שיעורים
בהלכות מפרק ודש
שנאמרו מפי
ראש 'חבורת עיון ההלכה'
הרה"ג הרב נתנאל ניר שליט"א
בכולל 'דורשי ציון' בראשות
הרה"ג הרב אברהם צוויג שליט"א
לשמיעת השיעורים
בקול הלשון:
073-2951256
יש להקיש 6
ואח"כ להקיש 1
©
כל הזכויות שמורות
אדר ב' תשע"ט
ונזכה לאהבת התורה ולומדיה
נתנאל ברבי שאול ניר
רבי עקיבא 6/8ביתר עילית
תגובות :בטל' 0548-411554
מייל[email protected] :
עימוד:
מאורות
0548463972
כי נר מצוה
זכות ההוצאה לאור
לעילוי נשמת הורינו היקרים
מור אבינו ישראל ניר בן סעדיה ומרים ז"ל
ומרת אמנו אביבה ניר בת סעדיה ובתיה ז"ל
היו מופת בהתנהגותם האצילית
ובמידותיהם הטובות אשר השרישו בנו,
הקדישו את חייהם
למען ילדיהם ומשפחתם העניפה.
תהא נשמתם צרורה בצרור החיים
נתרם על ידי ילדיהם
ותורה אור
פתיחה
אודה לה' הנותן תורה לעמו ישראל באהבה אשר זיכני למסור שיעורים תמידין כסדרן
מזה כמה שנים בהיכל התורה 'כולל דורשי ציון' וקונטרס זה הינו חלק משיעורי עיון
ההלכה שנמסרו בתוככי חבורתנו בשיעורי חודשי שבט ושני אדרים ,וקריתי שם הקובץ
הנחמד 'מפרק הרים' ע"ש מחזה אליהו הנביא בנקרת הצור כאמור "ויאמר צא ועמדת
בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח
ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה
דקה" וידועים דברי רבינו האר"י דיש לנו לטרוח בכח גדול וביזע להסיר כיסויי ההסתר
וחסרונות ההבנה החופפים מעל אור תורתנו הקדושה והבהירה ,ומיבעי לן לעיתים
לפרק הרים על מנת לחתור להבנה הישרה בדברי התורה ,זוהי מטרת השיעורים ולזה
חתרנו להבין ולפענח מצפוני סוגיות הש"ס ורבותינו הראשונים והאחרונים והלואי
ויקוים בנו (משלי כ"ז י"ח) "נוצר תאנה יאכל פריה ושמר אדניו יכבד" להיות מאוכלי
הפרי ולא רק ממפרקי ההרים.
הדור קבלוה ,מאי גרמא
בחודש אדר נתחדשה הנהגה בדרכם של ישראל והיא החלה בפורים ונמשכת ומתגברת
עד היום הזה דמצינו לרבותינו בגמרא שבת (פח" ).ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות י"ט
י"ז) א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר
להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א''ר אחא בר יעקב
מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ''כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב
(אסתר ט כז) "קיימו וקבלו היהודים" קיימו מה שקיבלו כבר ,ויש להבין מאי גרמא
להא שקיבלוה מאהבה אחר תשע מאות וחמישים ושבע שנה דא"ת נס והא כמה
מועקות וצרות עדו עלייהו ונגאלו באותות ומופתים ולא קבלוה מאהבה.
למה באמת נגזרה גזירת הפורים
ובאמת אם נעיין בדברי רבותינו נבחין כי טרם ימי הפורים שקידת התורה אצל עם
ישראל לא היתה במיטבה שכן מצינו במגילה יא .ר' אלעזר פתח לה פתחא להא פרשתא
מהכא (קהלת י יח) "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית" בשביל עצלות
שהיה להם לישראל שלא עסקו בתורה נעשה שונאו של הקב''ה מך ואין מך אלא עני
שנאמר (ויקרא כ"ז ח') "ואם מך הוא מערכך" ואין מקרה אלא הקב''ה שנאמר (תהילים
ק"ד ג') "המקרה במים עליותיו".
ודברי רבי אלעזר פחד פחדים דנמצא שכל הגזירה נגזרה על עם ישראל דוקא בשל
לימוד תורה ברשלנות וברפיון ,ובזה מגלה לנו ר' אלעזר עוד טפח מהסוד הגדול
שנתקשו בו תלמידי רשב"י כדאמרינן בדף יב .שאלו תלמידיו את רשב''י :מפני מה
נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה אמר להם אמרו אתם אמרו לו מפני
שנהנו מסעודתו של אותו רשע אם כן שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו,
אמרו לו :אמור אתה ,אמר להם :מפני שהשתחוו לצלם [ופי' רש"י בימי נבוכדנצר]
אמרו לו וכי משוא פנים יש בדבר ,אמר להם הם לא עשו אלא לפנים אף הקב''ה לא
עשה עמהן אלא לפנים והיינו דכתיב (איכה ג' ל"ג) "כי לא ענה מלבו" ולכאורה אחר
שנדחו דברי התלמידים צריך להבין את עומק דברי רשב"י שביאר חטאם בתחילה
משום חטא ע"ז ואחר פירש דבריו שחטאם של עם ישראל היה רק למראית עין ולכן
כביכול הקב"ה רק ביקש להפחידם למראית עין וא"כ תתעצם חסרון ההבנה דאם זהו
חטאם וזהו נס הפורים ,לשמחה מה זו עושה והא באמת לא הוי הכא נס כלל וכלל אלא
זהו נס למראית עין.
קיום התורה בבחינת 'גיגית'
ועל פי יסודי דברי ר' אבדימי בר חמא בר חסא שאמר :מלמד שכפה הקב''ה עליהם את
ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם
א''ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא ,אפשר לומר שמאז יציאת מצריים היו
ישראל בבחינת 'אנוסים' בקיום התורה ומצוותיה ,ומשפטי התורה הוי להם בבחינת
'מר' שהרי הוגבלו ע"י ההר הכפוי כגיגית ,וצריך להבין ענין גיגית מהו ,דהא הר כפוי
צורתו מבחוץ כגיגית אך הרי הוא מלא מבפנים וכלל אינו דומה לגיגית שהיא כלי
להכיל בתוכה משקין [ואכן חשבון גיגית עולה בגימטריא 'תוך' דהיינו שמה מוכיח עלי
דאית ליה תוך] אלא אפשר לבאר דכפיית ההר היא רמז לקבלת לימוד התורה והיו
נראים לישראל שני חסרונות בלימוד התורה האחד שהיה נדמה להם כהר ,והר הרי
הוא מכשול שצריך לעברו ומחמת גבהו הקושי בהעפלה גדול ,והחסרון השני שהיו
נראים לעיני ישראל משפטי התורה רק מצד החיצוני שבהם ולא עיינו בתוך פנימיות
ההר וממילא היה נראה לישראל רק כגיגית שכל ענינה להגביל ולתחום את הניתן
לתוכה ,וממילא עבודת ה' של אותם הדורות היתה בלא חשק אלא בעצלתים ומתוך
מרירות ,וכאשר נדרשו ישראל בימי נבוכדנצר להשתחוות לצלם לא היה בם אחד [לבד
מהמיוחדים שבהם חנניה מישאל ועזריה] שהיה מוכן למסור נפשו על קידוש ה' ,ועוד
אולי אפשר לבאר ע"פ הגמרא (בדף י :וכן בדף יט ).דהמן עשה עצמו ע"ז וכן מצינו
מפורש בסנהדרין סא :דמפורשות נאמר דהמן מיראה הוה נעבד ואם כן אפשר להוסיף
עוד בכוונת רשב"י שישראל שהיו בימי אחשורוש הוכרחו להשתחוות לאדם שעשה
עצמו ע"ז ולא היו מוכנים למסור נפשם ,ואמר דהא כן ציווה המלך ואנו משתחווים רק
מיראה וזה מעיד שקיום התורה והמצוות הוא מתוך חובה ולא מתוך אהבה ושמחה,
ואז נגזרה עליהם גזירת המן כדי לעוררם ולהביאם להבנה העמוקה שחסרה עבודתם,
והיא גופא מאי דביאר ר' אלעזר שנתרפו מן התורה ודין גרמא שלא מסרו עצמן על
קידוש שמו שלא להשתחוות כדברי רשב"י ,וזה נרמז כבר בתורה שאמרו רבותינו ז"ל
המן מן התורה מנין ,ואייתו לפסוק "מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר וכו'
והם הדגישו מלת המן אך אפשר לחדש דהמן נמצא עוד טרם מציאות חסרון התורה
"מי הגיד לך כי" ר"ת המן דהיינו חסרון ועירום מן התורה שהיא 'כתנות אור' 'לבושי
טופרא' כדכתיב " כי עירום אתה" מביא לשליטת המן[ ,וזה מאי דאמר ר' אלעזר ואין
מך אלא עני דהוי בלא לבוש] והמן כידוע מזרע עמלק ועמלק גימטריא 'מר' ומיצר
ומימר לישראל אך את היכולת להמר לישראל הוא מקבל רק בזמן שהתורה בעצמה
מרה לישראל ,ואפשר לרמז זאת אימתי נהיה עמלק 'רם' כאשר קיום המצוות ולימוד
התורה 'מר' וכן מצינו ברפידים שרפו ידיהם מן התורה מיד ויבא עמלק ,ועתה גאלם
הקב"ה דוקא ע"י מרדכי שמתוך אהבת ה' העצומה שבערה בקרבו היה מוכן למסור
עצמו על קידוש ה' ולא הסכים להשתחוות להמן.
החידוש בהנהגת מרדכי 'תורת אור ודרור'
וכאשר הצילם הקב"ה ע"י מרדכי עדיין לא היתה ההצלה שלימה דהא לא התקדמו
היהודים ולא התעלו ממדרגתם דהא בסך הכל נחתו לצרה ועלו ממנה ברחמי ה' ואין
זהו חידוש דהרי כל התנ"ך מלא ממצוקות וישועות ,אבל חידושו של נס הפורים קרה
בזה שהקב"ה העלה לגדולה את מרדכי ונתנו משנה למלך והרי תוקף גדול בידו לרדות
ולכפות את העם למרות הסנהדרין וקיום מצוות התורה ,אך מרדכי בוחר לחדש דרך
בהנהגת עם ישראל ,והיא רמוזה בשמו 'מר -דכי' דהיינו מר דרור והיינו מאי דתנו
רבותינו מרדכי מן התורה מנין ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מירא
דכיא ,והאיש מרדכי מציב לו למטרה לשנות את התייחסותם של ישראל לקיום
מצוותיה של תורה ממרירות שמקורה מתוך הגבלה ,למתיקות הנובעת מתוך חירות
ודרור [ודבר זה קראו רבינו האר"י 'גילוי עטרת יסוד אבא' המאיר בגילוי גמור ללא
מסכים וגבולות ,וזוהי עטרת מרדכי] ומשום הנהגתו זו של מרדכי דרשו רבותינו את
שמו 'בן יאיר' בן שהאיר עיניהם של ישראל ,שהורה להם דרכים והבנות ועומקים שלא
ראו קודם בתורה ,ובימיו נתקיים בהם "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" אמר
רב יהודה אורה זו תורה וכן הוא אומר (משלי ו-כג) כי נר מצוה ותורה אור שמחה זה יום
טוב וכן הוא אומר (דברים טז-יד) ושמחת בחגך ששון זו מילה וכן הוא אומר (תהילים
קיט-קסב) שש אנכי על אמרתך ויקר אלו תפלין וכן הוא אומר (דברים כח-י) וראו כל
עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין
שבראש ויש להבין מדוע חסרו היהודים מכל מצוות אלו ורש"י פירש דעל כל אלו גזר
המן ,אך לפי דרכינו יש לבאר בדרך נפלאה שעתה אחר שהאיר עיניהם מרדכי הפכה
התורה לאורה תמורת עסקם בה בעצלתיים ,ויו"ט שהיו חוגגים מתוך בשר ויין אך
ללא שמחת מצווה אמיתית ,ומצוות המילה שעל אף שקבלו מתחילה בשמחה [כמ"ש
בשבת קל .בשם רשב"ג] עלתה במדריגה והפכה לששון ,וכן בהנחת תפילין שהיתה
נראית בעיניהם לקשירה ועול הפכה אחר הפורים לדבר הראוי להתפאר בו ,וכל זאת
בשל הנהגת מרדכי 'וקראתם דרור בארץ' [ואת עיקרי יסוד 'הנהגת מרדכי' מצאתי
בכתב סופר על מגילת אסתר] וראיתי בספרים שכנגד כוחו של עמלק דהוי 'מר' תיקנו
לנו חכמים 'מר' שעות להודות ולהלל לה' על ניסיו והם ארבעים ושמונה שעות של ימי
הפורים ועוד מאה תשעים ושתים שעות דחנוכה.
מחלוקת מרדכי מול מקצת סנהדרין
והנהגה זו שחידש מרדכי בבנין התורה של עם ישראל חוללה התנגדות ,ואפילו פירשו
ממנו מקצת סנהדרין שטענו כנגדו דדרכו אינה נכונה ומיבעי ליה להשתמש בכוחו
ובסמכותו הממשלתית ע"מ לאכוף את חוקי התורה ,ולכן בפסוק האחרון במגילה
נאמר "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ,הרי לפנינו עוצם
כוחו שמחזיק במשרת המשרות 'משנה למלך' וגם מגלה לנו המגילה שהיה מרדכי
מוערך בעיני עם ישראל שהרי הוא 'גדול ליהודים' ,ואחר כל זה נאמר בפסוק 'ורצוי
לרוב אחיו' ודרשו רבותינו 'ולא לכל אחיו' ודרשו רז"ל שפירשו ממנו מקצת מחביריו
חברי הסנהדרין ,ולכאורה קשה מאד דרשתם שהתחיל הפסוק בשבחו וממשיך בגנותו
וכי בא לומר שאינו אהוד על כלל העם[ ,ואפשר עוד לרמוז שאחיזת עמלק היא בכח
רוחני שנקרא 'רוב' דכן מצינו בעשיו שטבע את המינוח יש לי 'רב' וכן מצינו בהמן
דהוה ליה 'רוב' בנים ולכן חלקי הרוב מעם ישראל יכולים להגרר אחר עמלק ובהנהגת
מרדכי שיודע להפוך מר לדכי טהור נקי ומשוחרר ויכול לדבר אל ליבם של החלק
ההוא שנמשך אחר עמלק שנקרא 'רוב' ובהשפעת מרדכי הצליחו חלקי 'הרוב' של
עם ישראל לשוב אל ה' במקום להיסחף אחר קלקולי עמלק] ובמחלוקת מרדכי מול
מקצת סנהדרין הכריע מבחן המציאות שהרי אם קיימו וקבלו היהודים הרי שפעולה זו
נחקקה בליבם מרצונם דהרי לא לעולם חוסן ואין מרדכי בשלטון לעד ,ואין מי שיאכוף
ויכפה את גזרותיו ובכ"ז ישראל ממשיכים לשמוע להוראותיו ופסוקי המגילה מעידים
בביטחון מלא כי ימי הפורים והארת מרדכי לא יסופו לעולמי עד ,היא גופא מעידה
כי צדק מרדכי שלא חשב כעצת מקצת חביריו לנהוג בדרך כפיית הר כגיגית שהיא
ריווח מיידי אך מועילה רק לטווח הקצר ,ואם וכאשר לא יהיה מרדכי בשלטון תאבד
השפעתו ואפילו בעודו קיים לא יעבדו בני ישראל את ה' בחשק ,ולכן בחר מרדכי בדרך
הארוכה המובילה לרוממות ושמחה גדולה בעבודת ה' ומצינו רמז להנהגת מרדכי
זאת בתורה בדברי המלאך אל יעקב [בראשית לב כ"ט] "לא יעקב יאמר עוד שמך
כי אם ישראל" ס"ת מרדכי [אם יאמר עוד שמך כי] דהיינו לא תשאר ברמת העקב
הנמוכה שמסמל השם 'יעקב' אלא תתרומם למדרגת 'ישראל' אותיות 'לי ראש' ועל
פי זה יש לחדש ביאור בדברי רבי אליעזר 'אלו תפילין שבראש' שפירושו שבאותה
העת בהדרכת מרדכי קיבלו ישראל שפע מוחין חדשים בתוך הראש שמרוב הארתם
בולטים ומתראים כתפילין כמו שביאר רבינו האר"י בשער הכוונות ולכן בתיאור השינוי
שעברו ישראל נאמר' :ויקר ,אלו תפילין'.
