מפרק הרים

‫קלא‬ ‫הרים‬ ‫שרייתו זוהי כיבוסו‬ ‫מפרק‬

‫ביין שמא יסחט והא למדונו התוספות‬ ‫ארבע רמות בבגדי‪ ‬לשיטת‬
‫)שבת קיא‪ .‬ד"ה האי מסוכרייתא( שאין לגזור‬ ‫הרמ"א‬
‫ביין שמא יסחוט בין מסחיטת ליבון ובין‬
‫בסחיטת פירוק‪ ,‬ולכן פירוש ראשון‬ ‫ונמצא שיש לדברי הרמ"א ארבע רמות‬
‫מוקשה דהרי כתב השו"ע כוס שיש בה‬
‫בגדרי נקיון בגדים‪:‬‬
‫מים או יין‪.‬‬
‫א‪ .‬בגד נקי לגמרי‪ :‬אין אומרים בו שריתו‬
‫והשנית‪ ,‬אפילו א"ת דמיירי בסחיטת‬
‫זו היא כיבוסו לכ"ע‪.‬‬
‫פס"ר ומשום ליבון נגעו בה‬
‫בכ"ז יש לתמוה מאי ליבון יש ביין וקשה‬ ‫ב‪ .‬בגד נקי אך יש בו סימני שימוש‪:‬‬
‫לאוקים דברי השו"ע כדברי המחמירים‬
‫מחלוקת ראשונים אם אומרים בו‬
‫דנקטו דיש ליבון ביין ‪.‬‬ ‫שרייתו זו היא כיבוסו ונראה שיש‬

‫ולפמשנ"ת ניחא כולא דהכא מיירי‬ ‫להחמיר‪.‬‬

‫בסחיטת פירוק לאיבוד‬ ‫ג‪ .‬בגד שיש בו טינוף קל‪ :‬אסור לשרותו‬
‫בכוס צרה ולכן הוי פס"ר ומשום הכי‬
‫אסרו השו"ע והרמ"א דהוי מפרק לאיבוד‬ ‫לכ"ע במים נקיים אך נתיר לשרותו‬
‫והיא היא מאי דאסרנו מסוכרייא דנזייתא‬ ‫בדרך לכלוך כגון ע"י סיפוג הידיים ]וטינוף‬
‫]בסימן ש"כ סעיף י"ח[ אף שמפרק לאיבוד‬
‫ואף דהוי פס"ר דלא ניחא ליה‪ ,‬דהרי אף‬ ‫קל היינו מי רגלי תינוק[‪.‬‬
‫הכא במנגב את הכוס המשקה הנסחט‬
‫אזיל לאיבוד והוי פס"ר דלא ניחא ליה‬ ‫ד‪ .‬בגד מלוכלך‪ :‬נראה שאסור אפילו‬
‫ואסור ושלא כדעת רבינו תם וסייעתו‬
‫דשרו מפרק לאיבוד ולא כדעת הערוך‬ ‫בדרך לכלוך ]ולכלוך הוי צואה וכד'[‪.‬‬

‫שהתיר פס"ר דלא ניחא ליה‪.‬‬ ‫ועוד שני קשיי‪ ‬יתישבו‬

‫חידוש‪ ,‬יש לחלק בי‪' ‬דר‪‬‬ ‫ולפי ביאור זה בשיטת השו"ע בסימן‬
‫לכלו‪ '‬לבי‪' ‬מעשה לכלו‪'‬‬
‫ש"ב סעיף י"ב‪ ,‬שהעמדנו איסור‬
‫ובחתימת הענין יש להעיר שאף שנראה‬ ‫ניגוב הכוס שיש בה מים או יין דוקא‬
‫בכוס צרה וכאשר דוחק ומנגבה נסחטים‬
‫שהשו"ע לא סמך על היתר‬ ‫המשקים מהמפה בהכרח ואסור מדין‬
‫בגד נקי ]אא"כ נקי לחלוטין[ ואף לכאורה‬ ‫'מפרק לאיבוד'‪ ,‬יסורו עוד שתי קושיות‬
‫ניכר מדבריו בסעיף י' שכתב טוב לנגב‬
‫ידיו טרם הסיפוג במגבת שגם פקפק‬ ‫גדולות על דבריו‪:‬‬

‫האחת‪ ,‬דאם מיירי בסעיף י"ב בעניני‬

‫'שמא יסחט' ואפילו בכוס‬
‫וקערה רחבים עסקינן והחשש רק שמא‬
‫יסחט אחר גמר שימושו‪ ,‬מדוע יש לחוש‬

‫ט‪ .‬והם הרמב"ן והרמב"ם ע"פ דיוק בדבריו‪ ,‬וכן משמע בתוספות שבת קיא‪.‬‬

‫הרים‬ ‫שרייתו זוהי כיבוסו‬ ‫מפרק‬ ‫קלב‬

‫א‪ .‬בגד מלוכלך בצורה משמעותית‪:‬‬ ‫בהיתר 'דרך לכלוך'‪ ,‬ונמצא שהחמיר‬
‫חומרא עצומה וממש כשיטת היראים‬
‫נראה שיאסר לנגב בו ידיים אחר‬ ‫ומהר"ם אך יש לחלק ולומר שהשו"ע‬
‫הרחיצה ע"מ לנקותו לכ"ע דאעפ"י‬ ‫החמיר רק בדין ניגוב הידיים דוקא דהרי‬
‫דהוי הניגוב 'דרך לכלוך'‪ ,‬אך ביחס‬ ‫המים שעל ידיו הם מי רחיצה והמגבת‬
‫ללכלוך שהיה ע"ג הבגד נחשב הניגוב‬ ‫אינה נקיה ולכן י"ל שכיוון שהמים שהם‬
‫יחסית נקיים ניתנים על גבי מגבת שאינה‬
‫סוג של ניקיון‪.‬‬ ‫נקייה נחשב מעשהו 'דרך לכלוך' אך אינו‬
‫'מעשה לכלוך' מכיון שבפועל מנקה את‬
‫ב‪ .‬בגד מלוכלך מעט‪ :‬כגון ממי רגלי‬ ‫המגבת אלא שעושה זאת בדרך משונה‬
‫השייכת לעניני לכלוך‪ ,‬אך אם אתן מים‬
‫תינוק וכן מגבת משומשת לנגב בה‬ ‫מלוכלכים מאד ע"ג המגבת ייחשב הדבר‬
‫ידים אחר רחיצתן‪ ,‬בזו נחלקו שו"ע‬ ‫'מעשה לכלוך'‪ ,‬ואף בדברי הרמ"א שסמך‬
‫ורמ"א בסעיף י' הרמ"א מחשיב זאת‬ ‫על היתר דרך לכלוך מצינו שגם הוא לא‬
‫בודאות כדרך לכלוך ומתיר‪ ,‬והשו"ע‬ ‫סמך עליו בניקוי בגד מלוכלך בצורה‬
‫משמעותית אלא רק בגוונא דסיפוג ידיים‬
‫מפקפק‪.‬‬ ‫במגבת וכן בניגוב ידיים ע"ג מי רגלי‬
‫תינוק שבזה לשיטתו אפשר לסמוך על‬
‫ג‪ .‬בגד מלוכלך אך שורהו במי שופכין‬
‫'דרך לכלוך'‪.‬‬
‫ממש ומצוי במים שנשפכו על הרצפה‬
‫ומעונין לספגן בבגד משומש בזה יש‬ ‫לסיכו‪ ‬יסוד דר‪ ‬לכלו‪:‬‬
‫לומר שלכ"ע נתיר לשרותו דהוי ממש‬ ‫'הכל יחסי'‬

‫'מעשה לכלוך'‪.‬‬ ‫מצינו שלש דרגות ביחס להיתר שריית‬

‫ולפיכך יש להבחין שאין לנו היתר‬ ‫בגד מלוכלך בדרך לכלוך‪:‬‬

‫גורף שנקרא 'דרך לכלוך' אלא‬
‫'הכל יחסי' ויש להבחין בכל מצב של‬
‫השריית בגד במים שאינם נקיים מהו‬
‫היחס בין רמת לכלוך הבגד לבין רמת‬

‫ניקיון המים‪.‬‬

‫שיעורים‬
‫בנושאים‬

‫שונים‬



‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים קלה‬

‫כרך ועיר ומה שביניהם‬

‫עקירת חיוב והנחתו‬
‫הגדרה מחודשת במחלוקת רש"י והרא"ש‬

‫סיכו‪ ‬מחלוקת רש"י והרא"ש‬
‫שיטת הראב"ד‬
‫אחודה חידה‬

‫הוא חלי‪ ‬והוא מפשר‬
‫ב‪ ‬כר‪ ‬שבא להתחייב בעיר‬
‫להפטר מחיוב בי"ד ובט"ו‬
‫חקירה‪ :‬מחשבה נגד מחשבה‬
‫לחייב עצמו בי"ד ובט"ו 'חיוב כפול'‬
‫שלשה סוגי 'חיוב כפול'‪ :‬ב‪ ‬כפר‪ ,‬ב‪ ‬עיר וב‪ ‬כר‪.‬‬

‫הכרעת הרשב"א‬
‫חילוק בי‪ ‬חיוב מוקד‪ ‬דב‪ ‬כפר לחיוב פרזי‪ ‬ומוקפי‪‬‬

‫מהו 'המחייב' תוכנית או שהייה בפועל‬
‫מחלוקת הראשוני‪ ‬א‪ ‬תלוי בתכנו‪ ‬או בשהיה בפועל‬

