מאור לכשרות ב'

‫חלק ז' ‪471‬‬

‫רשימת הדגים והתולעים הנפוצות בהם‪:‬‬

‫‪ 472‬חלק ז'‬

'‫חלק ח‬ ‫חגבים‬

Locusts

Heuschrecken
Locustes
Саранча



‫חלק ח' ‪475‬‬

‫חגבים‬

‫הרב חננאל סרי ופרופ' זהר עמר‬

‫דרכה של התורה למנות בשמות‬ ‫א‪ .‬מבוא‬
‫את המיעוט‪ .‬אם כן‪ ,‬ברבות המינים‬
‫הטמאים‪ ,‬נקבה התורה בשמותם רק את‬ ‫לפי הכתוב בתורה המותר באכילה‬
‫ארבעת סוגי הטהורים ‪ -‬ארבה‪ ,‬סלעם‪,‬‬ ‫משרץ העוף הוא "ההולך על ארבע אשר‬
‫חרגול וחגב‪ .‬לכל אחד מסוגים אלו נוספה‬ ‫לו כרעיים ממעל לרגליו לנתר בהן על‬
‫המלה "למינו" או "למינהו"‪ .‬חז"ל זיהו‬ ‫הארץ"‪ ,‬ובפירוטם אתה מוצא‪" :‬את‬
‫כל שם מקראי לשם שנהוג היה בימיהם‪:‬‬ ‫הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת‬
‫"ארבה זה גובאי ‪ ,‬סלעם זה רשון‪ ,‬חרגול‬ ‫החרגל למינהו ואת החגב למינהו"‪.‬‬
‫זה ניפול‪ ,‬חגב זה גידאן‪ ".‬המילים "למינו"‬ ‫במשנה נאמרו סימנים נוספים לכשרות‬
‫"למינהו" מוסיפים את "ציפורת הכרמים‬ ‫החגבים ‪" -‬כל שיש לו ארבע רגלים וארבע‬
‫ויוחנא ירושלמית והערצוביא והרזבנית"‪.‬‬ ‫כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו‪".‬‬
‫בסך הכל נימנו אפוא לפי התורה ומסורת‬ ‫רבי יוסי מוסיף במשנה את המילים‪:‬‬
‫חז"ל שמונה שמות של חגבים טהורים‪.‬‬
‫אין הכוונה כאן בהכרח למינים ספציפיים‬ ‫"ושמו חגב"‪.‬‬
‫(ע"פ ההגדרות המדעיות בימינו)‪ ,‬אלא‬
‫לקבוצות חגבים בעלי איפיונים מסוימים‪,‬‬ ‫בקטגוריה של הסימנים הכלליים‬
‫שמובאים בתורה ובמשנה יכולים להכלל‬
‫כפי שהדבר עולה מסוגיית הגמרא‪.‬‬ ‫לכאורה מאות מיני חגבים טהורים‪,‬‬
‫כאימרתו של אבימי בריה דר' אבהו‬
‫"ז' מאות מיני דגים הן וח' מאות מיני‬

‫חגבים"‪.‬‬

‫  חולין סג‪ ,‬ב‬ ‫  ויקרא יא כא‬

‫  חולין סה‪ ,‬א‬ ‫  ויקרא יא כב‬

‫  ראו בהרחבה‪ ,‬ז' עמר‪" ,‬זיהוי מיני שרץ העוף‬ ‫  חולין ג‪ ,‬ז‬
‫– בראי המסורת והמדע"‪ ,‬בד"ד ‪( 11‬תשס)‪ ,‬עמ' ‪5‬‬
‫  בבלי‪ ,‬חולין סג‪ ,‬ב‪ .‬בגירסת הירושלמי (תענית‬
‫‪.22 -‬‬ ‫פ"ד ה"ה) מובא הדבר בשם ר' חנינא בריה דרב‬

‫אבהו‪" :‬שמונה מאות מיני חגבים טהורים"‪.‬‬

‫‪ 476‬חלק ח'‬

‫סימנים‬ ‫מינים נוספים‬ ‫תרגום ארמי‬ ‫שם מקראי‬
‫גובאי‬ ‫ארבה‬
‫אין להם גבחת** ואין‬ ‫ציפורת כרמים*‬ ‫רשון‬ ‫סלעם‬

‫להם זנב‬ ‫אושכף‪ ,‬יוחנא‬ ‫ניפול‬ ‫חרגול‬
‫יש להם גבחת ואין‬ ‫ירושלמית‬ ‫גדיאן‪-‬נדיין‬ ‫חגב‬

‫להם זנב‪ .‬נכלל בהם גם‬ ‫כרספת‪ ,‬שחלנית‪,‬‬

‫זה שראשו ארוך‬

‫יש להם זנב וגבחת‬ ‫ערצוביא (נ"א‪:‬‬

‫עצרוניא‪ ,‬צרויא)‬
‫רזבנית (נ"א‪ :‬דובנית‪ ,‬למין זה אין כנראה‬

‫סימן היכר מיוחד‬ ‫זרבונית)‬

‫* מזוהה עם הגובי המצרי (‪ )Anacridium aegyptium‬באנגלית‪.Egyptian Tree Locust :‬‬
‫** הכוונה כנראה ללוחית הגב של החזה הקדמי שהיא קמורה וחלקה כמצח האדם‪.‬‬

‫המסורת של קבוצה זו השתמרה בשל‬ ‫מעבר לסימנים הכלליים ולשמות‬
‫חשיבותה למאכל‪ ,‬בהשוואה לשאר מיני‬ ‫הספציפיים של החגבים הכשרים‪ ,‬יש‬
‫שרץ העוף‪ .‬דבר המסביר גם מדוע נזכר‬ ‫סימני כשרות נוספים אשר נמסרו במסורת‬
‫שבעל‪-‬פה‪ ,‬ולהם משקל רב ומכריע בכל‬
‫הארבה ראשון‪ ,‬בין המותרים לאכילה‪.‬‬ ‫הקשור לאכילת החגבים בימינו‪ ,‬הלכה‬
‫תהליך איבוד המסורת של שאר‬ ‫למעשה‪ .‬בסימנים אלה נדון בהרחבה‬
‫הקבוצות היה ארוך והדרגתי‪ .‬בימי‬
‫הביניים המוקדמים לא היתה בקהילות‬ ‫בהמשך‪.‬‬
‫אשכנז בקיאות בשמות החגבים הכשרים‪,‬‬
‫מתוך ארבעת מיני החגבים שנמנו‬
‫ולא נשמרה אצלם מסורת אכילה‪.11‬‬ ‫בתורה ניתן לזהות בבירור רק את‬
‫הארבה; לגבי השאר הוצעו פרושים‬
‫מכת ארבה באתיופיה (‪)1978‬‬ ‫אחדים‪ ,‬ולא ניתן להגדירם בבטחון‪.‬‬
‫מתוך‪ :‬הארבה במסורת ישראל‪ ,‬זהר עמר‪ ,‬הוצאת‬ ‫לפי רוב הצעות הזיהוי מקובל שהחרגול‪,‬‬
‫הסלעם והחגב שנזכרו בתורה הם מיני‬
‫אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪2004 ,‬‬ ‫חרקים שלא מתפתח אצלם בדרך כלל יצר‬
‫ההתלהקות‪ .‬המסקנה העיקרית שעולה‬
‫ישנן עדויות אחדות לאכילת חגבים בודדים‬ ‫ממחקרים אלה היתה‪ ,‬שבעבר היו ידועים‬
‫מסוימים‪ ,‬לבד מהארבה (ג'ראד)‪ ,‬שהיו להם‬ ‫במסורת הרבה מיני חגבים כשרים;‬
‫סימני כשרות‪ .‬נוהג זה משקף לדעתנו את שרידיה‬ ‫חלקם מזיקים ובאו בלהקות או במופע‬
‫האחרונים של מסורת מיני 'שרץ העוף' האחרים‬ ‫חברתי וחלקם חיו כפרטים בודדים‪.‬‬
‫שנזכרו בתורה ובמסורת חז"ל‪ ,‬ראו ז' עמר‪,‬‬ ‫אולם במהלך הדורות נשתכחה המסורת‬
‫"אכילת חגבים‪ :‬שקיעי תרבות תלמודית בקרב‬ ‫של רוב המינים ובפועל נאכל במאות‬
‫יהודי תימן"‪ ,‬בתוך‪ :‬עטרת יצחק (י' טוב עורך)‪,‬‬ ‫השנים האחרונות רק ה"ארבה למינו"‪.10‬‬

