מוטקה ארליך

51 יאיר נתן לי את ברכת הדרך ואז נסעתי לחיפה לפגוש את דולק אומשייף, שהיה זקן המפקחים על החינוך הגופני, וגם מנהל אולם הספורט ברוממה חיפה, שהוקם באותה התקופה. רק אחרי שקיבלתי גם ממנו את ברכת הדרך, הגשתי את המועמדות שלי. היה לי חשוב להתחיל את דרכי בפיקוח הארצי כאשר אני לא "דורך על בהונות" של מישהו אחר, כמאמר הביטוי האנגלי. שלום חרמון זיכרונו לברכה, שהיה ממייסדי ה-ISF .והיה בעל קשרים טובים וחזקים באירופה )הוא עצמו היה יליד העיר ברלין( הגדיל לעשות, והציע את מועמדותי כחבר בוועדת האתלטיקה הבין לאומית של ספורט בתי הספר. לאחר שנבחרתי כחבר הועדה, יזמתי כמעט על ההתחלה שתי פעילויות חשובות - הראשונה הייתה ארגון של האליפות הבינלאומית במרוצי שדה בישראל. הנבחרות האורחות התגוררו באכסניית הנוער בטבריה והתחרות עצמה נערכה באזור בית שאן. בשלב הזה כבר התחלתי להאציל סמכויות ולהעביר חלק מהאחריות על ארגון התחרות בשטח לידי דני שור, מורה לחינוך גופני שהכרתי מקיבוץ טירת צבי שהיה בעצמו מאמן אתלטיקה קלה. טקס סיום התחרות התקיים באמפיתיאטרון הרומי היפהפה בפאתי העיר בית שאן, ובתחרות עצמה השתתפו בנים ובנות מעשרים בתי ספר מכל רחבי העולם. במסגרת התחרות הזאת הכנסתי חידוש, שאומץ אחר כך והפך לשגרה מבורכת בכל התחרויות של ה-ISF ברחבי העולם - זה היה "מרוץ שליחים של ידידות". מרוץ שיצא לדרך באזור צומת צמח בעמק הירדן, והסתיים בהקפה מלאה של הכנרת, כאשר המרוץ עצמו חולק בין כל המשתתפים, וכל משתתף העביר את המקל לתלמיד ממדינה אחרת. זה היה מרגש מאוד לראות תלמידים ואצנים ממדינות שונות, בעיקר מאירופה - צרפת, גרמניה, אנגליה, אוסטריה, דנמרק ועוד, מעבירים את המקל זה לידי זה ובמיוחד מקרה של תלמיד אחד, שעזר לתלמיד אחר, ממדינה אחרת, שהתקשה בריצה, ובכך הניח בעצם יחד עם האחרים את היסוד להיכרות שתלך אולי ותעמיק ותתרחב גם בעתיד. חידוש נוסף שהכנסתי במסגרת עבודתי כחבר הועדה לאתלטיקה של ה-ISF , הייתה שימת דגש על התחרויות הקבוצתיות באתלטיקה קלה. עד כניסתי לתפקיד רוב התחרויות באתלטיקה קלה היו בגמנסיאדה בתחרויות אישיות, כלומר משתתף אחד נגד משתתף שני וכו'. בעקבות הצעתי אימצה הועדה את הרעיון לקיים אליפות אתלטיקה קלה גם במסגרת קבוצתית - נבחרת של בית ספר אחד, נגד נבחרת של בית ספר שני. התחרות הקבוצתית הראשונה נערכה בארץ והשתתפו בה ספורטאים מעשר נבחרות. התלמידים התגוררו בכפר הירוק, והתחרויות עצמן נערכו במרכז האולימפי

52 בהדר יוסף. גם התחרות הזאת הפכה למסורת. הועד המנהל של ה-ISF הקדיש לא מעט מאמצים להרחיב את מסגרת הפעילות של הארגון ולצרף אליו גם מדינות שלא תמיד היו ידידותיות לישראל. במאמץ משותף עם עוד חברים הצלחתי להעביר בתקנון הארגון החלטה, שמדינה שלא תהיה מוכנה לשתף קבוצה מישראל, לא תוכל להיכנס כחברה להתאחדות בתי הספר וגם לא להתחרות במסגרת התחרויות שיזם הארגון. אין ספק בכלל שלהחלטה הזאת הייתה חשיבות רבה לא רק בתחום הספורט אלא כחלק מהמאמץ לשמור על מעמדה של ישראל ברחבי התבל. בשנת 1980 חל שוב שינוי במעמדי - שלום חרמון ביקש לצאת לגמלאות והציע שאני אמלא את מקומו, ואכן ניגשתי למכרז וזכיתי בתפקיד המפמ"ר האחראי על החינוך הגופני בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים בכל רחבי הארץ. שלום חרמון, שהיה כזכור גם ממייסדי ומקימי ה-ISF ,רצה שהמסורת אותה הנהיג במשך השנים תימשך, ולכן הוא הציע למוסדות שם לבחור בי לוועד המנהל הבינלאומי לספורט בבתי הספר, ואכן באסיפה הכללית השנתית של ISF באותה שנה, נבחרתי להיות חבר בוועד המנהל של ISF. במקביל לפעילות הנ"ל, חיפשתי דרכים נוספות לפתח את הספורט בבתי הספר בישראל. כדי לקדם את הפעילות הספורטיבית פעלתי בשני נתיבים - במסגרת חטיבות הביניים התחברתי ליאיר פרישמן חברי הטוב, שהיה המפקח על החינוך גופני באזור המרכז. במסגרת פעילותו, ייסד יאיר פרישמן בשנת 1977 כיתת ספורט לאתלטיקה קלה בחטיבת הביניים 'עלומים' ברמת השרון. אני עקבתי אחרי הפעולה הזאת וראיתי את תוצאותיה המדהימות, הן מבחינה ספורטיבית - תוצאות שבאו בין השאר לידי ביטוי בזכיות באליפויות בתי ספר בבודדים, וגם בתחום הקבוצתי, ומה שלא פחות חשוב, ואולי אפילו בעל ערך גדול יותר מבחינתי, הייתה העובדה שתלמידי כיתת הספורט בבית הספר 'עלומים' שהתחילו את שנת הלימודים בכיתה ז' כמו כל התלמידים האחרים, היו בסוף כיתה ט' המצטיינים בכל בית הספר, גם בתחום הלימודים "הרגילים". במידה לא מבוטלת אפשר לייחס את זה בין השאר לאווירה המיוחדת ששררה בכיתות הספורט - התמדה. צמידות למטרה וליווי צמוד של צוות המורים. שיתוף הפעולה עם יאיר פרישמן התבטא בכך שניהלנו יחד את כיתות הספורט - הוא מקרוב ואני קצת מרחוק. בתוקף תפקידי הצלחתי להוסיף שעות לימוד לכיתות הספורט על חשבון שעות הלימוד של משרד החינוך. כתוצאה מכך לכל תלמיד בכיתות הספורט היה בנוסף לשתי השעות השבועיות בחינוך גופני עוד שש שעות מתוקצבות לפעילות

53 הספורטיבית של ענף הספורט שאותו בחרה לקדם החטיבה. על הצלחת כיתת הספורט בבית הספר 'עלומים' והשתתפותי בפיתוח הנושא יכולה להעיד העובדה שכיום יש למעלה ממאה חטיבות בינים שפועלות בהן כיתות ספורט כאלה בכל רחבי הארץ, כולל במיעוט הערבי. יחד עם זאת עלי לציין גם את הדברים הבאים - במסגרת לימודי לתואר שני, ניסיתי לבצע מחקר על ההישגים הלימודיים של תלמידי כיתות הספורט. לתדהמתי גיליתי שבאף חטיבת ביניים אין מסגרת שבודקת את רמת הלימודים בכניסה ובסיום בית הספר. כמובן שללא בדיקת עומק כזאת, לא ניתן היה

54 לקיים שום מחקר מדעי רציני. שאלתי לא מעט מנהלים אותם הכרתי היטב איך הם יודעים שתלמיד מסוים התקדם אצלם בבית הספר, ולמרבה האכזבה נותרתי ללא מענה. באחת מהישיבות הראשונות שבהן השתתפתי יחד עם יושב ראש המזכירות הפדגוגית, שאלתי באופן תמים למחצה האם ישנה מטרה לימודית או חינוכית מוצהרת לתלמיד המסיים את מערכת החינוך בישראל. שוב לתדהמתי ראיתי שכל המפקחים המקצועיים הסתכלו עלי בתימהון ויושב ראש המזכירות הפדגוגית השיב בשלילה. בעקבות המידע הזה התחלתי בפעולה שלדעתי ולטעמי היא פסגת פעילותי כמפקח בחינוך הגופני - התחלתי לבדוק את תכניות העבודה של המורים לחינוך גופני בבתי הספר השונים. מדי שנה ביקרתי בעשרות בתי ספר בכל רחבי הארץ מדן ועד אילת. לכולם הייתי מגיע בשעה שמונה בבוקר, לפעמים בטיסה כמו בביקורים בבתי הספר באילת, ולרוב בעזרת הרכב שלי. הייתי נוכח בשיעורים לחינוך גופני ולאחר מכן קיימתי שיחות מקיפות עם המורים לחינוך גופני ועם מנהל בית הספר. במסגרת סיוריי למדתי לדעת שלרוב המורים אין בעצם תכנית לימודים מסודרת ואין גם מידע בתחום התכנון. כדי להבהיר מה כוונתי - רציתי שכל מורה יציב לעצמו יעדים שאותם ישיג התלמיד בגמר לימודיו בבית הספר בתחום החינוך הגופני והספורט. את היעדים האלה הוא היה צריך לפרט במסגרת תכנית רב שנתית ולחלק את היעדים השונים בהתאם למספר שנות הלימוד בבית הספר, תוך שהוא מציין את דרכי ההוראה שיובילו אותו להשגת אותן מטרות. בתחום הזה שיתפתי פעולה עם חברי הטוב אברהם סטרובולסקי ז"ל, שהיה מפמ"ר במערכת החינוך בברית המועצות בתחום החינוך הגופני, ויחד איתו פתחנו בהשתלמות שנתית שהתקיימה באוניברסיטת תל אביב, השתלמות שבאה להנחות וללמד את המורים כיצד לתכנן את עבודתם. כדוגמה הבאתי לא פעם את תכניות העבודה שלי מתקופת היותי מורה בבית הספר בנווה עוז. הנושא הזה של תכנון הוראה הוא כיום נושא מקובל בכל המכללות שעוסקות בהוראה וחינוך. אני רואה בזה כאמור את פסגת הישגיי. שתי פעולות נוספות אותן ביצעתי - הצלחתי לשכנע את המזכירות הפדגוגית ואת הנהלת המשרד לפרסם בחוזר מנכ"ל הוראה שכל תלמיד המסיים את בית הספר העל יסודי צריך להתחייב לסיים עם ציון חיובי בחינוך גופני, אחרת הוא לא יוכל לקבל תעודת בגרות. על צעדי זה הותקפתי אגב גם בעיתונות ובפורומים שונים. בעיתון "חדשות" אפילו קיבלתי פעם את הכותרת: "מוטקה ארליך טיפסת על עץ גבוה!".

