ביוגרפיה אמנון

‫________________________________________________________________‬

‫אמנון בן יהודה‬

‫________________________________________________________________‬

‫הרי אני כבן שבעים שנה‬

‫מוענק לאבא‪-‬סבא היקר לרגל שנתו ה‪ 70-‬מכל המשפחה ומכל הלב‬
‫למעננו ולמען הדורות הבאים‬

‫© כל הזכויות שמורות לאמנון בן יהודה ומשפחתו‬
‫אייר תשפ"א – אפריל ‪2021‬‬



‫תוכן עניינים‬

‫הקדמה ‪1........................................................................................................‬‬
‫ילדות בקיבוץ בשנות ה‪ 50-‬וה‪2...................................................................60-‬‬
‫נעורים ובית ספר התיכון‪21..............................................................................‬‬
‫תקופת הצבא והמילואים ‪28.............................................................................‬‬
‫עבודה ופעילות לאחר הצבא‪45..........................................................................‬‬
‫המאפייה‪52 ....................................................................................................‬‬
‫נישואין ומשפחה‪60.........................................................................................‬‬
‫מתחילת ההפרטה בקיבוץ ועד היום‪86..............................................................‬‬
‫המשפחה מספרת‪102 ......................................................................................‬‬



‫הקדמה‬

‫מהיום שעלה בי הרעיון לערוך את הביוגרפיה של אבא לקראת גיל שבעים ועד להוצאתה לאור‪ ,‬לקחו כמעט‬
‫שלוש שנים‪ ,‬אך מה הן שלוש שנים של השקעה זו לעומת שבעים שנה של השקעה מתמדת במשפחה‪ ,‬באישה‪,‬‬
‫בילדים‪ ,‬בנכדים?‪ ...‬עריכת ספר זה הייתה אמנם ארוכה ומאתגרת – החל משלב הראיונות ותמלול‬
‫ההקלטות‪ ,‬דרך עריכת התוכן‪ ,‬עד איסוף התמונות‪ ,‬והעימוד – אך זו הייתה חוויה מהנה ומשמעותית בכל‬
‫שלב ושלב‪ .‬דרך הראיונות שקיימתי עם אבא ועם שאר בני המשפחה גיליתי דבר אחד גדול שלפעמים יש‬

‫נטייה לשכוח אותו – כל אדם הוא עולם ומלואו‪.‬‬

‫"הרי אני כבן שבעים שנה" – זוהי אמירה שלקוחה מתוך ההגדה של פסח (" ָא ַמר ַר ִּבי ֶא ְל ָע ָזר ֶבן ֲע ַז ְר ָיה‪ֲ :‬ה ֵרי‬

‫ֲא ִּני ְכ ֶבן ִּש ְב ִּעים ָש ָנה‪ְ ,‬ול ֹא ָז ִּכי ִּתי ֶש ֵת ָא ֵמר ְי ִּצי ַאת ִּמ ְצ ַר ִּים ַב ֵלילֹות‪ )"...‬אך למה קראתי לספר על שם אמירה זו?‬
‫כי לפי חז"ל‪ ,‬רבי אלעזר לא היה באמת בן שבעים! משום כך הוא אמר "כבן שבעים שנה" – הוא נראה כמו‬
‫בן שבעים למרות שהיה בן שמונה עשרה בלבד (תלמוד בבלי‪ ,‬מסכת ברכות‪ ,‬דף כ"ח‪ ,‬עמוד א')‪ .‬הסיפור של‬
‫אבא‪-‬סבא אמנון דומה אבל שונה‪ ,‬הוא אמנם בן שבעים שנה אך לפי הכוחות שלו ושמחת החיים שלו‪ ,‬אפשר‬
‫להגיד עליו "הרי אני כבן שמונה עשרה שנה"‪ ...‬בהזדמנות זו נאחל לו שרק ימשיך ויזכה לכוחות בלתי נגמרים‬

‫של עשייה ולבריאות איתנה לאורך ימים ושנים‪.‬‬

‫במהלך הראיונות עם בני המשפחה נזכרתי בסיפור נחמד של רבי נחמן מברסלב – "מעשה מחכם ותם" – בה‬
‫מסופר על שני אנשים שגדלו באותה עיירה‪ ,‬אחד היה חכם מאוד גדול ואחד היה איש תם ופשוט‪ .‬הראשון‪,‬‬
‫בחכמתו הרבה יצא לטייל בעולם‪ ,‬למד‪ ,‬ונהיה דוקטור ועשיר גדול אך אף פעם לא היה שמח בחלקו ואילו‬
‫האיש התם נשאר בעיירה‪ ,‬חי חיים פשוטים‪ ,‬התפרנס ממלאכתו בדוחק‪ ,‬אך תמיד היה שמח וטוב לב‪ .‬הסיפור‬
‫מאוד ארוך אז לא אספר כאן את כולו‪ ...‬רק אומר שבסופו של דבר הכול מתהפך – החכם הגדול שהיה מיוסר‬
‫כל חייו‪ ,‬לא נשא אישה ולא הוליד ילדים‪ ,‬לבסוף ירד מכל נכסיו ונהיה עני גמור ואילו האיש התם התגלגל‬
‫להיות קיסר ונהיה האדם הכי עשיר ומכובד בממלכה‪ .‬התהפכו היוצרות – התמימות התגלתה כחוכמה יותר‬
‫גדולה מהחוכמה עצמה‪ .‬אני חושב שסיפור זה מאוד מתאים לתמצית אישיותו של אבא‪-‬סבא אמנון –‬
‫לפעמים להיות אדם פשוט וצנוע שאינו רודף עושר וכבוד ואינו מתיימר להיות פילוסוף גדול – זו חכמה גדולה‬

‫מאוד‪ .‬זו הגאונות שבפשטות‪.‬‬

‫ספר זה הוא מתנה שאנו מעניקים לאבא‪-‬סבא לרגל יום ההולדת אך לא פחות מכך ואף יותר – זו מתנה‬
‫גדולה שהוא מעניק לנו! הסיפור כולו כתוב בגוף ראשון במילותיו (פרט לפרק האחרון ולקטעים הקצרים‬
‫השזורים בין הפרקים – בהם אנחנו מספרים עליו‪ )...‬כולי תקווה שמי שיקרא את הספר יפיק ממנו הנאה‪,‬‬
‫ילמד דברים חדשים‪ ,‬ייזכר בזיכרונות ישנים‪ ,‬וכמובן שיעביר אותו גם לדורות הבאים אחריו בשביל להתחבר‬

‫לשורשים – לדעת מאין באנו ולאן אנו הולכים‪.‬‬

‫שגיא‪.‬‬

‫‪-1-‬‬

‫ילדות בקיבוץ בשנות ה‪ 50-‬וה‪60-‬‬

‫רקע קצרצר ונתחיל בסיפור‪...‬‬
‫הוריי‪ ,‬יצחק וטובה בן‪-‬יהודה ז"ל‪ ,‬היו ניצולי שואה מהונגריה שעלו לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬עם עלייתם לישראל הם חברו לגרעין של 'גורדוניה מכבי הצעיר'‪ ,‬עברו לכפר גיבטון במרכז הארץ‬
‫ומשם לצאלים במערב הנגב הצפוני‪ ,‬שם חיו עד שעלו צפונה להקים את קיבוץ כפר החורש‪ .‬פרטים רבים על‬
‫עלייתם ארצה באניית ה'אקסודוס' ועל הקמת הקיבוץ אפשר למצוא בספרים שהיו שותפים לכתיבתם‬

‫("היציאה לחיים" ו"אנחנו היינו שם") ובארכיון כפר החורש‪.‬‬

‫להוריי נולדו שלושה ילדים‪ :‬אורי‪ ,‬אחי הבכור‪ ,‬נולד בשנת ‪ ;1948‬אני‪ ,‬אמנון‪ ,‬נולדתי כשלוש שנים אחריו;‬
‫ואחי הקטן‪ ,‬שאול‪ ,‬נולד בשנת ‪ .1954‬מאז ועד היום שלושתנו חיים עם משפחותינו בקיבוץ כפר החורש‪,‬‬
‫המקום בו גדלנו והתחנכנו בצל המורשת שהנחילו לנו הורינו‪ .‬בקיבוץ זכיתי לחינוך מסור בו הקנו לי ערכים‬
‫שהמשיכו איתי לאורך חיי ומלווים אותי עד היום בנקודות ציון רבות‪ .‬על כך אני מוקיר תודה גדולה לאבי‬

‫ואמי‪ ,‬שהינם דמויות משמעותיות ומרכזיות בסיפור חיי‪ ,‬המתואר בקצרה בספר זה‪.‬‬

‫לידה וחודשים ראשונים‬

‫נולדתי קטן – אבל שרדתי‬

‫נולדתי ב‪ 23-‬בינואר ‪ 1951‬בבית החולים בעפולה (שלעתיד ייקרא‬

‫בית חולים 'העמק')‪ .‬נולדתי בלידה רגילה אבל מוקדמת ולמעשה‬

‫הייתי פג במשקל ‪ 1200‬גרם בלבד‪ .‬בשל היותי פג‪ִּ ,‬אמי הייתה חייבת‬

‫לשהות קרוב לבית החולים‪ .‬בשנות ה‪ 50-‬המוקדמות רוב המבנים‬

‫בבית החולים היו צריפים‪ ,‬ארגנו ל ִּאמי צריף קטן‪ ,‬שם היא שהתה‬

‫כשלושה חודשים והצליחה לשמור עליי בתנאים הקשים שהיו‪ .‬לא‬

‫היו אז אמצעים מודרניים לתחזוקת הפגים‪.‬‬

‫סיפרו לי ששמרו על חום גופם בעריסות‬

‫קטנות שרופדו בצמר גפן ושמיכות‪ ,‬והאכילו‬

‫אותם ב'טפי'‪ ,‬מעין מזלף קטן‪ .‬ככה לאט‪-‬‬

‫לאט עם הרבה סבלנות‪ ,‬שמרו עליי‪ .‬היום‬

‫מטפלים בפגים במשקל כזה די בקלות עם כל‬

‫המכשור הטכנולוגי אבל אז‪ ,‬בשנת ‪ ,1951‬בלי‬

‫אינקובטור ובלי אמצעי חימום זה היה‬

‫עם אמא בגיל שנה‬ ‫מורכב יותר‪ .‬אמא ואני היינו לבד במין‬
‫'אימוץ' בבית החולים למשך שלושה‬

‫חודשים‪ ,‬מכיוון שלא הייתה תחבורה כמו שיש היום והיה קשה להגיע ממגורינו בכפר החורש לעפולה‪.‬‬

‫‪-2-‬‬

‫בשנותיו הראשונות של הקיבוץ‪ ,‬אבא עבד במוסך‪ .‬אני מניח שבמהלך החודשים בהם שהינו בבית החולים‪,‬‬

‫הוא היה בא לבקר אותנו מדי פעם‪ .‬באותה תקופה לא היו רכבים פרטיים‪ ,‬לכל הקיבוץ היה אולי רכב אחד‬

‫מאוד ישן שהיה מקרטע‪ ,‬ושימש לסידורים או קניות… קשה להבין איך הסתדרו‪ .‬בעמק יזרעאל לא היו‬

‫בכלל תשתיות של כבישים‪ ,‬היו בעיקר דרכי עפר‪ .‬עד‬

‫שנות ה‪ ,70-‬לכפר החורש היה כביש גישה אחד דרך‬

‫נצרת‪ .‬מילדותי בשנות ה‪ 50-‬אני זוכר שהיו שוליים‬

‫מרצף של אבנים שהחזיקו את התשתית של הכביש‬

‫ורק אחר כך ציפו אותו באספלט‪ .‬הכול היה קטן ולא‬

‫בממדים כמו של היום‪ .‬באותה התקופה כביש‬

‫הגישה מהעמק לכפר החורש לא היה קיים‪ ,‬היו רק‬

‫יערות‪ ,‬ובשביל להגיע לעפולה היו צריכים לנסוע דרך‬

‫בגיל שנה‬ ‫ה'סרפנטינות' של נצרת שעברו דרך יפיע (דרך עם‬

‫פיתולים רבים וחדים)‪.‬‬

‫בגיל שנה וחצי‬ ‫לאחר שלושה חודשים בבית החולים בעפולה‪ִּ ,‬אמי‬
‫ואני חזרנו לכפר החורש‪ .‬באותה תקופה אוכלוסיית‬
‫הקיבוץ היה קטנה מאוד‪ ,‬לא יותר מ‪ 50-‬משפחות‪,‬‬
‫אך היו מחזורים די פוריים של ילודה‪ ,‬כ‪12-10-‬‬
‫לידות בכל שנה‪ .‬אין לי זיכרונות מגיל הינקות עד גיל‬
‫הגן‪ ,‬אך אני יודע שאמא תמיד הייתה 'עם יד על‬
‫הדופק' בכל מה שקשור בחינוך הילדים ואני זוכר גם‬
‫תמונות משפחתיות בהן אבא תומך בנו בתור‬
‫תינוקות צעירים‪ .‬למרות שנולדתי פג‪ִּ ,‬אמי דאגה‬
‫להאכיל אותי טוב (בהרבה דייסה) וכך לאט‪-‬לאט‬

‫גדלתי והתפתחתי לילד חזק ובריא‪.‬‬

‫רוחץ בגיגית בגיל שנתיים‬ ‫לינה משותפת בקיבוץ‬
‫מתקופת קום המדינה ועד לשנות ה‪ 80-‬הייתה 'לינה‬
‫משותפת' בקיבוצים‪ .‬זאת אומרת שמבית התינוקות‬
‫ועד גיל בית ספר (כיתה ח') הילדים לא גרו עם‬
‫ההורים אלא בבתי ילדים לפי מחזורי הגיל שלהם‪.‬‬
‫במתכונת זו‪ ,‬הילדים היו כל היום בבית הילדים‬
‫ובסביבות ‪ 16:00‬בתי הילדים היו נסגרים‪ ,‬והילדים‬
‫היו הולכים הביתה להיות עם ההורים ולאכול‬

‫‪-3-‬‬

‫בגיל שנתיים וחצי‬ ‫ארוחת ערב משפחתית‪ .‬לרוב‪ ,‬ארוחת הערב הייתה בחדר האוכל‬
‫המשותף כי בבתים לא היו אמצעים לבשל כמו שיש היום‪ .‬בחדר‬
‫האוכל היה גם מפגש חברתי עם שאר משפחות הקיבוץ‪ .‬לאחר‬
‫ארוחת הערב‪ ,‬באזור ‪ 19:30‬הייתה שעת ההשכבה‪ ,‬ההורים‬
‫החזירו את הילדים לגנים ולבתי הילדים‪ ,‬שם הילדים היו הולכים‬
‫לישון‪ .‬זה היה בגילים הקטנים‪ ,‬בגילים יותר מבוגרים (מכיתה ד'‪-‬‬
‫ה') לא היו צריכים להשכיב אותנו לישון‪ .‬כל אחד היה אחראי‬
‫לעצמו‪ ,‬הייתה מסגרת ומעצמנו היינו מגיעים לבית הילדים‪ .‬לא‬
‫זכורים לי מקרים של ילדים שמרדו במסגרת ולא רצו ללכת לבית‬
‫הילדים או שהחליטו שהם ישנים עם ההורים‪ ,‬היו אולי מקרים‬
‫חריגים ביותר כשילד היה חולה‪ .‬אך בדרך כלל‪ ,‬גם כשילד היה‬
‫חולה הוא היה נשאר בכיתה עם קבוצת הגיל שלו והיו משגיחים‬

‫עליו יותר‪.‬‬

‫בבית הוריי בגיל ‪3‬‬ ‫בגילים הצעירים‪ ,‬לאחר ההשכבה (סיפור לפני‬
‫השינה‪ ,‬צחצוח שיניים וכו') הייתה תורנות‬
‫שמירה בין ההורים‪ .‬בכל ערב נשאר מבוגר‬
‫אחראי ושמר על הילדים עד שיירדמו‪ .‬אותו‬
‫הורה היה אחראי "להשתיק את כולם"‪ ,‬דאג‬
‫שכולם ילכו לישון ושחרר את יתר ההורים‬
‫לעיסוקיהם (שיחות קיבוץ‪ ,‬ועדות‪ ,‬זמן פנוי‬
‫ומנוחה)‪ .‬ב‪ 22:00-‬הייתה תורנות שמירת לילה‪.‬‬
‫תורנות זו התבססה על שומרת לילה אחת בבית‬
‫התינוקות ועוד שומר אחד או שניים ששמרו על‬
‫כל בתי הילדים בגילאי ‪ .5-3‬תפקידם היה לעבור‬
‫בלילה בין בתי הילדים ולהקשיב אם מישהו‬
‫בוכה‪ ,‬צריך פיפי‪ ,‬לא מרגיש טוב או אם מישהו‬

‫סתם מתעורר ומתחיל להסתובב בקיבוץ‪...‬‬

‫רוכב על תלת־אופן בגיל ‪4‬‬ ‫באותה תקופה הכול סבב סביב החינוך‬
‫המשותף‪ ,‬היום דברים אלו נשמעים הזויים ולא‬
‫נתפסים – אבל כך היה אז‪ .‬היום ברור לנו‬
‫שהמצב הנורמלי הוא שכל ילד גדל עם ההורים‬
‫שלו‪ ,‬אבל אז לא היה מושג כזה‪ ,‬ככה היה‬

‫‪-4-‬‬

‫בקיבוצים‪ ,‬כך תיפקד הקיבוץ כדי לשחרר את האנשים לעבודה‪ .‬אני גדלתי לתוך זה ולא הכרתי מסגרת‬
‫אחרת‪ .‬זה היה טוב לאותן שנים כשהקיבוץ התבסס‪ ,‬ועובדה שלאט‪-‬לאט קיבוצים נטשו את השיטה הזאת‪.‬‬
‫במהלך השנים גם בקיבוצים הבינו שזה טבע האדם – כשאמא יולדת את הילד שלה היא מעוניינת לגדל‬
‫אותו‪ ,‬לא מיד לוקחים אותו לבית תינוקות ושם מניקים ומאכילים‪ .‬הטבעי הוא שהאמא תגדל את הילד‪ .‬עם‬
‫הזמן‪ ,‬הגישה הזו השתנתה והתחילו לעבור מלינה משותפת ללינה משפחתית‪ .‬בכפר החורש שינויים אלה‬
‫התחילו בזמן הקליטה של 'גרעינים' של משפחות צעירות בשנות ה‪ ,70-‬אותן אימהות צעירות שנקלטו בקיבוץ‬
‫דרשו יותר ויותר להלין את ילדיהן בבית‪ .‬הקיבוץ נענה לדרישה וזה היה מהלך נכון שחיבר את הילדים יותר‬
‫טוב למשפחות שלהם‪ .‬אך זה היה תהליך שלא קרה ביום אחד‪ .‬במהלך השנים היו שינויי תפיסה‪ ,‬והתחילו‬
‫להגדיל את החדרים של ההורים כדי לאפשר לילדים לישון בבית‪ .‬זו הייתה החלטה מוסכמת שהייתה כרוכה‬
‫בהוצאות כספיות‪ ,‬בשיפוצים… תהליך זה התגבר ונמשך עד שבשנות ה‪ 80-‬הקיבוץ עבר באופן גורף מלינה‬