‫נתניה תשסד‪ ,‬עמ' ‪.177-196‬‬ ‫  ש' בודנהיימר‪" ,‬האנטומולוגיה אצל היהודים‬
‫‪  11‬ראה‪ :‬רש"י ורלב"ג בפירושם לויקרא יא‪ ,‬כא;‬ ‫בימי קדם"‪ ,‬ירושלים‪ ,‬קובץ החברה העברית‬
‫המאירי‪ ,‬בית הבחירה לחולין סה; ט"ז יו"ד פה‪,‬‬ ‫לחקירת ארץ‪-‬ישראל ועתיקותיה‪ ,‬ירושלים תרפח‪,‬‬

‫א; ערוך‪-‬השלחן‪ ,‬יו"ד סי' פה‪.‬‬ ‫עמ' שה‪-‬שטו‪.‬‬
‫  ראה בהמשך בפרק המופע הלהקתי של הארבה‬
‫‪ 10‬אצל יהודי תימן‪ ,‬בעיקר בקרב אלה שהיו‬
‫מרוחקים ממרכז ההשפעה ההלכתית של צנעא‪,‬‬

‫חלק ח' ‪477‬‬

‫ומכל אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬בחלק מקהילות ספרד‪,12‬‬
‫דבר זה הושג הודות לכך שהארבה מודבר‬ ‫צפון‪-‬אפריקה וארץ‪-‬ישראל היו ידועים‬
‫בימינו ע"י ריסוס יעיל באזורי מוצאו‬ ‫חלק ממיני החגבים המותרים באכילה עם‬
‫‪ -‬במזרח אפריקה ובדרום חצי האי ערב‪.‬‬ ‫הסימנים הנוספים שהועברו במסורת‪.13‬‬
‫הדברת הארבה גרמה לכך שלבני יוצאי‬ ‫פסיקתו של ר' חיים בן עטר (תנ"ו‪-‬תק"ג)‬
‫תימן וצפון אפריקה‪ ,‬שנולדו בארץ‪,‬‬ ‫לבני עירו נגד אכילת חגבים השפיעה על‬
‫ושאבותיהם אחזו במסורת אכילת‬ ‫חלק מיהודי צפון אפריקה‪ ,‬שנמנעו מאז‬
‫הארבה הכשר‪ ,18‬חסר הידע בהכרת‬ ‫מלאכלם‪ .14‬אולם היו גם לא מעט רבנים‬
‫סימניהם ובמסורת אכילתם‪ .‬מאחר שבני‬ ‫שיצאו בחריפות כנגד פסיקתו‪ .15‬מסורת‬
‫הדור אשר הכירו את סימני הארבה הכשר‬ ‫אכילת הארבה הכשר נשמרה בימינו‬
‫מתמעטים‪ ,‬קיים חשש שאיתם תיעלם גם‬ ‫בקרב כל בני תימן לפלגיהם השונים ואצל‬
‫המסורת מסיני של כשרות הארבה‪ .‬בלשון‬ ‫חלק מיהודי צפון‪-‬אפריקה‪ .16‬בידי אלה‬
‫"ברם זכור אותו האיש לטוב‪ "...‬שיבחו‬ ‫נשמרה מסורת ברורה רק לגבי מספר‬
‫חכמים אדם שפעל למנוע השתכחות‬ ‫מינים מצומצם בהרבה ממה שלכתחילה‬
‫התורה כולה‪ ,19‬או למנוע גניזתו של אחד‬
‫מספרי המקרא‪ ,20‬ואף אם פעל למען‬ ‫התירה התורה‪.‬‬
‫אפשרות השימוש בהלכות מסויימות‪,21‬‬
‫או למען הצלתה של שמועה אחת!‪.22‬‬ ‫ב‪ .‬החשיבות שבזיהוי החגבים הטהורים‬
‫המסורת הנוגעת לחגבים עדיין קיימת‬ ‫ביובל השנים האחרון נעלמו כמעט‬
‫היום‪ ,‬ובידינו היכולת לשמרה לדורות‬ ‫לגמרי להקות הארבה מארץ‪-‬ישראל‪17‬‬

‫הבאים‪.‬‬ ‫‪  12‬רשב"א‪ ,‬תורת הבית הארוך ג‪ ,‬א; חידושי‬
‫היו שכבר השלימו עם אבדנה של‬ ‫הרשב"א חולין סה‪ ,‬א‪.‬‬
‫מסורת האכילה של החגבים‪ ,‬ואף דרשה‬
‫דרשו כדי לתמוך בכך‪ ,‬ממה שנאמר בחומש‬ ‫‪  13‬ר' שמעון ור' צמח בני ר' שלמה בן שמעון‬
‫דברים (יד‪,‬יט) "וכל שרץ העוף טמא הוא‬ ‫דוראן‪ ,‬ספר יכין ובעז‪ ,‬ליוורנו ‪ ,1781‬א‪ ,‬סי' סד‬
‫לכם"‪ ,‬ולא נאמר "את אלה מהם תאכלו"‬ ‫ודברי המגיה‪ ,‬שם‪ .‬סיכום המקורות על מסורת‬
‫כמו בחומש ויקרא‪ ,23‬ולא נתפרשו סימני‬ ‫הארבה בצפון אפריקה‪ ,‬ראו בתוך ז' עמר‪ ,‬הארבה‬
‫החגבים הטהורים ‪" -‬לרמוז שעתידים‬ ‫במסורת ישראל‪ ,‬רמת גן תשסד‪ ,‬עמ' ‪[ 63-81‬להלן‪:‬‬
‫להשתכח ולהיות נוהגים איסור בכל שרץ‬
‫עמר ארבה]‪.‬‬
‫העוף"‪.24‬‬ ‫‪  14‬ראה‪ :‬פרי תואר יו"ד פה‪ ,‬א ובפירוש אור החיים‬
‫לויקרא יא‪ ,‬כא; ש' שמעוני‪ ,‬גנזי שלום‪ ,‬ליו"ד סי'‬
‫‪  18‬עוד על אכילת ארבה בתימן‪ ,‬ראה‪ :‬א' גימאני‪,‬‬
‫"הארבה במשכנות בני תימן"‪ ,‬בד"ד ‪( 10‬תשס)‪,‬‬ ‫ה‬
‫‪  15‬למשל‪ :‬הרב פתחיה מרדכי בירדוגו‪ ,‬נופת‬
‫עמ' ‪.17-37‬‬ ‫צופים ליו"ד סי' יג; הרב משה טולידנו‪ ,‬מלאכת‬
‫ראה עוד אנציקלופדיה תלמודית בערך חגבים‬ ‫הקודש‪ ,‬לפרשת שמיני; ר' אברהם אנקאווה‪,‬‬
‫זבחים שלמים‪ ,‬הל' שחיטה א‪ ,‬ב; הרב יחיא קורח‬
‫(כרך יד)‪.‬‬ ‫בפרושו לכתר תורה (התאג') 'מרפא לשון' לויקרא‬
‫יא‪ ,‬כא‪ .‬ועוד ראו בהרחבה סוגיה זו‪ ,‬עמר הארבה‪,‬‬
‫‪ 19‬ב"ב כא א‬
‫עמ' ‪.157-174‬‬
‫‪ 20‬חגיגה יג א‬ ‫‪  16‬עמר‪ ,‬הארבה‪ ,‬עמ' ‪63-101‬‬
‫‪  17‬נחילי ארבה גדולים הגיעו לארץ‪-‬ישראל בחודש‬
‫‪  21‬דיני קנסות‪ ,‬ע"ז ח ב‪ ,‬סנהדרין יג ב‬ ‫חשון תשס"ה‪ .‬בעקבות זאת התקיים בראש העין‬
‫בתאריך כה כסלו (תשס"ה)‪ ,‬כנס בנושא שימור‬
‫‪  22‬חולין נד א‬ ‫מסורת הארבה בראשות הרב שלמה מחפוד והרב‬
‫עזריה בסיס ובו השתתפו כ ‪ 350‬איש‪.‬‬
‫‪  23‬יא כב‬

