ספר יהודית איסרוב

‫בתנועה מתמדת‬

‫זיכרונות וסיפורים מחייה של יהודית איסרוב‬

‫‪2‬‬

‫ראיונות‪ ,‬כתיבה ועריכה‪ :‬שלי קליין‪-‬אברהם | עיצוב‪ :‬סטודיו ‪ | VITVIT‬דפוס‪ :‬מילניום איילון טוטל בע"מ‬
‫©כל הזכויות שמורות ליהודית איסרוב‬
‫אוגוסט ‪2022‬‬

‫‪3‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫ילדותם של אבי ואמי ‪5‬‬
‫הורי – ההכרות בגרמניה והעלייה לארץ ‪9‬‬
‫צפת ‪10‬‬
‫זיכרונות ילדות מתל אביב ‪13‬‬
‫לסל ‪ – 4‬הבית בו גדלתי ‪16‬‬
‫בית הספר 'נס ציונה' ‪18‬‬
‫סבתא לינה וסבא יוסף ‪20‬‬
‫סבתא פרידה וסבא אלפרד ‪22‬‬
‫המעבר לירושלים ‪24‬‬
‫המשפחה גדלה‪ ,‬וגם אני ‪25‬‬
‫ימים הרי גורל ‪ -‬בארץ ובעולם ‪30‬‬
‫אסון במשפחתנו ‪ -‬אבי נרצח ‪32‬‬
‫ימי מלחמת העצמאות ‪35‬‬
‫מסתגלים למציאות חדשה ‪37‬‬
‫גימנסיה 'רחביה' ‪39‬‬
‫שבט הצופים 'מצדה' ‪44‬‬
‫ימי הנעורים ‪ -‬חברות ובילויים ‪46‬‬
‫חבורת "הגדר" וההכרות עם אריה ‪50‬‬
‫לימודי ריפוי בעיסוק ‪52‬‬
‫הטיול הגדול – חצי שנה באירופה ‪54‬‬
‫עבודה‪ ,‬לימודים וחתונה ‪56‬‬
‫דירתנו הראשונה ‪ -‬הפלמ"ח ‪58 23‬‬
‫שנים ראשונות לנישואין ‪60‬‬
‫הולדת עפר והמעבר לתל אביב ‪62‬‬
‫משפחה צעירה ‪64‬‬
‫הולדת דרור ‪66‬‬
‫אמא לשניים ‪68‬‬

‫‪4‬‬

‫תוכן עניינים‬

‫טיולים משפחתיים בארץ ‪76‬‬
‫הולדת איה ‪80‬‬
‫תחילת שנות השבעים ‪82‬‬
‫הילדים גדלים‪84 ...‬‬
‫הילדים מתגייסים ‪92‬‬
‫עבודות זמניות ‪95‬‬
‫הילדים לומדים‪ ,‬מקימים בית ומשפחה ‪96‬‬
‫מלחמת המפרץ ‪102‬‬
‫ריפוי בעיסוק – הרבה יותר מסתם "עבודה" ‪104‬‬
‫עזרה לזולת ‪106‬‬
‫סבתא! ‪107‬‬
‫שנים אחרונות עם אמי ‪116‬‬
‫על כלבים‪ ,‬חתולים ושאר בעלי חיים ‪118‬‬
‫אוספים ‪121‬‬
‫שעות הפנאי ‪123‬‬
‫רואה עולם ‪126‬‬
‫המשלחת לפולין ‪131‬‬
‫סגירת מעגל – הביקורים בגובן ‪133‬‬
‫סבא עזרא וסבתא מרים ‪137‬‬
‫אריה ‪ -‬חבר לחיים ‪139‬‬
‫חברות וחברים ‪145‬‬
‫בני משפחה וקרובים יקרים ‪150‬‬
‫אחותי הגדולה ‪ -‬רותי מספרת ‪155‬‬
‫טיפלה בי עד שגדלתי – גדעון מספר ‪157‬‬
‫אמא יקרה לנו – הילדים מספרים ‪159‬‬
‫אין על סבתא! – הנכדים מספרים ‪164‬‬

‫‪5‬‬

‫ילדותם של אבי ואמי‬

‫על חייהם של הורי טרום עלייתם ארצה ועל המשפחות בהן גדלו אינני יודעת הרבה לצערי‪ .‬מפה ומשם אספתי מעט מידע‪ :‬קצת ממה שאני‬
‫זוכרת שסיפרו לי‪ ,‬קצת ממה שהיה רשום במקורות ומסמכים שונים‪ .‬מכל מקום‪ ,‬שורשי‪ ,‬משני הצדדים‪ ,‬נעוצים עמוק בגרמניה וסביבותיה‪ .‬יש לי‬

‫עדיין לא מעט קרובי משפחה שחיים באירופה‪.‬‬

‫במקל עץ גדול‪ .‬אחר‪-‬כך מוציאים מהמים‪ ,‬משפשפים על קרש כביסה גלי‪ ,‬שוטפים‪,‬‬ ‫אמו של אבי‪ ,‬לינה‪ ,‬נולדה בגרמניה ב‪ 12.11.1875-‬למשפחת פרש (‪.)Presch‬‬
‫תולים‪...‬סיפור ארוך ומיגע‪ .‬ומה בעיקר שימח את אמי ואחיה? שבשלושת הימים הללו‬ ‫אביו של אבי‪ ,‬יוסף‪ ,‬נולד בגרמניה ב‪ 14.6.1876-‬למשפחת להרס (‪.)Lehrs‬‬

‫לא היה זמן לבשל‪ ,‬ומשום כך אכלו נקניקיות בלחמניות‪ ,‬כיף גדול!‬ ‫ב‪ 11.6.1903-‬נישאו לינה ויוסף בברלין‪ ,‬ושם גם נולדו שני בניהם‪ :‬ב‪10.6.1904-‬‬
‫בתקופה מסוימת‪ ,‬כשהיתה אמא נערה‪ ,‬למדה בברלין במשך שנתיים בבית ספר‬ ‫נולד הוגו (צבי)‪ ,‬לימים אבא שלי‪ ,‬וכשנתיים אחריו אחיו קורט‪ .‬המשפחה התפרנסה‬
‫איכותי לכלכלת הבית‪ ,‬לימודים שכללו השכלה בתחומים נוספים לנערות "מבית טוב"‪:‬‬ ‫כמדומני מחנות למכירת בגדים לא יקרים (קונפקציה)‪ ,‬יתכן שסבתא מכרה גם בגדים‬
‫ספרות‪ ,‬תרבות‪ ,‬מלאכות יד וכדומה‪ .‬נדמה לי שבתקופה ההיא עוד גרה משפחתה‬
‫בגובן‪ ,‬מרחק של לא מעט שעות נסיעה ברכבת‪ ,‬לכן היתה מגיעה הביתה לביקור רק‬ ‫שסרגה‪.‬‬
‫בנעוריו היה אבי חניך ומדריך בתנועת הנוער הציונית 'בלאו‪-‬וייס' (כחול‪-‬לבן)‪,‬‬
‫אחת לחודש‪.‬‬ ‫שעסקה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בהכשרת בוגריה לעליה לפלסטינה‪ .‬במסגרת ההכשרה אני‬
‫לאחר סיום בית הספר היה ברור שאמי תמשיך בלימודיה‪ .‬היא מצדה רצתה ללמוד‬ ‫מניחה שאבא למד גם חקלאות‪ ,‬עברית‪ ,‬ולא מעט היסטוריה של העם היהודי וארץ‬
‫חינוך גופני‪ ,‬הוריה טענו שהמקצוע לא "מכובד" מספיק וביקשו ממנה לבחור תחום‬ ‫ישראל‪ .‬במקביל למד אבי בתיכון‪ ,‬אני בטוחה שהיה תלמיד טוב‪ .‬לאחר סיום בית‬
‫אחר‪ .‬בסוף בחרה ללמוד פילולוגיה‪ ,‬מדע הקרוב לבלשנות‪ ,‬העוסק בחקר תולדות‬
‫הספר התיכון המשיך ללימודי רפואה‪.‬‬
‫והתפתחות השפה על סמך ניתוח טקסטים עתיקים‪.‬‬
‫אמה של אמי‪ ,‬פרידה‪ ,‬נולדה ב‪ 20.7.1881-‬בעיר ברסלאו (‪ )Breslau‬למשפחת‬
‫אבא שלי בצעירותו‬ ‫אמא שלי בצעירותה‬ ‫הבר (‪ .)Haber‬כשנולדה היתה ברסלאו בשטח גרמניה‪ ,‬כיום היא נמצאת בשטח‬
‫פולין וידועה בשם ורוצלב‪ .‬אחיה למחצה של סבתא פרידה היה פריץ הבר‪ ,‬מדען‬
‫מפורסם‪ ,‬לימים זוכה פרס נובל בכימיה‪ .‬אביה של אמי‪ ,‬אלפרד‪ ,‬נולד ב‪24.9.1875-‬‬

‫ב‪ Muhisdorf-‬שבגרמניה למשפחת גלוקסמן (‪.)Glücksmann‬‬
‫בתאריך ‪ 26.12.1902‬נישאו פרידה ואלפרד בברסלאו‪ ,‬שם נולדו להם שתי בנות‪:‬‬

‫הילדה הבכורה‪ ,‬ושנה אחריה‪ ,‬ב‪ ,15.8.1906-‬היידי (או בשמה הרשמי ‪ -‬הדויג)‪,‬‬
‫לימים אמא שלי‪ .‬תקופה קצרה לאחר מכן עברה המשפחה להתגורר בברלין‪ .‬בשנת‬

‫‪ 1911‬נולד לזוג בן‪ ,‬ארנולד‪ .‬סבי‪ ,‬ד"ר למשפטים אלפרד גלוקסמן‪ ,‬עבד כעורך‪-‬דין‬
‫וכמרצה באוניברסיטה ופרנס ברווחה את משפחתו‪.‬‬

‫בשנת ‪ 1912‬עברה המשפחה להתגורר בעיר קטנה סמוך לגבול פולין ששמה גובן‬
‫(‪ ,)Guben‬שם הוצע לסבי לשמש כראש העיר‪ .‬סבא כהן בתפקיד במשך שתים‪-‬‬
‫עשרה שנה ותרם לפיתוח גובן בתחומים רבים‪ ,‬הוא גם דאג לבנית אולם‬
‫ספורט בעיר‪ .‬בשנת ‪ 1913‬נולד בן הזקונים אנזלם‪.‬‬
‫בזמן שסבי עבד‪ ,‬סבתי פרידה דאגה לחינוך הילדים וניהלה את הבית‪ .‬מצבה‬

‫הכלכלי הנוח של המשפחה אפשר לה להעסיק עוזרת ומטפלת ולפנות לעצמה זמן‬
‫כדי לנגן בפסנתר‪ ,‬ליצור בחימר ולגלף פסלים נהדרים בעץ‪ .‬חלק מהיצירות שלה‪,‬‬
‫אגב‪ ,‬נמצאות בביתי‪ ,‬בבתי אחי ואחותי ובבתיהם של בני המשפחה המורחבת‬
‫באיטליה ובגרמניה‪.‬‬
‫אחד הזיכרונות הבודדים שסיפרה לי אמא על תקופת ילדותה היה זיכרון מימי‬
‫הכביסה‪ :‬אחת לחודש היו עוזרות הבית‪ ,‬בפיקוח סבתי‪ ,‬נערכות לשלושה ימים‬

‫אינטנסיבים של נקיון‪ .‬מכונות כביסה לא היו קיימות אז‪ ,‬היו מרתיחים מים חמים בדודי‬
‫ענק בחצר‪ ,‬מכניסים סבון פנימה ו"בוחשים" את הכבסים – בגדים‪ ,‬מצעים ומגבות‪,‬‬

‫‪6‬‬

‫תעודת הסמכה לרופא‪ ,‬דר הוגו להרס‪1925 ,‬‬ ‫סבתא לינה (פרש) ואחיה‪ ,‬שנות העשרים‬ ‫אבי‪ ,‬הוגו להרס‪ ,‬בברלין‪1930 ,‬‬

‫‪7‬‬

‫סבתא פרידה ובנה התינוק אנזלם‬ ‫אמא שלי בנערותה‬

‫סבא אלפרד ואמי‪1910 ,‬‬ ‫אלפרד גלוקסמן וילדיו‪ :‬הילדה‪ ,‬היידי‪,‬ארנולד ואנזלם‬

‫‪8‬‬
‫בית גלוקסמן בברלין‬

‫פסל מעץ‪ ,‬מעשה ידיה של סבתא פרידה‬ ‫תמונה מעץ‪ ,‬מעשה ידיה של סבתא פרידה‬

‫הורי ‪ -‬ההכרות בגרמניה ‪9‬‬
‫והעליה לארץ‬

‫הורי הפכו לזוג בעיר פרייבורג שבגרמניה‪ ,‬שם למדו שניהם באוניברסיטה‪ ,‬אבל אני די בטוחה שהכירו כבר קודם לכן‪ ,‬בתנועת הנוער 'בלאו וייס'‪.‬‬
‫יתכן ואבא היה אפילו המדריך של אמא‪ ,‬אינני יודעת‪ .‬מכל מקום‪ ,‬שניהם היו ציוניים ששאפו לעלות ארצה‪.‬‬

‫הרבה פחות במולדתם‪ .‬יום אחד הגיע אבי לחדר האוכל של בית החולים‪ ,‬כדי לאכול‬ ‫באותה תקופה‪ ,‬סוף שנות העשרים‪-‬תחילת שנות השלושים של המאה הקודמת‪,‬‬
‫ארוחת צהריים‪ .‬על צלחתו גילה לחרדתו ציור של צלב קרס – לו זה הספיק; תוך זמן‬ ‫היה המצב בגרמניה רגוע יחסית‪ ,‬טרום עלית המפלגה הנאצית לשלטון‪ .‬משום כך‪,‬‬

‫קצר החליטו הוא ואמי – "מתקפלים" ועולים‪ .‬העובדה שאבי היה רופא‪ ,‬ועוד כזה‬ ‫תהליך ההגירה של הורי נעשה בצורה הדרגתית ומסודרת‪ ,‬מתוך מחשבה ותכנון‪:‬‬
‫שתחום התמחותו נדרש בפלסטינה‪ ,‬עזרה לו מאד ותוך זמן קצר השיג עבורו ועבור‬ ‫ראשית‪ ,‬החליטו שבמסגרת לימודיהם כדאי שיתמחו בתחומים שישמשו אותם‬

‫אמי אישורי עליה לארץ‪.‬‬ ‫בפלסטינה‪ :‬אבי בחר להתמחות בחקר וטיפול במחלות טרופיות‪ ,‬אמי החליטה לסטות‬
‫על דרכם לפלסטינה אינני יודעת פרטים‪ ,‬אני מניחה שהפרידה מבני המשפחה לא‬ ‫מהמחקר התאורטי לטובת לימודי שפות ובעיקר אנגלית‪ ,‬שפת המנדט‪ ,‬כדי שתוכל‬
‫היתה קלה בתקופה זו של חוסר ודאות‪ .‬מכל מקום – בינואר ‪ 1933‬הגיעו הורי לפתח‬ ‫להסתדר בקלות בארץ וגם ללמד את השפה‪.‬‬
‫נמל יפו באניה‪ ,‬שם הורידו אותם לסירות שלקחו אותם לחוף‪ .‬את התרשמותם של‬ ‫ב‪ 24.3.1932-‬נישאו הורי בברלין בנישואים אזרחיים‪ .‬בשלב מסוים עברו לגור‬
‫שני האירופאים הללו מהמראות ומהאווירה הים תיכונית אפשר רק לשער‪ ,‬זה בודאי‬ ‫בהמבורג‪ ,‬ברחוב הברבורים ( "‪ ,) "Die Schwäne‬מספר ‪ 42‬כמדומני‪ .‬אגב‪ ,‬בשנת‬
‫‪ 1979‬ביקרתי שם עם אמי‪ ,‬מצאנו רחוב יפה סמוך לאגם ובו אכן שטים ברבורים‪.‬‬
‫היה שונה מאד מכל מה שהכירו‪.‬‬ ‫בבית החולים בהמבורג אבי עבד והתמחה‪ ,‬אמי למדה אנגלית באוניברסיטה‪.‬‬
‫מיפו נסעו הורי ישירות לצפת‪ ,‬שם גרו בשנותיהם הראשונות בארץ‪.‬‬ ‫בתקופה זו השתנה לרעה המצב הפוליטי בגרמניה‪ ,‬היהודים החלו להרגיש בטוחים‬

‫ד"ר הוגו להרס בבית החולים בהמבורג‬

‫‪10‬‬

‫צפת‬

‫את החיים בפלסטינה החלו הורי בצפת‪ ,‬שם גם אני גדלתי‪ ,‬עד שהייתי בת כשנתיים‪.‬‬
‫ביתם הראשון בארץ ניצב בראש ההר‪ ,‬במקום שנקרא אז פשוט "הפסגה"‪ .‬הביתה נבנה מעל לרחובה הראשי של צפת‪ ,‬שביל ובו עשרות‬
‫מדרגות הוביל אליו‪ ,‬היה גם כביש סלול‪ .‬היום כמדומני יש בבית הזה מוזיאון‪ ,‬ביקרתי שם עם עפר לפני כמה שנים‪ ,‬האזור השתנה כל כך‬

‫ואני הרי הייתי תינוקת אז‪...‬קשה היה לי לזהות מהתמונות היכן עמד ביתנו והאם קיים עדיין‪.‬‬

‫מצפת יש לי שני זיכרונות‪ ,‬בספק אם אכן שלי‪ ,‬הייתי קטנה מדי‪...‬אולי סיפרו לי‪,‬‬ ‫מה שאני יודעת בודאות הוא שחלקו של הבית שימש כפנסיון עבור קצינים בריטים‪,‬‬
‫למרות שהתמונה חיה בראשי‪ .‬שני הזיכרונות הם מהתקופה בה הייתי בת כשנה‬ ‫פנסיון אותו ניהלה אמי‪ .‬ברשיון בית העסק נקרא המקום ‪" -‬המצודה"‪ .‬מהתמונה‬
‫שיש לי אני מסיקה שהורי שינו את השם ל"מלון להרס"‪ ,‬כך רשום בשלט הגדול‬
‫וחצי‪ ,‬אז שמרה עלי מטפלת שגרה בסמטה מקבילה לרחוב הראשי‪ ,‬לא רחוק‬ ‫בחזית הבניין‪.‬‬
‫מתחתית גרם המדרגות שעלה לביתנו‪ .‬למטפלת היתה בת‪ ,‬בגילי בערך‪ .‬יום אחד‪,‬‬ ‫בעוד אמי מנהלת העסק עבד אבי כרופא של הקיבוצים באזור וטיפל גם בקציני‬
‫המנדט הבריטי ובתושבים המקומיים‪.‬‬
‫ניצלנו את העובדה שבישלה במטבח וחמקנו מהבית‪ .‬זכור לי שרכב הגיע ואני‬
‫נשכבתי בין ארבעת הגלגלים שלו‪...‬מפחיד מאד‪ ,‬במזל לא קרה לי כלום‪ .‬מראה אחר‬ ‫לאחר כשנה הרתה אמי‪ .‬ב‪ ,24.5.1934 -‬כשהיתה אמי בתחילת ההריון‪ ,‬נישאו הורי‬
‫שאני זוכרת‪ :‬חברתי הקטנה ואני משחקות באש ומציתות את הבית‪...‬גם זה הסתיים‬ ‫שוב‪ ,‬בחיפה‪ ,‬הפעם בחתונה דתית‪.‬‬

‫ללא נפגעים‪ ,‬אני מקוה שגם ללא נזק‪.‬‬ ‫אני נולדתי ב‪ 9.11.1934-‬בבית החולים 'דנציגר' בתל אביב‪ ,‬שהיה למעשה קליניקה‬
‫בשנת ‪ 1936‬החלו הפרעות בארץ‪ ,‬האזור בו גרנו הפך מסוכן‪ ,‬בפרט שעבודתו של‬ ‫גדולה‪ ,‬פרטית‪ ,‬בהנהלת ד"ר דנציגר‪ ,‬כירורג יוצא גרמניה‪ .‬הורי החליטו לקרוא לי‬
‫אבי חייבה נסיעות רבות בדרכים‪ .‬יום אחד הגיע לאבי מכר ערבי‪ ,‬על חמור‪ ,‬הזהיר‬
‫אותו שהפורעים בדרכם‪ ,‬המליץ לו להסתלק במהירות מצפת‪ .‬תוך זמן קצר ארזו הורי‬ ‫יהודית חנה‪ ,‬אינני יודעת למה או על שם מי‪ .‬הלידה עברה בשלום אך לאחריה היה‬
‫לאמי "אפצס" בחזה והיא נשארה מאושפזת בבית החולים למשך שלושה חודשים‬
‫מעט מרכושם‪ ,‬לקחו אותי ועברו לתל אביב‪ ,‬שם היה בטוח יותר‪.‬‬ ‫(!); סבתא פרידה נקראה בדחיפות מגרמניה לבוא ולטפל בי ואכן הגיעה במהירות‬
‫לאחר שנרגעו הרוחות חזרתי עם הורי לבקר בצפת לא פעם‪ ,‬בעליהם של מלון 'בן‬
‫יהודה' בעיר היו חברים טובים שלהם‪ .‬אני מניחה שמהביקורים אלה יש לי תמונה‬ ‫יחסית‪ ,‬זו היתה הצלה גדולה‪.‬‬