55 אני בשנת 1986

56 למרות זאת לא ויתרתי. בתשובתי לבתי הספר כתבתי שכל תלמיד מחויב להצביע על התקדמות בשיעורי החינוך הגופני בכל תחום של פעילות גופנית- משחק, התעמלות, מחול וכיו"ב, התקדמות שמאושרת על ידי המורה המוסמך לכך, ואינה רק פרי של מאוויים וניחושי לב. הדרך השנייה לקידום החינוך הגופני בבתי הספר הייתה בחיזוק המגמות לבגרות בחינוך גופני ומחול, כך שיוכלו גם הן להיות חלק מבחינות הבגרות. במסגרת זאת הצלחתי לקבל עוד תקציבים שסייעו למגמות האלה לעמוד כראוי בדרישות של בחינות הבגרות. בנוסף, כל תלמיד שלמד לבגרות במסגרת המגמה למחול או לחינוך גופני, היה חייב להיות פעיל באותו נושא ספורט שבו בית הספר בחר. פעילות זאת, חייבה ללמוד לימוד מעמיק את נושא הכושר הגופני ואת המשמעות והחשיבות הגדולה שלו לחיים בעתיד. שמתי דגש על בחינות הבגרות, ודאגתי לכך שהשאלות בהן, לא תהיינה שאלות זיכרון אלא של הבנה. בשנה/שנתיים הראשונות אני עצמי חיברתי את בחינות הבגרות בחינוך גופני, לאחר מכן הייתי יושב ראש הוועדה שחיברה אותן. בנוסף, כל תלמיד היה חייב לסיים קורס מדריכים, באותו ענף ספורט שבו הוא בחר. הקמתן של מגמות לבגרות בתחום המחול והחינוך הגופני, נושא שאותו התחיל לפתח שלום חרמון ז"ל, ואני המשכתי אחריו, יחד עם ההתעקשות לעמוד על דגשים והישגים כלכליים ותכניים שהצבתי בפני בתי הספר שבחרו במגמה הזאת, סייעו והביאו לכך שכאמור, כיום יש קרוב למאה בתי ספר שבהן פועלת מגמת החינוך הגופני בכל רחבי הארץ - הישג מכובד ומרשים כשלעצמו. בשלב מסוים שלמעשה החל בו שלום חרמון ז"ל, הופרד המחול מהחינוך הגופני ונורית רון, מונתה מפמ"רית למחול. בנוסף במרוצת השנים המל"ג )המועצה להשכלה גבוהה( הכיר במקצוע החינוך הגופני המוגבר ברמה של חמש יחידות, כמקצוע מוכר במבחני הקבלה למוסדות האקדמאיים השונים, ממש כמו לימודי המתמטיקה. בשנת 1987 החלטתי לנצל את התוכנית שיצרתי בשיתוף עם אוניברסיטת בוסטון. התוכנית נועדה ליצור אפשרות למורי חינוך גופני, שרצו להשיג תואר שני בח"ג דבר שלא היה אפשרי אז בארץ. ב-1987 יצאתי עם דליה ז"ל לארה"ב. טיילנו כשבועיים ואח"כ דליה חזרה לארץ ואני עברתי לבוסטון לדירה ששריינתי מראש והתגוררנו שם שלושה - רוני לידור, שלמה הלר ז"ל ואני. בתום סמסטר קיץ )לאחר שני סמסטרים

57 בוינגייט( סיימנו שלשתנו את לימודינו וזכינו לתואר A.M .של אוניברסיטת בוסטון וחזרנו לארץ. לימים עבר רוני לידור להיות מנהל המכללה וזכה לתואר פרופ'. בטכס סיום עבודתי בחולון, עם מוטי ששון, ראש העיר, 1998

58 פרשתי לגימלאות כששוקי דקל מנכ"ל רשות הספורט, וממקיימי התאחדות ספורט בתי הספרסגן מנהל הרשות והמפמ"ר לחינוך גופני

59 פרס היובל

60 נימוקי הוועדה לבחירתי לפרס 'היובל'

61

62

63 אני מקבל את פרס היובל מידי שר החינוך דאז יצחק לוי המשפחה שלי בטכס היובל

64 בטכס הפרישה לגימלאות במכון וינגייט, 1998

65 בשנת 1997 במסגרת נופשון של הנהלת רשות הספורט, ישבנו - יאיר פרישמן, אנכי ומנהל הרשות יריב אורן ז"ל והחלטנו על אחת מהתרומות הגדולות לקידום הספורט בבתיה"ס - הקמת ה"התאחדות לספורט בתיה"ס". ד"ר שוקי דקל שמונה כמנהל רשות הספורט, לאחר פרישת יריב אורן ז"ל לגמלאות. זכה להוציא החלטה זאת אל הפועל והשכיל למנות את דר' קותי מרידן כמנכ"ל ההתאחדות והוא הקים והפעיל את ההתאחדות בהצלחה רבה. במסגרת עבודתי התנדבתי לתפקידים נוספים כמו עזרה לפעילות שהתקיימה בארגון אס"א - ארגון הסטודנטים האקדמאים של האוניברסיטאות, שעוסק ומקדם את הפעילות הגופנית של הסטודנטים במהלך לימודיהם במוסדות השונים. בשנת 1998 ,אחרי 18 שנה של פעילות פרשתי מהתפקיד ובסיום שנת 1998 יצאתי לגמלאות. בכך הסתימה עבודתי שאני רואה בה הישגים רבים ומבחינה מסוימת בורכתי בה, כיוון שעסקתי ועבדתי במקצוע שאני אוהב והצלחתי להביא הישגים הן בתחום הלימודי והן בתחום הספורטיבי. על פועלי זכיתי כמסופר לעיל, בקידום בדרגות הפיקוח, וגם בפרסים מכובדים. בשנת 1998 זכיתי לתעודת הוקרה על "תרומתי המרכזית להקמת וצמיחת התאחדות ספורט בתיה"ס". בשנת 1999 ,שנת היובל למדינת ישראל, קיבלתי את "פרס היובל, בספורט ובחינוך גופני" של משרד החינוך והתרבות. כפי שנכתב בתעודת הפרס, פרס זה קיבלתי "על תרומתי לקידום החינוך הגופני והספורט במערכת החינוך". בשנת 2002 ,קיבלתי את תעודת "יקיר ארגון המורים לחינוך גופני של הסתדרות המורים". כפי שנכתב בתעודה, תואר זה קיבלתי על "תרומתי רבת השנים לקידום החינוך במדינת ישראל". בשנת 2009 ,קיבלתי את תעודת "יקיר החינוך הגופני" של משרד החינוך והתרבות. כפי שנכתב בתעודה, תואר זה קיבלתי, על "מפעל חיים בתחום החינוך הגופני". לאחרונה בשנת 2022 ,קיבלתי את תואר "יקיר התאחדות הספורט לבתי הספר" – כפי שנכתב בתעודה, תואר הפרס קיבלתי, על "הובלת לפיד קידום הספורט בבתי הספר לאורך שנים בישראל ובעולם".

66 פרק חמישי - משפחה אולי בעקבות החינוך המסורתי שקיבלתי מאז שהייתי נער צעיר ואפילו ילד, ואולי מפני שאמא הייתה צמודה אלי כל הזמן, בגיל הרך לפחות, ואולי מפני שהייתי בן יחיד להורים שבאו "משם", והם ביקשו לגונן עלי תמיד מפני העולם החורש רע ומזימות וזדון אין קץ, יצא שלא מעט פעמים החברים היו באים אלי ולא להיפך. גם אבי לא שש במיוחד כשהייתי צריך לצאת לפעילות כלשהי מחוץ לבית. שמרו עלי כל הזמן, ועטפו אותי בצמר גפן, אם אפשר לומר. גם יותר מאוחר, כשהייתי צריך לצאת להשתתף למשל בפעילות ספורטיבית באצטדיון האתלטיקה בצפון העיר, הייתי מתגנב דרך החלון ומתחמק מהבית, כדי שלא לפגוש חלילה את מבטו הזועף של אבי. כך יצא שרוב הזמן הייתי מוקף בחבורה של בנים, ועד גיל מאוחר יחסית לא היו לי יחסים חברתיים עם בנות המין השני. היו לי הרבה חברים שבאו מהפעילות הספורטיבית שבה עסקתי באינטנסיביות רבה בזמן התיכון, ואחר כך גם בזמן השרות הצבאי. כולנו היינו בני אותו הגיל. קראו לנו אז 'חבורת ההיי סוסייטי של תל אביב'. הסתובבנו בכל הארץ, מלווים זה את זה בתחרויות ובפעילויות הספורטיביות שבהם כל אחד מאתנו השתתף - יוסק'ה גולדשטין, שהיה אחר כך מכוכבי קבוצת מכבי תל אביב בכדורגל ושחקן נבחרת ישראל, נחצ'ה בוך שהיה אלוף הארץ בשחייה, אריה נווה, אלוף הארץ בקפיצה

67 לגובה, שליווה אותי מהתיכון לצבא ויחד הלכנו לקורסים שונים גם בצבא, וגם שיתפנו פעולה בעבודתנו בהוראה וגם בקייטנות ואח"כ גם בפיקוח על חינוך גופני, צביקה דטנר וצביקה דהב, שהפך שנים מאוחר יותר לקצין המבצעים של השריון בדרגת אלוף משנה. צביקה דהב נשלח אז על ידי הצבא לצרפת ללמוד על טנקי האם איקס, אבל לצד הפעילות הצבאית הרצינית וחמורת הסבר, הוא גם השכיל להביא לחבורת הצעירים התוססת, ולעיתים גם הפוחזת שלנו, כל מיני "גדג'טים" כפי שנהוג לקרוא לזה היום. כך למשל הוא הביא איתו מעין בלון מגומי, שכאשר יושבים עליו, רחמנא ליצלן, הוא היה משמיע קולות נפיחה עזים, או אבקת "קסמים" שכאשר היית מפזר אותה באוויר, היא הייתה גורמת לאנשים מסביב להתחיל להתעטש. כל שבוע היינו יוצאים יחד לראות סרט קולנוע, בעיקר בקולנוע אסתר ליד כיכר דיזינגוף בתל אביב, שהבעלים שלו היה אוהד שרוף של מכבי תל אביב, לכן לא פעם הוא הכניס אותנו לראות סרטים בלי לרכוש כרטיסים מראש, או שהיינו מתקשרים ומסכמים כמה נהייה ולא היינו צריכים לקנות כרטיסים. בכניסה לקולנוע היינו מרימים את האגודל כלפי מעלה, כאילו "האחרון ישלם". חברים שלא יצאו איתנו קבוע, חשבו שזאת שיטה לא לשלם/לרכוש כרטיסים, אבל, לדאבונם, אצלם השיטה לא עבדה. בדרך כלל היינו יושבים למעלה במרכז היציע, וכשהאורות בבית הקולנוע היו כבים, והסרט היה מוקרן על המסך, אני השובב הייתי מפזר מלמעלה מעט "אבקת קסמים" שגרמה לכל הצופים למטה להתחיל להתעטש. מאז אנשים רבים שראו אותנו בסביבת בית הקולנוע נמנעו מלהיכנס פנימה, גם אם מדובר היה בסרט עם הכוכבים הכי גדולים והכי זוהרים. כל זה לא מנע מאתנו להמשיך את מעשי הקונדס במקומות אחרים: יום אחד, כאשר חבר בשם רפי לסקי התחתן עם חברתו אתי, התקרבתי, מבלי שירגישו, קרוב לחופה, וכשהרב פתח את פיו ועמד לבקש מהחתן לחזור אחריו ולומר בקול גדול "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", פיזרתי באוויר מעט אבקה, והרב המכובד התחיל להתעטש במקום לסיים את הברכה. האבא של הכלה התמלא אז זעם וחימה ורצה לזרוק אותי מהטקס. כל שבוע כמעט היינו נפגשים, משחקים קלפים, הולכים לסרט או יוצאים לאכול ארוחה טובה במסעדה של נלו הרומני בכניסה ליפו, או אצל ציון/צארום בכרם התימנים. היינו אז אכלנים לא קטנים. בגיל צעיר, אתה לא צריך לחשוש ממרעין בישין, כמו כולסטרול גבוה, או לחץ דם, או סכרת. כולנו היינו פעילים מאד בענפי הספורט שלנו ולכן היינו טורפים ממש נתחי בשר גדולים וסטייקים של חצי קילו.