‫‪  24‬ה"ר יחיא קורח בפירושו מרפא‪-‬לשון לכתר‬

‫‪ 478‬חלק ח'‬

‫סימנים ברורים‪ .‬לשם כך כדאי לנסות‬ ‫סימני החגבים‪ .‬ארבע רגלים‪ ,‬שתיים נראות בתמונה‬
‫להעמיד זיהויים אלו על הגדרות מדעיות‬ ‫התחתונה‪ ,‬ארבע כנפיים‪ ,‬החופות רוב הגוף‪ ,‬נראות‬
‫מדויקות‪ ,‬ויתכן שבדרך זו נוכל לקבע‬ ‫יפה בשתי התמונות העליונות (הצבעים של הארבה‬

‫לתמיד את המסורת הזו‪.‬‬ ‫מוטבעים בכנפיים)‪ ,‬שתי רגלי הניתור‪ ,‬למעלה‬
‫בתקופה המודרנית תיתכן השלכה‬ ‫מתוחות ובתחתונה נראית משני הצדדים‪.‬‬
‫מעשית‪ ,‬לנושא זה‪ .‬בשטח ייצור המזון ישנו‬ ‫ע"פ פליקס‪ ,‬החי במשנה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשל"ב‪.‬‬
‫כיום תיעוש מתקדם‪ ,‬הנזקק לחומרי גלם‬
‫המופקים ממקורות שונים‪ ,‬לא מן הנמנע‪,‬‬ ‫חשיבות נוספת קיימת בעצם ידיעת‬
‫שנוכל למצוא שימוש במקור מזון כשר‬ ‫סימני הכשרות‪ ,‬שכן יש מפרשים שראו‬
‫זה‪ ,‬אשר יחסוך לנו בעיות הלכתיות קשות‬ ‫בכך מצות עשה של הבדלת טהור מטמא‪.‬‬
‫הקיימות בהפקת חומרים מאיסורים‪.‬‬ ‫דבריהם הסתמכו על משמעות דברי‬
‫במיוחד לאור העובדה שמדובר במזון‬ ‫הרמב"ם בספר המצוות (עשין קנא‪-‬קנב)‪:‬‬
‫כשר‪ ,‬שאינו בשרי ואינו חלבי‪ ,‬אינו דורש‬ ‫"‪...‬שאנו נצטוינו לדון בסימנים אלו"‪,‬‬
‫שחיטה‪ ,‬תנאי גידולו קלים‪ ,‬והוא מכיל‬ ‫וכך גם משתמע מלשונו בפתיחת הלכות‬
‫מאכלות אסורות‪" :‬לבדוק בסימני‪...‬‬
‫מרכיבי מזון חשובים‪.26‬‬
‫להבדיל בין טמא לטהור"‪.25‬‬
‫ג‪ .‬מין הארבה השכיח‬
‫בעולם קיימים כמה מיני חגבים‬ ‫רבים מנושאי מסורת זו מציינים‪ ,‬כי‬
‫העשויים להופיע בהתאם לתנאים‬ ‫אחד מהסימנים הנדרשים‪ ,‬הוא טביעת‬
‫סביבתיים שונים הן במופע הבודד והן‬ ‫העין‪ ,‬המזהה את החגב הכשר‪ ,‬ללא‬
‫במופע הלהקתי‪ .‬מיני ה"ארבה" הנפוצים‬
‫והחשובים ביותר בעולם העתיק‪ ,‬לפי סדר‬ ‫תורה (תאג') בויקרא יא‪ ,‬כא‪ .‬ועי' הרב שלמה קרח‪,‬‬
‫עריכת‪-‬שלחן ח"ג עמ' קמ‪ ,‬כי עם השמדת הארבה‪,‬‬
‫חשיבותם‪ ,‬הם‪:‬‬ ‫ישתכח במשך הזמנים עד שלא ידעו איזהו הכשר‪.‬‬
‫‪  25‬וכן סמ"ג‪ ,‬עשין סא; ספר החינוך‪ ,‬מצוה קנח‪,‬‬
‫‪ .1‬ארבה המדבר‬ ‫והעיר בעניין זה הרב יוסף חיים קנייבסקי‪' :‬שיש‬
‫אומרים שאפילו אין רוצה לאכלן‪ ,‬מצות עשה‬
‫‪Schistocerca gregaria.‬‬ ‫ללמוד ולידע דיני חגבים ולפ"ז אפילו למנהגנו‪,‬‬
‫‪Desert Locust, Afrikanische‬‬ ‫שאין לנו מסורת איזה מותרין ואין אנו אוכלין‬
‫‪Wüstenschrecke, -‬‬ ‫אותם‪ ,‬מ"מ יש מצות עשה מיוחדת ללמוד דינים‬
‫‪Wanderheuschrecke, Criquet pèlerin,‬‬ ‫אלה‪ ,‬מלבד המצוה הכללית של תלמוד תורה'‬
‫‪Пустынной саранчой‬‬
‫(הקדמה לקונטרס 'קרני חגבים'‪ ,‬עמ' קיד)‪.‬‬
‫ארבה המדבר‬
‫מתוך הארבה במסורת ישראל‪ ,‬זהר עמר‪ ,‬הוצאת‬

‫אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪2004 ,‬‬

‫‪  26‬על ערכו התזונתי של הארבה ושימושיו ברפואה‪,‬‬
‫ראו עמר‪ ,‬הארבה‪ ,‬עמ' ‪55-54‬‬