‫חיה בראשי של כל האזור בו גדלתי כשהייתי תינוקת‪.‬‬

‫בית המלון‪ ,‬שהיה גם ביתנו‪ ,‬והמדרגות המובילות אליו‪1935 ,‬‬ ‫מודעה מהעיתון‬

‫‪11‬‬

‫עם סבתא פרידה והורי‬ ‫אבי ואני בכניסה לביתנו‬

‫בבית החולים דנציגר ‪09.11.34‬‬

‫עם אבי‬

‫רשיון בית המלון‬

‫‪12‬‬
‫אמא שלי ואני‪1934 ,‬‬
‫תעודת הנישואין של הוריי‬

‫‪13‬‬

‫זיכרונות ילדות מתל אביב‬

‫את השנים בתל אביב אני זוכרת כשלוות וטובות‪ .‬מבחינתי‪ ,‬כילדה‪ ,‬הזמן עבר בנעימים‪ .‬אמי היתה עקרת בית‪ ,‬אבי עבד כרופא מטעם‬
‫ממשלת המנדט הבריטי‪ .‬בתחילה היה אחראי לבדוק את העולים לארץ שהגיעו דרך נמל תל אביב‪ .‬משום שהנמל‪ ,‬שזה עתה נחנך‪ ,‬היה‬

‫קטן מאד והמים היו רדודים‪ ,‬עגנו האניות בים הפתוח‪ ,‬בכניסה אליו‪.‬‬

‫בת ארבע או חמש אולי‪ .‬כמה שבועות קודם לכן שיחקתי בבובה שהיתה לי‪ ,‬עם ראש‬ ‫אבא היה מצטרף לסירה ששטה אל האניה‪ ,‬עולה לסיפון ובודק את הנוסעים‪ ,‬לודא‬
‫מחרסינה‪ .‬ראש הבובה נשבר‪ ,‬והורי הבטיחו ל שיקחו אותה "לרופא בובות"‪ ,‬ברחוב‬ ‫שאינם נושאים מחלה מדבקת שיכולה לסכן את תושבי פלסטינה‪ .‬אלו שעברו את‬
‫קינג ג'ורג' היה בעל מקצוע ששיפץ ותיקן בובות שניזוקו‪ .‬בבוקר יום ההולדת‬ ‫הבדיקה יכלו לרדת לסירות שהביאו אותם אל החוף‪.‬‬
‫התעוררתי מוקדם‪ ,‬מהתרגשות‪ .‬ירדתי ממיטתי והלכתי לראות מה קורה בבית‪...‬‬ ‫לאחר תקופה קיבל משרה אחרת‪ ,‬רופא בבית החולים הממשלתי למחלות מדבקות‬
‫בפינת האוכל‪ ,‬על השולחן העגול‪ ,‬המכוסה מפה‪ ,‬ישבה הבובה שלי‪ ,‬עם ראש שלם‪,‬‬
‫חדש‪ ,‬לבושה במעילון עם כובע בצבע בורדו‪ ,‬שמחתי כל‪-‬כך! הורי ישנו עדיין ואני‬ ‫(לימים בית חולים 'דונולו א''‪ ,‬היום שוכן באזור 'מרכז פרס לשלום')‪ .‬בית החולים שכן‬
‫חזרתי למיטתי‪ ,‬עצמתי עיניים‪ ,‬להרדם כבר לא נרדמתי‪...‬חיכיתי שיקראו לי לקבל את‬ ‫ליד הים‪ ,‬בשכונת גבעת עליה‪ .‬אז‪ ,‬כמו היום‪ ,‬נסע לשם קו האוטובוס מספר ‪ ,10‬ואבא‬
‫המתנה‪.‬‬ ‫נסע בו בבוקר וחזר אחר‪-‬הצהריים‪ .‬גם אני נסעתי כמה פעמים בקו הזה לבקר אותו‪,‬‬
‫אפרופו יומהולדת ‪ -‬מגיל מסוים חגגו לי גם עם ילדי הגן‪ ,‬או הכיתה שלי‪ ,‬תמיד בבית‪,‬‬
‫כפי שהיה מקובל אז‪ .‬היום הכיבוד הוא "עד השמיים"‪ ,‬אז הכינה אמי לכולם פודינג‬ ‫זכור לי שמהכביש ירדתי במדרון עד לכניסת בית החולים‪ ,‬ואחר כך נכנסתי למסדרון‬
‫שוקולד עם קרם וניל‪ ,‬זה היה מאד יוצא דופן‪ ,‬היינו מאושרים‪ .‬אני זוכרת את הילדים‬ ‫ארוך בבנין עצמו‪ .‬הזיכרון עצמו חי וברור‪ ,‬רק שאינו מתישב עם העובדה שמוזר היה‬
‫נכנסים בנימוס לבית דרך כניסת המטבח‪ ,‬משאירים שם את הנעליים כדי לא ללכלך‬
‫את חדר האורחים‪.‬‬ ‫שהסכים שאכנס לבית חולים למחלות מדבקות‪ ,‬לא המקום לבריאים ובודאי שלא‬
‫את אחת המתנות היפות ליום הולדתי קיבלתי מהורי‪ :‬מכונית מעץ בתוכה יכולתי‬ ‫לילדים‪ .‬מכל מקום‪ ,‬כשחזר אבא בסוף יום העבודה הביתה אסור היה לנו לגשת אליו‪.‬‬
‫ממש להתישב ואפילו לנסוע‪ ,‬בעזרת פדלים‪ .‬במכונית הזו דיוושתי לי להנאתי ברחוב‬
‫שלנו‪ ,‬הלוך ושוב‪ .‬כשסיימתי הייתי צריכה לצאת מהמכונית ולהעלות אותה בשתי‬ ‫ההורים פחדו‪ ,‬ובצדק‪ ,‬שנדבק חלילה במשהו‪ .‬רק אחרי שהניח את הבגדים בסל‬
‫ידיים לכיוון ביתנו‪ ,‬היא היתה כבדה למדי‪ ,‬בטח עבור ילדה קטנה‪ .‬יום אחד‪ ,‬בעודי‬ ‫הכביסה והתקלח יכולנו לחבק אותו‪ ,‬אז היינו מתישבים כולנו לארוחת ערב משותפת‪.‬‬

‫נוסעת ברחוב‪ ,‬מצאתי כפיס עץ יפה‪ ,‬החלטתי לשמור לי אותו כצעצוע‪ .‬כשהגיע הזמן‬ ‫ראוי לציין כי במקביל לשגרת החיים הנורמלית והרגועה יחסית שהתנהלה בביתנו‪,‬‬
‫לעלות הביתה‪ ,‬החזקתי את כפיס העץ בפה‪ ,‬כדי שתהיינה לי ידיים פנויות להחזיק‬ ‫החיים בארץ היו סוערים מאד בשנים אלו‪ ,‬שנות המרד הערבי הגדול‪ ,‬התפרעויות‬
‫ומעשי רצח היו ענין של יום ביומו כמעט‪ .‬בפברואר ‪ 1937‬בישרו כותרות העיתונים‬
‫במכונית‪ .‬אינני יודעת איך‪ ,‬כפיס העץ נתקע לי בגרון‪ ,‬כמעט נחנקתי‪ .‬במזל גדול אבי‬ ‫על מעשה רצח מקומם במיוחד‪ :‬ד"ר יוסף להרס‪ ,‬רופא שלמרות המצב המסוכן טיפל‬
‫היה בבית ושלף אותו משם – ניצלתי!‬ ‫במסירות בערביי בית שאן‪ ,‬נרצח באישון לילה‪ :‬פורעים ערביים הגיעו לביתו‪ ,‬דפקו‬
‫בדלת‪ .‬משפתח להם‪ ,‬בטוח שמדובר בקריאה דחופה להצלת חיים‪ ,‬ירו בו כמה יריות‬
‫ב‪ 1.9.1939-‬החלה מלחמת העולם השניה‪ ,‬עם פלישת היטלר לפולין‪ .‬הימים היו‬ ‫מטווח אפס‪ .‬יוסף להרס היה קרוב משפחה של אבי‪ .‬הוא נקבר בחיפה‪ ,‬השאיר אחריו‬
‫ימים סוערים ומלאי מתח עבור המבוגרים‪ ,‬לי עוד לא מלאו חמש‪ ,‬לא הייתי מוטרדת‪...‬‬
‫אשה בהריון‪ ...‬סיפור טרגי ועצוב מאד‪.‬‬
‫בתאריך הזה החלה שנת הלימודים ואני התחלתי ללכת לגן חובה שהיה ברחוב בן‬ ‫באותו חורף התרחש גם מאורע משמח‪ :‬אמא ואני נסענו לבקר את משפחתה בברלין‬
‫יהודה פינת סמולנסקין (עכשיו יש שם מרכז דתי בשם 'שיבת ציון')‪ .‬לגן היתה גדר‬ ‫ובמילאנו‪ ,‬שם גר ארנולד‪ ,‬אחיה‪ .‬אינני זוכרת דבר מהטיול‪ ,‬הייתי רק כבת שלוש‪ ,‬אבל‬
‫חיה גבוהה‪ ,‬אני זוכרת אותה היטב‪ ,‬גם את המבנה שלו‪ .‬עוד זיכרון שיש לי הוא לא‬
‫אסטטי במיוחד‪ :‬אחד הילדים‪ ,‬מנשה (שגם אחיו התאום אפריים היה בגן) היה נוהג‬ ‫אני בטוחה שהיה מרגש מאד להפגש ‪ -‬חמש שנים חלפו מאז עלתה אמי לארץ‪,‬‬
‫ואותי מעולם לא ראו עד אז‪.‬‬
‫לעשות קקי לא בשרותים אלא דוקא בפינת החצר‪...‬‬
‫לאחר שהסתיים הטיול חזרנו לשגרה שלנו ‪ -‬אמי לטיפול במשפחה ובבית‪ ,‬אני לגן‬
‫כחודש אחר כך‪ ,‬ב‪ ,4.10.1939-‬נולדה אחותי רותי‪ ,‬באותו בית החולים בו גם אני‬ ‫הילדים‪ .‬זה היה גן פרטי‪ ,‬בקומת קרקע של בית שהיה ממוקם ממש מאחורי ביתנו‪.‬‬
‫נולדתי‪ .‬אני זוכרת תינוקת חמודה‪ ,‬ואחר‪-‬כך פעוטה עם ראש מלא בתלתלים‪.‬‬ ‫בסופי שבוע‪ ,‬כשהיה מזג אויר יפה‪ ,‬שטנו הורי ואני בירקון‪ ,‬במעין סירת קאנו שהביאו‬
‫כשהייתה רותי בת שלוש קיצרו את שיערה ומאז נעלמו התלתלים משום מה‪.‬‬
‫מגרמניה‪ .‬הסירה היתה עשויה מגומי‪ ,‬והיה לה שלד מעץ אותו אפשר היה לקפל‬
‫הסתגלתי במהירות לאחות הקטנה שנולדה לי‪ .‬פער הגילים ביננו‪ ,‬חמש שנים‪ ,‬גרם‬ ‫לפני ואחרי השימוש‪ ,‬כך שנכנסה כולה לתיק גדול‪ .‬בסירה הזו שטו הורי בנהרות‬
‫לכך שבשנים אלו לא שיחקנו הרבה ביחד‪ ,‬עד שגדלה קצת אני כבר הייתי ילדה‬ ‫גרמניה לפני שהגיעו לארץ‪ ,‬אנחנו שטנו בה לאזור שבע תחנות‪ ,‬לא רחוק מרמת גן‪.‬‬
‫גדולה ועצמאית‪ ,‬שיחקתי עם חבריי מחוץ לבית רב הזמן‪.‬‬ ‫אני זוכרת את המחזה‪ :‬הם חותרים במשוטים ואני‪ ,‬גאה מאד‪ ,‬אוחזת בחבל שהיה‬
‫קשור לסירה ושימש כהגה‪ .‬כשהגענו ליעדנו עלינו על אחת הגדות‪ ,‬שם היה מעין‬
‫בית קפה מאולתר של ערבים – כמה שרפרפי עץ‪ ,‬אולי שולחנות קטנים לידם‪ .‬אבי‬

‫היה מזמין קפה שחור‪ ,‬אני קיבלתי קרטיב‪.‬‬
‫אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי קשור לבוקר יום הולדתי‪ ,‬הייתי ילדה קטנה‪,‬‬

‫בשבתות אבא התנדב במוסד לילדים שהיה ממוקם ברחוב סוקולוב‪ ,‬רותי ואני התלוינו‬ ‫‪14‬‬
‫אליו לשם לא פעם‪ .‬בזמן בו טיפל ובדק את הילדים חיכינו בחוץ‪ ,‬כשסיים המשכנו‬
‫בקיץ הלכנו הרבה לחוף הים‪ .‬גרנו במרחק דקות ספורות של הליכה ממנו‪ ,‬מזגנים‬
‫כולנו לטיול רגלי נינוח לאורך נהר הירקון‪ .‬בימי שישי‪ ,‬אם היינו "ילדות טובות"‪ ,‬ובדרך‬ ‫לא היו בבתים‪ ,‬גם לא הרבה שעשועים אחרים‪ ,‬זה היה בילוי נפוץ שאני אהבתי מאד‪.‬‬
‫כלל היינו‪ ,‬היה אבא נותן לנו חצי גרוש לקניית כוס סודה וגביע גלידה בקיוסק שנמצא‬
‫שכבנו על החול‪ ,‬שיכשכנו במים‪ ,‬אספנו צדפים‪ .‬על החוף נפגשו הורי עם חבריהם‬
‫ליד ביתנו‪ ,‬בפינת רחובות בן יהודה ושדרות קק"ל (היום שדרות 'בן גוריון')‪.‬‬ ‫היקיים‪ ,‬חלקם רופאים‪ ,‬אני שיחקתי עם ילדיהם‪ .‬כמו רבים אחרים בתקופה הזו‪ ,‬סברו‬

‫הורי שאור השמש חיוני ומיטיב ושכדאי להחשף אליו כמה שיותר‪ ,‬משום כך הלכו‬
‫ילדים צעירים‪ ,‬עד גיל חמש‪ ,‬ערומים על שפת הים‪ .‬אני כילדה נורא התביישתי‪,‬‬
‫לקחתי איתי זוג תחתונים או מכנסיים קצרים‪ ,‬לא הסכמתי להסתובב ערומה‪.‬‬

‫כשהייתי בת שש בערך לימד אותי אבא לשחות‪ .‬בחוף שהיום נקרא חוף 'הילטון' היה‬
‫אזור מוגן יחסית מגלים גבוהים‪ ,‬קראנו לו "הבריכה"‪ .‬נכנסנו שנינו פנימה‪ ,‬רחוק‬

‫יחסית מהחוף‪ ,‬אבא הדגים לי את תנועות שחיית ה"חזה"‪ -‬ברגליים ובידיים‪ .‬אחרי‬
‫כמה תרגולים פשוט ביקש ממני לחזור בשחיה אל החוף‪ .‬כמובן שהיה לא רחוק ממני‬

‫אבל לא ממש קרוב‪ ,‬קצת נבהלתי אבל כמו שאומר הנוער היום – "זרמתי"‪ ,‬תרתי‬
‫משמע‪ .‬העובדה היא שלא טבעתי‪ .‬עם הזמן תרגלתי והתחזקתי‪ ,‬הפכתי בטוחה‬

‫בעצמי יותר ויותר‪.‬‬
‫מאז הלכנו אבא ואני לא פעם לשחות יחד‪ ,‬בשש בבוקר‪ ,‬לפני שאבא הלך לעבודה‪.‬‬

‫יום אחד מצאנו משקפי שמש צפים על המים‪ ,‬מסרנו אותם למציל‪ ,‬אולי יגיע מי‬
‫שאיבד אותם (מוזר ומענין אלו זוטות אנחנו זוכרים מילדותנו‪.)...‬‬

‫עם אמא‪ ,‬סבא אלפרד ודוד ארנולד בטיול לאירופה‪1937 ,‬‬ ‫סבא אלפרד‪ ,‬אמא ואני בטיול לאירופה‪1937 ,‬‬

‫‪15‬‬

‫אבי בדרכו לספינה בנמל תל אביב‪1936 ,‬‬

‫חוגגת יום‪-‬הולדת שלוש בגן הילדים‪ ,‬אני במרכז עם זר על הראש‪1937 ,‬‬

‫תעודה של אבי‪ ,‬ד"ר להרס‬

‫משחקת בקוביות‪1939 ,‬‬ ‫אבי בנמל תל אביב‪1936 ,‬‬

‫‪16‬‬

‫לסל ‪ - 4‬הבית בו גדלתי‬

‫כשעברו הורי מצפת לתל אביב קיבלו מממשלת המנדט דירה למגורים‪ ,‬ברחוב לסל הסמוך לים‪ .‬הבנין היה בן קומה אחת ‪ -‬בצד אחד שלו‬
‫גרו בעלי הבנין‪ ,‬את הצד השני השכירו‪ ,‬מרפסת הפרידה בין שתי הדירות‪ .‬דירתנו היתה בת שלושה חדרים‪ ,‬במונחים של אותם הימים‬
‫נחשבה מרווחת‪ .‬הדירה כללה חדר אורחים‪ ,‬חדר ילדים – שלי ואחר כך גם של רותי אחותי‪ ,‬וחדר שינה להורי‪ .‬מלבד זאת היו בדירה גם‬
‫"הול" ‪ -‬מעין מבואה רחבה‪ ,‬מטבח קטן וחדר שירותים שכלל גם אמבטיה‪.‬‬

‫נהרגו‪ .‬למזלי הייתי צעירה מאד‪ ,‬בת שש‪ ,‬אינני זוכרת את הארוע‪ .‬בגלל שמקלט לא‬ ‫מחדר האמבטיה יש לי יש שני זיכרונות‪ .‬האחד ‪ -‬סביב נושא הכינים בהם נדבקתי‪.‬‬
‫היה לנו בבנין‪ ,‬העברנו את מזרוני המיטות למסדרון הפנימי שבבית ושם ישנו כולנו‬ ‫תכשירים מיוחדים לא היו‪ ,‬אמא מרחה את שערי בתמיסה ביתית של חומץ‪ ,‬שמן‬
‫במשך כמה וכמה לילות‪ ,‬אולי יותר‪ .‬הורי‪ ,‬גם אם פחדו‪ ,‬לא שדרו לחץ או מתח‪ .‬אני‬
‫ונפט‪ .‬אחרי הטיפול גם לקחה אותי לאישה מיפו שסרקה את שערי והכאיבה לי נורא‪,‬‬
‫דוקא שמחתי ‪ -‬עבורי זו היתה הרפתקאה‪.‬‬ ‫אני זוכרת שצרחתי‪...‬בסוף הושמדו הכינים‪.‬‬
‫זיכרון נוסף שלי גם הוא קשור בעקיפין לאותה מלחמה‪ :‬לא רחוק מביתנו‪ ,‬סמוך לים‪,‬‬
‫היתה שכונת עוני בשם 'מחלול'‪ .‬גברת אחת מהשכונה הזו הייתה מגיעה בקביעות‬ ‫זיכרון אחר מהאמבטיה קשור ל"גפילטע פיש"‪ ,‬הדג הממולא שהיתה אמא מכינה‬
‫בחגים‪ .‬בתקופה הזו היו עקרות הבית קונות דג קרפיון חי‪ ,‬ממלאות מים באמבטיה‬
‫לביתנו‪ ,‬היא נעזרה באמי לתרגום המכתבים ששלח לה בעלה החייל שנפל בשבי‬ ‫ומניחות אותו לשוט שם‪ ,‬כדי שישאר טרי‪ .‬אחר כך כך היה צורך להרוג את הדג במכת‬
‫גרמניה‪ .‬הגרמנים אפשרו לשבויים היהודיים לשלוח מכתבים קצרים בגרמנית בלבד‪,‬‬
‫והגברת לא ידעה מילה בגרמנית‪ .‬אמא היתה מתרגמת את המכתב‪ ,‬לפעמים קוראת‬ ‫פטיש‪ ,‬את זה לשמחתי כבר אינני זוכרת‪...‬‬
‫במטבח בבית היו כמה כסאות ושולחן קטן‪ ,‬סביבו אכלנו בימי חול‪ .‬בחגים ובסופי‬
‫אותו באזניה שוב ושוב‪ ,‬מנסה לנחם אותה בעוד המסכנה בוכה מדאגה וגעגועים‪.‬‬ ‫השבוע אכלנו סביב לשולחן האוכל העגול שבחדר האורחים‪ ,‬לפעמים גם סבא‬
‫זה היה מחזה שחזר על עצמו אחת לשבוע‪-‬שבועיים במשך תקופה ארוכה וכילדה‬ ‫וסבתא הצטרפו אלינו‪ .‬אגב אוכל‪ ,‬בביתנו מעולם לא "העמיסו" צלחות‪ .‬אמי הייתה‬
‫מחלקת את התבשילים שהכינה לכל אחד מהסועדים‪ ,‬מנות לא גדולות מדי‪ .‬אם‬
‫קטנה הותיר בי רושם עז‪.‬‬ ‫סיימת יכולת לקבל בשמחה תוספת‪ ,‬אבל אסור היה להשאיר מזון על הצלחת‪ .‬זה לא‬
‫בחזרה לביתנו‪ :‬חלק מהזמן בילינו בגינת הבניין שהיתה יפה ומטופחת‪ .‬כשנולדה‬ ‫היה ענין של מחסור באוכל אלא של תרבות – אין סיבה להפריז‪ ,‬אוכלים כמה שצריך‪.‬‬
‫אחותי רותי הציבו הורי על הדשא את הלול שלה‪ ,‬לא פעם היה קופץ פנימה חתול‬ ‫בסוף הארוחה קיבלתי "שורה" של שוקולד לקינוח‪ ,‬מנהג שאמצתי כשהפכתי בעצמי‬
‫שהסתובב קבוע בחצר‪ ,‬השתזפו להם שניהם יחד בשמש‪ ...‬בגבול הגינה היו שיחים‪,‬‬
‫הם הפרידו בין החצר למדרכה‪ .‬מדרכה‪ ,‬אגב‪ ,‬היתה דבר נדיר למדי ברחובות הקטנים‬ ‫אם לילדים ועד היום הוא חלק מהרגלי האכילה שלי‪.‬‬
‫אז‪ ,‬לא אתפלא אם בעלי הבית האמידים שילמו עבורה‪ .‬מעבר למדרכה היה חול‪,‬‬ ‫מקרר חשמלי לא היה אז בארץ‪ ,‬היה לנו מעין ארון מבודד שיוצר למטרה זו‪ ,‬ובו מקום‬
‫לרבע בלוק של קרח‪ .‬הקרח נמס לאיטו לתוך מגירה בתחתית הארון‪ ,‬שיועדה למטרה‬
‫הרחוב לא היה סלול‪.‬‬
‫עוד אני זוכרת כמה עצים בחצר ובפרט עץ גבוה אחד עליו הייתי מטפסת‪ ,‬מגיעה‬ ‫הזו‪ .‬כל יום רוקנו את המים מהמגירה וקנינו רבע בלוק חדש‪ .‬אני זוכרת היטב את‬
‫ועוברת עד לגג השטוח של הבנין‪ .‬הורי לא אהבו את הרעיון אבל לא תמיד הקשבתי‬ ‫מוכר הקרח‪ ,‬היה מסתובב עם עגלה וסוס ברחוב בן יהודה‪ ,‬מצלצל בפעמון וקורא‪:‬‬
‫להם‪ ,‬הייתי ילדה הרפתקנית ושובבה‪ ,‬הילדים שלי אומרים שאני שובבה עד היום‪):‬‬
‫"קרח! קרח!"‪ .‬אנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬היינו רודפים אחרי העגלה שלו ומבקשים חתיכות‬
‫רותי ואני בגינת ביתנו בתל אביב‬ ‫קטנות של קרח‪ ,‬מוצצים אותן כמו קרטיב‪ ,‬זה היה נחמד ומצנן‪ ,‬בימים טרום המזגן‬
‫והמאוורר‪ .‬כשגדלתי קצת היה זה תפקידי להביא רבע בלוק הביתה‪ ,‬פעמיים בשבוע‪,‬‬

