101 חברותנו התבטאה בביקורים הדדיים וטיולים משותפים. עם אמין ערכנו טיולי ג'יפים ליד הכנרת ובגליל התחתון וכמובן בהר תבור, עם יוסוף, משפחתנו הוזמנה להשתתף במסיק זיתים בחלקה של אביו, בסיורים בפקיעין ובקטיף דובדבנים באזור מג'דל שמס. שיא החברות התבטא לדעתי בארוחה משותפת שערכנו בביתנו מידי יום עצמאות, בה שיתפנו עוד שני חברים - חמיד גנאים מסכנין, שהיה ראש מחלקת הספורט ורעייתו, מנהל בי"ס עבד אל מועתסם עבד אל רחמן מנצרת ורעייתו ועוד חברים מהפיקוח כמו אריה נוה ואשתו, יאיר פרישמן ואשתו ועוד ועוד. נוהג זה פסק, לצערי, עם פרישתי לגמלאות ולאחר פטירת דליה ז"ל. בסוף שנות התשעים, כשיצאתי לגמלאות, יצאו איתי יחד לפנסיה עוד שני חברים שעבדו איתי בפיקוח והפכנו לחברים טובים מאד - אריה נווה חברי הטוב עוד מגימנסיה הרצליה, ויאיר פרישמן שליווה אותי לאורך השנים והיה אף הוא מפקח בתחום החינוך הגופני. שלושתנו היינו פחות או יותר בני אותו הגיל, ופרשנו לפנסיה באותה תקופה. מכיוון שהיה לנו רקע של בילויים משותפים, ישבנו ואמרנו - למה שלא נמצא מסגרת שבה נמשיך את אותה פעילות, עכשיו, כשאנחנו ב"מילואים" של החיים. עוד קודם לכן יצאנו עם יאיר ואשתו ריקי, ומצד שני עם אריה ואשתו אראלה לטיולים נפרדים ככה שהיה לנו כבר מספיק "קילומטרז'" ביחד כמו שנהוג לומר, ועכשיו אמרנו לעצמנו: למה שלא נצרף גם אחרים? החלטנו שאנחנו רוצים לבנות קבוצה שתמשיך את הבילויים והטיולים ביחד, והחלטנו שכל אחד ינסה לצרף את החברים שהיו לו מהצד שלו. כתוצאה מכך הגענו לקבוצה שמנתה בשיאה כמאה חברים, אם כי מטעמים מובנים, לא כולם יצאו לכל הטיולים שארגנו. את החבורה הזו כינינו על דרך הלצון בשם "הק.ג.ב." )ראשי תיבות של המילים "קבוצת גמלאים בליינים"(. לטיולים האלה כבר יצאתי עם אביבה, שהקשר ביננו נולד כמה שנים לפני כן. אחרי הטיולים האלה הגענו כבר לכמאה חברי ק.ג.ב, והחלטנו - יאיר, אריה ואני, שלא נסתפק רק בטיולים בחו"ל, ונארגן מפגשים אחת לחודש חודשיים, ובכל פעם נזמין איש מקצוע או להקה לעניין אותנו. לאירוח ולחלק הגסטרונומי של המפגש, דאגו בכל פעם חברים אחרים שהביאו כיבוד ומבחר מטעמים. המפגש הראשון שאירגנו, בו השתתפו כ-70 חברים, נערך בחצר ביתנו שבקיבוץ, עם להקת זמר רוסית. המפגש היה מוצלח מאד ואנו ממשיכים בכך עד היום, כשאנו כוללים בכך גם מפגשים בחגים, שבהם כל פעם חבר אחר מארח. חגיגת יום העצמאות היא הגדולה ביותר, והיא נערכת בדרך כלל בחצר של חברינו צביקה ז"ל ורוחלה אשתו בגת רימון. כמו כן אנו, חוגגים מידי שנה בבית נילי ויעקב סנדלר ברחובות את חג שבועות וחוגגים בבוסתן לאה ואמיר דור און את טו' באב.
