מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים פא
סוכר בכוס התה
את נתינת הסוכר לכוס התה משום נתינת סוכר לתו כוס תה
שמעשה הנתינה לדעת השו"ע אינו נחשב
אך על מנהג העולם לערב בכפית את
כריסוק בידיים.
הסוכר שניתן לתוך כוס שתיה חמה
ערבוב הסוכר בכוס התה יש להבין מאין מקורו ,דבשלמא נתינת
סוכר בכוס המים החמים מותרת לכ"ע,
אך לערב בכפית במטרה להמיס את לרמ"א שמחשיב מעשה כזה כריסוק
בידיים יש להתיר מחמת שאסר ריסוק
הסוכר הרי זה כמרסק בידיים ולדעת מחמת מוליד ולפי טעמא דמוליד כבר
השו"ע אין להתיר בזה ,וראיתי בשו"ת נתבאר דאין לאסור אם מערב בידיים ואין
רב פעלים )ח"ג סי' י"ד( שהחמיר בזה ניכר המשקה הנברא ,ואף לשו"ע שנקט
ודימהו לדין ריסוק שלג בגו משקה גם את טעם שמא יסחוט ולפ"ד אסור
והיקל רק בבאו אורחים ויש להגיש לרסק בידיים לגו משקה ,מ"מ כאן נתיר
לפניהם ללא דיחוי.
חילוק מחודש ,המסה לצור משקה או לצור אחר
עירוי מי חמי ע"ג סוכר אך רציתי להציע בפני הלומדים דרך
ולפ"ז נתיר בשופי גם לתת סוכר בתחילה חדשה ולפיה יש לחלק בין אדם
שנוטל בידו חומר כלשהו במצב צבירה
ולערות עליו מים ואף שקילוח מוצק וגורם לו המסה על מנת שיוכל
המים 'מכה' בסוכר והוי כאילו מרסק לשתותו ,ומעתה אינו מוצק אלא נוזל,
בידיים לכ"ע ,ובכ"ז נתיר לכ"ע דלטעמא לבין אדם הנותן מוצק בכוס משקה ואין
דמוליד אין לחוש דהרי מתערב ואפילו לו צורך בהפיכת המוצק לנוזל אלא יותר
לטעמא שמא יסחט נתיר ללא פקפוק דאין נוח לו בהמסה כיון שחפץ שיתערב
כוונתו ורצונו בהמסת הסוכר להשתמש המוצק בנוזל הקיים ולשם זה צריך
בו עצמו בתורת משקה אלא מיבעי ליה להמיסו ולכן נתיר דאין זה דמי כלל
להמיסו ע"מ שיתערב היטב ואינו דומה לגזירת שמא יבא לסחוט פירות דהרי אין
לפירות שסוחטן ע"מ להוציא מהם למרסק שום כוונת הוצאת משקה,
משקה ולשתותו אלא יותר נראה כסוחט ולטעמא דמוליד ודאי שאין לגזור כאן
כבשים לגופן שמעשה הסחיטה אינו דאין ניכר המשקה הנברא ,ואם כן
מתייחס לרצון הוצאת המשקין אלא יש בערבוב הסוכר בתוך כוס התה שבוודאי
בסחיטה מטרה צדדית 'סילוק ריבוי שאינו מעונין שיתווסף לו עוד משקה ע"י
המשקין' ואף שאינו הולך לאיבוד אינו המסת הסוכר אלא רוצה שיתערב הסוכר
נחשב לדישה ,ואף הכא המערב וממיס
נתיר אפילו לדעת השו"ע.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים פב
בקבוק מלא בחציו במים ואחר שקפא הסוכר אינו מעונין בהמסת הסוכר ע"מ
נותן בו מים ומנערו בכח ,דהרי אין לאדם להופכו למשקה ולשתותו אלא ישנה
צורך ורצון בהוצאת מים מן הקרח ע"מ מטרה צדדית בהמסה והיא ערבוב מיטבי.
להרבות מים אלא חפץ רק בקירור המים
ע"י הקרח והריסוק ע"מ לקרר את המים ניעור בקבוק שבו קרח ע"מ
הינו כעין 'סוחט קרח לגופו' ומה שאסר לקרר מימיו
השו"ע את נטילת הידיים במי שלג זהו
מפני שמעונין הנוטל להרבות את כמות ולפ"ז נראה לצדד להקל אפילו בערבוב
המים ע"מ שיהא לו שיעור לנטילה או
קוביות קרח בכוס מים ע"י כפית
מים מרובים לרחיצה. דהוי מרסק בידיים ,ומצוי מאד במקפיא
מפרק חליבת שבת הרים פג
חליבת שבת
הרמ"ע אוסר חליבה ע"י גוי
נפק"מ אי חליבה דאורייתא או דרבנ
מחלוקת הסוגיות ,צער בע"ח דאורייתא או דרבנ
פירוט היתרי הצלת בהמה
חליבה בשינוי ,כשאר איסורי דרבנ או חמירא מינייהו
בירור איסור יניקה לצור' הסרת צער'
הקבלה בי קילוח חלב אשה לחליבת בהמה
בירור אי קילוח הוי מפרק כלאחר יד
ראיה מהגר"א ,יש לדמות צער בהמה לצער אד
היתר החזו"א חליבה לגו כלי שבו חומר פוג
בירור איסור חליבה לכלי ריק ע"מ לאבדו
בשני מקומות לא חש השו"ע לדעת ר"ת
לשיטת הערו ,מדוע הותרה סחיטת כבשי ושלקות לגופ
ביאור מחודש בהיתר סחיטת כבשי ושלקות לגופ
סחיטת כבשי לגופ ,הוי כחות פרי באמצעיתו
סיכו היתר סחיטת כבשי לגופ ,והיתר חליבת צער
תמיהה ,מדוע יש צור לית חומר מקלקל בדלי החליבה
שיטת הרדב"ז ,חליבה לכלי ע"מ לאבדו אינה כשאר חליבה
בירור דעת הט"ז בסחיטה לאיבוד ע"י כלי
אמירה לגוי רק בשבותין במקום בשו"ע התיר חליבה בשבת ע"י
פסידא ,מצוה או צער ,ואם כן יש
לומר דהחליבה הויא מלאכה דרבנן אמירה לגוי לחלוב בהמתו,
ולכן הותרה במקום צער או נזק
וצ"ב מדוע התיר אמירה לגוי והא כלל
גדול בידינו מסימן ש"ז דהותרה
פד מפרק חליבת שבת הרים
דרוב דיעות הראשונים דחליבה הויא הבהמה ,שהרי ידוע דאם לא תחלב
דאורייתא ורק דעת הריטב"א דחליבה הבהמה תינזק ותחלה ,אך אם חליבה
דרבנן ,וקשה למימר דהשו"ע נטש דעת הויא דאורייתא לא היה מתיר השו"ע
רוב ראשונים ומכללם הרמב"ם ותפש
אמירה לגוי לחלוב בהמתו.
לעיקר דחליבה דרבנן.
וכבר ביררנו בשיעור 'יסודות מפרק'
הרמ"ע אוסר חליבה ע"י גוי
ואכן מצינו שמהר"ם מרוטנבורג אסר אך דבר נפלא מצאתי בדברי הרמ"ע
את החליבה ע"י גוי והצריך לקנות )שו"ת קי"ב( שאסר את החליבה ע"י
את החלב ממנו בדבר מועט ,ונראה גוי מדין 'שביתת בהמתו' וכשם שאסור
דחייש להא דחליבה הויא דאורייתא ולכן לישראל להניח לגוי לחרוש בבהמתו כך
אסורה האמירה לגוי ,והשו"ע הביא אסור להניחו לחלוב בהמת ישראל ]ולפי
דבריו בסימן ש"ה סעיף כ' וכתב המשנ"ב זה כ"ש שיאסר לנו לומר לגוי לחלוב[ ,ורע"א
דהמנהג להקל כדעה ראשונה ,אך הוסיף )בסימן רמ"ו ע"ד המג"א ס"ק ז'( הביא דברי
דישנה עדיפות לומר לגוי לחלוב ע"ג הרמ"ע והקשה עליו רע"א מסוגיא דשבת
אוכל ואז להרמב"ם הוי דרבנן ,ויש יח :דהתם הורו בית שמאי דיש דין
להוסיף על דבריו דלדעת הרז"ה ועוד 'שביתת כלים' אך בכ"ז התירו ליתן
ראשונים חליבה בשבת היא היתר גמור עורות לעבדן גוי ולא חששו בזה לדין
ואפי' לישראל שרי משום שפסקינן כרב שביתת כלים ,וביארו תוס' )ד"ה ולבית
חסדא שהורה 'חולב אדם עז לתוך שמאי( דההיתר הוא מחמת שאין העורות
הקדירה' ]ועי' בשיעור סחיטה וחליבה לגו עבדי מלאכה אלא העבדן עביד בהו
מלאכה והוא הדין כאן דאין הבהמה
אוכלא שביררנו בזה שיטות הראשונים[ עושה מלאכה אלא הגוי עושה בה מלאכה
ואין לאסור בזה מדין שביתת בהמתו,
נפק"מ אי חליבה דאורייתא וטענו הרבנים בשיעור דיש לחלק בין
או דרבנ עורות שאינן עושים שום פעולה לחליבת
בהמה שאף שהיא נחלבת גם היא פועלת
וחובה עלינו לברר מהי דעת השו"ע במעשה החליבה והויא 'מתחלבת' ואחר
ששאלנו יודעי דבר אמרו לנו שאכן תוך
בגדרי חליבה אי הויא דאורייתא כדי החליבה מפרישה הבהמה חלב ואין
או דרבנן ,ונפק"מ עצומה תהיה אי נתיר
לומר לגוי לעשות איסורי דאורייתא ע"מ החלב רק פקיד ועקיר.
לחלוב בהמה או שמא הותרה אמירה רק
במלאכות דרבנן ,ועוד נפק"מ תצא
א .ופתח לעורר בזה הרב ר' יהודה יו"ט זלזניק שליט"א
הרים פה חליבת שבת מפרק
אין לעבור על איסור דרבנן בשבת במקום שאין גוי האם נתיר לישראל
ואפילו איסור קל כביטול כלי מהיכנו לחלוב בשינוי או לאיבוד ,דאי חליבה
דרבנן והתיר השו"ע אמירה לגוי ככל דיני
ע"מ להקל על צער הבהמה. היתר 'שבות דשבות במקום מצוה או
צער' הרי שייאסר לנא לעבור על איסור
אך בסוגיא אחרת )קכח (:למדנו דאי צער דרבנן מפאת צער הבהמה אך אם חליבה
הויא דאורייתא והותרה אמירה לגוי ]ואחר
בע"ח דאורייתא נתיר לעבור על שיש להבין מאי שנא מכל אמירות לגוי[ נראה
איסור דרבנן דביטול כלי מהיכנו ע"מ שיש להתיר לישראל שאר איסורים דרבנן
להקל על צער הבהמה" ,אמר רב יהודה ע"מ להקל מריבוי החלב המצער בהמתו,
אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא וכשם שהותר איסור דרבנן דאמירה לגוי.
כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה
עלתה מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים מחלוקת הסוגיות ,צער בע"ח
עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא דאורייתא או דרבנ
תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא לא
קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר אך יש לומר שאין הכרח לומר שיסבור
בפרנסה אפשר בפרנסה אין ואי לא מביא
כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא השו"ע דחליבה הויא דרבנן ולא
מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו תיקשי דא"כ היאך הותרה אמירה לגוי
דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דהכא מחמת צער הבהמה דהוי
דאורייתא וא"כ אתי צעב"ח דאורייתא
דאורייתא ודחי דרבנן" ודחי לאיסור אמירה לגוי דרבנן ,דאיתמר
בגמרא שבת )קנד (:חמורו של רבן
הראת לדעת דדין הנחת כרים וכסתות גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה
לפורקה עד מוצאי שבת למוצאי שבת
ע"מ להציל בהמה שנפלה לאמת מתה והאנן תנן נוטל כלים הניטלין
המים תלוי ביסוד אי צער בעלי חיים כשהדביש ,הדביש למאי חזי לכתיתא
דאורייתא או דרבנן ואכן אפשר להביא דגמלי ויתיר חבלים ויפלו שקין מיצטרו
ראיה שהיקל השו"ע באמירה לגוי מצד זיקי ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן
חומרא דצעב"ח ולא מצד קולא דחליבה, מטנפי וקמבטל כלי מהיכנו והאיכא צער
דהרי מצינו שהתיר השו"ע )בסימן ש"ה סעי' בעלי חיים קסבר צער בעלי חיים דרבנן,
י"ט( ליתן כרים וכסתות תחת בהמה הרי שלמדנו מכאן דאי צער בע"ח דרבנן
שנפלה לאמת המים ואף שעי"ז מבטל
כלי מהיכנו ,ומוכח מכאן דהשו"ע מכריע
דצער בע"ח דאורייתא ,ולכן יש לומר
ב .ומצינו לרובן של ראשונים דס"ל דצעב"ח דאורייתא
ג .ויש להקשות מכאן על דברי הפמ"ג בסימן ש"ח ס"ק ס"ח שנקט שאפילו למאן דס"ל בכל התורה
דצער בע"ח דרבנן באיסורי שבת יחמיר ויאמר דצער בע"ח דאורייתא והביא את התוספתא שציותה
'למען ינוח' ,והרי ממעשה דר"ג מוכח שנקט דצער בע"ח דרבנן אפילו בשבת.
פו מפרק חליבת שבת הרים
שהבאנו ואפילו ההיתר הגדול מכולם שיקל בכל איסורי דרבנן מחמת חומרת
שהוא היתר הא"ר לטלטל מוקצה בידיים צער בע"ח.
עדיין מדובר באיסור טלטול בהמה שכל
עיקר איסורו מדרבנן אך איסור חליבה פירוט היתרי הצלת בהמה
עיקרו דאורייתא ואולי לא נתיר אמירה
אך עדיין יש לדחות שמה שהתירו משום
לגוי בדבר שנוגע בדאורייתא.
צער בע"ח זהו רק איסור קל של
בירור איסור יניקה לצור ביטול כלי מהיכנו אך באיסור דרבנן
'הסרת צער' חמור יותר מנא לך להתיר ,ובאמת מצינו
מחלוקת במצב שאי אפשר להציל
ויש להביא ראיה דחמיר מאד איסור הבהמה ע"י כרים וכסתות אלא נדרש
להעלותה בידיים והוי טילטול מוקצה
חליבה ולא נתיר איסורי דרבנן אף חמור בידיים ,דהביא המשנ"ב בסימן
שיש לפנינו צער בהמה מהגמרא ביבמות ש"ה ס"ק ע' דעות האוסרים להעלותה
קי"ד שבה מפורש שאסור לינק מהבהמה בידיים ]והם מג"א ותו"ש שכן מוכח מהרמב"ם[,
בשבת אף שהיניקה באה להקל מצער, אך האליה רבה הביא פוסקים שמקילים
ופירשו שם תוס' שהצער דמיירי בו הוא אף להעלותה בידיים אם אי אפשר ע"י
צער הבהמה שמצטערת מרוב חלב ורוצה כרים וכסתות ,אך כתב המשנ"ב דלכל
בעליה להקל מחלבה ע"י שינוי שיונק הדעות עדיף לומר לגוי להעלותה,
בפיו ובכ"ז אסור הראת מדברי תוס' אלו
שאסרו להקל ממכאובי הבהמה בחליבה ונמצאו לפנינו ג' דרגין:
ע"י שינוי ונראה שהחמירו משום שסברי
דחליבה בשבת דאורייתא ,ואולי נאסור א .הקל ביותר איסור אמירה לגוי
ע"פ זה אמירה לגוי לחלוב בהמתו בשבת
וא"כ קולת השו"ע שהתיר נובעת מכך להעלותה בידיים.
שסובר דחליבה דרבנן. ב .אחריו חמור יותר הוא ביטול כלי
אך אין לומר כך דהרי אף שכך ביארו מהיכנו שבו הישראל עשה מעשה
כלשהו.
התוס' דמיירי בצער בהמה מכל
מקום דעת השו"ע )שכ"ח סעי' ל"ג( כשאר ג .החמור ביותר טלטול מוקצה על ידי
ראשונים שפירשו בסוגיא דמיירי בצער
אדם כגון רעב ולפיכך מעונין לינוק ישראל בידיים.
בשינוי מהבהמה ע"מ לשבוע ואסרה
הגמרא מפני שיניקה בשינוי מותרת רק חליבה בשינוי ,כשאר איסורי
במקרים חריגים של צער גדול כמו גונח דרבנ או חמירא מינייהו
מליבו אך לא בצער רעב. אך עדיין י"ל דלא נתיר אמירה לגוי
לחלוב בהמה דהא כל הראיות
פז הרים חליבת שבת מפרק
לקלח חלב כדי שיאחוז התינוק הדד ויינק הקבלה בי קילוח חלב אשה
וכתב השבלי הלקט וכך גם הבינו רבותינו לחליבת בהמה
האחרונים דמיירי במקלחת החלב לתוך
פי התינוק ועפ"ז הקשה התו"ש היאך ויש להביא ראיה מדין חליבה באשה
שרינן איסורא דאורייתא והא הויא
מלאכה הצריכה לגופה ולכן חידש דכל המצטערת מריבוי חלב שהתיר לה
חליבת אשה הויא שינוי ולא שייך בזה השו"ע )ש"ל סעיף ח'( להוציא בידה החלב
להכשל באיסור דאורייתא ,ולפי דבריו המצער אותה ואף שחליבת אשה אסורה
נאמר שכל שהותרו איסורי דרבנן מחמת מן התורה כדין מפרק התיר השו"ע מחמת
טענת צער זה רק באיסורי דרבנן שלא טענת צער דהרי חליבה כזו היא מלאכה
שייך להגיע בהם לאיסור דאורייתא ,אך שא"צ לגופה שאיסורה רק מדרבנן
בחליבת בהמה שאם תיחלב ע"י ישראל והוסיף המשנ"ב בס"ק ל"ב שאפשר
יהיה בכך איסור תורה ממש ייאסר אף שההיתר כאן מבוסס על שפיכת החלב
בשינוי או אפילו אמירה לגוי ,אך כל יסוד לאיבוד וא"כ מעשה הפירוק 'ירד דרגה'
זה דחליבת אשה הויא דרבנן הוא רק ועתה אסור רק מדרבנן ובמקום צער לא
לדברי התו"ש אבל השעה"צ בס"ק פ"א גזרו ,הרי שאף שחליבה זו מיסודה
שלל את סברת התו"ש דהרי התוס' אסורה מדאורייתא ,אם נעשה מעשה
מפורשת כתבו דההיתר משום 'מלאכה שינוי המוריד את חומרת המעשה
שא"צ לגופה' ולא משום שינוי ,ואף מדאורייתא לדרבנן נתיר להוציא חלב
הלבוש ס"ל דאשה החולבת מגופה הוי משום צערא ,וכן כאן בחליבת בהמה
דאורייתא ,וא"כ נמצא בידינו היתר במצב שיש לה צער נתיר אמירה לגוי או
מפורש לחלוב בידיים משום צערא ואף חליבה בשינוי כגון ע"י יניקה אף
שכדי להציל מהצער עוברים על איסור
דרבנן חמור דשייך בדאורייתא שכל שחליבה יסודה מדאורייתא.
התירו רק משום שינוי או אמירה לגוי או
בירור אי קילוח הוי מפרק
מלאכה שא"צ לגופה. כלאחר יד
ראיה מהגר"א ,יש לדמות צער אך יש לדחות דאין מעשה חליבת אשה
בהמה לצער אד
דומה לחליבת בהמה ,דאכן חולב
אך יד הדוחה נטויה לומר דמאי ראיה בהמה בידיים יתחייב כדין מפרק אך יונק
מבהמה ייחשב איסור דרבנן דהרי עושה
מהיתר חליבה להקלה על צער אשה מעשה משונה ,אך לעומת זאת בחליבת
או לצורך מניעת צערא דינוקא ואולי אשה נימא איפכא דהתינוק היונק בפיו
בצער אדם הקילו חכמים אך לא הקילו זהו בלבד דרך הפירוק אך כל מעשה אחר
כ"כ בצער בהמה ,ויש להביא ראיה ובפרט חליבה בידיים ייחשב כמעשה
מדברי הגר"א בביאורו שציין מקור משונה וכ"כ התוספת שבת ע"ד השו"ע
בסימן שכ"ח סעיף ל"ה שהתיר לאשה
פח מפרק חליבת שבת הרים
אך אם הנקב יהיה מהצד ובזה המשקה להיתר השו"ע שהתיר לומר לגוי לחלוב
הנסחט אזיל לאיבוד התירו גם הערוך וגם בהמתו מדין היתר חליבת אשה ,והרי
ר"ת אלא שנחלקו בטעם ההיתר ר"ת שדימה צער אדם לצער בהמה ,אדם
התיר מפני שהמשקה אזיל לאיבוד ובזה
לא שייך שם מפרק ,אך הערוך התיר ובהמה תושיע ה'.