‫חלק ח' ‪479‬‬

‫נקראים ארבה"‪ .28‬מציאות זו מתאימה‬ ‫‪ .2‬הארבה האירופי הנקרא גם חגב נודד‬
‫גם למסורת שבידי יהודי תימן‪ ,‬ואף היא‬ ‫‪Locusta migratoria‬‬
‫מתייחסת בדרך כלל למין זה‪ .‬שם‪ ,‬כמו‬ ‫‪African Migratory Locust,‬‬
‫בארץ‪-‬ישראל‪ ,‬היה ארבה המדבר שכיח‬ ‫‪Wanderheuschrecke, Criquet‬‬
‫ביותר‪ ,‬בעוד שהחגב הנודד עשוי להגיע‬
‫בעזרת הרוחות לעיתים רחוקות ונדירות‪.‬‬ ‫‪migrateur, Перелетной саранчи‬‬
‫למין החגב הנודד ישנם כמה תת‪-‬מינים‬
‫ויש הממיינים את זה אשר עשוי להגיע‬ ‫‪ .3‬הארבה המרוקני הנקרא גם צלבגב מרוקני‬
‫(נדיר) לתימן כחגב נודד מתת‪-‬מין אפריקני‬ ‫‪Dociostaurus marocanus‬‬
‫(‪)Locusta migratoria migratoroides‬‬ ‫‪Locusta marocana, Marokanische‬‬
‫אם כי בקרב החוקרים אין עדיין הכרעה‬ ‫‪Wanderheuschrecke, Criquet‬‬

‫סיסטימטית מוסכמת‪.‬‬ ‫‪marocain, Марокканская саранча ‬‬

‫במסגרת תישאול שנערך לעשרות רבות‬ ‫צלב גב מרוקני‬
‫של יהודים מתימן שהכירו את הנושא‬ ‫מתוך הארבה במסורת ישראל‪ ,‬זהר עמר‪ ,‬הוצאת‬
‫מקרוב‪ ,‬הוצגו בפניהם פרטים חיים של‬
‫ארבה המדבר‪ ,‬גובי מצרי וחגב הנודד‪.‬‬ ‫אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪2004 ,‬‬
‫כמו‪-‬כן הוצגו בפניהם פרטים מיובשים‬
‫עם מיני חגבים נוספים וסדרה של תמונות‬ ‫‪ .1‬בארץ‪-‬ישראל ובתימן‬
‫חגבים שונים‪ .‬כולם‪ ,‬ללא יוצא מהכלל‪,‬‬ ‫בארץ‪-‬ישראל מצויים שני המינים‬
‫זיהו בבירור‪ ,‬וללא כל היסוס‪ ,‬את ארבה‬ ‫האחרונים במופע הבודד‪ ,‬ויש עדויות‬
‫המדבר כמין הכשר‪ ,‬ובמיוחד הצביעו על‬ ‫היסטוריות בודדות ונדירות להופעתם‬
‫הארבה בגוון הורדרד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬את‬ ‫במופע להקתי באזורנו ולגרימת נזק רב‬
‫החגב הנודד‪ ,‬יש שציינו כלא מוכר‪ ,‬יש שלא‬ ‫לגידולים החקלאיים עם הופעתם‪ .27‬לכן‬
‫יחסו חשיבות להבדלים בינו לבין ארבה‬ ‫למעשה בא בחשבון בעיקר ארבה המדבר‪.‬‬
‫המדבר והחשיבוהו ככשר‪ ,‬ויש שכלל לא‬ ‫מין זה הוא השכיח ביותר מבין אלו‬
‫הבחינו בהבדלים ביניהם‪ .‬שאר המינים‬ ‫שפקדו את הארץ בעבר‪ ,‬ומקורו באפריקה‬
‫היו מוכרים להם מתימן‪ ,‬אך רובם (למעט‬ ‫או בחצי האי ערב‪ .‬ר' שמעון בכר יעקב‪,‬‬
‫שהתייחס בשנת תנ"ד (‪ )1694‬למכת‬
‫גובי המצרי) נחשבו כטמאים‪.‬‬ ‫הארבה ולאכילתו בארץ‪ ,‬כתב‪" :‬כיון‬
‫שלא יש אלא מין אחד‪ ,‬על הרוב כולם‬
‫‪ .2‬בצפון‪-‬אפריקה‬
‫‪  27‬ש' בודנהיימר‪" ,‬על מיני ארבה נדירים בישראל"‪,‬‬
‫בצפון אפריקה שכיחים כל שלושת‬ ‫ארץ‪-‬ישראל‪ ,‬ב (תשיג)‪ ,‬עמ' ‪93‬‬
‫מיני הארבה‪ :‬המדברי‪ ,‬המרוקני והנודד‪.‬‬
‫אולם למעשה‪ ,‬המין השכיח הגורם לנזקים‬
‫הרבים ביותר הוא ארבה המדבר‪ .‬דבר זה‬
‫עולה בקנה אחד עם העדויות שאספנו‬
‫בהקשר לזיהוי מין הארבה הכשר שנאכל‬
‫במרוקו‪ .‬גם שם ניתן להסיק מעשרות‬

‫‪  28‬מ' בניהו‪" ,‬לקוטות לתולדות קשריהם של חכמי‬
‫ארץ‪-‬ישראל עם חכמי איטליה"‪ ,‬סיני‪ ,‬לה (תשיד)‪,‬‬