החידוש בראיית ההר ,פנימיות וגובה
ומרדכי ממשיך בפעולות משה רבנו אלא שבימי משה כפה עליהם הר כגיגית אך
בימי מרדכי הגיע כבר השלב שישראל עוברים להבין שלית הכא 'גיגית' אלא 'הר' בעל
פנימיות שאותה צריכים להוציא ,נס פורים היה בחודש זה ,חודש אדר שגימטריה
אדר עולה הר ,ויש לבאר הרמז בזה שישראל שבאותו הדור הפנימו שאדר אינו הר
כגיגית ,שכולאת את הניתן אל תוכה אלא הר שעליו עולים ונגבהים הרבה יותר ממה
שהיינו לולי ההר ,ננסה לתאר את לימוד התורה בשמחה ובאורה שהיה בבית מדרשו
של מרדכי אחרי פורים ,לא עצלתיים ולא ריפיון אלא שקידה עצומה מתוך אהבה
'באהבתה תשגה תמיד' ,המשכו של חודש אדר אחר פורים מקבל משמעות של 'פור'
אותיות 'פרו' המסמלות פריון בתורה דהרי אין לך תורה שעושה פירות כתורה הנלמדת
בשמחה מתוך תחושה של אורה ,ודרך זו של הנהגת מרדכי נקראת במגילה 'ורצוי'
שהרי ענינה ללמוד תורה ולקיים מצוותיה מתוך רצון ובחירה ולדרך זו קרא רבא 'קיום'
של התורה שנתקבלה בידיהם כבר מימות משה רבינו ואכן אין לך קיום גדול מלימוד
באהבה שמחה אורה ורצון וכאשר שמואל (מגילה ז ).מביא ראיה לרוח הקודש השורה
על המגילה מהא שנאמר בה "קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה"
הוא קובע כי הא עדיפא מכולהו ,ואכן רבינא מאשר זאת כפתגם השגור "טבא חדא
פלפלתא חריפתא ממלא צני דקרי" פירוש הפתגם :עדיף ליהנות מדבר קטן ואיכותי
מאד ,מאשר ריבוי דברים הנמצאים בסל ,ויש לבאר עומק כוונתו שהא דקבלו עליהם
היהודים בשמחה ואהבה עד שיעיד עליהם יודע תעלומות שמעוצם אהבתם יתקיים
הדבר בהם לעולם ,לימוד כזה עדיף הרבה יותר באיכותו מלימוד ללא חום ההשתוקקות
כדברים המוגבלים בסל.
רמזים בהלכות מגילה
ומצאנו ראינו רמזים לדבר בהלכות מגילה שהרי כבר בגמרא מצינו שנקראת ספר
ונקראת אגרת ,והיא גופא מהו שאמרנו דספר רומז על הנהגת משה רבינו שלא
נשתנתה התורה בעצמה ולכן מצינו בעניני תיקון הקלף הדיו וצורת האותיות שאין
לשנות בין מגילה לס"ת שנמסר לנו ממשה רבינו ,וכן לענין כתיבת מין ואפיקורוס
תיפסל המגילה דהרי זהו שינוי מהותי בעצם התורה וח"ו שישנה מרדכי אפילו קוץ
מתורת משה ,ואף נאמר בה 'דברי שלום ואמת' שהוצרכה שרטוט כאמיתה של תורה,
אך בדין הדברים המקילים על האדם את לימוד התורה ראינו שהותרה המגילה בניקוד
האותיות ובנתינת טעמים שענינם נתינת חיות לאותיות הדוממות כידוע ליודעי חן
והיא גופא מאי דטרח מרדכי לגרום לעם ישראל ללמוד תורה 'בחיות' להפוך תורה
לאורה ואפילו הותרו לנו כתיבת 'הברכות' בתוך המגילה ,שכל הני הם דברים הפוסלים
בס"ת דענין המגילה שכל אדם יוכל לעסוק בה ולקוראה ולכן הותרה אפילו בלשון לעז
ללועזות ,וגדולה מכולם שמצאנו בה קולא דשרינן לשנים ואפילו לעשרה לקוראה
יחד וביארה הגמרא 'איידי דחביבה יהיב דעתיה ושמע' על אף הקושי הטכני להקשיב,
ומילים אלו הם חזות הכל 'איידי דחביבה' שבמקום האוהבים אין קושי ודוחק ואפילו
עשרה קולות משתמעי.
'סוף הזמן' שפע האורות של פורים פעילים
וחידש לנו רבינו האר"י שלא רק בפורים דמרדכי בשושן הבירה שפע עליהם אור הרצון
העליון אלא בכל פורים ופורים מתחדשת ומתחזקת אותה ההארה של שפעת הרצון
העליון שיש בכוחו להתפשט בריבוי עצום ולחדור לכל פינה בעולם ולו החשוכה ביותר,
ודוקא בימים אלו של 'סוף הזמן' עלינו לאזור כגבר חלצינו ולשקוד על דלתי התורה
ולמוץ ולהתענג מסוד תנחומיה ממש בבחינת 'מפרק' ,וכבר אמרנו שאדר גימטריה
'הר' ושני אדרים הם בעצם שני הרים ,ומיבעי לנו להיות 'מפרק הרים' ולמוץ ולסחוט
את האור הגדול הגנוז בתוככי התוה"ק ושמחת עולם על ראשם וברי שתורה כזאת
לא תמוש ולא תסוף מזרענו וענין זה נרמז בתורה בדברי ה' אל יעקב בחלום הסולם
[בראש' כ"ח ט"ו] "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" ס"ת מרדכי
ובא לומר דמי שיתחבר לדרכו של מרדכי מובטח לו כי התורה והקדושה תתקיים בתוכו
ובמקום שיהיה ח"ו 'רפו' מלשון רפיון בסוף זמן חורף ,יתהפך להיות 'פרו' מלשון פריון
וכל זאת בזכות 'פור' שהוא האור שנובע עלינו ממרום בימי הפורים.
מעט צרי ומעט דבש:
קונטרס זה הינו תמצית שיעורי שבט ,אדר א' ומקצת מאדר ב' ולכן נקרא שמו מפרק
הרים ,שבו מיצנו סוגיות מפרק ודש [ש"כ דינים בבחינת הר האלקים] ,בשיעורים
אלו העלינו בפני הרבנים שליט"א את צידי פני ההלכה בתקוה לזכות להבחין בפן
אחד משבעים פניה ,ולהאיר עינינו בחד נהורא חיוורא ,ואין כח בקולמוס לתאר את
החדוותא דאורייתא שמילאה את האולם בזמן השיעורים ,ובאמת ובתמים השתדלתי
לנסות להעלות את השיעורים כהוויתן משובצים בפניני חידושי הרבנים שליט"א ,וכוס
מחזיק ברכה בעמדות 'קול הלשון' שכל הרוצה לשמוע את השיעורים בשעת מסירתן
ייתי ויקח אשר מלא כפו קוצר וחצנו מעמר ,בהזדמנות זו נודה להרב עזרא רוז על
התמדתו בהקלטת השיעורים ומסירתם על אתר לאתר.
ומכאן ברכה שלוחה לכל לומדי ,אברכי ,חכמי ורבני הכולל הגדול כולל דורשי ציון,
ובפרט לרבני חבורת ההלכה שלימודם בשמחה ואהבה ומשימים עצמם כשור לעול
וכחמור למשאוי ביגיעת וידיעת התורה לזרוע ולקצור ובעיקר לדוש היטב לחתור
להבנה עמוקה ושלימה בכל פרטי וצדדי ההלכה ,וביותר יזכרו לטובה מחצדי חקלא
ושואבין דאורייתא בני החבורה הקדושה "דורשי ייחודך".
ולראש הכולל הרה"ג הרב אברהם צוייג שליט"א שטורח בכל מאדו כמרדכי בשעתו
לגרום שתהיה התורה כאורה ,נשלח ברכתנו בשם כל הלומדים שיזכה לשקוד על
התורה ובד בבד להמשיך במפעליו הרבים ולהגדיל תורה בכל חלקיה ויזכו הוא וב"ב
העומדים על ימינו למלא חפניים נחת מילדיהם מתוך שלוה והשקט ישלם לכם ה'
שכרכם על אין סוף שעות של הקרבה לטובת הצלחת הכולל.
ומנחת ברכתי הדלה להורי היקרים שלכל אורך הדרך תומכים מדריכים ומעודדים,
לאמי שמילדותי שקדה ללמדני תנ"ך ומשנה ללא ליאות ,וביותר על שעות הלימוד
המזוקקות שמו"ר אבי הגאון שליט"א מקדיש לי ללמדני מעושר חכמתו הצפונה
בליבו באר מים חיים ,ינצרם ה' בשמירה מעולה ובבריאות איתנה ויקוים בהם מקרא
שכתוב "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" באחדות מופלאה של כל המשפחה
מתוך הארה של תורה.
וקובעת ברכה לעצמה אשתי שעומדת על ימיני לעזרני בכל הענינים ועליה יאה לומר
"בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו"
ויזכרו לטובה חמי הרב שמואל נהארי שליט"א וחמותי הרבנית תליט"א יבורכו בשפע
הטובה מברכת שמים מעל בבנים עוסקים בתורה ויראה ,ויזכו לראות בפקידת כל
הזקוקים לישועה בריבוי צאצאים לעבודתו יתברך.
ואסיים בתחינה ובקשה מהחונן לאדם דעת "אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו
מענה לשון" שנזכה כולנו להגיע למעלה הנכבדה "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך".
נתנאל ברבי שאול ניר
דברי פתיחה מאברכי הכולל
בקונטרס זה אנו מגישים לפניכם
חלק משיעורי מורינו הרב נתנאל ניר שליט"א
המאלפנו בינה וחכמה במלוא מובן המילה
בשיעוריו המחכימים והעמוקים
המעמידים בקרן אורה ועושר גוונים
שפתיו ברור מללו וידיו אמונה יצרו
ומחיה הדברים בדוגמאות חיים וקיימים
מיישר התלם וסולל המסילה
בברק שנונים ורוב כשרונים
שולחן ערוך ברוב מטעמים
לתפארת המליצה ולפעמים כפשוטו
ציצים ופרחים סוד תורה
להעמיד קומת האדם על אדנה
בהלכה ובכל מידה נכונה
ועתה אנו שמחים לראות היאך הדברים
נכתבים וקורמים עור וגידים
ונזכה שיהיו בספרים מרובי כרכים
וגדולי תלמידי החכמים בהם יהיו מתפלפלים
ויה"ר שעוד נתמיד לישב בדיבוק חברים
לפרק הרים ולמלול שבלים
ולהורות דבר הלכה ברבים
אמן.
תוכן הענינים
'בהגדרת מפרק' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .א
שמונה שיטות במלאכת מפרק שיטת רש"י ותוס' :מפרק משו דש חילוק כללי בי
אב לתולדה חילוק בי דישה לפירוק שיטת רבינו ת :מפרק משו ממחק שיטת
ר"ת :מפרק משו בורר שיטת ר"ת בספר הישר :תרי גווני מפרק שיטת היראי:
מפרק משו טוח מפרק משו גוזז שיטת רבי אליעזר :מפרק משו קוצר ' דישה
במחובר למקורו' שיטת רבנ סוחט זיתי מאביה מפרק לירושלמי משו קוצר
לבבלי משו דש ראיה דלירושלמי מפרק אינו דישה טע חכמי הפוטרי בחולב,
לשיטת התוס' :טע חכמי להרמב" :מחלוקת התלמודי :בפוצע חלזו מת
שיטת רבנ :מפרק אסור רק משו שבות פסיקת ההלכה בראי הראשוני פירוט
הסוגיות הכרעת תוס' יש דישה בכל דבר הכרעות רבינו ת והיראי הכרעת
הרמב" הכרעת הריטב"א
'תנאי גידולי קרקע' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .יב
חקירה בעניי מלאכות בגידולי קרקע קושיא עצומה על תנאי גידו"ק תירו הנשמת
אד קושיא לכאורה ע"ד השו"ע יישוב פסקי השו"ע ' אי זורה אלא בגידולי קרקע'
הגדרה חדשה קושיא גדולה מדי חלזו ביאור היתר מלילת שיבולי ביאור היתר
סחיטת פגעי ופרישי כבשי ,עיו בהיתר ובאיסור די כבשי כדי חילזו היתר
סחיטה לכתחילה פגעי ופרישי ,שינוי בחפצא מציצת ענבי ,שינוי בגברא סחיטת
כבשי לגופ פטור כני מילחא ממילחתא ונעשנה קפנדריא :
גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .כב
חילוק בי קיו קוצי לסחיטה בידיי מחלוקת בי הרדב"ז לצפנת פענח ' אנשי
הוצל' חילוק תוס' בי מנהג גרוע למנהג ראוי יסוד מחודש 'איכא דרכא אחרינא'
עירוב ,ברכה ומעשרות בחזיז הקבלה בי די חזיז דבבל להוצל ובית מנשיא קושיא
מחזיז על 'סברת אחשבינהו' ויש ליישב ,היה לו להמתי שיעור עירוב בבשר צלי
פסקי השולח ערו קושיא מדי בשר צלי תירו הקושיא ,אכילת בשר אית ביה
חסרו בגדי עשירי לעניי חרופה ביהודה כלאיי בזוני בזוני איכא חסרו
א' ההפצה' 'מפצה' על החסרו ונמצא פסק של דברי כלול בחמשה גדרי :
'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .לד
סוחט אשכול לקדירה חילוק מחודש ,סחיטה לאוכל הוי שינוי חולב לגו אוכלא ,אולי
לא מלאכת מחשבת חולב עז לקדירה ,שלש שיטות שיטת רבינו חננאל ,ג'
פירושי דעת הראשוני ,אי לחלק בי סוחט לחולב דעת הרי" וסייעתו ,מותר
לסחוט ,אסור לחלוב עומק דעת הרמב" ,ביונק וסוחט סוחט לתו משקה ,הוי
כלאחר יד סחיטת בוסר קושיא על פסקי השו"ע בוסר ,כתותי ורימוני הדרא
קושיא לדוכתא ,הא דרבנ והא דרבנ בוסר :דרבנ מגדרי המלאכה ,חולב :דרבנ מכללי
המלאכות חידוש נפלא ,בוסר נאכל ע"י הדחק גדרי פסולת הנאכלת ע"י הדחק
חידוש בנפק"מ מצויה ,יש לאסור סחיטת רימוני ותפוזי לגו אוכלא מה בי בוסר
ללימו קליפת הלימו ,יוצרת ברירה ודישה חילוק נפלא בי לימוני לבוסר
רימוני ותפוזי ,הפרש גדול בי קליפה למשקה סיכו רמות החומרא לדעת השו"ע
לגו אוכלא :
'מציצת פירות ויניקה מבהמה' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .מז
מציצה הוי שינוי אי' ש משקה' בסחיטה לתו פיו קושיא גדולה מדי יונק
מבהמה ביאור מחודש ,הכל תלוי בכוונת הגברא ' אוכלא דאפרת' נפק"מ בסוחט
לכוסו ואז שותהו אי קושיא מדי יונק מבהמה דעת המהרש"ל' :דר אכילה' דעת
הט"ז' :מתק סמו לפיו' קושיא ע"ד הט"ז ,מה בי מוצ פירות ליונק מבהמה דעת
הגר"א' :דישה לאלתר' ביאור חידוש הגר"א בדישה לאלתר הגדרה חדשה ,תרי גווני
דישה מה בי דישה לחליבה מהרש"ל ט"ז והגר"א' ,דר אכילה' שיטת בעל
הדברות יניקה אסורה ,ארבע אפשרויות אכילת אשכולית בכפית יניקת תינוק
מאמו היתר מחודש ,יניקת תינוק "כוונת אכילה" מציצת קני הסוכר שיטת הבית
יוס מציצת פירות לעני ברכה שיטת האוסרי במציצת פירות היראי מחמיר
במציצה מיניקה ולא זכיתי להבי
"ברירה בסחיטה" . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .נט
קושיא ,להיכ פרח איסור בורר קושיית הגרע"א ,אי אפשר להתיר 'לאלתר' יישוב
המג"א קושיא ע"ד הט"ז שיטת הפרי מגדי ,לא בורר הכל הט"ז יתיר כמשמר
יי בשעת הגיתות ברירה כדרכו או בשינוי סחיטה במסחטה הערה לקולא בסחיטת
לימוני ,בצירו שיטת הרדב"ז חקירה :הא יש לאסור שימוש בכלי כאשר ליכא 'תורת
ברירה' ' מקל 'לקילו ירקות ופירות בתר מעיקרא אזלינ או לבתר בסו סחיטת
כבשי לגופ ,בורר בשני מיני אוכלי הבנה עמוקה בסברת המג"א יסוד מחודש בדיני
בורר ' משה אמת ותורתו אמת' ברירה חלקית של אוכל מאוכל ,אסורה לדברי הכל
סילוק עודפי שמ מטונה ,או שפיכת מי מקופסת שימורי .מודי דרבנ .