68 היינו יוצאים לנופשים יחד ומלווים כאמור את החברים בתחרויות בכל הארץ. כך למשל כאשר נחצ'ה בוך היה מתחרה בבריכת בת גלים בחיפה היינו נוסעים כולנו, אני על אופנוע ה-BSA הצבאי שרכשתי, וחברי רפי עם אופנוע ה"טריומף", ומשתכנים באחד מבתי המלון בעיר. אחר כך היינו יושבים על כסאות נוח במרפסת של המלון ומתבוננים בים הפרוש לרגלינו, ובאניות הגדולות המפליגות לעבר קו האופק ובארץ היפה המונחת תחתינו כמו הבטחה גדולה ומסחררת. כך גם, יצאנו על אופנועינו אני ורפי ושאר החבורה על טנדר צבאי, שסידר לנו צביקה דהב, לחנוך את כביש הערבה שנחנך בסוף שנות החמישים עד אילת. שם בילינו סופ"ש וחזרנו באותה דרך. לדאבוני רוב החבורה היפה והעליזה הזאת כבר הלכה לעולמה.רק אריה נווה ואני נשארנו לחגוג את גיל התשעים. כל האווירה המעט פרועה, החוגגת ומבלה, התקיימה עד גיל די מאוחר יחסית. הייתי אז רווק די מבוגר. עד גיל 24 הייתי עוד בכלל בצבא, אבל אז, ובלילה אחד אפשר לומר, כשהייתי כבר בגיל 27 ,השתנו לי החיים. ב. הפגישה עם דליה דצמבר שנת 1959 .אני עוד רגע בן 27. כבר שלוש שנים אני משמש כמורה לחינוך גופני בבית הספר בנווה עוז. סמוך לבית הספר, במרחק מאתיים או שלוש מאות מטר, עמד סמינר שיין למורים ולגננות. הסמינריסטיות הצעירות היו מגיעות מעת לעת להתנסות בלימוד בכיתות השונות של בית הספר. הייתי אז כבר די מוכר, לפיכך לקראת חופשת חנוכה, הזמינו אותי כמה מהן לבוא למסיבה שהייתה אמורה להיערך בסמינר. הזמנתי עוד חבר בשם שמואל שדמי, ויחד צעדנו לכיוון הסמינר. כשעלינו במדרגות באו לקראתנו שתי סמינריסטיות, ואחת מהן הייתה דליה. איכשהו הצטלבו המבטים, התחלנו לדבר והמשכנו את כל הערב יחד. History is rest The כמו שנהוג לומר באנגלית. דליה הייתה אז בת 19 וחצי. בת נווה עוז. כעשרה ס"מ נמוכה ממני, והיה לה שיער חום כהה וחלק. כמה ימים לאחר מכן, לקראת מסיבת הכריסטמס, הזמנתי אותה לבוא איתי לאיזה בר במלון רמת אביב לפגוש את חברי התל אביבים. בהתחלה תלבושת תנועת הנוער

69 דליה ואני בפגישתנו הראשונה עם רונה ושמוליק, סוף 1959 דליה אהרוני

70 וחולצת הסרפן שהיא לבשה, היו מעט מוזרים בעיניהם, אבל די מהר גם הם נלכדו בקסמה. אגב, אותו חבר - שמוליק שדמי, התחבר גם הוא עם החברה של דליה, רונה, שצעדה איתה באותו ערב, במורד המדרגות של סמינר שיין. מאז אותו ערב במלון התחלנו לצאת קבוע. רוב החברים שלי היו כבר נשואים, ואילו אני נאלצתי אז להתרוצץ ולעבוד בשלוש משרות כדי להבטיח לעצמי פרנסה סבירה. בבוקר הייתי מורה, אחרי הצהריים הייתי עושה חוגי ספורט שונים במסגרת הפועל, ובערב הייתי מפעיל את המבוגרים של בית הספר. בנוסף. מקור הפרנסה העיקרי שלי באותן השנים היו הקייטנות שהייתי מארגן כל הקיץ יחד עם חברי הטוב אריה נווה. כאז כמו היום, הייתי בחור מאוד יסודי ואחראי והקדשתי זמן לא מבוטל לארגון של כל קייטנה וקייטנה. הקייטנה התחילה תמיד בראשון ביולי, היום הראשון של החופש הגדול, ולכן הייתי מתחיל בהכנות כבר בחודש יוני - כמעט חודש לפני. דליה ואני הגענו כבר באותה תקופה למערכת יחסים טובה ויציבה לכן הצעתי לה נישואין ורציתי שהם יערכו בתחילת חודש יוני, בראש חודש סיוון, כדי שאוכל להתמסר בשקט לארגון הקייטנה )לא ניתן היה להתחתן לפני כן, בגלל ספירת העומר(. מלכה אהרוני ז"ל )אמא של דליה(

71 דליה ואני מתחתנים 1960/5/29 מימין: מלכה-אמא של דליה, אני, דליה, אימי-רחל ואבי-ידידיה

72 בהתחלה דליה היססה. היא הייתה עוד בחורה מאוד צעירה, עוד לא בת עשרים. שבע שנים הפרש היו ביננו, ולכן כשהצעתי לה נישואין היא סירבה להתחתן בחודש יוני, למרות שידעתי שהיא אוהבת אותי מאוד ומאמינה בי ובקשר שנרקם ביננו. באותו יום התרגזתי מאוד, עליתי במהירות על האופנוע ונסעתי לבקר חברים טובים שלי בכפר מע"ש, לא רחוק מפתח תקווה. יום שלם שהיתי אצלם. דליה הבינה שהדבר מציק לי מאוד, ויום שלם היא חיפשה אותי, ולא מצאה. אני מדבר על הזמנים ההם - לא היה אז מן הסתם טלפון סלולרי, ואי אפשר היה כמובן לשלוח הודעת סמס או ווטסאפ, ולשאול מה שלומי או לאן נעלמתי. רק בערב חזרתי, התפייסנו והיא הסכימה לחתונה לפני הקייטנה. טקס הנישואין נערך ביום ג' בסיוון 1960/5/29 ברבנות בתל אביב ואחרי כמה ימים קיימנו מסיבה גדולה באולם של קולנוע מקסים שניצב אז בפינת הרחובות קינג ג'ורג ושדרות בן ציון בתל אביב. התחתנו ברוב עם וברוב שמחה, כמו שנהוג להגיד. שני חברים שלי כל כך התלהבו מהמסיבה, עד שהם לקחו איתם בסוף הערב שני עציצים מהאולם. את ירח הדבש שלנו חגגנו דליה ז"ל ואני בנסיעה על האופנוע שלי לצימר בצפת, שם טיילנו ובילינו שבוע מאושר. שני אירועים מיוחדים זכורים לי מאותו שבוע. האחד - ירדנו מצפת לטייל ב"וואדי עמוד" שלמרגלותיו, יחד עם עוד זוג שהכרנו בצימר. היה יום חם ודליה ז"ל ביקשה לשתות מים. מכיוון שלא היינו במקום שאיפשר מציאה ו/או רכישה של מים, אני עם הכושר האדיר שהיה לי באותה תקופה, טיפסתי חזרה לצפת קניתי בקבוקי מים וחזרתי אליהם לוואדי. השני היה ערב תרבות שבו השתתפנו ושמעתי לראשונה בהופעה חיה, את אריק לביא ואת להקתה של נעמי פולני, הבמאית האגדית חברת להקת הצ'יזבטרון, שעבדה אחר כך עם להקת התרנגולים. דליה ז"ל הייתה בת פתח תקווה, בתם של מלכה ושלמה אהרוני. האמא באה מליטא והייתה יחסית ותיקה בארץ. האבא בא מפולניה והיה מעין עסקן במועצת הפועלים של העיר. דליה הייתה בת יחידה כמוני. היה אגב משהו מוזר שעד היום לא ממש הבנתי - שם המשפחה של שלמה, אביה של דליה, היה בכלל לוי. לא הבנתי ואני לא מבין עד היום למה הוא שינה את שמו לאהרוני. שאר בני משפחתו, נשארו עם השם לוי. כך או כך העיר פתח תקווה הלכה והתרחבה, ובתחילת שנות הארבעים הוחלט לבנות את שכונת נווה עוז, שהייתה כולה שכונה של בתים חד קומתיים, עבור לוחמים

73 של הבריגדה היהודית שהשתחררו וחזרו לגור בעיר, וגם מיקירי העיר כמו אביה של דליה. אני לא הכרתי את אבא של דליה. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית בן 47( 1958-1911 ) שנה לפני שדליה ואני נפגשנו. כשאנחנו הכרנו, דליה ואמא שלה גרו בדירה ברחוב אחד העם 34 בפ"ת. אמא של דליה רצתה למכור את הבית בנווה עוז. למזלנו הטוב ברגע האחרון ממש היא החליטה להוריש את הבית לדליה, והיא עצמה נשארה בדירה היותר קטנה במרכז העיר. כך זכינו לעבור לחיות בבית ששימש אותנו אחר כך במשך שנים רבות. בקיץ 1960 עברתי לגור בנווה עוז ומכיוון ששנינו, דליה ואני, היינו בנים יחידים, דיברנו ביננו שיהיו לנו לפחות שישה ילדים. בסופו של דבר הסתפקנו בארבעה ילדים מקסימים ונהדרים. הייתי אז בין המורים הפעילים והמובילים בבית הספר, ומדי שנה הייתי יוצא עם התלמידים לטיול שנתי לאזור מצדה ועין גדי. בנוסף הייתי אחראי על כל מסיבה שהייתה בבית הספר. בסוף שנת הלימודים הייתי מארגן הופעה לפני כל ציבור המורים ההורים והתלמידים - למשל פירמידה מרהיבה של תלמידים שמנתה ארבע קומות ועוררה תמיד הרבה התפעלות וקריאות השתאות רבות מצד הקהל. במקביל הייתי בהכשרתי מדריך ריקודי עם, והייתה לי להקה אותה הדרכתי בבית הספר. דליה קיבלה אז עבודה בהוראה בבית ספר באבן יהודה. ב-29 ליוני 1961 ,שנה וקצת אחרי שהתחתנו, דליה אמרה לי שהיא מרגישה מעט מוזר. היא הייתה אז בחודש התשיעי להריונה. הפצרתי בה שלא תלך באותו בוקר לעבודה אבל היא התעקשה. אחרי כמאתיים מטר בערך, עוד לפני שהיא הגיעה לתחנת האוטובוס שהיה לוקח אותה לתחנה המרכזית בפתח תקווה ומשם באוטובוס נוסף לאבן יהודה, היא הבינה שמשהו חדש ולא מוכר מתחולל בגופה, והיא חזרה הביתה. באותו בוקר הייתי אמור לעשות חזרה בבית הספר לקראת טקס סיום השנה, שעמד להיערך ביום שלמחרת. אמרתי למנהל, עודד ירקוני: תשמע, אני מנוע מלעשות חזרה היום כי אני צריך לקחת את דליה לבית החולים. עודד אמר לי: אני אקח את דליה לבית החולים, ואתה תעשה את החזרה. הסכמתי. כשהוא הגיע לבית החולים עם דליה, שלומית, בתנו הבכורה, שנקראה על שם סבא שלמה ז"ל שנפטר שנתיים קודם לכן, הייתה כבר עם חצי ראש בחוץ...