‫חידוש שיטת הריטב"א‬

‫‪‬‬

‫מכדי כתיב היהודים הפרזים למה לי‬ ‫"מתני' בן עיר שהלך לכרך ובן כרך‬
‫למיכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ''ל‬
‫דפרוז בן יומו נקרא פרוז‪ ,‬אשכחן פרוז‬ ‫שהלך לעיר אם עתיד לחזור‬
‫מוקף מנא לן סברא הוא מדפרוז בן יומו‬ ‫למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא‬
‫עמהן‪ :‬גמ' אמר רבא לא שנו אלא שעתיד‬
‫קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף"‪.‬‬ ‫לחזור בלילי י''ד אבל אין עתיד לחזור‬
‫בלילי ארבעה עשר קורא עמהן אמר רבא‬
‫המשנה עוסקת בשני אנשים אחד דר‬ ‫מנא אמינא לה דכתיב )אסתר ט‪-‬יט( על כן‬
‫היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות‬
‫בעיר וממילא דינו לקרות בי"ד‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים‬ ‫קלו‬

‫הגדרה מחודשת במחלוקת‬ ‫וחבירו מתגורר בכרך המוקף חומה‬
‫רש"י והרא"ש‬ ‫מימות יהושוע בן נון וא"כ דינו לקרוא‬
‫בט"ו אלא שיש לברר מה יקרה אם ישנו‬
‫ויש לחדש שבדבר הזה נחלקו רש"י‬ ‫את מקום מגורם בצורה ארעית רק ליום‬
‫הפורים וע"ז חידש רבא דישנו דין מיוחד‬
‫והרא"ש‪ ,‬דהרא"ש ס"ל דאה"נ אי‬ ‫לפורים שאפילו שינוי זמני קובע‪ ,‬ואייתי‬
‫אפשי לאדם להשאר ללא הגדרת מקום‬
‫ולפיכך ברגע שהבן עיר נטש את מקומו‬ ‫ראיה מהפסוק‪.‬‬
‫בי"ד מיד תחול עליו הגדרה אוטומטית‬
‫של בן כרך וזאת מבלי שנצריכו לשהות‬ ‫ובהמשך השיעור נעסוק בשינויי‬
‫בכרך בפועל ע"מ שתחול עליו חובת‬
‫היום דכרכים ואין זהו חיוב הנוצר מכח‬ ‫הזמנים הגורמים חילוק בין‬
‫חיוב פעיל שעתה מוצא לו מקום לחול‬ ‫עיר לכרך ובאיזה שעות יש לשהות‬
‫אלא האדם נקבע כבן כרך וזאת אך ורק‬ ‫במקום אחר ע"מ להיעקר‪ ,‬אך לעת‬
‫מחמת שאיננו בן עיר וממילא כשיגיע יום‬ ‫עתה נקצר ונאמר שהחילוק הוא שעקר‬
‫ט"ו יתחדש עליו חיוב מכח הגדרת‬ ‫עצמו בשעה הראויה לקריאת המגילה‬
‫הגברא כבן כרך‪ .‬אך רש"י ס"ל שאין די‬
‫במחיקת מקום המגורים הקודם ע"מ‬ ‫של שחרית‪.‬‬
‫לבטל חיובו‪ ,‬ואם הבן עיר יעזוב את עירו‬
‫בי"ד ע"מ להפטר מהגדרתו הישנה לא‬ ‫עקירת חיוב והנחתו‬
‫עשה ולא כלום אלא יישאר שמו עליו 'בן‬
‫עיר' עד שיקבל עליו חיוב חדש וזה‬ ‫אלא שיש להבין מהו היום הקובע את‬
‫יתאפשר אך ורק אם יעקור עצמו מן העיר‬
‫ביום י"ד ויתחייב בהחלטה ברורה‬ ‫הגדרת מגורי האדם ונראה לבאר‬
‫וגמורה להמשיך לשהות בכרך עד יום‬ ‫דאית הכא שלשה גדרים‪ ,‬הראשון‪:‬‬
‫ט"ו ואז בעצם מתחדש עליו חיוב חדש‬ ‫עקירת ההגדרה הישנה‪ ,‬השני‪ :‬חיוב‬
‫וא"כ יש לומר שלרש"י אין די בהפקעת‬ ‫והנחת ההגדרה החדשה‪ ,‬והשלישי‪:‬‬
‫החיוב הישן ]ופעולה זו בפנ"ע היא חסרת‬ ‫שניהם בו זמנית‪ ,‬עקירה והנחה באים‬
‫משמעות[ אלא מוכרח הבן עיר להוסיף‬ ‫כאחד‪ .‬ובבן עיר הדברים מאד‬
‫ולחייב עצמו בגדר השני שהוא החלת‬ ‫פשוטים‪ ,‬שאם עקר עצמו מעירו הרי‬
‫שמודיע מפורשות שאינו מעונין להיות‬
‫הגדרת מגורים חדשה‪.‬‬ ‫'בן עיר' אך לא הגדיר עצמו 'בן כרך'‬
‫וזהו הגדר הראשון עקירת עצמו‬
‫סיכו‪ ‬מחלוקת רש"י והרא"ש‬ ‫מהזהות הישנה מבלי לקבוע זהות‬
‫מגורים חדשה‪ ,‬ואף שכדי לעקור עצמו‬
‫ולסיכום‪ :‬נחלקו רש"י והרא"ש בדין בן‬ ‫מעירו נדד לכרך ברור שאין אנו‬
‫יכולים לומר שקבע עצמו כבן כרך‬
‫עיר שעיקר חיובו בי"ד אך‬ ‫מכיוון שעדיין לא הגיע זמן חיובו של‬
‫מעונין להחליף את חיובו בחיוב יום ט"ו‬ ‫הכרך והיאך יתחייב אם עוד לא נולד‬

‫חיובא דכרכין בעולם‪.‬‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים קלז‬

‫שיטת הראב"ד‬ ‫ולצורך זה יורה לו הרא"ש שדי בכך‬
‫שיסתלק מעירו בשעת חלות החיוב‬
‫אך הראב"ד ]בהשגות ו‪ .‬בדפי הרי"ף[ רוח‬ ‫דהיינו בי"ד ]בין עלות השחר להנץ החמה[‬
‫וכיוון שסרה ממנו ההגדרה הישנה מיד‬
‫אחרת עמו ולא ס"ל כמוהם‪ ,‬אלא‬ ‫הוקבע שמו כבן כרך ויקרא בט"ו ]בכל‬
‫דעתו שיש קיום ועמידה לעקירה בפני‬ ‫מקום שיימצא בו[‪ ,‬אך רש"י פליג עליה וס"ל‬
‫עצמה‪ ,‬ואם ישהא אותו בן עיר בכרך‬ ‫שבמעשה זה לא עשה ולא כלום דאין‬
‫ביום י"ד עקר עצמו מחיוב בני עירו‬ ‫שום משמעות לעקירת ההגדרה מבלי‬
‫]ובזה כבר פליג על רש"י[ אך לא ייקבע‬ ‫להתחייב לקבל על עצמו הגדרה חדשה‬
‫כשאר בני כרכין בשל סילוקו מן העיר‬ ‫ולכן יוכל בן עיר לשנות עצמו לבן ט"ו‬
‫]ובזה פליג על הרא"ש[ ויהיה 'חסר הגדרה'‬ ‫אך ורק אם יסתלק מהעיר בי"ד וילך‬
‫דעיר אין כאן שהרי עקר עצמו‪ ,‬אך גם‬ ‫לשהות בכרך ויתחייב להשאר שם עד זמן‬
‫'שם כרך' אין כאן‪ ,‬אא"כ יחליט לחייב‬ ‫החלות של פורים דמוקפים ]דהיינו בוקר‬
‫עצמו מחדש ביום ט"ו ולבוא אל תוך‬ ‫ט"ו[ ובהתחיבות זו ייפטר מקריאת י"ד‬
‫הכרך בזמן חיוב הכרך ואז יחול עליו‬
‫ותחול עליו חובת הכרכין‪.‬‬
‫שם חדש 'בן כרך'‪.‬‬

‫אחודה חידה‬

‫ידידינו הגיעו לביתר ופנו מיד לסעודת‬ ‫ואציג בפניכם חידה שחדתי אותה בפני‬
‫הכולל המשותפת‪ ,‬על מנת לשמח את‬
‫כולם בסכום הנכבד שאספו‪ ,‬ואז אמרתי‬ ‫תלמידי החכמים לחדודי‪:‬‬
‫להם שעליהם לקרוא מגילה בשני הימים‬
‫שלשה אברכים מכולל 'דורשי ציון'‬
‫וללא ברכה‪ ,‬מי יודע מדוע?‬
‫טיכסו עיצה היאך לאסוף סכום‬
‫הוא חלי‪ ‬והוא מפשר‬ ‫כסף נכבד ביותר למען הכולל‪ ,‬דהרי בעיה‬
‫קשה היא לאסוף כסף כאן בביתר וכל‬
‫אך התשובה ע"פ הנ"ל תליא באשלי‬ ‫שכן ביום הפורים שכל שנותנים לו פושט‬
‫ידו‪ ,‬ובפרט שרוב האברכים מתגוררים‬
‫רברבי‪:‬‬ ‫ומתפללים באזור בי‪ 2‬ולפתע הגה אחד‬
‫מהם רעיון‪ ,‬הם ילכו להתפלל ביום י"ד‬
‫דרש"י יורה לאותם אברכים לקרות‬ ‫בכותל לתפילת הוותיקין ושם יאספו ללא‬
‫כל מתחרים! וכך הוה יצאו שלשת‬
‫בברכה בי"ד שהרי לא עשו ולא‬ ‫החברים לפנות בוקר לתפילה בכותל‬
‫כלום דאין עקירתם הארעית חשיבא‬ ‫ואחר עלינו לשבח פצחו במסע ההתרמה‬
‫לעקירה כל זמן שלא התחייבו לשהות‬ ‫בין המתפללים המנומנמים‪ ,‬גורם‬
‫בירושלים לתפילת שחרית של יום ט"ו‬ ‫ההפתעה עשה את שלו והארנקים נפתחו‪,‬‬
‫שאם יעשו כן נעקרו ממקומם בעיר ביתר‬

