שזהו ממש 'עוגת התינוקות' וחמור ממנה שעושה כן בידו.
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קעו
סוד הפסח והאפיקומן
סוגיית הרחיצה והטהרה
פירוש המילה 'אפיקומן'
אל תביא 'אפיקומן' ,המצה עצמה היא 'אפיקומן'
סוד קרבן הפסח
פסח נאכל על השובע
פסח ואפיקומן
מצורע' ,שאר' או 'אושר'' ,מצה' או מצוה'
סוד 'שבע הברכות' ,אורות מקיפין
ניסים התלויים בליל הסדר ,סוד האפיקומן
חידוש גדול ,הניסים הם תוצאת ליל הסדר
'אפיקו מן' בדיבור ומעשה
###
קטן נולד במקום סכנה וכבר ביום היוולדו בליל הסדר לימדנו רבינו האר"י שאחר
נגדל בדרך נס כבחור בשנת העשרים
לחייו‡] ,וזה נקרא בלשון המקובלים שיעבוד מצרים רצה המאציל
'גדלות ראשונה'[ ואחר אנו נותנים בו את לגאול את עמו ולכן הפליא לעשות ולגדל
השלמת הגידול עד שיגיע לגדלות את ישראל בצורה ניסית ומהירה שאין
שלימה ,וזה ע"י ארבעת כוסות היין כדוגמתה ,ולכן במקום ששפעת החסדים
]חכמה בינה חסדים וגבורות דדעת[ תכנס כסדרה דרגה אחר דרגה הגדיל
ושלשת המצות ]חכמה בינה ודעת[, חסדו עם ישראל וכבר בהתקדש החג
הכוסות מייצגים מערכת שפע אחת שלא ע"י מעשה אדם הוגדל ישראל
הנקראת 'מוחין דאמא' והיא חיצונית למעלה רוחנית שאם נבוא לדמותה
לשלבי גידול האדם נמשיל ונאמר שתינוק
א .ובתפילת ערבית נעשה ככל מעשה סדר ליל פסח אבל רק ברמה העמוקה ביותר 'פנימיות' וכל מעשי
הסדר הם ברמת 'החיצוניות'.
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קעז
הפנימי שבו יש הכי פחות אחיזה וגלויה ,והמצות מייצגות מערכת שפע
לחיצונים ]ואת כח הטהרה שאבנו ממימי אחרת פנימית הרבה יותר ונסתרת
החכמה ששפעו עלינו בכוס ראשון המכונה 'מוחין דאבא' ,וכמובן שעלינו
'קדש'[ ,השניה 'רחצה' מקדשת ומטהרת להשפיע קודם את הכוסות ואח"כ את
את הכלי האמצעי ]ואת יכולת המצות ,ונשוב ונאמר שבהתקדש היום
ההיטהרות שאבנו ממעייני הבינה שנבעו נכנסו בו בין מוחין דאבא ובין מוחין
עלינו בכוס שני 'מגיד'[ ,והשלישית, דאמא אך רק ברמה מדודה ועלינו מוטלת
שהיא 'מים אחרונים' מטהרת ומזככת הזכות לגדל את ישראל לגדלות מלאה עד
שלא יוכלו אויבנו ומבקשי רעתנו ליגע
את הכלי החיצון. בנו ובמלבושינו ,ובכוס ראשונה ניתנים
רמות גידול נוספות מצד מח החכמה
ועתה אחר שתי הכוסות ושתי רחיצות, ואח"כ בכרפס יש בנו כח לקדש חלקים
שלא יכולנו לקרב אליהם מכח אחיזת
אפשר לבוא ולהשפיע ללא החיצונים ,ואחר הכרפס אנו נותנים
חשש גם את מוחין דאבא הרגישים ומוזגים בישראל כוס שני המייצג את מוח
והיקרים שתמיד מגיעים רק בתוך בינה מצד אמא ומעתה הכל מוגן אחר
מעטה לבוש מוחין דאמא הגלויים ,וזהו שנכנסו שתי קומות מושלמות מצד אמא
מעשה המצות :אנו אוחזים בידינו את והם קטנות ראשונה וגדלות ראשונה,
המצה הראשונה ]העליונה ,שעליה בצורה מושלמת ע"י קדושת היום וע"י
מברכים המוציא[ שהיא מיצגת את מוח הכרפס ,והוספנו את קו ימין בשלמות ואת
החכמה בכל רמות גידולו מקטנות קו שמאל בשלימות ,ואף שנותר לנו
ראשונה עד גדלות שניה ,ומצה השניה להשפיע את מוח הדעת ]הכולל בתוכו
]האמצעית ,שעליה מברכים על אכילת חסדים וגבורות[ ברמות גידול של קטנות
מצה[ מיצגת את מוח הבינה בכל רמות שניה וגדלות שניה המקבילות לרמת
גידולו ,ומצה השלישית ]התחתונה, גידול של אדם בוגר מגיל עשרים ומעלה,
שאותה הוספנו לצורך 'לחם משנה', אבל אין בזה חשש ואפשר להמתין עם
ובה נקיים כורך[ מיצגת את מוח הדעת
הכולל בו חסדים וגבורות ,והפלא חלקי הגידול הללו.
