ספר
אמרי שמחה
ביאורי ענינים במסכת ברכות
ובהלכות ברכות
מאת
מאיר שמחה אוירבך
באאמו"ר גאון ישראל שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל
ביתר עילית
אלול תשפ"א
כתובת המחבר:
רח' מפעל הש"ס 31/4
ביתר עילית
טל'02-5808336 :
מצבת זכרון
לאחי הגדול
מרן רבי שמואל זצלל"ה
אשר בגודל תורתו ויראתו
ביגיעה ועמלה של תורה מנערותו,
זכה להתעלות כגאון וגדול בתורה
בנגלה ובתורת הח"ן,
קיים והעמיד את שלושת עמודי העולם
בתורה ,בעבודת ה' ובגמילות חסדים
והעמיד תלמידים גדולי תורה
ת .נ .צ .ב .ה.
מצבת זכרון
לאחותי הרבנית הדגולה והחשובה
מרת מרים ע"ה
אשר עמדה לימין בעלה הגדול
הגאון ר' יהודה טרגר זצלל"ה
בהיותו מרביץ תורה רבות בשנים בתפקידו כראש ישיבה
בעיר אנטוורפן -בלגיה
ובשאר מדינות בארופה,
בנועם הליכותיו היה דבוק בתורתו
של אאמו"ר גאון ישראל זצלל"ה
זכתה לבני וחתני רבנן
ת .נ .צ .ב .ה.
מצבת זכרון
לאחותי הגדולה הרבנית החשובה והצדקנית
מרת ביילא רחל ע"ה
אשר בה בטח לב בעלה הגאון הגדול
מרן ר' זלמן נחמיה גולדברג זצלל"ה
אשר היה בקי בכל חדרי תורה ,ובפרט בענינים החמורים של
חושן משפט ויורה דעה ,הרביץ תורה בכל קצות הארץ,
והיא היתה מסורה כל כולה לתורתו ולשיעוריו המיוחדים,
נפטרה בהאי שתא
הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו
זכתה לבני וחתני רבנן
ת .נ .צ .ב .ה.
הקדמה
השיר והשבח לחי עולמים ,שזיכנו בברכה משולשת להוציא גם את חיבורי
זה על ענינים במסכת ברכות והלכות ברכות והלכות תפילה מה שכתבתי דרך
לימוד ,שברובו נלמד ברבים לפני חברים מקשיבים לדבר ה' זו הלכה ,בביאור דברי
הראשונים לפי קט שכלי וממה שהבנתי מדברי האחרונים.
ידוע מאמר חז"ל בב"ק (דף ל ע"א) האי מאן דבעי למהוי חסידא וכו' ואמרי
לה מילי דברכות .וכבר הבאנו דברי אגדה מאאמו"ר זצ"ל בחשיבתו של זהירות
בברכות הנהנין ,ועם גודל חשיבותו רבו בו הספיקות כידוע ,הן מצד ריבוי השיטות
בראשונים ובפוסקים והן מחמת ריבוי סוגי המאכלים למיניהם ובפרט בדורנו
אנו ,ועל זה נאמר בגמ' מאי תקנתיה ילך אצל חכם ,וכן היה מזרז אאמו"ר ובפרט
בעת צרה להתחזק בכוונת המילות בעת אמירת מאה ברכות שלא יהא ח"ו כזורק
ברכה מפיו.
ואקוה בעזרתו ית' שמו שחיבור זה יהא לתועלת במקצת ללומדים ועוסקים
במסכתא זו והלכותיה ,ובזכות הברכות והתפילות יסיר ממנו החרון אף ויאמר
למלאך המשחית הרף.
•••
וכאן המקום להזכיר לטובה את ראש מוסדות דורשי ציון ה"ה הרה"ג אברהם
צוויג שליט"א אשר לאחרונה אני זוכה להסתופף בצילו של הבית מדרש הגדול
אשר בו לומדים והוגים תלמידי חכמים בכל חלקי התורה ו"ברוך אשר יקים את
דברי התורה הזאת".
•••
כי בא השמש
בעת חתימת הספר ,הגיעה הידיעה הלא טובה כי נעלה עמוד האש מאתנו
בהסתלקותו של אחי אהובי וידידי ,גאון הגאונים ,פה מפיק מרגליות ,מרן ר'
אברהם דוב זצוק"ל גאב"ד דעיר טבריה והמחוז ,אשר השפיע לנו מאור תורתו
בישרותו ובעמקותו ובבהירותו ,הוצק חן בשפתותיו ,בור סיד שאינו מאבד טיפה,
ובבואו אל הקודש נשמע קולו בנעימות ובהשתפכות הנפש ברגשי קודש והיה
בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
יהא זכרו ברוך וימליץ טוב על משפחתו הרוממה ובראשם אלמנתו הרבנית בת
גדולים מרת מרים תחי' ולכל בית ישראל.
ת.נ.צ.ב.ה.
חודש הרחמים והסליחות תשפ"א
מאת המחבר
שמחה 9 פתיחה אמרי
פתיחה
בענין תפילה ופסוקי דזמרה בהלכה ואגדה
רמב"ם בפ"א מהל' תפלה ,מבואר שטתו בהל' א' דעיקר תפלה הוא מן התורה מהפסוק
ולעבדו בכל לבבכם ואין לה זמן קבוע ונוסח קבוע וכו' ,ובהל' ב' כותב לפיכך נשים ועבדים
חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא וכו' ,וחיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם
מתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו וכו' ,ואח"כ נותן שבח והודיה
וכו' ,ומקורו של הרמב"ם הוא מהגמ' בברכות דף ל"ב א"ר שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו
של מקום ואח"כ יתפלל ,ובפ"ז הל' י"ב כותב ושבחו חכמים למי שקורא זמירות מספר תהלים
מתהלה לדוד וכו' ותקנו ברכה לפניהם ברוך שאמר וברכה לאחריהם והוא ישתבח ,ומקור
הדברים הוא מהגמ' בשבת דף קי"ח ע"ב א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום והיינו
פסוקי דזמרה ,ומלשונו של הרמב"ם נראה שזה לא קשור ממש לסדר התפלה ויתכן שאפשר
לאומרו גם אחר התפלה ,אמנם בהל' י"ז כותב סדר תפילות כך הוא ,בשחר משכים ומברך
ברכות אלו וקורא הזמירות ומברך לפניהם ואחריהם ,אולם יתכן שזה רק לכתחלה וכמו שאר
הברכות שאפשר לאומרם גם אחרי התפלה.
וברא"ש בפרק חמישי כותב בסי' ב' ולכך נהגו לומר פסוקי דזמרה ואשרי קודם התפלה
כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר שמחה של מצוה ,שעוסק בדברי תורה ,ואח"כ בסי' ה' מביא
את הגמ' הנ"ל שיהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ,ואח"כ בסי' הבא מביא בשם ר"י שאם לא
אמרו לפני התפלה יכול לאומרו לאחר התפלה עם ברכותיה ,ויעויין בק"נ שמביא מהטור דאין
לאומרו אחר התפלה עם ברכותיה ומשמע שזה מטעם ספק וכן נפסק בש"ע דאין לאומרו
אחרי התפלה.
ולפי כל הנ"ל יש לחקור מהו הטעם העיקרי כלומר האם זה בגלל יהא חלקי ,ורק לכתחלה
נוהגים לאומרו לפני התפלה כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר תורה ,או נאמר שיש גם תקנה
מיוחדת לאומרו קודם התפלה ,ונ"מ בכל זה אם נשים חייבות בפסוקי דזמרה.
וראיתי לחכם אחד שכותב שאם זה מטעם יהא חלקי א"כ כמו שנשים פטורות מהלל
פטורות גם מזה ,אבל אם נאמר שזהו כעין הכנה לתפלה א"כ הן חייבות ,והנה המשנ"ב
שמחה פתיחה 10אמרי
בסי' ע' ס"ק ב' מוכיח מרעק"א מסי' נ"ב שנשים חייבות מזה שרע"א אומר על השו"ע:
שאם התחילו הציבור יוצר ,ואין שהות לומר פסוקי דזמרה בדילוג ,יקרא קר"ש עם הציבור
וברכותיה ,וכן יתפלל עמהם ,ואח"כ יקרא כל פסוקי דזמרה בלא ברכה ע"כ ,ואומר הרעק"א:
שאם החסיר משיב הרוח וכדומה שצריך לחזור ולהתפלל יכול לאומרו לפני התפלה השניה
בברכה לפניה ולאחריה ,כלומר שרואים מרעק"א שזה חלק מהתפלה.
אולם זה פלא קצת עליו דמה ראה ברעק"א יותר מהש"ע הרי הש"ע פוסק שאין לאומרו
אחרי התפלה עם ברכותיה ,ורק אולי מהש"ע אין כ"כ ראיה כי רק מכח ספק ברכות אין
לאומרו אחר התפלה וכנ"ל ,וא"כ אומר רע"א שבכה"ג שחיסר משיב הרוח אין כאן שום
חשש ,ואפי' אם נאמר כהצד בראשונים שבחיסר מעין המאורע לא הוי כלא התפלל כלל,
אבל בכל זאת מכיון שסוף כל סוף דינו לחזור ולהתפלל ,ממילא יכול לאומרם לפני שמתפלל
שנית ,וכן מביא המשנ"ב בשעה"צ ס"ק ד' בשם הגר"ז שנשים פטורות והמקור של הגר"ז הוא
מהאגור בשם המהרי"ל ,אמנם ראיתי מביאים בשם שו"ת מהרי"ל החדשות שהם חייבות.
והיוצא מהנ"ל הוא שלפי הטעם של יהא חלקי יש מקום לומר שהם פטורות ואם זהו כעין
הכנה יש לומר שהם חייבות ,וגם יתכן דלפי מה שהרא"ש כותב שזהו כדי לעמוד מתוך ד"ת
אולי זה לא שייך בנשים שהם פטורות מת"ת.
ועוד ראיתי סברא לפטור נשים אפילו לפי מאי דנקטינן שזה חלק מהתפלה -ולכן אין
לאומרו אחרי התפלה ,בכל זאת עצם הדבר שאין לאומרו אחרי התפלה זהו כעין זמן גרמא,
ורק בתפלה הם חייבות בגלל שרחמי נינהו ,וכן יש לעיין בטור שמביא את הטעם של ר'
שמלאי גם לענין פסוקי דזמרה ואם נאמר כן שזה בדוקא וא"כ יש לו שייכות לתפלה ,וכן
ראיתי בתהל"ד שמקשה דלמה לא יאמרם במנחה דנהי דבכל מנחה אין מסדרין שבחו של
מקום בברכה לפניה ואחריה כמו בשחרית היינו שכבר אמר בשחרית אבל אם לא אמרם
בשחרית למה לא יאמרם במנחה ,ומתרץ דצ"ל שלא נתקנו אלא בשחרית ונשאר בצ"ע.
בענין ברוך שאמר ,הרי כידוע זהו מפתקא דנפל מן שמיא ,והנה לענין פסוקי דזמרה כבר
הבאנו לעיל כמה טעמים ,ולפי כל הטעמים לא מסתבר שיתקנו על זה ברכה לפניה ולאחריה
ובפרט לפי הטעם שיסדר שבחו של מקום ואח"כ יתפלל ,אולם אחרי שנפל פתקא מן שמיא
הסמיכו את זה כפתיחה לפסוקי דזמרה אולם ביותר מזה לפי מה שאומרים ובשירי דוד עבדך
נהללך וכו' א"כ בודאי שיש לו שייכות ,אולם מסתבר שזה לא ממש ברכת המצות כי לא
אומרים אשר קדשנו במצותיו וצונו [ובפרט ברכת ישתבח מה שאומרים בליל הסדר ומקורו
הוא מהירושלמי].
שמחה 11 פתיחה אמרי
ובזה אפשר לבאר מה שהב"י נוטה לומר דאפילו לסוברים שאין עונין אמן אחר ברכת
ק"ש אבל כאן מותר משום שגם אמן הוא שבח ,והפשט הוא אולי כנ"ל שזה לא ממש ברכת
המצות מכיון שזה כולו שבח ממילא לא שייך כ"כ ברכה על זה ואינו דומה להלל כי שם זה
מצוה דרבנן ,וכן ראיתי בכף החיים שמדברי המחבר שכתב צריך ליזהר משמע דאינו אלא
זהירות בעלמא ולא דמי לברכת המצות וכמו שכתבנו ,ויעויין בפמ"ג בא"א שמסתפק בזה ,וכן
יש במג"א שאפשר לומר הלל באמצע פסוקי דזמרה וירויח בכך את הברכה שלפניה ואחריה
וזה מיירי בהלל דר"ח יעויין בזה במשנ"ב.
והנה לעיל הזכרנו את הגמ' לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל וכן בסופו,
ובפשטות הפשט הוא שזהו כעין הקדמה ,דהאדם לפני שמתפלל ומבקש את צרכיו צריך
להכיר שהכל ממנו ית' והוא צריך אליו ואח"כ מתפלל וכן בסופו.
אולם יש בזה דברים עמוקים וכמבואר בספרים ,שהגדר של תפלה כאילו הוא עומד לפני
המלך ומכיר שהוא המלך ומאמין שהכל מאתו ית' וע"י זה הוא מתדבק לבורא ,ומהראוי
להעתיק את דברי רבינו יונה בתחלת פרק חמישי על המשנה דאין עומדין להתפלל אלא
מתוך כובד ראש וז"ל :כדי שיכונו שיהא לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי
העולם הזה והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העולם הזה ויהיה כוונתם ברוממות השם
תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום וכו' ,ומובא דברים אלו בקיצור ברמ"א בסי' צ"ח
סע' א' ,והרי הרמב"ם והרמב"ן כותבים שכל מה שהאדם הוא יותר דבוק לקב"ה הוא יותר
מושגח ,וא"כ בשעה שמספר שבחו של מקום וכאילו עומד לפניו וע"י זה נתדבק בו יתברך
א"כ זהו שעת רצון לבקש תחנונים וביחד עם האמונה והבטחון ,והרי זהו עיקר התפלה "עומד
לפני המלך" וכמבואר ברבינו חיים הלוי.
ועוד כתוב ברבינו יונה על הגמ' צריך שיהא עיניו למטה ולבו למעלה וז"ל כלומר שיחשוב
בלבו כאלו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף כענין שאמרו
הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט גופך מעל נשמתך וכו' ויחשוב אילו הוא עומד בבהמ"ק
שהוא למטה ,מפני שע"י זה תהיה תפלתו רצויה יותר לפני המקום ,וצריכים לדעת הרי התפלה
תקנו אנשי כנה"ג וכמובן שמונח בזה הרבה כוונות עמוקים וכמו שהגמ' אומרת שזה דברים
העומדים ברומו של עולם ולא רק כפשוטו שזה דבר חשוב ,אלא הכוונה כמו שכתוב בנפש
החיים בשם הזהר שזה בוקע רקיעים וכמו קרבנות ,ודברי הזהר דלבושא דלביש בצפרא לא
לבוש ברמשא ,ולכן אם חסר תפלה זהו מעוות לא יוכל לתקון ,ולא לחנם היו צריכים שאנשי
כנה"ג יתקנו לנו נוסח של בקשות וא"כ רואים שעצם התיבות של התפלה יש בכחו לפעול
ישועות.
שמחה פתיחה 12אמרי
וגם ראיתי בספר הישר מה שאומרים כי אתה שומע תפלת כל פה כלומר שאפילו אינו
מכוון כ"כ וכמו הביאור של המשך חכמה על הפסוק בחרבי ובקשתי ,וכמו שהאריך בזה בנפש
החיים וכ"ש אם האדם מכוון וכמו שהבאנו מהרבינו יונה ,ויש בזה עוד ענינים שגם הבקשות
זהו לצורך גבוה ותתפלל חנה על ה' ,וא"כ יש לנו טעם נוסף באמירת פסוקי דזמרה כי יש בו
שבחים גדולים וזה מלהיב את האדם וזהו הכנה גדולה לתפלה.
וכתוב גם בזוהר שע"י תפלת צדיקים נתרבה השפע ותפלת ישרים רצונו ,ואמנם בעת צרה
יש חיוב נוסף של תפלה וכמבואר ברמב"ם ,וגם לזכור את דברי רבינו יונה על מאמר הגמ' כל
הקובע מקום לתפלתו ,וכן לזכור דברי המשנ"ב בשם החמד משה שפסוקי דזמרה הפירוש
הוא שזה חותך את המקטרגים שיעלו לרצון וזהו הפירוש זמרה ,וא"כ צריך להתחזק ג"כ
בפסוקי דזמרה עם כל הענינים שכתבנו ,וידוע מאמר חז"ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום
מובטח לו שהוא בן העוה"ב.