‫והוקבעו כיושבי הכרך ירושלים‪.‬‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים‬ ‫קלח‬

‫אינם נמצאים בירושלים 'ומתחייבים'‬ ‫אך לדעת הרא"ש דינם כירושלמים‬
‫בחיובי ט"ו בפועל‪ ,‬ולכן יורה הראב"ד‬
‫שכל זמן שלא שבו האנשים לירושלים‬ ‫לכל דבר וענין ואף שנותרו לגור‬
‫ע"מ לחדש על עצמם הגדרת בני כרך הרי‬ ‫בביתר מאז שחזרו מאותה התרמה כיוון‬
‫הם פטורים מכל מצוות הפורים ונמצאו‬ ‫שעקרו עצמן מהעיר ביתר תיכף ומיד‬
‫הוגדרו כאנשי הכרך ירושלים ויורה‬
‫קרחים מכאן ומכאן‪.‬‬ ‫להם הרא"ש שהיום ביום י"ד פטורים‬
‫הם לחלוטין מכל מצוות הפורים‬
‫ולכן נראה שנצריך את אותם האברכים‬ ‫ויידרשו לקרות בבתיהם בביתר ביום‬

‫לקרות בי"ד כדי לצאת ידי חובת‬ ‫ט"ו בברכה‪.‬‬
‫רש"י ובט"ו לצאת ידי הרא"ש‪ ,‬ולא יברכו‬
‫מחשש ברכה לבטלה למיחש להא ולהא‪,‬‬ ‫אלא שהראב"ד יטען כי אמת שפטורים‬
‫ובפרט שהראב"ד פוטרם לגמרי כל זמן‬
‫שלא עלו לירושלים להתחייב בפורים‬ ‫אותם האברכים מכל מצוות‬
‫הפורים ביום י"ד בביתר‪ ,‬אך היאך‬
‫כבני כרכים‪.‬‬ ‫תחייבם בחיוב פורים ביום ט"ו כאשר‬

‫ב‪ ‬כר‪ ‬שבא להתחייב בעיר‬

‫יבחר לחייב עצמו בחיוב חדש‪ ,‬ויישאר‬ ‫אך לכל הדעות והשיטות נראה פשוט‬
‫בעירו ביום ט"ו אך לדברי הראש לא שייך‬
‫מציאות של הפקעה מוחלטת שהרי או‬ ‫שאדם הדר בכרך שבחר לשהות‬
‫דמחשבינן ליה כבן עיר או כבן כרך אך‬ ‫בעיר בזמן חיוב העיר‪ ,‬ברור שנחיבו‬
‫לדעת רש"י היה צד לומר דישנה אפשרות‬ ‫בחיוב העיר ובו זמנית ייפטר מחיובו‬
‫של פטור וזאת בגוונא דבן עיר שבחר‬ ‫הישן כבן כרך‪ ,‬ואפשר להגדיר זאת‬
‫לשהות בכרך בי"ד אך אחר רדת הלילה‬ ‫כעקירת הזהות והנחת הזהות החדשה‬
‫של אור לט"ו שינה דעתו ושב לעירו ויש‬ ‫הבאות כאחת‪ ,‬שלדידו כיוון שעדיין לא‬
‫לטעון שכעת מפקיע עצמו מחיובא דבני‬ ‫הגיע זמן חיובו כלל עד ט"ו הרי אין צורך‬
‫כרכים ואף שבהא דקבע בדעתו שחפצו‬ ‫לעקור קודם את ההגדרה הישנה אלא מיד‬
‫הוא להיות כבני הכרך‪ ,‬עתה חזר בו והא‬ ‫חל עליו החיוב של בן העיר וממילא נעקר‬
‫ראיה דישנה אפשרות חזרה מהא דהביא‬
‫המשנ"ב דעת הט"ז הסובר שבן כרך‬ ‫מחיובו כבן כרך‪.‬‬
‫שבחר להתחייב כבני העיר ולצורך זה‬
‫נכנס לעיר עוד קודם כניסת ליל י"ד ]היינו‬ ‫להפטר מחיוב בי"ד ובט"ו‬
‫עוד בתענית אסתר[ שבדעתו הגמורה לעשות‬
‫את יום הפורים בעיר‪ ,‬אך טרם עלות‬ ‫ולפי כל הנ"ל נראה שהרוצה למצוא דרך‬
‫השחר של י"ד נמלך בדעתו וחידש הט"ז‬
‫שאין קבלתו כלום שהרי בפועל לא היה‬ ‫שיכול אדם להפטר כאן וכאן‬
‫ימצאנה אך ורק בשיטת הראב"ד וגם זאת‬
‫רק בבן עיר שיפקיע עצמו מחיובו בי"ד‬
‫ע"י נסיעה לכרך אך אחר ההפקעה לא‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים קלט‬

‫התחיבותו להשאר בפועל בעיר ולהמצא‬ ‫בעיר‪ ,‬ולכאורה יש להביא מכאן ראיה‬
‫בכרך כל י"ד וט"ו‪ ,‬או שמא נאמר דעד‬ ‫לנידון דידן‪ ,‬אך באמת שאין הדברים‬
‫שלא 'מימש' את חיובו כבן עיר ולא הגיע‬ ‫דומים כלל וכלל שהרי במקרה שתיאר‬
‫עמוד השחר של י"ד אפשר לחזור בו ע"י‬ ‫הט"ז עדיין לא היה ביד אותו אדם שום‬
‫ההתחיבות להשאר בכרך ליום ט"ו‬ ‫חיוב אלא רק החלטה להתחייב וחזר בו‬
‫וחקירה זו היא בעצם מהי המחשבה‬ ‫מהרצון להתחייב ומיד חזר להיות בן כרך‬
‫הנוצחת‪ ,‬אם מחשבתו בעת יציאתו או‬ ‫כקדמותו‪ ,‬אך במקרה של בן עיר שבחר‬
‫שמא מחשבתו בשעת שהותו בעיר‬ ‫להיות כבן כרך ולצורך זה פרש מעירו‬
‫ושכן בכרך הרי השהיה בכרך לא פטרה‬
‫להתחייב להשאר בעיר‪.‬‬ ‫אותו אא"כ יתחייב לקבל עליו את מצוות‬
‫הפורים כבן כרך ולכן בעצם הרי הוא‬
‫לחייב עצמו בי"ד ובט"ו‬ ‫כאדם שחותם על הסכם ואחר חוזר‬
‫'חיוב כפול'‬ ‫ומתחרט ומבטל את העיסקה וברור‬
‫שצריך להחזיר את הכסף שקיבל עבור‬
‫ולכאורה נראה שלדעת הרא"ש לא יוכל‬ ‫ההתחייבות ונמצא שמתברר למפרע שאת‬
‫הפורים לא עשה דהא מפורים דפרזים‬
‫אדם לחייב עצמו 'חיוב כפול'‬ ‫פטרנוהו רק תמורת התחייבותו לקיים‬
‫דהא תלי כולא ביום י"ד והוא לדידיה‬ ‫פורים דמוקפין‪ ,‬וגם נראה פשוט דבן עיר‬
‫חזות הכל‪ ,‬ורק לדעת רש"י שנתן כח‬ ‫שנסע לכרך כאשר בתוכניתו לשהות שם‬
‫ומשמעות ליום ט"ו יש להסתפק אי אחר‬ ‫עד יום ט"ו ולהשיל מעל עצמו את הגדרת‬
‫שחייב עצמו האדם ביום י"ד ויצא ידי‬ ‫'בן עיר' ולקבל הגדרת 'בן כרך' אך טרם‬
‫חובת מצוות הפורים‪ ,‬האם שהיה בכרך‬ ‫עלות השחר חזר בו מכוונתו וחפץ לשוב‬
‫ביום ט"ו יוצרת חיוב חדש או שמא הוי‬ ‫לעירו שיכול לעזוב ולהתחייב כבן עיר‪.‬‬
‫ככל המצוות שאחר שיצא אין לחייבו‬
‫שוב‪ ,‬אך יש לומר שגם לשיטת הרא"ש‬ ‫חקירה‪ :‬מחשבה נגד מחשבה‬
‫יש להסתפק שהרי ע"פ ביאורנו‪ ,‬לא אמר‬
‫הרא"ש שאין שום משמעות ליום ט"ו‬ ‫ואגב עסקנו בדיני 'נמלך' יש לעיין בבן‬
‫אלא שאין צורך בהתחייבות לחיוב ט"ו‬
‫ע"מ לשנות הגדרה מבן עיר לבן כרך‪,‬‬ ‫עיר שנסע לכרך והיה בדעתו לשוב‬
‫אלא די בכך שנטש את עירו בי"ד ובזה די‬ ‫לעירו בליל ט"ו ולפיכך לשיטת רש"י לא‬
‫לו ונקרא בן כרך‪ ,‬אלא יותר נראה למימר‬ ‫ייקרא בן כרך אלא שמו יישאר 'בן עיר'‪,‬‬
‫שאף הרא"ש מודי שיום ט"ו יש בו כח‬ ‫אך בשעת שהייתו בעיר בליל י"ד חזר בו‬
‫לחיוב חדש ויש להסתפק בספק שהצענו‬ ‫מכוונתו לשוב לעירו בליל י"ד ועתה חפץ‬
‫אי אחר קיום מצוות הפורים כהלכתן‬ ‫להשאר בכרך ולהתחייב כשאר בני הכרך‬
‫אפשר לו לגברא לקבל חיוב חדש‪ ,‬אך‬ ‫רק חיוב ט"ו‪ ,‬וצדדי השאלה האם‬
‫מצד עצם כוח היום של ט"ו יודו גם רש"י‬ ‫תוכניתו בשעת יציאתו תקבע ועתה‬
‫וגם הרא"ש שיש בו כח להחיל חיוב‬ ‫יישאר כבן עיר ומחשבתו ניצחה את‬

