The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.

מוטקה-ספר עם כריכות

Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search
Published by anatmbs, 2024-01-29 07:34:38

מוטקה ארליך

מוטקה-ספר עם כריכות

מוטק'ה ארליך הדרך בה הלכתי


כל הזכויות שמורות למוטקה ארליך © ראיונות וכתיבה: אודי בן סעדיה עיצוב: ענת מידן אוגוסט 2023 com.pub-medan.www 5382955-052


ספרי זה מוקדש- להוריי, ידידיה ורחל ז"ל, לאשתי ואם ילדיי, דליה ז"ל, ומוגש בהערכה רבה- לילדיי, נכדיי, ניניי, לאביבה חברתי לחיים כיום ובני משפחתה, קרובי וחברי היקרים, על שנים רבות של משפחתיות, התייחסות, מסירות וסיוע, שהביאו אותי לגילי הרם ולמי שהנני כיום. אוהב אתכם מאד. מוטקה


תוכן עניינים: פרק ראשון - ילדות 7 פרק שני - צבא 17 פרק שלישי - מילואים ומלחמות ישראל 26 מלחמת ששת הימים 30 מלחמת יום כיפור 32 פרק רביעי - קריירה 40 פרק חמישי - משפחה 64 ב. הפגישה עם דליה 66 חיים משותפים 68 ג. ילדים 76 הפרידה מדליה 88 לא טוב היות האדם לבדו 89 פרק שישי - חברים, טיולים ובילויים 96 אחרית דבר 107


9 פרק ראשון - ילדות אני כבר לא זוכר עכשיו אם זה היה תן או שועל שהיה מעיר אותי לפעמים בשעות הלילה, ומרעיד את נשמתי. גרנו אז בתחילת רחוב יהודה הלוי בתל אביב ולא רחוק מאתנו, ניצב גן החיות של הזואולוג הידוע, הפרופסור היינריך מנדלסון. אותו גן חיות, על שלל עופותיו, והחיות השונות שדרו בו - איגואנה ירוקה, זיקית, חרדון מצוי ושממית, ולצדם גם חיות גדולות ומסוכנות יותר כמו הנמייה הטורפת, הזאב, השועל והתן, עבר מאוחר יותר לשטח גדול ופתוח בקצה שכונת אבו כביר, אבל אז בלילות היה התן משחרר מדי פעם יללה ארוכה, מסתלסלת, נואשת, רווית געגועים אבל גם מפחידה מאוד - בטח לילד קטן בן ארבע או חמש שנשאר לבד בבית, ואני הייתי מטפס במהירות על החלון ונס משם לעבר המסעדה הקטנה של הורי, שהייתה פתוחה גם עד השעות המאוחרות של הערב. נולדתי בראשון לינואר 1933 בבית החולים על שם ד"ר יצחק פרויד, שהיה ממוקם בתחילת רחוב יהודה הלוי, ממש בסמוך לשכונת נווה צדק. גרנו בבית שהיה מול ביה"ח ליולדות, ומסעדת הורי שהוקמה שלוש שנים אחרי שנולדתי הייתה שלושה בתים מזרחה משם. שני הורי, ידידיה ורחל, הגיעו לארץ מפולין בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת. אבא הגיע מהעיירה פיליציה הנמצאת בדרום פולין בין קילצה לקרקוב, שבין רבניה הידועים נמנו הרב אליעזר לאו, מחבר הספר "שמן רוקח", הרב יוסף ניימינץ, מחבר הספר "מעשה חושב" והרב אברהם צבי הירש, מחבר הספר "ברית אברהם". אביו של אבי ז"ל, סבא שלי, חנוך הענדיל ארליך ז"ל, היה תלמיד חכם גדול, שבני משפחה מצאו שנכתב עליו, שרבי אברהם בורנשטיין מגדולי הפוסקים והלמדנים ומחבר


10 הספר "אבני נזר" אמר לו, שאם היה ממשיך בלימודי התורה באופן מלא, הוא היה הופך ליותר גדול מאבני נזר עצמו. סבא שלי, חנוך הענדיל ארליך ז"ל התחיל להתעסק ביבוא פירות אקזוטיים, לאחר שהמצב הכלכלי של המשפחה הפך לבלתי נסבל. ידוע שהוא השקיע את הזמן המינימלי הנדרש לפרנסה, כדי שיוכל להתמקד בלימודי התורה, וכי משפחתו חיה בעוני קשה )מתוך בחירה(. כשסבא שלי החל להרגיש רע, הוא ביקר אצל מומחה בקרקוב, שהמליץ לו, כי בביקורו העסקי הבא בווינה, הוא ייפגש עם מומחה - עמית שלו, ויראה לו את האבחנה החשודה. הרופא המומחה אמר לסבא שלי, כי לצערו אין לו חדשות טובות, וכי נותר לו זמן קצר לחיות. עם קבלת הבשורה הלך סבא שלי לגן החיות של וינה "כדי להיפרד מכל ברואי השם", וכדי לומר פרקי שירה. סבי היה חלש מכדי לחזור לפולין, נפטר בשנת תרס"ט, בהיות בן 46 בלבד, ונקבר בבית העלמין היהודי הישן בווינה. בני המשפחה מצאו לפני שנים לא רבות את מקום קבורתו, ושחזרו את המצבה על קברו. מצבתו של סבי - חנוך הענדיל ארליך ז"ל


11 כמעט כל יהודי העיירה פיליצה, בה היו פעילות ציונית ענפה וחיים תוססים ומלאי עניין, וביניהם כל בני משפחת אבי ז"ל, נרצחו יותר מאוחר בשואה, וחלקם הובל ב-5 בספטמבר 1942 ,מהכיכר המרכזית של העיר לקבר אחים שנכרה במרחק 600 מאות מטר משם. אבא הגיע לארץ ישראל בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת 1930/8/27 , והתחיל, כמו הרבה מבני העלייה השלישית שהגיעו אז יחד איתו, לעבוד בפרדסים, בעבודה פיזית קשה, מפרכת, שנמתחה כמעט על פני כל שעות היממה. די מהר הוא התאכזב מהשליחים שהגיעו לקהילה שלו בפולין, והבטיחו להם שם הרים וגבעות, "מולדת של עבודה, על יסודות הצדק, החירות והעזרה ההדדית", ולכן כל חייו כמעט היה רוויזיוניסט – אותה תנועה או זרם בציונות שדרש "רוויזיה", כלומר בחינה מחדש של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית באותן השנים, ושהוגה הדעות המרכזי שלה, וזה שעמד בראשה כל השנים, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי. אמא הגיעה מהעיר ריפין 1923/5/18 ,לא רחוק מעיר הבירה וורשה. בין בניה של העיר ריפין, נמנים ההיסטוריון הידוע יעקב טלמון, ומשפחתו של הסופר יעקב שבתאי. הם, אבא ואמא, נפגשו באקראי בחנות מכולת, ודומה שמקום הפגישה, שירטט כבר על ההתחלה את אופי ומהות הקשר ביניהם - הידיעה הוודאית כמעט, שעל מנת להחזיק מעמד כאן בארץ הזאת, הקשה, החמה, המחוספסת, צריך לשלב קודם כל ידיים וליצור קודם כל סוג של שותפות. משהו בגובה העיניים. נמוך. ענייני. מעשי. לפני האהבה והסערות, ההשתפכויות והרומנטיקה, והחלומות הגדולים שעליהן כותבים לפעמים בשירים. שותפות שקטה ועקשנית שתעזור להם קודם כל לצלוח בשלום את מלחמת הקיום היומיומית והבלתי נגמרת. יש משפט ידוע שאומר: כשהדלות נכנסת דרך הדלת, האהבה פורחת דרך החלון... ובמידה מסוימת ניתן לומר שהמשפט השנון והחכם הזה, מספק תיאור נכון ונבון למערכת היחסים ביניהם. אף פעם לא ראיתי אותם מתנשקים או מתחבקים או מרעיפים זה על זו כל סוג של גילויי חיבה בנוכחותי, למרות שצריך להגיד גם את זה: כל השנים, עד יומם האחרון, הם עבדו יחד ונשאו בעול יחד, ונדמה לי שאותה עבודה משותפת במשך כל כך הרבה שנים ואותה נשיאה בעול, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, שעה אחרי שעה, מבטאים גם בדרך מיוחדת סוג של אהבה וקשר עמוק בין שני אנשים. כשהכירו, אמא עבדה כמטפלת אצל משפחות, והיא טיפלה בין השאר בצינה דיזינגוף, אשתו של מאיר דיזינגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב. כשצינה דיזינגוף נפטרה, ב-23 בפברואר 1930 ,כמעט שלוש שנים לפני שנולדתי, מאיר דיזנגוף רצה להעניק לאמא מתנה שתבטא את מלוא ההערכה והתודה שלו לטיפול המסור שלה באשתו.


12 הוא הציע לה שתי אפשרויות: שני מגרשים ברחוב בוגרשוב בתל אביב, או מאה לירות... צחוק הגורל - אמא בחרה במאה לירות, משום שהיה לה חשוב להביא לארץ את שלוש האחייניות שלה, שבכך תוכלנה להימלט מגזר הדין האכזרי שנחת על כל העם היהודי כמה שנים אחר כך. אחרי תקופת היכרות קצרה הורי עברו לגור בתל אביב. בתחילה הם התפרנסו מייצור חומץ. למרות שהייתי צעיר מאוד, ממש "פספוס" בין שלוש לארבע, אני זוכר היטב את הסבל שהיה מגיע אלינו הביתה לאסוף את הארגזים עם הבקבוקים של החומץ. הוא היה איש מוצק ושרירי, ולכן משאת החלומות שלי באותה תקופה הייתה לגדול, להתחזק ולהפוך לסבל כמוהו... אני בן שלוש עם אמי