‫ולהכניס לארון הקרור‪.‬‬
‫בחדר הילדים היתה מיטה גבוהה עם סורגים‪ ,‬כמו מיטת תינוק‪ ,‬רק גדולה יותר‪.‬‬
‫במיטה הזו ישנתי עד שנולדה אחותי רותי‪ ,‬אז עברתי לישון במיטת נוער רגילה‪.‬‬
‫שולחן כתיבה לא היה לי‪ ,‬לא זכור לי שזה הפריע לי‪ .‬את השיעורים הכנתי בישיבה על‬

‫הרצפה‪ ,‬מתחת למיטה של רותי‪ .‬אהבתי את הפינה הזו‪ ,‬זו היתה הפינה‬
‫השקטה שלי‪ .‬על כוננית קטנה מעץ היו כמה צעצועים‪ ,‬משחקי קופסה‪ ,‬בובה או‬

‫שתיים‪ ,‬ממילא שיחקנו כמעט כל היום בחוץ‪.‬‬
‫הורי ישנו בחדר שינה משלהם‪ ,‬היתה בו מיטה זוגית וארון בגדים גדול‪ .‬בין חדרם‬
‫לחדר הילדים הפרידה דלת כפולה‪ ,‬שנפתחה לצדדים‪ .‬בחורף עמד שם תנור נפט‪,‬‬
‫שחימם את שני החדרים‪ .‬על גבי התנור העמדנו קומקום עם מים חמים וגם קלינו‬

‫ערמונים‪.‬‬
‫מדי פעם השתנו סידורי השינה בבית‪ ,‬בשל המצב הבטחוני‪ ,‬שכן הימים היו ימי‬
‫מלחמת העולם השניה‪ .‬בספטמבר ‪ 1940‬הופצצה גם תל אביב‪ ,‬למעלה ממאה איש‬

‫‪17‬‬

‫אמא שלי‪ ,‬באוברול שאהבתי מאד‬ ‫הורי ואני בתל אביב עם רותי התינוקת‪1939 ,‬‬ ‫אמא שלי ואני בביתנו בתל אביב‬

‫ליד קיר הבית בלסל ‪1941 ,4‬‬ ‫אני עם משפחתי‪ ,‬מחזיקה חתול‪ ,‬בגינת ביתנו‬

‫‪18‬‬

‫בית הספר 'נס ציונה'‬

‫עוד טרם מלאו לי שש שנים התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר היסודי (או "העממי"‪ ,‬כמו שקראו לזה אז) 'נס ציונה'‪.‬‬
‫בתל אביב אז היו כמה וכמה שיכונים שנקראו "מעונות עובדים"‪ ,‬גם אנחנו גרנו בשיכון שכזה‪ .‬בית הספר "א‪.‬ד גורדון" שהיה באזור יועד‬

‫לילדי משפחות ה"עובדים" ‪ -‬הפועלים‪.‬‬

‫מנהל בית הספר היה מר לוזון‪ .‬אשתו‪ ,‬מורה קשוחה‪ ,‬לימדה אותי טבע‪ .‬האמת שאת‬ ‫מכיוון שאבי היה רופא‪ ,‬בעל מקצוע "חופשי"‪ ,‬לא הורשתי אני‪ ,‬כמו עוד כמה מחבריי‬
‫רב המקצועות העיוניים לא אהבתי ללמוד‪ ,‬גם לא הצטיינתי בהם‪.‬‬ ‫לשכונה‪ ,‬ללמוד בבית הספר הזה‪ .‬העובדה שלרב משפחות "הפועלים" היתה דירה‬

‫לשמחתי ולמזלי למדנו גם לא מעט מקצועות שאינם עיוניים‪ :‬בשיעורי המוזיקה‬ ‫בבעלותם‪ ,‬ואנחנו גרנו בדירה ששכרה עבורנו ממשלת המנדט לא שינתה את‬
‫למדנו שירי חגים ושירי ארץ ישראל‪ ,‬גם נגינה בחלילית‪ .‬היו שיעורי ציור ושיעורי‬ ‫התפיסה לפיה נחשבנו "קפיטליסטים"‪...‬מילא‪ ,‬הלכנו לבית ספר אחר‪.‬‬
‫מלאכה‪ ,‬אני זוכרת את עבודות הנגרות שעשינו‪ ,‬בנים ובנות כאחד‪ .‬על גג בית הספר‬
‫היתה פינת חי אותה טיפחו התלמידים‪ :‬היו בה שתי איילות‪ ,‬ארנבים‪ ,‬אולי גם צבים‬ ‫בית הספר שלנו שכן ברחוב גרץ‪ ,‬והיה למעשה בנין קטן בן שתי קומות‪ .‬למרות‬
‫שמספר התלמידים בכל כיתה היה גדול‪ ,‬כארבעים נדמה לי ואולי קצת יותר‪ ,‬לא היו‬
‫ובעלי חיים אחרים‪ .‬אהבתי להאכיל אותם ולטפל בהם‪ ,‬זה נחשב צ'ופר גדול‪.‬‬ ‫מספיק כיתות לכל הילדים ולמדנו בשתי משמרות‪ ,‬מ‪ 8:00-‬עד ‪ ,12:00‬ומ‪ 12:00-‬עד‬
‫עד היום‪ ,‬אגב‪ ,‬אני מאד אוהבת חיות‪.‬‬
‫‪.16:00‬‬
‫סיפור בהקשר פינת החי‪ :‬סמוך לביתנו היה שיח פרחים גדול‪ ,‬יום אחד ראינו‬ ‫עד סוף כיתה ד'‪ ,‬אז עברתי לירושלים‪ ,‬למדתי במשמרת השניה‪ ,‬משמע ‪ -‬הבוקר היה‬
‫שמסתתר בו נחש! תוך זמן קצר נאספה כל השכונה ליד השיח‪ .‬בסוף תפס מישהו‬
‫את הנחש והרג אותו‪ .‬אבא שלי ניצל את הידע והחומרים שהיו ברשותו ושימר את‬ ‫פנוי למשחקים‪ ,‬איזה כיף! מיד לאחר ארוחת בוקר הייתי יוצאת החוצה‪ ,‬אל‬
‫הנחש בפורמלין‪ ,‬בתוך בקבוק גדול‪ .‬בגאווה גדולה העברתי את הבקבוק הזה לבית‬ ‫החברים והחברות שלמדו איתי באותה המשמרת‪ :‬נדב אהרונסון‪ ,‬בתיה עוזיאל (לימים‬

‫הספר‪ ,‬כדי שיוכלו התלמידים ללמוד על נחשים בשיעורי הטבע‪.‬‬ ‫מנחת תוכנית טלויזיה בנושא יצירה ומלאכת יד) ועוד כמה וכמה‪ .‬בחצרות הבתים‪,‬‬
‫נדמה לי שהשיעור אותו הכי אהבתי היה התעמלות‪ .‬כמו ברב המשפחות יוצאות‬ ‫בסמטאות ובשבילים שיחקנו מחבואים‪ ,‬תופסת‪" ,‬שוטרים וגנבים"‪ ,‬רצנו הרבה‪ ,‬זה‬
‫גרמניה‪ ,‬האמינו גם הורי ב"נפש בריאה בגוף בריא"‪ .‬בשיעורים הצטיינתי‪ ,‬בעיקר‬ ‫התאים לי‪ ,‬הייתי ילדה אתלטית‪ .‬רב רחובות השכונה לא היו סלולים ומשום כך לא יכלו‬
‫מכוניות לעבור בהם‪ ,‬עבורנו היה זה יתרון גדול ‪ :‬באמצע הרחוב יכולנו למשל‪ ,‬לשחק‬
‫בריצות‪.‬‬ ‫כדורגל ללא הפרעה‪ .‬שיחקנו בנים ובנות יחד‪ ,‬אני בדרך כלל הייתי בעמדת השוער‪.‬‬
‫בשעה ‪ 11:00‬בערך יצאה האמא המסכנה שלי לחפש אותי בשכונה‪ ,‬כדי שאחזור‬
‫זיכרון עצוב שיש לי מבית הספר‪ :‬באחד הימים כינסו את כולנו והודיעו לנו בצער‬ ‫הביתה להתארגן לקראת הלימודים‪ .‬שעון לא היה לנו וגם אם היה‪ ,‬איזה ילד שם לב‬
‫שהמורה לעברית‪ ,‬מר הורן‪ ,‬נהרג במלחמה‪ .‬עוד קודם לכן סיפרו לנו שהצטרף‬ ‫לזמן באמצע משחק‪ ??...‬כשמצאה אותי אמא הייתי חוזרת הביתה‪ ,‬מיוזעת‪ ,‬מתקלחת‬
‫ל"בריגדה"‪ ,‬יחידה בצבא הבריטי של חיילים יהודיים שנלחמו בגרמניה ובבעלות‬ ‫ומחליפה בגדים‪ .‬תלבושת אחידה לא היתה‪ ,‬הימים היו ימי מחסור במדינה ולא רצו‬
‫בריתה בקרבות מלחמת העולם השניה‪ .‬זה היה יום קשה מאד עבור כולנו‪ ,‬תלמידים‬ ‫להעמיס הוצאה נוספת על ההורים‪ .‬לבשתי חולצת כותנה פשוטה (טריקו לא היה‬

‫ומורים‪.‬‬ ‫אז)‪ ,‬מכנסי התעמלות קצרים מאד המסתימים בגומי‪ ,‬שהדק אותם לירכיים; בקיץ‬
‫מלחמת העולם‪ ,‬המצב המדיני בארץ‪ ,‬עינינים פוליטים – כל אלה נדמה לי שלא היו‬ ‫סנדלים‪ ,‬בחורף נעליים גבוהות עם שרוכים‪ .‬בימים גשומים נעלנו מגפיים או‬
‫ערדליים‪ ,‬מעין כיסוי גומי שהיינו שמים מעל לנעליים‪ ,‬כדי שתשארנה יבשות‪.‬‬
‫דומיננטים מאד בתכני הלימודים‪ ,‬גם לא בבית הורי‪ .‬אני מניחה שסיפרו לנו‪ ,‬אינני‬
‫יודעת מה קלטנו אז‪ ,‬היינו עסוקים בעינינים של ילדים‪ ...‬מה שכן‪ ,‬אני זוכרת היטב‬ ‫אחרי ארוחת צהריים קלה יצאתי לבית הספר‪ ,‬מרחק כעשר דקות הליכה מביתי‪.‬‬
‫את "הקופה הכחולה" של קק"ל שהיתה מוצבת בכיתה‪ .‬מדי יום שישי שלשל לתוכה‬ ‫בהמשך רחוב לסל בו גרתי היתה סימטה בה עברנו‪ ,‬חברי ואני‪ .‬כשהתקרבנו לעבר‬
‫כל תלמיד כמה פרוטות שקיבל מהוריו‪ ,‬ידענו שהכסף מיועד לקנית אדמות ולנטיעת‬
‫אחד הבתים בו גרה אשה מבוגרת היינו קוראים‪" :‬מכשייפל'ה זקנה! תחתונים‬
‫עצים‪.‬‬ ‫וגופיה!" ותוך שניות היתה יוצאת וצועקת עלינו‪ ,‬בעוד אנו בורחים ממנה‪ ,‬צוחקים וגם‬

‫בסוף כל סמסטר‪ ,‬כמדומני היו אז שלושה בשנה‪ ,‬לא שניים כמו היום‪ ,‬קיבלנו‬ ‫מפחדים קצת‪...‬‬
‫תעודות‪ .‬ברב המקצועות לא הברקתי‪...‬עם זאת‪ ,‬אני לא זוכרת שהורי כעסו או‬
‫התאכזבו ואם כן‪ ,‬לא בפניי‪ .‬היתה לי תמיד תחושה שקיבלו אותי כמו שאני‪ ,‬עם‬ ‫עם תחילת הלימודים‪ ,‬עוד לפני שנכנסנו לכיתות‪ ,‬היינו מתכנסים במגרש החול‬
‫הצמוד לבית הספר‪ ,‬מסתדרים בשורות ועושים כמה תרגילי התעמלות‪ ,‬בהדרכתו של‬
‫הדברים הטובים והפחות טובים‪ ,‬כמו שיש בכל ילד‪.‬‬ ‫צבי נשרי‪ ,‬המורה המיתולוגי לספורט שהיה ידוע בתל‪-‬אביב כ"מר תרבות הגוף"‪ ,‬לא‬

‫פחות‪.‬‬

‫‪19‬‬

‫כיתה ב'‪ ,‬ביהס 'נס ציונה'‪ ,‬אני שלישית מימין בשורה התחתונה‬
‫"הקופה הכחולה" של קק"ל‬

‫‪20‬‬

‫סבתא לינה וסבא יוסף‬

‫סבי וסבתי‪ ,‬הוריו של אבא‪ ,‬הגיעו לארץ במזל גדול‪ :‬ב‪ 1.9.1939-‬עלו על הרכבת האחרונה שיצאה מגרמניה להולנד‪ .‬בזכות קשריו של אבי‬
‫עם המנדט הבריטי היו להם סרטיפיקטים‪ ,‬וכך יכלו להגיע ארצה‪.‬‬

‫בארץ שכרו סבא וסבתא דירה קטנה של שני חדרים ברחוב פרוג בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫את הדירה הזו אני זוכרת היטב‪ ,‬ביליתי שם לא מעט בילדותי‪ .‬בעיקר אני זוכרת‬
‫שהיתה עמוסה ברהיטי עץ כבדים שהביאו איתם מגרמניה‪ .‬בחדר האורחים שיחקתי‬

‫עם סבא וסבתא משחקי קופסה‪ ,‬שניהם היו נחמדים אלי מאד‪.‬‬
‫כשהגעתי לבקר‪ ,‬כמה פעמים בשבוע‪ ,‬גרנו לא רחוק אז‪ ,‬היתה סבתא מכינה לי‬
‫פודינג אורז עם צימוקים וסוכר‪ ,‬מאכל מתוק שאהבתי מאד‪ .‬ממתקים לא היו‪ ,‬גם‬

‫האוכל היה בסיסי ובצמצום‪ ,‬המאכל המתוק היה פינוק גדול עבורי‪.‬‬
‫סבא יוסף וסבתא לינה התפרנסו בדוחק‪ ,‬אני חושבת שהורי תמכו בהם כלכלית‬
‫בשנים אלו‪ .‬סבא יוסף לא עבד‪ ,‬כבר היה מבוגר‪ ,‬סבל מגיבנת שהקשתה עליו ללכת‬
‫ובנוסף ‪ -‬לא ידע עברית כלל‪ .‬גם סבתא לא השתלטה על השפה‪ ,‬אבל ניצלה את‬
‫יכולת הסריגה המצוינת שלה כדי להרויח כסף מסריגת חליפות יפות לנשים‪ .‬כילדה‬
‫ישבתי לא פעם עם סבתא ועם חברותיה ה"יקיות" בבית הקפה שהיה ברחוב בן‬
‫יהודה פינת רחוב וילנה‪ ,‬מתבוננת בחוט הצמר הדק להפליא ובמסרגות שהיו "רצות"‬

‫במהירות בידיהן המיומנות‪ ,‬מקשיבה לפטפוטים בגרמנית ומסתכלת בעוברים‬
‫ובשבים; "בן יהודה שטראסה" נחשב אז הרחוב‪ ,‬בה' הידיעה‪ ,‬מרכז העינינים‪ .‬אגב‪,‬‬
‫מכיוון שסבא וסבתא‪ ,‬משני הצדדים‪ ,‬וגם הורי‪ ,‬דיברו איתי גרמנית‪ ,‬הבנתי כל מילה‬

‫מהשיחה וגם יכולתי לפטפט בעצמי‪.‬‬
‫סיפור שזכור לי‪ :‬באחד מן הימים‪ ,‬כשהייתי בת שמונה‪-‬תשע אולי‪ ,‬נסעו הורי לנפוש‬
‫בבית ההבראה בבית אורן‪ ,‬וביקשו מסבא וסבתא לגור בביתנו בהעדרם‪ ,‬כדי לשמור‬
‫על אחותי ועלי‪ .‬לרוע המזל פרצו גנבים לביתנו‪ ,‬דרך דלת תריסי העץ שבמרפסת‪,‬‬
‫וגנבו את ילקוט בית הספר שלי ואת החליפה היחידה של סבא‪ .‬למחרת הלכנו כולנו‬
‫להגיש תלונה במשטרה‪ .‬לשמחתנו‪ ,‬סיפר לנו השוטר שהחליפה נמצאה וכבר תפסו‬

‫את הגנב‪ .‬את מה שקרה בדקות הבאות לא אשכח לעולם‪ :‬השוטר ביקש מאיתנו‬
‫להתלוות אליו‪ ,‬הכניס אותנו לחדר קטן‪ ,‬שם ישב הגנב‪ ,‬ושניה אחר כך כבר העיף‬
‫לו סטירה שהפילה את הגנב מהכסא‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ .‬אני הזדעזעתי מאד‪ :‬אמנם‬
‫ידעתי שמדובר בפושע אבל אלימות כזו לא חויתי מעולם מול עיני‪ ,‬ובפרט לא מטעם‬

‫איש חוק‪.‬‬
‫במשך חודש ימים החזיקה המשטרה את החליפה כעדות‪ ,‬אחר כך הוחזרה לסבא‪.‬‬
‫את הילקוט שלי מצאו זרוק על שפת הים‪ ,‬עט הציפורן שקנה לי אבא ליום הולדתי‬

‫נעלם‪ ,‬אני מתארת לעצמי שקנו לי חדש במקומו‪.‬‬

‫כמעט נערה‪...‬‬

‫‪21‬‬

‫סבתא שלי‪ ,‬לינה להרס‬ ‫סבא שלי‪ ,‬יוסף להרס‬

‫‪22‬‬

‫סבתא פרידה וסבא אלפרד‬

‫עד אמצע שנות השלושים של המאה הקודמת היו להוריה של אמי חיים נוחים וטובים בברלין‪ .‬לאחר ששבו מגובן ב‪ 1924-‬סבי חזר‬
‫לעיסוקו כעורך דין ונוטריון ואף שימש כמרצה למשפטים באוניברסיטת היידלברג‪ .‬כשעלו הנאצים לשלטון החלה שגרת חייהם להתערער‬
‫בהדרגה‪ ,‬בשנת ‪ 1936‬נשלחו למחנה עבודה‪ .‬למזלם הרב‪ ,‬כשנתיים אחר‪-‬כך‪ ,‬בשנת ‪ ,1938‬הצליח אבי‪ ,‬בזכות קשריו הטובים עם השלטון‬

