מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים לא
בזבזני הוא ולפיכך יהיה שנוי במחלוקת דהוו אתרא ועוד חדא לטיבותא דהוי
רבי אליעזר וחכמים ,ואנן נפסוק מנהג חשוב והגיוני אך אית ביה חסרון
קל והוא 'מנהג בל תשחית' דהרי מנהג
כחכמים.
חרופה ביהודה
יושבי חלד ,ויש לבאר דאין זה מנהג ועל פי היסוד הנפלא שנתחדש הכא
מתוקן לגמרי ותרי חסרוני אית ביה
האחד ,דלשון חרופה בתורה נאמר ביחס ביאר הריטב"א עוד דין המובא
לשפחה ולא לקשר קידושין רגיל דבת בגמרא קידושין )ו (.דתחילה סברה
ישראל ,ועוד דעצם זה דכל בני נשא הגמרא שהאומר לאשה בכוונת קידושין
יכולים לקדש בלישנא דחרופה ולא עבדי 'הרי את חרופה לי' מקודשת שכן
ביהודה קורין לארוסה חרופה ,והקשו
כן גורם חסרון בשבח המנהג. בגמרא ויהודה הוי רובא דעלמא ומדוע
מנהג יהודה שהם מיעןט כלפי רובא
מנהג חרופה ביהודה ,לא נהגי ביה אינשי דעלמא יקבע מטבעות לשון עבור כל
העולם ,וקיבלה הגמרא טענה זו והסיקה
ועלה בידינו :אף שמנהג לשון קידושין דאי המקדש מאנשי יהודה המשתמש
במטבע לשון זה תהיה האשה מקודשת
'הרי את חרופה' ביהודה אית ביה אך אם מקדש אחד מבני העולם בלשון
תרתי לטיבותא ,האחת דיהודה הויא חרופה ,לא יחולו הקידושין ויש להבין,
אתרא והשנית דהוי מנהג חשוב דלישנא והרי יהודה הויא אתרא והכא ודאי מנהג
דאורייתא נקיט ואזיל ,עדיין אית ביה הגון הוא דכתיבא לישנא דחרופה
חסרונות דאין חרופה לשון חשובה באורייתא ,ואם כן הוי תרתי לטיבותא
מחמת שנאמר ביחס לשפחה ,ועוד ישנה ומדוע לא ייקבע מנהג דבני יהודה על כל
אפשרות לאינשי למימר חרופה ובכ"ז לא
אמרי כן.
כלאיי בזוני
כלאיים ,ותמהו בירושלמי שם מדוע איכא ובמשנה הראשונה במסכת כלאיים
בכלל חשיבות לזריעת הזונין ומאי שנא
מכל שיחי דדברא דלית בהו כלאיים, נאמר :החיטים והזונין אינם
ותירצו שם דיש מקומות שמגדלים זונין כלאיים זה בזה ,ומשמע שהזונין אינם
כלאיים עם החיטין אך עם השעורים הוו
ז .לשון 'חרופה' הוא ע"פ הכתוב 'שפחה נחרפת' )ויקרא יט ,כ( שפירושו שפחה כנענית המיוחדת
לאישות לעבד עברי.
ח .זונין הינן מין חיטין גרועות.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים לב
הוו זרעי זונין ולכאורה דמי לסחיטת ליונים ,והקשו והא זוהי מחלוקת רבי
רימונים באתרא דקובע לכל העולם אליעזר וחכמים ,דאמנם ר' אליעזר מחייב
ומדוע רבנן פליגי אדר' אליעזר בזה אך לכולי עלמא מחמת מנהג מגדלי היונים,
לפי דרכנו נאמר דאף במנהג זה אית ביה אך אליבא דחכמים אין לחייב את כל
חיסרון דזורע זרעים ללא חשיבות ממשית העולם מחמת מגדלי היונים אלא הנוהגים
ואף שיונים אכלי להו עדיין אין זה הופך לגדל יונים ולצורך זה מגדלים זונין
את זריעת הזונין למנהג משובח ]וניהוי יתחייבו משום כלאיים אם יזרעו שעורה
וזונין ושאר העולם לא יתחייבו וממש
כרבי מאיר דדייק בשמא וניחזי בדברי רבי עובדיה כמחלוקת ר"א וחכמים בקיום קוצים,
והקשו :וכי נעמיד אוקימתא דמתניתין
מברטנורא ששם 'זונין' בא להם מימי דור המבול שקבעה כי הזונין חשובים כשאר זרעים
הנזרעים כר' אליעזר ,וחידש הירושלמי
שכאשר השחיתו דרכם היתה הארץ גם היא מזנה גדר חדש ,דמחמת שמוליכין זונין
למקומות שונים איכא בהו חשיבותא לכל
את פירותיה והיו זורעים חיטים ומוציאה זונין[ אך
נתחדש הכא שאליבא דחכמים הסוברים העולם אף לרבנן.
שמנהג דאית ביה חסרון לא יקבע לכל
העולם ,אם נשלים את חסרונו בתוספת בזוני איכא חסרו א' ההפצה'
מעלה בדמותה של הפצה ממקום גידולם 'מפצה' על החסרו
למקומות נוספים. ועתה ננסה להבין והא איכא בזונין
הראת לדעת כי אין ההולכה ממקום תרתי לטיבותא האחת דהוו מגדלי
היונים חשיבי כאתרא והשנית דהוי מנהג
למקום 'תנאי נוסף' בגדרי הגיוני דהא כולי עלמא אי אית להו יונים
אחשביה אלא משמעות מעשה ההולכה
דאיכא 'תוספת שבח מסוים' שמחמתו אין
אנו מבחינים בחסרון הקיים בחפצא.
ונמצא פסק של דברי כלול בחמשה גדרי:
ב .אי איכא חדא לריעותא ]דהוי יחיד או א .אי איכא חדא לטיבותא ]אתרא[ אך
מיעוט דלאו אתרא[ אך חדא לטיבותא חדא לריעותא ]מנהג גרוע[ ודוגמא
]מנהג הגיוני[ ודוגמא לדבר סחיטת פירות לדבר מנהג נשיאת המשא בהוצל ,וכן
נדירים בידי מיעוטא דאינשי ואף אם מנהג אכילת חזיז בבבל ,בטלה דעתן אצל
סחטי להו מחמת דהוי להו ריבוי פירות
כל אדם.
ט .ונתן טעם לשבח הרב משה אריה יודלביץ שליט"א דמצינו בחלום שר האופים שנשא משא על ראשו,
ואחר שהתבונן יוסף דעביד מעשה משונה פתר לו יוסף לרעה ,אך בחלום שר המשקים דעביד סחיטה
בידו והוא כדרך הסוחטים פתר לו לטובה.
מפרק גדרי סברות 'חשיבות ואחשביה' הרים לג
בשר דפרסאי ,בגדי עשירים לעניים, ואנן נמי אי הוי לן ריבוי פירות כדוגמתן
קידושין בלשון חרופה ,וכלאיים בזונין, היינו סוחטין להם ,בטלה דעתן אצל כל
אדם ]וזהו דינו של סוחט תרדין אליבא דמסקנת
ובכולם נפסוק כחכמים.
השו"ע שנקט כרב פפא[.
ה .אף בדבר דאית ביה תרתי לטיבותא
ג .אי איכא תרתי לטיבותא אתרא ומנהג
אך יש בו גם חסרון ,אי איכא ביה
שבח אחר כגון הולכה ממקום למקום ראוי ללא חסרונות ,כדוגמת סחיטת
שבח ההפצה 'יפצה' על החיסרון ,ואף רימונים בידי קבוצת מיעוט משמעותית
לדברי חכמים מנהג המיעוט יקבע לכל כעין אתרא ,ישפיע מנהגם על כל העולם
העולם ,ודוגמא לדבר זונין לדברי חכמים ]וזהו מעשה דבית מנשיא אליבא דמסקנת הב"י[ .
שדינם כי הם חשיבי זרעים ואסורים בכל
מקום משום כלאיים ]חוץ מזריעה עם חיטין[ ד .אי איכא תרתי לטיבותא ,אתרא ומנהג
רק בגלל השבח המיוחד להם שמובלים
ממקום למקום ]ובודאי שאם יהיה חדא הגיוני ]שאם היו לנו נתונים דומים גם אנו
היינו עושים כן[ אך אית ביה חיסרון בזו
לריעותא ממשית כגון דלאו אתרא נהיגי ביה ,או תהיה מחלוקת רבי אליעזר וחכמים ,ר'
אליעזר יאמר שמנהג זה קובע לכל העולם
דלאו מנהג חשוב הוא דאית לנא ריבוי פירות ואין ומתעלמים מהחסרון ,וחכמים יאמרו
דהכא נוריד דרגה וייאסר רק לנוהגים כך,
אנו סוחטין ,אף אם יובילו את המשקה הנ"ל ומצינו בזה חמש דוגמאות :קיום קוצים,
ממדינה למדינה אין זה משנה את הדין ובטלה
דעתם אצל כל אדם[.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לד
'סחיטה וחליבה לגו אוכלא'
סוחט אשכול לקדירה
חילוק מחודש ,סחיטה לאוכל הוי שינוי
חולב לגו אוכלא ,אולי לא מלאכת מחשבת
חולב עז לקדירה ,שלש שיטות
שיטת רבינו חננאל ,ג' פירושי
דעת הראשוני ,אי לחלק בי סוחט לחולב
דעת הרי" וסייעתו ,מותר לסחוט ,אסור לחלוב
עומק דעת הרמב" ,ביונק וסוחט
סוחט לתו משקה ,הוי כלאחר יד
סחיטת בוסר
קושיא על פסקי השו"ע
בוסר ,כתותי ורימוני
הדרא קושיא לדוכתא ,הא דרבנ והא דרבנ
בוסר :דרבנ מגדרי המלאכה ,חולב :דרבנ מכללי המלאכות
חידוש נפלא ,בוסר נאכל ע"י הדחק
גדרי פסולת הנאכלת ע"י הדחק
חידוש בנפק"מ מצויה ,יש לאסור סחיטת רימוני ותפוזי לגו אוכלא
מה בי בוסר ללימו
קליפת הלימו ,יוצרת ברירה ודישה
חילוק נפלא בי לימוני לבוסר
רימוני ותפוזי ,הפרש גדול בי קליפה למשקה
סיכו רמות החומרא לדעת השו"ע לגו אוכלא:
בשיעור זה נעסוק בעזה"י בנושא דהרי כעת איכא בידן כמה וכמה דינים
'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' ובהגיענו לסוגיית סחיטת בוסר שדנו בה
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לה
יסודות דיני סוחט וחולב לתוך אוכל ונדון הפוסקים לעניין בורר אף אנן נרחיב
בשלשה מצבים א .חליבת בהמה לאוכל,
ב .סחיטת אשכול ענבים לאוכל ג .סחיטת היריעה בזה.
בוסר לאוכל. וראשית לכל נבאר את עיקרי סוגיית
סחיטת בוסר ועלינו להקדים
סוחט אשכול לקדירה
חילוק מחודש ,סחיטה לאוכל בגמרא שבת )קמד (:אמר רב יהודה אמר
הוי שינוי
שמואל ,סוחט אדם אשכול
ויש להבין דבכ"ז יתחייב סוחט לתוך ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך
הקערה ,וכן אמר רבי זירא בשם רב חייא
אוכל דהא הוי כאן לפני הסחיטה בר אשי בשם רב )קמה (.ותורף דבריהם
אשכול ועתה אחר הסחיטה הוי סוג אוכל דאף שסחיטת ענבים לדברי הכל הויא
אחר ,אך יש לחלק דהרי מלאכת דישה מלאכה דאורייתא ,ישנה משמעות להיכן
המקורית הויא בהפרדת אוכל מפסולת נסחט המשקה דאם ייסחט לתוך קערה
והכא בסוחט לתוך אוכל שאני דרק ריקה הרי הסוחט עבר על תולדה דדש,
מפריד אוכל מאוכל ,ובשלמא בסוחט דאיתגלי אחר סחיטתו דהאשכול שאוחז
לקערה חייב דהוי המשקה דבר שונה מן בידו הוא אוכל אך המשקה היוצא הוא
האוכל ודמי במקצת לדישה שהרי נתחדש דבר אחר ,ולכן יתחייב הסוחט דהא
שם משקה על המיץ היוצא אך הכא הוציא וגילה את המשקה הטמון ומכוסה
בסוחט למאכל לא נשתנה שמו של הדבר בתוככי המאכל ,אך אם ייסחטו הענבים
הנסחט ,אך נראה דאין בסברא זו לדחות לתוך מאכל הנמצא בקדירה ועתה נספג
המיץ במאכל שבקדירה ואין עליו שם
איסור דאורייתא. משקה אלא שם אוכל וא"כ מתברר
שהסוחט לא עשה שום פעולה
חולב לגו אוכלא ,אולי לא משמעותית בהוצאת משקה מענבים דהא
מלאכת מחשבת האשכול היה אוכל והמיץ היוצא לא קיבל
'שם משקה' בעקבות הסחיטה משום
והיה נראה בתחילה לומר דאין דמיון שמיד עם יציאתו נתבטל באוכל
שבקדירה ולכן אין הפעולה מתפרשת
בסוחט לגו אוכלא לצורת המלאכה כפעולת דישה אלא כחיתוך או הפרדת
דהויא במשכן ולכן הוי דרבנן ,אך יש
לדחות טענה זו דהא הגמרא מקשה על אוכל מאוכל.
יסוד סברת היתר סחיטה לאוכל מדיני
טומאה וטהרה ,ואם כדבריך בשלמא
א .כל הנ"ל מו"מ בין הרבנים הרב משה אריה יודלביץ שליט"א להרב מאיר כהן שליט"א
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לו
אוכל הויא דרך שינוי דמי הוא שסוחט לענין מלאכות שבת שאני לן בין מלאכת
ענבים לתבשיל ,והא סחיטת ענבים היא מחשבת לאינה כצורת מלאכת המשכן,
לצרכי יין ,ויין דורכים בגת שלא ע"ג אך מה ענין מלאכת מחשבת לטומאה
מאכל ואי סוחט לתוך אוכל עביד דישה וטהרה ,אי משקה הוא טמא ואי לאו
כלאחר יד וממילא לית בזה איסור
דאורייתא ומפני שלא הוי שינוי גדול לא משקה לא.
אסרוהו חכמים] .וראיה ליסוד זה מדברי
אך בעיוני בדבר הזה עלתה מחשבה
הרמב"ם שנקט כי יש איסור דרבנן בחולב עז לתוך
בלבי ,דיש לחדש דאה"נ היה ראוי
מאכל ועוד נבאר יותר את הראיה בסמוך[ לאסור בזה דנשתנה שמו מאשכול
לתבשיל אך מכיון שכל סחיטה לתוך
חולב עז לקדירה ,שלש שיטות
ולא איכפת לן להיכן נופל המשקה "ואמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד
ובתנאי שלא ילך לאיבוד שאז ודאי שאין
בו איסור דישה ,ואל תתמה בזה דהא חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל
בדרישה כתב דהסוחט אשכול ענבים לא לתוך הקערה"
לקערה ריקה במטרה ברורה ליתנו בתוך
אוכל ,חייב חטאת והביאו המשנ"ב )ס"ק ונחלקו רבותינו הראשונים בדברי רב
י"ח( וצריך לבאר בדברי הדרישה דאף
שייעודו של המשקה להתערב בגו חסדא אלו ,ומצינו בזה לענין
אוכלא ,מחמת שקנה המשקה איזה רגע שבת שלש דעות בדבריהם,
של עמידה בפני עצמו הרי נקבע בו 'שם
משקה' ומתחייב כדין מפרק וא"כ רבינו שיטת רבינו חננאל ,ג' פירושי
חננאל נמי ס"ל דברגע שמתגלה המשקה
הראשונה שבהם היא דעת רבינו
בפני עצמו כבר נקבע בו 'שם משקה',
חננאל שדחה לחלוטין
ודרך שניה לבאר בזה ,דר"ח הוקשה לו דברי רב ושמואל שהתירו בסחיטת
אשכול לקערה וברור שיאסור בחליבה
כדאמרינן לעיל ,מדוע פטרת את למאכל ,ויש להבין עומק דבריו ,והאיר ה'
הסוחט לגו אוכלא ,והא נשתנה שמו לנו ומצאנו בזה שלש אפשרויות ביאור:
מאשכול ענבים לשם אוכל אחר כגון הראשונה :דאנו רואים את המשקה היוצא
'מעשה קדירה' ויש לחייבו כשם כעומד בפני עצמו ,ואין לחלק בין אוכל
הנסחט לכלי לאוכל הנסחט למאכל
ונבלע בו בתרוויהו עביד מעשה דישה
ב .ובזה יובן מדוע נקטו האמוראים והברייתא בלשון "דבר תורה אינו חייב אלא על 'דריסת' ולגירסאות
אחרות 'דריכת' זיתים וענבים" ולא אמרו לשון 'סחיטת' זיתים וענבים דלשון 'סחיטה' סובל גם נתינה
ע"ג אוכל ובזה פטור דהוי שינוי אך לשון 'דריסה' או 'דריכה' שייך רק לגבי דורכן בפני עצמן.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לז
ואם כדברי הפירושים הקודמים ,ישנם שמחייבינן על סוחט אשכול לכלי ריק
מצבים דשרינן לסחוט אשכול לגו אוכלא. ששינה את שם החומר הנסחט מאוכל
והשו"ע בתחילה סתם דבריו דלא כרבינו למשקה ,ולכן מחייב בכל גווני.
חננאל והתיר מפורשות בסעיף ונפק"מ תהיה בין שני הפירושים,
ד' סחיטת אשכול לגו אוכלא ,ורק אח"כ
בסוף סעיף ז' הביא שרבינו חננאל מחמיר באדם הסוחט אשכול ענבים
בסחיטה לגו אוכלא ,וכתב המשנ"ב לגו ענבים דלפירוש הראשון ,שלדבריו
בס"ק ל' שכוונת השו"ע שלא לפסוק 'המחייב' בזה הוא הגילוי והעמידה של
כר"ח אלא להורות דטוב להחמיר המשקין בפני עצמן רגע אחד ,אף הכא יש
כדבריו ,והמחמיר תבא עליו ברכה כדברי לחייב ,אך לפירוש השני שלפיו 'המחייב'
הוא שינוי השם ,הכא לא נשתנה שמו
תשובת הרא"ש. דענבים היה ולענבים ישוב ,אך לשני
הפירושים יהיה מותר לסחוט ולרסק
דעת הראשוני ,אי לחלק בי
סוחט לחולב ענבים בתוך עצמם מבלי להגביהם.
והדעה השניה היא דעת רבים אך בשיעור הציעו הרבנים פירוש נפלא
מהראשונים והם הרז"ה ביותר ,דרבינו חננאל אינו מחשיב
הרמב"ן ,הרשב"א המאירי והריטב"א את המשקה היוצא ונבלע באוכל כאוכל
דהלכה כרב ושמואל שהתירו לסחוט עצמו אלא 'מתעלם' ממציאות האוכל
אשכול לתוך מאכל ,ואף יש להורות הבולע את המשקה ומחשיב את המשקה
הלכה כרב חסדא שלמד מדברי שמואל כעומד 'בפני עצמו' וכל תוקף זה דאיכא
למשקה ניתנה לו מחמת 'רצון האדם
להתיר חליבת עז לתוך מאכל. במשקה' ולפי הבנה זו בדברי הר"ח,
אפילו הסוחט לגו ענבים יתחייב דהא בא
דעת הרי" וסייעתו ,מותר בכוונת סחיטת משקין ,ואפשר עוד לצדד
לסחוט ,אסור לחלוב ולומר שע"פ יסוד זה בדברי הר"ח ייאסר
אפילו לרסק ענבים בתוך עצמן אע"פ
והדעה השלישית היא דעת רבים שמעולם לא נראה משקה דהא הסוחט
רוצה ואוחז בכוונת משקין ,ותנא דמסייע
מהראשונים והם הבה"ג, ליה ,דהרי תוקף ראייתו של הר"ח דחייב
והרי"ף כתב על דברים אלו שכן הדעת רבי יוחנן ולא חילק בין קדירה לקערה,
נוטה ,וכ"כ סמ"ג וסמ"ק והמרדכי ,וכך
ס"ל לרבינו תם ודעתם לחלק ביו סחיטת
ג .ופתח לנו שערי נהרה הרב אורי קניג שליט"א.
ד .אתא ואייתי מתניתא בידיה הרב גלעד לוי שליט"א.
ה .והט"ז תמה ע"ד השו"ע מדוע לא הכריע כאן בהלכות שבת הלכה כמאן ורק בהלכות יו"ט )סי'
תק"ה( שם הכריע דלא כר"ח.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לח
כאוכל דהרי אסורה הבהמה בשחיטה אשכול לאוכל דשרינן בשבת לבין חליבת
וא"כ ממה נפשך יתחייב על הוצאת החלב עז על גבי מאכל שאסורה בשבת והתירא
ממנה דאי יחלוב לכלי ייחשב כדש מחמת דרב חסדא נאמר רק ביו"ט ,ונראה לבאר
שהפריד משקה מפסולת ,ואי חולב דבריהם על פי חילוקו של רבינו תם
לאוכל לא הרוויח בזה כלום דהרי אף שביאר כי האשכול ראוי לאכילה בשבת
שהחלב חשיב כאוכל הרי דש אוכל וממילא יש לפנינו אוכל ואם אסחט אותו
מהפסולת שהיא הבהמה ולכאורה נראה למאכל יישאר שמו עליו ,וא"כ אוכל היה
לומר בשיטת ר"ת שהחולב בשבת לאוכל ואוכל נשאר ולית הכא דישה אך בחולב
בהמה איני יכול לומר שהבהמה נחשבת
יתחייב משום תולדה דדש.