74 בכלל כל הלידות של דליה היו תמיד מהירות מאוד. מיד בתום החזרה נסעתי לבית החולים וראיתי את דליה ושלומית - יצור זעיר ופגיע )ב'רוב חכמתי', שאלתי "מה זה העכבר הזה?" למרות שבסופו של דבר היא הפכה לתינוקת חמודה ויפה(. לאחר לידת שלומית, נאלצתי להיפרד מהאופנוע ששירת אותי במשך הרבה שנים ולקנות את המכונית הראשונה - אמנם מכונית משומשת שהשגתי דרך חבר שעבד בחברת אמפא, אבל עדיין שלב חדש ומשפחתי יותר. גם בבית ערכנו שינויים. באותה תקופה הייתה בבית רק מיטת שינה אחת וארון קיר, סלון, מרפסת קדמית שממנה נכנסו אל הבית ומרפסת אחורית עם כניסה. לאט לאט שיפצנו את הבית, סגרנו את המרפסת האחורית, והרחבנו את הבית כדי שיהיה ערוך למצב החדש - משפחה עם ילדים. אקדים את המאוחר ואספר שאת הבית שיפצנו והרחבנו פעם נוספת, מכספי זכייה בפרס השני בלוטו בשנות ה-70 .זכייה של קצת מעל 000,15 לירות, סכום מכובד באותה תקופה. סכום זה הספיק לשיפוץ והרחבה נוספת של הבית, ואף למימון טיול לחו"ל מאוחר יותר. את הזכייה חגגנו ע"י נסיעה למלון אינטר קונטיננטל במזרח ירושלים, שהיה ידוע בארוחות מזנון הבראנץ' המפוארות שאותן קיים. בשלב מאוחר, הרחבנו ושיפצנו את הבית פעם נוספת, וזאת מימנתי על ידי מכירת דונם אחד מהשלושה שרכשתי לבניית קייטנה בארסוף/רשפון, אפיזודה אותה אני מתאר במקום אחר בספר. אם מדברים על מצב כלכלי וניסיון להתפרנס, מן הראוי לספר גם על מספר ניסיונות כושלים שעשיתי. אחד הניסיונות להגדיל את הפרנסה, היה הניסיון להפוך את התחביב שלי לגידול דגי נוי למקור הכנסה. גידלתי דגי גופי וניאון באמבטיה שהייתה ליד המחסן שבחצר ביתנו. לדאבוני זה לא הניב הכנסה מתאימה. ניסיון נוסף היה לגדל פרחי גרברות בחצר ביתנו )שטח החצר כולו היה כ-600 מטר והיה לי כ-350 מטר פנויים מאחורי הבית( את הגרברות מכרתי לחנות פרחים ברח' ארלוזורוב, בת"א. גם כאן התשואה לא הצדיקה את המאמץ. הניסיון האחרון היה גידול מלפפונים תחת חממת ניילון בחורף. בנושא זה שיתפתי פעולה עם המורה לחקלאות של נוה עוז, שהיה חברי, ראובן מאור ז"ל, שגר אז במושב בכפר מעש והייתה לו שם חלקת אדמה גדולה. אחרי חורף ארוך של ריצות כל יום / יומיים לסגור את הניילונים מפני הגשמים, הסתבר שזאת הייתה שנה ברוכה לכל מגדלי

75 המלפפונים ולכן בקושי כיסינו את ההוצאות. חשבנו לנסות שנה נוספת. אלא שאז הנהלת כפר מעש, אסרה על ראובן לשתף זרים במכסות המים של המושב, ובלי מים, אין חקלאות. בלית ברירה, המשכתי להסתפק בהוראה, בחוגים לחינוך גופני וספורט, ובקייטנה. לגבי הקייטנה צריך לפרט ולהדגיש: זאת הייתה שותפות בין חברי אריה נוה לביני שהחלה ב-1960 ונמשכה עד מעברי לפיקוח ב-1970 .קראנו לה "קייטנת נוה" והיא הייתה מקור הכנסה מכובד, בשלב מסוים אף חשבנו להגדיל אותה, ובהצעתו של חברי למילואים )נהג זחל מ"פ שלי( יחזקאל רכשנו שטח של 10 דונם בארסוף שליד רישפון )שלושה דונם כ"א אריה ואני וארבעה דונם יחזקאל(. אבל, כשהחלנו בבניית הקייטנה, הגיע נציג המועצה ואסר עלינו להמשיך, כי אין לנו רישיון מהמועצה המקומית חוף השרון והיא לא מעוניינת ולא תאשר לנו לבנות קייטנה. כך "נתקעתי" עם שלושה דונם שהפכו אח"כ לשמורת טבע. כולם בשכונה דיברו על כך שאנחנו מתכננים את הילדים ככה שכל הלידות יהיו אמורות לקרות לפני החופש הגדול, אבל האמת היא שלא תמיד הצלחנו לשמור על תכנון כל כך מדויק וקפדני, עם זאת כל ילדינו נולדו בחופש הגדול. באוגוסט 1962 נולדה טלי, בתנו השנייה. לאחר שטלי נולדה, בגלל סמיכות הזמנים בין הלידות, היתה בינינו חלוקה - אמנם אני עשיתי את כל האמבטיות הראשונות לילדים אבל לגבי הגידול, חשיבות החינוך והעצמאות, היינו תמימי דעים. בבוקר דליה העירה את הבנות והכינה אותן לקראת בואה של המטפלת או למוסדות החינוך. לאה המטפלת המיתולוגית טיפלה בילדים עד שדליה חזרה מהעבודה. כשחזרה, המטפלת שוחררה ודליה היתה משחקת איתם עד לשעות הערב. אני הייתי תורן הלילות, כך איפשרתי לדליה לישון ללא הפרעה. היה לנו חשוב, כשני ילדים יחידים שספגנו מהאימהות שלנו פינוק ודאגת יתר, לפתח בילדינו את היכולת להיות עצמאיים ועם יכולות להתמודד עם החיים. אפשר לומר שחיינו, של דליה ושלי, היו בהרמוניה מלאה. היו בינינו הסכמות כמעט בכל התחומים - חלוקת האחריות בבית, בהתנהלות היומיומית ובעיקר לגבי דרך חינוך הילדים. לדוגמא, מה שלא היה מתקבל כיום בשום פנים, ביחס לביה"ס. בכל פעם כשהתעוררו בעיות בבית הספר )לשמחתנו לא רבות...( היינו אומרים לילד "קודם כל המורה תמיד צודק". זה היה בהתאם להשקפתנו, ואולי גם בעקבות העובדה ששנינו מורים. בהכללה היה לנו בית "יקי", עם משמעת ונהלים ברורים וקבועים.

76 אחרי טלי עשינו הפוגה. ב-1965 נולד הבן הראשון חנוך-נוחי. נוחי נקרא על שם הסבא שלי חנוך הענדיל ארליך ז"ל. כשבאתי לבית החולים לבקר את דליה ואת הרך הנולד, קיבלתי פתאום התקף של קדחת המערות - מזכרת לא נעימה מקורס הקצינים ומהשרות הצבאי. הרגשתי רעד בכל הגוף והיה לי קרוב לארבעים מעלות חום. כך יצא שדליה ואני שכבנו שנינו בבית החולים. בדרך כלל הייתי מקבל התקף כזה ואחרי יום או יומיים מבריא. שנתיים אחרי לידתו של נוחי התנהלנו כרגיל, ואז משום מה הרגשתי דחף ללכת ללמוד. נרשמתי ללימודים באוניברסיטת בר אילן, וסיימתי תואר ראשון בחינוך והיסטוריה. במקביל עשיתי גם תואר ראשון במנהל חינוכי, וגם תעודת הוראה בהיסטוריה. הייתי בונה מעין "חלונות" בעבודה בבית הספר - שעות שבהן יכולתי לשמוע הרצאות באוניברסיטה. אז לא היה נהוג שיהיה יותר מכלי רכב אחד בבית, ולכן לא מעט פעמים הייתי נעזר בדליה שהייתה לוקחת אותי עם האוטו מבית הספר לאוניברסיטה, ובאה לאסוף אותי בחזרה, בסיום הלימודים, יחד עם הילדים. בשנת 1970 סיימתי את הלימודים באוניברסיטה עם תואר ראשון, והתחלתי כפי שסיפרתי לעיל לעבוד, בחצי משרה מפקח אחראי לביטחון במוסדות חינוך, ובחצי המשרה השנייה מפקח על החינוך לזה"ב )זהירות בדרכים( במשרד החינוך. בשנת 1972 ,אבי חלה בסרטן הריאות. כשנסענו לתל השומר לקבל תוצאות של אחת הבדיקות, ניגש אלי הרופא, לקח אותי לפינה צדדית ואמר: אני לא בטוח שאבא שלך יחזיק מעמד עד חג הפסח. הוא היה בן 69( 1972-1903 )כשהוא נפטר. אני זוכר שבאותה תקופה כשאבא היה חולה, אמא רצתה שהוא יהיה בבית. בשלבים האחרונים לא יכולתי לראות כמה היא סובלת. הלכתי לחפש בית אבות, או מחלקה סיעודית שנקראה אז מושב זקנים, כדי שאפשר יהיה לאשפז שם אותו לשנים האחרונות או לימים האחרונים. עברתי באיזה ארבעה או חמישה מקומות, ראיתי את התנאים שבהם היו החולים השונים מאושפזים, חזרתי הביתה בבכי ואמרתי לאמא: אנחנו לא מוציאים את אבא מהבית. הוא נשאר פה. ביום האחרון לחייו, לקחו אותו לבית החולים אסותא, שהיה אז ממש ליד בית הוריי, באותו רחוב. בבוקר הבאנו אותו לשם, ובערב הוא נפטר.

77 חצי שנה אחרי מותו של אבא, אמא התמוטטה ונפטרה משבץ מוחי )1973-1894 .) בסוף מלחמת יום כיפור, המלחמה הכואבת והארורה, ישבנו דליה ואני והחלטנו שזה הזמן הנכון להביא עוד ילד לעולם. באוגוסט 1974 נולד רועי )והוא בעצם מהילדים עליהם נכתב השיר 'ילדי חורף 1973.)' הצער על מותם של הורי נמהל בשמחה על הולדת הבן הרביעי רועי ב-74/8/20. לאבא קראו ידידיה ולכן לבן הזקונים שלנו קראנו רועי ידידיה.

78 צירפו שותף נוסף וכיום יש להם 10 עו"ד עובדים במשרד ארליך, רוזן, סולומונוביץ. לפני שנתיים הם עברו למשרד חדש במגדל הכשרת הישוב ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק. שלומית היא מומחית בניהול הליכים משפטיים, מו“מ ומצבי משבר. היא משמשת כבוררת מטעם רשם האגודות השיתופיות, ושימשה שמונה שנים כיו“ר ועדת הערר לענייני ארנונה של עיריית ת“א. שלומית מייצגת את לקוחות המשרד בהליכים משפטיים משמעותיים ומגוונים, בבתי משפט בערכאות השונות, בוועדות ערר למיניהן, בבוררויות, גישורים וכד‘. הניסיון העשיר והמגוון שלה, הציב אותה בשורה אחת עם עורכי הדין המסחריים המובילים בתחום הליטיגציה המסחרית. היא ניהלה תביעות ייצוגיות ונגזרות, וכן ערכה עסקאות מסחריות בהיקפים גדולים, לרבות מיזוגים ורכישות ועסקאות מקרקעין. יש לה נסיון רב בייצוג של רשויות מקומיות, לרבות חברות כלכליות של רשויות מקומיות, בחקיקת חוקי עזר, בעריכת מכרזים וניסוחם, בניהול מכרזים לרבות בשלב בחירת הזוכים, ליווי וועדות המכרזים והגנה על החלטות וועדות המכרזים בבתי משפט. לפני 18 וחצי שנים )2005/5/4 )הגיע לעולמה יותם - ילד לתפארת שעומד היום לסיים את לימודיו בבית הספר התיכון שבכפר הירוק. תלמיד טוב. בין המצטיינים. יש לו כבר רישיון נהיגה והוא נוסע ללימודים כל בוקר עם האוטו הפרטי שלו. שנים רבות, עד גיל 14 כמדומני, אביבה ואני, כדי להקל על שלומית וגם כדי להיות במחיצת הנכד החמוד, היינו מגיעים בימי יותם ג. ילדים שלומית הייתה ילדה מקסימה וחרוצה, תלמידה טובה, למדה והצטיינה בבית הספר נווה עוז, ואח"כ בתיכון אחד העם פ"ת. כשסיימה התגייסה לצבא, וגם שם הצליחה בתפקידיה כחיילת וכקצינה. בסיום שירותה הצבאי, שלומית למדה משפטים, וכשסיימה היא הלכה לעשות סטאז' במשרד של עורכי הדין גלברד & גלוסקה והצליחה שם מאוד. בסיום הסטאז' הציעו לה להישאר בתור עורכת דין קבועה במשרד. כעבור כמה שנים שלומית הפכה לשותפה של גלברד, וכשהאחרון פרש, היא רכשה ממנו את המשרד עם שותפה - עו"ד שושי רוזן. בהמשך הן שלומית