‫הבריטי בארץ‪ ,‬להשיג עבורם סרטיפיקטים – אישורי עליה‪.‬‬

‫האחים גרים ‪ -‬סיפורים על מלכים‪ ,‬נסיכות ויערות עד‪ ,‬נוף רחוק ושונה כל כך מתל‬ ‫כשהגיעו סבא וסבתא לפלסטינה התמקמו בדירה במרכז תל‪-‬אביב‪ ,‬ברחוב שפינוזה‬
‫אביב הים‪-‬תיכונית בה גדלתי‪ .‬עוד אני זוכרת את סבתא מנגנת על הפסנתר בביתם‬ ‫‪ ,26‬מרחק של כרבע שעה הליכה מביתנו ברחוב לסל‪ .‬כילדה הכרתי היטב את הדרך‪,‬‬
‫ובעיקר את דרכי הקיצור שמצאתי לי‪ .‬לא פעם‪ ,‬כשהטילו הבריטים עוצר על תל‪-‬אביב‬
‫ולפעמים גם שרה לי תוך כדי‪ ,‬בגרמנית כמובן‪.‬‬
‫לסבא אלפרד לא היתה גישה לילדים‪ ,‬היה איש רציני‪ ,‬אבל אלי התיחס תמיד יפה‪.‬‬ ‫בשעות הערב ונמאס לי לשבת בבית‪ ,‬הייתי מתגנבת דרך החצרות ומגיעה אליהם‬
‫זיכרון שיש לי הקשור לסבא וסבתא‪ :‬חגגתי את יום הולדתי השמונה‪ ,‬סבא אלפרד‬ ‫הביתה‪ .‬האם ידעו הורי על מעשי? אולי ידעו‪ ,‬אבל נתנו לי הרבה חופש ולא עצרו‬
‫וסבתא פרידה באו לבקר אותי בביתנו‪ .‬הם קנו לי מתנה יפה‪ ,‬כבר אינני זוכרת מה‪,‬‬
‫בעדי‪.‬‬
‫והביאו גם מתנה קטנה לאחותי רותי‪ ,‬שלא תקנא‪ .‬משום מה נתן סבא קודם את‬ ‫כיצד התפרנסו סבי וסבתי בשנים אלו אינני יודעת‪ ,‬אני מניחה שהביאו איתם לא‬
‫המתנה לרותי‪ .‬סבתא נזפה בו‪ ,‬בגרמנית כמובן‪ ,‬הרי יום ההולדת הוא שלי‪ ,‬אני זו‬ ‫מעט כסף מגרמניה‪ .‬עוד הביאו מגרמניה‪ ,‬ב"ליפט" (מעין מכולה)‪ ,‬רהיטי עץ יפים‬
‫שאמורה לקבל ראשונה מתנה‪ .‬עובדה שאני זוכרת את המקרה עד היום‪ ,‬הוא השאיר‬ ‫וכבדים‪ ,‬פסנתר וגם יצירות שיצרה סבתא בעץ ובקרמיקה‪ ,‬חלקן נמצאות אצלי בבית‬
‫עד היום‪ .‬בארץ סבתא ניסתה בתקופה מסוימת ללמד ילדים עברית‪ ,‬אולי בתשלום‪,‬‬
‫עלי רושם‪.‬‬ ‫שמור אצלי משחק "רביעיות" של קלפים שהכינה במו ידיה – רשמה בעברית ואיירה‬
‫לעיתים‪ ,‬בימי שבת היו מגיעים סבא וסבתא לבקר בביתנו ברחוב לסל‪ .‬סבתא לבושה‬
‫בצבעי עיפרון‪.‬‬
‫בשמלה נאה‪ ,‬סבא תמיד מהודר מאד‪ ,‬בחליפה אלגנטית ועניבת פפיון‪ .‬אחר‬ ‫מאוכל לא עשינו ענין‪ .‬הימים היו ימי הצנע‪ ,‬אכלנו כדי לשבוע‪ ,‬אוכל פשוט‪ :‬לחם‬
‫הצהריים היה לסבא ולי בילוי קבוע ‪ -‬היינו הולכים יחד לקפה 'פילץ' ברחוב הירקון‪.‬‬
‫אחיד‪ ,‬מרגרינה‪ ,‬גבינה לבנה‪ ,‬זיתים‪ ,‬ביצים ובשר בודאי לא היו כל יום‪ .‬את‬
‫בבית הקפה‪ ,‬מקום ידוע ומוכר בתל אביב של אז‪ ,‬היתה בשעות אלו מוזיקה חיה‬ ‫המצרכים לסבא וסבתא הבאתי אני לפעמים‪ ,‬מהמכולת הקטנה שהיתה ברחוב פילון‪,‬‬
‫שניגנה תזמורת ‪ -‬נעימות קלאסיות קלות‪ ,‬מוזיקה לריקודים וכדומה‪ .‬דבר אחד חקוק‬ ‫כדי להגיע אליה טיפסתי על גדר מאבן שהיתה מאחורי ביתם‪ .‬את סכום הקניה רשמו‬

‫בזכרוני‪ :‬כשהיתה ההופעה מתקרבת לסיומה היה "נוטש" בכל פעם נגן אחר את‬ ‫במכולת בפנקס וסבא או סבתא היו "סוגרים חשבון" אחר כך‪ ,‬כך היה מקובל בעידן‬
‫הבמה‪ ,‬כשהתזמורת ממשיכה בלעדיו‪ .‬מתזמורת של שמונה נגנים נניח הפכו שבעה‪,‬‬ ‫טרום כרטיסי האשראי והטכנולוגיה‪ .‬היו פעמים שהתלויתי לסבתא לקניות "גדולות"‬
‫יותר של מצרכי מזון‪ :‬במעדניה 'שפינס' ברחוב בן יהודה הפליאה אותי תמיד היכולת‬
‫ששה וכך הלאה‪ ,‬עד שנותר נגן אחרון לקטע סולו ואחרון חביב – המנצח בלבד‪,‬‬ ‫המופלאה שלה לאמוד משקל במדויק‪ :‬היתה מצביעה על חתיכה של גבינה וקובעת‪:‬‬
‫שהיה מודה לכל האורחים‪ ,‬משתחווה ויורד מהבמה‪ .‬הבטתי במחזה הזה מוקסמת‪.‬‬ ‫"מאתיים גרם" נניח‪ ,‬וצודקת‪ .‬לא רחוק משפינס היתה צרכניה בה ראינו לפעמים את‬
‫פולה בן גוריון קונה מצרכים‪ .‬הרגיז אותי שקיבלה יחס מיוחד – אנחנו‪ ,‬בשל הקיצוב‬
‫האוירה האירופאית בקפה פילץ התאימה לסבא‪ .‬בניגוד לסבתא‪ ,‬שאז דיברה כבר‬ ‫בתקופת המלחמה‪ ,‬יכולנו לקנות רק רבע חבילת חמאה ולה אפשרו לקנות חבילה‬
‫עברית טובה למדי‪ ,‬סבא לא הצליח ללמוד עברית‪ ,‬ובכלל‪ ,‬החיים בלבנט היו לו קשים‪.‬‬
‫שלמה‪...‬‬
‫לא רק מזג האויר והתרבות השונה הקשו עליו להסתגל‪ ,‬אלא גם השינוי הגדול‬
‫מבחינה מקצועית‪ :‬מעורך דין מצליח וראש עיר מוערך הפך להיות סתם "זקן"‪ ,‬בלי‬ ‫לאורך כל השנים היה לי קשר קרוב מאד עם סבתא פרידה‪ ,‬היא היתה אשה נחמדה‬
‫שום תעסוקה מיוחדת‪ .‬בתחילת שנות הארבעים ניסה לתרום לתל אביב מנסיונו הרב‬ ‫ומקסימה ואהבה אותי אהבת נפש‪ .‬אני זוכרת את שתינו יושבות ליד שולחן האוכל‬
‫כראש עיר והעלה בפני הגורמים המוסמכים לכך שני רעיונות עיקריים‪ :‬הקמת פארק‬ ‫ומשחקות דמקה‪ ,‬או מציירות – סבתא מפליאה לצייר‪ ,‬אני קצת פחות‪...‬לא היה‬
‫לי כשרון לזה‪ ,‬אבל נהניתי מאד מזמן האיכות‪ .‬עוד אני זוכרת שסיפרה לי מאגדות‬
‫לאורך נהר הירקון‪ ,‬וטיילת לאורך חוף הים‪ .‬מסיבות שאינן ידועות לי‪ ,‬אולי תקציב‪,‬‬
‫אולי פוליטיקה‪ ,‬דחו את הצעותיו‪ .‬כמה חבל שאיננו חי היום כדי לראות ששנים אחר‬
‫כך יישמו אותן – הפארק והטיילת הפכו להיות אזורי בילוי ופנאי שוקקי חיים ומסמלי‬

‫ההיכר של העיר‪.‬‬

‫‪23‬‬ ‫סבתא פרידה איתי ועם רותי‪1943 ,‬‬
‫יצירות של סבתא פרידה‬

‫משחק רביעיות שציירה סבתא פרידה בשנת ‪1940‬‬ ‫סבא אלפרד איתי ועם אמא‬

‫‪24‬‬

‫המעבר לירושלים‬

‫בקיץ ‪ 1944‬החליטה ממשלת המנדט להעביר את אבי תפקיד‪ ,‬הפעם יועדה לו משרה בירושלים – מנהל האגף הבריטי בבית החולים‬
‫הממשלתי במגרש הרוסים‪ .‬כמובן שאמא‪ ,‬רותי ואני עברנו יחד איתו להתגורר בעיר‪.‬‬

‫הורי במרפסת ביתנו עם טובי הכלב‪1946 ,‬‬ ‫הבריטים שיכנו אותנו בדירה נאה ומרווחת בשכונה היפה רחביה‪ ,‬שאז היתה גם‬
‫אבי בפתח בית החולים במגרש הרוסים בירושלים‪1946 ,‬‬ ‫ממש פסטורלית‪ .‬בשכונה התגוררו משפחות עשירות ומכובדות של ס"ט (ספרדים‬

‫טהורים) וגם הרבה אנשי אקדמיה ורופאים‪ ,‬רובם יוצאי מרכז אירופה‪ .‬לא בכדי‬
‫נקראה השכונה אז "שכונת הפרופסורים"‪ ,‬לא פעם נשמעה השפה הגרמנית‬

‫ברחוב‪ ,‬או בבתי הקפה‪.‬‬
‫הבניין בו גרנו‪ ,‬ברחוב אברבאנל פינת אבן עזרא‪ ,‬היה בן שלוש קומות‪ ,‬מעלית כמובן‬
‫שלא היתה‪ .‬בקומה העליונה גרה משפחת רכלין‪ ,‬הבנין כולו היה בבעלותה‪ .‬בקומה‬

‫השניה גרו משפחת סלומון המכובדת‪ ,‬אבי המשפחה היה נכדו של יואל משה‬
‫סלומון‪ .‬הוא עצמו היה ממיסדי חברת התרופות 'אסיא' ‪ -‬לימים 'טבע'‪ .‬אני בילית‬
‫הרבה בביתם‪ ,‬הם היו אנשים מקסימים‪ ,‬שיחקתי עם שתי הבנות‪ ,‬שהיו קרובות‬
‫אלי בגיל (לימים נישאה הבת דליה לאלי הורביץ‪ ,‬תעשין ישראלי מפורסם וזוכה פרס‬
‫ישראל‪ .‬הבת רותי נישאה לשופט משאל חשין והפכה בעצמה לדמות מוכרת‪ ,‬מקימת‬

‫הקרן לירושלים ופעילה במוסדות תרבות רבים)‪.‬‬
‫ליד משפחת סלומון גרה משפחת ברויאר‪ ,‬הדתיים היחידים בבניין‪ .‬מפרופ' ברויאר אני‬

‫בעיקר זוכרת שלא אהב את 'טובי'‪ ,‬כלב השנאוצר הלבן שלנו‪ .‬הכלב היה לבן וחמוד‪,‬‬
‫אבל השכן שלנו לא סבל אותו‪ ,‬אולי פחד; היחס היה הדדי‪ ,‬כלבים מרגישים מיד מי‬
‫בעדם ומי פחות‪.‬‬

‫משפחתנו גרה בקומה הראשונה‪ ,‬לידנו גר לתקופה מסוימת שדרן הרדיו הידוע משה‬
‫חובב ומשפחתו‪ ,‬אני זוכרת שהיו נחמדים מאד‪ .‬כשעזבו עברה משפחת פרבר‬
‫להתגורר בדירה במקומם‪.‬‬

‫דירתנו עצמה כללה שני חדרי ילדים‪ ,‬חדר שינה‪ ,‬סלון גדול מאד (משום מה אני‬
‫זוכרת את המידות – ‪ 8/5‬מטר) ומרפסת מלבנית‪ ,‬גדולה אף היא‪ ,‬שהיתה מלאה כולה‬

‫בצמחים אותם טיפחה אמי במסירות; בפרט אני זוכרת את שיחי הפוקציות הפורחים‬
‫במגוון צבעים‪ .‬במרפסת היה גם הפתח לבור מים שהיה חפור מתחת לבניין לצורך‬

‫איסוף מי הגשמים‪ .‬על קיר המרפסת היתה תלויה משאבה בה השתמשנו כדי לשאוב‬
‫את המים ולהשקות את החצר‪.‬‬

‫לפני הבניין היה מגרש ריק‪ .‬בשעות היום ישבו בו פועלים ערביים שסיתתו אבנים‬
‫ירושלמיות לבניה‪ .‬אז‪ ,‬כמו היום‪ ,‬את חזיתות מרבית הבתים בירושלים חייבים היו‬
‫לצפות באבן ירושלמית כדי לשמור על המראה היחודי לעיר‪ .‬היחסים בין היהודים‬

‫לערבים היו טובים‪ ,‬אנחנו הילדים הסתכלנו בסקרנות בעבודתם של הפועלים וגם‬
‫פטפטנו איתם קצת‪ ,‬אמי היתה מביאה להם מים לשתיה בימים החמים‪.‬‬

‫הזיכרון הראשון שלי מירושלים הוא מיום האחד בספטמבר‪ ,‬אז התחלתי ללמוד בכיתה‬
‫ה' בבית הספר 'רחביה'‪ .‬אמי‪ ,‬שתמיד סבלה מקור‪ ,‬הלבישה אותי בגופיה ארוכה‬

‫ובמכנסים ארוכים‪ .‬בירושלים אמנם קר אבל לא בשעות היום בתחילת ספטמבר‪...‬‬
‫מתתי מחום‪ .‬למחרת כבר לבשתי בגדים קצרים‪.‬‬

‫‪25‬‬

‫המשפחה גדלה‪ ,‬וגם אני‬

‫כחצי שנה לאחר שעברנו לירושלים‪ ,‬ב‪ ,21.4.1945-‬נולד אחי גדעון‪ .‬גדעון נולד בבית החולים במגרש הרוסים בו עבד אבי‪ .‬עם או ללא‬
‫קשר‪ ,‬אמי חלתה בדלקת ריאות מיד לאחר הלידה ונשארה מאושפזת בבית החולים למשך כחודש‪ .‬בזכות קשריו כרופא השיג לה אבי‬

‫פניצילין (סוג של אנטיביוטיקה) וכנראה הציל את חייה‪.‬‬

‫אבל שמחות ועליזות‪ ,‬גם עם האופניים שלנו נהגנו באותה השיטה‪.‬‬ ‫כדי לעזור לטפל בגדעון התינוק הגיעה סבתא פרידה מתל אביב‪ .‬הברית התקימה‬
‫בחגים נסענו לבקר את סבא וסבתא בתל אביב‪ ,‬לעיתים גם באו הם אלינו‪ ,‬נשארו‬ ‫בביתנו‪ ,‬ארוע צנוע לבני המשפחה ולכמה חברים של הורי‪ .‬אמי‪ ,‬כאמור‪ ,‬היתה חולה‬

‫ללון אצלנו כמה ימים‪ .‬בחופשות ארוכות ובפרט בחופש הגדול שלחו אותי הורי‬ ‫אז ולא נכחה בברית‪ .‬הכיבוד כלל כריכים קטנים שהכנו סבתא ואני‪ ,‬קלפנו והגשנו‬
‫לשבוע‪-‬שבועיים ואפילו יותר‪ ,‬לבני משפחה וחברים ברחבי הארץ‪ :‬בזיכרון יעקב היו‬ ‫גם פלחים של תפוזים‪.‬‬

‫להם חברים טובים‪ ,‬משפחת ינאי‪ ,‬שהיתי אצלם לא מעט‪ .‬בקיבוץ עין חרוד איחוד‬ ‫ארוע מפחיד שזכור לי מהשנה הזו‪ :‬גדעון התינוק שכב בלול‪ .‬את הלול הניחו הורי‬
‫היתה לאבא בת דוד‪ ,‬רות פרש‪ ,‬גם שם ביקרתי לא פעם‪ .‬רות היתה נשואה ליוסף‬ ‫קרוב לדלת המרפסת‪ ,‬המכוסה בוילון‪ .‬כנראה שהיה קר כי תנור הנפט שהיה לנו‪,‬‬
‫(יופ) גל‪ ,‬בנם מרדכי צעיר ממני בשנה (אנחנו בקשר עד היום)‪ .‬בקיבוץ היתה נהוגה‬ ‫דלק‪ .‬אינני יודעת איך אבל התנור התלקח‪ ,‬ואש אחזה בוילון‪ .‬תוך שניות חטפנו אמא‬
‫ואני את גדעון מהלול וברחנו אל מחוץ לבית‪ .‬במזל גדול היה גם אבא בבית באותו‬
‫לינה משותפת‪ ,‬ולכן מרדכי ואחיו‪ ,‬יהודית וגדי‪ ,‬ישנו בבית הילדים; אני‪ ,‬האורחת‪,‬‬
‫ישנתי בביתם של ההורים‪ .‬רות טיפלה בפעוטות הקיבוץ‪ ,‬הצטרפתי אליה‪ ,‬שמחתי‬ ‫זמן‪ ,‬בתושיה ובאומץ לקח שמיכה גדולה ו"חנק" את האש‪.‬‬
‫כשהיה גדעון תינוק נשארה אמא בבית לטפל בו‪ .‬פה ושם עזרה לאבא בעבודות‬
‫עם רותי וגדעון‪1945 ,‬‬ ‫מזכירות‪ ,‬בפרט בתכתובות באנגלית‪ ,‬שפה בה שלטה היטב‪ .‬בצד הטיפול בבית‬

‫דאגה אמי גם לנו הילדים בכל מה שנדרש‪ .‬בתקופה הזו חלינו לא מעט‬
‫"בשרשרת" בכל מחלות ילדות‪ ,‬מדביקים זה את זה‪ .‬אבא טיפל בנו כרופא‪ ,‬למרות‬

‫שלא היה הרבה מה לטפל‪ ,‬אמא חיכתה שיעבור‪...‬כשיערה חברתי חלתה‬
‫בסקרלטינה היו בטוחים שכבר חליתי בה ולכן יכולתי לבקרה ללא חשש‪.‬‬
‫בדיעבד הסתבר שזו היתה המחלה היחידה בה לא חליתי‪...‬במזל לא נדבקתי‪.‬‬
‫בחופש הגדול של אותה השנה שלחו הורי אותי ואת רותי לסבא וסבתא‪ .‬בבקרים‬
‫הלכתי לקייטנה שהתקיימה בחוף גורדון בתל אביב‪ ,‬של מיכה שמבן‪ ,‬לימים מאמן‬
‫כדורסל וכדורעף מפורסם‪ .‬אמנם לא הכרתי את הילדים בהתחלה אבל עד מהרה‬
‫התיידדתי עם רבים‪ ,‬מאז ומעולם הסתדרתי בקלות מבחינה חברתית‪ .‬על החוף היינו‬
‫משחקים במשחקי כדור; מיכה בעצמו הדריך אותנו‪ ,‬זוכרת שהיה גבוה וחתיך‪ ...‬אחר‬
‫כך היינו נחים קצת מתחת לסככות‪ ,‬לפעמים התפלחנו לבנין "טיר"‪ ,‬בין גורדון‬
‫לפרישמן‪ ,‬שם היו משחקים למבוגרים‪ :‬משחקי קליעה למטרה וכדומה‪ .‬מדי יום גם‬
‫שחינו בים (היום לא יעלה על הדעת שילדים יטבלו בים ללא פיקוח הדוק‪ ,‬אז אפילו‬
‫חבל לא תחם את האזור בים בו הורשנו לשחות‪ .‬מכל מקום‪ ,‬כולנו חזרנו בשלום)‪.‬‬
‫חיינו בצניעות אך לא חסר לנו דבר‪ ,‬אבי פרנס יפה את המשפחה‪ .‬כדי להרויח קצת‬
‫כסף בעצמי נתתי שיעורים בחשבון לשתי בנות‪ ,‬עשיתי גם בייביסיטר‪ ,‬את הכסף‬

‫חסכתי‪.‬‬
‫בסתיו ‪ 1946‬מלאו לי שתים עשרה שנים – בת מצווה‪.‬‬
‫מסיבות ממש לא היה מקובל לקיים‪ ,‬לא עשו עניין‪ ,‬האמת שאינני זוכרת איך ציינו את‬
‫הארוע‪ ,‬אני מניחה שבארוחה משפחתית‪ .‬חסכתי עד אז סכום נאה של עשר לירות‪,‬‬
‫הורי הוסיפו עשר לירות נוספות וקנו לי אופניים ושעון יד‪ .‬היו לי גם סקטים‪ .‬הסקטים‬
‫של אז לא היו חלק מהנעל כמו היום‪ ,‬קשרנו את הגלגלים ברצועות לנעליים הגבוהות‬

‫שהיו לנו‪.‬‬
‫עם מרים חברתי הייתי מחליקה במדרון מהגימנסיה לכל אורך רחוב אלפסי‪.‬‬
‫בדרך חזרה הורדנו את הסקטים מהנעל וסחבנו אותם ביד‪ ,‬מתנשפות קצת בעליה‬

‫רכב פרטי לא היה לאף אחד אז‪ ,‬באוטובוס שתפעלו הערבים נסענו לואדי קלט‬ ‫‪26‬‬
‫ולשאר מקומות באזור‪ .‬באחד הטיולים‪ ,‬באזור קרית ענבים‪ ,‬ישב אבי עם כמה‬
‫לעזור לה‪ .‬יופ עבד אז בנפחיה‪ .‬פעם דרכתי ברגל יחפה על חתיכה של ברזל מלובן‬
‫מחבריו בפתח מערה ביער‪ ,‬הסתבר שרובם נדבקו אז בקדחת המערות‪ .‬במזל אף ילד‬ ‫שהשליכו על הקרקע כדי שתתקרר‪ ,‬חטפתי כוויה רצינית‪ .‬מדי יום הלכתי עם שאר‬
‫לא חלה‪ ,‬כי כולנו התרוצצנו מחוץ למערה‪ .‬המחלה לא היתה קלה‪ ,‬אני זוכרת שהיה‬ ‫הילדים לבריכה‪ ,‬אכלנו בחדר האוכל‪ .‬נהניתי מהימים שלי שם ועם זאת אני זוכרת‬
‫לאבי חום גבוה‪ ,‬צמרמורות והזעות‪ ,‬הבאנו לו מגבות רטובות להורדת החום‪ .‬לאחר‬ ‫שהתרשמתי שהחיים היו קשים‪ :‬חם מאד בקיץ‪ ,‬עבודת כפיים מאומצת‪ ,‬המקלחות‬
‫זמן מה החלים ושב לעבודתו‪ ,‬גם שאר חבריו החלימו‪.‬‬
‫היו משותפות‪ ,‬מחוץ לבתי החברים‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬יעל‪ ,‬יערה ואני על סקטים‬ ‫בחופש גדול אחד שלחו אותי הורי לקייטנה בקיבוץ גבעת ברנר‪ ,‬שם היו להם חברים‪,‬‬