עומק דעת הרמב" ,ביונק וסוחט
כמעשה חליבה כלאחר יד ועפ"ז נבאר והרמב"ם )פ"ח ה"י( אחר שהתיר לסחוט
את ההיתר המוחלט בדעת הרמב"ם בדין
סוחט אשכול לתוך מאכל אף שהיה ראוי אשכול של ענבים לאוכל
לתמוה דמה בכך שעדיין חשיב אוכל מטעם שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא
והרי ע"י סחיטתו נשתנה משם ענבים ונמצא כמפרק אוכל מאוכל ,וחייב על
לשם אחר ,אך אחר דהוי שינוי ואין הסוחט לכלי ריק ,כתב בזה"ל "והחולב
בסוחט למאכל חשש דאורייתא התירו לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו
רבנן דעדיין שמו אוכל משא"כ בחולב חייב עד שיחלוב לתוך הכלי" וצריך
לקדירה שאע"פ דהוי דרבנן בכ"ז להבין עומק סברתו ,דבשלמא יונק
אסרוהו שהרי בהיותו בתוך הדד אינו מבהמה אין לחייב בו דגמרא מפורשת
חשוב אוכל וע"י החליבה לתוך אוכל היא דיונק מפרק כלאחר יד ,אך מדוע
קבע כי חולב למאכל הוי איסור דרבנן
נתחדש בו 'שם אוכל'. דאי חולב למאכל כסוחט למאכל ]וכדעת
הרז"ה והרמב"ן[ יש להתיר לכתחילה ואי
סוחט לתו משקה ,הוי יונק אינו כסוחט אלא הוי דישה ]כדעת
כלאחר יד הבה"ג ור"ת[ נראה שיש לחייב חולב
למאכל אך נראה לבאר בדברי הרמב"ם
ולפי זה נראה לחדש עוד יותר בדין דאכן ס"ל דחולב לתוך מאכל הוי דש
דמכיון שהבהמה אסורה באכילה החלב
סוחט אשכול למשקה או חולב הנחלב נידון כדישת גרעיני החיטה
למשקה שודאי שייאסר הדבר דהא הוי מהמוץ ,אלא מאי ,דמחמת שעושה
משקה היוצא מאוכל אך עכ"ז אין לחייב מעשה משונה דחולב לגו אוכלא ואין זו
דהוי דישה כלאחר יד אך בכ"ז אסרוהו דרך בני אדם החולבים נידון מעשהו
חכמים דדמי לדישה שנשתנה שם
הענבים מאוכל למשקה ,וכל זאת בסוחט
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים לט
אסור בשום אופן לסחוט דבר האסור ענבים למשקה שונה כגון מיץ גזר וחולב
בסחיטה לתוך אוכל ,והרז"ה והרמב"ן חלב ע"ג משקה אחר ,אך אם יחלוב ע"ג
ודעימם ס"ל דהלכה כרב ושמואל ואף חלב ויסחוט אשכול ע"ג מיץ ענבים נראה
הלכה כרב חסדא ,ולשיטתם מותר בכל פשוט שיהיה חייב דהא כך דרך החולבים
גוונא לפרק ולסחוט לתוך מאכל ,ובה"ג ודורכי הענבים וע"ז דיבר הביה"ל )ס"ד
ודעימיה ג"כ פסק הלכה כרב ושמואל ד"ה הבא לאוכל( שכתב בשם אליה רבה
ואף הורה כי הלכה כרב חסדא אך
אוקים לדברי רב חסדא ביו"ט בלבד, דחיובא נמי אית בזה.
ולדבריהם נתיר בשבת סחיטת אשכול
לתוך מאכל אך נאסור חליבה לתוך ונמצא לפ"ז דרבינו חננאל דחה
מאכל בשבת. לחלוטין דברי רב ושמואל וכ"ש
שידחה את דינא דרב חסדא ,ולדבריו
סחיטת בוסר
שהפרי עצמו אינו ראוי לאכילה ולכן ועתה נבין היטב את מחלוקת הראשונים
הסוחטו יתחייב ממה נפשך דאם סוחטו
לכלי ריק יתחייב על הוצאת ודישת בדין סחיטת בוסר שהם ענבים
המשקה מהפסולת ואם סוחטו לאוכל
יתחייב מדין דש אוכל מפסולת ,והשו"ע שלא הגיעו לבשלות ויש בהם חמיצות
)בסי' ש"כ ס"ה( כתב "יש מי שאומר דהוא
הדין לבוסר שמותר לסחטו לתוך מרובה ואינו ראוי לשתיה כלל אלא רק
התבשיל ,ורבינו תם אוסר בבוסר" וכתבו
הט"ז והעולת שבת שאף לשיטת ר"ת כדי לטבל בו תבשילו לתוך אוכל והובא
שאסר זהו מצד חסרון דבורר וא"כ אם בבית יוסף שהרב יוסף פורת התיר ורבינו
נפתור את בעיית בורר שנסחוט את הבוסר
לאלתר יתיר גם ר"ת ,אך המג"א חלק תם אסר ,ונראה דהיא גופא מחלוקת שאר
עליהם בתוקף וקבע כי כאן לא יועיל
הראשונים עם ר"ת וסייעתו בדין חליבת
בהמה לאוכל בשבת וא"כ הר"י פורת
מתיר אפילו לחלוב בהמה בשבת דמאי
שנא מבוסר ,אך ר"ת לשיטתו שאסר
חליבת בהמה משום שאינה ראויה
לאכילה בשבת ולכן יורה אף הכא בבוסר
ו .ואייתי סיפרא ואחזי לן הרב עזרא רוז שליט"א דלא אמר הא"ר דחיובא אית בזה אלא סתם
ואמר דאסור.
ז .הוא ר' יוסף בן משה מטרויש המכונה לעיתים 'הרב פורת' היה תלמיד מובהק של הרשב"ם וכתב
תוספות לפניו ,ודבריו מובאים עשרות פעמים בתוס' שלנו למסכתות ברכות ושבת ובתוס' ישנים
למסכת יומא ,עמד בקשרי מכתבים עם ר"ת.
ח .וכך נקט בפרישה ס"ק ה'.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מ
הראשונים שנקטו את דברי רב חסדא התירא דלאלתר ,דבוסר כך דרכו ומלאכתו
להלכה ,דהרי לא הובאה דעה זו בטור וממילא מה תועיל אם תסחוט לאלתר,
דהרי התירא דלאלתר משוי ליה 'דרך
ולא בב"י. אכילה' ובמידי דהוי דרך מלאכתו בכך לא
תוכל לומר ביה 'דרך אכילה' בגלל
חיזוק הקושיא ,בוסר חמור מבהמה האכילה לאלתר ,דממש הוי דבר והיפוכו.
ויש להוסיף עוד בחומר הקושיא דנראה קושיא על פסקי השו"ע
לומר דבוסר חמור מחליבת בהמה והשו"ע השמיט בהלכות שבת את היתר
לאוכל ,דחליבת בהמה לאוכל אפילו
בשבת מצינו בדברי הרמב"ם דהוי חליבה לתוך אוכל וכתבו רק
מדרבנן ]ולא נראה כ"כ דיחלוק ר"ת על עצם בהלכות יו"ט ) סי' תצ"ה( ומוכח א"כ
שפסק כדעת הרי"ף דסוחט אשכול
סברת הרמב"ם דחולב לתוך אוכל הוי מעשה שינוי[ לקדירה שרי אך חולב לקדירה אסור ואם
כן יש להבין בדברי קדשו מדוע הביא את
אך בבוסר דאין דרך לדורכו בכמויות בפני דעת היש מתירים בבוסר ,והא דעה זו
עצמו ,אלא ממתינים עד שיגיע לבשלות סותרת לדעתו שיש לאסור חליבה לתוך
ואז ידרכוהו ביקבים ,ורק אינשי דבעי ליה אוכל מחמת שאין הבהמה ראויה
להטעים מאכלם סוחטים ישירות לתוך לאכילה ,ולכאורה אין הבדל בין חליבה
מאכלם ,ולכן יש לומר שהסוחטו לאוכל מבהמה לסחיטת בוסר ,וקשה לומר
הוי 'מעשה כדרך' ואם כן יש לומר דאפי' שרצה לרמז בזה שצידד בהיתר בוסר שיש
הרמב"ם שפטר בחולב לתוך אוכל יחייב מקום להתיר חליבה בשבת כדעות
בסוחט בוסר לתוך אוכל וא"כ תתעצם
הקושיא ע"ד השו"ע ,מדוע בבוסר
החמור הבאת את דעת היש מקילים ואת
דין חליבה הקלה לא ראית לכתבו כלל.
בוסר ,כתותי ורימוני
ומעוצם הקושיא נראה לבאר ביאור ור"ת ודלא כמו שסברנו מתחילה דר"ת
חדש ביסוד מחלוקת הר"י פורת מחייב מדאורייתא והר"י פורת מתיר
ט .והאיר בזה הרב ר' אריאל וקנין שליט"א דיש עוד להבחין כי לפי יסוד זה יהיה חילוק ביו"ט בין
חליבה לאוכל לסחיטת בוסר דבבהמה יודה ר"ת להתיר דהרי ראויה היא לאכילה ,אך בבוסר יאסור
ואפי' ביו"ט דהא אינו ראוי לאכול ,ומצאתי ראיה לסברא זו בדברי הט"ז ס"ק ו' שתמה על השו"ע היאך
פסק בהלכות יו"ט בפשיטות דשרי לחלוב לתוך הקדירה ולא הזכיר את דעות ר"ח ור"ת האוסרים ,ותמה
המאמר מרדכי דהיכן מצינו דר"ת אסר סחיטה וחליבה ביו"ט ולכן כתב כי ט"ס היא בט"ז ,אך לדברינו
ניחא דר"ת לא יתיר סחיטת בוסר ביו"ט ,ובשעת אמירת הדברים בשיעור ציטט הרב ר' עזרא רוז שליטא
את דברי הכל בו סי' ל"א שכתב בפירוש שר"ת יאסור סחיטת בוסר אפי' ביו"ט ,ושמחנו שמחה גדולה.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מא
סחיטת בוסר אינו מדאורייתא היקל בו לכתחילה ,אלא תרוייהו ס"ל דסוחט בוסר
השו"ע כדעת הר"י פורת. הוי דרבנן דאף שבוסר היינו ענבים
בקטנותן אין להחשיבם כענבים לענין
הדרא קושיא לדוכתא ,הא חיובא ומאי דאמרו דמתחייב על דריכת
דרבנ והא דרבנ ענבים מיירי דוקא בענבים הראויים ליין
וא"כ דין הבוסר כתותים ורימונים דלאו
וא"ת דלפי יסוד מחודש זה ,נמצא שאין כולי עלמא סחטי להו ואפילו אם יסחטנו
לכלי ריק איסור סחיטתו הוא רק מדרבנן,
הבדל לדברי רבינו תם בין סחיטת וחידש ר"ת דאף שאיסור סחיטת המשקה
בוסר דהויא דישה שאיסורה מדרבנן הוא רק מדרבנן ,בכ"ז מחמת שאינו ראוי
לחליבת בהמה לתוך קדירה שג"כ אסורה כלל לאכילה נמצא שהסוחטו מפריד
מדרבנן ,וא"כ הא והא דרבנן ואין חולב אוכל או משקה מפסולת ועביד דישה
לקדירה חמור בעצם מסחיטת בוסר ומה מדרבנן ולכן אסר ,אך הר"י פורת ס"ל
ראה השו"ע להשמיט כל דיני חולב דאין להחמיר בכה"ג שכל איסור הסחיטה
לקדירה בהלכות שבת ,ולעומת זאת הוי מדרבנן ונבלע המשקה בתוך אוכל
דהרי כל איסור חליבה בשבת לגו אוכלא
להביא את דעת המתירים בבוסר. הוא חידוש ודיינו אי נחמיר רק במשקה
חשוב ולא במשקה שכל איסור סחיטתו
בוסר :דרבנ מגדרי המלאכה,
חולב :דרבנ מכללי המלאכות הוא מדרבנן.
אך יש לחלק כי אמת שתרוויהו הוי סיכום :כולי עלמא מודו שהסוחט
איסורן מדרבנן ,עכ"ז יש לחלק בוסר לכלי ריק אסור מדרבנן
דחולב מעיקר הדין חייב חטאת כדין כדין סוחט כבשין ורימונים ,אך בכבשים
מפרק ונפטר מסיבה צדדית דשייכא בכל שרי לסוחטם לגו אוכלא דהרי הכבשים
מלאכות שבת והיא כלאחר יד ,ואה"נ אי אוכל והמשקה היוצא נבלע באוכל,
יחלוב החולב לתוך כלי ריקן יתחייב ע"ז, לעומת בוסר שהוא עצמו אינו ראוי
והרי הוא איסור דרבנן חמור משאר לאכילה והמשקה היוצא ממנו ראוי ולכן
איסורי דרבנן דפטורו אינו שייך בעצם אסר ר"ת לסוחטו מדרבנן אפילו לגו
המלאכה אלא מכללי מלאכות שבת אוכלא והר"י פורת התיר ,ומכיון שאיסור
ונראה פשוט שאף הר"י פורת יודה
דחולב לקדירה אסור ולכן השמיטו
השו"ע ,אך בסוחט בוסר למאכל הוי
י .ובזה נבין פירוש נוסף מדוע נקטו האמוראים והברייתא בלשון "דבר תורה אינו חייב אלא על 'דריסת'
ולגירסאות אחרות 'דריכת' זיתים וענבים" ולא אמרו לשון 'סחיטת' זיתים וענבים דלשון 'סחיטה'
סובל גם נתינה ע"ג אוכל שמצוי בסחיטת בוסר ולית בענבים אלו חיובא ,אך לשון 'דריסה' או 'דריכה'
שייך רק לגבי דורכן בפני עצמן ששייך רק בענבים בשלים הנדרכים בריבוי גדול משא"כ בבוסר הנסחט
מעט מעט.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מב
שבוסר אין חשוב כ"כ המשקה היוצא איסורו איסור דרבנן בעצם גדרי המלאכה
ממנו ,וא"כ כאשר ייסחט לגו אוכלא סבר דלעולם לא יתחייב הסוחט את הבוסר
ואפילו אם יסחט לכלי ריקן וזאת משום
השו"ע דיש לצדד כסברת הר"י פורת.
חידוש נפלא ,בוסר נאכל ע"י הדחק
מעליותא בהא שיסחט לתוך אוכל ,וע"ז ואפשר עוד לחדש הבנה אחרת
יאמר הר"י פורת שאינו כן משום שאין
הבוסר עצמו מוגדר כפסולת גמורה במחלוקת ר"ת והר"י פורת,
להחשיב את המשקה היוצא כמפרק דהא דעתה נאמר דהסוחט את הבוסר לתוך כלי
בוסר נאכל בדוחק וראיה לדבר דמברכינן ריק יתחייב משום סוחט או כדין סוחט
עליו ,וא"כ יש לומר דהויא ברירה מדרבנן ענבים ,או כיוון דרובא דעלמא סחטי
ולא חש לה מחמת שנקט כי דין איסור להו הוי דאורייתא וראיה לדבר מדברי
חליבה עצמו הוי חומרא ודיינו אי נחמיר שבלי הלקט שהובאו בב"י וז"ל "וה"ר
בפסולת גמורה כעין חולב ,אך ר"ת ס"ל יהודה ב"ר בנימין כתב דמותר לסחוט
דאע"פ שבוסר נאכל ע"י הדחק וחשיב הלימוני דלא דמו לשום ובוסר ומלילות
בורר מדרבנן איכא לאסור בהא כדין שאר דהני דרכן בכך והוו דומיא דזיתים
דישה מדרבנן ,והשו"ע נראה דלא חש וענבים שהרי רגילים לסחוט הבוסר
כ"כ לדעת ר"ת כשם שחשש לחולב ,אף לצורך הקיץ" ,בכ"ז בסוחט בוסר לאוכל
שתרוויהו איסורן מדרבנן ,דבחולב התיר הר"י פורת כדין סוחט אשכול
איסורו חמור דפטרינן מכללי הלכות ענבים לקדירה ,ואף שלכאורה יש לחלק
שבת ,אך בסחיטת בוסר איסורו קל, שבסוחט ענבים הענבים עצמם הוו
אוכלא ומתוך שסוחטם לגו אוכלא ,אין
דפטורו הוא מגדרי המלאכה. זה מפרק אלא כמפריד אוכל מאוכל ,אך
הכא בבוסר מחמת שאי אפשי לאכלו הרי
ולסיכום' :דישה מדרבנן מחמת הגדרת הוא כדין חולב מבהמה בשבת שכיון
שאין הבהמה ראויה לאכילה הרי אין
הפסולת' כולם מודים דסוחט
בוסר לכלי ריק שחייב דהרי סחט ענבים,
יא .וחפשתי ומצאתי שכך דעת המג"א בסימן רנ"ב ס"ק י"ט דבוסר היינו ענבים וחייב על סחיטתו.
יב .זוהי גירסת רבינו הבית יוסף אך לפנינו בשבלי הלקט הגירסא "דומיא דתותים ורימונים" ולכן אין
להקשות על היסוד הקודם שצידדנו דליכא בזה איסור דאורייתא דאיכא גירסא לכאן וגירסא לכאן.
יג .ומצאתי ראיה נאה מדברי המג"א דאף הוא ס"ל דסחיטת בוסר לגו אוכלא אליבא דר"ת הויא רק
מדרבנן ,שתמה ע"ד העו"ש שהתיר אליבא דר"ת סחיטת בוסר לאוכל לאלתר ,וכתב המג"א
דסחיטה הויא מלאכה שאינה 'דרך אכילה' ודימה זאת לבורר 'בקנון ותמחוי' לאלתר ,ומדוע נקט כלי
ברירה האסורים רק מדרבנן ,אלא ברור א"כ דס"ל דאף בוסר הויא ברירה מדרבנן ומדבריו בסימן רנ"ב
מוכח דס"ל דסוחט בוסר לכלי ריק חייב כדין ענבים וא"כ מוכח דס"ל דבוסר הויא פסולת הנאכלת
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מג
וכן יודו דהבוסר עצמו נאכל ע"י הדחק אלא נחלקו אם יש לאסור דישה כזו לגו
אוכלא שהפסולת רק מדרבנן ולכן נחשב כפסולת האסורה רק מדרבנן,
גדרי פסולת הנאכלת ע"י הדחק
התם הוי איסור דהכנה מיוה"כ לחול ולפי אך יש עוד לבאר בצורה מחודשת מדוע
דברי רש"י אין שום הכרח לחדש דאיכא
בעלים מעופשים הנאכלים ע"י הדחק השמיט השו"ע דין חולב והביא דעת
איסור 'ברירה מדרבנן' ועפ"ז ביאר דברי המתירים בבוסר ,דהא דאמרינן ביסוד
הרמ"א דוקא בעלים מעופשין לגמרי שיטת ר"ת דפסולת הנאכלת ע"י הדחק
דא"א לאכלן כלל אך פסולת הנאכלת ע"י חשיבא כפסולת דרבנן ואינה נחשבת
הדחק כאוכל חשיבא והוי כבורר במין כשאר ברירה במין אחד ,יש לדעת שאין
אחד דשרי ,ועפ"ז יש לומר דלא חשש זהו דין מוסכם על הכל ,דיסוד דין זה
השו"ע לדעת ר"ת שאסר בבוסר דהרי חודש ע"י המגיד משנה בהלכות שביתת
איסורו הוא רק מחמת דהפרי עצמו נחשב עשור )פ"א ה"ג( שתמה על דברי הגמרא
כנאכל ע"י הדחק ולשו"ע לא ברירא ליה בשבת )קיד (.שהתירה לקנב ירק ביוה"כ
אע"פ שדוחה בזה איסור דרבנן מפני
דיש לזה שם פסולת. עגמת נפש ,והקשה הרה"מ דקינוב ירק
הוי דאוריתא והיאך התירוהו רבנן ותירץ
ועוד יש להוסיף ,דהרי בעצם היסוד הרה"מ דהעלים שאותם צריך לקנב
ולסלק אינם פסולת גמורה אלא נאכלים
שדבר שאינו ראוי לאכילה אין הם ע"י הדחק ,וא"כ איסור ברירתם הינו
לסוחטו לאוכל ]ודינא דרב חסדא נאמר רק רק מדרבנן ואחילו רבנן ליקרייהו מפני
ביו"ט[ איכא רבים מהראשונים דפליגי יקרא דיוה"כ והרי שחידש לנו הרה"מ דין
אדר"ת וסברי דשרינן אפילו בחולב חדש דעלי הירק הנאכלים רק ע"י הדחק
מבהמה ,ומיסתייא דנחמיר כר"ת רק אית בברירתם איסור 'ברירה מדרבנן',
במידי דהוי פסולת גמורה אך בפסולת והמג"א )סי' שי"ט ס"ק ג'( תמך בסברת הרב
הנאכלת ע"י הדחק לא נחמיר כוותיה המגיד ואף פירש באמצעותה את דברי
ונצרף את דעת רבים מהראשונים דשרו הרמ"א )בסעיף א'( בדין ברירת הירק
שקורין שלאטי"ן מן העלים המעופשין
אפילו בבהמה. שבו .אך באמת אין הדבר מוכרח ,וכמ"ש
המנורה הטהורה )סק"ג וקה"מ סק"ד( דלדעת
תמצית פלוגתת בוסר: רש"י שפירש שם שהאיסור שבות דאיכא
נחלקו הראשונים בדין סחיטת בוסר
לתוך אוכל ,ר"ת אסר והר"י פורת
התיר ,והשו"ע הביא שתי הדעות ,והביא
ע"י הדחק ]ודלא כדמשמע מדברי המשנ"ב שהבין בדבריו דאוקים פלוגתת ר"י ור"ת בפסולת
דאורייתא[ ,וקילסוה רבנן.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מד
חידוש בנפק"מ מצויה ,יש את דעת המתירים בצורה של 'יש מי
לאסור סחיטת רימוני שאומר' ואז כתב 'ור"ת אוסר'
ותפוזי לגו אוכלא וביארנו מחלוקתן בשלש אפשרויות:
ולפי שני הטעמים הנ"ל נמצינו למדים הראשונה' :האם יש לחוש למפרק
שנחלקו ר"י ור"ת בדישה מדרבנן כאשר סוחט מדבר שאינו
ולפי פירוש מחודש זה יהיה לפנינו דבר אוכל' דר"ת ס"ל דיש לאסור בחליבה
פלא ,שמותר לסחוט את הענבים לתוך קדירה בשבת מחמת שהבהמה אינה
החמורים ]שאיסור סחיטתם מדאורייתא[ לגו כאוכל וכן יהיה הדין בבוסר דהרי אינו
אוכלא משום דלית בהו פסולת ,ובוסר נאכל ,והר"י פורת ס"ל דשרי לחלוב
שפסולתו מדרבנן יחלקו ר"י ור"ת ,ונמצא מבהמה בשבת לתוך אוכל ,וסחיטת בוסר
שלסחוט רימונים ]שאיסור סחיטתם מדרבנן[ לאוכל אינה שונה מחליבה לאוכל ,ואף
הנתונים בקליפתן ]שהיא פסולת גמורה[ שכך למד הפרישה בטעם מחלוקתם,
ייאסר לדברי ר"ת לסוחטם לגו אוכלא הוכחנו מעל לכל ספק דאין לומר כן
ונפק"מ מצויה מאד תהיה בסחיטת
תפוזים לגו אוכלא דהרי התפוז כידוע בדעת השולחן ערוך.