‫משותפת ללינה משפחתית‪.‬‬

‫אוּרי‪" :‬כשהיינו ילדים‪ ,‬אמא נאלצה להיות איתי‬ ‫הילדות המוקדמת‬
‫תקופות ממושכות בטיפולים מחוץ לבית ונעדרה‬
‫הרבה בגלל זה‪ ,‬אני לא יודע איך זה השפיע על אמנון‪,‬‬ ‫בגן הילדים‬
‫אך יש לי זיכרון אחד חזק ממנו מתקופת הילדות‪.‬‬ ‫כבר מהגן אני זוכר שהייתי בדרך כלל‬
‫כשהייתי בן ארבע‪ ,‬אבא ואמא גרו בבית קומתיים‬ ‫מהילדים השקטים יותר‪ .‬כשהיו מהומות‪,‬‬
‫ובגלל הנכות שלי היו צריכים לקחת אותי על הידיים‬ ‫הרבצות ובעיטות בין הילדים‪ ,‬אולי גם אני‬
‫במדרגות‪ .‬אמנון שהיה בן שנתיים וכבר יכול היה‬ ‫נגררתי או נסחפתי לפעמים‪ ,‬אבל בסך הכול‬
‫ללכת‪ ,‬ראה שלוקחים אותי אז הוא כל הזמן אמר "גם‬ ‫הייתי ילד שקט‪ .‬הקבוצה בגן בקיבוץ כללה כ‪-‬‬
‫אני‪ ,‬גם אני!" יותר מזה הוא לא ידע להגיד אבל הוא‬ ‫‪ 15‬ילדים עם גננת אחת‪ ,‬ולפעמים הייתה גם‬
‫עשה שם סקנדלים גדולים בגלל זה‪ ...‬לצערו‪ ,‬להורים‬ ‫עוזרת‪ .‬הגן היה ממש כמו הבית שלנו – רוב‬
‫לא הייתה ברירה אז אני תמיד 'ניצחתי' והוא היה‬ ‫הפעילות שלנו במהלך היום הייתה שם – כולל‬
‫'מקופח' בגלל הנכות שלי‪ ,‬אך אני חייב לציין שהוא‬ ‫ארוחות בוקר וצהריים‪ ,‬שנת צהריים ושנת‬
‫לילה‪ .‬בפעוטון‪ ,‬עד גיל ‪ ,3‬השכיבו אותנו לישון‬
‫תמיד ידע לתבוע את זכותו‪"...‬‬ ‫בתוך עגלות 'לול' כדי שלא נוכל לטפס ובגן‬
‫הילדים היו רק מזרנים בלי מיטות‪ .‬באותה‬
‫"‪...‬כבר מגיל קטן היו לאמנון ידיים זריזות ותפיסה‬ ‫תקופה האמצעים היו דלים אז כדי לשמור על‬
‫טכנית‪-‬מוטורית‪ ,‬בילדותנו אמנם לא קנו לנו הרבה‬ ‫היגיינה ולהגן על המזרנים מהרטבות אני זוכר‬
‫צעצועים‪ ,‬אבל כל מכשיר שהיה לנו‪ ,‬עוד לפני שהוא‬ ‫שהיו שמים עליהם שעווניות מפלסטיק‪ ,‬אותן‬
‫התחיל לעבוד כבר פירקנו אותו‪ ...‬למשל‪ ,‬אם היינו‬ ‫היו שוטפים שוב ושוב ועושים שימוש חוזר רב‪-‬‬
‫מקבלים אוטו או אופנוע שזז קדימה עם קפיץ‪ ,‬אמנון‬
‫ישר היה מתחיל לפרק אותו‪ ,‬לראות מה יש בפנים‬ ‫פעמי‪.‬‬
‫ואיך המנגנון עובד‪ ,‬ואחר כך מבקש מאבא להרכיב‪.‬‬
‫לרוב אי אפשר היה כבר להרכיב את המשחקים אחרי‬

‫שאמנון 'טיפל' בהם‪"...‬‬

‫‪-5-‬‬

‫אין לי הרבה זיכרונות מגיל הגן‪ ,‬אך אני יודע שלקיבוץ בתחילת דרכו היה מפעל צעצועים‪ ,‬שם ייצרו מכוניות‬
‫וקוביות מעץ‪ .‬הקיבוץ כנראה העביר הרבה מהמשחקים האלה לגני הילדים כי אני זוכר שהיו לנו הרבה‬
‫משחקים מעץ‪ .‬מהילדות המוקדמת אני זוכר שרוב הגננות והמטפלות היו בעיקר עולות חדשות שהגיעו וניסו‬

‫את מקומן בקיבוץ‪ .‬הן לא ידעו כל‬
‫כך עברית אז היינו צוחקים‬
‫עליהן‪ ...‬ילדים הרי מנצלים כל מיני‬
‫פרצות‪ ,‬וזה היה חלק מההווי –‬
‫לצחוק על מטפלות שלא ידעו לדבר‬
‫כל כך טוב עברית או שהתחלפו ולא‬
‫ידעו בדיוק את הכללים‪ ,‬אז בתור‬
‫ילדים ניסינו לנצל את זה לטובתנו‪.‬‬

‫אני (משמאל) בגיל ‪ 5‬משחק עם שאולי‬ ‫בית הספר היסודי‬
‫בגיל ‪ 5‬משחק עם מתקן לתליית כביסה (קרוסלה) ומטפס על הגדר‬ ‫מכיתה א' עד ח'‪ ,‬בית הספר אליו‬
‫הלכנו היה בקיבוץ עצמו ואחר כך‬
‫עברנו לארבע השנים האחרונות (ט'‪-‬‬
‫יב') לתיכון בקיבוץ יפעת הסמוך‪.‬‬
‫אני חושב שה'שנתון' שלי היה‬
‫האחרון שהיה בקיבוץ עד כיתה ח'‪,‬‬
‫ולאחר מכן הילדים הלכו כבר‬
‫בכיתה ז' לחטיבת הביניים בקיבוץ‬
‫יפעת‪ .‬בבית הספר שבו למדתי בכפר‬
‫החורש‪ ,‬המורים היו חברים‬
‫מהקיבוץ עצמו‪ ,‬למחנכת שלי קראו‬
‫חנה שלגי (חניצ'קה)‪ .‬בזמנו‪ ,‬היו‬
‫מספר חברי קיבוץ שהיו מורים‬
‫ועסקו בחינוך‪ .‬מורה אחד היה‬
‫מלמד מספר מקצועות – למשל‬
‫משה זרחי ז"ל‪ ,‬ממייסדי הקיבוץ‬
‫שהיה בקיא בהרבה תחומים העביר‬
‫כמה מקצועות לימוד – תנ"ך‪,‬‬

‫ספרות‪ ,‬חשבון…‬

‫‪-6-‬‬

‫אני זוכר שבכיתות ז'‪-‬ח' הייתה לנו מורה שכירה בשם ורד שהייתה 'מורה חיילת' (או שאולי באה ללמד‬
‫בקיבוץ לאחר שסיימה את השירות הצבאי שלה)‪ .‬אנחנו מאוד התחברנו אליה ואהבנו אותה‪ ,‬היא הייתה‬
‫מורה מיוחדת‪ .‬ורד הביאה לכיתה כלבה בשם נאווה והיא הייתה של כל הכיתה‪ ,‬כלבה קטנה שחורה‬
‫שהתרוצצה‪ ,‬כשכשה בזנב ועשתה 'שמח'‪ .‬זכורים לי לטובה השיעורים שוורד העבירה לנו בטבע‪ ,‬הייתה לה‬
‫שיטה להוציא את הילדים החוצה ולעשות שיעור ספרות או שיעור חברה בחוץ‪ .‬לילדים יש נטייה להשתעמם‬
‫ולהפריע כשהם סגורים בין ארבע קירות‪ ,‬אז כדי לעניין אותנו היא פשוט שינתה קצת אווירה וערכה חלק‬
‫מהשיעורים בחוץ‪ .‬באופן כללי – המורים באותה תקופה ניצלו גם את השקט של הקיבוץ ועשו לנו הרבה‬
‫שיעורים בחוץ‪ ,‬נתנו לנו הרבה חופש לראות את הטבע הסובב אותנו ולא רק את מה שנמצא בתוך הגן או‬
‫הכיתה‪ .‬לימדו אותנו הרבה שמות של צמחים ושל פרחים‪ ,‬סוגי עצים או חרקים – זה היה חלק מובנה בתכנית‬

‫הלימודים וזו חוויה שזכורה לי לטובה עד היום‪.‬‬

‫'חברת הילדים'‬
‫בית הספר היסודי מכיתה א' עד ח' היה מסגרת אחת ו'חברת הילדים' הייתה מסגרת אחרת בתוך הקיבוץ –‬
‫מחוץ לשעות הלימודים‪ .‬שעות הלימודים היו בדרך כלל מ‪ 8:00-‬עד ‪ 13:00‬ואחר כך התפזרו לבתי הילדים‪.‬‬
‫'חברת הילדים' הייתה קשורה לפעילות בבתי הילדים או לפעילות נוספת שהייתה מתקיימת עד ‪ 16:00‬כי‬
‫אחר כך הילדים הלכו להורים‪ .‬לפעמים ב'חברת הילדים' היו פעילויות שהעבירו הילדים הבוגרים יותר‬
‫בשעות אחר הצהריים המאוחרות‪ .‬אחת המטרות המרכזיות של 'חברת הילדים' הייתה שהילדים ילמדו איך‬
‫להעסיק את עצמם ואיך לדאוג לצעירים יותר‪ .‬מהשכבות הבוגרות היו מדריכים שהדריכו את הילדים‬
‫הקטנים יותר (למשל‪ :‬כיתות ה'‪-‬ו' היו חונכים את א'‪-‬ב' וח'‪-‬ט' היו חונכים את ה'‪-‬ו')‪ .‬המדריכים הבוגרים‬

‫היו מארגנים פעילויות לקטנים‪.‬‬

‫התחום של 'משק ילדים' בקיבוץ היה מפותח‪ ,‬במשק הזה היו פינות חי וגן ירק‪ .‬בפינות החי היו כבשים‪,‬‬
‫עיזים‪ ,‬חמורים‪ ,‬תרנגולות‪ ,‬ברווזים‪ ...‬הילדים הגדולים חינכו את הקטנים לטפל בחיות‪ ,‬להאכיל אותם‪,‬‬
‫ולנקות אחר הצרכים שלהן‪ .‬למשל‪ ,‬בתור ילדים ריפדנו את הלול הקטן של התרנגולות בנסורת ואספנו את‬
‫הביצים שהתרנגולות היו מטילות; בתקופות החורף והאביב היינו חותכים עשב ומאכילים את החיות‪ ,‬בעיקר‬
‫את האווזים והברווזים כדי שיאכלו עשב טרי וירוק‪ .‬אני זוכר שהייתה כבשה אחת שנתנו לה שם חיבה –‬
‫ַתלילה‪ .‬פינות החי היו בקיבוץ עצמו והיו חלק מהעיסוק היום־יומי של הילדים‪ .‬זו הייתה פעילות שמאוד‬

‫העצימה אותנו בתור ילדים‪ ,‬זה היה עולם אחר‪ ,‬עולם פנטסטי‪.‬‬

‫אני תמיד נמשכתי יותר לדברים שעושים בידיים – נגרות‪ ,‬מחנאות‪ ,‬הייתי מבלה הרבה במשק הילדים‪ ,‬מטפל‬
‫בחיות‪ ,‬מסתכל עליהן‪ .‬בתור ילד מאוד אהבתי את גן הירק‪ ,‬אני זוכר שעשינו כל מיני סוגי קטיף – זרענו‬
‫גזרים‪ ,‬צנוניות‪ ,‬עגבניות‪ ,‬חסה‪ ...‬היינו מכינים ערוגות‪ ,‬זורעים את הזרעים‪ ,‬מטפלים בהם ומטפחים אותם‬
‫עד שהם גדלים ונותנים פירות‪ .‬עד היום אני אוהב את החיבור לאדמה‪ ,‬את עבודת האדמה‪ ,‬עבודת הכפיים‪.‬‬

‫‪-7-‬‬

‫יש משהו מאוד עוצמתי בהתעסקות עם האדמה – לראות שמזרע קטן של צנונית או בצל גדל לאט‪-‬לאט ירק‬
‫במשך תקופה של חודשיים‪-‬שלושה‪ ,‬ואז אתה גם יכול לקטוף ולאכול אותו‪.‬‬

‫גן הירק העסיק לא מעט ילדים כי גם עשינו ממנו קצת 'עסקים'‪ ,‬בתור ילדים כאילו 'מכרנו' את התוצרת‬
‫למטבח של הקיבוץ‪ ,‬ובתמורה לכך‪ ,‬הקיבוץ היה קונה משהו למשק הילדים‪ ,‬למשל כלי עבודה‪ .‬התוצרת‬
‫שהייתה מגן הירק הלכה בעצם לצורכי הקיבוץ‪ ,‬למשק‪ ,‬והיא כלכלה גם אותנו כילדים‪ .‬לא התעסקנו במכירה‬
‫של כסף ממש אבל קיבלנו מזה הרבה בדרך עקיפה‪ .‬זה לימד אותנו בתור ילדים מהו תגמול תמורת עבודה‬
‫וזה גם לימד אותנו את הערך של העבודה עצמה‪ .‬אני זוכר שבאותה תקופה היה בקיבוץ בית אריזה לתפוחים‬
‫ובתור ילדים לקחו אותנו לעזור שם‪ ,‬זו הייתה עוד תעסוקה בשבילנו‪ ,‬הקיבוץ השקיע הרבה בחינוך לעבודה‪,‬‬

‫וככה‪' ,‬על הדרך'‪ ,‬הקיבוץ גם התגבר על מחסור בכוח אדם וחסך לעצמו הוצאות של שכר לעובדים‪...‬‬
‫הטיולים‪ ,‬פינת החי וגן הירק אלו חוויות שנצורות בזכרוני באופן מיוחד‪ .‬מעבר לכך‪ ,‬בתור ילדים אני זוכר‬
‫שהיינו די 'ברדקיסטים'‪ ,‬לא עשינו למורים ולמטפלות חיים קלים‪ .‬היו כל מיני שובבויות – היינו משחקים‬
‫הרבה במחבואים או שבשעת המנוחה היינו עושים רעש בכוונה… שיגענו אותם‪ .‬היו ילדים שידעו להקניט‬

‫ולעצבן‪ .‬אני לא הייתי חלק מהם‪ ,‬הייתי ילד די ביישן‪ ,‬לא התבלטתי‪ ,‬אבל לפעמים הייתי נגרר אחריהם‪.‬‬

‫שנת ‪ – 1958‬שלושת האחים משמאל לימין‪ :‬אמנון‪ ,‬אורי ושאול‬

‫שנת ‪ – 1960‬כיתה ה' בקייטנה ב'שבי‪-‬ציון' (מושב ליד נהריה)‪ ,‬אני עומד ראשון מימין‪.‬‬

‫‪-8-‬‬

‫החיים המשפחתיים‬

‫אבא‬
‫בשנים הראשונות של הקיבוץ אבא שלי עבד במוסך‪ .‬היות והמוסך היה רחוק‪ ,‬כמעט ולא ביקרנו אותו משום‬
‫שלא היו אמצעי תחבורה‪ ,‬לא היו מכוניות‪ .‬הייתה אולי מכונית אחת או שתיים בכל הקיבוץ והן היו רק למי‬
‫שהיה צריך לנסוע לעבוד רחוק‪ .‬למוסך ירדו רק בטרקטור או עם הסעה מאורגנת‪ .‬אבא היה נותן שירותים‬
‫לטרקטורים ולכלים החקלאיים‪ .‬הוא למד רתחות ובזכות הידע שהיה לו הוא גם תיקן הרבה פעמים את‬
‫צינור המים שעלה מ'מעלול' (כפר ערבי שנכבש ונהרס במלחמת העצמאות) ומהבארות שליד המוסך‪ .‬הקו‬
‫הזה נפגע הרבה פעמים על ידי רועים ערביים שכנראה היו פוגעים בצנרת בכוונה‪ ,‬הם גורשו מבתיהם ואולי‬
‫רצו להתנקם או לפרוק את זעמם‪ .‬הייתה מלחמת התשה בין היהודים שהגיעו להקים את הקיבוץ לבין אותם‬

‫ערביים שפעלו באזור בתור רועי צאן‪.‬‬

‫עם השנים‪ ,‬אבא התקדם ונהיה בעל תפקידים בכירים בקיבוץ – הוא היה הרבה שנים מרכז משק ומנהל‬
‫מאפייה – וזה השפיע על חיי המשפחה‪ .‬בילדותנו‪ ,‬רוב הזמן היינו עם אמא כי אבא תמיד היה בישיבות והגיע‬
‫הביתה מאוחר‪ .‬לפעמים הוא היה בא רק ב‪ 18:00-‬הביתה‪ ,‬אכלנו ארוחת ערב‪ ,‬קצת דיברנו‪ ,‬קצת עשינו‬
‫שיעורי בית‪ ...‬ובשעה ‪ 19:30‬כבר היו משכיבים אותנו בבתי הילדים‪ .‬אפשר להגיד שהיה חוסר מסוים באבא‪,‬‬
‫בגלל מגבלות‪ ,‬בגלל עיסוקים שהיו לו‪ .‬אבל כשהוא היה בבית אז הוא היה איתנו במלוא מובן המילה והוא‬