‫משפחת פינטוס‪ .‬בני המשפחה היו מוזיקלים מאד‪ ,‬שרו וניגנו‪ .‬אבי כתב לי כל כמה‬
‫ימים מכתב‪ ,‬סיפר מה קורה בבית‪ ,‬את המכתב שלח לביתם של סבא וסבתא בתל‬

‫אביב‪ ,‬אצלם לנתי בסופי שבוע‪ .‬בתום החופשות שבתי ללימודים בבית הספר‪.‬‬
‫שגרת היומיום היתה נעימה‪ ,‬ללא אטרקציות מיוחדות‪ .‬הורי לא היו בליינים‪:‬‬

‫במסעדות לא אכלנו‪ ,‬הם גם לא ישבו בבתי קפה‪ ,‬אולי בקפה 'עטרה' בארועים‬
‫מיוחדים‪ .‬אותי הזמינו לפעמים הוריה הפולנים של חברתי יונה זוזובסקי לשבת‬
‫בקפה 'וינה' בכיכר ציון בשבת אחר הצהריים‪ ,‬שם זכינו יונה ואני לאכול עוגה עם‬

‫קרם או גלידה‪.‬‬
‫בשבתות סיירתי הרבה עם אבי בירושלים‪ :‬ביקרנו במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה‪,‬‬

‫במוזיאון בצלאל לאמנות או סתם בעיר‪ .‬כמעט כל שבת אבא היה מתנדב ב'בית‬
‫הנסן'‪ ,‬מוסד רפואי לחולי צרעת‪ ,‬אני הייתי מחכה לו בחצר עד שיסיים את סבב‬
‫הבדיקות והטיפולים (היום‪ ,‬אגב‪ ,‬יש במקום בית קפה מקסים‪ ,‬נכדי עוז עבד שם‬
‫כמנהל משמרת)‪ .‬לאבי היו חברים רופאים רבים ילידי גרמניה‪ ,‬כמעט כולם הכירו זה‬
‫את זה‪ .‬זכור לי במיוחד ד"ר טרוי‪ ,‬אורתופד‪ ,‬שבשער ביתו בעיר העתיקה היתה מעין‬
‫קשת יפה‪ .‬ידיד נוסף‪ ,‬ד"ר טיכו‪ ,‬רופא עיניים מפורסם‪ ,‬ממש טיפל בי‪ ,‬ומעשה שהיה‬
‫כך היה‪ :‬כשהייתי בכיתה ה' שמתי לב שאני מתקשה לקרוא מהלוח‪ .‬סיפרתי לאמי‬
‫והיא לקחה אותי אליו לבדיקה‪ .‬ד"ר טיכו בדק אותי וקבע שאני צריכה משקפיים‪.‬‬
‫התמרדתי – צעקתי ש"אני לא רוצה!"‪ ,‬אפילו בעטתי בו קצת‪...‬אמא כמובן התביישה‬
‫מאד והוכיחה אותי‪ ,‬ביקשתי סליחה‪ .‬האמת שהרופא לא התרגש במיוחד‪ ,‬הרגיע אותי‬
‫שרק לראיה מרחוק‪ ,‬לא אצטרך להרכיב אותם כל הזמן‪ .‬כמה ימים אחר כך שלפתי‬
‫את המשקפיים בכיתה‪ ,‬הכתוב על הלוח נראה פתאום חד וברור‪ .‬במשך כמה שנים‬
‫המשקפיים שימשו אותי רק בבית הספר ובקולנוע‪ .‬בתקופת הבגרויות נשארו עלי כל‬

‫הזמן‪ ,‬התרגלתי‪.‬‬
‫מדי פעם יצאנו כמה משפחות‪ ,‬חברים של הורי וילדיהם‪ ,‬לטיולים מחוץ לירושלים‪.‬‬

‫קייטנה של מיכה שמבן בתל אביב‪1945 ,‬‬

‫‪27‬‬

‫עין חרוד החופש הגדול‪1947 ,‬‬ ‫אבא שלי עם ילדיו‪1947 ,‬‬
‫יערה ואני בט"ו בשבט‪1946 ,‬‬

‫‪28‬‬

‫מכתבים שכתב לי אבי כשנסעתי לקייטנה בגבעת ברנר‪ ,‬קיץ ‪1947‬‬

29

‫‪30‬‬

‫ימים הרי גורל‪ -‬בארץ ובעולם‬

‫שנות הארבעים של המאה הקודמת היו שנים סוערות מאד בעולם ובארץ‪ .‬פחות משנה לאחר שעברנו להתגורר בירושלים הסתיימה‬
‫מלחמת העולם השניה והחלו להיוודע לנו תוצאותיה הנוראיות‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬אינני זוכרת מתי ואיך‪ ,‬קיבלה משפחתי בשורה איומה‪:‬‬
‫הסתבר לנו שאחותה הבכורה של אמא‪ ,‬הילדה‪ ,‬בעלה נתן קוטנר ושני בניהם הקטנים‪ ,‬אורי ומיכאל‪ ,‬ניספו באוושויץ‪ .‬אחיו של אבי‪,‬‬

‫קורט‪ ,‬הצליח במזל גדול לשרוד את השואה וניצל ‪ -‬גברת הולנדית החביאה אותו במשך שלוש שנים בקיר כפול בדירתה‪.‬‬

‫אולי כן‪.‬‬ ‫בסוף שנת ‪ 1945‬קודם אבי מקצועית ומונה למנהל בית החולים הממשלתי בבית‬
‫לאחר החלטת האו"ם החריף עוד יותר המאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל‪,‬‬ ‫צפאפא‪ ,‬קרוב לדרך בית לחם‪ .‬כל החולים היו ערבים‪ .‬הצוות‪ ,‬שאבי עמד בראשו‪,‬‬
‫היה מורכב מיהודים‪ ,‬ערבים ובריטים‪ .‬כצפוי‪ ,‬גם בתפקידו החדש הצטיין ‪ -‬ניהל את‬
‫למחרת היום כבר החלו קרבות של ממש בין היהודים לערביי הארץ‪ .‬כותרות‬
‫העיתונים בשנים הללו היו דרמטיות‪ ,‬כמעט כל יום התרחש משהו‪ .‬אנחנו הילדים‬ ‫בית החולים בחוכמה‪ ,‬במקצועיות ובאנושיות‪.‬‬
‫חיינו את חיינו‪ :‬בית‪-‬ספר‪ ,‬צופים‪ ,‬משפחה‪ ,‬חברים‪ ,‬אינני זוכרת שפחדנו‪ .‬המבוגרים‬ ‫ביולי ‪ 1946‬שמענו כולנו את פיצוץ מלון המלך דוד‪ ,‬זו היתה פעולה של ארגון‬
‫'האצ"ל' במאבק נגד צמרת ממשלת המנדט הבריטי‪ ,‬פעולה שנויה במחלוקת בה‬
‫חוו‪ ,‬ובצדק‪ ,‬ימים קשים של חרדה‪ ,‬חוסר יציבות וחוסר ודאות‪.‬‬ ‫נהרגו רבים חפים מפשע‪ .‬אני זוכרת שכולם דיברו עליה בבית הספר במשך ימים לא‬
‫מעטים‪ ,‬היו דיונים אידאולוגים ומחלוקות חריפות בין האצ"ל וההגנה‪ .‬למרות שאבא‬
‫דודתי הילדה קוטנר עם ילדיה אורי ומיכאל‪1942 ,‬‬ ‫שלי היה חבר בהגנה‪ ,‬לא זכור לי שדיברנו על הנושא בבית‪ .‬בכלל‪ ,‬לצערי אינני‬
‫יודעת פרטים על פעילותו של אבא בארגון‪ ,‬אני בספק מי ידע עליה בזמן אמת‪,‬‬
‫הדברים הרי היו חשאיים‪ .‬מתעודה שנתנו לי בארכיון ההגנה למדתי שכבר ב‪,1935-‬‬
‫עוד כשגרנו בצפת‪ ,‬הצטרף אבי לארגון‪ ,‬לא אתפלא אם סייע שם כרופא‪ ,‬זה הרי‬

‫מתבקש‪.‬‬
‫באותה שנה נפטרה סבתא פרידה מסרטן ריאות‪ .‬בשלבים המתקדמים של המחלה‬
‫היא עברה להתגורר אצלנו‪ ,‬הורי טיפלו בה במסירות רבה‪ ,‬לאחר מכן עברה להוסטל‬

‫רפואי בירושלים‪ ,‬שם נפטרה‪ .‬לקראת מותה של סבתא שלחו אותי הורי לחבריהם‬
‫בזיכרון יעקב כדי שלא אחווה את ימיה האחרונים‪ .‬ידעתי שהיא חולה מאד אבל לא‬
‫הבנתי שלא אראה אותה יותר‪ ,‬הורי "סיבנו" אותי באיזו סיבה ושכנעו אותי לנסוע‪.‬‬
‫בהלוויה בהר הזיתים לא הייתי‪ ,‬רק אחריה חזרתי הביתה ואז סיפרו לי את הבשורה‬

‫המרה‪ .‬את מותה של סבתא לקחתי קשה‪ ,‬הייתי מאד קשורה אליה‪ .‬עוד חודשים‬
‫רבים אחר כך‪ ,‬כשצעדה לפני ברחוב גברת מבוגרת עם תלתלי שיבה‪ ,‬דימיתי לעצמי‬

‫שזו היא‪ ...‬בצוואה שכתבה סבתא כשבועיים לפני שנפטרה ביקשה מהורי לדאוג‬
‫לסבא אלפרד וציינה גם שחשוב שמקלט הרדיו שלו ישאר תמיד איתו – זה היה‬
‫הקשר שלו לעולם‪ ,‬למוזיקה ולחדשות‪.‬‬

‫ב‪ ,29.11.1947-‬הידוע בכינוי "ליל כ"ט בנובמבר"‪ ,‬הוחלט באו"ם על סיום המנדט‬
‫הבריטי וחלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית‪ .‬ההצבעה המפורסמת התרחשה‬

‫בלילה‪ ,‬בביתנו לא היה מקלט רדיו כדי לשמוע אותה בשידור חי‪ ,‬אני גם לא זוכרת‬
‫שיצאנו לרקוד ברחובות‪ .‬למחרת בבוקר שמענו מהשכנים את הבשורות‪ ,‬כמובן שגם‬
‫בבית הספר סיפרו ודיברו‪ ,‬משום מה אינני זוכרת שהורי התרגשו במיוחד מכל הענין‪,‬‬

‫‪31‬‬

‫אישור שניתן לאבי‬ ‫נתן קוטנר עם בנו מיכאל‪.‬‬

‫מתוך כרטסת ארכיון ההגנה‬ ‫סבתא פרידה בתל אביב‬

‫‪32‬‬

‫אסון במשפחתנו ‪ -‬אבי נרצח‬

‫באמצע חודש דצמבר ‪ 1947‬קיבלה האחות הבריטית הראשית של בית החולים בו עבד אבי מכתב בערבית‪ .‬במכתב נאמר כי עליה להרחיק‬
‫את האחיות היהודיות מבית החולים‪ ,‬אחרת ירצחו אותן‪ .‬מכתבים דומים קיבלו גם הרופאים היהודים‪.‬‬

‫זוכרת את עצמי עומדת עם מקל הקרטיב ביד‪ ,‬זורקת אותו‪ ,‬נכנסת לדירה שלנו‪,‬‬ ‫כמה ימים אחר כך נפגש עם אבי חברו ד"ר אברהם קצנלסון‪ ,‬מנהל מחלקת‬
‫מחבקת בבכי גדול את אמא‪.‬‬ ‫הבריאות של הועד הלאומי‪ .‬ד"ר קצנלסון הזהיר אותו שמסוכן מאד עבורו להמשיך‬

‫בהמשך היום הגיעו לביתנו אנשים כדי לנחם אותנו‪ .‬אבי היה באמת אישיות נערצת‪,‬‬ ‫ולעבוד בבית צפאפא‪ ,‬ביקש ממנו לעזוב‪ .‬למרות הסכנה החליט אבי להמשיך‬
‫רבים אהבו אותו‪ .‬כדרכם של היקים‪ ,‬האבל היה מאופק‪ ,‬אבל כולם הבינו שהאסון‬ ‫ולהגיע לבית החולים‪ ,‬תחושת השליחות המקצועית שלו ומחויבותו למקום היתה‬
‫חזקה מהפחד‪ ,‬הוא גם היה בטוח שבגלל מעמדו ותפקידו הערבים לא יפגעו בו‪.‬‬
‫כבד‪ .‬למחרת התכנסנו מחוץ לבית החולים 'שערי חסד'‪ ,‬משם לקחו את הארון נציגי‬
‫ארגון ההגנה‪ ,‬בליווי שוטרים בריטים‪ ,‬לקבורה בהר הזיתים‪ .‬בהלויה עצמה לא יכולנו‬ ‫ב‪ 28.12.1947-‬הגיע אבי כרגיל לבית החולים והחל את סיבוב הבוקר שלו בין‬
‫הביתנים‪ ,‬בהם אושפזו החולים‪ .‬בשעה ‪ 10:15‬יצא עם רופא ואחות ערבים מאחד‬
‫להשתתף בשל התקפות הערבים‪ ,‬האזור היה אז מסוכן מאד‪ .‬בדיעבד הסתבר שזו‬ ‫הביתנים‪ .‬שלושה ערבים חמושים ארבו להם וירו באבי מטווח אפס‪ .‬אבי התמוטט‬
‫היתה ההלוויה האחרונה לפני ניתוק הר הזיתים מירושלים העברית‪.‬‬
‫ומת תוך זמן קצר‪ ,‬היורים נמלטו מהמקום‪.‬‬
‫במשך כעשרים שנה לא יכולנו לפקוד את קברו של אבי‪ ,‬האזור לא היה בשטח‬ ‫בזמן שהתרחש המאורע המזויע הזה למדתי אני בבית הספר‪ .‬בשעה ‪ 13:15‬הודיעו‬
‫ישראל‪ .‬משרד הבטחון הקים לזכרו ולזכר נופלים נוספים אנדרטה בהר הרצל‪,‬‬ ‫ברדיו על הרצח אבל אני לא ידעתי מכלום‪ .‬ב‪ 14:00-‬סיימתי ללמוד וכהרגלי נכנסתי‬
‫בצורת סימטה בעיר העתיקה ועליה השמות‪ .‬לקברו של אבי עלינו בפעם הראשונה‬
‫רק לאחר מלחמת ששת הימים‪ ,‬ב‪ .1967-‬למרבה הפלא‪ ,‬זיהה השומר בכניסה לבית‬ ‫למכולת של אלטר‪ ,‬ברחוב קק"ל פינת אבן עזרא‪ ,‬לקנות לי קרטיב לימון‪ .‬בדרך‬
‫העלמין את בני משפחתי‪ ,‬הוא זכר אותם מההלוויה של סבתא פרידה בשנת ‪1946‬‬ ‫הביתה שמתי לב שהאנשים ברחוב מסתכלים עלי במבט מוזר‪ ,‬לא הבנתי למה‪.‬‬
‫(!)‪ .‬מאז ביקרנו את קברו של אבי פעמים רבות‪ ,‬צאצאיו של אותו השומר עדיין מזהים‬ ‫הגעתי הביתה‪ ,‬פתחתי את הדלת‪ .‬בכניסה לדירה עמדה אמו של מנחם מהכיתה‬
‫שלי‪ ,‬ד"ר יערי‪ ,‬שהיתה פסיכולוגית מוכרת‪ .‬היא הסתכלה עלי ואמרה לי‪ ,‬בחוסר‬
‫אותנו‪ ,‬בני אותה המשפחה נשארו לשמור על המקום‪.‬‬ ‫רגישות מוחלט‪ ,‬ללא שום הכנה מוקדמת‪" :‬רצחו את אבא שלך"‪ .‬הייתי בהלם‪ .‬אני‬

‫משמאל‪ :‬ידיעה מהעיתון על רצח אבי‬ ‫אבי עם חולים וחלק מהצוות הרפואי בבית החולים בית צפאפא‬

33

‫‪34‬‬
‫קברו של אבי בהר הזייתים‬

‫הגלעד בהר הרצל‬

‫‪35‬‬

‫ימי מלחמת העצמאות‬

‫את שנת ‪ 1948‬התחלתי כיתומה מאב‪ .‬מעולם לא הרגשתי מסכנה‪ ,‬זה לא היה בלקסיקון שלנו‪ ,‬אבל הימים היו עצובים‪.‬‬
‫אמי היתה גיבורה‪ .‬האמת היא שלא היו לה הרבה ברירות‪ ,‬היתה צריכה הרי לטפל בבית ובשלושה ילדים‪ ,‬הקטן ביניהם עוד לא בן שלוש‪.‬‬

‫לא רק מים חסרו לנו‪ ,‬גם האוכל היה בצמצום‪ .‬קיבלנו ‪ 150‬גרם של לחם לאדם‬ ‫אני‪ ,‬בת שלוש‪-‬עשרה בסך הכל‪ ,‬הפכתי ביום אחד לכוח עזר משמעותי בבית‪.‬‬
‫ליממה‪ ,‬סדר גודל של שתי פרוסות לחם‪ .‬ביצים לא היו‪ ,‬גם לא בשר‪ .‬לאמי‪" ,‬בוגרת"‬ ‫חלקתי עם אמא את הטיפול בגדעון‪ ,‬בישלתי‪ ,‬ניקיתי‪ ,‬עזרתי למתוח את הסדינים‬
‫שתי מלחמות עולם‪ ,‬היה השכל והנסיון לאגור מראש קצת מצרכים‪ ,‬היו לנו קופסאות‬ ‫לאחר הכביסה וגם לגהץ אותם במעגילה גדולה‪ ,‬מכשיר שהיה ניצב במכבסה ליד‬
‫שימורים וסוכר‪ ,‬גם אלה נגמרו בשלב מסוים‪ .‬כדי לגוון את המזון הדל יצאנו לחצרות‬
‫ביתנו ואני משום מה קראתי לו "המנגל"‪.‬‬
‫הבתים לקטוף את מעט הפירות שהיו על השיחים בחצרות‪ ,‬מעלי חובזה הכנו‬ ‫משום שהייתי הבכורה‪ ,‬היה ברור שעלי יוטל רב העול‪ .‬לפעמים התמרמרתי‪" :‬למה‬
‫קציצות‪.‬‬
‫רותי לא עושה הרבה?" או כך היה נדמה לי‪ ,‬בעיני היתה קצת מפונקת‪ .‬אמא‬
‫למרות שבשל הנסיבות תפקדתי כבוגרת‪ ,‬בכל זאת הייתי עדיין ילדה‪...‬אני זוכרת את‬ ‫הסבירה לי שאני הגדולה‪ ,‬עלי היא סומכת‪ .‬בגישה הזו אגב‪ ,‬המשיכה אמא כל חייה‪.‬‬
‫עצמי יורדת עם חברי לרחוב‪ ,‬לאזור שהוכרז כשטח צבאי‪ ,‬לצפות בחיילים הבריטים‬
‫גם מחוץ לביתנו היו הימים קשים‪ ,‬ימי השלב הראשון של מלחמת העצמאות‪.‬‬
‫שעמדו שם‪ ,‬משועממים‪ ,‬לפעמים כיבדו אותנו בממתקים‪ .‬בשעות העוצר‪ ,‬החל‬ ‫בירושלים‪ ,‬עיר מעורבת בה היו ערבים רבים‪ ,‬הפכו פיגועי דקירה‪ ,‬התקפות ירי‪ ,‬ידוי‬
‫משבע בערב‪ ,‬היה אסור לצאת‪ ,‬בכל זאת התגנבנו אני וחברי בין החצרות‪ ,‬עוברים‬ ‫אבנים ומטעני נפץ לענין כמעט יומיומי‪ .‬בתחילת הקרבות ניסינו להמשיך בחיי שגרה‬
‫נורמלים ככל שניתן‪ ,‬עדיין הלכנו לבית הספר‪ .‬בדאגה ראינו חלק מהתלמידים בכיתות‬
‫מבית לבית‪.‬‬
‫בשלב מסוים הפך מסוכן ללכת בעיר גם בשעות היום‪ ,‬הפסקנו ללמוד בכיתות‪ .‬אחת‬ ‫י"א וי"ב עוזבים את הלימודים כדי להצטרף ליחידות הפלמ"ח‪ ,‬גם חלק מהמורים‬
‫הצעירים הצטרפו ללחימה‪ .‬בשלב מסוים הפסיקו השמיניסטים ללמוד כי רובם‬
‫לשבוע הגענו לביקור קצר‪ ,‬קיבלנו שיעורים ומשימות לעבודה בבית‪.‬‬
‫בה' באייר‪ ,14.5.1948 ,‬הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל‪.‬‬ ‫התגייסו‪ .‬יום אחד ראינו את לוחמי חטיבת 'הראל' בבית הספר‪ ,‬הם ישנו בכיתות‬
‫בהפוגות הקצרות תוך כדי הקרבות בעיר‪ ,‬התרגשנו‪.‬‬
‫את ההכרזה עצמה שמענו ברדיו‪ ,‬של השכנים מו הסתם‪ ,‬לנו לא היה כזה‪ ,‬היתה‬
‫התרגשות גדולה‪ .‬למחרת התחיל השלב השני והקשה של מלחמת העצמאות‪ ,‬עם‬ ‫בתחילת שנת ‪ ,1948‬בפיגוע קשה שהיה ברחוב בן יהודה בעיר נהרג בחור בן‬
‫חמש‪-‬עשרה שלמד בשכבה מעלי בגימנסיה‪ .‬ככל שנמשכו הקרבות שמענו על עוד‬
‫פלישתם של צבאות ממדינות ערב המקיפות אותנו‪.‬‬ ‫בוגרי בית הספר ושבט הצופים שנהרגו‪ ,‬גם בנות‪ .‬עד היום אני זוכרת את שמה של‬
‫אחת מבוגרות בית הספר‪ ,‬חנה זוטא‪ ,‬שהיתה קשרית בפלמ"ח ונהרגה מפגיעת צלף‪.‬‬
‫ביוני ‪ 1948‬נפטרה סבתא לינה‪ ,‬אמו של אבי‪ ,‬מהתקף לב‪ .‬אני בטוחה שהיה זה‬ ‫במסדר הבוקר שנערך בתחילת כל יום לימודים ציינו לפעמים שמו של תלמיד או בוגר‬
‫מצער על רצח בנה האהוב‪ .‬סבתא נקברה בבית העלמין בנחלת יצחק‪ ,‬ליד‬
‫בית הספר‪ ,‬שנהרג יום‪-‬יומיים קודם‪ ,‬זה היה נורא‪.‬‬
‫גבעתיים‪ .‬בהלוויה עצמה לא היינו‪ ,‬בגלל המצור על ירושלים‪ .‬כחודשיים לאחר מות‬ ‫ציר התנועה לירושלים עבר בשער הגיא‪ ,‬בעמק‪ .‬על ההרים מעליו עמדו הערבים‬
‫סבתי קיבלתי אישור חריג ממשה דיין‪ ,‬אז מפקד גזרת ירושלים‪ ,‬לצאת לבקר את סבא‬
‫יוסף בתל אביב‪ .‬האישור ניתן לאור הסיפור המשפחתי – אבי שנרצח וסבתי שנפטרה‬ ‫מהכפרים הרבים באזור וצלפו ברכבים העוברים‪ ,‬הדרכים הפכו מסוכנות מאד‪.‬‬
‫תחבורה סדירה הופסקה מירושלים ואליה‪ ,‬שיירות שניסו להוביל אספקה של מזון‪,‬‬
‫מיד לאחר מכן‪ ,‬היה ברור שהביקור חיוני לשנינו‪.‬‬
‫ב‪ 8.8.1948-‬עליתי על אוטובוס ששוריין מכל צדדיו בלוחות פח‪ .‬מכיוון שבאזור לטרון‬ ‫מים ותרופות הותקפו לא אחת‪ ,‬למרות שניסו לאבטח אותן‪ .‬העיר היתה נתונה‬
‫במצור‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪.‬‬
‫ושער הגיא שלטו הערבים נסענו ב"דרך בורמה"‪ ,‬דרך עפר מאולתרת שעברה‬
‫והתפתלה בשבילים צדדיים ועל גבי ההרים‪ ,‬עד שהגיעה לקיבוץ חולדה‪ .‬ברכב‬ ‫בשלב כלשהו כבר לא היו מים בברזים‪ ,‬גם חשמל היה רק מדי פעם‪ .‬כל יום קיבלנו‬
‫ישבתי ליד כל מיני אנשים שאינני מכירה‪ ,‬לא פחדתי‪ ,‬אף פעם לא הייתי פחדנית‪.‬‬ ‫מים‪ ,‬דלי לאדם‪ .‬ארבעה דליים של מים בסך הכל למשפחתנו‪ ,‬לכל הצרכים‪ :‬שתיה‪,‬‬