13 זיכרון אחר ומיוחד שיש לי מילדותי, הוא הקולות שעלו מגן החיות ליד ביתנו - ההורים היו משכיבים אותי לישון מתחת לכיור של המטבח במסעדה שלהם, וככה הייתי נשאר שם מכורבל ואסוף עד שהם סיימו בשעה מאוחרת מאוד את מלאכת יומם במסעדה הקטנה ואמא היתה נוטלת אותי בזרועותיה ישן בחזרה למיטה בבית. בגיל שלוש הלכתי לגן שנקרא "גן השחר", שניצב בפינת הרחובות אחד העם ורחוב השחר. הגן הוקם במבנה שהיה כמאתיים מטרים ממערב לגימנסיה הרצליה שניצבה אז במקומה הישן, היכן שעומד היום מגדל שלום ברחוב הרצל בתל אביב. שפת הלימוד בגן הייתה עברית - לא דבר של מה בכך באותן השנים. בגיל חמש וחצי, חצי שנה לפני מועד הגיל "הרשמי", כבר הלכתי לבית הספר "תחכמוני". אגב העניין הזה של הקדמת הגיל ליווה אותי איכשהו גם בהמשך - גם את השירות הצבאי שלי התחלתי כבר בגיל שבע עשרה וחצי. בית הספר "תחכמוני" היה בית הספר הדתי הראשון בתל אביב. הוא הוקם תחילה ביפו, בתמיכת תנועת המזרחי, ובעידודו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה של העיר באותה תקופה, ולאחר מכן עבר לתל אביב ובמשך שנים רבות הוא שימש כבית הספר הדתי ציוני היחידי בעיר. בית הספר כלל 12 שנות לימוד בחטיבה יסודית ותיכונית ונלמדו בו מקצועות היהדות לצד לימודים כללים כמו מתמטיקה ואנגלית. את בית הספר התיכון ניהל מרדכי רזיאל, אביו של דוד רזיאל - אותו דוד רזיאל שהיה מבין מייסדי תנועת האצ"ל )ארגון צבאי לוחם( ונציג תנועת בית"ר בישראל. היינו כמעט חמישים ילדים בכיתה - כולם בנים כמובן, ובכל זאת למרות הצפיפות הרבה בכתה למדנו להסתדר. הבוקר היה נפתח בתפילה, ואחר כך המשכנו בלימודי יהדות, תנ"ך, היסטוריה, לימודי ארץ ישראל, אנגלית וחשבון ושיעורים עם המורה לטבע. המורה לטבע, מר פרוינד, היה מספר לנו סיפורים על ארצות רחוקות, לאו דווקא על הטבע והנוף שסבבו אותנו. כמעט כמו בשיר הידוע של לאה גולדברג – "מכורה שלי ארץ נוי אביונה, למלכה אין בית, למלך אין כתר..." גם הוא התגעגע עדיין כנראה למולדת האירופאית שממנה הוא בא, מולדת שבה הוא עצמו עמד ליד מסילת הרכבת וספר את הקרונות שחלפו ועברו על פניו. בכלל חלק מהמורים הפגין מעין "מכובדות" אירופאית, וסירב עדיין להיכנע אפילו לחוקי הלבוש החדשים והמרושלים של המולדת הציונית הנבנית מחדש. כך למשל מר טננבאום, המורה לאנגלית, שהיה מגיע כל בוקר לבית הספר לבוש בחליפה מהודרת. השמירה הזאת על כללי לבוש אחרים ושונים, תרמה לכך שהרגשת לפעמים שבית


14 הספר הוא מעין "שמורה" שמתקיימת בכלל ביבשת אחרת. ל"תפאורה" הזאת, המעט משונה, הוסיפו מראות שנגלו לפנינו ברחוב, ולפעמים נדמה היה שהם נלקחו מאיזה סרט – כך למשל ראינו יום אחד חיילים בריטים שמנהלים מרדף עיקש אחרי לוחם אצ"ל שברח מידיהם ויורים בו על גג אחד הבתים שניצב סמוך לקולנוע "עדן". הייתי ילד שובב. לפעמים, כשמנהל בית הספר חש שהגדשתי את הסאה, הוא לקח אותי לחדרו והדגים עלי את שיטת הענישה המפוקפקת שהייתה נהוגה אז - הושטתי את היד קדימה והוא היכה על אצבעות ידי עם סרגל. אבל האמת היא שהעונש היותר כואב מבחינתי, היה כשהפרעתי פעם בכיתה ד' ובתור עונש שלחו אותי ללמוד שבוע בכיתה ג', הכיתה שמתחתי. עבורי זאת הייתה השפלה גדולה שנצרבה בזיכרוני עד היום - כמעט שמונים שנה אחרי שהתחולל המעשה. פעם אחת, כשהייתי בן שבע או שמונה, הדלקתי עם עוד חבר ענף קטן או כמה עלים של שיח במטרה "לעשן" אותם. הבעיה הייתה שבעקבות אותו מטפס או שיח שהדלקנו החבר ואני, נדלק גם כל המחסן שעמד שם, והגיעו לשם בבהילות כוחות משטרה ומכבי אש. זאת הייתה הפעם היחידה, הראשונה והאחרונה, שקיבלתי מכות מאמא. היא השכיבה אותי על הברכיים והצליפה על הישבן שלי עם חגורה מכות נאמנות, כדי לוודא שאותו תעלול ומחשבה שובבה ופרועה לא ישובו לקנות אחיזה במוחי ובמעשי. אבל האמת היא שהקשר הקרוב והחם במשך כל השנים היה עם אמא. הייתי בן יחיד. כנראה שמועקת הקיום והמלחמה הכמעט יומיומית על הפרנסה גרמו לכך שהורי החליטו לא להביא עוד ילדים לעולם. כל אותן השנים הרגשתי שאמא עושה הכל כדי לגונן ולשמור עלי. אפילו לטיולים השונים שערכנו מחוץ לבית הספר, היא הייתה מקפידה לצאת כהורה מלווה, כדי להבטיח שגם שם, כשאהיה רחוק מהבית, לא יאונה לי כל רע. עם אבא הייתי הולך בחגים לבית הכנסת, בעיקר בראש השנה וביום כיפור, כדי לשמוע את תפילת כל נדרי ואת הפיוט "נתנה תוקף" אותו שרים בתפילת מעריב סמוך לתום הצום. עד היום יש לי מעין "חולשה" לניגונים העתיקים והיפים האלה, כמו למשל כאשר אני מאזין לזמרת האמריקאית הידועה ברברה סטרייסנד מבצעת את הגרסה הבלתי נשכחת שלה לתפילת "אבינו מלכנו", אותה תפילה הנאמרת בעשרת ימי התשובה בין ראש השנה לכיפור - אבינו מלכנו, חטאנו, פשענו, כתבנו בספר חיים טובים.


15 ב. בכיתה ט' עזבתי את בית הספר תחכמוני ועברתי ללמוד בגימנסיה הרצליה. בערך באותה תקופה עברנו לגור ברחוב הגדוד העברי 20 ,פינת צ'לנוב בתל אביב. מול הבית היו בתי מלאכה שונים וביניהם גם של חברת אמפא, ששמה נגזר מראשי התיבות של שם החברה באנגלית - Automobile Palestine America ושם התחילה החברה שהפכה אחר כך לשם דבר בכלכלה הישראלית את צעדיה הראשונים. עבדתי בבית המלאכה של מאליק בחודשי הקיץ ובחופשים מבית הספר. בכסף הראשון שחסכתי מהעבודה שם קניתי שעון אומגה ובכסף השני אופני BSA ששימשו אותי במשך שנים רבות. גרנו אז בדירת שני חדרים - בחדר אחד שפנה לצ'לנוב ההורים, אני, והסבתא שלי, ציריל - האמא של אמי שלא ידעה מילה אחת בעברית, ובזכותה אני יודע ומבין את שפת האידיש. בחדר השני שפנה לגדוד העברי ההורים פתחו מסעדה. כשהמסעדה לא הכניסה מספיק )בכל זאת זו היתה תקופת הצנע(, הם עברו לייצור פודינג וחמוצים, ואני הייתי מוביל את הארגזים עם צנצנות הפודינג על האופניים, ומפזר אותן במסעדות בכל רחבי העיר. בין לבין וגם לפני זה הייתי ילד של ספרים. כבר כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי הייתי נוהג ללכת כמעט כל ערב לספריה העירונית ששכנה ממש לא רחוק משם ברח' מונטפיורי. הייתי לוקח ספר, הולך הביתה, קורא אותו ולמחרת חוזר ומחליף לספר אחר. אחד הספרים שהיה הכי אהוב עלי היה ספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים". במיוחד הייתה נערצת עלי באותה תקופה דמותו של הורדוס - הורדוס שנולד בשנת 72 לפני הספירה ונודע בכינויו - מלך היהודים. הורדוס שהתפרסם בזכות מפעלי הבניה האדירים שהקים. הורדוס שבנה מחדש את בית המקדש והפך אותו למבנה מפואר מאוד. הורדוס שהיה ממוצא אדומי ונודע גם במעשי האכזריות שלו, כאשר בין השאר ציווה להרוג את כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד - ישו. יותר מאוחר למדתי שההתנגדות אליו הייתה בעיקר מצד הפרושים, ויתכן מאוד שאותה התנגדות היא שעיצבה את תיאור דמותו בדברי הימים. בכלל השכלתי רק שנים מאוחר יותר להבין שלפעמים מי שקובע את עיצוב דמותו של מנהיג כזה או אחר הוא ההיסטוריון או הביוגרף שכתב את קורות חייו של אותו מנהיג...


16 כך או כך - באותם הימים, כשהייתי נער צעיר, לא יכולתי שלא לחוש התלהבות גדולה מהתנופה הנרחבת שאפיינה את תקופת שלטונו של הורדוס בארץ, תנופת עשייה והתרחבות, שמנעה לפחות באותה תקופה את שלטונם של הרומאים באופן ישיר. בקיצור - נדמה לי שנזקפו לזכותו מספיק נקודות זכות, בטח בעיניו של נער תל אביבי צעיר. באמצעות כתביו של יוספוס פלביוס )יוסף בן מתתיהו( למדתי גם על המתח והאיבה שהלכה ונרקמה באותה תקופה בין שני הפלגים העיקרים בעם היהודי – הצדוקים והפרושים. למדתי אז לצערי, שלצד כל התחומים הנהדרים והיפים שהעם שלנו מצטיין בהם לאורך כל השנים, הוא "מצטיין" גם במידה לא מבוטלת של יצר הרס עצמי. קריאת ספרים אלה ואחרים מתחום ההיסטוריה היא זאת שגרמה לי מאוחר יותר לפנות ללימודי תואר ראשון ב"תולדות היהודים בתקופת בית שני" באוניברסיטת בר- אילן. בזכות אהבתי לספרים וגם בזכות אופיי המתמיד והשקדני, החלטתי עם סיום לימודי בגימנסיה, שם לא הייתי תלמיד מצטיין )ציון מצטיין היה לי רק בספורט/התעמלות(, ומתוך הבנת חשיבות השפה האנגלית, שבה היה לי לעזר הסופר הבלשי Stanly Earl Gardner ועם מילון Oxford אנגלי עברי, קראתי ותרגמתי ספר אחר ספר. עזרה לי בכך השפה שהייתה זהה בכל הספרים, וכך הגעתי לשליטה טובה באנגלית, מה שעזר לי מאד אח"כ בלימודי בבר אילן ובתפקידי כנציג משרד החינוך, בהתאחדות הבינלאומית לספורט בתיה"ס )F.S.I ). באותה תקופה גם הלכה והתבססה האהבה הגדולה שלי לספורט ולפעילות גופנית. המורה שלי לספורט וחינוך גופני בגימנסיה היה אריה אטרמן, שהיה אלוף ושיאן ארץ ישראל בהדיפת כדור ברזל, בזריקת דיסקוס ובהטלת כידון, והיה בין השאר מאמן נבחרת ישראל באתלטיקה. כמו שלמדתי יותר מאוחר גם מניסיוני כמחנך, תלמיד או איש צעיר נמשך לא פעם לעסוק במקצועות שבהם הוא מצטיין. כך גם במקרה שלי – הצטיינתי בהדיפת כדור ברזל וגם בריצות קצרות למרחקים של 60 ו- 300 מטר. הדבר הזה עורר את תשומת ליבו של המורה האגדי, והוא בעקבות כך עודד אותי להמשיך להתאמן פעמיים בשבוע לפחות באופן מקצועי. כך קרה שכבר בגיל צעיר יחסית הייתי רוכב על האופניים מהמקום שבו גרנו )שד' קק"ל( לאצטדיון האתלטיקה/המכביה של "מכבי צפון" שניצב בחלקה הצפוני של העיר.