102 קבוצת הק.ג.ב שלנו נשענה בפעילותיה על תרומות ופעולות של רבים מחבריה. ראוי לציון מיוחד חברנו אריה נוה שחגג לאחרונה 90 ,שבמהלך כל השנים פעל ואירגן פעולות וטיולים, כרכז הועד הארצי למורי ח"ג ובמקביל כחבר בוועד מפקחים ומנהלים גמלאים, שני הארגונים במסגרת הסתדרות המורים בישראל, והשכיל לשלב גם חברי קגב בפעולות אלה. בצד קבוצת הק.ג.ב, התגבשה לה חבורה תוססת ופעילה עד היום, שקראנו לה "החמישיות", חברים בקבוצה זאת: יאיר וריקי פרישמן, יעקב ונילי סנדלר. אמיר ולאה דור און, מוטקה ארליך ואביבה קורש וכוכבה בן משה. בשלב הראשון, רק הגברים נפגשו אחת לשבועיים-שלושה למשחק של שעתיים-שלוש ב"דומינו חמישיות" )מכאן שם הקבוצה( ואחת לחודשיים למפגש כל הקבוצה בשבת כולל ארוחת צהרים באחד מבתי החברים. בתקופת הקורונה, הגברים בעזרת תוכנה שקיבלנו, )התקין לנו מאוסטרליה עמיר בנו של יענקל'ה סנדלר(, שיחקו כשעתיים, כמעט כל יום בעזרת ה"ווטסאפ". הטיול הראשון שארגנו היה לווייטנאם, ולקמבודיה ב-2005 . תקופה קצרה יחסית לפני הטיול לווייטנאם, עברתי ניתוח של מפרק הירך. החלמתי די מהר מהניתוח ולכן יצאתי כמעט ללא חשש לטיול. באחד הימים יצאנו לצעדה רגלית באזור יפה מאוד בקצה הדרומי של וייטנאם. הבעיה הייתה שיום לפני זה ירד גשם וכל האזור הפך בוצי וחלקלק. תוך כדי הליכה על אחת הגבעות, החלקתי, וכדי שלא אתיישב חלילה על הצד של הניתוח שהיה עדיין בכל זאת רגיש, הושטתי את יד שמאל כדי לעצור את הנפילה, ואז תוך כדי עצירה שברתי את מפרק כף היד... זה היה ביום השני של הטיול שהיה אמור להימשך שבועיים. מה עושים? איך ממשיכים הלאה כשיש שבר כזה? נסענו למרכז רפואי בינ"ל שניצב בלב עיר הבירה סייגון. רופא דני שעבד שם, בדק את היד ואמר לי שזה שבר די מסובך ולכן הוא מציע לי לנסוע חזרה ולעשות את הניתוח הזה לאיחוי השבר, בארץ או במקום כלשהו באירופה. כשיצאנו מהרופא הדני ניגש אלי רופא וייטנאמי ששמע את השיחה ואמר לי שהוא מציע פתרון אחר: נמשוך לך את כף היד, וכתוצאה מהמשיכה העצמות אמורות לחזור למקום ואז נגבס את המקום ונעשה צילום רנטגן. אם צילום הרנטגן יראה שכל העצמות השבורות חזרו למקום לא נצטרך לעשות ניתוח. מטבעי אני איש שלא מפחד מאתגרים וגם מניסיונות שונים ומשונים גם על גופי, אבל ליתר בטחון אמרתי שאני רוצה להתייעץ, והרמתי טלפון לאורתופד שטיפל בי בארץ. אותו רופא אישר באוזניי שזה פתרון טוב, ולמען האמת יש סיכויים רבים לכך שזה גם מה שהם היו מציעים לי בארץ. חזון תיקון העצמות השבורות עמד אם כן להתממש, אבל אז נוצרה בעיה חדשה:
