ביוגרפיה אמנון

‫עבודה ופעילות לאחר הצבא‬

‫החיים לאחר השחרור‬

‫עבודה במוסך‬
‫בנובמבר ‪ 1972‬השתחררתי מהצבא והנטייה הטבעית שלי הייתה לרכוש מקצוע ולהשתלב בעבודה באחד‬
‫מענפי הקיבוץ‪ .‬באותה תקופה‪ ,‬המוסך של הקיבוץ עניין אותי ובחרתי לעבוד שם‪ ,‬להתנסות ולראות אם זה‬
‫הכיוון שלי בחיים‪ .‬זה היה בתקופה שאבא שלי כבר לא עבד שם‪ ,‬הוא עבד במוסך מתחילת שנות ה‪ 50-‬עד‬
‫תחילת שנות ה‪ ,60-‬אחר כך הוא נכנס לתפקידים ניהוליים בקיבוץ‪ .‬מי שניהל את המוסך כשהתחלתי לעבוד‬

‫שם היה יוסי עופר ואיתו עבד בחור נוצרי בשם אליאס‪ ,‬שהיה המכונאי הוותיק והמוביל‪.‬‬

‫באותה תקופה לא היו הרבה רכבים בקיבוץ‪ ,‬אני חושב שעד שנות ה‪ 70-‬המאוחרות היו אולי ‪ 12‬רכבים‬
‫ובמוסך טיפלו בעיקר בציוד החקלאי‪ .‬היינו צריכים להכין את הרכבים לטסט שנתי‪ ,‬ומשרד התחבורה הקפיד‬
‫גם על עשיית טסטים לחלק מכלי העבודה החקלאיים שעברו על הכבישים או בין השדות‪ .‬מעבר לטסטים‬
‫היו גם תיקונים וטיפול שוטף בכל בעיה שצצה‪ .‬אליאס היה מכונאי מוכשר וגם עקשן – הוא טיפל בכל‬
‫הבעיות בעצמו במוסך במקום להוציא למוסכים בחוץ ולשלם הרבה כסף‪ .‬לי לא הייתה הכשרה של מכונאי‬
‫רכב ולא תיקנתי‪ ,‬יותר הסתכלתי מה הוא עושה ועזרתי לו במה שצריך‪ .‬לפתוח ברגים‪ ,‬לסדר את החלקים‬

‫של המנוע‪ ,‬להחליף סכינים למחרשות‪,‬‬
‫לנסוע לנצרת או לחיפה להביא חלקי‬
‫חילוף‪ ...‬לא חסרה עבודה‪ .‬במוסך קיבלתי‬
‫הזדמנות ללמוד על מכונאות ועל ראייה‬
‫טכנית של דברים‪ ,‬עבדתי שם כשלוש שנים‬
‫אבל קיבלתי כלים שליוו אותי לכל החיים‪.‬‬

‫אליאס מתקן טרקטור במוסך כפר החורש‬ ‫כשפרצה מלחמת יום הכיפורים באוקטובר‬

‫‪ 1973‬גייסו הרבה חברי קיבוץ למלחמה ונוצר מצב שב'פלחה' נשארו רק ‪ 3-2‬עובדים‪ ,‬היה מחסור מיידי בכוח‬

‫אדם אז לקחו את כל מי שיכול היה לעבוד‪ ,‬וגם אני ביניהם‪ ,‬ובכוחות משותפים עם האנשים שהיו החזקנו‬

‫את גידולי השדה‪ .‬זה היה בדיוק בתקופה של קטיף הכותנה אז לימדו אותי לעבוד על ה' ַק ֶט ֶפת' ופשוט קטפנו‬

‫כותנה‪ .‬אני חושב שעבדנו גם בתחילת הזריעה של החיטה – היו אז מזרעות ישנות שנגררו על ידי טרקטור‪,‬‬

‫היה צריך למלא את המזרעה בשקים של זרעים‪ ,‬כל כמה סיבובים שהיא הייתה עושה היינו ממלאים אותה‬

‫ושולחים אותה לשדה‪ .‬אחרי מספר חודשים שעבדתי ב'פלחה' חזרתי לעבוד במוסך‪ ,‬שם המשכתי לעבוד‬

‫כשנתיים נוספות‪ ,‬עד סוף שנת ‪.1975‬‬

‫‪-45-‬‬

‫שאול‪" :‬במלחמת יום כיפור אמנון לא גויס בגלל ניתוח שעבר מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה‪ .‬עקב‬
‫הגיוס הפתאומי של כל עובדי גידולי השדה‪ ,‬לא נשארו בענף עובדים לצורך קטיף הכותנה‪ ,‬שחל בדיוק‬
‫בימים ובשבועות אלו של המלחמה‪ .‬אמנון שבתקופה זו עבד במוסך וגם הכין את 'קטפות‪-‬הכותנה'‬
‫לקראת הקטיף‪ ,‬נחלץ להצלת יבול הכותנה‪ .‬בחוש הטכני יוצא הדופן שלו‪ ,‬הוא השתלט תוך שעות על‬
‫ַק ֶט ֶפת הכותנה‪ ,‬ובמקביל תוך זמן קצר לימד את מלאכת הקטיף גם אותי ואת בן כיתתי עותני (שהיינו‬
‫שנינו שבועות ספורים לפני השירות הצבאי והיציאה ל'שנת השירות')‪ .‬בתקופה זו הפעלנו בגאווה גדולה‬
‫שתי קטפות במשך ‪ 14-12‬שעות בכל יום‪ ,‬בשעה שאמנון מנצח על המבצע המרשים הזה‪ ,‬עד שסיימנו‬
‫את קטיף הכותנה באלפי הדונמים שהיוו אז ענף מרכזי בקיבוץ‪ .‬לאחר סיום הקטיף בהנחייתו התחלנו‬
‫לעבד את השדות‪ ,‬בכיסוח‪ ,‬בחריש וביישור השטח לקראת זריעת תבואות החורף‪ ...‬אמנון היווה ציר‬
‫מרכזי ו'תותח על' (ע"פ הסלנג החברתי והצבאי)‪ ,‬גם משום שהיה בצל המלחמה הנוראית שניחתה על‬

‫מדינת ישראל וגם בשל צניעותו הרבה‪".‬‬

‫שנת ‪ – 1975‬אני מתנסה בתיקון טרקטור זחל ‪D4‬‬

‫חיי הרווקות‬

‫בשנים הראשונות אחרי הצבא הייתה לי תקופה של התלבטות מה לעשות בחיים‪ ,‬אם לרכוש מקצוע ובאיזה‬

‫תחום‪ .‬במהלך היום הייתי בעבודה ואחר הצהריים הייתי בקיבוץ אצל הוריי או בדירת החדר שלי‪ .‬למען‬

‫האמת‪ ,‬אני זוכר את התקופה הזו כתקופה די מבוזבזת‪ ,‬אך לכולם יש תקופות בחיים וזו עוד תקופה‬

‫שעברתי‪...‬‬

‫כשהשתחררתי מהצבא כבר היה לי רישיון לטרקטור‪ ,‬אותו עשיתי עוד כשהייתי בבית הספר התיכון‪ .‬באותה‬
‫תקופה ניתן היה לעשות רישיון נהיגה על טרקטור על חשבון הקיבוץ כדי לתרום לענפים החקלאיים‪ ,‬אז‬
‫עשיתי את הרישיון הזה בשנת ‪ 1969‬עוד לפני הגיוס לצבא‪ .‬לקחתי מספר שיעורים וניגשתי לטסט ש ָכלל‬

‫‪-46-‬‬

‫נסיעה בין חביות דלק עומדות שביניהן היה צריך לעשות מין 'סללום'‪ ,‬וכן מבחן חניה עם עגלה בהילוך אחורי‬
‫וידיעת חוקי התנועה‪ .‬אך רישיון לרכב עוד לא היה לי‪ ,‬ובזמן שעבדתי במוסך המליצו לי לעשות רישיון על‬
‫משאית – רישיון ג'‪ .‬הקיבוץ עודד את החבר'ה הצעירים לעשות רישיונות כאלה מתוך הבנה שזה תורם‬
‫למשק‪ ,‬אז גם את הרישיון הזה עשיתי על חשבון הקיבוץ‪ .‬את הרישיון על משאית עשיתי בחיפה‪ ,‬הייתי נוסע‬

‫מספר חודשים לשיעורים ואני חושב שבטסט השלישי עברתי וקיבלתי את הרישיון‪ .‬זה היה בשנת ‪.1973‬‬
‫בתקופת הרווקות‪ ,‬כחלק מהבילוי ובשביל "להעביר את הזמן"‪ ,‬הייתי גם פעיל בצורה ספורטיבית – הקמנו‬
‫בקיבוץ קבוצת טניס שולחן‪ ,‬היינו חמישה חבר'ה והשתתפנו במסגרת תחרותית מול קבוצות מהאזור‪ .‬היינו‬
‫נוסעים ומתחרים מול קבוצות בנצרת עילית‪ ,‬מגדל העמק וקיבוצים אחרים בעמק יזרעאל‪ .‬היו כל מיני‬
‫אליפויות כאלה בענפי ספורט שונים‪ .‬בכפר החורש במשך הרבה מאוד שנים הייתה קבוצת כדורסל‪ ,‬ואני גם‬
‫הייתי אחד מהשחקנים‪ ,‬לא הייתי שחקן מצטיין‪ ,‬אבל הייתי בנבחרת‪ .‬הייתי באימונים ונסעתי למשחקים‪,‬‬

‫גם זה היה משהו שעשיתי להנאתי‪ ,‬בשביל הנפש‪.‬‬
‫מדי פעם היינו יוצאים לטיולים מאורגנים מטעם 'התנועה הקיבוצית'‪ ,‬היה פרסום שהתנועה מוציאה טיול‬
‫ומי שרצה נרשם‪ .‬היו טיולים בכל הארץ – מרמת הגולן ועד הנגב‪ ,‬והשתתפתי בטיולים האלה לא מעט שנים‪.‬‬
‫במהלך שנות ה‪ 70-‬וה‪ 80-‬הייתי בחוג 'ידיעת הארץ' והיו גם הרבה טיולים לסיני‪ .‬באותה תקופה‪ ,‬לפני הסכם‬
‫השלום עם מצרים‪ ,‬הכול היה פתוח‪ ,‬לא היה צריך לעבור את הגבול כמו היום‪ .‬היינו פשוט יוצאים ומטיילים‬
‫לסנטה קטרינה או לשארם‪ ...‬זה עולם אחר‪ ,‬אנחנו לא מכירים את זה היום‪ ,‬היינו עושים טיולים ארוכים‬

‫של כמה ימים‪ ,‬לא טיול של יום וחוזרים‪.‬‬

‫רכיבה על אופניים בטיול לניצנה‬

‫‪-47-‬‬

‫אני כמלווה של כיתה י"ב בטיול לניצנה (יושב במרכז)‬

‫אני כמלווה של כיתה י"ב בטיול לניצנה (יושב שני מימין)‬

‫‪-48-‬‬

‫טיול לסיני‬

‫עם הני שאנן באחד הטיולים לסיני‬

‫תקציב בקיבוץ‬

‫עד שנות האלפיים כפר החורש היה קיבוץ שיתופי – כל חבר שעבד בקיבוץ‪ ,‬בין אם הוא היה עובד פשוט ובין‬

‫אם הוא היה מ ַר ֵכז משק – לא קיבל משכורת דיפרנציאלית מהקיבוץ אלא היה תקציב שהתחלק בין כל‬

‫החברים‪ .‬כל חודש הקיבוץ הפריש תקציב אישי לכל חבר‪ ,‬בו הוא יכול היה להשתמש לצרכיו האישיים –‬

‫לקנות לעצמו שוקולד‪ ,‬מברשת שיניים‪ ,‬נעלי ערב או כל דבר שעלה על רוחו במסגרת המוגבלת‪ .‬התקציבים‬

‫היו קטנים‪ ,‬אך אם החבר החליט לחסוך לעצמו כסף והוא לא קנה חולצה או נס קפה או שוקולד – הוא היה‬

‫יכול לקנות מערכת 'סטריאופונית' (שזה היה אז להיט כי לא הייתה טלוויזיה)‪ .‬התקציב היה שווה בשווה‬

‫לכולם אך כל אחד השתמש בתקציב של עצמו לפי מה שהוא ראה לנכון‪ .‬התקציב הזה לא היה בכסף מזומן‬

‫אלא הסכום שמגיע לחבר היה נרשם לזכותו באיזשהו מקום ברישומים בהנהלת החשבונות‪ .‬אם לא היית‬

‫משתמש בכל התקציב שלך החודש הזה אז הוא נשמר לך‪ .‬זה היה סוג של בנק‪ ,‬שאתה יכול לשמור לעצמך‬

‫את הכסף שצברת לחיסכון‪.‬‬

‫‪-49-‬‬

‫אם מישהו רצה לקנות לעצמו מצלמה טובה אז הוא חסך וקנה מצלמה‪ ,‬בשביל זה לא היה צריך אישור‬
‫מהקיבוץ‪ .‬אם היה לך סכום מוגדר בתקציב אז היית יכול לעשות איתו מה שאתה רוצה‪ .‬מן הסתם לא היו‬
‫אנשים שהגיעו לצבירת הון כזה שאפשר להם לרכוש רכב משל עצמם‪ ,‬זה לא היה בתקופה הזאת של הקיבוץ‪.‬‬
‫התקציבים היו מצומקים‪ ,‬כי שכר דירה לא שילמנו‪ ,‬על אוכל לא שילמנו‪ ,‬על חשמל ומים לא שילמנו‪ ,‬על‬

‫שירותי בריאות לא שילמנו… להכול הקיבוץ דאג – לא היו לנו דאגות כלכליות על הראש‪.‬‬

‫קטיף חצילים ב'חולית'‬ ‫התנדבות בתנועה הקיבוצית‬
‫בסוף שנת ‪ ,1975‬לאחר כשלוש שנות עבודה‬
‫במוסך הקיבוץ‪ ,‬חיפשתי עיסוק חדש שיאתגר‬
‫אותי‪ .‬באותה תקופה הקימו את יישובי חבל‬
‫ימית בצפון סיני‪ .‬לאחר הקמת היישוב 'ימית'‬
‫הקימו שם שני קיבוצים של התנועה הקיבוצית‬
‫– 'סופה' ו'חולית'‪ ,‬קיבוצים אלה הוקמו‬
‫מגרעיני נח"ל והיה צריך להדריך אותם‪ .‬היה‬
‫שם מדריך משקי מבוגר מקיבוץ ברור‪-‬חיל בשם‬
‫אריה‪ ,‬לא היה לו רישיון נהיגה וחיפשו מישהו‬
‫שיסיע אותו מברור‪-‬חיל לחולית פעם‪-‬פעמיים‬
‫בשבוע‪ .‬הוא היה מהאנשים שהקימו את כל‬
‫ההתיישבות באזור‪ ,‬בחולית הוא היה נפגש עם‬
‫אנשי הסוכנות ועם האנשים הצעירים והנחה‬
‫אותם איך לנהל את הקיבוץ החדש שרק קם‪.‬‬
‫החלטתי לקחת לעצמי מין 'שנת שירות'‬

‫ולהתנדב לתנועה בתור הנהג שלו‪.‬‬

‫‪-50-‬‬

‫הייתי בסיני שנה שלמה‪ ,‬שנה משוגעת עם המון נסיעות‪ .‬שם הכרתי גם את עמוס מורג מקיבוץ נאות מרדכי‬
‫שהיה מדריך חברתי‪ ,‬איתו שמרתי על קשרים טובים גם שנים רבות אחר כך‪ .‬הדבר שהכי זכור לי הוא‬
‫שהקימו שם חממות עם דפנות מזכוכית ובהן פתחים מלמעלה שהיה אפשר לפתוח עם ידיות ולאוורר‪.‬‬
‫בחממות היו עושים גידולים חקלאיים ולאט לאט הקיבוץ התחיל לרקום עור וגידים‪ .‬היה קשה למתיישבים‬
‫הצעירים האלה שלא ידעו מה זה בכלל חיים משותפים‪ ,‬אך הסוכנות והתק"ם השקיעו שם בהרבה ליווי‬
‫והדרכה‪ .‬כידוע‪ ,‬אחרי כמה שנים‪ ,‬עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב‪ 1979-‬כל הפרויקט הזה נעקר‬