17 לא רחוק מהבית נפתח אחרי כמה שנים "מכון שמשון" – אחד ממכוני הכושר הראשונים בארץ שהקים רפאל הלפרין, שהיה ידוע בין השאר כאומן לחימה ואלוף העולם בהיאבקות חופשית. מיותר לציין שאני הייתי בין ראשוני הלקוחות שפקדו את מכון הכושר הזה, והגעתי לאחר כשנה ובכיתה יב' להשתתף בתחרות "מר ישראל" )זכיתי במקום שלישי לקבוצת גילי בגלל רגלי ה-o שלי( בין לבין הייתי עוזר להורים במסעדה הקטנה שהייתה אז ברח' עליה, בכניסה לשוק עליה. הייתי חוזר בצהריים מהלימודים בגימנסיה, מניח את התיק בחדר והולך לעזור להם להגיש את המנות לסועדים בשעות הצהריים שהיו שעות יותר עמוסות. פעם אחת, מרוב להיטות לסייע לאמא, שהייתה אחראית בדרך כלל על רוב הבישולים במטבח, יצאתי עם מגש ועליו צלחת של נסיכת הנילוס ברוטב )זה היה בדרך כלל המאכל הפופולארי, בטח בתקופת הצנע, שבה הוטלו הרבה מגבלות על רכישה של מוצרי צריכה ומזון(, ומרוב זה שנחפזתי לעזור, מעדתי והצלחת עם נסיכת הנילוס והרוטב האדמדם והסמיך, נשפכה אחר כבוד על ראשו של אחד הסועדים שישבו שם. תקופה מסוימת - בין המסעדה שהייתה להורים ברחוב יהודה הלוי )מסעדת "אמיתי" קראו לה, אם זכרוני לא בוגד בי כעת, אחרי כל כך הרבה שנים(, לבין המסעדה ברחוב הגדוד העברי, אבא נפתה אחרי הבטחות כוזבות של חבר טוב, והקים איתו ביחד מפעל קטן לטווית בדים. בתוך חדר לא גדול ברחוב מזא"ה בתל אביב, עמדה לכל אורכו כמעט מכונה לטווית בדים - מכונה יפה למראה שנדף ממנה תמיד ריח חריף של שמן מכונות, אבל מהר מאוד אותו מפעל נקלע לחובות ואבא כמעט פשט את הרגל. בתקופה הזאת אני זוכר שנאלצנו לנהוג ממש צמצום גדול בצריכת האוכל שלנו. לפעמים רק עוף אחד שהיה צריך להספיק לשבוע - יום אחד רק צוואר, יום אחד כרעיים, יום אחר שוקיים ויום אחר את חלקי הפנים שהיו מכינים מהם מאכל שנקרא פריקסה, שדומה לרגל קרושה. אבל, מלבד זאת רוב הזמן, התנהלו חיינו פחות או יותר על מי מנוחות. בחופשים הייתי נוסע להתארח אצל דודתי שמחה, אחות אמי, בגבעת פועלי הרכבת בגבעתיים, ופעם בשנה ההורים היו יוצאים לשבוע חופש בבית הבראה שנקרא "החלמה" ברמת גן. מעת לעת היינו עורכים טיולים קצרים על חוף הים בתל אביב והיינו מגיעים עד לבניין האופרה ששכן בקצה רחוב אלנבי. מדי פעם היינו הולכים גם לקונצרטים של הזמרת הידועה והמלחינה ברכה צפירה, אמו של הזמר והמלחין אריאל זילבר. היינו נהנים מאוד לשמוע את קול הזמיר הגבוה והמיוחד שלה, ולהאזין לשירים עם ניחוח עתיק ומילים מהמקורות כמו "אני צמא למימיך ירושלים", "אלוהים אשאלה" והשיר הידוע "אם ננעלו", שזכה שנים מאוחר יותר לביצוע מודרני וקצבי של הזמרת עופרה חזה.


18 מה נאמר ומה נגיד - היו לנו אז חיים פשוטים, אך יפים טובים ומאושרים. את משחקינו בנינו לבד ושיחקנו בחופשיות בשטחים פתוחים שמאוחר יותר הפכו לרחובות וגנים ציבוריים. אני בשנת 1947 הורי ואני


19 פרק שני - צבא קיץ. יולי 1950 .הארץ מתאוששת לאט מהתלאות והקשיים שליוו אותה בזמן מלחמת השחרור. גלי הגירה ראשונים מגיעים מכל רחבי אירופה וגם ממרוקו בצפונה של יבשת אפריקה ואני מתגייס לצבא. אני רק בן שבע עשרה וחצי, זה עתה סיימתי יחד עם כל בני המחזור שלי את לימודי התיכון בגימנסיה הרצליה, ולכן נדרשה חתימת ההורים, אבל זה אפילו יותר מורכב ומסובך - נדרשה גם חתימה שמאשרת את חתימת ההורים, כדי שאוכל להתגייס יחד עם כל בני המחזור שלי. אנחנו הולכים לשכן - מר צבי שכטרמן, אביו של הרצל שכטרמן, שיהפוך שנים מאוחר יותר להיות הרצל שפיר, אלוף בצה"ל ואחר כך מפכ"ל המשטרה, והשכן, שהוא גם עורך דין במקצועו, מאשר בחתימתו שהורי מאשרים לי להתגייס לצבא למרות גילי הצעיר )5.17.) בכלל, אני חושב שכל הכניסה למערכת הצבאית היא שעיצבה אותי לאורך השנים כאיש בעל עקרונות ועמדות ברורות ומוצקות בכל תחנות החיים שעברתי בהמשך. באופן שאין לו ממש הסבר, לכל אורך השירות הצבאי קרו שורה של מקרים שכאילו לקחו וכיוונו אותי להיות במידה רבה מי שאני היום. ביום הראשון שבו התגייסנו, ישבנו במחנה צריפין שנקרא אז מחנה סרפנד, על שם הכפר הערבי הסמוך סרפנד אל-עמאר. והמתנו לחלוקה למחלקות ולפלוגות.


20 בשעת הצהריים, ממש ביום הראשון, ניגש אלי סמל שלא ידעתי את שמו, הצביע עלי ואמר: קום. אתה תהיה אחראי על המחלקה, והעניק לי כבר אחרי יום דרגת טוראי ראשון. כרוצה לומר - אנחנו מסמנים אותך כבר על ההתחלה כמי שמיועד לתפקיד פיקודי, ומבדילים אותך כבר על ההתחלה משאר החיילים. גם במה שקרה אחר כך היה איזה יסוד פלאי ולא ממש מוסבר - אחרי עשרה ימים בטירונות, קראו לי ולעוד עשרה חברים מוכשרים מאוד, ביניהם אורי אפק, שיהפוך ברבות הימים למנכ"ל הועד האולימפי, ראש המשלחת הישראלית בשלוש אולימפיאדות ומפקח מטעם משרד החינוך על החינוך הגופני, שם דרכינו בעתיד ישובו וישתרגו. קראו לנו וביקשו מאתנו )מצחיק קצת להגיד "ביקשו" במערכת צבאית הירארכית. יותר נכון לומר "ציוו" או פקדו עלינו - אבל האמת, אף אחד מאתנו לא הצטער אפילו לשנייה על ה"ציווי" או הפקודה הזאת( לעבור לקורס מפקדי כיתות של הנח"ל, שהתקיים באותה עת במחנה בית דארס ליד הישוב באר טוביה, כדי לחזק את רמת החניכים שהיו שם, שהיו ברובם עולים חדשים. אגב פרט היסטורי מעניין - מהכפר בית דארס יצאו כמה שנים קודם לכן הלוחמים הערבים שכבשו את הישוב ניצנים, והכפר נכבש מחדש על ידי אנשי חטיבת גבעתי. כעבור שבוע בערך שוב קראו לי, ומכיוון שידעו שהייתי ספורטאי, ביקשו ממני לעבור לקורס מדריכי ספורט )מדס"ים(, גם שם כדי לחזק את סגל החניכים בקורס. בכלל נראה היה פתאום בימים שאחרי מלחמת העצמאות, שהצבא כולו זקוק לחיזוק... סיימתי את הטירונות שלי כמד"ס בסוף שנת 1950. מיד לאחר גמר הקורס, שלחו אותי למחנה של חיל הנח"ל - מחנה אלנבי בירושלים. המדריך הראשי של הבסיס היה מוטה גור, שלימים יהיה מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים שכבשה את ירושלים במלחמת ששת הימים, וכמובן הרמטכ"ל התשיעי של מדינת ישראל בין השנים 1978 – 1974. הייתי מד"ס של טירונים, ובפעם הראשונה שיצא לי לטייל, התאהבתי ממש באזור ים המלח, עין גדי ומצדה. בימים ההם היה נהוג לערוך את מה שנקרא אז "צעדת האלף" - צעדה של כל בסיס הנח"ל בו שירתי, על שפת ים המלח, כאשר הסיום של אותו מסע נערך כמובן על פסגת המצדה.