‫בקטע מסוים הגיע טנק ומשך את הרכב שלנו מעלה‪ ,‬בעליה תלולה במיוחד‪.‬‬ ‫בישול‪ ,‬נקיון הגוף והבית‪ .‬למדנו להיות חסכונים מאד‪ :‬את המים שנשארו לאחר‬
‫כשהגענו לחולדה נסעתי באוטובוס לתל אביב‪ ,‬שם פגשתי את סבא‪.‬‬ ‫הבישול שתינו‪ .‬את המים בהם שטפנו ירקות וכלים העברנו לדלי לצורך ניקוי‬

‫כשבוע שהיתי בתל אביב‪ ,‬ישנתי אצל ד"ר בינימין‪ ,‬חבר של הורי ברחוב ביאליק‪.‬‬ ‫הרצפה‪ ,‬גם את המים בהם כיבסנו‪ .‬את המים לאחר שטיפת הרצפה אספנו להדחת‬
‫ניצלתי את הזמן כדי לבלות זמן עם סבא וגם לבקר חברי ילדות שלי מתל אביב‪ .‬בין‬ ‫השירותים‪ .‬על מקלחת לא היה מה לדבר‪ ,‬ניקינו את עצמנו במטלית רטובה‪ ,‬על‬
‫לבין הסתובבתי קצת בעיר‪ .‬בבתי קפה באלנבי ראיתי אנשים יושבים ואוכלים עוגות‬ ‫הגיינה תמיד שמרנו‪.‬‬

‫‪36‬‬

‫עומדים בצד ומסתכלים‪ ,‬הפגז נורה בקשת‪ .‬אפיזודה אחרת שזכורה לי‪ :‬באחד‬ ‫עם קצפת‪ ,‬כאילו אין מצור ומלחמה והרוגים מרחק שעה נסיעה מהם‪ ...‬אני זוכרת‬
‫הימים חשבה אמי שמישהו הגיע אלינו הביתה‪ ,‬שמעה איזה קול‪ .‬כשפתחה את‬ ‫שהזדעזעתי‪ ,‬הפער בין החיים בירושלים לחיים בתל אביב היה בלתי נתפס בעיני‪.‬‬

‫דלת הדירה עף פנימה‪ ,‬מרחק של סנטימטרים ממנה (!)‪ ,‬כדור של רובה‪ ,‬פגע‬ ‫לאחר הביקור שבתי לירושלים באותה הדרך‪ ,‬באוטובוס ואחר כך במשורין‪.‬‬
‫בקיר וניתז לחדר השני‪ ,‬במזל לא פגע באף אחד‪ .‬אני זוכרת את אמא נשארת‬ ‫לאמי הוקל מאד ששבתי בשלום‪.‬‬

‫לעמוד שם‪ ,‬המומה‪.‬‬ ‫חלפו עוד כמה חודשים עד שהסתימה המלחמה‪ ,‬במגרש ליד ביתנו הציבו החיילים‬
‫בקיץ ‪ 1949‬הסתימו הקרבות והחיים חזרו עם הזמן למסלולם‪.‬‬ ‫שלנו מרגמה של שלושה אינטש ממנה ירו פגזים‪ .‬אני זוכרת אותנו הילדים‬

‫הוראות לשימוש יעיל במים בימי המצור‬

‫‪37‬‬

‫מסתגלים למציאות חדשה‬

‫בתום מלחמת העצמאות חיפשה אמי דרך להתפרנס‪ .‬לאחר שנרצח אבי אני מניחה שארגון ההגנה‪ ,‬שאבי היה חבר בו‪ ,‬אולי סייע מעט‪.‬‬
‫גם מממשלת המנדט הבריטי קיבלה קצבה מסוימת‪ ,‬אבל הכסף לא הספיק לכלכלת ארבע נפשות‪ .‬יכול מאד להיות שגם מעבר לצורך‬

‫הכלכלי‪ ,‬הרגישה אמא צורך לצאת מהבית ולפתח עצמה מבחינה מקצועית‪.‬‬

‫בשלב הראשון עבדה כמבשלת בבית הנסן‪ ,‬אותו המוסד לחולי הצרעת בו התנדב‬
‫אבי בזמנו כרופא‪ .‬תוך כדי השלימה אמא הכשרה מקצועית פורמלית בלימודי כלכלת‬
‫בית ותזונה‪ ,‬מקצועות אותם הכירה מלימודיה כנערה‪ ,‬על מנת שתוכל לעבוד כמורה‬

‫ומדריכה בתחומים אלו בארץ‪ .‬כשסימה את הקורס וקיבלה את התעודה אכן מצאה‬
‫לה משרה כמורה בבית הספר היסודי דתי 'דורש ציון'‪ ,‬שהיה מול קולנוע אדיסון ז"ל‪.‬‬

‫לאחר מכן עברה ללמד ב'אליאנס'‪ ,‬ליד שוק מחנה יהודה‪.‬‬
‫כשיצאה אמא לעבודה היה צריך למצוא מישהו שיטפל באחי הקטן‪ .‬בתחילה היתה‬
‫זו ציונה‪ ,‬נערה שהגיעה עם משפחתה מפרס‪ .‬לאחר תקופה מסוימת עזבה ציונה‬

‫ונעמי הגיעה אלינו‪ ,‬גם היא ממוצא פרסי‪ .‬לנעמי נקשרנו כולנו מאד‪ ,‬אמא לימדה‬
‫אותה גם לבשל ולכבס‪ ,‬היא הפכה ממש בת‪-‬בית אצלנו‪ .‬אגב‪ ,‬שמרנו איתה על קשר‬

‫עוד שנים רבות אחר כך‪.‬‬
‫כדי להקל על קשיי הפרנסה והקיום‪ ,‬שהיו עדיין קשים מאד‪ ,‬שלחה אמי את רותי‬
‫ואותי לפנימיות‪ ,‬דבר שהיה מקובל למדי אז‪ .‬רותי נשלחה לפנימיה של בית הספר‬
‫החקלאי בפרדס חנה‪ .‬היא התאקלמה שם יפה‪ ,‬סיימה את התיכון והמשיכה עם‬

‫חבריה לנח"ל‪.‬‬
‫אני נשלחתי לפנימיה בקיבוץ מעברות‪ ,‬שנאתי את המקום‪ .‬הלינה היתה משותפת‬
‫וגם המקלחות ‪ -‬בנים ובנות יחדיו‪ ,‬זה מאד לא התאים לי; כדי להתקלח לבד קמתי כל‬

‫בוקר ב‪.5:00-‬‬
‫יום אחד החלטתי לברוח מהלימודים ולבקר את סבא יוסף בתל אביב‪ ,‬תפסתי טרמפ‬
‫עם משאית‪ .‬בדרך התחיל הנהג "לשלוח ידיים"‪ ,‬פתחתי את דלת הרכב וקפצתי תוך‬

‫כדי נסיעה‪ .‬אכשהו הגעתי לתל אביב וגם חזרתי‪ .‬לאחר כחודש בסך הכל החלטתי‬
‫שהפנימיה היא ממש לא בשבילי‪ ,‬פשוט חזרתי הביתה‪ .‬כזו אני‪ ,‬כשמחליטה ‪ -‬עושה‪.‬‬
‫אמא שלי הבינה שאין מה לנסות ולשכנע אותי‪ ,‬חזרתי ללמוד בגימנסיה ולגור בבית‪.‬‬

‫בתקופה הזו החליט סבא אלפרד לחזור לאירופה‪ .‬התקופה האפילה של המשטר‬
‫הנאצי הסתיימה והוא הבין ששם מקומו‪ .‬כשעזב את הארץ החליט לקחת את הרדיו‬
‫שלו לגרמניה‪ .‬אני זוכרת שכעסתי עליו‪ ,‬יכל היה להשאיר אותו לנו‪ ,‬הרי לא היה לנו‬

‫רדיו אז‪ ,‬אבל לא היה לי מה לעשות בנדון‪ .‬לאחר ששהה תקופה מסוימת אצל בנו‬
‫בפריז ואחר‪-‬כך אצל בנו השני במילאנו התמקם סבא בעיירה וילהלמספלד בגרמניה‪,‬‬
‫שם חי בנוחות‪ .‬הגרמנים נתנו לו פיצויים וגם השיבו לו את כל רכושו טרום המלחמה‪,‬‬

‫היו לו כמה וכמה בתים‪.‬‬
‫באותן השנים טיפלתי הרבה בגדעון‪ :‬שיחקתי איתו‪ ,‬טיילתי איתו בשכונה‪ ,‬בילינו‬

‫אמא שלי‬

‫אז עוד לא היה לה חיסון ולכן היתה נפוצה למדי‪ .‬בהעדר טיפול אפשר היה למות‬ ‫‪38‬‬
‫ממנה‪ ,‬ולכן שלחו אותי מיד לבית החולים 'וולך'‪ .‬מכיוון שהדיפתריה מדבקת מאד‬
‫הייתי מאושפזת בבידוד‪ ,‬בביתן בחצר בית החולים‪ .‬אמא ביקרה אותי‪ ,‬התראנו מבעד‬ ‫הרבה שעות יחדיו‪ ,‬אני חושבת שזו גם הסיבה שאנחנו נמצאים בקשר קרוב עד‬
‫לחלון‪ ,‬מרים חברתי הביאה לי גלידה‪ .‬כל כמה שעות הייתי צריכה לקבל שתי זריקות‬ ‫היום‪ .‬בכניסה לביתנו‪ ,‬על חלקת אדמה קטנה‪ ,‬ליד שיחי ההדס‪ ,‬גידלנו שני צבים‪.‬‬
‫כואבות בישבן‪ ,‬אחרי כשבוע הבראתי אבל הסתבר שבעקבות המחלה צריך יהיה‬ ‫יום אחד נעלם טובי‪ ,‬הכלב שלנו‪ ,‬חיפשנו אותו בכל רחביה‪ ,‬לשוא‪ .‬כאחות בכורה‬
‫להוציא לי את השקדים בגרון‪ .‬כשהתקרב אלי הרופא לטפל בי בעטתי בו‪ ,‬לא זוכרת‬ ‫השתדלתי לנחם את גדעון‪ ,‬למרות שגם אני הייתי עצובה מאד‪ .‬את טובי הרי הביא‬
‫למה‪ ,‬בטח הכאיב לי‪ ,‬החליטו לקשור אותי לכסא‪...‬את השקדים הוציאו בניתוח‪.‬‬ ‫לנו אבא (הוא קיבל אותו כמתנה כשהיה בכנס רופאים באלכסנדריה)‪ ,‬גם מבחינה זו‬
‫זמן קצר אחר כך חליתי בדלקת אוזניים‪ ,‬במצטבר הייתי חולה הרבה מאד ימים‪.‬‬ ‫היה קשה לאבד אותו‪ .‬הפלא ופלא – לאחר שלושה שבועות חזר הכלב הביתה! חבול‪,‬‬
‫אמי הציעה שאתחיל לקרוא באנגלית‪ ,‬אמרה שיעביר לי את הזמן וגם ישפר את‬
‫רמת האנגלית שלי‪ .‬אני זוכרת את עצמי קוראת בשרשרת ספרי בלשים בכריכה רכה‪,‬‬ ‫רעב ומלוכלך‪ ,‬אבל חזר‪ ,‬נורא שמחנו‪ .‬בסך הכל שהה אצלנו טובי שתיים‪-‬עשרה‬
‫שנה‪ ,‬היה חלק בלתי נפרד מילדותי‪.‬‬
‫מאת סטנלי גרדנר ודומיו‪.‬‬
‫לחו"ל בשנים האלה לא נסענו‪ ,‬מעטים נסעו‪ ,‬לנו לא היה כסף לזה‪ .‬אחת לשנה‪,‬‬
‫בקיץ‪ ,‬נסענו לשבוע לנתניה‪ ,‬גם רותי הצטרפה‪ ,‬היתה לה אז חופשה מהפנימיה‪.‬‬

‫אמא שכרה דירה סמוך לחוף ואנחנו בילינו מדי יום על שפת הים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1951‬חליתי באבעבועות רוח‪ ,‬גם גדעון נדבק‪ .‬זה היה בחורף‪ ,‬אני זוכרת‬
‫עצמי יושבת בבית ומביטה דרך החלון בשלג היורד ובחברי שמשחקים בחוץ‪ ,‬קנאתי‬
‫בהם‪ .‬כשהייתי בת שבע‪-‬עשרה חליתי בדיפתריה‪ ,‬מחלה מסוכנת של דרכי הנשימה;‬

‫בפנימיה במעברות עם חברה‬ ‫בתחנת הסעה לחיילים‪ ,‬מחכה לטרמפ‪ ,‬למרות שלא חיילת‪...‬‬

‫‪39‬‬

‫גימנסיה 'רחביה'‬

‫בגימנסיה למדתי מכיתה ה'‪ ,‬אז הגעתי לירושלים‪ ,‬ועד סוף י"ב‪ .‬הגימנסיה היתה מוסד אליטיסטי‪ ,‬בוגריו יכלו להתקבל אוטומטית‬
‫לאוניברסיטה העברית ולטכניון בחיפה ללא בחינות כניסה‪ .‬לימדו אותנו מורים מצוינים ומשכילים‪ ,‬לחלק גדול מהם היה תואר ד"ר‪ .‬מלבד‬
‫הידע הנרחב היה שם עוד משהו ‪ -‬רובם המוחלט של המורים היו מחנכים במלוא מובן המילה‪ ,‬הם ראו במקצוע גם יעוד‪ ,‬לא רק פרנסה‪.‬‬

‫כל זה לא אומר כמובן שאת כולם אהבנו‪ ,‬אבל נדמה לי שידענו והבנו שהם מורים מעולים‪ ,‬הערכנו אותם‪.‬‬

‫את הילדה הביתה איזנו אותה עם תרופות‪ ,‬היא חזרה ללמוד והכל הסתדר‪ ,‬אבל לקח‬ ‫יום הלימודים התחיל ב‪ .8:00-‬אני‪ ,‬בעלת הטבע והחינוך "הייקי"‪ ,‬תמיד הקדמתי‪,‬‬
‫זמן עד שהתאוששנו כולנו‪ ,‬כולל המורה‪ ,‬זו היתה חוויה מפחידה‪.‬‬ ‫כבר ב‪ 7:30-‬התיצבתי בחצר בית הספר‪ ,‬משחקת מחוץ לכיתה עד לתחילת‬

‫חקלאות למדנו עם ד"ר ולטר פרנקל‪ ,‬היה מחלוצי ההידרופוניקה‪ ,‬גידול צמחים‬ ‫הלימודים‪ .‬לעומתי ‪ -‬חברתי הטובה יערה טדסקי‪ ,‬שגרה ממש מול בית הספר‪ ,‬תמיד‬
‫וירקות במנותק ממצע של אדמה‪ .‬את נסיונותיו ערך גם איתנו‪ ,‬התלמידים‪ .‬בהקשר‬ ‫איחרה‪...‬כשבגרנו קצת היו גם "שעות אפס" – התחלנו ללמוד ב‪.7:00-‬‬
‫נסיונות אני זוכרת עוד נסיון‪ ,‬ניסוי ליתר דיוק‪ :‬בזמן שיעור מעבדה בכימיה‪ ,‬התפוצצה‬
‫מבחנה והכיתה כמעט עלתה באש‪ .‬אנחנו התלמידים צחקנו‪ .‬המורה‪ ,‬ד"ר טריינין‪,‬‬ ‫נדמה לי שהיו רק שתי כיתות בשכבה‪ ,‬כארבעים וחמישה ילד בכל כיתה‪ .‬המחנך‬
‫שלנו היה יעקב יונה‪ ,‬מורה למקצועות הומניים‪ .‬מאחורי גבו כינינו אותו "יונצ'יק"‪ ,‬שם‬
‫פחות‪...‬‬
‫אנגלית למדתי עם ד"ר טפר‪ ,‬מורה קפדנית ומצוינת שמהרגע הראשון דיברה איתנו‬ ‫חיבה שלא התאים כלל לחיל ולרעדה שאחזו בכולנו בכל פעם שנראה בבית הספר‪.‬‬
‫יונצ'יק היה מסור באופן קיצוני לעבודתו‪ ,‬הפעם היחידה שהחסיר ימי לימודים היתה‬
‫רק אנגלית‪" .‬אם לא תביני היום‪ ,‬תביני אחר כך"‪ ,‬אמרה וצדקה‪ .‬את שיעורי‬
‫ההתעמלות‪ ,‬האהובים עלי‪ ,‬לימדו שני מורים שהיו זוג בחיים‪ .‬הבעל לימד את הבנים‪,‬‬ ‫כשבתו חלתה בסקרלטינה‪ ,‬מחלת ילדות קשה‪ ,‬ונאלץ להשאר איתה בבית‪ .‬קיוינו‬
‫האישה לימדה את הבנות‪ ,‬כשהיא יושבת על כסא‪ ...‬הצטיינתי בספורט‪ :‬בריצת מאה‬ ‫כמובן שתחלים אבל כל בית הספר צהל‪ ,‬רווח לנו כשבמשך שלושה ימים לא היה‬
‫נוכח‪ .‬כמורה היה קפדן מאד‪ ,‬לעיתים קרובות היה נותן עונשים לתלמידים שהפריעו‬
‫מטר הייתי שניה בכיתה‪ ,‬התחרתי גם בימי ספורט אזוריים‪ .‬אחד מהם התקיים‬ ‫או לא הכינו שיעורי בית‪ .‬העונש החביב עליו היה העתקת פרק קי"ט בספר תהילים‪,‬‬
‫באצטדיון האוניברסיטה בהר הצופים‪ ,‬כשהייתי בכיתה ז'‪ .‬התחלתי לרוץ‪ ,‬מישהו‬ ‫הפרק הארוך בתנ"כ‪ ,‬ולא פעם אחת אלא שלוש פעמים‪ ...‬אני זוכרת שפעם‪ ,‬כאתגר‬
‫כנראה שם לי רגל‪ ,‬או הניח אבן‪ ,‬נפלתי ונפצעתי בברך‪ .‬זה כאב‪ ,‬הייתי מתוסכלת‪,‬‬ ‫או גיוון‪ ,‬העתיק אחד התלמידים בכיתתי את כל הפרק בכתב קטנטן ע"ג בול דואר (!)‪.‬‬