79 שלישי כדי לבלות לטפל וליהנות בחברתו, בפעילויות השונות כמו שחייה, כדור סל, טניס וכדורגל. כיום יותם משחק באופן מקצועי בקבוצת כדורגל, ענף בו הוא מצטיין, וקבוצות נלחמות עליו. יותם עומד בפני גיוס לצבא, ואני בטוח שגם שם יבואו יכולותיו לידי ביטוי. שלומית, יותם אביבה ואני, יצאנו מספר פעמים לחו"ל, כשבאחת הפעמים, הצטרפו אלינו נוחי ועלמה. טלי טלי, בתנו השנייה - מגיל צעיר היא גילתה כשרון גדול לציור ואמנות, ולכן שלחנו אותה ללמוד אצל ציירת ידועה שגרה אז בנווה עוז. את לימודי התיכון היא עשתה בבית הספר לאמנויות, ויצ"ו צרפת בתל אביב. הייתה לה תמיד נטייה לאמנות וביטחון עצמי גדול מאוד. כבר כשהיא הייתה בכיתה ד' היא עמדה על המקלט בבית הספר והציגה באופן מופתי את הסיפור "גלגולו של מעיל" שכתבה הסופרת קאדיה מולודובסקי. וגם הופיעה בתפקיד ראשי באולם בית החייל בהצגה הקבצן של מולייר. במהלך לימודיה בתיכון במסגרת חוג כשרונות צעירים. במהלך לימודי התיכון טלי הכירה את דוד פקלירו, וכשהשתחררה מהצבא הפך לבן זוגה לחיים, ולצערנו דוד נפטר בגיל צעיר מאד ממחלת הסרטן. ערכנו לטלי ודוד חתונה מפוארת במכון וינגייט, שאני הייתי חלק מחברי ההנהלה שלו, וחדר האוכל של המכון, שבו נערכה החתונה, קושט כולו בזרי פרחים צבעוניים. טלי עוסקת עד היום בהפעלות חינוכיות ויצירתיות לתינוקות, לילדים ובוגרים בגיל הרך והיא מבוקשת מאד בקרב מעונות, גני ילדים ובתי ספר. טלי כותבת מערכי שיעור, מעבירה השתלמויות לגננות וצוותי מנחים ומחנכים עם מערכים ושירים שהיא כותבת דוד ויוצרת.

80 במהלך עבודתה בהסתדרות העובדים הלאומית, היתה מנהלת מחלקת תרבות נוער וגימלאים. במסגרת תפקידיה יצאה עם המשלחת הראשונה של בני נוער ישראלי לפולין. שר החינוך יצחק נבון והמפקחים של משרד החינוך היו מלאי שבחים על התפקוד שלה שם ובתנועת הנוער בכלל. היא יצירתית מאד, הקנתה והפעילה הרבה תכניות ופעילויות שהפכו לדוגמא וחיקוי לתנועות הנוער האחרות ואף הביאה את תנועת הנוער לקבלת פרס החינוך הבלתי פורמלי על בניית מרכז ההדרכה הראשון מסוגו בתחום שאותו הקימה. טלי מתגוררת בישוב אורנית שעל גבול הקו הירוק. לטלי ולדוד נולדו חמישה ילדים: אורי אורי הבכור, בן 38 ,נולד ב1985/3/28 -הוא גם הנכד הבכור שלי שזכיתי לעשות לו את המקלחת ראשונה. כבר בילדותו התגלה כתלמיד מצטיין ולמד במסגרת תלמידים מחוננים בחוג באוניברסיטת ת"א. במהלך הצבא שירת ביחידת הכלבנים והיה מדריך מומחה במסגרת התמחות נסיונית לנהיגת שטח על טרקטורונים, ללוחמי סירות במסגרת פעילויות מבצעיות. אורי סיים תואר ראשון בהנדסת מחשבים והצליח בעבודתו. כדי להעשיר את הידע למד בחברת 'אינפיניטי' שם הציעו לו עקב הכישורים הלימודיים והאישיים שלו, להיות מנהל הכשרת מנחים שם הוא עובד כיום. אורי נישא ללורה ויש להם בת, ילדה יפה ומוכשרת, שהיא נינה שלי, דוראל שנולדה ב-2018/2/6. לורה דוראל

81 ליאור בת 34 נולדה ב-1989/10/29 למדה באורנית ובתיכון רוטברג ברמת השרון וגדלה להיות אישה נהדרת. היא עוסקת בתחום החינוך, ניהלה בהצטיינות את אחד הצהרונים הגדולים ברמת השרון. ליאור התחתנה עם אבישי בר ויש להם שתי בנות נהדרות מלאות שמחה וחן, שהן נינות שלי - אגם שנולדה ב2017/4/23 -ויעל שנולדה ב-2021/10/10 .ליאור היא אמא נהדרת, לאחר הולדת אגם, היא פתחה צהרון מאד מבוקש במקום מגוריה בראש העין. ליאור נוהגת להתנדב באופן קבוע בקהילה עם גמלאים נצולי שואה ונזקקים. ליאור אגם יעל אבישי

82 שחר אור חגי שחר בת 32 ,נולדה ב1991/7/13 -למדה באורנית ובתיכון אביב רעננה, במגמת תקשורת והופיעה במספר הצגות בכישרון רב. שחר תמיד רצתה לעבוד וללמוד בתחומים שמאפשרים נתינה והעשרה לאחרים לכן למדה לתואר ראשון ושני תקשורת וסוציאולוגיה של משאבי אנוש. היא התקבלה לתפקיד ניהול מחלקת כ"א, במשרד המשפטים בירושלים, אך קשיי המרחק והתחבורה גרמו לה לבחור מקום עבודה קרוב יותר, בניהול - מחלקת כ"א במכבי אש. שגם שם ממשיכה להלחם על הזכויות של העובדים תוך ליווי אישי שלהם ושל בני משפחתם בנאמנות רבה. שחר התחתנה עם חגי סינואני, ויש להם בן, נין שלי, אור, שנולד ב-2019/10/6 וכשמו כן הוא, מקסים ומקרין אור על כל סביבתו. שחר ומשפחתה גרים בארגמן שבבקעת הירדן.

83 התאומים מאור והילה בני 25 ,נולדו ב-1998/9/18 , ממש בעת יציאתי לגמלאות. שניהם למדו באורנית ובתיכון רוטברג רמת השרון. הילה היתה מדריכת ספורט בצבא )נעזרה בתעודת מדריכת כושר שלמדה בוינגייט( בין היתר עם גדוד הסיור הבדואי והצליחה להחדיר בהם מוטיבציה לספורט. אחרי הצבא הרחיבה את הידע בתחום אימוני הספוט וכיום היא מאמנת כושר ולומדת תקשורת באוניברסיטת אריאל. הילה התקבלה להדרכה, ליווי וניהול קייטנות לבני נוער יהודים בארה"ב ובבואם לארץ וכן כנציגת ישראל במגוון מקומות וארועים. מאור התגלה בבית הספר היסודי כמחונן בתחום המתמטיקה ובמקביל הוא למד מתמטיקה במסגרת חוג באוניברסיטה. בזמן שירותו הצבאי היה לוחם בגולני וסייע רבות בליווי אביו דוד שחלה. אחרי הצבא מאור פתח עסק בתחום השליחויות וקנה רכב מסחרי מכספו. מאחר והוא מאוד אוהב מחשבים ובעצת אורי אחיו, החל ללמוד לימודים אנטנסיביים במחשב בחברת 'אינפיניטי'. הכשרון וכוח הרצון להצליח הובילו אותו להתקבל כמתכנת בחברת 'אלתא'. הילה מאור טלי היא אמא מדהימה ויחד עם דוד ז"ל, הם חינכו את ילדיהם למופת, כשחרטו על דגלם, נתינה וסיוע לנזקקים ולכל מי שפונה אליהם לעזרה. דוד בעלה ז"ל שירת שנים רבות בצבא גם לאחר שחלה. לא התפלאנו כשקיבל את פרס המצטיין משר הבטחון שאול מופז. הוא עבד גם בחברת החשמל, והיה אחראי בין השאר על הטיפול בקווי מתח גבוה. לפני מספר שנים לצערינו, חלה בסרטן ונפטר ב-2017/9/14 עקב העבודה בסמוך לקווי מתח גבוה. התנהל משפט ארוך ולפני כשנתיים ולמרות ניסיונות התחמקות שונים של חברת החשמל, פסק השופט כי עבודתו גרמה למחלתו וחייב את החברה בתשלום פיצויים ופנסיה לטלי. טלי נהגה בגבורה רבה ובחמלה יוצאת מהכלל. בכל ימי המחלה היא לא הסכימה להוציא את דוד מהבית, ולא חסכה בשום מאמץ, כסף, ובכל טיפול אפשרי לרבות טיפול ניסיוני, ולרבות רכישת תרופות מחו"ל שעלו ממון רב, במטרה להצילו. וטיפלה בו במסירות רבה עד ליומו האחרון.

84 נוחי )חנוך( ילדי השלישי היה ילד מוכשר מאוד והתגלה כמחונן. הייתה לו כריזמה מיוחדת במינה ועוד בזמן התיכון בחרו בו להיות חלק ממשלחת תלמידים ארצית ששהתה במשך חצי שנה בארצות הברית, ויחד איתם הוא סיים שם בכיתה י"א את התיכון. הוא גם נבחר ליו"ר מועצת התלמידים בתיכון "בן גוריון" פ"ת. בסיום הלימודים, הוא התגייס לצבא ושירת בחיל השריון. לקראת לימודיו האקדמאים הוא קיבל ציון חסר תקדים - 724 בפסיכומטרי. הוא למד משפטים וסיים תואר ראשון ושני. מאוחר יותר הוא סיים קורס שופטים אך בחר שלא לעסוק בכך. תוך כדי הלימודים הוא היה מורה/מנחה בקורסים של הכנת תלמידים לקראת המבחנים הפסיכומטריים, וגם להתחתן עם עדי. בגמר לימודיו התקבל נוחי לעבודה במשרדו של אחד מבכירי עורכי הדין באותה תקופה - עו"ד שגב. שם גם הגיע להצלחה גדולה, וניהל תיקים גדולים מאד, כגון "עיזבון משפחת אייזנברג"- שם הוא ייצג את אחת מבנות משפחת אייזנברג. נוחי מתמחה בטיפול בסכסוכים עתירי היקף מתחום דיני החוזים והחברות, לרבות תביעות בתחום קבלנות הבניין והתשתיות, ליווי סכסוכים בין בעלי מניות, פירוק שותפויות, הליכי פירוק והבראה של חברות, דיני קניין רוחני, דיני ירושה, דיני עבודה )משפט העבודה הפרטי(, משפט חוקתי ומנהלי, ומשפט מסחרי על כל היבטיו. את ניסיונו הרב צבר נוחי במשך שנים רבות של עבודה במשרדים מובילים בתחום הליטיגציה, בהם טיפל בסכסוכים משפטיים מן הגדולים בישראל. הוא משמש בין השאר כמגשר ובורר בסכסוכים עסקיים רחבי היקף. כמו כן הוא מכהן כדירקטור במספר חברות ציבוריות. במשך עשור שנים הוא שימש כעורך משנה של "פ"ד", המוציאה לאור מבחר מפסיקת בית המשפט העליון בישראל. חנוך )נוחי(