'ריסוק שלג וברד' . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ע
לשני הטעמי נאסור בריסוק בידיי ,ונתיר בנמסו מעצמ סחיטת פגעי ופרישי,
מחלוקת הטעמי ריסוק בידיי לגו משקה ,מחלוקת הטעמי מדוע אסר השו"ע
נטילת ידיי במי קרח המסת שומ לתיקו אוכל ,מחלוקת בי הטעמי דעת
השו"ע ,שמא יסחוט דעת הרמ"א ,חייש למוליד דבר פלא במחלוקת השו"ע
ורמ"א קושיא עצומה מהמסת מלח וחלב יסוד חדש ,לשו"ע אית טעמא דמוליד
מדוע התיר השו"ע באינפאנדה מחלוקת חדשה ,הא נתינה במקו ח נחשבת
ריסוק ביאור היתר המסת שלג וברד כנגד המדורה ריסק ואזיל לאיבוד מי רגליי
בשלג הרמ"א נקט א ורק טעמא דמוליד הבנה מחודשת בדברי המג"א בירור
חומרת המג"א בעני ניקוי כלי במי חמי קושיא ע"ד המג"א :מה בי עירוי ע"ג,
לנתינה בתוכו נתינת קרח בכוס משקה הקפאת מי בשבת ,הא ניחוש למוליד
חפיפה והדחה במלח ,וקושיית הגר"א סבו נוזלי וקצ ,רחיצת הידיי בו סוכר
בכוס התה נתינת סוכר לתו כוס תה ערבוב הסוכר בכוס התה חילוק מחודש,
המסה לצור משקה או לצור אחר עירוי מי חמי ע"ג סוכר ניעור בקבוק שבו
קרח ע"מ לקרר מימיו
חליבת שבת . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .פג
הרמ"ע אוסר חליבה ע"י גוי נפק"מ אי חליבה דאורייתא או דרבנ מחלוקת הסוגיות,
צער בע"ח דאורייתא או דרבנ פירוט היתרי הצלת בהמה חליבה בשינוי ,כשאר
איסורי דרבנ או חמירא מינייהו בירור איסור יניקה לצור' הסרת צער' הקבלה בי
קילוח חלב אשה לחליבת בהמה בירור אי קילוח הוי מפרק כלאחר יד ראיה
מהגר"א ,יש לדמות צער בהמה לצער אד היתר החזו"א חליבה לגו כלי שבו חומר
פוג בירור איסור חליבה לכלי ריק ע"מ לאבדו בשני מקומות לא חש השו"ע לדעת
ר"ת לשיטת הערו ,מדוע הותרה סחיטת כבשי ושלקות לגופ ביאור מחודש
בהיתר סחיטת כבשי ושלקות לגופ סחיטת כבשי לגופ ,הוי כחות פרי
באמצעיתו סיכו היתר סחיטת כבשי לגופ ,והיתר חליבת צער תמיהה ,מדוע יש
צור לית חומר מקלקל בדלי החליבה שיטת הרדב"ז ,חליבה לכלי ע"מ לאבדו אינה
כשאר חליבה בירור דעת הט"ז בסחיטה לאיבוד ע"י כלי
רחיצת וסחיטת שיער . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .צב
בירור פסקי הרמב" בדי סחיטה בשיער ביאור מחודש במחלוקת האמוראי
סתירה בהוראות הבית יוס ספיגת שערות במגבת פסיק רישא דלא ניחא ליה
'סופג' במגבת אינו 'סוחט' מלאכה שא"צ לגופה ' עביד סחיטה בשינוי או ע"י בית
אחיזה' בירור דעת הראב"ד שו"ע הרב וערו השולח בדעת הראב"ד הרחבה
בשיטת החזו"א בדעת הראב"ד חידוש גדול ,השו"ע נקט כדעת הראב"ד וכביאור
החזו"א הבנה מחודשת ,ברזא ארוכה ע"פ הכל בו ,כלאחר יד סחיטה לאיבוד
בדרבנ לרש"י והרמב" אי בסחיטת בגד משו מפרק מגבת אינה סחיטה אינו
ניכר כבוד הבריות כסוחט כבשי ושלקות לגופ סחיטת כבשי לגופ ,הוי כחות
פרי באמצעיתו סוחט שיער הוי כסוחט כבשי למימיה ביאור מחודש בהיתר
סחיטת כבשי ושלקות לגופ ייתכ שהמחמירי שמא יסחוט שיער ס"ל דסחיטת
שיער דאורייתא
סחיטת מגבוני אלבד . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קד
סחיטה לאיבוד ,מתערב ע הלכלו היתר ראשו סחיטה לאלתר ,דר אכילה
סחיטת מגבוני' ,סחיטה תו כדי שימוש' היתר שני סחיטה לצור ואח"כ לאיבוד,
כסוחט לאיבוד סחיטת מגבוני ,כסוחט לצחצוח ולידע א הגיעו זיתיו למסוק
ניקוי בצמר גפ וחליבה נסיונית תרי גווני אזיל לאיבוד' ,אינו ניכר' חילוק בי מגבו
המיועד לניקיו למגבו לטיפוח העור או לריענו היתר שלישי סחיטה באינו
גידו"ק הערו אוסר בסחיטת ספוג א שאינו גידו"ק ' המחייב' הוא 'הכיסוי' ולא
המשקה סחיטה באינו גידו"ק כסחיטת שיער ,והיתר 'אינו ניכר' מה בי אינו ניכר
דהכא לריסוק בגו משקה המשקה הנסחט אינו ראוי לשתיה ג הנשמ"א יפטור
בסחיטת מגבוני א אינ גידו"ק היתר רביעי היתר נוס ,שינוי כלאחר יד
הבדל בי מסוכרייא דנזייתא למגבו חידה נחמדה בעניני סחיטה פתרו החידה,
חשש שמא לא יסחט כהוג שימוש במגבוני סחוטי ,מותר לכל הדעות .העולה
מ המדבר :
שרייתו זוהי כיבוסו . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קיט
ארבע דרגי בשריית בגד שיטת התוס' בפירוש ראשו :בגד נקי שיטת תוס' בפירוש
שני :דר לכלו שיטת הרא" ,בגדי עור שיטת מהר" ,בגדי צמר שיטת
מהרש"ל :בגדי צבעוני שיטת הריב"א שריה ,כלוקט יבולות או כמנער טליתו
איסור הרטבת בגד 'שמא יסחט' חמש דרכי המונעות את החשש שמא יסחט
בירור דעת השו"ע בדי ליבו דעת השו"ע בדי שרייה במי מועטי בירור דעת
הרמ"א בדי ליבו שרייתו זוהי כיבוסו במעט מי גזירה שמא יסחט במי
מועטי מחלוקת שו"ע ורמ"א בגזירה שמא יסחוט במועטי מדוע אוסר הרמ"א
בניקוי כוס קושיא גדולה ע"ד השו"ע בדי' בגד נקי' יסוד מחודש ,חילוק בי נקי
לנקי טלית שאחז בה האור סינו מי בסודרי חידוש ,הרמ"א יתיר שריית בגד
נקי לגמרי סתירה בפסקי השו"ע בגזירה שמא יסחט במי מועטי השוינו דברי
השו"ע והרמ"א ככל שאפשר ארבע רמות בבגדי לשיטת הרמ"א ועוד שני קשיי
יתישבו חידוש ,יש לחלק בי' דר לכלו 'לבי' מעשה לכלו 'לסיכו יסוד דר
לכלו' :הכל יחסי'
שיעורים בנושאים שונים
כרך ועיר ומה שביניהם . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קלה
עקירת חיוב והנחתו הגדרה מחודשת במחלוקת רש"י והרא"ש סיכו מחלוקת רש"י
והרא"ש שיטת הראב"ד אחודה חידה הוא חלי והוא מפשר ב כר שבא
להתחייב בעיר להפטר מחיוב בי"ד ובט"ו חקירה :מחשבה נגד מחשבה לחייב
עצמו בי"ד ובט"ו 'חיוב כפול' שלשה סוגי 'חיוב כפול' :ב כפר ,ב עיר וב כר .
הכרעת הרשב"א חילוק בי חיוב מוקד דב כפר לחיוב פרזי ומוקפי מהו
'המחייב' תוכנית או שהייה בפועל מחלוקת הראשוני א תלוי בתכנו או בשהיה
בפועל חידוש שיטת הריטב"א
קריאת שמע בטעמיה ,בקול רם יחדיו . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קמד
קריאה בלחש או בקול ר שמא יבטח על קריאת חבירו שמא יבואו עמי האר
לדבר בינתיי טענת חיישינ לבלבול ,ודחייתה שלש סיבות לקריאה בקול אחד
השראת השכינה תוספתא מפורשת שהיו קורי כחדא מדרש מפורש שהיו קורי
כחדא רפואה שלימה הגברת כח התפילה שינוי המנהג ,ארי או לא ארי מי
זאת עולה מ ה'מ'ד'ב'ר' :
א הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
'בהגדרת מפרק'
שמונה שיטות במלאכת מפרק
שיטת רש"י ותוס' :מפרק משו דש
חילוק כללי בי אב לתולדה
חילוק בי דישה לפירוק
שיטת רבינו ת :מפרק משו ממחק
שיטת ר"ת :מפרק משו בורר
שיטת ר"ת בספר הישר :תרי גווני מפרק
שיטת היראי :מפרק משו טוח
מפרק משו גוזז
שיטת רבי אליעזר :מפרק משו קוצר
'דישה במחובר למקורו'
שיטת רבנ
סוחט זיתי מאביה
מפרק לירושלמי משו קוצר לבבלי משו דש
ראיה דלירושלמי מפרק אינו דישה
טע חכמי הפוטרי בחולב ,לשיטת התוס':
טע חכמי להרמב":
מחלוקת התלמודי :בפוצע חלזו מת
שיטת רבנ :מפרק אסור רק משו שבות
פסיקת ההלכה בראי הראשוני
פירוט הסוגיות
הכרעת תוס' יש דישה בכל דבר
הכרעות רבינו ת והיראי
הכרעת הרמב"
הכרעת הריטב"א
הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק ב
והשני :ג"כ במסכת שבת )צה (.דפירשו בש"ס מצינו מלאכה שצריכים אנו
בבי מדרשא דחיובו של החולב לתהות על קנקנה והיא מלאכת
הוא משום מפרק וכן בכתובות )ס (.קרו 'מפרק'.
ליונק חלב מן הבהמה מפרק כלאחר יד
ומצאנו שם מפרק בארבעה מקומות
וכן הוא ביבמות )קיד(.
בש"ס ,הראשון :בשבת )עג(:
ומיבעי לן לחקור מהי מלאכת מפרק "אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא
לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת
ולאיזה אב מל"ט אבות מלאכה משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי
נשייכה .ומצאנו בדין מפרק שמונה אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך
שיטות בדברי רבותינו הראשונים ונמנם
פריקה בכך"
כמוני מעות:
שמונה שיטות במלאכת מפרק
שהאב המקורי שהיה במשכן הוא קוצר שיטת רש"י ותוס' :מפרק
סממנים יתחייב גם האורה תאנים .וכן משו דש
בענין טוחן אף שבמשכן היתה הטחינה
בסממנים ייחשב טוחן גרגרי החיטה כדין הדעה הראשונה והדרך המוכרת ביותר
אב דהרי אין שינוי במהות הפעולה דהכי
והכי שינה את שמו וייעודו של הדבר היא שיטת רש"י ותוס' )עג :ד"ה
הנטחן מגרגרים לקמח בין קמח למאכל מפרק( שפירוש מלת מפרק הינו דש,
ובין קמח לצביעה ]דהרי קמח כבר מיועד ובחולב ענינו שבזה שמוציא את החלב
מהדד שהוא המקום שהיה אצור וגנוז בו
וראוי ללישה דבר שבפועל אינו שייך כלל הרי הוא כדוגמת החובט את השבולים
ומוציא את גרעין החיטה המחופה במוץ,
בגרגרים[ אך בקוצץ הירק דק דק אינו ואף המכה ע"ג מכבדות התמרים והשיר
משנהו בצורה מהותית אלא מחלקו התמרים מתוך הקליפה שהיו נתונים
לחלקים קטנים ולא משתנה שמו מירק בתוכה ]ע"פ ביאור רבינו שמואל בתוס' ד"ה
לשם אחר אלא שמו כעת ירק קצוץ דק דק ואחת[ ג"כ הרי הוא כדש ,ונמצא לפי זה
וכן בשף לשון זהב לפירורים דקים אינו שהמפרק הינו תולדה דדש וכן ס"ל
משנהו בצורה מהותית אלא מפררו לצורך
נוחות עבודתו ומה לי חתיכה גדולה ומה להרמב"ם )פ"ח ה"ז(.
לי פירורים כולהו דהבא איקרו ,ולכן לא
תיקרי מלאכה זו 'אב' אלא תולדת טוחן חילוק כללי בי אב לתולדה
וכן מלאכת בורר ענינה הפרדת פסולת
המעורבת באוכל ולכן כל הפרדה בתוך ואגב נבאר חילוק בין אב לתולדה
תערובת תחשב כאב מלאכה ואפילו
הבורר אוכל שאינו חפץ בו מהאוכל והגדיר זאת הרמב"ם בפרק ז' שאף
שבמשכן אב המלאכה היה זורע אדם
שייטע עץ יתחייב ג"כ כדין אב ,ואף
ג הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
א .דמה החלקה איתא הכי והא אין עור שחפץ בו ,אך 'מחבץ' שענינו הפרדה
גמורה במין אחד והפיכתו לשני מינים
הדד נהיה יותר חלק בחליבה.
הרי הוא 'תולדת בורר'.
ב .ואפי' את"ל דמחליק מה צורך לחולב
חילוק בי דישה לפירוק
בהחלקה זו.
ולסיכום' :אב' ייקרא כל העושה פעולה
ג .ועוד יש להבין מאי מיחוק איתא
שדומה בצורה מהותית
במכה ע"ג מכבדות התמרה דסבר רב למלאכה המקורית שהימה במשכן ואף
פפא דאית ביה משום מפרק. שישנו שינוי במלאכת הגברא כגון זורע
ומרכיב שאינן דומות הפעולות כלל וכלל,
ד .ואף תוס' הקשו על ר"ת מהא דשרינן אך מהותית דומות הן אחת לשניה
ששתיהן מגדלות דבר חדש ,ואף אם יהיה
לחלוב עז לתוך הקדירה אבל לא שינוי בחפצא הנפעל כגון ההבדל בין
לתוך הקערה ואי בתולדת דש עסקינן זורע סממנים ונוטע אילן ,בכ"ז נחייבו
ניחא דלא חשיבא דישה בכה"ג דהוי כאב לכל דבר משום שאין הבדל מהותי
אוכלא דאפרת אך אי בממחק עסקינן מאי בין זריעה לנטיעה ,אך במקרה שאין
שנא קדירה ומאי שנא קערה ,הרי האיסור דמיון מהותי אלא רק דמיון בצורת
מתבצע כבר בשעת החליבה עוד טרם הפעולה ייחשב כתולדה ,ואף כאן ישנו
חילוק מהותי בין מלאכת דישה שענינה
שהגיע להיבלע באוכל. 'מעשה נקיון' שבה נשלף ומתגלה האוכל
התלוש הנמצא בתוך קליפתו לבין מעשה
ונראה לבאר שמה שדחקו לר"ת לבאר החליבה שענינו הוצאה של האוכל מתוך
הבהמה ואינו ענין לפעולת נקיון ולכן
דלאו בדישה עסקינן היא
הקושיא מדוע חולב חייב והא אין דישה ייחשב 'תולדת דש' ולא דש ממש.
אלא בגידו"ק ובהמה לשיטתו אינה
חשיבא גידו"ק ,ולכן ביאר כי מלאכת שיטת רבינו ת :מפרק
החליבה אינה דישה אלא מיחוק ומיחוק משו ממחק
נאסר אפי' בבהמות דהרי עיקר ממחק
הדעה השניה היא דעת רבינו תם
שייך בעור בהמה.
דס"ל דמפרק היינו 'תולדת
ה .ואף ר"ת עצמו נראה דהדר ביה ממחק' שענינה גירור עור הבהמה
בתהליך עיבודו ע"מ להחליקו ואף הכא
וס"ל דחולב חיובו משום דישה ,וכך ממחק הדד ומחליקו ,ודברי קדשו
הבין בדבריו הנשמ"א )כן מפורש בתוס'
צריכים הבנה רבה
קמד :ד"ה חולב(
שיטת ר"ת :מפרק משו בורר
אך הרשב"א הבין בדברי ר"ת שאיסור
החליבה בשבת הוא משום בורר,
הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק ד
שיטת היראי :מפרק משו ונרחיב מעט היריעה ,בגמרא )קמד (:התיר
טוח רב חסדא לחלוב עז לתוך הקדירה אך לא
לתוך הקערה וביאר שם ר"ת דביו"ט
והדעה החמישית הובאה ביראים לר' עסקינן שהבהמה מותרת באכילה
מדאורייתא ולכן מעיקר הדין חשיבא
אליעזר ממיץ שנקט שחיובא כאוכל וממילא חליבת החלב היוצא
דחולב משום טוחן ,ואף סברתו צריכה ממנה ונבלע במאכל שבקדירה כפעולת
הבנה ,דמאי טוחן שייך הכא ונראה דישה ,אך בשבת שחל איסור אכילה על
לבאר דכל זמן שהיה החלב כנוס בדד הבהמה ממילא נחשבת פעולת החליבה
לא מיקרי 'חלב' אלא בהמה ופירודו כפעולת ברירה ,ואין לומר דנתיר אי רצונו
בסילוני החליבה הוא מאי דאחשביה לאכול לאלתר כדין בורר אוכל מפסולת
לחלב ,וכמו דגרעין החיטה לא חזיא משום דבהכי הוי אורחיה והוי 'בורר
ללישה והכנת לחם ורק פעולת הטחינה כדרכו' ולשונו של ר"ת "אבל בשבת לא
מחשיבה את הקמח להמשך עיבודו, חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה
אף הכא פעולת החליבה היא היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל
המכשירה ומחשיבה את החלב להקרא
מתוך פסולת"
בשם חלב.