תוכן הענינים שמחה 13 אמרי
תוכן הענינים
סימן א
בענין ברכות השחר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .א
סימן ב
בענין דבר שבקדושה בפחות מעשרה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ח
סימן ג
דברי אגדה מאאמו"ר זללה"ה בענין ברכת הנהנין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .יב
סימן ד
בסוגית הגמ' אם ברכה ראשונה קרא או סברא . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .טו
סימן ה
בדין ברכת היין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .כ
סימן ו
בדין ברכת השמן והמסתעף . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .כד
סימן ז
בענין לא נטעי אינש אדעתא דהכי . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ל
סימן ח
הערות בדין כל שיש בו מחמשת המינים ברכתו במ"מ . . . . . . . . . . . . . . . . .לד
סימן ט
דברים אינם מבוררים כל הצורך בדין של חביצא . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .לט
סימן י
בגדר של תוריתא דנהמא מלוקט מגדולי האחרונים . . . . . . . . . . . . . . . . . . .מו
סימן יא
בענין לחם העשוי לכותח . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .מז
שמחה תוכן הענינים אמרי 14
סימן יב
בענין מי פירות ושלקות לענין ברכת הנהנין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .נא
סימן יג
בדין ברכת המוציא ועל אכילת מצה בליל הסדר . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .נו
סימן יד
בענין קדימה בברכות ועיקר וטפל . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .סא
סימן טו
בענין דברים הבאים מחמת הסעודה ובדין פת הבאה בכסנין . . . . . . . . . . . . .סז
סימן טז
עוד בענין דברים הבאים מחמת הסעודה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .סט
סימן יז
בדין יין פוטר כל מיני משקין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .עו
סימן יח
בדין יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון והמסתעף . . . . . . . . . . . . . . . .פג
סימן יט
בענין הזכרת מעין המאורע בבהמ"ז בנגמרה סעודתו בחול . . . . . . . . . . . . . .פז
סימן כ
בדין הפסק בברכות . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .צב
סימן כא
בענין שינוי מקום לענין ברכה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קב
סימן כב
בענין קביעת מזוזה ע"י מי שאינו בר חיובא . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .קיב
סימן א שמחה א אמרי
ביאורי ענינים במסכת ברכות
ובהלכות ברכות
סימן א
בענין ברכות השחר
נתחייב בהם לא יברך .וכן פסק בשולחנו בברכות השחר ,יש ברכות שהם על מנהגו
הטהור שאפילו הנותן לשכוי שגם כן לא
יברך .וצריך להבין בדעת הטור ,מה חילוק של עולם ויש שהם על הנאתו,
יש בין מלביש ערומים וכו' לבין רוקע הארץ. וכמבואר בטוש"ע סי מ"ו] .ומהטור רואים
וגם לא מפורש בטור מה הדין במתיר שעיקר תקנת ברכות אלו נובע מהחיוב של
מאה ברכות בכל יום[ .ולכן נחלקו בזה
אסורים וזוקף כפופים וכו'. הפוסקים ,שבאופן שלא נתחייב בהם ממש
כגון שלא שמע קול תרנגול או שהיה ער כל
והיה אפשר לומר ,שמלביש ערומים יש הלילה ,אם יכול לברך ברכות אלו .דעת
המחבר שם סע"ח דאומר אותה בלי הזכרת
כאן מעשה חדש של לבישה ,משא"כ השם ,והרמ"א כתב וי"א דאפילו לא נתחייב
רוקע הארץ זה על כל רגע ורגע .ולכן בהן מברך אותן דאין הברכה דוקא על עצמו
באופן שניכר המעשה זה נקרא ברכת
הנהנין ,ולכן אם לא נתחייב כגון שלא ישן אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם.
או שלא לבש בכה"ג אין לו לברך .משא"כ
רוקע הארץ שזה שייך לכל רגע ורגע ,לכן והנה בזה יש כמה שיטות .דעת הטור
יש לו דין של כעין ברכות על מנהגו של
עולם ,כי תיקנו לברך כל בוקר שאז יותר עצמו שברכת הנותן שכוי אפשר
ניכר העניין ,ולכן אפילו באופן שהיה ער לברך ,שזה בעיקרו על בינת האדם שמבחין
שייך דבר זה והוי דינו כמו הברכות של בין יום ללילה ע"י התרנגול ,וכן שאר
מנהגו של עולם .אם כי יש לחלק בין המכין הברכות רוקע הארץ והמכין מצעדי גבר.
מצעדי גבר לבין רוקע הארץ .וא"כ לפי זה ולעומת זה מלביש ערומים ,אוזר ישראל
יוצא שמתיר אסורים שייך רק כשקם ועוטר ישראל אין לו לברך .ואילו הב"י
מדייק מהרמב"ם ,שכל הברכות אם לא
שמחה סימן א אמרי ב
עצמו ,אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי מהשינה ,וכן בזוקף כפופים וכ"ש בפוקח
העולם ,וא"כ מכיון שזה לא על עצמו ממש עוורים .אם כי הטור לא הזכיר דבר זה
א"כ הסדר אינו מעכב בכה"ג .ואינו דומה מפורש .וכבר העיר בזה בתהל"ד .לעניין
לברכות הנהנין ,כי רק אם זה ברכה על
מנהגו של עצמו אז שייך הסברא הנ"ל אבל סומא יעויין במ"ב.
לא אם זה ברכה על מנהגו של עולם ,כי
במנהגו של עולם יש כל הדברים האלה והנה המחבר פוסק שם בסעי' ה' ,אם
וממילא שייך להודות על כל פרט ופרט .רק
צ"ע קצת מסתימת הרמ"א בזה .שוב ראיתי קדם ובירך זוקף כפופים קודם
במקור חיים לבעל החו"י שכתב כן בקיצור שבירך מתיר אסורים ,לא יברכנה .ומסביר
וז"ל :ונ"ל דלהג"ה דבס"ח פשיטא דאין המשנ"ב סק"כ ,שכיון שנתן הודאה שנזקף
לגמרי זה בכלל ,דמתיר אסורים נתחייב מיד
הסדר מעכב. כשזוקף ,ועיין בזה במשנ"ב לעניין למעשה.
ולפ"ז נראה במה שהאחרונים הנ"ל כתבו והנה המשנ"ב בס"ק ט"ז מביא
דלדעת המחבר שאם הקדים זוקף מהאחרונים שה"ה אם בירך
כפופים למתיר אסורים אינו מברך שוב מתחילה שלא עשני אישה ,יש אומרים דשוב
מתיר אסורים ה"ה אם הקדים שלא עשני לא יוכל לברך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני
אישה ,אמנם מדברי במחבר שהזכיר רק עבד ,כי אישה עדיפה משניהם וממילא נכלל
זוקף כפופים ולא שלא עשני אישה ,משמע ההודאה .והרבה אחרונים חולקים על זה,
דבזה תמיד יכול לברך והסדר אינו מעכב, ויש לעיין היטב בסברתם .דיש סברא דעבד
ובדוקא נקט המחבר הקדים זוקף כפופים יכול להשתחרר ,וכן עכו"ם יש לו יחס,
למתיר אסורים ,ואע"פ שברכת שלא עשני ומשא"כ אישה נשארת בחיובים שלה
אישה זה יותר דומה לברכת הנהנין דכך
הוא הנוסח "שלא עשני" ,מ"מ אינה ברכה הפחותים מאיש.
על הנאה אלא רק ברכת הודאה ,והוי כעין
סדר התפילה שבכל יום .ולפי"ז י"ל שזהו ונראה לי לומר חידוש בדבר זה .שכל מה
טעם המחבר שהסדר אינו מעכב ,דסברת
האחרונים החולקים שאפשר לברך גם אם שהמחבר פוסק בסעי' ה' ,זהו
הקדים שלא עשני אישה משום שיש מעלה לשיטתו שבאותן ברכות שלא נתחייב בהן
יותר בשבח של עכו"ם ועבד מאשה ,אינו ממש אינו יכול לברך ,כי אינו ברכה על
מתקבל כ"כ על הדעת ,כי ברור שיש קדושת מנהגו של עולם רק הוי ברכה פרטית ,וכעין
ישראל באישה הרבה יותר מעבד כנעני, ברכת הנהנין ,ולכן יש כאן הסברא שאם
וכלשון הרמב"ם )פי"ד מאיסו"ב הי"ז( שיצא הקדים הברכה היותר כללית אינו יכול לברך
על הפרט באופן שיש בכלל מאתיים מנה,
וכעין אם בירך שהכל נהיה בדברו מקודם
פוטר הכל .אבל לפי הרמ"א שחולק,
וכמבואר בדבריו דאין הברכה דווקא על
ג שמחה סימן א אמרי
הסדר מעכב ,וכמו בברכת שהכל ,יתכן לומר מכלל עכו"ם ולא נכנס עדיין לכלל ישראל,
שזה אינו דומה .כי גם בברכת שהכל בסתמא והדברים הם פשוטים ,וכדברי חז"ל בברכות
אינו פוטר ,ורק אם מכוון במפורש ,וכאן י"ז הני נשי במאי זכיין ,וגדולה הבטחה
הרי בסתמא לא כיון שזהו באמת דעת
החולקים ,וכלשון האחרונים שצריך להודות בנשים יותר מאנשים ,ויש לעיין בזה.
על ההנאה של כל מין ומין בפרטות. גדר ברכת אלוקי נשמה
בגדר ברכת שעשה לי כל צרכי והנה ברכת אלוקי נשמה ,מבואר בטור
והנה לעניין ברכת שעשה לי כל צרכי מה שהוא על מנהגו של עולם.
והאחרונים נחלקו בזה .ובזה העיר בתהל"ד,
שכבר הזכרנו ,נראה לומר בזה, שלכאורה ברכה זו נכללת בברכת מתיר
דהנה הטור בסי' תרי"ג מביא בשם הרא"ש אסורים וזוקף כפופים ,וא"כ אם הקדים
שמביא מבעל העיטור דאיכא מאן דאמר ברכות אלו כבר לא יוכל לברך אלוקי נשמה,
דאינו מברך שעשה לי כל צרכי ביום והפוסקים לא הזכירו דבר זה .ולפי דברינו,
הכיפורים ותשעה באב מפני שאסור בנעילת ובפרט שבטור מפורש שזה על מנהגו של
הסנדל .ומסתברא ,כיון שבידו וברשותו הן עולם ,לכן יתכן שהסדר כאן לא מעכב .גם
לנעלם ,כגון מפני סכנת עקרב ,מותר לברך יש לצרף דעת הפר"ח שעיקרו ניתקן על
כסדר כל השנה כולה .או לאו דווקא ]כפי תחיית המתים ,וכבר דנו בזה האחרונים
ההגה של הב"ח[ כי סיים מסאני כי היכי
דלא שמע קול תרנגול שמברך שבידו הוא, בסי' ו'.
עכ"ד .ובטור העתיק את הטעם הראשון.
ובב"י נתקשה בזה בטעמו של הרא"ש ולעניין ברכת אשר יצר ,יש לעיין בסי' ד'
ומסביר ,שמכיון שזה לפניו ויש אפשרות
שמותר לנעול לכן אפשר לברך ברכה זו. ומה שנשתנה ברכה זו משאר
ברכות .שלדעת הרמ"א אפשר לברך ,ואילו
וכמובן שסברא זו עדיין צריכה ביאור. כאן יש אחרונים שסוברים שאי אפשר לברך
כשהיה ער .יתכן לומר שכאן זה יותר
וגם מה שהוסיף הרא"ש שזה על מנהגו מפורט על עצמו כלשון "שנתת בי"" ,אתה
נפחת בי" וכו' .ובזה יתורץ גם כן לעניין
של עולם ,וכמו ברכת הנותן לשכוי ברכת שעשה לי כל צרכי וזה יבואר לקמן,
בינה ,כבר הקשו הק"נ והמעדני יו"ט ומשא"כ שאר הברכות שזה לשון רבים .וכן
שהרא"ש והטור סתרו משנתם שכתבו שאם ברכת המעביר שינה פשוט הוא שזה יותר
לא סיים מסאני אינו מברך .אולם יתכן לתרץ
ולומר ,וגם בזה שנקט הרא"ש בדווקא מפורט בלשון יחיד.
הדוגמא של ברכת הנותן לשכוי בינה,
והפשט הוא ,שבאמת ברכת שעשה לי כל ובעצם הסברא שכתבנו לעיל ,שרק באופן
שזה דומה לברכת הנהנין אז
שמחה סימן א אמרי ד
]ולכאורה נראה ,דרק לפי שיטת הגר"א צרכי זוהי ברכה כללית על כל הצרכים ,רק
שאפשר לברך את הברכות גם בלילה לא אם חסר לו מנעלים זה לא נקרא שיש לו כל
מיקרי ברכות השחר מצות עשה שהזמן צרכיו ,וכמו שאמרו חז"ל בפסחים לעולם
גרמא ,אבל אם אפשר לברך רק ביום ואפילו ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים
לאחר חצות מ"מ אכתי חשיב זמן גרמא ,אך לרגליו ,אבל אם יש אפשרות בצד רחוק
ואפילו שיש איסור ,אבל אם באופן שצריך
מלשון המשנ"ב קצת לא משמע כן[. מותר לו אין כאן חסרון בכל צרכיו ,וזהו
כוונת הב"י .ולכן נקט הרא"ש לדוגמא
ומסתבר שכל ספקו של המשנ"ב הוא רק הנותן לשכוי ,כי גם שם הוא בעיקר על
הבינה ,ורק לכתחילה זה נתקן על ההבחנה
לפי דעת הרמ"א הנ"ל שברכות של התרנגול .וביותר אפשר לומר ,שמכיון
השחר נתקנו על מנהגו של עולם ,דאז י"ל שיש לו מנעלים ורק יש איסור ללבוש וכולם
דאם יש לברכה זמן קבוע חשיב מצוה שהזמן לא לובשים ,א"כ זהו כל הצרכיו של אותו
גרמא ,אבל לדעת המחבר שיכול לברך רק יום ,ובצירוף שיש אפשרות על צד רחוק
אם נתחייב ,א"כ הגדר של ברכה זו הוא
כעין ברכת הנהנין ,ובזה ודאי חייבות אף ללבוש גם בתשעה באב וביוה"כ.
אם יש לזה זמן קבוע .אכן כל זה דוקא
בדברים שהזכיר המחבר שאינו מברך אם לא ואלה שנוהגים שלא לברך אפילו לפי דעת
נתחייב ,אבל בשאר ברכות השחר עדיין
הרמ"א ,וכבר כתבנו לעיל טעם
נשאר הספק של המשנ"ב. נכון בזה .ועכשיו נראה לומר ,שהם סוברים
שאדרבה להיפוך ,מכיון שאסור ויום זה
ולמעשה כבר כתב במשנ"ב שמסתימת מופקע מדבר זה לכן אי אפשר לברך,
וגרע משאר ברכות באופן שלא נתחייב
השו"ע משמע שנשים חייבות בהם .וגם כמדומני שיש אומרים שאפשר
בברכות השחר ,וכן כתב בפשיטות הערוך לברך בגלל שאפשר ללבוש נעלים של לבד.
השולחן .ובמשנ"ב שם כתב ,וכל זה לענין אולם ידוע מסידור השל"ה שזה דווקא על
חיוב ,אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על
עצמן ולברך אפילו ברכות קרי"ש וכדלעיל מנעל של עור.
סי' י"ז סע"ב בהג"ה ,והיינו לדעת הרמ"א
שם שנשים יכולות לחייב עצמן במ"ע שהזמן חיוב נשים בברכות השחר
גרמא .ולפי האמור לעיל שכל ספקו של
המשנ"ב יתכן רק לדעת הרמ"א שהברכות והנה המשנ"ב סי' ע' סק"ב מסתפק האם
הם על מנהגו של עולם ,א"כ יוצא שלמעשה
לכו"ע יכולות הנשים לברך ,דלהשו"ע נשים חייבות בברכת השחר ,ותולה
שהברכה על הנאת עצמו פשיטא דגם נשים דבר זה בפלוגתת האחרונים האם זמן
בכלל ,ולהרמ"א אף אם הוי הזמן גרמא אמירתם הוא כל היום או לא וכמבואר
יכולות לחייב עצמן .וביותר לפי מה שכתבו במשנ"ב בסי' נ"ב סק"י ובבה"ל שם.
סימן א שמחה ה אמרי
והנה רש"י בברכות דף מח .כתב דגדול האחרונים שכל הנידון אם נשים יכולות
לחייב עצמן הוא רק בברכת המצוות
שאכל כזית יכול להוציא את מי שאומרים "וציונו" ,א"כ בנד"ד שאין ברכת
שאכל כדי שביעה ,דכיון שמחויב מדרבנן
מחויב בדבר קרינן ביה ומוציא את הרבים וציונו יכולות לברך בפשיטות.