‫ו'סופה' ו'חולית' פונו לחבל אשכול – שם הם נמצאים עד היום‪.‬‬

‫ב'חולית' עם אריה מברור‪-‬חיל וחבר'ה מהנח"ל‬

‫איש אחזקה בקיבוץ‬
‫רוב שנותיי הבוגרות עבדתי במאפייה (עליה אספר בפרק הבא)‪ ,‬ולמעשה היו לי רק שתי תקופות של יציאה‬
‫מהמפעל – הראשונה הייתה כשהכרתי את אשתי שרה וגרתי איתה בקיבוץ יסעור‪ ,‬והשנייה‪ ,‬לאחר שכבר‬
‫התחתנו‪ ,‬כשעבדתי בתור איש אחזקה בקיבוץ‪ .‬בתחילת שנות ה‪ 80-‬הוקם חדר אוכל חדש בכפר החורש ובתוך‬
‫המערך החדש הזה חיפשו איש אחזקה שידע לתחזק את כל המערכות השונות – טיפול בעגלות‪ ,‬אחזקת‬
‫מערכת הקיטור‪ ,‬מערכת החימום… זה היה תפקיד מובנה עם כמה תחומי אחריות‪ .‬לאחר כמה שנים‬
‫במאפייה אני זוכר שהייתה תקופה בה התלבטתי אם להמשיך לעבוד שם או לא‪ .‬ואז‪ ,‬רונצ'י קידרון‪ ,‬שהיה‬
‫אחראי על ענף הבינוי בקיבוץ‪ ,‬הציע לי לעבוד בתור איש האחזקה של חדר האוכל‪ .‬קיבלתי את ההצעה שלו‬
‫ועשיתי את התפקיד הזה כשנה‪-‬שנה וחצי‪ ,‬זה היה בשנת ‪ .1981-82‬אך לאחר זמן מה הרגשתי שמיציתי את‬
‫העבודה הזו כי לא ראיתי שיש בה התפתחות או קידום מקצועי‪ .‬החלטתי לחזור למאפייה‪ ,‬שם הייתה עבודה‬
‫רבה כי היו בעצם שתי מאפיות – הראשונה בנצרת עילית ולאחר מכן הקימו את המאפייה החדשה בכפר‬
‫החורש‪ .‬צוות האחזקה היה מצומצם וגם הלך והזדקן‪ ,‬היו צריכים שם ידיים עובדות של אנשים טכניים‬

‫שמסוגלים לתרום‪ ,‬אז שכנעו אותי לחזור לעבוד איתם – ומאז עבדתי שם‪.‬‬
‫‪-51-‬‬

‫המאפייה‬

‫תחילת דרכי במאפייה‬

‫מאפיית 'אורנים' הוקמה בכפר החורש בתחילת שנות ה‪ ,50-‬זה היה מפעל קטן וביתי שסיפק לחם רק‬
‫לקיבוצי האזור‪ ,‬אך עם הזמן כשהשיווק הלך וגדל היא נהייתה אחת מהמאפיות הגדולות בצפון הארץ והיה‬
‫צורך להתפתח ולעבור למקום יותר גדול‪ .‬בשנת ‪ 1964‬המאפייה השתדרגה ועברה לנצרת עילית (כיום 'נוף‬
‫הגליל')‪ ,‬לשם הכניסו ציוד חדש – תנורים חדשים‪ ,‬מכונות פריסה ואריזה חדשות‪ .‬בתחילת שנות ה‪80-‬‬
‫הוקמה בכפר החורש מאפייה חדשה בטכנולוגיה מתקדמת (ביחס לאותה תקופה)‪ ,‬וכל העבודה עברה‬

‫בהדרגה למפעל החדש‪ ,‬הפועל בכפר החורש עד היום‪.‬‬

‫בשנת ‪ ,1977‬לאחר שסיימתי את שנת ההתנדבות בתנועה בחבל ימית‪ ,‬חזרתי לכפר החורש‪ .‬באותה תקופה‬
‫חיפשו עובדים לצוות האחזקה במאפייה‪ ,‬אני בדיוק חיפשתי תעסוקה והציעו לי לעבוד שם‪ .‬הצוות היה קטן‬
‫מאוד וכלל שלושה עובדים – אילן וייס ז"ל‪ ,‬אברי קליין ז"ל‪ ,‬ואורי זמיר שנכנס לעבודה זמן קצר לפני‪.‬‬
‫החלטתי להצטרף אליהם והתחלתי לעבוד במאפייה‪ ,‬מיד אחרי נכנס גם הילל אבנרי לצוות‪ ,‬והוא כיום‬
‫המנהל הטכני של האחזקה‪ .‬זה היה צוות קטן שכיסה את כל שעות היום – אם היו תקלות בערב או בלילה‬
‫אז אברי ואילן נסעו למפעל‪ ,‬בגלל שהיה להם הכי הרבה ניסיון‪ .‬אני עוד הייתי 'בחיתולים'‪ ,‬בשלבי למידה‪.‬‬
‫אחרי שכבר למדתי את העבודה והייתי מיומן התחלתי גם אני לעשות תורניות לילה מהבית‪ .‬רוב השנים‬
‫אברי היה מגיע למפעל ממש מוקדם לפנות בבוקר והוא גם חזר הביתה יחסית מוקדם בצהריים‪ .‬אילן ואני‬

‫היינו עולים ב‪ 6:00-‬ועובדים פחות או יותר עד ‪ ,16:00‬אם היו תקלות חמורות היינו נשארים‪.‬‬

‫בשנים הראשונות התעסקתי בעבודות אחזקה פשוטות – גירוזים‪ ,‬החלפת שרשראות‪ ,‬אפילו סגירת ברגים‬
‫של מסועים או צביעת חלקים שלא היו צבועים‪ ,‬דברים פשוטים‪ .‬לאט‪-‬לאט למדתי יותר על המכונות וגם‬
‫עזרתי לפתור בעיות ותקלות שהיו‪ .‬למשל‪ ,‬סרטים שמזיזים את הבצק ממקום למקום‪ ,‬אם הם נקרעו אז‬
‫היה צריך למתוח אותם או להחליף אותם‪ ,‬עבודות תחזוקה כאלה הייתי עושה‪ .‬אברי ואילן עסקו בפיתוח‬
‫של כל מיני פתרונות לבעיות שהתגלו ובעיקר נתנו מענה שוטף כי המפעל עבד ‪ 24‬שעות‪ ,‬גם בלילה וגם ביום‪.‬‬

‫בשלבים יותר מאוחרים‪ ,‬אחרי שנתיים‪-‬שלוש של עבודה‪ ,‬התחילו לשלוח אותי לקורסים יותר מקצועיים‪,‬‬
‫כדי שאוכל להכיר יותר ולהיכנס יותר לעומק‪ ,‬כי התחזוקה שם דרשה ידע – למשל באחזקת 'ברנרים' שעבדו‬
‫על מזוט או על סולר‪ ,‬או כל מיני מכונות שינוע של קמח שדרשו יותר מיומנות‪ .‬אך את רוב הניסיון שלי‬
‫קיבלתי עקב העבודה עם אברי ואילן‪ ,‬שהיו מנוסים בתחום ומהם למדתי כל הזמן‪ .‬במפעל תעשייתי רציני‬
‫צריך אנשים טכניים מנוסים שיוכלו לתחזק את המפעל‪ .‬לפעמים זה נראה מובן מאליו שהדברים עובדים‪,‬‬
‫אבל כשהם לא עובדים אז צריך בסופו של דבר להשמיש אותם‪ .‬שום דבר לא בא מאליו – דברים מתקלקלים‪,‬‬

‫יש בלאי‪ ,‬יש שינויים קלים שעושים במכונות וכשהדברים לא עובדים אז צריך מישהו שיטפל בהם‪.‬‬

‫‪-52-‬‬

‫שאול‪" :‬במהלך הזמן יצא לי לעבוד ביחד עם אמנון מספר שנים במאפייה‪ .‬במסגרת עבודתי בצוות‬
‫הייצור של המאפייה‪ ,‬שימשתי לעתים גם בתפקיד של מנהל משמרת בערבים ובלילות‪ .‬אמנון‪ ,‬שכבר‬
‫אז היה איש אחזקה ותיק ומנוסה‪ ,‬הקנה לי ביטחון רב במשך תקופה ארוכה בעת הלימוד וההכשרה‬
‫להפעלת מערכת הייצור המורכבת והמשוכללת במאפייה‪ ,‬ועזר לי לתפעל נכון את מה שנדרש‪ .‬ללא‬
‫ספק הוא (כמו גם אחרים במאפייה) אפשרו לי לעבוד בתפקיד זה‪ ,‬תוך שהוא עוזר לעתים קרובות‬
‫לתפעל תקלות בלתי צפויות ומאפשר את זרימת תהליך הייצור פעם אחר פעם‪ .‬הרשימו אותי גם‬
‫כישוריו הנוספים (שאת חלקם לא הכרתי לפני כן) כמו למשל יכולתו 'להשתלט' בשקט נפשי על תקלות‬
‫ומכונות מורכבות מבחינה טכנולוגית‪ ,‬התמחותו בענייני הקירור (אותם למד בקורסים יעודיים‬
‫בתחום) ואף יצא לי להתרשם מהמקצועיות הרבה בעת התקנת קוו פיתות חדשני ומספר מכונות‬
‫חדשות בייצור ובאריזה‪ .‬ללא ספק אמנון מצטיין בחוש טכני מעולה (אותו ירש מאבינו)‪ ,‬מהסוג שאותו‬
‫בעלי ידיים שמאליות (כמוני) אינם מכירים‪ .‬הייתה לי חוויה גדולה לעבוד איתו במאפייה וזו גם‬
‫התעצמה במשך תקופה של כשנתיים שלמות ואף יותר‪ ,‬שבה כל משפחתנו‪ ,‬אבי‪ ,‬אמי‪ ,‬אורי‪ ,‬אמנון ואני‬
‫עבדנו במאפייה‪ ...‬התמדתו של אמנון בעבודתו בצוות האחזקה של המאפייה במשך עשרות שנים‪ ,‬אינה‬

‫דבר מובן מאליו‪".‬‬

‫תחומי העבודה המרכזיים‬

‫צוות האחזקה למעשה אחראי לטפל בכל תקלה ובעיה שמתגלה בכל הציוד המכני של המפעל על מחלקותיו‬
‫השונות‪ .‬יש הרבה מערכות ותחומים שנמצאים בתחום האחריות של צוות האחזקה בעבודה השוטפת‪:‬‬

‫תחום אחד הוא הובלת הקיטור בצנרת לכל המתקנים שעובדים עם קיטור‪ .‬לדוגמא –ה'פרופר' – חדר תפיחה‬
‫גדול שאליו נכנס הבצק בצד אחד ויוצא בצד השני לאחר כחמישים דקות של תפיחה‪ .‬בחדר הזה יש את‬
‫התנאים של החום והלחות המיטביים לתפיחה (כ‪ 40-‬מעלות חום וכ‪ 80-60-‬אחוזי לחות)‪ .‬החימום ב'פרופר'‬
‫מתבצע על ידי קיטור וכך גם הלחות‪ ,‬על ידי הזרקת קיטור במזרקות לפי 'פולסים' בכמויות מדודות‪ .‬דוגמא‬
‫נוספת למתקנים שעובדים על קיטור הם התנורים – בכניסה של הלחם ל'סקציה' (החלק הראשון של התנור)‬
‫מרטיבים אותו בקיטור כדי שלא יתפוצץ‪ ,‬אדי הקיטור יוצרים שכבת קרום דקה על הלחם כדי שיהיה רך‬
‫עם כניסתו לתנור‪ .‬אם הוא לא מספיק רך אז הוא יכול להתפוצץ ממכת החום שהוא מקבל‪ .‬התחום של‬
‫הקיטור כל הזמן 'חי' כי הקיטור עובר בצנרת ויש ברזים שנפתחים ונסגרים‪ ,‬אז זה מצריך תחזוקה שוטפת‪.‬‬

‫תחום נוסף הוא מערכות אוויר‪ְ ,‬פ ֶנאוּ ָמ ִּטי ָקה‪ .‬במערכות אלה יש שסתומים שנפתחים ונסגרים על ידי אוויר‬
‫דחוס ומופעלים באמצעות פקודה חשמלית‪ .‬כמעט בכל המכונות במפעל יש פנאומטיקה‪ ,‬חשמל ובקרה‪.‬‬
‫למשל ב'שוקלת' (מכונה שחותכת את מנות הלחם לפי משקל) יש בוכנת אוויר אחת שפותחת וסוגרת ידית‬
‫שמפילה את הבצק למטה מה'שוקלת' לסרטים בהם נוסע הבצק – כשהבצק צריך לעבור אז החלון נפתח‪,‬‬
‫וכשלא צריך הוא נסגר‪ .‬אם יש תקלה במערכת כזאת‪ ,‬לדוגמא החלון של ה'שוקלת' פתאום לא מקבל פקודה‬
‫להיפתח אז מיד נופלים בצקים 'כפולים'‪ .‬במקרה כזה צריך לגשת לשם ולפתור את הבעיה – להחליף סליל‬

‫‪-53-‬‬

‫חשמלי או להחליף בוכנה‪ ,‬אולי משהו נשבר או כל דבר אחר שיכול לקרות‪ ...‬בשביל זה צריך איש אחזקה‬
‫שיהיה בכוננות כדי שתהליך העבודה השוטף לא ייתקע‪.‬‬

‫יש את תחום מערכות החשמל של המכונות (עיניים אלקטרוניות‪ ,‬חיישנים‪ ,‬גששים‪ – )...‬בתחום הזה יש בלי‬
‫סוף פרטים‪ .‬ויש את תחום הקירור (מקררים‪ ,‬מזגנים‪ ,‬מדחסים‪ ,‬מאווררים‪ – )...‬יש מאווררי צינון ויש‬
‫מאווררים שמעבירים קור ממקום למקום במערכת קירור‪ .‬יש את הטיפול בדברים הטכניים הרגילים‪ ,‬אם‬
‫זה החלפת שרשראות שמסיעות גלגלי שיניים ומסיעות מסועים‪ ,‬וכל הנושא של השינוע של הבצק על בדים‬
‫מכותנה ובדים‪ .‬יש את הנושא של האוטומציה שמביאה את הקמח למיקסרים של הלישה – השינוע של‬

‫הקמח – זה עולם ומלואו‪...‬‬

‫בכל תחום יש הרבה מאוד פרטים מורכבים ותקלות ובכל מכונה יש את המערכות השונות שלה‪ .‬יש גם הרבה‬
‫מערכות שמשתלבות אחת עם השנייה‪ ,‬ומשפיעות אחת על השנייה‪ .‬דוגמאות יש בלי סוף‪ ,‬זה תחום עבודה‬

‫שמצריך ידע ומצריך טיפול יום־יומי שוטף עם הרבה ניסיון מעשי בשטח‪.‬‬

‫אתגרים בעבודה‬

‫בשנות ה‪ 80-‬הקימו את המאפייה החדשה‪ ,‬אז היו כמה שנים שעבדנו במקביל בשני המפעלים כי המשכנו‬
‫לתחזק את המפעל בנצרת עילית ועבדנו גם בהרכבות של פסי הייצור והמכונות במאפייה החדשה‪ .‬תהליך זה‬
‫נמשך שנתיים‪-‬שלוש‪ ,‬אלו היו שנים 'מטורפות'‪ ,‬הייתה לנו המון עבודה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אם המאפייה רכשה ציוד‬
‫מחברות מגרמניה או הולנד אז הגיע צוות של החברה מחו"ל והם עבדו כמה חודשים על הרכבת המכונות‪.‬‬
‫אנחנו היינו צריכים להיות שם איתם‪ ,‬ללוות אותם‪ ,‬ללמוד מהם על המכונות ועל כל הפונקציות שלהן‬

‫ולראות באופן כללי מה הם עושים מהתחלה ועד הסוף‪.‬‬

‫אם אני זוכר נכון‪ ,‬היה צוות מהולנד שעבד במאפייה מעל שנה עם ליווי של אנשי אחזקה מהצוות שלנו‪.‬‬
‫להפעיל ציוד חדש זה פרויקט כי לכל כלי בפני עצמו יש בעיות הסתגלות‪ ,‬תקלות‪ ,‬אפשר לקרוא לזה 'חבלי‬
‫לידה'‪ .‬בתהליך קליטה של איבר חדש במערכת תמיד יש קצת צרות‪ ,‬לא יודעים איך זה יעבוד‪ ,‬באיזה‬
‫מהירויות לכוון‪ ,‬יש בעיות במעברים של הלחם ועוד‪ .‬אז בשלבים הראשונים היינו שואלים את המפעיל‬