מכוסה בקליפה שאינה נאכלת בשום
צורה שהיא ולפי ר"ת ייאסר לסוחטו לגו השניה' :האם יש לאסור במפרק
אוכלא ולפי הביאור האחרון שביארנו
בטעם מחלוקת ר"י ור"ת דפליגי אי משקה שאיסורו מדרבנן
אסרינן דישה בפסולת הראויה ע"י הדחק לאוכל' ותרוייהו ס"ל דאסור לחלוב
למאכל בשבת ,והבוסר נחשב כפסולת
ייאסר אפילו לשיטת הר"י פורת. ממש ,ואף תרוייהו מודו דהמשקה היוצא
מהבוסר הויא משקה דאיסורו מפרק
מה בי בוסר ללימו מדרבנן כדין תותים ורימונים ,אלא
ומתוך שהכרעת המשנ"ב להחמיר שנחלקו אי גזרינן בכה"ג דהוי דרבנן.
כר"ת ע"פ ראשונים ואחרונים, והשלישית' :האם יש לאסור ממפרק
ולמד כך אפילו בדעת השו"ע ,יש להבין
מדוע בדין סחיטת בוסר לגו אוכלא אייתי מפסולת הנאכלת ע"י
פלוגתא ולגבי לימונים התיר אפילו הדחק לתוך אוכל' ותרוייהו ס"ל דאסור
לסוחטן בפני עצמן ולא חשש לא לדישה לחלוב למאכל בשבת ,ותרוייהו ס"ל
ולא לברירה ולכאורה איננו רואים שום דסחיטת בוסר הויא דאורייתא ,אלא
הבדל בין לימונים חמוצים שאינם שהבוסר אינו פסולת גמורה אלא נאכל
נאכלים בפני עצמן אלא מטבלין את ע"י הדחק ונחלקו אי בפסולת כזו שכל
המאכלים במיץ היוצא מהן ,ועיינתי
איסורה מדרבנן יש לגזור.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מה
לפני סחיטה שאף שראוי להאכל ע"י ומצאתי שכבר קדמני בקושיא זו בעל
הדחק ,בפועל אינו נאכל כמות שהוא, כלכלת שבת ותירץ דבסחיטת לימונים
למצבו שאחר סחיטה שהופך להיות אין ברירת משקה מפסולת שאינה יכולה
להאכל כדמצינו בבוסר אלא הסוחט
משקה חשוב כמיץ ענבים. סוחט את המשקה יחד עם כל חלקי
הפרי ,ודימה זאת להיתר הט"ז לסחוט
אך לעומת זאת בלימון ,אין הבדל כ"כ
תפוח מבושל.
משמעותי בין הקליפה לפרי ,דהא
המיץ עצמו אינו נאכל בפני עצמו ואף קליפת הלימו ,יוצרת ברירה
אחר סחיטתו אינו נחשב כמשקה חשוב ודישה
ואילו קליפתו אף שבד"כ אינה נאכלת
בפני עצמה הרי מצטרפת במצבים אך לדידי קשיא דאף שהעלה ארוכה
מסויימים לאכילת הפרי כגון בנתינת
פלחי לימון בקליפתן במשקה הנעשה לתמיהה מדוע אין לאסור את
מתערובת מים סוכר ומיץ לימון ,וכן בכוס סחיטת המיץ מפריו ,עדיין יש להקשות
התה מצוי שמוסיפים פלח לימון קושיא גדולה ועצומה ,דהא כל סוחט
בקליפתו ,וא"כ אין הבדל גדול בין לימון סוחטו מתוך קליפתו שאינה
הלימון לקליפתו ולכן הסוחטו אינו נחשב נאכלת ,ואף אם תאמר דנאכלת ע"י
כבורר משקה מפסולת הנאכלת ע"י הדחק עדיין ייאסר לר"ת שהלכה כדבריו
הדחק ,דהמשקה היוצא אינו חשוב לסחוט לימון מתוך קליפתו ואפילו לגו
אוכלא דהויא סוחט משקה מגו פסולת
בהרבה מהקליפה. והויא ברירה ודישה מדרבנן ,והיאך התיר
השו"ע את סחיטת הלימונים ואפילו
רימוני ותפוזי ,הפרש גדול
בי קליפה למשקה לכלי ריק.
ונמצא שזכינו לדין חדש ,ולמעשה חילוק נפלא בי לימוני לבוסר
נראה כי ברימונים ותפוזים ונראה בס"ד לבאר חילוק בין לימונים
שבשניהם המשקה הנברר חשוב הוא
שהרי הוא ראוי לשתיה בפני עצמו, לבוסר ,דפרי הבוסר אינו נאכל
ולעומת זאת הקליפה גרועה מאד ואינה בפני עצמו בשום צורה שהיא ,ביו לפני
ראויה לאכילה אפילו ע"י הדחק ]דאפילו סחיטה ובין לאחר סחיטה ,ורק המיץ
בהמות לא אכלי להו[ הרי שישנו פער גדול היוצא ממנו הוי משקה גמור ולכן אנו
רואים פער והבדל עצום בין מצב הפרי
יד .רבי ישראל ברבי גדליה ליפשיץ ,אב"ד דאנציג ,בעל 'תפארת ישראל' על המשניות ,הידר את המצוות
למעלה מיכולתו ,גם ס"ת נאה כתב לעצמו וביום שגמר לכתוב אותה סיים את הש"ס ושילב את שתי
השמחות יחד זאת שבכתב עם זו שבע"פ ,כחמישים שנה רעה את ישראל ,נפטר בביהכנ"ס ביום צום
גדליה אחר סליחות ושיעוריו הקבועים ,עטוף בטליתו ומוכתר בתפילין .ה'תקמ"ב-ה'תרכ"א.
מפרק 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא' הרים מו
בין הקליפה לבין המשקה המשובח תם לסוחטם לתוך אוכל ,ויש צד לומר
שגם הר"י פורת יחמיר בזה. היוצא מהם ,וייאסר בוודאות לדברי רבינו
סיכו רמות החומרא לדעת השו"ע לגו אוכלא:
גמורה שאינה נאכלת כלל ,וכיוון שיש א' .חליבה מבהמה' :אסור בשום פנים
מרחק בין הקליפה למשקה ,הסוחטו
ואופן לחולבה בשבת ,דהרי הבהמה
נחשב כדש מדרבנן. היא פסולת גמורה והחלב היוצא הינו
משקה חשוב ולכן הניגוד בין הבהמה
ד' .סחיטת לימונים' :מותר לכתחילה לחלב גבוה ונחשב כדש מדאורייתא ]אך
ואפילו שלא לתוך אוכל ,דאף יש לפוטרו מדין שינוי דכלאחר יד[.
שהקליפה נאכלת רק ע"י הדחק ,הרי שגם
המשקה היוצא גרוע ונשתה רק ע"י הדחק ב' .סחיטת בוסר' :ראוי להחמיר בבוסר
ע"י תערובת ,וברוב פעמים בזמן שתיית
המשקה ,נאכלת גם הקליפה ולכן השתוו הנאכל ע"י הדחק מכיוון שבפועל
כמעט לגמרי הקליפה עם המשקה ולית אינו נאכל ולעומת זאת המשקה היוצא
הינו משקה חשוב מאד ומכיוון שישנו
בזה משום בורר ולא משום דש. פער גדול בין הפרי למשקה לפיכך
ה' .סחיטת ענבים' :אף שענבים הם הסוחט נחשב כדש מדרבנן.
החמורים ביותר בסחיטה בפני עצמן, ג' .סחיטת רימונים ותפוזים' :נתחדש
במידה וייסחטו לגו אוכלא נקל בסחיטתן
דהא לית הכא פסולת כלל אלא הענבים הכא דראוי להחמיר וייתכן שחובה
אוכלא והמיץ הנסחט מהם לגו אוכלא, להחמיר ,דהמשקה היוצא הינו משקה
הוי פעולת שינוי דכלאחר יד ונתיר חשוב ]ואף שאינו חשוב כמשקה היוצא מענבים,
לכתחילה ,אלא שהרוצה להחמיר כדעת
או כמשקה הבוסר בכ"ז מחמת שרבים סוחטים
רבינו חננאל תבא עליו ברכה.
אותו ושותים את המשקה בפ"ע זה מעיד על
חשיבותו[ ולעומת איכות המשקה,
הפסולת הסובבת אותו הינה פסולת
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים מז
'מציצת פירות ויניקה מבהמה'
מציצה הוי שינוי
אי' ש משקה' בסחיטה לתו פיו
קושיא גדולה מדי יונק מבהמה
ביאור מחודש ,הכל תלוי בכוונת הגברא
'אוכלא דאפרת'
נפק"מ בסוחט לכוסו ואז שותהו
אי קושיא מדי יונק מבהמה
דעת המהרש"ל' :דר אכילה'
דעת הט"ז' :מתק סמו לפיו'
קושיא ע"ד הט"ז ,מה בי מוצ פירות ליונק מבהמה
דעת הגר"א' :דישה לאלתר'
ביאור חידוש הגר"א בדישה לאלתר
הגדרה חדשה ,תרי גווני דישה
מה בי דישה לחליבה
מהרש"ל ט"ז והגר"א' ,דר אכילה'
שיטת בעל הדברות
יניקה אסורה ,ארבע אפשרויות
אכילת אשכולית בכפית
יניקת תינוק מאמו
היתר מחודש ,יניקת תינוק "כוונת אכילה"
מציצת קני הסוכר
שיטת הבית יוס
מציצת פירות לעני ברכה
שיטת האוסרי במציצת פירות
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים מח
היראי מחמיר במציצה מיניקה
ולא זכיתי להבי
ומפאת שיש להאריך בדין זה ואיכא בסימן ש"כ סעיף א' כתב הרמ"א
ביה גובה ורוחב ,ראינו לברר בהגהה שאף שאסור לסחוט
גדריו. פירות בשבת ,מותר למצוץ בפיו מן
הענבים המשרה שבהן וכל שכן בשאר
ומקור היתר הדעה הראשונה הוא דברים ,ויש אוסרים למצוץ בפה מענבים
וכיוצא בהם ,ויסודי שתי הדעות הובאו
מדברי שבלי הלקט בשם ה"ר
בנימין שאין במציצת משקין מפירות שום בב"י.
איסור והטעים דבריו בשלשה טעמים:
מציצה הוי שינוי
ותירץ דביניקה מבהמה דרכם של בני הראשון :דאין במציצה דרך סחיטה,
אדם לינק ונראה לבאר בדבריו דא"כ אין
זה שינוי כ"כ גדול ,דהא אף שאדם בוגר ונראה שנקט התירא משום
אינו יונק דרך כל בעלי החיים בקטנותם דהוי כלאחר יד ,והמג"א )ס"ק ב'( אף הוא
לינק ,אך אין דרך בני אדם למצוץ פירות, נקט בסברא זו אך הקשה מדין יניקה
וע"פ טעם זה נראה כי ודאי שייאסר מבהמה בשבת דאיתא בסימן שכ"ח )סעי'
לאחוז בידו את הענבים ולסוחטם לתוך לג'( דרק לגונח מותר לינק חלב בשבת
פיו בין אם הפרי סמוך לפיו ובין אי רחוק משום דהוי מפרק כלאחר יד וא"כ הוי רק
ממנו ,אסור לסחוט דהא טעמא דהתירא איסור דרבנן ובמקום צערא לא גזרו ,הרי
הוא מחמת שינוי בפעולת הגברא שאינו שחליבת בהמה נחשבת כשינוי כלאחר יד
ובכ"ז אסורה החליבה לכל אדם מלבד
סוחט אלא מוצץ. גונח ומה בין חליבה למציצת פירות,
א .שהוא דבר המצוי בעצמות בקר שבין סיבי העצם הקשה ספוג מרק
ב .רבי צדקיה ברבי אברהם הרופא ,מגדולי הפוסקים באיטליה ,למד בישיבות הגדולות באשכנז עמד
במשא ומתן הלכתי עם מהר"ם מרוטנבורג ,ספרו שבלי הלקט כולל דינים ומנהגים שאסף וליקט
מגדולי הראשונים וקראו כך 'כי לקטם משדה תנובות הגאונים ז"ל' ומסודר לפי 'ערוגות ושבלים' ואית
ביה שע"ב סימנים כמנין שבע שבלים ,מאוחר יותר קוצר הספר ונקרא 'שבלי הלקט הקצר' ויש לו עוד
קיצור ונקרא 'תניא' או 'תניא רבתי' .נפטר בשנת ה"א ד'
ג .וא"ת למה לא ייאסר בכ"ז כדין כל מלאכה שעשאה בשינוי שאף דליכא בה דאורייתא בכ"ז אסורה
מדרבנן ,כבר ביארנו באריכות בשיעור 'תנאי דישה בגידו"ק' ע"פ יסוד הנשמ"א דאי איכא שינוי
בצורת המלאכה מדרך שהיתה במשכן כגון דדש בידו ולא במורג חרוץ ,ועוד יתווסף שינוי במעשה
הגברא כגון הכא דעביד ליה כלאחר יד ,נתיר לכתחילה כדין היתר מלילת מלילות וסחיטת פגעין ,דלית
הכא 'צורת מלאכה כלל'.
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים מט
אי' ש משקה' בסחיטה לתו פיו
חשיבות למשקה המתגלה ,אך תירוץ זה והשני :דאף את"ל דהוי דרך סחיטה,
אפשר לאומרו רק למ"ד )פסחים לד(:
משקין מיבלע בליעי אך למ"ד שם אין חשיבות למשקה הנסחט
דמשקין מיפקד פקידי ופי' רש"י )ד"ה כיון שסוחטו ישירות לתוך פיו ודימה זאת
קסבר משקין( "מופקדין הן בתוך הזג ואינן להיתר סחיטת פגעין ופרישין שאף
חיבור לו אלא כמי שנותנין בכלי" נראה שסוחטן בידיים המשקה היוצא מהן אינו
חשוב משקה ,ונראה להוסיף ולדמות דין
שאי אפשי למימר כפירוש זה. זה לדין סוחט כבשים ושלקות לגופן שאף
רבי יוחנן שמחייב בסוחט למימיהן הכא
ביאור מחודש ,הכל תלוי שרי דאף שסוחט משקה אי לא בעי ליה
בכוונת הגברא למשקה העומד בפני עצמו אין זה נחשב
סחיטה כלל ,ונראה שלפי טעם זה נתיר
אך מתוקף הקושיא נראה לחדש עוד אפילו סחיטת פירות ממרחק מסויים
לתוך פיו דהא מה לי מציצה ומה לי
יותר ולומר שאין ההיתר במציצת סחיטה אין ההיתר תלי בגברא אלא
פירות מבוסס על אין שם משקה בנסחט בחפצא הנידוש דכל זמן שאינו עומד
לפה וכמו שהבנו עד עתה אלא ההיתר
תלוי ביסוד אחר לגמרי והוא 'כוונת בפ"ע הרי הוא אינו חשיב משקה כלל.
הגברא' דהרי האיש המוצץ פירות כוונתו
לאכול את הפירות ורק אוכל בדרך קושיא גדולה מדי יונק מבהמה
משונה קצת ,דנוטל ומוצץ במרום
להכניס את הפרי בשלמותו וללעוס ,וא"כ ויש להקשות על טעם זה מאי שנא
עדיין אפשר לומר שאין למשקה הנמצץ
שם משקה אלא הרי הוא כשאר אוכל ,אך מציצת פירות שמותרת משום דאין
אם באמת מחמת צמאונו מעונין לשתות שם משקה על הפרי הנסחט ,מדין יניקה
מיצי פירות אלא שאין בידו כלי קיבול מבהמה שנאסרה לכל אדם מלבד גונח,
ולכן נוטל ענבים ומוצצם בכוונת שתיה, והא אף הכא נימא דאין על החלב הנחלב
יהיה על המשקים הנמצצים שם משקה
ואע"פ שמצץ לתוך פיו ,ובזה נבין מדוע ישירות לפה שם משקה.
יונק חלב מבהמה לעולם אסור דהא
החלב הינו משקה והגברא היונק עושה ואולי אפשר לומר בדוחק כי החלב
'מעשה שתייה' ונראה להביא ראיה
גמורה להבנה זו מדברי שבלי הלקט הנמצא בדדי הבהמה פקיד ועקיר
עצמו שכתב בביאור טעם זה :אבל הכא וכבר קנה 'שם חלב' וא"כ אינך יכול
מה חשיבות יש למשקה בתוך פיו ואפילו למימר ביה דאינו חשוב משקה מחמת
אם יתכוין למצוץ המשקה בפיו ,אוכל חליבתו לפה ,דכבר קנה שמו עוד בגוף
הבהמה ,אך ענבים מחוברים הם לפרי
ובשעת ההוצאה מהפרי מתחדש שם
משקה וכיון שמוצץ לתוך פיו אין
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נ
הפירות ככל משקה הנסחט לכלי ,וע"מ הוא חשוב עכ"ל הרי מדוייק מדבריו
להתיר בכה"ג הוצרך לחדש טעם שלישי שאפשר לומר את הטעם השני אך ורק
והוא דמשקה הבא לפיו אוכל הוא חשוב כאשר אין כוונה למצוץ המשקה אך אם
תהיה כוונת מציצת משקה ייחשבו מי
וכמו שנבאר לקמן.
'אוכלא דאפרת'
מפרק על האדם העושה זאת ורק איסורו והשלישי :שהמשקה הנסחט לפיו חשיב
איסור דרבנן משום 'מיחזי כסוחט' אף
אנן נימא דלא יהיה חיוב על סוחט אשכול כאוכל ,ואם נרחיב בהבנת
לגביעו ואז ישתהו דהרי הוא סוחט ע"מ הטעם השלישי נוכל לדמותו לדין סוחט
לשתות ,והוי ממש כסוחט לספל ע"מ אשכול ענבים לתוך קדירה שאף
שהמשקה נסחט מענבים החמורים עכ"ז
ליתנו במאכל. כיון שהכל נבלע באוכל הרי זה כאוכלא
דאיפרת ]אוכל הנפרד מאוכל[ וכחותך פרי
אי קושיא מדי יונק מבהמה באמצעיתו ,ואף הכא מעולם לא חל על
המשקה 'שם משקה' אלא אוכל היה
אך הכא לא נקשה ע"ד שבלי הלקט ואוכל נשאר בשונה מאם היה נסחט לתוך
כלי או אפילו לתוך משקה אחר שאז היה
שהתיר את מציצת הפירות מכח חל עליו 'שם משקה' ,ואף הכא נראה
הבנה שהנסחט לפה נחשב כאוכל ,מדין דלפי טעם זה נתיר סחיטה מגובה ישירות
יונק מבהמה שלא הותר בשבת ,ואף
שבתרוויהו המשקה הנסחט נכנס ישירות לתוך פיו דהא ההיתר תליא בחפצא .