מפרק משו גוזז שיטת ר"ת בספר הישר :תרי
גווני מפרק
ובמאירי )קמד (:הובאה דעת תוס'
ובספר הישר חילק ר"ת בין מפרק
שמפרק משום גוזז ,ואף על
הסוברים דחיובו משום טוחן וגוזז יש בגידו"ק כגון מכה בתמרי
להקשות כמו שהקשו תוס' על שיטת ר"ת שחיובו הוא משום דש ,למפרק באינו
גידו"ק כגון חולב שחיובו משום ממחק.
מדוע הותר לחלוב לתוך קדירה.
שיטת רבי אליעזר :מפרק משו קוצר
ולכאורה יש לתמוה בזה מאי שייך הכא 'דישה במחובר למקורו'
קוצר ,והא קצירה שייכא בירושלמי פרק כלל גדול ה"ב נאמר
בדברים הצומחים מן האדמה ולא שייכי
בבהמה ,אך כבר מצאנו בזה דוגמאות 'החולב והרודה חלות דבש
רבות דמחייבינן בכה"ג כאותה ששנינו
)שבת קז (:אמר בר המדורי אמר שמואל חייב משום קוצר' ובגמרא שם העמידו
הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר
שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו, דברים אלו בשיטת ר' אליעזר.
וכן בדברי רב ששת האי מאן דתלש
נאמר ובתלמוד הבבלי בדף צה.
'חולב
בשיטת ר' אליעזר
חייב משום מפרק'
ה הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
ולכאורה יש לחלק בין המקרים ,ואין כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר
דבר מגידולו ,ואף אביי ס"ל הכי
לדמות כלל חולב לכל הני, בהוראתו שהתולש פיטרא מאוניה
דעובר בהמה שדלדלו ,והתולש כשותא דחצבא חייב והתנתה הגמרא חיוב זה
ופיטרא ,וכן השולה דג מהמים בכולהו דוקא אי 'היינו רביתיה' כלומר דרך
עקיר להו ממקור חיותם ,דאינם יכולים גידולן הטבעית לאפוקי תולש מעציץ
להתקיים אפילו שעה אחת דכן הוא נקוב ,וכן בירושלמי בסוגיין "רבנן
בעובר ממעי אמו ,כשותא מהיזמי ,פיטרא דקיסרין אמרין ההן דצייד כוורא וכל דבר
מחצבא ,ודג ממימיו אך הכא החלב אף שאתה מבדילו מחיותו חייב משום
שמתחילתו היה מחובר וחי מהבהמה קוצר" ,ולפיכך נראה לבאר בסברת ר'
עצמה ,בשעה שנתון בדד אינו צריך לדד אליעזר דאף דדי הבהמה חשיבי כמקום
כלל ולאו חיותיה הוא אלא פקיד ועקיר גידולו של החלב וממילא המנתק את
התם וכן הקשה רש"י )צה .ד"ה מפרק( על
מאן דס"ל דמפרק חיובו משום קוצר החלב ממקום גידולו חשיב כקוצר.
ובאמת נראה דר' אליעזר חייב בחולב
ואף דלית ביה 'חיבורא דחיותא' מחמת ]אלא שיש להבחין כי בשיטת
שהמחייב לשיטתו הוא 'חיבור למקום
שנתגדל ביה' וראיה לדבר מהא דמחייב הירושלמי אנו מוכרחים לבאר
על הרודה חלות דבש ואסמכיה ר' אלעזר בכל הדוגמאות שהובאו לעיל דחיובן לר'
בן פדת על הפסוק "ויטבול אותה ביערת אליעזר ולרבנן דקיסרין משום קוצר
הדבש" והוקש דבש אצל יער ללמדך דכתבו כן בפירוש ,אך לדברי הבבלי
שהרודה חלות דבש כתולש מהיער ,והא שעמעם בדבר ולא קרא לפעולות אלו
בחלות הדבש מעולם לא ניזונו ממקום 'קוצר' אלא כינה בשמות שונים 'מפרק'
גידולן ובכ"ז חייב ר' אליעזר אלא מוכח או 'עוקר דבר מגידולו' איננו מחויבים
דבעי רק שיהא 'מקום שגדל בו' ואינו לומר שבמלאכת קוצר עסקינן וראיה
מצריך 'מקום שחי ממנו' וברור אם כן לדבר דהרמב"ם )פ"ח ה"ג( פסק "וכל
שאחר שחייב בדבש יחייב בחלב שקודם העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר
לנתינתו בדד היתה הבהמה 'מקום שחי לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות
שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב
ממנו' וראוי לחייב ביה טפי. החבית התולש מהן חייב שזה הוא מקום
גידולן" הרי שהגדיר עוקר דבר מגידולו
שיטת רבנ כמלאכת קוצר ולעומת זו בדין העלה דג
מספל של מים והושיט ידו למעי בהמה
ובגמרא שבת בבלית נחלקו רבנן ודלדל עובר שבמעיה חייב הרמב"ם )פי"א
ה"א( מדין תולדה דשוחט ,ולכן אף
בברייתא ע"ד ר' אליעזר ואין בחולב שאיסורו הוגדר בשם 'מפרק'
הכרעה ברורה אי פליגי רק על חידושו אפשר לן למימר דהוי מחמת אב מלאכה
בדין רדיית חלות דבש או שמא פליגי
עליה אף בדין חולב ונחלקו בזה אחר כגון דש[
הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק ו
האדם מוציא את האוכל שחפץ בו מתוך הראשונים ,אך המעיין בירושלמי יווכח
המקור עצמו וזאת בשונה משאר דש כי ס"ל דרבנן פליגי על ר"א מכל וכל
שתלש את שחפץ בו יחד עם פסולתו ואז
וסברי כי החולב אין בו אלא שבות.
מבצע בו פעולת דישה.
ועתה נראה לכאורה שזהו טעם רבנן
מפרק לירושלמי משו קוצר
לבבלי משו דש דירושלמי דפטרי ,דס"ל דאין
לחייב בחולב מחמת שלשעבר היתה
ועל פניו נראה כי ישנה מחלוקת עמוקה חיותו מהבהמה וכ"ש שיפטרו ברודה
חלות דבש דהרי מעולם לא ינק חיות
בין בבלי לירושלמי בהגדרת מלאכת ממקומו ,אך לפי זה יחייבו רבנן משום
מפרק דלבבלי אין לחייב כלל בחולב קוצר אי עתה חיותו נמשכת ממנו
משום קוצר ,והא ראיה דהרי החולב לר' וכדוגמת שלח ידו לאשכול ענבים מחובר
אליעזר לדברי הבבלי מיחייב משום לשריגי הגפן וסחט לכוסו הרי שודאי
מפרק ,ומהו מפרק נבין מהא דסבר רב יתחייב משום קוצר דהרי מחובר
פפא בשדא פיסא ואתר תמרי דחייב שתים
אחת משום תולש ואחת משום מפרק מתחילתו ועוקר דבר ממקום גידולו.
וברור אם כן שפירוש מילת מפרק אינה
'תולדת קוצר' דאם כן היאך נחייבו שתים סוחט זיתי מאביה
והא אין מחייבין על שתי תולדות בנות
אב אחד ,אלא נראה ששם מפרק לבבלי אך פלא פלאים לפנינו בירושלמי שאחר
נופל על מלאכה אחרת כגון דש ,אך
לירושלמי לא שייך שם דישה ואין לחייב שהובאה מחלוקת רבי אליעזר
משום דש בסוחט פרי מאביו או בחולב וחכמים בדין חולב ורודה חלות דבש
אפילו לשיטת ר' אליעזר דמחייב משום הובאה ברייתא שנאמר בה" :הסוחט
קוצר ,וכ"ש לדברי רבנן דפטרי מחיוב זיתים מאביהן חייב משום קוצר ,למי
קצירה ונראה פשוט שיפטרו על דישה. נצרכה לרבי אליעזר" הרי מפורשות קבע
הירושלמי דרבנן יפטרו אף בכהאי גוונא.
ראיה דלירושלמי מפרק אינו
דישה ונראה שטעמם של רבנן דפטרי מחמת
ונראה להביא ראיה לכך מהא דתנינן שהבינו כי בזמן שהזיתים
מחוברים באביהם איכא שינוי גדול
בירושלמי פלוגתא בדין הצד ואינו כשאר קוצרים ,ועל פי זה לכאורה
חלזון ופוצעו להוציא דמו דאית נאמר דמאן דישקול חוטרא בידיה ויכה
דמיחייבי חדא והוא משום נטילת נשמה על מכבדות התמרים ומחמת הכאתו זו
ואית דמיחייבי תרי ומוספי משום צידה, ישיר תמרים מקליפתן ג"כ ייפטר מחיוב
ואף לא אחד מהם מחייב משום דישה, קוצר לשיטת רבנן ,ועל פי יסוד זה נבאר
ולעומת זו בסוגיה המקבילה בבבלי מצינו את טעמם בדין חולב דהרי אם נעיין
במעשי החולב נבחין כי דומה הוא
בדיוק לסוחט זיתים באביהן דבתרוייהו
ז הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
וקיים ואינו כדש שאינו חפץ כלל בפסולת שהמחייב חדא מחייב משום צידה
הנידושה והרי זהו שינוי גדול משאר והמחייב תרי מוסיף משום דישה והרי
דישה וחשיב כדישה כלאחר יד ]ויתכן שלזו פוצע חלזון חי הרי הוא כחולב וכסוחט
ענבים מאביהן ,דהרי מקור הדם הוא
היתה כונת הרמב"ן שהגדיר בשיטת חכמים את החלזון ואת עצם החלזון מעונין הפוצע
לשמרו בחיים ולא חשש הירושלמי לדין
החליבה כדישה כלאחר יד[. דישה אלא או לצידה או לנטילת נשמה
ולפי דברינו אפשר לבאר דהבבלי אית
ולפי יסוד זה יהיה חילוק בין פוצע ליה בהכי תרתי או צידה ודישה ואם לא
יחפוץ בחיי החלזון נראה כי נחייבו תלת,
חלזון חי שיפטרו חכמים לפוצעו אף על נטילת נשמה ,אך לירושלמי לא
מת שבזה יחייבו ,דהרי בזה אינו שונה
הפוצעו משאר דשים הנוטלים את אשר שייך הכי דישה כלל.
חפצו ומשליכין את הפסולת העוטפת .אך
בדברי הבבלי ודאי שאי אפשר לומר כן ונמצא אם כן שנחלקו התלמודים בדעת
דהרי ר' יוחנן אוקים פלוגתא דפוצע
המחייבים בחולב דלירושלמי
חלזון בפצעו מת ובכ"ז פטרי רבנן. חיובו משום קוצר בלבד ולבבלי חיובו
הוא משום דש ,וכן בסוחט זיתים מאביהן
טע חכמי הפוטרי בחולב, דהירושלמי יחייבו לדעת רבי אליעזר
לשיטת התוס': משום קוצר בלבד והבבלי יחייבו משום
ואם נאמר דרבנן בבבלי פליגי על ר' קוצר ודש.
אליעזר יש להבין טעם מחלוקתן, ואם לא נפיש בפלוגתא בין התלמודים
ואם נאמר כשיטת תוס' דבהמה אינה
חשיבא גידו"ק הרי שטעמם שווה לרבנן נאמר דרבנן פליגי על ר' אליעזר
דפליגי על ר' יהודה בדין חילזון ואם כן בדין חולב ופוטרים אפי' לדברי הבבלי
פטורא דחליבה ופציעה שווה ,והוא וילמד הבבלי הסתום מהירושלמי
מחמת שאינם גידו"ק ,ועפ"ז נבאר המפורש ,נראה שבדעת חכמים החולקים
במחלוקת רב פפא ורב אשי ,דרב פפא על ר' אליעזר יסכימו שני התלמודים
שחייב בשדא פיסא ואתר תמרי ודמי שיפטרו בין מקוצר ובין מדש ,בין
ממש לסוחט זיתים באביהם ,משום בחולב ובין בפוצע חלזון חי .ולכאורה
דבמעשה זה יחייבו גם ר' אליעזר ,וגם ר' היה נראה לצדד שטעמם של חכמים הוא
יהודה וחכמים דלית הכא פטורא דהרי מחמת שעוקר דבר ממקורו המחובר לו
תמרים הינם גידו"ק ,ורב אשי דטען כנגדו דהיינו החלב מהעז ,והדם מהחילזון,
איו דרך דישה בכך ואין דרך פריקה בכך ובכולם האדם מעונין שהמקור יישאר חי
סובר דמעשה של זריקה ותלישה ע"י
א .וכדעת הראשונים )הוב"ד בחידושי הרמב"ן שבת צ"ה( דסברי דרבנן בבבלי פליגי על ר' אליעזר
גם בחולב.
הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק ח
למקורו' והכא מיית החלזון ויבש מקורו, פיסא נחשב כמעשה שינוי והוי קוצר ודש
אך לשיטת הבבלי בין להרמב"ם ובין כלאחר יד.
להתוס' יורו חכמים שיהא פטור מכל וכל
וטעמם כדפריש רבא דאין דישה אלא טע חכמי להרמב":
בגידו"ק ודגים אינם גידו"ק ואף אין
אך לדעת הרמב"ם הסובר דבהמה הויא
לחייב בו משום נטילת נשמה.
גידו"ק אפשר לומר דפטרי רבנן
ובשיטת הרמב"ם מצינו שפטר בדישה מחמת דדש במחובר למקורו וממש
כסברת הירושלמי ,ואם תאמר הרי לפי
שלא בגידו"ק אך חייב בחולב יסוד זה אף בחלזון חי זוהי סברתם
משום מפרק תולדה דדש ומוכח אם כן ומדוע הוצרך רבא לאוקים טעם
שחילק בין דין דישה בגידו"ק ]מחלוקת ר' מחלוקתם בדין 'דישה בגידו"ק' היה
יהודה ורבנן[ והקיל כרבנן ובכ"ז חייב אומר בפשטות דנחלקו במחלוקת ר'
בחולב וצריך להבין עומק סברתו דאף אם אליעזר וחכמים ,אומר לך דהוצרך רבא
נאמר שאחשיב לבהמה כגידו"ק עדיין יש לפטור מחמת גידו"ק רק ע"מ להשמיענו
לפטור אליבא דרבנן החולקים על ר' פטורא בחילזון מת ואה"נ דארכבוה רבנן
אליעזר וסברי דאין דישה בדבר המחובר אתרי רכשי דהפוצע חלזון חי ייפטר
למקורו כדוגמת חולב אלא מוכרחים משני צדדים האחד שדש במחובר
למימר דשני דינים הם בדישה בגידו"ק למקורו והשני שדש בדבר שאינו גידו"ק,
פסקינן כרבנן ובדישה במחובר למקורו ולפי ביאור זה נאמר דרב פפא דמחייב
פסקינן כר' אליעזר ואם כן מאן דיסחט בשדא פיסא ס"ל דפסקינן כר' אליעזר אך
זיתים באביהן נחייבו שתיים אחת משום רב אשי דפליג עליה ואמר דאין דרך
תולש ואחת משום מפרק תולדה דדש תלישה ופריקה בכך ס"ל כחכמים דפטרי
ואם כן יקשה מאד דהרי אגדנו את דין על כל דישה במחובר למקורו ואף על
חיוב חליבה עם דין אתר תמרי ורב אשי
שהוא בתראה וסוף הוראה פסק לכאורה תלישה בכה"ג.
כנגד רב פפא הסובר כר' אליעזר ומחייב
בדישה במחובר ,אך אפשר לבאר כי הבין מחלוקת התלמודי :בפוצע
הרמב"ם דרב פפא ואביי תרוייהו ס"ל כר' חלזו מת
אליעזר דאיכא חיובא באתר תמרי אלא
רק פליגי בכה"ג דשדא פיסא אי הוי כדרך ונראה שבדין פוצע חלזון מת יחלקו
או כלאחר יד ,ומאי דפטר רב אשי אינו
מחמת שפסק כרבנן אלא משום שאין דרך התלמודים ,ולדברי הירושלמי
נראה שיחייבו חכמים דהרי פטורא דיליה
תלישה ודישה באמצעות פיסא. הוא אך ורק מחמת 'דישה במחובר
ב .אך אף שפסקנו כר' אליעזר איננו מחויבים לקבל את סברתו דאיכא חיוב ברודה חלות דבש
ט הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
פוצע חלזון מת יחייבו חכמים דהרי שיטת רבנ :מפרק אסור רק
לית לירושלמי פטור שאינו גידו"ק, משו שבות
דהא 'דש' הוא ואינו 'מפרק'] אך לרבנן
ולפיכך נוכל לקבוע בוודאות כי
דבבלי בשיטת הרמב"ם נפטור אף בחילזון מת
הגדרת מלאכת 'מפרק' לרבנן
דהא אינו גידו"ק וארכבוה אתרי רכשי[ וברור דירושלמי ]ולפי הרמב"ם אף לרבנן דבבלי[
שיחייבו חכמים על סוחט אשכול הינה שייכת רק בדבר המחובר למקורו
ענבים תלוש דהא דש הוא בגידו"ק כגון סוחט זיתים מאביהן או מכה ואתר
ולכן נגדיר את דעת חכמים כדעה תמרי ,חולב עז ופוצע חלזון חי ובכולם
שמינית בגדרי מפרק ולפי שיטתם לא פטרו חכמים אך במלאכת דש כדוגמת
קיימת 'מלאכת מפרק'.