‫ההולנדי או שפשוט התנסינו בעצמנו ולאט לאט קיבלנו ניסיון ומיומנות‪.‬‬

‫תקלות ובעיות שדרשו תחזוקה אף פעם לא חסרו לנו‪ ,‬למשל‪ ,‬כשהפעילו את התנור ואת מערך האפייה‬
‫הראשון בשנת ‪ ,1982‬במשך התקופה הראשונית הלחם לא יצא טוב – היו הרבה לחמים שיצאו 'מפוצצים'‪.‬‬
‫כשיש בעיה כזו‪ ,‬בהתחלה לא יודעים מה המקור שלה וצריך להתחיל לברר – לפעמים זה בגלל בעיות של‬
‫טפיחה‪ ,‬לפעמים בעיות של קיטור‪ ,‬לפעמים בעיות של סגירה של הלחם (אם הוא לא נסגר טוב לפני שנכנס‬
‫ל'פרופר' אז הוא היה מתפוצץ בתפר של הגלגול של הבצק)‪ .‬היו כל מיני דברים קטנים שיכולים היו לגרום‬

‫לזה‪ ,‬וזה היה אתגר להוציא לחם שלם ולא מפוצץ‪.‬‬

‫‪-54-‬‬

‫פעמים רבות הלחמים יצאו שרופים מעודף חום‬

‫בשלבי האפייה‪ ,‬דבר זה יצר אתגר נוסף – לדעת כיצד‬

‫לכוון את התנורים ברמת דיוק גבוהה‪ .‬אלו דברים‬

‫שלא ידענו מראש‪ ,‬היינו צריכים ללמוד אותם 'תוך‬

‫כדי תנועה'‪ .‬אני זוכר שהיה בא טכנאי מחברה‬

‫חיצונית‪ ,‬עבדנו איתו צמוד והוא לימד אותנו איך‬

‫לאזן את החום בתנור‪ .‬איזון החום היה עם‬

‫'קלאפות' ועם מגירות שחסמו את מעברי האוויר‪.‬‬

‫'קלאפה' זו ידית ארוכה שהייתה נוסעת במין תעלה‬

‫ובצד הנגדי של התעלה היו חלונות‪ ,‬ה'קלאפה' יכולה‬

‫להיות סגורה לגמרי או חצי פתוחה וזה משפיע על‬

‫המעבר של החום‪ ,‬גם חום תחתון וגם חום עליון‪.‬‬

‫לאורך זמן היה צריך לקבוע איפה לתת יותר חום‬

‫תיקוני אחזקה במאפייה הישנה בנצרת עילית‬ ‫ואיפה פחות חום‪ ,‬וקביעה זו משפיעה על המוצר‬
‫הסופי‪ .‬בתחילת כל עבודה צריך לאזן את התנור ובכל‬

‫סוג לחם האיזון קצת משתנה כי יש לחמים שצריכים‬

‫שרון‪" :‬אבא הוא איש מעשי ופרקטי‪ ,‬תמיד‬ ‫יותר חום‪.‬‬
‫דוחף קדימה כל דבר‪ ,‬וכשהוא מחליט משהו‬
‫אז הוא פשוט חותר אל המטרה בכל דרך‬ ‫דוגמא נוספת‪ ,‬בכניסה ל'פרופר' הייתה מכונה שמכוונת‬
‫אפשרית‪ .‬הוא מוכן להקריב את הכול ולעבוד‬ ‫את הבצקים ליפול לתעלות‪ ,‬במצב הזה אם הלחם היה‬
‫שעות על גבי שעות בשביל המשפחה שלו וגם‬ ‫נופל ‪ 4-3‬ס"מ שמאלה או ימינה זו לא הייתה בעיה כי‬
‫בשביל עצמו‪ .‬ואם צריך משהו – אז זה לא‬ ‫הלחם היה תופח בתעלות‪ .‬הבעיה הייתה שהלחם לא‬
‫מחר אלא כאן ועכשיו‪ .‬רק זורקים לו רעיון‬ ‫תפח בצורה שווה לאורך ולגובה‪ ,‬אז כשהמאפייה‬
‫והוא‪ ,‬בלי לחשוב פעמיים‪" ,‬יאללה בוא‬ ‫השתכללה רצו לשפר את צורת הלחם והחליפו את‬
‫נעשה!" ואיכשהו תמיד יש לו את הכול‪ ,‬אף‬ ‫התעלות בסלים בגודל קבוע‪ .‬זה פתר את צורת הלחם‬
‫פעם לא חסר לו שום דבר‪ .‬אם יש משהו לתקן‬ ‫אך נוצר אתגר לצוות האחזקה – איך להפיל את הלחם‬
‫וצריך איזשהו חלק – אז איכשהו תמיד יש לו‬ ‫בדיוק בתוך הסלים כדי שהוא יתפח ויקבל את הצורה‬
‫של הסל בצורה מרבית‪ .‬להתקין מערכת כזאת ולשנות‬
‫את החלק הזה‪"...‬‬
‫את כל המערך‪ ,‬זו הייתה עבודה רצינית‪.‬‬
‫גלי‪" :‬כששואלים 'איפה אבא?' אז בדרך כלל‬
‫התשובה תהיה 'מתקן מקרר'‪' ,‬מתקן מזגן'‪,‬‬ ‫כל אלה דוגמאות לעבודות שצוות האחזקה מבצע‬
‫'מעביר דברים'‪ ...‬הוא כל הזמן בתנועה‬
‫ובפעילות‪ ,‬אבא ללא הפסקה‪ ,‬רץ ורץ כמו‬
‫השפן של 'אנרג'ייזר'‪ .‬וכשהוא רוצה משהו אז‬
‫הוא מאוד משימתי‪ ,‬כל פרויקט שנותנים לו‬
‫הוא עושה במסירות והולך עם זה עד הסוף‪,‬‬
‫עושה הכול בשביל שהמשימה תושלם‪ ,‬ובדרך‬

‫כלל הוא גם מצליח!"‬

‫בשגרת העבודה‪ .‬אלה עבודות שבסופו של דבר צריכות‬

‫להיעשות וטוב שיש מי שעושה אותן‪ ,‬כי אחרת פסי‬

‫הייצור פשוט מתקלקלים ועומדים‪ .‬אז יש אתגרים‪ ,‬כל הזמן היו אתגרים וימשיכו להיות גם בעתיד‪ .‬יש הרבה‬

‫‪-55-‬‬

‫מכשור במפעל שדורש טיפול ותחזוקה ולכל מכונה יש‬

‫את ה'שיגעונות' שלה והעניינים שלה‪ ,‬יש הרבה פרטים‪.‬‬

‫שי‪" :‬אבא הוא איש של עשייה‪ ,‬אדם פרקטי‪.‬‬ ‫משנות ה‪ 80-‬גם נכנסה יותר אוטומציה‪ ,‬מערכות‬
‫מעולם לא שמעתי אותו מתמרמר ומקטר‪,‬‬ ‫ממוחשבות‪ ,‬וזה כמובן הפך את התחזוקה ליותר‬
‫בשקט שלו הוא עושה המון דברים עם הרבה‬ ‫מורכבת‪ .‬בעקבות השינויים הטכנולוגיים היו צריכים‬
‫מסירות‪ ,‬התמדה ועבודת כפיים‪ ...‬ותמיד‬ ‫להכשיר אותנו להתמודד עם המערכות החדשות ולקלוט‬

‫מייצר פתרונות מעשיים‪".‬‬

‫דורון‪" :‬אבא הוא אדם יצירתי‪ ,‬כל פעם‬ ‫לצוות עוד אנשי מקצוע שירכשו ידע‪ .‬זה היה תהליך לא‬
‫שהוא נתקל בבעיה ישר המוח עובד ועולים‬ ‫פשוט אבל הקיבוץ התמודד עם זה ואנחנו כצוות‬
‫כל מיני רעיונות‪" ,‬מה אפשר לעשות? איך‬
‫אפשר לעשות את זה" והוא תמיד מוצא‬ ‫התמודדנו עם זה על ידי הרבה ניסיון בשטח‪.‬‬
‫פתרונות‪ ...‬הוא מאוד אוהב לעבוד וכל הזמן‬
‫מוצא לעצמו עיסוקים – תמיד יש לו איזה‬ ‫פציעה בזרת‬
‫מקרר לתקן או מזגן להתקין‪ ...‬כבר בתור‬
‫ילד עברתי אצל אבא סדנאות 'עשה זאת‬ ‫בשנת ‪ 1981‬קרה לי סיפור עצוב‪ ,‬סיפור טראגי‪ ,‬שממנו‬
‫בעצמך'‪ ,‬הוא לימד אותי הרבה עבודות‬ ‫נשארה לי מזכרת כואבת עד היום‪ .‬אם אני זוכר נכון‪ ,‬זה‬

‫כפיים‪"...‬‬

‫קרה במאפייה בנצרת עילית באחד מימי החמישי‬

‫כשעליתי למפעל עם עוד כמה חברים לסייע בקליעת‬

‫חלות‪ .‬באותו הערב אברי היה איש האחזקה התורן והייתה תקלה באחת המכונות‪ ,‬הוא שלח אותי לתקן‬

‫אותה ואני לא הייתי מספיק מיומן‪ ,‬לא כיביתי את המפסק של המנוע שטיפלתי בו ובאותו זמן אברי הפעיל‬

‫את הקו מאיזה שהוא אגף אחר של המפעל‪ .‬אני חיברתי שרשרת שנקרעה ואיך שהוא הפעיל את הקו‪ ,‬היד‬

‫שלי הייתה בדיוק בין השרשרת לגלגל השיניים‪ .‬בשבריר שנייה‪ ,‬כשעוד לא הבנתי בדיוק מה קורה‪ ,‬ניסיתי‬

‫להוציא את היד‪ ,‬הצלחתי לחלץ אותה אבל הזרת פשוט נגדעה לי‪ .‬זה היה עניין של שניות של חוסר תשומת‬

‫לב‪ ,‬לא הייתי מספיק זהיר‪ .‬התחושה באותן שניות היא שוק מוחלט‪ ,‬זה כאב חד‪-‬פעמי ואחר כך היד כאילו‬

‫נכנסת למין מגננה‪ ,‬קודם כל שואלים איפה הזרת ואיך מביאים אותה‪ ,‬מצאנו אותה ומיד שלחו אותי לבית‬

‫חולים עם הזרת בתוך כוס עם קרח‪ ,‬אבל היא הייתה מנותקת מהיד בעצם‪ ,‬היא נקרעה‪ .‬אם היא הייתה‬

‫נשארת חלקית עם עור אז אולי היו מנסים להרכיב אותה בניתוח‪ ,‬אבל שם הכירורג אמר לי שאין מה לעשות‬

‫כי היא התנתקה לחלוטין‪ .‬זו טראומה של היד‪ .‬אחר כך כמובן היו תפרים וחבישה… וזהו‪ .‬הפציעה הזאת‬

‫היא לא נעימה והחוסר הוא חוסר‪ .‬אין מה לעשות‪ ,‬חסרה אצבע‪ .‬הזרת שנכרתה היא הזרת של יד ימין‪ ,‬והיד‬

‫הדומיננטית שלי היא יד שמאל‪ .‬אז אם אפשר להתנחם בזה‪ ,‬יצאתי כביכול 'בזול'‪ ,‬כי לפחות היד החזקה לא‬

‫נפגעה‪ .‬זה חלק מהחיים‪ ,‬ממשיכים הלאה ומודים על מה שיש‪ ,‬הרבה שנים עברו מאז וככה גידלתי חמישה‬

‫ילדים – בלי זרת‪ .‬אני מסכם את המקרה הזה כשיעור לחיים – גם מהבחינה הפשוטה של איך להיזהר ולשמור‬

‫על הבריאות וגם מבחינת ההבנה שגם כשמאבדים דבר קריטי מאוד וחשוב בדרך אז החיים ממשיכים‪,‬‬

‫אנשים שורדים גם דברים קשים וזה לא ממעט את החיים – הכי חשוב להמשיך את החיים‪.‬‬

‫‪-56-‬‬

‫שרה‪" :‬במשך הרבה שנים אמנון עבד במשמרות לילה‪ ,‬והרבה פעמים גם החליף אותי ב'שיבוצים'‬
‫במאפייה (כל חברי הקיבוץ היו משתתפים בתורנות עבודה בענפים השונים)‪ .‬באחד השיבוצים נקטעה‬

‫לו האצבע‪ ,‬ומאז הוא לא יכול לשיר לילדים ולנכדים "‪ 10‬אצבעות לי יש"‪...‬‬

‫הכשרות ותעודות מקצועיות‬

‫כפי שכבר הזכרתי‪ ,‬אחרי שנתיים‪-‬שלוש של‬
‫עבודה במפעל התחילו לשלוח אותי‬
‫לקורסים מקצועיים‪ ,‬כדי לרכוש מיומנויות‬
‫וידע שיסייעו לתחזוקת המפעל ויעזרו לי‬
‫בעבודתי‪ .‬בשנת ‪ 1982-3‬נשלחתי לקורס‬
‫קיטור במדרשת 'רופין'‪ ,‬אלו היו לימודים‬
‫של מספר חודשים שבסופם קיבלתי תעודה‬
‫מטעם משרד העבודה‪ .‬בשנת ‪ 1988‬נשלחתי‬
‫לשני קורסים אחד אחרי השני – קורס‬
‫קירור וקורס חשמל (הקורס קירור היה‬
‫מותנה בתעודת חשמלאי)‪ .‬מדובר בשני‬
‫קורסים שונים אז התחלתי את קורס‬
‫הקירור בהתניה שאעשה קורס חשמל‪ .‬גם‬
‫את הקורסים האלו עשיתי במדרשת 'רופין'‪.‬‬
‫לאחר שהכניסו למפעל תנורים שעובדים עם‬
‫מערכות גז והיה צריך לתחזק אותם‪ ,‬שלחו‬
‫אותנו לקורס בסיסי של גז‪ .‬הילל‪ ,‬יובל ואני‬
‫נרשמנו לקורס‪ .‬בבחינה הראשונה שלושתנו עברנו את החלק העיוני אבל בחלק המעשי נכשלנו‪ .‬אולי זו הייתה‬
‫מגמה מכוונת כדי ללמד אותנו עוד או כדי שנחזור פעם נוספת לבצע את הבחינה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬לא ניגשנו‬
‫לעוד בחינות אז לא קיבלנו תעודה של מורשה לעסוק בתחום הגז‪ .‬עד היום אני לא יודע בדיוק למה לא ניגשנו‬
‫לבחינה חוזרת‪ .‬המפעל השקיע כסף בשליחת עובדים שילכו ללמוד‪ ,‬היו לנו מספר פגישות במרכז הטכנולוגי‬
‫בחולון ולא יצא מזה הרבה‪ ...‬אך לפחות קיבלנו את הכללים והידע הבסיסי‪.‬‬