‫הצליח לפנות את הזמן שלו אלינו‪.‬‬

‫אמא‬
‫עם הקמת הקיבוץ אמא שלי עבדה כמטפלת בבתי הילדים ולאחר כמה שנים עברה לעבוד ב'אקונומיה';‬
‫במטבח של חדר האוכל המשותף היה צוות שבישל לכל הקיבוץ‪ ,‬והיה אגף שנקרא 'אקונומיה' שריכז את‬
‫הרכש של המטבח‪ִּ .‬אמי הייתה אחראית על כל הרכש והניהול השוטף של המטבח‪ ,‬על הקשר עם כל הספקים‬
‫של מוצרי המזון‪ ,‬השימורים והתבלינים‪ ,‬על ארגון המוצרים במחסנים ועל קביעת התפריט היומי והשבועי‪.‬‬
‫היא עבדה בתחום זה כמה שנים טובות‪ .‬באמצע שנות ה‪ ,60-‬כשהמאפייה של הקיבוץ עברה לנצרת עילית‪,‬‬
‫אמא עברה לעבוד במאפייה בתור מנהלת חשבונות‪ .‬רוב שנותיה היא עבדה שם‪ ,‬והמשיכה לעבוד אפילו הרבה‬

‫אחרי גיל הפרישה‪.‬‬

‫עד היום זכורים לי המאכלים ההונגריים המיוחדים עליהם גדלנו כבר מילדות‪ ,‬בהתחלה בחדר האוכל‬
‫ובהמשך כשאמא הייתה מכינה בבית‪ .‬קודם כל צריך לציין את ה'גולאש' ההונגרי הנהדר שזה בעצם נזיד‬
‫עשיר עם בשר בקר ותפוחי אדמה מתובל בפפריקה; היו נטיפי בצק ('בצקניות' – ' ְש ֶפ ְצ ֶלה') עם רוטב אדום‬
‫סמיך‪ ,‬היה את מרק השעועית המפורסם של ההונגרים ואת ה'רקוט קרומפלי' – פשטידת תפוחי אדמה עם‬
‫ביצים ונקניקים‪ .‬וכמובן היו קינוחים נפלאים – פסטה עם גבינה מתוקה ואגוזים‪ ,‬בוטנים או פרג; 'גומבוץ'‬
‫– כופתאות מבצק תפוחי אדמה ממולאות בשזיפים ומגולגלות בפירורי לחם‪ ,‬סוכר וקינמון‪ .‬היה הרבה אוכל‬

‫שמן ומתוק‪ ,‬ההונגרים אוהבים את זה‪...‬‬

‫‪-9-‬‬

‫בגיל שנתיים מבלה עם אבא בלול התרנגולות‬

‫‪ – 1953‬בגיל שנתיים עם אבא ואורי‬

‫‪-10-‬‬

‫שלושת האחים עם אבא (אני יושב משמאל)‬

‫‪ – 1962‬משפחת בן יהודה על מדשאות הקיבוץ‬

‫‪-11-‬‬

‫סבא וסבתא ‪ -‬דוד וחוה ברויר‬

‫במשך רוב ילדותי ונעוריי‪ ,‬הוריה של אמא‪ ,‬דוד וחוה ברויר‪ ,‬חיו איתנו בכפר החורש‪ .‬בתום מלחמת העולם‬

‫השנייה הם נשארו בהונגריה ועלו לישראל רק בשנות ה‪ .50-‬עברו כמה שנים עד שהקיבוץ התחיל קצת‬

‫להתבסס ולהיבנות ורק אז הגיעו ההורים של ההורים‪ .‬סבא דוד היה שומר לילה במוסך הקיבוץ‪ ,‬אני זוכר‬

‫שבכל יום הוא הלך לשמירה די מוקדם‪ ,‬כי החברים עבדו עד ‪ 16:00‬והיה צריך שם נוכחות קבועה‪ .‬היו הרבה‬

‫גנבים באזור‪ ,‬הימים היו רגישים‪ .‬בתור ילדים לא היה לנו הרבה זמן עם סבא בגלל שהוא ירד לשמירה בדיוק‬

‫בשעות הפנויות שלנו עם ההורים‪ .‬אך מהסיפורים ששמעתי ומהתמונות שנשארו‪ ,‬אני יודע שהוא מאוד אהב‬

‫את הנכדים‪ .‬את סבתא חוה‬

‫פגשנו יותר בתור ילדים ואני‬

‫זוכר אותה טוב יותר מאשר את‬

‫סבא‪ .‬היא הייתה דמות‬

‫מיוחדת עבורי‪ .‬בשנים‬

‫האחרונות של חייה היא הייתה‬

‫נכה‪ ,‬היא לקתה בשיתוק בחצי‬

‫מגופה כתוצאה משטף דם‬

‫במוח‪ .‬כילד‪ ,‬היה קשה לראות‬

‫סבא דוד וסבתא חוה‬ ‫אותה במצב כזה‪ ,‬וגם את‬

‫הטיפול בה‪ ,‬אבל מתרגלים לכל דבר‪ .‬למרות נכותה‪ ,‬היא נהגה לסרוג סוודרים וצעיפים ביד האחת שעוד‬

‫תפקדה‪ ,‬כדי להעסיק את עצמה‪ .‬היה לה נוּל‪ ,‬מין מכונת אריגה‪ ,‬וזה מה שהייתה עושה רוב שעות היום‪ .‬הרבה‬

‫פעמים‪ ,‬בזמני הפנוי הייתי הולך לסבתא חוה‪ .‬עניין אותי מאוד לראות מה היא עושה ואיך היא מתפקדת עם‬

‫נכותה‪ ,‬וגם הרגשתי שזו חובתי ללכת לבקר אותה משום שהיא הייתה נכה ולא הייתה יכולה לבקר אותנו‪.‬‬

‫סבא דוד נפטר בשנת ‪ ,1961‬לא היו לנו הרבה שנים איתו ולצערי גם אין הרבה זיכרונות ממנו‪ .‬אחרי שסבא‬

‫נפטר‪ ,‬אמא טיפלה בסבתא‪ ,‬שחיה עד שנת ‪.1967‬‬

‫חוויות ילדות מבית הוריי ומחצר המשחקים‬
‫כשהיינו הולכים להורים בשעות הקצובות שהיו לנו‪ ,‬אני זוכר את הריחות הנפלאים שעלו מהמטבח‪ .‬למרות‬
‫שהיה חדר אוכל משותף בו כל חברי הקיבוץ היו אוכלים‪ ,‬אמא תמיד אהבה לבשל‪ ,‬ובעיקר היא אהבה להכין‬
‫לנו דייסת סולת או עוגות שמרים נהדרות‪ .‬בשנות ה‪ 50-‬לא היו תנורים אז את כל הבישולים היא הייתה‬
‫עושה על פתיליות‪ .‬את העוגות היא עשתה במין 'סיר פלא' עגול עם מכסה ופתח פנימי חלול‪ ,‬החום היה עולה‬
‫דרך הפתח הפנימי‪ ,‬מתפשט דרך המכסה ועובר גם מלמטה וגם מלמעלה‪ .‬זה היה סיר אלומיניום פשוט אבל‬
‫יצאו עוגות נפלאות וטעימות‪ .‬בזמן שהיה לנו עם ההורים‪ ,‬היינו קצת מטיילים או באים הביתה לעשות‬

‫שיעורי בית‪ .‬אם היה לאבא ואמא זמן והם היו יכולים‪ ,‬הם גם תמכו במי שהתקשה‪.‬‬

‫‪-12-‬‬

‫בין שלושת האחים – אורי‪ ,‬שאול ואני – תמיד היה קשר טוב‪ .‬כשהיינו בבית שיחקנו הרבה ביחד‪ ,‬והמשחקים‬
‫של אז היו מעטים ופשוטים‪ ,‬בניגוד לכמויות המשחקים ורמות התחכום שיש היום‪ .‬היו לנו קלפים‪ ,‬דמקה‪,‬‬
‫שח‪-‬מט‪ ...‬שיחקנו גם הרבה עם קופסאות גפרורים – על כל צד של הקופסה היינו כותבים מספרים‪ ,‬מניחים‬
‫את הקופסה על השולחן ונותנים 'פליק' עם האצבע‪ ,‬הקופסה הייתה מסתובבת באוויר וצונחת ומי שצבר‬
‫הכי הרבה נקודות ניצח במשחק‪ .‬עוד משחק שולחן שהיינו משחקים בו הרבה נקרא 'תחנות' – זה היה לוח‬
‫משחק עם כפתורים קטנים‪ ,‬כל משתתף היה צריך לחסום או 'לשרוף' את השני ומי שהגיע למרכז הלוח ניצח‪.‬‬

‫באותה תקופה לא ממש היו כדורים‪ ,‬אז מילאנו גרב בכל מיני סמרטוטים וקשרנו אותו – זה היה הכדור‬

‫איתו שיחקנו‪ .‬בכדור‪-‬גרב הזה היינו בועטים או מתמסרים מיד ליד או משחקים כדורגל‪ ,‬אלתרנו משחקים‪...‬‬

‫עוד משחקים שהיינו משחקים בילדותנו‪ :‬היה משחק שנקרא 'שבע מקלות' – היינו מסדרים ענפים קטנים‬

‫של עצים על הרצפה‪ ,‬הילד שהתחיל היה קופץ ומדלג בין המקלות‪ ,‬ומי שהצליח לעבור מרחק גדול יותר‬

‫בניתור שלו הרחיק את המקל עוד בכמה סנטימטר‪ .‬משחק נוסף שמאוד אהבנו היה 'חמור ארוך' – ילד אחד‬

‫מתכופף ב‪ 90-‬מעלות וילד אחר בא וקופץ מעליו‪ ,‬עובר אותו ונעמד מאחוריו‪ .‬הבא אחריו קופץ מעל הראשון‬

‫וקופץ עוד פעם מעל השני‪ ,‬וכן הלאה‪ ...‬שיחקנו גם ב'חמש אבנים' (משחק של זריזות ידיים בו היו צריכים‬

‫לזרוק את האבנים ואז להעלות כמה שיותר אבנים‬

‫על הידיים)‪ ,‬ומשחק נוסף שמאוד אהבנו היה‬

‫אוּרי‪" :‬כשהיינו ילדים‪ ,‬הקיבוץ רצה לתת את‬ ‫'ג'ולות' – היינו חופרים בידיים בורות קטנים‬
‫החינוך הכי טוב גם מבחינה מוסיקלית‪ ,‬אז כל ילד‬ ‫ומנסים לצלוף את הג'ולות אחת בשנייה ועל ידי‬
‫שהגיע לכיתה ב' או ג' קיבל חלילית ולמד לחלל‪.‬‬ ‫כך להתקרב לבור‪ ,‬המנצח היה מי שהצליח‬
‫אם היית טוב יותר היו מעלים אותך לדרגה של‬ ‫להכניס את הג'ולה לבור או צבר יותר ג'ולות בבור‪.‬‬
‫למידת כלי יותר רציני‪ ...‬אני הפסקתי לנסות אחרי‬
‫שני שיעורים‪ ,‬אמנון גם הפסיק אחרי כמה‬ ‫כשהיינו ילדים אהבנו לאסוף דברים‪ .‬היו כאלה‬
‫שיעורים‪ ,‬וכשהגיע התור של שאול ללמוד חלילית‪,‬‬ ‫שאספו קופסאות גפרורים או גפרורים בצבעים‬
‫כל הבית סבל מזה‪ ...‬הבית של ההורים היה דירת‬ ‫שונים‪ ,‬היו אוספים דגלים קטנים מכל מיני‬
‫חדר וחצי עם מקלחת‪ ,‬שירותים ומטבחון קטן‪ .‬אני‬ ‫מדינות וגם עטיפות מסטיק 'בזוקה' שתמיד הגיעו‬
‫הייתי בן ‪ ,14‬אמנון היה בן ‪ 12‬ושאול היה בן ‪ ,8‬הוא‬ ‫עם סיפורים… אחי שאול היה אוסף בולים‪ ,‬והוא‬
‫לקח את החלילית ועשה שלושים פעם את אותם‬ ‫ממשיך עם התחביב הזה עד היום‪ .‬הדואר אז היה‬
‫ארבע תווים וחזר על זה וחזר על זה פעם אחר‬ ‫נפוץ יותר והיינו חותכים את הבולים מהמעטפות‬
‫פעם‪ ...‬ואנחנו בסלון‪ ,‬לא משנה מה עשינו‪ ,‬זה היה‬ ‫ושומרים אותם – גם כדי ללמוד על הבולים וגם‬
‫נורא! הוא עשה לנו חור בראש‪ ...‬והוא ראה שזה‬ ‫לצורך העניין‪ ,‬כדי לאסוף משהו‪ .‬היינו משחקים‬
‫מעצבן אותנו אז הוא המשיך‪ ,‬וכשאמרנו לו‬ ‫הרבה עם אצטרובלים וזורקים אותם אחד על‬
‫"תפסיק‪ ,‬תפסיק" הוא רק המשיך עוד יותר‪ .‬אז‬ ‫השני‪ ,‬סתם‪ ,‬כי ילדים צריכים להעסיק את עצמם‪.‬‬
‫אמרנו לו "אם אתה לא מפסיק אנחנו נשלח אותך‬
‫ְל ַח ֵלל בשירותים!" אז אחרי כמה זמן באמת עשינו‬
‫את זה‪ ,‬והוא היה קטן ולא היה יכול להתנגד‪.‬‬
‫לקחנו אותו לשירותים ונעלנו אותו מבחוץ‪ ,‬והוא‬
‫חילל בשירותים‪ ...‬אחר כך הוא רצה לצאת אבל לא‬
‫כל כך מהר שיחררנו אותו‪ .‬ומאז תמיד אמרנו‬
‫"אנחנו נשלח אותך לשירותים!" אני חושב שאני‬

‫יזמתי את זה ואמנון היה המוציא לפועל…"‬

‫לא היה עושר של משחקים כמו שיש היום‪ ,‬הכול‬

‫היה יותר פשוט ופחות מתוחכם‪.‬‬

‫‪-13-‬‬

‫בגיל ‪ 11-9‬בכפר החורש‬

‫‪-14-‬‬

‫החיים בקיבוץ בשנות ה‪ 50-‬וה‪60-‬‬

‫בשנות ה‪ 50-‬רוב כל המבנים בקיבוץ היו עדיין צריפים‪ ,‬לא היו בתי שימוש כמו שאנו מכירים היום ולא היו‬
‫מערכות חימום כמו שאנו מכירים‪ .‬בחדר האוכל הייתה מערכת גז אחת עם כיריים גדולים‪ .‬גם לא היו מים‬
‫חמים בברזים ובמקלחות פרטיות כפי שאנו רגילים היום‪ ,‬באותה תקופה היו מקלחות משותפות ובהן חיממו‬
‫את המים באמצעות נפט‪ .‬מחוץ למקלחות היה מין דוד כזה‪ ,‬צינור בתוך צינור‪ ,‬שהחלק המרכזי שלו היה‬
‫פתוח לאוויר והצינור שעטף אותו מלמעלה היה מולחם‪ ,‬בתוך המערכת הזו הזרימו מים‪ .‬מלמטה הייתה מין‬
‫פלטה עגולה עם פתיל‪ ,‬אותה מילאו בנפט והדליקו את הפתיל – החום שנוצר משריפת הנפט חימם את הצינור‬
‫המרכזי של הדוד וכך התחממו המים בצינור‪ ,‬זה היה מין 'מחליף חום' שפעל עם טפטוף רציף של נפט‪ ,‬ובמשך‬
‫כשעה זה חימם את המים למקלחות‪ .‬אני זוכר שבהתחלה הייתה הרבה התעסקות עם המערכת הזאת‪,‬‬
‫בחורפים למשל כשהייתה באה רוח חזקה היא אפילו כיבתה את הפלטה עם הפתיל‪ .‬אך תמיד היו מים חמים‬

‫בחורף כי השגיחו על המערכת כל הזמן במקלחות הציבוריות כדי שאנשים יוכלו להתקלח‪.‬‬

‫בשנות ה‪ 60-50-‬לא היה קיים כמעט משק בית פרטי בקיבוץ‪ .‬למשל‪ ,‬אנשים לא היו עושים כביסה בבית‪ .‬אם‬
‫מישהו ממש רצה לכבס לעצמו אז הייתה גיגית וקרש מחוספס מאלומיניום והיו משפשפים את הכביסה עם‬
‫סבון ומים בין הגיגית לקרש‪ .‬עם הזמן הקימו מכבסה משותפת – הייתה מכונה ישנה‪ ,‬כבדה ומסורבלת עם‬

‫תוף מרכזי שהיה מסתובב עם מנוע ורצועות‪ ,‬שמאלה‪-‬ימינה‪ ,‬שמאלה‪-‬ימינה‪ ...‬ככה היו מכבסים בקיבוץ‪.‬‬

‫היה ענף בקיבוץ עם מנהל וצוות של עובדים שקמו כל בוקר והמכבסה הייתה מקום העבודה שלהם‪ .‬כל‬
‫הכביסה‪ ,‬של המבוגרים והילדים כאחד‪ ,‬הייתה עוברת דרך המכונה ולא היו שום אמצעים לייבוש‪ .‬את כל‬
‫הכביסה תלו לייבוש על כבלים באורך ‪ 15-10‬מטר שהיו מתוחים על שני ברזלים‪ .‬בקצוות היו מחוברים שני‬
‫גלגלים כך שהיית יכול למשוך את הכבל והכביסה הייתה מגיעה אלייך‪ .‬בזמנו לא גיהצו עם מגהצים קטנים‪,‬‬
‫כי זה לא היה יעיל‪ .‬אני זוכר שבשנות ה‪ 60-‬קנו ' ַמ ֲע ִּגי ָלה' שעבדה על חום‪ .‬היו מכניסים את הבגד למין תוף‬
‫שעליו היה בד שלא נתן לבגד ליפול‪ ,‬והוא היה עובר ב'מעגילה' החמה והיה מתייבש או 'מתגהץ'‪ .‬בשנות ה‪-‬‬
‫‪ 70‬היו במכבסה גם 'יבשנים' (מייבשי כביסה גדולים) שעבדו על קיטור‪ .‬בקיבוץ היה דוד קיטור אחד שנועד‬

‫למטבח ובעיקר למכבסה ולמתפרה‪.‬‬

‫אירועים‪ ,‬שבתות וחגים‬

‫שבתות בקיבוץ‬
‫אני זוכר שלקראת שבת הייתה אווירה מיוחדת‪ ,‬בתי הילדים היו נסגרים בסביבות ‪ 15:00‬בצהריים והיו‬
‫עושים לנו מעין קבלת שבת לפני שהולכים הביתה‪ .‬כל הילדים היו לבושים חולצות לבנות והיו מחלקים לכל‬
‫אחד כוס תה וקוביית שוקולד‪ .‬בהתחלה כמובן לא היו הרבה אמצעים‪ ,‬אז המטפלות נתנו לכל אחד רק‬
‫קוביית שוקולד אחת‪ ,‬בשביל הטעם‪ ,‬כדי שנרגיש שיום שישי הוא יום מיוחד‪ .‬בשנים יותר מאוחרות היו‬