לפה איכא חילוקא רבא בינייהו ,וזאת
ע"פ יסודו של רבינו תם )קמד :ד"ה חולב( נפק"מ בסוחט לכוסו ואז שותהו
שאסר את חליבת הבהמה בשבת לתוך
אוכל וטעמו שהבהמה בשבת אסורה ואם כנים הדברים ויש לדמות דין יניקה
בשחיטה הרי שאינה נחשבת כאוכל
וממילא החלב הנחלב ממנה לתוך האוכל לדין סוחט לאוכל ,המעיין בדבר
שבקדירה נחשב כנידוש ולא כמפריד ימצא חילוק גדול בין הטעמים ,באדם
אוכל מאוכל ,וכך נראה שסובר השו"ע שסחט ענבים לגביעו ואז שתה מיד
שהשמיט את דין חליבת עז לתוך הקדירה מהכוס ,ולכאורה נראה לחייבו חטאת
מהלכות שבת וכתבו רק בהלכות יו"ט ) לדברי הכל אך ע"פ דברי הרדב"ז )ח"ב
סימן תרפ"ו הוב"ד בשעה"צ ס"ק כ"ג( דס"ל
סימן תק"ה סעיף א'(. בסוחט לתוך קערה ריקה שאין בה אוכל
אך מטרתו לערות אח"כ את המשקה
ומצאנו עוד ביאורים בדברי רבותינו שהצטבר בקערה לתוך אוכל ,אין חיוב
האחרונים:
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נא
דעת המהרש"ל' :דר אכילה'
גונח אך כאן השינוי גורם איסור ,דהרי והב"ח )ס"ק ה'( הביא את דברי המהרש"ל
דוקא הא דאין הדרך למצוץ בשר זה גרם
את האיסור ,וכן הקשה המג"א אך אפשר שחילק בין מוצץ דבר שלא כדרך
לבאר דס"ל למהרש"ל דכל מציצה אכילתו כדוגמת בשר ספוג במרק שאותו
חשיבא 'דרך דישה' אלא מאי ,דבמציצת אסור למצוץ מכיון שאין דרך אכילתו
פירות איכא מידי דמתנגד לה והוא 'דרך בכך אלא דרכו בלעיסה ,הרי מציצה זו
אכילה' שכל זמן דקיימא 'דרך אכילה' אין נחשבת כפעולת דישה ,אך במוצץ ענבים
המציצה נחשבת 'דרך דישה' אך ברגע אף שהמשקה היוצא מהן חמור דהוי
שישנו שינוי בדרך האכילה ,מיד חוזרת משקה דאורייתא ,אין המציצה נחשבת
לחול 'דרך דישה' ,וזאת בשונה ממלאכת כפעולת דישה אלא כמעשה אכילה,
חליבה שאינה 'דרך אכילה' אלא רק 'דרך ולכאורה דבריו היפך הסברא דבכל מקום
דישה' וממילא כל שינוי בצורת המלאכה השינוי יוצר היתר וכגון במלאכת חליבה
שעיקרה מדאורייתא אך היונק הרי הוא
יפקיענה מחיוב חטאת. משנה מהדרך הנהוגה ולכו הותר אצל
דעת הט"ז' :מתק סמו לפיו'
הרמב"ן ומהר"י אבולעפיא שהתירו ברירה בשעת אך לרבינו הט"ז דרך שונה במעט ונקיט
אכילתו ואף שאינו סמוך לפיו נתיר הכא אף סחיטת
דהכא האי התירא מבוסס על יסוד
הפירות במרחק מסוים מפיו אך יד הדוחה נטויה דברי הרא"ש בסימן שי"ט סעיף ט"ז
ששם נתחדש כי אע"פ שישנו איסור
לחלק ולומר דלא דמי ,דהט"ז לא בנה התירו על מוחלט לברור באמצעות כלי לא שנא
יסוד 'דרך אכילה' אלא ס"ל דסמוך לפה לא שייכא פסולת מאוכל לא שנא אוכל מפסולת,
בכ"ז יש להתיר סינון מים תוך כדי שתיה,
שם מלאכה כלל[ וכן הדין כאן דהתירא דמציצת פירות
נובע מהא דאין שם מלאכה בסמוך לפיו,
קושיא ע"ד הט"ז ,מה בי מוצ לא מלאכת בורר ולא דש ונראה שיאסור
פירות ליונק מבהמה הט"ז את סחיטת הפירות במרחק מפיו אך
יתיר את סחיטת הפרי בידיו בעודנו סמוך
ועל דברי הט"ז נקשה קושיא גדולה לפיו ]ועל פי יסודו של הט"ז דמדמינן דישה
מאי בין מוצץ פירות שהתרת בו לברירה ,נאמר אנן בדרך אפשר שעל פי שיטת
מכח 'סמוך לפה' לבין יונק חלב מבהמה
דהוי סמוך לפיו ובכ"ז אסור לכל אדם
מלבד גונח.
ד .כך טען הרב ר' מאיר כהן שליט"א
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נב
שאוחז את הפרי צמוד לפיו ולוחץ בידיו ועתה נבחין בחמשה מצבי סחיטה,
ועי"ז נמחץ הפרי והמשקין ניגרין לתוך
פיו ,ובזה יש לצרף את הט"ז לשיטות מציצה ויניקה:
המתירים. המצב הראשון :שאסור לדברי הכל
מצב רביעי :לאחוז בידו סמוך לפיו הוא בסוחט לכלי ואז שותהו,
דהא דרך סחיטה גמורה היא.
ולינוק בפיו מן המיץ שבפרי ואינו
לוחץ כלל בידיו ,בזה יותר לכ"ע ,ואף המצב השני :באוחז הפרי בגובה
לטעם הראשון בשבה"ל נתיר השתא דהוי
שינוי מדרך הסוחטים ]אא"כ יעשה זאת מסוים וסוחטו לתוך פיו וכאן
ככר ישנם כמה צדדי היתר כדוגמת
בכוונת שתיה ואז ייאסר לטעם השני בשבה"ל הפירוש השלישי בדברי שבלי הלקט ,וכן
נראה שיורו המהרש"ל והב"ח] ,ונראה
מחמת שהחשיב את המשקה היוצא[
שאפשר לצדד שנתיר זאת ע"פ סברת הרמב"ן
מצב חמישי :אם נתן את הפרי בתוך
ומהר"י אבולעפיא בגדרי 'דרך אכילה'[.
פיו ממש ,נראה שיהיה מותר ללא
פקפוק דאין מציאות דישה בפה. מצב שלישי :סמוך לפה ממש ,דהיינו
דעת הגר"א' :דישה לאלתר'
הגר"א דאפילו במלאכת 'דישה' אמרינן ונקדים הקדמה קצרה :הרמ"א פסק )סוף
דשריא בלאלתר.
סימן שכ"א( דאסור לקלוף שומים
ביאור חידוש הגר"א בדישה ובצלים כשקולף להניח אבל לאכול
לאלתר
לאלתר שרי.
ויש להקשות לכאורה על דברי הגר"א
ומקורו בירושלמי )הובא בב"י( "האי מאן
מפסק השו"ע) :סי' שיט סעי' ו'( "אין
מוללין מלילות ,אלא מולל מעט בראשי דשחיק תומא כד מיפרק רישיה
אצבעותיו" וכתב ע"ז הרמ"א "ואע"פ חייב משום דש" ולפ"ז מובנים מאד
שמפרק האוכל מתוך השיבולים ,הואיל תחילת דברי הרמ"א שאסר קילוף השום,
ואינו מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול אך סוף דבריו צריך ביאור מדוע שרי
בקולף לאלתר ,דהרי היתרא דלאלתר
שרי" עכ"ל. שייך לכאורה רק במלאכת בורר ,ומפני
כך ציין הגר"א על דברי הרמ"א "עיין
ועתה נקשה קושיא גדולה ע"ד הגר"א סעיף י"ב בהגהה" וכוונתו ברורה דשם
התיר הרמ"א מלאכת טוחן בלאלתר ע"פ
מדוע יש למלול בשינוי והרי
התרת בדישה לאלתר ללא שינוי ,וא"א תשובת הרשב"א.
לומר דהכא במלילת מלילות מיירי
ולפ"ז זכינו לדין חדש דלא רק בורר
לאלתר שרי אלא אף טוחן ,וחידש
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נג
לאלתר לאכילתו אין משמעות להא דהוי בשריותא דלאחר זמן ולכן הצרכנו תוספת
לאלתר ,ולעומת פיצוח אגוזים ולוזים שינוי ,דהא משמע מדברי הרמ"א דהכא
וקילוף שומים ובצלים שכל עניינה מיירי לאכול מיד ,דכתב "הואיל ואינו
'מלאכת בית' ואין דשים כדוגמתן בשדה מפרק רק כלאחר יד כדי לאכול שרי"
ולכן בהא דעביד לה לאלתר הרי מעיד
ומגלה דעתו דמלאכתו דרך אכילה היא, ומשמע דמיירי לאכול לאלתר.
וכך גם נאמר דלא בכל מלאכת טחינה
יתיר הרשב"א אלא רק במלאכות כגון ונראה לתרץ דיש לחלק בין מלילה
קציצת הירק דק דק שהיא 'מלאכת בית'
ואי עביד ליה לאלתר הרי היא דרך לקילוף שום ובצל ,דבמלילה
אכילה ,אך ברור שלא נתיר לאדם לטחון המולל אוחז בידו שיבולת המכילה בר
מאכלו בריחים סמוך לסעודה ] וראיה לדבר ומוץ ,ואחר מלילתו אינו יכול לאכול את
הנמלל ,דהרי הגרעינים מעורבים עדיין
מצאתי בדברי החזו"א סי' נז דאסר ריסוק ירק סמוך במוץ ,ונדרשת פעולה נוספת בין
המלילה לאכילה והיא פעולת ברירה ,אך
לסעודה דהרי ריסוק הוא כדרך טחינה ממש ואין בכל קילוף בין קילוף אגוזים ולוזים ובין
שומים ובצלים המקלף אוחז בידו פרי
להתיר בו מכח 'דרך אכילה'[. עטוף בקליפה קולף ומיד יכול לאכול,
ואין הפסק בין הדישה לאכילה ולכן הכא
מה בי דישה לחליבה אפשר לומר שפעולת הדישה תחשב
'כמעשה אכילה' ,אך בזמן שישנה
וביסוד זה בשיטת הגר"א סרה עוד חציצה בין מעשה הדישה לפעולת
האכילה אי אפשר להתייחס למעשה
קושיא עצומה ע"ד הגר"א
שהתיר דישה לאלתר ואף ע"ד הט"ז הדישה כפעולת אכילה.
שהתיר דישה במוצץ פירות מחמת
הסמיכות לפה ,שהרי בסי' שכ"ח )סעי' הגדרה חדשה ,תרי גווני דישה
ל"ג( פסק השו"ע "גונח מותר לינק חלב
מהבהמה דבמקום צערא לא גזרו רבנן" וזה מה שעלה בדעתי בתחילה ,אך אח"כ
הרי שלמדנו הכא דחליבה מבהמה
אסורה בשבת משום 'מפרק' והותרה רק עיינתי בדבר והצעתי לפני הלומדים
חילוק דלא בכל פעולת דישה יתיר הגר"א
לחולה בשינוי. לדוש סמוך לסעודה ,דאיכא דישה שהיא
'פעולת שדה' ,כדוגמת מלילת מלילות
ואי כדברי הגר"א דדישה לאלתר שריא שהינה בעצם חיקוי של פעולת הדישה
במורג חרוץ אך בביתו ובידיו של המולל,
מדוע הכא הצרכנו דישה בשינוי ודישה כזו לא נתיר לאלתר ללא שינוי
ולדברי הגר"א נתיר לחלוב מבהמה דהרי אינה כלל פעולת אכילה אלא
לאלתר ,ואף לדברי הט"ז שאסר בלאלתר פעולת דישת שדה והוי דבר והיפוכו דזה
והתיר רק סמוך לפה ממש מ"מ נתיר את בא להתיר מלאכת שדהו ע"י קירובה
היניקה מבהמה דהא אין לך סמוך לפה
גדול מזה.
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נד
בדרך כלשהיא דהרי יסוד היתר 'סמוך אלא ודאי שיש לומר דבמלאכה כעין
לפה' ואף היתר 'לאלתר' שניהם מבוססים
חליבה שאין עניינה להיות מלאכה
על 'דרך אכילה'. הסמוכה לאכילה אלא נחשבת היא
כמלאכת שדה לא יתירו הגר"א והט"ז
שיטת בעל הדברות דישה ,וישרה סברא זו בעיני הלומדים.
ובבית יוסף אחר שהביא דברי שבלי ועתה נדון אליבא דהגר"א מאי יסבור
הלקט ושלשת טעמיו ,כתב ע"ז בדין סחיטת פירות אי ידמה
"וכן כתב בעל הדברות דאפילו למצוץ לחליבה האסורה אפילו סמוך לפיו
משקה מן הענבים מותר לכתחילה דאין שהרי היא 'מלאכת שדה' או שמא נאמר
דרך סחיטה בפיו ,אבל יניקה לכתחילה דידמה לפיצוח אגוזים דהוי 'מלאכת
אסור ,וכל דבר שאין דרכו בכך לא גזרו בית' ויותר נראה לומר דלא יחלוק
ביה ואינה תולדה" עכ"ל ומוכח מדבריו הגר"א הכא על עצם הסברא שחידש
שנקט את טעמו הראשון של שבלי הלקט המהרש"ל דהוי מוצץ דרך אכילה ,ואולי
יתיר אפילו יותר ממנו כשיעורו בשאר
שיסוד ההיתר משום שינוי.
דישה שהתיר בלאלתר.
יניקה אסורה ,ארבע אפשרויות
מהרש"ל ט"ז והגר"א' ,דר
אך יש לעיין בדבריו במה שאחר שהתיר אכילה'
מציצה אסר יניקה ,א .ולכאורה והמעיין יראה כי אף שלכאורה איכא
משמע מדבריו שאסר את המצב הרביעי,
דהיינו לאחוז בידו סמוך לפיו ולינוק בפיו חילוקים בין המהרש"ל שתלה
מן המיץ שבפרי ואינו לוחץ כלל בידיו, התירו ברגילות האכילה ,ואסר את מציצת
וא"כ מה שהתיר במציצה זהו רק המצב הבשר ואפילו סמוך לפיו ,דבר שהגר"א
החמישי שהוא נותן לתוך פיו ממש ,וזוהי והט"ז שניהם יסכימו להתיר דהא סמוך
שיטה שונה מדברי שבלי הלקט שהתיר לפה הוא ,וכן יתיר הגר"א במצבים
הרבה יותר ,וזוהי הדרך הראשונה בהבנת מסוימים דישה לאלתר ואף שאינו סמוך
דברי בעל הדברות אך קשה על דרך זו לפיו דבר שהמהרש"ל והט"ז ישתוו
כיצד אמר הב"י שדברי שה"ל כדברי בעל לאסור ,לכולם יש יסוד היתר דרך אכילה
הדברות .ב .וקשה מאוד לבאר כי גם
ה .רבי יצחק בר' אבא מרי ממרשיליא ,מחכמי פרובינציה ,קרובו של הראב"ד בעל ההשגות ,עמד
בקשרי שו"ת עם ר"ת ,חיבר במשך שנים רבות את ספרו העיקרי 'עיטור סופרים' הנקרא בקיצור
'העיטור' ומחולק לשלשה חלקים הראשון עוסק בדיני ממונות ,השני בדיני איסור והיתר ,מילה תפילין
וציצית ,והחלק השלישי נקרא גם 'עשרת הדברות' ועוסק בדיני שבת ומועד ,החיד"א מוסר לנו בשם
זקני חכמי ירושלים שספר העיטור וספרי רבינו ירוחם הם בבחינת 'סוד עלמא דאתכסיא' וכל מי שעושה
ביאור עליהם או נאבד הביאור או ח"ו ייפטר בטרם עת .ד"א תתפ"ב – ד"א תתקנ"ג.
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נה
ליניקת פירות דשריא אלא בא לשלול שה"ל אוסר ביניקה .ג .כדכתב הט"ז
יניקה מבהמה. שמשפט זה "אבל יניקה לכתחילה אסור"
טעות סופר הוא .ד .ואפשרות רביעית
ובאמת שחילוקי הטעמים יגרמו שינוי מצינו בדברי המאמר מרדכי והיא שמה
שאסר בעל הדברות יניקה ,אין כוונתו
בדין ,ונביא שלש דוגמאות:
אכילת אשכולית בכפית
לשאר טעמים שהבאנו קודם אין להתיר אדם החוצה אשכולית לשניים ואוכל
הכא ,דלדברי בעל הדברות ותירוץ ראשון
דשבה"ל שנקטו טעמא דשינוי הכא אין בכף את בשר האשכולית ואת
זה שינוי מדרך הרגילה ,וכן יש חשיבות המיץ הנסחט ממנה ,נחלקו בזה רבותינו
למשקה הנסחט בקליפתו ,ואין המשקה האחרונים ,ועתה נוסיף שגם אם נדון את
חשיב כאוכל ,ואף הט"ז יאסור זאת דהא פעולת לחיצת הכף כמעשה דישה עדיין
יש לנו להתיר מחמת היתר 'דרך אכילה'
אינו סמוך לפה. שהרי ודאי שכך היא דרך אכילתה ,אולם
יניקת תינוק מאמו
חלב שאוב נדחה את הנקתו ,והכא ודאי ואף על היתר הנקת תינוק בשבת יש
שלכל הדעות יש לחשוש לחששא דרבינו
תם שאסר חליבה מבהמה לתוך אוכל להבין מהיכן מוצאו ,והלא מאחר
בשבת דאין שם אוכל על הבהמה בשבת דבדרך פירוק החלב מאמו ע"י יניקת
מכח איסור שחיטה דרביע עליה ,והכא התינוק לית שינוי מדרך הרגיל ולכן לא
כל שכן דאין האם נחשבת כאוכל ונפל נדמה כדאמרינן ביניקת אדם בוגר
התירא השלישי דשבה"ל ,ואף אינו שינוי, מבהמה או מאשה דהתם ודאי שייחשב
ונשארו לנו שלשה טעמים להתיר, כמפרק כלאחר יד ,אך הכא בתינוק יונק
הראשון :אליבא דהט"ז שהתיר מחמת כך היא דרך המלאכה והרי התינוק עושה
הסמיכות לפה ,ואף שביניקה מבהמה מעשה דישה דאורייתא ,ואע"פ שהתינוק
אסרנו אע"ג דהוי סמוך לפה התם טעמו קטן הוא ואינו מוזהר על שמירת השבת
בצידו ,דיניקה מבהמה הויא 'מלאכת מכל מקום נקטינן דאסור למיספייה
שדה' ואין להכשירה מכח הסמיכות לפה, איסורא בידיים ,ואף שבפשטות סתם
אך הכא יניקה מאם ודאי נחשבת 'מלאכת תינוק מסוכן הוא אצל חלב ,אי נוגע
באיסור יתכן דנצריך למיעבד מיני טצדקי
בית' ונתיר בה מכח הסמיכות לפה. כגון להקדים הנקה ביום שישי ולאחר את
ההנקה למוצאי שבת ,או בתינוק שבכל
והטעם השני :לדברי המהרש"ל מקרה ניזון פעמים רבות בתחליפים או
והב"ח נתיר בשופי דאף
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נו
האדם לאכול את הפרי ולא מוצץ בכוונת שמעשה היניקה הוא פעולת דישה
שתייה ,ואף הכא מחמת שחלב התינוק כדרכה ,יש 'דרך אכילה' המתנגדת
נחשב מזונו העיקרי של התינוק ,אין
יניקתו מתפרשת כמעשה שתיה אלא לדישה ונתיר מכח דרך אכילה.
כמעשה אכילה ,וממילא אף הכא נימא
דאין חשיבות משקה על החלב שיונק היתר מחודש ,יניקת תינוק
התינוק ]אך נראה ברור שלא נתיר לאדם בוגר "כוונת אכילה"
היונק מבהמה בכוונת אכילה בלבד בטענה דלא והטעם השלישי :וזאת ע"פ היסוד
חשיב החלב משקה משום שבטלה דעתו אצל כל המחודש שביארנו בטעמו
השני דשבלי הלקט שהתיר מכח שאין על
אדם דדרכן של בוגרים לשתות חלב ולא לאכלו[ המשקה חשיבות משקה מחמת רצון
מציצת קני הסוכר
דשינוי ולמסקנת הב"י נדחו דברי בעל ועוד חילוק בין הטעמים נמצא בדין
הדברות יחד עם טעמו הראשון דשבה"ל,
ומעתה אין אנו צריכים להיתר דשינוי, מציצת קני הסוכר ,שהרי לית ביה
ומציצת פירות אינו מעשה שינוי ובכ"ז שינוי מדרך הנהוגה באכילתם ולפי טעמא
דשינוי לא נוכל להתיר את מציצתם אך
שרי מהטעמים האחרים. לפי טעמי הט"ז דסמוך לפה אף הכא
נתיר ,וכן לטעמי המהרש"ל והב"ח הכא
מציצת פירות לעני ברכה הוי דרך אכילה ,ואף לדברי שבלי הלקט
בשני טעמיו האחרונים דמציצה לא
וממאי דנתבאר כאן דהב"י ס"ל לעיקר חשיבא משקה אף הכא אין למוצץ כוונת
שתיה אלא כוונת אכילה ,ואף חשיב
לטעמים השני והשלישי
דשבה"ל :שאינו חשוב משקה ,וחשיב כאוכל מאוכל.