ידי חובתן ,והא דקטן שהגיע לחינוך שחייב
מדרבנן אינו יכול להוציא גדול שחייב ולפי המשנ"ב שנשים חייבות בברכות
מדאורייתא ,ביאר רש"י דהוי חיוב רק על
אביו ,אבל הקטן עצמו אינו מחויב כלל ולא השחר א"כ יכולות להוציא את
חשיב מחויב אפילו מדרבנן ולכן אינו יכול האנשים ,וזה מצוי במי שהיה ער כל הלילה
להוציא .ובתוס' שם חולקים על רש"י שיש כמה ברכות שנסתפקו האחרונים האם
וסוברים דהקטן עצמו חייב מדרבנן ולא יכול לברך ,וכגון אלוקי נשמה והמעביר
שנה ,ובברכות אלו מסתבר שודאי נשים
רק אביו. חייבות כי זה כמו ברכת הנהנין ]עיין משנ"ב
ס"ק כ"ד[ ,וגם בברכת התורה דעת השו"ע
והקשה רעק"א על דברי רש"י דהרי סוף סי' מ"ז דנשים מברכות ברכת התורה,
מלבד דעת הגר"א שהביא הבה"ל שם
מפורש בגמ' ברכות כ :שאם שחולק ע"ז ,וא"כ יכולות להוציא את
נשים חייבות בברכת המזון רק מדרבנן אינן
יכולות להוציא את מי שחייב מדאורייתא, האנשים מדין שומע כעונה.
הרי דחיוב דרבנן אינו יכול להוציא חיוב
דאורייתא .ויש מהאחרונים שמתרצים וכן אם נשים בכלל ערבות
הוא בפנ"י שם דרש"י כתב זה רק בין חיוב
קטן לגדול שאכל כזית אבל לגבי נשים אי"צ אלא דיל"ע בכה"ג שיצאו כבר יד"ח ברכת
לזה ,דקטן כשיגדל יהיה מחויב מדאורייתא,
משא"כ אישה לעולם לא תהיה מחויבת התורה ,אם יכולות להוציא אנשים
מדאורייתא ,ולכן בקטן הוצרך רש"י לבאר מדין ערבות .והנה ידוע מחלוקת הדגול
דהטעם הוא רק משום שגם הוא עצמו אינו מרבבה ורעק"א האם נשים בכלל ערבות ,הן
מחויב אף מדרבנן ומשא"כ גדול שאכל כזית להוציא אנשים והן לצאת מאנשים ,דהדגמ"ר
שיכול להוציא מי שאכל כדי שביעה ,אבל ריש סימן רע"א הביא דברי הרא"ש שנשים
אישה שלעולם לא תהיה דאורייתא בלא"ה אינן בכלל ערבות להוציא אנשים ,ונסתפק
אינה יכולה להוציא .אולם מלשון רש"י שם האם ה"ה גם להיפך ,ורעק"א חולק
משמע שזה כלל בכל דרבנן שיכול להוציא את שאין זה כוונת הרא"ש ,אלא כוונתו רק
באותן מצוות שהנשים אינן חייבות דבהני
מי שמחויב מדאורייתא. אינן יכולות להוציא את האנשים מדין
ערבות ,אבל באותן המצוות שהן מחויבות
והנה אם נאמר שדין זה שמחויב מדרבנן
בודאי יש להן ערבות.
יכול להוציא מחויב דאורייתא הוא
שמחה סימן א אמרי ו
לא ,כי צריך שיהיה לו שייכות למצוה ,וכמו מדין ערבות] ,ואמנם לפי"ז לא מובן למה
שמשמע מהר"ן בר"ה כט שכל מצוה שהוא צריך שיאכל כזית ,וצ"ל כמ"ש תוס' שם
מחויב בה הוא צריך לדאוג שגם אחרים בסוה"ד כדי שיוכל לומר שאכלנו משלו[,
יקיימוה ,רק דהדגמ"ר חידש שנשים אינן נראה דמה שמקשה רעק"א זה רק לשיטתו
בכלל ערבות אפילו במצוות שהן מחויבות שנשים בכלל ערבות ,ולכן הקשה שלפי רש"י
בהן ,ורש"י סובר שיש ערבות לקטן ,רק יש שמחויב מדרבנן נקרא מחויב מאי שנא
חסרון שהוא אינו בר חיובא אף מדרבנן ,אם נשים ,אבל יתכן שרש"י יסבור כהדגמ"ר
כי למעשה אין נפק"מ בדין זה ,כי כל קטן שנשים אינן בכלל ערבות ,משא"כ קטן הוא
אינו נקרא בר חיובא וממילא לא יועיל לו בכלל ערבות וכמו שהביא הגרא"מ הורביץ
הערבות בדיני ברכות ומצוות להוציא את בהגהותיו מהמדרשים שקטן הוא בכלל
ערבות ולכן אילו קטן היה מחויב מדרבנן
המחויבים ,ויש לעיין בכל זה. היה יכול להוציא את הגדול ,כי כל הענין
שצריך שיהיה מחויב בדבר כדי שיהא יכול
ובהך ענינא של ערבות ,כתבו האחרונים להוציא אחרים הביאו האחרונים מהיש"ש
בב"ק שזה רק מדרבנן ,ולכן אם קטן היה
דבברכות השחר אינו פשוט כ"כ מחויב מדרבנן היה יכול להוציא את הגדול
שיש לו דין של ערבות ,כי זה רק אם זה על
מנהגו של עולם ,אבל אם זה כעין ברכת כי שייך בו ערבות.
הנהנין יתכן שאין כאן דין של ערבות ,יעויין
במ"א בס"ק י"ד ויעויין בתהל"ד ס"ק פ' ובעצם הענין של ערבות ,נראה מדברי
שחולק ,וכן יעויין שם בס"ק ב' ובס"ק א'
רעק"א שהבין בדברי הדגמ"ר
דברים מחודשים. שהדין של ערבות אינו קשור לבר חיובא
ומספיק שיש לו דין של ערבות באופן כללי,
בדין ערבות דרעק"א הקשה על הדגמ"ר שסובר דנשים
אינן בכלל ערבות אפילו במצוות שהן חייבות,
ובהך עניינא ,כבר כתבו האחרונים שזה מהא דחרש המדבר ואינו שומע אינו יכול
להוציא בתקיעת שופר ,והרי חרש המדבר
נ"מ לדין אם יצא מוציא .כי אם ודאי נכלל בדין של ערבות כי הוא איש גמור
נאמר שזה על מנהגו של עולם א"כ זה חיוב ורק במצוות שתלויות בשמיעה הוא פטור,
תמידי של כל יום ויום ,א"כ שייך כאן והיינו דהבין רעק"א בדבריו דאי"צ כלל
ערבות .וגם חשוב לציין קושיית הפמ"ג,
שלמה אין ערבות בכל הברכות מכוח החיוב שיהיה בר חיובא אלא רק בר ערבות.
של מאה ברכות .ויש לעיין כאן בתהל"ד
דברים חשובים ומחודשים בענין זה ,ותוכן אמנם י"ל בדעת הדגמ"ר שודאי גם דין
דבריו הוא ,שהדין של יצא מוציא באופן שיש
ערבות זה רק לעניין שיפטר מחיובו ,אבל ערבות תלוי אם הוא בר חיובא או
אינו מקבל שכר על זה ,ולכן אין זה עולה
ז שמחה סימן א אמרי
אינו יכול השומע לברך ,ובפוסקים כתוב למניין של מאה ברכות .וכמדומני שפשטות
להיפוך ,וצ"ע בזה .וכן יעויין בב"י שם בענין הדברים אינו כן .ולפי דבריו יוצא ,שבאופן
החשבון של מאה ברכות חידוש גדול וגם זה שמוציא את חברו במצווה כגון קריאת
המגילה באופן שהמוציא כבר יצא ידי חובתו,
היפוך מסברת התהל"ד.
שמחה סימן ב אמרי ח
סימן ב
בענין דבר שבקדושה בפחות מעשרה
הם נשארו בדינם הקודם ,אבל כשאין כאן התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
רוב כאילו שאין כאן כלום.
בשו"ע או"ח סי' נ"ה סעי' ב' כותב
והנה בענין זה ראיתי בהגהות רעק"א
המחבר אם התחיל לומר קדיש
שמסתפק ,באופן שיצאו חמישה וכו' בעשרה ויצאו מקצתן ,גומרין אותו
ואח"כ בא אחד לשם ויש עתה רוב ,אם הקדיש וכו' והוא שנשתיירו רובן .ודין זה
מהני לגמור כיון דליכא רוב מאותן רוב צריך ביאור ,דהרי עצם הדין דאם התחילו
דהתחילו ,עכ"ל .ולפי הנ"ל לכאורה נפשט בעשרה אפשר להמשיך ולגמור אפילו
הספק ואי אפשר לצרפו כי אף פעם לא בפחות מעשרה ,מסתמא הפשט הוא ,מכיון
חל על הנכנס דין של עשרה .ושוב נסתפק שהתחיל את העניין בעשרה חל היתר
רעק"א ,באם מאותן חמישה שיצאו חזר להמשיך אותו ,וזה כאילו שכבר קיבל העניין
אחד לשם ,יש לספק שמא דכבר היה זמן את המעלה של עשרה .אבל זה הרי ברור
דלא נשאר רובא נסתלק הדבר לגמרי והוי שאי אפשר להתחיל ברובו אלא דווקא
הדבר כמו התחלה מחדש .וכנראה שהספק בעשרה ,וא"כ מה יוסיף מה שנשאר רובו,
הוא ,דמכיון שחל על כולו דין של עשרה הרי רובו שייך אם יש עשרה רק מקצתן
ממילא לא איכפת לן מה שיצאו באמצע ,כי מתפללים או ישנים וכמבואר בסעי' ו' ,כי
סוף כל סוף הרי חזרו למקומם .אמנם, באותו מקום הרי יש עשרה ויש כאן חשיבות
אפשר לומר אחרת ,דמכיון שפרשו ונתבטל דכל בי עשרה שכינתא שריא ,ואע"פ
הרוב באותו מקום ,א"כ פרח מכולן שם שבפועל אינם משתתפים עם הציבור בכל
של עשרה ,והוי כמו התחלה מחדש שצריך זאת המיעוט נגרר אחר הרוב ,ומדין רובו
דווקא עשרה ,ומסתבר שאם יצא ע"מ ככולו .אבל כאן שאין עשרה ,א"כ מה יוסיף
לחזור שזה נקרא רובא דא"כ אין לדבר תת כוח שיש רוב .אמנם זה מסתבר שמיעוט
לא יועיל ,דא"כ אין לדבר סוף ,אבל למה
סוף ,ודו"ק.
לא יועיל אם נשאר מחצה.
האם הקדיש הוא חלק מהתפילה
לעניין הנ"ל וכנראה שהפשט הוא ,דאם היו עשרה,
ויעויין במשנ"ב שם בס"ק ז' מחלוקת כבר חל על הרוב דין של עשרה
מדין רובו ככולו ,ולכן אם יצאו ויש רוב הרי
סימן ב שמחה ט אמרי
לקדיש ולתפילה ,דבאופן שיש בו שני חיובים, האחרונים ,באם התחילו לומר אשרי או
אזי הראשון מתפלל עד אשרי ובא לציון, ישתבח ,האם אפשר לומר את הקדיש
והשני מתחיל מאשרי וכו' ואומר קדיש שלאחריו באופן שיצאו מקצתן לפני הקדיש.
תתקבל .וא"כ רואים לכאורה שהקדיש ודעת כמה אחרונים שאי אפשר ,ואינו דומה
שלאחר ובא לציון אינו שייך לחזרת הש"ץ למה שכתוב ברמ"א שם בסעי' ג' דאם
בדווקא .אולם יש ליישב דבר זה ואין כ"כ התחילו חזרת הש"ץ בעשרה ויצאו מקצתן,
אפשר לגמור גם את הקדיש שלאחריו,
סתירה למעיין. והחילוק הוא בתרתי ,א .כי שם הקדיש הוא
חיוב גמור והתפילה היא חיוב גמור ,ולפי
ונתעוררתי מח"א ,מהקדיש של תתקבל המשנ"ב אפשר גם כן לומר את שני
הקדישים הן שאחר נפילת אפיים והן קדיש
בר"ח לאחר אמירת הלל שזה תתקבל שלאחר אשרי ובא לציון ,אע"פ שכבר
רק על חזרת הש"ץ והלל ,מסתמא זה המשך אמרו חצי קדיש ,כי הקדיש תתקבל הולך על
מסדר התפילה ,יעויין בזה בשו"ת מהרש"ם כל התפילה שזה חיוב גמור .ב .מכיון שחזרת
ח"א סי' א' מה שמביא מהתוספתא .וכן יש הש"ץ בעי עשרה ,לכן אם התחילו בעשרה
לדון בחנוכה שאומרים קדיש תתקבל רק יש לזה שם של התחלה .אבל באשרי ובישתבח
אחרי ובא לציון ,מה יהא אם יצאו מיעוט שאפשר לאומרם ביחידות ,א"כ לא מועיל
אחר קריאת התורה אם ג"כ אפשר להגיד ולא כלום ,ואין כאן מעלה מה שהתחילו
תתקבל ,האם זה דומה לימות החול אחרי בעשרה .כן הבנתי מדברי הח"א ועוד
נפילת אפיים ,אמנם יש הפסק גדול של
אחרונים.
קריאת התורה.
ובעצם מה שכתבנו שאומר את שני
ברכת ק"ש האם הוא חד עם
הברכו הקדישים שלאחר חזרת הש"ץ,
ושכך היא משמעות הרמ"א ,יעויין בערוך
ועוד בענין זה ,מבואר במשנ"ב בשם השולחן שתמה על זה ,ומביא מהפר"ח ועוד
שתמהו על זה שאומר שני הקדישים ,וכותב
אחרונים ,דאם אמרו קדיש וברכו הע"ש שכוונתו על הקדיש שלאחר נפילת
בעשרה ויצאו מקצתן קודם ברכת יוצר אור, אפיים ,ומוסיף ,דממילא אומר קדיש שלם
מקרי שהתחילו בעשרה ויכולים להוציא מכיון שאין יכול לאומרו אח"כ .ויעויין
אחרים עד שמ"ע .וכנראה שהפשט בתהל"ד מה שכתב בזה וזה אולי יבואר
בדבריהם ,מכיון שאי אפשר להגיד קדיש בהמשך .אולם המשנ"ב פוסק כפשטות דברי
וברכו בפחות מעשרה ,ואע"פ שברכת יוצר הרמ"א שאומר את שני הקדישים .אמנם
אור אפשר להגיד בפחות מעשרה ,אבל מצאנו בביה"ל בחלק שני בסדר של החיובים
מכיון שכדי להוציא אחרים צריך עשרה ,לכן
לעניין זה נקרא שהתחילו בעשרה ,והברכו
שמחה סימן ב אמרי י
אחת ארוכה ,ולכן אפשר לומר את הקדיש יש לו שייכות לברכת יוצר אור וזהו התחלת
שלאח"כ .וכמובן שזהו חידוש גדול ,וא"כ הברכות ,וכמבואר שאחר ברכו אפילו של
תפילת מעריב אסור לדבר .אולם לא הבנתי,
ה"ה בערבית. מה זה קשור לקדיש .וכנראה שאגב גררא
נקט ,כי בסתמא אמרו קדיש לפני כן .יעויין
ולכאורה לא קשה ,כי תפילה בלחש אפשר
במאמר מרדכי שדעתו כהח"א.
בלי עשרה ומשא"כ ברכו וכנ"ל,
ורק אפשר לומר שתפילה בציבור הוא חיוב אולם לפי הח"א שחולק לקמן על רוב
וא"כ בזה אפשר לחלוק על הח"א. האחרונים המובא במשנ"ב בס"ק
כ"א וסובר דכשהתפללו תפילת לחש בערבית
מה דינו של הקדיש אחרי בעשרה ויצאו לפני הקדיש בזה א"א לומר
אשרי ועלינו קדיש ,וסברתו היא ,שדווקא חזרת הש"ץ
שא"א לומר בעשרה אפשר לומר אח"כ
ובענין זה משמע מדברי הלבוש שסובר קדיש ,ומשא"כ תפילת לחש שאפשר
להתפלל גם כן ביחידות .ואע"פ שכדי
כמו הא"ר שאפשר לומר את שיקרא תפילה בציבור צריך דווקא עשרה
הקדיש שלאחר אשרי וכן הקדיש שלאחר ובכל זאת סובר שלעניין לומר קדיש אחרי
ישתבח ,אמנם הקדיש שלאחר עלינו אי אינו מועיל ,וא"כ אולי ה"ה להיפוך ,דמכיון
אפשר .והטעם הוא ,דאשרי ופסוקי דזמרה שבעיקרו אפשר לומר ברכות ק"ש ביחידות
יש חיוב לאומרם ולכן הקדיש נגרר אחריהם. א"כ אינו שייכות לברכו שאי אפשר ביחיד.
ומשא"כ הקדיש דאחר עלינו דעצם אמירת אולם בענין זה עיינתי בח"א ומשמע אחרת.
עלינו אינה כ"כ חיוב וגם הקדיש שלאחריו דכתב בכלל ל' סעי' ב' דאם בערבית התחילו
אינו כ"כ חיוב ,והוי רק מנהג ע"פ הרמ"א. לומר ברכו בעשרה ,יאמר הקדיש שלאחר
ויעויין בתהל"ד מה שכתב בזה .וכבר הבאנו ק"ש דשייך לק"ש וברכותיה ,דהכל שייך
דרוב האחרונים חוץ מהח"א סוברים לברכו .וכנראה שסברתו היא ,דהברכו עם
דבתפילת לחש בערבית שיצאו מקצתן ,אפשר
לומר הקדיש שלאחריו אע"פ שאפשר ברכת ק"ש הוי חד.