משום דהוי דבר שאינו מתכוין בפסיק
רישא דלא ניחא ליה ושרי ,ושתי נפק"מ היתר החזו"א חליבה לגו כלי
במחלוקתן ,האחת :פס"ר דלא ניחא ליה שבו חומר פוג
בשאר איסורים מלבד מפרק דלהערוך
שרי ולר"ת אסיר ,והשנית :באוחז בידו והחזו"א צידד להקל בחליבת שבת אי
ענבים וסוחטן לאיבוד ,לערוך אסור ואולי
החלב אזיל לאיבוד כגון
חייב חטאת ולר"ת שרי. שחולב ע"ג קרקע או לתוך כלי שיש בו
חומר הפוגם את החלב אבל אסר
בשני מקומות לא חש השו"ע לחלוב לתוך כלי ואחר גמר החליבה
לדעת ר"ת ישפוך לאיבוד ,ויסוד ההיתר מבוסס על
סברת ר"ת וסייעתו שנקטו כי חליבה
וא"כ בחליבת בהמה שהותרה משום לאיבוד אינה חליבה ושריא בשבת ואף
שהר"ן אסר זאת מדרבנן ,יש להקל
צער בע"ח ר"ת יצריך לחלוב
לאיבוד אך לפי שיטת הערוך חליבה משום צער בע"ח.
לאיבוד לא מעלה ולא מורידה ,ומותרת
מדין מלאכה שא"צ לגופה ואן צורך בירור איסור חליבה לכלי ריק
לשפוך את החלב ,ופסק השו"ע כשיטת ע"מ לאבדו
הערוך שלא הצריך חליבה ופירוק
לאיבוד ,ואפשר להוכיח זאת מדין חליבת אך על מה שחייב נתינת חומר פוגם
אשה הרוצה להקל חלב מעצמה שלא
הצריך השו"ע תנאה דאזיל לאיבוד ולא בכלי ולא התיר רק ע"י שישפוך
עוד אלא שמפורשות כתב בב"י שיסוד לבסוף לאיבוד רציתי להעיר איזו הערה
ההיתר מבוסס על דין מלאכה שא"צ
לגופה ודימה זאת למפיס מורסא דאף קטנה לפני הלומדים.
דעביד פתחא שרי ולא גזרו בזה רבנן ככל
מלאכה שא"צ לגופה משום צערא ,ועוד בגמרא שבת קיא .פסק רב שאסור להדק
נביא ראיה מדין המפורש בסימן ש"כ
סעי' ז' לגבי סחיטת כבשין ושלקות שאם מסוכרייא דנזייתא והיא חבית
סוחטן למימיהן עובר על איסור דרבנן אך שיכר ובה נקב וכדי לסותמה נותנים קנה
לגופן התיר השו"ע לכתחילה לסוחטן שבו בגד ובשעת תחיבת הברזא הנ"ל
ולא הצריך שיסחטם לאיבוד אלא נסחטים מעט משקין הבלועים בבגד,
והורו הראשונים שאם משקה הנסחט אינו
הולך לאיבוד אסור לסתום את פי החבית
דאף שאינו מתכווין הרי פסיק רישיא
שייסחטו משקין וכיוון דלא אזלו לאיבוד
הוי פס"ר דניחא ליה שאיסורו מדאורייתא
הרים פט חליבת שבת מפרק
להיפך ,קלקל את דירתו והוי מקלקל ולכן מפורשות כתב השו"ע דשרי לסוחטם
בחופר גומא לא יהיה חיוב כלל וכן כאן לתוך קערה ,הרי שלא פסק השו"ע את
הסוחט אין מטרתו למשקין הנסחטין
ולפיכך מעשה הדישה שנעשה במשקין דברי ר"ת.
הרי הוא מלאכה שא"צ לגופה ,וא"ת הרי
אם כן ייאסר לנא לסחוט כבשים לגופן לשיטת הערו ,מדוע הותרה
כדין מלאכה שא"צ לגופה ולדברי ר' סחיטת כבשי ושלקות לגופ
יהודה נחייבו על כך ,אומר לך דלא היא
כיוון דבמאי דסחיט למשקין הרי מקלקל וא"ת ולשיטת הערוך מי ניחא ,והיאך
להו דהרי עיקר חשיבותן הויא מחמת
חיבורן לפרי ועתה הפרידן וקילקלן ולכן יבאר הערוך את היתר סחיטת
עתה אין זו מלאכה שא"צ לגופה אלא כבשין לגופן והא כל כחא דהתירא
נשתנה שמה לקלקול גרידא והוי כשאר דהערוך נשען על יסוד פס"ר דלא נ"ל
מקלקלים ,ואם תאמר דעדיין תאסר לנו והכא בסחיטת כבשים לא שייכא האי
סחיטת הכבשים ככל מקלקל דאסור אומר סברא דהרי הוא מתכוין גמור לסחיטה,
לך דהאי מקלקל מאי קילקל ,והא ואל תשיבני דהכא כל עיקר הסחיטה
באוכלין עסקינן ואין לאסור קילקול מדרבנן ולכן שרו דהא אפי' ר' יוחנן דס"ל
אוכלין דכיוון שאינן בעלי חשיבות דסחיטת כבשין הויא דאורייתא שרי
שייחשב המקלקלן דעביד מידי ,ונמצא בסחיטתן לגופן וכ"כ תוס' )ע"ג :ד"ה וצריך
דסברת מקלקל היה בה כח להוציא מידי לעצים( וראיה לדבר דהשו"ע הביא את
גדרי מלאכה שא"צ לגופה אך לא יהיה דעת ר"ח שפסק כרבי יוחנן על חומרתו
בענין סחיטת ענבים לגו אוכלא אך לא
בה כח ליצור איסור חדש. כתב שרבינו חננאל מחמיר גם בסחיטת
סחיטת כבשי לגופ ,הוי כבשים לגופן.
כחות פרי באמצעיתו
ביאור מחודש בהיתר סחיטת
אך עוד יש לשוב ולחדש חידוש עצום כבשי ושלקות לגופ
ונורא ,דיש להבחין בכל דין מפרק ורציתי להציע ביאור מחודש בהיתר
להגדרה דקה והיא דאי איכא לפנינו אוכל
כגון ענבים והסוחטם לא יתחייב על סחיטת כבשין לגופן בדעת
דישת הענבים מהמשקים אלא דוקא על הערוך דס"ל דבמאי דאינו חפץ במשקין
דישת המשקין מתוך הענבים ,וזה משום הרי שסחיטתן נידונת כמלאכה שא"צ
שהענבים היו ונותרו אוכל ורק המשקה לגופה וא"כ הוי איסור דרבנן ,וממש
נתחדש ונתגלה לפנינו ,אך כאשר יהיה כדוגמת מאי דשנינו החופר גומא ואינו
לפנינו אוכל המעורב בפסולת הרי צריך אלא לעפרה הרי מעשה זה נידון
שההפרדה בין האוכל לפסולת היא כמלאכה שא"צ לגופה ,אך מסיימת
הגמרא שם דבהאי אפילו רבי יהודה
המחמיר יפטור בזה משום דבהאי דעביד
גומא בביתו לא עשה מעשה תיקון אלא
הרים חליבת שבת מפרק צ
שלא לאיבוד מכח מלאכה שא"צ לגופה הקובעת מאי חשיב דישה ,והרי לפנינו
בין לערוך ובין לר"ת. בכבשין מכיוון שמעונין לאכול את
הכבשין הרי שהמשקין היוצאים הם
תמיהה ,מדוע יש צור לית חשובים פסולת וא"כ הרי שדש דוקא את
חומר מקלקל בדלי החליבה מה שאוחז בידו והם הפרי הכבוש והוא
נידוש ונפרק מתוך פסולתו שהם המשקין,
ונחזור לענינינו דאם כנים אנו הרי אך מחמת שהאדם הסוחט עדיין חפץ
במשקין הבלועין בכבשין ,ורוצה לסלק
שהתיר השו"ע חליבה מאשה רק את ריבוי המשקין מהם ,אין לומר
משום צער ולא הצריך חליבה לאיבוד שדש את הכבשין ממימיהן מכיון שבעצם
וזאת משום שהתיר מכח מלאכה שא"צ אין המים היוצאים נחשבים כפסולת,
לגופה וא"כ הרי כל חליבת בהמה בשבת ונמצא איפוא שלא יתחייב על סחיטת
נתיר כדרכה משום דהויא מלאכה שא"צ הכבשין ואף לא על הוצאת המים דהא
לגופה ,אך יש לדחות דבאשה דאין דרכה אין החיוב על פירוק המים מהכבשים
בשאר ימות השבוע לחלוב לגו כלי י"ל אלא על פירוק הכבשין מהמים ומחמת
דאי חולבת מכח התירא דמלאכה שא"צ שאין המים נידונים כפסולת אין כאן
לגופה נתיר לה גם לגו כלי אך היאך נתיר מפרק כלל וחשיב כחותך פרי באמצעו.
חליבת בהמה לגו כלי מחמת היתר
מלאכה שא"צ לגופה והא כל חליבת אך לעומת זאת בסוחט כבשים למימיהן
בהמה יש בה כדי להקל מצער החלב ואם
תתיר לגו כלי הרי שהתרת חליבה כדרך, ברור שיש לאסור ]או לחייב אליבא דר'
ולכן נראה פשוט שלא נתיר בחליבת יוחנן[ דהא הסוחט עביד ככל הדשים
בהמה לגו כלי אך אם יעשה שינוי כלשהו והמחייב כאן הוא גילוי המשקה המסתתר
כגון נתינה לכלי ע"מ לתיתו לאיבוד ודאי בגו הפרי והכא לא נוכל לטעון דהוו
שנתיר דהרי נחיתנא להיתר חליבה מכח המשקין והפרי דבר אחד משום שהסוחט
מלאכה שא"צ לגופה שהיא איסור דרבנן למימיהן אינו מעונין כלל וכלל בשום
שהותר מטעם צער בעלי חיים דאורייתא, חלק מחלקי הפרי אלא רק חפץ במי
ורק יש להצריכו עוד שינוי מחליבה
רגילה וזה נעשה בכך שמוביל החלב הכבישה בלבד.
לאיבוד ,ומדוע יש צורך ליתן חומר
מקלקל ישירות לדלי החליבה ,ונתעוררתי סיכו היתר סחיטת כבשי
לדבר זה בביקורינו במכון החליבה ששם לגופ ,והיתר חליבת צער
נתוודענו לשיטת חליבה ע"י ישראל
שישנו צינור מיוחד לשבת שנמצא נמצא שיש לבאר את היתר השו"ע
באמצע צינור החליבה הרגיל והחלב
הראשון זורם במורד הצינור 'ונופל' לתוך לסחוט כבשים ושלקות לגופן
'צינור השבת' ]שבקצהו ישנו שסתום המונע את אפילו לתוך קערה בין לדעת הערוך ובין
לדעת ר"ת וא"צ לאבדן ע"מ להתיר את
הסחיטה ,ואף יש להתיר חליבת אשה
הרים צא חליבת שבת מפרק
בעצם בנתינת המשקה אם כוונתו לערותו יציאת החלב ממנו[ ואחר שמתמלא 'צינור
לאוכל אלא שחשש למראית העין אי השבת' מהחלב הראשון שנחלב באיסור
יסחט לגו קערה ,ועתה נקיש אנן לנידון דאורייתא מממשיך החלב השני לזרום
דידן בחליבה לכלי ע"מ לאבדו דהא אין מעל צינור החלב המלא ,ובתום החליבה
איסור בעצם דהרי כוונת החולב לאבדו משתחרר השסתום והחלב שבתוך צינור
אחר החליבה ,אלא מאי שאם יחלוב לגו השבת נשפך לארץ ואזיל לאיבוד
כלי החליבה הרגיל בימות החול יש לחוש ולכאורה תמהנו היאך אפשר להתיר בלא
למראית העין ]ואפשר שמפאת צער בעלי חיים חומר הפוגם אך לפ"ד ניחא דכל היתר
לא ניחוש להא[ אך בצינור השבת שכל החליבה מבוסס על יסוד מלאכה שא"צ
מטרתו לאיבוד ודאי שיתיר הרדב"ז לגופה והיתר זה מתאים גם לערוך וגם
ויחשיב זאת כחולב ישירות ע"ג קרקע. לר"ת ולפיכך הזכירו השו"ע ,אך ע"מ
ליצור איזהו שינוי בין חליבת היתר שהיא
בירור דעת הט"ז בסחיטה מדין מלאכה שא"צ לגופה לחליבה
לאיבוד ע"י כלי דאורייתא שמטרתה ליטול את החלב
עבדינן הכירא וחלב ראשון שבו שייך
ואמנם מצינו לרבינו הט"ז שהחמיר האיסור דאורייתא אזיל לאיבוד ,וא"צ
בסחיטה לתוך כלי ע"מ לאבדו חומר פוגם בתוך הצינור.
שהורה בשעה שנשפך משקה על המפה
לגררו בסכין ולא ליטלו בכף אף שכוונתו שיטת הרדב"ז ,חליבה לכלי ע"מ
לאבדו ,אך במשב"ז ביאר שאיסורו הוא לאבדו אינה כשאר חליבה
רק מדרבנן מפני מראית העין וא"כ הכא
בנידון דנן שהחלב מתכנס בצינור השבת ועוד אפשר להתיר בזה גם בשיטת ר"ת
ואף שעומד שם בשל מחסום השסתום כל
רואה מבחין כי אין כאן כוונה לשמור את עצמו ,דהיינו דאף אי נימא דכל כח
החלב אלא רק להחזיקו עד לשפיכתו סמיכתינו על היתר לאיבוד יש להתיר כאן
וא"כ נראה שגם הט"ז יתיר בנידון דנן. ע"פ יסוד הרדב"ז שהתיר סחיטת אשכול
ענבים לתוך קדירה ריקה אם רצונו לערות
שיטת הא"ר את המשקה הנסחט לגו אוכלא ,מחמת
שהקדירה אינה מיועדת לשתיה וא"כ כל
ובפרט שאפשר לצרף את דעת הא"ר הרואה יבחין שאין כוונת הסוחט לשתות
את המשקה הנסחט אלא ליתנו לגו
)הוב"ד בביה"ל סי"ח ד"ה טוב אוכלא ,ומדבריו למדנו שאין איסור
להנהיגם( שחולק על הט"ז וס"ל שמותר
לכתחילה ליטול את המשקין בכף.
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צב
רחיצת וסחיטת שיער
בירור פסקי הרמב" בדי סחיטה בשיער
ביאור מחודש במחלוקת האמוראי
סתירה בהוראות הבית יוס
ספיגת שערות במגבת
פסיק רישא דלא ניחא ליה
'סופג' במגבת אינו 'סוחט'
מלאכה שא"צ לגופה
'עביד סחיטה בשינוי או ע"י בית אחיזה'
בירור דעת הראב"ד
שו"ע הרב וערו השולח בדעת הראב"ד
הרחבה בשיטת החזו"א בדעת הראב"ד
חידוש גדול ,השו"ע נקט כדעת הראב"ד וכביאור החזו"א
הבנה מחודשת ,ברזא ארוכה ע"פ הכל בו ,כלאחר יד
סחיטה לאיבוד בדרבנ
לרש"י והרמב" אי בסחיטת בגד משו מפרק
מגבת אינה סחיטה
אינו ניכר
כבוד הבריות
כסוחט כבשי ושלקות לגופ
סחיטת כבשי לגופ ,הוי כחות פרי באמצעיתו
סוחט שיער הוי כסוחט כבשי למימיה
ביאור מחודש בהיתר סחיטת כבשי ושלקות לגופ
ייתכ שהמחמירי שמא יסחוט שיער ס"ל דסחיטת שיער דאורייתא
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צג
לחלל שבת באיסור דאורייתא של הוצאת בגמרא שבת )קכח (:למדנו שאשה
פך השמן כדרך הוצאה מרשות לרשות.
הכורעת ללדת הנצרכת לשמן
אך רב אשי עדיין טען "אפילו תימא יש אף שמעיקר הדין מותר לחלל עבורה
שבת ולהביא ציוד נדרש ותרופות דרך
סחיטה בשיער ,מביאה לה בכלי רשות הרבים ,בכל זאת אם ישנה אפשרות
דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן" להביא את הנדרש בלא חילול שבת
ולכאורה כוונת רב אשי שאף אם נאמר דאורייתא כגון הוצאה בשינוי יש לשנות
שאיסור סחיטת השמן מהשיער הוא מדרך הרגיל ולכן מוטל על חבירתה
מדאורייתא בכ"ז יש לפרש כוונת למלא שמן בכף ידה דהוי דרך שינוי
הברייתא שאמרה 'מביאה בשערה' לא ולהביא לה דרך רשות הרבים ,ואם נצרכת
כמו שהבנו עד עתה שתספיג בשערה כמות גדולה ואין מספיקה כמות שמן
משום שבזה ממה נפשך תיאלץ לעבור שביד ,מותר לחבירתה 'להביא בשערה'
על איסור דאורייתא אלא כוונת הברייתא והבינה הגמרא שמדובר להספיג את
שתכרוך את כלי השמן בשערה וכך השיער בשמן ואז להלך כך ברשות הרבים
תעבירו ברה"ר דרך שינוי ,ובזה בא הכל והוצאה זו נחשבת דרך שינוי ,ותמהה
על הצד הטוב ביותר דלא הוצרכנו לחלל הגמרא מה הועילה בכך שהעבירה את
שבת בהוצאה מרשות לרשות ולא השמן ברה"ר ע"י שינוי ובכך מנעה איסור
הוצאה מדאורייתא והא אחר שתגיע לבית
באיסור סחיטה. היולדת תיאלץ לסחוט את השיער ואז
תעבור על איסור דאורייתא של סחיטת
ופסק הרמב"ם בפרק ט' הי"א "ואין משקים משיער ,ומה הועילו חכמים
בתקנתם דהא בכל מקרה תעבור על איסור
סחיטה בשיער וה"ה לעור שאין דאורייתא אם תוציא בידה תעבור על
חייבין על סחיטתו" וכתב הרב המגיד איסור הוצאה ואם תוציא בשערה תעבור
שפסק כרבה ורב יוסף ,וכ"כ הגהות על איסור סחיטה ותירצו רבה ורב יוסף
דאין זה נכון שהסוחט את השיער חייב
מימוניות. כמו שסברנו מתחילה אלא 'אין סחיטה
בשיער' ופירש רש"י "שהוא קשה ואינו
בירור פסקי הרמב" בדי בולע" ומוכח מדברי רבה ורב יוסף דסברי
סחיטה בשיער דאין איסור סחיטה בשיער דשיער אינו בר
ספיגה וממילא אינו בר סחיטה וברור אם
אך יש לנו לתמוה מדוע העדיף הרמב"ם כן שנעדיף הוצאת השמן בשינוי ע"י
הבלעה בשיער ואחר ההגעה לבית
את רבה ורב יוסף על פני רב אשי היולדת סחיטתו בהיתר גמור מאשר
שהוא בתראה ולכאורה היה על הרמב"ם
להורות כי יש איסור דאורייתא בסחיטה
של שיער ,ומצינו בזה כמה תשובות,
בערוך השולחן ביאר דפסק כרבה ורב
יוסף דהוו תרי כנגד רב אשי דהוא אמנם
בתראה אך יחידאה ,אך המנחת חינוך
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צד
וא"כ ברור שעדיף להוציא את השמן )מוסך השבת מלבן( ביאר שאם אכן היה
בהבלעתו בשיער מאשר להוציאו בכלי פשוט לרב אשי שיש סחיטה בשיער היה
שבשערה דהרי אין שום אפשרות לבא הרמב"ם פוסק כמותו אבל רב אשי עצמו
עי"ז לטלטול דאורייתא אפילו אם תטעה לא ברירא ליה דיש סחיטה אלא רק אמר
ותטלטל בידיה שהרי אין כאן את כלי דאי תימא יש סחיטה בשיער יש ליישב
השמן אך אם היה איסור דרבנן בסחיטת את הברייתא בכלי שבשערה ,אך בעצם
השיער לא היינו מתירים שני איסורי לא פשט את השאלה אי יש סחיטה או אין,
דרבנן קלים האחד :הוצאת שיער בשינוי, וא"כ אין ספק של רב אשי מוציא מידי
והשני :סחיטת השמן מהשיער אלא היינו ודאי של רבה ורב יוסף ,אך הכסף משנה
מורים לה לעבור על איסור דרבנן אחד ביאר בדרך נפלאה שאין מחלוקת כלל בין
חמור שהוא הוצאת הכלי עצמו בשערה רבה ורב יוסף לרב אשי ,והא ראיה דבפרק
אע"פ שיכולה לבא עי"ז לטלטול ב' הי"א פסק הרמב"ם שאם היתה היולדת
דאורייתא ,וזה בדיוק מה שבא רב אשי צריכה לשמן חבירתה מביאה לה כלי תלוי
לומר שאפילו תימא יש סחיטה דרבנן בשיערה והרי שפסק כרב אשי ולעומת
בשיער ,במצב כזה נורה לה להביא בכלי זאת בפרק ט הי"א הורה הרמב"ם דאין
שבשיערה ותעבור על איסור דרבנן אחד סחיטה בשיער כהוראת רבה ורב יוסף
חמור ולא על שניים קלים ,ואכן כך הורה ולפיכך יש לבאר דרב אשי לא בא לחלוק
הרמב"ם בפרק ט' שיש איסור דרבנן ולומר דיש סחיטה בשיער אלא לרווחא
בסחיטת שיער וע"פ זה ברורה הוראתו דמילתא אמר רב אשי שהפתרון של
בפרק ב' להביא שמן בכלי תלוי בשערה, כריכת כלי השמן הוא לכל הדעות
והשמיט עיצת רבה ורב יוסף להבליע והשיטות ,ומכיון שהבין הרמב"ם שרבה
השמן בשיערה ,ועל פי מה שביארנו ורב יוסף פסקו שאין סחיטה בשיער
נמצא שפסק כרב אשי שס"ל שיש סחיטה מדאורייתא אך מדרבנן יש איסור
בשיער מדרבנן ולכן הורה דוקא להוליך בסחיטה ,אם כן ברור שישנה עדיפות
לשמוע לעצת רב אשי שבה תעבור רק על
את השמן בכלי שבשערה. איסור דרבנן אחד של הוצאה בשינוי,
מאשר לשמוע להוראת רבה ורב יוסף
סתירה בהוראות הבית יוס שבה עוברת גם על איסור הוצאת שמן
בשינוי וגם על איסור סחיטה מדרבנן
והב"י ביו"ד סימן קצ"ט )בד"ה וביום טוב( וכיוצא בזה ביאר בבית יוסף סימן ש"ל.