‫‪-57-‬‬

-58-

‫סיכום תקופת העבודה במאפייה‬

‫אוּרי‪" :‬אם אני לא טועה‪ ,‬אמנון הוא חבר‬ ‫משנת ‪ 1977‬ועד היום‪ ,‬עבדתי בצוות האחזקה של‬
‫הקיבוץ שעבד במאפייה במשך הכי הרבה‬ ‫המאפייה ובסוף שנת ‪ ,2020‬עם הגעתי לגיל ‪ ,70‬פרשתי‬
‫שנים ברצף‪ ...‬התחיל כמסגר פשוט והתפתח‬ ‫מהעבודה במפעל‪ .‬כל אדם מגיע בסופה של תקופה‬
‫אחר כך למערכות קירור ולחשמלאות ונהיה‬ ‫להביט לאחור ולסכם במספר מילים‪ .‬כשהייתי צעיר‬
‫מיומן מאוד‪ .‬בתור מנהל המאפייה לשעבר‬ ‫ונמרץ לאחר כמה ניסיונות היקלטות במוסך ובפלחה‬
‫אני יכול להגיד שהוא היה איש צוות מעולה‬ ‫של הקיבוץ‪' ,‬נשאבתי' לצוות חברים מצומצם שעבד‬
‫ותרם יותר ממה שחבר קיבוץ ממוצע תורם‪.‬‬ ‫במאפייה‪ .‬לאט‪-‬לאט‪ ,‬לאחר תקופת ההיקלטות‬
‫אמנון הוא 'אכפתניק' מהמדרגה הראשונה‪,‬‬ ‫החלטתי שאני נשאר לעבוד שם וזה מקומי‪ .‬מאז עברו‬
‫איש מקצוע מצוין‪ ,‬לפעמים פותר את כל‬ ‫כ‪ 40-‬שנה‪ ,‬והיום אני יכול להסתכל בסיפוק אל אותן‬
‫הבעיות לבד‪ ,‬לפעמים עוזר לאחרים‪ ,‬לפעמים‬ ‫שנים שתרמתי מרצוני ומיכולתי המקצועית לקידום‬
‫נעזר באחרים‪ ...‬התחומים החזקים ביותר‬ ‫המאפייה‪ .‬במבט לאחור‪ ,‬אין לי ספק שהמאפייה תרמה‬
‫שלו הם התחומים המכניים‪ ,‬המסגרוּת‬ ‫לגיבוש דעותיי ולעיצוב ה'אני מאמין' שלי‪ .‬ב‪ 20-‬השנים‬
‫ומערכות החימום והקירור‪ ,‬וכל מפעל יכול‬ ‫האחרונות ישנה כל הזמן נסיגה בלויאליות של קיבוץ‬
‫להתברך באנשי אחזקה כמוהו‪ .‬הוא איש‬ ‫כפר החורש כלפי המאפייה‪ ,‬וזה ברור‪ .‬מאז שנכנס‬
‫בקיא ביותר‪ ,‬הרבה פעמים נתן גם את העצות‬ ‫השותף ממאפיית אנג'ל מירושלים בשותפות עסקית לא‬
‫הנכונות כשהייתה בעיה‪ ,‬וגם כשאחרים לא‬ ‫קלטו חברים חדשים לעבודה‪ ,‬והשחיקה של החברים‬
‫ידעו לטפל בבעיה אז הוא לא נעמד בצד ואמר‬
‫"לא אכפת לי‪ ,‬תפתרו את זה…" אלא הוא‬
‫עזר בכל מה שהוא היה יכול‪ .‬ככה זה היה‬
‫לאורך שנים‪ ,‬עד היום האחרון שלו במפעל‪".‬‬

‫שעובדים במאפייה מורגשת‪ .‬לדעתי‪ ,‬בשנה האחרונה‪ ,‬מאז שנכנס מנכ"ל חיצוני חדש המגמה אף התחזקה‬
‫יותר‪ .‬המנכ"ל לא מוכן להשאיר בעבודה חברי קיבוץ לאחר הגעתם לגיל פנסיה ומוציא אותם לגמלאות‪ .‬וזו‬
‫כנראה רק ההתחלה‪ .‬להערכתי‪ ,‬ערכה של המאפייה ֵירד עם הזמן והשותף יקנה את החלק המוחזק בידי‬

‫הקיבוץ בערך מופחת‪ ,‬ככל הנראה לכך הוא שואף‪ ,‬אך נראה מה יקרה בעתיד‪...‬‬

‫ארוחות גיבוש של צוות האחזקה במאפייה‬

‫‪-59-‬‬

‫נישואין ומשפחה‬

‫היכרות וחתונה‬

‫היכרות עם שרה‬

‫בשנות ה‪ 70-‬של המאה ה‪ 20-‬לא‬

‫היו אמצעי תקשורת כמו היום‪,‬‬

‫לא היו רשתות חברתיות ואתרי‬

‫היכרויות באינטרנט‪ ,‬לא היה‬

‫בכלל אינטרנט‪ .‬בקיבוצים של‬

‫אותה תקופה היה נהוג לקיים‬

‫‪ – 1978‬היכרות עם שרה במלון 'הקיבוץ' בנתניה‬ ‫מפגשי נופש לצעירים‪ ,‬שלמעשה‬

‫היו מיועדים לצורך היכרויות‪ .‬אני נרשמתי לנופש כזה שהתקיים ב'מלון הקיבוץ' בנתניה כי החלטתי שאני‬

‫צריך לחפש בת זוג‪ .‬לנופש הזה הגיעו צעירים מכל הארץ‪ ,‬היו מספר מחזורים‪ ,‬נרשמתי וקיבלו אותי למחזור‬

‫שהתקיים בחודש אוגוסט ‪ .1978‬הגעתי לנתניה וכל החבר'ה שנרשמו לנופש באו עם המזוודות והתיקים‬

‫ללובי של המלון‪ ,‬משם חילקו אותנו לחדרים‬

‫ומיד לאחר מכן‪ ,‬בתוך כשעה‪ ,‬הייתה‬

‫שרה‪" :‬אחרי שהתמקמתי במלון‪ ,‬אני זוכרת שנכנסתי‬ ‫התכנסות של כל החבר'ה שהגיעו באותו‬
‫לכיתה שהייתה מיועדת לנו‪ ,‬ואמנון ישב בפינה‪ .‬איך‬ ‫תאריך לבית המלון‪ .‬בהתכנסות זו היה‬
‫שנכנסתי היה לי נורא חם‪ ,‬רציתי לפתוח חלון ולא‬ ‫מנחה שידע להפעיל קבוצות‪ ,‬והוא מיד עשה‬
‫הצלחתי‪ ,‬אז שאלתי "מי יכול לעזור לי לפתוח את‬ ‫פעילות בה ישבנו במעגל‪ ,‬בנים ובנות ביחד‪,‬‬
‫החלון?" והוא ישר קפץ‪ .‬בדיעבד‪ ,‬הוא אמר לי שמבחינתו‬ ‫כל אחד אמר את שמו והציג את עצמו כדי‬

‫זו הייתה אהבה ממבט ראשון‪"...‬‬ ‫להיפתח ולהכיר‪.‬‬

‫"‪...‬במהלך הנופש כתבתי מכתב להורים שלי‪ ,‬ובמכתב‬ ‫אחרי הסבב הראשון היו קצת משחקים‬
‫כתבתי שיש איזה נודניק אחד שלא מפסיק לרדוף‬ ‫ותוך כדי פעילות אני ישבתי פחות או יותר‬
‫אחריי‪ ...‬בערב הראשון הוא הזמין אותי לסרט ובערב‬ ‫מול שרה‪ .‬זה היה שיא הקיץ והפעילות‬
‫השני היו ריקודים ורקדנו ביחד‪ ,‬אך פתאום הוא נעלם‪.‬‬ ‫הייתה במקלט או בחדר עם אוויר דחוס‪ ,‬אז‬
‫זה קצת הרגיז אותי‪ ,‬הוא אמר לי "רגע" ואז פשוט נעלם!‬
‫הלכתי לחפש אותו ומצאתי אותו בחדר שלו קורא עיתון‪.‬‬
‫קצת כעסתי על המקרה הזה‪ ,‬אבל אחרי זה כבר השלמנו‬

‫ומאז היינו ביחד כל השבוע‪"...‬‬

‫היא ביקשה ממני לפתוח את החלון שהיה‬

‫ל ַידה‪ .‬עזרתי לה לפתוח את החלון וחזרתי‬

‫למקומי ומאז העיניים שלי כל הזמן התרוצצו סביבה‪ .‬היא הייתה בחורה רזה עם שיער שחור ארוך‪ ,‬כבר אז‬

‫היו לה משקפיים אך במפגש ההוא היא הייתה עם עדשות מגע‪ .‬אני לא אשכח שהיא לבשה ג'ינס וסנדלים‬

‫וחולצת טריקו קצרה בצבע כחול‪-‬טורקיז‪ .‬המבטים שלנו נפגשו ביחד‪ ,‬ונוצר בינינו 'קליק' ממש מהרגע‬

‫הראשון‪.‬‬

‫‪-60-‬‬

‫לאחר הפעילות נפגשנו בבריכת המלון והתחלנו לדבר‪ ,‬היא לא סירבה ואני לא סירבתי‪ .‬בהמשך הלכנו הרבה‬
‫לים והזמנתי אותה גם לסרט‪ .‬שבוע הנופש עבר מהר וכשהוא נגמר קשה היה לדעת כיצד הקשר יתפתח‪.‬‬
‫באותה תקופה היה קשה לתקשר – היה רק טלפון ציבורי‪ .‬מאז סיום הנופש דיברנו פעם‪-‬פעמיים בטלפון‬
‫ולאחר כשבועיים‪ ,‬ביום שישי‪ ,‬היא פתאום הגיעה עם אבא שלה לכפר החורש‪ .‬למרות שהייתה תחבורה‬
‫ציבורית אבא שלה הסיע אותה‪ ,‬כי זה לא היה סימפטי לנסוע באוטובוסים שנסעו דרך נצרת ושפרעם‪ ,‬גם לא‬
‫היום וגם לא לפני ארבעים שנה‪ .‬מאז התחלנו להיפגש קבוע ובמשך תקופה קצרה‪ ,‬אני הייתי מגיע לבקר‬
‫ביסעור והיא ביקרה בכפר החורש‪ .‬לא התחתנו מיד‪ ,‬הכרנו אחד את השנייה במשך כמה חודשים‪ ,‬כשבדרך‬

‫כלל היינו נפגשים בשישי‪-‬שבת‪.‬‬

‫זו הייתה הפעם הראשונה גם בשבילי וגם בשביל שרה שנרשמנו לנופש צעירים‪ ,‬ולשנינו 'שיחק המזל' בפעם‬
‫הראשונה‪ .‬יש אנשים שנפגשים עם עשרות ואפילו מאות עד שמוצאים את בן או בת זוגם‪ ,‬אך אצלנו זה היה‬
‫מאוד פשוט‪ .‬יש שאומרים שאין מקריות בעולם או שיש מקריות ש'מכוונת מלמעלה'‪ ,‬אבל כנראה אף פעם‬

‫לא נדע‪ ,‬אולי כשנגיע למעלה נדע‪...‬‬

‫מגורים בקיבוץ יסעור‬

‫מהקיץ של ‪ 1978‬עד הסתיו נפגשנו בימי שישי‪-‬שבת‬

‫ולפעמים הייתי גם נוסע ליסעור באמצע השבוע‪ .‬הייתי‬

‫מארגן תיק ליומיים – נוסע לעבוד במאפייה בנצרת‬

‫עילית‪ ,‬בסיום העבודה עולה על אוטובוס דרך הכפרים‬

‫הערביים ליסעור‪ ,‬ישן שם ובבוקר חוזר באוטובוס‬

‫לעבודה‪ .‬הנסיעה לכל כיוון לקחה כשעה‪ ,‬האוטובוס היה‬

‫נכנס לשפרעם ולטמרה‪ ,‬עושה סיבוב בתוך הכפרים‪,‬‬

‫מוריד את האנשים וחותך לכיוון עכו‪ ,‬הייתי יורד בתחנה‬

‫של יסעור והולך ברגל‪ .‬למרות שזה לא היה סימפטי‬

‫לנסוע בדרך זו‪ ,‬לגבר זה משהו אחר לנסוע באוטובוס‬

‫הזה מאשר לאישה‪ ,‬משום כך אבא שלה נהג להסיע‬

‫אותה לכפר החורש במשך כמה חודשים‪ .‬ככל שהיחסים‬

‫בינינו התהדקו אז החלטתי לעזוב את המאפייה‪,‬‬

‫הודעתי על כך באופן מסודר ובסתיו ‪ 1978‬עברתי לגור‬

‫עם שרה ביסעור כדי להיות ביחד ולנסות יותר להכיר‬

‫טיול זוגי ל'ימית' שבסיני‬ ‫אותה ואת הקיבוץ שלה‪.‬‬
‫כשעברתי לגור ביסעור‪ ,‬עבדתי שם במשך כמה חודשים‬

‫בנגרייה‪ .‬היה שם בחור בשם שמואל פסו‪ ,‬הוא בעצם החזיק את נגריית הבית של הקיבוץ והיה צריך עוזר‪.‬‬

‫‪-61-‬‬

‫היו תיקונים ועבודות אחזקה במוסדות הקיבוץ‪ ,‬סייעתי לו בעבודות השונות‪ ,‬למדתי הרבה ותפסתי 'על‬
‫הדרך' עוד תחביב‪ .‬עבדתי בנגרייה עם שמואל ממש עד החתונה וקצת אחרי החתונה‪.‬‬

‫בסך הכול‪ ,‬לפני ששרה ואני התחתנו‪ ,‬היינו ביחד כ‪ 10-‬חודשים‪.‬‬

‫חתונה‬
‫ברגע שהחלטתי לעבור ליסעור ולהתנסות בחיים עם שרה אז היה ברור לשנינו שאנו הולכים לקראת חתונה‪.‬‬
‫היום זה לא מובן מאליו‪ ,‬יש הרבה זוגות שגרים ביחד במשך שנים לפני שהם מתחתנים‪ ,‬אך באותה תקופה‬
‫אלו היו המוסכמות‪ ,‬שצריכים להתחתן‪ ,‬וזה פשוט קרה מאליו‪ .‬לפני ארבעים שנה גם לא היה נהוג ללכת‬

‫לעשות הסכם ממון והסכם עם עורך דין ורואה חשבון‪ ...‬חיו יותר בתמימות‪.‬‬

‫היות ובאתי ליסעור והתיידדתי שם עם חבר'ה משכבת הגיל של שרה‪ ,‬אז היה די מובן שנתחתן שם‪ .‬לא זכור‬
‫לי שהצעתי נישואין כמו שנהוג בסרטי הקולנוע האמריקאים‪ ,‬כשהאיש כורע ברך ושואל "התנשאי לי?"‪...‬‬
‫בשלב מסוים זה כבר היה ברור לכולם ופשוט החלטנו להתחתן‪ .‬המשפחה של שרה פנתה למזכירות של קיבוץ‬
‫יסעור בשביל לקבוע תאריך לחתונה‪ ,‬דיברו גם עם המזכירות של כפר החורש וסיכמו על תאריך‪ .‬כך התרחשה‬
‫חתונה בין קיבוצים בסוף שנות ה‪ – 70-‬כל העלות של החתונה הייתה רק על הקיבוץ‪ ,‬זה לא נפל על המשפחות‬

‫כי לא היה תקציב‪ ,‬לא הייתה הכנסה למשק בית פרטי כמו שיש היום בהפרטה‪ ,‬לא היה לנו חשבון בנק‪.‬‬

‫התחתנו ב‪ 6-‬ביוני ‪ .1979‬היות והחתונה הייתה ביסעור אז כל הקיבוץ הוזמן‪ ,‬ומכפר החורש כמובן הגיעו‬
‫המשפחה והחברים הקרובים‪ ,‬ומי שרצה מבין כל שאר החברים‪ .‬לא היה אז אוטו לכל משפחה‪ ,‬אז הקיבוץ‬
‫שכר אוטובוסים ומי שרצה נרשם להסעה דרך המזכירות והגיע לחתונה‪ .‬באותן שנים היה נהוג להביא מתנות‬

‫– מצעים‪ ,‬שמיכות‪ ,‬כלי בית‬
‫וסכו"ם‪ ,‬קומקום חשמלי‬
‫וכדומה‪ .‬זה היה יותר נהוג‬
‫מאשר לתת כסף‪ .‬החתונה‬
‫הייתה שמחה‪ ,‬היו ריקודים‬
‫והיה אוכל והאירוע נגמר עם‬
‫הרבה חיוכים‪ .‬זה היה אירוע‬
‫משמעותי בחיי שנינו‪,‬‬
‫'והשאר היסטוריה'‪ ,‬או שאז‬
‫בעצם ההיסטוריה רק‬

‫התחילה‪...‬‬

‫‪ – 06/06/1979‬שרה ואני מתחתנים בקיבוץ יסעור‬

‫‪-62-‬‬

‫שרה‪" :‬די מהר החלטנו לגור‬
‫ביחד ואמנון החליט שהוא בא‬
‫ליסעור‪ .‬הוא מיד הסתגל לחברה‬
‫החדשה‪ ,‬הוא תמיד היה בן אדם‬
‫כזה‪ ,‬כמו חתול‪ ,‬איפה שאתה‬
‫זורק אותו הוא מסתדר‪ ...‬היה לו‬
‫טוב שם‪ ,‬הוא נכנס לעבוד בנגרייה‬
‫עם שמואל פסו והסתדר מצוין עם‬