21 זה היה בחורף, ומחזה אחד מרהיב שאותו לא אשכח כל חיי, נחקק בזיכרוני - גשם חזק מאוד ירד על כל ההרים והגבעות שמעל ים המלח, וכל הנחלים על המצוקים בהרים המשתפלים למטה, הפכו למפלים מרהיבים ביופיים. לצורך המסע הסתייענו בחמורים ובגמלים שסחבו את הציוד, וכמו כן בשלושה קומנדקרים גדולים. באחד הנחלים נוצר שטפון גדול שסחף את הקומנדקר שלנו לתוך ים המלח והותיר אותו שם כעכביש ענק, הפוך על גבו. טיפסנו עד לפסגת המצדה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי למקום שעליו קראתי כל כך הרבה בנעורי בספרו של יוספוס פלביוס "מלחמות היהודים". מצדה - הצוק המתנשא לגובה 450 מטר מעל ים המלח שלמרגלותיו; הצוק שנבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט וכמצודה מלכותית שעל פסגתה השטוחה נבנה ארמון מפואר, ומערכות לאיסוף ואגירת מים שהבטיחו אספקה שוטפת לאורך כל השנה. מצדה, שעל פי יוספוס פלביוס כבר לפני חורבן בית שני השתלטו עליה מורדים יהודים מכת הסיקריים וכשאפסה תקוותם לעמוד בפני הלגיון העשירי של הרומאים, הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים. מצדה שהמיתוס שנבנה סביבה הלהיט והצית את דמיונם של בני נוער צעירים לאורך הרבה שנים. אני חייל וקצין


22 כשחזרנו ממצדה לירושלים קיבלתי הוראה לעבור להיות מדריך בקורס מד"סים )מדריכי ספורט( צה"לי שהתקיים במחנה דורה ליד נתניה. מפקד הקורס היה שורה רפופורט ואחד המדריכים הבולטים בו היה אימי ליכנטפלד. אימי ליכטנפלד, שנולד בבודפשט ועלה לארץ ב 1942 ,הצטרף ל"הגנה" ולבקשת יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, הדריך ולימד את כל שיטת הלחימה בידיים ריקות שנקראה אז קפא"פ )קרב פנים אל פנים( ומאוחר יותר קרב מגע. עם הקמת המדינה וייסודו של צה"ל גויס אימי ליכטנפלד לשרות כמדריך אימון גופני וקרב מגע. הוא שירת בצבא במשך 16 שנה - שנים שבהן תרם רבות לפיתוח וביסוס מערך ההדרכה בקרב מגע, וכן תחומים נוספים במערכת האימון הגופני בצה"ל. שניהם - שורה רפופורט ואימי ליכטנפלד וגם חברי המדריכים יעקוב אמיתי ובני קונפורטי, כבר הלכו לצערי לעולמם. מקורס מד"סים שלחו אותי להיות מד"ס בקורס קצינים שהתקיים באותה תקופה במחנה אליהו ליד דורה. שם נחרטה בזיכרוני הפעם הראשונה שקרתה לי תקלה. תקלה שבעקבותיה הועמדתי בפעם הראשונה לדין בפני המ"פ שאול ביבר האגדי שהיה מ"פ של חניכי הקורס: בשיעור שערכתי לתרגול גלישה באומגה על שפת הים בנתניה, נקרע החבל אחרי שלושה-ארבעה מטר, ואחד החניכים נפל לארץ מגובה של ארבעה מטר בערך. החבל היה חבל סיזל שעשוי מכמה חבלים שמלופפים ושזורים יחד. אחד החבלים נקרע וכתוצאה מכך החייל נשאר תקוע על החבל והקרע הזה מנע ממנו להמשיך לגלוש הלאה למטה. ההנחיה שלי אליו הייתה להתנדנד קדימה ואחורה ולהגיע לעמדת זיקית על החבל ולחזור לנקודת הפתיחה בהליכת זיקית. תוך כדי ההליכה החבל נקרע כולו והוא צנח למטה. כתוצאה מזה הועמדתי לדין, אבל בדיון שנערך לי )זה לא היה בדיוק משפט צבאי( הסברתי את כל מה שקרה ויצאתי זכאי. למזלי אותו חייל שבר רק זרוע. מי יודע מה היה קורה אם כתוצאה מהנפילה היה נגרם לו נזק גדול יותר. מכל מקום לפני שהורדתי את החניכים במורד החבל, אני עצמי גלשתי כדי לוודא שהכל תקין, כך שכל התהליך התנהל בצורה סדורה ותקינה. אחרי הקורס הזה, בה"ד 1 ,המקום שבו מכשירים את כל סגל הקצונה של צה"ל, עבר למחנה שמונים ליד פרדס חנה וגם שם שמשתי כמד"ס.


23 באותו בסיס עברתי חוויה מעט מוזרה - צה"ל החליט באותה תקופה להעמיק את ההכשרה של הקצינים לעתיד בלוחמה לילית. כל הקורס הפך את היום ללילה ואת הלילה ליום, וכך כמעט חצי שנה ישנו ביום והתאמנו בלילה. אחרי חצי שנה, אחרי שלא מעט חניכים נפצעו או נפגעו במהלך האימונים, הגיע מי שצריך להגיע למסקנה שזאת שיטת אימון לא מוצלחת במיוחד, והקורס שלנו היה הקורס האחרון שבה נוסתה השיטה הזאת. באפריל 1951 ,בגמר הקורס בפרדס חנה, קיבלתי הוראה לעבור להיות מד"ס בקורס מכ"ים של הנח"ל, הייתי אז כבר סמל, ומפקד הקורס היה שוב מוטה גור, שהכרתי בירושלים. הקורס התקיים בבית דארס, שהיה בעבר מחנה בריטי. חיינו כמו הבריטים. לא היו למשל שירותים. הייתה רק מעין קרוסלה פתוחה עם מושבים. שישה אנשים יושבים יחד ועושים את צרכיהם לתוך בור בתוך הקרקע... באחד הימים, כשעברתי ליד לוח המודעות של הבסיס, ראיתי מודעה שבה נכתב, שהצבא מחפש מתנדבים ללכת לקורס, במדרשה למורים לחינוך גופני )שהפכה מאוחר יותר למכללת זינמן, במכון וינגיט(, קורס של שנה אחת שתמורתו צריך לחתום על שלוש שנים קבע, ולאחר גמר הקורס צריכים לשמש כקציני ספורט בצבא. מכיוון שהייתי מד"ס בקורס המכ"ים, פניתי למוטה גור מפקד הקורס וביקשתי את הסכמתו ואישורו, שאני אעמיד את מועמדותי לקורס, והוא אכן, בלי שהיות, נתן את האישור המיוחל. עברתי ללמוד במקום שנקרא מחנה יונה, שהיה בעבר מחנה בריטי - מחנה על שפת הים, באזור מלון הילטון בתל אביב. במחנה עצמו היתה שורה של פחונים עגולים, והוא לא היה מיועד בעצם ללימודים, לכן רוב הקורס התקיים במתחמים שונים ברחבי העיר. גרתי בבית והייתי נוסע עם האופניים ממקום למקום. כך למשל למדנו בין השאר בבית הספר לבנות בנוה צדק, התאמנו בהתעמלות בבית ספר "לדוגמא" בצפון העיר, וכמו כן קיימנו שיעורים נוספים בבית הספר "תל נורדאו" ובבית הספר "אחד העם". כדור עף למדנו אצל מיכה שמבן - מיכה שמבן שנולד בסרביה ונודע בכינויו "מר כדורעף", היה מאמן כדורסל ומאמן נבחרת ישראל בכדורעף וממקימי ליגת הכדורעף הישראלית.


24 את פרק העבודה המעשית, עשיתי ב"בית חינוך צפון" )אז עוד היו "זרמים" במשרד החינוך( ובין שאר התלמידים בכיתות שעליהן התנסיתי היה גם קרובי אריק איינשטיין, בנה של דבורה איינשטיין, אותה העלתה אימי ז"ל לארץ עם שתי אחיותיה, כפי שסיפרתי בפרק הקודם. הייתי בין המצטיינים בקורס שנמשך כאמור שנה. בגמר הקורס הוסמכתי כמורה לחינוך גופני, ושירתי עוד שלוש שנים ורבע בקבע )שירות החובה היה אז שנתיים, ומי שחתם קבע, השירות שלו קוצר בשלושה חודשים(. בסך הכל הייתי בצבא חמש שנים. בגמר קורס המורים לחינוך גופני, נשלחתי לעבור קורס קצינים של חיל הרגלים )6 חודשים(, שבו רכשתי כמה חברים חדשים. את האווירה הטובה והלבבית שאפיינה את קורס הקצינים, איימה לקלקל "תקרית" אחת בריאותית, שהשפיעה עלי במשך שנים רבות גם בעתיד. ב-1952 כשהייתי בקורס הקצינים חליתי בקדחת המערות. יצאנו אז לאימונים באזור עמק בית נטופה. באמצע האימון תפס אותנו גשם אימים. היינו אז כיתה של 20 חיילים וכדי לחמוק מהגשם הסוחף, נדחקנו כולנו לתוך כוך קטן או מערה, ושהינו שם זמן ארוך עד שתם הגשם. הכוך הקטן היה מלא קרציות וכולנו נעקצנו וחלינו כתוצאה מזה בקדחת המערות. הצבא אז היה ממש בחיתוליו, ולכן החליט מי שהחליט לפצל אותנו לקבוצות של חמישה חיילים, ולנסות להעניק לכל קבוצה טיפול אחר, כדי ללמוד על בשרנו, אם אפשר לומר, כיצד ניתן להתגבר על המחלה הזאת. הקבוצה שלי קיבלה כל יום זריקה של חמישה סיסי פניצילין. שכבנו אז בבית החולים בצריפין, ומדי יום ביומו קיבלתי יחד עם שאר החיילים בקבוצה את הזריקה. אחרי יום או יומיים, הבראתי אמנם מהקדחת, אבל אז התחלתי להרגיש שכולי מתגרד והגוף שלי התחיל להתנפח. אחרי עוד כמה ימים הרופאים הבינו שאני אלרגי לפניצילין. לאורך השנים, גם כשהשתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד כמורה, הייתי מקבל מדי פעם התקפים של חום גבוה ורעד בכל הגוף, התקפים שהיו נמשכים בדרך כלל כ-24 שעות, והיו תכופים במיוחד בזמנים של מתח ולחץ. לאחר גמר קורס הקצינים בו קיבלתי דרגת סג"מ, קיבלתי הפניה להיות קצין ספורט של מפקדת פיקוד צפון, שהייתה ממוקמת על גבעה ליד נצרת. שם התוודעתי למנחם רק-עוז, הקצין אותו החלפתי, ולא פחות חשוב - התוודעתי גם לרכב הצמוד שלו, שהפך עכשיו להיות שלי, אופנוע ה-BSA הצבאי, שעליו כל כך אהבתי לרכב עד שבאזרחות, כשהשתחררתי, קניתי לי גם, אופנוע כזה... אגב באותם הימים זה לא היה תהליך מסובך במיוחד לקבל רישיון נהיגה על אופנוע. היה לי ידיד שהיה לו בית ספר לנהיגה, לקחתי שישה שיעורים, ניגשתי לטסט וקיבלתי רישיון.