להתפלל ביחידות .ולכאורה ה"ה בתפילת
שחרית או מנחה שמחמת אונס לא התפלל אולם עדיין דברי הח"א אינם מובנים,
הש"ץ בקול רם או כפשוטו שיצאו לפני
חזרת הש"ץ אפשר לומר את הקדיש דלמה יגרע הקדיש שלאחר תפילה
שלאחריו אם יצאו מקצתן לפני הקדיש ,וכמו בלחש מהקדיש שלאחרי ברכות ק"ש .אלא
בתפילת ערבית .אולם בשו"ת נוב"ת סי' ז', מאי ע"כ צריך לומר ,שהברכו וברכות ק"ש
והובא דבריו בביה"ל ,כותב שם מהר"ש דלא הוי ממש חד ,ומכיון שהברכו א"א לומר
כן ,ויש לחלק בין ערבית לשאר התפילות, בפחות מעשרה ממילא הוי כאילו היא ברכה
שמחה יא סימן ב אמרי
אולם לדעת המחבר נשתנו הדברים .ויעויין דדווקא בערבית שאין חזרת הש"ץ ,א"כ
בזה בכף החיים בענין שיטת המחבר בכל זה. ממילא התקנה היתה לומר קדיש אחרי
תפילת לחש .ומשא"כ בשחרית ומנחה שיש
ובענין אם מועיל לחזרת הש"ץ צירוף של חזרת הש"ץ ,א"כ התקנה היתה שהקדיש
שייך רק לחזרת הש"ץ שאי אפשר לאומרו
המתפלל בלחש או ישן ,אם כי בלי עשרה .אולם הדברים אינם מוכרחים,
בש"ע הגר"ז דעתו שאי אפשר לצרפו, וכבר השיג על דברים אלו בתהילה לדוד,
אולם מפשטות גדולי האחרונים לא משמע ומסיק בפשטות שאפשר לומר את הקדיש.
כן .יעויין במשנ"ב ובפמ"ג ,וביותר אולם המשנ"ב בביה"ל מסכים לדברי
בדרישה בסי' קכ"ד יעויין שם היטב .וכן מהר"ש אלו ,וכן רעק"א מדייק מדברי
יעויין בהליכות שלמה פרק תשיעי שלומד הרמ"א כמו שיטת מהר"ש ,אולם נשאר
פשט אחר במשנ"ב ולכן לכתחילה הוא צ"ע בסברא .וכל זה הוא לפי שיטת הרמ"א,
מחמיר בנד"ד.
סימן ג דף לה ע"א שמחה אמרי יב
דף לה ע"א
סימן ג
דברי אגדה מאאמו"ר זללה"ה בענין ברכת הנהנין
רואה ממש את התועלת של מי הגשמים של א .באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי
השנה שעברה ,וכיון שהוא שייך לראש
בית שמאי ובית הלל אומרים בחמשה
השנה לכך הוא יום חג. עשר בו )ר"ה ב' ע"א( .ובשו"ע או"ח סי'
קל"א ס"ו :נהגו שלא ליפול על פניהם
והנה עיקר החביבות בר"ה הוא מפני בט"ו באב ולא בט"ו בשבט .וכתב ע"ז
המג"א סקט"ז מפני שהוא ראש השנה
שלתקופת השנה אנו מכריזים לאילנות ,ונוהגין האשכנזים להרבות במיני
וממליכים עלינו את ה' ,ולכן נהגו גם פירות של אילנות" .ויש להתבונן מדוע אנו
ביום זה להעיד על מלכותו יתברך ,ע"י חוגגים רק את ר"ה של האילנות ולא את
ר"ה למעשר בהמה ור"ה למלכי ישראל .וגם
אכילת פירות. עיקר הדבר תמוה ,הלא כל עיקר ר"ה
שלהם הוא רק דבר הנוגע לדין הפרשת
ב .ובאור הדבר דהנה מצינו שאמרו רז"ל
מעשר אבל אין זה שייך כלל להיות חג.
)ברכות ל"ה ע"ב( כל הנהנה מן העוה"ז
בלא ברכה כאילו מעל וכאילו גוזל להקב"ה ונראה דהנה מבואר )ר"ה י"ד ע"א( שלכך
וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וגו'
חבר הוא לאיש משחית וכו' חבר הוא אמרינן דראש השנה שלהם הוא
לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם בט"ו בשבט מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה,
שבשמים ,וצריך להבין מהו הטעם לדבר זה, כלומר דרוב גשמי השנה משפיעים על
וגם מהו הקשר שיש בין זה לירבעם .גם האילן שיחנוט ,ונמצא שכל הפירות
אמרו )ב"ק ל' ע"א( האי מאן דבעי למהוי שנחנטים עד ט"ו בשבט הן מחמת המים
חסידא לקיים מילי דברכות ,ויש לדעת מהי של השנה שעברה ורק מכאן ואילך שייך
לשנה זו .ונמצא לפ"ז דתאריך זה שייך
החסידות במילי דברכות. לראש השנה דאחד בתשרי שכן נגמרת
תקופה של שנה ,ואז צריך האדם להודות
ונראה דהנה עיקר רצון השי"ת ותכלית על כל הטובות והחסדים של אותה תקופה
אלא שלענין זה כיון שלא ניכר הדבר עד
בריאת האדם הוא שיהיה האדם ט"ו בשבט ,לכן ממתינים עד שעה שהאדם
דבוק בו תמיד ,כדכתיב בכמה מקראות כי
חלק ה' עמו ,והקב"ה השכין נשמה טהורה
בגוף עכור למען ישתוקק האדם לדביקות,
והנה חסיד נקרא זה שבכל מעשיו הוא
יג סימן ג דף לה ע"א שמחה אמרי
וכשם שהשלילה וההתרשלות במילי דבוק בה' ,והיא מעלה גדולה יותר
מהצדיק ,וכדרך שרמזו בפסוק צדיק ד' בכל
דברכות גורמת ח"ו לכפירה ,כך דרכיו וחסיד בכל מעשיו ,דהיינו שהצדיק
צד החיוב בזהירות וקיום מילי דברכות גורם את ה' בכל דרכיו ,אולם החסיד – בכל
להתרבות האמונה ,ולכן נהגו באכילת פירות מעשיו ,שהם יותר מדרכים .ולכן עיקר
בט"ו בשבט ,כי בכל ברכה וברכה הרי אנו חסידות האדם הוא להאמין שהקב"ה
מעידים שהוא מלך העולם שנותן חיות בכל ממציא לו כל פרט ופרט ,ועי"ז הוא
דבר ומקבלים עלינו בכך את מלכותו יתברך, משריש בלבו כי אין אנו מסורים לטבע,
וע"י זה מתחזק האדם לעבודת ה' בקבלו
עליו את מלכותו לשמור חוקיו ומשפטיו, וע"י כך דבוק הוא בה' בכל מעשיו.
וגם ע"י עצם אכילת הפירות נזכר האדם
ומתבונן במה שאמרה תורה )דברים כ ,יט( כי והנה ידוע שקוב"ה ואורייתא וישראל חד,
תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה לנדוח
עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת ואין שיעור לגודל התשוקה
כי האדם עץ השדה וגו' ,הרי שהתורה וההתקרבות שבין קדושת ישראל לקדושת
מלמדנו להתחשב עם הדבר שממנו תאכל, הבורא ,וכשהאדם עושה מצוה ומתקרב אל
והוא כעין מאמרם ז"ל )ב"ק צ"ב ע"ב( בירא השי"ת מקרב הוא עמו את הכלל כולו,
דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא ,וא"כ על וכשעובר עבירה הרי זה חלילה להיפך .ולכן
אחת כמה וכמה שצריך האדם לזכור שכל כשהאדם אינו מברך על אכילתו ,ומתרשל
חיותו הוא מהקב"ה לזכור להודות לו על כל מזכירה זו שעל כל צעד ושעל הרי הוא
נהנה מהקב"ה ,ואינו מרגיש את דביקות בו
פרט ופרט. תמיד ,הרי הוא מתרחק ועלול ח"ו להיות
כופר בעיקר ,וכידוע שירבעם בתחילתו
ג .אך עדיין צריך להבין סגנון דברי התנא, הטעה גם את אחיה השילוני בחשבם שהוא
דבר פעוט )ראה סנהדרין ק"ב ע"א( ,ועי"ז
והרי ט"ו בשבט הוא רק לפירות האילן נשתרבב ירבעם גם לע"ז ממש ,וכן הוא במי
ולא לאילנות עצמם ,כידוע לענין ערלה )ראה שנהנה מהעוה"ז בלא ברכה שע"י
ר"ה ב' ע"א( ,וא"כ מה טעם אמרו באחד התרחקות מועטת יוכל להתרחק עוד ועוד,
בשבט ראש השנה לאילן כדברי ב"ש וב"ה וע"י התרחקותו הוא גורם ריחוק להכלל
אומרים בחמשה עשר בו ,והרי רק לגבי כולו ,ולכן הרי הוא גוזל להקב"ה והקב"ה
וכנסת ישראל בזה שהם מתרחקים
האילנות הרי הוא ראש השנה. מהדביקות בו ית' ,ומשום כך חבר הוא
לאיש משחית לירבעם בן נבט שהרחיק את
ונראה שרמזו כאן את אשר אמרו במדרש ישראל ולא נתנם לעלות לבית ה' להיותם
)ב"ר ה' א'( ובירושלמי )כלאים פ"א דבוקים בו.
ה"ז( שבשעת הבריאה אפי' אילני סרק עשו
פירות ורק בעוון האדם נתקללה האדמה
ואין אילני סרק מוציאין פירות ,ולזאת אמרו
סימן ג דף לה ע"א שמחה אמרי יד
דברי ב"ש לפני ב"ה ,לאשמעינן ברמיזה שאז רז"ל בשלהי כתובות )קי"ב ע"ב( אמר רב חייא
יהיה ר"ה לאילנות ויהיה אז הדין כב"ש, בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק
וכידוע שלעתיד לבא תהיה הלכה כב"ש שבארץ ישראל שיטענו פירות ,שנאמר כי עץ
כמ"ש המקובלים א"כ אפשר שכוונתו גם נשא פריו וגו' ,היינו שיתוקן חטא אדם
ליישב דקדוק המפרשים מהו "כדברי ב"ש" הראשון וכל האילנות יתנו את פרים ]וראה
לפי שקריאת יום זה "ר"ה לאילן" הוא פנ"י[ ,וכמו שפירשו עה"פ )תהלים צ"ו( אז
ירננו כל עצי יער ,שתיבת כל אתי לרבות
כדברי ב"ש. אילנות שאינן עושין פירות )ראה ויק"ר ל' ,ז'(
שלע"ל ירננו גם הם לפי שאז לא יהיו עוד
ואנו בני ארץ ישראל אשר בנו יקויים שגם עצי סרק אלא כולם יוציאו פירות ,ולכן לא
אמר התנא "ראש השנה לפירות האילן" כי
אילני סרק יתנו את פריים כדברי רק עכשיו הר"ה ניכר רק בעצי פרי אבל
הגמ' בכתובות ,צריכים להתחזק תמיד לעתיד לבא יהיה ניכר בכל האילנות לפי שאז
ביעודי הנביאים ולקוות כי במהרה יקויימו כולם יתנו את פרים ,ולכך גם הקדים התנא
כל היעודים ויום זה יהיה ראש השנה
לאילנות רק לעצי פרי אלא לכל האילנות.
אמרי סימן ד דף לה ע"א שמחה טו
סימן ד
בסוגית הגמ' אם ברכה ראשונה קרא או סברא
שהוא מכיון שזה איסור חמור וכמבואר בגמרא :מנא ה"מ דת"ר קודש הילולים
בהמשך הגמ' ,ובענין זה ראיתי במלבי"ם
בפירושו על ברייתא זו ,דבנטע רבעי וכו' מלמד שטעונים ברכה
הקדושה הוא שצריך מדאורייתא ברכה לפניהם ולאחריהם ,מכאן אמר ר"ע אסור
לפניה ולאחריה וזהו הילולים ,ורק ר"ע לאדם שיטעום כלום קודם שיברך .והנה
מוסיף לכל האוכלים שצריך ברכה לפניה לשון הגמ' צריך ביאור דבברייתא כתוב
מדרבנן ובכל שהוא ,ויעויין שם אריכות שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם ואילו
דברים בענין זה ,וכן יעויין בחידושי הגר"א ר"ע הזכיר רק ברכה לפניה ,הן אמנם
על מסכת ברכות שכתב כעין דברי הצל"ח. דלמעשה ברכת המזון על פת מובא לקמן
דף מ"ח ע"ב שזהו מדאורייתא מהפסוק
אולם בחידושי הריטב"א )שהודפס בטעות על ואכלת ושבעת ,ושאלת הגמ' הוא על שאר
מיני אוכלים ,אבל לשונו של ר"ע צריך
שם השיטה( כתוב דמה שהברייתא ביאור ,ומתרץ הצל"ח דלברכה אחרונה הרי
אומרת לאחריו הוא לאו דוקא דהרי שבעת צריך אכילה כשיעור והוה אמינא דגם
המינים ילפינן מאכלת ושבעת וברכת ,ושאר לברכה ראשונה צריך ג"כ כשיעור ,ועל זה
המינים לאחריו ולא כלום ואפילו למ"ד קמ"ל ר' עקיבא דאסור לאדם שיטעום כלום
לקמן דמברכים בורא נפשות הוי רק רשות והיינו אפילו טעימה כל שהוא ,ובטעם
ומסיים וכן משמע מר"ע שכתב רק על הדבר כתוב בכ"מ בפ"ג הל' י"ב דיש לחשוש
שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שהיה צריך
לפניו וכנ"ל.
לברך לפניה ואין בידו לתקן.
עכ"פ בתחלת השקלא וטריא של הגמ'
עוד היה אפשר לומר דמהברייתא רק
משמע שברכה ראשונה הוי
מדאורייתא ,ומה שמבואר דבעל קרי מברך למדנו שיש חיוב לברך ור"ע חידש לן
לאחריו ואינו מברך לפניה נתקשה בזה דאיכא איסור לאכול בלא ברכה שלפניה,
הפנ"י ובפרט לשיטתו שגם לפי מסקנת ומשא"כ ברכה אחרונה יש רק חיוב לברך
הגמ' הוי ברכה לפניה מדאורייתא ]וזה אבל אין איסור לאכול על סמך שלא יברך
יתבאר בסמוך[ ,ומתרץ דמכיון שהוא מונע ברכה אחרונה והטעם מובן מאליו ,וממילא
את עצמו מלברך מפני כבוד ה' שאני ,ולפי זהו ג"כ הטעם דברכה אחרונה הוא באכילה
המסקנא שזה רק מסברא א"כ בכה"ג אין כשיעור ומשא"כ ברכה ראשונה אפי' בכל
אמרי סימן ד דף לה ע"א שמחה טז
ברשב"א מפורש כהריטב"א לענין ברכה את הסברא וזה יתבאר בהמשך ,אולם לפי
לאחריה בשבעת המינים ,אולם בפשט הגמ' ההוא אמינא שזה מפסוק צריך ביאור.
לאחריו ,לפניו מנא לן ,כתב להיפוך דאכלת
ושבעת אולי דוקא ביין דומיא דזית דכתיב ושוב ראיתי בפנ"י שדן בזה ,ומה שהבנתי
בזה זית שמן וטעמא משום דהיין והשמן
עיקר הפרי דאישתנו למעליותא ,ואח"כ מדבריו הוא ,שזה מחלוקת תנאים,
מביא בשם רש"י להיפוך וכמו הריטב"א ועוד נראה מדבריו דדוקא מיני אוכלין
הנ"ל ,ולענין הלכה יעויין בסו"ס ר"ט בטור שאין ברכה לאחריהם מדאורייתא אזי
ובב"י וכן יעויין במשנ"ב .אולם במסקנת לומדים או מק"ו או שאר למודים שזה
הגמ' ,שהגמ' אומרת תינח לאחריו לפניו מדאורייתא ,ומשא"כ באותן מיני אוכלים
מאי וכנ"ל והגמ' אומרת שזה ק"ו כשהוא שיש חיוב מדאורייתא לאחריה א"כ זה
שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש ,וכותבים מספיק בשביל ההודאה וא"צ לומר שיש
התוס' שזה לאו ק"ו גמור דאם כן תהא חיוב מדאורייתא גם לפניה ,ועוד האריך
ברכה לפניו מדאורייתא ולעיל בבעל קרי שם להוכיח כשטתו שברכה לפניה הוי
משמע אחרת וכנ"ל .וכבר הבאנו מהפנ"י
שסובר אחרת ,אמנם תוס' אומר שזה לא מדאורייתא יעויין שם היטב.