‫החבר'ה הצעירים מהקיבוץ‪".‬‬

‫"‪...‬תוך שמונה חודשים של‬
‫היכרות התחתנו‪ .‬החתונה‬
‫התקיימה ביסעור והייתה נפלאה‪,‬‬
‫הזיכרון הכי חזק שלי מהאירוע‬
‫הוא שהביאו אותנו עם טרקטור‬
‫לחופה! לא רואים דברים כאלה‬
‫היום‪ ,‬החתן והכלה נוסעים על כף‬
‫של טרקטור עם חבילת חציר…"‬

‫‪-63-‬‬

‫שרה ואני בטיול לאילת‬

‫טיול כפר החורש לאילת –‬
‫מימין לשמאל‪ :‬אני‪ ,‬שרה‪ ,‬אבא (איצקי)‪ ,‬אמא (טובה)‪ ,‬שאול ומירב‬

‫‪-64-‬‬

‫חיי משפחה‬

‫בחזרה לכפר החורש‬
‫לאחר החתונה גרנו ביסעור כשמונה חודשים אך לשרה היה די ברור‬
‫שהיא לא רוצה להישאר שם בגלל הלינה המשותפת‪ ,‬ובאותן שנים‬
‫בכפר החורש כבר התחילו לדבר על מעבר ללינה משפחתית‪ .‬תהליך‬
‫זה מאוד המריץ אותנו להתחתן ו'לברוח' מיסעור‪ ,‬החלטנו פה אחד‬
‫לעזוב לכפר החורש‪ .‬בכפר החורש נולדו לנו חמישה ילדים‪ ,‬כולם‬
‫במהלך העשור הראשון של נישואינו – בפברואר ‪ 1980‬נולדה בתנו‬
‫הבכורה גלי‪ ,‬בסוף דצמבר ‪ 1981‬נולדה שרון‪ ,‬שלוש שנים אחריה‪,‬‬
‫בינואר ‪ ,1985‬נולדה שי‪ .‬שגיא‪ ,‬הבן הראשון במשפחה‪ ,‬נולד באוגוסט‬

‫‪ 1987‬ובן הזקונים‪ ,‬דורון‪ ,‬בנובמבר ‪.1990‬‬

‫‪ – 1980‬אב טרי‬ ‫מיד עם חזרתי לקיבוץ התקבלתי מחדש לעבודה בצוות האחזקה של‬

‫המאפייה‪ ,‬קיבלו אותי לשם בידיים פתוחות ולמעשה‪ ,‬זה היה מקום עבודתי למשך ארבעים השנים הבאות‪.‬‬

‫גם שרה השתלבה די מהר בעבודה בכפר החורש‪ .‬כשלושה חודשים לאחר לידתה של גלי‪ ,‬היא הצטרפה‬

‫למערכת החינוך לעבודה בגני הילדים‪ .‬באותה תקופה התחלתי לקבל יותר אחריות בעבודה‪ ,‬שובצתי גם‬

‫לעבודת לילה וקשרו אותי לטלפון של ה'כונן'‪ .‬לצוות האחזקה מאז ומתמיד היה עובד 'כונן' שהיה צריך‬

‫להיות זמין להתייצב לעבודה בלילות למצב של תקלות שמצריכות טיפול מקצועי‪ .‬בתחילת שנות ה‪ 80-‬לא‬

‫היו טלפונים ניידים ואפילו טלפונים קוויים בבתים בקושי היו‪ ,‬אך ה'כונן' קיבל טלפון קווי מיוחד לטובת‬

‫העבודה‪ ,‬שיכול היה לקבל שיחות נכנסות בלבד‪ .‬מדהים שזה היה בסך הכול לפני ארבעים שנה‪ ,‬היום זה‬

‫נשמע כמו פרה‪-‬היסטוריה‪ .‬ההתפתחות הטכנולוגית מאז היא לא נתפסת‪ ,‬היום הכול רץ בקצב מטורף עם‬

‫כל ה'סמארטפונים' והתקשורת האלחוטית‪ .‬אתה יכול להיות בקצה העולם‪ ,‬לראות את הנכד שלך‪ ,‬למחוא‬

‫לו כפיים ולשיר לו שירים… זה קצב אחר… הכול אחר‪.‬‬

‫חיי משפחה וגידול ילדים‬
‫באותה תקופה קראו לי יחסית‬
‫הרבה למילואים – פעמיים‬
‫בשנה – פעם אחת ל'תעסוקה'‬
‫של כשלושה שבועות‪ ,‬ופעם אחת‬
‫לאימון של כשבועיים‪ .‬בין‬
‫העבודה והעזרה לשרה בגידול‬
‫הילדים‪ ,‬זה היה סיפור לא פשוט‬

‫לצאת למילואים‪.‬‬

‫טיולים משפחתיים בשנות ה‪ 80-‬עם שרה‪ ,‬גלי‪ ,‬שרון ושי‬

‫‪-65-‬‬

‫זו הייתה תקופה אחרת‪ ,‬בשנות ה‪80-‬‬
‫עוד היינו בחרדת קיום הרבה יותר‬
‫גדולה‪ .‬גם מבחינת גידול הילדים זה לא‬
‫היה קל‪ ,‬אך השתדלתי לעזור כמה שאני‬
‫יכול‪ .‬עם השנים גם הקשר עם המשפחה‬
‫המצומצמת התהדק‪ ,‬אבא ואמא שלי‪,‬‬
‫שהפכו לסבא וסבתא‪ ,‬היו כמובן‬
‫מרוצים ושמחים‪ ,‬הבאנו להם את‬
‫הנכדים הראשונים שלהם‪ .‬הם באו‬
‫אלינו יותר הביתה‪ ,‬היו איתנו וניסו‬

‫לתמוך כמה שאפשר‪.‬‬

‫כשבאים ילדים‪ ,‬פתאום הכול משתנה‪,‬‬
‫יש עוד מישהו בבית‪ ,‬יש תורנויות‬
‫להחזיק את הילד אחרי הגרעפסים…‬
‫זה ממלא את החיים‪ ,‬זה לא כמו שנות‬
‫ה‪ 70-‬שהרגשתי שהיו שנים מבוזבזות‪.‬‬
‫ילדים מכניסים שמחה הביתה‪ ,‬יש‬
‫תחושה של חיים‪ ,‬של משמעות‪ .‬בניגוד‬
‫אלינו‪ ,‬שגדלנו בלינה משותפת בקיבוץ‪,‬‬
‫כל ילדינו נולדו לקיבוץ עם לינה‬
‫משפחתית‪ .‬כמובן שעלינו זה העמיס‬
‫יותר בתור הורים – תמיד צריך שתהיה‬
‫נוכחות של מישהו בבית כדי שהילדים‬
‫לא יישארו לבד‪ ,‬לא הייתה מטפלת‬
‫שתיתן להורים זמן לעצמם‪ .‬אבל בסופו‬
‫של דבר זה הדבר הטבעי והנכון יותר‪,‬‬
‫ילדים צריכים לגדול בבית עם ההורים‬
‫ולא בלינה משותפת‪ .‬ובסך הכול‪ ,‬זה כיף להיות עם הילדים‪ ,‬לגדל אותם ולחיות חיי משפחה‪.‬‬

‫כשהילדים היו צעירים אהבנו מאוד לצאת איתם לטיולים‪ .‬כפר החורש שוכן בתוך חורשת עצי אורן‪ ,‬ובכל‬
‫שנה בתחילת החורף מתחילות לבצבץ מתחת לעצים פטריות בשם 'אורניות'‪ .‬אהבנו לצאת מדי פעם ליער‬
‫לקטוף פטריות ולהביא אותן ל ִּאמי‪ ,‬סבתא טובה‪ .‬היא הייתה מקדישה לכך זמן‪ ,‬קילפה ובישלה והכינה מזה‬
‫מעדנים‪ .‬ביער אהבנו גם להיזכר בשמות של פרחים ובעלי חיים שהיינו רואים במהלך הטיול‪ .‬אני זוכר איזו‬

‫‪-66-‬‬

‫התלהבות הייתה לילדים כשהיינו מוצאים צב – כשהם ראו איך הוא מוציא את הראש או מסתתר מתחת‬
‫לשריון‪ ,‬או כשראו עשרות זחלים מסוג 'טוואי התהלוכה'‪.‬‬

‫גלי‪" :‬בתור ילדה אני זוכרת שאבא תמיד הגיע איתנו לכל מקום‪ ,‬אם זה לחוגים‪ ,‬אם זה לבתי הילדים‪,‬‬
‫כל פעם קפץ לבקר‪ ,‬הסתכל‪ ,‬ראה שהכול בסדר ואז השחיל איזו בדיחה מצחיקה והוסיף קריצה לבני‬
‫הכיתה‪ .‬בבית הוא היה משחק איתנו הרבה במשחקי קופסה ובעיקר משתולל עם הבנים‪ ...‬היינו יוצאים‬
‫הרבה לטבע‪ ,‬לטיולים ביערות‪ ,‬אבא היה מראה לנו איך לקטוף סברסים בלי להידקר‪ ,‬והיינו גם‬
‫קוטפים פטריות ('אורניות')‪ ,‬הוא תמיד הסביר לנו איזה פטריות מותר לאכול ואיזה אסור לאכול‪,‬‬

‫וכשחזרנו הביתה היינו מכינים חביתות נפלאות עם הפטריות שקטפנו‪"...‬‬

‫שי‪" :‬אני זוכרת מהילדות המון דברים שקשורים לטבע – קטיף 'אורניות' ביער של כפר החורש‪ ,‬קטיף‬
‫'פקאנים' מהעץ של סבא וסבתא‪ ,‬הרבה טיולים‪ ...‬זכורות לי בעיקר צעדות כפר החורש בהן הוא תמיד‬
‫מצא את עצמו כ'מאסף' כי הוא הבין שלמשפחת בן‪-‬יהודה יש את הקצב שלה‪ ,‬אנחנו תמיד היינו‬
‫אחרונים כי הלכנו לאט והיינו צריכים להתמקד בכל פרח ובכל חיה שזזה‪ ,‬להבין ולראות‪ ,‬ולדבר תוך‬

‫כדי… אז הוא כבר קיבל את תפקיד המאסף למרות שהוא איש מאוד נמרץ‪".‬‬

‫דורון‪" :‬בתור ילדים‪ ,‬אני זוכר שהיינו יוצאים עם אבא להרבה טיולים ביער‪ ,‬היינו עושים הרבה‬
‫פיקניקים משפחתיים‪ .‬תמיד הייתה התארגנות לפני‪ ,‬מכינים צידניות מלאות באוכל – ירקות‪ ,‬פירות‪,‬‬
‫לחמים‪ ...‬הכול היה נורא 'מתוקתק'‪ .‬לקחו אותנו הרבה לטבע‪ ,‬מדי פעם גם נסענו לים‪ ,‬לא זכורים לי‬
‫הרבה בילויים משפחתיים במקומות סגורים‪ .‬הרבה פעמים עשינו 'על האש' על הדשא מאחורי הבית‪,‬‬
‫ועוד כשהיינו ילדים אבא לימד אותי ואת שגיא להדליק את המנגל‪ .‬הוא לא קנה פחמים‪ ,‬היינו‬
‫מקוששים בעצמנו עצים ואצטרובלים ומדליקים בעזרתם את האש‪ .‬מאוד היה חשוב לו לתת לנו ללמוד‬

‫לבד ולעשות דברים בעצמנו‪ ,‬להעביר את הידע שלו הלאה ולא רק לעשות בשבילנו‪".‬‬

‫להורים שלי היה עץ גדול של אגוזי פקאן ליד‬
‫הבית‪ ,‬אני זוכר שהיינו הולכים לקטוף‬
‫פקאנים מהעץ וזו גם הייתה חוויה גדולה‪.‬‬
‫דורון היה ילד קטן ולא היה לו משקל רב‪ ,‬הוא‬
‫תמיד היה עולה על הגג‪ ,‬מוציא את הפקאנים‬
‫שנפלו בין הרעפים או בתוך המרזב‪ ,‬ואני הייתי‬
‫עולה על העץ‪ ,‬מנענע אותו חזק עד שכל‬
‫האגוזים היו נופלים על הרצפה‪ ,‬ושאר הילדים‬
‫היו אוספים‪ .‬בקיבוץ היו כמה בריכות דגים‬
‫והיו שם גם צפרדעים‪ ,‬אני זוכר איך הילדים‬
‫אהבו לשמוע את קול הצפרדעים… ניסינו‬
‫להקנות להם כמה שניתן חיבור לטבע‪ ,‬כפי‬

‫שאנחנו קיבלנו כילדים בקיבוץ‪.‬‬

‫שנת ‪ – 2000‬עם שגיא ודורון על הדשא בבית הישן‬

‫‪-67-‬‬

‫בבית בו גרנו בעבר‪ ,‬בשכונה המזרחית‬

‫של כפר החורש‪ ,‬הייתה לנו גינה‬

‫שאהבתי לטפח ביחד עם הילדים‪.‬‬

‫הרבה אדמה לא הייתה שם‪ ,‬הייתה‬

‫לנו חלקה קטנה יחסית אבל גידלנו‬

‫בה כל מיני דברים‪ ,‬עשינו ניסיונות –‬

‫שתלנו תירס ודלעת‪ ,‬חסה‪ ,‬צנוניות‬

‫וכרובית‪ ,‬עשבי מרפא‪ ,‬תבלינים‬

‫ורוקט‪ ...‬מהצד האחורי של הבית היה‬

‫לנו קצת דשא שעליו שיחקנו הרבה‬

‫בכדור‪ ,‬וביום העצמאות ובאירועים‬

‫משפחתיים אהבנו לעשות 'על האש'‬

‫ולהזמין את המשפחה‪ ,‬במיוחד‬

‫זכורים לי ימי ההולדת של הסבים‬

‫והסבתות אליהן הזמנו את כל‬

‫המשפחה המורחבת והחברים‬

‫סוף שנות ה‪ – 90-‬עם שגיא ודורון – עושים 'על האש' לכל המשפחה‬ ‫הקרובים‪ .‬תמיד היה לנו חשוב לשמור‬
‫על לכידות משפחתית ועל קשרים‬

‫טובים בתוך המשפחה‪ ,‬זה אחד מהנושאים המרכזיים בחיינו עד היום‪ .‬חוץ מהטיולים ביער ובקיבוץ‪ ,‬אני‬

‫זוכר ששיחקנו עם הילדים משחקים כמו למשל 'סימני דרך' או 'חפש את המטמון'‪ .‬זה היה בדרך כלל בימי‬

‫הולדת או באירועים מיוחדים – היינו מכינים אתגרים כאלה‪ ,‬מציירים סימני דרך על מדרכות הקיבוץ‬

‫ומטמינים בכל מיני מקומות פתקאות עם מטלות (לקפוץ כך וכך פעמים‪ ,‬לחבר שיר ולשיר אותו‪ ,‬להמתין‬

‫עשר דקות ואז להמשיך את המסלול…)‬

‫שרה‪" :‬כשהילדים היו קטנים‪ ,‬אמנון תמיד נתן מעצמו ועזר הרבה‪ .‬יש אבות צעירים שקשה להם‬
‫להחליף חיתול או בכלל לעזור‪ ,‬להחזיק ילד או לקלח‪ ...‬אף פעם לא הייתה לו בעיה עם זה‪ ,‬מההתחלה‬

‫הוא ידע בדיוק מה לעשות ואיך לעזור‪".‬‬

‫"הוא תמיד היה אבא כיף שדאג לילדים למשחקים ולעיסוקים – הוא בנה להם הרבה משחקים מעץ‬
‫(למשל‪ :‬לוחות לכתיבה ולציור‪ ,‬מטבחון‪ ,‬רכבת‪ ,‬לוח נגרות‪ ,)...‬שיחק איתם הרבה ובעיקר השתולל‬
‫איתם בסלון ועל הדשא בחצר האחורית של הבית‪ .‬בתור משפחה היינו גם מטיילים הרבה – בטיולים‬
‫מאורגנים של הקיבוץ וגם סתם ככה בשבתות‪ ,‬היינו יורדים לטיול ביער כפר החורש‪ ,‬יושבים ועושים‬