פסיקת ההלכה בראי הראשוני
הרי זהו שינוי מדרך הרגיל ולכן נחשבת פירוט הסוגיות
מלאכתו כלאחר יד והשני :מאחר
שמדובר בגונח הריהו אחשיב מצטער ומצינו ארבע שיטות היאך לפסוק את
ובמקום צערא לא גזרו רבנן ,ופסק התם
ההלכה ונבארם אחת לאחת
רב יוסף הלכה כר' מרינוס. בהקדם מקורות ההלכה דאית לנא
הסוגיא הרביעית במסכת בבא מציעא ארבע סוגיות:
)פט" (.ת"ר מה דיש מיוחד דבר והראשונה שבהם היא מחלוקת
שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל
שגידולי קרקע פועל אוכל בו יצא החולב התנאים רבי יהודה ורבנן
והמחבץ והמגבן שאין גידו"ק ואין פועל בדין פציעת חילזון )שבת עה (.וביאר רבא
יסוד מחלוקתם האם יש דישה שלא
אוכל בו. בגידולי קרקע דר' יהודה ס"ל דיש
דישה בכל דבר ורבנן ס"ל דאין דישה
הכרעת תוס' יש דישה בכל דבר
אלא בגידו"ק.
וכתבו התוס' )עג :ד"ה מפרק( שהסוגיא
הסוגיא השנייה בפרק המצניע )שבת
העיקרית היא הגמרא במסכת
כתובות ששם נפסקה הלכה מפורשת, צה (.דמצינו התם לר' אליעזר
ומוכח משם כי חולב בהמה הוא מלאכה דמחייב על חולב משום דש ולא ברירא אי
דאורייתא דמשום הכי הוצרכנו לעוד שני
צדדי היתר האחד היתר 'יניקה' שהופך רבנן פליגי עליה בהא.
את הפירוק למלאכה שאיסורה מדרבנן
וכדי להתיר את האיסור דרבנן איכא הסוגיא השלישית במסכת כתובות )ס(.
התירא דמקום צערא ,דהרי אי חולב הוי
ששם הורה ר' מרינוס כי שרי
לגנוח לינק חלב בשבת וזו בצירוף שני
היתרים האחד :מאחר שאינו חולב יונק
הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק י
שבת ,ומחמת חומר הקושיא ביאר ר"ת כי דרבנן למה הצריכו לגונח יניקה דוקא
חיובו של החולב הוא משום ממחק ולא חליבה כדרכה ,ומפני כך פסקו כי
ששייך בבהמות ואינו תולדה דדישה ,וכן מפרק בחליבה עובר על תולדת דש
נראה שזהו טעמו של היראים שביאר כי וכדעת רבי אליעזר המחייב בחליבה
חולב חייב משום טוחן וכן נבאר בסברת משום מפרק ,ומאחר ובהמה אינה גידו"ק
המפרשים שחיובו משים גוזז ,ונמצא כדמוכח מסוגיא דב"מ מוכרחים אנו
פסק ההלכה לשיטתם :אין דישה אלא לדחות את ההבנה הנובעת בדברי רבא
בגידולי קרקע ,ובהמה אינה גידולי קרקע בפרק כלל גדול שלדעת חכמים 'אין
ובכ"ז חולב חייב מפני שאינו תולדה דדש דישה אלא לגידו"ק' אלא פסקינן כרבי
יהודה הסובר כי דישה שייכא בכל מילי
אלא מלאכה אחרת. ורבא לא בא אלא להשמיענו טעמא
הכרעת הרמב" דברייתא ולא את דעתו.
והרמב"ם פסק בבירור כי אין דישה אלא סיכום דעת התוספות :מכיון שסוברים
לגידו"ק ובכ"ז חייב את תוס' שחליבה תולדה דדש,
החולב משום מפרק תולדה דדש וביאר והוכיחו שחליבה אסורה מדאוריתא
המגיד משנה כי דעת הרמב"ם דבהמה קושיא עצומה לפנינו והרי אמר רבא 'אין
חשיבא גידו"ק ויש להבנה זו שתי ראיות דישה אלא לגידו"ק' ובהמה אינה נחשבת
האחת מהגמרא במס' עירובין )כז(:ששם גידו"ק ומדוע חייבה הגמרא בחולב,
מפורש כי בהמה חשיבא גידו"ק לענין הוכרחו התוס' לדחות את משמעות דברי
קניה בכסף מעשר שני וראיה שניה מהגמ' רבא דס"ל דאין דישה אלא לגידו"ק,
במס' סוכה אליבא דר' יוחנן דאית ליה ונמצא פסק ההלכה לשיטתם :דיש דישה
הקישא מסוכה לחגיגה ולפיכך הסיק כי
שרי לסכך סוכתו בעורות בעלי חיים, בכל דבר.
ונמצא פסקן של דברים :דאף שלהרמב"ם
אין דישה אלא בגידו"ק אין זה סותר לגמ' הכרעות רבינו ת והיראי
בכתובות שפסקה כר' אליעזר משום
אך רבינו תם לא ניחא ליה בדרך זו דהרי
שבהמה אכן חשיבא גידו"ק.
נחלקו רבה ואביי )עג (:אי יש עימור
הכרעת הריטב"א שלא בגידו"ק ונראה כי יש לפסוק כאביי
]דהוא בתראה[ הסובר דאין עימור אלא
והריטב"א )צה (.נקט בדרך שונה מכל בגידו"ק ולמה יהיה שינוי בין עימור
לדישה אלא פשוט כי אין דישה אלא
הראשונים שקדמו לו ומחמת בגידו"ק ,אך ברור מהגמרא בכתובות כי
יסוד 'אין דישה אלא בגידו"ק' הכריח כי פסקינן כר' אליעזר שהחולב חייב והא
החולב בשבת עובר רק על איסור שבות, בהמה איננה חשיבא כגידו"ק לענין חיוב
ולא פסק כר' אליעזר .אלא מאי ,והא בגמ'
יא הרים 'בהגדרת מפרק' מפרק
ולסיכום שיטת הריטב"א :מכיון שאין כתובות מוכח לכאורה דמעשה החליבה
הינו אסור מדאוריתא דאל"כ מדוע הותר
דישה אלא לגידולי קרקע, לחולה רק בשינוי ע"ז תירץ הריטב"א
ובהמה אינה גידו"ק חליבת בהמה הינה דמשום צער אין מתירים איסור דרבנן
גמור כמעשה חליבה אלא אך ורק
איסור שבות בלבד. שבותים קלים כגון אמירה לגוי ,או שבות
על ידי ישראל בשינוי וזהו מה שהתירו
ועוד נרחיב הביאור בשיטת השו"ע
כאן ,שבות דחליבה בשינוי דיניקה.
היאך הכריע בזה בשיעור 'חליבת
שבת' בעזה"י.
הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק יב
'תנאי גידולי קרקע'
חקירה בעניי מלאכות בגידולי קרקע
קושיא עצומה על תנאי גידו"ק
תירו הנשמת אד
קושיא לכאורה ע"ד השו"ע
יישוב פסקי השו"ע
'אי זורה אלא בגידולי קרקע' הגדרה חדשה
קושיא גדולה מדי חלזו
ביאור היתר מלילת שיבולי
ביאור היתר סחיטת פגעי ופרישי
כבשי ,עיו בהיתר ובאיסור
די כבשי כדי חילזו
היתר סחיטה לכתחילה
פגעי ופרישי ,שינוי בחפצא
מציצת ענבי ,שינוי בגברא
סחיטת כבשי לגופ
פטור כני מילחא ממילחתא
ונעשנה קפנדריא:
חקירה בעניי מלאכות בגידולי קרקע
הראשונה :במלאכת מעמר דפליגי בדין תנאי גידו"ק מצינו ארבע מלאכות
רבה ואביי באדם שייבש שהתנו בהן תנאי זה ויש להבין
מלח במלחתא ועתה 'כניף מלחא
ולברר גדריו,
א .ויש ראשונים שגרסו רבא ,וכן הוא לפנינו בגירסא דידן.
יג הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק
)פ"ח הט"ו( דהשף לשון מתכת חייב ממלחתא' חייבו רבה משום מעמר ואביי
בשיעור שישוף כל שהוא ,וכל זאת אחר פטרו מחמת 'אין עימור אלא בגידו"ק'
שפסק הרמב"ם מפורשות )בפ"ח ה"ו וכן
בה"ז( דאין עימור ודישה אלא בגידו"ק. ומלח אינו גידולי קרקע.
תירו הנשמת אד והשנית :במלאכת דש דאוקים רבא
ורבות נדדתי עד שמצאתי את שאהבה פלוגתת התנאים שנחלקו
בפוצע חלזון ר' יהודה חייב וחכמים
נפשי בנשמ"א כלל י"ז וביאר
שם כי אם יעשה אדם מלאכה כעין פטרי בדין יש דישה בגידו"ק או לא.
מלאכה דאוריתא ללא שינוי משמעותי
אין להבדיל בין גידו"ק לאינו גידו"ק והשלישית :במלאכת טוחן שצידד
וממש כשם שנתבאר במלאכות בורר
ומבשל שהן ממש בדמותן כצלמן של התה"ד להתיר קציצת
המלאכות דאוריתא אלא שבמשכן בישל בשר צלי או מבושל בסכין וזאת דכמו
סממנים וזה בישל דגים ונחייבו בכל מידי שאין עימור אלא בגידו"ק כך אין טחינה
דבישל ,ועפ"ז נאמר אנן דזהו טעם אלא בגידו"ק ,והתיר השו"ע )בסי' שכ"א
הרמב"ם דחייב בטוחן לשון מתכת דמאי
שנא טוחן סממנים או מתכת ,אך אם ס"ט( ע"פ דבריו את קציצת הבשר.
יימצא שינוי גדול בין המלאכה המקורית
למלאכה הנדונת לפנינו עלינו לבחון והרביעית :במלאכת זורה ,שצידד
היטב ואם יימצא החפצא הנידוש גידו"ק,
נחייב בה על אף השוני ,אך אם מלאכה זו הגרע"א )הוב"ד בביה"ל סוף
אינה גידו"ק לא נחייב בה כדין מלאכה שי"ט ד"ה מפרק( שכמו שאין דישה ועימור
דאוריתא ,ולדוגמא :מלאכת דישה אלא בגידו"ק כך אין זורה אלא בגידוק
במקורה עוסקת באדם שקצר והפריד
תבואתו מחיבורה לקרקע ועתה בדישתו ועפ"ז נטה להתיר פיזור מים ברוח.
מפריד בין המוץ או הקליפה הדבוקה
למאכל אך בחולב ליכא הכא מוציא אוכל קושיא עצומה על תנאי גידו"ק
מפסולת כלל דהבהמה אינה פסולת
מושלכת אלא חפץ בקיומה ובשמירתה ולכאורה אם פירוש אין ...אלא
ולכן הבדל זה נתפס כשינוי בין המלאכה
המקורית לחליבה אך משום שהחליבה בגידו"ק מתפרש כפשוטו
הינה גידו"ק ]לדעת הרמב"ם[ בכ"ז נחייב על דדבר שאינו גידו"ק המעמרו ,הדשו,
הזורהו והטוחנו ,עובר על איסור שבות
אף השוני. בלבד ,מדוע במלאכות בורר לא מצינו
חילוק זה ואפי' הבורר כלי מתכות
יתחייב ,וכן ברור לנו שבמלאכת בישול
חייב בכל גווני דמבשל וכן מפורש
ברמב"ם )פ"ט ה"ו( דהמתיך אחד ממיני
מתכות חייב כתולדת מבשל ,וכן בהלכה
ב' פסק כי המדיח בחמין דג מליח הישן
או קולייס האספנין והוא דג דק ורך ביותר
חייב ואפילו בדין טוחן פסק הרמב"ם
הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק יד
במלאכת מבשל אע"פ ששונה בהא שאינו קושיא לכאורה ע"ד השו"ע
גידו"ק נחייב בו ,וכן אם יתדמה בחפצא
כגון החולב בהמה ]לדעת הרמב"ם[ או וקודם שהיה בידינו יסוד עצום זה היה
הסוחט זיתים באביהן על אף שפעל
הגברא פעולה משונה בהא שסחטן נראה לכאורה כי אף על השו"ע
בסימן שכ"א יש להקשות כיצד נאמר
במחובר בכ"ז יהיה חייב. שטעם סברת השו"ע בסעיף ט' בדין היתר
חיתוך הבשר ]שאינו גידו"ק[ דאין לחייבו
'אי זורה אלא בגידולי קרקע' משום איזה מלאכה שתהיה מחמת שאינה
הגדרה חדשה גידו"ק ,והא בהלכה הבאה בסעיף י' אסר
לגרור הגבינה במורג חרוץ ואי בהמה
ועל פי היסוד המחודש שבידינו נבאר עצמה אינה גידו"ק והתיר את טחינת
הבשר עאכ"ו שצריך להתיר את טחינת
בדברי הגרע"א שצידד להתיר
שפיכת מים ברוח מחמת שהמים אינן הגבינה היוצאת מהבהמה.
גידו"ק ,וכשם שאין עימור ודישה אלא
בגידו"ק כך גם 'אין זורה אלא בגידו"ק' יישוב פסקי השו"ע
ונאמר כי כוונתו דאין 'זורה משונה' אלא
בגידו"ק דהא אי יזרה כדרכו ברחת לרוח ועפ"ז יתבארו דברי השו"ע בדרך
יתחייב אף שאינו גידו"ק וכגון בעל
תבואה שנתערבו בתבואתו חלקיקי מחודשת ,דכיוון ששינה מדרך
פלסטיק או סיבי ניילון שאינם גידו"ק הטוחנים כמה שינויים דהא הטוחן טוחן
וזורה תבואתו ברחת לרוח אין ספק בנא והכא במבושל ,ועוד הטוחן טוחן
שיתחייב על כך דהא אין שום שינוי בכלי טחינה וזה מקצץ בסכין והוסף
במלאכת הגברא מדרך דישה שהיתה לכך דבהמה אינה חשיבה גידו"ק ואין
במשכן ,אך בנידון דר' עקיבא אייגר נראה לחייב בהאי משום טוחן ,אך בטוחן
שסמך כבר על השינוי 'במטרת הזרייה' ומגרר הגבינה בכלי המיוחד לטחינה הרי
שהרי מפזר המים אינו מבדיל פסולת שלא שינה בין האי טוחן לטוחן
מאוכל ע"י מעשהו ושניא מזרייה דאורייתא ולפיכך יש לחייבו אף שאינו
שהייתה במשכן ,ואחר דאיכא 'שינוי
בגברא' יש משקל חשוב להא דאיכא חשיב גידו"ק.
שינוי 'בחפצא הנזרה' . ואם נגדיר זאת בקצרה :מלאכת דישה
קושיא גדולה מדי חלזו המקורית יש בה שני מאפיינים
אחד בגברא דדשים בתלוש אוכל
ואם נעיין היטב נבחין כי בפוצע חלזון מפסולת ,והשני בחפצא דהוי גידו"ק ,ולא
נדמה מלאכה למלאכת דישה דאורייתא
חי יעלו הדברים יפה דהא אף הכא אי איכא תרי שינויים אחד בפעולת
האדם הפוצעו חפץ בחיי החלזון ולפיכך הגברא כגון 'דישה במחובר למקורו'
מעשה הפציעה נחשב כשינוי מדרך דישה ואחד בחפצא הנידוש כגון שאינו גידו"ק,
אך אם יתדמה בחדא ,או בגברא כגון
טו הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק
ויש לחדש ,חילוק בין שני מיני שינויים והוי 'דישה במחובר למקורו' כחליבה ,אך
מחמת שהחלזון אינו גידו"ק אית ביה תרי
ולפיכך חובה עלינו לחדש כי דישה שינויים מדרך הדשים ולפיכך לא נחייבו,
וע"ז אמר רבא מאי טעמייהו דרבנן
ביד לא תחשב שינוי משמעותי קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע ,אך
לחושבו כדישה כלאחר יד ,מחמת שכך בגמרא מוכח דסבר ר' יוחנן דפטרי רבנן
דרך החולבים לחלוב הכי ולפיכך אין זה אף בחלזון מת ולכאורה זוהי קושיא
חשיב שינוי לפטרו ,וא"ת הדרא קושיא גדולה על יסוד הנשמ"א דהרי אין שום
לדוכתא דהרי פציעת חילזון בידיו הוי שינוי בין פוצע חלזון מת ,נוטל דמו
דרך הרגילה בהוצאת הדם ומדוע ייפטר ומשליך את שייריו ,לבין אדם הדש
מחמת שאינו גידו"ק ,אומר לך ,אכן אין
זהו שינוי שיש בכחו להחשיבו כדישה תבואה ומפריד את המאכל מהפסולת.