הביא את דברי הכל בו שכתב "אני ביאור מחודש במחלוקת
תמה היאך אשה יכולה לטבול בליל שבת האמוראי
ויו"ט והיאך תינצל מסחיטת שיער ולכך
אני אומר שראויה הטבילה לידחות עד ואולי יש אפשרות לבאר דרבה ורב יוסף
מוצאי שבת ויו"ט ,וכתב ע"ז ב"י ואע"פ
שהם דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש אין ס"ל דאין סחיטה כלל בשיער
לדחות דברי כל הני רבוותא דשרו לטבול
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צה
צורך בהם אלא רק לסלקם מעליו, ביו"ט ושבת ועוד דהכי משמע בהדיא
ובזה אין לחוש לאיסור סחיטה כמו בריש פרק במה אשה ,וחששא דסחיטת
שנבאר בהמשך השיעור ,אך באו"ח שיער אינה כלום שהרי פסק הרמב"ם
דיבר הב"י על סחיטת שמן משיער שאין סחיטה בשיער וכתבתי טעמו בסימן
האשה ע"מ להשתמש בו לצורך סיכת ש"ל ,ולכאורה כוונתו שאין כלל איסור
היולדת והוי מעשה פירוק גמור אלא בסחיטת השיער ,אך בבית יוסף בסימן
שאין הבלעה גמורה בין המשקה ש"ל מפורשות נקט בדעת הרמב"ם שיש
איסור דרבנן ,ונאמרו שלשה תירוצים
לשיער ולכן פטור הסוחט.
ביישוב הסתירה:
חילוק הר"ן בשם הרא"ה ,שמן או מים
יישוב מחצית השקל ,דאורייתא או דרבנן
השלישי :דתמה הר"ן אי יש סחיטה
הראשון :דעת המחצית השקל )שכ"ו ס"ק
בשיער היאך נתיר את
הטבילה בשבת ותירץ בשם הרא"ה שיש ח'( שיש לחלק בין איסור
לחלק בין שמן הניתן ע"ג שיער שמחמת דאורייתא שמחמתו יש לגזור ולאסור את
סמיכותו נבלע בשיער היטב לבין מים הטבילה בשבת שמא יבא לאיסור
שמטבעם דלילים הם ואינם נדבקים דאורייתא של סחיטה וע"ז כתב הב"י
ומתאחדים עם השיער ,ולכן אין בהם שאין חששא דאיסור סחיטת שיער כלום
סחיטה ]ולפ"ד נראה שאין להחמיר כלל וכלל היינו מדאורייתא ולכן לא נאסור את
טבילת המצוה בשבת מחמת איסור
בסחיטת מים משיער[. סחיטה הקל אך ודאי שנאסור לרחוץ
רחיצת רשות ,וא"ת ומה בכך שירחץ
ספיגת שערות במגבת רחיצת רשות והא איסור סחיטת שיער
הוי דרבנן וא"כ איסור רחיצה מחשש
בגמרא שבת )קמא (.אמר רב יהודה מאן שמא יסחוט הוי גזירה לגזירה ,אומר לך
דאין הדבר מחשש שמא יסחוט אלא
דסחי במיא לינגיב נפשיה הבין הכל בו שודאי שיעבור על איסור
ברישא והדר ליסליק דלמא אתי לאתויי
ד' אמות בכרמלית ואולי מיירי הכא סחיטת שיער בידיים.
בניגוב שערותיו בידיים ולא חייש משום
סחיטת מים משיער ,אך גם אם נאמר דלא יישוב האג"מ צריך למשקה או לא
סוחט בידיים אלא מנגב עצמו במגבת
עדיין יש מכאן ראיה דשרי לנגב עצמו השני :דעת האג"מ )ח"א סי' קלג( שיש
במגבת ואין בזה משום סוחט ,וצריך
להבין מדוע הותר ניגוב הרי בעצם סוחט לחלק דביו"ד הורה הב"י דאין
את שערו בידיים ,ומצינו בזה תשע לחוש לסחיטה משום שמדובר בסחיטת
דרכים המיוסדות על דברי רבותינו מים שהולכים לאיבוד ואין לסוחט
א .הערת הרב ר' יהודה דייטש שליט"א.
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צו
הסוחט מוציא את המשקין ממקומן אלא הראשונים והאחרונים ועוד כהנה וכהנה
מביא את המגבת אל תוך מקומן של מן הסברות המתחדשות:
המשקין ושם שואבן ומבליען ואין זו
פסיק רישא דלא ניחא ליה
פעולת סחיטה כלל.
הראשונה :דאין המנגב רוצה
מלאכה שא"צ לגופה
בסחיטה אלא משפשף
השלישית :ואף אם נאמר שהסוחט גופו ע"מ לנקותו ]כשם שמשפשף שאר חלקי
גופו על אף שאין בהם שיער[ ופס"ר שיסחטו
את השיער אינו נחשב המים ואינו ניחא ליה דהרי לא אכפת ליה
כפס"ר דהא מתכווין גמור הוא לסחיטה ביציאת המשקין ולכן הרי הוא דומה
אלא שאינו חפץ במים היוצאים ורוצה לדין מסוכרייא דנזייתא כאשר הנקב מן
לדחותם מעליו הרי הוא נחשב כמלאכה הצד ואין כלי תחת החבית והמשקה אזיל
שא"צ לגופה ,ואף שבד"כ מלאכה שא"צ לאיבוד והעיד הט"ז שהמנהג להקל
לגופה אסורה מדרבנן הכא נתיר משום כדעת הערוך שהרי סוחטים את ירק
דהוי הסוחט כאותה דשנינו החופר גומא השלאטין ממי השטיפה ,ואף שם אין
ואינו צריך אלא לעפרה הרי מעשה זה כוונתו לסחוט אלא לנקות את הירק
נידון כמלאכה שא"צ לגופה ,אך מסיימת מהלכלוך שעליו והסחיטה היא בפס"ר,
הגמרא שם דבהאי אפילו רבי יהודה וכן התיר לגרור בסכין משקה שנשפך על
המחמיר יפטור בזה משום דבהאי דעביד המפה והכא בסוחט שיער יש להקל
גומא בביתו לא עשה מעשה תיקון אלא יותר ,דהא במסוכרייא ובניקוי מפה
להיפך ,קלקל את דירתו והוי מקלקל ולכן הסחיטה היא מעשה פירוק דאורייתא
בחופר גומא לא יהיה חיוב כלל וכן כאן אלא שעביד ליה בפס"ר דלא ניחא ליה
הסוחט את השיער אין מטרתו למשקין אך הכא הוי סוחט השיער פס"ר דלא נ"ל
הנסחטין ולפיכך מעשה הדישה שנעשה
במשקין הרי הוא מלאכה שאצ"ל ,וא"ת באיסור דרבנן.
הרי אם כן ייאסר לנא לסחוט את השיער
מהמים שנבלעו בו כדין מלאכה שא"צ 'סופג' במגבת אינו 'סוחט'
לגופה באיסור דרבנן ,אומר לך דלא היא
כיוון דבמאי דסחיט למשקין הרי מקלקל השנית :דסיפוג במגבת אינו נחשב
להו ששופכן על הארץ ולכן עתה אין זו
מלאכה שא"צ לגופה אלא נשתנה שמה כסחיטה ,דסוחט ענינו
לקלקול גרידא והוי כשאר מקלקלים ,ואם מוציא משקין מתוך המקום שבו היו
תאמר דעדיין תאסר לנו סחיטת ואיבוד בלועים למקום אחר וזאת בצורה של
המים ככל מקלקל דאסור אומר לך דהאי דחיקת המקום שבו שכנו המשקין עד
שמכח הדחיקה נפלטו ויצאו ,אך כאן אין
ב .ועורר בזה הרב עזרא רוז שליט"א
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צז
מידי ,ונמצא דסברת מקלקל היה בה כח מקלקל מאי קילקל ,והא באוכלין עסקינן
להוציא מידי גדרי מלאכה שא"צ לגופה ואין לאסור קילקול אוכלין דכיון שאינן
אך לא יהיה בה כח ליצור איסור חדש. בעלי חשיבות שייחשב המקלקלן דעביד
'עביד סחיטה בשינוי או ע"י בית אחיזה'
סוחט בידיים אך עביד בדרך שינוי של בירור דעת הראב"ד
סחיטה ע"י דבר אחר ולשיטת הראב"ד
והרביעית :דאפשר עוד לצדד להיתר
יש להתיר בזה.
בסחיטה ע"י מגבת
הרחבה בשיטת החזו"א דחשיב 'סוחט כלאחר יד' ,ונקדים הקדמה
בדעת הראב"ד קצרה :נאמר במשנה ספוג אם יש לו בית
אחיזה מספגין בו ואם לאו אין מספגין בו,
אך לחזו"א )נ"ו ס"ק ה'( דרך אחרת ונחלקו בפירוש משנה זו רבותינו
הראשונים רש"י והרמב"ם ס"ל דאי ליכא
בביאור יסוד הראב"ד וחידש כי לספוג בית אחיזה הרי שהאוחזו לספג בו
ספוג כל ענינו לשמש ככלי להעברת סוחט בעל כרחו בפסיק רישא אך אם
משקין ולא ככלי המיועד לאחזקת איכא לספוג בית אחיזה מעור יכול האוחז
משקין ,וייתכן שמשמש לכך בשל טבעו להשתמש בספוג מבלי לסחוט את
שאינו מתחבר עם המשקין אלא רק שואב המשקין הבלועים בספוג ,אך הראב"ד
ואוחז את המשקין לתוכו ,וא"כ ג' דרגין חלק עליהם ונקט שבכל מצב ייסחטו מים
לפנינו בספיגת משקין :הראשונה בפס"ר תוך כדי שימוש וקינוח ,אלא שאם
והחמורה ביותר זוהי בליעת משקין בבגד יש לספוג עור בית אחיזה הרי הסוחט
שלכ"ע יש לחייב בזה על סחיטה ,והשנית
שהיא מדרגה בינונית זוהי ספיגת השיער נחשב כמריק מצלוחית.
שבה יש איסור דרבנן קל משום שהשיער
אף שקשה הוא עדיין אין בליעתו בליעה שו"ע הרב וערו השולח
גמורה ,והדרגא השלישית והקלה ביותר בדעת הראב"ד
זוהי בליעת הספוג שאין המשקין ניתנים
שם ע"מ להספג ולהבלע אלא רק בדרך ובביאור דבריו נקט בשו"ע הרב
עראית וזמנית ולכן אף שכל נגיעה קטנה
גורמת סחיטה אין איסור כלל בסחיטה זו, שהסחיטה ע"י בית יד 'אינה
אלא מאי שהוצרך תנאי שיהיה לספוג נחשבת סחיטה' וכן בערוך השולחן כתב
בית אחיזה ע"מ שיהא היכר לדבר שעומד 'שאינה דרך סחיטה' ומתבאר מדבריהם
הספוג לטלטול משקין ,דהאי בית אחיזה שסחיטה ע"י בית יד נחשבת כשינוי מדרך
מעיד שענין הספוג להוליך את המשקין סחיטה והוי כלאחר יד ,ולפי דבריהם
אפשר לומר דהמנגב עצמו במגבת אמנם
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צח
שמא יבא ללמוד מהשימוש בספוג להתיר סחיטה שבו ממקום למקום ונראה להוסיף ע"פ
ביאור החזו"א שיהא מותר אפילו לסחוט
דאורייתא[ ,ונמצא שפירוש דברי השו"ע בידיים את הספוג ]אי יש לו בית אחיזה ,מבלי
בדין היתר ספוג ייתכן רק אליבא
דהראב"ד וכביאור החזו"א ,אלא מאי לדון באיסורי דרבנן של 'טיפוח וסיפוג' שלא יעשה
שבסעיף י"ח הביא השו"ע את מנהג
העולם שנוהגים לסתום את פי החבית כדרך שהוא עושה בחול קמג ,[:ודימה החזו"א
בנעורת של פשתן ,ואף שהיין הנסחט את היתר הסחיטה בספוג להיתר פתיחת
חוזר ונופל לתוך כלי קיבול וניסה ללמד וסגירת דלת הבית ואין אנו אומרים בזה
עליהם זכות שמתוך שהברזא ארוכה ואין שיש כאן בונה או סותר דהרי הדלת
יד מגעת לנעורת מותר ,והרי היתר זה הוא עומדת לכך וכל ענינה להפתח ולהסגר
תואם רק לדברי הראב"ד דהרי לשיטתו וממילא כל מציאות הבנין שנעשה
אי ישנו בית יד נתיר אף בפס"ר שייסחט
היין דהוי סחיטה בשינוי ,אך לדברי בסגירת הדלת הוא עראי לגמרי.
החזו"א לא לכך היתה כוונת הראב"ד
אלא משום מעליותא דספוג שייכא האי חידוש גדול ,השו"ע נקט כדעת
התירא ואין ההיתר מבוסס על מציאות הראב"ד וכביאור החזו"א
'בית היד' ,וא"כ בברזא ונעורת יש לאסור
אפילו אי איכא בית יד ומאי לימוד זכות וע"פ דברי החזו"א הללו העירני ידידי
בהאי ,אלא לכאורה מוכח מכאן דהשו"ע
ס"ל בהבנת הראב"ד שעצם מציאות הרב ר' אריאל וקנין שליט"א
הבית יד היא הגורמת את ההיתר ודלא שיתבארו כמו חומר דברי השו"ע בסעיף
כהחזו"א ,אך באמת אפשר לבאר דהיא י"ז שכתב " ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש
גופא מאי דבא השו"ע לומר דיש ללמד בו בית אחיזה גזירה שמא יסחוט" ותמהו
עליהם זכות דטעו וסברי כפירוש זה המג"א ואחריו הגר"א על לשון השו"ע
בהראב"ד ולכן סיים השו"ע ולפי שאין שנקט לשון גזירה והא מעיקר הדין
טענה זו חזקה ויש לגמגם בה דהיתר בית נאסרה הסחיטה בדלית בית אחיזה ,והורו
אחיזה דספוג הוא כמו שביארנו ואינו שצריך לומר 'משום סחיטה' במקום
שייך לסוגיית נעורת ,טוב להנהיגם שלא 'גזירה שמא יסחוט' אבל ע"פ ביאור
יהא כלי תחת החבית וממילא ילך היין החזו"א כפתור ופרח ,דאכן אין בסחיטת
ספוג איסור תורה כלל אלא שחשו בדלית
לאיבוד ,ובזה נסמוך על הערוך. ביה בית אחיזה שיבואו הרואים להתיר
סחיטה בבגדים בפסיק רישא דהא ספוג
הבנה מחודשת ,ברזא ארוכה המנגב בו פס"ר שיסחוט ,וא"כ הרואה
ע"פ הכל בו ,כלאחר יד יאמר דשרי לן לספג בבגד בפס"ר
שייסחט ]ומאי דאמרינן בגמרא קמג .דאיסור
אך מה שכתבנו שיסוד היתר הברזא
ספוג שאין לו בית אחיזה הוא בין לר"י ובין לר"ש,
ארוכה מבוסס על דברי הראב"ד כ"כ
יש לפרש שאם לא היה בשימוש בספוג פס"ר
שייסחט לא היינו גוזרים על השימוש בו אבל
באמת מעיקר הדין כל איסור ספוג הוא רק גזירה
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים צט
בטענה דהוי כבית אחיזה דהראב"ד ,אך המג"א בס"ק כ"ב אך לולי דברי קדשו,
גם לא נוכל להתיר בשופי מחמת יסוד היה אפשר לומר שבאמת שאין הכרח
כלאחר יד דהרי הורגלו אינשי לסחוט לומר דהיתר ברזא ארוכה ]שעל פיו בתחילה
בכה"ג ותליא במחלוקת הברזא שנחלקו ניסה השו"ע להצדיק את מנהג העולם[ מבוסס
בה הכל בו והשו"ע ,אך מצאתי בא"א על דברי הראב"ד ,אלא דבריו בנויים
בוטאשטש שצידד להקל בניגוב במטפחת ומיוסדים על דברי הכל בו שהוב"ד בב"י
שטען שאפילו לדעות האוסרות את
ע"פ סברת כלאחר יד. המסוכרייא אי תהיה ברזא ארוכה אפשר
להתיר ולא הזכיר את הראב"ד וצריך
סחיטה לאיבוד בדרבנ להבין את היתירו הגורף של הכל בו ]אי
באמת גם הוא מתבסס על הראב"ד[ ,דהרי מה
והחמישית :שיש להבחין דבעצם זה בכך שכך ס"ל להראב"ד והא הרמב"ם
ורש"י פליגי עליה בדאיכא פס"ר ,והא
שסוחט לאיבוד כבר במהדק מסוכרייא סוחט בפס"ר ויורו
הותרה הסחיטה ע"פ ר"ת וסייעתו הרמב"ם ורש"י לאיסור ,ובפרט שלדעת
]הרשב"א הרב המגיד והריב"ש[ ואף ר"י שחלק החזו"א יש לבאר את דעת הראב"ד אחרת
עליהם ס"ל דהוא רק מדרבנן וא"כ הויא לגמרי וביארנו שכך מוכח בדברי השו"ע
סחיטה בשיער לאיבוד 'תרי דרבנן' ,ויש עצמו בסעיף י"ז אלא חובה עלינו למימר
להקל בה וכן נראה מדברי החזו"א שתמה בדרך מחודשת שס"ל להכלבו דהיתר
היאך אפשר לסגור את ברזי המים שלנו ברזא ארוכה הוא נובע מיסוד 'כלאחר יד'
והא אית בהו עגול של עור ]נראה שכוונתו דהרי הסוחט את המשקין שבנעורת אינו
למה שאנו מכנים 'גומיה'[ וא"כ בזמן סגירת אוחז בידו ומהדק כדרך הסוחטין אלא
הברז נסחטים המים ממנו והוי סוחט אוחז את הברזא ודוחקה ע"ג החבית וכך
מדרבנן ]ול"ת מה יש לסחוט בגומי דאשיב לך נסחטין המשקין והוי שינוי מדרך
מאי איכא למיסחט בעור[ דהא אי אפשר לומר הסוחטין ,ובתחילה צידד השו"ע למיסמך
דהוי פס"ר דלא ניחא ליה דהרי המים על סברא זו אך אח"כ דחאה מחמת
אינם הולכים לאיבוד אלא נותרים בתוך שאחר שהורגלו אינשי לתחוב ולסחוט
חלל הברז ,וחידש שמחמת שהמים בדרך כזו ואף נותנים כלי כדי לקבל את
הנסחטים הם מועטים אע"פ שלא אזלי המשקה הנסחט ,הרי שנתחדשה דרך
לאיבוד ,הרי הדבר שווה ערך למרובים סחיטה בדחיקה ע"ג חבית ונקבע בכך
שהולכים לאיבוד ושרי דהוי תרי דרבנן.
שזוהי דרך הסחיטה הרגילה.
לרש"י והרמב" אי בסחיטת
בגד משו מפרק סיכום :האם מגבת כבית אחיזה או
כלאחר יד
והשישית :שהרי לדעת רש"י ] ע"פ
וממילא כאן בנידון דסחיטה באמצעות
הבנת התוס' בדבריו כתובות ו.
מגבת לא נוכל להשתמש
ד"ה מסוכרייתא[ והרמב"ם ]ע"פ ביאור הרה"מ
בדבריו מדכתב דיני סחיטת בגדים בין הלכות
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים ק
ומצאתי רמז לסברא זו בא"א בוטאשטש כיבוס[ אין בסחיטת בגדים משום מפרק
שכתב במניח את הכובע ע"ג שיער רטוב ]אלא רק משום ליבון[ וא"כ בשעה שאין
דאינו ניכר ועוד יש לדון לפי סברא זו לחוש לשיער משום ליבון יתירו
בסוחט השיער בגו מיא כגון בשעה
שטובל במים אוחז וסוחט שיערו בתוך הרמב"ם ורש"י.