‫פיקניק‪ ,‬ואמנון כמובן היה מביא את הערכת קפה שלו‪"...‬‬

‫‪-68-‬‬

‫טיול בנהר הירדן‬ ‫טיול ביער כפר החורש‬

‫טיול בגלבוע‬ ‫טיול בעמק יזרעאל‬

‫‪ – 1992‬בבית הישן בשכונה המזרחית‬ ‫חורף ‪ 1991/2‬בכפר החורש‬

‫‪-69-‬‬

‫במשך שנים רבות‪ ,‬הייתה לנו זכות וכבוד שכל ילדינו גדלו יחד עם סבא וסבתא משני הצדדים וכמעט עם כל‬
‫בני הדודים שלהם‪ .‬שני אחיי‪ ,‬אורי ושאול‪ ,‬הקימו משפחות והחליטו גם הם להישאר בקיבוץ‪ .‬איריס‪ ,‬אחותה‬
‫הקטנה של שרה‪ ,‬החליטה לעבור עם משפחתה לכפר החורש וגם איציק ומרים‪ ,‬הוריה של שרה‪ ,‬עברו בהמשך‬
‫מיסעור לכפר החורש‪ .‬בין הילדים מכל המשפחות נוצר חיבור וקשר טוב שנמשך עד היום‪ ,‬כאשר סבא וסבתא‬
‫– הוריי והוריה של שרה – היו הדבק המגבש בין כולם‪ .‬הבית של סבא וסבתא היה תמיד מקום מפגש‬
‫משפחתי ומלכד‪ ,‬אם זה בארוחות משותפות או אירועים משפחתיים ואם זה סתם בביקורים יום־יומיים‬
‫שגרתיים‪ .‬הלכידות המשפחתית זה ערך שקיבלנו מההורים שלנו‪ ,‬אנחנו מאוד שמחים על כך וממשיכים‬
‫לטפח ערך זה עד היום במשפחה המצומצמת והמורחבת בקשר היום־יומי בינינו ובאירועים משפחתיים‬
‫כאלה ואחרים‪ .‬בשנת ‪ 2000‬התחילה ההפרטה בכפר החורש‪ .‬כבר לפני ההפרטה היו שנתיים או שלוש שהיינו‬
‫לוקחים אוכל בימי שישי הביתה ולא עולים לחדר האוכל אלא אוכלים בליל שבת אצלנו בבית‪ .‬ככל שהשנים‬
‫עברו‪ ,‬ובמיוחד לאחר ההפרטה‪ ,‬היינו עושים יותר ויותר ארוחות משותפות עם הילדים בבית‪ .‬אני לא אשכח‬
‫שאמא שלי תמיד אמרה שאוכל זה דבר שמחבר‪ .‬למעשה‪ ,‬עד היום אנחנו שומרים על המסורת הזאת של‬

‫ארוחת ליל שבת משותפת עם כל הילדים והנכדים‪.‬‬

‫שאול‪" :‬הורינו היו הבסיס‪ ,‬עמודי התווך ולב המשפחה‪ .‬לאחר פטירתם‪ ,‬הקשר של שלושתנו‪ ,‬אורי‪,‬‬
‫אמנון ושאול‪ ,‬כמו גם עם מרב‪ ,‬אביטל ושרה הלך והעמיק‪ .‬אנחנו משכילים לקיים מפגשים תכופים‬
‫בטיולים ובמסעדות בכל אחד ממועדי ימי ההולדת של אחד‪/‬אחת מאתנו‪ .‬לעתים גם עורכים פגישות‬
‫משפחתיות רחבות באירועים שונים‪ .‬כך לתחושתנו אנו מקיימים גם את רוחם ורצונם של הורינו‪ ,‬שראו‬
‫במשפחה את עיקר החשיבות‪ ,‬ובעקיפין גם את ההמשכיות של קרובי משפחותיהם הרבים שנספו‬
‫בשואה וגם את של אלו שנפטרו לאחר מכן‪ .‬דבר זה כפי שהודגש על ידם פעמים רבות‪ ,‬אינו מובן מאליו‬
‫ומתחייב לטפחו ולשמרו‪' .‬אמנון הפקות' הוא האמרגן והמנוע (שלא מתקלקל אף פעם)‪ ,‬שמאחורי‬

‫האירועים המשפחתיים הגדולים‪ ,‬המסיבות והפיקניקים בימי העצמאות ובשאר החגים‪"...‬‬
‫אוּרי‪" :‬היחסים במשפחה בין האחים תמיד היו טובים‪ ,‬מעולם לא היו 'תקלים' ושנאות ודברים כאלו‪.‬‬
‫את זה אני זוקף לזכות הבית החם של ההורים… אמנם אף פעם לא שמענו מההורים דיבור ישיר כמו‬
‫"אנחנו רוצים שתהיו בקשר טוב" אבל ספגנו את זה‪ ,‬זה מה שהם שידרו‪ ,‬זאת האווירה שהייתה בבית‪.‬‬
‫עד היום‪ ,‬גם כשכבר אין אבא ואמא‪ ,‬יש יחסים מצוינים בין האחים‪ ...‬אנחנו משתדלים כל הזמן להיות‬
‫בקשר‪ ,‬לעשות מפגשים בימי הולדת ובאירועים מיוחדים ומדי פעם גם מתארגנים לאירועים של כל‬

‫המשפחה הרחבה‪ ,‬וזה שאנחנו ביחד באותו קיבוץ כמובן מאוד עוזר לשמור על הקשר הזה‪".‬‬

‫‪-70-‬‬

‫סוף שנות ה‪ – 90-‬משפחת בן‪-‬יהודה המורחבת בחצר ביתנו באירוע משפחתי‬

‫שנת ‪ – 2004‬משפחות ליכטמן‪ ,‬בן‪-‬יהודה‪ ,‬פרלשטיין ועתיר במפגש משפחתי בחצר ביתנו‬

‫מפגש משפחתי – שלושת האחיות ליכטמן ובעליהן‬

‫‪-71-‬‬

‫תחביבים‬

‫כשחזרנו מיסעור והקמנו את ביתנו בכפר החורש‪ ,‬אני ועוד מספר חברים הקמנו נגריית חובבים‪ .‬קנינו ציוד‬
‫וכלים לעשות עבודות נגרות גדולות – מסור שולחן לחיתוך מדויק‪ַ ,‬מקצוּ ָעה (כלי להחלקת עץ מחוספס) וגם‬
‫' ְש ַלייף' (מכונת ליטוש)‪ .‬יצרנו לעצמנו מקום עבודה שהיה נעים לעבוד בו והיו אנשים שממש עשו ארונות‬
‫ורהיטים שלמים לביתם וכך חסכו הרבה כסף‪ .‬אני קיבלתי את החשק ליצור מעבודתי בנגרייה של יסעור‪,‬‬
‫הבאתי משם שאריות של עץ ובניתי ארונות למטבחון‪ ,‬שולחן אוכל‪ ,‬כסאות‪ ,‬מזנון ועוד‪ ...‬אהבתי את המקצוע‬
‫הזה ונהניתי ליצור דברים שימושיים לבית‪ .‬חלק מהדברים שבניתי נשמרו במצב מצוין עד היום‪ .‬הנגרייה‬
‫בכפר החורש פעלה לפחות עשר שנים עד שבאו הגורמים המשקיים ואמרו שזה לא כדאי ומדובר בהוצאות‬
‫מיותרות‪ ,‬ככה למעשה חיסלו את נגריית החובבים‪ .‬אני כבר הייתי מבוגר יותר ולא כל כך עבדתי שם כי‬

‫הספקתי לעשות את מה שעשיתי‪ .‬היום בשבילי זה היסטוריה – היה לי תחביב והוא נעלם עם השנים‪.‬‬

‫שרה‪" :‬את רוב הריהוט בבית אמנון הכין בעצמו – שולחנות‪ ,‬כסאות‪ ,‬מיטות‪ ,‬מכתבות‪ ,‬מזנון‪,‬‬
‫ארונות מטבח‪ ...‬גם לבית שלנו וגם למשפחה הרחבה הוא הכין הרבה דברים במו ידיו‪ ,‬ורוב הרהיטים‬
‫האלה קיימים עד היום‪ .‬אז כולם הרוויחו מזה – גם אמנון שנהנה מהתחביב ומהתעסוקה וגם אנחנו‬

‫שזכינו לריהוט איכותי שנשמר לאורך זמן‪".‬‬

‫בשנות ה‪ 90-‬התחלתי להתעסק במקביל לעבודתי במאפייה בהרכבה ותיקון של מערכות קירור ומיזוג אוויר‪.‬‬
‫בעיקר עשיתי תיקונים בשביל משפחה וחברים כדי לשמר את המיומנות המקצועית שלי‪ ,‬כי במאפייה‬
‫התעסקתי עם מערכות גדולות יותר‪ .‬ה'חיידק' נשאר עד היום‪ ,‬ולאחר פרישתי מהמאפייה אני מחפש עבודה‬
‫בתור פנסיונר בתחום של תיקון מזגנים או מערכות קירור אחרות‪ .‬כל עוד יש לי כוח אני רוצה לעשות משהו‬

‫מועיל במקום לשבת בבית ו'לשרוף את הזמן'‪...‬‬

‫עוד תחביב שנשמר אצלי עד היום‪ ,‬מהילדות‪ ,‬הוא העבודה בגינת הירק‪ .‬במשך השנים תמיד טיפחתי לעצמי‬
‫גינה ליד הבית‪ ,‬זאת עבודה שמחברת אותך לאדמה ולקרקע‪ .‬גם היום יש לנו גינה קטנה ויש לי תכניות אולי‬
‫להגדיל אותה ולשתול ירקות מתחלפים לפי העונות‪ .‬גם הנכדים מאוד אוהבים להתעסק עם הגינה‪ ,‬ובעיקר‬
‫לקטוף את התוצרת‪ ...‬מה שבטוח זה כשאני מגדל חסה‪ ,‬קוטף אותה ואוכל אותה 'על המקום' אז מרגישים‬
‫את ההבדל‪ .‬אין מה להשוות בין חסה שגדלה בגינה ביתית לבין חסה תעשייתית‪ ,‬למרות שהיא שטופה ונקייה‪,‬‬

‫כשאתה קונה אותה בחנות והיא יושבת שבועיים על המדף – מרגישים הבדל‪ ,‬אלו טעמים אחרים‪.‬‬

‫תחביב נוסף הקרוב לליבי הוא 'צעדת כפר החורש'‪ ,‬טיול שנתי מאורגן לכל הקיבוץ שבמשך הרבה שנים‬
‫הייתי חלק מהצוות המארגן שלו‪ .‬ה'משוגע' שהגה את קיום הצעדות הוא צביקה יבור‪ ,‬חובב טיולים‬
‫וארכיאולוגיה‪ ,‬ודרכינו נפגשו לא במקרה (שנינו עבדנו יחד במאפייה ודיברנו הרבה על טיולים במהלך‬

‫‪-72-‬‬

‫העבודה)‪ ,‬צביקה ראה בי שותף פעיל לארגון הצעדות ובעיקר להתוויית מסלולים מגוונים הסובבים את כפר‬
‫החורש והסביבה‪ .‬בצעדות האלה השתתפו חברים מכל שכבות הגיל והן ממשיכות להתקיים עד היום‪ ,‬גם‬
‫כשהקיבוץ כבר גדל והגיעו משפחות מחוץ לכפר החורש‪ .‬משנה לשנה מספר הצועדים ג ֵדל והאווירה טובה‪,‬‬

‫בתקווה שהמסורת שהתחלנו תמשיך להצעיד את כולנו קדימה‪.‬‬
‫אחד התחביבים שאני הכי אוהב היום הוא לשחק ולהשתולל עם הנכדים‪ ,‬הם אוהבים לקפוץ עליי ואוהבים‬
‫שאני נותן להם את האהבה הזאת‪ .‬עד היום למרות גילי המופלג אני מנסה לשמור על אנרגיות ורוח של ילד‪.‬‬
‫ינאי ואורי‪ ,‬למשל‪ ,‬רואים אותי ורק רוצים להשתולל – כשאני אומר להם "אולי תשתוללו עם אבא שלכם?"‬
‫אז הם אומרים "לא‪ ,‬אבא זה משהו אחד‪ ,‬איתך זה משהו אחר"‪ .‬כן‪ ,‬להשתולל עם סבא זה משהו אחר‪ ...‬אך‬
‫זה היה אותו הדבר גם עם הילדים שלי כשהיו קטנים‪ ,‬תמיד אהבתי את זה‪ .‬אמנם עברו מספר שנים והכושר‬
‫הגופני השתנה אבל אני עושה את זה עד היום‪ ,‬מתכופף ומתאים את עצמי לעוד נכד‪-‬תינוק חדש… אני חושב‬
‫שהצלחנו להעביר זאת גם לילדים שלנו – לאהוב את הילדים‪ ,‬להיות איתם ולתת להם את מה שהם צריכים‪,‬‬
‫כל אחד בדרכו‪ .‬והנה‪ ,‬יש לנו עד היום ‪ 11‬נכדים וזה עוד לא הסוף‪ ,‬אני מחכה כבר לשחק ולהשתולל עם‬

‫הנכדים הבאים שבדרך‪...‬‬

‫שרה‪" :‬כשהנכדים מגיעים או מתקשרים אלינו‪ ,‬מיד הם שואלים "איפה סבא? איפה סבא?"‪ ,‬הם‬
‫אוהבים אותו מאוד‪ .‬אמנון ממש נותן להם את הנשמה‪ ,‬כשהוא עם הנכדים הקטנים הוא כמו ילד בן‬
‫‪ ,18‬ולפעמים נראה שיש לו יותר כוח ממה שיש להורים שלהם‪ ...‬משתולל‪ ,‬משחק‪ ,‬מקפיץ אותם‬

‫באוויר‪ ,‬עושה להם קרקס (או יותר נכון – הם עושים לו קרקס‪")...‬‬

‫‪-73-‬‬

‫שנות ה‪ – 90-‬הילדים עם אבא אמנון‬

‫‪-74-‬‬

-75-

-76-

-77-

-78-

‫בישולים במטבח ו'על האש' בבית הישן בשכונה המזרחית‬

‫‪-79-‬‬

‫מגוון פעילויות בטבע‬

‫‪-80-‬‬

‫כמה מילים על אבי ואמי‬

‫בנקודה זו אני רוצה להזכיר‬

‫ולהוקיר את הוריי – יצחק‬

‫(איצקי) וטובה ז"ל – ולהכיר להם‬

‫תודה‪ .‬הם עלו לארץ בתור ניצולי‬

‫שואה מחוסרי כול והתחילו לבנות‬

‫את עצמם מאפס‪ ,‬הקימו קיבוץ‬

‫ומשפחה לתפארת והתגברו על כל‬

‫הקשיים שזימנו להם החיים‪.‬‬

‫שנת ‪( 2010‬בקירוב) – אבא ואמא איצקי וטובה ז"ל‬ ‫אישיותם והתנהלותם הנחתה‬

‫אותי ומנחה אותי עד היום ואני חושב שחלק מהדברים שהם לימדו אותי‪ ,‬גם העברתי לילדים שלי‪ .‬הם היו‬

‫גאים במשפחה שהקימו‪ ,‬הייתה חשובה להם ההשתייכות והיה חשוב להם לזכור מאיפה הם באו ולאן הם‬

‫הגיעו‪ .‬הם שמחו והתרגשו על כל נכד ונין חדש שהתווסף למשפחה ותמיד היו מוכנים לעזור בכול‪.‬‬

‫אבא שלי היה דמות עם נוכחות‪ ,‬הוא היה אדם ערכי‪ ,‬שקול וישר‪ .‬הוא לא התפשר על יושר‪ .‬אחד הדברים‬
‫המרכזיים שלמדתי ממנו הוא ללכת בדרכים ישרות אפילו אם זה ייקח יותר זמן להגיע למטרה‪ .‬הוא חינך‬
‫אותי שצריך להשקיע בשביל להצליח – אם זה בלימודים‪ ,‬אם זה בעבודה או בכל דבר אחר‪ .‬הוא היווה דוגמה‬
‫לערכים חשובים כמו מוסר עבודה‪ ,‬אחריות‪ ,‬סדר ומשמעת‪ .‬בתהליך ההפרטה של הקיבוץ אבא לימד אותי‬
‫הרבה על התנהלות עם כספים ועם בנקים‪ ,‬זה היה אחד התחומים החזקים שלו‪ ,‬הוא דאג ללמד אותנו לחסוך‬