כלאחר יד אך לא מטעם דין 'כלאחר יד'
פטרנו את הפוצע חילזון אלא משום יישוב הקושיא
שאינו דומה כלל לדין דישת סממנים
אך אחר שנתבונן נבחין דאף הכא איכא
שהיתה במשכן.
שינוי בין דרך דישה המתבצעת
ובדרך קצרה :נתחדש הכא דפטור בכלים כגון מורג חרוץ ,או חובט את
תבואתו במקלות לבין הפוצע חלזון
דישת חילזון הוא משום שינוי, וסוחט דמו דשינויא איכא ,דעביד לדישה
אך אין זהו משום 'שינוי כלאחר יד' אלא בידו ולפיכך הפוצע חלזון חי תרי שינויי
קעביד במלאכת הגברא האחת דעביד
משום 'שינוי שאין דומה לדישה'. 'דישה במחובר למקורו' והשנית דעביד
'דישה בידו' אך בפוצע חלזון מת איכא
ביאור היתר מלילת שיבולי רק חדא שינויא דעביד 'דישה בידו' ובכ"ז
הוי שינוי להפקיעו מחיוב חטאת בתוספת
ועל פי הני חידושים יתבארו לפנינו כמה
האי דלא הוי גידו"ק.
דינים שלכאורה נראים כמוקשים,
דפסק השו"ע בסימן שי"ט ס"ו דשרי קושיא חדשה נוצרה
למלול מלילות בשינוי מעט בראשי
אצבעותיו ,ולכאורה מדוע הותר הדבר אך עתה ייקשה מאד על חיוב חליבה
והא המולל אוחז בידו את שיבולי
החיטים ומשפשפן בידו והא זוהי ממש שאף אם נאמר דבהמה חשיבא
פעולת דישה בחיטים שהן גידולי קרקע, גידולי קרקע מדוע נחייבו והא שונה
אך לפמשנ"ת ניחא דעצם פעולת המלילה חליבה מדישה דעלמא בתרתי ,האחת:
ביד אינה דומה למלאכת דישה המקורית דהא חליבה הינה 'דישה במחובר
שנעשית בכלי עזר והרי כבר לפניך שינוי למקורו' ושנית :דעביד לדישה בידו ולמה
בפעולת הגברא שדש 'שלא כדרך דישה' לא נחשיב את החליבה כדישה כלאחר יד
שהיתה במשכן ,ואיכא הכא במלילה עוד
שינויא רבא בהא שעושה פעולה 'כלאחר ומדוע החמרנו בחליבה כ"כ.
הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק טז
בפעולת הגברא דסחיט להו בידו ,איכא יד' דהרי אין דרך דשי חיטין לדוש גרנן
שינוי בחפצא הנידוש דהא פירות אלו אין בידיהן מעט מעט ,ולכן אף שחיטים
דרך לסוחטן ולפיכך נחשבת אף פעולת הינן גידו"ק נתיר לכתחילה את מלילתן
הגברא 'שינוי כלאחר יד' ובנוסף לכך
שכל דישה בידו אינה דומה לדישה מעט ובראשי אצבעותיו.
שהיתה במשכן ,הותר לכתחילה לסחוט
ולסיכום :אף שמלילת חיטים דומה
פירות אלו.
למלאכת דישה דהרי מפריד
כבשי ,עיו בהיתר ובאיסור בין האוכל למוץ העוטף אותו בכ"ז
נתיר לכתחילה משום דאיכא כמה
אך עתה יקשה מאד מדין כבשין ,שבין שינויים א .עצם הדישה ביד הויא שינוי
מדישה שהיתה במשכן .ב .אין דרך
לרב ובין לשמואל אסור מדרבנן לדוש חיטין ביד ולכן המלילה נחשבת
לסוחטן למימיהן וביאר רש"י מאי טעמא 'דישה כלאחר יד' ופטור ע"ז ככל שינוי.
לית בהו איסור דישה מדאורייתא "שאין ג .בהא דעביד מעט ד .בהא דעביד ליה
המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל
בתוכן" ומוכח א"כ דמעיקר הדין היה בראשי אצבעותיו.
ראוי לחייבו ואין לפוטרו מסיבת 'שינוי
דכלאחר יד' ולכן אף אנן נקבע כי דרכן ביאור היתר סחיטת פגעי
של בני אדם לסחוט כבשים למימיהן ופרישי
והסוחט כבשים לא עביד מעשה משונה
כלל וכלל ,אלא מאי פטורא דילה מחמת ועל פי הגדרות אלו נראה לבאר היתר
'החפצא הנידוש' שאינו דומה לדישת
סממנים שהיתה במשכן ,ועל פי היסודות סחיטת פירות כגון פרישין ועוזרדין,
שקדמו יש להבין דמאחר והכבשים הוו דלכאורה יש להבין מאי שנא סחיטתן
גידו"ק ,מאי שנא מחולב שגם הוא המותרת מכל דישה ופירוק ,ואם חייבנו
גידו"ק ועביד דישה שלא כדרך שהיתה בחולב ובסוחט זיתים וענבים בידו מוכח
במשכן ובכ"ז חייב ,ואל תשיבני דהכא יש כי סחיטה בידו אינה נחשבת כשינוי
לחלק דבחולב בהמה בין הבהמה חשיבא הפוטר דהרי דרך החולבים לחלוב בידו
גידו"ק ואף החלב היוצא ממנה אך הכא וכן דרכם של בני אדם לסחוט פירות בידם
אמנם הירק הנסחט הינו גידו"ק אך המים ואין זה נחשב כמעשה שינוי כלאחר יד,
היוצאים ממנו אינם גידו"ק ,אי אפשר ואם כן יקשה מאד מדוע התרנו לסחוט
לבאר כך דפירש רש"י מלת כבשין" :ירק לכתחילה בפגעין ופרישין והא סוחט
כדרך הסוחטים אך המתבונן יבחין
בחילוקים ברורים דאף שאין שינוי
ב .ויתכן שזו סברת הראשונים שהובאו ברמ"א ואסרו מלילה דסברו כי אין זו מלאכה הנעשית כלאחר
יד דדרך בני אדם בבתיהם למלול מלילות.
ג .וכמו דמצינו פטור בצד בע"ח דאין במינן ניצוד.
יז הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק
מהדישה המקורית דדש בידו ואינו חי כבוש ביין ובחומץ" ,אך יש לחדש
גידו"ק אי אפשר לחייבו. ולומר דבחולב איכא רק שינוי אחד
מדישה שהיתה במשכן שהיתה בכלים
העולה מן האמור :ישנן שתי אפשרויות ובחולב דש בידו ומחמת שדומה בדבר
אחר לדישה המקורית בהא דהוי גידו"ק
לפטור מחיוב דאורייתא דדישה: חייב על החליבה ,אך הכא בסוחט כבשין
לא רק דאיכא שינוי מדישה שהיתה
הראשונה :אי עביד 'שינוי כלאחר ממשכן בהא דדש בידו וזהו 'שינוי
בגברא' ,איכא נמי שינוי 'בחפצא הנידוש'
יד' כגון שסחט פירות דאינו דומה לדישת סממנים שגדלו יחדיו
שאין דרך לסוחטן ,וכאדם המולל חיטים המאכל והמוץ אך הכא היין הנידוש לא
בידו דאין דרך בני אדם לדושן מעט
מעט ולכן פעולות אלו נחשבות כמעשה גדל בתוך הירק.
משונה ופטור. די כבשי כדי חילזו
והשנית :אדם שיעשה מלאכת דישה ועתה נבחין דהוי בדיוק כדין פציעת
בתרי שינויים מהא דהוי חלזון דפטיר אף דהוי 'דרך
בדישת הסממנים דהויא במשכן ,כגון הפוצעים' ואין פעולתו נחשבת כשינוי
פוצע חלזון דדש בידו ולא הוי גידו"ק, כלאחר יד ,אך מחמת דאיכא תרי שינויים
וכן בסוחט כבשים למימיהם דהויא דישה
ביד ולא גדל המשקה בתוכם.
היתר סחיטה לכתחילה
שחסר את השינוי הראשון דהא דרך פגעי ופרישי ,שינוי בחפצא
בני אדם לסוחטם למימיהן ולא עביד
אך ע"מ להתיר לכתחילה את הסחיטה
בכך שום שינוי.
בשבת יש לצרף מזה ומזה ,שינוי
מציצת ענבי ,שינוי בגברא בצורת המלאכה שהיתה במשכן ,ושינוי
מדרך הנהוגה בין בני אדם לעשותה,
ואכן בדין מציצת פירות מצינו שרבו וזהו מאי דאיכא בסוחט פגעין פרישין
ועוזרדין ,דשינה מדישת הסממנים
הדעות להתירם לכתחילה ,ואף בהאי דהוי דבר שאין דרך לדושו
שפירות הוו גידו"ק ואפילו בענבים ובמשכן דשו דברים שדרך בני"א
החמורים שרי ,ונבאר גם הכא דהאדם לדושן ,ואף שינה מדרך בני"א שדש
המוצץ שינה מדישת הסממנים בהאי דדש דבר שאף אחד לא דשו ]וכן ע"ד זו
בפיו ובמשכן דשו בכלים ,ואף שינה בהיתר מלילות[ והכא בכבשין נאסור
מדרך בני אדם והכא יסוד ההיתר מחמת לכתחילה את סחיטתן למימיהן מחמת
'שינוי בגברא'.
הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק יח
דליכא שינוי בצורת הפעולה של הגברא סחיטת כבשי לגופ
דכאן עימר וכאן עימר ,בכ"ז איכא חילוק
במעשה הגברא והוא 'מטרת העימור' וא"ת מדוע התירו לכל הדעות את
דבמשכן העימור היה פעולת הכנה
לדישה זריה ועד האפיה אך הכא לעימור סחיטת הכבשים לגופן והא לא
המלח אין מטרה להכין ולתקן מלאכה הויא שינוי ,אומר לך דמאחר ואינו חפץ
אחרת אלא פשוט ע"מ לרכזו ולאוספו, במים היוצאים אין זה מפרק כלל ודומיא
ואם כן אין דומה מטרת מעשה איסוף לחולב וסוחט אשכול ענבים לקדרתו
המלח למטרת מעמר סממני המשכן ואחר
שמצאנו שאינו דומה למעמר ,נפטור בו דאינו עולה לשם מפרק.
מחמת שאין המלח גידו"ק ואפשר לבאר
דהיא גופא מאי דפליגי רבה ואביי אי פטור כני מילחא ממילחתא
כניף מילחא חייב משום מעמר דרבה ס"ל
דשינוי במטרת העימור אינה נחשבת ועתה אם כנים דברינו יש להקשות
שינוי מדישה שהיתה במשכן ורק שינוי
בפעולה חשיב שינוי ,ואביי סבר דכל מדוע הורה אביי בהא דכניף
שינוי ממאי דהוה במשכן יוצר חילוק מילחא ממלחתא דאין עימור אלא
שאם יצטרף אליו שינוי שאינו גידו"ק הרי בגידו"ק והא לפמשנ"ת אין לפטור אדם
העושה מלאכה כצורתה מחמת שאינו
שלא ייחשב מלאכה דאורייתא. גידו"ק וכשם שהוכחנו ממבשל ושף
לשון מתכת ,ואם כן מאיזה טעם פטרו
אביי והא עימר ממש כדוגמת עימור
סממני המשכן ,אך מהכא יש לחדש כי אף
ונעשנה קפנדריא:
א .סוחט אשכול ענבים בידו :זהו יש להבחין בכל מלאכה ומלאכה
המקרה החמור ביותר בדיני מפרק בשני גדרים עיקריים בהלכות
ולא מצינו דעה שהתירה דבר זה והגדרתו שינויים ,הגדר הראשון' :שינוי בצורת
היא ,דאע"פ ששינה מצורת הדישה המלאכה שהיתה במשכן' ובזה יש שני
המקורית בהא שדש בידו בכ"ז נחייבו פרטים 'שינוי בגברא' הפועל את
מחמת שלא שינה בחפצא הנידוש ואף לא המלאכה' ,ושינוי בחפצא' שבו נעשית
המלאכה ,והגדר השני' :שינוי מדרך
שינה מדרך הנהוגה בין בני אדם. הנהוגה בין בני אדם' כדוגמת כל
מלאכה הנעשית 'כלאחר יד' שאיסורה
ב .חולב בהמה :מקרה זה קל במקצת
רק מדרבנן.
מדין סוחט אשכול ענבים ,ואכן מצינו
ד .וראיה לדבר הביא הרב ר' משה אריה יודלביץ שליט"א מהא דבחלום שר המשקין עביד מעשה
סחיטה בידיו לכוס פרעה ולא חשיב כעביד מעשה משונה לפני המלך.
יט הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק
הגברא ,דהרי טחן בכלי טחינה ,ואף לא מחלוקת ר' אליעזר וחכמים ,וכן מחלוקת
שינה מדרך ורגילות בני אדם ,וכ"ש ראשונים אם לחייבו או לפוטרו ,דהא
שלדעת הסוברים שבהמה והחלב היוצא 'סוחט במחובר למקורו' ולהלכה פסק
הרמב"ם דיש לחייבו ,ואין זה שינוי
ממנה חשיבי גידו"ק. מצורת דישה ,ואף שדש בידו וזהו שינוי
בגברא מצורת דישה שהיתה במשכן,
ו .חיתוך בשר מבושל דק דק :מותר מכיוון דליכא שינוי בחפצא הנידוש דהרי
בהמה חשיבא גידו"ק ,ואף החולב פועל
לכתחילה ,דשינה מצורת הטחינה בצורה הנהוגה בין בני אדם שכולם כך
שהייתה במשכן בפעולות הגברא דהתם חולבים ]ונמצא שאם נקבע שבהמה אינה חשיבא
טחנו בנא והכא במבושל ,התם בכלי
טחינה והכא במבושל ,והוסף לכך את גידו"ק ,נפטור את החולב דהא שינה שני שינויים
שיטת הסוברים דבהמה אינה חשיבא
גידו"ק והוי נמי שינוי בחפצא ,ולפנינו מצורת דישה שהיתה במשכן ,אחת בגברא שדש
שינוי מוחלט מצורת המלאכה. בידו ,ואחת בחפצא שדש באינו גידו"ק ,ואם נאמר
ז .פציעת חלזון חי :בזו מצינו שנחלקו כחכמים דפליגי אדרבי אליעזר וסוברים כי 'דישה
רבי יהודה וחכמים ופסק הרמב"ם במחובר למקורו' נחשבת שינוי מצורת הדישה
כחכמים דפטרי מחמת דאין דישה אלא
בגידו"ק וחילזון אינו גידו"ק ,הרי שינוי שהיתה במשכן ג"כ נפטרנו מחיוב דשינה שני
בחפצא מצורת דישה ,ועוד שינוי בגברא
בהא עביד דישה בידו ולא בכלי ]ואליבא שינויים במלאכת הגברא האחת שדש בידו והשנית
דחכמים דפליגי אדרבי אליעזר וסברי דאין דישה שדש במחובר למקורו[.
במחובר למקורו הוי שינוי נוסף[ ולפי ששינה ג .יונק מבהמה :כאן אע"פ שודאי שינה
בגברא וחפצא מצורת דישת סממנין
נפטרנו מחיוב ,וכל זאת אע"פ שבפציעתו מדרך הנהוגה בין בני אדם ונחשב
נהג כדרך בני אדם ולא נחשבת פעולתו כמפרק כלאחר יד ,בכ"ז יהיה אסור
והטעם ביאר המג"א ס"ק ב' דהכא 'דרכו
כלאחר יד. בכך' וביאר דבריו המשנ"ב בס"ק י' דאין
פעולת היניקה נתפסת כשינוי גמור משום
ח .פציעת חלזון מת :אף שלכאורה
דדרך כל בעל חי לינוק.
נראה שמקרה זה חמור יותר
מקודמו ,דהא הכא משליך את בשר ד .בישל דגים :ודאי שיהא חייב דאף
החלזון ונוטל דמו והרי הוא כשאר דשי
תבואה איכא חילוקא רבה מדישה ששינה בחפצא שאינו גידו"ק בכ"ז
שהיתה במשכן בגברא ,דהרי דש בידו לא שינה בפעולת הגברא ,ואף לא שינה
ולא בכלי ,ובחפצא ,דחילזון אינו גידו"ק
והכא נמי יהיה הדין כחכמים דפליגי ממנהג ודרך בני אדם.