ק"ו גמור. והנה אח"כ שואלת הגמ' תינח לאחריו
ויש מהאחרונים שכותבים דמכיון שיש כבר לפניו מנא לן ,וזה להיפוך ממה
שכתוב בגמ' לפני כן שעיקר הלימוד הוא
ברכה לאחריה ולכן אין כ"כ צורך על ברכה ראשונה .וכתוב ברש"י ובתוס'
לברכה שלפניה ,ולכן לא הוי ק"ו גמור, מכיון דברכה לאחריו מצינו מן התורה
ונאמר ששאר מיני אוכלין אסמכוהו על בברכת המזון מדכתיב ואכלת ושבעת וברכת,
ברכת המזון ,אבל אם נאמר כן לכאורה יוצא והפשט הוא שלכן רבנן אסמכו מזה על שאר
שבאופן שאכל פחות משיעור שאז הברכה אוכלים שיצטרכו ברכה לאחריו ,אבל לפניו
לפניה הוי דאורייתא ,ורק אם נדחוק ונאמר מנא לן ,אמנם בריטב"א כתוב פירוש אחר,
דמכיון שיש לו אפשרות לאכול כשיעור ולכן והוא דהשאלה היא רק למ"ד כרם רבעי,
נשאר החיוב מדאורייתא רק על ברכה דלמ"ד נטע רבעי כיון דבכל מידי נהוג
אחרונה ,וזהו הכל לפי ההו"א שזה ק"ו, רבעי מאי חזית לשויי לאחריו טפי מלפניו,
ולפי המסקנא זהו סברא שאסור ליהנות אלא ודאי הקושיא היא למ"ד כרם רבעי,
מהעולם הזה בלי ברכה ,וכלשונו של רש"י דהא אשכחן בז' המינים ברכה לאחריהם,
דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם, ומוסיף דהקרא דהלולים איצטריך לברכה
ויתכן שמצד ההרגש אחרי שהוא אכל ושתה דלאחריו של יין ,דהו"א דדוקא ענבים ,דגפן
והוא הפיג רעבונו אזי מרגיש חיוב להודות, אמר רחמנא ומסתמא היינו ענבים וכו' וזהו
הקמ"ל ,אולם רש"י ותוס' כנראה סוברים
שבשבעת המינים הוי רק מדרבנן .וכן
אמרי סימן ד דף לה ע"א שמחה יז
לפניו ,על זה צ"ל כיון שהוא לא מחוייב אלא ולכן לפי המסקנא רק לאחריו הוי
מסברא והוא מונע עצמו מלברך משום כבוד מדאורייתא ,עכ"פ בפת כי זהו הכי משביע,
ד' בכה"ג אין שייך הך סברא ,ועוד מוסיף ולפי כמה ראשונים גם בשבעת המינים,
דהרי ממילא מברך לאחריו וא"כ זה לא ועיין במשך חכמה שכתב עוד טעם וכלשונו
נקרא שהוא נהנה מן העוה"ז בלא ברכה של הפסוק פן תאכל ושבעת ושכחת את ה'
עכתו"ד הפנ"י ,וכבר הבאנו דמשמעות וכו' ,וזהו לא שייך בלמוד התורה ולכן
הראשונים שזה רק מדרבנן ,וא"כ לפי מאי בברכת התורה רק לפניה הוי מדאורייתא
דנקטינן דהוי רק מדרבנן א"כ באופן שיש יעוין שם בהסבר הדבר ,וכן יעויין בחינוך
ספק הולכים לקולא וכמו כל ספק דרבנן שכתב טעם אחר לחלק בין ברכת התורה
לברכת הנהנין ,ואפשר לומר ולהוסיף ע"ז
דאזלינן לקולא. ע"פ דרך הדרוש כי המצוה של ברכהמ"ז
זהו רק כדי שביעה וזה שייך רק באכילה ולא
והנה לעיל בדף י"ב הגמ' מסתפקת דאם בתורה שיש תמיד צמאון ואין שביעה ורק
בקריאת התורה יש ברכה לאחריה וכמ"ש
נקט כסא דשכרא וקסבר דחמרא בב"י כי שם יש קיצבה ,וכבר הבאנו דברי
הוא בידו ופתח וברוך אדעתא דחמרא תוס' שזה לא ק"ו גמור ,והפנ"י כותב בגלל
וסיים בדשכרא ,האם בתר עיקר ברכה שיש כבר ברכה אחרונה ולכן זה רק מדרבנן,
אזלינן כלומר כשאמר ברוך אתה וכו' חשב אבל לפי המסקנא הוא סברא ומה שהגמ'
על דעת לסיים בפה"ג א"כ הולכים על אומרת כאילו מעל וכאילו גזל זהו רק אחרי
ההתחלה ,או בתר חתימה אזלינן ולא הסברא ,ובתוס' מפורש שזה רק מדרבנן
נפשטה האיבעיא ,ובתוס' ד"ה "לא" כתבו: ומזה שהקילו בבעל קרי בלפניו ,וכן הוא
ופירש רב אלפס השתא דלא איפשטא אזלינן מפורש ברשב"א וה"נ משמע מרבינו יונה
לקולא ,אמנם ר"י מפרש דאזלינן לחומרא
וצריך לברך פעם אחרת ,וכן הוא מפורש וכן הוא ברמב"ם פ"א ה"א.
בתוס' ר"י החסיד אע"פ שבסוגיין דידן
הוא סובר שברכה לפניה הוי רק מדרבנן אמנם הפנ"י סובר דהוי דאורייתא דהרי
ודבר זה טעון ביאור ,ויעויין שם בפנ"י
ותו"ד הוא שבאופן שזה חמור בגלל האיסור בכל הש"ס דבר דילפינן מסברא
של כאילו מעל וכאילו גזל ,ואפי' אם נאמר הוי מדאורייתא וכמו שהגמ' אומרת למה
שזה רק אסמכתא ואין כ"כ טרחה ,בכה"ג לי קרא סברא בעלמא הוא ,ומה שכתבו
אין הכלל של ספק דרבנן לקולא ,ואין כאן התוס' וקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא
חשש של ברכה לבטלה והפסק מהברכה הוא ,על זה כותב הפנ"י דאפשר דנתכוונו
שבירך מקודם כיון שהוא עושה כדי לזה הענין בעצמו דכיון דסברא הוא תו לא
צריך קרא ,וטעמא דבעל קרי דאינו מברך
להסתלק מהספק.
אמרי סימן ד דף לה ע"א שמחה יח
ובין כך הוי ברכה אחת לבטלה ,ולכן שפיר ואפשר להוסיף שהטעם שאין כאן הפסק
הדין דיברך שנית ויאכל ,ויעויין מה שהסביר
לפי יסודו של אאמו"ר במנח"ש
שם דעת החולקים. דאם אין היסח הדעת ורק דבור בעלמא וגם
דבור של טעות זה לא הוי הפסק ,וגם
ובענין זה ראיתי בנשמת אדם )כלל ה' ס"ק להיפוך אפי' אם נסבור שברכה לפניה הוי
מדאורייתא אבל מכיון שיש כאן חשש של
א'( שהאריך בענין זה ובפשט דברי איסור ברכה לבטלה אמרינן שב ואל תעשה
התוס' הנ"ל ,ומביא מהגהות מיימוני דיש
סוברים דתיקו דאיסורא אפילו מדרבנן הוא עדיף והאריך בענין זה.
לחומרא ,ומכיון שליהנות מהעולם הזה בלי
ברכה הוא איסור דרבנן ולכן אזלינן והלום ראיתי בחידושי הריטב"א החדשים
לחומרא ,ושוב מביא וז"ל נסתפק לו אם
בירך ברכת המוציא תוס' כתבו כיון דברכת על מסכת שבת בדף כ"ז שנשאר
הנהנין אסמכוה אקרא דקודש הילולים בתימה דלמה אמרינן ספק ברכות להקל הרי
ואמרו שנהנה מעולם הזה מעל ויש איסור, זה חמור כאילו מעל ,ואע"פ שפוגע בברכה
וכיון שכן במסופק באמצע האכילה חוזר לבטלה אבל יתכן שזה רק מדרבנן או
ומברך בכל דבר הנאה עכ"ל .ובעצם דברי שמספק לא יאכל בגלל האיסור ,ובגליון
רע"א יש לעיין בקהלות יעקב מה שנתקשה הש"ס שם מסביר את התוס' שם ע"פ
אולם סוגין דעלמא לא כן הוא ,וכן הוא מהרש"א בפסחים ק"ב ע"א דלא אמרינן
משמעות הש"ע והפוסקים ,וכן הח"א עצמו ספק ברכות להקל אלא בברכת המצוות
פוסק שאסור לברך מספק ,וכבר האריך בזה דהברכות אינן מעכבות ,אבל בברכת הנהנין
אאמו"ר זצ"ל במנחת שלמה ,ותו"ד דעיקר מכיון שיש איסור לאכול בלא ברכה ממילא
חיוב ברכה הוא להודות ולהלל לפני אכילה אין כאן חשש של ברכה לבטלה ,וכנראה
והוי כמו שאסור לאכול ולשתות קודם קידוש שכוונתו הוא דהרי הברכה מתיר את
ורק חכמים האלימו את החיוב עד כדי כך האכילה ובכה"ג אין ברכה לבטלה ,אמנם
שזה כאילו גזל וכאילו מעל ,אבל זה רק בהגהות רעק"א בסי' ר"ט כותב שזה דוקא
באופן שיש חיוב ודאי ,אבל באופן שיש ספק בדין של חמרא ושכרא צריך להחמיר ולברך,
או שיש פטור וכגון בעל קרי או אונן ממילא דבעלמא אם יש לו ספק אם בירך על
בכה"ג שאין חיוב ברכה ,אין איסור ,וכן המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר
ראיתי להוכיח מהסוגיא בדף ט"ז בדין של בירך ,אמנם מספק אסור לאכול ,אבל בנד"ד
פועלים דלפי שיטת רש"י ועוד ראשונים אם נפסוק דלא יברך שנית הרי יהא אסור
לאוכלו ויהיה הברכה שבירך בודאי ברכה
שאין מברכים לפניה. לבטלה ,ואם נפסוק דמברך שנית ג"כ לא
הוי ברכה לבטלה רק אחד מהם ואין הפרש
ובעצם דברי המהרש"א יש לעיין דמה בין יחזור ויברך ובין לא יחזור ויברך דבין כך
איכפת לנו שיש איסור לאכול בלי
אמרי סימן ד דף לה ע"א שמחה יט
דברכה אחרונה הוא על השביעה או הנאת ברכה ולכן אין חשש של ברכה לבטלה דאם
מעיו וזה נסמך על ברכת המזון של פת או לא יברך יהא אסור לאכול ולשתות אבל זה
של שבעת המינים וכדכתבנו בתחילת הענין, לא מובן דמי אומר לו לאכול וכגון שבאמצע
ומשא"כ ברכה ראשונה הוי הודאה שברא אכילתו מסופק אם בירך מסתבר שיפסיק
דבר זה שאפשר להפיג רעבונו ולכן ברכה מאכילתו ,ורק באופן שלא התחיל לאכול
ראשונה ניתוסף איסור ,אולם בזה שחכמים ומסופק אם בירך או לא ,או אם בירך
תיקנו ברכה מיוחדת על כל מין ומין מזה כהוגן ,בזה כבר הבאנו סברתו של רעק"א
רואים שזה לאו דוקא כדי להוציא מאיסור שבזה שלא יאכל לא ירויח כלום .ואולי צ"ל
מעילה כי לזה היה מספיק ברכת שהכל בדבריו שאפילו אם נאמר שהוא הוי רק
אלא זה בעיקרו ברכת הודאה וכנ"ל ,אבל איסור דרבנן לאכול בלי ברכה אבל סוף כל
מכיון שיש גם איסור גזילה ומעילה לכן סוף אסור לכתחילה להיכנס בספק דרבנן
אמרו שבדיעבד אם אמר על כולם ברכת ולכן עדיף שיברך כי אין כאן חשש של ברכה
שהכל יוצא בזה כי זה מוריד את האיסור לבטלה כי סוף כל סוף זה מוציא מידי ספק
של מעילה כן ראיתי להוכיח ,וכן משמע ויש לעיין היטב בשו"ת רעק"א סי' כ"ה,
מכמה ראשונים שזה הטעם שכל שהוא חייב וכבר העירו על דברי רעק"א בש"ע מדברי
בברכה ראשונה וכנ"ל ]יעויין בתוס' ר'
יהודה החסיד בדף ל"ה ע"א ד"ה וכל הש"ע סי' קע"ד סו"ס ד'.
ובתוס' הרא"ש שם ,ומה שקשה מתוס'
בדף מ"ט ע"ב ד"ה רבי מאיר וכמו ובעצם דברי הגמ' מאי תקנתיה ילך אצל
שהקשה שם רע"א[. חכם כתוב ברבנו יונה שזהו בגלל
האיסור של מעילה ,היוצא מזה שיש חילוק
בין ברכה ראשונה לבין ברכה אחרונה,
סימן ה דף ל"ה ע"ב שמחה אמרי כ
דף ל"ה ע"ב
סימן ה
בדין ברכת היין
שמתוך חשיבותו גורם ברכה לעצמו ,וכן בגמרא :חוץ מן היין שעל היין הוא אומר
משמע מתר"י שצריך את שני הטעמים שזה
נשתנו למעליותא וגם סעיד ומשמח .וראיתי בורא פרי הגפן .מ"ש יין דאשתני
בשם המאירי שהעיקר הטעם הוא בגלל שזה למעליותא והרי שמן ג"כ דאשתני למעליותא
סעיד ,ומה שהבאנו מרש"י במשנה יש שרצו ולא אשתני לברכה .והמעליותא הוא צ"ל
לומר שזהו כוונתו ורק קיצר בלשונו ,אולם בגלל שהוא חשוב יותר מהפרי כי התורה
הפמ"ג בסי' ר"ב בא"א סק"ב כותב החשיבה אותו לכמה ענינים והזכירה אותו
שלרש"י היה קשה קושיית הראשונים בפרטות דגן תירוש ויצהר ועוד כמה
והאחרונים שלפי המסקנא דשמן אזוקי מקומות מוזכר יין וגם לענין נסכים .והפנ"י
מזיק א"כ פשוט החילוק בין שמן ליין ולכן מוסיף שהיא גופא שבשאר משקין הוי זיעה
רש"י כותב שלמסקנא באמת א"צ את בעלמא לענין תרו"מ וערלה ,וגם לענין
הטעם של מסעד סעיד אלא בגלל שיין ברכות גופא שלכל הפחות מברכין בפה"ע
נשתנה למעליותא ,ומוסיף הפמ"ג שזהו ושאר משקין ברכתן שהכל כי אינו מגוף
רש"י לשיטתו שעל יין מבושל מברך שהכל הפרי והוי זיעה בעלמא וא"כ זה גופא
משום דאשתני לגריעותא ואע"פ שזה סעיד, המעליותא שלו ,ולפי הפנ"י כותב אאמו"ר
ושאר הראשונים שסוברים שגם על יין זצ"ל בחידושיו ,מובן למה כתוב במשנה דעל
מבושל ברכתו בפה"ג יתכן שהם סוברים כל הפירות מברכין בפה"ע חוץ מהיין ,הרי
שגם יין מבושל נקרא שזה נשתנה גם שאר משקין אינן כברכת הפרי ,אמנם
למעליותא ,וכן ראיתי ברשב"א בב"ב דף צ"ז לפי זה מובן כי הרי שאר משקין אין לו שם
שכותב מפורש שגם יין מבושל נשתנו של פרי וא"כ אין כאן חידוש ומשא"כ יין
למעליותא ולכן סובר שאפשר לקדש עליו,
ויש שרוצים לומר בראשונים הנ"ל דעיקר שם פרי עליו.
הטעם שמברכים עליו בפה"ג מפני שזה
סעיד ומשמח וזהו גם ביין מבושל ,אולם ומסקנת הגמ' הוא שיין סעיד ושמן לא
מהרבינו יונה נראה שעיקר הטעם הוא
בגלל שזה סעיד אע"פ שהוא כותב ג"כ שזה סעיד ,וא"כ לכאורה זהו עיקר
הטעם בגלל שנשתנה למעליותא וסעיד וזהו
כמו פת ,ורק הגמ' מוסיפה שזה גם משמח
אבל זה עצמו אינו מהוה סיבה לברך עליו
ברכה מיוחדת ,וכן רש"י במשנה כותב
אמרי סימן ה דף ל"ה ע"ב שמחה כא
יונה ,ולענין דייסא יעויין בבאר הגולה מ"א משמח ,מזה שהוא מקשה דלמה לא תקנו
מחה"ש הגהות רעק"א ואבה"ע. ברכה מיוחדת בתמרים הרי זה סעיד ,וכבר
האם יוצאין בברכת בורא פרי הבאנו כן מהמאירי.