103 הרופא הווייטנאמי היה איש קטן ומצומק ולכן הוא לא הצליח למשוך את כף היד לבד. שני רופאים מקומיים נוספים גויסו והמשימה הושלמה. הכאבים עברו אמנם למרפק, אבל גם אלה חלפו עברו מהר ויכולתי לחזור לטיול. אבל בכך לא תמה הסאגה - באותה תקופה עשו בווייטנאם שימוש בגבס ישן ששקל המון. המשכתי את הטיול מגובס אבל לא יכולתי להפעיל את יד שמאל. כשהייתי צריך ללכת לשירותים למשל, אביבה הייתה צריכה להתלוות אלי ולעזור לי לפתוח את הרוכסן של המכנסיים. אני מניח שכשרק היכרנו היא לא העלתה על דעתה לאיזה הרפתקאות היא עומדת להיכנס... כך או כך את שאר הטיול הצלחתי לעשות עם שאר הקבוצה, וליהנות יחד איתם מכל הנופים והאתרים הנהדרים של ווייטנאם וקמבודיה, וגם ללמוד זה מקרוב על המלחמה הנוראה שהשתוללה שם רק כמה עשרות שנים לפני. הטיול לווייטנאם אורגן על ידי חברת פגסוס, והצטרפו אליו מטיילים נוספים על חבורת הקגב שלנו. חלקם מאותם משתתפים בטיול הצטרפו מאוחר יותר לחלק מהחבורה המגובשת שלנו. קוריוז נוסף ארע בטיול שערכנו מאוחר יותר לגוואטמלה, מקסיקו, הונדורס ופנמה. היינו חבורה והמדריך לקח אותנו לאיזו גבעה גבוהה שצפתה על האזור. אותו מדריך רצה לרדת כמה מאות מטרים לנקודה נוספת כדי להראות לנו משהו, אבל משום מה אני החלטתי להישאר במקום. סיכמנו שהקבוצה תחזור למקום בו נשארתי אבל אותו מדריך החליט לעשות קיצור דרך ולהגיע לאוטובוס דרך שביל אחר. כשכל הקבוצה הגיעה לאוטובוס הם הבחינו בחסרוני. כשראיתי שהם לא חוזרים, החלטתי החלטה שאני ממליץ עליה בחום לכל מטייל - חזרתי לנקודת המפגש עם האוטובוס ותיארתי לעצמי שבסופו של דבר גם הם יגיעו לשם, אבל הדקות נקפו ולא נראה מהם כל סימן. בשלב הזה אני מודה התחלתי קצת לחשוש. בכל זאת אני אדם לא צעיר שנמצא לפתע בסביבה לא מוכרת. למרות זאת החלטתי שאני לא זז מהמקום גם כשהשמיים קדרו פתאום וגשם כבד איים להתחיל לרדת. אחרי עוד כמה דקות ארוכות שמעתי פתאום רעש של אופנוע. הסתבר שאותו מדריך לקח מאיש משטרה שהיה שם את האופנוע שלו )יכול שהוא הגניב לכיס שלו גם כמה מטבעות בלי שאף אחד הרגיש, אבל על זה אני לא יכול להתחייב( ובא לחלץ אותי. סוף טוב הכל טוב - חזרתי כמו מלאך רכוב על גבי האופנוע והתקבלתי במחיאות כפיים סוערות על ידי שאר חברי הקבוצה שחיכו לי באוטובוס, משל הייתי גיבור של סרט הוליוודי נשכח ונעלם.
104 טיולי הק.ג.ב.