85 נוחי שותף היום במחלקת הליטיגציה במשרד של עמית חדד - עורך הדין שמייצג את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לנוחי ולאשתו לשעבר עדי יש שלוש בנות: אופיר בת 32 נולדה ב-1991/3/26 .כשאופיר סיימה, בהצטיינות, את לימודיה בתיכון הדרים בהוד השרון, היא בחרה בתוכנית חבצלות )תוכנית הדגל של חיל המודיעין( אותה היא סיימה בהצטיינות. במסגרת תוכנית חבצלות, אופיר למדה באוניברסיטת חיפה לתואר ראשון בלימודי מזה"ת וכלכלה, וגם אותו היא סיימה בהצטיינות, כמצטיינת דיקן. במסגרת שירותה הצבאי שימשה אופיר כעוזרת ראש אמ"ן ובעוד תפקידם חשובים ומסווגים במודיעין, במסגרתם היא גם זכתה אופיר בפרס ראש הממשלה. כשסיימה את חובותיה לצבא הקבע, אופיר נרשמה והתקבלה בסטיפנדיה )מלגה( ללימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת קורנל שבניו יורק. גם לימודים אלה היא סיימה כמצטיינת דיקן. כיום אופיר חיה ומתגוררת בניו יורק, ומנהלת אחת ממחלקות חברת אמזון. מיקה בת 27 נולדה ב-1995/5/9 למדה בתיכון תלמה ילין, ולמרות שהיא החלה את הלימודים כפסנתרנית מחוננת, היא התגלתה כזמרת יוצאת דופן ואף זכתה בתחרות שירה בצרפתית שנערכה על ידי השגרירות הצרפתית בישראל לתלמידים מכל רחבי הארץ, שלמדו את השפה במסגרת לימודיהם בביה"ס. ב'תלמה ילין' היתה מצטיינת מגמת המוזיקה הקלאסית ומצטיינת חברתית )היא התנדבה בפרויקט בשם 'מעבר לקשת' בו לימדה פסנתר והיתה לה מקהלה של בנות 10-9 שהגיעו מפנמיות בתל-אביב לאחר שהגיעו מבתי קשים(. כשמיקה התגייסה לצבא, החליטה לראות בשירה האופראית את מגמתה ומטרתה בחיים. מיקה היא סיימה תואר ראשון בלימודי מוסיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, ניצלה את כשרונה לשפות )בדומה לאביה נוחי( ועברה ללמוד בבתי ספר שונים לאופרה, באוסטריה וגרמניה, כשלמחייתה היא משלבת זאת בעבודות אופר לילד של זמרת

86 אופראית. כשהיא למדה באקדמיה, היא נבחרה לשיר את התפקיד הראשי באופרה השנתית כשהיתה בשנה השלישית, שזה דבר נדיר. בדרך כלל בוחרים סטודנטים מהשנה הרביעית או מהתואר השני. התפקיד היה ״אלוהים״ באופרה ״אמהות״ מאת דודי זבה, והמלחין הוא זה שבחר אותה לשיר את התפקיד ואיתו עבדה על האופרה. זה היה כבוד גדול. מיקה חיה כיום בוינה. עלמה בת 22 ,נולדה ב-2000/3/10.מוכשרת גם היא כאחיותיה, סיימה את גימנסיה הרצליה, שרתה כמורה חיילת, וכיום היא גרה ולומדת לתואר ראשון במדעי המדינה והמזרח התיכון באוניברסיטה בירושלים. עלמה היא יו"ר תא אופק )תא סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטה העברית הפועל ברוח ערכי תנועת העבודה(, והיא מובילה מאבקים חברתיים רבים. עלמה

87 רועי בן הזקונים היה היחיד מבני המשפחה שאהב ונטה לפעילות ספורטיבית ולכן במידה רבה הוא הפך די מהר להיות בן הטיפוחים שלי. הוא התחיל בכדורגל, עבר לכדורסל, ובסוף בהשפעתי הוא עבר לשחק טניס שולחן. בחצר הקטנה בבית, בניתי עבורו שולחן והיינו מתאמנים בו שעות לא מעטות. הוא התחיל לשחק בקבוצת הפועל פתח תקווה, ובהמשך )לאחר שחויבתי בתשלום של 5000 ,₪ דמי שחרור מפ"ת( עבר לשחק בקבוצת הפועל רמת גן, אחת מאגודות הספורט הטובות והמצטיינות בתחום הזה, והגיע למעמד של שחקן שלישי בדירוג הארצי. אחרי תחרות מבחן הוא יצא להתחרות באירופה עם נבחרת הנוער של ישראל בטניס שולחן. רועי ויקי ורומי אחרי השחרור מהצבא רועי הלך ללמוד במכון וינגייט ועשה שם תואר ראשון בחינוך גופני. כשהוא סיים את הלימודים שם, שכנעתי אותו לנסוע ב- 1999 לעשות תואר שני בחינוך גופני בניו יורק באוניברסיטת Adelphi .מאחר ורמת הלימודים שם לא נראתה לו, הוא עזב לאוניברסיטת "ברוך" בניו יורק, שהייתה אז אחת הטובות בתחום, ועשה שם תואר שני במנהל עסקים. אגב - בתקופה שבה רועי היה בניו יורק, ניהלנו הרבה התכתבויות ושמרנו על קשר באמצעות המחשב. התקופה הזאת שבה הוא היה שם ואני פה, הקנתה לי הרבה ידע וניסיון בעבודה עם מעבד תמלילים, אי מיילים ומחשבים בכלל - דבר מאוד לא שכיח לאנשים בגילי. בגמר לימודיו בארה"ב חזר רועי לארץ והתקבל לעבודה בחברת בת של בנק הפועלים - "פועלים שוקי הון". בזכות היכולות שהפגין, עבר רועי לעבוד בחברת "קרסו מוטורס" ושם בין השאר פעל לייצור קשרים עם מפעלי תעשיית הרכב בסין. מכאן, הודות ליכולות ולידע ולקשרים בארה"ב ובסין, עבר לעבוד בחברת "קאל" להטסת מטענים, ופיתח קשרים טובים גם עם אירופה. בחברת קרסו שזכרו אותו, ועמדו על יכולותיו וקשריו, קראו לו לחזור אליהם והוא עובד כיום כמנהל מחלקת ההשקעות של חברת קרסו בישראל. יחד עם ויקי, חברתו לחיים, הם הביאו לפני שנה לעולם ב-2022/1/5 את רומי, נכדתי העשירית המקסימה והצעירה ביותר. ויקי ורועי מתגוררים היום בתוכנית למד בתל אביב.

88 אם כבר עוסקים במשפחה, כאן אולי המקום לספר על "תגלית" משפחתית שהתגלתה לאחרונה בעבודת שורשים. מסתבר שסבא רבא שלי - אברהם מיכאל ניישטן, הוא יליד מצרים )נולד בשנת 1820 ,)עבר לפולין ללמוד בישיבה, ושם הכיר את הסבתא רבא שלי - דבורה פייגה, ונשאר בפולין, עד מותו בשנת 1918 .לכן אפשר אולי לקרוא גם לי, ספרדי. ממשפחתי הענפה בארץ, אני חייב לציין את בת דודתי יוספה שהיתה מבוגרת ממני ב-5 שנים ולמרות זאת התידדנו מאוד. בחופשי הקיץ ביליתי איתה בבית הוריה )אפרים ושמחה שוורצמן( שגרו בגבעת פועלי הרכבת בגבעתיים. היינו מיודדים כל השנים ולקחנו חלק באירועים משפחתיים האחד של השני עד לפטירתה בשנת 2017. חיים משותפים במהלך כל חיינו המשותפים, ובמקביל לקריירה ולעבודה שלי, גם דליה הלכה והתפתחה בעבודה שלה בתחום החינוך. היא התחילה כמורה בבית הספר היסודי באבן יהודה, וכעבור שנה או שנתיים היא עברה ללמד בבית הספר יד לבנים בפתח תקווה, שזה מקרוב נפתח. היא שימשה שם כמורה לכיתות א'-ב' ולאחר מספר שנים הפכה להיות סגנית מנהלת, ובהמשך גם מנהלת של אותו בית ספר. על שירותה בבית הספר ופעילותה במערכת החינוך העירונית היא זכתה לציון לשבח. בשלב מסוים הציעו לה להיות מפקחת על קליטת מורים עולים במשרד החינוך, תפקיד אותו מילאה במשך שנתיים-שלוש בהצלחה רבה. בשנת 1995 ,בגיל 55 ,היא פרשה לגמלאות. היינו אז מסודרים בגלל שדליה קיבלה פנסיה ממשרד החינוך, וגם מפני שבאותה תקופה הייתה לי משכורת יפה מאוד כמפקח במשרד החינוך. לא היינו צריכים שהיא תעבוד והיא תכננה להתמסר בלב שלם לטיפול בנכדים, ולעזרה לילדינו, שכמו כל הזוגות הצעירים בשלב הזה של החיים, התרוצצו והתייגעו בתוך אלף ואחת מטלות. עד אותה תקופה היינו שנינו עסוקים מאוד - היא בעבודתה כמנהלת בית ספר ויותר מאוחר כמפקחת, ואני בתפקידי כמפקח ארצי בתחום החינוך הגופני. במהלך השבוע קיימנו רק קשר מועט והכרחי, שנגע בעיקר לטיפול השוטף בילדים, ולכן את סופי השבוע ואת חופשות החגים ניצלנו לבילויים משותפים, טיולים בארץ והרבה פיקניקים עם חברים וילדים.

89 דליה ואני

90 היו לדליה ולי שנים רבות ויפות של חיים משותפים של חברות וזוגיות יפה. התפתחות בתחום הקריירה המקצועית, גידול הילדים ומאוחר יותר גם הנכדים. שנים רבות של סיפוק ונחת, עד שהכל נגדע באחת בחודש פברואר שנת 1998. הפרידה מדליה בחורף שנת 1998 ,ירדנו כהרגלנו להיות חלק מתחרויות הספורט של ארגון אס"א באילת, עליהן ארחיב בפרק 'חברים, טיולים ובילויים'. רוח עזה נשבה בכביש הערבה ולעתים הייתי צריך לתפוס בהגה בחוזקה, כדי לשמור שהרכב לא יסטה ממסלולו. בירושלים ובערים אחרות התחילו באותה העת ההכנות לקראת חגיגות החמישים של המדינה, שעמדו להיערך ביום העצמאות של אותה שנה. ברדיו שר זמר שלא הכרתי, שיר שמילותיו ונעימתו נגעו מאוד ללבי. "אני רוצה לשמור עלייך ועלי היום עבר עלינו יום קשה מדי בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה ואת בוכה, ואת בוכה..." אבל לא. באמת שלא היו לנו שום סיבות לבכות. היינו די מאושרים, וערוכים לקראת המשך החיים, אחרי יציאתי לגמלאות - יציאה שהייתה מתוכננת לקרות כמה חודשים אחר כך, תוך שאנו מתכננים "לבלוע את העולם" תרתי משמע )דליה ואני מאד אהבנו לגלות את העולם ולנסוע לחו"ל(. אבל כמו שאומרים "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". הגענו למלון והתחלנו בהכנות לקראת טקס הפתיחה של התחרויות שעמד להיערך באותו ערב. בצהריים, כשנשכבנו לנוח, שמעתי פתאום משהו מוזר בנשימתה של דליה. קראתי לה כמה פעמים אבל לא הייתה תשובה מכיוונה. צלצלתי לאנשי הביטחון של המלון והם מיד הזעיקו אמבולנס. עד שהאמבולנס הגיע, ניסיתי לעשות לה הנשמה מפה לפה, ומאמצי החייאה שנמשכו גם כשהגיע האמבולנס לקחת אותה לבית החולים יוספטל, היושב על גבעה קטנה במערבה של העיר, אבל לדאבוני הרב כל מאמצי ההחייאה נכשלו, ולא נותר לרופאים אלא לקבוע את מותה. היא הייתה אז בסך הכל בת 57 .אישה צעירה יחסית שכל החיים עדיין לפניה. זאת הייתה ללא ספק מכה קשה וכואבת לכולנו. גם אבא שלה נפטר בגיל 47 .היסטוריה לא נחמדה הייתי אומר.