‫בתנאי שהגברא בר הכי‪.‬‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים‬ ‫קמ‬

‫יתחייב שוב כעיקר דינו 'חיוב כפול'‪ ,‬אך‬ ‫שלשה סוגי 'חיוב כפול'‪ :‬ב‪‬‬
‫אביי אינו מקבל את סברת רבא ומנסה‬ ‫כפר‪ ,‬ב‪ ‬עיר וב‪ ‬כר‪.‬‬
‫להקשות מברייתא "איתיביה אביי בן כרך‬
‫שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא כמקומו‬ ‫אך בכל זאת נראה שגם אם נחייב בן‬
‫בן כרך ס''ד באם עתיד לחזור תליא‬
‫מילתא אלא לאו בן כפר ולאו תרוצי‬ ‫כרך שהלך לעיר בי"ד ונתחייב‬
‫מתרצת תני קורא עמהן" ודחה רבא את‬ ‫כפרוז ליומו ועתה חפץ לשוב לביתו‬
‫ראית אביי‪ ,‬ונמצא שנחלקו אביי ורבא‬ ‫ולהתחייב שוב כעיקר דינו‪ ,‬עדיין יש‬
‫בדין בן כפר שקרא קריאה מוקדמת ויצא‬ ‫לחלק בינו לבין בן עיר שעשה י"ד כדינו‬
‫ידי חובתו ועתה בי"ד נמצא בעיר‪ ,‬לרבא‬ ‫ואחר נוסע לירושלים ע"מ לחייב עצמו‬
‫חל עליו 'חיוב כפול' ולאביי יצא יד"ח‬ ‫בפורים דמוקפין שיש לצדד שאפשר‬
‫בקריאה המוקדמת וביאור הסברא ביסוד‬ ‫לפוטרו דהא בן כרך שחוזר לעירו הרי‬
‫מחלוקתן אי חיוב גרוע כזה שאינו מעיקר‬ ‫מחזיר לעצמו את עיקר חיובו והפורים‬
‫דינו אלא תקנה מיוחדת של היתר הקדמת‬ ‫שנתחייב בו היה תקנה מיוחדת לפורים‬
‫הקריאה יש בה כח לפטור אפילו במפגש‬ ‫כדין 'פרוז ליומו' אך חבירו הפרוז כבר‬
‫מחודש עם עיקר הדין‪ ,‬ולכאורה יש‬ ‫נתחייב בפורים עיקרי וא"כ היאך תחייבו‬
‫לדמות מחלוקתן לנידון דידן בבן כרך‬ ‫בפורים שחיובו חלש כדין 'מוקף ליומו'‬
‫שהקדים וקרא בי"ד כפרוז ליומו ועתה‬ ‫ונראה שטרם שנחקור בזה יש לעיין‬
‫בט"ו שב לכרכו דאביי יורה לו דפטור‬ ‫בסוגיא הבאה )מגילה יט‪" (.‬ואמר רבא בן‬
‫מקריאה ורבא יחייבו משום שהרי‬ ‫כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא‬
‫קריאתו היתה מכח חיוב גרוע שאינו‬ ‫עמהן מאי טעמא האי כבני העיר בעי‬
‫מעיקר דינו אלא תקנה מיוחדת של היתר‬ ‫למקרי ורבנן הוא דאקילו על הכפרים כדי‬
‫הקדמת הקריאה מדין פרוז ליומו‪ ,‬אך‬ ‫שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכין הני‬
‫לכאורה נראה פשוט שתרוויהו יורו לבן‬ ‫מילי כי איתיה בדוכתיה אבל כי איתיה‬
‫עיר שקרא כדינו בי"ד ועתה נוסע ביום‬ ‫בעיר כבני עיר בעי למקרי" כאן חידש‬
‫ט"ו לכרך שיהא פטור מחיובו דהא יצא‬ ‫רבא שבן כפר שהקילו עליו חכמים‬
‫יד"ח בקריאה מכח חיוב משובח של‬ ‫לקרות קודם פורים כשכר על כך‬
‫עיקר תקנתו דהא בן עיר הוא וקרא כשאר‬ ‫שמספקין מים ומזון לאחיהן שבכרכין‪,‬‬
‫הפרוזים בי"ד בעירו והיאך תשוב‬ ‫ואותו בן כפר קרא קריאה מוקדמת ועתה‬
‫ותחייבו בחיוב גרוע כזה של מוקף ליומו‪,‬‬ ‫נמצא בעיר בי"ד והורה רבא שלא יוכל‬
‫ונמצא שאפשר להגדיר כאן שלש דרגות‪:‬‬ ‫לומר שנפטר בקריאה המוקדמת אלא‬
‫יתחייב שוב 'חיוב כפול'‪ ,‬והרי זה דומה‬
‫א‪ .‬בן כפר שקרא בהקדמה ]י"א י"ב י"ג[‬ ‫לנידון דידן שמעיקר הדין דינו של בן‬
‫הכרך לקרות בט"ו ובחר להקדים קריאתו‬
‫ועתה נמצא בעיר בי"ד‪ :‬אביי יפטרו‬ ‫כתקנת חכמים שלימדו דפרוז ליומו‬
‫מקריאה נוספת ורבא יחייבו‪.‬‬ ‫מיקרי פרוז ועתה כיוון ששב לכרכו בט"ו‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים קמא‬

‫בלילי ט"ו לדירתו שצריך לשנותה פעם‬ ‫ב‪ .‬בן כרך שנסע לשהות בעיר ולכן‬
‫שניה עמהם עכ"ל‪.‬‬
‫הקדים וקרא ביום י"ד כפרוז ליומו‬
‫חילוק בי‪ ‬חיוב מוקד‪ ‬דב‪‬‬ ‫ועתה ביום ט"ו שב לעירו‪ :‬יש לצדד שגם‬
‫כפר לחיוב פרזי‪ ‬ומוקפי‪‬‬
‫בזה יחלקו אביי ורבא‪.‬‬
‫ויש להבין והרי יש לתלות דין זה‬
‫ג‪ .‬בן עיר שקרא בעירו בי"ד אך ביום ט"ו‬
‫במחלוקת התלמודים ומדוע הכריע‬
‫הרשב"א הלכה כדעת הירושלמי‪ ,‬ונראה‬ ‫נוסע לכרך‪ :‬יש לומר שגם רבא יודה‬
‫לחלק חילוק מחודש שאין לדמות חיוב‬ ‫לאביי בזה שפטור מקריאה נוספת שהרי‬
‫גרוע של בן כפר שהרי אפילו שהקדים‬
‫וקרא מגילה עכ"ז משתה ושמחה מחוייב‬ ‫עיקר קריאתו היתה כדינו‪.‬‬
‫לקיימו ביום י"ד דוקא כדאמרינן )מגילה‬
‫ה‪" (.‬אבל שמחה אינה נוהגת אלא‬ ‫ונמצא שלכאורה לפי ש"ס דידן יש‬
‫בזמנה" וא"כ מוכח שאין יום ההקדמה‬
‫הופך להיות כפורים ממש אלא קולא‬ ‫להביא ראיה שאין לחייב חיוב‬
‫שהקילו עליו‪ ,‬אך אין לדמות דבר זה‬ ‫כפול‪ ,‬לאביי בכל מצב ולרבא יש לומר‬
‫לחיוב פרזים ומוקפים שהם שני חיובים‬ ‫שיודה שאי אפשר לחייב במקרה השלישי‬
‫שונים לחלוטין ויש לומר שאף שנתחייב‬ ‫שהרי ודאי שאם ס"ל לחייב בזה עדיפא‬
‫הבן עיר בדינו ויצא לגמרי ידי חובתו‬ ‫הוא ליה לאשמועינן ומדוע נקט חידושו‬
‫הרי עתה בהגיעו לכרך בט"ו חל עליו‬ ‫רק בבן כפר‪ ,‬יחדש דבן עיר שיצא יד"ח‬
‫חיוב שונה לחלוטין מחיובו כבו עיר‬ ‫בעירו ועתה נוסע לכרך בט"ו חייב שוב‪.‬‬
‫ולכן נחייבו אפילו לדברי אביי ואין זו‬
‫סתירה לדברי הבבלי‪ ,‬ומכיוון שהכריע‬ ‫הכרעת הרשב"א‬
‫הרשב"א בשאלתנו ע"פ הירושלמי שלא‬
‫שנא בן עיר ולא שנא בן כרך‪ ,‬אף‬ ‫ומצאתי להרשב"א שחקר בשאלה זו‬
‫שנתחייב יכול לחזור ולחייב עצמו נאמר‬
‫אנן שדרך זו תתאפשר בין לדעת רש"י‬ ‫וז"ל‪ :‬ולענין בן כרך שהלך‬
‫לעיר ואין דעתו לחזור בלילי י"ד וקרא‬
‫ובין לדעת הרא"ש‪.‬‬ ‫עמהם אם חזר למקומו בלילי ט"ו‪ ,‬כתבו‬
‫בתוספות שאין סברא שיחזור ויקרא פעם‬
‫מהו 'המחייב' תוכנית או‬ ‫שנית עם בני הכרך שכבר נפטר‪ .‬אבל‬
‫שהייה בפועל‬ ‫בירושלמי מצאתי שהוא חייב‪ ,‬דגרסינן‬
‫התם )פ"ב ה"ג עיי"ש(‪ :‬ר' בון בר חייא בעי‬
‫ותחילה אציג בפניכם מקרה שהעלתי‬ ‫בן עיר שעקר דירתו לילי ט"ו נתחייב כאן‬
‫וכאן בן כרך שעקר דירתו לילי י"ד נפטר‬
‫אותו בפני החכמים ודנו בו‪ ,‬ר'‬ ‫מכאן ומכאן‪ ,‬אלמא אפילו בן עיר שהיה‬
‫משה מירושלים יצא ביום רביעי י"ג‬ ‫פרוז בכל עת וקרא במקומו ואחר כך‬
‫באדר 'תענית אסתר' ע"מ לבקר את‬ ‫נמלך ועקר דירתו בלילי ט"ו והלך לכרך‬
‫הרי הוא צריך לחזור ולקרות שניה‬
‫עמהם‪ ,‬וכל שכן בן כרך שהלך לעיר שלא‬
‫נעשה פרוז אלא ליומו כשהוא חוזר‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים‬ ‫קמב‬