העץ
אח"כ שואלת הגמ' שיברכו עליו שלש
הנה מסברא מסתבר שיוצאים וכמו בשמן
ברכות כי זה סעיד ,ומתרצת כי
והרי מברכים בפה"ג וא"כ הוא אין דרך לקבוע על זה סעודה ,וכבר נתקשו
נקרא פרי ורק לכתחילה תקנו ברכה בזה הראשונים והאחרונים דמאי שנא
מבוררת ובדיעבד לכאורה לא גרע משהכל משאר חמשת מיני דגן שאין מברכין שלש
שנפסק שיצא וכן כתוב בריטב"א ,אולם ידוע ברכות וא"כ מהו שאלת הגמ' .והריטב"א
שרע"א ועוד אחרונים מדייקים מהתוס' מוסיף להקשות שזה כמו באין פרוסות
בדף י"ב שאינו יוצא ונתקשו בזה בהסבר קיימות דמברכין רק ברכת מעין שלש,
הדבר ,ויעויין במג"א ובמשנ"ב וכן מביאים ומתרץ מכיון שיש לו ברכה מיוחדת כמו
בשם הריטב"א שאינו יוצא ,ובברכ"י מביא פת ולכן הייתי אומר שמברך ברהמ"ז כמו
פת ,וכן מקשים האחרונים דהרי הגמ'
מהרשב"א שיצא. אומרת בדף מ"ד דלכן אין מברכים על
פירות של שבעת המינים שלש ברכות
וכן נחלקו הראשונים אם בירך בפה"א על דשורש הספק בגלל שארץ הפסיק הענין.
ובמאמר מרדכי כותב מכח קושיא זו
פת אם יצא ,בכס"מ כתוב שיצא דהשאלה היא שיהא חייב מדרבנן ,אמנם
ובריטב"א כתוב שאינו יוצא ,ומסביר את מכח זה כותב החזו"א דהגמ' לא מתכוונת
שיטתו שכיון שנפסק שאם אמר שהכל יצא שיברכו הנוסח של ברהמ"ז כמו בפת אלא
ממילא ה"ה אם בירך בפה"ע על יין שיצא, שיתקנו שלש ברכות מיוחדות ,ולכן דחה
ומשא"כ בפת מכיון שהכתוב קרא לו שם שיטת רבינו יונה שמוכיח מסוגייתינו
בפני עצמו ,ועוד דבנוסח הברכה הוציאו שבדיעבד יוצאים בברהמ"ז על יין ,אולם
אותו מכלל פרי ,ולכן אינו יוצא אלא בברכת הרבינו יונה סובר אחרת ומוכיח את זה
מתמרים שבדיעבד יוצא בברכת מזונות
שהכל שזהו ברכה כללית על הכל. וה"ה לברהמ"ז כי מיזן ייני ,ומה תמרים
שאינו חשוב כ"כ לכן אין לו ברכה בפני
ועדיין טעון ביאור כי הרי עיקר החיטה עצמו הן בברכה ראשונה והן בברכה
אחרונה וכמו שמן ומכש"כ יין שיש לו
נוצר בשביל הלחם וכמו זיתים ברכה בפני עצמו א"כ כ"ש שיוצא בדיעבד,
וענבים למשקה א"כ קשה לומר שזה לא וכן באמת נפסק בשו"ע בסי' ר"ח כרבינו
נכלל בשם פרי .אולם אפשר לתרץ ולומר
דחכמים מתוך חשיבותו וגם שבתורה זה
נקרא בשם לחם ,לכן קבעו לו ברכה מיוחדת
רק על מה שנקרא בתורה אולם שהכל זה
אמרי סימן ה דף ל"ה ע"ב שמחה כב
החולקים סוברים מכיון שיש הנאה מיוחדת כולל הכל ,אבל ליחדו נוסח ברכה של פרי
בפת ויין ומשא"כ בשאר מיני אוכלים א"כ זהו יותר גרוע כי זה לא נראה שזה פרי וגם
עיקר החיוב הוא על ההנאה המיוחדת לא נזכר שם של לחם וביותר כי שהכל זה
ומשום הכי אם בירך בפה"ע על יין לא יצא ברכה כללית על הכל אבל בפה"א זה כבר
דליכא כאן ברכה מיוחדת על ההנאה של יותר מפורט ולכן אם הוא מפרט ולא
הפת והיין ומשא"כ שהכל שזה כולל כל מפרט ביותר מש"ה זה יותר גרע אבל שהכל
מעשה הנאה ,אמנם החולקים סוברים שיש אין כאן שום פירוט וזהו עיקר ברכתו וזה
חילוק בין פת ליין כי ביין שמזכירים את שם כבר מוריד את חומר האיסור של גזילה
הפרי אזי ממילא הברכה הוא על חשיבות ומעילה ורק לכתחילה הצריכו לפרט ביותר
הפרי ולכן יוצא גם כשבירך בפה"ע ומשא"כ וכנ"ל ,כן ראיתי בישועות יעקב וביד אפרים.
בפת שלא מזכירים פרי וכלשון השטה ,וא"כ
הברכה היא על ההנאה המיוחדת שיש בפת והנפק"מ יהא ביין ,דלפי הטעם של
ולא על החשיבות של הפרי דהרי הפת הוא
מעשה ידי אדם ולכן אינו יוצא כשבירך הריטב"א זהו רק בפת
בפה"א ומשא"כ שהכל וכנ"ל .אולם הדברים ומשא"כ ביין אם בירך בפה"ע יצא וכנ"ל
עדיין טעונים ביאור נוסף ,וכן יש לעיין מה שהבאנו מדבריו ,אבל לפי סברת
ברא"ש סי' ג' מה שמביא מר' אליעזר ממיץ האחרונים הנ"ל זה כולל גם יין ,אולם
לכאורה יותר מובן סברת השטה כי הרי
ובתוס' פסחים כ"ד ע"ב ד"ה אלא. במטבע של הברכה הוא נכלל בשם פרי ורק
אם נאמר כסברת האחרונים הנ"ל דאם הוא
עוד הערה ששייך לתחילת כבר מפרט ולא מפרט לגמרי יש כאן חסרון
הסוגיא בזה שלא מודה ממש על היין .ויש שכתבו
בדרך אחרת שכל ברכות אמנם יסודו הוא
מה שהגמ' שואלת דאם יין סעיד שנברך ההנאה אבל מטבע הברכה הוא על הבריאה
שברא את המינים האלו ,וכן שהכל הוא
עליו שלש ברכות ,ומתרצת כי אין דרך ברכה כללית הן על ההנאה והן על הבריאה
לקבוע סעודה על יין ,אמנם בדיעבד הבאנו
כבר מהש"ע שפוסק דאם בירך בהמ"ז יצא, וכלשון הברכה שהכל נהיה בדברו.
ועל זה מקשה המשנ"ב בביה"ל הרי הגמ'
אומרת שדוקא פורתא מסעד סעיד רק בזה יש לחקור בהא דיין ופת יש להם
ומשא"כ הרבה יין מגרר גריר וא"כ
בפשטות הפשט הוא שבטובא אינו משביע ברכה מיוחדת ,האם הפשט הוא
א"כ מה שואלת הגמ' הרי פורתא זה לא שמחמת חשיבותו יש חיוב לפרט יותר את
קביעות סעודה וטובא אינו משביע יעויין המין וכמו פירות שנתיחדו יותר לפרט מפני
היטב בדבריו ,וכן הרי נפסק בסי' תע"א חשיבותו ,אבל בדיעבד אם בירך בפה"א ג"כ
יצא ולא גרע משהכל וממילא ה"ה פת ויין
יוצא אם בירך בפה"א או בפה"ע ,אמנם
אמרי סימן ה דף ל"ה ע"ב שמחה כג
מדברי הפמ"ג בטוש"ע סי' קע"ד ס"ק ט' שמותר לשתות הרבה יין בע"פ מכיון שזה
שכותב דאם בירך על היין בהמ"ז בכה"ג מגרר גריר ,ולבסוף מחדש המשנ"ב בדרך
אינו פוטר שאר משקין ,וסברתו היא דכל אפשר דכיון שנתחייב לפני ששתה הרבה יין
מה שבהמ"ז פוטר את ברכת היין כי זה ולכן נשאר החיוב ,ועל זה מקשה החזו"א
מסעד סעיד וזה לא שייך בשאר משקין דמ"מ יין ששתה אח"כ לא מפטר בבהמ"ז
וא"כ לכאורה לפי דבריו ה"ה כאן דהיין יעויין היטב בדבריו בסי' ל"ה ס"ק ו' ,ואולי
שסעיד אינו פוטר את היין שמגרר גריר, אפשר לתרץ קושייתו על המשנ"ב שכמו שיין
אולם עצם דבריו צ"ע דלפי דבריו איך פוטר פוטר שאר משקין ממילא ה"ה כאן ורק
יין את המשקין הרי הגמ' אומרת דכל מה עדיין נשאר קשה כי הרי פורתא אין לו
שמברכין ברכה מיוחדת על יין בגלל שסעיד שיעור של קביעות סעודה ,ובעצם קושיית
ומה זה שייך למים ,אלא הפשט שזה ראש הגמ' יעויין בצל"ח שהאריך בזה ,וכן יעויין
לכל המשקין וא"כ מה אכפת לנו מה הוא בטור וב"י בסי' תע"א שיטה אחרת שמותר
מברך וכבר הבאנו לחקור האם הברכה לשתות יין בע"פ הן רב והן מעט ויעויין
פוטרת או עצם שתיית היין פוטר ,ורק אם
נאמר שדווקא שאר משקין טפל ליין אבל שם גם בב"ח.
יין טובא אינו נגרר ליין פורתא וצ"ע בכל
מה שרצינו לתרץ את דברי המשנ"ב שזה
זה ודו"ק.
מדין יין פוטר שאר משקין נתעוררתי
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כד
סימן ו
בדין ברכת השמן והמסתעף
והראשונים נראה שאינו מברך כלל וכן שם בגמרא :גופא אמר רב יהודה אמר
נפסק בשו"ע סי' ר"ב סעי' ד'.
שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן
אמנם שיטת הרמב"ם היא שיטת יחידאה זית מברכין עליו בפה"ע .היכי דמי אילימא
דקא שתי ליה ,אזוקי מזיק ליה .וכותב רש"י
דבכה"ג מברך עליו שהכל מכיון אזוקי מזיק ליה לגופיה ואין זו אכילה
שלא נהנה בטעם השמן והוא בפ"ח ה"ב, שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב ,וכן
וכבר הקשו עליו דמנין לו זאת ,ויש מתרצים כותב בד"ה ואין משלם חומש דגבי חומש
ששטתו היא דכל שאין דרך אכילה ואין לו אכילה כתיב ביה ואיש כי יאכל קודש בשגגה
הנאה אמנם אין לו את הברכה העצמית אבל פרט למזיק ,ומבואר ברש"י דהענין הוא
ברכת שהכל צריך לברך ,והב"ח מסביר דשמן לאו בר אכילה הוא ,ועל זה מקשה
וכותב דסוף סוף בשעת מעשה אכילה הוא רעק"א מהגמ' בפסחים דף כ"ד ע"ב דכל
נהנה ורק אח"כ הוא מזיק לו ,וכן נראה משקין היוצאין מהפרי הוי שלא בדרך אכילה
מהכ"מ וכן נחלקו הרמב"ם והשו"ע האם ובכל זאת מברכין עליו ברכת שהכל וא"כ
מברכים על חומץ ,לפי הרמב"ם מברכים, מה הגמ' פריך כי תרומה שאני דכדי לחייב
ולפי הש"ע בסי' ר"ד סעי' ב' אין מברכים חומש צריך שיהא דרך אכילה ולכן הוא לומד
כלל ,וזהו לשיטתו של הרמב"ם דקצת הנאה פשט אחר דמסתבר דדבר שמזיק לא תקנו
בשעת מעשה יש לו .רק צ"ע קצת בלשונו רבנן ברכה והראיה הוא מתרומה שזה מזיק,
של הרמב"ם שכותב שהרי אינו נהנה בטעם אולם מה שמקשה על רש"י הוא לא מובן
השמן ,וכן צ"ע קצת דמ"ש ממים דאם אמנם מי פירות הוא שלא בדרך אכילה אבל
שותה שלא לצמאו אינו מברך כלל ומקור אחרי שסחטן הוי ודאי דרך שתיה ומשא"כ
דבריו הוא מהגמ' בדף מ"ה ,ויעויין בשמן ,וכבר הקשה כן אאמו"ר במנח"ש סי'
באה"ע סי' ר"ח שהביא מקור לשיטת
הרמב"ם מכוסס שעורים וקמחא דשעורים כ"א יעויין שם.
דמברך שהכל ואע"פ שזה מזיק .ואולי לפי
הב"ח נצטרך לומר שבמים אין שום הנאה בריטב"א כתוב פשט אחר דכיון שאין בו
ומשא"כ בשמן וצ"ע. הנאה א"כ הוי אכילה ללא
תועלת ואזוקי קא מזיק ליה לשמן ,והנה אם
שותה שמן לבדו מפשטות דברי הגמ'
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כה
דמשמע מדברי הפוסקים דאם שותה מים וכן יש לעיין דמ"ש מהדין של מטעמת
לשרות האכילה שבמעיו מקרי זה שותה
לצמאו והדבר אינו מובן כ"כ ,ורק אם המובא בשו"ע סי' ר"י וכן הוא שיטת
נאמר שבדרך כלל כששותה לאחר הסעודה הרמב"ם שאינו מברך והטעם מכיון שאין
זהו לשם צמאון ג"כ ]ובזכרוני שראיתי כוונתו אלא לטעום אם צריך מלח או תבלין,
בגר"ז שכותב שעיקר הצמאון הוא
מהאכילה[ ,וכן יעויין בביה"ל שאח"כ )בד"ה ויעויין שם במשנ"ב ובשעה"צ ס"ק ט'.
חנקתיה אומצא( דאם שותה מים כדי להוריד
את המזון וכו' שעומד באמצע לבו הוא וכן ראיתי בכתבי אאמו"ר שמסתפק לפי
בכלל חנקתיה אומצא ,והדברים אינם
ברורים כ"כ .וגם נפק"מ למעשה שיש הרמב"ם האם מברכים על השמן גם
ששותים מים בבוקר לפני תפילת שחרית ברכה אחרונה ,וספיקתו הוא כי אולי דוקא
כדי שירכך את המאכל וע"י יטהר את ברכה ראשונה כי הוא נהנה קצת ומשא"כ
גופו ,וגם ראיתי שמציינים לדברי הביה"ל ברכה אחרונה שזהו על התועלת של האכילה
ובפרט לפי רעק"א הנ"ל שזה מזיק לגופו.
בסי' קע"ד סעי' ז' בד"ה ויברך.
בענין שתית מים מה שהזכרנו מקודם ,יש
וכן ראיתי להסתפק במי שציוה עליו
לעיין היטב בסי' ר"ד סעי' ז' דאם
הרופא לשתות הרבה מים כדי שלא שותה מים שלא לצמאו וכגון שחנקתיה
יגיע למצב של התייבשות האם צריך לברך, אומצא אינו מברך ,ובמשנ"ב ס"ק מ' דמה
שכותב הש"ע לצמאו זהו לאו דוקא אלא כל
וצ"ע בכל זה. שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת
וכו' ,אולם יעויין בבה"ל שמביא מהרמב"ם
הגמ' מתרצת את דברי שמואל שמברכין שלא דוקא חנקתיה אומצא אלא כל שלא
לצמאו וכן מביא מהרא"ה ומהגר"א ,ועפ"ז
בפה"ע בהו"א שמיירי דאכיל ליה הוא כותב שאם שותה מים כשיעור רק בגלל
ע"י פת ,ומקשה הגמ' אי הכי הוי ליה פת שיש לו ספק אם מחוייב בברכה אחרונה אם
עיקר ואז מברכין רק על העיקר .הרי"ף יודע בעצמו שאין לו הנאה מהמים אינו חייב
הביא זאת להלכה דאם אוכלו עם פת מברך לברך ,וזהו הדבר המצוי במי ששותה משקה
רק על הפת ,ומקשה רבינו יונה דלמאי נצרך חם שיש ספק כידוע אם מברך ברכה
הרי"ף להביא הלכה זו כי זה הרי דין ידוע אחרונה ולפי"ז יש נוהגים לשתות אח"כ
שפת עיקר ,ועל זה מחדש הב"ח שהרי"ף מים כשיעור כדי שיהא חייב בודאי בברכה
בא לחדש לנו דדוקא באניגרון יש נפק"מ אחרונה ,אולם לפי הביה"ל הנ"ל אינו כ"כ
אי מתכוון לרפואה או לא וכמבואר בהמשך פשוט דאם הוא יודע שאינו נהנה מהמים
הגמ' ,ומשא"כ אם אוכלו עם פת אפילו
שעיקר כוונתו הוא לרפואה אזי בכל זאת לא הועיל כלום.