המים שהרי אף שנסחטו המים בכ"ז
מגבת אינה סחיטה
עדיין לא ניכרת מציאות הסחיטה.
והשביעית :ועוד יש לצדד שאין
כבוד הבריות
בהבלעה במגבת משום
והתשיעית :דמצינו למחצית השקל סחיטה דהוי כסוחט ענבים לגו אוכלא
שהרי כמו בהא דאזיל המשקה לגו אוכלא
)בס"ק כ"ג( שהביא דברי חשיב כאוכלא דאיפרת ואף הכא בסחיטת
התו"ש שאסר בסחיטת השפם אחר מים שבשיער לגו בגד אפשר לומר שלא
שתיה ,וחילק בין סחיטת שפם לקינוח התחדש במשקה הבלוע שום דבר שראוי
האף שאע"פ שיש בו משום מפרק הרי יש לחייב על כך דהרי בלועים היו ובלועים
להקל בו ]ע"פ הרשב"א שהתיר סחיטה לאיבוד[ נותרו ,ומה לי בלועים בשיער ומה לי
משום כבוד הבריות ,ותמה עליו במחצית בלועים במגבת ובשלמא בסוחט משקה
השקל דאף בשפם רטוב אחר שתיה יש הבלוע בבגד לגו כלי יש לחייב דהתגלתה
להתיר משום כבוד הבריות דגנאי הוא מציאות חדשה במשקה שהרי אף שהיו
לאדם שייראה בכך ,והביא ראיה מדין המשקין בלועין לא היתה מציאות
בשר הנמצא בין השיניים שהתיר המג"א המשקין נראית ,ואולי אפשר לטעון עוד
)בסימן שכ"ב ס"ק ד'( אם מתגנה בכך לעבור יותר שהסוחט משקה הבלוע בבגד לגו
על איסורי דרבנן ע"ם ליטול קיסם ע"מ בגד אחר לא יתחייב על כך ,וא"כ בודאי
לחצוץ שיניו ,אך סיים המחה"ש ואפשר שאין לגזור על סחיטת שיער שהיא
שיש לחלק ,וכוונתו דיתכן שגנאי בשר
שבין השיניים חמיר יותר מרטיבות מדרבנן לגו מגבת.
השפם ,אך נראה פשוט ששיער רטוב
ומפוזר נחשב גנאי גדול ,ולא נראה לומר אינו ניכר
דייאסר על האדם להביא עצמו לידי
הרטבת השיער כדי שלא יצטרך להיתר והשמינית :ועוד יש לומר דכל גזירת
כבוד הבריות ,אלא מכיוון שבשעת
הרחיצה רוחץ בהיתר אין לנו לחוש לכך סחיטת שיער אטו מפרק
שאחר הרחיצה נתיר לו לעבור על איסור וא"כ אי אין ניכרים המשקין הנסחטין
דרבנן מפני כבוד הבריות ובפרט שברוב כגון הכא שברגע יציאתם נבלעים ולא
מקרי הרחיצה אדם רוחץ מפני כבוד נראו מעולם נאמר דלא גזרו בכה"ג ,דהרי
אין איסור בעצם על הסחיטה אלא שלא
יבא הרואה לטעות ולהתיר סחיטת משקין
והכא שלא נראו המשקין לא גזרו,
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים קא
סחיטת כבשי לגופ ,הוי הבריות להסיר לכלוך או ריח לא נעים או
כחות פרי באמצעיתו מפני שאר מיני צער אחרים.
אך לתרץ האי קושיא יש לחדש חידוש כסוחט כבשי ושלקות לגופ
עצום ,דיש להבחין בכל דין מפרק והעשירית :וראיתיה בכתבי אחד
להגדרה דקה והיא דאי איכא לפנינו אוכל
כגון ענבים והסוחטם לא יתחייב על מגדולי האחרונים דס"ל
דישת הענבים מהמשקים אלא דוקא על להתיר סחיטת שיער דדמי לסחיטת
דישת המשקין מתוך הענבים ,וזה משום כבשים ושלקות לגופן ,ונראה שיצא
שהענבים היו ונותרו אוכל ורק המשקה לחידוש זה מתוך שלפום ריהטא דומים
נתחדש ונתגלה לפנינו ,אך כאשר יהיה הדברים דהא בין סוחט כבשים ובין סוחט
לפנינו אוכל המעורב בפסולת הרי שיער תרוויהו איסורן מדרבנן וא"כ כשם
שההפרדה בין האוכל לפסולת היא שהקילו רבנן בסחיטת כבשין ושלקות
הקובעת מאי חשיב דישה ,והרי לפנינו לגופן מתוך דאיכא תרתי לטיבותא ,א:
בכבשין מכיוון שמעונין לאכול את דעיקר איסורן הוא מדרבנן ,ב :דאזיל
הכבשין הרי שהמשקין היוצאים הם לאיבוד ואפשר למיסמך בזה על סברת
חשובים פסולת וא"כ הרי שדש דוקא את
מה שאוחז בידו והם הפרי הכבוש והוא אזיל לאיבוד.
נידוש ונפרק מתוך פסולתו שהם המשקין,
אך מחמת שהאדם הסוחט עדיין חפץ אך באמת שצריך להבין עומק סברת
במשקין הבלועין בכבשין ,ורוצה לסלק
רק את ריבוי המשקין מהם ,אין לומר היתר כבשין ושלקות לגופן ,דהא
שדש את הכבשין ממימיהן מכיון שבעצם היתרן הוא מדינא דגמרא ולא שייך
אין המים היוצאים נחשבים כפסולת, למימר דסמכי האמוראים רב ושמואל על
ונמצא איפוא שלא יתחייב על סחיטת סברת רבינו תם וסייעתו דשרו בסוחט
הכבשין ואף לא על הוצאת המים דהא לאיבוד דאם כן יקשה מכאן על סברת
אין החיוב על פירוק המים מהכבשים הערוך שלא מצינו שהיקל בסחיטה
אלא על פירוק הכבשין מהמים ומחמת לאיבוד אלא רק בפס"ר דלא נ"ל ,ובפרט
שאין המים נידונים כפסולת אין כאן לדעת השו"ע שלא הצריך לסחוט את
מפרק כלל וחשיב כחותך פרי באמצעו. המים לאיבוד אלא התיר אפילו לסוחטן
לתוך קערה ,ואף אין לומר שהקילו
סוחט שיער הוי כסוחט בסחיטת כבשין ושלקות לגופן מחמת
כבשי למימיה שסחיטתן למימיהן היא מדרבנן דהא
אפילו לרבי יוחנן דס"ל שהסוחטן
אך לעומת זאת בסוחט כבשים למימיהן למימיהן הוי מדאורייתא שרי לסוחטן
לגופן )עי' תוס' שבת עה :ד"ה וצריך לעצים(
ברור שיש לאסור ]או לחייב אליבא דר' ושאלה זו הצגתיה לפני הלומדים וקבעו
דצריכה נגר ובר נגר דיפרקינה.
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים קב
יהודה נחייבו על כך ,אומר לך דלא היא יוחנן[ דהא הסוחט עביד ככל הדשים
כיוון דבמאי דסחיט למשקין הרי מקלקל והמחייב כאן הוא גילוי המשקה המסתתר
להו דהרי עיקר חשיבותן הויא מחמת בגו הפרי והכא לא נוכל לטעון דהוו
חיבורן לפרי ועתה הפרידן וקילקלן ולכן המשקין והפרי דבר אחד משום שהסוחט
עתה אין זו מלאכה שא"צ לגופה אלא למימיהן אינו מעונין כלל וכלל בשום
נשתנה שמה לקלקול גרידא והוי כשאר חלק מחלקי הפרי אלא רק חפץ במי
מקלקלים ,ואם תאמר דעדיין תאסר לנו הכבישה בלבד ,וע"פ יסוד זה לא שייך
סחיטת הכבשים ככל מקלקל דאסור להתיר בסחיטת שיער דהא הסוחט את
אומר לך דהאי מקלקל מאי קילקל ,והא השיער מתכוין בכל כחו לסלק את המים
באוכלין עסקינן ואין לאסור קילקול ולדחותם מעליו ע"מ ליבש שיערו כמה
אוכלין דכיוון שאינן בעלי חשיבות שיותר מהר ואינו חפץ כלל בשיור המים
שייחשב המקלקלן דעביד מידי ,ונמצא אלא מחשיב להו כפסולת גמורה ,ולפיכך
דסברת מקלקל היה בה כח להוציא מידי אין לדמות כלל היתר סחיטת כבשין
גדרי מלאכה שא"צ לגופה אך לא יהיה
בה כח ליצור איסור חדש ,ולפי יסוד ושלקות לגופן לדין סחיטת שיער.
נפלא זה אפשר לומר שודאי אפשר
לדמות סחיטת שיער לדין כבשין לגופן ביאור מחודש בהיתר סחיטת
דאי התם לא קילקלן לגמרי דהא עדיין כבשי ושלקות לגופ
נותרו המים בקערה ובכ"ז התרנו ,כל שכן
הכא שהסוחט רוצה לדחות מעליו את ועוד יש לי הרהורי דברים בזה ,ורציתי
המים ומשליכן לאיבוד שנתיר כדין
להציע ביאור מחודש נוסף בהיתר
מקלקל את המים. סחיטת כבשין לגופן דסבירא לן דבמאי
דאינו חפץ במשקין הרי שסחיטתן נידונת
ייתכ שהמחמירי שמא כמלאכה שא"צ לגופה וא"כ הוי איסור
יסחוט שיער ס"ל דסחיטת דרבנן ,וממש כדוגמת מאי דשנינו החופר
גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי מעשה
שיער דאורייתא זה נידון כמלאכה שא"צ לגופה ,אך
מסיימת הגמרא שם דבהאי אפילו רבי
ולפי כל הנ"ל צריך להבין מפני מה יהודה המחמיר יפטור בזה משום דבהאי
דעביד גומא בביתו לא עשה מעשה תיקון
החמיר המג"א )בסימן שכ"ו ס"ק ח'( אלא להיפך ,קלקל את דירתו והוי מקלקל
בשם מהרי"ל לאסור רחיצה או טבילה ולכן בחופר גומא לא יהיה חיוב כלל וכן
במקוה מחשש שמא יסחוט שיער ,והביאו כאן הסוחט אין מטרתו למשקין הנסחטין
במשנ"ב )שכ"ו ס"ק כ"א( ,ויותר נראה לומר ולפיכך מעשה הדישה שנעשה במשקין
דהראשונים שחשו לסחיטת השיער ס"ל הרי הוא מלאכה שא"צ לגופה ,וא"ת הרי
לעיקר דלא כהרמב"ם שפסק שסחיטת אם כן ייאסר לנא לסחוט כבשים לגופן
שיער הויא מדרבנן משום שנקט שהלכה כדין מלאכה שא"צ לגופה ולדברי ר'
כרבה ורב יוסף ,אך אפשר לומר
מפרק רחיצת וסחיטת שיער הרים קג
דינו של סוחט שיער ,אך עדיין גם לפי דהמחמירים סבירא להו דהלכה כרב
הסבר זה יקשה מאד על דברי המג"א אשי דהוא בתראה ולפיכך יש להורות
ואחריו המשנ"ב שהלך אחריו והורו לשיטתם שלמסקנא יש סחיטה בשיער
מפורשות כדברי הרמב"ם שסחיטת מדאורייתא ולכן החמירו בחשש
שיער מדרבנן ובכ"ז החמירו ברחיצה סחיטה ,ואף שביאור זה מניח את הדעת
בשיטת הראשונים שלא גילו דעתם מה
שמא יסחוט.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קד
סחיטת מגבוני אלבד
סחיטה לאיבוד ,מתערב ע הלכלו
היתר ראשו
סחיטה לאלתר ,דר אכילה
סחיטת מגבוני' ,סחיטה תו כדי שימוש'
היתר שני
סחיטה לצור ואח"כ לאיבוד ,כסוחט לאיבוד
סחיטת מגבוני ,כסוחט לצחצוח ולידע א הגיעו זיתיו למסוק
ניקוי בצמר גפ וחליבה נסיונית
תרי גווני אזיל לאיבוד' ,אינו ניכר'
חילוק בי מגבו המיועד לניקיו למגבו לטיפוח העור או לריענו
היתר שלישי
סחיטה באינו גידו"ק
הערו אוסר בסחיטת ספוג א שאינו גידו"ק
'המחייב' הוא 'הכיסוי' ולא המשקה
סחיטה באינו גידו"ק כסחיטת שיער ,והיתר 'אינו ניכר'
מה בי אינו ניכר דהכא לריסוק בגו משקה
המשקה הנסחט אינו ראוי לשתיה
ג הנשמ"א יפטור בסחיטת מגבוני א אינ גידו"ק
היתר רביעי
היתר נוס ,שינוי כלאחר יד
הבדל בי מסוכרייא דנזייתא למגבו
חידה נחמדה בעניני סחיטה
פתרו החידה ,חשש שמא לא יסחט כהוג
שימוש במגבוני סחוטי ,מותר לכל הדעות.
העולה מ המדבר:
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קה
והריב"ש[ מחמת שאין שם מפרק בסוחט מגבונים הם מטליות העשוית מחומר
לאיבוד ,וזאת מפני שהנסחט מהמגבון
מתערב בלכלוך ונזרק יחד איתו לאשפה, כעין בד ]הנקרא אל-בד[ וספוגים
ולפיכך כל הסחיטה הרי היא כסחיטה בחומרי ניקיון והשימוש בהם הוא בצורת
לאיבוד אך יש לדחות כי יש לחלק בין ניגוב גוף האדם ,ובזמן הניגוב נסחט
סוחט לאיבוד ובין המנגב לכלוך ותוך בהכרח מעט מהחומר הבלוע במגבון ויש
כדי ניקוי סוחט דהרי אף שבסופו של דבר לדון בזה אי הוי בזה איסור דאורייתא
הכל ילך לאיבוד עדיין בשעת הסחיטה יש משום מפרק תולדה דדש ,או אולי איסור
לסוחט צורך ורצון במשקין הנסחטין ואף דרבנן כלשהו ובאנו בשיעור זה לחשב
שזה לזמן קצר עדיין יש להחשיב זאת סברות ודיעות ואין כאן כוונה להורות
לסוחט לקיום ,ואם באנו לדמותו נדמהו
דוקא לסוחט אשכול ענבים לתוך הכוס הלכה אלא לעורר ולצדד.
ומיד ישתהו שודאי יש לחייב בזה ,אף
שאם היה סוחט בתוך פיו ודאי שהיינו סחיטה לאיבוד ,מתערב ע
פוטרים בו ,הרי שאף רגע אחד של הלכלו
סחיטה לקיום מספיק לגרום חיוב. ויש לכאורה להגדיר את פעולת הסחיטה
ע"י ניגוב כסחיטה לאיבוד שהתירו
בה רבינו תם וסייעתו ]הרשב"א המגיד משנה
היתר ראשו
דדישה ]וזוהי עומק סברת המג"א שאסר סחיטת סחיטה לאלתר ,דר אכילה
בוסר[ וביארנו שלשיטת הט"ז והעו"ש
כשם שברירה לאלתר שריא גם דישה אך באמת שאינו דומה כלל וכלל דהא
לאלתר שריא ,ואם כן שתי בעיות נפתרו
ע"י היתירא דלאלתר ,ותמהנו תמיהה כבר הארכנו בכמה מקומות דשיטת
גדולה ע"ד המתירים דישה לאלתר מכמה הגר"א )סו"ס שכ"א( דכשם דשרינן ברירה
מקומות ובכללם איסור יניקה בשבת לאלתר כך יש להתיר דישה לאלתר ,וכן
מחמת צער רעבון ,והרי היונק עביד נראה מדברי הט"ז והעולת שבת שהתירו
דישה בשינוי לאלתר ,והוי תרתי לסחוט בוסר לאלתר ושם ביארנו
לטיבותא ובכ"ז נאסרה הדישה אם לא שמכיוון שיש בסחיטת בוסר בעיה כפולה
לגונח וביארנו דאי אפשר להתיר פעולת האחת :איסור דישה ,ואפילו אי סחיט לגו
דישה גמורה שאין לה שייכות 'לשעת אוכלא אסור ,והשנית :איסור ברירה,
אכילה' ע"י היתרא דלאלתר לשעת דהא הבוסר שאינו נאכל נחשב כפסולת
אכילה ,ולכן אף אנו נאמר כאן שודאי והמשקה נחשב כאוכל ושאלנו על היתר
שיש לאסור סחיטת ענבים לגביע ומיד הט"ז והעו"ש שהתירו סחיטת בוסר
לשתותו מפני שבעצם הסוחט עושה לאלתר ,בשלמא בעיית בורר נפתרה בהא
דסחיט לאלתר אך להיכן אזיל איסורא
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קו
הרי הוא 'תוך כדי שימוש' ויותר יש מלאכה כדרך הסוחטים והדשים אלא
להתיר בו מפיצוע אגוזים שהתיר בו שבחר לשתות את הנסחט מיד ,וא"כ אין
הגר"א ,וממש דמי להיתר סחיטת בוסר שום סיבה לפוטרו מכח סברת לאלתר
לאלתר ולכן נראה פשוט שיתירו זאת שענינה 'דרך אכילה' דאין פעולת
הגר"א הט"ז והעו"ש משום שתוך כדי הסחיטה נחשבת 'דרך אכילה' אלא 'דרך
שימושו סוחט ומפרק ,ואף אם נחשיב את סחיטה' והוי דבר והיפוכו ,אך אם יפצע
סחיטת המגבונים בפני עצמן לסחיטה אגוזים לאלתר ]כהיתר הגר"א[ אף שעביד
דאורייתא ואה"נ אם יאחוז האדם את דישה שרינן בזה לאלתר ,וכן בסוחט
המטלית בידיו ויסחוט הרי הדבר ייאסר בוסר לגו אוכל הרי שמעשה זה אינו
דהא סוחט כדרך הסוחטים וממש כשם כשאר סוחטי יין שהרי סחיט לגו אוכלא,
שנאסור לסחוט יין ומיד לשתותו וכשם אלא מחמת שאכיל ליה לאלתר נחשב
שאסרנו יניקה מבהמה אף ששותהו
לאלתר ,ועל פי זה נקיל יותר ונאמר דאין מעשה הדישה כדרך אכילה ושרי.
ההיתר מבוסס על 'אזיל לאיבוד' כמו
שסברנו מתחילה אלא מתבסס על כך סחיטת מגבוני' ,סחיטה תו
שהסחיטה והשימוש באים כאחד ואין זה כדי שימוש'
דרך סחיטה אלא 'דרך שימוש' ,ולכן
אפשר לצדד להקל אפילו בניקוי האחרון וניהדר אנפין לנידון דידן דהרי סחיטת
שאין כבר לכלוך ,וכן באדם החפץ לרענן
את ידיו ומנגב במגבון דהוי 'סחיטה בדרך המגבונים לצורך ניקיון מידי
שימוש' ,ואפשר להגדיר זאת שישנו נחשבת כשימוש הנוהג בדרך תשמישם
הבדל בין 'סחיטה לצורך שימוש' ובין של בני האדם וא"כ יש להתיר זאת
לאלתר ,ולא דמיא לסחיטת יין ומיד
'הסחיטה היא השימוש' . שותהו או לחליבה דהנך תרוויהו
'מלאכות שדה' ואין בינן לבין אכילה
כלום אך שימוש כזה של סחיטת מגבונים
היתר שני
למשקה לניקיון משוי ליה שם משקה ,יש סחיטה לצור ואח"כ לאיבוד,
לפקפק מגמרא מפורשת ונראה בעיני כסוחט לאיבוד
דהיא ראיה חדשה וחזקה שלא דנו בה
הפוסקים ,שהביאה הגמרא )שבת קמה (.את אך על הנחת היסוד שהנחנו קודם,
הוראת שמואל דשרי לסחוט אשכול לתוך
אוכל וע"ז אמר ר' ירמיה :כתנאי המחליק דסוחט על בשרו הוי סוחט ואף
שאזיל לבסוף לאיבוד דהא דצריך
א .ונראה שזוהי עומק כוונת הגרש"ז אויערבך )במכתב במאור השבת ח"ב עמ' תקכד( שכתב בקצרה
'יש מקום לומר שצריך להיות שמפרק כדי להשתמש ולא שהפירוק הוא ההשתמשות'.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קז
לאיבוד או סוחט לקיום ,ומיסוד דברי ר' בענבים ]סוחט אשכול ענבים ע"ג ככרות בעודן
ירמיה למדנו שנפסקה ההלכה כת"ק בצק טרם אפייתן[ לא הוכשר רבי יהודה
וא"כ יש בידינו ראיה שמשקה שבסוף אומר הוכשר מאי לאו בהא קמיפלגי מ''ס
התהליך ילך לאיבוד אף שעתה יש לו משקה הבא לאוכל אוכל הוא ומ''ס לאו
קיום זמני הרי הוא נחשב כאזיל לאיבוד אוכל הוא ,הרי שלדעתו של ר' ירמיה
ומינה נלמד לנידון דידן שהמגבון הנסחט אדם הנוטל בידו ענבים וסוחטן ע"ג
אף שעתה משמש למטרת ניקיון והאדם כיכרות הבצק שעומדים לפני אפיה ע"מ
המנקה חפץ בסחיטה ע"מ שיוכל לנקות להשביחן והרי סוחט לגו אוכלא ובכ"ז
בצורה טובה אך מכיוון שאחר גמר נחלקו בזה תנאים ויש להוכיח מכאן
השימוש ייזרק המגבון על מימיו לאשפה, שישנה מחלוקת בדין שהורה קודם
בדיוק לזה קרי הש"ס 'משקה העומד שמואל שמשקה הבא לאוכל הרי הוא
לאיבוד' ,וממשיך רב פפא לחשב כאוכל וא"כ מתוך הוראת שמואל מוכח
ברייתות נוספות שנחלקו בהם ת"ק ורבי שנפסקה ההלכה כת"ק ונדחו דברי ר'
יהודה בדין משקה העומד לאיבוד, יהודה ,אך ממשיכה הגמרא ודוחה :אמר
רב פפא :דכולי עלמא משקה הבא לאוכל
ובפלוגתא דהני תנאי דתניא: לאו אוכל הוא והכא במשקה הבא לאיבוד
קמיפלגי מר סבר משקה הוא ומ''ס לאו
א .המפצע בזיתים בידים מסואבות: משקה הוא ,אך רב פפא חולק על ר'
ירמיה וסובר שנחלקו התנאים בדין
הוכשר משקה העומד לאיבוד ]ולא במשקה הבא
לאוכל כמו שטען ר' ירמיה[ דהיינו ברגע
ב .לסופתן במלח :לא הוכשר סחיטת המשקה וגם זמן קצר אחרי
הסחיטה ,המשקה הנסחט עומד בפני
ג .לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אם לאו: עצמו ע"ג ככרות הלחם וברור לכולם
שעוד מעט ייאפו הכיכרות והמשקה
לא הוכשר ,רבי יהודה אומר הוכשר. שעליהם יתאדה ,וא"כ הרי זה 'משקה
העומד לאיבוד' הראת לדעת כבר עתה
מאי לאו בהא קמיפלגי דמ''ס משקה שאף שיש קיום זמני למשקה הנסחט,
עדיין יחלקו הזה התנאים אי חשיב סוחט
העומד לאיבוד משקה הוא ומ''ס
לאו משקה הוא.