‫שהוא זמן חלות חיוב מגילה דשחרית ]וכן‬ ‫נכדיו בביתר‪ ,‬כשבתוכניתו לשוב בליל‬
‫נראה שפסק המשנ"ב[ ולכן מיודענו ר' משה‬ ‫חמישי אחר קריאת המגילה עם הנכדים‬
‫הירושלמי פטור מקריאה בביתר משום‬ ‫ושמחה בחברתם‪ ,‬באוטובוס קו ‪ 293‬של‬
‫שבשעת יציאתו החליט להיות ירושלמי‬ ‫השעה ‪ 24:00‬מביתר לביתו בירושלים‪,‬‬
‫ושהייתו בביתר היא מאונס ויקרא בביתר‬ ‫ובאותה שעת צהריים שידידינו ר' משה‬
‫ביום ט"ו אך ידידנו ר' מרדכי הביתרי‬ ‫יוצא מירושלים לביתר יוצא מביתו‬
‫יקרא בירושלים ביום י"ד מכיוון שלא‬ ‫שבביתר ר' מרדכי ועולה על אוטובוס‬
‫עקר דעתו בשעת יציאתו ממקום מגוריו‬ ‫לצורך מצוה דחוף של ליווי של אחד‬
‫ביתר ושהייתו בירושלים היא באונס‪,‬‬ ‫מידידיו לבית החולים 'ביקור חולים'‬
‫ונראה שאף שיש דעות המחייבות ע"פ‬ ‫בירושלים שם ישהא מספר שעות ולכל‬
‫הירושלמי להתחייב 'חיוב כפול' יש לומר‬ ‫היותר בשעה ‪ 24:00‬יעלה על אוטובוס‬
‫שבמקרה ששוהא בירושלים באונס לא‬ ‫לביתר ע"מ לקיים את ימי הפורים בעיתו‬
‫נחייבו חיוב נוסף כשאר בני עיר הנוסעים‬
‫לירושלים מדעתם ע"מ לחייב עצמם ביום‬ ‫ובזמנו בביתר‪.‬‬
‫ט"ו‪ ,‬וכל זה שהבאנו שיעורא דחלות‬
‫ההגדרה 'בן עיר או כרך' שתלויה בכוונתו‬ ‫אלא שתוכניות לחוד ורבות מחשבות‪,‬‬
‫בשעת יציאתו היכן יהיה בעלות השחר זה‬
‫ע"פ דברי כמה ראשונים ובראשם רש"י‬ ‫והקור העז שבחוץ השתלט‬
‫שהכל תליא בעלות השחר‪ ,‬אך הרא"ש‬ ‫במהירות ולפתע בשעה ‪ 22:00‬ירושלים‬
‫חידש גדר שתליא בשעת יציאתו מביתו‬ ‫וביתר הושלגו בשלג גבוה כיאה לפורים‪,‬‬
‫ואף הראב"ד נקט שהכל תלוי במה שתכנן‬ ‫ושני ידידינו 'נתקעו'‪ ,‬ר' משה הירושלמי‬
‫מתחילה והשיבוש שקרה אינו מעלה ולא‬ ‫בבית נכדיו ברחוב 'דרכי איש' ומיודעינו‬
‫מוריד‪ ,‬אך הרז"ה )המאור הקטן‪ ,‬ו‪ .‬מדפי‬ ‫ר' מרדכי הביתרי מצא אכסניא בבית‬
‫הרי"ף( תלה הכל בזמן השהיה בפועל ולפי‬ ‫אחיו בירושלים‪ ,‬הכבישים ייפתחו‬
‫דבריו ר' משה הירושלמי כעת בביתר ולא‬
‫משנה מה סבר ומה תכנן ומכיוון שבפועל‬ ‫במוצאי שבת‪.‬‬
‫נמצא בי"ד בעלות השחר בביתר הרי הוא‬
‫בן עיר וכן ר' מרדכי הביתרי נמצא בפועל‬ ‫ר' משה עכשיו הגיע אלינו לכולל דורשי‬
‫בירושלים ולא שנא באונס או ברצון ולכן‬
‫ייחשב כירושלמי ויתחייב לקרות בט"ו‪,‬‬ ‫ציון ור' מרדכי על קו הטלפון ושניהם‬
‫ונמצא שדין שניהם תלוי במחלוקת‬ ‫שואלים מה עליהם לעשות‪ ,‬טענתי להם‬
‫ראשונים ויש לצדד ששניהם יחויבו‬
‫לקרות יומיים מספק דעות הראשונים‬ ‫כי עליהם לקרוא מגילה ללא ברכה‪.‬‬
‫ובשני הימים ללא ברכה משום ספק‬
‫מחלוקת הראשוני‪ ‬א‪ ‬תלוי‬
‫ברכות להקל‪.‬‬ ‫בתכנו‪ ‬או בשהיה בפועל‬

‫ויסוד הדברים נתון במחלוקת ראשונים‪,‬‬

‫דהכא בפשטות יורו גם רש"י וגם‬
‫הרא"ש והראב"ד שמכיוון שבשעת‬
‫יציאתם ממקום מגוריהם כל אחד נקט‬
‫בדעתו להשאר במקומו בזמן החיוב‬

‫מפרק כרך ועיר ומה שביניהם הרים קמג‬

‫שנקט לשון 'נתעכב' דביאר הריטב"א‬ ‫חידוש שיטת הריטב"א‬
‫שמדובר כגון בן כרך שנמצא כעת בליל‬
‫י"ד בעיר ובתוכניתו היה לנטוש את העיר‬ ‫אך עדיין יד הדוחה נטויה לומר שאף‬
‫בלילה אך למדנו שאע"פ שנתעכב‬
‫במהלך הלילה ולכאורה החל כבר חיובא‬ ‫שמצאנו שכך דעת הרז"ה הרי‬
‫דקריאת מגילה בלילה על אנשי העיר‬ ‫בשו"ע נראה דודאי לא ס"ל הכי שהרי‬
‫וזאת בא להשמיענו שאף שנתעכב עמהם‬ ‫מפורשות כתב‪" :‬בן עיר שהלך לכרך או‬
‫בלילה מאחר ולא ישהא בפועל בעמוד‬ ‫בן כרך שהלך לעיר אם היה דעתו לחזור‬
‫השחר בעיר לא יחול עליו חיוב כלל‪,‬‬ ‫למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר‪,‬‬
‫וא"כ אפשר לפרש כך גם בדברי השו"ע‬ ‫קורא כמקומו ואם לא היה בדעתו לחזור‬
‫שמקורם בדברי הרמב"ם דהמחייב תלוי‬ ‫אלא לאחר זמן הקריאה קורא עם אנשי‬
‫בשהיה בפועל בעמוד השחר וזה חידושו‬ ‫המקום שהוא שם" ואף שאין הכרע‬
‫שבא לאשמועינן באמרו לשון נתעכב ולא‬ ‫בדבריו אם נקט כדעת רש"י או כדעת‬
‫חזר היינו דאין הלילה קובע את זמן‬ ‫הרא"ש‪ ,‬לכאורה ממאי דנקט לשון ' אם‬
‫הקריאה אלא היום הוא הקובע‪ ,‬ונמצא‬ ‫היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה‬
‫שגם הרז"ה ואף הריטב"א ס"ל דהשהיה‬ ‫ונתעכב ולא חזר' שמקורו מדברי הרי"ף‬
‫בפועל היא הקובעת ולמדנו הריטב"א‬ ‫ומינה מוכח שאין המחייב הוא היכן‬
‫שייתכן לבאר כן בדברי הרי"ף‪ ,‬הרמב"ם‬ ‫נמצא האדם בפועל אלא דוקא כוונתו היא‬
‫הקובעת ואף שבזמן עמוד השחר נמצא‬
‫ואחריהם השו"ע ‪.‬‬ ‫במקום חיוב אי הוי מעיכוב ולא מעיקר‬
‫התוכנית אין אנו מתחשבים במקום‬
‫פורים שמח‪ ,‬בברכת ליהודים היתה‬ ‫הימצאותו בפועל‪ ,‬וממש על דברי הרי"ף‬
‫הללו חלק הרז"ה וא"כ י"ל דודאי‬
‫אורה‪ ,‬ונזכה להארת 'עטרת‬ ‫הוכרעה ההלכה דלא כהרז"ה‪ ,‬אך לפי‬
‫מרדכי' 'בן יאיר' שיוארו עינינו בתורה‬ ‫דברי הריטב"א מוכח כי אפשר לפסוק‬
‫כהרז"ה ועכ"ז לפרנס את דברי הרי"ף‬
‫הקדושה‪.‬‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים‬ ‫קמד‬