‫עמ' סה‪[ .‬להלן‪ :‬בניהו]‬

‫‪ 480‬חלק ח'‬

‫שנות העשרים הוכיחו כמה מדענים‬ ‫ראיונות שנערכו‪ ,‬שמין הארבה העיקרי‬
‫ובראשם אוברוב (‪ ,)Uvarov‬שישנם‬ ‫והשכיח ביותר שהותר לאכילה היה ארבה‬
‫חגבים מסויימים‪ ,‬שבהם מאותו המין‬ ‫המדבר‪ .‬לגבי שאר המינים‪ ,‬שהיו מצויים‬
‫עשויים להתפתח שני מופעים שונים‪.‬‬ ‫בצפון‪-‬אפריקה‪ ,‬יש עדויות מעורפלות‬
‫כל פרט הבוקע מהביצה עשוי להתפתח‪,‬‬ ‫יותר‪ ,‬שאינן מאפשרות‪ ,‬לפי שעה‪ ,‬להגיע‬
‫בהתאם לתנאים השוררים בסביבתו‪,‬‬ ‫למסקנות חד‪-‬משמעיות‪ .‬חלק ניכר מהן‬
‫לאחד משני מופעים‪ :‬להקתי (‪phasis‬‬ ‫מצביע על אפשרות שגם הארבה המרוקני‬
‫‪ )gregaria‬ובודד (‪ .)phasis solitaria‬אלה‬ ‫נאכל‪ .‬מחמת עדויות אלו‪ ,‬נתרכז בסקירה‬
‫נבדלים ביניהם בצורת גופם‪ ,‬בצבעיהם‪,‬‬
‫ברבייתם‪ ,‬בהתפתחותם ובאופי פעילותם‪.‬‬ ‫זו רק בארבה המדבר‪.‬‬
‫שני המופעים נבדלים זה מזה בצורה‬
‫קיצונית עד כי בעבר סברו שמדובר בשני‬ ‫ד‪ .‬הארבה המלוהק והמזיק‬
‫מינים שונים‪ .‬הגורם העיקרי שאחראי‬
‫למעבר ממופע בודד ללהקתי הוא העליה‬ ‫יהודי תימן וצפון אפריקה לא נהגו‪,‬‬
‫ההולכת וגדלה בצפיפות האוכלוסיה‪,‬‬ ‫בדרך כלל‪ ,‬ללקט חגבים שחיים כפרטים‬
‫ובהתאם לתנאים סביבתיים‪ ,‬כמו‪ :‬לחות‪,‬‬ ‫בודדים‪ ,‬אלא רק ארבה שמופיע בלהקות‪.‬‬
‫הרב עמרם קורח‪ ,‬רבה הראשי והאחרון‬
‫טמפרטורה וזמינות מזון‪.33‬‬ ‫של יהדות תימן בגלותה‪ ,‬כתב בספרו סערת‬
‫תימן‪" :29‬מסורת וקבלה בכל נפות תימן‬
‫המופע הנודד הוא הצורה המזיקה‬ ‫מדורות קדומים‪ ,‬שהארבה המפורסם‬
‫ביותר לצמחיה ולמקורות המזון של‬ ‫העולה בריבוי עצום‪ ,‬הנקרא בערבי ג'ראד‪,‬‬
‫האדם‪ .‬כמעט כל המקורות המתעדים את‬ ‫שמין חגב הוא וטהור"‪ .‬מכאן דייק הרב‬
‫אכילת הארבה הכשר מציינים את נזקיו‬ ‫שלמה קורח‪" :30‬ומה שדקדק לומר הבא‬
‫ואת הרעב שנגרם בעטיו מחד גיסא‪ ,‬ואת‬ ‫בריבוי עצום‪ ,‬בא לאפוקי מאלה הנמצאים‬
‫תועלתו כמאכל מאידך‪ .‬כך כתב הרב מ'‬ ‫בשדות בודדים‪ ,‬ובדרך כלל צבעם משונה‬
‫טולידנו‪" :34‬לכן דינא הוא דחגבים אלו‬ ‫כגון ירוק ובעלי גוונים אחרים‪ ,‬ואינם‬
‫הבאים בעת צרה ליעקב וישחיתו את‬ ‫כצבע אלה הבאים בריבוי‪ ,‬דרך כלל צבעם‬
‫יבול הארץ‪ ,‬שיש להם ד' סימני טהרה‬ ‫חום אפור‪ ".‬סימנים אלו מתייחסים‬
‫הם ובניהם אשר ילדו הנקרא אמרי"ד‪,‬‬ ‫לארבה המדבר מהמופע הבודד‪ .‬וכן‬
‫שמותר לאוכלם בקינוח סעודה בשבתות‬ ‫העיר הרב יוסף קאפח‪" :31‬בדרך כלל אין‬
‫המינים הטמאים באים מחנות מחנות‪,‬‬
‫וי"ט‪".‬‬ ‫אלא מתרבים בימות הגשמים‪ ,‬ביחוד בין‬
‫דשאים ועשבים‪ .‬אבל המינים הטהורים‬
‫למעשה‪ ,‬רק את המופע ההמוני של‬
‫הארבה ניתן ללקט בכמויות גדולות‪ ,‬ללא‬ ‫באים מחנות מחנות‪ ,‬ויצא חצץ כולו‪".32‬‬
‫טרחה מרובה‪ .‬הדבר כמעט אינו מעשי‬
‫במופע הבודד‪ .‬המופע הנודד שונה מהמופע‬ ‫בספרות המדעית הכינוי "ארבה" אינו‬
‫הבודד במראהו‪ ,‬למשל גווניו‪ ,‬שהיו‬ ‫מורה על מין מסויים של חגבים‪ ,‬אלא‬
‫על תופעה ביולוגית של חגבים המופיעים‬
‫‪B. Uvarov, Grasshoppers and Locusts, 33‬‬ ‫בלהקות ולא במופע בודד‪ .‬בראשית‬
‫‪Cambridge 1977; A. Steedman, locust Handbook,‬‬
‫‪England 1990; M.P.Pener, "Locust Phase‬‬ ‫‪  29‬ירושלים תשנג‪ ,‬עמ' צד‬
‫‪Polymorphism and its Endocrine Relations",‬‬ ‫‪  30‬עריכת השולחן ח"ג‪ ,‬בני‪-‬ברק תשמה‪ ,‬עמ' קלו‬
‫‪Advances in Insect Physiology, 23 (1991), pp. 1-‬‬
‫‪79.‬‬ ‫‪  31‬הליכות תימן‪ ,‬ירושלים ‪ ,1987‬עמ' ‪218‬‬
‫‪  32‬משלי ל כז‬
‫‪  34‬מלאכת‪-‬הקודש לפרשת שמיני‬

‫חלק ח' ‪481‬‬

‫והקניית תנאים סביבתיים שונים‪ .‬אמנם‬ ‫סימנים חשובים בהגדרת הארבה הטהור‬
‫ידוע שאין חפיפה מוחלטת בין הגדרת‬ ‫ע"פ המסורת‪ .‬נראה שלכתחילה היה גם‬
‫"מין" בסיסטמטיקה המדעית החדישה‬ ‫הארבה הבודד מותר באכילה‪ ,‬שכן יש לו‬
‫ובין משמעותו ההלכתית‪ .38‬אולם גם על‪-‬‬ ‫סימנים המתאימים למובא בתורה ובדברי‬
‫פי ההלכה‪ ,‬ש"היוצא מן הטמא ‪ -‬טמא‪,‬‬ ‫חז"ל‪ ,‬אלא שבשל המציאות הנזכרת לעיל‬
‫והיוצא מן הטהור ‪ -‬טהור"‪ .39‬ברור שיש‬ ‫יש בידינו כיום מסורת ברורה ומוצקה רק‬
‫להתיר את שני המופעים כיון שהם‬
‫יוצאים זה מזה‪ .‬סביר להניח שבעבר היתה‬ ‫לגבי המופע המתלהק‪.‬‬
‫גם מסורת של אכילת הארבה מהמופע‬
‫הבודד‪ ,‬והאיסור בימינו הוא רק משום‬ ‫ראיה נוספת לזיהוי הארבה הכשר‬
‫העדר מסורת‪ .‬הרב יוסף קאפח נשאל‬ ‫בימינו עם המופע ההמוני ניתן ללמוד‬
‫בענין כשרותו של הארבה מהמופע הבודד‪,‬‬ ‫מדיני תענית‪ .‬לפי המשנה‪ 35‬היו מתריעין‬
‫והשיב‪ ,‬שאם כיום ברי לנו לגמרי שקיימת‬ ‫ומתענים רק כאשר היו מגיעות להקות‬
‫זהות מוחלטת בינו לבין הארבה המלוהק‬ ‫הארבה (=גובאי) והחסיל‪ .‬בארץ‪-‬ישראל‬
‫הכשר‪ ,‬אין להבדיל ביניהם מבחינה‬ ‫היתה תופעה זו מתאימה רק לארבה‬
‫המדבר‪ .‬אמנם ר' שמעון בן אלעזר סבר‬
‫הלכתית‪ ,‬וגם הארבה הבודד מותר‪.‬‬ ‫שאף על החגב מתריעין‪ ,36‬אלא שדעתו לא‬
‫התקבלה להלכה‪ .37‬שאר המינים (סלעם‪,‬‬
‫ו‪ .‬כיצד נעשה זיהוי הלכתי בנושא‬ ‫חרגול) לא נזכרו כלל לענין תענית‪ ,‬ומכאן‬
‫כשרות?‬ ‫בפשטות שאין מדובר במינים מזיקים‬
‫הבאים בלהקות‪ ,‬אלא מדובר בחגבים‬
‫זיהוי בעלי החיים הטהורים נעשה‪ ,‬ע"פ‬ ‫החיים באופן תמידי בארץ‪ ,‬כפרטים‬
‫שמותיהם‪ ,‬מסורת אכילתם וסימניהם‪,‬‬ ‫בודדים‪ .‬ועדיין צריך להוסיף הסתייגות‬
‫כמוש"כ הרמב"ם בהל' מאכלות‬ ‫ולהדגיש‪ ,‬שאין זה תנאי מפורש בהלכה‬
‫אסורות‪" :40‬עוף טהור נאכל במסורת‪,‬‬ ‫לכשרות החגבים‪ ,‬שיהיו במופע מלוהק‪.‬‬
‫והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום‬ ‫מה עוד‪ ,‬שיש עדויות ממחוזות שונים‬
‫שזה עוף טהור‪ .‬ונאמן צייד לומר עוף זה‬ ‫בתימן שנאכלו גם חגבים ממינים שהופיעו‬
‫התיר לי רבי הצייד‪ ,‬והוא שיוחזק אותו‬
‫צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן‪.‬‬ ‫כבודדים‪.‬‬
‫מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק‬
‫בסימנין אלו שנתנו חכמים‪ ".‬הוא הדין‬ ‫ה‪ .‬היחס ההלכתי בין שני המופעים‬
‫לחגבים‪" :41‬מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן‬ ‫של הארבה‬