כלומר ,ממשיך לבאר ולחדש רב פפא
שלא תאמר שרק במצב שיש
שיהוי זמן שבו נראה המשקה ועומד
ב .והרב ר' דוד שלום אוזי שליט"א יצא לחלק שאין הדברים שווים דבמחליק ככרות הנאת המשקה
באה לאחר האפיה ואז כבר המשקה אינו נמצא בעולם ולכן הגדירה זאת הגמרא כמשקה שאינו בעל
חשיבות שבשעת הנאתו כבר אבד ,אך במגבונים הרי הנאת המשקה נמצאת בזמן האיבוד וגורמת
חשיבות למשקה הנסחט על אף שאזיל לאיבוד ,וסברא חריפה היא אך תדחה מכח דברי הרמב"ן שביאר
כי מטרת נתינת המשקין ע"ג הככרות היא ע"מ להגן עליהם מחירוך האש בשעת האפי הוא"כ הנאתו
וביעורו שווה.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קח
ור"י במשנה במעשרות )פ"א ה"ח( בקיומו כגון הכא ששוהה המשקה עד
"המחליק בענבים לא הוכשר ר' יהודה האפיה ,וישנו צורך מסוים ביצירת
המשקה ואף מותיר המשקה אחריו רשימו
אומר הוכשר" של השבחה אפילו אחר האפיה בזאת
יאמר ר' יהודה דהמשקה בעל חשיבות,
א .ר' ירמיה :האם סחיטה לגו אוכלא אלא אפילו במשקה שלא היה לו קיום
ועמידה בפני עצמו אלא שנסחט רק ע"מ
כאוכלא דאיפרת. להבחין אם שאר הזיתים ראויים לסחיטה
ואין לסוחט שום שימוש בחומר הנסחט
ב .רב פפא :מה דינו של סוחט לאיבוד אלא היה צריך לו לשעתו לצרכי בדיקה,
גם בזה יחלוק ר' יהודה ויסבור שיש
שהרי עתיד לישרף המשקה.
למשקה זה חשיבות.
ג .רב הונא בריה דרב יהושע :משקה
אך מביאה הגמרא דיעה המגבילה את
העומד להישרף אך בכ"ז יועיל
לצחצח המאכל. דברי רב פפא ,אמר רב הונא בריה
דרב יהושע :הני תנאי במשקה העומד
אך בביאור הברייתא של סחיטה לצורך לאיבוד פליגי והנך תנאי במשקה העומד
לצחצחו קמיפלגי ,וביאור הענין ,דרב
בדיקה אם הגיעו זיתיו למסוק הונא בריה דרב יהושע מסכים עם רב פפא
פשוט בין לרב פפא ובין לרב הונא בריה בנידון של סחיטה לצרכי בדיקה אבל
דרב יהושע שנחלקו במשקה העומד פליג על רב פפא בנידון של המשנה
לאיבוד ,ונראה שנפסקה ההלכה כת"ק שעוסקת בדין סחיטה לצורך החלקת
וכן הורה הרמב"ם בפירוש המשניות הכיכרות דהרי יש הנאה גדולה וחשיבות
)מעשרות פ"א ה"ח( שאין הלכה כרבי מפעולת סחיטת המשקה ואפילו אחר
האפיה ניכר רושם ויופי בכיכר מהמשקה,
יהודה בכל זה המאמר. ולכן נראה שאי אפשר לדונו כמשקה
העומד לאיבוד אלא ההגדרה היא משקה
סחיטת מגבוני ,כסוחט שהוא בעל חשיבות ביניים דהיינו לא
לצחצוח ולידע א הגיעו חשוב כשאר משקין הנסחטין לכלי ע"מ
לשתותן אך גם אינו גרוע כדין משקה
זיתיו למסוק ההולך לאיבוד ,אך בכ"ז ס"ל שנחלקו בו
ונראה לדמות סחיטת מגבונים לסחיטה ת"ק ורבי יהודה.
ענבים לצורך צחצוח וייפוי ולסיכום :שלשה פירושים מצינו
הכיכר ואחר שהושלמה מלאכת הייפוי
נשרף המשקה ואזיל לאיבוד ,וכן אפשר בפירוש מחלוקתן של ת"ק
לדמות לסחיטה הגרועה מכולן שהיא
סוחט לידע אם הגיעו זיתיו למסוק וכן כל
סוחט לצורך מסוים ,ואף כאן הסוחט את
המגבון מיבעי ליה לסחוט ללא שום קיום
והעמדה של המשקים שסוחט וא"כ
ג .והקשו לי שאפשר עדיין לחלק דבסוחט לידע אם הגיעו זיתיו למסוק אין לסוחט שום מטרה במשקה
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קט
צל"ג ,ולפי דברינו נראה דהיא גופא מאי הסכימו האמוראים שזה מאי דקרי ליה
דנחלקו ביה ת"ק ור' יהודה והלכה כת"ק סחיטה לאיבוד.
וא"כ ודאי שנחשב כאזיל לאיבוד ועוד
יש להבין דכל הני גדולים דדשו בסוגיא ניקוי בצמר גפ וחליבה נסיונית
זו לא מצאתי שיביאו ראיה מגמרא זו
ובחזון עובדיה )עמוד קנה( מצאתי שהביא אך אם נכונים דברינו ,יש להבין את
ראיה דומה להתירא מהריטב"א )שבת נ(:
שביאר בדברי הגמרא מהו לפצוע זיתים, דברי הגרש"ז אויערבך )הוב"ד במאור
שהוא לחוף בהם פניו ידיו ורגליו ולא השבת עמ' תקכ"ד( שאסר בניקוי מקום
חשו לסחיטתן כיון שאינו צריך למימיהן הזריקה בצמר גפן וז"ל "מאי מהני מה
והולכים לאיבוד ,וראיה משובחת היא שזורק אח"כ הצמר גפן והרי בתחילה
שהרי היא בגוונא דסחיטת המגבונים הוא סוחט ממנו מים לנקות את המקום
שמשתמש במימיהן לניקוי והתיר ואין לך צורך גדול מזה ומה טעם חשיב
הריטב"א לכתחילה ,אך אחר הביא ליה מר ]הציץ אליעזר[ כאילו הנסחט הולך
שהרשב"א בכתובות מפורשות כתב שיש לאיבוד" ולפי מה שהוכחנו מהגמרא
איסור בסוחט תוך כדי ניקוי כגון ספוג, הנ"ל מאי אכפת לן שנצרך למשקה
ואף יש לדחות ראיה זו דהרי אין בצורה זמנית ,עדיין חשיב משקה דאזיל
משתמשים לריטב"א במי הזיתים ]וכמו לאיבוד ,ועוד יש לי להבין בדברי
שגרס הטור[ אלא אפשר לומר שחפץ השש"כ )פרק כ"ז סי' נ"ג( שכתב לגבי
לנקות פניו בזיתים עצמן ואין לאדם חליבה ניסיונית שחולב ע"ג טבלת עץ
הסוחט שום רצון וצורך במשקה וגם הצבועה בצבע כהה ע"מ לקבוע ע"פ
איננו משתמש בו כיוון שחופף פניו מראה החלב אם הוא ראוי לשתיה או לא,
בזיתים המרוסקים עצמן וא"כ אינו דומה והורה שמן הנכון להמנע מחליבה כזו
לסחיטת מגבונים שהסוחט חפץ בשבת וביו"ט ובהערה קע"ה ביאר
להשתמש דוקא במים הנסחטים אך משמיה דהגרש"ז אויערבך שודאי לא
לדברינו יש לומר דהיא ממש כגוונא נחשב חולב לאיבוד מכיוון שצריך את
החלב לבדיקה וחשיב כמלאכה שאינה
עצמו אלא רק מיבעי ליה למידע אם התרככו הזיתים עצמם ע"מ שיוכלו להוציא בקלות את שמנן ,ועוד
אייתו סייעתא לדבריהם מרש"י ד"ה לידע שכתב 'צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת' ולי נראה
להיפך מהא דהדגיש ענין השמן ולא אם הזית מוציא שמנו ובפרט שמשברים הזיתים בים וממל ועל
כרחו של הזית יוציא שמנו אלא ברור שמיבעי לי למידע אי הזית בשל מספיק וראוי להוציא שמן הגון.
ד .ומזה אין להתיר לכתחילה בסוחט לאיבוד תוך כדי ניקוי דבפשטות ס"ל להריטב"א כר"ת וסיעתו
דשרו בכל סוחט לאיבוד.
ה .אך השמיעוני הרבנים בשיעור שקשה למימר כך דמצינו שדוקא השמן מעדן את העור ומשיר את
השיער כדאמרינן באנפקינון )מגילה יג] (.הרב ר' חיים יו"ט קולסקי שליט"א בשם אומרו הרב ר'
עזרא רוז שליט"א [
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קי
שנראים לפנינו המשקין אך אם אינם דסחיטה לצורך בדיקה ולצורך ייפוי או
ניכרים המשקים לא גזרו בהו רבנן, הגנה על הכיכר מחום האש.
ובפרט שישנה דרך לבאר שהשו"ע עצמו
התיר באזיל המשקה לאיבוד כדינו של תרי גווני אזיל לאיבוד' ,אינו
רבינו תם מבלי להצריך ברזא ארוכה ,וכך ניכר'
נראה שלמד המג"א בס"ק כ"ג בדעת
אך אחר שהוכחנו דסוחט לצורך כלשהו
השו"ע.
עדיין נחשב כסוחט לאיבוד ,יש
ולסיכום :נחלקו רבותינו הראשונים לומר דאסור מדרבנן דהא כך ס"ל לר"י
שחלק על ר"ת ,וכך יש אפשרות לבאר
אם סחיטה לאיבוד מותרת בדברי השו"ע שלא סמך על היתר אזיל
לגמרי או שמא אסורה מדרבנן ואף בדעת לאיבוד אלא בצירוף היתר ברזא ארוכה,
השו"ע יש פנים לכאן ולכאן ,אך גם אם וכך מצינו בסימן ש"ה בהיתר חליבה
סחיטה לאיבוד אסורה מדרבנן ,עדיין לאיבוד שהותרה רק מחמת צער האישה,
אפשר לחלק ולומר שאם יאחוז בידו וא"כ אף שחליבה לאיבוד ירדה דרגה
אשכול ויסחט לאיבוד הרי המשקה ניכר מדאורייתא לדרבנן עדיין יש לאסור בה
ובזה אסר ר"י אך אם יסחט לאיבוד ואין כדין חליבה לאיבוד ,אך בשם הגרש"ז
היכר למשקה היוצא לא גזרו בזה רבנן. אויערבך ]מכתב שהובא במאור השבת[
מצאתי חילוק נפלא דיש לחלק בין
חילוק בי מגבו המיועד סחיטה לסחיטה ,דהחולב הבהמה ניכר
לניקיו למגבו לטיפוח העור המשקה מרגע החליבה ואפילו בהגיעו
לרצפה נקווה החלב עד שנספג ואזיל,
או לריענו וכן נאמר ביין הנסחט מהמסוכרייא דאף
שהולך לאיבוד בכ"ז יש לו קיום זמני,
ומכל הנ"ל לא מצאנו היתר לסיכת שמן ולכן גזרו בזה חכמים אך כאן בסחיטת
מגבון אין היכר למשקה הנסחט דהרי
הספוג בצמר גפן ע"ג גוף אדם, מועט מאד הוא ולכן אין לאסור בו כדין
דהרי ודאי שאין כוונת הסך לאיבוד שאר משקין לאיבוד ונראה שעומק יסוד
השמן אלא רצונו ומטרתו שיספג היטב סברא זו מבוסס על ההנחה שאיסור
השמן בעורו וא"כ הויא הסחיטה סחיטה סחיטה לאיבוד נאסר מכח גזירה מדרבנן
דאורייתא ,ואף אי תהיה הסחיטה אסורה שמא יבא לסחוט פירות העומדים
רק מדרבנן ]כמו שנצדד בסמוך בדהוי הבד למשקים וא"כ יש לומר שגזרו רק בזמן
מסיבים סינטתיים[ עדיין יש לאסור ואין
להתיר משום אינו ניכר דהרי ודאי שניכר
שבח השמן על גוף האדם ואף אם נבלע
ו .והקשה הרב ר' מאיר אליהו כהן שליט"א דמנא לן למימר דמשום גזירה אסרו סחיטה לאיבוד ושמא
אסרוה כדין כל מלאכה שא"צ לגופה וא"כ אין לחלק בין ניכר ללא ניכר ,ותמיהתו תתאפשר רק בדברי
ר"י שאסר בלא טעמא וא"כ ייתכן שאסר מכח מלאכה שא"צ לגופה אך מצאנו ראינו להר"ן )מא .בדפי
הרי"ף( שמפורשות כתב כי זוהי גזירה אטו פירות העומדים למשקים וכמ"ש.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיא
ע"מ להתקרר ביום חם ויבש מפני שחפץ הרי ניכר שבח העור מחמת השמן ,ודבר
זה מצוי במגבונים שמיועדים לטיפוח
בהפלטת המים ואף מעונין מצידו העור ויש ליזהר בזה ,אך במגבון לצורך
ניקיון אין בו שום שבח ולא היכר לשבח
שישארו המים על בשרו ולא יבלעו אלא רק סילוק והרחקת לכלוך ,ולכאורה
אפילו נאסור לנגב במגבת הספוגה מים
בגופו והיא גופא מה שאסרה הגמרא
ביומא עח .ניגוב ביוה"כ במטפחת לחה
משום סחיטה.
היתר שלישי
מידי דגדל ע"ג הדג והרי דג הוא דבר סחיטה באינו גידו"ק
שלכל הדעות אינו נחשב גידו"ק וא"כ
מדוע יש לחייב על סחיטת הספוג ,ואפשר ויש עוד להוסיף כי ישנם מגבונים
לבאר שיטתו בחמש דרכים: העשויים מחומר סינטתי ]ושמעתי
הראשונה :דאכן מצינו לערוך )ערך פץ( מחכם בר סמכא שישנו מפעל המייצר את החומר
שמחייב על ניפוץ מאכלים גלם למגבונים שהוא בד האל-בד ,והם עושים זאת
מתוך העפרורית שהיתה מעורבת בהם,
והרי עפר אינו גידו"ק אלא קרקע ממש מסיבי פוליאסטר וויסקוזה[ ואם כן י"ל דלא
ואין לדמותו לדישה שהיתה במשכן וא"כ הויא סחיטה כלל דהא כלל גדול בידינו
נמצאנו למידים שלדעת הערוך גם אם אין 'אין דישה אלא בגידו"ק' ,וא"כ אין לחייב
הדבר שסוחטים ממנו נחשב כגידו"ק יש בסחיטת אל-בד אלא רק בדברים
לחייב בתנאי שלפחות הדבר הנסחט שגידולם מן הקרקע כגון פשתן ,כותנה
נחשב כגידו"ק וכן כתב באג"ט ]אלא ששם שגדלים ממש מן הקרקע או צמר כבשים
שנחשב כגידולי גידולים דהא יש שלמדו
ביאר כך גם בדעת תוס' רי"ד וראייתו מהא דחייב בדעת הרמב"ם דבהמה חשיבא גידו"ק
תוס' רי"ד על סחיטת כבשין ושלקות לדעת ר' יוחנן
וכתב ע"ז האג"ט דזה עומד לכאורה בסתירה ]ונסתפק הפמ"ג בבגד משי אי חשיב גידו"ק
להוראתו דאין דישה אלא בגידו"ק דהרי המים
הנסחטים מן הכבשים אינם גידו"ק אך באמת שיש ולכאורה אפשר לפשוט ספיקו מהגמ' בעירובין דף
להקשות על דבריו מפירוש רש"י שביאר מילת
כבשין :ירק חי כבוש ביין או בחומץ והרי תרוויהו כח .דפשוט שם דאוכל צירעה לוקה שש דהיינו כל
הוו גידו"ק ,ונראה שהיא גופא מה שדחקו לבאר
דנכבש ביין וחומץ ולא במים ומלח ,ולכאורה כך חיובי דשרץ הארץ ומוסיף עליו שרץ העוף והרי
נבאר גם בשלקות שנשלקו דוקא בשמן ,יין או
פרפר המשי הוי שרץ העוף[.
הערו אוסר בסחיטת ספוג א
שאינו גידו"ק
אך יש לפקפק בהיתר זה ע"פ פירוש
הערוך שביאר מילת ספוג שהוא
ז .מלבד שיש לחוש שמא יאחזנה בידו ויסחטנה ממש על פניו ועיניו.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיב
אינה מוכרחת להיות דומה ולכן חליבה חומץ וא"כ אין הכרח לבאר כך בדברי תוס' רי"ד[
שהיא מפרק תולדה דדש אסורה אף
שאינה גידו"ק ,ולפי שיטתו י"ל דאף אך גם לביאור זה בשיטתו לא נחייב
סחיטת הספוג הרי היא מפרק שהיא בסחיטת מגבונים דהא אין היוצא מהם
תולדה ,וא"כ יש לחייב על הסחיטה אף נחשב גידו"ק דהרי הוא מים וחומרים
שאינה גידו"ק ,אך מלבד שאת עומק כימיים ואף אם מתחילת ברייתם היו
כוונתו של ר' אברהם קשה להבין גידו"ק נפסלו ופנים חדשות באו לכאן .
דמסברתי הדלה מיבעי לי למימר איפכא
דדוקא האב אינו חייב להדמות לחלוטין דרך שניה :דאפשר שהערוך ס"ל דיש
למלאכה המקורית אך התולדה שכבר
היא רחוקה אי תרחיק לה יותר אין בה דישה שלא בגידו"ק ,ואל תתמה
רמז למאי דהוה במשכן ,ולא מצאתי לעת דהרי כך סוברים תוס' )עג :ד"ה מפרק(
עתה מי שיסכים עם ר' אברהם ולכן יידחו וחישוב זה יצא מכיון שסוברים תוס'
שחליבה תולדה דדש ,ואף הוכיחו
דבריו ולא נחמיר כמותו. שחליבה אסורה מדאוריתא קושיא
עצומה לפנינו והרי אמר רבא 'אין דישה
דרך רביעית :דס"ל להערוך דאיסור אלא לגידו"ק' ובהמה אינה נחשבת
גידו"ק ומדוע חייבה הגמרא בחולב,
ספוג בלא בית אחיזה אינו איסור הוכרחו התוס' לדחות את משמעות דברי
בעצם אלא רק גזירה אטו סחיטת משקין רבא דס"ל דאין דישה אלא לגידו"ק,
מזיתים וענבים ,וא"כ היא גופא מאי דגרם ונמצא פסק ההלכה לשיטתם :דיש דישה
ליה איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא בכל דבר ואפילו אינו גידו"ק ,אך גם לפי
שאינו גידו"ק ,ובכ"ז גזרו בו חכמים כיוון דרך זו אין לאסור את סחיטת המגבונים
משום שהתוס' דעת יחיד בזה דהרי דעת
דדמי במעט לסחיטה. כל הראשונים לפסוק כרבא דאין דישה
והחמישית :שייתכן ואסר הערוך את אלא בגידו"ק.