‫ולא לבזבז כסף‪ .‬יש לו הרבה זכויות בכך שהגענו לבניית בית משל עצמנו‪.‬‬

‫אמא שלי הייתה טובה כמו השם שלה – טובה‪ .‬היא הייתה נעימה ומאירת פנים‪ ,‬אהבה מאוד את המשפחה‬
‫שלה‪ ,‬אהבה מאוד את הטבע ובכלל את החיים‪ .‬תמיד נזכור את הבישולים הנפלאים שלה ואת חדוות היצירה‬
‫והלמידה שלה‪ .‬היא תמיד רצתה ללמוד דברים חדשים‪ ,‬היו לה הרבה תחביבים בשנותיה האחרונות – מעבר‬
‫לבישולים היא הייתה צלמת חובבת ברמה גבוהה מאוד ולמדה מחשבים‪ ,‬הכינה מצגות והייתה מעודכנת‬
‫בכל מה שקורה ברשתות החברתיות ('פייסבוק' ו'ווטצאפ')‪ ,‬היא גם נהגה ללכת פעם בשבוע לשחייה בבריכה‬

‫והשתתפה בחוגים והרצאות‪ .‬תמיד הייתה צעירה ברוחה‪.‬‬

‫במשך שנים רבות אבא ואמא לא דיברו על מאורעות השואה‪ ,‬אולי היה להם קשה‪ ,‬אולי הם רצו לשכוח‪ .‬גם‬
‫אנחנו בתור ילדים לא שאלנו יותר מדי‪ .‬אבל ככל שהנכדים גדלו והתחילו לשאול שאלות דרך עבודות‬
‫השורשים בכיתה ז'‪ ,‬הם יותר ויותר נפתחו והחליטו לספר את סיפור חייהם‪ .‬עם הסיפורים התעורר אצלם‬
‫גם הרצון להראות למשפחה מאיפה באו והם החליטו לקחת את כל הילדים והנכדים לטיול שורשים בכפרים‬
‫בהם התגוררו בהונגריה ובמקומות בהם שהו במהלך המלחמה‪ .‬זו הייתה חוויה מרגשת ובלתי נשכחת עבור‬

‫כל בני המשפחה‪.‬‬

‫‪-81-‬‬

‫שנת ‪ – 1998‬טיול מאורגן לתורכיה‬

‫תחילת שנות ה‪ – 2000-‬טיולי 'שורשים' משפחתיים להונגריה‬

‫‪-82-‬‬

‫‪ – 2002‬סיור במכרות מלח באוסטריה (במסגרת טיול שורשים)‬

‫שנת ‪ – 2002‬תמונה עם המשפחה מצד אבי מהונגריה‪.‬‬
‫עומדים מימין לשמאל‪ :‬מיקלוש‪ ,‬אמא (טובה)‪ ,‬אווה‪ ,‬אביטל‪ ,‬אני‪ ,‬שרה ושרון‪.‬‬
‫יושבים מאחור מימין לשמאל‪ :‬אגי (מחזיקה את ִּבתה הקטנה)‪ ,‬אבא (איצקי)‪ ,‬גלי‪ ,‬אי ְמ ֵרה‪ ,‬דורון‪ ,‬חגי‪ ,‬אוּרי‪.‬‬

‫יושבים מלפנים מימין לשמאל‪ :‬דוד‪ ,‬מירב וגאבור‪.‬‬

‫‪-83-‬‬

‫עם הוריי – איצקי וטובה ז"ל‬

‫‪-84-‬‬

‫השנים האחרונות לחייהם‬
‫במשך שנים רבות אבא היה אדם חזק שתפקד מצוין גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית אך כשהגיע לגיל‬
‫‪ 90‬גופו נחלש והחלה הרעה הדרגתית במצבו‪ .‬בחודשים האחרונים לחייו‪ ,‬למרות החולשה והעייפות הוא עוד‬
‫היה צלול‪ ,‬הוא קצת איבד עניין בחדשות ופוליטיקה שמאוד עניינו אותו בעבר אבל מאוד התעניין בספורט –‬
‫בעיקר כדורגל‪ ,‬טניס או סנוקר‪ .‬הייתי מגיע כמה ערבים בשבוע לצפות איתו במשחקי כדורגל‪ ,‬הוא תמיד היה‬
‫נרדם והייתי מעיר אותו‪ ,‬אבל היה לנו את המשהו הקטן הזה שעוד עשינו ביחד לפני שהוא כבר באמת לא‬
‫היה יכול‪ .‬הוא היה בביתו עד כשבוע לפני פטירתו והשתדלנו כמה שיותר לספק לו את הנוחות בבית‪ ,‬אם זה‬
‫כורסא נוחה‪ ,‬טלוויזיה יותר טובה או עוגות של שרה שמאוד אהב‪ .‬הוא נפטר בשיבה טובה ב‪ 6-‬בדצמבר ‪2014‬‬
‫בגיל ‪ .92‬לאמא שלי היה קשה עם פטירתו של אבא‪ ,‬כי היא הייתה לבד‪ .‬אולי היא לא אמרה את זה אבל היו‬
‫סימנים שזה מציק לה‪ .‬להיות כ‪ 70-‬שנה עם בן אדם ופתאום להישאר לבד זה קשה‪ .‬כשהוא היה בחיים היא‬
‫כל הזמן דאגה לו וכשהוא נפטר אנחנו התחלנו לדאוג לה‪ .‬היא הייתה אישה חזקה ופעילה‪ ,‬גם כשהתקרבה‬
‫לגיל ‪ 90‬המשיכה לשחות בבריכה‪ ,‬השתתפה בחוגים והרצאות והתעסקה בצילום ובמחשבים‪ .‬בשלב מסוים‬
‫חלה אצלה התדרדרות פיזית‪ ,‬ומספר חודשים לפני פטירתה‪ ,‬בדרכה ללימודים במכללה היא מעדה ונפלה‬
‫במרפסת ביתה אך התעקשה לנסוע בכל זאת‪ .‬בסוף ההרצאה במכללה שמו לב שמשהו אצלה לא בסדר וקראו‬
‫לנו לבוא‪ ,‬לקחנו אותה לבית החולים ושם הסתבר שבעקבות הנפילה היא סבלה משבץ מוחי קטן ששיתק לה‬

‫יד ורגל ומאז מצבה התחיל להתדרדר‪ .‬אמא נפטרה בשיבה טובה ב‪ 6-‬בפברואר ‪ 2018‬בגיל ‪.92‬‬
‫קיבלנו מההורים הרבה ערכים בסיסיים – אהבת המשפחה‪ ,‬צניעות‪ ,‬לחיות עם מה שיש‪ ,‬לדבר עם אנשים‬
‫בגובה העיניים‪ ,‬לשמוח בחלקך‪ .‬את כל אלו לא קיבלנו בבית הספר ולא בצבא‪ ,‬אלו דברים שמקבלים מהבית‪.‬‬
‫גם אחרי פטירתם‪ ,‬אנחנו‪ ,‬האחים‪ ,‬משתדלים לשמור על יחסי משפחה טובים‪ .‬מדי פעם מארגנים אירועים‬
‫משותפים‪ ,‬יושבים‪ ,‬מדברים באווירה טובה‪ ,‬עם צחוקים של ילדים ותינוקות ברקע‪ ,‬זה כיף וזה לא מובן‬

‫מאליו‪ .‬יש לנו יתרון במשפחה שהרוב גרים אחד ליד השני וגם שומרים על אחדות ועל קשרים טובים‪.‬‬

‫שנת ‪ – 2013‬משפחת בן יהודה המורחבת‬

‫‪-85-‬‬

‫מתחילת ההפרטה בקיבוץ ועד היום‬

‫תהליכים שקדמו להפרטה‬

‫ניצנים של שינוי – המעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית‬
‫בשנות ה‪ ,70-‬כפר החורש‪ ,‬ששאף לגדול ולא להישאר קיבוץ קטן‪ ,‬קלט 'גרעינים' של משפחות מבחוץ שנקלטו‬
‫כחברי קיבוץ‪ .‬דבר זה גלגל תהליכי שינוי פנימיים וצורות מחשבה וחיים חדשות שחלחלו לאט‪-‬לאט‪ .‬בערך‬
‫ב‪ 1975-‬קמו כמה אימהות צעירות ודחפו את רעיון ה'לינה המשפחתית'‪ .‬הן טענו שהקיבוץ צריך להתארגן‬
‫לכך שהילדים לא יישנו בחינוך משותף בבתי הילדים אלא עם ההורים שלהם‪ ,‬כמו שנהוג בכל העולם‪ .‬הצעה‬
‫כזאת נחשבה לתקדים באותה תקופה אך זה היה צורך נפשי‪ ,‬צורך של האימהות הצעירות שלא רצו להתנתק‬

‫מילדיהן בעודם בגיל כל כך צעיר‪.‬‬

‫למעשה‪ ,‬בקיבוץ הישן היה ניתוק כמעט מוחלט בין ההורים לילדים‪ .‬תינוקות נולדו ומיד נלקחו לישון בבתי‬
‫התינוקות‪ ,‬זה לא היה טבעי‪ .‬זה היה ניסיון של הקיבוצים שקמו בשנים שקדמו להקמת המדינה‪ .‬אולי אז‬
‫זה היה נכון לעשות כך‪ ,‬אך עברו עשרות שנים והתחיל להיווצר לחץ מצד האימהות הצעירות לשנות את‬
‫התפיסה הזאת‪ .‬הנושא עלה לדיונים באסיפה הכללית של הקיבוץ והוחלט להיערך לקראת מהלך כזה‪ .‬זה‬
‫כמובן תהליך שלקח מספר שנים כי הוא דרש הרבה התאמות והיערכויות‪ ,‬בעיקר בנושא הדיור (הגדלת‬

‫חדרים למשפחות עם ילדים או השוואת דיור של הוותיקים עם הצעירים כדי להלין את הילדים בבית)‪.‬‬

‫אני חושב שבשנת ‪ 1978-79‬התהליך הבשיל וזה קרה‪ ,‬כפר החורש עבר ללינה משפחתית‪ .‬אני לא זוכר את‬
‫התאריך המדויק אבל זה היה אירוע מאוד חשוב בקיבוץ‪ .‬זה היה בתקופה ששרה ואני הכרנו וגרנו ביסעור‪,‬‬
‫עוד לפני שהיו לנו ילדים‪ ,‬וכשעברנו לגור בכפר החורש בתור זוג נשוי הגענו למצב שכבר אין לינה משותפת‪,‬‬
‫'נחסך מאיתנו'‪ .‬כשגלי נולדה בפברואר ‪ 1980‬קיבלנו דירה וגלי בתור תינוקת כבר ישנה בבית‪ .‬זו בעצם אחת‬
‫הסיבות העיקריות שבגללן שרה רצתה לעבור מיסעור (קיבוץ של 'השומר הצעיר' שהיה הרבה יותר שמרן‬
‫וקנאי לאידיאולוגיה שלו‪ ,‬שם תהליכי המעבר ללינה משפחתית קרו הרבה יותר לאט)‪ .‬היות ושרה למדה‬
‫חינוך לגיל הרך‪ ,‬כשהיא גמרה את הלימודים כבר 'התלבשו' עליה עם תורנויות‪ ,‬ועוד לפני שהכרתי אותה‪ ,‬זה‬
‫דרבן אותה לא לרצות לחיות בצורת החיים הזאת‪ ,‬היא רצתה לגור בקיבוץ שיש בו לינה משפחתית ולא לינה‬

‫משותפת‪.‬‬

‫זו גם הייתה אחת הסיבות שאיריס‪ ,‬אחות של שרה‪ ,‬עברה לכפר החורש ובעקבות איריס גם הוריהם‪ ,‬איציק‬
‫ומרים‪ ,‬החליטו לעזוב את יסעור ולעבור כחברים לכפר החורש‪ .‬כבר אז הקיבוץ התחיל להשתנות‪ ,‬וזו הייתה‬
‫מגמה כלל־ארצית‪ ,‬בכל הקיבוצים התחילו להגיע למסקנה שזה יותר נכון‪ .‬המגמה הזו הלכה והתגברה והיום‬

‫אין כבר אף קיבוץ עם לינה משותפת‪.‬‬

‫אנחנו באותה תקופה כמובן היינו בעד השינוי‪ .‬אמנם היו גם מתנגדים אבל האימהות הצעירות היו 'כוח‬
‫עולה'‪ ,‬הייתה להן השפעה וזה היה די מובן מאליו שישכנעו את הוותיקים שזה המהלך הרצוי‪ .‬כל התהליך‬

‫‪-86-‬‬

‫הזה עבר בלי מהפכות‪ ,‬לא היו על זה מהומות בקיבוץ‪ ,‬רק לקח שנתיים‪-‬שלוש להתאים את הדירות כדי לא‬
‫לקפח את שכבת הגיל המבוגרת מבחינת הדיור‪ ,‬לא רצו שהוותיקים יישארו עם דירות קטנות בעוד‬
‫שהצעירים מקבלים דירות עם חדר נוסף או שניים שיוכלו להלין בהם את ילדיהן‪ .‬זה היה תהליך שנבנה‬

‫בהדרגה ועבר בלי זעזועים‪.‬‬

‫המשבר הכלכלי של שנות ה‪80-‬‬
‫בשנת ‪ 1984-85‬היה משבר כלכלי גדול בישראל ולאחריו היו שנתיים של אינפלציה גבוהה‪ .‬קיבוצים שבנו‬
‫מפעל והשקיעו השקעות פתאום מצאו את עצמם במצב של חובות‪ .‬באותה תקופה נחתם הסדר חובות של‬
‫הקיבוצים מול המדינה‪ ,‬במסגרתו נתנו לקיבוצים לפרוס בצורה מסודרת את החובות שלהם בשביל לא‬
‫להטיל עליהם עומס כלכלי אדיר שהם לא יוכלו לעמוד בו‪ .‬המצב הזה נמשך מספר שנים עד שהקיבוצים‬
‫התחילו לאט‪-‬לאט לצאת מהמשבר‪ .‬יש קיבוצים שהצליחו להחזיר את החובות שלהם תוך ‪ 10‬שנים ויש‬
‫קיבוצים שלקח להם ‪ 15‬שנים להתאושש‪ .‬לקראת סוף שנות ה‪ 90-‬רוב הקיבוצים התחילו לשנות תפיסה‪,‬‬

‫כאשר המגמה הייתה להיכנס לתהליכים של הפרטה‪.‬‬

‫בגלל המצבים הקשים שהקיבוצים נקלעו אליהם‪ ,‬הייתה מחשבה להמשיך לקלוט חברים מבחוץ אך שכל‬
‫אדם שחי בקיבוץ יהיה אחראי על פרנסתו‪ .‬לפני כן היו הרבה מקרים בהם אנשים יצאו ללמוד ולא עבדו‪ ,‬או‬
‫שעבדו חצאי ימים‪ ,‬וניצלו את העובדה שהקיבוץ מפרנס אותם‪ ,‬אבל כשהיה צריך לתת לקיבוץ בחזרה אז‬

‫היו כל מיני מקרים של השתמטויות מעבודה‪...‬‬

‫ההפרטה בכפר החורש‬

‫תהליכים ראשונים של הפרטה‬
‫בשנת ‪ 2001-2000‬יצא לדרך תהליך ההפרטה בכפר החורש‪ .‬באופן כללי‪ ,‬כך נאמר לכל אחד מחברי הקיבוץ‪:‬‬
‫אתה תקבל משכורת מעבודתך בשוק החופשי ותשלם לקיבוץ את המינימום ההכרחי – מיסי קהילה‪ .‬בשנה‪-‬‬
‫שנתיים הראשונות של ההפרטה המיסים היו נורא גבוהים‪ ,‬כ‪ 20-18-‬אחוז מהמשכורת‪ ,‬אבל היה כל הזמן‬
‫לחץ להתייעל ולהוריד מיסים‪ .‬בכפר החורש עשו את זה בצורה די מהירה‪ ,‬אחרי כשנתיים של הפרטה‬