הפת הוא העיקר ,אולם הוא נשאר בצ"ע
אולם לפי זה לא הבנתי את המשך דברי
הביה"ל מה שכותב בסוף דבריו
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כו
בתחילתו מסברא שצריך לברך כי הרי הוא מהדין של דג מליח דמפורש דאם אוכלו עם
נהנה ולבסוף כותב ומיהו מתוך דברי פת כדי להפיג את החריפות אזי הפת טפל
הרשב"א נתיישב זה שכתב דכל ששותהו ע"י ומברך על העיקר שהוא הדג .ומחדש
אניגרון ומתכוון לרפואה מברך עליו בפה"ע הנחלת צבי דשאני דג מליח משמן דדג מליח
דה"ל שמן עיקר וכל שאין מתכוון לרפואה יכול לאכלו לבדו בלא פת ורק כדי להפיג
אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו את החריפות לוקח את הפת ולכן הפת הוא
מברך אלא על האניגרון ,וכן יעויין בד"מ טפל ,ומשא"כ שמן דאינו יכול לאוכלו בלא
שכותב דאפילו שהוא נהנה ובכל זאת פת ולכן הפת הוא העיקר .אולם המג"א
האניגרון עיקר וכן נפסק בש"ע .ויעויין חולק על הב"ח דבכה"ג שאוכל את הפת
במשנ"ב שמביא בזה מחלוקת המ"א והט"ז, כדי שלא יזיק לו בגרונו בכה"ג השמן הוא
שיטת המ"א הוא דשלא לרפואה אפילו העיקר ,והמשנ"ב מביא את השיטות ולא
האניגרון מועט מברך על האניגרון ,והט"ז
חולק ,והדבר טעון ביאור ובפרט אם הכריע בזה.
האניגרון הוא מועט .ומלשונו של הרשב"א
הנ"ל המובא בב"י משמע שבאופן שאין אמנם במאירי רואים חילוק אחר וז"ל דיש
מתכוון לרפואה אזי השמן מאבד את
חשיבותו ואולי הפשט הוא מכיון שבלי דברים שהפת טפילה להם כגון
האניגרון אי אפשר לשתותו ולכן דוקא אם מליח שהדרך לאוכלו בלא פת ומתוך שהוא
זה לרפואה אזי הוא חשוב ומשא"כ אם זה חריף אזי לוקחים פת וכל זה היינו רק
כשקודם הביאו את המליח ואח"כ את הפת
לא לצורך רפואה. אבל אם הביאו שניהם ביחד אזי הפת הוא
העיקר ,וכעין זה כתוב בשעה"צ ס"ק ל'
וראיתי בספר פתחי אברהם לאחי וכותב דאם מתכוון באכילת הפת גם
להשביע בגרונו מסתבר דבזה לכ"ע הפת
הגרא"ד )שליט"א( זצ"ל
שמוסיף להקשות דא"כ למה הרמב"ם כותב עיקר ופוטר את השמן וכ"כ הגר"ז.
דבאינו חושש בגרונו מברך שהכל דלמה שלא
יברך בפה"א כדין מיא דשלקא וכבר תמה מסקנת הגמ' דאימתי מברכים על השמן
המגן אברהם בזה ,ויעויין במשנ"ב מה
שמביא תירוץ של הגר"א ,ותו מקשה בפה"ע ע"י אניגרון ובחושש
דהרמב"ם כייל ליה עם שותה שמן גרידא לרפואה וקמ"ל שאפילו שזה עיקרו לרפואה
דבשני האופנים מברך שהכל ולשונו הוא מברך עליו כיון שהוא נהנה .והנה בדין זה
שהרי לא נהנה בטעם השמן והדבר טעון שיטת הבה"ג וכן הרמב"ם ומובא בטור
ביאור וכנ"ל ,ומתרץ ותו"ד הוא ומסתמך שדוקא בחושש בגרונו אזי הדין הוא דהשמן
על לשון התוספתא שהובא בר"ש פ"א עיקר ,ומשא"כ באינו חושש בגרונו אינו
מברך על השמן ,אולם הטור מביא חולקים
כי הרי הוא נהנה ממנו ,ויעויין בב"י שכותב
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כז
באניגרון זהו דווקא אם שותה לרפואה מתרומות דאניגרון אין מחייבין אותו
ודלא כפשטות הגמ' והסברא ,ואפשר לשתותו כמו שהוא אלא מערבו עם שמן,
להסביר שטה זו כי אולי דווקא לצורך ולעומת זה הרי גם שמן אין שותים כמו
רפואה הדרך הוא לשתותו ע"י אניגרון שהוא וזה ג"כ ע"י אניגרון ,וא"כ נוצר
ומשא"כ שלא לצורך רפואה אזי האניגרון משקה מסויים שמשמש כאחד ,אמנם
הוא העיקר והשמן הוא טפל ואפילו אם הרגילות הוא לשתותו עם מעט שמן ואזי
מברכים ברכת האניגרון ,אמנם באופן
יש שם הרבה שמן. שהשמן הוא רוב מכיון שזה לא ההנאה
הרגילה לכן מברך רק שהכל ,אמנם בשחושש
ד .יעויין בדף ל"ח בענין שתיתא רכה שזה בגרונו שלצורך הרפואה צריך שיבא רוב שמן
כל כה"ג שזה סדר שתייתו ולכן מברך
בעיקרו לרפואה ובכל זאת מברכין עליו ברכתו המבוררת בפה"ע והוי שוב כמו
בכל ענין אפילו שזה לצורך רפואה. בוסר שכבר הבאנו מהרשב"א מכיון שזה
ה .יש לעיין בלשונו של הרמב"ם הנ"ל גוף הפרי לכן מברך ברכה הראויה לו.
שכותב במה דברים אמורים שהיה הוספות והערות בענין הנ"ל
חושש בגרונו ושתה עם מי שלקות וכו'
שהרי נהנה ,אבל אם שתה לבדו או שלא היה א .מה שהבאנו מאה"ע ראיה לשטתו של
חושש בגרונו מברך עליו שהכל שהרי לא
נהנה בטעם השמן ,וצ"ע מה שמשווה את הרמב"ם מכוסס שעורים וקמחא
שניהם וכמובן ,ורק אולי זהו לשטתו שלכן דשערי דמברך שהכל ואע"פ שזה מזיק
מברכין עליו שהכל כי הרי נהנה קצת ,ומה וכמבואר בגמ' בדך ל"ו ,על זה ראיתי בכתבי
שכותב שלא נהנה אולי הכוונה היא שאין אאמו"ר שכותב שיש לחלק דבקמחא דשערי
כאן הנאה גמורה ,וגם ללא צורך רפואה זהו שאני אמנם שזה קשה לקוקיאני אבל לשאר
לא דרך הנאה ודינו כמו שלא נהנה ,ועדיין דברים זה מועיל ומשא"כ שמן שזה מזיק
צ"ע .וכבר הבאנו בסוף הענין מהספר
לכל אדם ולכל דבר )יעויין בס"ק ו(.
פתחי אברהם.
ב .מה שהבאנו בשם אאמו"ר להסתפק לפי
ו .מה שהבאנו לעיל מאה"ע ,שוב עיינתי
הרמב"ם האם מברכים ברכה אחרונה
בדבריו ,ועיקר מקורו הוא מהתוספתא על השמן ,על זה ראיתי בשם ספר מעשה
שמובא ביומא דאם כוסס שעורים של רוקח שמדייק מהרמב"ם בפ"ח הל' ב' שאין
תרומה אינו מביא חומש ,והרי על שעורים
בוודאי מברכים ורק יש מחלוקת בין המחבר מברכים אחריו כלום.
לרמ"א אם מברכים בפה"א או ברכתו שהכל
נהיה בדברו ,ושטת המחבר היא הרמב"ם ג .הבאנו בסוף הענין לדייק מהרשב"א
דברכתו בפה"א ,וא"כ רואים שיש חילוק בין
שאימתי מברך אם יש שמן הרבה
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כח
את דברי הגמ' לענין שתיתא רכה דמברך מזיק של תרומה לבין ברכת הנהנין וא"כ
שהכל מכיון דלרפואה קא עבדי ומותר ה"ה לשמן זית ,ומה שמברכים עליו שהכל
לשתותו בשבת אפילו שמכוון לרפואה מכיון ובשעורים מברכים בפה"א זה כבר הבאנו
שזה מאכל ורפואה ממילא קאתי ,ומה
שמברכין רק שהכל כתוב בתור"י שעיקר מהפתחי אברהם.
הטעם הוא מכיון שאין דרך לאוכלו כשהיא
רכה ,אולם ברשב"א נראה שעיקר הטעם חידושו של הפתחי אברהם ,בענין זה הוא
הוא בגלל שזה לרפואה ואין דרך לאוכלו
אלא לרפואה ומשא"כ בשמן שזהו דרך מחדש לפי ביאורו שבכל פרי אם
אכילתו אע"פ ששותה לרפואה ,אמנם אוכלו שלא דרך אכילה שברכתו היא שהכל
במסקנת הגמ' וכן משמע בראשונים שעיקר ולא בפה"א ,אבל אם אוכלו לצורך רפואה
הטעם הוא שזה לא דרך אכילה .אמנם או לצורך מצוה וכגון תמכא בליל פסח
הרמ"א בסי' ר"ד סעי' י"א פוסק כמו
הרא"ה וז"ל :וכל מרקחת שאין בריאים שמברך ברכתו הראויה לו.
רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל.
ומשמע מדבריו שאפילו שהוא נהנה, ז .בענין דברי הר"מ ואה"ע ראיתי בשם
ובשעה"צ מוסיף ואפילו אם הוא מחמשת
מיני דגן ,אולם כבר כותב המשנ"ב בשם המרכבת המשנה לחלק דבהל' תרומות
הב"י בבדק הבית שרוב הפוסקים חולקים מיירי בשעורים חיים ובהל' ברכות מיירי
על זה וצריך לברך ברכה הראויה לו וכן היא בשלוקים ולכן ברכתו בפה"א וכן כתוב במגן
שטת הרמ"א בסי' רי"ב סע"א בדין עיקר גבורים ,אולם בש"ע מפורש אחרת שאפילו
וטפל דאם אוכל את הטפל תחילה אינו בחי מברך בפה"א ,ויעויין בביה"ל בסי' ר"ב
מברך עליו אלא שהכל ,ועיין שם במשנ"ב
מה שמאריך בשם המ"א ,ושם בביה"ל כותב סי"ב מה שכתב בזה.
שיתכן שזהו הרמ"א לשטתו כאן ,וכן במחבר
בסי' ר"ד הנ"ל כותב וז"ל :כל האוכלין ח .בענין זה ראיתי שטת הרא"ה דסובר
והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם
טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליהם דגם לצורך רפואה ,אבל אם השמן
תחלה וסוף .ומסביר המשנ"ב דאף אם הוא כמעט העיקר אינו מברך אלא שהכל,
טעמם אינו כ"כ טוב כיון שעכ"פ אינם כי רק אם יש הנאה גמורה מברכין ברכתו
רעים והחיך נהנה מהם ,וזה בפשטות דלא הראויה לו ולא אם עבעיקרו לצורך רפואה,
כהרמ"א ,אולם זה הכל אם יש לו שם של אולם לא מצאתי שטה זו בש"ע ובנושאי
כליו אולם בסברא אפשר להבין דבר זה,
אולם אם שותה שמן לבדו שטתו היא שאינו
מברך כלום.
ט .מאכל או משקה לצורך רפואה מה דינו.
בענין זה כתוב בתוס' דף ל"ט )ד"ה
כיון( דאם שותה משקין לרפואה באופן
שאין לו הנאה מזה אינו מברך ,וכבר הבאנו
אמרי סימן ו דף ל"ה ע"ב שמחה כט
מצופה מברך כי הוא נהנה מהסוכר קודם אוכל אולם סתם תרופה אף שיש לזה קצת
בליעת התרופה ,ואם אוכל לאונסו יעויין טעם אין מברכין עליו .ויש מביאים בשם
ברמ"א שם סעי' ח' ובמשנ"ב שם ובמנח"ש אאמו"ר שזה תלוי אם אוכלם או בולעם וכן
סי' י"ח אות ו' ובאור שמח בהל' יסודי תרופות שמעורב עם סוכר תלוי אם זה
ממש מעורב אזי אינו מברך ומשא"כ אם זה
התורה פ"ה ה"ו.
שמחה סימן ז דף לו ע"א אמרי ל
דף לו ע"א
סימן ז
בענין לא נטעי אינש אדעתא דהכי
סופו להקשות ולכן לא איכפת לנו מה שלא בגמרא :קורא ,רבי יהודה אומר בורא פרי
נטעי אינשי אדעתא דהכי ,וא"כ רואים
שהגמ' חזרה בה ומספיק הסברא שלא נטעי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה
אדעתא דהכא אפילו באופן שאין סופו בדברו .ומפרש רש"י ,קורא רך של דקל,
להקשות .וראיתי בפנ"י שהעיר בזה וממנו כשענפיו גדולים בכל שנה ושנה כדרך כל
משמע שאין ה"נ שצריכים את שני הטעמים האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה
שיהא תרתי לריעותא ,ורק לרווחא דמילתא מתקשה ונעשה עץ ,והגמ' מפרשת טעמא
דרב יהודה הוא מטעם דפירא הוא ,ומה
הגמ' תירצה דנטעי אדעתא דהכי. שאין מברכין בפה"ע ראיתי מביאים בשם
המאירי כי זה אינו פרי הגמור ,וסברתו של
והנה התוס' והרא"ש סוברים דלולבי שמואל הוא בתחלתו אומרת הגמ' משום
דסופו להקשות ,א"כ משמע שבגלל שזה
גפנים ושקדים הרכים שאוכלים סופו להקשות אין לו שם של פרי אפילו לגבי
קליפתן החיצונה מברך עלייהו שהכל דלא
נטעי אינשי אדעתא דהכי וכן הוא נפסק ברכת בורא פרי האדמה.
בש"ע סי' ר"ד סע' א' ]אמנם המאירי
חולק ע"ז וסובר דמברך עלייהו בפה"ע[, ואח"כ מקשה הגמ' מצנון שגם סופו
אולם בתחלת דברי הרא"ש בסי' ג' מפורש
אחרת בדין של קורא וזהו כדברי הפנ"י, להקשות ומברכים עליו בורא פרי
אמנם משקדים שאוכלים קליפתן החיצונה האדמה ]והפשט הוא שיש תועלת בזה
אין סתירה לדברי הפנ"י כי הקליפה שלהן שסופו להקשות ולכן יש ס"ד שמתחשבין עם
סופו להקשות ,אולם עדיין צ"ע קצת מלולבי זה[ ,ומתרצת הגמ' דצנון נטעי איניש
גפנים ,אולם יתכן שגם זה סופו להקשות אדעתא דהכי לכן יש לו שם של פרי
וכן משמע במשנ"ב שם ,אולם מהתוס' ומשא"כ קורא .ואח"כ שואלת הגמ' מצלף
הרא"ש ומהרשב"א משמע דלא כהפנ"י, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא ובכל זאת
אולם זהו פשוט וכן הוא מפורש ברא"ש מברכין על העלין ועל התמרות בפה"א,
שסופו להקשות לבד אינו מגרע את ברכתו ומתרץ הגמ' צלף נטעי אינשי אדעתא
וכדמפורש בגמ' בצנון .אולם באופן שזה גוף
הפרי מברך אפילו בקטנותו בפה"ע דשותא ומשא"כ דקלא וכו'.
ולכאורה צריך להבין קושית הגמ' דהיה
אפשר לתרץ בפשיטות דצלף אין
לא שמחה סימן ז דף לו ע"א אמרי
כ"ח ברש"י שאוכלין אותו ,בכל זאת מבואר וכמבואר בש"ע סי' ר"ב סע' ב' ושאר
שמברכין שהכל מפני שזה לא גמר פרי, האילן משיוציאו פרי מברכין עליהן בפה"ע,
ויעויין בזה בתהל"ד ומביא מהתו"ח שזה והסבר הדבר כתוב בשו"ת הרשב"א הובא
נטעי אדעתא דהכי ,דאם לא ,כיון שסופו דבריו במשנ"ב בסי' ר"ד ס"ק י"ב דמכיון
להקשות אין מברכין עליו אלא שהכל ויעויין דהוא נהנה מגוף הפרי שאני ולכן שקדים
מתוקים אם אוכלן כשהם רכים בקליפתן
היטב בדבריו. מברך עליהן שהכל דעיקר הנאתן מקליפתן
החמוצה ולא נטעי אינש אדעתא דהכי וכמו
והנה בענין שיטת הרשב"א דבעיקר הפרי בקורא ,וסברת המאירי מה שהבאנו לעיל
אולי הוא סובר שהקליפה הוא מגוף הפרי
אין הכלל של לא נטעי אדעתא דהכי וא"כ יש כאן הכלל של הרשב"א ,דנחשב
יש להבין את דברי הט"ז ,דהנה הט"ז כותב
בסי' ר"ד סק"ד וז"ל ונראה לי דבשרביטין נהנה מגוף הפרי.