25 עם חברים מתקופת הלימודים בוינגייט


26 באמצעות האופנוע הייתי עובר מבסיס לבסיס במרחב הצפון, כאשר המטרה הייתה לוודא שתוכנית האימונים בכל בסיס ובסיס כוללת פרק של אימון גופני. בכל מקום אליו הגעתי ביקשתי לראות תכניות מפורטות, ומהתהליך כולו למדתי ללא ספק מה חשיבות התכנון, בשטח ההוראה של החינוך הגופני - ידע תכנוני ששימש אותי לא מעט גם בעתיד. אחרי כשנה בתפקיד הזה שוב קיבלתי הפנייה לעבור להיות מד"כ )מדריך כללי( בקורס קצינים של חיל הרגלים במחנה שמונים. בבה"ד 1 היו באותה תקופה לא מעט דמויות מוכרות: מפקד הבסיס היה עמנואל נשרי - גבר יפה תואר שבתו, ורדה נשרי, הפכה אחר כך לפסנתרנית בעלת שם עולמי. בין החניכים בכיתה שאותה הדרכתי, בלטו במיוחד שניים - ישי צורי, ובן עוזיאל שהכינוי שלו היה "טרזן". שני לוחמים אמיצים שהגיעו לקורס מיחידה 101 שרק הוקמה באותם הימים )יחידה 101 היא יחידת קומנדו ישראלית שהוקמה ב-1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול, וכמענה לחדירות רבות של מסתננים מירדן ומרצועת עזה לישראל. בין מפקדיה הראשונים של יחידה 101 היה אריק שרון - לימים אלוף בצה"ל, שר הביטחון וראש הממשלה(. מהתקופה הזאת של קורס קצינים זכור לי אירוע אחד במיוחד - תחילה חשבתי שזאת תהיה תקלה שתירשם בתיק האישי שלי, ולבסוף יצאתי מאותו אירוע עם ציון לשבח. באחד הלילות יצאתי עם הכיתה שלי, שמנתה כעשרים חניכים, למסע ניווט לילי קרוב לקו הירוק בין ישראל לירדן. הנוהג היה שהחניכים מובילים את הניווט, ואני כמפקד רק משגיח עליהם. באותו לילה אחד החניכים טעה וניווט אותנו כך שעברנו את הגבול די קרוב ליד צומת מגידו. לרוע המזל אני לא שמתי לב לטעות, וכשהגענו קרוב לכפר, שמענו פתאום קריאה של השומר הערבי שביקש מאתנו להזדהות. הוא שאל בערבית אם יש איתנו קצין, ואני עניתי, אבל זאת לא הייתה כנראה הסיסמא או האות שהוא ציפה להם, ולכן הוא פתח עלינו באש. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי באש חיה שנורתה ישירות לעברנו. ברגע הראשון הופתעתי וחשבתי במהירות מה אני צריך לעשות, אבל די מהר התעשתי והבנתי שאני חייב להוציא את החניכים במהירות מהמקום הזה. ציוותי על ישי צורי ועל בן עוזיאל, שני הלוחמים המנוסים שבאו מיחידה 101 ,לשכב כרתק ולחפות על הכוח. לפי כוכבי השמיים הבנתי איך אני צריך לנווט את דרכי חזרה לכיוון צומת מגידו שהייתה נקודת הסיום של הניווט, והובלתי את החניכים לשם. בעקבותינו הגיעו גם צורי ובן עוזיאל ששימשו כאמור ככוח חיפוי.


27 במסדר של הבסיס באותו סוף שבוע, מפקד הבסיס דאז נשרי, ציין אותי לשבח על התושייה שגיליתי, ועל חילוץ החניכים ללא בעיות. דרך אגב, בעתון שיצא למחרת, צוין שהשומר באותו כפר, שהיה בנו של מוכתר הכפר, נהרג בחילופי האש. לאורך כל הקורס יצרתי קשר טוב והדוק עם החניכים, עם צורי היו לי קשרים עוד שנים רבות לאחר הקורס, ועם טרזן עד היום. במסיבת הסיום שערכנו הם אפילו הדביקו לי כינוי: סוס מרוץ! - כל לילה כמעט, כשהיינו מסיימים את האימונים באזור קיבוץ ברקאי, שאר הכיתות היו עולות על הרכבים שהחזירו אותם למחנה שמונים, ואילו אני התעקשתי שנעשה את כל הדרך חזרה - עשרה קילומטר בערך, במסע רגלי מזורז ולפעמים אפילו בריצה. את כל המסע הזה היינו עושים לפעמים בפחות משעה. במהלך הקורס ולקראת סופו של מחזור הקצינים השני שהדרכתי וסופה של תקופת הקבע בצה"ל, עליה חתמתי, התחלף מפקד הבסיס והגיע ישראל טל )טליק(, שהיה ברבות הימים אלוף בצה"ל וסגן הרמטכ"ל, ונחשב בין מעצבי תורת השריון, ואבי פרויקט טנק המרכבה. טליק מאוד כעס וניסה לשכנע אותי שלא אשתחרר בגמר שרות הקבע, אבל אני הייתי חדור ברצון ושאיפה לטפח את החינוך הגופני בארץ, לא נעניתי להפצרותיו ובקיץ 1955 השתחררתי. אני בשנת 1955


28 פרק שלישי - מילואים ומלחמות ישראל ביולי 1955 סיימתי את שרותי הצבאי וכמו רוב החיילים שיצאו למילואים באותה התקופה, הציבו אותי בגדוד שריון - גדוד השריון הפיקודי של פיקוד מרכז או בקיצור )אנשי הצבא אהבו ואוהבים תמיד להשתמש בראשי תיבות...( גש"פ. במקביל ב-1956/9/1 התחלתי לעבוד כמורה לחינוך גופני בשלושה בתי"ס: "המנחיל" בר"ג, "נוה עוז" בשכונת נוה עוז בפ"ת, "קרית מטלון" בפ"ת. קוריוז קטן: מכיוון שגרתי אז בת"א, הייתי נוסע לעבודתי בהוראה הלוך ושוב על אופני ה-BSA שרכשתי בעבודתי בתיכון. כל הקריירה הצבאית שלי במילואים הייתה מאז בשריון ובפיקוד העורף. התחלתי על משורייני סטגהאונד - משוריינים שיוצרו באמריקה עבור הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה. למעשה ארבעת המשוריינים הראשונים שלי היו מעין "מזכרת" שהשאיר כאן הצבא הבריטי בארץ עם סיום תקופת המנדט. תקופה לא ארוכה אחר כך, במהלך מבצע קדש, שהתרחש בין ה-29 לאוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 ,נקראתי לצאת עם אותה מחלקה לתת סיוע לחטיבה 11 שהייתה בפיקודו של ארווין דורון, מי שיתמנה מאוחר יותר להיות מנכ"ל אוניברסיטת תל אביב. השתתפנו בכיבוש הכפר בני סווהילה שנמצא ברצועת עזה, לא רחוק מהעיר חאן יונס. בבני סוויהלה נתקלתי לראשונה בשנאה לישראל, שמתחילה אצל בני דודנו עוד במוסדות הלימודים. ראיתי בבית הספר המקומי באחת הכתות, קריקטורה המציגה את המגף הערבי מרוצץ את הישות הישראלית.


29 במהלך ההשתלטות על השטח, כדי שאוכל להיות בקשר עם שאר המשוריינים במחלקה, היו לי שתי מערכות קשר - אחת חיצונית כדי שאוכל להיות בקשר עם מפקדה והשנייה פנימית, שבה נתתי הוראות לטען, לתותחן ולנהג. ארווין דורון, מפקד החטיבה, רצה שאני אהיה בקשר עם המפקדה שלו, ולכן נתנו לי בנוסף מכשיר קשר מ.ק. 300 שניצב על הצריח. כדי להיות בקשר עם כולם הייתי צריך כל הזמן להשתמש בשלושה מיקרופונים שונים. למרות שהייתי קצין שריון צעיר יחסית, הייתי די בטוח בעצמי, ולכן בשלב מסוים הזנחתי את מכשיר הקשר שנועד לשיחות עם מפקדת החטיבה וזאת הייתה טעות. במ.ק. 300 ,שנועד לשם כך, קראו לי שוב ושוב, וניסו להודיע לי שעל פי המפות שיש בידיהם אני עלול לעלות על שדה מוקשים ממש עוד כמה מטרים ספורים. מכשיר הקשר עם החטיבה נותר זנוח ומיותם בצד, והדבר הבא ששמעתי היה פיצוץ עז בגלגל הימני הקדמי. כתוצאה מהפיצוץ המשוריין עף באוויר לגובה של מטר וחצי. הנהג קיבל זעזוע מוח ויותר חמור מזה - הוא שבר את עמוד השדרה ונזקק אחר כך ללא מעט ניתוחים. התותחן נבעת מהפיצוץ העז, ושנים רבות אחר כך נשאר מעורער בנפשו, ואושפז במחלקה פסיכיאטרית. כתוצאה מההדף ומהעובדה שישבתי חצי חשוף בצריח, קרעתי את עור התוף באוזן הימנית. שלחו אותי לבית חולים צבאי בצריפין )היום בית החולים אסף הרופא( אבל אחרי כמה ימים ברחתי משם וחזרתי ליחידה שלי, והמשכתי הלאה לעשות מילואים בשריון. בגמר המלחמה, השתתפתי פעם ראשונה בסיור בסיני. מפקד הפלוגה שלנו, אלי ארנן, ארגן לנו טנדר פורד וג'יפ רכבי שלל של הצבא המצרי ואיתם חרשנו את כל סיני כולל עליה לסנטה קתרינה והגעה לתעלת סואץ. אני הפכתי סיורים אלה לנוהג וקיימתי אותם גם אחרי מלחמת ששת הימים וגם אחרי מלחמת יום כיפור.


30 עם המעבר לטנקי שרמן, נשלחתי להשתתף בפרק הטקטי של קורס קציני שריון 1958/6/28-5/6 .בקורס הזה השתתפו אז חבר'ה צעירים שמאוחר יותר הפכו למפקדים בכירים בשריון, כשהמפורסם ביותר מבניהם היה אביגדור בן גל - יאנוש, שהיה מפקד החטיבה שעצרה את הסורים בגולן במלחמת יום כיפור 1973 ,ולאחר מכן מפקד פיקוד הצפון. בתחילת 1961 ,קראו לי לעשות קורס מ"פים בשריון. הקורס נמשך שלושה חודשים עד 1961/3/16 .מכיוון שהייתי אז כבר מורה לחינוך גופני, מנהל ביה"ס "ניצנים" נמלא חימה וזעם - איך אני מעז לעזוב את בית הספר למשך תקופה כל כך ארוכה. הוא פנה למנהל מחוז ת"א בתלונה וזה בתגובה, שלח לי מיד מכתב פיטורין מעבודתי בהוראה, כי הפסקתי את עבודתי מרצוני, כדי להשתתף בקורס. את מכתב הפיטורין שהוא שלח לי קיבלתי כשכבר הייתי במחנה הצבאי. למזלי הרב באותו הערב הגיעו למחנה הרצל שפיר, שהיה מפקד הבסיס, וחיים בר לב, ששימש באותה תקופה כסגן הרמטכ"ל. מיד הראיתי להם את המכתב ואמרתי להם בגילוי לב: אני נשוי טרי. אשתי דליה ז"ל ילדה לא מזמן )את ילדתי הראשונה שלומית( ונמצאת בחודשי היריון )של ילדתי השנייה טלי(. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מפוטר ולהישאר בלי שום מקור פרנסה. עוד באותו ערב, בלי שום שהיות מיותרות, כתב חיים בר לב מכתב חריף לאנשי משרד החינוך. אחרי כמה ימים קיבלתי מכתב נוסף מהמפקח על אזור תל אביב והוא בישר לי שהפיטורים מבוטלים, ואני רשאי לסיים את הקורס כמתוכנן. במילואים לאחר מבצע קדש, אני מפקד גדוד טנקים במחוז שרם-א-שייך הסיור בסיני


31 מנזר סנטה קתרינה בחצי האי סיני טיול עם חברים ב-1956/11/25 במהלך הטיול הרגשתי לא טוב...