‫אבל אני לא זוכרת שעשיתי מזה ענין גדול‪.‬‬ ‫יונצ'יק אהב מאד את התנ"כ‪ .‬כשלימד‪ ,‬הדביק אותנו‪ ,‬התלמידים‪ ,‬באהבה הזו‪.‬‬
‫בשיעורי ההתעמלות אהבתי גם את הקפיצות לסוגיהן ואת משחקי הכדור‪ :‬מחנים‪,‬‬ ‫ב'שעת מחנך' בימי שישי היה מספר לנו בצורה מקסימה את סיפורי 'מוטל בן פייסי‬
‫כדורסל‪ ,‬כדורעף‪ .‬כששיחקנו 'הקפות' בחצר זרקתי היטב‪ ,‬חזק ומדויק‪ ,‬וגם רצתי מהר‬ ‫החזן' של שלום עליכם‪ .‬בנוסף להוראה שימש יונצ'יק גם כספרן בספרית בית הספר‪,‬‬
‫מתחנה לתחנה‪ .‬את משחקי הכדור שיחקנו בחצר הקדמית של הגימנסיה‪ .‬בחצר‬ ‫שם היינו מחליפים ספרים כל יום החל מהשעה ‪ .14:00‬הוא זה שבחר עבורנו את‬
‫הספרים‪ ,‬לפי הגיל‪ ,‬הרמה‪ ,‬ושיקולים אחרים שהיו לו‪ .‬אני חושבת שבזכותו נחשפתי‬
‫האחורית הסתובבנו בהפסקות‪ ,‬הכרתי אותה גם מהעונשים‪ ...‬הייתי פטפטנית‬
‫גדולה‪ ,‬לא תמיד הצלחתי לשתוק כשהמורה מדבר‪ .‬לפעמים‪ ,‬תוך כדי השיעור‪ ,‬גם‬ ‫לספרים שאולי לא הייתי מגיעה אליהם אחרת כי הורי קראו לא מעט אבל לא‬
‫בעברית‪ .‬בביתנו היו מדפים שלמים עם ספרי שילר וגתה שהביאו הורי מגרמניה‪,‬‬
‫תפסו אותי משחקת "צוללות" על דף משובץ במקום להקשיב‪ .‬כעונש נשלחתי‬ ‫אמא קראה גם באנגלית‪ .‬הקשר שלי לספרים בביתנו התמצה אחת לשנה‪ ,‬לפני סדר‬
‫החוצה לחצר‪ ,‬שם היה מבנה מוגבה ולצדו בריכת דגים קטנה‪ .‬תלמידים סוררים היו‬
‫אמורים לעמוד שם ולהרגע‪ ,‬או כמו שאמר לי המורה טוכמן‪" :‬לכי דברי עם הדגים!"‬ ‫פסח‪ ,‬אז פתחנו כל ספר כדי לנער ממנו את האבק‪ ,‬במסגרת נקיון הבית‪.‬‬
‫ספרים בעברית אהבתי מאד לקרוא‪ .‬קראתי את 'אנה קרנינה'‪' ,‬מלחמה ושלום'‪,‬‬
‫כשעלינו לכיתות הגבוהות ציפו מאיתנו‪ ,‬התלמידים‪ ,‬ללמוד יותר‪ .‬מגמות לימוד היו‬ ‫'האסופית' ועוד רבים‪ ,‬לפעמים "חיסלתי" ספר ביום‪ .‬שני ספרים שאהבתי במיוחד‬
‫רק שתיים‪ :‬ריאלית והומנית‪ .‬למרות שלא אהבתי מתמטיקה בחרתי במגמה הראלית‬ ‫אפילו קניתי‪ ,‬אולי ביקשתי שיקנו לי‪ ,‬הם שמורים אצלי עד היום‪' :‬במשפחה' ו'האי‬
‫כי בהומנית היה צריך לקרוא המון חומר לימוד ולכתוב עבודות‪ ,‬לזה בטח לא היה לי‬ ‫הירוק'‪ .‬העברית שלהם ארכאית‪ ,‬היום קשה לי לקרוא אותה‪ ,‬אבל הערך הסנטימנטלי‬
‫חשק או כוח‪ .‬תלמידה טובה לא הייתי אבל הסתדרתי‪ .‬שמו של המורה למתמטיקה‬
‫עדיין קיים‪.‬‬
‫היה קלעי‪ .‬את הנוסחאות שלימד אינני זוכרת‪ ,‬אבל זוכרת דבר אחר‪ :‬כשהיה קורא‬ ‫בחזרה לבית הספר‪ .‬אני זוכרת ארוע טראומטי מכיתה ו'‪ :‬חברה לכיתה התבקשה‬
‫לאחת הבנות לפתור תרגיל על הלוח היה מנצל את ההזדמנות להציץ למחשוף‪...‬‬ ‫לגשת ללוח‪ ,‬תוך כדי חטפה התקף אפילפסיה‪ ,‬התחילה לרעוד ולהסתובב סביב‬
‫עצמה רועדת עד שנפלה‪ .‬המורה לא הבינה מה קורה‪ ,‬בהתחלה נזפה בה‪ .‬לאחר‬
‫היום זה לא היה "עובר" וטוב שכך‪ ,‬אז לא עשו מזה ענין‪ .‬אנחנו מכל מקום לא‬ ‫כמה דקות קראו לאחות‪ ,‬אז היתה כזו בכל בית ספר‪ ,‬מזל שהגיעה מיד‪ .‬לאחר שלקחו‬
‫התרגשנו‪ ,‬לגלגנו עליו מאחורי גבו‪.‬‬

‫מעלות‪ .‬למחרת נאלצתי להשלים את המסע עד למשאית שאספה אותנו חזרה‪,‬‬ ‫‪40‬‬
‫כמה וכמה קילומטרים נכבדים‪ ,‬לא היתה ברירה‪ .‬חברי ניסו להקל עלי וסחבו לי את‬
‫היו מורים שהזמינו את התלמידים למעין שיעורי העשרה אצלם בבית‪ ,‬אחרי שעות‬
‫התרמיל ואת שק השינה‪.‬‬ ‫הלימודים‪ .‬בביתו של צבי יעבץ‪ ,‬המורה להסטוריה (לימים ממקימי אוניברסיטת ת"א‬
‫הביתה הגעתי חצי מעולפת‪ ,‬מסתבר שחליתי במחלה שאז קראו לה "קדחת‬
‫אוסטרלית"‪ .‬כמשך כחודש נעדרתי מבית הספר‪ ,‬עד שהחלמתי‪ ,‬אלו היו בדיוק‬ ‫וחתן פרס ישראל) ניהלנו דיונים על סוציאליזם וקומוניזם‪" .‬מתנו" עליו‪ ,‬היה חתיך‪,‬‬
‫השבועות שלפני בחינות הבגרות‪ .‬כמובן שהמחלה השפיעה על יכולותי ללמוד‪ ,‬שגם‬ ‫מבוגר באיתנו בכמה שנים ספורות בסך הכל‪ .‬בביתו של ד"ר קריגר‪ ,‬המורה לאנגלית‪,‬‬
‫כך לא היו מזהירות‪ ,‬הציונים היו בהתאם‪ ,‬מילא‪ .‬בקיץ ‪ 1952‬תמו הלימודים בתיכון‪.‬‬
‫קראנו שירה אנגלית ושאר יצירות ושוחחנו עליהן‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1981‬עלה לי רעיון! לארגן מפגש מחזור לציון שלושים שנה לסיום הלימודים‪.‬‬ ‫שתי חוויות זכורות לי מכיתה י"א‪ :‬במסגרת לימודי הספרות הייתי צריכה להגיש‬
‫פניתי ליורם פטרושקה‪ ,‬בן כיתתי‪ ,‬איש עסקים מצליח ופילנטרופ (אגב‪ ,‬היה נשוי‬ ‫עבודה כלשהי‪ .‬המורה סירב לקבל אותה כי לא עברתתי את שם משפחתי‪ ,‬כנהוג אז‪.‬‬
‫לצילה‪ ,‬אחותו של הסופר א‪.‬ב יהושע‪ ,‬גם היא למדה איתנו בכיתה)‪ .‬יורם העמיד‬ ‫יחד עם אמי הגעתי לפגישה בחדרו של מנהל הגימנסיה‪ ,‬ד"ר ברתנא‪ ,‬טיפוס קפדן‬
‫ומהודר בלבושו‪ ,‬תמיד עם חליפת שלושה חלקים‪ .‬המנהל שאל אותי מדוע אינני‬
‫לרשותי את שרותי המשרד שלו לצורך ההכנות‪ ,‬וגם את ביתו בסביון לקיום הארוע‪.‬‬ ‫מוכנה לשנות את שמי‪ .‬אזרתי אומץ ועניתי לו שזה שם אבי ועם השם הזה אהיה עד‬
‫במשך למעלה משנה עבדתי קשה‪ ,‬בעיקר בנסיונות לאיתור כל בני המחזור שלנו;‬ ‫שאתחתן‪ .‬הייתי מנומסת אך תקיפה‪ ,‬ויתרו לי‪ .‬אני בטוחה שד"ר ברתנא גם ידע שאבי‬
‫בעידן טרום האינטרנט זה לא היה פשוט‪ ,‬בסוף הצלחתי‪ .‬הארוע תוכנן לאביב ‪1982‬‬ ‫באותה תקופה כבר לא היה בחיים‪ ,‬זה ודאי היה ארגומנט חזק להשארת שמו‪.‬‬
‫כמדומני אגב שמאז שאבי נרצח ויתרו לאמי על תשלום שכר הלימוד שהיו משלמים‬
‫אבל בגלל מלחמת שלום הגליל שפרצה אז נדחה לאוקטובר‪ .‬הערב היה מוצלח‪,‬‬
‫בכניסה חילקתי לכל משתתף בארוע תג שם בצורת לב (היינו מחזור ל"ב) עם שמו‬ ‫שאר התלמידים‪.‬‬
‫החוויה השניה מכיתה י"א היתה משמחת יותר‪ :‬בפורים נסענו מטעם הגדנ"ע לאזור‬
‫ותמונה שלו כתלמיד בגימנסיה‪ .‬היה מאד מרגש להפגש‪ ,‬שרנו משירי התקופה‬
‫והעלנו זיכרונות‪.‬‬ ‫אילת‪ .‬הטיסו אותנו במסוק תובלה לבאר אורה‪ ,‬שם ישנו באוהלים‪ .‬בשעות היום‬
‫עבדנו‪ ,‬סיקלנו אבנים‪ .‬השירותים היו "בול קליעה"‪ ,‬לאחד מהחברים נפל השעון‬
‫כשמלאו לכולנו שבעים ארגן אהרון בלומרוזן‪ ,‬בן כיתה שלי‪ ,‬מפגש מחזור נוסף‪,‬‬ ‫לתוך הבור‪...‬באחד מהערבים באו יפה ירקוני וישראל יצחקי‪ ,‬שני כוכבי זמר ענקיים‬
‫באולם באוניברסיטה העברית‪ .‬במפגש שנערך בפעם השלישית‪ ,‬כשהיינו בני‬ ‫אז‪ ,‬לשיר לנו‪ .‬יום אחד לקחו אותנו לבקר באילת עצמה‪ ,‬אז עיירה קטנה ודי עלובה‪.‬‬
‫שמונים וחמש הגיעו כבר הרבה פחות‪ ...‬חלק מהחברים נפטרו‪ ,‬חלקם מתקשים‬ ‫בשמינית יצאנו מטעם הגדנ"ע למסע "האלף" למצדה‪ .‬עלינו על משאיות‪ ,‬נסענו‬
‫לנסוע‪ .‬אבל הזיכרונות מבית הספר קיימים וגם כמה תצלומים באלבום ‪ -‬מזכירים ימים‬ ‫וירדנו ב"שום מקום" בלב המדבר‪ ,‬התחלנו לצעוד‪ .‬למצדה העפלנו בשביל הנחש‪,‬‬

‫יפים של נעורים‪.‬‬ ‫עם כל הציוד על הגב‪ .‬בדרך חזור לא נותרו מספיק מים במימיות שלנו‪ ,‬שתינו‬
‫מהגבים בצד הדרך‪ .‬כנראה שהמים היו מזוהמים‪ ,‬כי בלילה עלה חום גופי לארבעים‬

‫בחצר גמנסיה רחביה‪1946 ,‬‬

‫‪41‬‬

‫באר אורה‪1951 ,‬‬

‫‪42‬‬

‫תעודת הבגרות שלי‬ ‫תעודת הצטיינות בשיעורי חקלאות בגימנסיה‬

‫‪43‬‬

‫רוקדים יחד בפגישת מחזור‬ ‫אריה ואני‪ ,‬עונדים תגי שם‪ ,‬לקראת הפגישה עם מחזור ל"ב‬

‫‪44‬‬

‫שבט הצופים 'מצדה'‬

‫שבט הצופים 'מצדה'‪ ,‬היה קשור קשר הדוק לגימנסיה רחביה בה למדתי‪ .‬ראשית‪ ,‬הצריף של השבט הוקם בחצר הגימנסיה‪ ,‬שם גם‬
‫ערכנו את המסדרים בימי הפעילות‪ ,‬שלישי ושישי‪ .‬שנית‪ ,‬מורי הגימנסיה הם אלו שהקימו למעשה את השבט‪ ,‬והתלמידים היוו את רוב‬

‫החניכים והמדריכים‪.‬‬

‫באחד הלילות‪ ,‬במחנה העבודה בקיבוץ שפיים‪ ,‬התגנבו כמה מהמדריכים לאוהל‬ ‫בנוסף לשיקולים של מיקום וחלוקה אזורית היתה גם אידאולוגיה‪ :‬צוות המורים‬
‫בו ישן חיים אדלר‪ ,‬ראש השבט‪ ,‬ולקחו לו זוג תחתונים‪ .‬לפנות בוקר‪ ,‬כשקמנו כולנו‬ ‫וההנהלה של הגימנסיה שם דגש גם על חינוך הנוער מחוץ לשעות הלימודים‪ ,‬ושבט‬
‫לעבודה‪ ,‬ראינו את התחתונים מתנוססים על ראש התורן‪ ):...‬לאדלר היה שכל – צחק‬
‫עם כולנו‪ .‬לימים‪ ,‬אגב‪ ,‬הפך פרופסור וחתן פרס ישראל לחינוך‪ ,‬אז היה עדיין צעיר‬ ‫הצופים היה בעיניהם מוסד חינוכי‪ ,‬במלוא מובן המילה‪.‬‬

‫מאד‪ ,‬מבוגר מאיתנו בשנים ספורות בלבד‪.‬‬ ‫את הפעולות כחניכה מאד אהבתי‪ ,‬משחקי חברה ועיניני צופיות‪ :‬קשרים‪ ,‬כפיתות‪,‬‬
‫לקראת סוף הלימודים בתיכון התחילו בני השכבה שלי בצופים לעבור את תהליך‬ ‫הקמנו מבנים מסנדות וחבלים‪ .‬רב החברות והחברים גרו באזור השבט‪ ,‬כמוני‪ ,‬אבל‬
‫ההכשרה לקראת השירות בנח"ל‪ ,‬ההמשך הטבעי לבוגרי התנועה‪ .‬בגרעין שהתגבש‬ ‫לא כולם‪ .‬את עפרה מן ובת‪-‬שבע יושע ליוינו אחרי הפעולה ביום שישי‪ ,‬כשכבר לא‬
‫אז היו חברים גם תלמידי תיכון 'בית הכרם' ובית הספר 'הראלי' מחיפה‪ ,‬לימים הקימו‬
‫היו אוטובוסים‪ ,‬לביתן בצפון העיר‪ ,‬מרחק הליכה של שעה לכל כיוון‪ .‬חבר נוסף‪,‬‬
‫את קיבוץ 'מגל'‪ .‬אני לא רציתי להצטרף אליהם‪ ,‬לא התאים לי ללכת לקיבוץ‪.‬‬ ‫יהושע ילין‪ ,‬היה כבד ראיה‪ ,‬גם אותו ליוינו הביתה‪.‬‬

‫בחוויות הצופים נזכרתי כשילדי הפכו חניכים ומדריכים‪ ,‬ואחר כך ‪ -‬כשחלק מנכדי‬ ‫בשנים האלה החלו להתפתח חברויות בין הבנים לבנות‪ .‬עד שהפכנו שכבה בוגרת‪,‬‬
‫הצטרפו לתנועה‪ .‬שמחתי ואני עדיין שמחה לשמוע אותם מספרים‪ ,‬בעיניים‬ ‫הקבוצות ורב הפעולות היו בנפרד‪ ,‬כמו היום‪ ,‬אבל הכרנו זה את זו היטב‪ .‬החבר‬
‫בורקות‪ ,‬על חוויות מהטיולים וממחנות הקיץ‪ .‬רמת ההשקעה שלהם בחניכים‬ ‫הראשון שלי היה דן אקסלרוד‪ ,‬נער גבוה ויפה שהיה איתי בצופים וגם למד איתי‬
‫באותה הכיתה בגימנסיה‪ .‬היינו חברים כשלוש שנים‪ ,‬מגיל שתים‪-‬עשרה ועד גיל‬
‫ובהכנת הפעולות מעוררת התפעלות בעיני‪ .‬נחמד גם שיש חוט מקשר‪ ,‬למרות פער‬
‫הגילים‪ .‬את המנון הצופים‪ ,‬שרשמתי כנערה‪ ,‬לפני יותר משבעים שנה‪ ,‬בפנקס‬ ‫חמש‪-‬עשרה‪ ,‬חברות תמימה ואפלטונית (את הנשיקה ראשונה‪ ,‬אגב‪ ,‬קיבלתי דוקא‬
‫השירים שלי‪ ,‬כולנו מכירים בעל‪-‬פה‪:‬‬ ‫מבחור אחר‪ ,‬יצחק בן שמעון‪ ,‬אחיה הגדול של חברתי רינה‪ ,‬הוא נישק אותי מתחת‬

‫לעץ ליד מנזר טרה סנטה‪ ,‬אבל לא הפכנו חברים בעקבותיה)‪.‬‬

‫ֱהי ֵה נָכו ֹן לְמַלֵ ּא חו ֹבָ ְתך ָ‬ ‫בחמישית תיכון‪ ,‬דהיינו‪ ,‬כיתה ט'‪ ,‬יצאנו למסע "מים אל ים"‪ .‬באותה שנה עברנו גם‬
‫נֶאֱמָן לְ ַעמְּך ָו ּלְאַ ְרצְך ָ‪.‬‬ ‫קורס הדרכה‪ .‬כשהייתי בשישית תיכון‪ ,‬כיתה י'‪ ,‬הדרכתי קבוצה של בנות בכיתה ה'‪.‬‬

‫בְּכ ָל עֵת לְזו ּלָ ְתך ָ ַּת ֲעז ֹר‬ ‫האמת היא שלא אהבתי להדריך‪ ,‬נדמה לי שגם לא הייתי מדריכה טובה במיוחד‪.‬‬
‫ֻח ָקּ ְתך ָ‪ַ ,‬הצ ּו ֹפֶה‪,‬‬ ‫בשנתיים לאחר מכן לא הדרכתי‪ ,‬אבל נשארתי פעילה בשבט‪ ,‬כחניכה בשכבה‬
‫ׁ ָשמו ֹר ִּת ׁשְמ ֹר‪.‬‬
‫הבוגרת‪ .‬בנוסף לפעולות הייתי חברה בלהקת הריקודים של השבט‪ ,‬הופענו לא פעם‬
‫ֱהי ֵה נָכו ֹן‪ ,‬נָכו ֹן ָּתמִיד‬ ‫בחגים וארועים‪ ,‬לבושים בחולצות לבנות שנקראו אז חולצות "רוסיות"‪ .‬על צווארון‬
‫ֱהי ֵה נָכו ֹן חֻ ָקּ ְתך ָלִ ׁשְמ ֹר!‬ ‫החולצה רקמנו אנחנו‪ ,‬הבנות‪ ,‬פס רקמה צבעוני‪ ,‬לכל חברי הלהקה – בנים ובנות‪.‬‬

‫כל קיץ‪ ,‬בחופש הגדול‪ ,‬יצאנו למחנה עבודה בקיבוץ שנמשך כחודש‪ ,‬בכל פעם באזור‬
‫אחר בארץ‪ :‬בשנה הראשונה היינו בקיבוץ גלעד‪ ,‬שנה אחר כך בשפיים‪ ,‬ושנה לאחר‬
‫מכן ‪ -‬בנוה אילן‪ .‬במחנה היתה שגרה קבועה‪ :‬קמים מוקדם בבוקר‪ ,‬עובדים‪ ,‬קשה יש‬
‫לומר‪ ,‬בעיקר אני זוכרת שסיקלנו אבנים כדי להכין את דרכי העפר לסלילת כבישים‪.‬‬
‫בצהריים חוזרים‪ ,‬מתקלחים‪ ,‬נחים קצת‪ .‬לקראת ערב היו פעולות וחיי חברה עשירים‪:‬‬

‫שרנו משירי ארץ ישראל‪ ,‬מישהו ניגן באקורדיאון‪ ,‬לא היתה לנו אז דרך אחרת‬
‫להשמיע מוזיקה‪ .‬רקדנו ריקודי מעגל וזוגות דוגמת "בן לוקח בת" ו"הורה" כמובן‪.‬‬

‫‪45‬‬

‫קבוצות דפנה וברוש מגדוד הנגב‪ ,‬אני עומדת שלישית מימין‪1947 ,‬‬ ‫יום הצופה‪1950 ,‬‬