כאוכל ,נבין את דברי הגהת רע"א על
השו"ע סימן ר"ב ס"ח שהביא את דברי שיטת הבית יוס
הפרי חדש בתשובת מים חיים ס"ז שכתב
שהמוצץ פרי דינו כאוכל את הפרי ומברך ובדברי הב"י נראה פשוט דס"ל להתיר
בורא פרי העץ ]ולא שהכל כדין שותה מי
פירות[ ושיעורו בכזית ]ולא ברביעית כדין את מציצת קני הסוכר ,דכתב
משקין[ והיינו משום דנקט לעיקר כדברי בסו"ד "ועל פי זה יש להתיר מציצת קני
הטעמים הנ"ל ודחה מהלכתא טעמא הסוכר בפיו בשבת" ויש לעורר בזה דמאי
דשינוי ולכן לא חשש לו לדין ברכה כשם דשרי הבית יוסף את מציצת קני הסוכר
שלא חשש לו בהלכות שבת ]ואפשר שנצרף ע"פ דברי שבלי הלקט ,זהו דוקא ע"פ
שבלי הלקט דאית ליה תלתא טעמי ולא
את דברי מהרש"ל דליכא הכא שינוי כלל ,ואת ע"פ בעל הדברות שנקט רק בטעמא
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נז
זה אסר מציצת פירות בשבת ולדבריו נראה דמוצץ דברי הט"ז ,וביותר יש לחשב את דעת רבי אליעזר
פירות אינו דרך שינוי כ"כ לגרום שינוי בברכה[ ממיץ דס"ל דמוצץ פירות אינו כ"כ שינוי ומחמת
שיטת האוסרי במציצת פירות
פירות לא הויא שינוי מדרך הרגיל ולכן ודעת האוסרים הוא רבי אליעזר ממיץ
נחשב כסוחט כדרכו אך מיהו שיונק
מבהמה ,והוי שינוי דכלאחר יד ופטור. דמחמיר שתי חומרות האחת
דמחמיר את חומרת רבינו חננאל הפוסק
וסיכום דעת היראים :הרא"ם מחמיר כרבי יוחנן שהסוחט כבשין ושלקות
למימיהן חייב חטאת ,דחמירי משקין
שלש חומרות יותר משאר דידהו דאתו מעלמא ממשקין שגדלו
ראשונים :א .פוסק כרבי יוחנן דסוחט בתוכן ,ועוד החמיר הרא"ם חומרא שניה
כבשין ושלקות למימיהן חייב חטאת .ב. שאסר מציצת פירות ,ולכן מסקנתו שיש
היראים חולק על שבה"ל והעיטור ואוסר
מציצת פירות .ג .אינו מחשיב את לאסור מציצת פת הטבולה ביין.
המציצה כיניקה שאיסורה מדרבנן ,אלא
היראי מחמיר במציצה מיניקה
מחמיר יותר וחייש לדאורייתא.
והיה נראה לכאורה שטעם איסורו
ומוכח א"כ לשיטתו דאף בתוך הפה
במציצה דמדמה מציצה ליניקה
ממש יאסור היראים דהא אין לך מבהמה שמפורשות קבעה הגמרא דהוי
בתוך הפה יותר מיונק מבהמה ובכ"ז מפרק כלאחר יד ,אך המעיין בלשונו
החמיר היראים במוצץ יותר מביונק וצא שהובאה בבית יוסף יבחין כי החמיר עוד
ולמד מכאן שיאסור היראים מציצת פירות יותר מיונק בהמה דהרי יונק מבהמה הוי
איסור דרבנן וכאן כתב על מציצת פת ביין
ואפילו בתוך פיו. בזה"ל "וחוששני לו מחטאת וכל שכן
שלא ימוץ בפיו מענבים וכיוצא בהן" הרי
ולא זכיתי להבי שסבר חומרא נוספת דהמוצץ אינו רק
אסור מדרבנן כיונק מבהמה אלא חמור
אגב עסקנו בענייני קני הסוכר רציתי ממנו ויש במוצץ מאכלים בפיו חשש
חיוב חטאת ,וצריך לבאר דס"ל דמציצת
להציע שתי קושיות שאני בעניותי
נתקשיתי בהם בדברי המשנ"ב,
והראשונה :דכתב הרמ"א וז"ל "וכל זה
ו .רבי אליעזר בר' שמואל מגדולי הפוסקים ובעלי התוספות ,מחכמי צרפת .תלמיד רבינו תם והרשב"ם,
היה רבם של רבים מבעלי התוס' ביניהם :הראבי"ה ור' אליעזר מגרמיזא בעל 'הרוקח' ,חיבר את ספר
'יראים' על תרי"ג מצוות ,בהקדמתו הוא אומר" :וקראתי זה ספר יראים כי ממנו ילמדו ליראה את ה'
ובניתי בו תורת אלקים וחצבתיה על שבעה עמודים ,ובעמודים הכינותי יש מהם מרבה ויש מהם ממעיט
וכולם בנויים ועשויים לשם חלק יעקב יוצר הכל א-ל א-לים" .ד'תת"פ – ד' תתקנ"ח.
מפרק 'מציצת פירות ויניקה מבהמה' הרים נח
מפרק דאורייתא כגון מציצת ענבים דוקא לסחוט אסור אבל מותר למצוץ
והביאו בשם 'ויש אוסרין' למה להוסיף בפיו מן הענבים המשקה שבהם ,וכל שכן
חומרא נוספת שיש לחשוש לה אפי' בשאר דברים ,ויש אוסרין למצוץ בפה
במילי שאיסור סחיטתן רק מדרבנן ,ולשון מענבים וכיוצא בהם" עכ"ל ,וברישא
הרמ"א תוכיח ששינה לשונו ,דברישא ]בדעת המתירים[ ביאר המשנ"ב " וכל שכן
כתב "בשאר דברים" ובסיפא נקט לשון בשאר דברים" :כגון שנתן בשר במרק או
"וכיוצא בהם" .ויותר היה נראה למימר פת ביין ומוצץ אותן ,והן קלין מענבים,
דכוונת הרמ"א שהביא דעת האוסרים שהרי חיובן רק מדרבנן .אך בסיפא בדעת
'בענבים וכיוצא בהם' וכוונתו לכל מילי האוסרים ביאר את דברי הרמ"א" :וכיוצא
דהוו דאורייתא כגון מוצץ דבש מהחלה בהם" :היינו אפי' שאר דברים המבוארים
למעלה ]כגון טובל פתו ביין ומוצץ בשר
דהוי מפרק דאורייתא בדומה לענבים.
שאיסורן מדרבנן[
והשניה :מדוע פשט המשנ"ב )בס"ק
והוקשה לי ,דבשלמא לדעת ר' אליעזר
י"ב( שלכל הדעות שרי
להכניס את הפרי לפיו ולמצוץ והא מוכח ממיץ שהוא מקור דעה זו,
בב"י דמחלוקתן של שבלי הלקט אכן זוהי כוונתו משום דס"ל כרבי יוחנן
והיראים היא אפילו בקני הסוכר והא אי דמחמיר ומחייב בסוחט כבשין ושלקות
אפשי למצוץ את קני הסוכר מחוץ לפיו, למימיהן ,ואכן לדברי הרא"ם יש לאסור
אלא מציצתן היא רק ע"י לעיסה ובכ"ז בין מציצת ענבים ובין מציצת בשר
הבין הב"י כי אית בזה פלוגתא וליראים וכבשין ושלקות דכולהו הוו מפרק
ייאסר הדבר ] וראיתי באגרות משה )ח"ה סימן דאורייתא ,אך הרמ"א עצמו ודאי דלא
כ"ד ס"ק א'( שאכן לא ברירא ליה דהיתר ס"ל כן ,אלא סובר דסחיטת בשר ממרק,
המשנ"ב דשרי למצוץ תוך הפה מוסכם פת מיין ,וכבשין ושלקות ממימיהן כולהו
לכל הדעות[ ואף הוכחנו בראש דברינו הוו דרבנן .וממילא למה לן לאוקים דבריו
כי היראים אוסר את המציצה ואף בתוך במוצץ דברים שסחיטתן מדרבנן ואף
שחשש הרמ"א לדעת הרא"ם במידי דהוה
פיו ממש.
ז .ע"פ מג"א ס"ק ד'
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים נט
"ברירה בסחיטה"
קושיא ,להיכ פרח איסור בורר
קושיית הגרע"א ,אי אפשר להתיר 'לאלתר'
יישוב המג"א
קושיא ע"ד הט"ז
שיטת הפרי מגדי ,לא בורר הכל
הט"ז יתיר כמשמר יי בשעת הגיתות
ברירה כדרכו או בשינוי
סחיטה במסחטה
הערה לקולא בסחיטת לימוני ,בצירו שיטת הרדב"ז
חקירה :הא יש לאסור שימוש בכלי כאשר ליכא 'תורת ברירה'
'מקל 'לקילו ירקות ופירות
בתר מעיקרא אזלינ או לבתר בסו
סחיטת כבשי לגופ ,בורר בשני מיני אוכלי
הבנה עמוקה בסברת המג"א
יסוד מחודש בדיני בורר
'משה אמת ותורתו אמת'
ברירה חלקית של אוכל מאוכל ,אסורה לדברי הכל
סילוק עודפי שמ מטונה ,או שפיכת מי מקופסת שימורי.
מודי דרבנ.
שבת שאף לשיטת ר"ת שאסר זהו מצד פסק השו"ע )בסי' ש"כ ס"ה( "יש מי
חסרון דבורר וא"כ אם נפתור את בעיית
בורר שנסחוט את הבוסר לאלתר יתיר גם שאומר דהוא הדין לבוסר שמותר
ר"ת ,אך המג"א חלק עליהם בתוקף וקבע
לסחטו לתוך התבשיל ,ורבינו תם אוסר
בבוסר" וכתבו הט"ז )ס"ק ד'( והעולת
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים ס
דוקא אי שרי לסוחטו לאחר זמן ולא כי כאן לא יועיל התירא דלאלתר ,דבוסר
נחלקו בשאר פירות מוכח שבסחיטת כך דרכו ומלאכתו וממילא מה תועיל אם
ענבים יודה אף ר"ת דשרי לאחר זמן דאי תסחוט לאלתר ,דהרי יסוד התירא
לאו הכי היה לשו"ע לכתוב כך יש דלאלתר משוי לכל מעשה ברירה 'דרך
מתירים לסחוט לגו אוכלא אשכול ענבים אכילה' אך במידי דהוי דרך מלאכתו בכך
ובוסר ור"ת אוסר ]לאחר זמן ,ושרי לאלתר[ לא תוכל לומר ביה 'דרך אכילה' בגלל
אלא ע"כ דאף לר"ת המחמיר בבוסר האכילה לאלתר ,דממש הוי דבר והיפוכו.
לאלתר שרי באשכול אף לאחר זמן. קושיא ,להיכ פרח איסור בורר
יישוב המג"א ולכאורה יש להבין ,בשלמא ליכא
והמג"א כבר הקדים ארוכה לקושיא זו בסחיטת ענבים לאוכל איסור
דישה ,אך להיכן פרח איסור ברירה והרי
בסימן הקודם )שי"ט ס"ק ט"ז( הסוחט בורר את המיץ שהוא חפץ בו
בזה"ל "דלא אסרו סחיטה משום בורר משאר חלקי הפרי שבהם אינו חפץ ,וכן
שהכל מין אחד" והרי מפורש בדבריו יש לשאול היאך נתיר סחיטת שאר פירות
דהיתרי ברירה בסחיטה המובאים הכא למימיהן ומיבעי לן לאסור משום בורר.
מבוססים על היתר 'אין ברירה במין אחד'
שחודש בדברי תרומת הדשן )סי' נ"ז( קושיית הגרע"א ,אי אפשר
והובא ברמ"א )שי"ט סעי' ג'( וז"ל "אבל כל להתיר 'לאלתר'
שהוא מין אחד אע"פ שבורר חתיכות
גדולות מתוך קטנות לא מיקרי ברירה" וא"ת מאי קושיא ,יסחוט לאלתר דהא
]אך מאי דס"ל דאין לסחוט בוסר לאלתר אליבא המשקה היוצא הוא הדבר
הנברר ,כבר כתב בהגהות רעק"א )סימן
דר"ת ,התם לא הוי ברירה במין אחד דהרי הבוסר שי"ט ע"ד המג"א ס"ק ט"ז( דאי אפשר לומר
כן וזאת לכולי עלמא ,דלדעת המג"א
חשיב כפסולת ובזה לא אמרינן דהוו כמין אחד וכן פשוט שיאסר לברור לאלתר בכה"ג ,דהרי
לית ליה התירא דברירה לאלתר בסחיטה,
מפורש במג"א )שי"ט ס"ק ה'( ואי הוי ברירה ואף לדעת הט"ז שהתיר ברירה לאלתר
מדאורייתא או מדרבנן עיין בשיעור בסחיטת בוסר אליבא דר"ת ולשיטתו
אסר ר"ת רק לאחר זמן אי אפשי לומר
'סחיטה וחליבה לגו אוכלא'[. שהיתר סחיטת אשכול הוא דוקא לאלתר,
דהא מדפליגי הר"י פורת ור"ת בבוסר
קושיא ע"ד הט"ז
אך תירוץ זה לא יעלה יפה לדברי הט"ז
דהרי ידועה שיטתו )בסימן שי"ט ס"ק
ב'( דס"ל 'דיש ברירה במין אחד' וחלק
א .וכמו שלמדנו בדין שפיית יין )סי' שי"ט סע' י"ד( שאף שאוחז בידו את הכלי ,הדבר היוצא הוא
הנברר ואף הכא אף שאוחז את הפסולת בידו המיץ הנסחט הוא הנברר וממש כשם שהתירו הט"ז
והעו"ש את סחיטת הבוסר לאלתר אלמא דסברי דהמיץ הוא הדבר הנסחט.
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סא
להבין ומה בכך שהוציאו בתוספת משקה ע"ד תה"ד והרמ"א וטען דיותר יש ברירה
הרי רובא דרובא של המשקה שבכוס במין אחד מתוך שדומים זה לזה ,קשה
נתקן כעת לשתיה אלא על כרחך למימר להבחין בין החלקים הנבררים ,והביא
שההיתר בנוי על יסוד דאם לא סיים סמוכות לשיטתו מראשונים ואחרונים,
להפריד את כל התערובת אין הכא שם וא"כ לדברי הט"ז עלינו לשאול מדוע
מלאכת ברירה ,ובאג"מ נראה שסמך על הותרה סחיטת אשכול לתוך המאכל
דברי הפמ"ג הללו והורה להתיר את סינון
המים המיותרים ממרק ירקות כל זמן לדברי הכל ,ואפילו לאחר זמן.
שאינו מפריד לחלוטין את כל המים. שיטת הפרי מגדי ,לא
בורר הכל
ועל פי דבריו אלו יש לצדד להתיר
ולכאורה היה נראה לבאר ע"פ יסודו
לשיטת הט"ז אף דהויא ברירה במין
אחד דהרי אינו סוחט ומפריד את כל של הפרי מגדים )שי"ט משב"ז
המיץ משאר חלקי הפרי שאינו חפץ בהם ס"ק י"ג( שהבורר מתערובת גמורה כגון
וא"כ אין הסחיטה נחשבת כפעולת ברירה פירות ופסולת ובורר חלק מהפסולת
חשובה ,ושמחתי כשמצאתי שכתב כן ומכיוון שעדיין האוכלים אינם ראויים
מפורשות בא"א סי' שי"ט ס"ק ט"ז דאם לאכילה מחמת הפסולת המעורבת בהם,
ישייר הרבה ]א"ה צ"ב למה הצריך 'הרבה' אין חיוב על הברירה ולפי דבריו אין חיוב
ואולי בלא זה אין חשיבות[ משקה בפרי אין בבורר עצמות מהדג כל זמן שמשייר מעט
עצמות בדג ,וגדולה מזו חידש שלא יהיה
לאסור אף לדברי הט"ז. חיוב על בורר אוכל מהתערובת ,מחמת
שעדיין נשאר חלק מהתערובת קיים ]וכגון
אך רציתי להציע בפני הלומדים כמה
בורר חתיכות דג לבו ביום ואינו חושש לברירה
דברים שנתקשיתי בהם בשיטת
הפמ"ג: מחמת שעדיין חתיכות מעורבות בעצמות[ וכך
ביאר את יסוד היתר השו"ע ) סי' שי"ט סעי'
א .דהוא עצמו כתב דהיכא דיברור י"ד( שהתיר לברור יין משמריו בשפייה
ואע"פ שמפריד בתוך התערובת וזאת
לחלוטין יהיה חייב מדאורייתא, מחמת שחלק מהיין נשאר מעורב
נאסור את הברירה החלקית מדרבנן ,והרי בשמרים ,ורק בשלב הניצוצות הנישופות
זבוב במשקה ודאי הוי פסולת מדאורייתא באחרונה יש לחוש לבורר ,ובזה גם ביאר
את היתרו המחודש של הט"ז שהתיר
לכל הדעות. להוציא את הזבוב עם מעט משקה ,ויש
ב .וכן מצינו שהתיר ברירה חלקית
בשפיית יין והא התם ודאי דהוי
ב .ואולי יסבור הפמ"ג כמהריט"ץ דאין ברירה בלח אלא רק דרך שימור שמסנן הכל במשמרת וא"כ
הבורר את הזבוב בידו עביד מעשה ברירה כלאחר יד.
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סב
וכן יש לבאר את היתר שפיית היין ע"פ פסולת דאורייתא ,דהרי גמרא ערוכה
היא 'שימר חייב חטאת'.
יסוד המשנ"ב דכל זמן שאינו ניכר
שבורר אין להחשיב את פעולתו כפעולת ג .ועוד יש להקשות על דבריו מדברי
ברירה דהרי עסיק ואזיל במזיגת יין שאינו
מעורב ואף שאחר זמן ממשיך לסנן מהיין הירושלמי שכתב מפורשות שאם יטול
המעורב ,אינו ניכר שבורר ולכן יש להתיר אוכלין לידו ויברור יהיה חייב.
זאת ,ועוד אפשר לבאר בזה ע"פ הבנת
החזו"א דכל מאי דאיירי השו"ע היינו עוד ד .ואף הפמ"ג הכריח עצמו להעמיד
טרם שהגיע לחלק המעורב ,וניצוצות
דמיירי השו"ע היינו בשמרים המעורבים דינא דבורר כגרוגרת חייב דוקא
בגוונא דהוי לפניו כגרוגרת אוכלין בדיוק
]אלא שלשון השו"ע אינה מורה כן ,דכתב מעורבת בפסולת ובררה הא לאו הכי
"ומתחילים לירד ניצוצות קטנות הנישופות פטור עד שיברור את כל התערובת.
באחרונה מתוך הפסולת"[ ואת ראיותיו אפשר לבאר בדרך שונה
והפוסקים לא קיבלו את דעת הפמ"ג כשם שביאר החזו"א דהיתר ברירת
הזבוב בכף עם מעט משקין בנוי על
לכן קשה להעמיד את דברי הנחה שהזבוב עצמו אינו מעורב כלל
הט"ז ע"פ אוקימתת הפמ"ג ,ואף יקשה במשקה ורק בין סנפיריו מעורב מעט
מדוע לא התנה השו"ע מפורשות שלא משקה וע"מ שלא יטפו מיעוט הטיפות
יסחט כל האוכל ,ולכן נאמר דהתיר הט"ז לגו הכוס יש להגביהו עם מעט המשקין
שמסביב ונמצא שנטל את כל התערובת
אף בסוחט כל האוכל.
ולא ברר כלום.
הט"ז יתיר כמשמר יי בשעת הגיתות
בכלי המיוחד לברירה ויש לבאר שבעצם ונראה לחדש דהיתר הט"ז יהיה ע"פ
הבורר אינו בורר כלום דהרי גם היין
העובר דרך נקבי המסננת בעצם מלא דברי השו"ע שהתיר לסנן יין
בשמרים הנמצאים בו בכח ורק לא בשעת הגיתות שיסוד ההיתר מחמת שכל
מתראים בפועל ,ונמצא שהבורר לא היין כגוף אחד ,ואף דהוי דבר לח דאיכא
באמת ברר והפריד בין היין הנקי ביה ברירה אפי' במין אחד ואפילו לדעות
לשמרים ,ועפ"ז נאמר אנן לשיטת הט"ז, הסוברות שאין ברירה במין אחד ,בכ"ז
אין לאסור הכא ואפילו נתיר לתת את היין
ג .אך אולי ס"ל להפמ"ג דברירה בשפייה הויא דרבנן ,דהוי כעין בורר בקנון ותמחוי.