‫‪  38‬ראה‪ :‬י' פליקס‪ ,‬כלאי זרעים והרכבה‪ ,‬תל‪-‬‬ ‫אם אכן קיימת הבחנה בענין כשרות‬
‫אביב תשכז‪ ;10-11 ,‬מ' כסלו‪" ,‬עקרונות המיון‬ ‫הארבה‪ ,‬בין הארבה מהמופע הבודד‬
‫לקבוצות של בעלי‪-‬חיים בתורה והדגמתם בשמונה‬ ‫לארבה מהמופע הנודד‪ ,‬הרי שמדובר‬
‫השרצים"‪ ,‬חלמיש‪( 7 ,‬תשמט)‪ ,‬עמ' ‪ ;27-40‬עמר‪,‬‬ ‫בתופעה לא סבירה‪ .‬מבחינה מדעית‬
‫זיהוי שרץ העוף‪ ,‬בד"ד ‪ ,11‬עמ' ‪ ,12-20‬וראה עוד‬ ‫ארבה המדבר מהמופע הבודד וארבה‬
‫מאמרו של הרב אלחנן בן‪-‬נון‪ ,‬הגדרת ה"מין"‬ ‫המדבר הנודד הם מין אחד‪ .‬יתירה מזאת‪,‬‬
‫בכלאים עפ"י שיטת הרמב"ם‪ ,‬תחומין‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬ ‫מזחלים שבקעו מביצים ניתן לקבל חגבים‬
‫בוגרים במופעים שונים‪ ,‬בהתאם לצפיפות‬
‫‪ 107‬ואילך‪.‬‬
‫‪  39‬משנה‪ ,‬בכורות א ב‬ ‫‪  35‬תענית ג ב‬
‫‪  36‬תענית יט ב‬
‫‪  40‬א‪ ,‬טו‪-‬טז‬ ‫‪  37‬רמב"ם‪ ,‬הל' תענית ה‪ ,‬י‬
‫‪  41‬הל' כב‬

‫‪ 482‬חלק ח'‬

‫העונה לתיאור זה‪ .‬רגלי הניתור ממוקמות‬ ‫אוכל‪ ,‬והצייד נאמן עליהן כעוף‪ ,‬ומי‬
‫תמיד מאחורי רגלי ההליכה‪ ,‬ולא לכיוון‬ ‫שאינו בקי בהן בודק בסימנין‪ ".‬וכך נפסק‬
‫הראש‪ .‬רבי חיים בן עטר ראה את פירוש‬ ‫גם בשולחן ערוך‪ .42‬השמות והסימנים‬
‫רש"י כעיקר‪ ,‬ופקפק על פיו במהימנותה‬ ‫נכתבו לנו בתורה‪ ,43‬והמסורת תוארה לנו‬
‫של מסורת האכילה שהיתה במקומו‬ ‫במדרשי חז"ל ‪" -‬תנא דבי רבי ישמעאל‪:‬‬
‫(העיר סאלי במרוקו)‪ .‬את הסתמכותו על‬ ‫זאת החיה אשר תאכלו ‪ -‬מלמד‪ ,‬שתפס‬
‫הקב"ה מכל מין ומין והראה לו למשה‬
‫דברי רש"י דחו מחזיקי המסורת בכך‪:‬‬ ‫ואמר לו‪ :‬זאת אכול וזאת לא תיכול"‪.44‬‬
‫א‪ .‬רש"י בא רק לפרש בעיות‬ ‫ומעין זה עשה משה "מלמד שהיה משה‬

‫המתעוררות בפסוקים‪ ,‬ואיננו פוסק‪.47‬‬ ‫אוחז החיה ומראה להם לישראל"‪.45‬‬
‫ב‪ .‬רש"י בדבריו אלה הוא יחיד מול‬
‫רבים‪ ,‬הן בזיהוי הארבה ע"י הגאונים‪ ,48‬הן‬ ‫ז‪ .‬סימני שרץ העוף בתורה ובמסורת‬
‫בתיאוריו של הנביא יואל‪ ,‬ומכל התנאים‬ ‫חז"ל‬
‫ועד לראשונים לא מצאנו עוד חכם שכתב‬
‫סימני שרץ העוף שמופיעים בתורה‬
‫כמוהו‪ ,‬ואף לא בספרי הסוד‪.49‬‬ ‫ובמשנה מזכירים את הסימנים הבאים‪:‬‬
‫ג‪ .‬אף שרש"י כתב בהמשך פירושו‬
‫"ויש הרבה מהם במקומנו בינותינו"‪ ,‬לא‬ ‫א‪ .‬ארבע רגלים ‪ -‬הכוונה לארבע רגלי‬
‫ידוע אף מין חגב אחד המתאים לתיאור‬ ‫הליכה קדמיות‪.‬‬
‫זה‪ .‬אף שר' חיים בן עטר מספר על תלמיד‬
‫חכם שמצא חגב שסמוך לצוארו היו לו‬ ‫ב‪ .‬זוג רגלי ניתור אחוריות‪ ,‬המכונות‬
‫קרסולים‪ ,‬מכל מקום עדות רחוקה זו‬ ‫במקורות "כרעים" או "קרסולים‬
‫יחידאית היא‪ .‬ואף שנמסרה בשם ת"ח‪,‬‬
‫יש מקום להטיל בה ספק‪ ,‬שכן יתכן ולא‬ ‫(קרצולים)"‪.‬‬
‫מדובר בקרסולים המיועדות לניתור‪,‬‬ ‫ג‪ .‬ארבע כנפים‪ :‬זוג כנפי תעופה וזוג‬
‫ומה שראה אותו חכם הינו זוג זרועות‬ ‫כנפי חפייה ועליהם להיות חופות את רוב‬
‫המשמשות לתפישת טרף‪ ,‬כפי שמוכר‬
‫לנו אצל גמל‪-‬שלמה‪ ,‬שבודאי לא סביר‬ ‫גופו‪.‬‬
‫לזהותו כחגב טהור (כיון שאינו מוכר‬ ‫ד‪ .‬לדעת ר' יוסי שמו צריך להיות ידוע‬
‫כמכת מדינה‪ ,‬וכן בגלל עובדת היותו בעל‬
‫כחגב‪.‬‬
‫חיים טורף)‪.‬‬
‫אולם קשה לפטור את הבעיה בהנחת‬ ‫‪ .1‬כרעי השרץ‬
‫טעות‪ ,‬שכן רש"י ציין את שמו הלועזי של‬
‫הארבה ‪ -‬לנגושטא‪ .50‬הרא"ה ור' יהונתן‬ ‫פירושו של רש"י‪ 46‬עורר בעיה בזיהוי‬
‫סימנם של הכרעיים‪ .‬רש"י פירש‪" :‬כרעיים‬
‫‪  47‬שו"ת נופת‪-‬צופים יו"ד סי' יג‪ .‬וראה גם יד‪-‬‬ ‫ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" ‪ " -‬סמוך‬
‫מלאכי בכללי רש"י סעיף ב‪.‬‬ ‫לצוארו יש לו כמין שתי רגלים‪ ,‬לבד ארבע‬
‫רגליו; וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ‪,‬‬
‫‪ 48‬תיאורי רס"ג בתפסיר‪ .‬בעל מרפא‪-‬לשון ציין‬ ‫מתחזק באותן שתי כרעים ופורח‪ ".‬פירוש‬
‫לרב האי גאון בספר המפתח למסכת שבת‪.‬‬ ‫זה לגבי מיקומם של הכרעיים ותפקידם‬
‫יצר קושי גדול‪ ,‬שכן לא ידוע לנו שום חגב‬
‫‪  49‬עץ‪-‬חיים‪ ,‬העוסק בטעמי המצוות‪ ,‬מצוה סב‪,‬‬
‫צויין במרפא‪-‬לשון‪.‬‬ ‫‪  42‬יו"ד פב‪ ,‬ב‬
‫‪   43‬ויקרא יא; ודברים יד‬
‫‪  50‬מדובר בלעז צרפתי קדום‪ ,‬ועד היום נקרא כך‬
‫הארבה בספרדית (משה קטן‪ ,‬אוצר לעזי רש"י‪,‬‬ ‫‪  44‬חולין מב א‬
‫‪  45‬ספרא שמיני ב‬
‫ירושלים תשנא‪ ,‬ערך ‪)3170‬‬ ‫‪  46‬ויקרא יא‪ ,‬כא‪ ,‬ולסוגית הגמרא‬