‫מקבלים מחדר האוכל מגש עוגות שהיה מחולק לפי מספר הילדים‪ ,‬פעם עוגה בחושה ופעם עוגת שוקולד‪.‬‬

‫‪-15-‬‬

‫אחר כך הלכנו להורים‪ ,‬בבתים לא הייתה ארוחת ערב‪ ,‬אז כל משפחות הקיבוץ היו עולות לאכול בחדר האוכל‬
‫בסביבות ‪ 19:00-18:00‬בערב‪ .‬בחדר האוכל נהגו להדליק נרות‪ ,‬נשאו ברכה ושרו שיר אחד או שניים‪ ,‬לא היה‬
‫טקס ארוך של קבלת שבת כי היו הרבה אנשים ולא רצו לעכב את הציבור‪ .‬בשנים הראשונות היו שורות של‬
‫שולחנות ארוכים עם ספסלים משני הצדדים‪ ,‬לא היו כסאות ושולחנות נפרדים‪ .‬זה היה כמו תחנת רכבת‪,‬‬
‫לא היו מקומות קבועים‪ ,‬מי שבא ראשון ותפס מקום קיבל את הכיבוד‪ .‬תוך כדי שאנשים הגיעו‪ ,‬צוות‬
‫התורנים של חדר האוכל כבר היה מגיש את האוכל על השולחנות – קערות מרק גדולות וצלחות משותפות‬

‫של בשר ותוספות – מתוכן היו מחלקים לסועדים בשולחן למנות‪-‬מנות‪.‬‬
‫חדר האוכל בשישי‪-‬שבת היה מסודר בצורה שונה לעומת ימים רגילים והקפידו גם על מפות לבנות‪ ,‬הייתה‬
‫אווירה מכובדת‪ .‬כילד אני זוכר שנתנו הרגשה שיום שבת הוא שונה מיום חול‪ .‬בסעודה של יום שישי בערב‬
‫היה אוכל אחר מימי החול‪ ,‬בדרך כלל היה מרק עוף ואחריו מנה בשרית של בקר או עוף‪ ,‬הרבה שנים היו‬
‫מגישים גם כבד בקר שהיו מטגנים כמו שניצל עם פירורי לחם‪ .‬על השולחן כמובן היו חלות שלמות שתמיד‬
‫אהבתי לבצוע ולאכול‪ .‬בדרך כלל היה גם ִּל ְפתן קר שעשו מפירות העונה‪ .‬אחרי ארוחת הערב הייתה הזדמנות‬
‫למפגש בין המשפחות בחדר האוכל עצמו או ברחבה מחוץ לחדר האוכל‪ .‬ולאחר מכן‪ ,‬הילדים היו נפרדים‬
‫מההורים והולכים לבתי הילדים לפעילות משותפת ולשינה‪ ,‬ובבוקר חזרו לבלות את השבת עם ההורים‪.‬‬
‫השבתות היו עוברות מהר‪ ,‬לא היה משעמם כי זה בעצם היום היחיד שהיינו עם ההורים‪.‬‬
‫במהלך השבת מדי פעם היינו עושים טיולים בתוך הקיבוץ‪ ,‬משחקים קצת ובעיקר נחים בבית‪ ,‬כי ההורים‬
‫רצו את המנוחה שלהם‪ ,‬הם עבדו קשה במהלך השבוע‪ .‬אבא תמיד היה עסוק – גם בשבתות הוא היה הולך‬
‫לישיבות ודיונים בערבים‪ ,‬אבל כשהיה לו קצת זמן אז היינו עושים בעיקר טיולים בתוך הקיבוץ‪ .‬פעם בכמה‬
‫חודשים היינו גם נוסעים אל אח של אמא‪ ,‬ישראל‪ ,‬שגר בבאר שבע‪ .‬והוא גם נהג לבקר את אמא‪ ,‬בדרך כלל‬

‫הוא בא ביום שישי‪ ,‬נשאר לישון אצל אבא ואמא ובשבת היה חוזר‪.‬‬

‫שאול‪" :‬עיקר המפגשים המשמעותיים והחשובים מבחינה משפחתית היו בימי שישי בעת ארוחות ערבי‬
‫השישי בחדר האוכל‪ .‬לאחריהן הקפדנו להתאסף מדי ערב שישי בבית ההורים‪ ,‬שם השלמנו עד תום‬
‫את פינוקי המנה האחרונה‪ ,‬שכללה את מגוון העוגות הטעימות של אמא טובה‪ .‬בערבי השישי גם שמענו‬
‫וספגנו מהורינו את מגוון 'סיפורי החיים' והתכנים הערכיים הרבים‪ ,‬החל מבתי הסבים והסבתות‬
‫בהונגריה‪ ,‬דרך מאורעות ההיסטוריה וכלה בענייני הקיבוץ (שבו אבינו יצחק‪ ,‬היה דמות מרכזית)‪.‬‬
‫מאוחר יותר הצטרפו למפגשים המשפחתיים 'הנעימים‪ ,‬הטעימים והמאחדים' האלו גם בנות הזוג‬
‫שלנו‪ .‬גם בשבתות הרבינו להיפגש בבית ההורים‪ ,‬לעתים עם קרובי משפחה ומכירים שהגיעו לבקר‪,‬‬

‫ובטיולים ביערות היפים העוטפים את הקיבוץ‪ ,‬שנועדו לקטוף פטריות וגם לחפש הרפתקאות‪".‬‬

‫‪-16-‬‬

‫‪ – 1965‬שלושת האחים משמאל לימין‪ :‬אורי‪ ,‬שאול ואמנון‬

‫‪ – 1965‬שלושת הבנים עם אמא‬

‫‪-17-‬‬

‫חגים בקיבוץ‬
‫ראש השנה ויום כיפור – בקיבוץ השתדלו מאוד לחגוג את כל החגים היהודיים‪ .‬מאז שהייתי ילד קטן אני‬
‫זוכר שתמיד כיבדו את הדת‪ ,‬היה ספר תורה ומחזורי תפילה – ובכל שנה‪ ,‬בראש השנה וביום כיפור‪ ,‬היו‬
‫הופכים את 'המועדון לחבר' לבית כנסת בו היו מתכנסים ומתפללים‪ .‬בדרך כלל היו שניים‪-‬שלושה אנשים‬
‫שהיו קוראים בספר התורה‪ ,‬אני לא יודע מה הקריאו ומה לא‪ .‬אבל אני זוכר בוודאות שהקפידו על התפילות‬
‫בליל ראש השנה וביום כיפור‪ .‬כך היה בשנים הראשונות של הקיבוץ‪ ,‬אחר כך לאט‪-‬לאט עזבו את תפילות‬
‫ראש השנה והנהיגו את המנהג שביום כיפור מתכנסים‪ ,‬גם בערב יום כיפור וגם ביום כיפור עצמו‪ .‬אנחנו בתור‬
‫ילדים ונערים בדרך כלל היינו מחוץ למועדון‪ ,‬היינו יוצאים וקצת מאזינים לציבור שהתפלל‪ ,‬יש כאלה שממש‬

‫התפללו‪ ,‬אבל לא אצלנו במשפחה‪ .‬זה סיקרן אותי אבל אף פעם לא ממש השתתפתי בתפילות באופן פעיל‪.‬‬

‫בילדותי‪ ,‬בשנות ה‪ ,60-50-‬האנשים שניהלו את התפילות היו בדרך כלל חברי הקיבוץ הוותיקים שהגיעו מחוץ‬
‫לארץ – דודי אבנרי‪ ,‬שמואל גפני‪ ,‬אברהם גורן‪ ,‬משה זרחי… אני מעריך שהם ספגו יותר תורה בבית והיו‬
‫יותר בקיאים בנושא הדת‪ ,‬אז הם הביאו מחו"ל את המנהגים ושימרו אותם בקיבוץ‪ .‬היו מספר חברים‬
‫שהתחלפו ביניהם‪ ,‬לא היה רב או מישהו שהנחה את הכול מהתחלה ועד הסוף‪ .‬במהלך השנים הצליחו לשמר‬

‫ולתחזק את נושא התפילות ביום כיפור בקיבוץ ומסורת זו נמשכת עד היום‪.‬‬

‫סוכות – את סוכות בקיבוץ ציינו כ'חג האסיף'‪ ,‬בתקופה בה מסתיימת עונה חקלאית ומתחילה עונה חקלאית‬
‫– לפני הגשם‪ ,‬לפני הזריעה‪ ,‬לפני גידולי החורף‪ .‬בתקופה זו אוספים את גידולי השדה ואת המטעים‪ .‬בתור‬
‫ילד אני זוכר שהיינו עוזרים בבניית הסוכות בבתי הילדים ובעיקר סייענו בהכנת קישוטים לסוכה – היינו‬
‫מכינים שרשראות מאצטרובלים וחרוזים או מעיגולי נייר המחוברים בסיכות ודבק‪ .‬ב'חברת הילדים' בדרך‬
‫כלל היו בונים סוכה משותפת לכמה כיתות ביחד ואת כל הפעילויות החינוכיות היו עושים בסוכה‪ .‬לא זכור‬
‫לי ש ָי ַשּנוּ בסוכה אבל במשך כל החג היינו אוכלים בסוכה‪ .‬בעבר הכול היה הרבה יותר שיתופי‪ ,‬בקיבוץ בנו‬
‫מספר סוכות משותפות לכולם‪ .‬היו גם בודדים שבנו מאז ומתמיד סוכה לעצמם‪ .‬אך היום יש פחות סוכות‬

‫משותפות ויותר אנשים שבונים לעצמם‪ ,‬מן הסתם האופי של הקיבוץ השתנה עם ההפרטה‪.‬‬

‫חנוכה – בקיבוץ היו מדליקים נרות חנוכה בחדר האוכל – מנר ראשון עד נר שמיני‪ .‬בכל ערב היו מקדישים‬
‫לכך מספר דקות ושרים כמה שירים‪ ,‬ומי שרצה הדליק נרות גם בבית‪ ,‬או לפני הטקס בחדר האוכל או אחרי‪.‬‬
‫היה כמובן הרבה אוכל ספוג בשמן כמיטב המסורת – לביבות וסופגניות שהיו עושים בחדר האוכל‪ ,‬מטוגנות‬

‫במחבת עם הרבה שמן כמו שההונגרים אוהבים‪ ,‬לא בריא אבל טעים‪.‬‬

‫ט"ו בשבט – בכל שנה בט"ו בשבט עובדי ענף הנוי בקיבוץ היו מכינים מקום לשתול בו עצים‪ ,‬שיחים ופרחים‬
‫חדשים‪ .‬לא זכור לי שהיה 'סדר ט"ו בשבט' או חגיגות מיוחדות מעבר לכך‪ ,‬אבל בכיתות הנמוכות בבית הספר‬

‫הזכירו יותר את המועד הזה – עשו לנו חידונים עם שמות של עצים ופרחים‪.‬‬

‫פורים – בפורים אני זוכר שהקדישו הרבה לעניין התחפושות‪ ,‬ארגנו 'חדר תחפושות' אליו היו באים כל‬
‫הילדים עם המטפלות או האימהות וכל ילד בתורו בחר לעצמו תחפושת‪ .‬אני זוכר שפעם התחפשתי‬

‫‪-18-‬‬

‫לנפוליאון‪ ,‬ופעם אחת התחפשנו כמה חברים ללהקת ה'חיפושיות'‪ ,‬ממש עם גיטרות וחליפות שחורות‪ ...‬אני‬
‫זוכר שגם המבוגרים בקיבוץ נהגו להתחפש ומאוד אהבו לצאת קצת מהשגרה ולהשתובב‪ ,‬לא להתהולל ממש‬
‫אבל קצת לשבור את השגרה‪ .‬לא קראו את כל מגילת אסתר אלא רק חלקים נבחרים ממנה‪ ,‬והקפידו לעשות‬
‫לילדים פורים שמח עם הצגות‪ ,‬שירים וריקודים‪ .‬בקיבוץ תמיד היו שלוש חגיגות פורים נפרדות – לילדים‬
‫הקטנים‪ ,‬לילדים הגדולים יותר ופורים של המבוגרים‪ .‬אני חושב שבדרך כלל כיוונו את החגיגות לסופי שבוע‬
‫ואת המסיבות של הילדים לימי שבת‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬אם פורים היה יוצא מבחינת הלוח העברי באמצע שבוע‬

‫אז היו עובדים באותו יום אבל עושים את החגיגות בסוף השבוע‪.‬‬

‫פורים ‪ – 1962‬מחופש לנפוליאון‬ ‫פורים ‪ – 1963‬מחופש לעולה מתימן‬ ‫פורים ‪ – 1961‬מחופש לאינדיאני‬

‫פורים ‪ – 1964‬מחופשים ללהקת ה'חיפושיות'‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬גבי וייס‪ ,‬גבי קובץ'‪ ,‬אני וגלעד בן‪-‬צור‬

‫‪-19-‬‬

‫– פסח –‬
‫את סדר פסח תמיד היו עושים בחדר האוכל במשותף‪ ,‬כאשר קריאת ההגדה הייתה מתחלקת בין החברים‪,‬‬
‫כל אחד היה מקריא קטע‪ .‬זה היה סדר 'כהלכתו' לפי מסורת הקיבוץ‪ ,‬אולי לפעמים 'חתכו' פה ושם אבל היו‬
‫מקפידים לקרוא את כל ההגדה‪ .‬פסח הוא חג משפחתי אז תמיד הוזמנו גם הרבה אורחים מבחוץ‪ ,‬וחדר‬
‫האוכל היה צפוף יותר מהרגיל‪ .‬זה היה פורום גדול של כמה מאות אנשים‪ ,‬לכן היה את 'אב הסדר' שארגן‬
‫את הסדר‪ ,‬ההקראות היה מתוכננות מראש‪ ,‬כל משפחה לקחה קטע מסוים וידעו תמיד מי הבא בתור‪ .‬אם‬
‫הייתה 'פשלה' כלשהי אז אב הסדר היה קורא את הקטע במקום‪ .‬את ה'מה נשתנה' תמיד הילדים של כיתה‬

‫א' היו מקריאים‪.‬‬

‫לפני פסח היו מקפידים לעשות ניקיונות‪ ,‬כל משפחה בביתה‪ ,‬ואת חדר האוכל‪ ,‬מעבר לניקיונות הרגילים גם‬
‫היו צובעים לקראת החג‪ .‬ממה שאני זוכר‪ ,‬אצלנו בבית הקפידו לאכול מצות‪ ,‬לא היה לחם‪ .‬יכול להיות שהיו‬
‫אנשים ששמרו לעצמם לחם מלפני החג בבתים‪ ,‬אבל אני לא יודע‪ .‬גם בחדר האוכל הקפידו על כך אבל היו‬
‫חריגות‪ ,‬אם היו אנשים חולים שלא היו יכולים לאכול מצות אז אכלו לחם‪ .‬לפי מה שזכור לי‪ ,‬בעניין הזה לא‬

‫הייתה כשרות של מאה אחוז‪.‬‬

‫אני זוכר שכשהיינו בגן וגם בכיתות א'‪-‬ג' היו עושים לנו פעילות של הכנת מצות לפני פסח‪ ,‬היינו הולכים ליער‬
‫עם תנורים כאלה שבנינו והיינו מכינים מצות‪ ,‬כמו שעושים היום פיתות על 'טאבון' כזה‪ ,‬אז היו עושים מצות‪,‬‬

‫מחוררים אותם עם מזלג ושמים על האש‪.‬‬

‫– ל"ג בעומר –‬
‫בל"ג בעומר היו מדליקים בדרך כלל מדורות משותפות‪ ,‬כבר בשנות ה‪ 60-50-‬היו מדורות כיתתיות‪ ,‬קבוצות‬
‫היו מתאספות ומדליקות יחד מדורה בליל ל"ג בעומר‪ .‬אני זוכר שלא היו לימודים למחרת ובתור ילדים‬
‫(כיתות א'‪-‬ח') היו מוציאים אותנו ליער ומארגנים לנו משחקים משותפים קבוצות נגד קבוצות‪ ,‬יום כיף ביער‪.‬‬

‫– שבועות –‬
‫בשבועות בדרך כלל היה טקס מרכזי בו כל משפחות הקיבוץ היו יורדות לעמק‪ ,‬בדרך כלל לשטחים‬
‫החקלאיים שליד המוסך‪ .‬שם היו מארגנים עגלה עם טרקטור והיו מביאים את הביכורים – תרנגולות צעירות‬
‫או ביצים של תרנגולות‪ֶ ,‬עגלות קטנות שנולדו‪ ,‬אשכוליות ותפוזים מהפרדס‪ ,‬כותנה או חיטה מהגד"ש‪...‬‬
‫מהמאפייה תמיד הביאו חלות או לחם‪ .‬לקיבוץ אף פעם לא היו הרבה ענפים‪ ,‬זה פחות או יותר מה שהיה‪,‬‬
‫היו מביאים דוגמיות‪ .‬הטקס היה מלווה בריקודים של בנות או קבוצות ריקוד‪ ,‬ונשאו גם דברים‪ ,‬מ ַרכז המשק‬
‫עמד על הבמה וקיבל את הביכורים‪ .‬הרבה שנים הצליחו לנהל את החג הזה‪ ,‬אך בשנים האחרונות זה קצת‬
‫השתנה‪ ,‬העבירו את הטקס לבמה שמאחורי חדר האוכל‪ .‬היום בעיקר מציגים את הילדים החדשים שנולדו‪,‬‬
‫רוקדים קצת ריקודים‪ ,‬מביאים קצת ביכורים… הטקס דל יותר וזה קצת חבל‪ .‬בשנים הראשונות של‬
‫הקיבוץ אני זוכר שהביאו גם מחרשות והדגימו חריש 'על חי' – היה הרבה יותר חיבור לחקלאות‪ .‬היום גם‬