‫המיסים ירדו לכ‪ 3-‬אחוז מהמשכורת‪ .‬היה 'כסאח' רציני אבל זה השאיר למשפחות הרבה יותר כסף פנוי‪.‬‬

‫התהליך הזה עשה טוב לרוב החברים‪ ,‬מי שהיה לו מקצוע והיה מסודר במקום העבודה שלו קיבל תגמול יפה‬
‫והרוויח מההפרטה‪ ,‬וגם מי שלא היה לגמרי 'מסודר' אז לאט‪-‬לאט התחיל לחסוך כסף‪ .‬רוב האנשים בשנים‬
‫האלה הבינו שהם צריכים לחסוך‪ ,‬אם זה כדי לפתח את ביתם האישי אם זה כדי לקנות רכב וכו'‪ ...‬עם הזמן‬
‫רמת החיים עלתה כי היה יותר כסף פנוי‪ .‬גם אצלנו זה היה ככה‪ ,‬למרות ששרה ואני לא הרווחנו משכורות‬

‫גבוהות‪ ,‬שמרנו וחסכנו וככה בעצם בנינו ב‪ 2012-‬את הבית שאנחנו גרים בו היום‪.‬‬

‫‪-87-‬‬

‫התמודדויות ואתגרים‬
‫בתחילת ההפרטה היו ספקות ואי־ודאות‪ .‬תמיד ידענו שלחלק מהאנשים זה יעשה יותר טוב ולחלק פחות‪,‬‬
‫אבל ידענו שבסך הכול זה יעשה לכולם יותר טוב כי זה ישאיר כסף פנוי למשפחות‪ .‬באותן שנים הוותיקים‬
‫ויתרו על לא מעט כסף‪ ,‬הם ויתרו למען הצעירים כדי שההפרטה תעבור בשלום‪ .‬הוותיקים לא תוגמלו כי הם‬
‫היו כבר בדרכם לפנסיה או שהיו כבר פנסיונרים‪ ,‬והבטיחו להם פנסיית מינימום‪ .‬בהתחלה זה היה ‪2500‬‬
‫ש"ח‪ ,‬אחר כך זה עלה ל‪ 3500-‬ש"ח ורק לפני כמה שנים זה עלה ל‪ 4500-‬ש"ח‪ .‬היו על זה הרבה מלחמות‬
‫בקיבוץ‪ ,‬הרי מדובר בסכומי ענק (כל עלייה בשכר הפנסיה מקפיצה את החוב שהקיבוץ חייב לחברים‬

‫הוותיקים)‪ ,‬אבל בגלל שזה הובטח וקוים אז הנושא של ההפרטה בקיבוץ עבר די בקלות‪.‬‬

‫לדור שלי‪ ,‬שאנחנו היום הוותיקים‪ ,‬יש את הכוח לדרוש מהקיבוץ בגלל שהוותיקים של הדור הקודם ויתרו‬
‫על הרבה דרישות‪ .‬למשל‪ ,‬בתקופה האחרונה דרשנו לעשות השוואת תשתיות חדשות (בחלק מהקיבוץ עשו‬
‫תשתיות חדשות שמתאימות לתקופה הנוכחית בעוד שבשכונות בהן גרו הוותיקים נשארו התשתיות‬
‫הישנות)‪ .‬ואכן‪ ,‬לפני כמה זמן זה עבר בקלפי – הוחלט שאת כל התשתיות הישנות יהפכו לחדשות‪ .‬הוותיקים‬
‫שחיים בשכונה הוותיקה‪ ,‬עדיין חיים עם תשתיות ישנות של ‪ 50-40‬שנה אחורה שחלקן מתחילות להירקב‪,‬‬
‫אם זה צנרת שמתחילה לקבל חלודה ואם זה חוסר‪/‬קשיים בתקשורת‪ ,‬חשמל וכבישי גישה‪ ...‬זה כמובן כרוך‬

‫בהשקעה של כסף‪.‬‬

‫פנסיות לוותיקים‬
‫על פניו‪ ,‬הוותיקים היו צריכים להיות המעכבים של התהליך כי הם היו מרוויחים מזה‪ ,‬אבל הם דווקא הלכו‬
‫לקראת הצעירים‪ .‬בשנת ‪ 2002-3‬החליטו שלא מחלקים כספים‪ ,‬עד שלא ממלאים את ה'גירעון האקטוארי'‬
‫של החברים אלא משקיעים קודם כל בפנסיות‪ .‬קודם כל דאגו לכך שיהיה כסף לכל אורך החיים של‬
‫הוותיקים‪ ,‬שתהיה להם פנסיה‪ .‬זה סיפור של מיליוני שקלים‪ ,‬כי התחילו להפריש לפנסיות בקיבוץ לפי שמות‬
‫רק ב‪ 1998-99-‬ואחר כך באה ההפרטה אז רצו לתת להחלטה הזאת 'יותר בשר'‪ ,‬להשקיע יותר כסף‪ .‬עד אז‬
‫לא היו פנסיות בקיבוץ‪ ,‬בן אדם שהגיע לגיל פנסיה קיבל תקציב רגיל כמו כל שאר החברים‪ .‬עד שנת ‪2001‬‬
‫כולם חיו מהתקציב שהקיבוץ הפריש לחברים‪ ,‬לא הייתה קרן פנסיה אישית‪ ,‬אבל היה ביטחון שהקיבוץ‬
‫ימשיך לתת למשפחות או לחברים את התקציב שמגיע להם‪ .‬על בסיס התקציב הזה בנו את התקציב של‬

‫הפנסיה‪.‬‬

‫אם לא הפרישו פנסיה אז לעת זקנה לאנשים האלה לא היה כסף‪ ,‬כי כשהפריטו את הקיבוץ כל אחד הפריש‬
‫פנסיה מהמשכורת שלו לפי אחוזים שנהוגים עד היום‪ ,‬ולכן היום הפנסיה שלי תהיה משני מקורות – האחד‬
‫הוא פנסיה מהקיבוץ על ‪ 20‬שנה בהן עבדתי אבל לא הפרישו לי פנסיה (עד ההפרטה)‪ ,‬והמקור השני הוא‬
‫פנסיה שצברתי לעצמי ממקום העבודה שלי ב‪ 20-‬השנה האחרונות מתחילת ההפרטה ועד היום‪ .‬אפשר להגיד‬
‫שאני היום בעצם 'זוכה משני העולמות'‪ ,‬ולמעשה ככה רוב החברים הוותיקים בקיבוץ‪ .‬מי שנקלט לקיבוץ‬
‫אחרי שנת ‪ ,2001‬אז כבר בהסכמי הקליטה שלו הוא היה צריך לבוא עם פנסיה שהפרישו לו ממקום העבודה‬

‫‪-88-‬‬

‫בו הוא עבד‪ .‬הקיבוץ כבר לא מחויב אליו מבחינת פנסיה‪ ,‬כי הוא לא עבד מעולם בשביל הקיבוץ‪ .‬הקיבוץ‬
‫מחויב עד תחילת ההפרטה (עד ‪ )2001‬למלא את ה'גירעון האקטוארי' של כל החברים‪ .‬זה היה סיפור סבוך‪,‬‬
‫כיצד לעשות זאת בצורה הכי מאוזנת ושוויונית‪ ,‬אך היום זה מסודר (בתקווה שזה באמת מסודר ולא יהיו‬

‫הפתעות בדרך)‪.‬‬
‫ההפרטה בראייה לאחור‬
‫בפן האישי שלנו‪ ,‬מתחילת ההפרטה‪ ,‬במשך הרבה שנים שרה ואני חסכנו כסף‪ ,‬כי ידענו שהקיבוץ כבר 'לא‬
‫ישים את ידו בכיס' ויעזור לחברים‪ ,‬כי יש הפרטה וכל אחד מקבל משכורת‪ .‬כ‪ 12-10-‬שנים חסכנו גם‬
‫מהמשכורות שלנו וגם מעבודה נוספת שביצענו‪ ,‬כך שמרנו לנו כסף בצד‪ .‬ואז‪ ,‬כשבאמת היה לנו את הכסף‬
‫התחלנו לבנות את הבית שלנו בשנת ‪ .2012‬בראייה לאחור – ההפרטה עשתה למשפחות ולקיבוץ רק טוב‪ ,‬גם‬
‫מבחינה חברתית וגם מבחינה כלכלית‪ .‬העובדה היא שכל האנשים היום בקיבוץ‪ ,‬חוץ מבודדים‪ ,‬שיפצו‬
‫והגדילו בתים ועשו לביתם כמיטב יכולתם‪ .‬אני יכול לספור על יד אחת אנשים שלא שיפצו את ביתם‪ ,‬וגם‬
‫הם בדרך לשיפוץ‪ .‬הקיבוץ היום כבר הרבה שנים בלי חובות‪ ,‬החיים ממשיכים‪ ,‬ובאמת רוב הכסף הולך‬
‫למשפחות כי זה מהמשכורות שמרוויחים האנשים‪ ,‬מי יותר ומי פחות‪.‬‬
‫אני עברתי שני שליש מהחיים שלי ב'קיבוץ הישן'‪ ,‬אך היום אני מרוצה מאוד‪ .‬אם ההפרטה הייתה מתרחשת‬
‫‪ 10‬שנים קודם לכן – הייתי עוד יותר מרוצה‪ .‬כך גם הייתי יכול לעזור לילדים שלי בצורה יותר מסיבית‪ .‬כיום‬
‫אני מברך על תהליך ההפרטה‪ ,‬בסך הכול יצאנו ממנו מחוזקים‪ ,‬למרות הזעזוע‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬ההפרטה‬
‫תפסה אותנו קצת לא מוכנים‪ ,‬מה שנקרא 'מכה מתחת לחגורה'‪ .‬מי שהיה צעיר‪ ,‬כל העתיד היה לפניו והוא‬
‫יכול היה להתחיל הכול מחדש‪ ,‬לעזוב את הקיבוץ‪ ,‬למצוא מקצוע חדש ופרנסה חדשה… מי שכבר היה ותיק‬
‫מאוד אז הוא כבר 'עשה את שלו' והקיבוץ עזר לו במה שהוא צריך‪ ,‬אבל לבן אדם בגיל ‪ 60-50‬כבר יש איזה‬
‫בסיס שעליו הוא עומד ואז פתאום 'שומטים לו את הקרקע מתחת לרגליים'‪ ...‬לא מעט משפחות עברו את‬
‫זה‪ ,‬אך אני חושב שהיום אף אחד לא מצטער על המהלך הזה‪ .‬בסופו של דבר ההפרטה נותנת לאנשים יותר‬
‫חופש‪ ,‬יותר עצמאות‪ ,‬יותר בחירה‪ ,‬יותר אפשרויות‪.‬‬
‫אני מעריך שתהליך ההפרטה רק ילך וימשיך ויהיו עוד שינויים רבים באופי של הקיבוצים‪ .‬למרות שקשה‬
‫לצפות מה יהיה עוד שנים מהיום‪ ,‬לפי דעתי הקיבוצים ילכו ויהפכו ליישובים קהילתיים‪.‬‬

‫‪-89-‬‬

‫עוד כמה מילים לסיכום‪...‬‬

‫חזון לפנסיה‬
‫היום כשכבר פרשתי מהעבודה יש בראשי כל מיני מחשבות של תעסוקה חלופית‪ .‬אני מאמין שמספר שנים‬
‫אני יכול לעבוד לצד יציאתי לפנסיה (ולא להפריע ולהציק לאשתי בעיסוקיה המגוונים)‪ .‬יש לי את מקצוע‬
‫הקירור ומיזוג האוויר שבו אני חושב להמשיך להעסיק את עצמי בעתיד הקרוב (הכול תלוי בפרסום ובשירות‬
‫טוב ללקוח)‪ .‬במקביל‪ ,‬אני רוצה למצוא את 'שביל הזהב' וגם ליהנות מהחיים‪ ...‬ולהמשיך למשל ללמוד‬
‫במכללה‪ ,‬להמשיך לטייל ולהעשיר את עצמי‪ .‬כמו כן‪ ,‬אני מתכנן לנסוע לאמריקה ולעוד יעדים‪ .‬אני רוצה‬
‫למסור מסר לנכדים הצעירים ולילדים – כל השנים אנחנו (כהורים וכסבא וסבתא) תומכים בכם‪ ,‬וזה רק‬
‫בשבילכם‪ ,‬שתבינו שבלי לימודים והשתלבות בטכנולוגיה המתפתחת אין שום סיכוי להתקדם‪ .‬אנשים‬
‫פשוטים תמיד יהיו‪ ,‬ועליכם להיות בדרגה אחת או שתיים מעל אותם אנשים פשוטים‪ .‬כל העולם משתנה‬
‫וכולנו צריכים תמיד להתאמץ ולהמציא את עצמנו מחדש‪ .‬גם אני‪ .‬העיקר שתהיה בריאות ואז הכול מסתדר‪.‬‬

‫מסר לדורות הבאים‬
‫הייתי רוצה שילדיי ונכדיי ידעו שהשתדלתי תמיד להיות קשוב לכולם‪ ,‬ברור שאי אפשר לתת לכולם במנה‬
‫שווה את כל מה שכל אחד צריך ורוצה‪ ,‬פשוט כי יש אילוצים‪ .‬אני רוצה שיזכרו אותי תמיד נותן ומחייך‬
‫ומדרבן את הילדים ואת נכדים להצליח בחיים‪ ,‬כי כל הצלחה שלהם בחיים זה לטובתם‪ .‬בכל מה שהם עושים‬
‫שיחשבו על העתיד שלהם‪ ,‬והלוואי שיהיה להם עתיד ורוד‪ .‬צריך לדעת שהחיים הם לא תמיד ורודים‪ ,‬הם‬
‫בסך הכול חיים די אפורים וקשים‪ ,‬אבל גם בחיים האפורים והקשים צריך תמיד למצוא את הטוב ולהמשיך‬
‫הלאה‪ .‬יש הרבה אנשים שרואים את העולם שאנחנו חיים בו והולכים ונהיים מדוכאים וממורמרים‪ ,‬אבל‬
‫אני אומר שגם אם אתה מוצא את עצמך בתוך ִּביצה‪ ,‬גם שם צריך למצוא את הטוב – שאתה עוד נושם את‬
‫האוויר ולא שוקע בתוך ה ִּביצה‪ .‬הגבורה היא לראות את הדברים הטובים והוורודים שיש בחיים למרות כל‬

‫השחור והאפור‪ ,‬להיות אופטימי‪.‬‬

‫יש לי מסר מאוד כללי אבל לפי דעתי מאוד נכון – כל אדם שמתחיל לתפוס קצת את המציאות שאנו חיים‬
‫בה‪ ,‬שיודע לקרוא ושיודע לחשוב‪ ,‬כדי להגיע למשהו בחיים הוא צריך להתאמץ‪ .‬אין מתנות חינם‪ .‬כדי להגיע‬
‫לחיסכון‪ ,‬כדי להגיע לבית‪ ,‬כדי להגיע לעצמאות כלכלית צריכים להתאמץ וזה לא משנה באיזה תחום‪ .‬יש‬
‫תחרות חזקה מאוד בשוק‪ ,‬יש פיתויים חזקים מאוד מכל מיני גורמים‪ .‬צריכים לבחור את הדרך הנכונה‪,‬‬
‫ואפילו אם לא בוחרים את הדרך הנכונה אז לא להתייאש ותמיד להסתכל על האור שבקצה המנהרה‪ ,‬על‬

‫העתיד‪ .‬אפילו אם נכשלים במשהו‪ ,‬אז לא להתייאש‪ ,‬ולהתגבר על כל האתגרים‪.‬‬

‫שלכם‪,‬‬

‫סבא אמנון‪.‬‬

‫‪-90-‬‬

‫שנת ‪ – 2000‬בר המצווה של שגיא‬

‫אמצע שנות ה‪ – 2000-‬באירוע משפחתי‬

‫שנת ‪ – 2003‬בר המצווה של דורון‬

‫‪-91-‬‬

‫שנת ‪ – 2004‬חינה לקראת החתונה של גלי ושלומי‬

‫שנת ‪ – 2011‬החתונה של שרון ויאיר‬

‫‪-92-‬‬

‫שנת ‪ – 2012‬החתונה של שי וגיל‬

‫שנת ‪ – 2016‬החתונה של שגיא ואפרת‬

‫‪-93-‬‬

‫סבא אמנון עם הנכדים‬

‫‪-94-‬‬