32 המשכתי לשרת כאיש מילואים מפקד פלוגה. מדי שנה בערך היינו יוצאים לערוך אימונים שונים באזור צאלים. באותה תקופה יצא לי שם טוב בקרב החיילים משום שהקפדתי תמיד להיות נעים וקשוב אליהם ואל הצרכים המיוחדים המאפיינים בדרך כלל חיילי מילואים. חוץ מזה היה לנו עוד "סוד", שהיה אחראי לכך שהיה לנו מוניטין טוב בגדוד: אחד החיילים בפלוגה, שבחיים האזרחים היה בכלל איש נגרות במקצועו, התגלה כחובב בישול רציני, ולפי לא מעט תגובות שקיבלנו, האוכל אצלנו בפלוגה היה תמיד האוכל הכי משובח בגדוד. הכל התנהל על מי מנוחות עד שפרצה מלחמת ששת הימים. מלחמת ששת הימים באמצע חודש מאי 1967 ,נקראנו יחד עם עוד רבים וטובים מאזרחי הארץ, לשוב ולהתגייס לשרות מילואים. עם חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, נכנסה מדינת ישראל לתקופת המתנה שנמשכה כשלושה שבועות, ובה נעשו ניסיונות שונים להימנע ממלחמה. אנחנו נקראנו להתייצב בבה"ד 21 ליד צומת בית ליד, ומשם יצאנו על הטנקים לכיוון קיבוץ רמת הכובש, כדי להיערך לכל התפתחות אפשרית. כבר אז היו לנו טנקים יותר משוכללים מדגם שרמן M50 .טנק השרמן היה בעצם פיתוח ישראלי-צרפתי על בסיס הטנק האמריקאי שנקרא על שמו של גנרל וילאם שרמן. הטנקים האלה היוו את עמוד השדרה של הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה, ועברו אחר כך גם לצבא הבריטי. כדי להתגבר על השריון של הטנקים הרוסים שהיו ברשות הצבאות הערביים, הוחלף התותח המקורי של השרמן בתותח צרפתי בקוטר 75 מילימטר. הטנקים האלה שימשו את צה"ל במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים ואחר כך נמכרו לצבא צ'ילה. הפקודה הראשונה הייתה לנסוע על השרשראות מכיוון קיבוץ רמת הכובש לעבר העיר קלקיליה, הנמצאת ממש צמוד לקו הירוק. הייתי אז מפקד צעיר מלא בטחון ואולי אפילו מעט גאוותן. עליתי עם הטנקים שלנו על גבעה הצופה לעבר העיר, וממש כשהיינו בפסגת הגבעה גילינו תותחים ירדנים ללא רתע, שהיו מכוונים ישירות אלינו. למזלנו הרב, הצבא הירדני קיבל ברגע האחרון פקודה לסגת, ובסופו של דבר הצלחנו לכבוש את קלקיליה בלי שנורתה אפילו ירייה אחת. כשעמדנו בקלקיליה והסתכלנו במפות לעבר הדרך שעלינו לעשות בהמשך, ראיתי על הכביש לא רחוק מאתנו מעין נחיל רוטט ורוחש שנע באיטיות מזרחה. כשהתקרבנו לשם הבחנו באלפי פליטים שעזבו בחופזה את העיר ונעו מזרחה, וכשהבטתי בפניהם


33 המעונות והמבוהלות לא התאפקתי ופרצתי פתאום בבכי. אני אמנם יליד הארץ, אבל גם ככזה, לא נעלמו מעיני התמונות המזעזעות של הפליטים היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. כל המראה הקשה הזה של נשים גברים וילדים שצוררים בבהילות את מעט רכושם ונסים במהירות על נפשם, קם פתאום וקרם עור וגידים ממש מול עיניי. מקלקיליה הגענו על שרשראות לכיוון הגבעה הצרפתית בירושלים. הפלוגה המקבילה אלינו, שנקראה הפלוגה הירושלמית, בפיקודו של חברי הטוב אהרון קמרא ז"ל, עלתה עוד קודם לכן לירושלים, )כיוון שהימ"ח שלהם היה במחנה שנלר( והשתתפה בשחרור העיר יחד עם כוחות הצנחנים שהיו שם. כשעמדנו עם הטנקים שלנו ברחוב צאלח א- דין, לא רחוק מהגבעה הצרפתית, שמענו בקשר את הקריאה ההיסטורית והמרגשת של מוטה גור: "הר הבית בידינו. אני חוזר. הר הבית בידינו." מהמקום בו עמדנו ניתן היה להשקיף על העיר העתיקה, ואני שוב התרגשתי עד דמעות. כמי שספג בילדותו חינוך דתי, היה לי ברור ומובן מה מקומה של ירושלים בכל תולדות ההיסטוריה היהודית. מירושלים הפקודה שקיבלתי הייתה, להמשיך לנוע עם הטנקים בדרך המשתפלת לכיוון העיר יריחו. כשהגענו לצומת יריחו, הקמנו לא רחוק משם מחנה אוהלים, ומשם יצאנו כמעט כל בוקר לסיורים במרחב הקרוב, כדי להבטיח את השליטה של כוחות הצבא באזור. תוך כדי השהות במקום, למדתי להכיר את האזור של מסגד נבי מוסא – המסגד הנמצא במדבר יהודה, כעשרה קילומטר דרומית לעיר יריחו וכעשרים קילומטר מזרחה מירושלים, ומזוהה במסורת המוסלמית כמקום שבו קבור משה רבנו. משם המשכנו לעשות סיורים רכובים לכיוון מצדה ועין פשחה. אחרי כמה ימים מיקמתי את הפלוגה שלי בבית מלון באזור קליה, על שפת ים המלח. אני עצמי השתכנתי בסוויטה שהייתה מיועדת קודם למלך עבדאללה. שהינו שם באזור ים המלח ואחרי זמן לא רב, מוניתי כמעין מושל אחראי לאזור יריחו, והשתכנו בכמה מבנים נטושים במרכז העיר. הייתי אז בדרגת סרן. אפשר לומר שבאותה תקופה היינו כמעט מלכי הארץ. היה ברשותי ג'יפ שלקחנו שלל מהצבא הירדני, ובאמצעותו הייתי נוסע מעת לעת לבקר את המשפחה בתל אביב. מזמן לזמן הצלחנו קצינים נוספים ואני להביא את בנות הזוג, ולנסוע יחד איתן לעין פשחה )בתרגום מערבית - המעיין הסדוק( שמורת הטבע הנמצאת בחלקו הצפוני של ים המלח, ויש בה בריכות גדולות עם מים מתוקים. מיריחו קיבלתי פקודה לעבור יחד עם חיילי הפלוגה למחנה צבאי ליד הישוב עטרות שליד ירושלים, בו שהינו כחודש. בסך הכל הייתי כמעט חצי שנה במילואים, אבל


34 הפעם אף מפקח ממשרד החינוך לא התלונן... שנה לאחר מלחמת ששת הימים ב-1968 עוד הספקתי לעבור קורס נוסף בשריון: "קורס קציני סיור מתקדם". מלחמת יום כיפור


35


36 בסוף קיץ 1973 גרנו בשכונת נווה עוז בפתח תקווה, לא רחוק מבית החולים בילינסון. רוחות של סתיו עמדו באוויר ובתחילת אוקטובר, חודש אחרי תחילת שנת הלימודים, ציינו יחד עם כל בית ישראל את יום הכיפורים, היום המקודש ביותר לעם היהודי. כמו בכל יום כיפור, הייתי הולך לשמוע את התפילות בבית הכנסת, ופתאום על ציר רחוב ז'בוטינסקי, הציר המוביל מפתח תקווה מערבה לתל אביב, ראיתי לא מעט כלי רכב - דבר חריג ביותר ולא רגיל ביום הזה שבו כל התנועה דוממת )באותה תקופה גם לא מילאו את הרחובות רוכבי אופניים או קורקינטים חשמליים כמו היום(. בשעה שתיים בצהריים פתחתי את הרדיו, ושמעתי על פתיחת המלחמה מצד מצרים וסוריה. מיד צלצלתי למפקדי המחלקות ולמפקד החוליה הטכנית, וביקשתי מהם להגיע לימ"ח של הגדוד, מחנה 21 ,שליד כפר יונה. בשלב זה לא ידענו בכלל מה קורה ולא קיבלנו שום פקודה ישירה. האינטואיציה שלי אמרה: גייס קודם כל את כל אנשי השדרה הפיקודית. כמה שעות אחר כך הגיעה מילת הקוד המתאימה, וכל אנשי הפלוגה שלי הגיעו לבסיס. קוריוז מוזר: כשהגענו לבסיס, רצינו לזווד את הטנקים, אבל המחסנאי במקום אמר שלא הגיעה אליו שום פקודה כזאת. נתתי הוראה לפרוץ את המחסנים ועד שעות הערב היינו הפלוגה הראשונה שהיתה מוכנה ומאורגנת עם כל הציוד הנדרש. קרוב לאחת עשרה בלילה קיבלתי הוראה לצאת על שרשראות ולהגיע לצומת צמח. כשהגענו לצומת צמח התרחש אירוע מרגש: מפקד החטיבה האזורית, שהיה חניך יחד איתי בקורס קצינים, חיבק אותי ואמר לי שאנחנו הכוח היחידי שנמצא באזור, כיוון שכל המוצבים לאורך נהר הירדן היו ריקים, ומרבית החיילים שאיישו את המוצבים בדרך קבע, נסעו יומיים לפני החג לבתיהם, ובמהומה הגדולה שנוצרה, לא הספיקו לחזור. היינו הפלוגה היחידה שהגיעה באותו זמן לצומת צמח, ובמידה רבה זה היה מעין מחזה סוריאליסטי: איך הטנקים נכנסים לתחנת הדלק הנמצאת בטבורה של הצומת ומתדלקים כפרייבטים )כלי רכב פרטיים( לכל דבר. כמה שעות אחר כך, קיבלנו מפיקוד המרכז הוראה להמשיך לנוע ולהצטרף ליחידות הטנקים המעטות ששהו אותה שעה בדרום רמת הגולן. מפקד החוליה הטכנית שלי, איש מילואים ותיק שהיה מיודד בין השאר עם סגן מפקד הפיקוד, פנה אליו בלי ידיעתי, ואמר לו: אתה מפקיר את מחוז המרכז לטובת הצפון, כאשר פה אין אף חייל ואין אף כוח שיכול להגן על התושבים שנמצאים לאורך הגבול עם ירדן )אז עוד לא היה ברור לגמרי, שבמקרה הזה ובניגוד למלחמת ששת הימים, חייליו של המלך חוסיין, מלך ירדן, לא יצטרפו למערכה(.