אדרבי יהודה ופטרי. ה .טוחן גבינה במורג חרוץ :אפילו
לשיטת הנשמ"א שהחשיב את
הגבינה כאינו גידו"ק יהא חייב דאף
ששינה בחפצא הנטחן ,לא שינה במלאכת
הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק כ
במשכן בגברא :שדש בידו ,ובחפצא: ט .פגעין ופרישין ושאר פירות שאין דרך
שהמשקה הנסחט לא גדל בתוכם ,ואף
שאף הכבשין ואף היין הנסחט תרוייהו לסוחטן :כאן מצינו שינוי גדול שלא
גידולי קרקע הם ,ישנו חסרון מהותי בהא ראינוהו עד הנה והוא שהסוחט שינה
מדרך הנהוגה בין בני אדם דאין אדם
'דלא גדלו בתוכן'. שסוחטן ולכן נחשב מעשה זה כמעשה
הנעשה 'כלאחר יד' ואיסורו מדרבנן,
יב .כבשין ושלקות לגופן :בדין זה כ"ע הוסף לכך שהגברא הסוחט שינה מצורת
דישה שהיתה במשכן דהא דש בידו
מודו דשרי מחמת דאי לא צריך את
המשקה הנסחט אין על מעשה זה שם ]ואפשר עוד לומר שאף שלכאורה לא שינה
מפרק כלל. בחפצא הנידוש דהא דש בגידו"ק ,בכ"ז נחשב
יג .סוחט ענבים לאוכל :מותר מחמת מעשהו שינוי בחפצא דהא במשכן דשו רק דברים
שלא נשתנה המשקה הנסחט לשם שדרך לדושן[ ולכן נתיר לכתחילה את
משקה אלא נבלע מיד באוכל הרי לא סחיטת הפירות.
נחשבת פעולתו פעולת דישה כלל ,דהרי
ענבים היו וענבים נותרו ,מה לי הכא מה י .מולל מלילות :בזו ג"כ פסק השו"ע
לי התם ודמי לחוצה עינב לשניים ,ברור
דשרי אי יוסיף שינוי שימלול מעט
שאין זה דישה. ובראשי אצבעותיו וטעמא דהתירא נראה
דמפני שאין דרך בני אדם למלול תבואה
יד .מפזר מים לרוח :בזו ישנם שני בבתיהם אלא לדוש בשדה במורגים ואם
כן נמצא שהמולל עשה מלאכה בשינוי
שינויים מצורת הזרייה המקורית, דכלאחר יד ואיסורו רק מדרבנן ,וכיון
במלאכת הגברא' :שינוי במטרת הזרייה' שגם שינה מצורת המלאכה שהיתה
שהרי כל זורה ענינו להפריד פסולת במשכן ,שהרי דש בידו אף שאין שינוי
מאוכל והמפזר מים אינו עושה כן ,ואיכא בחפצא הנידוש ,דהא הוי התבואה
שינוי בחפצא הנזרה שאינו גידו"ק, גידו"ק ,והוסף לזה שינויים קטנים דמעט
והוסף עוד שינוי דליכא הכא רחת ויש צד
ובראשי אצבעותיו והיתר גמור לפניך.
גדול להיתר.
יא .כבשין למימיהן :בדין זה הסכימו רב
טו .כניף מילחא ממילחתא :בזו ייפטר
ושמואל דיהא בו איסור דרבנן,
המעמר אף שעימר כדרך המעמרים ואע"פ שנראה בפשטות שדרך ורגילות
ואם כן לא שינה מדרך בני אדם ,ואף בני אדם לסוחטם וא"כ הסוחטם נהג
לא שינה מצורת העימור שהיתה כמנהג בני אדם ,הסיבה לפטור נעוצה
במשכן דהכא והתם עביד ערימה אך בתרי שינויי מצורת המלאכה שהיתה
איכא תרי שינויי בצורת המלאכה,
ה .ולדעת האוסרים במלילה נראה שבזו יחלקו ,אי הוי דרך בני אדם למלול בבתיהם.
ו .נראה שצריך עוד תוספת שינוי מה שלא מצאנו בסוחט פגעין ופרישין ,משום שתבואה היא דבר
ששייך בו דישה משא"כ בפגעין ואחמירו ביה יותר דמיחזי כדישה.
כא הרים 'תנאי גידולי קרקע' מפרק
בכ"ז מעיקר הדין הדבר מותר לכתחילה בחפצא :דעימר שלא בגידו"ק ,ואפילו
דמעשה זה הוא שינוי מצורת המלאכה במלאכת הגברא :והיא במטרת העימור
שהיתה במשכן ,דהתם דשו בכלי דישה דבמשכן הויא העימור כהיכי תימצי
וזה דש בפיו ואף זהו שינוי גמור מדרך להמשך עבודת ההכשרה דישה וברירה
הנהוגה בין בני אדם לסחוט וא"כ הוי ועוד בדרך לאפיה ,אך הכא העימור
כלאחר יד ]והאוסרים ס"ל דאין מציצה בפה
הינו איסוף בלבד.
חשיבא שינוי מדרך סחיטה הנהוגה בין בני אדם,
טז .מוצץ ענבים :אף דמיירי בגידו"ק
ועיין עוד בזה בשיעור 'היתרי מציצת פירות'
ובפרי שאית ביה דישה מדאורייתא,
ומשם בארה[.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כב
גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה'
חילוק בי קיו קוצי לסחיטה בידיי
מחלוקת בי הרדב"ז לצפנת פענח
'אנשי הוצל'
חילוק תוס' בי מנהג גרוע למנהג ראוי
יסוד מחודש 'איכא דרכא אחרינא'
עירוב ,ברכה ומעשרות בחזיז
הקבלה בי די חזיז דבבל להוצל ובית מנשיא
קושיא מחזיז על 'סברת אחשבינהו'
ויש ליישב ,היה לו להמתי
שיעור עירוב בבשר צלי
פסקי השולח ערו
קושיא מדי בשר צלי
תירו הקושיא ,אכילת בשר אית ביה חסרו
בגדי עשירי לעניי
חרופה ביהודה
כלאיי בזוני
בזוני איכא חסרו א' ההפצה' 'מפצה' על החסרו
ונמצא פסק של דברי כלול בחמשה גדרי:
ונתחיל מהגמרא בשבת )קמד (:שבה בסוגיא דידן ננסה להבין מהו הגדר
פסק רב נחמן כי בעקבות במעשה האדם שהופך מעשה
מעשיהם של בית מנשיא שהיו רגילים חסר משמעות למעשה בעל חשיבות,
לסחוט רימונים בשאר ימי החול ,נאסר ונעיין בסוגיות הש"ס ע"מ להעמיק
על כל יושבי העולם לסחוט רימונים בדין זה.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כג
חילוק בי קיו קוצי בשבת והקשה עליו רבא ,כיצד יש כח
לסחיטה בידיי בידי בית מנשיא לקבוע לכל העולם והא
לא מדובר במעשה הנעשה ע"י 'רובא
ואם תאמר אם כן לדברי רב חסדא דעלמא' וענה לו רב נחמן שאכן קבוצה
קטנה יכולה לקבוע והא ראיה דאיכא
יתחייב כל מקיים קוצים בכרמו מחלוקת במס' כלאיים בין רבי אליעזר
דהא איהו אחשיב לקוצים דידיה ,יש ובין חכמים האם המקיים קוצים בכרם
לחלק דאף שגזירת הכתוב היא לרבות מקדש ופוסל את כל הנטוע ,חכמים ס"ל
מקיים כזורע ,אין המקיים עושה מעשה דאינו מקדש ור' אליעזר ס"ל דמקדש,
בפועל אלא נמנע מלעקור את הקוצים ובשלמא טעמייהו דרבנן מובן דאין
שגדלו מאליהן ואין לומר בכה"ג חשיבות לקוצים ולכן קיום הקוצים לא
'אחשביה' דהוי 'שב ואל תעשה' ושניא נחשב כמעשה כלאיים אך מדוע אסר רבי
מאדם הנוטל בידו תרדין או פירות אליעזר וביאר ר' חנינא שכן בערביא
וסוחטם דעביד מעשה בידיים ובו ראוי מקיימין קוצי שדות להאכיל לגמליהן,
וטען רב נחמן שמכאן ראיה כי מיעוט
לומר סברת 'אחשביה'. העולם כגון הכא דערביא הוי מיעוט
ובכ"ז ידם על העליונה וקבעו חשיבות
מחלוקת בי הרדב"ז לצפנת לקיום קוצים עבור כל העולם ולכן אל
פענח תתמה כי בית מנשיא אף שהם מיעוט
כלפי העולם יכולים לקבוע גדרי חשיבות
ונפק"מ תהיה בציור של אדם שיזרע לכל העולם ,אך דחהו רבא דאינו דומה
כלל וכלל דאף דתרוויהו מיעוט ביחס
בידיים קוצים בכרמו ,האם לעולם ,מנהג ערביא חשוב הרבה יותר
יקדש ע"י מעשה זה של אחשביה, דהרי אינה 'סתם מיעוט' אלא הוי 'מיעוט
ולכאורה יש להביא ראיה שלא יקדש חשוב' מכיוון דהוי 'אתרא' דהיינו מחוז
מתוך לשון הרמב"ם )הל' כלאיים פ"ה הי"ח( חשוב ולעומת בית מנשיא דהוו מיעוט
"הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם בעלמא ,ותוקף הטענה נראה שחזר בו רב
לזורעו אע"פ שהוא רוצה בקיומו לבהמה נחמן מסברתו והסכים לדברי רבא לכן
או לרפואה הרי זה לא קידש עד שיקיים ביאר בצורה שונה ]ע"פ יסודו של רב חסדא[
דבר שכמוהו מקיימין רוב העם שבאותו דאכן אי אפשי למיעוט כבית מנשיא
מקום" הרי שאוקים דינא רק בגוונא לקבוע עבור כולי עלמא אך בנידון
דמקיים אך אם יזרע בידיים חמיר טפי, דסחיטת משקין מפירות כל אדם קובע
ושמחה גדולה היתה לי בראותי דברי ע"י מעשה הסחיטה כי יש חשיבות
הצפנת פענח לגאון הרוגוצ'ובי שכתב כן למשקה היוצא ע"י האדם הסוחט ,מבלי
בפשיטות דאף שהמקיים לא קידש הזורע
קוצים יקדש ,והביא ארבע ראיות בדיני קשר לחשיבות המשקה בעיני העולם.
טומאה וטהרה שמהם עולה כי ישנו
חילוק בין חשב עליו בלבד לבין עשה
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כד
בדרך מסוימת יכול לקבוע עבור כל מעשה בידיים ,ובסו"ד אייתי נמי הא דרב
העולם רק בתנאי שמדובר במיעוט חשוב חסדא בדין תרדין שסחטן.
כגון 'אתרא' והוא אזור גדול של בני אדם
הנוהגים כן ואף זו רק לדברי ר' אליעזר אך ברדב"ז ע"ד הרמב"ם מפורשות
אך לדברי חכמים אפילו שמדובר באתרא
אין כח בידי המיעוט לקבוע חשיבות כתב כי אין חילוק בין מקיים לזורע,
בקוצים לכל רובא דעלמא .ג' .בית דתרוויהו לא מקדשי ,אך באמת אין זה
מנשיא' :לכל הדעות אין כח בידי מיעוט קושיא על יסוד תירוצנו דאפשר ונחוץ
שאינו חשוב לקבוע עבור כלל לומר דהרדב"ז ס"ל כמו שסובר הב"י
האוכלוסיה .ד' .איהו אחשביה' :במקרה בשיטת הרמב"ם דאין הלכה כרב חסדא
של אדם יחיד שהחליט לפעול פעולה אלא כרב פפא וממילא אידחייא ליה
שלא כדרך הנהוגה בעולם ,ישנה חשיבות סברת אחשבינהו וא"כ אנו חייבים
למעשה לגבי עצמו ואף שאינו יכול להתחשב במנהג העולם ומכיוון שאין
לקבוע כלום לגבי העולם .ה' .שב ואל העולם מקיימים קוצים בכרם אין טעם
תעשה' :גם רב חסדא הסובר דאמרינן
אחשביה בסחיטת היחיד יודה באדם שלא לחילוק בין מקיים לזורע.
עביד מעשה כגון קיים קוצים בכרמו דלא
דינים העולים :א' .רובא דעלמא' :הוא
אמרינן בזה 'אחשביה'.
הגורם החזק ביותר שקיים והוא
קובע מציאות לכל העולם מכח מעשי
הרוב .ב' .ערביא' :מיעוט שמתנהג
'אנשי הוצל'
מציאות ועי"ז לגרום חיוב חטאת לשאר אך בגמ' שבת )צב (.סברו האמוראים
בני העולם ,ולכן נסוגה מעט הגמ'
מההנחה הראשונה וקבעה כי יהיה חילוק בתחילה כי אדם שיוציא משאוי על
במקומות דבכל העולם מי שיוציא ע"ג גבי ראשו יהיה חייב ואע"פ שאין רוב
ראשו יהיה פטור כדין מוציא בשינוי אך העולם עבדי כן והדבר נחשב כדרך
אחד מאנשי הוצל שיוציא כך יתחייב דהא הוצאה ולא כמוציא כלאחר ידו משום
נהג כמנהגו וכמנהג אנשי מקומו ,ואין כח שישנו מקום ושמו הוצל שכך נוהגים
ביד העולם שאינם נוהגים ורגילים בכך לנשוא את משאותיהם ע"ג ראשיהם,
לבטל את מנהגם ודרכם של בני הוצל ,וכן וממילא נקבעה מציאות בעולם של 'דרך
להיפך אין כח בידי מנהגם של בני הוצל הוצאה' מחמת אותו מקום ,והקשו דלא
יתכן דהרי אין יכולת ביד המיעוט לקבוע
א .ומצאנו יסוד זה בעוד מקומות כמו שנבאר ,ומכללם דין זה דסחיטת פירות ,חזיז דעירובין כח .בישרא
דפרסאי דעירובין כט :ובקידושין ו .דמכללם עולה שבכולם אי הוו רובא דעלמא עבדי כן היתה
נקבעת מציאות חדשה.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כה
אין כח בידם לקבוע 'דרך הוצאה' ובטלה לקבוע מציאות לכולי עלמא ,אך גם לזו
דעתם ואבד מנהגם ,ותירצו דאף שהאי לא הסכימה הגמ' וחידשה טענה דיש
אתרא והאי אתרא איכא חילוקא רבה בין לפטור אף את אנשי הוצל עצמן מחיוב
מנהגא למנהגא ,שמנהג ערביא מנהג ראוי מחמת יסוד 'בטלה דעתם אצל כל בני
הוא דהרי אי איכא לן גמלים גם אנו היינו אדם' ואכן נתקבלה טענה זו ונפסק דאף
מקיימין קוצים להאכילם לבהמותינו, אחד מאנשי הוצל שהוציא משוי על
וכיון שאף כולי עלמא 'נוהגים בכח' ראשו פטור דהא שינה מדרך הנהוגה
במנהג זה אף שאינם 'נוהגים כך בפועל' ורגילה בין בני אדם .ואין כח במנהגו
מאחר דלית לן גמלים ,אי אפשי לטעון לחייבו ,ואף לא במנהג אנשי מקומו וכ"ש
כנגד דמנהג זה בטלה דעתם מחמת
מיעוטם ,דהרי איכא בידם תרתי לטיבותא שלא לחייב אחרים דלא נהגי כן.
חדא דהוו אתרא ועוד דמנהגם מנהג ראוי
הוא ,אך במנהג דאנשי הוצל איכא רק חילוק תוס' בי מנהג גרוע
חדא לטיבותא דהא הוו אתרא אך חדא למנהג ראוי
לריעותא אית ביה דמנהגם מנהג משונה
הוא והא ראיה דאף לכלל העולם איכא והקשו תוס' )צב :ואת"ל אנשי הוצל( סתירה
משאוי ואיכא רישא אך איננו נושאים
משאותינו ע"ג ראשנו ,ואם כן מוכח לכאורה בין הסוגיות ,דמסוגיא
דמנהגם מנהג משונה וגרוע הוא והעולם דפרק חבית למדנו מדין ערביא דאתרא
לא קיבל מנהגם ולפיכך אין חשיבות אית ביה כח לקבוע מציאות לכ"ע והכא
חולקת הגמ' על כך בצורה קיצונית
למנהגם אפי' במקומם. וסוברת דאף שמדובר באתרא שהיא
העיר הוצל בכ"ז לא חשיב מנהגא
להשפיע על כל העולם ואפי' על עצמם
יסוד מחודש 'איכא דרכא אחרינא'
כלל וכלל ,דמוציא משאוי ע"ג ראשו ואין להקשות דע"פ דברי רב חסדא
השינוי הוא בגברא הפועל ולא שנא מאי
חפצא דמוציא ,והחילוק הוא בגברא שקבע דיחיד שסחט תרדין אף שאין
היאך הוציא ומחמת דתליא בגברא ,כיון העולם נוהג כן ייחשב כסוחט משקין ולא
דהיה לו דרך להוציא כדרך הנהוגה אמרינן ביה 'בטלה דעתו אצל כל אדם'
בעולם ובחר לשנות מדרך זו לא אמרינן דאיכא חשיבותא למעשה היחיד לגבי
'אחשביה' אך בפירות השינוי שפעל עצמו ,מדוע ייפטר המוציא משוי ע"ג
הגברא הוא בחפצא הנסחט וסחט דבר ראשו והא איהו אחשביה לצורת הוצאה
זו ,דאם נעמיק נבחין שאין דומים הדברים
ב .ולר"ן רוח אחרת עמו וס"ל דהוצל גרע מערביא ,דערביא אתרא והוצל אינו אתרא אלא עיר ודמיא
ליחידים בעלמא.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כו
כמשונה בכ"ז מחמת רצונו במשקה הפרי שאין דרך בני אדם לסוחטו ,ובזה לא
מוכרח הוא לאפוקי בדרך זו והוי ליה נאמר דהוי 'משונה' דמאי הוי ליה
'אחשביה' ,אך בדין הוצאה מובן למיעבד והרי חפצו ורצונו במשקה
שהגברא המוציא רוצה בחפץ המוצא אך הפירות הללו דוקא ולית ליה 'דירכא
מי הכריחו לאפוקי בצורה משונה כזו ,ותו אחרינא' להשיג המשקה הזה אם לא
בדרך זו ולכן אף שמעשה זה נחשב
לא מידי.