‫החקלאות התרופפה‪ .‬זה העידן שאנחנו חיים בו‪.‬‬

‫‪-20-‬‬

‫נעורים ובית ספר התיכון‬

‫חגיגות בר המצווה‬

‫מסיבת הסיום של כיתה ו' הייתה‬

‫בעצם גם טקס בר מצווה לכל‬

‫שכבת הגיל מהקיבוץ‪ .‬הושיבו‬

‫את המשפחות ליד שולחנות‬

‫קטנים‪ ,‬אני זוכר שישבתי באמצע‬

‫וההורים ישבו לצידי – אחד מכל‬

‫צד‪ .‬בטקס הסבירו על המשמעות‬

‫של בר המצווה‪ ,‬בירכו אותנו על‬

‫המעבר מילדות לבגרות וקיבלנו‬

‫שתי מתנות – ספר תנ"ך ושעון‬

‫בגיל ‪ 11‬יושב ליד בית הוריי‬ ‫יד‪ .‬השעון שקיבלתי זכור לי‬

‫כמתנה יוצאת מן הכלל‪ ,‬מאוד שמחתי על המתנה הזאת‬

‫אך עם הזמן הוא התקלקל ולא שמרתי אותו אצלי‪ .‬גם‬

‫ספר התנ"ך נעלם במהלך השנים ואיני יודע היכן הוא‬

‫כיום‪ .‬בהתחלה שמרתי אותו בבית הוריי ואחר כך שמרתי‬

‫אותו אצלי בחדר‪ ,‬אבל אף פעם לא קראתי בו יותר מדי‪.‬‬

‫מעבר לטקס הכללי שעשו בקיבוץ לכל שכבת הגיל (הבנים‬

‫והבנות) לא היו חגיגות בר מצווה פרטיות‪ ,‬גם לא נהגו‬

‫לעלות לתורה‪ .‬במשפחות בהן ההורים מאוד רצו‪ ,‬הם‬

‫לקחו את הילד בצורה פרטית לעלייה לתורה‪ ,‬אבל לא‬

‫בקיבוץ אלא למגדל העמק או לטבעון‪.‬‬

‫בגיל ‪ 13‬עם חולצה מיוחדת לבר‪-‬המצווה‬ ‫גם בסוף כיתה ח'‪ ,‬מספר חודשים לפני סוף שנת הלימודים‬
‫היו מתארגנים לטקס סיום לקראת העלייה לתיכון‪.‬‬
‫הכיתה הכינה הצגה לכל הקיבוץ‪ ,‬הייתה מסיבה גדולה עם‬
‫תפאורה‪ ,‬ולמדנו בעל פה את התסריט‪ .‬אני כבר לא זוכר‬
‫מה התפקיד שהיה לי במופע אך זה לא היה תפקיד מרכזי‬

‫– אף פעם לא הייתי 'כוכב'‪.‬‬

‫‪-21-‬‬

‫בגיל ‪14‬‬ ‫בית הספר התיכון‬
‫בגיל ‪ 15‬עם השעון שקיבלתי בבר‪-‬המצווה‬
‫הסתגלות לתיכון‬
‫בזמנו לא הייתה חטיבת ביניים‪ ,‬למדנו מכיתה‬
‫א' עד ח' בכפר החורש ובכיתה ט' עלינו לתיכון‬
‫לקיבוץ יפעת‪ .‬בשנים הראשונות שלמדנו ביפעת‬
‫אמנם הייתה מועצה אזורית אבל לא היו‬
‫אוטובוסים שהסיעו אותנו‪ ,‬ההסעות‬
‫המאורגנות של המועצה הגיעו רק בשלבים‬
‫מאוחרים יותר‪ .‬עד אז הקיבוץ ארגן את‬
‫ההסעות לבית הספר – אני זוכר שהיה לקיבוץ‬
‫רכב אמריקאי מתוצרת 'סטודיבייקר'‪ ,‬זה היה‬
‫מין טנדר עם ספסלים‪ ,‬איתו נסענו לבית הספר‬
‫בבוקר ובחזרה בשעה ‪ 15:00-14:00‬בצהריים‪.‬‬

‫זה היה הטרנספורטר של שנות ה‪.60-‬‬

‫אני זוכר שהמעבר לכיתה ט' בבית הספר‬
‫האזורי ביפעת היה מאתגר‪ .‬זו מערכת אחרת‬
‫לגמרי‪ ,‬מורים שלא הכרתי‪ ,‬ילדים שלא הכרתי‪,‬‬
‫ממשקים אחרים… זה משהו אחר לגמרי‪ .‬הכול‬
‫היה פתאום גדול יותר‪ ,‬לעבור מכיתה קטנה של‬
‫‪ 15‬תלמידים לשכבה של ‪ 90‬ילדים המחולקת‬
‫לשלוש כיתות עם ‪ 30‬ילדים בכל כיתה‪ .‬כל אחד‬
‫היה צריך לחפש את מעמדו ואת מקומו ולקח‬
‫זמן להתאקלם למצב החדש‪ .‬כשהגעתי לבית‬
‫הספר בהתחלה הייתי מאוד סגור וביישן‪ ,‬לא‬
‫רעדתי מפחד אבל לקח לי זמן למצוא את עצמי‪.‬‬
‫גם דרישות הלימוד היו גבוהות יותר ולא תמיד‬

‫הצלחתי להתמודד אתן בכבוד‪.‬‬

‫אני זוכר שבתיכון הייתה לנו מורה לאנגלית‬
‫שקראו לה קלרה‪ .‬היא לא ידעה לדבר טוב‬
‫בעברית אז מי שלא הבין אותה הייתה לו בעיה‪.‬‬
‫בדרך כלל יש למורים נטייה לרוץ עם החזקים‬

‫‪-22-‬‬

‫שסוחבים את הכיתה קדימה ואז משאירים את החלשים מאחור‪ .‬לא פעם זה הציק לי‪ ,‬בעיקר בשיעורי‬
‫אנגלית‪ ,‬אז בשיעורים האלה 'נפלתי בין הכיסאות'‪ .‬וזה לא היה רק שיעור אחד‪ ,‬זה היה במשך תקופה ארוכה‬
‫בה נוצרו אצלי חוסרים בהבנת חומר הלימוד‪ .‬ברוב המקצועות הייתי בינוני ובחלק אפילו פחות מבינוני‪ .‬היו‬
‫עבודות‪ ,‬מבחנים‪ ,‬בחני פתע‪ ...‬לא תמיד הצלחתי לעמוד בהם‪ .‬אני חושב שכל אחד התמודד עם המטלות‬
‫שנתנו ומי שהתקשה יותר הלך וביקש עזרה מחברים לכיתה‪ ,‬אך יש גם איזשהו גבול ליכולת של החברים‬
‫לעזור כי גם להם יש שיעורים ויש להם את החיים שלהם‪ .‬באותן שנים פחות עזרו לתלמידים מתקשים‪ ,‬לא‬
‫היו מרכזי תמיכה‪ ,‬הייתה פחות מודעות לזה‪ .‬גם ההורים לא הוזמנו כל כך לשיחות הורים כמו שנהוג היום‪.‬‬
‫הם לא כל כך ידעו מה קורה עם הילדים‪ ,‬סמכו על המערכת‪ ,‬סמכו על המורים‪ .‬בכל יום כשחזרנו מבית הספר‬
‫לקיבוץ לא היה לנו מקום מסודר ללימודים‪ ,‬לא היה איזה מרכז או מישהו שתמך‪ .‬זה לא כמו היום שעם כל‬
‫קושי לימודי קטן ישר מאבחנים את הנער ושולחים אותו למרכזי למידה ושיעורים פרטיים וקובעים שיש לו‬
‫קשיי למידה‪' ,‬בעיות קשב וריכוז'‪ ...‬אנחנו חיינו בתקופה הרבה יותר קשה מהבחינה הזאת‪ .‬אפילו אם הייתה‬

‫מודעות – לא הייתה כל כך עזרה‪ ,‬אז מי שלא הצליח נשאר מאחור ואמרו לו "תתמודד"‪.‬‬

‫לימודים מקצועיים‬
‫בכיתה ט' בדקו את הרמה הכללית של כל התלמידים ורק אחר כך‪ ,‬בכיתות י'‪-‬יא' כבר חילקו את כולם לפי‬
‫רמות‪ .‬המקצועות שלמדנו היו מתמטיקה‪ ,‬תנ"ך‪ ,‬ספרות‪ ,‬לשון‪ ,‬אנגלית‪ ,‬ביולוגיה‪ ,‬כימיה‪ ,‬פיזיקה‪ ,‬וגם שיעורי‬
‫ספורט‪ .‬היה גם פעם בשבוע שיעור אזרחות‪ .‬אני אף פעם לא ממש התחברתי ללימודים העיוניים‪ ,‬פחות עניין‬
‫אותי לשבת בכיתה ו'לשבור את הראש' עם תרגילי מתמטיקה ואנגלית אבל זה היה חלק מתכנית הלימודים‪,‬‬
‫לא ויתרו על זה ולחצו שאשב בכיתה‪ .‬בשבילי זה היה סבל‪ .‬כבר מגיל צעיר מאוד אהבתי את ההתעסקות עם‬
‫דברים בידיים – הטיפול בחיות בפינת חי‪ ,‬העבודה בגן הירק‪ ...‬וגם בבית הספר נמשכתי לתחומים היותר‬

‫טכניים‪-‬מקצועיים‪.‬‬

‫בכיתה י'‪ ,‬אחרי שהכירו את התלמידים ועשו סינון מסוים‪ ,‬כבר אפשרו יותר בחירה ונתנו לנו לבחור מגמות‪.‬‬
‫כנראה לאחר שהבינו שאני לא חזק מאוד בלימודים העיוניים הציעו לי לצאת למגמה מקצועית במגדל‪-‬‬
‫העמק‪ .‬לא כולם היו נשלחים למגמה הזאת‪ .‬אני חושב שאפשרו את המגמה הזאת רק לתלמידים שלא‬
‫הסתדרו עם מסלול הלימודים הרגיל‪ ,‬כדי לאפשר להם נישה אחרת ולתת להם אפשרות קידום בתחומים‬
‫שהם יותר אוהבים או נמשכים אליהם‪ .‬מבחינתי זו הייתה הצעה טובה ולא סירבתי לה‪ ,‬אז יצאתי פעם‬

‫בשבוע לבית ספר טכני במגדל‪-‬העמק ללמוד במגמה מקצועית לימודי שרטוט‪.‬‬

‫במסגרת הלימודים במגמה המקצועית היינו עושים הרבה עבודות יד במסגרייה‪ ,‬למשל עבודות עם ברגים‬
‫במלחציים ממתכת‪ .‬למדנו שם לנסר‪ ,‬למשל פלטה מרובעת – לעשות אותה מרובעת לגמרי באופן ידני‪ ,‬לשייף‬
‫אותה כדי שתהיה מדויקת מכל הצדדים ולמדוד את הקצוות עם 'קליבר'‪ .‬אני מעריך שקיבלנו שם איזשהו‬
‫ציון או הערכה אבל לא היו שם מבחנים‪ ,‬לא הייתה 'תעודת בגרות'‪ .‬היום אני זוכר רק יסודות קלושים‬
‫מהפרקטיקות המסוימות של השרטוט או ה ַמסגרוּת שלמדתי שם‪ .‬לא המשכתי להתפתח בתחומים אלה אבל‬

‫‪-23-‬‬

‫הלימודים נתנו לי למשל בסיס לקרוא 'קליבר' במידות של אינץ'‪ ,‬שזו שיטת מדידה נפוצה עד היום (למרות‬
‫שרוב העולם משתמש בשיטה המילימטרית)‪ .‬את הלימודים במגמה הזאת אהבתי יותר מאשר לימודי‬
‫המקצועות ההומאניים בבית הספר כי התחברתי לשפה הטכנית ולעבודת הכפיים‪ .‬אף פעם לא הייתי בנוי‬

‫להתפלספות על נושאים עיוניים‪.‬‬

‫עם זאת‪ ,‬לימודיי במגמה המקצועית לא ביטלו את חובת לימוד המקצועות ההומאניים‪ ,‬ועדיין הייתי מחויב‬
‫להגיע למסלול הלימודים הרגיל בבית הספר‪ .‬בהסתכלות אחורה‪ ,‬אני מודה על כך שהייתה לי את האפשרות‬
‫לצאת ללימודים מקצועיים‪ .‬הלימוד הזה פתח לי אופקים‪ ,‬נתן לי בטחון וכלים חדשים‪ .‬המגמה המקצועית‬
‫נתנה לי בסיס‪' ,‬טעימות' מכל הנושאים הטכניים 'על קצה המזלג'‪ .‬אני חושב שהייתי מרוויח אם הייתי הולך‬
‫ללימודים כאלה בגיל צעיר יותר או לומד יותר שעות ובאופן יותר מעמיק‪ ,‬אבל זו הייתה התקופה ובאופן‬

‫כללי אני לא מצטער על זה‪ .‬זו הייתה הצלחה מבחינתי שהלכתי לכיוון הזה‪.‬‬

‫באופן כללי‪ ,‬יצאתי מתקופת בית הספר התיכון עם הרגשה שלא מיציתי את עצמי מספיק בלימודים‪ ,‬אולי‬
‫בגלל קשיים שהיו לי‪ ,‬בגלל יכולות פחותות מבחינה תיאורטית‪ .‬את תחושת המיצוי העצמי בלימודים‬
‫השלמתי בהמשך חיי כשכבר הייתי בוגר יותר‪ ,‬בקורסים והכשרות מקצועיות עליהם ארחיב בהמשך‪ .‬בסופו‬
‫של דבר לא הלכתי לבחינות הבגרות כי לא ממש השקעתי בלימודים בבית הספר‪ ,‬ויחד עם זה גם לא היה‬
‫לחץ בבית 'להצליח בכל מחיר'‪ .‬הרגשתי שלם עם זה שלא סיימתי‪ ,‬באותה תקופה זה היה יחסית מקובל‪ ,‬אני‬
‫מעריך שלפחות ‪ 50‬אחוז מהתלמידים לא ניגשו לבגרויות או שעשו רק בגרות חלקית‪ .‬אני לא זוכר בדיוק את‬

‫הסטטיסטיקה‪ ,‬אבל כך היה בזמנו‪.‬‬

‫חיי חברה בתקופת הנעורים‬

‫עד כיתה ח' בכפר החורש היינו ‪ 15‬ילדים ואז המעבר החד לכיתה ט' אילץ אותי להתמודד עם מציאות חדשה‬
‫– ‪ 90‬ילדים במחזור‪ .‬במצב הזה כל אחד צריך להסתגל ולמצוא את החבורה שלו‪ .‬מהבחינה החברתית היה‬
‫לי קצת קשה‪ ,‬חיפשתי את מקומי בחברה‪ ,‬אבל הסתדרתי איכשהו‪ .‬הייתי נער מופנם ושקט ובדרך כלל‬
‫התחברתי לאנשים הפשוטים שלא התבלטו‪ ,‬הם גם חיפשו חבר לכיתה‪ ,‬למגמה או לשכבת הגיל‪ .‬לא היו לי‬
‫הרבה חברים‪ ,‬הספיקו לי הילדים שהייתי איתם בכיתה‪ .‬החבר'ה ששמרתי איתם על קשר הם בעצם החבר'ה‬
‫מהקיבוץ עצמו‪ ,‬מכפר החורש‪ ,‬למרות שלא כולם היו איתי באותה הכיתה‪ ,‬אבל היינו נפגשים‪ .‬לא היה נהוג‬

‫אז לנסוע‪ .‬אנשים התרכזו בקיבוצים שלהם‪.‬‬

‫בגיל הנעורים‪ ,‬בכיתות ט'‪-‬יב'‪ ,‬היו כל מיני מסיבות ואירועים חברתיים‪ ,‬היו 'מפגשי כיתה' בתוך הקיבוץ וגם‬
‫בקיבוצים אחרים בעמק‪ .‬בפורים למשל‪ ,‬היו נוסעים לקיבוץ גניגר ועושים את הפורים שם‪ .‬לפעמים בימי‬
‫שישי היינו עושים מסיבות כיתה בקיבוצים אחרים‪ .‬לא תמיד נסעתי‪ ,‬פעם כן פעם לא‪ ,‬איך שהתחשק לי‪ .‬לא‬
‫הייתי 'חיית מסיבות'‪ .‬בתור נער‪ ,‬עם בנות המין השני היו לי שיחות אבל לא מעבר לזה‪ .‬לא הייתה לי איזו‬
‫אהבת נעורים‪ .‬היום אצל הנוער הכול הרבה יותר מוקדם‪ ,‬מתבגרים יותר מהר‪ ,‬הכול פתוח יותר‪ ,‬פרוץ יותר‪,‬‬

‫מתירני יותר‪ .‬בתקופה שלי היה הרבה מקום גם לביישנות‪.‬‬

‫‪-24-‬‬

‫בתור בני נוער בכיתות י'‪-‬יב' למעשה כבר לא היינו בחינוך המשותף בבתי הילדים‪ ,‬הקיבוץ סידר לכל אחד‬
‫דירת חדר קטנה‪ .‬החדרים האלה היו מסודרים במעין 'רכבות' – בתי אבן ארוכים שהיו מורכבים מ‪6-8-‬‬
‫חדרים כאשר לכל ארבעה חדרים היו שירותים ומקלחות משותפים‪ .‬היו מספר בתים כאלה בקיבוץ‪ ,‬שם‬

‫שיכנו את החבר'ה שהיו לפני צבא‪ .‬כיום בתים אלה נהרסו ונבנו במקומם בתים חדשים לחברי הקיבוץ‪.‬‬

‫בגיל הנעורים היינו חופשיים הרבה יותר‪ ,‬היינו 'אדונים לעצמנו'‪ .‬בשלב הזה כל אחד בעצם התחיל לבנות את‬
‫החיים שלו‪ ,‬התחלנו להשתלב בעבודה בענפי הקיבוץ והכנו את עצמנו לצבא ולעתיד בכלל‪ .‬גם מסגרות הזמן‬
‫השתנו‪ ,‬כבר לא הייתה הקצבת זמן של שלוש שעות ביום עם ההורים‪ ,‬היינו יכולים לראות אותם כל הזמן‪.‬‬
‫וכמובן שהתראיתי עם המשפחה על בסיס יום־יומי‪ ,‬לכוס קפה‪ ,‬לעצה טובה ולקצת דיבורים‪ .‬לא התנתקתי‬
‫אף פעם מההורים‪ ,‬זו בכלל לא הייתה שאלה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬עם רוב האנשים שלמדו איתי באותה שכבה בבית‬
‫הספר לא נשארתי בקשר‪ ,‬רק עם החבר'ה מהקיבוץ‪ .‬זה באמת היה לפני המון שנים ולא כל כך שמרתי מאז‬