הגדול שתוך פרק זמן קצר ]מוציא מצה
מרור כורך[ נכנסים כל מוחי אבא סוגיית הרחיצה והטהרה
בשלמותם בכל הרמות והקווים ,ובזה
יתבארו כמה הלכות תמוהות שהורו לנו וביני וביני יש להזכיר את סוגיית
רבותינו הראשונים והאחרונים: הטהרה והרחיצה שהרי שלש
רחיצות יש לנו בליל הסדר ,ושלשתן
א .בסימן תע"ה סעיף א' הורה השו"ע: לטהר ולזכך כלי גופא דישראל מטומאת
גיעולי וגילולי מצרים )מחברת הקודש(
יש לאכול כזית גם מהמצה העליונה הראשונה 'ורחץ' מטהרת את הכלי
]שבירך עליה המוציא[ וגם כזית מהמצה
האמצעית ]הפרוסה ,שבירך עליה אכילת
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קעח
האפיקומן ממחבואו ומתגלה במלוא מצה[ וכבר תמה בביה"ל )ד"ה כזית( מדוע
הדרו ,ויש להבין ולפענח מיהו אותו חלק לא יהיה די בכזית אחד משתי המצות.
מהמצות שעליו נאמר 'ותצפנו' ·אך ברור
לכל בר דעת מתוך ריבוי השמירות ב .בסימן תע"ה כתב המשנ"ב בס"ק
וההגנות שנקטנו לשמרו מאחיזת
החיצונים שהינו החלק היקר ביותר מתוך ט"ז :שיש לאכול 'בכורך' כזית
מערכת כלל המוחין היקרים שנקראים מצה ,ותימא למה לן ליקח כזית שהוא
'מוחין דאבא' ועל האפיקומן יש לשמור שיעור אכילה והא מיבעי לן רק למיעבד
ביותר ,ולכן עוד טרם שפנינו לעסוק 'זכר למקדש כהלל' ואף בפחות מכזית
בעניני המצות הפתענו את מבקשי רעתנו
ונטלנוהו למסתור ]והוא כמנהג על אית זכר.
שכמנו בין תרין כתפין ,מקום הדעת[
ואחר שנכנסו כל שאר מוחי אבא אנו ג .בסימן תע"ה סעיף א' הורה השו"ע:
מוציאים וחושפים את האפיקומן ,מכיוון
שאחר גמר כניסת המוחין אין חשש יותר ומשברך על אכילת מצה לא יסיח
בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל
לאחיזת החיצונים באפיקומן. כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה
גם לכריכה זו ,ואף הכא יש להבין אי כל
פירוש המילה 'אפיקומן' ענין מצה זו למיעבד זכר מדוע עלינו
לכוין בברכה ולא ליצור הפסק בדיבור
ויש לבאר ע"פ הגמרא בפסחים קיט:
בין הברכה לכורך.
"מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו
מחבורה לחבורה ,ושמואל אמר כגון והתשובה לכל זה היא כיוון שכל מצה
אורדילאי לי וגוזלייא לאבא ,ורב חנינא
בר שילא ורבי יוחנן :כגון תמרים קליות מסמלת מוח אחר וממילא יש
ואגוזים" הרי שנחלקו האמוראים בביאור לכל אחת חשיבות בפני עצמה.