סחיטת הספוג רק מדין דרך שלישית :דאף אם תמצא מקור
מלבן וליבון ישנו אף שלא בגידו"ק.
מפורש בדברי הערוך שיכתוב 'איו
'המחייב' הוא 'הכיסוי' ולא דישה אלא בגידו"ק' עדיין אומר לך
המשקה שיסבור כשיטת רבי אברהם בן הרמב"ם
ששאלוהו לפשר הסתירה לכאורה בדעת
אך מצינו לפמ"ג בתחילת סימן ש"כ אביו דפסק דאין דישה אלא בגידו"ק
ובכ"ז חייב בחולב בהמה והרי בהמה
שחילק בין סוחט מים ]שאינם גידו"ק[ אינה חשיבא גידו"ק וחילק רבי אברהם
מבגד פשתן דחייב דהא סוחט מתוך דיש לחלק בין אב לתולדה דהאב מיבעי
גידו"ק ואע"פ שהדבר הנסחט אינו ליה להדמות ככל האפשר לעיקר
גידו"ק ,לבין אדם שיסחט מתוך דבר המלאכה שהיתה במשכן אך התולדה
שאינו גידו"ק משקה כגון יין ]שהוא גידו"ק[
הבלוע בו שיהיה פטור העושה זאת דלא
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיג
בשיער נאסרה מחמת גזירה שמא יסחט אזלינן בתר המשקה הנסחט ,אלא בתר
פירות העומדים למשקין כזיתים וענבים, הדבר דבליעי המשקין בו ובלשון הפמ"ג
וא"כ נראה שיש לגזור אך ורק כאשר 'הכיסוי' ובאג"ט הביא את דעת רבינו תם
מתראה ונגלה לפנינו המשקה הנסחט בספר הישר )סימן רפ"ג( שקבע כי המקשן
וכאן במגבונים לא ניכר כלל המשקה דסבירא ליה דיש לחייב על סחיטת שיער
הנסחט ולא דמי לסוחט שיער שמטיף משמן הבלוע בו סובר דיש דישה שלא
כמות גדולה של שמן או מים ומפורשות בגידו"ק דהרי אדם אינו נחשב גידו"ק
שנינו דאם אין סיפק בכמות שמן בידה וא"כ מדוע חייב ,ויש להבין והא המשקה
הנסחט הוא שמן דהוא גידו"ק ומדוע
של האשה תספגנו בשיערה. הוצרך ר"ת לחדש דהאי אמורא פליג על
רבא הסובר 'אין דישה אלא בגידו"ק'
מה בי אינו ניכר דהכא לריסוק אלא ע"כ שסובר ר"ת כי 'המחייב'
בגו משקה בסחיטה הוא הדבר שממנו אנו סוחטים
ולא המשקה הנסחט ,ונמצא שאם נאמר
וא"ת ומה בכך שאיננו רואים לפנינו את דכ"ע ס"ל דאין דישה אלא בגידו"ק,
ישנה מחלוקת עמוקה בין הערוך לרבינו
המשקה הנסחט והא בסוגיית תם מהו 'המחייב' במלאכת מפרק אי
ריסוק שלג וברד מצינו שלמ"ד שיסוד בעינן שהכיסוי יהיה גידו"ק או שמא רק
האיסור הוא מחמת גזירה שמא יסחוט, המשקה הנסחט נדרש להיות גידו"ק אך
אסרנו את הריסוק ואף אם מרסק שלג בין לר"ת ובין לערוך סחיטת המגבונים
בתוך כוס של מים אך יש לחלק דהתם כל לא תחשב סחיטה בגידו"ק משום שגם
ענינו של המרסק היה דוקא להגדיל את הבד עצמו אינו גידו"ק ואף המים והסבון
כמות המים ע"י פעולת הריסוק והיאך ושאר חומרי הריח והניקוי אינם גידו"ק
נאמר 'דאינו ניכר' והרי מחשבתו ניכרת ואף אם יסודם מהקרקע העיבוד שעברו
מגו מעשיו דמיכווין לרסק בידיים ואף
כמות המים שהיתה בכוס גדלה אך הכא ביטל מציאותם הקודמת.
תרתי לטיבותא איכא ,חדא :דאינו
מיכווין למיסחט בידיים אלא מנקה סחיטה באינו גידו"ק כסחיטת
והמשקה נסחט בפס"ר דניחא ליה, שיער ,והיתר 'אינו ניכר'
ותרתי :דאין כאן נראות בפועל של
אך גם אם איסור סחיטת מגבונים הינה
המשקה הנסחט דהא מועט מאד הוא.
מדרבנן משום שאינם גידו"ק ,עדיין
ולסיכום :כאן חידשנו להתיר סחיטה אין להתיר לכתחילה את השימוש
במגבונים לחים ממש כשם שאסורה
באינו גידו"ק שאיסורה סחיטת השיער אף שאיסורה רק מדרבנן,
מדרבנן ע"י היתר 'אינו ניכר' וכבר אך עדיין מצינו לן פתח לחלק בין סחיטת
יצאנו להשתמש בהיתר 'אינו ניכר' שיער לבין סחיטת המגבון דהרי סחיטה
בשיעור זה ,ע"מ להתיר לכתחילה
סחיטה לאיבוד שאיסורה לכל הדעות
והשיטות רק מדרבנן.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיד
דעת הנשמ"א שחידש כי רק בצורה של המשקה הנסחט אינו ראוי
שינוי מדרך דישה שהיתה במשכן נצריך לשתיה
תנאי גידו"ק וא"כ חליבה הרי היא שינוי
דבמשכן דשו במורג חרוץ או חבטו ומתוך שעסקנו בריסוק שלג וברד נצדד
במקלות והאי סוחט ומפרק שינה מצורת
הדישה שהיתה במשכן ולכן אנו מצריכין עוד צד אחד להיתר בסחיטת
תנאי שיהיה גידו"ק אך בעושה מלאכה מגבונים דהא כבר ביררנו בהרחבה
כצורתה איננו צריכים כלל לתנאי גידו"ק בשיעור 'ריסוק שלג וברד' שלשיטות
כשם שמבשל בשבת מתחייב גם אם שיסוד גזירת חז"ל היתה מפני שעלול
יבשל דגים ,ואף לפי הנשמ"א ברור לבא לידי סחיטת ענבים אין לאסור
שנפטור בסוחט מגבונים מחמת שאינם בריסוק מלח או חלב ובורית וכל דבר
גידו"ק ואף שלא שינה מדרך הנוהגת בין שאינו ראוי לאכילה וא"כ הכא דגזרינן
בני אדם ,וחזרתי על יסוד זה בקצרה לפי בבדים ובמשקה היוצא מהם שאינם
שראיתי אחד ממחברי זמנינו שטען כי גידו"ק שמא יבא לסחוט פירות אין לגזור
לשיטת הנשמ"א יש לחייב על סחיטת בסחיטת מי סבון דהא אינן ראוים לשתיה
מגבונים דהא אינו משנה מדרך הרגילה
ולא דק שהרי חילוק הנשמ"א מבוסס על ולא דמו לענבים.
שינה מצורת המלאכה שהיתה במשכן
ובמגבונים פשיטא שמשנה מדרך דישה ג הנשמ"א יפטור בסחיטת
מגבוני א אינ גידו"ק
שהרי דש בידיו.
ועיין בשיעור 'דישה בגידוק' שביררנו
היתר רביעי
אדם לסחוט בדרך של דחיקה ע"ג גוף היתר נוס ,שינוי כלאחר יד
כדרך סחיטת המגבון והרי סחיטה זו היא
שינוי דכלאחר יד וביארנו בשיעור הנ"ל ועל פי יסוד הנשמ"א ]שביארנו יסודות
דאי ישנו רק שינוי אחד דהיינו עביד
מלאכה כצורתה אך כלאחר יד יהיה סברתו בהרחבה בשיעור דישה בגידו"ק[
איסור דרבנן וזהו 'שינוי בגברא' ,וכן אם
יעשה את המלאכה בדרך הנהוגה בין בני נבאר השתא עוד צד נוסף להיתר שימוש
אדם אך ישנה מצורת הדישה שהיתה במגבון לכתחילה ,דהרי איכא הכא 'שינוי
במשכן ייאסר הדבר מדרבנן וזהו 'שינוי בחפצא הנסחט' דהרי אינו גידו"ק ולכן
בחפצא' ,אך בזמן שישתלבו שני אינו דומה לדישת המשכן ועוד בסחיטת
מגבונים יש 'שינוי בגברא' מדרך בני אדם
הסוחטים ,דהרי אין דרך הנהוגה בין בני
ח .אלא שיש לעיין דאולי גזרו בזה אטו סחיטת ליבון.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קטו
וכן נאמר בשימוש במגבונים שהרי השינויים וכגון סוחט פגעין ופרישין
ושאר פירות שאין דרך לסוחטן שכאן
סחיטתם שונה מהסחיטה שהיתה מצינו שינוי שהסוחט שינה מדרך הנהוגה
במשכן שהרי סוחט ביד ובמשכן לא דשו בין בני אדם דאין אדם שסוחטן ולכן
ביד ,ואף אין המגבונים גידו"ק ולא נחשב מעשה זה כמעשה הנעשה 'כלאחר
המשקין היוצאים מהם ,וכבר הוי איסור יד' ואיסורו מדרבנן ,הוסף לכך שהגברא
סחיטתן רק מדרבנן ,הוסף לזה שסוחטן הסוחט שינה מצורת דישה שהיתה
שלא כדרך הנוהגת בין בני אדם והרי במשכן דהא דש בידו ]ואפשר עוד לומר שאף
היתר לפניך. שלכאורה לא שינה בחפצא הנידוש דהא דש
הבדל בי מסוכרייא דנזייתא בגידו"ק ,בכ"ז נחשב מעשהו שינוי בחפצא דהא
למגבו
במשכן דשו רק דברים שדרך לדושן[ ולכן נתיר
ואחר שחידשנו חידוש עצום זה לכתחילה את סחיטת הפירות וכן מצינו
מולל מלילות שבזו ג"כ פסק השו"ע
שסחיטה ע"י דחיקה חשיבא דשרי אי יוסיף שינוי שימלול מעט
מעשה דכלאחר יד ,לכאורה יש להקשות ובראשי אצבעותיו וטעמא דהתירא נראה
על דברינו ממאי דאסר השו"ע סחיטת דמפני שאין דרך בני אדם למלול תבואה
המסוכרייא ואף שעושה זאת ע"י דחיקת בבתיהם אלא לדוש בשדה במורגים ואם
הברזא ולכאורה לפ"ד חשיב 'מעשה כן נמצא שהמולל עשה מלאכה בשינוי
כלאחר יד' ומדוע אסרו השו"ע ,אומר לך דכלאחר יד ואיסורו רק מדרבנן ,וכיון
דלא דמי כלל וכלל דהתם סחיט שגם שינה מצורת המלאכה שהיתה
למסוכרייא העשויה מפשתן דהיא גידו"ק במשכן ,שהרי דש בידו אף שאין שינוי
וסחיט ממנה יין דהוא נמי גידו"ק וא"כ בחפצא הנידוש ,דהא הוי התבואה
אם היה סוחט בידיו בדרך לחיצת הידיים גידו"ק ,והוסף לזה שינויים קטנים דמעט
כדרך הנהוגה בין בני אדם היה מתחייב ובראשי אצבעותיו והיתר גמור לפניך,
על כך ולפיכך אף שעושה את מעשה וכשם שהותרה מלאכת חיתוך בשר
הסחיטה כלאחר יד עדיין אסור הדבר מבושל דק דק לכתחילה ,דשינה מצורת
כדין כל מעשה דאורייתא בכלאחר יד אך הטחינה שהייתה במשכן בפעולות הגברא
בסחיטת מגבונים שאף אם יסחטם כדרך דהתם טחנו בנא והכא במבושל ,התם
בני אדם הסוחטים לא יהיה בו חיוב בכלי טחינה והכא במבושל ,והוסף לכך
חטאת מחמת השינוי הגדול ממאי דהוה את שיטת הסוברים דבהמה אינה חשיבא
במשכן ,ועתה שינה מדרך הסוחטים גידו"ק והוי נמי שינוי בחפצא ,ולפנינו
שסוחט ע"י דחיקה ולכן יש להתיר בו
שינוי מוחלט מצורת המלאכה.
ט .ולדעת האוסרים במלילה נראה שבזו יחלקו ,אי הוי דרך בני אדם למלול בבתיהם.
י .נראה שצריך עוד תוספת שינוי מה שלא מצאנו בסוחט פגעין ופרישין ,משום שתבואה היא דבר
ששייך בו דישה משא"כ בפגעין ואחמירו ביה יותר דמיחזי כדישה.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קטז
שהיה שורה במים מטפחת בערב יום לכתחילה כדין סחיטת פירות שאינן
הכיפורים ואחר ההשריה היה סוחט את עומדין למשקין וכדין היתר מלילות
המטפחת היטב ]כיוון שביום הכיפורים אסור וכשם שהותר חיתוך בשר צלי דק דק ולא
להשתמש במטפחת רטובה מפני איסורי רחיצה חיישינן ביה משום טוחן.
וסחיטה[ וביום הכיפורים היה מקנח בה חידה נחמדה בעניני סחיטה
פניו ידיו ורגליו ,וברש"י הובאה גירסא
אחרת שלא היה ריב"ל שורה את ואגב עסקנו בעניני ניגוב אחודה נא לכם
המטפחת במים אלא היה נוטל מטפחת
יבשה בערב יוה"כ ואחר שרחץ פניו ידיו חידה וחדתי אותה לפני תלמידי
ורגליו לכבוד היום הקדוש היה מקנח בה החכמים דלאי דדלו דוולא ליפול בהו
ובזו היה מתקרר בה ביוה"כ ,והחילוק בין סתר פתר ,יהודי אחד עומד סמוך לפתח
שתי הגירסאות ברור שלפי הגירסא המקווה בשבת בבוקר וחוכך בדעתו
השניה יש להחמיר ולא להרטיב את באיזו מגבת לבחור בין שתי מגבות
המגבת בריבוי מים גדול ואף שסוחטה שלפניו ,ובא חבירו ושואלו מדוע הנך
היטב ואי אפשר שייסחטו ממנה עוד מים, מתלבט והא שתי המגבות שייכות לך,
ביאר הרמ"א בשם הגהות מימוניות, אמר לו יש לי בעיה עם אחת המגבות
מרדכי ,סמ"ק ומנהגים שישנו חשש שמא שאסורה משום סחיטה ,והושיט החבר
לא תינגב יפה ויבא לידי סחיטה ,ופסק ידו וראה דשתי המגבות לחות מרטיבות
הרי"ף כגירסה המחמירה ואסר לשרות דאתמול ברמה שווה ,וזהות לחלוטין,
ולסחוט אח"כ ויש להתיר רק במגבת ואחר שהחליט מיודענו מהי המגבת
שנסתפג בה מערב יוה"כ ,וכן הורה המותרת הגיע יהודי שלישי ושאל האם
הרמ"א אך הרמב"ם )פ"ג ה"ה( והטור ]וכן תרשה לי להשתמש במגבת הנותרת מפני
שבשבילי מגבת זו מותרת ,ויש להבין
הרא"ש נקט כגירסא הראשונה והמקילה 'שורה שלשה דברים ,א :מדוע סובר היהודי
הראשון שאסור לו להשתמש באחת
אותה במים'[ בסימן תרי"ג נקטו והורו המגבות מחשש סחיטה .ב :מדוע סובר
כדיעה המקילה דמותר לשרות מגבת הוא דשרי להשתמש במגבת השניה .ג:
ולסוחטה היטב ולהשתמש בה לצינון מדוע סובר היהודי השלישי דשרי לו
וריענון בשבת ויוה"כ ,והשו"ע השמיט
דין זה ובפרי חדש ס"ק ד' הורה כרמב"ם להשתמש במה שאסור לחבירו.
וטור ,ותמה על השו"ע שלא הזכיר מזה
כלום ,ולכן נראה דהכא תהיה לפנינו פתרו החידה ,חשש שמא לא
מחלוקת בין הפוסקים כהשו"ע שלדעתם יסחט כהוג
יש מקום להקל לבין ההולכים ע"פ פסקי
הרמ"א שמפורשות החמיר ולדעתו יש ויסוד הדברים בגמרא יומא )עח(.
שמסופר שם על רבי יהושע בן לוי
יא .ע"פ יבמות צז:
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיז
להשתמש במגבונים בשבת ולכן הקדים מקום להקל רק אם הורטבה המגבת
וסחטם היטב היטב ,לכאורה עדיין מאתמול ע"י סיפוג בלבד )משנ"ב ס"ק כ"ה(
לשיטת הרמ"א )בסימן תרי"ג ס"ט( ייאסר ולא ע"י השרייה וסחיטה ,וזהו פתרון
עליו השימוש מחמת גזירה שמא לא החידה :דבעל המגבות מחפש מהי
יסחטם יפה אך לדעת הפר"ח יש להתיר המגבת שהתנגב בה ביום שישי ואינו
בשופי ולמסקנא נראה שאחר כל האמור מעונין במגבת שנפלה אתמול לתוך מי
אין להחמיר במגבונים סחוטים בשבת המקוה וסחטה היטב וחומרא זו באה לו
אפילו להולכים בשיטת הרמ"א דהרי מחמת שפוסק כדברי הרמ"א אך חבירו
כבר הוכחנו דלית הכא סחיטה מורה ובא כדברי הרמב"ם ,רא"ש וטו"ר,
דאורייתא כלל ועיקר דהא הוי סוחט
לאיבוד ואינו גידו"ק לא הבגד ולא שכך הורה הפר"ח.
המשקה ואף הוי סחיטה כלאחר יד,
ולכן הוי מגבון סחוט גזירה לגזירה שימוש במגבוני סחוטי,
ובפרט שיש עוד צדדים להקל ולהתיר מותר לכל הדעות.
משום שאין ניכר המשקה הנסחט,
וע"פ כל האמור מי שחושש לשימוש
וסחיטה תוך כדי שימוש.
כדרכו במגבונים אף בכ"ז ירצה
העולה מ המדבר:
'סחיטה לאיבוד או לצחצוח' וגם 'אינו צידדנו בארבעה היתרים לשימוש
ניכר':
בשבת במגבונים לחים
השני :מגדיר את סחיטת המים שנסחטים תוך כדי ניקוי:
שבמגבון בהגדרת 'סחיטה 'סחיטה תוך כדי שימוש'
לצחצוח' או 'סחיטה לאיבוד' ואף שיש
לסוחט הנאה מסויימת מיציאת המשקה, הראשון :והוא מיוסד על שיטות
וזאת ע"פ גמרא שהגדירה סחיטת ענבים
ע"ג ככרות והאור עתיד לשרוף את המתירים בדישה לאלתר
המשקה בשם 'סחיטה לצחצוח' ,וכן בדרך אכילה ,וביארנו שהשימוש
סחיטת זיתים ע"מ לבדוק את איכות במגבון נחשב שכל ענינו 'סחיטה בדרך
השמן כסחיטה לאיבוד ,וא"כ גם סחיטת שימוש' ולכן אינו דומה לדישה רגילה
המגבונים כך מחשב ותותר לכתחילה שאסורה לאלתר כגון חליבה ,אלא יש
ע"פ ר"ת וסייעתו ,ואף לפי דברי לשייכו לדישות מסוג פיצוח אגוזים
וסחיטת בוסר.
מפרק סחיטת מגבוני אלבד הרים קיח
הסוחטים ולכן לא די שאינו איסור האוסרים חליבה וסחיטה לאיבוד
דאורייתא אלא היתר לפניך. מדרבנן ,כאן בכ"ז יש לצדד להתירא כיוון
שאינו ניכר המשקה הנסחט ולא גזרו בו.
לכולי עלמא שרי במגבון סחוט היטב
מע"ש 'אין דישה אלא בגידו"ק' וגם 'אינו ניכר'
ואינו ראוי לאכילה'
ועוד נתחדש שאף שמעיקר הדין יאסור
השלישי :מבוסס על רוב דעות
הרמ"א )בסימן תרי"ג ס"ט( לסחוט
מערב שבת בגד שהושרה במים ע"מ הראשונים דס"ל כרבא
להשתמש בו בשבת הרי מפורשות כתב שחידש 'אין דישה אלא בגידו"ק' וכיוון
הרמ"א שזוהי גזירה משום שיש לחוש שידוע שהמגבונים אינם עשויים
שמא לא יסחטנו מע"ש יפה יפה ויבא מחומרים הגדלים מן הקרקע ואף המשקה
לידי סחיטה בשבת ,אך אחר שביארנו הנסחט מהם אינו גידו"ק ]וגם אם היה כן הרי
דלית הכא איסור דאורייתא כלל וכלל השחת מראהו ותוארו אבד[ ולכן יש לומר דאין
בסחיטת המגבונים איסור תורה ,וא"ת
וזאת משלשה טעמים: הרי עדיין יאסר לנא מדין גזירת חכמים
וממש כשם שגזרו בסחיטת שיער ,אומר
א .דנחשבת סחיטת מגבון סחיטה לך שיש שתי סיבות שלא ייאסר הכא
מדרבנן ,האחת :משום שהמשקה הנסחט
לאיבוד. אינו ניכר מחמת מיעוטו ולא גזרו ביה
רבנן ולא דמי לסוחט שיער שמטיף כמות
ב .דהרי אין באל בד חומרים שמקורם מן גדולה של שמן או מים .והשנית :דאין
המשקה הנסחט ראוי לשתיה ואין לדמותו
הקרקע ואף מי הסבון ושאר חומרי
הניקוי הנסחטים מהם אינם גידו"ק. לפירות העומדים למשקים.