עירוב ,ברכה ומעשרות בחזיז
נברך ונעשר ,אלא אפילו אנשי בבל ובגמרא עירובין )כח (.סברו האמוראים
הרגילים באכילת חזיז לא יערבו ,לא
יברכו בורא פרי האדמה ,ולא יעשרו את בתחילה כי התיר רב לכולי
החזיז הירוק שקצרו משדותיהם משום עלמא להניח מזון שתי סעודות לעירוב
שבטלה דעתם אצל כל אדם ואין חשיבות תחומין בחזיז שהוא שחת תבואה ירוקה
ואף שאין רוב העולם רגילים לאכלו,
למנהגם אפילו לעצמם. בכ"ז נחשב כמאכל משום שבני בבל
נוהגים לאכלו ומפני כך גם יתחייב
הקבלה בי די חזיז דבבל האוכלו בברכת בורא פרי האדמה ,והקשו
להוצל ובית מנשיא בגמרא והא בבל אינה רובא דעלמא ומפני
מה מעשה דבני בבל קובע על כל העולם,
ולכאורה הכא הויא ממש כגוונא דאנשי והביאו ראיה לשיטתם מברייתא שבה
נפסק מפורשות שהזורע שעורה ושאר
הוצל שאף דהוו אתרא ]והוא מיני תבואה ע"מ לאכלן בשלב ירקותן
חדא לטיבותא[ מחמת דלכולי עלמא איכא כשחת וחזיז אינו חייב במעשרות 'בטלה
אפשרות לנשוא כך משאות ואינם עושים דעתו אצל כל אדם' ולפיכך נראה כי
כך ,זוהי עדות על רוע המנהג ]וזה חדא נסוגה בה הגמרא ממה דסברה בתחילה
לריעותא[ ולפיכך מנהגם בטל ומבוטל ואף דבגלל מנהג אכילת החזיז במדינת בבל
הכא במנהג דאנשי בבל דהוו אתרא ]והוא יש להגדיר את אכילת החזיז כאכילה
חדא לטיבותא[ מחמת שלכ"ע איכא ריבוי ראויה לכל דבר ותקבע בבל לכל העולם,
חזיז ולא אכלי זה מעיד על גריעות המנהג ועתה לא רק שבשאר העולם לא נערב,
]וזו חדא לריעותא[ ולפיכך פשוט שיתבטל
מנהגם אפילו במקומם.
קושיא מחזיז על 'סברת אחשבינהו'
והקשו הרבנים בשיעור קושיא גדולה יש כח באדם לקבוע מציאות לגבי עצמו,
על דינא דרב חסדא שהורה כי אף שמנהג העולם כולו מתנגד למעשהו
ג .והאיר עיננו בזה הרב חיים יו"ט קולסקי
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כז
האדמה ,ואין זה נחשב כמזון לענין ולכן תרדין שסחטן חשיבי משקה וכן
עירוב ,והרי הוא עצמו אחשביה ומה יהיה דין פרישין שיסחטם ,ומדוע פסקה
אכפת לי במנהג העולם ,והרי אפילו הברייתא דאין משמעות לזריעת התבואה
ביחיד אמרינן לסברת 'אחשביה' וכ"ש ע"מ לאכלה כחזיז ושחת ,והאוכלה כך
ייפטר ממעשר ,ולא יברך בורא פרי
הכא דהוי אתרא.
ויש ליישב ,היה לו להמתי
דרך אחרת להשיג מטרתו אלא בדרך ולפי היסוד המחודש שאמרנו בהבדל
משונה ,בזו אמרינן דהוא אחשביה
למעשה זה ,ואף הכא נקום ונאמר בין מנהגם המבוטל של אנשי
דהכא איכא תבואה לפניך ויש יכולת הוצל לעומת סברת אחשביה שלמדה כי
בידך להמתין עד שתתבשל התבואה כל אין כח בעולם לבטל מנהג דיחיד ביחס
צרכה הרי איכא דרכא אחרינא להגיע לעצמו ,ונתחדש התם שאם יש דרך
לאכילת התבואה ,והיא הדרך המקובלת נוחה ורגילה לעשות מעשה כלשהו וזה
והנהוגה וזה נחפז לאכלה בדרך משונה בחר לעשותו בשינוי הרי אמרינן ביה
בשלבי שחת וחזיז ולכן לא נאמר בזה בטלה דעתו אך חידש רב חסדא דאם
יחפוץ האדם במשקה כלשהו שאין דרך
סברת אחשבינהו. בני אדם לסוחטו והרי עתה אין לסוחט
שיעור עירוב בבשר צלי
דהרי פרסאי אכלי טבהקי בלא נהמא, ובגמרא עירובין )כט (:נאמר כי שיעור
והקשו בגמ' על רב יוסף ופרסאי הוו
רובא דעלמא ,והא איכא ברייתא מפורשת כמות המזון לסעודה לעניין
בהלכות שיעורי בגדים לענין קבלת עירוב תחומין נקבע לפי הדרך הנהוגה
טומאה ,דלעניים המקפידים על שיעורא באכילתו ,דהיינו אם מערב בדבר שהוא
זוטא ייטמאו בגדיהם בשיעור קטן אך עיקר הסעודה שיעורו בכמות גדולה 'כדי
לעשירים שאינם מקפידים כ"כ על לאכול הימנו' אך אם מדובר במאכל
שיעורי בגדים לא ייטמאו בגדיהם שהוא לפתן שיעורו מועט 'כדי לאכול
בשיעור של העניים אלא רק בגדים הימנו' ,ונחלקו האמוראים בשיעורא
גדולים יותר הראת לדעת כי אין כח ביד דבשר צלי ,רבה פסק כי שיעורו מועט
מנהג העניים לקבוע עבור העשירים ולא 'כדי לאכול בו' דהא רובא דעלמא
בידי העשירים לקבוע עבור העניים אלא אוכלים בשר צלי כתוספת לעיקר המנה
איש איש במנהגו יחיה ,ואם כן ,מדוע שהיא הלחם ,אך רב יוסף פליג עליה
אתה רב יוסף הורית כי כל העולם וס"ל דשיעור בשר צלי הוא שיעור מרובה
'כדי לאכול הימנו' ,וביאר רב יוסף טעמו
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כח
מנהג חשוב הוא ואינו 'מנהג משונה' דהא יתחייבו בשיעור גדול בשל מנהגם של
אי איכא לבני העולם ריבוי ממון גם הם הפרסאי ,ומכח זה נדחו דברי רב יוסף.
היו נוהגים כמנהג העשירים. סיכום דינים העולים מסוגיית צלי :א.
הראת לדעת כי אין כח בידי העשירים 'רובא דעלמא' :אי רובא דעלמא
אוכלים בשר בדרך כלשהי ,דבר זה מכריע
לשנות את שיעור העניים ולא תמיד את הכף .ב' .שיעור צלי' :מכיון
בידי העניים לשנות את שיעור שרוב העולם אוכלים בשר צלי כלפתן,
העשירים ,ואין כח בידי הפרסאי לקבוע שיעורו לענין עירובי תחומין 'כדי לאכול
שיעור גבוה עבור בני עלמא ולא ביד בו' ואין חוששין למנהג הפרסיים .ג.
בני עלמא לקבוע עבור הפרסאי 'מנהג פרסאי' :אדם פרסאי הנוהג לאכול
ובשלמא דלא יידחה שיעור העשירים 'טבהקי' דהיינו חתיכות בשר צלי בלא
מפני העניים דהא אף העניים רוצים נהמא יחוייב לערב בשיעור הגבוה דלא
להיות עשירים ,ושיעורא דידהו מחמת אמרינן 'בטלה דעתם' דהרי מנהגם מנהג
דוחק עניותם ולכן שיעורא דעשירים חשוב הוא ,ד' .מנהג חשוב' :מנהג
שיעור חשוב הוא ואינו נדחה ,וכן מובן הפרסיים מנהג חשוב הוא ואינו 'מנהג
שלא יידחה שיעורא דפרסאי מחמת משונה' דהא אי איכא לבני העולם ריבוי
שיעורא דבני עלמא ,דכולם חפצים בשר היו גם מהם אוכלים כדרך הפרסיים
שיהיה להם רוב בשר ונמנעים מכך טבהקי בלא נהמא .ה' .מנהג עשירים':
מחמת דלית להו רוב בשר ,ולכן מנהגא מנהג העשירים המשליכים בגדים זעירים
דפרסאי מנהג הגון הוא.
פסקי השולח ערו
פסק )ביו"ד סימן רצ"ו סי"ד( כרבנן דפליגי ובבית יוסף כתב כי אם יימצא מקום
אדר' אליעזר לגבי קיום קוצים בכרם,
וכך הקשה המג"א ע"ד הב"י ונראה בעולם שיסחטו בו פירות
שמכח קושיות אלו דחה על הסף את מסויימים הרי ייאסר לכל העולם לסחוט
פירות אלו ,ולא נראה שהתייחס לעניין
דברי השו"ע. מנהג ראוי ]אך ממה שהשמיט דין עירוב בחזיז,
אך בין שיטי דברי הריטב"א )עירובין וכן בסימן ר"ד ס"א שם פסק מפורשות שמברכים
כ"ח (.מצאתי דרך נפלאה שבה על חזיז שהכל ולא בורא פרי האדמה ,א"כ מוכח
יתבארו כל פסקי השו"ע כמין חומר,
ויסוד כל הדברים דרבנן מסכימים עם שביטל את מנהג אנשי בבל אפי' למקומם ,וברור
יסודו של רבי אליעזר שכאשר איכא תרתי
לטיבותא ,דהיינו אתרא ומנהג הגון יקבע שיש לשו"ע חילוק בין מנהג חשוב למנהג גרוע
שבו בטלה אפי' דעת המיעוט הנוהג כן אף שהם
אתרא[ אך צריך עיון בדבריו היאך פסק
כרבי אליעזר נגד רבנן ,והרי הוא עצמו
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים כט
בידם לסחוט משקה חשוב שהמקרא המיעוט לכל העולם ,ולכן בין רבנן ובין
משתבח בו "אשקך מיין הרקח מעסיס רבי אליעזר יודו במציאות של אתרא
רימוני" ובזה יקבע מנהג המיעוט לכל כלשהו שיתחילו לסחוט פירות המצויים
במקומם ,שיקבעו במנהגם לכל העולם.
שאר העולם,
אלא במאי נחלקו ,באתרא שהנהיגו
ועתה יאירו דברי השו"ע דהכא והתם
במקומם מנהג הגון דהיינו שאם
פסק כרבנן ,אלא מאי דהתם גם לנו היה צורך כאנשי אותו המקום ג"כ
לענין קיום קוצים פליגי רבנן עליה דר' כולי עלמא כך היו נוהגים אלא שמנהג זה
אליעזר דלאו מנהג משובח הוא דהא אית יש בו חסרון כלשהו ,וממש כדוגמת קיום
ביה חיסרון ,אך במקום שנהגו לסחוט קוצים דערביא שאמנם מנהג זה הוא
פירות ,אית ביה תרתי לטיבותא ולית ביה מנהג מובן והגיוני שהרי עדרי גמלים
חיסרון כלל ובזו יודו חכמים לר' אליעזר. להם ,אך יש בו חסרון שהרי קוצים
מזיקים לאינשי ]וזה האיש חס על ממונו
קיום קוצים' ,מנהג נזק'
ומקיים קוצים אך כל שכניו יסבלו משריטות
ועלה בידינו :מנהג קיום קוצים דערביא
ופציעות[ ולכן יאמרו רבנן שכיון שיש
אית ביה חדא לטיבותא דהוו חסרון במנהג זה אין בו כח להשפיע על
אתרא ,ועוד חדא לטיבותא דהוי מנהג כל העולם ,אך ודאי שלא ייחשב
חשוב והגיוני אך אית ביה חסרון קל והוא כריעותא ולכן הדין יהיה שקול ,בערביא
'מנהג דאית ביה נזק' ולפיכך יהיה שנוי קוצים חשיבי ובשאר מקומות אינם
במחלוקת רבי אליעזר וחכמים ,והשו"ע חשיבי ,ובשונה מסחיטת רימונים באתרא
ביו"ד סימן שצ"ו פסק כחכמים שרק שאית להו פרדסי רימונים לרוב והיכולת
לדרים בערביא יש איסור לקיים קוצים
בכרם אך לא בשאר מקומות.
קושיא מדי בשר צלי
כאתרא והם נוהגים במנהג ראוי שכולי ועתה יש להקשות על יסודי הבנתנו דאי
עלמא אי הוי להו ריבוי בשר היו אוכלים
אותו כך בתורת עיקר סעודה ולא ליפתן, איכא בידן תרתי לטיבותא דהיינו
ובכ"ז פסק השו"ע בסימן שפ"ו שאין אתרא ומנהג ראוי שאין בו צד חסרון ,הרי
להחמיר בשיעור בשר צלי אלא שיעורו מנהג זה יקבע מציאות חדשה לכל העולם
הוא כדי ללפת בו ,והרי לכאורה היה צריך אפי' לשיטת רבנן ,והא הכא בדין שיעור
מנהג הפרסיים לדחות את מנהג העולם. בשר צלי לעירוב תחומין נראה שנמצאה
סתירה דהא איכא לפנינו פרסאי שחשיבי
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים ל
)ה (.ב'ש'ר' בושה סרוחה רימה ומבואר תירו הקושיא ,אכילת בשר
דברגילות לאכול בשר איכא שני אית ביה חסרו
חסרונות ,האחד שמרבה רימה והשני
שמתבייש מהנושים ,ולכן אין לתמוה מזה אך אם נעיין נבחין דלא היא ,ואין מנהג
מדוע לא יקבע מנהג הפרסיים לכל
העולם אך אין זה מנהג גרוע ולכן לא הפרסיים מנהג יפה ומתוקן בלא
נאמר לפרסאי שתתבטל דעתם ,אלא חסרון ,דאיכא ביה נמי חסרונות רבים:
פרסאי שיניח עירובו יצטרך להניח
א .דאינו 'מנהג דרך ארץ' וראיה לדבר
בשיעור הגבוה כדי לאכול הימנו.
מדברי רש"י )שמות ט"ז ח'( עה"פ
אכילת טבהקי' ,אינו דרך ארץ' "ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר
לאכול ולחם בבוקר לשבוע" ופי' רש"י
ועלה בידינו :דמנהג אכילת בשר צלי למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלים
בלא נהמא אית ביה חדא בשר לשובע.
לטיבותא דהוו אתרא ועוד חדא לטיבותא
דהוי מנהג חשוב והגיוני אך אית ביה ב .שהרי ריבוי בשר מזיק לבריאות
חסרון קל והוא 'אינו דרך ארץ' ולפיכך
יהיה שנוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים, ג .וקבעו חז"ל "מרבה בשר מרבה
והשו"ע בסימן שפ"ו היקל כרבה
וכחכמים דשיעורו הוא בכדי לאכול בו. רימה" ועוד בגנות מרבי בשר איתא
בפסחים )קי"ד (:דאכיל אליתא ]אליה של
כבש[ טשי בעליתא ]נחבא בעליה מפני הנושים
בו[ ובזה יתבארו דברי רבי יוחנן בסוטה
בגדי עשירי לעניי
לקבוע לכל העולם ופליגי רבנן עליה ועפ"ז תיפתר קושיא נוספת ,והיא מדוע
וסברי שיקבע המנהג רק לנוהגים בו ,וכן
כאן מנהג העשירים חסרון יש בו ,שהרי לא יקבע מנהג העשירים בשיעור
אף שנתעשר אדם ראוי לו לחוס על פכים בגד לענין טומאה אף לעניים ,והא
העשירים נחשבים כאתרא ומנהגם מנהג
קטנים ,ואיכא הכא ריח דבל תשחית. ראוי הוא דהא כל עני חפץ להתעשר
ולנהוג כמנהגי עשירים ,אך לפי היסוד
בגדי עשירים 'מנהג בל תשחית' שאמרנו בדינים הקודמים דמנהג ראוי
דאית ביה חסרון דינו שנוי במחלוקת רבי
ועלה בידינו :דמנהג השפע של אליעזר ורבנן ,דר' אליעזר ס"ל דיש בו כח
העשירים אית ביה חדא לטיבותא
ד .ועורר בזה הרב חיים יו"ט קולסקי שליט"א.
ה .כך העיר הרב יהודה מירסקי שליט"א.
ו .הערת הרב דוד שלום אוזי שליט"א.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
מפרק הרים - שיעורים בהלכות מפרק ודש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search