105
106 ביום אחר באותו טיול, התחקנו אחרי שרידים של שבט האינקה ואחרי פירמידות יפות שניצבו שם על פאתי הדרך. טיפסנו על אחת מאותן הגבעות, ואני, בהתאם למזג המעט שובב ופראי שניחנתי בו גם בגילי הלא צעיר, חיפשתי את השביל הכי קצר, גם אם היה מדובר בדרך לא סלולה וזרועת מכשולים, ולא תמיד שעיתי להוראותיו של המדריך. אותו מדריך התחיל לצעוק עלי שאני מסכן את כל הקבוצה עם קיצורי הדרך המעט פרועים שלי, ובאמת זמן לא רב אחר כך, נחצ'ה בוך, חברי הטוב, אלוף הארץ האגדי בשחייה, איבד את שיווי משקלו, נחבט קשות באזור האגן והחזה, ונהיה קצת מטושטש, עד שלא הייתה ברירה ונאלצנו לשלוח אותו לטיפול רפואי. זאת הייתה עוד הוכחה, שמה לעשות - אף אחד מאתנו לא נשאר צעיר לנצח. טיול נוסף בו אני נזכר כעת, הוא הטיול לקאצ'קאר שבדרום מזרח תורכיה. באחד הימים הביא אותנו המדריך עד למקורות של נהר הפרת, שם ישבנו אבל לא בכינו בזכרנו את ציון, אלא פשוט השתכשכנו במים. לא רחוק משם, יש אזור מעניין שנקרא חארן, ובו ניצבים מה שהתורכים טוענים שהם השרידים של תיבת נוח. עבורי, כמי שאוהב מאוד את ההיסטוריה היהודית והישראלית, זה היה טיול מעניין ומרגש מאוד. טיול נוסף שהשאיר בנו זיכרונות ורשמים רבים, היה טיולנו ללפלנד שבצפון פינלנד. פרט להבדל הקיצוני במזג האויר וללבוש )אוברולים מרופדים וכובעי פרווה שכיסו את האוזניים, הרכיבה במרכבות איילים ו/או מרכבות כלבים ו/או אופני שלג( עיקר המאמצים הוקדש לצפייה בזהר הקוטב. היה זה טיול מעניין שכלל היכרות מעמיקה עם אורח חיים שונה משלנו. נסיעות לא מעטות עשיתי גם במסגרת חברותי בוועדות השונות של ה-ISF. אחת הנסיעות הזכורות לי ביותר הייתה לעיר שנחאי בסין. נסעתי אז עם חברי הטוב יאיר פרישמן, ולנסיעה צירפנו, על חשבוננו, גם את הרעיות. היות ויאיר היה חבר בוועד של האתלטיקה הקלה, חיכה לנו בירידה מהמטוס רכב מוסטאנג מפואר שלקח אותנו עד למלון, ובכל טקס כמעט היינו אורחי הכבוד. כשעמדנו שם ביציע הכבוד באצטדיון, עלתה בזיכרוני פתאום השכונה והבית הקטן והצנוע בדרום תל אביב שבו נולדתי וגדלתי לפני המון שנים, ולא יכולתי שלא לחשוב על כל הדרך הארוכה שעשיתי מאז, אבל מהר מאוד המחשבות חזרו אל כל המראות המרהיבים ששטפו את עיני, ואל התרבות הלא מוכרת אליה נחשפתי בפעם הראשונה. מה שהרשים ועניין אותי מאד בטכס הפתיחה של התחרות )אליפות בינ"ל במרוצי
107 שדה( היו מופעי טכס הפתיחה של התחרות - אקרובטיקה, התעמלות למיניה, מחול ומוסיקה, ברמה גבוהה מאד. ראש עירית ביג'ין, שהיה מארח התחרות, הושיב אותי כנציג ה-ISF לידו. ברוב גאווה הוא טרח לספר לי שכל המופיעים הם תלמידי חטיבות הביניים של העיר ביג'ין. לשאלתי כיצד זה קורה? הוא הסביר לי: כל תלמידי בתיה"ס היסודיים של העיר עוברים מערכות של מבחנים לכישוריהם ויכולותיהם