91 באותו יום מר ונמהר, נסעתי לבית החולים יחד עם יאיר פרישמן ואשתו ריקי - זוג חברים טובים שליווה אותי בעבודה במשך הרבה שנים. ישבנו בבית החולים דרוכים ומתוחים, וכשהרופא יצא החוצה לבשר לי את הבשורה המרה, פניתי אליהם ושאלתי - "מה אני אגיד עכשיו לילדים"? הכל היה פתאומי כל כך ומהיר ובלתי צפוי. הייתי אז דמות ידועה למדי ופעילה בארגוני ספורט שונים, ולכן הידיעה על מותה בטרם עת של דליה התפשטה במהירות בכל רחבי הארץ. חבר אחד שלא אנקוב כמובן בשמו, לא התמהמה אפילו רגע, וצלצל לרועי בן הזקונים שלנו, שעוד לא שמע ממני את הבשורה הקשה, לשאול אותו אם זה נכון שאמא שלו מתה... כמה שלא השתדלתי, קשה היה לשלוט באותו רגע בקצב האירועים ולהחליט מה עושים לפני מה ואיך בדיוק צריך להתנהל ברגעים כאלו. את דליה הבאנו לקבורת עולמים בבית הקברות סגולה בפתח תקווה. זה היה בכט' בשבט, 25 בפברואר 1998 .כפי שציינתי במקום אחר, אני קניתי מהחברה קדישא, חלקת אדמה ליד קברה. כמעט ארבעים שנה חלפו מאז שפגשתי בדליה ז"ל לראשונה, באותו ערב יקר ומואר על מדרגות סמינר שיין בפתח תקווה. לא טוב היות האדם לבדו בראשון בינואר 1999 ,תשעה חודשים בערך אחרי פטירתה של דליה, יצאתי לגמלאות מעבודתי כמפקח ארצי במשרד החינוך. הייתי אז בן 66. בדרך כלל מקפידים מאוד במשרד החינוך על יציאה בזמן לפנסיה בגיל הפרישה שהיה אז 65 ,אבל לי אפשרו להיות בתפקיד הזה עד לסיום השנה הקלנדרית 1998. כשנה ומשהו הסתובבתי עם חברים כאלה או אחרים אבל באופן נפשי עמוק לא הצלחתי להתחבר לאף אחת. בערך באותה תקופה נפגשתי דרך חברים משותפים עם אביבה. חבריי הטובים מאד, משה ברוך ז"ל ואורה אשתו, היו מיודדים מאוד עם יעקב ברקאי ז"ל ורבקה רעייתו, שהיו חברים טובים של אביבה. באחת הפגישות הם אמרו - למה שלא נפגיש את מוטקה עם אביבה.

92 האמת היא שיעקב ברקאי הכיר אותי עוד מקורס הקצינים בצבא, ככה שלא היה לו שום קושי לשמש מעין "מליץ יושר" עבורי. רבקה רעייתו גדלה ולמדה יחד עם אביבה, מאז היותה ילדה בכפר ורבורג, המושב הוותיק ליד קרית מלאכי, השייך למועצה האזורית באר טוביה. קיבלתי את הטלפון של אביבה, וקבעתי איתה בשער של קיבוץ מעברות, והשאר כמו שנהוג לומר - היסטוריה, שמחה ומאושרת מאוד, צריך להדגיש. אביבה נולדה ב-28 באוקטובר 1935 בבית החולים לחולי ריאה בגדרה, והיות שבזמן הלידה היא הייתה עוד פגה, וביה"ח לא היה ערוך ללידות, הניחו סביבה הרבה בקבוקים חמים כדי להגן עליה ולחזק את גופה. כל ילדותה עברה עליה בכפר ורבורג. אביה, נפתלי ויסמן, היה פעיל מאוד בהסתדרות ובהגנה, ובתחילת שנות הארבעים הוא התנדב לשרת בבריגדה היהודית, כך שבאותה תקופה הוא לא היה הרבה בבית. כל עול העבודה, אחזקת הבית וגידול הילדים הוטל על אמא שלה, לאה. היו אלה חיי מושב קשים ומפרכים. חיי עבודה נטולי הילה וזוהר. אביבה היא הבכורה, ולמעשה כשלאה אמה הייתה בהריון עם אביבה, היא רצתה לעשות הפלה, כי באותה תקופה אבא של אביבה לא עבד, והיא חששה שלא יהיה מי שיעמוד לצדה ויעזור לה בכלכלת הבית. למזלה של אביבה, והייתי אומר גם למזלי, רופא המשפחה במושב שידל את לאה אמא של אביבה, ושכנע אותה לא לעשות הפלה. "הכל יסתדר" הוא אמר לה, והוא צדק. אביבה גדלה בכפר ורבורג ולמדה בביה"ס האזורי שבבאר טוביה, ועד סוף כיתה ח' היא הייתה חוזרת כל יום מהלימודים, ומצטרפת לעבודה במשק החקלאי. צריך לציין למען הדורות הצעירים, אביבה הייתה הולכת ברגל, יום יום הלוך וחזור לביה"ס דרך כפרים ערביים וכלבים נובחים מהם פחדה. "עבדנו בכל מה שהיה צריך", היא מספרת - גידולי ירקות - עגבניות, כרוב, כרובית, תפוחי אדמה, וגידולי פירות – שזיפים וענבים ותפוחי עץ. בסך הכל היו להם עשרים דונם של גידולים חקלאיים שונים, בנוסף למשק החי שכלל לולי תרנגולות מטילות ופרות לחלב. לאביבה היו עוד שתי אחיות, ואח רביעי שצעיר ממנה ב-16 שנה ונולד קצת אחרי סיום מלחמת העצמאות -

93 ציפה )ציפורה( שהייתה צעירה מאביבה בארבע וחצי שנים נישאה וילדה את אוסנת )חזרה בתשובה(, התגרשה, נישאה שנית לפרץ ונפטרה לפני שמונה שנים ממחלה ממארת. גאולה, הצעירה מאביבה בתשע שנים, נישאה למנחם שצ'לקה ולהם שני בנים - שחר ונועם. אלי הצעיר מאביבה ב-16 שנה, נישא לשושי )שושנה( ולהם שלושה ילדים, ערן )חזר בתשובה(, סיון ורינת. יש לציין שאלי קבע את מגוריו בחלקת המושב של הוריו ולמעשה סעד אותם לעת זקנתם, ולכן בעת חלוקת הרכוש שהשאירו ההורים הוא נישאר לגור בביתו וקיבל גם את בית ההורים. מתוך מחשבה שאביבה תעבוד בהמשך במושב ותיקח על עצמה את ניהול המשק החקלאי בתור הבת הבכורה, שלחו אותה הוריה, בסיום בית הספר היסודי ללמוד בפנימייה בבית הספר החקלאי לגננות ושתלנות בפתח תקווה. את לימודיה שם היא אביבה

94 סיימה כבר בגיל 17 ,ואחרי חצי שנה, הוריה נעתרו לבקשתה ואפשרו לה להתגייס לצבא בגיל צעיר יחסית. השנה היא 1953 .את רוב שירותה הצבאי עשתה אביבה בבסיס ההדרכה בה"ד 12 , בצריפין. היא הדריכה טירונים, חניכים בקורס מ"כים, ומחזור אחד של קורס קצינות והשתחררה בדרגת סמלת ראשונה. כשסיימה את שירותה הצבאי היא הלכה לעבוד בחברת "הזרע", שאביה, נפתלי ויסמן. ניהל באותה התקופה. עוד בצבא היא הכירה את יואב קורש, בן קיבוץ מעברות, שהיה חניך בקורס קציני חיל התותחנים. ב-1955 ,בהיותה בת עשרים בלבד, היא התחתנה עם יואב ועברה לגור איתו בקיבוץ מעברות. במהלך שנותיה הרבות בקיבוץ, היא שימשה בתפקידים רבים - עבדה ברפת, ואחר עברה להיות מטפלת, כמה שנים אחר כך היא נשלחה מטעם מפלגת מפ"ם לשמש כאחראית לפעילות התרבותית, בצוותא גבעתיים, ויותר מאוחר, חזרה לעבוד בקיבוץ, כאחראית על כל הפעילות של הגיל השלישי בקיבוץ. לצערה, היא לא יצאה ללימודים אקדמאים, מאחר והיא לא רצתה להיות מורה או אחות, ובשנים ההן - סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, הקיבוץ מימן לימודים כאלה רק למי שבחר בשני המקצועות הללו בלבד. מובן שהיום המציאות היא לגמרי שונה, וקיבוץ מעברות מממן לימודים אקדמאיים, לבניו ובנותיו חברי הקיבוץ בכל תחום לימודי אותו יבחרו. יואב היה נהג בקואופרטיב עמק חפר ובמהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים: רמי הראשון שנולד ב- 1957.5.9. נירית שנולדה ב- 1960/1/27. וזיו ז"ל שנולד 1964/11/5 ונפטר מדום לב ב- 2009/5/8 בגיל 43. רמי היה טייס הליקופטר תקיפה מסוג אפאצ'י ומאוחר יותר שימש כאחראי על כל נושא הבטיחות בחיל האוויר. הוא נשלח לייצג את החייל בארצות הברית ובין השאר ביקרנו אותו כאשר הוא התגורר עם משפחתו בוויקטוריה, ארה"ב. הוא מתגורר היום בפרדס חנה. נישא לברכה ממנה נפרד לאחרונה, ולהם שתי בנות מוכשרות מאד, נטע 1998/6/1 ,שלומדת בבצלאל וגרה בירושלים, וגלי 2002/1/14 ,שהשתחררה מהצבא, עדיין לא החליטה מה לעשות וגרה עם ברכה בתלמי אלעזר )סיימה לאחרונה מבחנים

95 פסיכומטריים בציון 750.) נירית חיה היום בהרצליה, היא עובדת סוציאלית במקצועה. נירית ניהלה את מחלקת הטיפול המשפחתי בחדרה. היא פרשה לגמלאות ופתחה קליניקה פרטית בבית סמוך למגוריה. נישאה לרוי לשם, ממנו התגרשה לאחרונה, ולהם ארבעה ילדים שתי בנות ושני בנים מוכשרים מאד ארבעתם: גל נולדה ב-1988/2/5 ,סיימה תיכון בארץ ונסעה ללמוד תואר ראשון ותואר שני באומנות בלונדון, אותם סיימה בהצטיינות. כיום היא חיה ועובדת בלונדון. גל נישאה לאסף זהר,שעוסק במוסיקה למחזות זמר. ביום 22.10.7 נולדה להם בת בשם ניב, נינה שנייה לאביבה. דנה נולדה ב-1989/7/12 ,סיימה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, נסעה לניו יורק והשלימה תואר שני במשפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת קורנל, עבדה שם, נישאה ללירן צור, נולד להם בן מקסים בשם ליאו 2021/6/30 ,נין ראשון לאביבה והם חזרו לארץ, וגרים כיום בהרצליה. עומר נולד ב- 1992/6/19 ,סיים בארץ את תיכון תלמה ילין הצטיין בנגינה על סקסופון ולימודי המוסיקה, שירת בצבא בתזמורת חיל האוויר, סיים את שירותו הצבאי ונסע לארה"ב. שם סיים לימודי תואר ראשון ותואר שני במוסיקה, מסיים כעת למודי דוקטורט בפסיכולוגיה, ועושה את הסטאז' בטיפול במוסיקה בבעלי לקויות/בעיות. איתי נולד ב-1997/10/13 ,סיים תיכון בכפר הירוק, גר ומשלים לימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל באוניברסיטה העברית בירושלים. לדאבונה הרב של אביבה, חיי הנישואין שלה עם יואב לא היו סוגים בשושנים, ובשנת 1969 ,אחרי 17 שנות חיים משותפים נפרדו דרכיהם והם התגרשו. יואב עבר לגור מחוץ לקיבוץ עם בת זוגו החדשה, ואביבה נשארה לגור בקיבוץ, לבד עם הילדים. כמה שנים אחר כך, כשהילדים כבר היו יותר גדולים, אביבה יצאה בשליחות הקיבוץ לעבוד במרכז התרבות "צוותא" בגבעתיים. במהלך כשלוש השנים הראשונות מאז שהכרנו, חייתי עדיין בביתי בנוה עוז. אביבה הייתה נוסעת אלי ואני הייתי נוסע לבקר אותה, אבל אחרי שלוש ארבע שנים חשנו שהקשר שלנו כבר מספיק טוב ויציב ועברתי לגור יחד איתה בקיבוץ. זה היה לפני 19 שנה, בשנת 2004.