‫חלק ח' ‪483‬‬

‫ולא כמו בבעלי חיים אחרים שהכרעיים‬ ‫מלוניל הביאו את דברי רש"י‪ ,‬אולם‬
‫נמצאות סמוך לזנב‪.53‬‬ ‫בהדגשה שמדובר ברגלים "האחרונים"‪,‬‬
‫ובפירוש רבינו נסים על הרי"ף לא נמצאות‬
‫‪ .2‬כנפי השרץ‬ ‫המלים הבעיתיות "סמוך לצוארו"‪ .‬משום‬
‫כך הוצעו מספר פירושים אחרים להבנת‬
‫הכנפיים מכונים בפי חלק מעולי‬
‫תימן בשם "לבוש"‪ ,‬והוא צריך לכסות‬ ‫דברי רש"י‪:‬‬
‫את כל גוף הארבה‪ .54‬הצורך שהכנפיים‬ ‫א‪ .‬הרב יוסף קאפח הציע הסבר‪ .51‬לפיו‬
‫יחפו את רוב הגוף מתייחס לחגבים‬ ‫הכרעיים אינן רגלי הקפיצה אלא מדובר‬
‫בעלי הכנפיים הארוכות‪ ,‬והוא בא‬ ‫בשתי הקדמיות מבין ארבע הרגלים‬
‫למעט חגבים שכנפיהם אינם חופות‬ ‫הרגילות‪ ,‬וכוונת רש"י שהוא מתחזק‬
‫את רוב גופם גם בשיא התפתחותם‪,‬‬ ‫בהם לפני הקפיצה‪ .‬הוא מסתייע בתרגום‬
‫והידועים בשם קצרי‪-‬כנפיים‪ .‬דוגמה‬ ‫הירושלמי לפסוק זה‪ ,‬המתרגם את המלים‬
‫לחגב קצר‪-‬כנפיים הוא צלבגב קצר‪-‬כנף‬ ‫"לנתר בהם"‪" - 52‬למשרג בהון"‪ ,‬פו ַעל‬
‫(‪ )Notostaurus cephalote‬ישנם מיני‬ ‫שבספר הערוך התפרש במספר מובנים‪,‬‬
‫חגבים שאין להם כלל כנפים‪ ,‬או שניתן‬ ‫והשלישי שבהם הוא "ירידה"‪ .‬פעולה‬
‫להבחין בהם רק בניצני כנפים מנוונות‪.‬‬ ‫כזו תואמת את לשון הפסוק בו נאמר‬
‫דוגמאות לחגבים חסרי כנפים הם‪:‬‬ ‫"על הארץ"‪ ,‬ולא "מעל הארץ" שהיה‬
‫כרבלתן הסלעים (‪Prionosthenus‬‬ ‫מתאים יותר‪ ,‬אם היתה הכוונה לקפיצה‬
‫‪ )galericulatus‬ורגבן בית‪-‬הלחמי‬ ‫עצמה‪ .‬על פירוש זה קשה‪ ,‬שכן קפיצתו‬
‫של החגב נעשית בעיקר ברגלי הקפיצה‪.‬‬
‫(‪.)Ocneropsis bethlemita‬‬ ‫כמו כן נראה סביר יותר שהכינוי היחודי‬
‫"כרעיים" ניתן לרגלים היחודיות‪ ,‬ולא‬
‫כאשר אנו דנים בארבה המדבר‪ ,‬הרי‬
‫ש"כנפיו חופות את רוב גופו" הוא סימן‬ ‫לשתים מבין ארבע הנראות זהות‪.‬‬
‫המציין שלב מתקדם בהתפתחותו לאחר‬ ‫ב‪ .‬בשו"ת נופת‪-‬צופים ביאר‪ ,‬שכוונת‬
‫התנשלות חמישית וזוהי בעצם הפיכתו‬ ‫רש"י היא שסמיכותן של כרעי הניתור‬
‫לבוגר‪ .‬לסימן זה יש נפקא מינה חשובה גם‬ ‫האחוריות לצואר‪ ,‬הינה מבחינת הגובה בו‬
‫בהקשר לשלבים הראשונים בהתפתחות‬ ‫הן ממוקמות ביחס לקרקע‪ ,‬ובניגוד לשאר‬
‫ארבה המדבר‪ .‬בשלבים המוקדמים יותר‪,‬‬ ‫הרגלים שמצויות מתחת לגוף‪ .‬כרעיים‬
‫הזהים לפי רוב החוקרים ל"גזם"‪" ,‬ילק"‪,‬‬ ‫אלו עולות גבוה יותר מגובה הגוף‪ ,‬שמעליו‬
‫ו"חסיל" הנזכרים ביואל א‪ ,‬ד‪ ,55‬הוא חסר‬
‫כנפיים או שאין הם חופות את רוב גופו‪.‬‬ ‫נמצא רק ראשו של החגב‪.‬‬
‫הגמרא‪ 56‬מסיקה ש"אין לו עכשיו ועתיד‬ ‫ג‪ .‬ר' אמיתי בן דוד ביאר בספרו שיחת‪-‬‬
‫חולין‪ ,‬שכוונת רש"י היא שרגלים אלו‪,‬‬
‫‪  53‬ועוד ראו בהרחבה בסוגיה זו‪ ,‬עמר‪ ,‬הארבה‪,‬‬ ‫למרות מיקומם בסוף כל הרגלים‪ ,‬עדיין‬
‫עמ' ‪.163-167‬‬ ‫הן מצויות בחצי הקדמי של גוף החגב‪,‬‬