ד .וביאר בטוב טעם ודעת הרב ר' אברהם למברגר שליט"א דאפשר לאוקים דברי הירושלמי דוקא
בנטל חופן מעורב מהכרי ואז בררו ,דהרי משעה שנטלו הרי הפקיעו מהכרי ועתה מה שבידו
זוהי התערובת.
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סג
בכלי וסברא פשוטה היא דהא אי ליכא דהבורר את המיץ מהענבים אינו בוררן
ברירה שרינן אפילו בכלי ברירה ,ואי ממש אלא מפריד בין שני דברים שווין
ליכא דישה שרי אפילו בכלי דישה, דהא במיץ הענבים איכא חלקי פרי
ומשום איסור עובדין דחול יקשה לאסור בלועים בו וייפרשו ממנו רק אחר שיהוי
ואף שמצינו שאסר המשנ"ב )סי' שכ"א ס"ק זמן ,ויש לומר שאף המג"א נמי ס"ל הכי
ל"ו( את גרירת הגבינה במורג חרוץ משום ורק קרא לפעולה כזו 'ברירה במין אחד'.
עובדין דחול ,יש להביא ראיה הפוכה
מכלי הברירה שמותרים בשימוש כמו ברירה כדרכו או בשינוי
שנבאר בסמוך ]ובפרט שיש שחלקו על טעם
אך בשיעור הזכירו הרבנים סברא
המשנ"ב וסברי דאיסור גרירת הגבינה אינו מטעם
משיעור 'סחיטה וחליבה לגו אוכלא'
עובדין דחול אלא מטעמא אחרינא ועיין בנשמת דיש לחלק בין סחיטת ענבים לתוך
אוכלא שהיא מעשה שינוי לענין דישה,
אדם ,וכן בתהל"ד שהתיר גרירת מצה במורג חרוץ[ לבין סחיטת בוסר לגו אוכלא שאינה
דישה משונה ואף עתה נאמר דהסוחט
הערה לקולא בסחיטת לימוני, לגו אוכלא עביד ברירה משונה דאין דרך
בצירו שיטת הרדב"ז לברור מיץ מענבים ולתיתו לגו אוכלא
ולכן היקל בזה ר"ת דעביד ברירה
ואגב עסקנו במסחטה ,רציתי לעורר ענין 'כלאחר יד' ולכן נתיר את הברירה ,אך
בסוחט בוסר לאוכל אינו עושה שום
קט ואיידי דזוטר אכתבנו הכא מעשה משונה דהרי כך דרכו ורגילותו
שלא תישאנו הרוח ,דאם כנים דברינו מחמת חמיצותו לסוחטו בעיקר לגו
דשרי לסחוט במסחטה יש לצדד לסחוט אוכלא ,ולכן הבורר את הבוסר אינו
לימון אף למחמירים את חומרת החיי נחשב כעושה מעשה משונה ולפיכך
אדם שאסר האידנא את סחיטת הלימונים החמיר בו רבינו תם ,וחילוק נאה הוא
לפי שהיום סוחטים לימונים למאות אלא שיש לדחותו מחליבת בהמה לגו
ולאלפים ונפל חד תירוצא דהב"י, אוכלא שאף היא נחשבת כמעשה משונה
ונמצאנו מסופקים אי כהיום שרי לן ]ולפיכך פטר בה הרמב"ם בשבת[ ובכ"ז לא
לסחוט לימונים רק מטעם אחד דאף היום התיר ר"ת את החליבה בתואנה דעביד
אין שותים את מי הלימון בפני עצמן אלא
בתערובת ,ומפני הספק מיבעי לן מעשה כלאחר יד.
להחמיר ,אך נראה שאם יסחט לימון בכלי
שאין שותים בו לעולם כגון כלי המסחטה סחיטה במסחטה
וברצונו ליתנו משם לגו אוכלא ,יש לצדד
להיתירא דהא הורה הרדב"ז ) ח"ב סימן ולפי האמור ,נראה פשוט שנתיר לסחוט
תרפ"ו והוב"ד בשעה"צ כ"ג( שמותר לסחוט
אשכול ענבים לתוך קדירה ריקה ע"מ ענבים לגו אוכלא וכן שאר פירות
ליתן את המשקה הנסחט לגו אוכלא, שאינן עומדים למשקין אפי' בכלי העומד
וביאר כן בהוראת שמואל סוחט אדם לסחיטה ואין לומר בו שייאסר כבורר
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סד
המיוחד לדישה ולברור מידי דלית ביה אשכול לתוך הקדירה אבל לא לתוך
ברירה בכלי המיוחד לברירה ,דהרי הקערה ,ולפירושו בין קדירה ובין קערה
ברירה בכלי חמורה היא ויש לאסרה אף תרוויהו ריקות ומתעתד להריק את
אם אין תערובת ,וזאת ע"פ יסוד הפמ"ג המשקה שסחט לגו אוכלא ,ובכ"ז סחיטה
]א"א ה'[ שהסתפק האם בשעה שבורר לקערה ריקה אסורה מדרבנן דהרגילות
'ברירה במין אחד' שכשלעצמה ברירה לשתות בה אך לעומת זאת קדירה כולי
מותרת היא ]אליבא דרוב הפוסקים מלבד הט"ז[ עלמא ידעי דאין שותין בה כך אלא ודאי
כגון בורר אגוזים גדולים מתוך קטנים, שעומד לערב את המשקה שסחט ולכן
ומעונין לבוררן באמצעות כלי כגון נפה מותר לסחוט לקדירה ריקה ע"מ לערב
וכברה .ועתה נדון אנן ,והרי הברירה במין במאכל ,והרי אין דרך בני אדם לשתות
אחד לא חשיבא ברירה ,ובכ"ז הסתפק במסחטה והויא כסחיטה לקדירה ע"מ
הפמ"ג ואף הכא בבורר בשעה דליכא ליתנו באוכל ושרי לרדב"ז אפילו באשכול
תערובת ,ייתכן שנאסור לברור בכלי ,ויש החמור ואף שבשאר פירות נחמיר כדעת
להביא סייעתא לחומרת הפמ"ג מדברי רש"י )הוב"ד ודעת הראשונים בביה"ל ס"ד ד"ה
הרמב"ם בדין משמרת והוב"ד בשו"ע לתוך( שהעמיד בין קדירה ובין קערה באית
סי"א שאסר סינון מים ויין צלולין בהו אוכלא ,או כשאר ראשונים שהעמידו
באמצעות משמרת ,והרי בצלול ליכא קדירה באית בה אוכלא וקערה בלית בה
ברירה ובכ"ז אסר הרמב"ם את השימוש אוכלא ,ולשיטתם לא מצינו היתר לסחוט
בכלי כמעין איסור 'מיחזי כבורר' ועוד . לכלי ריק ע"מ ליתנו באוכל ]ולדעת הדרישה
אף חיובא אית ביה[ הכא יש לצדד לקולא
'מקל 'לקילו ירקות ופירות דהרי בלימון עסקינן שמחומרא אתינן
לאסרו דהא לחד תירוצא עדיין יש להתירו
ואגב עסקנו בהכא נדון גם בענין כלי הבו דלא נוסיף עליה ,ובפרט שבסחיטה
ביתית יש לצרף את סברת התפארת
המיועד לקילוף פירות וירקות ישראל בכלכלת שבת שדימה סחיטת
המכונה 'מקלף' שאם נגדירו 'ככלי לימון להיתר הט"ז בסחיטת תפוח מבושל
ברירה' הרי שלדעת הפמ"ג ייאסר עלינו שכל האוכל יוצא ונמצא שלא עביד דישה,
לקלף בעזרתו אפי' ירקות שקליפתן דהא סוחט לימונים בביתו חפץ בכל חלקי
נאכלת דאע"פ דהוי הירק וקליפתו מין
אחד ,ואין ברירה במין אחד ,בכ"ז נאסור הפרי יחד עם המיץ.
את הקילוף מחמת השימוש בכלי
חקירה :הא יש לאסור שימוש
המיועד לברירה. בכלי כאשר ליכא 'תורת ברירה'
אך עיקר ספיקא דהפמ"ג צריך הבנה, אך עדיין יש לפקפק בהיתר זה לדוש
דהוא לא הביא ראיה לשיטתו , דבר שלית ביה משום דישה בכלי
ולכאורה איכא בידן שלש ראיות חזקות
ה .ואל תביא ראיה מאיסור נתינת החרדל עצמו במסננת והרי אין באמת ברירה בין החרדל לפסולתו
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סה
קליפתו הנאכלת כמין אחד דלית ביה דשרינן ברירה ולא חשנו לשימוש בכלי:
פסולת כלל אך לאחר הברירה החלקים א .בהיתר נתינת מים ויין צלולין לתוך
שנקלפו אינם ראויים לאכילה בפני-עצמם המשמרת לדעה ראשונה בשו"ע סי"א ,ב.
ונמצא שבמבחן התוצאה נבררה כאן בדין טורף חבית בשעת הגיתות ונותן
פסולת מאוכל וכך טען באג"מ )ח"ד ע"ד לתוך המשמרת ג .בדין נתינת ביצה
בורר אות ח'( והורה כי יש לחוש לבורר במסננת של חרדל :ולפי ביאור המג"א
בכהאי גוונא ,וחובה על הקולף בסכין אע"פ שבורר החלבון מהחלמון ,בכ"ז
לאכול לאלתר ,ומדבריו נקיש לנידון דידן מותר מחמת דביצה על כל חלקיה הויא
דיש לאסור את הקילוף בכלי המיועד מין אחד ואין ברירה במין אחד ,ואיכא
לברירה ,אך אל תחוש ,דאיכא ארבע הכא קושיא גדולה ע"ד הפמ"ג והרי הכא
ראיות מדברי הפוסקים דיש להתיר ואין בורר חלקי מין אחד באמצעות מסננת
שהיא בודאי נחשבת ככלי המיועד
מסתכלים בתוצאה: לברירת איסור דחרדל ובכ"ז שרינן את
נתינת הביצה הראת לדעת דלא חשו
א .בדין טורף חבית בשעת הגיתות ונותן לספק הפמ"ג ואף המשנ"ב לא גילה
התייחסות לזה ,ואף אנו נתיר את קילוף
לתוך המשמרת ,והרי עתה כל היין הירקות והפירות שקליפתן נאכלת
כגוף אחד ולא שייכא הכא ברירה ,אך 'במקלף' אף אם נחשיבו 'ככלי ברירה'
אחר שנסתנן היין השמרים שנותרו בסודר ואף נתיר את סחיטת הפירות שהם עצמן
או במשמרת אינם ראויים לכלום והרי נאכלים במסחטה ולא נחוש לאיסור
ברירה בכלי ,דכאשר אין ברירה אין
פסולת לפניך.
לחוש לכלי.
ב .בדין סינון מים צלולים שיש בהם
בתר מעיקרא אזלינ או
קיסמין דקים שהתירם הרמ"א בסעיף לבתר בסו
ט' שאכן בזמן שהיו מעורבים הקיסמים
עם המים מישתתי בהכי אך אחר הסינון, אלא מאי ,שעדיין אפשר לומר שנאסור
הקיסמים העומדים בפני עצמן אינם
ראויים לאדם ונחשבים כפסולת גמורה. את הקילוף וזאת מסיבה אחרת
דאכן טרם הקילוף נחשב הירק עם
ג .בדין נתינת ביצה במסננת של חרדל,
והרי הכא ביארו העולת שבת והמג"א
דהרי שניהם נאכלים וכמש"כ התוס' קל"ד .ד"ה הכא ,ולכאורה כל שדנו בסוגיית חרדל הוי בחרדל
שנתנו מערב שבת ומוכח א"כ דאסור לתת במסננת דבר שאין בו משום ברירה ,דהרי לפמ"ג עצמו שיטה
ייחודית וס"ל דהיא גופא דינא דנתינת יין במשמרת ,דלהרמב"ם אסור ליתן יין ממשמרת וחרדל במסננת
ולש"פ שרי ליתן חרדל בשבת כשם שהתירו ליתן יין בשעת הגיתות.
ו .ואף אם קליפות אלו נאכלות ע"י הדחק הרי שאסורה ברירתן מדרבנן
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סו
ובאג"ט ובשביתת-השבת התירו את דהיתר הברירה הוא מחמת שהביצה
קילוף התפוחים אע"פ שלבסוף קליפתן חשיבא כמין אחד ,ובסוף תהליך ההפרדה
נזרקת וחשיבא כפסולת. החלבון נזרק יחד עם פסולת החרדל.
'העולה מן המדבר' :מותר לקלוף ד .בהיתרי סחיטת פירות המובאים
במקלף ירקות ופירות בסימן ש"כ ונהי דליכא בהכי
שקליפתן נאכלת דחשיבא 'ברירה במין משום דש מדוע לא ניחוש לבורר,
אחד' ואע"פ שאחר הקילוף הופכים וביאר המג"א דכל הפרי חשיב כמין
החלקים שנקלפו לפסולת ,אין בכך חשש, אחד ,ומוכח דלא חשש דלבסוף שיירי
הפרי שאוחז בידו חשיבי כפסולת,
דבתר מעיקרא אזלינן.
סחיטת כבשי לגופ ,בורר בשני מיני אוכלי
ואף לא נוכל לאוקים אליבא דהט"ז ועתה יש לברר ענין מוקשה מאד,
סחיטת שלקות למימיהן דוקא דבשלמא בסחיטת פירות אוקים
לאלתר דא"כ תשוב אלינו קושיית רע"א המג"א דהוי ברירה במין אחד אך מה
שטען דאי אף הכא בכבשין דוקא יענה המג"א ומה יגיד הט"ז ,מדוע הותרה
בלאלתר ,מדוע נחלק ר"ת על הר"י פורת לכל הדעות והשיטות סחיטת כבשים
דוקא בבוסר והרי פשוט שר"ת חייש ושלקות לגופן ,ובשלמא משום מפרק לא
לברירה רק בבוסר דאם לא כן היה אחיד חיישת לה דאין דישה בדלא מיבעי
להו השו"ע ותני "ור"ת אוסר בבוסר למשקין אך כיצד לא חשו לאיסור בורר,
וכבשים ושלקות" ]וביארנו קושייתו בהרחבה והכא ודאי דלא תוכל לומר דהוי כברירה
במין אחד וכיין מגיתו דהא ודאי
בתחילת השיעור[ דהכבשין והמים הוו כשני מינים וראיה
לדבר דין מחבץ שומשומין שנתחדש בו
ואף המג"א שלל לחלוטין סחיטה דאף שלכאורה דיבק שני דברים יחד עכ"ז
אי ישוב ויפרידן יתגלה שוב החילוק
לאלתר ודימה זאת לבורר בקנון שביניהם ,וכן בכל מידי דאחר ברירתו
ותמחוי לאלתר דודאי לא מהני. מתגלה כשני מינים לא נחשיבהו למין
אחד ,וראיה לכך דהסכמת הפוסקים
ולסיכום הקושיא :יש להבין מדוע דהבורר שמן מטונה יעבור על בורר ולא
הותרה סחיטת כבשים אמרינן בזה דהוי מין אחד.
ושלקות לגופן והרי כיון שמדובר
בתערובת של הפירות הכבושים עם
המשקה שנכבשו בו המפריד ביניהם
ז .ואפשר לצרף את דעת הטל אורות הסובר דלא שייכא ברירה בדברים שהם מחוברים ,כגון ירקות
ופירות שקליפתן מחוברת בהן ,ולדבריו ודאי שמותרת פעולת הקילוף.
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סז
לאלתר אין כח בלאלתר להפוך את מתחייב על בורר מדאורייתא ,דהרי ברור
הסחיטה לפעולת אכילה. שמדובר בשני מינים ולכן לא יוכל להתיר
המג"א ,ואף הט"ז לא יוכל לומר דאינו
אך יש לחדש שאין הדבר כן ,אלא יש בורר כמו שדימינו זאת לשעת הגיתות,
דהוי שני מינים ובזה גם אם אינו בורר
להבחין אליבא דהמג"א בשלש לגמרי נחייבו על כך ,ולא נוכל לאוקים
סוגי פעולות: דין סחיטת כבשין ושלקות דוקא בבורר
לאלתר דלמג"א אין אומרים היתר
האחת :פעולת דישה ללא ברירה, דלאלתר בסחיטה ,ולט"ז שהעמיד את
מחלוקת ר"י ור"ת דוקא בלאלתר יוקשה
כדוגמת סוחט אשכול ענבים מאי טעמא החמיר ר"ת דוקא בבוסר ,והא
לכלי ריק שהסוחט יתחייב רק משום דש בין בוסר ובין כבשים שרינן דוקא
בלאלתר אלא ע"כ שר"ת מתיר בכבשין
ולא משום בורר.
אף לאחר זמן.
והשנית :פעולת ברירה ללא דישה,
הבנה עמוקה בסברת המג"א
כדוגמת כל בורר מאכלים
מתערובת או בורר פסולת מאוכל וכן ומתוקף הקושיא נראה לבאר הבנה
נידון דידן סחיטת כבשין ושלקות לגופן.
מחודשת בדברי המג"א שאסר
והשלישית :פעולה משולבת של סחיטת בוסר לאלתר ואכן יש לומר
דאיכא בסחיטת כבשין משום ברירה,
דישה וברירה יחדיו, ובכ"ז אליבא דהמג"א נתיר בסחיטת
כדוגמת חולב בהמה ,סוחט חלות דבש כבשין ברירה לאלתר בסחיטה ,ויש חילוק
וסוחט בוסר ובמקרה כזה של שתי עצום בין סוחט בוסר וחלות דבש או
המלאכות המשולבות זו בזו ,נותנים עליו חולב בהמה לבין סוחט כבשין ושלקות.
מחומרי דישה ומחומרי ברירה דהיינו ,אי
הוי ביה רק משום דישה היינו מתירים ונרחיב הביאור בזה :דהרי פסק המג"א
סחיטה לגו אוכלא דהא אוכל היו ואוכל
נותרו ,אך מחמת דהויא הכא ברירה זה שאין להתיר אליבא דר"ת את
מעיד דהסוחט אינו מוציא אוכל מאוכל סחיטת הבוסר לתוך אוכל לאלתר,
אלא מפריד אוכל או משקה מתוך פסולת ולכאורה ההבנה באיסור זה היתה
והיא גופא מלאכת דש ,ולכן יאסור ר"ת שפעולת הסחיטה בכל עת ובכל זמן
לסחוט לגו אוכלא מכח חומרא דברירה, אינה נחשבת כמעשה אכילה אלא
וכן ניתן עליו חומרי דישה ,דהרי אי הויא כמלאכה ולכן מאי הוי דעבדת לה
הכי רק ברירה היינו מתירים לאלתר לאלתר הרי יסוד לאלתר משווי לפעולה
ברירת אוכל מפסולת אך משום שאיכא אופי של אכילה אך מעשה זה דסחיטה
הכי גם מלאכת דישה אין להתיר בה מכח אינו קשור לאכילה ולכן גם אם תאכל
לאלתר דהא דישה היא 'מלאכת שדה'
וממילא לא שייכים כאן מושגי היתר של
'דרך אכילה' דאין אדם אוכל בשדה,
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סח
בשניהם אלא שאחד מרובה מדי והנני ובכולן יאסור רבינו תם מדין דישה ויתיר
מעונין לדללו נתיר את הפעולה ולא הר"י פורת לאלתר ולגו אוכלא ויש לבאר
נחשבה כמעשה ברירה דהא אינו בורר עומק מחלוקתם שכיוון שישנה לפנינו
מאכל שאינו חפץ בו ממאכל אחר שחפץ מלאכה מיוחדת שבפעולה אחת
בו אלא חפץ בשניהם מעורבים ורק מתבצעות שתי פעולות ,דישה וברירה,
ממעיט מהכמות של האחד ,ודוגמא לדבר ר"ת רואה את הדישה שבפעולה
באדם שהוגש לפניו סלט ירקות בתערובת המשולבת ולכן אוסר אפילו לאלתר אך
מלפפונים ועגבניות אי אינו אוהב את ר"י פורת מתייחס דוקא לפעולת הברירה
העגבניות ומסלקם לחלוטין ,יעבור על
איסור ברירה מדאורייתא ואם יוציא רק ולכן מתיר לאלתר.
חלק מהעגבניות ולא ברר הכל עבר על
איסור דרבנן ,אך במידה והאיש חובב ועפ"ז נקום ונאמר דאי הויא לפנינו
עגבניות אלא שנתנו לפניו כמות גדולה
מדי ומעונין להוציא חלק מהעגבניות, פעולת ברירה גמורה ללא דישה
מותר לכתחילה למיעבד הכי דהא אינו בצידה ,ודאי שיתיר המג"א ואפילו
בורר עגבניה ממלפפונים אלא מפריד אליבא דר"ת בסחיטה לאלתר ולכן התיר
בסחיטת כבשין ושלקות לגופן ,וצ"ל
עגבניה משאר העגבניות. שהתיר בסחיטה לגופן דוקא לאלתר
וחשוב להדגיש כי אף שהפמ"ג ודאי בלבד כדין כל בורר אוכל מפסולת.