‫על קשרים כי לא ראיתי בזה אתגר‪.‬‬

‫עבודה בתור נער בקיבוץ‬

‫בקיבוץ היו ענפים שונים שתמיד היו צריכים ידיים עובדות‪ ,‬בתחום החקלאות והתעשייה (לולים‪ ,‬רפת‪ ,‬גידולי‬
‫שדה‪ ,‬מטעים‪ ,‬מאפייה) וגם בתוך המשק הקיבוצי (מכבסה‪ ,‬מתפרה‪ ,‬מוסך וכו')‪ .‬כשהיינו בבית הספר התיכון‪,‬‬
‫החל מכיתה ט' היה נהוג ששלוש פעמים בשבוע היינו משובצים לעבודה בענפי הקיבוץ השונים‪ .‬היו שלושה‬
‫ימים ארוכים בהם למדנו בבית הספר עד ‪ 14:00‬או ‪ 15:00‬והיו שלושה ימים קצרים בהם הלימודים הסתיימו‬
‫ב‪ .12:00-‬בימים הקצרים‪ ,‬בדרך כלל שיבצו אותנו לעבודה בענפי בקיבוץ – הבנים היו עובדים בעיקר בתחומי‬
‫החקלאות והבנות בגנים ובבתי הילדים‪ .‬בתור נער שובצתי הרבה לעבודה במוסך‪ ,‬שם עבדתי לא מעט גם‬

‫בתקופה שלאחר הצבא‪.‬‬

‫ענף הלולים היה אחד הראשונים שהתחילו בקיבוץ עצמו‪ ,‬כבר משנות החמישים‪ .‬מחוץ לקיבוץ היו גידולי‬
‫שדה‪ ,‬מטעים ופרדסים שהיו באזור עפולה‪ ,‬בקיבוץ גניגר וליד המוסך של הקיבוץ בכניסה למגדל העמק‪.‬‬
‫בשנים שהייתי נער אני זוכר שהיו לקיבוץ מטעי תפוחים‪ ,‬אגסים‪ ,‬אבוקדו‪ ...‬בשדות גידלו כותנה והרבה‬
‫'גידולי בעל' (כמו חיטה) שהסתמכו רק על גשמים כי לא היו מי השקיה‪ ,‬לא היו צינורות‪ .‬משום שלא הייתה‬
‫מערכת השקיה מסודרת‪ ,‬היו מעבירים צינורות אלומיניום באופן ידני‪ ,‬זאת הייתה עבודה קשה ואני זוכר‬
‫שבתור נערים בכיתה יא'‪-‬יב' היינו מתגייסים ועוזרים‪ .‬רק בתקופות מאוחרות יותר התפתחה שיטת‬

‫ההשקיה בטפטוף עם צנרת פלסטיק שהחליפה את צינורות האלומיניום‪.‬‬

‫בימי הקיץ היינו הולכים לקטוף תפוחים‪ ,‬היו עצים סבוכים עם עשבייה גדולה והיינו צריכים לאט‪-‬לאט‬
‫לקטוף את התפוחים לתרמילים ודליים‪ .‬זכור לי שהביאו לקטיף גם קבוצות של ערבים מנצרת או שנעזרו‬
‫בקבלן שהביא פועלות‪ ,‬וככה עזרו להתגבר על הקטיף‪ .‬אחת העבודות הקשות שעשינו בתור נערים ב'פלחה'‬
‫הייתה סיקול אבנים‪ .‬היו שטחים שהיו בהם מלא אבנים‪ ,‬וכדי לפנות את השטח לעיבוד חקלאי‪ ,‬היו הולכים‬
‫עם פח גדול שנגרר על ידי טרקטור וזורקים את האבנים על הפח‪ ,‬ככה עזרנו לפנות את השטח‪ .‬עבודה נוספת‬

‫‪-25-‬‬

‫שזכורה לי הייתה באזור המוסך‪ ,‬שם היה סלק בהמות שתלשנו מהאדמה וזרקנו על עגלה או על אוטו‪ .‬היינו‬
‫הולכים לאט‪-‬לאט אחרי האוטו‪ ,‬במשך שעה‪-‬שעה וחצי ובזה סיימנו את חלקנו‪ .‬האוטו היה נוסע‪ ,‬מביא את‬
‫הסלק לרפת והיו מאכילים בזה את הפרות‪ .‬זאת הייתה התרומה שלנו לטובת המאמץ הכלכלי של הקיבוץ‪.‬‬
‫בכיתות י'‪-‬יב הייתי מעורב רבות גם בפעילות משק הילדים‪ .‬במסגרת 'חברת הילדים' היה משק שכלל פינת‬
‫חי וגן ירק‪ ,‬ובו העסיקו את הילדים וחינכו אותם לעבודה‪ .‬בתור ילד השתתפתי בפעילות הזאת ואהבתי אותה‬
‫מאוד‪ ,‬וכשהתבגרתי אני הייתי אחד הפעילים שם‪ .‬מי שהיה רכז משק הילדים במשך הרבה שנים היה מנה‬
‫ורדי ז"ל‪ .‬בגן הירק גידלנו כל מיני ירקות שהיו מתחלפים מדי עונה בעונה ואת כולם 'מכרנו' למטבח של‬
‫הקיבוץ‪ .‬במקום לקנות תוצרת מבחוץ‪ ,‬המטבח היה מקבל את התוצרת של גן הירק – ואז זיכו את 'חברת‬
‫הילדים' בסכום כסף מסוים‪ .‬התמורה הזאת דרבנה את הילדים להמשיך לעבוד‪ .‬בפינת החי אני זוכר שהיו‬
‫כבשים ועיזים והיינו חולבים אותן בידיים‪ .‬עצם הטיפול בבעלי החיים היה מעניין‪ ,‬להאכיל אותם‪ ,‬לטפל‬
‫בהם ולראות איך הם גדלים‪ .‬אני זוכר שגידלנו גם תרנגולות‪ ,‬ברווזים ויונים שהתרוצצו שם לכל עבר‪ .‬היינו‬

‫מאכילים אותם‪ ,‬מנקים את הצרכים ואוספים את הביצים‪.‬‬
‫בימי העבודה היינו הולכים מבית הספר לענף אליו שובצנו‪ ,‬שם עבדנו כשלוש שעות (כולל ארוחת צהריים)‬
‫ועד ‪ 16:00‬כולם חזרו לקיבוץ לבתים של ההורים‪ ,‬שם היה קצת זמן לעשות שיעורי בית או פשוט לבלות‬
‫בחיק המשפחה‪ .‬כפי שסיפרתי‪ ,‬הוקצב לנו זמן עם ההורים עד ‪ 19:00‬ואחר כך אוכלים ארוחת ערב והולכים‬
‫לישון‪ .‬למרות שהעסיקו אותנו והיה 'לו"ז צפוף'‪ ,‬עדיין זכור לי שהיה לנו זמן פנוי – על חשבון שיעורי בית‬
‫ועל חשבון דברים אחרים‪ .‬באותה תקופה לא הכריחו אותנו לגשת לבחינות הבגרות‪ .‬לקחו רק ‪ 40-30‬אחוז‬
‫מהכיתה שהיו תלמידים טובים ואמרו להם "רוצו לבגרויות"‪ ,‬על היתר (ואני ביניהם) לא כל כך לחצו‪ ,‬או‬
‫בגלל היכולות שלהם או בגלל המודעות שלהם‪ ,‬אז מבחינה זו הפסדנו את הבגרות אבל הרווחנו זמן פנוי‬

‫בתקופת הנעורים‪.‬‬

‫בגיל ‪17-16‬‬

‫‪-26-‬‬

‫הכנה לצבא‬

‫החל מכיתה יא' הייתה לנו הכנה לצבא במסגרת בית הספר‪ .‬זה היה בשנת ‪ 1968‬וכל המדינה עדיין הושפעה‬
‫מתודעת הניצחון במלחמת ששת הימים‪ .‬באותה תקופה לא היו טלוויזיות ובטח שלא אינטרנט‪ ,‬אז את רוב‬
‫המידע התקשורתי קיבלנו מהעיתונים ומהרדיו‪ .‬אני זוכר שבתור נער עניין אותי מה קורה בשטח‪ ,‬איפה‬
‫נלחמו‪ ,‬איפה כבשו‪ ...‬הייתי קשוב למתרחש‪ .‬אני זוכר שלפני המלחמה הייתה הוראה לסגור את החלונות‪,‬‬
‫לשים עליהם קרטונים שחורים כדי לעשות האפלה‪ ,‬שלא יהיה אור כלפי חוץ‪ .‬נתנו הוראה זו למקרה שתהיה‬
‫מתקפה אווירית וכך מטוסים לא יזהו את הקיבוץ כי הוא יוחשך לגמרי‪ .‬היינו ילדים אז‪ ,‬לא התרגשנו כמו‬

‫המבוגרים‪ ,‬אבל היה מתח באוויר‪ .‬ואחרי הניצחון במלחמה הייתה גאווה גדולה‪.‬‬
‫באותה תקופה זה היה מאוד נחשב להתגייס לשירות קרבי‪ .‬בבית הספר היו לנו מספר מפגשים בהם חיילים‬
‫הגיעו לכיתה וסיפרו קצת על ה ֵחילֹות השונים‪ .‬בכיתה יא' כבר היה קשר עם לשכת הגיוס ‪ -‬קריאה ראשונה‪,‬‬
‫קריאה שנייה‪ ,‬קריאה שלישית‪ ,‬מבחנים פסיכוטכניים‪ ,‬מבחני התאמה… כבר הכניסו אותנו ל'תודעת גיוס'‪.‬‬
‫בלשכת הגיוס התחילו המיונים הראשונים‪ ,‬כל אחד לפי ההתאמה שלו‪ .‬רוב בני גילי הלכו לחילות הקרביים‬
‫– לתותחנים‪ ,‬לשריון או לחיל רגלים‪ .‬היו מעטים שהלכו לחילות לא‪-‬קרביים‪ .‬לי בתור נער היה ברור שאני‬

‫הולך לחיל קרבי ולא היו שאלות‪ ,‬זה היה די מקובל‪ .‬אך עוד לא ידעתי לאיזה חיל אני רוצה להתגייס‪.‬‬
‫במהלך כיתה יא' יצאנו גם לאימוני גדנ"ע‪ .‬הפעם הראשונה שיריתי בנשק הייתה כשלקחו אותנו למטווח‬
‫להתנסות בירי על מטרות עומדות – מעין 'בול פגיעה'‪ .‬הירי לא היה עם כדורים 'חיים' אלא עם כדורים של‬
‫רובה אוויר‪ ,‬כדורי 'טו טו'‪ .‬אלו כדורים שיכולים לעשות נזק אבל לא כמו כדורים שהורגים‪ .‬כשהייתי בסוף‬
‫כיתה יב' קיבלתי זימונים לכל מיני גיבושים‪ ,‬אחד מהם היה גיבוש של 'השייטת'‪ .‬הלכתי לגיבוש ושם די מהר‬

‫פסלו אותי‪ ,‬היו יותר טובים ממני‪ .‬נשרתי מגיבוש השייטת כמו הרבה אחרים‪ ,‬אבל לא הייתי פגוע מזה‪.‬‬

‫שנת ‪ – 1966‬שיעור חינוך גופני בביה"ס התיכון 'העמק המערבי' (אני עומד שני משמאל)‬

‫‪-27-‬‬

‫תקופת הצבא והמילואים‬

‫השירות הסדיר‬

‫תקופת הגיוס והטירונות‬
‫בנובמבר ‪ 1969‬התגייסתי לצה"ל‪ ,‬בלשכת הגיוס‬
‫קיבלתי פרופיל ‪ 97‬וכמובן שבאותה תקופה כל מי‬
‫שהיה כשיר נשלח לשירות קרבי‪ .‬אני גויסתי לחטיבת‬
‫הצנחנים‪ .‬ביום הגיוס היינו יום או יומיים בבקו"ם‬
‫ב'תל השומר'‪ ,‬ומשם לקחו אותנו לבסיס חיל‬
‫הצנחנים בבית ליד‪ .‬באותו מחזור גיוס היה גם חברי‬
‫לכיתה‪ ,‬גבי וייס‪ ,‬אני לא זוכר אם התגייסנו ממש‬
‫באותו יום‪ ,‬אבל שנינו התגייסנו לצנחנים – הוא הלך‬
‫לגדוד ‪ 890‬ואני לגדוד ‪ .202‬עוד חבר מהקיבוץ‪ ,‬יואב‬
‫גורדון‪ ,‬שהתגייס שנה לפני‪ ,‬היה מפקד כיתה בבית‬

‫ליד‪ ,‬אבל הוא לא היה מפקד ישיר שלי‪.‬‬

‫ביום הגיוס בבקו"ם ב'תל‪-‬השומר'‬

‫הגענו לבית ליד‪ ,‬התארגנו‪ ,‬חתמנו על ציוד‪ ,‬עשו לנו קצת אימוני כושר גופני וקצת הסבירו לנו על הצבא‪.‬‬
‫לאחר כמה ימים לקחו אותנו לבסיס טירונים ב'שא‪-‬נור' (‪ 25‬ק"מ צפונית לשכם‪ ,‬בסמוך לכביש שכם‪-‬ג'נין)‪.‬‬
‫הטירונות ארכה כשלושה חודשים ושם עשינו כל מה שטירונים עושים – למדנו על כלי נשק‪ ,‬ירינו הרבה‬
‫במטווחים‪ ,‬הרבה אימוני כושר גופני‪ ...‬זו הייתה תקופה מאוד אינטנסיבית ועמוסה מכל הבחינות‪ ,‬אך גם‬
‫מאוד מגבשת‪ .‬כל יום התחיל עם השכמה מוקדמת‪ ,‬גם בימים הכי קרים בחורף‪ ,‬מקפיצים אותך ואתה‬
‫מתלבש מהר ועומד במסדר בוקר‪ .‬עושים ריצת חימום קלה של מספר ק"מ‪ ,‬אחר כך צחצוח שיניים‪ ,‬סיום‬
‫המסדר וארוחת בוקר‪ .‬באותה תקופה לא היו צלחות בצבא וגם לא היה חדר אוכל מסודר‪ ,‬את כל הארוחות‬
‫אכלנו עם 'מסטינג' – מעין קופסה הבנויה משתי פחיות אלומיניום שנכנסות אחת בתוך השנייה‪ .‬היו גם‬

‫כוסות אלומיניום שהיינו שותים מהן שתייה קרה ושתייה חמה‪ ,‬בעיקר את התה בבוקר‪.‬‬

‫אחרי ארוחת בוקר‪ ,‬בסביבות ‪ 9:00‬התחילו האימונים‪ ,‬בעיקר אימוני נשק ומטווחים וקצת טופוגרפיה‬
‫(התמצאות‪ ,‬קריאת מפות)‪ .‬אחד האימונים המאתגרים ביותר שאני זוכר‪ ,‬שהתקשיתי בו‪ ,‬היה בוחן קפיצה‬
‫מעל קיר בגובה ‪ 1.80‬מטר‪ .‬היינו צריכים לעבור מעל הקיר עם כל הציוד עלינו‪ ,‬עם הרובה‪ ,‬עם החגור‪ ,‬עם‬
‫הכול‪ ...‬זה היה קשה ביותר‪ ,‬כל פעם נכשלתי והתעכבתי‪ .‬מי שלא הצליח בפעם הראשונה היה מנסה עוד פעם‬

‫ועוד פעם עד שהוא עבר‪ .‬בסוף הצלחתי לעבור את הקיר אבל זה היה קשה ביותר‪ ,‬לא אשכח את זה‪.‬‬

‫לא נשארו לי הרבה זיכרונות מהטירונות אבל אירוע אחד מאוד טראומתי שקרה צרוב עמוק בזיכרוני‪.‬‬
‫בתחילת האימונים היה לנו תרגול עם רימונים שלא מתפוצצים עד שהגענו לשלב התרגול של זריקת רימון‬

‫‪-28-‬‬

‫חי‪ .‬במהלך האימונים אחד החיילים מהמחלקה השמיט את הרימון החי בטעות ליד החבר'ה‪ ,‬ליד הכיתה‪.‬‬
‫ואז המ"מ‪ ,‬בהחלטה של שניות‪ ,‬קפץ על הרימון כדי לא לסכן את החיילים‪ .‬הוא סיכן את חייו ונהרג ובכך‬
‫מנע הרג של כל החיילים שהיו באזור‪ .‬למ"מ קראו איתן מרקל ז"ל‪ .‬בתור טירונים שרק התגייסו זו הייתה‬
‫חוויה לא פשוטה בכלל‪ ,‬זה היה שוק מוחלט‪ .‬לאחר המקרה הייתה ועדת חקירה וקיבלנו מ"מ אחר במקומו‬
‫אך היה קשה לחזור לשגרה‪ ,‬הזעזוע הזה ליווה אותנו במשך כמה שבועות ואפילו חודשים‪ .‬גם כשכבר היינו‬
‫חיילים יותר ותיקים‪ ,‬הלכנו לאזכרות ושמרנו על קשר עם המשפחה מספר שנים לאחר המקרה‪ .‬זה אירוע‬

‫טראומתי שהולך איתך לאורך כל החיים‪.‬‬

‫שנת ‪ – 1969‬טירונות בבית ליד (אני יושב שלישי משמאל)‬

‫מלחמת ההתשה‬
‫באותן שנים התרחשה 'מלחמת ההתשה' נגד מצרים בתעלת סואץ‪ .‬אחרי הטירונות חזרנו לגדודי הצנחנים‬
‫בבית ליד‪ ,‬ודי מהר לקחו אותנו משם לחזית המלחמה‪ ,‬זה היה צו השעה‪ .‬סיימנו טירונות‪ ,‬ידענו מה זה נשק‪,‬‬
‫ידענו קצת חוקים וכללים אלמנטריים של הצבא ופשוט לקחו אותנו לחזית‪ ,‬בלי יותר מדי הכנות נוספות‪.‬‬
‫מלחמת ההתשה התקיימה במשך שלוש שנים (‪ )1970-1967‬והתאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה‬
‫מצרית על עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ‪ .‬בעקבות ההפגזות ישראל בנתה לאורך התעלה את קו המעוזים‬
‫('קו בר‪-‬לב')‪ ,‬שבו כ‪ 30-‬מוצבים מבוצרים‪ ,‬עמידים בפני התקפות ארטילריה‪ .‬וקו נוסף שנקרא 'ציר החת"ם'‬
‫כ‪ 10-‬ק"מ ממזרח לקו התעלה‪ ,‬בו נבנו עוד כעשרה מוצבים‪ .‬חטיבת הצנחנים נקראה להחליף חטיבה אחרת‬
‫בחזית ולתפוס את הקו במקומה למשך שלושה חודשים אז לקחו גם אותנו לשם בתור חיילים צעירים‪ ,‬ממש‬