‫מחנה עבודה בגלעד‪1949 ,‬‬

‫דן אקסלרוד ואני‪1949 ,‬‬

‫‪46‬‬

‫ימי הנעורים ‪ -‬חברות ובילויים‬

‫מבחינה חברתית הסתדרתי תמיד בקלות‪ .‬היינו חבורה של כמה בנות מהשכונה‪ :‬דפנה אשבל‪ ,‬עפרה בורוכוב‪ ,‬רינה בן שמעון ומרים‬
‫שופטן‪ ,‬אותה כינינו " ׁשוּפְטיִ"‪ .‬לפרקים הצטרפו אלינו חברות נוספות‪ ,‬העינינים דינמים בגיל הזה‪.‬‬

‫ירושלים"‪ ,‬תרתי משמע‪ .‬לא שתינו אלכוהול אבל בשמינית כבר כמעט כל הבנים‬ ‫בימי שישי לקראת ערב‪ ,‬לאחר הפעולה בצופים‪ ,‬היה לחברותי ולי בילוי קבוע‪:‬‬
‫עישנו סיגריות מסוג "מטוסיאן"‪ ,‬זה היה באופנה אז‪ .‬גם אני ניסיתי‪ ,‬סקרן אותי‪ ,‬רציתי‬ ‫מגימנסיה רחביה הלכנו לעמק המצלבה‪ ,‬טייילנו ושרנו‪ .‬אני זוכרת אותנו יורדות‬
‫במדרון‪ ,‬באור דמדומים‪ ,‬שרות בקול משירי ארץ ישראל שהכרנו ואהבנו‪" :‬האמיני יום‬
‫כנראה להיות אחת מהחבר'ה‪ .‬הטעם היה די מגעיל‪ ,‬הפסקתי (מתישהו התחלתי‬ ‫יבוא"‪" ,‬מחנה זה ענין רב תועלת"‪ ,‬משירי להקת הצ'יזבטרון‪ ,‬שירי תנועות הנוער‬
‫שוב לעשן‪ ,‬בקטנה‪ ,‬עד קופסא בחודש‪ ,‬בחברותא‪ ,‬בעיקר עם חברותי אורה ושופטי)‪.‬‬
‫ורבים נוספים‪.‬‬
‫כשסיימתי את התיכון‪ ,‬נסענו לחופשה בנהריה‪ .‬מרים ואמא שלה ישנו בפנסיון שם‪,‬‬ ‫את השירים כתבתי בכתב ידי בפנקסים גדולים‪ ,‬בצורה מסודרת‪ ,‬הם שמורים אצלי‬
‫אני התאכסנתי בחדר בחצר אצל משפחת דוידסון‪ ,‬חברים של הורי‪ .‬למרות שנסענו‬
‫לחודש הגעתי עם מזוודה קטנה‪ .‬האמת היא שלא היה לי הרבה מה לארוז‪...‬שמלות‬ ‫עד היום‪ .‬על כריכת הפנקס רשמתי את שמי‪ ,‬גם בערבית (משהו יצא בכל זאת‬
‫היו לי שתיים בסך הכל‪ ,‬שתי שמלות כותנה פשוטות מאד‪ ,‬היום לא הייתי נותנת אותן‬ ‫משיעורי הערבית הספרותית שלימד אותנו ד"ר לנדאו בגימנסיה‪ .)...‬השיר הפותח‬
‫את הפנקס הראשון הוא "התקוה"‪ ,‬אחריו המנון הצופים‪ ,‬ובהמשך ‪ -‬עשרות רבות‬
‫אפילו כתרומה‪ ,‬אבל זה מה שהיה‪ .‬כל יום הלכנו מרים ואני לשפת הים‪ ,‬על החוף‬
‫פגשנו ארבעה בחורים תל אביבים‪ :‬עמוס‪ ,‬מו ֹיז ֶס‪ ,‬עמנואל וישראל חליבנר‪ ,‬שנקרא‬ ‫של שירים אהובים‪ ,‬חלקם זכורים לי עד היום‪ .‬לשיר אחד במיוחד שמורה לי פינה‬
‫חמה בלב‪ ,‬הוא היה השיר האהוב ביותר על אבי‪ ,‬גם אני אהבתי אותו ושרתי אותו עם‬
‫חַלְו ָואלָה‪ .‬היה חיבור טוב ביננו‪ ,‬המשכנו לבלות מדי ערב כמעט בנהריה‪ ,‬הלכנו‬
‫לקפה 'פינגווין' שהיה מאד מפורסם אז‪ ,‬אכלנו גלידה‪ ,‬גם רקדנו שם נדמה לי‪.‬‬ ‫חברותי פעמים רבות‪:‬‬
‫י ֵ ׁש לִי כ ִּנֶּ ֶרת מֵי ָת ִרים אַלְפַּי ִם‬
‫כל זמן החופשה ניסה עמוס לחזר אחרי‪ ,‬בעדינות‪ ,‬מצאתי חן בעיניו‪ .‬לטעמי היה‬ ‫ׁ ֶשל ַק ְרנֵי ׁשֶמֶ ׁש‪ ,‬אֶ ׁ ֶשד ו ְ ׁ ָשמַי ִם‪.‬‬
‫נחמד מאד אבל לא מעבר לזה‪ .‬כשהסתימה החופשה הציע לי לבוא לתל אביב‬ ‫י ֵ ׁש לִי כ ִּנֶּ ֶרת ׁשִבְ ָע ַתי ִם צְלִיל‬
‫ַעל כ ָּל מֵי ָתר ׁשֶל עֶצֶב ו ְ ׁ ֶשל גִּיל‪.‬‬
‫לפגוש את חבריו וחברותיו‪ ,‬אמר שהם חבורה נחמדה ומגובשת‪ .‬שמחתי להצעתו‬ ‫כולנו היינו חברות טובות אבל עם מרים היה לי קשר חזק במיוחד (שנמשך‪ ,‬אגב‪ ,‬עד‬
‫וכמה ימים לאחר שחזרתי לירושלים עליתי על אוטובוס לתל אביב‪ .‬לא ידעתי אז‬ ‫מותה בקיץ ‪ .)2021‬התחברנו ממש כשעברתי לגור בירושלים‪ ,‬אני הייתי בת עשר‪,‬‬
‫שבזכות הצעתו של עמוס אכיר את אריה‪ ,‬בעלי לעתיד‪.‬‬ ‫מרים גדולה ממני בשנה‪ .‬גם היא‪ ,‬כמוני‪ ,‬גדלה במשפחה של ייקים‪ .‬אמה עבדה‬
‫בקפה 'עטרה' המפורסם‪ ,‬אביה היה רופא‪ ,‬טיפוס קפדן‪ ,‬אני זוכרת את אלבומי‬
‫מימין ‪ -‬דפנה אשבל‪ ,‬רינה בן שמעון ואני‬ ‫הבולים שלו – היינו חייבות לרחוץ ידיים לפני שהסתכלנו בהם‪ ,‬לגעת היה אסור בכל‬

‫מקרה‪.‬‬
‫במלחמת השחרור נהרג שמעון‪ ,‬אחיה של מרים‪ ,‬בקרב על קרית ענבים‪ ,‬הוא היה‬
‫חובש קרבי‪ .‬לאחר שהסתימה המלחמה החלטנו לנסוע באופנים לאזור בו נהרג‪.‬‬

‫ליד הקיבוץ ראינו את הקברים של שמעון ושאר הבחורים שנהרגו שם‪ ,‬הכל היה‬
‫ארעי‪ ,‬עוד לא היו מצבות (נדמה לי שרק לאחר כמה שנים הקים משרד הבטחון‬
‫חלקת קבר מסודרת ומכובדת)‪ .‬את הדרך הלוך צלחנו בשלום‪ ,‬בדרך חזרה היה לנו‬

‫פנצ'ר‪ ,‬נהג משאית ערבי לקח אותנו ואת האופניים טרמפ חזרה לירושלים‪.‬‬
‫באחד החופשים‪ ,‬הייתי בת שש‪-‬עשרה בערך‪ ,‬נסענו מרים ואני עם עוד ארבעה‬

‫בחורים ירושלמים‪ ,‬מבוגרים מאיתנו‪ ,‬לבלות כמה ימים בתל אביב‪ .‬לעיר הגענו‬
‫במכוניתו של אחד הבחורים‪ ,‬למרות שהיתה "טרנטה" אני זוכרת אותו נוסע בה‬

‫במהירות מטורפת בירידות של הקסטל‪ ,‬במזל לא קרה לנו כלום‪ .‬בתל אביב‬
‫בהתאכסנו במלון 'מטרופולין' ברחוב הירקון‪ ,‬מרים ואני חלקנו חדר בקומת קרקע‪.‬‬

‫בלילה שמנו כסא מאחורי הדלת ומאחורי החלון‪ ,‬כדי שנתעורר אם מישהו ינסה‬
‫להכנס‪ .‬ישנו בשלווה‪ ,‬אף אחד לא התעניין בנו‪...‬בתל אביב הסתובבנו‪ ,‬הלכנו לחוף‬

‫הים‪ ,‬לקולנוע‪ ,‬שוטטנו במרכז העיר‪.‬‬
‫מטבע הדברים‪ ,‬בשגרה ביליתי עם חבריי בעיר בה גרנו‪ .‬החבר'ה היו "ילדים טובים‬

‫‪47‬‬

‫פורים‪1950 ,‬‬ ‫כריכת הפנקס‬

‫שיר מהפנקס שלי‬

‫‪48‬‬

‫שופטי‪ ,‬עמוס פז ואני בנהריה‪1952 ,‬‬

‫אני בנהריה‪ ,‬סיום תיכון‪1952 ,‬‬

‫שופטי‪-‬מרים שופטן‪ ,‬לימים קסוטו‪1949 ,‬‬ ‫אני בטיול עם שופטי לקרית ענבים‬

‫‪49‬‬
‫אני בצעירותי‬

‫‪50‬‬

‫חבורת "הגדר" וההכרות עם אריה‬

‫בסוף אוגוסט ‪ 1952‬עליתי על אוטובוס מירושלים‪ ,‬התכוונתי לבלות כמה ימי חופשה בתל אביב‪ ,‬ללון אצל חבר של הורי ברחוב ביאליק ולהכיר את‬
‫חבריו של עמוס‪ ,‬אותו הבחור התל אביבי איתו בילינו מרים ואני כחודש קודם בנהריה‪ .‬עמוס שמח לראותי ואכן במהרה נפגשתי עם אותם החבר'ה‬

‫עליהם דיבר‪ ,‬בחורים ובחורות נחמדים מאד‪ .‬לחבורה המגובשת הזו היה גם שם ‪" -‬הגדר"‪ ,‬על שם מקום המפגש הקבוע שלה ‪ -‬הגדר בפינת‬
‫רחובות דיזינגוף וגורדון‪ ,‬ליד ביתו של מוזס‪.‬‬

‫אליו היינו רגילים במשך השבוע‪ ,‬פסק‪ ,‬ואז שמענו את כל בני הנוער המבלים‬ ‫לרבים מחבריה היה כינוי‪ :‬יחיאל נקרא "שפן"‪ -‬היתה לו תנועה כזו עם האף שהזכירה‬
‫בדיזנגוף ומקשקשים ליד הבית עד השעות הקטנות‪.‬‬ ‫את החיה‪ .‬משה נקרא מוזס‪ ,‬עמנואל נקרא פנטלה‪ ,‬שלמה נקרא תכטה‪ ,‬ישראל היה‬

‫רעש או לא רעש‪ ,‬בתל אביב היה שמח! נפגשנו הרבה עם חבורת הגדר‪ .‬משום‬ ‫"חלוואלה"‪ ,‬לימים הפך שחקן ומאמן כדורגל מפורסם‪ ,‬וכך המשיכו לקרוא לו‪.‬‬
‫שהיו מבוגרים ממני בכמה שנים‪ ,‬כולם כבר היו משוחררים מצה"ל‪ .‬בימים עבדו‪,‬‬ ‫כבר בפגישה הראשונה "נדלקתי" על אריה‪ ,‬החבר'ה קראו לו "מנגה" (רזה ביידיש)‪.‬‬
‫הוא היה חתיך‪ ,‬גבוה ובלונדיני‪ .‬לבוש פשוט כמו כולם‪ ,‬מכנסי חאקי של 'אתא'‪ ,‬חולצת‬
‫רובם בעסקים משפחתיים קטנים‪ ,‬אבל בערבים היו פנויים לבלות‪.‬‬ ‫כותנה‪ ,‬סנדלים תנכ"ים מן הסתם‪ .‬אני הייתי עוד לא בת שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬אריה היה בן‬
‫בזכות חבורת התל אביבים נפתח בפני עולם שלא הכרתי בירושלים‪ ,‬הכל היה קליל‬ ‫עשרים ושתיים‪ ,‬גם אני מצאתי חן בעיניו‪ .‬קבענו להפגש בבר 'אטום' ברחוב בן יהודה‬

‫יותר‪ .‬בימי חמישי בערב ישבנו קבוע בקפה 'שטרן'‪ ,‬בדיזנגוף פינת רחוב שיר‪,‬‬ ‫פינת ז'בוטינסקי‪ ,‬רק שנינו‪ .‬זו היתה הפגישה הראשונה הרצינית שלי עם בחור‪.‬‬
‫לפעמים בקפה 'רוול'‪ .‬מדי פעם הלכנו למועדונים‪ ,‬או ארגנו לעצמנו מסיבות בסלון‬ ‫ישבנו שנינו‪ ,‬דיברנו‪ ,‬לא זוכרת על מה‪...‬היה ערב מהנה‪.‬‬
‫הבתים‪ .‬בפטיפון השמענו תקליטים עם מוזיקה לריקודים‪ ,‬דאגנו לכיבוד צנוע‪ ,‬וגם‬
‫באותו השבוע כבר באתי לביתו והכרתי את הוריו‪ ,‬מרים ועזרא‪ ,‬אנשים מקסימים‪.‬‬
‫לאלכוהול‪ .‬אני אישית לא אהבתי לשתות אבל היו רבים ששתו‪ ,‬בירות או משקה‬ ‫אמו של אריה היתה דור שביעי בארץ‪ ,‬גדלה בעיר העתיקה בירושלים‪ .‬כשהיתה בת‬
‫מגעיל בעיני‪ ,‬קוניאק מדיצינל‪ .‬האוירה היתה שונה‪ :‬בירושלים שרנו שירים רוסיים‬ ‫שמונה נשלחה ללמוד תפירה ולצאת לעזור בפרנסת המשפחה‪ ,‬משום כך לא זכתה‬
‫או שירי ארץ ישראל‪ ,‬רקדנו ריקודי עם‪ .‬עם חבורת הגדר התחלתי לרקוד גם ריקודים‬ ‫ללמוד‪ .‬גם אביו של אריה‪ ,‬שהגיע לארץ בגיל שנה מאודסה‪ ,‬יצא לעבוד בגיל עשר‬
‫ולא השלים השכלתו הפורמלית‪ ,‬אך משום שהיה אוטודידקט למד אנגלית‪ ,‬דיבר וכתב‬
‫סלוניים‪ :‬סלואו‪ ,‬טנגו‪ ,‬סווינג‪ ,‬פסדובלה‪ .‬לא הייתי רקדנית דגולה אבל לא היה לי‬
‫אכפת‪ ,‬נהנתי‪ ,‬ואריה היה רקדן נהדר‪.‬‬ ‫עברית מצוינת‪ ,‬היה בקי בעינינים פיננסים של הנהלת חשבונות‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר מכן הכרתי גם את אחותו של אריה‪ ,‬שרה‪ .‬שרה שירתה במלחמת‬
‫בשבתות הלכנו לבריכה בגן הדסה‪ ,‬היכן שהיום נמצא גן העיר‪ ,‬לידה היה גן החיות‬ ‫העולם השניה באלכסנדריה‪ ,‬במסגרת הצבא הבריטי‪ .‬בתקופה זו הכירה בחור בריטי‬
‫של תל אביב‪ .‬לפעמים נסענו לבריכת 'גלי גיל' ברמת גן‪ ,‬או בריכת 'גלית' ביד אליהו‪.‬‬ ‫מקסים בשם ברט‪ ,‬אביה הסכים שינשאו אם ברט יסכים להתגייר ולעבור ברית מילה‬
‫(‪ )...‬וכך היה‪ .‬כשאני הכרתי אותם היו כבר הורים לשני ילדים חמודים‪ ,‬דוד ועדנה‪.‬‬
‫הבחורים שיחקו כדורסל בקבוצת 'ברית מכבים עתיד'‪ ,‬אנחנו הבנות באנו לעודד‬
‫אותם במשחקים שהתקימו במועדון סמוך לרחוב דיזנגוף‪ .‬אריה עצמו היה חבר‬ ‫כמה שנים אחר כך הגרו לארה"ב ושם נולד בנם דני‪.‬‬
‫במועדון השייטים בירקון‪ ,‬אהבתי ללכת ולצפות בו חותר‪.‬‬ ‫כל משפחתו של אריה קיבלה אותי מהרגע הראשון באהבה‪ ,‬התיחסו אלי יפה מאד‪,‬‬
‫הרגשתי נוח בביתם‪ .‬לא אחת אכלתי אצלם‪ ,‬אמו של אריה בשלה מצוין וגם אביו אהב‬
‫בין בילוי לבילוי ניהלנו אריה ואני גם שיחות רציניות יותר‪ .‬התענינתי ואריה סיפר לי‬
‫על שירותו בפלמ"ח‪ .‬הסתבר לי שכבר מגיל שבע עשרה לחם בשורות הארגון‪ ,‬עם‬ ‫וידע לבשל‪ ,‬תחביב לא טיפוסי לגברים באותם ימים‪.‬‬
‫רב החברים מחבורת הגדר‪ .‬טרום מלחמת העצמאות אריה שמר על ישובי הצפון‪,‬‬ ‫באותה תקופה עבד אריה בעסק שהיה לאביו עם שני שותפים‪ ,‬חנות סיטונאית‬
‫היה באשדות יעקב‪ ,‬משגב עם ומלכיה‪ ,‬עבד בקיבוצים וגם התאמן לקרב‪ ,‬כשהיה‬ ‫ברחוב נחלת בינימין לכלי בית ממלמין‪ .‬אריה לא אהב את העבודה‪ ,‬אבל לא היו לו‬
‫ברור שמלחמה היא רק ענין של זמן‪ .‬לאחר "כ"ט בנובמבר"‪ ,‬לחם באזור ירושלים ‪-‬‬ ‫הרבה ברירות אז‪ .‬בנעוריו לא היה תלמיד טוב‪ ,‬נדד בין בתי ספר‪ ,‬את התיכון לא סיים‬
‫בשער הגיא ובלטרון‪ ,‬אחר כך השתתף עם חבריו בקרבות קשים בנבי יושע‪ ,‬שלוש‬ ‫כי התגייס לפלמ"ח‪ .‬כשהשתחרר מהצבא‪ ,‬אביו הציע לו לעבוד אצלו‪ ,‬הצעה הגיונית‬

‫פעמים עד שנכבש המוצב‪ .‬במסגרת מבצע "יפתח" בצפון נלחם בביריה‪ ,‬צפת‬ ‫בהתחשב בנסיבות‪.‬‬
‫ומשטרת כנען ואחר כך ירד דרומה‪ ,‬לקרבות על כיבוש לוד ומשם לנגב הנצור –‬ ‫מכל מקום‪ ,‬התחלנו לצאת‪ .‬אני גרתי אז עם משפחתי בירושלים‪ ,‬הוא עם משפחתו‬
‫ניר עם‪ ,‬דורות ואזור בארי‪ .‬רק לאחר כשנה וחצי של לחימה קשה‪ ,‬במהלכה איבד‬
‫חברים טובים‪ ,‬חזר אריה לקיבוץ חולתה ואז התגייס לחיל האויר‪ ,‬שירת שנתיים‬ ‫בתל אביב‪ ,‬בילינו לא מעט "על הקו"‪ .‬על רכב פרטי אף אחד לא חלם אז‪ ,‬נסענו‬
‫בתחבורה ציבורית‪ .‬הרכבת הגיעה רק עד בני ברק‪ ,‬האוטובוסים היו איטיים וחלק‬
‫כנשק מטוסים בבסיס חצור‪.‬‬ ‫מהכבישים המוכרים היום פשוט לא היו קימים אז ‪ -‬לא איילון וודאי שלא כביש ‪.6‬‬
‫הסיפורים של אריה היו מרתקים‪ ,‬הוא גם ידע לספר בצורה מענינת‪ ,‬ועם זאת לא‬ ‫ובקיצור ‪ -‬הדרך ארכה כמה שעות‪ ,‬אבל היינו צעירים מאוהבים וגם לא מפונקים‪,‬‬
‫"השוויץ" בסיפורי גבורה‪ ,‬היה איש צנוע‪ .‬בצד סיפורי הקרבות היו גם הרבה שיחות‬
‫נפגשנו כל שבוע‪ .‬בסופי שבוע הגעתי אני בעיקר לתל אביב‪ ,‬ביום שישי הייתי‬
‫חולין‪ .‬עוד דבר ‪ -‬היה לאריה חוש הומור מצויין‪ ,‬לפעמים גם היה "בלופר" מארץ‬ ‫ישנה בחדרו של אריה‪ ,‬להוריו לא היתה שום בעיה עם זה‪ ,‬שמחו שבאתי‪ .‬אני‬
‫הבלופרים‪ :‬יום אחד‪ ,‬כשנסענו באוטובוס "שאסון" מרעיש ומקרטע‪ ,‬סיפר לי אריה‬ ‫זוכרת שבלילות שישי היה לנו מעט קשה להרדם‪ :‬רעש הרקע של האוטובוסים‪,‬‬
‫שכשהיה חייל שלחו אותו לאריתראה בשליחות סודית‪ .‬מיד השביע אותי שלא לדבר‬
‫על זה‪ .‬הייתי נרעשת‪ ,‬איזה סיפור! בדיעבד הסתבר לי שעבד עלי‪ ,‬לא אריתראה ולא‬

‫נעליים ‪):‬‬