מלת אפיקומן ]שהיא 'הלחמה' של שתי
מילים יחדיו[ רב ביאר שאין למיעבד אלא מאי ,שבתוך התהליך של כניסת
אפיקומן אחר אכילת הפסח וביאור
אפיקומן לשיטתו כתב הרשב"ם שהוא מוחין דאבא יש יוצא דופן אחד
מלשון 'אפיקו מנייכו' והיינו הוציאו והוא האפיקומן ,שאם נבחין בענינו נראה
כליכם מכאן ונלך לאכול את פסח אצל כי בעצם הינו חלק מן המצה האמצעית
חברינו במקום אחר ,אך לשמואל פירושו ]שכללה בתוכה שתי אותיות ,דלת ואו
מלשון 'אפיקו מן' היינו הוציאו 'משהו' והאפיקומן הוא הואו[ ועוד טרם שנטלנו
בידינו את המצות לברך עליהם ,כבר
נחצה האפיקומן והוסתר מעיני כל עד
שנקרא שמו 'צפון' ,ובזמן הברכה על כל
המצות וכן באכילתם לא שותף עמם
האפיקומן אך בתום הסעודה יוצא
ב .ונרמז ותצפן ו' ,והוא האפיקומן שהרי המצה האמצעית בנויה משתי אותיות ד' ו' וביחץ אנו מפרידים
את האפיקומן שהוא הו' ומצפינים אותו.
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קעט
)ט"ז סי' תע"ז ס"ק א' ומקורו מדברי מהרי"ל לקינוח סעודה ולדבריו אין לאכול כלום
אחר הפסח שלא להפיג טעם הפסח מפיו.
שהצריך שיעור ביצה דהיינו שני זיתים ,ועי' ב"ח
אל תביא 'אפיקומן',
ס"ק ה'( ותחילה יש להבין מה מייצג קרבן
הפסח ,שלא מצאתי בדברי הרב האר"י המצה עצמה היא 'אפיקומן'
מה סודו ,אך בספר פרי עץ חיים )נדפס
לאחרונה מכי"ק סימן ת"פ( הובאה דרשת ובין להאי פירושא ובין להאי ,אין
שבת הגדול של רבינו חיים ויטאל ששם
נתבאר משמעות ועומק קרבן פסח ע"פ להפטיר אחר המצה 'אפיקומן'
הזוה"ק ,השה מסמל את שליטת המזלות אלא המצה עצמה תהיה האפיקומן,
ע"י המצרים בישראל ובראשם ראש ואליבא דרב יהיה פירושה 'הוציאו
המזלות 'טלה' שהוא מזלו של חודש ניסן כלים' ובא ללמדנו שלא תוציא 'כלים'
וכידוע יש כח בחיצונים לאחוז ולשלוט אחר אכילת המצה אלא המצה הנאכלת
בכחות הטבע ,והרי הם מהפכים את היא עצמה תהיה הוצאת הכלי ותגרום
הבריאה שנבראה לצורך ישראל ,כנגד ה' לנו להיות כלים ראויים לקבלת השפע
ועמו .ולכן נצטוו לקחתו מבעשור הגדול שנשפע עלינו בשאר המצות
ולקשרו במאסר כעבד ביד אדוניו בארבע והכוסות ,אך לדברי שמואל בא
קרנות המטה למשך ארבעה ימים ,המיטה האפיקומן לסמל בחינה שונה ,אל תביא
מסמלת את כסא הכבוד שבו מתגלית 'אפיקו מן' אל תוציא דברים שונים אחר
שליטת הקב"ה והמספר ארבע של אכילת מצת האפיקומן אלא המצה
ארבעת הרגלים וארבעת הימים מסמל את עצמה תהיה אותו 'משהו' שיש להוציאו,
ארבע תקופות השנה ,שמכחם שלטו והיינו אכילת האפיקומן מסמלת את
האומות בישראל ארבע מאות שנה, פעולות האדם אחרי ליל הסדר את מה
והמטרה היא אך ורק להכניע את כוחות שלקח איתו ואת המסקנות שיש לקבל
הטבע אל ממשלת הקדושה ולכן הוזהרנו ועל פיהם יהיו מושפעים המשך חייו
באיסור חמור "ועצם לא תשברו בו" שבא
לומר אין לשבור את עצמות 'מזל טלה' בעקבות 'ליל הסדר'.