96 האמת, שבהיכרותנו אביבה ואני, היינו שני הפכים. אביבה, רגישה מאד, פתוחה מאד ובעלת יחסים נהדרים עם משפחתה במיוחד עם נכדיה עימם היא ממש חברה נוסף על היותה סבתא. אני הייתי אז טיפוס סגור מאד בכל הקשור לחיי הפרטים, ולעיתים התלבטתי אם יש לי רגשות בכלל. לדעתי, החיים המשותפים והשיחות הערות שקיימתי עם אביבה שינו אותי מאד. הפכתי לקצת יותר פתוח ויותר רגשני. השיחות המשותפות עם אביבה בהחלט השפיעו על כך שהיום אני מקפיד יותר לשמור על קשר הדוק עם משפחתי, ולעשות כל שביכולתי להתקרב ולסייע לילדי, לנכדי ולניני. אפשר לומר שדי הצלחתי בכך. אני גאה במערכת היחסים שיש לי עם ילדי ונכדי, לא מספיק, גם בגלל קשיים אובייקטיביים והגיל. עדיין חשוב לי מאוד, גם בתנאים הנוכחיים, לשמר את הקשר עם הילדים, הנכדים והנינים. בגלל החוקים של מעברות, ובגלל שהצטרפתי בגיל מאוחר, אני לא יכול להפוך לחבר קיבוץ של ממש ואני מוגדר רק בתור תושב. כתושב עלי לשלם דמי תושבות, דהיינו אני כשוכר דירה אצל אביבה ומשלם שכר דירה/דמי תושבות לקיבוץ. האמת שזה מקנה לי מספר זכויות בקיבוץ כגון חדר אוכל, כביסה וכיו"ב, שאינני מנצל. היתרון היחידי שלי, הוא בהסתייעות שלי בוועדת הבריאות לכל מיני צרכים מנהליים. העיקר שאני מרוצה מאד, וזה הכי חשוב. למרות שאני רק תושב אני מגלה עניין רב בכל הנעשה בקיבוץ מעברות, ומשתדל לקרוא באדיקות ממש את כל כתבי העת וההודעות שנשלחות מעת לעת לחברי הקיבוץ. לחדר האוכל אני לא הולך אמנם, וגם לא לאסיפות שבהם דנים בכובד ראש על עניינים שונים הנוגעים לעתידו של הקיבוץ, אבל אני מקפיד לקרוא את כל הסיכומים, ואני מעורה מאוד בכל מה שקורה כאן. בעיקר אני מתרשם מהעובדה שאנשי הגיל השלישי זוכים כאן לטיפול אוהב ומסור מאוד, וגם הצעירים שגרים כאן מקבלים תנאים שלא יקבלו בשום מקום אחר: חינוך חינם שמתחיל מהגן דרך בית הספר היסודי והתיכון ואפילו לימודים אקדמאיים לתואר ראשון, תואר שני ולעיתים, אפילו לימודים לדוקטורט! הכל על חשבון הקיבוץ. אין פלא איפוא שלהרבה מהזוגות הצעירים יש כאן ארבעה ולפעמים גם חמישה ילדים. אני מודה שלעניין ולמעורבות הרבה שאני מגלה יש גם אספקט פרטי ואישי מאוד - אני תמיד פוקח עין ומוודא שכל הזכויות והתנאים שמגיעים לאביבה יישמרו. קיבוץ מעברות הוא באמת קיבוץ חזק ומטופח מאוד. בנו כאן 60 יחידות דיור חדשות, והרבה מהילדים שנולדו וגדלו כאן, שבו ושבים לחיות כאן לצד הוריהם.

97 בסך הכל הקיבוץ מונה כיום כחמש מאות משפחות וכאלפיים תושבים – עדות לחוזק ולחוסן הפנימי של המקום הזה. במובן הזה וגם בהקשר של מערכת היחסים שיצרתי עם אביבה במהלך השנים - מערכת יחסים שנותנת מקום של כבוד גם לילדים ולנכדים שכל אחד הביא איתו, ניתן בהחלט לומר שמצאתי כאן את מקומי. כבר מתחילת הקשר בינינו החלטנו לעשות מאמץ לשלב בין המשפחה שלי למשפחה של אביבה, ולכן אנחנו דואגים שיהיו לא מעט מפגשים משותפים. רק בחגים )ראש השנה ופסח(, כל אחד חוגג עם המשפחה הגרעינית שלו. אפשר לומר אם כן בביטחון רב, שמצאתי כאן בקיבוץ את ביתי השני. אביבה ואני

98 פרק שישי - חברים, טיולים ובילויים לאורך כל השנים נוצרו במסגרות כאלה או אחרות שורה של חברויות שגלשו והתרחבו הרבה מעבר לעבודה או לעיסוק כזה או אחר, והיוו חלק גדול ומשמעותי בחיי. הראשונה הייתה החבורה של אנשי הספורט שעליה סיפרתי בתחילת הפרק הקודם. קבוצה נבחרת של חברים, שהיו ברובם בעלי רקע דומה, וכולם עסקו בספורט ברמה הגבוהה ביותר - אריה נווה, אלוף הארץ בקפיצה לגובה, שחקן הכדורגל יוסק'ה גולדשטיין ממכבי תל אביב, נחצ'ה )נחום( בוך, אלוף הארץ בשחייה, רפי לסקי ומשה זיג, שאביו היה איש עשיר בעל מפעל ליצור כספות, ולכן כבר בגיל 18 היה לו אוטו - חזיון לא שכיח באותם הימים. את כולם כמעט הכרתי כאמור במסגרת הפעילות הספורטיבית שלי וגם מתוקף ההכשרה שלי כמד"ס בצבא. את האוטו של משה זיג היינו מנצלים ליציאה לבילויים, ארבעה או חמישה חברים, ואם לא היה מקום במושב מאחור, אחד החברים היה מצטנף בתוך הבגאז' של המכונית, כמו שרואים לפעמים בטלוויזיה בסרטי פשע אמריקאים. כל שבוע היינו יוצאים באופן קבוע ומטיילים בכל רחבי הארץ. אחרי שסיימתי את הצבא והתחלתי בעבודתי כמורה, החברה שלנו הפכה למגוונת יותר. החברים שהצטרפו, גם בעקבות השירות הדי אינטנסיבי שלי במילואים, היו בין השאר ג'יקה איצקוביץ )ששינה מאוחר יותר בעקבות בנו רונן, את שם משפחתו לאלעד(, שהיה מנהל החוליה הטכנית בפלוגת השריון שעליה פיקדתי. הוא היה איש מקצוע מעולה ובנוסף חבר קואופרטיב "דן", והוא וזהבה אשתו שתבדל לחיים ארוכים, יצרו קשר חברי קרוב גם עם דליה אשתי, וכתוצאה מכך שתי המשפחות התקרבו מאוד.

99 שני זוגות נוספים שהצטרפו אלינו ממסגרת יחידת המילואים, היו אפרים דורשט שהיה בכיר בעירית רמת גן ואשתו חנה ואשר שרף שהיה מנכ"ל הבימה ואשתו רבקה. במהלך החיים התנהלנו עם שתי חבורות עיקריות - החבורה של משפחת אריה נווה ואשתו אראלה, משפחתו של רפי לסקי ואשתו אתי, משפחת אפרים דורשט ואשתו חנה, ומשפחתו של אשר שרף ואשתו רבקה. חבורה נוספת היתה החבורה של משפחת דויד טפר ז"ל, שאשתו רבקהל'ה הייתה מורה בת פתח תקווה, ולימדה עם דליה רעייתי בבית הספר יד לבנים, משפחת חיים מעוז ואשתו דליה ז"ל שגם היא לימדה שנים ארוכות בבי הספר יד לבנים עם דליה, ואח"כ הייתה מנהלת בי"ס הס בפ"ת ובשלב מאוחר יותר מנהלת מחוז המרכז של משרד החינוך, אליהם הצטרפה משפחתו של ג'יקה איצקוביץ ואשתו זהבה. עם שתי החבורות יצאנו הרבה מאוד לבילויים, לפיקניקים ומחנות ברחבי הארץ. כמובן שבעזרת אשר שרף, הגענו גם לכל פרמיירה בהבימה, ודליה ואני הפכנו לחובבי תיאטרון. במסגרת עבודתי, ראיתי ערך חשוב בקירוב העובדים. ומכיוון שהייתי פעיל בוועד הארצי של מורי החנ"הג שבהסתדרות המורים, ניצלתי את זה וכל שנה היינו יוצאים משחק 'כדורת דשא'

100 לנופשון של חברי הסתדרות המורים, אותו ארגנתי עבור העובדים של היחידה שלי האחראית על החינוך הגופני. בסך הכל היינו בכעשרה נופשונים. כאשר בגרנו, והילדים הפסיקו להצטרף אלינו לחופשות, הקפדנו באדיקות ממש, לקיים מעין נופשונים עם קבוצה קבועה–וקרובה של חברים שהתנהלה סביב שלושה או ארבעה מועדים קבועים - בחנוכה בעין גדי, בפסח בקיבוץ עין גב שעל שפת הכנרת, חופשה שבמהלכה היינו הולכים לצפות במופעים של פסטיבל הזמר העברי שמתקיים שם כל שנה. במהלך הקיץ היינו שוב שמים פעמינו צפונה להיות חלק מפסטיבל המחולות בכרמיאל, שהיה מתקיים כל שנה אחרי צום תשעה באב, והיה מתפרש על פני שלושה ימים רצופים, ואהבנו גם לנסוע לפסטיבל הזמר החסידי בצפת. בנוסף, בגלל קרבתי לענף טניס השולחן, היינו יורדים כל פעם במהלך הקיץ לאילת, שם קיימה אס"א שבוע של אליפויות ותחרויות בין הסטודנטים, בעיקר אליפות אס"א בגלשני רוח, בהשתתפות אורחים מחו"ל, ובענפי הספורט נוספים. אני הייתי האחראי לכל תחרויות טניס השולחן. בתחילת דרכי, הייתה לי אידיאולוגיה - יש כל כך הרבה מקומות יפים בארץ. לא צריך לנסוע לחו"ל. בסוף שנות השבעים במסגרת עבודתי בפיקוח נסעתי בפעם ראשונה לאוסטריה והיא כל כך מצאה חן בעיני שכשחזרתי לארץ, הפעלתי את חבריי ושכנעתי אותם להצטרף אלי לטיול - דוד טפר זכרונו לברכה עם אשתו רבקה שתיבדל לחיים ארוכים. נסענו לטיול לחו"ל וכמו שהיה אז מקובל - ניסינו לראות ולהספיק כמה שיותר. נסענו לחודש, בו ניסינו לראות כמה שיותר מדינות באירופה. שנה אחרי טיול זה, ומאחר שכ"כ התלהבתי מהטיול עם הטפרים, שכנעתי את חברי הטפרים יחד עם משפחת מעוז, לצאת לטיול משפחות. גם בטיול זה ניסינו לראות ולהספיק כמה שיותר, עשינו סיבוב גדול בגרמניה, שוויץ, ואוסטריה, משם עברנו לאיטליה וליוון, וחזרנו בשיט לארץ מגנואה. מאז לא הפסקתי לנסוע, חלק גדול ב"אשמת" עבודתי. במהלך עבודתי בפיקוח בניתי קבוצה מיוחדת נוספת של חברים, איתם התיידדתי והפכנו לחברים קרובים מאד - חברות שכללה גם את בני המשפחות שלנו ושלהם כולל הוריהם, וביניהם חברי מהפיקוח, הבדואי אמין מוקטרן ואשתו אינאם שגרים בדבוריה שלמרגלות התבור, חברנו המיוחד, הדרוזי יוסוף עלי שגר בפקיעין, ועבר עם אשתו זינה למג'דל שמס, ועוד.