‫קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו‬

‫קריאה בלחש או בקול ר‪‬‬
‫שמא יבטח על קריאת חבירו‬
‫שמא יבואו עמי האר‪ ‬לדבר בינתיי‪‬‬
‫טענת חיישינ‪ ‬לבלבול‪ ,‬ודחייתה‬
‫שלש סיבות לקריאה בקול אחד‬

‫השראת השכינה‬
‫תוספתא מפורשת שהיו קורי‪ ‬כחדא‬

‫מדרש מפורש שהיו קורי‪ ‬כחדא‬
‫רפואה שלימה‬

‫הגברת כח התפילה‬
‫שינוי המנהג‪ ,‬ארי‪ ‬או לא ארי‪‬‬

‫מי זאת עולה מ‪ ‬ה'מ'ד'ב'ר'‪:‬‬

‫‪‬‬

‫בהשקט ובחשאי ועוררו כמה מהוותיקין‬ ‫במהלך לימודנו המשותף עם מו"ר אבי‬
‫והמדקדקין שבציבור דראוי לתקן תקנה‬
‫ומנהג חדש לקרוא כולם כחדא בקול רם‬ ‫הגאון שליט"א נתעוררה שאלה‬
‫ובטעמי המקרא‪ ,‬ושלשה שינויים איכא‬ ‫לפנינו וראיתי לשטוח את צדדי הבעיא‬
‫הכא‪ ,‬האחד‪ :‬דעד עתה קראו בלחישה‬
‫ועתה בקול רם‪ .‬השני‪ :‬דעד שקמתי‬ ‫ומה שהעלינו בידינו‪.‬‬
‫ד'ב'ו'ר'ה היו כל אחד בפני עצמו בחד‬
‫סמכא ועתה נהיה כולנו בחיבורא חדא‪.‬‬ ‫צבור שנהגו עד היום לקרוא פס' ראשון‬
‫והשלישי‪ :‬דלמנהג הישן קראו בלא נגינה‬
‫ועתה יטעימו קריאתן כקוראים בתורה‪.‬‬ ‫דק"ש בקול רם כולם כאחד‬
‫ויש לדון בכל אחד מהשינויים בפני עצמו‪,‬‬ ‫ואחריו בשכמל"ו בלחישה כמנהג כל‬
‫ישראל וכמש"כ השו"ע בסימן ס"א‬
‫ובסעיפים ד' וי"ג‪ ,‬אך את שאר שלשת‬
‫פרשיות הק"ש קורא כל אחד לעצמו‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים קמה‬

‫אחד ואחד משנן בפיו‪ ,‬ויש לבאר היאך‬ ‫קריאה בלחש או בקול ר‪‬‬
‫מוכח בפס' דשינון דוקא בפיו ולא‬
‫מתקיים שינון בדרך שמיעה דלשון שינון‬ ‫הנידון הראשון הוא בשאלה האם‬
‫שיהו מחודדין ואי אפשי שיהו מחודדין‬
‫ע"י שומע כעונה ‪ ,‬ויש לבאר עוד דהמשך‬ ‫המנהג לקרוא את שלשת‬
‫הפס' 'ושננתם לבניך' ובודאי שלא יכול‬ ‫הפרשיות בלחש‪ ,‬מהודר ומעולה‬
‫האב לקיים מצוות שינון ע"י שמיעה‬ ‫מהקריאה בקול רם‪ ,‬או שמא פחות הוא‬
‫מאחר‪ ,‬ולכן שונה מצות ק"ש מרוב‬ ‫ממנו‪ ,‬או דלמא שקולים הם ואפוכי‬
‫המצוות שבהם נאמר שומע כעונה‪ ,‬אך‬
‫בק"ש אין אדם יוצא בקריאתו של חבירו‪.‬‬ ‫מטרתא למה לי‪.‬‬

‫דחיית חששות הראשונים‬ ‫ושורש הענין מתחיל בגמ' פסחים ]פרק‬

‫אך כבר תבריה המג"א לגזיזיה והעיר‬ ‫מקום שנהגו נו‪ [.‬דמבואר התם‬
‫בדברי ר' שמעון בן לקיש לגבי בשכמל"ו‬
‫שבכנסת הגדולה כתב בשם הרא"ם‬
‫שהשומע ק"ש מאחר יצא‪ ,‬ועפ"ז למאי‬ ‫שהתקינו לאמרו בחשאי‪.‬‬
‫ניחוש לה דהרי קרינן כולנו כחדא ואף‬
‫אם יטעה ויסמוך על קריאת חביריו יצא‬ ‫וברור אם כן שאת הפסוק הראשון‬
‫יד"ח‪ ,‬ולמעשה כתב המשנ"ב ]ס"ק מ[‬
‫דרוב האחרונים הכי ס"ל דשרי‪ ,‬והוסיף‬ ‫אומרים בקול רם ואת בשכמל"ו‬
‫המג"א ועיין מה שכתבתי סי' נט ס"ד‬ ‫נאמר בלחישה‪ .‬אך נחלקו ראשונים‬
‫ס"ק ה' ושם יראה המעיין שהביא‬ ‫ואחרונים לגבי קריאת שאר הפרשיות‬
‫המג"א את דעת רבינו יונה הסובר דרק‬ ‫והעיד הרשב"א דכבר בזמנו היו בזה שני‬
‫בעשרה יש כח ואפשרות להוציא יד"ח‬ ‫מנהגים אלו בלחש ואלו בקול‪ .‬והקוראים‬
‫בשמיעה כענייה‪ ,‬אך גם לשיטת רבינו‬ ‫בלחש ביארו בלשון הגמרא שהתקינו‬
‫יונה במניין דנן לא תהיה בעיה הלכתית‬ ‫לומר בלחש ממנו ולהלן‪ ,‬ושלשה טעמים‬

‫מחמת דהוי בעשרה‪.‬‬ ‫בטעם המנהג מצינו בזה‪:‬‬

‫שמא יבואו עמי האר‪‬‬ ‫שמא יבטח על קריאת חבירו‬
‫לדבר בינתיי‪‬‬
‫הביאור הראשון והקדום ביותר מקורו‬
‫וטענה זו מקורה תלמידי ר' יונה והובאה‬
‫ברב האי גאון והביאוהו‬
‫שיטה זו אף בבית יוסף ונראה‬ ‫הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תנב‪ ,‬מהר"ם‬
‫שחששו חכמים שמא אחר שקראו כל‬ ‫אלשקאר‪ ,‬הרדב"ז‪ ,‬ואחריהם המג"א ]בסי'‬
‫ס"א ס"ק טז[ דאין לקרוא ק"ש בקול רם‬
‫שמא יבטח אחד על שמיעתו בהנחה‬
‫דשומע כעונה ולא ידע כי דרשו חכמים‬
‫בירושלמי ]פ"ג ה"ג [ 'ושננתם' שיהא כל‬

‫א‪ .‬ועיין בלבושי שרד שהבין בכוונת המג"א דיש לחוש שמא יבוא לסמוך על השמיעה מחבירו אף אי‬

‫ליכא מנין‪.‬‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים‬ ‫קמו‬

‫טענת חיישינ‪ ‬לבלבול‪ ,‬ודחייתה‬ ‫הקהל באימה ויראה פסוק ראשון ולחשו‬
‫בשכמל"ו וכל אחד מתחיל לקרות בקול‬
‫טעם נוסף למנהג הקריאה בלחש מצינו‬ ‫ובאי סדר יבואו עמי הארץ לזלזל בקריאת‬
‫שלשת הפרשיות ויפטפטו בינתיים‪ ,‬ועוד‬
‫בדברי הרדב"ז והוא 'שמא יכשל‬ ‫דמחמת האי סדר השורר בשעת הקריאה‬
‫בדבורו' מחמת הרעש הרב שיש בבית‬ ‫בביהכנ"ס לא יתבישו עמי הארצות הנ"ל‬
‫הכנסת ויבא להחסיר תיבה או יטעה‬ ‫לדבר ככל העולה על רוחם ולכן תיקנו‬
‫בשאר דברים המעכבים‪ ,‬אך טרם‬ ‫שילחש כל אחד לעצמו וממילא שני‬
‫דאתייה סלקיה‪ ,‬וטען כי אין לחוש להכי‬ ‫ריווחים בתקנה אחת לפניך‪ ,‬דיראת‬
‫מחמת שקריאת שמע שגורה בפי הכל‬ ‫הכבוד דבשכמל"ו נמשכת ולא ידברו‪,‬‬
‫ולא מצוי שאדם ייכשל בקריאתה‪ ,‬ואף‬ ‫ואף שקט שורר בבית הכנסת והיאך יעיזו‬
‫אנן נדון קל וחומר ואם בשעה שכל‬
‫מתפללי ביהכנ"ס קורין בקול רם ובאי‬ ‫לדבר זה עם זה‪,‬‬
‫סדר סובר הרדב"ז כי אין לחוש לבלבול‬
‫וטעות עאכ"ו שאם נתקן שיהו כל‬ ‫דחיית חשש רבינו יונה‬
‫המתפללים קורין כאחד בסדר ובנחת‬
‫ולדידן אף שישנם מקומות ששכיחי‬
‫דאין לחוש כלל וכלל לבילבול‪.‬‬
‫בהו עמי הארץ בכ"ז אם‬
‫סיכום שלשת הטעמים ודחיותיהם‬ ‫יקראו כולם בקול רם ובצורה אחידה‬
‫נראה שאין לחוש לפיטפוטי עמי‬
‫ובדרך קצרה‪ :‬שני מנהגים קדומים‬ ‫הארצות‪ ,‬וכ"ש במקומות דמיוסדים על‬
‫חברת בני תורה‪ ,‬ועוד הבט ימין וראה‬
‫מאד ישנם בדרך קריאת שלשת‬ ‫שכל עמי הארץ נזהרים ואינם משיחין‬
‫פרשיות ק"ש‪ ,‬יש שנהגו לקראם בקול רם‬ ‫בזמן ק"ש וטענה זו האחרונה הובאה‬
‫וטעמם מובן דנאמר 'שמע' השמע לאזניך‬
‫מאי דתוציא מפיך ואף שהצריכו חכמים‬ ‫בדברי הרדב"ז‪.‬‬
‫לומר בשכמל"ו בלחש ובחשאי‪ ,‬ילחש‬
‫בשכמל"ו ויחזור לקריאה בקול רם וברור‪,‬‬ ‫והוסיף הרדב"ז ]ח"ג סי' תמו[ דאי חיישת‬
‫וכך נדייק מסוגיין דגרסינן 'התקינו שיהו‬
‫אומרים אותו בחשאי' ואותו פירושו ‪-‬‬ ‫לדיבורי עמי הארץ‪ ,‬מה הועילה‬
‫בשכמל"ו‪ ,‬ולא את ק"ש כולה דא"כ‬ ‫תקנתא דקרייה בלחש והרי עוד יותר יש‬
‫לחוש לדיבורי עמי הארץ משום שילמדו‬
‫הול"ל אותה‪.‬‬ ‫למהר קרייתן ולדבר בסיום שלשת‬
‫הפרשיות אחר שמיהרו וסיימו קרייתן‬
‫אך על הנוהגים לגורסה בלחש יש להבין‬ ‫אדהכי והכי בעוד שממתינים לאמירת‬
‫החזן ה' אלקיכם אמת ונמצאו מפסיקין‬
‫מהו טעם מנהגם‪ ,‬ומצינו שלשה‬
‫טעמים אפשריים‪ ,‬הראשון‪ :‬שמא ישמע‬ ‫בין אמת ליציב‪.‬‬