אלא רק להכניעו למרות הקב"ה ,ולכן
אחר שחיטתו שהוצא דמו ממנו יש סוד קרבן הפסח
לצלותו בדוקא ע"מ שהאש תשאב את
שאריות תוקף דמו שבהם היו מתאחזים אך עדיין יש לנו להבין מהו הקשר בין
החיצונים‚ וכל זה בפרסום וגילוי ,וכמו
שהדגיש הזהר שבסיר הטלה מכוסה אך ענין האפיקומן שהוא החלק הנכבד
בצלי הכל מגולה ,ראשו על כרעיו וקרבו, ביותר שבכל שפעי הפסח לאכילת הפסח
שהרי בזמן בית המקדש היה נאכל יחד
עם הפסח ואף בימינו נאכלים ממנו שני
כזיתות אחד זכר לפסח ואחד כנגד המצה
ג' .טלה' גימטריא דם שעל ידו היו מתאחזים ולכן נוציא אף אנו נוציא את דמו.
מטל סוד הפסח והאפיקומן השמים קפ
א .דבי רבי ינאי אמרי מהכא )דברים א' א'( ולפי ביאור זה נוסיף ונאמר שקרבן הפסח
מסמל יותר מכל את החומריות והגופניות
ודי זהב מאי ודי זהב אמרי דבי ר' שהם מעשי ידי ה' אך בגלל פיתויי יצה"ר
ינאי כך אמר משה לפני הקב''ה רבונו של הרי הם נוטים מדרך הישר ולא עוד אלא
עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם שמחטיאים את האדם ,ולכן אנו נוטלים
לישראל עד שאמרו די הוא גרם שעשו את הפסח שבא לסמל את הגוף ונקראה
פעולה זו 'משיכה' משכו וקחו לכם'
את העגל. דהיינו אנו צריכים למשכו אל תוככי
מחוזות הקדושה ולכן נדרשות פעולות
ב .אמרי דבי ר' ינאי אין ארי נוהם ההכנעה ,קנייה מבעשור ,קשירה במשך
ארבעה ימים ,שחיטה וצליה„ ועכ"ז אסור
מתוך קופה של תבן אלא מתוך לאכלו אלא בלילה ,ואך ורק על השובע
קופה של בשר. דהיינו אחר גמר כניסת המוחין אל תוך
ג .אמר רבי אושעיא משל לאדם שהיתה הקדושה באכילת המצות.
לו פרה כחושה ובעלת אברים פסח נאכל על השובע
האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו אמר
לה מי גרם ליך שתהא מבעטת בי אלא אך גם שובע בא לסמל את אחת
כרשינין שהאכלתיך. מהאתגרים הגדולים שמתמודד עמם
עובד ה' ,שהרי בספר משלי )ל' ז'( כבר
ד .אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ביקש אגור בן יקה "ראש ועושר אל תתן
לי הטריפני לחם חקי פן אשבע וכחשתי
משל לאדם אחד שהיה לו בן הרחיצו ואמרתי מי ה'" שהעושר עלול לדחות
וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על אדם מהקדושה וכן מצינו במשה רבינו
צוארו והושיבו על פתח של זונות מה שעל מנת להציל את ישראל דיבר קשות
ותלה את נפילת עם ישראל דוקא בשפע
יעשה אותו הבן שלא יחטא. שהשפיע עליהם הקב"ה ,כדאמרינן
בברכות )לב" (.ואמר רבי אלעזר משה
ה .אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר )במדבר
י"א ב'( ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה'
ששת היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה אלא על ה' שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב
זני בישי שנאמר )הושע י"ג ו'( כמרעיתם קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין,
וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני. ושמונה אופנים מצאנו בדימויי השובע:
ו .רב נחמן אמר מהכא )דברים ח' י"ד( ורם
לבבך ושכחת את ה'.
ז .ורבנן אמרי מהכא )דברים ל"א כ'( ואכל
ושבע ודשן ופנה.
ח .ואי בעית אימא מהכא )דברים ל"ב ט"ו(
וישמן ישרון ויבעט".
ד .ובזה שצולים בגילוי גמור יש לרמז שאדם לא יסתיר את נגעיו לפני ה' "מכסה פשעיו לא יצליח,
ומודה ועוזב ירוחם".
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות מעבד טוחן ולש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search