37 כך או כך הפקודה השתנתה - גדוד השריון הפיקודי מספר 181 של פיקוד הצפון, הגיע גם הוא לצמח וקיבל הוראה לעלות לרמה במקומי. במידה רבה, וכמובן מבלי שיכולתי להעלות את זה אז על דעתי, ההחלטה הזאת הייתה החלטה גורלית שהשפיעה על חייהם של הרבה אנשים. כמעט כל הטנקים של אותו גדוד הושמדו, והרבה חיילים נפגעו ונפצעו. מפקד הגדוד, אל"מ עוזי מור, נותר עיוור בתום הקרב, ואני, שוב מבלי שבעצם יכולתי לחזות זאת מראש, נשארתי באזור צמח, ואין לי אלא לברך על מזלי. הפלוגה השלישית בגדוד, הפלוגה הירושלמית, נשלחה לעזור לכוחות בסיני. לאחר כמה ימים, כשהתקרב החורף, היינו צריכים למצוא מקום בו נוכל לשכן את החיילים של הפלוגה. איכשהו הגענו לקיבוץ חמדיה, לא רחוק מהעיר בית שאן, אבל למרבה הפתעתנו חברי הקיבוץ סרבו לארח אותנו. יכול להיות שהם פחדו, שנוכחות של כוח צבאי במקום תגרור שוב שורה של הפגזות מצד הגבול הירדני, והם כזכור סבלו רבות מאותן הפגזות בתקופת מלחמת ההתשה, עד לספטמבר השחור - חודש ספטמבר 1970 ,שבו חייליו של המלך חוסיין סילקו מהגבול את ארגוני הטרור, שעד אז, בין השנים 1968 ל-1970 ,גרמו ללא מעט כאב ראש וסבל לכל יישובי האזור. עברנו עוד מספר קיבוצים באזור עד שהגענו לקיבוץ מסילות שהסכים לארח אותנו. חברי הקיבוץ קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, אבל ביקשו שנשאיר את הטנקים מחוץ לשטח הקיבוץ. למזלנו היה שם בית אריזה לתמרים שבאותו הזמן, גם בגלל המלחמה, עמד ריק, אנחנו לקחנו מספר יריעות ניילון, סגרנו את דפנות בית האריזה שהיו פרוצות לרוח, וארגנו לנו מקום בו נוכל לשהות יותר מכמה ימים. בהתחלה לא היה ברור אם ירדן תיכנס בסופו של דבר למלחמה או לא )אז גם לא היה ידוע מה שהתפרסם כמה שנים מאוחר יותר - שהמלך חוסיין בכבודו ובעצמו הגיע כמה ימים לפני יום כיפור לביתה של ראש ממשלת ישראל דאז, גולדה מאיר, והזהיר אותה שעומדת לפרוץ מלחמה(, לנו הייתה משימה לצאת כל יום על גבי הטנקים ולנסוע צפונה על גדות נהר הירדן ולחזור מעבר לגבעות שמאחורי קיבוץ אפיקים, כדי להבליט לעיני כל שבמקום מתקיימת נוכחות צבאית ישראלית, ולאותת בדרך זאת לירדנים, שמוטב ולא יכנסו גם הם לעימות צבאי רב נפגעים עם ישראל. באותה תקופה כאמור, שום דבר לא היה ברור. כמי שקרא לא מעט ספרי היסטוריה בחייו, אני יודע שיש דברים שמתבהרים רק ממרחק של זמן. לכן באותה תקופה חיפשנו עוד ועוד רעיונות איך למנוע מהירדנים להיכנס למערכה. באחת הישיבות הצעתי רעיון שנשמע אולי קצת מוזר: להציף את כל שטחי הבקעה, כך שהטנקים הירדניים ישקעו ולא יוכלו לעבור.


38 בתחילה שרשרת הפיקוד שמעלי פקפקה מעט בהגיון שעמד מאחורי הרעיון המעט מוזר, אבל אחר כך הוחלט בכל זאת לנסות להציף דונם אחד. לקחתי טנק אחד מהפלוגה שלי )באותה תקופה היו בכל פלוגה כ-18 טנקים(, והכנסנו אותו פנימה לשטח המוצף. לקח כמעט שבוע לחלץ אותו משם ולהחזיר אותו לפעילות מלאה. זאת הייתה תקופה מעט מבלבלת - מצד אחד במדינה כולה שררה אז אווירה קודרת ומעיקה שהלכה והתגברה ככל שהתבררו ממדי הפצועים וההרוגים שנפלו במלחמה הארורה. מצד שני באופן אישי זאת הייתה תקופה מאוד מאתגרת ומעניינת - גם לצרכי המשימה וגם מסקרנות טבעית ומובנת, חרשנו את כל האזור מהעיר בית שאן וצפונה, עד למוצב הרדוף בפאתי חמת גדר. כך מצאנו את עצמנו יום אחד משתכשכים ורוחצים במרחצאות שבהן עד לפרוץ המלחמה נהגו לבלות הקצינים הבכירים של הצבא הסורי. כמו כן ערכנו טיולים מרתקים בכל מיני פנינות נוף מיוחדות כמו מפעל החשמל של פנחס רוטנברג, שהיטה את מי הירמוך לתוך נהר הירדן. וכמובן חזינו במפל של נהר הירמוך, שהיה אז מחזה טבע נהדר בגלל הגשמים. זה באמת היה מתעתע - ימי סתיו. אור רך נופל על שדות העמק. נופים פסטורליים שהולכים ונצבעים ירוק. עגלות עם תמרים שנוסעות על הכביש לכיוון בית האריזה בצמח, ולצד זה המועקה הגדולה, שהותירה בציבור הישראלי המלחמה שזה עתה הסתיימה. בינתיים נוצרו תנאים חדשים והשתנה גם מזג האוויר. ימי חורף התחילו וגשם החל לרדת לפרקים. הגברים של קיבוץ מסילות היו עדיין מגויסים רובם לשירות מילואים, ולכן ציוותי על החיילים שלי לעזור לנשות הקיבוץ במשימות החקלאיות הדוחקות שעמדו אז לפניהן. קבוצה של עשרה חיילים בערך התמרדה, ואחד הנציגים שלה פנה ואמר לי בהתרסה: מה פתאום אנחנו צריכים לעבוד בקיבוץ? אין בעיה אמרתי לו. אם אתם לא רוצים לעבוד ולסייע לחברי הקיבוץ, קחו בבקשה אוהלי סיור ותישנו ליד הטנקים בחוץ. אחרי לילה אחד גשום במיוחד הם חזרו והצטרפו למשימות הגיוס השונות כמו כולם. כך הצטרפנו כולנו למשימות החקלאיות השונות כמו איכרים מדופלמים - משלוח דגים ותרנגולות, איסוף ביצים ואפילו מעת לעת תורנויות בחדר האוכל של הקיבוץ. כל דבר שהיה בידינו לעשות כדי לסייע להם. בתום התקופה, אחרי כמעט חצי שנה, כהוקרה על הסיוע לנו בשיכון בתקופת הגשמים, קנינו להם תמונת שמן גדולה, שנתלתה אחר כבוד במרכז חדר האוכל. בתום השהות בקיבוץ קיבלתי פקודה לעבור לשארם א שייח, שם הוצב גדוד הגש"פ שלנו עד סוף 1980 .הייתי אז כבר סמג"ד. מפקד הפיקוד היה ישי צורי, החניך שלי


39 מקורס קצינים, וכתוצאה מכך הייתה לי פריבילגיה גדולה, וקיבלתי כמעט את כל מה שרציתי. כך למשל, לצד המשימות הצבאיות השונות שהיינו צריכים לבצע מעת לעת, קיבלתי קומנדקר, ויחד עם עוד כמה קצינים לקחנו את המשפחות, טיילנו והגענו עד לפסגת סנטה קתרינה, שם ביקרנו במנזר הנוצרי יווני אורתודוכסי, המצוי בטבורו של ההר. עם גמר המלחמה חזרתי לעבודתי במשרד החינוך, ולתפקידי כקצין פיקוד העורף של בתי הספר, בדרגת סגן אלוף. דרגה אותה קיבלתי בתפקידי החדש במילואים "קצין קישור של פיקוד העורף למשרד החינוך" ב-1982/7/13. בתפקידי זה קיימתי קורס להכשרת אנשי סגל מבתיה"ס, כאחראים לביטחון בשעת חרום בבית ספרם. בעזרתם הצלחתי לארגן ולהכין את בתיה"ס לשעת חירום, ואף קיימנו תרגילים רבים של התנהגות התלמידים והסגל בשעת חרום. כתבתי גם הנחיות לבתיה"ס לנושא מל"ח )משק לשעת חרום( שפורסמו בזמנו כחוזר מנכ"ל משרד החינוך, ולמיטב ידיעתי הן תקפות גם כיום. כנראה שפעילותי בתחום הזה הייתה מוצלחת, כי ב-1985/12/28 ,הביטאון הצה"לי באותה עת "במחנה" פירסם כתבה נרחבת על הפעילות ומעורבותי. בזה הסתיים שרותי בצה"ל, וב-1989/5/2 בהיותי בן 56 ,שוחררתי וקיבלתי מכתב סיכום על שרותי - שנה ו-4/3 - בסדיר, שלוש וחצי שנים - בקבע, ועוד 33 וחצי שנים במילואים.


40 מתוך עיתון "במחנה", 85.12.25


41


42 פרק רביעי - קריירה בסוף חודש ספטמבר 1955 ,השתחררתי מהצבא. מיד התחלתי בהוראה של חינוך גופני בבתי הספר היסודיים. הדוד שלי )הבעל של דודתי שמחה, האחות של אמי( אפריים שוורצמן, שהיה אז מזכיר מועצת פועלי תל אביב מטעם מפלגת השלטון - מפא"י, עזר לי לקבל עבודה כמורה מתחיל בשלושה בתי ספר - שליש משרה בבית הספר בנווה עוז פתח תקווה; שליש משרה בבית הספר קרית מטלון בפתח תקווה; ושליש משרה בבית הספר של זרם העובדים – 'המנחיל' ברמת גן. עד כמה היה אז נושא התעסוקה והעבודה קשור לעניין ההשתייכות הפוליטית, יכול להעיד הסיפור הבא - כעבור שנת לימודים אחת מנהל בית הספר 'המנחיל' פנה אלי וסיפר לי שהמפקח על החינוך הגופני רפאל פנון, שהיה בעצמו איש מפא"י, הציע להעביר אותי לבית ספר אחר, מכיוון שבבית היינו מקורבים יותר להצה"ר - ברית הציונים הרוויזיוניסטים ואני הייתי ספורטאי באגודת מכבי צפון, ת"א. המנהל הוסיף מיד ואמר שלדעתו הצלחתי מאוד בעבודה, ולכן הוא לא מסכים בשום פנים להעביר אותי לבית ספר אחר, לא משנה כלל מה ההשתייכות המפלגתית שלי. כעבור שנה גדלו מספר השעות שלי בבית הספר בנוה עוז ובבית הספר המנחיל, ולכן עזבתי את עבודתי בבית הספר בקרית מטלון פתח תקווה.