בנושאים השונים, בעת מעברם לחטיבות הביניים, הם משובצים לפי כישוריהם, וכמובן שבכל חטיבה כזאת יש מורים ומאמנים לאותו נושא/ענף. דהיינו חטיבת ביניים למוסיקה, חטיבת ביניים לשחייה וכיו"ב. כדי להבין באיזה היקף מדובר, הוא אמר לי שבביג'ין יש כ- 3000 חטיבות ביניים. כך למדתי להבין כיצד הסינים מצטיינים בנושאים השונים. הם "פשוט" מתכננים את מערכת החינוך וקובעים לכל בי"ס מטרות להשגה, בתחומים השונים של החיים. כשתם הטקס, יצאנו לארוחה עם סגנית שר החינוך הסיני, ואכלתי בפעם הראשונה מדוזות יבשות - אכלתי מבלי לחשוש. כל נסיעה כזאת הייתה הזדמנות נהדרת להיות חשוף לתרבות שלמה, זרה ולא מוכרת. חוויה נוספת שנחקקה עמוק בזיכרוני הייתה הנסיעה לאולימפיאדת סיאול ב-1988 . זאת הייתה האולימפיאדה ה-15 במספר, והיא נערכה מה-17 בספטמבר עד השני באוקטובר מה שגרם לכך שאת החגים חגגנו שם. באולימפיאדה זו חוויתי הרבה חוויות, ספורטיביות יותר או פחות. כך למשל, בן ג'ונסון, האתלט הקנדי, שבר שם את שיא העולם בריצת מאה מטר והעמיד אותו על 79.9 שניות, אבל פחות מ-48 שעות לאחר מכן, התגלה כי השיא המדהים הושג באמצעות שימוש בסמים ממריצים, ומדליית הזהב שבה זכה ג'ונסון, הועברה לאתלט האמריקאי קרל לואיס. שם למדתי בין השאר להכיר את הגאונות של דרום קוריאה ואנשיה. זאת הייתה האולימפיאדה הראשונה שהייתה כולה מתופעלת על ידי מחשבים ואמצעים אלקטרוניים נוספים שהיו חדשניים מאוד לאותה תקופה. בתחרות הקפיצה למוט היינו עדים לאירוע מעט משונה - באמצע הקפיצה במוט של האתלט הבריטי תומפסון, נשבר פתאום המוט והוא נפל באמצע הקפיצה. עד אז היה נהוג להשתמש במוטות מבמבוק ולאחר מכן, עברו להשתמש במוטות מפיברגלס. אז גם שבתי וקיבלתי אישור לכך שעולם הספורט ממשיך להתפתח ולהתקדם כל הזמן, במטרה לעזור לאדם לחצות שוב ושוב את רף היכולת וההישגים שלו.
108 ואם נחזור לרגע מהכללי והנשגב אל הפרטי והאישי - באחת מהנסיעות, נדמה לי שזה היה בבנגקוק, תפרו למעני חליפה מפוארת, חליפה שאני שומר אצלי עד היום בארון, ובכל פעם שאני רוצה להיזכר בנסיעות שעשינו לכל רחבי העולם אני מוציא אותה לרגע ומתבונן בה. אז גם כמו בקלידוסקופ צבעוני שבות וניצבות מול עיני תמונות מרהיבות מתחנות שונות אותן עברתי בחיי - ילדות בשכונה הקטנה בדרום תל אביב ותחרויות הספורט השונות שבהן השתתפתי אני עצמי כאתלט פעיל באצטדיון הישן של המכביה )כשחושבים על כל האצטדיונים המפוארים שבהם ביקרתי, כמו אצטדיון האתלטיקה הקלה בסיאול, קשה קצת לקרוא למגרש המיושן שבו התאמנו באותו השם, ואף על פי כן הוא חקוק עדיין עמוק בזיכרוני(. לא אגזים אם אומר שמסגרת החברות שלי בוועדות השונות של ה-ISF נסעתי לפחות עשר פעמים לתחרויות שונות, וכל ביקור כזה, הותיר בי תמיד רושם אדיר ורצון עז להמשיך לטייל ולראות את העולם.