ג .דסחיטת המגבון אינה בדרך הרגילה שונה מצורת דישה
של סחיטה אלא בדרך משונה של הרביעי :מתבסס על יסוד הנשמת אדם
דחיקה וקינוח.
דאם שונה בצורה משמעותית
ואם כן האוסר מגבונים שסחטן מערב למלאכה המקורית שהיתה במשכן הרי יש
להתיר וכגון חיתוך בשר מבושל בסכין
שבת שמא לא יסחטם יפה הרי הוא דק דק שאינו דומה לטוחן כלל ,ואף הכא
גוזר גזירה לגזירה ,ולכן נתיר ללא פקפוק מצינו שסוחט בידיו ואינו גידו"ק ודוחק
לסחוט היטב מגבונים בע"ש ולחזור בידיו וכך יוצא המשקה ומשנה מדרך
ולהשתמש בהם בשבת דהא כך התירו
הרמב"ם הרא"ש ואחריו הטור וכן פסק
הפר"ח להתיר אפילו בבגד ממש וכ"ש
הכא דהויא עיקר סחיטתן מדרבנן שיתיר
גם הרמ"א.
קיט הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
שרייתו זוהי כיבוסו
ארבע דרגי בשריית בגד
שיטת התוס' בפירוש ראשו :בגד נקי
שיטת תוס' בפירוש שני :דר לכלו
שיטת הרא" ,בגדי עור
שיטת מהר" ,בגדי צמר
שיטת מהרש"ל :בגדי צבעוני
שיטת הריב"א
שריה ,כלוקט יבולות או כמנער טליתו
איסור הרטבת בגד 'שמא יסחט'
חמש דרכי המונעות את החשש שמא יסחט
בירור דעת השו"ע בדי ליבו
דעת השו"ע בדי שרייה במי מועטי
בירור דעת הרמ"א בדי ליבו
שרייתו זוהי כיבוסו במעט מי
גזירה שמא יסחט במי מועטי
מחלוקת שו"ע ורמ"א בגזירה שמא יסחוט במועטי
מדוע אוסר הרמ"א בניקוי כוס
קושיא גדולה ע"ד השו"ע בדי' בגד נקי'
יסוד מחודש ,חילוק בי נקי לנקי
טלית שאחז בה האור
סינו מי בסודרי
חידוש ,הרמ"א יתיר שריית בגד נקי לגמרי
סתירה בפסקי השו"ע בגזירה שמא יסחט במי מועטי
השוינו דברי השו"ע והרמ"א ככל שאפשר
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קכ
ארבע רמות בבגדי לשיטת הרמ"א
ועוד שני קשיי יתישבו
חידוש ,יש לחלק בי' דר לכלו 'לבי' מעשה לכלו'
לסיכו יסוד דר לכלו' :הכל יחסי'
הליבון' ,ומצינו ג"כ שהמנער את הבגד בגמרא זבחים )פרק דם חטאת צד (.לימדנו
מהמים הוי מכבס.
רבא 'בגד שרייתו זהו כיבוסו
אך אחר כל זאת מצאנו במספר מקומות רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים
חייב' דהיינו מלאכת 'מלבן' עיקרה היא
בש"ס שהותר להרטיב בגדים במים: בניקוי צמר הבהמה אחר גזיזתו אך גם
המכבס בגד אחר שנטוו החוטים ונצבע
א .כך למדנו בגמרא בביצה יח .דאמר רב והושלמה מלאכתו חייב משום תולדת
חייא בר אשי אמר רב נדה שאין לה מלבן ומצאנו כמה דרגות בניקוי:
בגדים מערמת וטובלת בבגדיה.
ארבע דרגי בשריית בגד
ב .וכן מצינו ביומא )ע"ז" (:ת''ר ההולך
א .הראשונה והחמורה שבהם היא
להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי
שגדול ממנו עובר עד צוארו במים ואינו 'כסכוס' דהיינו שנוטל את הבגד
חושש איבעיא להו הרב אצל תלמיד מאי ומשפשף צד אחד על צידו השני.
ת''ש דאמר רב יצחק בר בר חנה אנא
חזיתיה לזעירי דאזל לגבי רב חייא בר ב .והדרגה השניה היא 'כיבוס' שהוא
אשי תלמידיה רב אשי אמר ההוא רב חייא
בר אשי הוא דאזל לגביה דזעירי רביה, נתינת מים על הבגד ותוך כדי שפיכת
רבא שרא לבני עבר ימינא למעבר במיא המים מסייע לניקוי בידו
לנטורי פירי א''ל אביי לרבא תניא דמסייע
לך שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ג .והדרגה השלישית היא 'שכשוך'
ואין חוששין רב יוסף שרא להו לבני בי
תרבו למיעבר במיא למיתי לפירקא למיזל דהיינו שפיכת מים על הבגד ותוך כדי
לא שרא להו א''ל אביי א''כ אתה מכשילן השפיכה מסתלק הלכלוך.
לעתיד לבא איכא דאמרי שרא להו למיתי
ושרא להו למיזל א''ל אביי בשלמא למיתי ד .והאחרונה שבהן היא 'שרייה' במים
לחיי אלא למיזל מאי טעמא כדי שלא
תהא מכשילן לעתיד לבא" הרי שהותר ואף שהיא הקלה שבהם קבע רבא
'זרק סודר למים חייב'
וכן הסוחט את הבגד נאסר מדין כיבוס
והגדיר זאת הרמב"ם שהיא 'מצרכי
א .כ"כ הרמב"ם )פ"ט הי"א( וכ"כ המשנ"ב בש"ב ס"ק ל"ט אך עיין ברש"י זבחים צד .ד"ה היתה עליו
שנקט דהוא אב מלאכה.
קכא הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
הוא ,ולכאורה לדרך זו נוכל להתיר רק לעבור במי הנהר העמוקים ביום
בבגד נקי לגמרי אך בדברי הרא"ש )יומא הכיפורים ואף שהמים מגיעים עד צוארו
ע"ז( מצינו הגדרת 'ניקיון' מחודשת יותר ובודאי שבגדיו נרטבים ונשרים במים,
שאילו אבל אם הבגד הושחר מחמת ובתנאי שיהא לאדם הצולח את הנהר
לבישה או תשמיש וכל שכן לבן לגמרי צורך חשוב כגון הקבלת פני אדם חשוב
ואין עליו טינוף אלא שרוצה ללבנו יותר כגון אביו או רבו ,או כדי להשתתף
לא אמרינן שריתו זוהי כיבוסו ,ועוד בדרשת החכם ושמיעת דברי תורה וכן
חידוש מצאנו בדברי הגהות מרדכי )הוב"ד בחזרה לביתם אחר הדרשה ,ואפילו
בב"י סימן ש"ב( שאם הבגד מטונף כולו ג"כ
נתיר את השרייתו במים דאין ההשריה לצורך שמירת פירות השדה מגנבים.
מועילה לו כלל וכלל. ג .וכן מצינו ) שבת ק"כ" (.אמר רב יהודה
לסיכום :שיטת תירוץ ראשון בתוספות אמר רב טלית שאחז בה האור מצד
אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם
שיש לנו ארבע דרגות בבגדים: כבתה כבתה" הרי כיוון שאין לחוש הכא
לגרם כיבוי מותר לשפוך מים ע"ג הטלית
א .בגד נקי :שאין אומרים בבגד נקי
ע"מ לבלום את התפשטות האש.
שרייתו זוהי כיבוסו והוסיף הרא"ש
שאף שודאי שההשריה מועילה לו ויש להבין בכל המצבים הנ"ל להיכן
לנקותו עוד יותר בכ"ז מותר ואפילו
פרח איסורא דשרייתו זהו כיבוסו,
בכוונת ניקיון. ומצינו בזה ששה ביאורים בדברי
ב .בגד מושחר :ואף חידש הרא"ש שעל רבותינו:
אף שהבגד מושחר מלבישה ושימוש שיטת התוס' בפירוש ראשו:
בכ"ז נחשב נקי לענין היתר השריה. בגד נקי
ג .בגד שיש עליו טינוף :בגד שנטף עליו והתוספות )שבת קיא .ד"ה האי מסוכרייתא(
דם או שאר טינוף ואין כל הבגד נגעו בקושיא זו ומכחה
מלוכלך ,בזה אמרינן שההשריה תועיל חידשו כי בדינו של רבא שאסר השריה
במים מדובר בבגד שיש עליו דם או דבר
בו ללבנו. מלוכלך ולכן כאשר משרהו במים הרי
מתנקה הבגד בכך ,אך בכל המקרים
ד .והוסיף לחדש הגה"מ שאף בבגד שמצינו היתר שריית בגד מיירי בבגד נקי
ואין ההשריה מועלת כלום בבגד דהא נקי
מלוכלך לגמרי אין אומרים ששרייתו
היא כיבוסו.
ב .ואין לחוש מפני איסור רחיצה ביוה"כ משום שאינה רחיצה להנאה.
ג .ומכאן יש לתמוה ע"ד שו"ע הרב )קו"א סק"א( שכתב שעל אף שמלבן בחצי שיעור אסור אפילו
במשהו שרי ליתן מעט מים על הבגד משום שאין לזה חשיבות ,דעיקר ליבון משום חזותא וחזותא
לאו מילתא היא אי אין דרך העולם לאחשובה אך אם יתכוון לליבון ייאסר הדבר כיוון דאיהו אחשביה.
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קכב
מכח סברת 'דרך לכלוך' ולכן יצא לחדש שיטת תוס' בפירוש שני:
שכל מאי דאמרינן 'שרייתו זהו כיבוסו' דר לכלו
זהו בבגד פשתן דוקא ולא בבגד צמר
ולכן ההיתר לעבור בנהר בשבת הוא רק אך אח"כ הביאו התוס' שמצא ר"י מוגה
לאדם הלבוש בבגדי צמר וכן יהא עלינו
להעמיד את הדין של נידה הטובלת בספר הישר שאין לומר שריתו זהו
בבגדיה ,ולפי מהר"ם גם בטלית שאחז כיבוסו בדבר שכל ענינו 'דרך לכלוך' והרי
בה האור ניחא דאין אנו צריכים לשנות ההליכה במים אינה צורת ניקיון ולכן אין
פשטא דסוגיא אלא נותן עליה ממש כיון בזה משום ליבון ,אך בנידון דטלית שאחז
בה האור אין נתינת המים נידונת כדרך
דמיירי בטלית צמר. ליכלוך ומדוע התיר רב יהודה לשרות את
הטלית במים וע"ז ביארו התוס' שאין
שיטת מהרש"ל :בגדי צבעוני הכוונה כפשוטו שישפוך ממש על הטלית
מים אלא נותן כלי מלא במים על הטלית
והמהרש"ל יצא לחלק בין בגדי לבן והוא יבלום את התפשטות האש או
שבהם אנו אומרים שרייתו שישפוך מים בצד הטלית.
זוהי כיבוסו לבגדים הצבועים בגוונים
שבהם אין לאסור את השרייתם ולפ"ז בין שיטת הרא" ,בגדי עור
בעובר בנהר ובין בנידה הטובלת ואף
בטלית שאחז בה האור יש להעמיד אך ר' אליעזר ממיץ לא ניחא ליה בשני
התירא דהשריה בבגדי צבעונין ,והב"ח
הקשה עליו מהא דכתב הטור בריש סי' התירוצים ולכן יצא לחדש כי בכל
ש"ב שהמנער טליתו מן הטל שעליה מצב שריית בגד איכא ליבון אך יש לומר
חייב משום כיבום בתנאי שתהא שחורה, שהגמרות שהתירו לשרות בגדים במים
אך לענ"ד דיאמר מהרש"ל דודאי דאיכא לנידה הטובלת בבגדיה ולעוברי הנהר
ניעור וסחיטה בבגדי צבעונין אך לית מדובר בלבושים בבגדי עור שלכל
הדיעות והשיטות שרי לשרותן במים
שרייתו זהו כיבוסו בצבעונין. ואפילו הם מלוכלכים ,ונראה שגם
לשיטת הרא"ם יש לבאר דין נתינת מים
שיטת הריב"א
ע"ג טלית דוקא בכלי.
אך הריב"א) הוב"ד בב"י בתו"ד הגהות(
שיטת מהר" ,בגדי צמר
חידש חידוש עצום שיש לחלק בין
אדם השורה בגד בכוונת ניקיון לאדם ואף המהר"ם מרוטנבורק לא ניחא ליה
השורה בגד מסיבה צדדית כגון מעבר
בנהר טבילה והצלה מאש שבכל לומר שבבגד נקי לא אמרינן
שרייתו זהו כיבוסו ואף לא ס"ל להקל
ד .ר' יצחק בן אשר הלוי ,ראש וראשון לבעלי התוס' באשכנז ,קרוב לודאי שהיה תלמידו של רש"י
בטרויש ,נפטר לפני שנת תתצ"ג.
קכג הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
זה ,אך לגבי שריית בגד נקי שמשום המקרים הללו 'אינו מתכוין' לליבון,
כיבוס חששנו לה ,י"ל דאין הכיבוס תלוי ונראה ליתן טעם בדבריו שאף שמצינו
ברצונו של בעל הבגד ברגע זה אי מתכוין איסור בפס"ר ואפילו בפס"ר דלא ניחא
או לא מתכוין ואי לא מתכוין אינו נחשב ליה נחלק ר"י על הערוך הכא שאני
כיבוס ,אלא ביחסו של האדם לבגדיו דבעניני ניקוי ויפוי מצינו ראינו שהכל
בצורה כללית ואם באת לדמותו תדמהו תלוי בדעת האדם המנקה ואי אינו
דוקא לדין המוזכר בריש הסימן "המנער מחשיב את הפעולה כפעולת ניקיון אין
טלית חדשה שחורה מן הטל שעליה חיב שום חשיבות למעשה זה ודינו כמתעסק
שהניעור יפה לה כמו כיבוס והוא וכן מצינו בסימן ש"ב סעיף ב' "הלוקט
שמקפיד עליה שלא ללבשה בלא ניעור" יבולות שעל גבי בגדים חיב משום מכה
הרי שתלה את 'המחייב' באם רגיל בפטיש אבל אם הסירם דרך עסק פטור"
הגברא להקפיד או לא ולא תלה במתכוין הרי שאם אינו מתכוין ליפות הבגד אינו
ולא מתכוין ברגע זה ואף דהתם תליא מתחייב ואע"פ דהוי פס"ר שייפה אין
בהקפדתו הקבועה של בעל הבגד בלבד, חשיבות לייפוי והוי ענין לרצון הגברא
זהו משום דהוי התם רק מיעוט מים ואין
דרכם של כלל העולם להקפיד בכך אך ואינו איכות עצמית בחפצא.
הכא שעובר במים ושורה בגדיו ודאי
שיש אומדנא דמוכח שכל בני עלמא שריה ,כלוקט יבולות או
ומכללם בעל הבגד מקפידים בכך וייאסר כמנער טליתו
עליו לשרותו גם אם אינו מתכוין לכיבוס
אך החולקים יאמרו שאין לדמות דין
ברגע זה.
דלוקט יבולות דהתם הוי מכה
בפטיש ותליא בדעתו של הלוקט ברגע
איסור הרטבת בגד 'שמא יסחט'
הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי ואף על פי שבכל המצבים הנ"ל לית
היא כי הא דאמר רב הונא אמר רב ואמרי
ליה אמר ר' אבא אמר רב הונא היה מהלך ליבון בכ"ז מצינו שאין להרטיב
בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח בגד במים מחשש שמא יסחוט כדמצינו
את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה בשבת קי"ג שיש להזהר שלא לפסוע
מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי פסיעה גסה בשבת "מעשות דרכיך שלא
ליעביד ליקף קמפיש בהילוכא ליעבר יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול
זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים
סחיטה אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר מותרין ודבר דבר לא יהא דבורך של שבת
דמי" ואם כן מצינו שהותר לפסוע פסיעה כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר
בשלמא כולהו לחיי אלא שלא יהא
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קכד
לשומרי השדות לעבור במים ,וכולל גסה ולדלג מעל אמת המים ע"מ להמנע
בתוכו 'צורך מצוה' שבזה נבין מדוע ממעבר במים שעלול להרטיב את בגדיו
הותר לעבור במים ע"מ לשמוע את דרשת
החכם ,וכן ההיתר להקביל פני רבו ,ואף ויבא לידי סחיטה.
התירא דנידה מערמת וטובלת בבגדיה,
ובכל הנ"ל לא גזרו חכמים ]ויש להעיר וכן מצינו בפרק במה טומנין )מח(.
שהתירו לפסוע פסיעה גסה מחשש שמא יסחט את שהלכו רבה ורב זירא לבי ריש
גלותא ועקב רבה אחר מעשי אחד
בגדיו הרי שלא כל צורך מצוה הותר[. העבדים "הדר חזייה דפרס דסתודר
אפומיה דכובא ואנח נטלא עילויה נזהיה
ג' .מים מועטין' יסוד זה מצאנוהו בדברי רבה א''ל ר' זירא אמאי אמר ליה השתא
חזית לסוף חזייה דקא מעצר ליה א''ל
הרמ"א בסעיף ט' שכתב "ובגד שאין מאי שנא מפרונקא א''ל התם לא קפיד
עליו לכלוך מותר ליתן עליו מים מועטים עילויה הכא קפיד עילויה" הרי שנזף רבה
ולא מרובים שמא יסחוט" וסברא פשוטה בעבד שגרם להרטבת הסודר וזאת מחשש
היא דאי מועטין הם מה יסחוט ,אך
בהמשך השיעור נעורר שיש חולקים בזה. שמא יסחט.
ד' .יין ושאר משקין' יסוד זה מצאנוהו חמש דרכי המונעות את
החשש שמא יסחט
בתוס' )קיא .ד"ה האי מסוכרייתא( וז"ל
"אף על גב דלא אשכחן דהוה חייש ומצינו בש"ס ובדברי רבותינו
לסחיטה אלא גבי מים כדאמר בפרק ואלו
קשרים )לקמן דף קיג (:גבי היה מהלך הראשונים והאחרונים חמש
בשבת ופגע באמת המים דאמר לנחות דרכים שבהם נתיר להרטיב בגד במשקין
במיא אתי לידי סחיטה ובפרק חבית )לקמן
דף קמז (.אמר הרוחץ במי מערה ונסתפג ולא ניחוש לשמא יסחוט:
באלונטית לא יביאנה בידו ומפרש בגמרא
משום דאתי לידי סחיטה ובפרק שואל א' .לא קפיד עליה' והיא מדברי רבה
)לקמן דף קמח (.ובריש המביא כדי יין )ביצה
דף ל (.גבי הני נשי דלא משניין ניפרוש עצמו שהובאו לעיל שמפורשות
סודרא פירוש על הכד דלמא מישמיט חילק בין הרטבת סודר האסורה לבין
במיא ואתי לידי סחיטה ,אבל גבי יין לא הרטבת פרוונקא המותרת וטעמו דכיוון
גזרינן משום סחיטה כדאמר בפרק תולין שאין בעל הפרוונקא מקפיד בד"כ על
)לקמן קלט (:מסננין את היין בסודרין סחיטת הבגד מכיוון שהבגד מיועד
וטעמא משום דאין אדם חושש לסוחטו לכיסוי חבית המים ומאי אכפת ליה אם
כיון דע''י סחיטה אינו יכול לנקותו מריחו ירטב ויהא שרוי במים ,לא קפיד על
וחזותו גם אין דרך לסחוט בגד לצורך סחיטתו ולכן לא יהיה איסור לשרותו
משקה שבו אבל מ''מ אסור לסחוט דכי
במים.