43 אני מורה בבית- הספר בנווה עוז, פתח תקווה מחזור י"א, אני מומחה לפירמידות מסדר בוקר בבית הספר נווה עוז בפתח תקוה


44 גם מבלי להיחשד חלילה ביותר מקורטוב של גאוותנות או שחצנות, נדמה לי שאפשר לומר במידה רבה של ודאות שהצלחתי מאוד בעבודה בשני בתי הספר. עשיתי הרבה דברים במהלך הקריירה שהיו מבחינת חידושים בדרך ההוראה והלימוד של החינוך הגופני בבתי הספר, גם אם לא תמיד הם היו "רשומים" על שמי. ההצלחה באה לידי ביטוי בשתי צורות: האחת - קיבלתי מכתב הערכה ותודה מועד ההורים של בית הספר 'המנחיל' ברמת גן, והשנייה - מספר לא מועט של תלמידים שלי בנבחרות בתי הספר שלי, זכה להישגים בתחרויות השונות שבהן הם השתתפו. תלמידי בית הספר 'המנחיל' במחוז תל אביב ותלמידי בית הספר בנוה עוז במחוז המרכז. בהמשך חלק מהתלמידים נבחר גם לקחת חלק בתחרויות של נבחרת ישראל - שני תלמידים מבית הספר בנוה עוז בנבחרת ישראל בכדורסל, תלמיד אחד בנבחרת ישראל בכדור עף ועוד תלמידה אחת בנבחרת ההתעמלות הספורטיבית. החל משנת 1961 ריכזתי את כל הפעילות שלי בבית הספר בנווה עוז. מפאת הצלחתי ותרומתי לבית הספר, נבחרתי להיות סגן מנהל כבר בגיל 32 . הצלחתי בנווה עוז נבעה מכמה סיבות: ראשית פעלתי רבות לקיומם של חוגים אחר הצהריים. השקעתי לא מעט שעות לימודים, בעבודה עם תלמידים שהתקשו, כדי לקדם אותם. כל יום נפתח בהתעמלות בוקר לכל תלמידי בית הספר. בנוסף הייתי אחראי על ארגון מופעי סוף השנה של בוגרי כיתות ח' - הן בריקודי עם והן בפירמידות מרהיבות שנזקקו לא פעם לכושר גופני לא מבוטל, גמישות, כושר סיבולת ובעיקר מה שהכי חשוב בעיני - יכולת לעבוד ולשתף פעולה כצוות. כמו שסיפרתי כבר בעבר, בגלל הרקע הצבאי שלי, הייתה לי תרומה לא מבוטלת בארגון והובלת הטיולים השנתיים - מה שקראנו אז טיול האלף לאזור מצדה, ים המלח ועין גדי. אם להודות על האמת, עד היום לפעמים סומרות שערותי כשאני מהרהר במידת הסיכונים שלקחתי על עצמי באותם טיולים עם תלמידי בית הספר. עלינו בשביל הנחש למצדה וטיפסנו על מצוק כדי להשקיף על נחל דוד ליד עין גדי. וזה היה רק חלק קטן מתוך ההרפתקאות שעברתי עם התלמידים במסגרת הטיולים שערכתי איתם. בסך הכל הייתי מאוד מוערך בבית הספר. אפשר אולי לעמוד על כך, ממה שקרה במלחמת ששת הימים בשנת 1967 .אזרחי ישראל נקראו לחפור שוחות ליד ביתם. מכיוון שאני הייתי בצבא, תלמידי כיתה ח' בבית הספר שבנוה עוז התנדבו וחפרו שוחה גדולה בחצר ביתי, עבור אשתי וילדי.


45


46 אני מפקח ארצי על זה"ב 73-1970 מכתב הערכה מחבר המורים וועד ההורים


47 כפי שסיפרתי כבר במקום אחר, מיד אחרי מלחמת ששת הימים ביקשתי להרחיב את השכלתי, למדתי באוניברסיטת בר אילן ועשיתי תואר ראשון במינהל חינוכי, ותואר נוסף בהיסטוריה של עם ישראל ובית שני. בנוסף למדתי וקיבלתי תעודת הוראה בהיסטוריה לבית ספר תיכון. בשנת 1979 ,מצאתי גם זמן להתמודד ולהיבחר, לקדנציה אחת, ליו"ר וועד שכונת נוה עוז פ"ת, בה התגוררנו. בנוסף לעבודתי כמורה בבית הספר הייתי גם פעיל מאוד בשטח ההתנדבותי בצבא ויצאתי למספר קורסים שהעשירו מאוד את הידע הצבאי שלי במספר רב של תחומים. במקביל לקורסים האלה, התקדמתי בסולם הדרגות, כמו שנהוג לומר, והגעתי בסופו של דבר לתפקיד של סמג"ד. הרקע הצבאי הזה, בנוסף להצלחתי בהוראה, גרמו לכך שבקיץ 1970 פנו אלי שלום חרמון ז"ל שהיה אז המפקח הארצי על החינוך הגופני בתי"ס על יסודיים , ופנחס חגין ז"ל שהיה מפקח כולל במחוז המרכז, והציעו לי להיות המפקח הארצי על זהירות בדרכים )זה"ב( ומפקח על בטחון מוסדות החינוך במערכת החינוך, על רקע העלייה במספר פעולות האיבה שהתחילה אז. הייתי אז בן 38 . באותה שנה ממש, נבחרתי להיות מנהל בית ספר בשיכון מפ"ם בפתח תקווה, אבל מאחר ותמיד חיפשתי אתגרים ואפשרות ליצור דברים חדשים יש מאין, ויתרתי על תפקיד הניהול. אין ספק שההצעה להיות מפקח בשני התחומים קסמה לי יותר, ובה בחרתי. המפקח על הזהירות בדרכים היה באופן מסורתי גם מפקח על החינוך הגופני, וגם בשל כך בחרתי כאמור לוותר על ההצעה להיות מנהל בית ספר, ולהתמסר לתפקיד ניהולי בתחום הפיקוח הארצי. במסגרת התפקיד עסקתי בהקמת האגף לביטחון במשרד החינוך. למיטב ידיעתי הוראות מל"ח )משק לשעת חירום( שכתבתי אז - הוראות שפורסמו בחוזר של מנכ"ל משרד החינוך - תקפות עד עצם היום הזה. במקביל, עקב היותי אחראי על נושא ביטחון מוסדות החינוך, מוניתי להיות האיש המקשר בין משרד החינוך לפיקוד העורף בדרגת סגן אלוף. גם במסגרת תפקידי כמפקח ארצי על זה"ב, הכנסתי אז חידוש שלמיטב ידיעתי ממשיך גם כיום, מורים כוללים שנותרו ללא עבודה, בגלל התנאים הכלכליים באותה תקופה, במקום לפטרם, שובצו כמורי זה"ב בכיתות ו', תפקיד שמולא קודם לכן ע"י משטרת ישראל.


48 בקיץ 1973 התפנתה משרת המפקח על החינוך הגופני במחוז תל אביב, עם יציאתה של בתיה הלר ז"ל לגמלאות. רפאל פנון ז"ל, המפקח הארצי על החינוך הגופני בבתי"ס יסודיים דאז, פנה אלי וביקש ממני להציג את מועמדותי, ואכן זכיתי במכרז וקיבלתי את משרת המפקח על החינוך הגופני במחוז תל אביב, ביסודי וגם בעל יסודי, שאוחדו אז תחת משרת מפמ"ר )מפקח מרכז מקצוע( אחד. התחלתי את עבודתי בפיקוח ב-1974 ובתחילת 1975 פנה אלי המפמ"ר של החינוך הגופני בבתי הספר, מר שלום חרמון זיכרונו לברכה, שהיה בעצמו חבר בהנהלת התאחדות הספורט הבינלאומית של בתי הספר )Sport School International - ISF Federation )לנהל את האליפות הבינלאומית לבתי ספר על יסודיים בכדור יד. הסכמתי מיד, גם בגלל האתגר האירגוני שהיה כרוך בכך, וגם מאחר ובמקביל לעבודתי כמורה בסוף שנות החמישים, תחילת שנות השישים, הייתי גם שחקן כדוריד פעיל במכבי צפון תל אביב והכרתי את המשחק ואת חוקיו על בורים. יחד עם ועדה של עוד שלושה אנשי מקצוע מנוסים מאוד מהתחום, זכינו לארגן בשנת 1976 אליפות בינלאומית מוצלחת מאוד, כאשר הבסיס ומקום המגורים והאחסון של הנבחרות השונות היה בתיכון הדסים בשרון, והתחרויות התקיימו באולמות שונים באזור המרכז. בכלל כל הבחירה שלי להיות מורה לחינוך גופני הייתה במטרה לקדם את מקצוע הספורט בבתי הספר. חיפשתי כל הזמן דרכים איך לחדש ולקיים דברים שימשכו את התלמידים לפעילות ספורטיבית, או שיגרמו להם לפעילות חדשה. באליפות הזאת של הכדוריד הכנסתי חידוש שגם אומץ לאחר מכן על ידי מוסדות ה-ISF .בסוף התחרות, ביום טקס הסיום, כל מנהל משלחת של בית ספר שהשתתף קיבל אלבום עם תמונות של משחקי הנבחרת שלו במסגרת האליפות הזאת, בנוסף לכל הפרסים הרגילים. בעקבות הצלחתי בארגון התחרות פנה אלי כבר באותה השנה המפמ"ר )מפקח מרכז מקצוע( על בתי הספר העל יסודיים, מר שלום חרמון ז"ל להציג מועמדות לתפקיד חדש שנפתח אז - סגן מפקח ארצי לבתי ספר על יסודיים )סגן שלו בעצם(. עם קבלת ההצעה ובעקבות היותי רק שנתיים בתפקיד המפקח על חינוך גופני, הרגשתי חובה לפנות לשני חברים - הראשון בהם יאיר פרישמן, שהיה אז המפקח על בתי ספר על יסודיים במחוז תל אביב, ואשר נכנס לתפקידו שלוש שנים לפני, היה איש ארגון מצוין והיה בין השאר האחראי על ארגון האליפות הבינלאומית הראשונה בכדורעף בקיבוץ מעברות, וניהל את תחום הספורט במכביות. סיפרתי לו על התפקיד שהוצע לי והוספתי מיד שאם הוא רוצה בו, לא אעמיד את מועמדותי.


49


50 במסגרת פעילותי ב-F.S.I- 1 .הייתי אחראי על אירגון 13 אליפויות בילאומיות בארץ. 2 .ייצגתי את הנהלת F.S.I .בתחרויות בינלאומיות בחו"ל. 3 .החדרתי 2 תחרויות חדשות / נוספות לפעילות האירגון - א. אליפות של נבחרות בתי ספר באתלטיקה קלה )עד אז היו רק תחרויות אישיות(. ב. אליפות של נבחרות בתי ספר בטניס שולחן.


Click to View FlipBook Version