‫ב‪ .‬ויסוד זה לא מצאתיו בעוד פוסקים‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים קמז‬

‫יבואו לדבר דמנכר הדבר‪ ,‬וכ"ש בחבורת‬ ‫האדם את קריאת הש"ץ או חבירו הסמוך‬
‫בני תורה אין לחוש להכי‪ ,‬דכבר העיד‬ ‫לו ויכוין לצאת בשמיעה ולא ידע כי בדיני‬
‫הרדב"ז שכל העם ועמי ארצות בכללן‬ ‫קריאת שמע ישנה חומרא שין אומרים בה‬
‫'שומע כעונה' אך יש לדחות חששא זו‬
‫נזהרים בזה‪.‬‬ ‫מכיוון שלמעשה רבים הפוסקים דסברי‬
‫שאף בק"ש אמרינן 'שומע כעונה' ואף‬
‫והשלישי‪ :‬דיש לחוש לבלבול וטעות‬ ‫שיש שהחמירו בזה‪ ,‬באחד הקורא‬
‫בעשרה מוציאם יד"ח כדין שומע כעונה‪,‬‬
‫וכבר דחאו הרדב"ז על‬
‫הסף מכיון שפרשיות ק"ש מיגרס גריסי‬ ‫ולדידן‪ ,‬נראה שאין צורך לחוש לחשש‬

‫ושגורות בפי הכל‪.‬‬ ‫זה כיון שלמעשה גם אם יבטח‬
‫על קריאת חבירו יצא יד"ח‪ ,‬וכ"ש‬
‫ובנידון דידן י"ל דמכיון דבעינן לתקן‬ ‫בתפילה בצבור‪ ,‬וכן משמע מדברי המג"א‬

‫תיקון גדול דיהיו קורין כולן‬ ‫וכך הכרעת המשנ"ב‪.‬‬
‫בסדר אחד ואין ת'י'ב'ה' נוגעת‬
‫בחבירתה אין לחוש לבלבול כלל‬ ‫והשני‪ :‬שמא תוך כדי הקריאה יבואו‬

‫דחביריך יקיימוה בידיך‪.‬‬ ‫עמי הארץ לדבר בינתיים‪ ,‬אך‬
‫כבר דחה טעם זה הרדב"ז בטענה כי‬
‫בעיה במנהג הקריה בלחש‬ ‫איפכא מסתברא וילמדו עמי הארץ‬
‫לקרא במהירות ואדהכי והכי עד שיחל‬
‫הראת לדעת דאין מעלה מיוחדת‬ ‫הש"צ בברכות שאחר הק"ש ימצאו זמן‬

‫לקריאת שמע בלחש על פני‬ ‫מרובה לדיבוריהם‪.‬‬
‫הקריאה בקול רם‪ ,‬אך העלה הרדב"ז‬
‫בעיה במנהג הקוראים ק"ש בלחש‬ ‫ולנידון דידן נראה כי אין לחוש להכי‬
‫במקרה שהיחיד הזדרז וסיים קריאתו‬
‫ולעומתו הש"ץ האריך ונמצא שהיחיד‬ ‫דהרי בעינן לתקן שיהו כולם‬
‫ממתין בשהיתו יתר מהשהייה המותרת‬ ‫קורין כחדא כאיש אחד ובודאי שלא‬
‫ונמצא שלא יצא יד"ח‪ ,‬ואם היו קוראים‬

‫כל הציבור יחד‪ ,‬דבר כזה לא ייתכן‪.‬‬

‫שלש סיבות לקריאה בקול אחד‬

‫השראת השכינה‬ ‫וכתב הרדב"ז‪ ‬דאם נעיין שפיר נראה כי‬

‫הראשונה‪ ,‬ע"פ המדרש שבשעה‬ ‫אם יקראו כל הציבור בקול רם‬
‫וביחד כעדר הקצובות תהיה עדיפה‬
‫שכאשר השכינה באה לבית‬ ‫קריאתם על פני הקריאה החרישית ולחוד‬
‫הכנסת ורואה את הציבור אומרים את‬
‫עשר ידות וזאת מכמה סיבות‪:‬‬

‫ג‪ .‬הרדב"ז‪ -‬ר' דוד בן זמרא ממגורשי ספרד שעבר למצרים וכיהן כראש רבני מצרים‪ ,‬שם הקים ישיבה בה‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים‬ ‫קמח‬

‫בפי ישראל לסופר הפורס על שמע בבית‬ ‫פסוקי דזמרה‪ ,‬ומקצת מקדימין ומקצתן‬
‫הכנסת שהוא פותח תחילה והן עונין‬ ‫מאחרין מיד מסתלקת השכינה‪ ,‬ולמד‬
‫אחריו‪ ,‬ומפרשת הגמרא היאך קרו ישראל‬ ‫הרדב"ז ק"ו דאם בזמירות כך‪ ,‬בק"ש‬
‫'דאמור כולהו בהדי הדדי'‪ ,‬ומשמע‬
‫מהגמרא שקרו קריאת שמע יחד ובקול‬ ‫שהיא ייחודו של מקום עאכ"ו‪.‬‬
‫רם אלא שיד הדוחה נטויה לומר דהכא‬
‫איננו עוסקים בקריאת שמע עצמה אלא‬ ‫תוספתא מפורשת שהיו‬
‫רק בברכותיה וכנוסח הגמרא 'סופר‬ ‫קורי‪ ‬כחדא‬
‫הפורס על שמע' ואכן אפשר לדייק כך‬
‫מרש"י שפירש‪" :‬כסופר‪ .‬מלמד תינוקות‬ ‫ומדרש זה זה שהביא הרדב"ז איני יודע‬
‫והוא תדיר בבית הכנסת ופורס על שמע‬
‫לעשרה הנועדים‪ .‬פורס לשון פרוס החג‬ ‫מקורו‪ ,‬אך מצינו בגמרא סוטה‬
‫לפני החג )שקלים דף ה( מתחיל בברכות‬ ‫)ל‪ (:‬מקור נפלא לצורה הראויה והנהוגה‬
‫שלפני קריאת שמע והן עונין אחריו‬ ‫בימי חז"ל "ת''ר בו ביום דרש רבי עקיבא‬
‫וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקודש‬ ‫בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם‬
‫על כולם וכוונו יחד את השירה ככתבה"‬ ‫לומר שירה וכיצד אמרו שירה כגדול‬
‫אך מדברי התוספתא שהובאה בתוספות‬ ‫המקרא את הלל והן עונין אחריו ראשי‬
‫שם "רבי נחמיה אומר כסופר הפורס על‬ ‫פרקים משה אמר אשירה לה' והן אומרים‬
‫שמע בבית הכנסת‪ .‬בתוספתא )פ''ו( ר'‬ ‫אשירה לה' משה אמר כי גאה גאה והן‬
‫נחמיה אומר כבני אדם שקורין את שמע‬ ‫אומרים אשירה לה' רבי אליעזר בנו של‬
‫שנאמר ויאמרו לאמר מלמד שהיה משה‬ ‫רבי יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את‬
‫פותח תחילה וישראל עונין אחריו‬ ‫הלל והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר‬
‫וגומרין משה אמר אז ישיר משה וישראל‬ ‫משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה‬
‫אומרים אשירה לה' משה אמר עזי וזמרת‬ ‫לה' משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי‬
‫יה וישראל אומרים זה אלי ואנוהו משה‬ ‫גאה גאה רבי נחמיה אומר כסופר הפורס‬
‫אמר ה' איש מלחמה וישראל אומרים ה'‬ ‫על שמע בבית הכנסת שהוא פותח תחילה‬
‫שמו" מוכח להדיא שבקריאת שמע עצמה‬ ‫והן עונין אחריו במאי קמיפלגי רבי‬
‫נאמרו דברי ר' נחמיה ונראה שכך היו‬ ‫עקיבא סבר לאמר אמילתא קמייתא ורבי‬
‫נוהגים לקרות כולם בקול רם יחדיו את‬ ‫אליעזר בנו של ר''י הגלילי סבר לאמר‬
‫אכל מילתא ומילתא ור' נחמיה סבר‪:‬‬
‫קריאת שמע‪.‬‬ ‫ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי לאמר‬
‫דפתח משה ברישא" הראת לדעת מדברי‬
‫ר' נחמיה שדימה את אמירת 'שירת הים'‬