‫בתום הטירונות‪.‬‬
‫בחזית 'לא היו חוכמות'‪ ,‬המצב היה קשה ומתוח‪ .‬היו המון נפילות של מרגמות‪ ,‬היו הרבה מארבים שהמצרים‬
‫עשו לכוחות ישראלים‪ ,‬היינו בכוננות מתמדת‪ .‬זו לא הייתה מלחמה פנים מול פנים‪ ,‬הצבא פשוט תפס עמדות‪,‬‬
‫מעוזים‪ ,‬כדי לא לסגת מהשטח‪ .‬המעוזים האלה היו נקודות ידועות והמצרים התקיפו אותם באופן מאסיבי‪.‬‬

‫‪-29-‬‬

‫מה שהיה מאוד מסוכן ומפחיד הן מרגמות מטווח קצר – התעלה היא ברוחב כמה מאות מטרים ומהצד‬
‫השני ישבו הכוחות המצרים שהפגיזו את המעוזים ללא הרף‪ .‬כשמרגמה נֹו ֵרית‪ ,‬אתה שומע את היציאה ותוך‬

‫כחצי דקה הפגז נוחת לידך‪.‬‬

‫רוב העמדות במעוזים היו למעשה בונקרים שהיו מכוסים בכמה שכבות של שקי חול מעליהם‪ ,‬כדי שבמקרה‬
‫שפצצה תיפול אז היא תיפול על החול ולא תחדור את הבונקר‪ .‬התרגולת הייתה שברגע שאתה שומע יציאת‬
‫מרגמה אתה ישר תופס מחסה‪ ,‬צריך להיות כל הזמן דרוך‪ .‬אם הלכת להחליף בעמדת השמירה‪ ,‬אם הלכת‬
‫לשירותים או לחדר אוכל‪ ,‬אם הלכת לטיפול בנגמ"ש או לכל פעילות אחרת – היית צריך להיות ממש דרוך‪.‬‬
‫כל הזמן היינו דרוכים לאפשרות של נפילות של מרגמות‪ .‬בין המעוזים היו דרכי עפר לנסיעה של כלי רכב‪,‬‬
‫ומצד התעלה הרימו לכל אורך הציר ערמות חול כדי שהמצרים לא יראו כשרכבים מגיעים למוצב‪ .‬הבעיה‬
‫הייתה שאי אפשר היה להסתיר את כניסת הרכבים כי זו אדמה חולית וכשנוסעים שם עם רכב נוצר ענן של‬
‫אבק‪ .‬ברגע שנכנסה למוצב שיירת רכבים עם תגבורת‪ ,‬המצרים היו יודעים זאת‪ ,‬כל פעילות כזאת הייתה‬
‫נצפית מהצד השני‪ .‬תמיד היה פחד של 'מה יקרה'‪ ,‬אבל זו מלחמה‪ ,‬מתגברים ונוסעים‪ ,‬לא חושבים יותר מדי‪.‬‬

‫כך חיינו במשך כמה חודשים‪ ,‬המעוזים היו ממש מקום המגורים שלנו‪ .‬במעוזים היו בדרך כלל שניים‪-‬שלושה‬
‫בונקרים בהם הלוחמים ישנו‪ ,‬ובונקר אחד היה לקצינים‪ .‬היה חדר אוכל‪ ,‬ואם אני זוכר נכון הוא לא היה‬
‫מוגן‪ .‬כל מחלקה מנתה כ‪ 40-‬חיילים‪ ,‬ובדרך כלל מחלקה אחת קיבלה על עצמה מוצב מסוים והייתה אחראית‬
‫לתפקודו‪ .‬בכל מוצב היו גם כוחות נספחים של שריון‪ ,‬חי"ר ותותחנים שתחזקו את השמירה על המוצב‬
‫והפעילות השוטפת שלו‪ .‬למשל‪ ,‬כשהתבצעו סיורים וחיילים יצאו מהמוצב וחזרו אליו או כשהיו חופשות של‬
‫חיילים שיצאו לבסיס העורפי (שהיה מספר ק"מ מהמוצבים)‪ .‬כל הגדוד ישב מספר ק"מ מהתעלה ומשם‬
‫העבירו למעוזים תגבורת‪ ,‬מזון‪ ,‬דלק‪ ,‬דואר וכו'‪ .‬את כל אלו הכניסו בשיירות‪ ,‬וכמובן שגם אותן היה צריך‬
‫לאבטח‪ .‬המשימה שלנו הייתה רק לשמור על המעוזים שהצבא תפס‪ ,‬לא היו מצבים שהגדוד שלנו יזם לחימה‬
‫מאסיבית כלפי הצד השני‪ .‬היו הפצצות תגובה מצד ישראל בעיקר מהאוויר בעוד המצרים ירו עלינו כל הזמן‬
‫פצמ"רים‪ .‬זו הייתה תקופה מתוחה מאוד‪ ,‬זו לא הייתה לחימה ממש אלא מין לחימה סטטית בה אתה בעצם‬
‫רק עומד‪ ,‬עם מעט מאוד יכולת לקחת את היוזמה לידיך‪ .‬לכן קראו לזה 'מלחמת התשה'‪ .‬כל צד ניסה להתיש‬

‫את הצד השני‪ .‬ברמה האישית זו הייתה תקופה קשה –‬
‫כשאתה בן ‪ 19-18‬וזורקים אותך לחזית הקרב אתה בקושי‬
‫יודע מה קורה סביבך‪ ,‬זה לא היה נעים לשמוע את ה'בומים'‬
‫האלה‪ ,‬להיכנס לבונקרים ולחשוש מכל יציאה החוצה‪ .‬זה‬
‫נשמע כמו סרט אבל זה ִּאמיתי‪ ,‬אתה בקושי שומע את‬
‫היציאה של הפגז ואתה לא יודע מאיפה הוא יבוא ואיפה‬
‫הוא ייפול – וזה מפחיד‪ .‬לא הייתה פאניקה אבל היה הרבה‬

‫מתח ואי־ודאות במשך כל השהות שלנו שם‪.‬‬

‫פגז מרגמה נופל ב'קו בר‪-‬לב'‬

‫‪-30-‬‬

‫במלחמת ההתשה‬ ‫בזמן הפוגה מההפגזות –‬
‫משתזף באחד המוצבים בתעלת סואץ (על מסילות רכבת‬

‫מצריות שפורקו לצורך בניית המוצבים)‬

‫שאול‪" :‬אמנון שירת בצנחנים‪ַ ,‬ח ִּיל של אנשים‬ ‫אוּרי‪" :‬ממש בתחילת השירות הצבאי שלו בשנת‬
‫שמוכנים ויודעים לעבוד קשה כשצריך‪ ...‬אמנון‬ ‫‪ 1969‬אמנון נשלח למלחמת ההתשה‪ ,‬זו הייתה‬
‫הוא 'גבר גבר' ו'חבר חבר' – לא יחסוך כל זמן‬ ‫תקופה קשה מאוד והיה לו מזל שהוא נשאר‬
‫ומאמץ לתרום לזולת ולחברים הקרובים אליו‪.‬‬ ‫בחיים‪ ...‬באותה התקופה לא הייתה תקשורת‬
‫התרגשתי והערכתי כל פעם מחדש את יציאותיו‬ ‫מפותחת‪ ,‬לא היו טלפונים ניידים ואינטרנט והיה‬
‫התכופות למילואים‪ ,‬ובעיקר את עשרות הפעמים‬ ‫קשה להתעדכן‪ .‬לא היה לנו שום קשר עם אמנון‬
‫שבהן ביצע עם חבריו את חידושי הצניחה הרבים‪,‬‬ ‫חוץ ממכתבים‪ ,‬ואני זוכר שהייתה חרדה גדולה‬
‫כי בצנחנים "ככל שאתה צונח יותר אתה גם צומח‬ ‫מצד ההורים‪ ,‬לא שאלתי אותם אף פעם על זה‪,‬‬
‫יותר"‪ .‬בכל תקופת שירותו הסדיר בצבא ובהמשך‬ ‫אבל אני יודע שהם לא היו יכולים לישון מרוב‬
‫במילואים לא שמענו ממנו כל קיטור וטרוניה‪.‬‬ ‫חרדה‪ ,‬היה חשש כל הזמן‪ ,‬מה יביא אלינו‬
‫הצטיינותו כחייל‪ ,‬התבטאה להערכתי בעיקר‬ ‫המחר‪ ...‬הדבר היחידי שהיה יכול להרגיע אותם‬
‫בתקופת מלחמת ההתשה‪ .‬אמנון וחבריו ששהו‬ ‫זה שכך היה אצל כל המשפחות ששלחו חיילים‬
‫תקופה ארוכה במוצבים בסמוך לתעלת סואץ‪,‬‬ ‫לקרב‪ .‬למזלו של אמנון‪ ,‬וגם למזלנו‪ ,‬הוא לא גויס‬
‫חטפו הפצצות כבדות במשך שבועות ארוכים‬ ‫למלחמת יום הכיפורים בשל פציעה שהייתה לו‬
‫(שבהם גם לא הגיעו לחופשות בבית)‪ ,‬ונמצאו‬ ‫כמה חודשים לפני המלחמה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הוא‬
‫בסכנת חיים מתמדת‪ .‬ממכתבים ששלח אמנון‬ ‫שרד את תקופת הצבא בגבורה‪ ,‬ואפשר להגיד‬
‫אלינו מתקופת שירותו בצבא‪ ,‬לא ניתן היה לדעת‬ ‫שעד היום יש לו כוחות התמודדות והישרדות‬
‫על אודות הקושי העצום שאיתו התמודד‪ ,‬הן בשל‬ ‫נפלאים אל מול מלחמות החיים‪ ,‬יש לו הרבה כוח‬
‫מגבלות הצנזורה הצבאית והן בשל רצונו שלא‬ ‫להתקדם ולהמשיך הלאה תמיד‪ ,‬למרות כל‬
‫נדאג ושנדע ש'הכל איתו בסדר'‪ .‬ללא ספק חוסנו‬
‫הקשיים שיש בדרך‪".‬‬
‫הנפשי אפשר לו לעבור תקופה קשה זו‪".‬‬

‫‪-31-‬‬

‫מלחמת ההתשה – מכתב למשפחה‬

‫מלחמת ההתשה – מכתב להורים לאחר שנהרג חייל מהגדוד‬

‫‪-32-‬‬

‫קורס צניחה‬
‫לאחר שלושה חודשים של טירונות ושלושה חודשים של תפיסת המוצב בתעלה נשלחנו לקורס צניחה‪ .‬אני‬
‫מעריך שבמצב רגיל עושים את הקורס הזה מיד לאחר הטירונות‪ ,‬אך בשל המלחמה נשלחנו אליו מאוחר‬
‫יותר‪ .‬קורס צניחה הוא קורס קצר של ‪ 10‬ימים‪ ,‬לומדים את הכללים של כל ההתנהלות בזמן הצניחה‪ ,‬עושים‬

‫אימונים שבמהלכם שמים דגש בעיקר על נושא הנחיתה‪ ,‬וכמובן – צונחים‪.‬‬

‫לפני העלייה למטוס סידרו אותנו בשורה ונתנו לנו את המצנחים‪ ,‬המפקדים מבית הספר לצניחה באו לבדוק‬
‫פעם‪-‬פעמיים אצל כל אחד שהכול תקין‪ .‬לאחר מכן נכנסנו אחד אחרי השני לתוך המטוס‪ ,‬שם יש שני כבלים‬
‫משני הצדדים‪ ,‬אליהם קושרים את המצנח של כל אחד מהצנחנים‪ .‬אל המטוס עולים ביחד כ‪ 30-‬צנחנים (‪15‬‬
‫בכל צד)‪ .‬ברגע שכולם קשורים ומוכנים – המטוס ממריא ועולה ל‪ 30-‬אלף רגל‪ ,‬שזה בערך קילומטר‪ .‬עושים‬
‫כמה סיבובים באוויר עד שהטייסים מאתרים את מקום הצניחה‪ ,‬ואז יש להם מרווח‪ ,‬איזושהי נקודה של‬
‫'אור ירוק' בה הצניחה צריכה להתרחש‪ .‬לפני ה'אור ירוק' כבר עמדנו בתוך המטוס‪ ,‬מוכנים לצניחה‪ .‬בתקופה‬
‫של הקורס צנחנו בחולות ראשון לציון (היום יכול להיות שזה כבר הפך לשטח בנוי)‪' .‬אור ירוק' זה זמן מוקצב‬
‫שבו הדלתות כבר פתוחות‪ ,‬יש הפחתה של מהירות הטיסה לזמן קצר ואז – אחד אחרי השני פשוט קופצים‬
‫מהמטוס‪ ,‬יותר נכון‪ ,‬דוחפים אותך מהמטוס – 'המ ַש ֵל ַח' פשוט מביא אותך לכיוון הדלת ואומר לך "קפוץ‪,‬‬

‫קפוץ קפוץ"‪ ,‬הכול מתנהל בצעקות כי יש רוח חזקה ולא שומעים טוב‪ .‬ככה מתבצעת הצניחה‪.‬‬

‫ברגע שדוחפים אותך מהמטוס‪ ,‬יש לך מצנח שאתה לובש על החזה ויש וו‬
‫שמתחבר עם כבל לתוך המטוס‪ .‬אתה קופץ עם כל הציוד אל האוויר‪ ,‬אבל‬
‫בגלל שהמטוס ממשיך לטוס אז אתה נדחף החוצה מההדף של האוויר‬
‫ואז נופל במשך כמה שניות ב'חלל ריק' עד שהמצנח נפתח‪ .‬המצנח קשור‬
‫לכבל שרתום למטוס ואז מהעוצמה של ההדף המצנח צריך להיפתח‬
‫אוטומטית‪ .‬לא סומכים על כך שתפתח את המצנח בפעולה ידנית‪ ,‬כי‬
‫היציאה מהמטוס היא ‪ 3-2‬שניות ואתה מבולבל לגמרי‪ ,‬אתה בכלל לא‬

‫יודע מה קורה איתך עד שהמצנח נפתח‪...‬‬

‫לפי דעתי‪ ,‬צניחה זה מין מבחן אומץ שבא לחשל את החיילים‪ ,‬אין כמעט‬

‫צנחן מתכונן לנחיתה‬ ‫משימות אמיתיות בהן חיילים צונחים‪ ,‬אפילו לא במלחמות‪ .‬בפעם‬

‫הראשונה שאתה צונח‪ ,‬וגם בפעם השנייה‪ ,‬השלישית והעשירית – אמנם אתה כבר יודע מה זה צניחה אבל‬

‫אתה נתקל באותה הבעיה של ה‪ 3-‬שניות האלה‪ ,‬לאחר ש'זורקים' אותך מהמטוס‪ .‬אתה לא ממש מאבד‬

‫הכרה אבל אתה מבולבל ולא יודע מה קורה‪ .‬הפחד קיים גם ברגע הצניחה אבל גם לפני – תמיד יש מחשבות‬

‫ופחדים‪ ,‬כל אחד עם המחשבות שלו‪ ...‬אתה הולך להיזרק לחלל האוויר‪ ,‬לבלתי נודע‪ .‬ברגע הצניחה אתה‬

‫מקווה שהמיתרים יפתחו נכון והראש שלך או כל דבר אחר לא יסתבך באיזשהו חוט‪ .‬המתח הזה קיים עד‬

‫‪-33-‬‬

‫שהמצנח נפתח ואז אתה אומר "וואו"‪ ...‬אתה תופס את המיתרים של המצנח ויכול להסתכל למעלה‪ ,‬למטה‬
‫ומסביב – ברגעים האלה אתה 'על גג העולם'‪.‬‬

‫בקורס צניחה‪ ,‬מתרגלים בעיקר נחיתות כי הנחיתה היא מאוד חשובה‪ .‬צריך להצמיד את הרגליים‪ ,‬לשמור‬
‫עליהן יציבות עם טיפה כיפוף ולנחות ביחד על שתי כפות הרגליים‪ ,‬כדי שכשתגיע לקרקע הכיפוף הזה ייתן‬
‫לך קצת גמישות ולא נוקשות וכך לא תשבור את הרגליים מהמכה שתקבל‪ .‬כשאתה מגיע לקרקע עם הנחיתה‪,‬‬
‫אתה ישר נופל לצד ימין או שמאל כדי שהמכה תתחלק לך על צד הגוף מהכתף עד הרגליים‪ ,‬ולא רק על‬
‫הרגליים‪ .‬ממה שזכור לי‪ ,‬במהלך הצניחות‪ ,‬רוב הנחיתות שלי היו מוצלחות‪ .‬אני זוכר פעם אחת ש ָנ ַח ִּתי‬
‫ב'בום' ולא ברכות וקיבלתי מכה רצינית‪ .‬כשאתה באוויר‪ ,‬קשה לך להעריך באיזו מהירות הקרקע מתקרבת‬
‫אלייך‪ .‬אתה פשוט מתכונן לחטוף את המכה וליפול הצידה‪ .‬אתה גם לא יודע מה התנאים שיהיו למטה‪,‬‬
‫למשל אם תהיה רוח או לא (אם יש רוח – אתה נאבק למשוך את המצנח כדי שהרוח לא תסחוף אותך)‪ .‬אחרי‬
‫הנחיתה אתה אוסף את המצנח‪ ,‬מקפל אותו והולך איתו לכינוס של שאר הצנחנים (כשאתה למעלה באוויר‬
‫אתה כבר רואה את נקודת הכינוס‪ ,‬בדרך כלל היו מסמנים את נקודות הציון עם צלב או ‪ T‬בצבע אדום‪ ,‬ולשם‬

‫היה צריך להתכנס)‪.‬‬
‫אני חושב שבמהלך הקורס היו לנו שבע צניחות‪ ,‬שתיים מתוכן היו צניחות לילה‪ .‬כדי להרגיש את החוויה‬
‫ולהתכונן‪ ,‬קודם עושים צניחות יום ואחר כך עושים צניחות לילה‪ .‬בכל השירות שלי‪ ,‬כולל במילואים‪ ,‬צנחתי‬
‫בסך הכול ‪ 16‬פעמים – בשירות הסדיר ‪ 12‬צניחות ובמילואים ‪ 4‬צניחות‪ ,‬אבל לא היו לי צניחות בזמן מלחמה‪.‬‬
‫מעטים מאוד בצבא עשו צניחות בזמן מלחמה‪ ,‬הצבא לא כל כך לוקח סיכונים במלחמה‪ ,‬מעדיפים לנחות עם‬

‫הליקופטרים‪ ,‬עם כל הציוד‪ ,‬זה הרבה יותר בטוח מאשר לנחות לבד מהאוויר‪.‬‬

‫חורף ‪ – 1970‬סוף הטירונות (אני יושב ראשון משמאל)‬

‫‪-34-‬‬

‫קיץ ‪ – 1970‬קורס צניחה (אני יושב ראשון משמאל בשורה האחורית)‬
‫קיץ ‪ – 1970‬קורס צניחה (אני מוקף בחברים במרכז התמונה)‬