109 אחרית דבר הגיע הזמן לומר דברי תודה - תודה לכם שקראתם את ספרי. אני מקווה שהספר הזה ממלא את היעדים השונים שהצבתי בפניי. ראשית, מתוך הצער שלי על כך שלא ישבתי עם הוריי ולא שמעתי מהם ולכן גם לא ידעתי כלום על חייהם והקורות אותם, לפני שאני באתי לעולם, החלטתי להשאיר לכם מסמך, שדרכו תוכלו ללמוד ולדעת עלי, על משפחתנו הרחבה יותר ועל התפניות והאפשרויות שניצבות בפניך במהלך החיים וניצולן בצורה אופטימלית. מאידך, למרות שלא הייתי רודף כבוד ונהגתי בכבוד והערכה לכולם, רציתי להבליט כמה פעולות, תכניות וצעדים מעשיים שעשיתי בחיי, והייתה להם משמעות רבה גם אז וגם בעתיד. היבט שני לכתיבתי, היה לתת, ממרום גילי, פרספקטיבה לשינויים שעבר עולמי, ובכך אולי לסייע לבני משפחתי ולקורא הספר הצעיר, להיות מוכנים לשינויים שוודאי יופיעו גם אצלם בעתיד. היבט אחר שלדעתי חשוב ביותר, וראוי אולי לשמור אותו תמיד כמין ציון דרך - עבדתי ועסקתי בכל חיי בנושא/מקצוע שאהבתי ורציתי לקדם. יש לי תחושה שהצלחתי בכך. מבחינה אחרת, ספרי מהווה מעין הכרת תודה והערכה, לבני משפחתי, לדליה בעבר ולאביבה בהווה, לארבעת ילדיי ובני זוגם, 10 נכדיי וארבעת ניניי, על היחס, הערכה ואהבה שהרעיפו עלי. בלעדי כל זאת לא הייתי מגיע לגילי 90 ,בוודאי לא במצב הנפשי אותו אני חש - חיים טובים ונוחים בחיק משפחה מקסימה מוכשרת, מסייעת, אוהבת ואהובה. גם לכם חברי הטובים עמכם השתובבתי, נהניתי, ביליתי וראיתי עולם ולמדתי עד כמה צודקים המחקרים והמדענים המצביעים על החשיבות של חבֶרות וחברים בכל הגילים ובמיוחד בגיל המבוגר. לא הרבה אנשים זכו להיקף ורמה של חברים וחברות שזכיתי לה אני. תודה לכם ולכן. אוהב את כולכם.
110 אינני יכול לסיים מבלי לומר דברי תודה, למי שכתבו, ערכו והוציאו לפועל את רעיוני, בדבר כתיבת הספר הזה. אודי בן סעדיה וענת מידן )מידן - הוצאת ספרים( הניסיון והידע שלהם, תרמו רבות לרמתו וצורתו הנאה של ספרי זה. תודות מגיעות גם לבנותיי שלומית וטלי, על העזרה באיתור תמונות ועריכת מספר קטעים, וכן תודות לנטע קורש )נכדה של אביבה( שסייעה במספר איורים. מוטקה ארליך אוגוסט 2023
111 דליה ואני, סביבנו ארבעת הילדים שלנו עם המשפחות שבנו
112 מתוך הצער שלי על כך שלא ישבתי עם הוריי ולא שמעתי מהם ולכן גם לא ידעתי כלום על חייהם והקורות אותם, לפני שאני באתי לעולם, החלטתי להשאיר לכם מסמך, שדרכו תוכלו ללמוד ולדעת עלי, על משפחתנו הרחבה יותר ועל התפניות והאפשרויות שניצבות בפניך במהלך החיים וניצולן בצורה אופטימלית.