‫צמחו גדולי עולם כמהריק"ש ובעל שיטה מקובצת ואורו של עולם רבנו האר"י‪ ,‬עלה לירושלים ומשם‬
‫לצפת ושם מרן הב"י והמבי"ט שניהם זקנים ונשואי פנים ומיד הושיבוהו בראש עליהם‪ .‬חבירו של מהר"י‬
‫קורקוס‪ ,‬מחבר שו"ת הרדב"ז ובו למעלה משלשת אלפי תשובות ]ואף כל האמור כאן מדברי הרדב"ז‬

‫משו"ת זה בח"ג סי' תמ"ו[ וכן פירוש נפלא על הרמב"ם ועוד ספרים בפשט ובסוד‪ .‬ה'רל"ט‪-‬ה' של"ג‪.‬‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים קמט‬

‫ומעלה מפסוק אחד על משנהו‪ ,‬וא"כ ק"ו‬ ‫מדרש מפורש שהיו קורי‪‬‬
‫הוא דאם בשבחא דמריה חפצה השכינה‬ ‫כחדא‬
‫שיהו ישראל קורין בקצב אחד לא יקדים‬
‫ולא יאחר‪ ,‬עאכ"ו בקריאת שמע החמורה‬ ‫וכן מצאנו בשיר השירים רבה )פ"ח ט"ו(‬
‫דאית בה עול מלכות שמים ומצות וזכירת‬
‫מדרש מפורש הדורש את שני‬
‫יציאת מצרים‪.‬‬ ‫הפסוקים האחרונים של שיה"ש "היושבת‬
‫בגנים חברים מקשיבים כשישראל נכנסין‬
‫רפואה שלימה‬ ‫לבתי כנסיות וקורין ק"ש בכיוון הדעת‪,‬‬
‫בקול אחד‪ ,‬בדעה וטעם אחד‪ ,‬הקב"ה‬
‫והסיבה השניה ע"פ מאי דאיתא במדרש‬ ‫אומר להם‪ ,‬היושבת בגנים‪ :‬כשאתם קורין‬
‫חברים‪ ,‬אני ופמליא שלי‪ ,‬מקשיבים‬
‫הנעלם )זוהר חדש רות צה‪(.‬‬ ‫לקולך השמיעיני‪ .‬אבל כשישראל קורין‬
‫והוב"ד בב"י סי' ס"א ד"ה יש נוהגים‪ ,‬וכן‬ ‫קריאת שמע בטירוף הדעת זה מקדים וזה‬
‫במשנ"ב ס"ק ו'‪ :‬פתח רבי יהודה ואמר‬ ‫מאחר ואינם מכוונין דעתם בקריאת שמע‪,‬‬
‫"רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך"‬ ‫רוח הקודש צווחת ואומרת‪ :‬ברח דודי‬
‫התורה היא רפואה לגוף‪ ,‬ולפיכך יש‬ ‫ודמה לך לצבי‪ ,‬לצבא של מעלה הדומים‬
‫בק"ש רמ"ח תיבין כנגד רמ"ח איברים‬ ‫לכבודך בקול אחד ובנעימה אחת ‪ ,‬על‬
‫של אדם וכל הקורא קריאת שמע‬
‫כתיקונו‪ ,‬כל אבר ואבר לוקח תיבה אחת‬ ‫הרי בשמים‪ :‬בשמי שמים העליונים‪.‬‬
‫ומתרפא בה ואם כן‪ ,‬ראוי לאמרה ביחד‬
‫הרי שכאשר ישראל יושבים 'בגנים'‬
‫משני טעמים‬
‫היינו בביהכנ"ס‪ ,‬וקורין בחיבורא‬
‫א‪ .‬ע"מ שעוצמת הרפואה תהיה חזקה‪,‬‬ ‫חדא 'חברים'‪ ,‬מגיעים פמליא של מעלה‬
‫לשמוע קריאתן וזהו 'מקשיבים לקולך'‪,‬‬
‫דאינו דומה כח הריפוי דיחיד לכחם‬ ‫וחפץ ונועם העליונים בכך‪ .‬אך אם אינם‬
‫של הרבים‪.‬‬ ‫נוהגים כך 'ברח דודי' ח"ו מסתלקת‬
‫השראת השכינה‪ ,‬הרי שאם נקרא בקול‬
‫ב‪ .‬מחמת שאין חבוש מתיר עצמו מבית‬ ‫אחד ובנעימה אנו דומים למלאכי מעלה‬
‫הקוראים זה אל זה וממתינים זה לזה ואין‬
‫האסורים הקורא לעצמו אין בסממניו‬ ‫אחד מהם מקדים חבירו וממילא השכינה‬
‫כדי להעלות ארוכה אך כאשר כל הצבור‬ ‫יכולה לשרות בין האנשים כמלאכים‪,‬‬
‫קורין כחדא‪ ,‬כל חדא וחדא יהיב ליה‬ ‫וקשה להעמיד התוספתא והמדרש בפסוק‬
‫ראשון כמו שרצה לתרץ הרד"ל אליבא‬
‫לחבריה ידיה ואוקמיה‪.‬‬ ‫דמנהג הקריאה בלחש‪ ,‬ויתכן שבשל כך‬
‫הביא הרדב"ז ראייתו מק"ו מפסוקי‬
‫הגברת כח התפילה‬ ‫דזמרה דהתם ודאי מיירי בקורין כל‬
‫הזמירות בחיבורא חדא דאין יתרון‬
‫דהרי הקול החזק היוצא מפי רבים יש‬

‫בו כח לבטל את המסכים‬
‫המבדילים ובוקע כמה אווירין וכיוצא בו‬
‫מצינו בעונה אמן יש"ר בכל כחו‪ ,‬וכן‬
‫מצינו שהיו נוהגים ישראל למיקרי הלילא‬

‫מפרק קריאת שמע בטעמיה‪ ,‬בקול רם יחדיו הרים‬ ‫קנ‬

‫שמפסיד הכוונה הורה למעשה בסעיף‬ ‫יחד בתוקף גדול עד שהיו מליצים בזה‬
‫כ"ד 'ומ"מ המדקדקים מחמירין בכך' הרי‬ ‫'כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא' )פסחים‬
‫שהתיר לשנות את המנהג בזה אף שיש‬ ‫פה‪ ,(:‬וכן מצינו במנהג כל ישראל להגביה‬
‫קולם בסליחות ותחנונים‪ ,‬וכל זה מחמת‬
‫למנהג זה טעם‪.‬‬ ‫שע"י הגברת הקול ע"י איחוד כל קולות‬
‫המתפללים יש בו חוזק ותוקף גדול‬
‫מי זאת עולה מ‪ ‬ה'מ'ד'ב'ר'‪:‬‬ ‫שיתבטלו כל מעכבי התפילה ותתקבל‬

‫נראה כי מעלה עצומה נקרתה לפני‬ ‫תפילתם לרצון‪.‬‬

‫מתפללי ביהכנ"ס‪ ,‬ואין להם‬ ‫שינוי המנהג‪ ,‬ארי‪ ‬או לא ארי‪‬‬
‫לחוש הכא לשינוי מנהגם דהרי כבר‬
‫מצינו כיוצא בו לגבי ק"ש בטעמים‬ ‫אך אף שהוכחנו כי שבח גדול איכא‬
‫שאי איכא מעלה ושבח לא חיישינן‬
‫למנהגא ‪ ,‬וכ"ש הכא דלית לחוש לשום‬ ‫בקריאת כל הציבור יחדיו‪ ,‬עדיין יש‬
‫חסרון אלא אך שבח ומעלה בכוונה‬ ‫לדון שמא מי שמנהגו לקרות בלחישה‬
‫איכא‪ ,‬וגורם להשראת השכינה ומביא‬ ‫לא אריך לשנויי מנהגו‪ ,‬אל תאמר כן‬
‫רפואה לעולם‪ ,‬וגורם קבלת התפילה‬ ‫דאפשר לן ללמוד מדין 'קריאת שמע‬
‫כריח ניחוח‪ ,‬ובפרט לפי ששמענו‬ ‫בטעמי התורה' שהעיד הבית יוסף בסו"ס‬
‫באזנינו הלילא דילהו דפקע כיפי‬ ‫ס"א שלא היה המנהג כן בזמנו "ולא‬
‫דאיגרא דחורבת רבי יהודה החסיד‪,‬‬ ‫ראינו ולא שמענו שום מקום שנוהגים‬
‫ומרפסא גזוזטרותיו‪ ,‬ושבחא דנשמת כל‬ ‫לקרותה בטעמיה הכתובים בתורה"‪,‬‬
‫חי מתנגן בחן ובנועם בכנישתא חדא‬ ‫ובכ"ז מחמת המעלה שראה בק"ש‬
‫דידהו כזמרת מלאכי מרום ומדוע ייגרע‬ ‫בטעמיה הורה כפסק הטור בשם רבינו‬
‫חלק גבוה בקבלת עול מלכות שמים‬ ‫יונה לקותה בטעמיה‪ ,‬ואף הרמ"א בדרכי‬
‫משה שטען כי קשה לשנות המנהג מחמת‬
‫ועול מצוות‪.‬‬

‫‪‬‬