‫‪-35-‬‬

‫בפלוגה המסייעת‬
‫בתום קורס הצניחה נכנסתי בעצם לשירות הסדיר‪ .‬מי שלא הלך לקורס מ"כים או לקורס קצינים עבר‬
‫לפלוגה המסייעת של הגדוד‪ .‬הפלוגה המסייעת הייתה מורכבת מכמה מחלקות – מחלקת מרגמות‪ ,‬מחלקת‬
‫מקלעים‪ ,‬מחלקת חבלה ומחלקת סיור‪ .‬בשביל להחליט לאיזה מחלקה כל חייל נכנס יש שיחות עם המ"מ‬
‫ועם המ"פ‪ .‬אך הקצינים והמ"כים כבר הכירו את החיילים וידעו מי טוב באיזה תחום כך שהם כבר כיוונו‬

‫את החיילים לאן ללכת‪ ,‬אותי כיוונו למחלקת חבלה‪.‬‬

‫החבר'ה בפלוגה המסייעת בעצם עד סוף השירות שלהם הוכשרו‬

‫לכל מיני מקצועות‪ ,‬כל אחד במחלקה שלו‪ .‬במחלקת חבלה נתנו‬

‫לנו יותר אימונים בהרכבת והנחת מטענים ונפצים‪ .‬רוב‬

‫האימונים שלנו היו אימונים יבשים‪ ,‬לא על 'רטוב'‪ .‬לא נתנו‬

‫לכולם להפעיל מטענים כי הצבא לא רצה לקחת סיכון‪ .‬למעשה‪,‬‬

‫לא התנסינו ממש בשטח אלא רק בתרגילים גדודיים או‬

‫חטיבתיים שהיו עושים פעם בחצי שנה‪ .‬אני זוכר שהתאמנו‬

‫בהנחות מטענים‪ ,‬בקשרים של 'פתיל רועם' (הפתיל שמחבר בין‬

‫לבנות החבלה לבין המטענים‪ ,‬דרכו עוברת אש המפעילה את‬

‫המטען)‪ .‬עברתי קורס חבלה קצר והייתי בצוות החבלה בתוך‬

‫המחלקה שלי בפלוגה המסייעת‪ ,‬בתפקיד זה הייתי כשנה‪-‬שנה‬

‫ִּמסדר בסיום קורס צניחה‬ ‫וחצי‪ .‬השגרה הייתה או 'החזקת קו' או אימונים – אם הגדוד‬

‫החזיק קו חצי שנה אז אחר כך הוא היה יוצא לתקופת אימונים או תקופת ביניים‪ .‬בשגרת האימונים היינו‬

‫מתאמנים גם במקומות אחרים מחוץ לבסיס‪ ,‬היו אימונים שעשו ברמת הגולן בשטח בנוי‪ ,‬היו אימונים שעשו‬

‫באזור הבקעה‪ ,‬היו אימונים עם הליקופטרים בשיתוף פעולה עם חיל אוויר‪ ,‬ועוד‪...‬‬

‫אימונים בפלוגה המסייעת (אני עומד במרכז התמונה)‬

‫‪-36-‬‬

‫פציעה באימונים ושחרור מהצבא‬

‫מספר חודשים לפני תאריך השחרור שלי‪ ,‬כשכבר‬

‫הייתי 'חייל ותיק'‪ ,‬היה תרגיל משולב בעמק יזרעאל‬

‫והרי מנשה‪ .‬התרגיל התחיל באזור רמות מנשה‬

‫והייתה הליכה רגלית מאליקים עד מחנה 'עמוס'‬

‫במגידו‪ .‬מחלקת חבלה הצטרפה למחלקת המקלעים‪,‬‬

‫כדי לעזור לסחוב את התחמושת והתותחים‪ .‬מדובר‬

‫בציוד כבד מאוד איתו צריך ללכת כמה קילומטרים‪.‬‬

‫למיטב זכרוני‪ ,‬סחבנו מקלע כבד ‪ 0.5‬ששוקל כ‪40-‬‬

‫קילו – המקלע מחולק לקנה וגוף – הקנה הוא חלק‬

‫קל יחסית‪ ,‬והגוף הוא החלק הכבד ששוקל כ‪25-‬‬

‫אימונים בפלוגה המסייעת (אני עומד שני משמאל)‬ ‫קילו‪ .‬הגוף של המקלע היה מחובר למין מנשא‬
‫שהלבישו על הגב‪ ,‬ופשוט סוחבים אותו עם רצועות‬

‫על הכתפיים – ללכת עם משקל כזה על הגב לאורך זמן זה‬

‫קשה מאוד‪ .‬בשלב מסוים במהלך התרגיל הרגשתי כאב ומין‬

‫נפיחוּת באזור המפשעה‪ .‬קצין הרפואה בדק אותי ומיד אמר‬

‫לי "זהו‪ ,‬אתה מושבת"‪ ,‬ושלח אותי לבדיקות בבית חולים‪.‬‬

‫שם אבחנו אצלי ' ִּקי ֶלה' (בקע במפשעה) וישר לקחו אותי‬

‫לניתוח‪ .‬למזלי זה היה בקע קל ולא נגרם נזק חמור‪ .‬הניתוח‬

‫היה מהיר ותוך כמה ימים כבר חזרתי לגדוד אבל הייתי‬

‫בהחלמה‪ ,‬היה אסור לי להתאמץ ולהרים דברים במשך‬

‫שלושה חודשים‪ ,‬הורידו לי את הפרופיל וכמובן שלא יכולתי‬

‫להתאמן ולהמשיך לתפקד כרגיל‪ .‬בהתחלה ניסו 'לתפור' לי‬

‫כל מיני ג'ובים בגדוד אבל זה לא ממש הסתדר‪ ,‬ואז ‪4-3‬‬

‫‪ – 1971‬עם מכשיר קשר באימונים ברמת הגולן‬ ‫חודשים לפני השחרור שלחו אותי להיות מש"ק של ציוד‬
‫לאימונים באליקים‪ .‬התפקיד שלי היה לחלק עזרי אימון‪,‬‬

‫להחתים את המילואימניקים על הציוד וגם להיות אחראי שהכול יוחזר למדפים‪ .‬הייתי קרוב לבית‪ ,‬הגעתי‬

‫כמעט כל יום הביתה והייתי גם ישן שם לפעמים – תלוי בעומס של האימונים‪.‬‬

‫בתפקיד הזה הייתי למעשה עד סוף השירות‪ .‬זה לא הכי נעים לסיים ככה את השירות הצבאי‪ ,‬לנשור מהגדוד‬
‫ומהמחלקה‪ ,‬אבל לא היו לי הרבה אפשרויות‪ ,‬נפצעתי‪ ,‬והצבא לא רצה לקחת סיכון‪ .‬בנובמבר ‪1972‬‬
‫השתחררתי מהצבא עם פרופיל נמוך עקב הפציעה‪ .‬למעשה‪ ,‬לא סיימתי את השירות ביחד עם כל החבר'ה‬

‫‪-37-‬‬

‫שלי‪ ,‬לוחמי הצנחנים שהשתחררו בנובמבר ‪ .72‬היו כמובן כאלה שהחליטו ללכת לקצונה או לחתום קבע‪ ,‬אך‬
‫רובם השתחררו והשתבצו למילואים בגדודי הצנחנים‪ ,‬כשנה אחר כך הם גם לחמו במלחמת יום הכיפורים‪.‬‬

‫שירות המילואים‬

‫מלחמת יום הכיפורים‬

‫באוקטובר ‪ 1973‬פרצה מלחמת יום הכיפורים‪ .‬משום‬

‫שהשתחררתי עם פרופיל ‪ 64‬זמני עד לוועדה רפואית שתבחן‬

‫מחדש את מצבי הרפואי‪ ,‬לא גייסו אותי למלחמה‪ .‬החבר'ה‬

‫איתם שירתי בסדיר המשיכו ביחד ואני בעצם נפלטתי באופן‬

‫זמני מהמערך הלוחם‪ .‬באותה תקופה הייתי בקיבוץ ועבדתי‬

‫במוסך‪ ,‬במהלך המלחמה גייסו אותי לעבוד ב'פלחה'‪ .‬הייתי כבר‬

‫כשנה וחצי אחרי ה' ִּקי ֶלה' ותפקדתי רגיל לגמרי‪ ,‬למעשה‪ ,‬חודש‬

‫אחרי הניתוח כבר הייתי יכול ללכת וגם לרוץ‪ ,‬זה לא פגע ממש‬

‫בכושר‪ ,‬אבל הצבא לא לוקח סיכונים‪.‬‬

‫באימון מילואים – ניקוי נשק לפני מסדר‬

‫היו לישראל אבדות רבות במלחמת יום הכיפורים – הרבה הרוגים‪ ,‬הרבה פצועים‪ ,‬הרבה שבויים‪ .‬כל הרוג‬

‫מישראל‪ ,‬כל חייל שנהרג‪ ,‬זה כאב לב‪ .‬מצד אחד זה 'אוכל אותך' שאתה היית צריך להיות שם ולהילחם‬

‫ואתה לא יכול לתרום מעצמך‪ ,‬אך מצד שני‪ ,‬לא‬

‫אשקר‪ ,‬קצת שמחתי שלא שלחו אותי 'ל ֶטבח'‪ ,‬היו‬

‫הרבה הרוגים בשדה הקרב‪.‬‬

‫בינתיים הייתי במאגר של לוחמים בעלי פרופיל‬
‫נמוך ורק אחרי המלחמה 'גילו אותי'‪ ,‬שאני עוד חי‬
‫ונושם… בוועדה הרפואית‪ ,‬שכבר הייתה אחרי‬
‫מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬העלו לי את הפרופיל‬
‫וחזרתי לצנחנים‪ ,‬אבל לא לאותם חבר'ה שאיתם‬
‫הייתי‪ .‬בתקופה שלאחר המלחמה‪ ,‬הצבא הקים‬
‫גדודים שהתפקיד שלהם היה תצפיות‪ ,‬אני גויסתי‬
‫לגדוד כזה כחייל מילואים והצטרפתי לאוגדה ‪91‬‬
‫ששלטה במרחב הצפוני של הארץ‪ .‬העיסוק המרכזי‬
‫שלנו היה לתצפת על האויב ולאסוף מודיעין – על‬

‫זה התאמנו ובזה התמחינו‪.‬‬

‫תצפיות במילואים – אוגדה ‪91‬‬

‫‪-38-‬‬

‫תצפיות במילואים‬

‫מלחמת לבנון הראשונה‬

‫במלחמת לבנון הראשונה כבר הייתי בגדוד התצפיות של אוגדה ‪ .91‬גייסו אותנו למלחמה אבל לא יצא לנו‬

‫ממש להילחם בפועל‪ .‬הגדוד שלנו היה ממוקם במשמר הנגב ליד באר שבע וכל המלחמה התנהלה בצפון‪ ,‬אז‬

‫לקח זמן עד שגייסו את כולם וארגנו נסיעות באוטובוסים צפונה‪ .‬כוחות צה"ל נכנסו ללבנון ב‪ 6-‬ביוני ‪1982‬‬

‫והמלחמה התקדמה‪ ,‬אנחנו הגענו רק לאחר שישה ימי לחימה‪ ,‬ביום האחרון לפני הכרזת הפסקת האש‪.‬‬

‫חצינו את הגבול והגענו סמוך לכפר סולטאן יעקב‪ ,‬שם נערך קרב לילי קשה אחרי שכוח צה"ל גילה שהוא‬

‫מכותר בתוך מתחם סורי גדול‪ ,‬וחולץ משם בקושי‪ .‬בקרב הזה היו הרבה הרוגים ופצועים וגם שבויים‬

‫ונעדרים‪ ,‬והוא נחשב לאחד הכישלונות הגדולים של צה"ל במלחמה‪ .‬אנחנו הגענו בבוקר בתום הקרב וממש‬

‫באותו היום‪ ,‬לאחר כמה שעות‪ ,‬הוכרזה הפסקת אש כללית‪ .‬לאחר מכן המלחמה הממשית בעצם נגמרה‪,‬‬

‫ומאז צה"ל פשוט התקדם בזחילה על כביש ביירות‪-‬דמשק‪ ,‬עד שכיתר את ביירות והוציא משם את הכוחות‬

‫הפלסטיניים והסוריים‪.‬‬

‫אימוני מילואים ברמת הגולן‬ ‫בסך הכול 'יצאתי בזול'‬
‫ממלחמות ישראל‪ .‬גם‬
‫‪-39-‬‬ ‫במלחמה זו‪ ,‬למרות שגויסתי‬
‫למילואים והייתי בשטח‪ ,‬לא‬
‫יצא לי ממש להילחם‪ ,‬לירות‬
‫או להרוג מישהו‪ ,‬רק "רדפנו‬
‫אחרי המלחמה" שהתנהלה‬

‫לפנינו‪ ,‬ככוח גיבוי‪.‬‬

‫אימון בצאלים‬ ‫אימונים באזור אילת‬

‫סוף שנות ה‪ – 80-‬אימונים באזור אילת‬

‫‪-40-‬‬

‫פק"ל הקפה של אמנון – אימוני חורף בצאלים‬

‫אימונים במדבר יהודה‬

‫‪-41-‬‬

‫שירות מילואים במוצב 'דלעת'‬
‫מוצב דלעת הוא מוצב חודר בתוך לבנון שהיה ממוקם במובלעת בין מצודת 'הבופור' לנהר החצבני‪ .‬לי יצא‬
‫במסגרת המילואים לשרת כשלוש פעמים במוצב זה (לפרקים של ‪ 40-30‬יום)‪ ,‬בדרך כלל איישו את המוצב‬
‫אותם החבר'ה‪ ,‬אך לפעמים היו שינויים לפי הצרכים‪ .‬התפקיד העיקרי שלנו היה לשמור על המוצב ולאסוף‬
‫מודיעין באמצעות תצפיות על תנועות מחבלים באזור (בעזרת משקפות)‪ .‬באופן כללי‪ ,‬התקופות האלה היו‬
‫יחסית שקטות והשקט היה יכול להטעות ולגרום לשאננות‪ .‬בגלל שהמוצב היה בתוך לבנון‪ ,‬הפחד הגדול‬
‫ביותר היה להגיע אליו ולצאת ממנו‪ ,‬אלו היו מצבים מפחידים בגלל חשש למוקשים ולמטעני צד בלתי־צפויים‬

‫מצד המחבלים‪ .‬המוצב היה מאויש מתום מלחמת לבנון הראשונה (‪ )1982‬ועד שצה"ל יצא מלבנון (‪.)2000‬‬

‫בעמדת התפצית במוצב 'דלעת'‬

‫אני ממלא מיכל מים במוצב‬ ‫שיח לוחמים על כוס קפה במוצב‬

‫‪-42-‬‬

‫שנות ה‪ – 90-‬מוצב 'דלעת' – טנק בכוננות‬
‫עם חבר'ה מהמוצב‬

‫‪-43-‬‬

‫סיכום תקופת הצבא והמילואים‬

‫תקופת השירות הצבאי שלי לא הייתה מלאה בסיפורי גבורה – וטוב שככה‪ .‬שירות המילואים שלי נמשך עד‬
‫גיל ‪ 45-40‬ובשחרור היה נהוג לעשות ל'זקנים' מסיבת סיום‪ .‬היו לנו במילואים מפגשים בהם נפרדנו מחיילים‬
‫ותיקים‪ ,‬וגם ממני בשלב מסוים נפרדו‪ .‬יש לי באיזה שהוא מקום גם הקדשה וגם 'מקל סבא' שנתנו לנו‪,‬‬
‫בשביל ההוקרה‪ .‬עם החברים מהצבא אני פחות בקשר היום‪ ,‬למרות שאני נמצא בקבוצת ה'ווטצאפ' שלהם‬
‫ואני שומע פה ושם עדכונים – מי חולה ומי לא חולה‪ ,‬מי נפטר ומי לא נפטר‪ ...‬אבל אני לא מעורב יותר מדי‪.‬‬

‫יש לי את המשפחה שלי שמעניינת אותי ומעסיקה אותי מכל הכיוונים‪ ,‬וזה מספיק לי‪ ,‬אני מבסוט‪.‬‬
‫בסך הכול אני מסכם את התקופה של השירות בצה"ל כמעניינת ומבאסת‪ .‬מעניינת – כי הצבא הוא דינמי‪,‬‬
‫יש דברים שזזים‪ ,‬לומדים כל הזמן דברים חדשים‪ .‬אבל מבאסת – כי הצבא מנתק אותך מהבית ומהמשפחה‪,‬‬
‫מהילדים הקטנים‪ .‬אבל בסופו של דבר‪ ,‬צבא זה חובה שאתה צריך למלא אותה‪ ,‬יש לנו מחויבות להגן על‬
‫המדינה‪ ,‬להגן על עצמנו ועל ארצנו‪ .‬אני מרגיש שמילאתי את חובתי על הצד הטוב ביותר‪ ,‬ואני שלם עם‬

‫השירות שלי‪ .‬למרות שלא היו לי סיפורי גבורה של התמודדות מול תופת או הצלת חיילים בשדה הקרב‪.‬‬
‫המלצה לנכדים‬

‫בתקופה בה התגייסתי לצה"ל היה ברור לי שאתגייס לשירות הכי קרבי שאפשר‪ ,‬זו לא הייתה שאלה‪ .‬זו‬
‫הייתה האווירה וזה היה הצורך של הדור שלי‪ .‬היום ממרום גילי‪ ,‬בתור סבא לנכדים‪ ,‬אני רואה את הדברים‬
‫מנקודת מבט אחרת‪ .‬לנכדים שלי הייתי אומר שלא ירוצו כל כך מהר להיות 'פייטרים' כמו שאני הייתי‪.‬‬
‫היום‪ ,‬עדיף ש'יפתחו את הראש' שלהם וילכו להתמקצע‪ ,‬אולי במקצוע טכני בחיל אוויר או בנושא של מחשוב‬
‫וסייבר או במודיעין‪ ,‬דברים מהסוג הזה שיכולים להשאיר להם גם ערך מוסף אחרי הצבא‪ .‬אמנם לא כל‬
‫אחד מתאים ולא כל אחד יכול‪ ,‬אבל מי שמתאים ויש לו את היכולות אז אני חושב שלשם צריך לכוון אותם‪,‬‬

‫גם בתור הורים וגם בתור סבא וסבתא‪.‬‬

‫‪-44-‬‬