שיסכים עמנו בדין זה ,יש לזכור יסוד מחודש בדיני בורר
שיסוד סברת הפמ"ג שונה לגמרי דהרי
הוא התיר אפילו בבורר מקצת פסולת אך דבר נפלא עלה בדעתי והצעתי לפני
מהתערובת דאוכל ופסולת גמורה ,או
אפילו מקצת אוכל מהתערובת דאוכל הלומדים רעיוני לבבי ,והוא יסוד
ופסולת גמורה בטענה דכל זמן שלא ברר מחודש בדיני בורר דהרי הסוחט את מי
הכל לא עביד ולא מידי ,ובזה יש לחולק הכבישה אינו חפץ לסחטם לגמרי דהא
לחלוק אך בנידון דידן הוי הפרדה חלקית דוקא המשקין גורמיםלירק הכבוש להיות
של מין אחד ממין אחר וחפצי ורצוני בכל עסיסי וטרי ,ולכן הבורר ומפריד את מי
התערובת שנותרה ,ונמצא שהיתר הפמ"ג הכבישה אינו בוררם מהירק דהא חפץ
שהתיר סחיטת פירות לפי הט"ז אי ישייר בהם אך רק במידה מוגבלת ולפיכך אין
ריבוי משקה בפרי עולה יפה אף אם לא פעולת ההפרדה נתפסת כפעולת ברירה
נסבור כמותו בדין 'הפרדה חלקית' דהרי אינו בורר ,אלא מפריד חלק ממי
בתערובת אוכל ופסולת ,והצעתי הדברים
הכבישה ממקצתן שנותרו בכבשין .
לפני תלמידי החכמים וישרו בעיניהם.
ולפי זה זכינו לדין חדש ,דכאשר
מונחים לפני שני אוכלים
בתערובת גמורה והנני חפץ ורוצה
מפרק "ברירה בסחיטה" הרים סט
אך עתה יש לבאר שיסודו שונה 'משה אמת ותורתו אמת'
לחלוטין ואפשר שאם היתה פסולת ונמצא לפי הבנה זו שצדקו דברי
גמורה יאסור האג"מ ואף שחלק
מהתערובת נותר מעורב והתיר רק מפני האגרות משה )ח"ד סי' ע"ד בורר(
שהמרק נאכל ואף הירקות נאכלים וחפץ שהתיר את אחיזת המכסה לכדי סדק צר
שיישאר מעט מרק בתוך הירקות ורק ולשפוך את ריבוי המרק ]על אף שפשוט לו
מבקש למעט את ריבוי המרק ואין זה דהמרק והירקות הוו שני מינים[ ויסוד היתרו
בורר כלל ]ואפשר לומר דהתיר האג"מ את דעדיין אוכל ומשקה מעורבין ,וכן התיר
להיפך ,בשחפץ דוקא במרק נתיר לשופכו
השימוש בסיר ובמכסה אף שי"ל דהוי כלי ברירה, אי יישפך עמו מעט אוכל ,ובתחילה
סברנו שיסוד התירו מבוסס על יסוד
דהרי ודאי שצמצום הריווח מועיל לברירה אך
הפמ"ג שהתיר ברירה חלקית.
מחמת שבפועל אינו בורר כלל ,ואי ליכא ברירה
שרי אף בכלי המיועד לברירה[.
סילוק עודפי שמ מטונה, ברירה חלקית של אוכל מאוכל,
או שפיכת מי מקופסת אסורה לדברי הכל
שימורי .מודי דרבנ. ואף אנן בתחילה מקוצר דעתנו הקשינו
אלא שלפי זה יש להתיר את שפיכת עליו דאף שלכאורה דבריו
מבוססים על סברת הפמ"ג ,למעשה אף
השמן מהטונה ,ואת ריקון הפמ"ג יאסור בגוונא דהאג"מ משום
קופסאות שימורים של חמוצים ותירס שלמסקנת הפמ"ג אי הבורר יברור
ללא חשש ,ואף אם יעשה זאת בכלי לחלוטין יעבור על איסור דאורייתא ,יש
המיועד לברירה שרי דהא אינו בורר כלל, איסור דרבנן על ברירה חלקית ורק אי
ועפ"ז יש לעיין שוב בדין כלי הנקרא ברירה מושלמת תהיה מדאורייתא ברירה
'חמוצון' שהארכנו להוכיח בשיעור חלקית תהיה מותרת לכתחילה ,והרי הכא
'ברירת זיתים בכף מנוקבת' כי הזיתים במקרה שהתיר האג"מ סינון מרק מירקות
שבו מעורבים עם המים וייאסר להגביה הויא ברירה בשני מיני אוכלים שהבוררן
את החמוצים במסננת ממי הכבישה אך ומפרידן לחלוטין מתחייב באיסור
השתא נימא דמה בכך שהזיתים מעורבים דאורייתא ולכן אף הפמ"ג שהקל בברירה
במים ,והא ליכא הכא ברירה כלל דהא חלקית הכא יאסור מדרבנן ,והיאך התיר
חפצו ורצונו במי הכבישה אלא שאינו
האגרות משה.
רוצה בהם בריבוי גדול.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים ע
'ריסוק שלג וברד'
לשני הטעמי נאסור בריסוק בידיי ,ונתיר בנמסו מעצמ
סחיטת פגעי ופרישי ,מחלוקת הטעמי
ריסוק בידיי לגו משקה ,מחלוקת הטעמי
מדוע אסר השו"ע נטילת ידיי במי קרח
המסת שומ לתיקו אוכל ,מחלוקת בי הטעמי
דעת השו"ע ,שמא יסחוט
דעת הרמ"א ,חייש למוליד
דבר פלא במחלוקת השו"ע ורמ"א
קושיא עצומה מהמסת מלח וחלב
יסוד חדש ,לשו"ע אית טעמא דמוליד
מדוע התיר השו"ע באינפאנדה
מחלוקת חדשה ,הא נתינה במקו ח נחשבת ריסוק
ביאור היתר המסת שלג וברד כנגד המדורה
ריסק ואזיל לאיבוד
מי רגליי בשלג
הרמ"א נקט א ורק טעמא דמוליד
הבנה מחודשת בדברי המג"א
בירור חומרת המג"א בעני ניקוי כלי במי חמי
קושיא ע"ד המג"א :מה בי עירוי ע"ג ,לנתינה בתוכו
נתינת קרח בכוס משקה
הקפאת מי בשבת ,הא ניחוש למוליד
חפיפה והדחה במלח ,וקושיית הגר"א
סבו נוזלי וקצ ,רחיצת הידיי בו
סוכר בכוס התה
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עא
נתינת סוכר לתו כוס תה
ערבוב הסוכר בכוס התה
חילוק מחודש ,המסה לצור משקה או לצור אחר
עירוי מי חמי ע"ג סוכר
ניעור בקבוק שבו קרח ע"מ לקרר מימיו
לשני הטעמי נאסור בריסוק בגמרא שבת )נא (:הובאה ברייתא " ואין
בידיי ,ונתיר בנמסו מעצמ
מרזקין לא את השלג ולא את
ונמצא שבין לרש"י שנקט טעמא הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל
נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה
דמוליד ובורא ,ובין לרשב"א ואינו חושש" וביאר רש"י שמחמת
שתפס טעם שמא יסחוט יש לאסור את שנראה לפני שלג וברד במצב צבירה
ריסוק הקרח בידיים לתוך כוס או קערה גבישי ואם ארסקו אשנהו מכמות שהיה
ריקה ,ולשני הטעמים יש להתיר נתינת למצב נוזלי ,ונראה שהוליד וברא כאן
שלג בכוס ריקה והגברא לא פועל שום דבר חדש וגזרו רבנן בזה ]ודוגמא לדבר
פעולה בשלג אלא השלג נמס מאליו ,דהא
לטעמא דרש"י לא הוליד וברא כלום, באיסור הוצאת אש בשבת מן העצים והאבנים
ולטעמא דשמא יסחוט גם יש להתיר כאן
ואף שבענבים אסרנו את היוצא מעצמו ואילו העברת אש קיימת מותרת[ ,אך הרשב"א
ביאר הר"ן דהכא שאני דאין לגזור על ס"ל דאין זהו טעמא דאיסורא אלא מחמת
המשקה היוצא דאף בזמן שהיו קפואין שחששו חכמים שאם יתירו את ריסוק
עדיין שם משקה עליהן ,ונראה להוסיף השלג יבואו להתיר סחיטת ענבים בשבת,
עוד דאף שאסרנו את הסחיטה בידיים זהו וממש כשם שאסרנו על משקין שזבו
משום ששתי הפעולות דומות סחיטת מעצמן מהענבים אף שלא נעברה כאן
שלג וסחיטת ענבים אך בסוגיית המשקה שום עבירה בכ"ז חיישינן שמא יבא
היוצא אין לדמות משקה היוצא מענבים לסחוט בידיים אף הכא בריסוק שלג וברד
שהם אוכל למשקה היוצא משלג שהוא יש לחוש שמא יבא לסחוט ענבים ,וכ"כ
עצמו משקה ,ונלע"ד לבאר טעם נוסף הריטב"א וכן הבין הרה"מ בשיטת
הרמב"ם )פכ"א הי"ג( שהביא את דין ריסוק
שלג בין שיטי דיני סחיטת פירות.
א .ובכל מהלך השיעור לא נתייחס לדעת התרומה שיש שהבינו בה דהיא דיעה שלישית דחייש לנולד
אך בשיעור זה תפסנו לעיקר כדעת שו"ת פנים מאירות )ח"א סי' פ"ד( שלמד בדעת התרומה דס"ל
כרש"י ונולד היינו מוליד.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עב
יסחוט יש לאסור את פעולתו דהרי אי מדוע אין לאסור את המשקה היוצא
יעשה כן בענבים חייב חטאת אף שסחט מעצמו מהשלג והברד דהא אם יניחם כך
לגו משקה דהרי 'המחייב' לרשב"א הוא ודאי שעתידין לימס מעצמן והרי במצב
סחיטת הגברא ולא איכפת לן שאיננו כזה שעתיד להוציא מימיו גם ללא סחיטה
רואים משקה חדש לפנינו ,אך לטעמא נתיר את המשקה היוצא אפילו בענבים
דרש"י שאסר משום שדומה למלאכה שנתרסקו ושייך להגדרת 'אתי ממילא'
שבורא המים הללו ,הכא לא נאסור דהא
היכן המשקה שהוליד וברא והא אינו )שהובאה בגמ' שבת י"ט(.
מתראה לפנינו שום משקה ואף שהנני
רואה את הגברא פועל פעולת ריסוק לא סחיטת פגעי ופרישי,
אאסור את המעשה דלפי רש"י 'המחייב' מחלוקת הטעמי
הוא ענין משולב של פעולת הגברא
ולכאורה נראה שיחלקו הטעמים בדין
ומשקה המתגלה 'ונברא' לפנינו.
סחיטת פירות שאינם עומדים
ועל פי זה אפשר למימר בדרך למשקים כגון פגעין ופרישין שהותר
לסוחטן למימיהן ,דלטעמא דהרשב"א
מחודשת דהיא גופא מחלוקת ודאי שנתיר לסוחטן ולא נגזור בהא אטו
הגמרא בשבת שלא התירה ריסוק כלל סחיטת ענבים וכן מפורש בשו"ע )ש"כ
לגו משקה אלא רק נתינה לכוס וקערה, ס"א( "ושאר כל הפירות מותר לסחטן"
ולעומת זאת התוספתא התירה לרסק בגו דהרי אין הדרך לסחטן וכשהתרנו את
משקה ,ונראה שתליא המחלוקת בשני סחיטתן לא נבא להתיר ח"ו סחיטת
הטעמים הנ"ל ואפשר שלדברי ענבים ,אך לטעמא דרש"י דחייש לסרך
התוספתא נתיר אפילו לרסק שלג וברד מלאכה דמוליד שנראה כבורא המים
באויר מעל המים דהשלג המתרסק לא הללו ,נראה שיש לאסור את סחיטת
מיקרי 'משקה מתגלה' בכהאי גוונא שאר הפירות הנ"ל לאו מטעמא דדישה
אלא מטעמא דמוליד ,אך באמת אין זה
שנבלע מיד במשקה. קשה לרש"י כלל וכלל דהרי רש"י
לשיטתו אזיל דשריותא דסחיטת פירות
מדוע אסר השו"ע נטילת ידיי היא רק 'למתק' ולרכך הפירות ולא
במי קרח
להוציא מימיהן.
ועפ"ז נבחין פעמיים בין שיטי דברי
ריסוק בידיי לגו משקה,
השו"ע שאסר ריסוק שלג לגו מים, מחלוקת הטעמי
האחת בהא שכתב "אבל נותן הוא לתוך
כוס של מים או יין והוא נימוח מאליו אך נראה שתהיה מחלוקת נוספת בין
ואינו חושש" ויש לדייק מהא שהתיר רק
נתינה ולא ריסוק בידיים ,ועוד מהא הטעמים והיא באדם שנוטל שלג
שכתב "צריך ליזהר בחורף שלא יטול בידו ונותנו לתוך קערת מים והתם בגו
המיא חפץ לרסקו ,דודאי לטעמא דשמא
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עג
להוכיח מכאן שדעת השו"ע לנקוט ידיו במים שיש בהם שלג או ברד" ויש
כטעמא 'שמא יסחוט' ומסתבר מאד להבין מה בכך שיטול וירסק תו"כ נטילה
שיעדיף השו"ע את טעמו של הרשב"א את המים והא מרסק לגו מים ,אלא מוכח
שאסר השו"ע ריסוק לגו מיא וא"כ אפשר
שנראה שהרמב"ם ג"כ ס"ל כוותיה.
המסת שומ לתיקו אוכל ,מחלוקת בי הטעמי
לרמ"א ,שהשו"ע בדוקא כתב רק את דין דעת השו"ע ,שמא יסחוט
שומן האינפאנדה ולא את דין הקדירה
דיסוד ההיתר מבוסס על דין ריסוק משקה ולכאורה מצינו מחלוקת ברורה בין
לגו אוכלא. הטעמים בסימן שי"ח סעי'
ט"ז שם כתב השו"ע "מותר ליתן
ולפי זה צ"ע מדוע סבר הרמ"א שלדברי אינפאנאדה כנגד האש במקום שהיד
סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש
השו"ע יש להתיר והא הוכחנו חוזר ונימוח" והרי הכא השומן הקרוש
כעת כי ישנו חילוק גדול בין דין הרי הוא כשלג קפוא ויש לאסור את
אינפאנדה לדין קדירת שומן ונדון בזה ריסוקו וברור שהמניחו כנגד המדורה
בחום שיש בו כדי להמיס עביד מעשה
בהמשך השיעור. ריסוק ,ומדוע שרי השו"ע אלא יש לבאר
גם כאן דהשו"ע ס"ל לעיקר כטעמא
סיכום דעת השו"ע: דהרשב"א שמא יסחוט ועל כן התיר הכא
ריסוק בידיים לגו אוכלא דהיינו נתינת
א .איסור ריסוק שלג וברד נובע מגזירה השומן למול מקור חום אך הכל מיועד
לתיקוני הפת העוטפת את הבשר והשומן
'שמא יסחט' וחיישינן שיתירו סחיטת ובזה בודאי לא שייך למיגזר שמא יסחט
ענבים ]ופסק כדעת הרשב"א[ דהא אפילו בענבים בכה"ג דסוחט לתקוני
אוכלא שרי ,ואה"נ אם יהיה לפנינו סיר
ב .איסור ריסוק יהיה רק בתנאי שיעשה מרק שיש עליו שכבת שומן קרוש יאסור
השו"ע את נתינתו למול המדורה דהא
הגברא מעשה ריסוק בידיים ]לאפוקי השומן יימס לגו משקה ודבר זה אסור
בדיני מפרק דהרי סוחט לגו משקה ,וזה
נמס מאליו שלית במשקה היוצא שום איסור[ חידוש שישנה מחלוקת סמויה בין השו"ע
ג .הנחה למול מקור חום כלשהו כגון
מדורה ייחשב כריסוק בידיים.
ד .המרסק לגו משקה ייאסר כדין
סוחט לגו משקה ]ולכן אסור ליטול
ידים במי שלג[
ב .והיא מאכל העשוי מפת אפויה וממולאת בבשר ושומן כעין 'בוראקס' דידן.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עד
ש"כ ס"ק מ"ז-מ"ט( דהשו"ע חייש לשמא ה .המרסק לגו אוכלא ע"מ לתקנו שרי
יסחוט והרמ"א חייש למוליד.
כדין סחיטה לתקוני אוכלא דשריא
דבר פלא במחלוקת השו"ע ]ולכן הותרה הנחת אינפאנדה למול המדורה[.
ורמ"א
ו .כל איסורי ריסוק שייכי רק בדברים
ונמצא ע"פ יסוד מחודש זה מחלוקת
הנאכלים דאית לחוש בהו לשמא
מפליאה בין השו"ע לרמ"א: יסחוט משום דדמו לענבים ,אך ודאי
דבאינפנדה יתיר השו"ע כיון דהשומן
נמס לגו אוכלא ואילו הרמ"א יאסור שאין לאסור במידי דלאו בר אכילה.
דמינכר השומן בעינו ,ולעומת זאת בציור
של מרק שיש על גביו שומן קרוש ותוך דעת הרמ"א ,חייש למוליד
תהליך החימום מתערבת כל טיפה וטיפה
שנמסה מהשומן ישירות לתוך המרק אך הרמ"א ]בשיטת 'היש מחמירין'[ ס"ל
דוקא הרמ"א יתיר דאין ניכר המשקה
הנברא אך השו"ע יאסור משום דהוי כטעמא דרש"י ולפי טעמא דמוליד
ובורא מה לי בורא ע"ג אוכלא ומה לי
מרסק לגו משקה. בורא ע"ג משקה או לגו כלי ריק בכולהו
נראה כבורא ואסיר ,ובתנאי שייראה
סיכום שיטת הרמ"א: המשקה הנברא ויעמוד בפ"ע ,ולכן כתב
ע"ד השו"ע" :וכל שכן קדירה שיש בה
א .איסור ריסוק שלג וברד נובע מגזירה רוטב שנקרש שכשהשומן נימוח אינו
בעין דשרי .ויש מחמירין ,ובמקום צורך
חדשה 'מוליד' שנראה כבורא המים יש לסמוך אסברא ראשונה" ויש להבין
היוצאים ]ופסק כדעת רש"י[. בדברי הרמ"א בשלמא אסר בשומן
האינפאנדה העומד בפני עצמו ע"ג הפת
ב .איסור 'מוליד' יהיה רק בתנאי שיעשה והבשר ואף שבא לתיקוני אוכלא לא
איכפת לן בהא דהא נראה שברא השומן
הגברא מעשה הולדה בידיים ]ואם יימס הזה ,אך מדוע אסר בקדירה שיש בה
השלג מאליו נתיר את המים היוצאים[. רוטב והמיס השומן לגו מרק ,והא אין
נראה כבורא המים כיוון שלא עומד בפ"ע
ג .איסור 'מוליד' יהיה רק בתנאי שייראה ולא נראה לפני השומן שנברא כלל וכלל
שהרי נבלע במרק וקמא קמא בטיל ,ע"ז
החפצא הנולד ]וכאשר יירסק לגו מיא ולא ביאר המג"א דאין השומן נבלל ומתערב
יתראה המשקה הנולד נתיר לרסק[. במרק אלא צף ועומד בפני עצמו ושמחתי
בראותי שכתב רבינו הגר"א בביאורו )סי'
ד .הנחה למול מקור חום כלשהו כגון
מדורה ייחשב כריסוק בידיים.
ג .אלא שהוא ביאר את היתר השו"ע בדרך שונה ,דכתב הגר"א )בסימן ש"כ ס"ק כ'( שהיתר השו"ע
מבוסס על 'אינו עביד מעשה' ולפי ביאורינו עביד מעשה אלא דהוי כסוחט לגו אוכלא.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עה
דמוליד מחמת שנראה כבורא המים הללו ה .מוליד שייך בכל מידי ואף בדברים
ומפני כך אסר את המסות המלח והחלב
ולפי זה פשוט שיאסור גם בהמחיית שאינם מאכלים כגון מלח ,חלב
בורית ,אך ברור ופשוט דחשש השו"ע אף וסבון.
לטעמא דהרשב"א ולא נטשו ,והראיה
שאסר השו"ע את ריסוק השלג בגו משקה הרמ"א ס"ל דמוליד הוא בגברא
ואף אסר את נטילת הידיים במי השלג.
ובחפצא כאחד ,וכדי להיאסר
ונמצא אם כן שחשש השו"ע בין לדעת מיבעי לן לראות 'מעשה בריאת משקה'
רש"י שנקט טעמא דמוליד ובין וגם 'משקה הנברא'
לרשב"א שבחר בטעם שמא יסחוט ,ואחז
בשתי החומרות שמצד אחד אסר את קושיא עצומה מהמסת מלח
ריסוק השלג בגו משקה אך מצד שני לא וחלב
התיר את המסת המלח והחלב ושאר
והרמ"א )בסימן שכ"ג ס"י( כתב "ואסור
דברים שאינם נאכלים.