ב' .צורך חשוב או צורך מצוה' והוא
מדברי תוס' שביארו בכך היאך הותר
קכה הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
כדרך משאוי ולא כדרך מלבוש ,ולכן סחיט ליה מתלבן הבגד קצת והוי מכבס
הורו רב ושמואל שלא יוציא ידו מתחת או משום מפרק כמו סוחט זיתים וענבים"
חפת חלוקו משום טלטול ,וחידש הרא"ש הרי שמפורשות הורו שאף שיש מציאות
ששינוי זה מועיל גם כדי להזכירו שלא ליבון ביין עכ"ז אין לאסור השריית הבגד
ביין דאין הבגד מתלבן בהשרייה ביין
יסחט אחר שיעלה מן הרחצה. אלא רק אם יסחטנו או יכבסו ממש ,ואף
אין לחוש לשמא יסחטנו כדי ללבנו כיוון
בירור דעת השו"ע בדי ליבו שאין תועלת גדולה בסחיטת היין אלא רק
אחר הדחתו במים כדי להוציא את ריחו
ועתה נבוא לברר מהי דעת השו"ע ומראהו של היין ,ואף לא גזרו חכמים
שמא יסחטנו ע"מ להוציא את המשקים
והרמ"א בדין דאורייתא 'שרייתו ויעבור על מפרק ]לשיטת התוספות שיש מפרק
זוהי כיבוסו' ובדין דרבנן 'חיישינן שמא
יסחט' ומצינו לשו"ע בסימן ש"ב ס"ט בסוחט משקין מבגד ,אך לדעת הרמב"ן והרמב"ם
שכתב "אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור
אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו אלא מקנחו לא שייך איסור זה[ משום שאין זה מצוי
בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט" שיסחטו בגד לצורך משקה ומילתא דלא
ולכאורה יש לדייק מהכא דבגד שיש עליו שכיחא לא גזרו בה רבנן ,אך הוקשה לי
ליכלוך אסור לשכשכו אבל אם אין עליו קושי גדול בדברי המג"א )ס"ק כ"ז( שנקט
לכלוך שרי לשכשכו וכך דייק בדבריו בתירוצו הראשון דניגוב כוס ממים או יין
המג"א ויוצא לפ"ז שיש לשו"ע היתר אסורה 'שמא יסחט' אחר גמר הניגוב
לשרות בגד נקי במים ,אך לגבי היתר 'דרך והנה לפי האמור בתוס' אין לגזור שמא
לכלוך' מצינו שחשש השו"ע לסמוך על
היתר זה שבסעיף י' מצינו שכתב "הרוחץ יסחוט ביין ,וצ"ע.
ידיו טוב לנגבם בכח זו בזו ולהסיר מהם
המים כפי יכולתו קודם שיקנחם במפה" ה' .איידי דמשני מידכר' ויסוד זה מקורו
והרי ניגוב הידים הרטובות הוי 'דרך
לכלוך' ומדוע העדיף להחמיר ולסלק בדברי הרא"ש ביומא עז :וביאורו
המים קודם הניגוב ,אלא מוכח מכאן דכיוון שהעובר במים חייב להזהר שלא
יטלטל בגדיו בכרמלית ואם יגביה בגדיו
שהתירא דדרך לכלוך מספקא ליה. כדי שלא ירטבו עלול להחשב שמוציאם
ה .ויש להוסיף ביאור בזה שהיין ענינו לשמש כחומר ניקוי המסייע להוציא את הלכלוך הבלוע בבגד,
אך אחר סחיטתו הבגד אינו ראוי ללבישה עד ההדחה והשטיפה האחרונה שענינה לסלק את חומרי
הניקוי יחד עם הלכלוך.
ו .ואח"כ זכיתי ומצאתי שכבר קדמני בקושיא זו הא"ר ,ואולי י"ל דחשש המג"א לדברי הרדב"ז )הוב"ד
במשנ"ב ס"ק נ"ט( שטען כי במדה ויש לחוש שלא יספיק לו הבגד יבא לסחטו שוב יש לאסור דהרי
יסחט שוב על מנת שיוכל להמשיך ולספג ואף כאן מחמת שרוצה לנקות עוד כוסות יסחט את היין ע"מ
לסלקו וליבש את המפה.
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קכו
לומר שסמך על התירא דדרך ליכלוך רק דעת השו"ע בדי שרייה
בלכלוך קל שבעצם אינו מונע את המשך במי מועטי
לבישת הבגד אלא ישנה בעיה הלכתית
להתפלל או חוסר נוחות מסוים והרי ויש להבחין בעוד חומרא עצומה בין
הבגד בעצם נקי ,אבל לא בבגד ממש
מלוכלך שאינו ראוי ללבישה נראה שלא שיטי דברי השו"ע שמוכח מדבריו
דאפילו בנותן מים מועטים על הבגד יש
יתיר הרמ"א. לחוש לשרייתו זוהי כיבוסו ,ומקור
חומרא זו מצאנוהו בדברי היראים
שרייתו זוהי כיבוסו במעט מי שכיוון שאיננו יודעים שיעור המים
שבהם נחשב כשרוי והוי ליבון יש לחוש
ואחר שמצינו שיחמיר הרמ"א בדין אפילו למועטין ,והלך בדרך זו גם
השריית בגד נקי ,עוד יש לברר מה המהר"ם מרוטנבורק.
יסבור הרמ"א בנתינת מים מועטין ע"ג
בגד נקי האם נאמר שיקל בזה הרמ"א ולסיכום :נראה שהשו"ע סמך על
ויאמר דכיוון דמועטין הם לית בהו משום
ליבון וממש כשם שנקט בדין שמא יסחוט היתר 'בגד נקי' ופקפק
או שמא יסבור שליבון הוא ליבון ואפילו בהיתר 'דרך לכלוך' ואפילו במים
במים מועטין מתלבן הבגד ולבד ממה
שהוכחנו שלשו"ע אין להקל במים מועטים יחוש לשרייה.
מועטין וא"כ אין לנו סיבה או הכרח לומר
שיחלוק הרמ"א על השו"ע בדין מים בירור דעת הרמ"א בדי ליבו
מועטין ,ואפשר לדייק זאת בדבריו שאחר
שהביא דעת המתירין ליתן מים מועטין והרמ"א בסעיף ט' בתחילה הביא את
ע"ג בגד נקי כתב 'ויש אוסרין בכל ענין'
הרי שנראה שבא לאסור אפילו בנתינת דעת המתירים השריית בגד נקי
מים מועטין ע"ג בגד נקי דאל"כ מדוע ואח"כ כתב 'ויש אוסרים בכל ענין'
ומוכח אם כן שלא פשיטא ליה האי
הוסיף מילות 'בכל ענין'. התירא ,אך על התירא דדרך לכלוך סמך
סמיכה בכל כחו ,שבסעיף י' חלק על
ולסיכום דעת הרמ"א :התירא דדרך השו"ע שהחמיר בניגוב ידיים במגבת
וכתב ע"ז הרמ"א ויש שכתבו דאין לחוש
לכלוך אית ליה ]מוגבל ללכלוך לזה דלא אמרינן שריית בגד זהו כיבוסו
דק ,ניגוב ידיים לבטל מי רגלים[ אך בהתירא בכי האי גוונא דאין זה רק דרך לכלוך וכן
דהשריית בגד נקי מספקא ליה ,ונראה נוהגים ,והתיר עוד לנגב ידיו בבגד
שיסכים עם השו"ע דהיכא דאית למיחש שהטיל בו תינוק מי רגליים מטעם דאין
משום ליבון ]לשו"ע בדרך לכלוך ולרמ"א בבגד זה אלא 'דרך לכלוך' ,וממאי דהתיר רק
לקנח ידיו בבגד הספוג במי רגלים ולא
נקי[ ניחוש אפילו במים מועטין. התיר בבגד מלוכלך מצואה וכדומה יש
קכז הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
מפורשות לא חייש לשמא יסחוט גזירה שמא יסחט במי מועטי
במועטין ובשלמא דעת השו"ע שהשוה
מדותיו ואסר במועטין בכל גווני בין בדין ואגב עסקנו בדין שרייתו זוהי כיבוסו
ליבון ובין בדין חשש סחיטה כדעת
מהר"ם ,אך מיבעי לן להטעים החילוק במים מועטין נדון בגזירה 'שמא
בשיטת הרמ"א שחשש למועטין בליבון יסחט' האם יש לחוש לסחיטה באדם
והיקל במועטין לענין שמא יסחוט הנותן מעט מים מועטין ע"ג הבגד
דבליבון שמא מתלבן בכל גוונא וכיוון בדליכא חששא דליבון ]לשו"ע בבגד נקי
שאין אנו בקיאין מיבעי לן למיחש אך ולרמ"א בדרך לכלוך[ ,ומדברי הרמ"א
בגזירה שמא יסחט הדבר נתון יותר בסעיף ט' שכתב "ובגד שאין עליו לכלוך
בידינו למידע בכמה לא חיישינן לשמא מותר ליתן עליו מים מועטים ולא
מרובים שמא יסחוט" מוכח שלא חייש
יסחוט והרי אנו בקיאין בזה. כלל לשמא יסחוט במים מועטין וסברא
פשוטה היא דאי מועטין הם מה יסחוט,
ולסיכום :נמצא כי לכאורה יחלקו ואם כן ישנו חילוק בין נותן מים מועטין
בדין ליבון שחייב אפילו במעט אך בדעת
השו"ע ורמ"א בתרתי: השו"ע מצינו שכתב בסעיף י"ב "אסור
לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה
מחלוקת ראשונה :דהשו"ע מחשיב משום דאתי לידי סחיטה" וביאר המג"א
דבריו שכאן כיון שהבגד נקי שהרי
את טעם 'בגד נקי' וחושש מנקה בו כוס שתיה ,וא"כ לדעת השו"ע
לסמוך על טעם 'דרך לכלוך' ולעומת זאת לא שייך כאן איסור ליבון בשרייתו זוהי
הרמ"א מחשיב מאד את התירא דדרך כיבוסו ואסר את ניגוב הכוס מהחשש
שמא יסחט את המפה אחר גמר הניגוב,
לכלוך ומסתפק בהיתר 'בגד נקי'. והרי המים שמנגב מהכוס הם צועטים
ומוכח אם כן דחייש השו"ע לשמא
מחלוקת שניה :השו"ע חייש לשמא
יסחוט אפילו במועטין.
יסחוט אפילו במים מועטין
]שאסר ניגוב כוס שמא יסחוט[ אך הרמ"א
ס"ל מפורשות שאין לגזור שמא יסחוט
במים מועטין.
מדוע אוסר הרמ"א בניקוי כוס מחלוקת שו"ע ורמ"א בגזירה
שמא יסחוט במועטי
וא"כ קושיא עצומה נגלית לפנינו על
ולפיכך נראה שיש לומר שחולקים
דברי הרמ"א ,דבשלמא לדעת
השו"ע אסר אף ניגוב הכוס במפה רק השו"ע והרמ"א בשמא יסחוט
משום שמא יסחט ולא חייש לליבון ,אך בנותן מים מועטין ע"ג בגד ,שו"ע מדין
לדעת הרמ"א איפכא מיבעיא ליה למימר ניגוב כוס שהיה בו משקה ,והרמ"א
ז .בפירוש הראשון.
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קכח
בניגוב כוס ,ואף שמיירי במועטין הרי דשייך הכא ליבון ולא שייך שמא יסחוט,
כבר למדתנו רבינו שאפילו במים מועטין והיה לו להגיה ע"ד השו"ע שכתב
חיישת לליבון ,אך אומר לך והא איכא "משום דאתי לידי סחיטה" ולהעיר
בידן דיוק בדברי השו"ע בסימן ש"ב
סעיף ט' דשרי בבגד נקי ,ועוד בסימן "משום ליבון".
שי"ט סעיף ט"ז התיר לשתות מים דרך
מפה והיאך שרי לשרות את המפה ,ועוד ודעת הרמ"א יש לבאר דמכיוון
קושיא עצומה מונחת לפתחנו היאך שרי
השו"ע בסימן שי"ט סעיף י' לסנן מים שבשורה התחתונה הרמ"א אוסר
במשמרת והא אף כאן יסוד ההיתר הוא ולכן לא ראה צורך לחלוק על השו"ע
'בגד נקי' דהרי ודאי לית הכא 'דרך בטעם מכיוון שבדין הוא מסכים עמו בדין
לכלוך' והיאך ניישב את מאי דחייש שאסור אלא דהשו"ע אסר מדין גזירה
השו"ע בדין טלית לשרייתו זוהי כיבוסו והרמ"א אסר מעיקר הדין מחשש שתי
הדעות ]ואפילו בבגד נקי לגמרי[ ובזה סרה גם
בבגד נקי. קושיית האחרונים ]הובאה בביה"ל ד"ה
משום[ מדוע לא קם וחלק הרמ"א במים
יסוד מחודש ,חילוק בי נקי מועטין והרי הוא עצמו ס"ל דמים מועטין
לנקי אין למיחש לשמא יסחט ולפ"ד התשובה
ברורה משום שיש לאסור מחשש ליבון
ואפשר לומר בדרך חדשה ומחודשת דאורייתא של שריית בגד נקי במיעוט
שיש לחלק בין סוגי הבגדים המים שבכוס.
הנקיים שכל שסובר השו"ע להחמיר
בבגד נקי היינו דוקא בבגד דאית ביה קושיא גדולה ע"ד השו"ע בדי
שחרורית או זיעה וכדומה מהדברים 'בגד נקי'
שרגילים אינשי לילך ביה ,אך בכ"ז יש צד
חזק למימר שאף שנקי הבגד בכ"ז יש אך אקשה לך ולדעת השו"ע מי ניחא,
לחוש בשרייתו משום מלבן דהא בפועל
יש בו לכלוך קל מאד ובפשטות אם והא בטלית מפורשות חשש לליבון
יסחטנו יתחייב על כך כדין מלבן לכו"ע, בבגד נקי שכתב בסימן של"ד סעיף כ"ד
אלא מאי ,שהבין השו"ע שאם הבגד נקי בענין טלית שאחז בה האור שלש דעות
לחלוטין אין לאסור בו מדין שרייתו זהו הדיעה הראשונה :יש אוסרים ליתן עליה
כיבוסו דהא נקי לגמרי הוא ,ולכן בכל משקין כלל ,והדיעה השניה :שמותר ליתן
מאי דשייך עניני שתיה היקל השו"ע עליה שאר משקין אבל לא מים ]ובבית יוסף
והתיר לכתחילה לשרותו וזה היתר
משמרת שמיוחדת לסינון ומקפיד על ביאר שזוהי דעת רשב"ם המחמיר ואוסר בשריית
נקיונה ביותר ואף מפה ששותה בה
ומסמיכה לפיו פשוט שנקיה לחלוטין, בגד נקי[ והדיעה השלישית דשרי ליתן
אפילו מים ]והיא דעת המתירים בשריית בגד
נקי[ והכריע בזה בזה"ל 'ודברי סברא שנית
נראים' ומוכח אם כן דאסר שרייה בבגד
נקי וא"כ גם הוא מיבעי ליה לחוש הכא
קכט הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק
סינו מי בסודרי והיתר ניגוב כוס דהא ודאי המנגב כוס
שתיה משתמש בבגד נקי לחלוטין ולית
וכן בסימן שי"ט סעיף י' בדין סינון מים הכא שום חשש מלבן בשרייה ,אלא
שאסר רק מדין שמא יבא לידי סחיטה ויש
בסודר שאסר השו"ע משום ליבון לחוש בזה אפילו במועטין מכיוון שאיננו
צריך לומר שאם מיירי בסודר שנוהג
ללבשו ועתה לצורך הענין מעונין לסנן בו בקיאין בשיעור מרובין ומועטין.
מים ודאי שיש לחוש הכא בכפלים ,משום
ליבון דהרי לובשו ואינו נקי לגמרי ,ועוד טלית שאחז בה האור
יש למיחש ביה משום שמא יסחוט דהרי
שרהו במים מרובים ומכיון שמקפיד על אך בדין טלית שאחז בה האור מיירי
מימיו יש למיחש שמא יסחט ,אך אם
מיירי בסודר העשוי לכך ליכא למיחש בבגד ממש ויש בו בד"כ שחרורית
ביה לכלום שהרי כיוון שלשם מטרה זו ורושמי לכלוך ולכן החמיר שלא ליתן
הקצהו ודאי שהסודר נקי היטב וליכא עליה מים ואפשר לומר שאפילו במעט
לאסור משום שרייתו זוהי כיבוסו דהא מים יש לחוש לליבון ,ומלשון ש"ב ס"ט
נקי לגמרי הוא ואינו חפץ להלבינו יותר שכתב "אבל בגד שיש עליו לכלוך אסור
ואף לא ניחוש ביה לשמא יסחוט דהרי אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו אלא מקנחו
עומד לכך הוא והשו"ע סתם לאסור בזה בסמרטוט בקל ולא בדוחק פן יסחוט"
דלא רצה לחלק חילוק דק כזה אי מיוחד ולכאורה יש לדייק מהכא דבגד שיש עליו
או לא דסתם סודר מיועד ללבישה ומי ליכלוך אסור לשכשכו אבל אם אין עליו
לכלוך שרי לשכשכו ,ולא היא דאינה
הוא זה שייחד סודרו לסינון משקין. ראיה כלל שאפשר לבאר דנקט לישנא
דמתניתין "היתה עליו לשלשת מקנחה
חידוש ,הרמ"א יתיר שריית בגד בסמרטוט ואם היתה של עור נותן עליה
נקי לגמרי מים עד שתכלה" ומיבעי ליה ללמדנו
תקנתא דבגד מלוכלך דשרי בסמרטוט
ואפשר להוסיף ולומר שאף לרמ"א אית ולא אתי להשמיענו תקנתא דבגד נקי ,וכך
ביאר הגר"א ,ויש להביא עוד ראיה
ליה האי חילוקא ובנקי לגמרי משיטת הטור שבכמה מקומות הדגיש
ס"ל דלא נאסור אפי' ליש מחמירים ,וא"כ הב"י דס"ל כשיטת רשב"ם ]שאסר שריית
לשיטתו נמצא שאין מקום לאסור כלל, בגד נקי והתיר רק בדרך לכלוך[ והרי גם הוא
דהרי המפה נקיה לגמרי ולית בשרייתה כתב ממש כלשון הזה אבל בגד שיש עליו
משום ליבון ואף משום חשש סחיטתה לכלוך אסור אפילו לשכשכו דזהו כיבוסו
אחר גמר השימוש אין לחוש דהא אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק
לשיטתו אין לחוש במים מועטין משום
סחיטה ,ואם כן מדוע לא קם וחלק על פן יסחוט".
השו"ע בדין איסור ניגוב הכוס וי"ל
הרים שרייתו זוהי כיבוסו מפרק קל
בה שמא יסחוט כיוון דמועטין הם ,מדין שהבין הרמ"א בדברי השו"ע דמאי דכתב
ניגוב כוסות שאף שמועטין הם האיסור
שם מחמת סחיטה בידיים בפס"ר ונמצא בסעיף י"ב 'משום סחיטה' כוונתו דפס"ר
שאף השו"ע אינו חושש לשמא יסחט
שיסחט דמיירי בכוס צרה ]וכתירוץ שני
במים מועטים.
דהמג"א[ ולכן יש לאסור או מדין סחיטת
ליבון או מדין מפרק לאיבוד.
השוינו דברי השו"ע והרמ"א סתירה בפסקי השו"ע בגזירה
ככל שאפשר שמא יסחט במי מועטי
ובזה ארווחנא רווחים כבירים האחד ועתה נבוא לבאר כך גם בדברי השו"ע
שעתה השוונו דעות השו"ע ובכך סרה קושיא עצומה מדבריו,
והרמ"א בארבעה נושאים: שהרי אם כאן בהדחת כוס טעם איסורו
הוא רק מפני שחשש רק 'שמא יסחט'
הראשון :בגד נקי אך יש בו שחרורית או אחר גמר הניגוב ,מדוע אסרת הכא בסימן
ש"ב במועטין שמא יסחט ,ובסימן שי"ט
ריח לבישה אסור לשרותו סט"ז התרת לשתות מים דרך מפה ולא
במים מדין ליבון. חששת שמא תסחט ,ובשלמא בסינון מים
במשמרת מובן מדוע התרת דהרי משום
השני :בכל מקום שאסור לנו לשרות ליבון ליכא דנקיה לגמרי היא ומשום
סחיטה נמי לא תיחוש לה דאינו חושש
בגד ,חל איסור גם במועטים לסוחטה דעומדת לכך היא אך בשותה
משום ליבון. מים דרך מפה נהי דלא חיישת לליבון
מחמת הניקיון המוחלט של המפה אך
והשלישי :בגד נקי לגמרי אליבא עכ"ז עליך למיחש לשמא יסחט במים
מועטים כמו שחששת בניגוב כוס ]וקשה
דכולי עלמא לית ביה משום
מלבן בשרייתו. לבאר שבכוס איכא מים מרובים דמיירי במנגב
והרביעי :דלית במים מועטים גזירה כוסות הרבה ,וגם לא נראה לחלק ולומר שהמפה
שמא יסחט. מיוחדת לכך[ אבל לפי מה שפירשנו בדברי
הרמ"א דמוקמינן לה בכוס צרה הכל
ונמצא דשרינן ע"פ יסוד זה לכולי עלמא ניחא ,דהכא פס"ר שיסחט וא"כ שניא
דינא דמפה ששותה דרכה ולא חיישינן
להרטיב לכתחילה בגד נקי
לחלוטין במעט מים נקיים ,אך נקי ברמה
סבירה ייאסר ליתן עליו אפילו מעט מים
נקיים לכל הדיעות ואפילו בדרך לכלוך
יאסור השו"ע אך הרמ"א יתיר.
ח .וכן נקט בביה"ל ד"ה משום.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
מפרק הרים - שיעורים בהלכות מפרק ודש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search