‫‪  54‬השווה לדברי מדרש הגדול (שמות י‪ ,‬יז)‪" :‬לבושו‬ ‫‪  51‬בפירושו לרמב"ם הל' מאכ"א פ"א הע' לא‬
‫דומה לסרק (שריון)"‪ .‬וכן ז' עמר‪" ,‬סימני הארבה‬ ‫ובספר המצוות עמ' קלד הע' ‪.25‬‬
‫לאור מדרש מאוחר"‪ ,‬על אתר ח‪-‬ט (תשסא)‪ ,‬עמ'‬
‫‪  52‬על מלה זו העיר ר' אברהם בן עזרא‪ ,‬שאין לה‬
‫‪.99-106‬‬ ‫אח במקרא כשהיא עם נו"ן‪ .‬ר"י אבן ג'נאח אכן‬
‫‪  55‬בניגוד לר"א אבן עזרא (יואל א ב) והמאירי‬ ‫פירשה אחרת‪ ,‬כפעולת הפיכת העפר והסרתו‬
‫(חולין סה א) שפירשו‪ ,‬שמדובר בשמות מיני‬
‫ממקומו‪.‬‬
‫חגבים טמאים‪.‬‬
‫‪  56‬חולין סה א‬

‫‪ 484‬חלק ח'‬

‫של הרמב"ם למשנה‪ ,‬ובעקבותיו נטה‬ ‫לגדל לאחר זמן כגון הזחל מותר"‪ ,57‬ואם‬
‫המגיד‪-‬משנה לפרש כך את לשונו במשנה‪-‬‬ ‫כן מותר לאכול את הארבה כבר בדרגות‬
‫תורה‪ ,‬למרות הקושי הלשוני‪ .‬כך פסקו‬ ‫התפתחותו הראשונות‪ ,‬בטרם התפתחו‬
‫גם הרשב"א‪ ,‬הר"ן‪ ,‬הרא"ש‪ ,‬והשו"ע‪,61‬‬ ‫הכנפים למלוא אורכן‪ .‬אלא שבדיעבד‬
‫ולמעשה יהודי תימן החמירו ואכלו רק‬ ‫נמנעו רוב יהודי תימן מלאכלם בדרגות‬
‫מוקדמות‪ ,‬כאשר עדיין לא התפתחו‬
‫את הארבה עם הסימנים שנקרא חגב)‪.‬‬ ‫כנפיים או שהכנפיים עדיין לא חפו את‬
‫רוב גוף הארבה‪ .‬סביר שלא אכלו את‬
‫ג‪ .‬השיטה הממוצעת ‪ -‬לפיה יש לדעת‬ ‫הזחלים רק מפני שהיו קטנים וכחושים‪,‬‬
‫ששמו חגב רק כאשר צורתו משונה‬ ‫והדבר לא נבע מצד חשש איסור‪ ,‬אלא‬
‫מהרגיל (כגון שראשו צר ויש לו זנב‪ ,‬וכן‬ ‫מתוך שלא הורגלו לעשות כן ומצד "דלא‬
‫כשאנו נתקלים בסוג שיש לו כל הסימנים‪,‬‬ ‫חזי להו לאינשי"‪ .58‬לפי הרב פתחיה מרדכי‬
‫אולם צורתו שונה מאד‪ ,‬כמו הצרצור ‪-‬‬ ‫בירדוגו‪ ,‬במרוקו לא נהגו לאכול את זחלי‬
‫הצרצר‪ ,‬זו שיטתו של הרמב"ם בפירושו‬ ‫החגבים‪ ,‬אך לא משום איסור‪ ,‬אלא משום‬
‫המתוקן למשנה ובהלכה במשנה‪-‬תורה‪.‬‬ ‫מיאוס‪ ,‬ואפשר שגם משום מראית עין‪.59‬‬
‫כך כתב הרלב"ג‪ ,‬וכך הבין המהרש"א‪62‬‬
‫‪ .3‬הצורך בשם "חגב"‬
‫בשיטת רש"י)‪.‬‬
‫סימן נוסף נדרש לפי רבי יוסי במשנה‪:60‬‬
‫סברתו של ר' יוסי‪ ,‬שיקרא שמו חגב‪,‬‬ ‫שיקרא שמו "חגב"‪ .‬בראשונים נמצאו‬
‫מעלה קושי‪ ,‬שהרי רק אחד המינים‬
‫המותרים מהתורה נקרא בשם "חגב"‪,‬‬ ‫שלוש שיטות בהבנתו‪:‬‬
‫ולידו נרשמו כמותרים באכילה גם‬
‫הארבה‪ ,‬הסלעם והחרגול‪ ;63‬אם כן‪ ,‬כיצד‬ ‫א‪ .‬השיטה המקילה ‪ -‬לפיה רבי יוסי‬
‫יוכל לדרוש ר' יוסי מכל המינים להקרא‬ ‫הינו דעת יחיד‪ ,‬ולכן אין צורך לחוש‬
‫בשם "חגב"? את הדרישה ששמו יהיה‬ ‫לדעתו‪ ,‬ומספיקה בדיקה בסימנים‬
‫האחרים (שיטה זו מיוחסת לרי"ף‪ ,‬כמו‬
‫חגב ניתן אפוא להבין בשתי צורות‪:‬‬ ‫כן מובא בחידושי הרשב"א ובמאירי בשם‬

‫א‪ .‬מדובר בשם פרטי מדויק מאד‪ .64‬ולכן‬ ‫מקצת רבנים)‪.‬‬
‫מקצת הפוסקים חיפשו קבלה ברורה של‬
‫איש מפי איש ששמו חגב‪ ,‬למרות שאנשי‬ ‫ב‪ .‬השיטה המחמירה ‪ -‬לפיה רבי יוסי‬
‫לא בא לחלוק אלא לפרש את דברי ת"ק‪,‬‬
‫מקומם כינו אותם חגבים או ארבה‪.‬‬ ‫ולכן אין להסתפק בסימנים וצריך לדעת‬
‫גם ששמו חגב (שיטה זו נמצאת בפירושו‬
‫ב‪ .‬מדובר בשם כללי של מספר מינים‬
‫קרובים‪ ,‬ושם זה משמש גם לאחד‬
‫מהמינים הפרטיים‪ .65‬כך ניתן להבין‬

‫‪  61‬יו"ד סי' פה‬ ‫‪  57‬וכן פסק הרמב"ם בהל' מאכלות אסורות א כג‬

‫‪  62‬חולין סו‬ ‫‪  58‬בראיונות שערכנו סופר לנו שזחלים אלה‪,‬‬
‫נקראים "דבא"‪ .‬באזור חבאן ומחוזות אחרים‬
‫‪  63‬ויקרא יא כב‬ ‫שבתימן נהגו בשנות רעב לאכול אותם‪ .‬אז היו‬
‫חופרים תעלות כדי ללכוד אותם‪ ,‬אספום וטיגנום‪.‬‬
‫‪  64‬זו כנראה הבנתו של ר' חיים בן עטר בספרו‬ ‫כמו כן‪ ,‬אכלו גם את ביצי הארבה‪ ,‬ראו בהרחבה‪,‬‬
‫פרי‪-‬תאר יו"ד סי' פה‪ ,‬וכן הבין ר' דוד משרקי‬
‫בספר ראשי‪ -‬בשמים יו"ד סי' פה‪ ,‬ובספר חגורת‪-‬‬ ‫עמר‪ ,‬הארבה‪ ,‬עמ' ‪.112 ,86-87‬‬

‫שמואל‪.‬‬ ‫‪  59‬נופת‪-‬צופים יו"ד יג‪ ,‬ג‪-‬ד‪ ,‬וכן פירוש תוספת‪-‬‬
‫קדושה על חסדי‪-‬דוד לתוספתא חולין ג‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪  65‬עקרון לשוני נפוץ ‪ -‬ראה דבריו של הרמב"ם‬
‫בהקדמת פירושו למשנה‪..." :‬ופן יחשוב החושב‬ ‫‪   60‬חולין ג ז‬
‫שקריאת כל הסדר סדר טהרות ומסכתא אחת‬