לרחוץ ידיו במלח ,וכל שכן
מדוע התיר השו"ע באינפאנדה בבורית שקורין זיי"ף בלשון אשכנז ,או
בשאר חלב שנימוח על ידיו והוי נולד"
אך אם נכון ביאור זה בדעת השו"ע ,יש הרי שאסר את המסת המלח בורית וחלב,
וניחא לשיטתו שפסק כרש"י דיש לאסור
להבין מה פשר ההיתר שנקט בכל הני אף שאינם נאכלים דהרי נראה
השו"ע בסימן שי"ח סעיף ט"ז שהתיר שבורא המים היוצאים מהם ,אך לשיטת
את נתינת האינפאנדה בסמוך למדורה אף השו"ע שהנחנו בדעתו דחייש לגזירה
שהשומן נימוח ,ואם ע"פ טעם דשמא שמא יסחוט אין לגזור כאן דודאי לא דמו
יסחט יש להתיר הרי שעל פי טעמא כל הני לענבים ומדוע אסר השו"ע את
דמוליד יש לאסרו כמו שאסרו הרמ"א המסת המלח בסימן ש"כ ובסימן שכ"ג,
וכן אסר את המסת החלב ע"ג מכה בסימן
ומדוע התיר השו"ע. שכ"ח סע' כ"ב ,וקושיא זו מצאתי שרמזה
מחלוקת חדשה ,הא נתינה הגר"א בביאורו בסימן שכ"ו.
במקו ח נחשבת ריסוק
יסוד חדש ,לשו"ע אית
ועל כן יש להוסיף ולחדש שנחלקו טעמא דמוליד
השו"ע והרמ"א בענין אחר והוא אלא מכח קושיות אלו יש לדחות את
האם נתינה סמוך למקור חום נחשבת
כמעשה ריסוק בידיים או לאו ,לדעת המהלך שהצענו בדעת השו"ע
ומוכרחים אנו לומר דחייש לגזירה
ד .ואף המג"א שם בס"ק י"א הביא את דעת השלטי גיבורים שס"ל שיש מתירים בזה והם סיעת הסוברים
כהרשב"א דטעם האיסור משום שמא יסחוט והביאו המשנ"ב בס"ק ל'.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עו
ביאור היתר המסת שלג וברד הרמ"א הנתינה נחשבת כמעשה בידיים
כנגד המדורה ולדעת השו"ע אין לנתינה סמוך למדורה
דין של ריסוק בידיים ובב"י הביא סברא
ועל פי יסוד זה תיפתר קושיא נוספת זו בשם הסמ"ק ,ואם כן מובנת הוראת
השו"ע שהתיר את הנחת האינפאנדה
שלכאורה יש להקשות על ההנחה סמוך למדורה דהרי לא עביד מעשה כלל,
שהשו"ע אוסר ריסוק שלג וברד מתרי ולפי יסוד זה יתיר השו"ע אף בנתינת
טעמי ,גזירה שמא יסחוט ומשום מוליד, קדירת שומן קרוש ומרק סמוך למדורה
מדבריו בסימן ש"כ "וכן אם הניחם דהא לא עביד כלום בידיו ועתה נמצא
בחמה או כנגד המדורה ונפשרו ,מותרים" פתרון לקושיא שנתקשנו בה קודם היאך
ויש להבין מהיכן נובע ההיתר והרי אם הוסיף הרמ"א על דברי השו"ע את היתר
ההנחה כנגד המדורה נחשבת כריסוק הנחת הקדירה ,וצידדנו לומר דאיכא הכא
בידיים ,והיאך מותר לרסק שלג .ואף אם מחלוקת בין שו"ע ורמ"א ,אך עתה
תאמר שמיירי הכא בכוס מלאה במשקין, כפתור ופרח נתבאר דס"ל לשו"ע דלא
עדיין יש לאסור דהרי לשיטת השו"ע הוי מעשה ולרמ"א ס"ל דהוי מעשה
דאית ליה נמי טעמא דהרשב"א 'שמא ונמצא שבזה נחלקו בענין האינפאנדה ,אי
יסחט' ,אין הבדל בין מרסק לתוך כלי ריק הנחה סמוך למקור חום חשיבא כמעשה
ובין מרסק לגו משקה. בידיים או לאו ותו לא מידי.
ולפי דברינו ניחא דלשיטת השו"ע אין ולסיכום :הוכחנו בדעת השו"ע דס"ל
איסור כלל להניח בחמה או אפילו לאחוז כחומרא דרש"י דנקט
כנגד המדורה דהרי לא עביד מעשה כלל. טעמא דמוליד וכחומרא דהרשב"א דאחז
בטעם שמא יסחט ,ולכן יאסור בין
סיכום דעת השו"ע לפי היסודות בריסוק בגו משקה ובין בהמסות חומרים
שאינן נאכלים ,אך עם כל חומרותיו היקל
שנתבארו השתא: קולא גדולה וקבע כי הנחת שלג או שומן
סמוך למדורה אינה נחשבת כמעשה
א .השו"ע תפס שני הטעמים 'מוליד' ריסוק ולכן התיר את הנחת האינפאנדה
ואפילו יתיר להניח קדירת שומן ללא מרק
'שמא יסחוט' ומתוך כך את שתי דהרי לא עביד מעשה כלל ,אך הרמ"א
החומרות. ס"ל דההנחה במקום חם נחשבת כמעשה
בידיים ולכן אסורה בין באינפאנדה ובין
ב .יאסור ריסוק בתוך מים . בקדירת שומן מעורב עם מרק וכ"ש
ג .יאסור ריסוק של מלח בורית וחלב. שנאסור בקדירת שומן בלבד.
ד .איסור ריסוק רק בתנאי שיעשה
הגברא מעשה בידיים
ה .הנחה למול מקור חום אינה נחשבת
כמעשה ריסוק בידיים.
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עז
שודאי שלכולי עלמא נחשיב את מעשה ריסק ואזיל לאיבוד
הטלת מי הרגליים כמעשה ריסוק והמסה
בידיים אך בכ"ז לא נראית לעין סיבה ולפי מה שנתחדש השתא דחייש השו"ע
לאסור דאי חיישת לטעמא דמוליד הרי
שהכא מתערב השלג הנמס במי הרגליים, גם לשמא יסחט וגם לאיסור מוליד
ואף לטעמא דשמא יבא לסחוט פירות אין נבין מדוע כאשר בא לדון בדין שבירת
לאסור כאן משום שמי הרגליים אינם לחתיכות גדולות וניתזים ממנו שברים
ראויים לשתייה ואין לדמותם לפירות, דקים הוצרך בב"י לכמה טעמים להתירו
וממה נפשך עלינו להתיר את ההטלה והם :א .מועטין הם ולא חשיבי ,ב .שאינו
בשלג ,וחידש ידידי הרב אריאל וקנין מתכוין לכך ,ג .שהם הולכים לאיבוד.
שליט"א דהכא אמנם אין מי הרגליים ולכאורה יש להבין מדוע לא הסתפק
ראויים לשתיה אך הריסוק נעשה בשלג הב"י בהאי טעמא דאזיל לאיבוד ,והרי
דהוא בר אכילה ובזה בדיוק נחלקו אם כל איסור ריסוק השלג הוא רק
מהר"ם והרא"ש דמהר"ם שהתיר ס"ל מטעמא דשמא יבא לסחוט ,ברור שכאשר
כמו שטעננו קודם ,דאף אי נחוש לשמא המשקה הנסחט אזיל לאיבוד לא שייכא
יסחוט הכא השלג הנמס נפסל ע"י מי האי גזירה דהרי אפילו בענבים אין חיוב
הרגליים וממילא נמצא שריסק דבר שאינו בכהאי גוונא דסוחט לאיבוד ,אלא יש
ראוי לשתיה אך הרא"ש לא איכפת ליה לבאר שמכיון שנקט השו"ע גם טעמא
במי הרגליים שגרמו את הריסוק אלא דמוליד ,הוצרך לטעמים נוספים דמועטין
עצם זה שמרסק שלג זהו 'המחייב', הם ולא חשיבי ,ואינו מתכוין ועפ"ז נבין
ואפשר שיחלקו מהר"ם והרא"ש במרסק מדוע התיר השו"ע סחיטת פירות שאינם
שלג או שומן לגו כלי מאוס הפוסלו עומדים למשקין ולא אסר להו מדין
מאכילה ,מהר"ם יתיר והרא"ש יאסור, מוליד ,דיש לומר דמיבעי לן תנאי נוסף
ועוד נרחיב הדיבור בזה בזה בדין רחיצת במשקה שיהיה 'משקה חשוב' וא"כ
משקה היוצא משאר פירות אינו חשוב
כלים משומן. ולכן אף שעומד בפני עצמו לא נאסור את
הרמ"א נקט א ורק טעמא הסחיטה משום מוליד.
דמוליד
מי רגליי בשלג
אך עדיין יש להבין דהרמ"א שחלק על
ותוך כדי עסקנו בריסוק לאיבוד ננסה
השו"ע בסימן שי"ח וביארנו דבריו
שטוען כי מעשה ההנחה כנגד מקור חום להבין דין שנתקשיתי בו ואף
חשיב כמעשה ריסוק בידיים ,היה צריך הצעתיו לפני בני בית המדרש ,דכתב
לקום ולחלוק ע"ד השו"ע בהיתר נתינת השו"ע בסעיף י"ד "הר"מ מרוטנבורג
שלג בחמה או כנגד המדורה ולאסור מתיר להטיל מי רגליים בשלג ,והרא"ש
דהרי מרסק שלג בידיו ומינכר המשקה היה נזהר" והמעיין מבין היטב את היתר
המהר"ם דהא למאי תיחוש לה דהרי אף
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עח
לאסור אך הציע להניח הכלי בתוך המים המרוסק ,ונותר לנו רק לומר שיעמיד
והשומן יימס מאליו ללא מעשה ,וברישא הרמ"א את דברי השו"ע דוקא בגוונא
שאסר שפיכה ע"ג הכלים משום דאית הכא משקין בכוס ומקרבן למדורה
שהחשיב זאת למעשה ,ניחא .אך עדיין ע"מ לזרז את תהליך ההפשרה ויש
ישנם כמה וכמה צדדים להקל וממש להוכיח מכאן דהרמ"א נקט רק בטעמא
כשם שצידד השו"ע להתיר בשבירת דמוליד ולא ס"ל טעמא דשמא יסחט כלל
חתיכות קרח גדולות אף שניתזות וכלל דהרי שיטתו היא שהנחה כנגד
חתיכות קטנות דהא השומן מועט הוא, מדורה נחשבת כמעשה המסה בידיים
ואינו חשוב ,ואינו מתכוין לכך ,ואזיל ואם ס"ל כטעם שמא יסחט ,למה התיר
לאיבוד ,והכא בשפיכת מים יש להוסיף
קולא נוספת דהרי מתערב השומן במי ריסוק והמסה בגו מיא.
הניקוי ואינו עומד כגוש בפ"ע ויותר
נראה דמיירי המג"א רק במדיח הכלים הבנה מחודשת בדברי המג"א
לתוך קערה ואחר גמר השטיפה מצטברת
שכבת שומן עבה ע"ג המים והרי אינו ועתה נבין את דברי המג"א שאסר )בסימן
מעט ואינו מתערב במי השטיפה. שי"ח ס"ק מ"ב( את הנחת קדירת
שומן בסמוך לתנור אחר שהוסק אך התיר
קושיא ע"ד המג"א :מה בי להניח קודם ההסקה ואחר שיוסק התנור
עירוי ע"ג ,לנתינה בתוכו )ע"י גוי לצרכי חימום הבית( יימס השומן
ויהיה מותר ,והקשו המפרשים על דברי
אך יש להקשות דאף אם נאמר שסובר המג"א .אך לפי דברינו ניחא דיסוד סברת
הרמ"א דהמסת שומן אסורה משום
המג"א דאי עביד בידיים ממש כגון מוליד ,ולכן יש תנאי בסיסי שהוא 'מעשה
הכא ששופך מים חמים ע"ג שומן חמיר ריסוק' ,והנחה סמוך למדורה נחשבת
טפי ,אם כן מדוע התיר את הנחת כמעשה בידיים ולכן נאסר עלינו להניח
הקדירות לתוך המים החמים והא ודאי סמוך למדורה אך אם יניח קודם שהוסק
שנחשב לדעת הרמ"א כעביד מעשה, התנור הרי שלא עביד כלום בידיים
והרי המג"א בעצמו אסר את הנחת קדירת
השומן סמוך לתנור אחר שהוסק הרי וחשיב כנמסו מאליהם.
דס"ל דהנחה חשיבא מעשה בידיים,
ואולי כאן צירף המג"א את דעת השו"ע בירור חומרת המג"א בעני
ניקוי כלי במי חמי
דס"ל דאין זה חשיב מעשה.
ולפי כל האמור צריך להבין את דברי
נתינת קרח בכוס משקה
קדשו של המג"א )בסימן רנ"ג ס"ק
ומתוך כל האמור מותר לכ"ע ליתן שלג מ"א והביאו המשנ"ב בסק"ק( שאחר שהביא
את דברי מהר"ף שהתיר את שפיכת מים
וברד בכוס משקה ממה נפשך חמים ע"ג כלים מלוכלכים מחמת
דלפי דעת הרמ"א אף אם תאמר שהנתינה שממיס את השומן והמג"א עצמו צידד
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים עט
ומוליד המים ,הרי שנראה שברא והוליד בכוס משקה נחשבת כמעשה המסה
המים והם בני קיימא לעולם ולא יחזרו בידיים ,בכ"ז נתיר כיוון שנקט טעמא
המים להיות שלג אך במקפיא מים ,אף דמוליד והכא מתוך שמתערב המשקה
שעתה לכאורה ניכרת בריאת הקרח אין היוצא ואינו ניכר ,אין לאסור ]ובזה נסביר
הבריאה נחשבת כמעשה הולדה דהא אם
נניח לקרח לעמוד ללא פעולת קירור קושי מסוים בדברי רש"י שנקט טעמא דמוליד
מצדינו יימס וישוב להיות מים כתחילתו,
וע"ז נאמר "לא חלתי ולא ילדתי" ועוד ובכ"ז ביאר את הברייתא אבל נותן לתוך הכוס
נשתמש בסברא זו בדין קצף סבון ]אבל
בדאיכא יין והיה מקום לתמוה מדוע הצריך תנאה
יהיה אפשר לדחות חידוש זה אם נצליח להוכיח
דמתערב ,וכי אי לא יתערב ייאסר המשקה ,ואמאי,
ששומן טבעו לקרוש אחר ההמסה ובכ"ז אסר
והא לא עביד כלום בידיים אלא יש לבאר שרצה
הרמ"א את המסתו ע"י הנחה סמוך למדורה[
רש"י לחדש שאף אי יעביד בידיים כגון הכא
ודבר זה נפק"מ בהמסת 'גבינה צהובה'
בחום שאם נאמר דבעינן 'הולדה שממיס לתוך המשקה נתיר וכ"ש אי יניח בכוס
המתקיימת' אין לאסור את ההמסה דהא
אחר שהותכה הגבינה בחום ,חוזרת ריקה והמשקה נמס מאליו שנתיר[ ואף לדברי
השו"ע שחשש גם לטעמא שמא יסחט
ומתקשה תוך זמן קצר. ולא מהני מאי דמתערב ג"כ נתיר משום
שאינו מחשיב הנחה כזו כהמסה בידיים,
ונראה שאין לחלק בין הנחת שלג במים
פושרים או במים חמים הכל שרי.
חפיפה והדחה במלח, הקפאת מי בשבת ,הא
וקושיית הגר"א ניחוש למוליד
בב"י )סימן שכ"ג( הביא את דברי המרדכי ויש עוד לדון ע"פ כל האמור בהכנסת
בשם ספר המצוות שאסר לחוף מים למקפיא בשבת האם ניחוש
כלי כסף במלח בשבת לפי שהמלח נמחה משום מוליד ולדעת השו"ע שהתיר
כשחופף בחזקה ,והוסיף הב"י דלאו באינפאנדה ליתנה ליד מקור חום ולא
דוקא כלי כסף אסור לחוף במלח אלא כל החשיב פעולה זו כמעשה בידיים נראה
כלי אסור לחופו דאין האיסור תלוי בכלי פשוט שנתיר גם את הנחת המים ליד
הכסף אלא במלח שחופף בו שהוא נמחה מקור קור ע"מ שיקפאו ולא יחשיב זאת
בעת החפיפה ,והקשה הב"י ע"ד המרדכי כמעשה בידיים אך לדעת הרמ"א
מתוספתא בביצה )פ"ד ה"י( שבה נאמר שמחשיב הנחה ליד מקור חום כמעשה
בפירוש "אין מדיחין את הכלים בנתר בידיים יש לדון האם נאסור את ההקפאה
ביו"ט ,אבל מדיחין אותן במלח ובמורסן כדין מוליד שנראה כבורא הקרח הזה ,אך
בשבת ואין צריך לומר ביו"ט" הרי יש לומר מסברא שאם בהולדה עסקינן
ברייתא מפורשת נגד דברי המרדכי, יש להצריך ע"מ לאסור עוד תנאי שיהיה
וחילק הב"י בין חפיפה האסורה לבין הולד הנולד 'בר קיימא' ולא דבר שאינו
הדחה המותרת וז"ל הב"י "ושמא יש עתיד להתקיים ,דהרי במרסק השלג
מפרק 'ריסוק שלג וברד' הרים פ
או לגיבול ולכן באה הברייתא וחידשה לומר דמדיח לחוד וחופף לחוד דחופף
שאין לחוש אפילו בהדחת מורסן ,וכ"ש הוי כמרסק שלג וברד דאסור ,ומדיח הוי
לחפיפה ,אך לעומת זאת במלח אין כנותן שלג וברד לתוך הכוס" ויש לבאר
איסור כלל בהדחת מלח ואת זאת באה דבריו דמדיח פירושו שמערב את המלח
במי רחיצת הכלים ולפי כל האמור יש
וחידשה הברייתא. להתיר לדברי הכל ממה נפשך ואפילו
לדעת השו"ע ]וכ"ש לדעת הרמ"א[ ריסוק
סבו נוזלי וקצ ,רחיצת מלח בגו מיא דהא לטעמא דמוליד יש
הידיי בו להתיר משום שלא ניכר המשקה הנברא,
ולטעמא דגזירה שמא יסחט גם כן יש
ומכל הדברים שהעלינו נמצא שאין להתיר משום שמלח אינו דומה לפירות
העומדים לסחיטה ,ולכן נתיר בשופי
להחמיר בניקוי הידיים בסבון
נוזלי ]שאין למיחש בו משום ממרח[ דהא ]מדין איסור ריסוק מבלי לדון בדין ממחק ומוליד
למ"ד שמא יסחט אין לגזור כלל בהמסת
סבון אך אפילו למאן דחייש למוליד נתיר ריח[ שימוש בסבון בתוך מים כגון שנוטל
הכא דהרי היה נוזלי גם טרם החיכוך הסבון ומנקה ידיו תחת זרם המים דלמאי
והשפשוף אלא שיש שחשו בכ"ז להא תחוש לה דמוליד ליכא דהרי מתערב
שתו"כ השיפשוף נוצר קצף הצף על פני במים ואינו ניכר המשקה הנברא ,ואף
המים והוי כמוליד הקצף ,אך מלבד לשמא יבא לסחוט ליכא דהרי סבון אינו
שאפשר דאין הקצף נחשב כדבר חדש בר מאכל ולא יבא להקיש מכאן לסחיטת
ואינו כהופך שלג למים אלא פשוט מערב ענבים ,והגר"א בביאורו הקשה ע"ד הב"י
סבון במים ]ואע"פ שניכרת מציאות הקצף הוי דאי מוקמת לברייתא דוקא במדיח הרי
שמחוייב אתה גם לאוקים את היתרא
כמערב קפה במים שודאי לא נחשיבו כמוליד בזה דמורסן דוקא במדיח ולא בחופף וזה
אינו דלא מצינו שום איסור בחפיפת
שנתן צבעו במים[ והא ראיה דבכל טיפה מורסן ,אך לענ"ד לבאר דברי הב"י דאמת
וטיפה של קצף יש תערובת מים וא"כ שאין בחפיפת מורסן שום איסור ,ואפילו
אפילו למ"ד דמוליד אין לאסור בזמן יש להקל יותר בחפיפת מורסן מבהדחה
שמתערב ,אפשר לחלק ולומר שנראה במורסן דהא למאי תחוש לחפיפה שהיא
שבכל מציאות של מוליד נדרש תנאי שפשוף כלים במורסן יבש ,אך בהדחת
בסיסי של 'מציאות קיום' דהיינו שהדבר מורסן יש לחוש יותר לאיסור משום
הנולד יהיה 'בר קיימא' ולא 'בר נפלא' שמערב במורסן מים ויש לחוש לסחיטה
והרי הקצף הנוצר במהלך השימוש בסבון
אינו עשוי להתקיים בפני עצמו אלא אם
יניחוהו ישוב להבלע במים.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
מפרק הרים - שיעורים בהלכות מפרק ודש מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search