של קטניות שקורין זורבעס יש חילוק ,דאותן
שנזרעין בגינות ע"מ לאוכלן חיין בשרביטיהן ולענין בוסר נפסק בש"ע בסי' ר"ב שם
יש לברך בפה"א אפילו על השרביטין דע"מ
כן נזרעו ,אבל אותן שזורעין בשדות להניח דבפחות מפול הלבן מברכין
עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א ,ומקורו הוא מהתוס' בע"ב
בפה"א מה שעוקרים מהם בעודם רטובים דבפחות מזה לא הוי פירא גמור ונחית חד
ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך דרגא ,וכן הוא שם בחידושי הרשב"א ומביא
עליהם שהכל ,וזה הרי נסתר מהכלל של לזה הוכחה מקפריסין והפשט הוא שיש כאן
הרשב"א הנ"ל ,שאם נהנה מגוף הפרי חסרון בגוף הפרי ונחית חד דרגא ולא דמי
מברך ברכתו אפי' שלא נטעי אדעתא דהכי, לשקדים שאינו מגוף הפרי ,ואע"פ שאינו
וזהו דוחק לומר שהתוס' חולקים על כלל זה דומה לקפריסין דבוסר הוא מגוף הפרי אבל
מזה שסוברים שבבוסר מברכין רק בפה"א קפריסין זה לא ממש חלק מהפרי ,אבל
כי הרי הרשב"א עצמו סובר בזה כהתוס', מכיון שנטעי אדעתא דהכי וכדמשמע בגמ'
וכן מה שהבאנו מהתוס' בדין של לולבי ויש מ"ד שסובר דחייב במעשר ,וא"כ אע"פ
גפנים ג"כ אין ראיה וכנ"ל ,וכבר הבאנו שזה לא ירק ובכל זאת מברכין בפה"א
ממילא ה"ה כאן ,ובדיעבד מבואר שם
שהש"ע פוסק מפורש כהרשב"א. במשנ"ב ס"ק ל"ט דאם בירך בפה"ע יצא,
וכן לענין שחת מבואר בשו"ע בסי' ר"ד
והנה ראיתי ביד אפרים שמיישב דעת דמברכין עליו שהכל ,ומבואר שם במשנ"ב
בשם המ"א דמשום דלא גמר פרי אנחית
הט"ז ,ומביא את דברי האבן העוזר חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי
שמביא את דברי הרשב"א דהטעם שמברכין האדמה ,ואע"פ שמבואר בגמ' בעירובין דף
על פלפלי רטיבתא בפה"א אע"פ שהם
גדלים באילן ,מכיון שאין נוטעין אותן אלא
על דעת שיתייבשו ויאכלו שחוקין כתבלין
שמחה סימן ז דף לו ע"א אמרי לב
ואע"פ שלא נטעי אדעתא דהכי לא איכפת ואינן נאכלים בפ"ע אלא מיעוטן ,ועל זה
לנו וכנ"ל ,ויעויין בענין זה בסי' ר"ב סע' כותב האבן העוזר דדוקא פלפלין שאין
י"ב בבה"ל ד"ה מברך וזה מתאים עם נאכלין בפני עצמן אלא בתערובות ולכן הם
מתבטלין לאוכל של מין השני ומשא"כ בדין
סברתו של היד אפרים. של הט"ז הרי נאכל בפני עצמן ,ועל זה
חולק היד אפרים וסובר שזה כן דומה
והיוצא מזה שיש כאן מחלוקת אחרונים לפלפלין דכל דנטעי אדעתא דהכי מה לי
אם אוכל בתערובת אוכלין וכו' ,אלא החילוק
בהבנת דברי הרשב"א ,דלפי בין פלפלין לבוסר דשם שיגיע לתכליתו והיה
הט"ז זהו רק אם לא צריך שום בישול ורק ראוי בלא תיקון ,וכן אם אוכל פרי לפני
עדיין לא נגמר פריו אז מברכים ברכתו גמרו כי אוכלו כמו אחר גמרו ,אבל היכא
הראויה ,אבל אם צריך בישול על זה לא חל שעדיין לא נגמר כוונת הנטיעה ואין ראוי
הכלל של הרשב"א ,ואילו לחולקים על הט"ז לאוכלו בלא תיקון של ד"א ומכיון שתיקונו
אין חילוק אלא בעצם הפרי אין הכלל של לא הוא ע"י אדם אזלינן בתר הכוונה מה שצריך
נטעי אדעתא דהכי ,וכעין זה כתוב בתהל"ד להיות דעתו בשעה שעוקר דבר מגידולו,
בתחילת סי' ר"ב דבאופן דצריך בישול הוי ולכך בפלפלין שהנטיעה הוא לאוכלן
מחוסר מעשה ,ומוסיף דלפי הט"ז בפרי כשיתייבשו ואז אינם רק לתבלין וע"כ דיינינן
העץ שטובים מבושלים יותר ,מברכין רק להו כמו שהם עתה וכיון דאכתי לא הגיע
שהכל ולא דנחתינן רק חד דרגא ואינו דומה לכלל אכילתו נחית חד דרגא ,וא"כ ה"ה
לבוסר דמברכין עליו בפה"א כי חלוק מכאן קטניות דכשיתייבשו אינם ראויים אלא ע"י
שצריך מעשה ,אמנם פלפלין מביא בש"ע בישול ולכן חשבינן ליה כדהשתא וכיון דאכתי
דכשהם רטובים מברכים בפה"א וכבר כתבנו לא נגמר פירא מברך שהכל עכתו"ד ויש
בזה ,עכ"פ בפלפלין אמרינן דנחית חד לעיין היטב בדבריו ,וכעי"ז יש בט"ז בתחילת
דרגא מכיון דאין נוטעים אלא ע"ד סי' ר"ה ,דפרי אדמה שנטעי אינשי לאוכלן
שיתייבשו ובתערובות בכל זאת מברכין אחר הבישול וטובין מבושלין יותר מחיין אזי
בפה"א ,ומבואר במשנ"ב הטעם לפי שמעט ברכתן שהכל וכפשטות דברי הש"ע שהם
מהן נאכלין ברטיבותן ואדעתא דרטיבותא טובים מבושלים יותר מחיין ,ואילו המ"א
נמי נטעי קצת לכן נחית חד דרגא ,ובאמת מצדד כהתר"י שדווקא אם אינן נאכלין חיין
הרשב"א סובר שמברכין בפה"ע וכמבואר כלומר שאין דרך לעולם לאכול כשהן חיין,
בשעה"צ בסי' ר"ב בס"ק פ"ט וזה מתאים אבל באופן שהם רק יותר טובים לא איכפת
לנו ,ויתכן שסברתו הוא כהרשב"א הנ"ל,
עם שיטתו בשו"ת. ובאופן שאין דרך הוי כמו בוסר ,ושאר
פירות כשיוציאו כבר יש לו שם של פרי
ומה שמברכים על החיטה בפה"א ולכאורה
צ"ע דמ"ש מפירות שאינן נאכלין
חיים שמברך שהכל ,וכבר הקשה כן
בשעה"צ בסי' ר"ד ס"ק ז' על דברי הט"ז,
לג שמחה סימן ז דף לו ע"א אמרי
אכילתו ,לענין קליפות מפשטות הש"ע בסי' אולם בזה כתב אאמו"ר דחיטה כבר נגמר
ר"ב סע' ו' נראה שמברך בפה"א ובדיעבד כל גידולה ורק שאין דרך לאוכלו כך,
מבואר בחידושי רע"א שאם בירך בפה"ע ומשא"כ בקטניות לפי הט"ז הנ"ל הסברא
יצא עיי"ש בטעמו ,ולענין קליפת תפוזים הוא שעדיין לא נגמר גידולו וא"כ אין לו
מבואר במ"א שמברך בפה"ע ויעויין חשיבות ,ובעיקר הענין עיין באגרות משה
במשנ"ב שמביא בזה שלש שיטות ,וכבר ח"א סי' נ"ז אריכות דברים בכל זה,
הבאנו בתחילת הענין מהמאירי שחולק על ומתחלתו מתרץ קושית הח"א דמ"ש פירות
תוס' בשקדים ,וא"כ יש מהמאירי קצת חיין מפרי שלא נגמר כל צרכו ,ומתרץ
אסמכתא לדברי המ"א וכן הוא בריטב"א "דפירות חיין" שאפשר לבשלו ולתקנו ולכן
בהלכות פ"א סע' י' ,וגם אולי במקומו של גרע כי אין דרך לאוכלן חיין ,ומשא"כ בפרי
המג"א היו נוטעים את הקליפות הנ"ל שלא נגמר בישולו כשתלשן חי אין לו
אפשרות לתקנו ממילא עכשיו זהו דרך
אדעתא דהכי.
סימן ח דף לו ע"ב שמחה אמרי לד
דף לו ע"ב
סימן ח
הערות בדין כל שיש בו מחמשת המינים ברכתו במ"מ
שהוא רובו אבל מפני חשיבותו ודעתו לכן בגמרא :גופא רב ושמואל דאמרי תרוייהו
ברכתו במ"מ ,אמנם בתוס' ר' יהודה
החסיד אם כי בתחלתו כתוב כמו הרא"ש כל שיש בו מחמשת המינין
אולם בסוף דבריו כותב שזה בא לאפוקי אם מברכין עליו בורא מיני מזונות .וכן נפסק
זה בא כדי להקפות ולא ליתן טעם אזי מברך להלכה כרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת
בפה"א וא"כ משמע מסוף דבריו שמספיק המינים ברכתו במ"מ ,ומבואר בתוס' בד"ה
מה שנותנין גם לטעם ,וכן הוא מפורש כל ,דאם עושים אותו כדי שיסעוד הלב אז
בפנ"י שבמשהוא הוא בודאי לא זייני ורק צריך לברך במ"מ ,ואם לדבק בעלמא אינו
מפני חשיבותו ברכתו במ"מ ,וכן ראיתי צריך לברך במ"מ ,וכבר העיר רעק"א
מביאים מהרמב"ם בפ"ז ה"ו שבעיקר הוא בלשונו של התוס' אלא עיקר הכוונה הוא
דאינו רשאי לברך במ"מ דאם השקדים הוא
שזה לטעם וכן הוא ברשב"א. עיקר ממילא הוי ברכתו במ"מ לבטלה
]אמנם ידוע דעת הכס"מ שעל כל דבר חוץ
ובחידושי הריטב"א הנדפס על שם ממים ומלח יוצאים בדיעבד בברכת במ"מ
אולם להלכה לא מבואר דין זה וכן נראה
השטה מקובצת כתוב קצת שתוס' חולקים על זה[ ,ולענין סוף
שבחמשת המינים אע"פ שהוא מועט דברי התוס' יעויין בגליון הש"ס ,ולהלכה
מברכין במ"מ ,ואח"כ מחלק בין תערובות בש"ע סי' ר"ח סע' ז' ובמשנ"ב בשם
של החמשת מינים לבין שלא בתערובות,
דדוקא בתערובות אמרינן דלעולם הוא האחרונים ותירוצו.
העיקר אבל בשאינה בתערובות פעמים
שהיא טפלה וכו' ,וטעמא דמילתא דכשהוא והנה מלשון התוס' מה שהבאנו בתחילת
בתערובות אפי' מעט מ"מ לעיקר תבשיל
הוא שם ,ואע"פ שמרבה בשאר מינים והוא הענין משמע שלא מספיק שזה
עיקר לגביה מ"מ כיון דהוא מעיקר התבשיל לטעם בעלמא אלא צריך שיהא למזון כדי
הוא חשוב ,והדברים אינם מוסברים כל שיסעוד הלב ,וכן ברא"ש ובתוס' הרא"ש
הצורך וכנראה שהפשט הוא שאפילו שזה כתוב כל שעיקרו מחמשת המינין ואפי' רובו
רק לטעם בעלמא יש לו חשיבות ,ומסיים ממין אחר ,וא"כ גם לפי הרא"ש צריך
שיהא בדעתו שהוא העיקר ,ולא רק
להטעים ,וכאילו שהשאר זה רק טפל ואע"פ
לה סימן ח דף לו ע"ב שמחה אמרי
כזית בכדי אכילת פרס אבל טעם לבד אין ולא עוד אלא אפי' בתערובות כל זמן שאינו
לוקין ומשמע שזה רק איסור דרבנן יעויין מעיקר התבשיל כלל ,שאינו בא לכוונת
במס' חולין ובמס' ע"ז ,אולם עדיין אינו אכילה כלל ,ברכתו כשאר המינים וא"כ
מיושב כל צרכו לפי מה שהבאנו מהאבנ"ז מפורש בדבריו כהתוס' שמספיק טעם
שזה אינו תלוי דוקא בטעם אלא אפילו זה בעלמא ,וכן הכפיל את דבריו בע"ב ובדף
לרכך או למלאות ,ויעויין בט"ז ס"ק ג' ל"ט ,אולם שם כתוב חדוש דין שדוקא אם
שג"כ סובר שזה לאו דוקא לטעם אלא יש בו כזית בכדי אכילת פרס דאל"כ גם
להרבות מדתו ג"כ ברכתו במ"מ ויעויין לפניו אינו מברך במ"מ ,וזה לא כמו שנפסק
בשעה"צ שהביא מקור לדבריו ,ולעומת זה בש"ע בסי' ר"ח סע' ט' וזה יבואר לקמן
סובר הט"ז שאם זה לדבק לא איכפת לנו כי הדבר צריך הסבר דבשלמא לענין ברכה
אם זה רוב ורק לבסוף נשאר בספק ויעויין אחרונה מובן כי הרי צריך שיעור אבל לענין
כל זה בשעה"צ ובאבנ"ז ,ובגר"ז בסי' קס"ח ברכה ראשונה שאין צריך שיעור ורק שלא
סע' ט' כתוב וז"ל ואפילו אם המילוי הוא יהא טפל וא"כ בחמשת המינים שיש לו
רב מאד ועיקר הכוונה בפת זו לאכילת
המילוי מ"מ מין דגן הוא חשוב ואינו בטל חשיבות למה שלא יברך במ"מ.
לגבי המילוי וכו' ומסיים והוא שמתכוונין
ג"כ לאכילת הדגן אע"פ שאין זו עיקר ויעויין באבנ"ז סי' ל"ח שמאריך בענין
הכוונה ויש לעיין היטב בדבריו ,וא"כ יש
כאן כמה שיטות להלכה ,וכן באבנ"ז חושש זה ,והוא מסיק בדעת התוס' שיש
לשיטת הראשונים דבאין בו כזית בא"פ שלש דרגות ,שאם זה בא לסעוד אינו תלוי
ברכתו כשאר המינים ודלא כהמשנ"ב ברוב ומיעוט ובכל זאת מברך במ"מ ,והיכא
שהוא בא רק ליתן טעם אזי תלוי ברוב
בביה"ל הנ"ל וצ"ע למעשה. ומיעוט ,ואם זה בא לדבק אזי אפילו אם
הרוב הוא קמח ברכתו כשאר המינים
והנה עד כאן דיברנו לענין ברכה ראשונה והוכיח דבר זה מסוגית הגמ' ,ובשיטת
הריטב"א לומד שאפילו אם זה בא לרכך את
שיש חשיבות לענין חמשת המינין המאכל או למלאות כל שאינו לדבק ברכתו
ואם זה ממש פת מברך המוציא ,ובאופן במ"מ כי סוף כל סוף זה גם לצורך אכילה,
שזה נעשה פת הבאה בכיסנין מברך במ"מ, אולם כבר הבאנו ששיטתו הוא שאם אין
אמנם לענין ברכה אחרונה יש מבוכה גדולה כזית בכדי אכילת פרס ברכתו שהכל וכן הוא
בין הפוסקים ,דהנה בש"ע סי' ר"ח סע' שיטת הרא"ה ,מובא בביה"ל שם בד"ה
ט' נפסק דאם עירב קמח של חמשת מיני
דגן עם שאר קמחים דאמנם לענין ברכה מברך תחלה.
ראשונה ברכתו המוציא ,אמנם לענין ברכה
אחרונה כלומר ברהמ"ז זהו רק אם יש כזית והסבר שיטתו אולי אפשר לומר דשיטתו
הוא כמו הראשונים שסוברים
דלענין איסורים אין לוקין בטעם רק אם יש
סימן ח דף לו ע"ב שמחה אמרי לו
ולכן צריך שיהא בכדי אכ"פ אמנם ברכת בכדי אכילת פרס ובאם לא מברך ברכת
מעין שלש שהוא דרבנן הם תיקנו שמחמת מעין שלש.
חשיבותו ברכתו תמיד מעין שלש ,וכן
בפמ"ג מיישב דברי הש"ע והמג"א וחולק והאחרונים נתקשו בזה וכמבואר
על הא"ר ועל הדברי חמודות שזה להיפך
מדברי המג"א והא"ר ,ועיין במחה"ש מה במשנ"ב ,והקושיא היא
שכתב בענין הדברי חמודות ,אולם הרבה בתרתי א .דמהי הסברא הרי ממה נפשך
האחרונים פוסקים כהש"ע וכן הוא דאם צריך שיהא בו כזית בכדא"פ ולא
בפר"ח בשו"ת מים חיים ובגינת ורדים כלל מתחשבין עם הטעם לחוד ואין מצטרפין
א' סו"ס סי' נ"ד אמנם באבנ"ז נוטה שאר המינים לענין ברכה אחרונה א"כ
שיברכו רק בנ"ר ,וכמו אם בשלו דמבואר
כדברי הא"ר. בסוף הסעיף דברכתו בנ"ר ,ואם מתחשבין
עם הטעם שיברכו בהמ"ז .ב .היכן מצינו
וכן בפמ"ג כותב ומיישב את דברי המ"א שבתחלתו מברך המוציא ולבסוף מעין שלש,
וגם סוף דברי הש"ע צריך ביאור כי היכן
בסברא דחוקה ותו"ד הוא ,דיש כאן מצינו חילוק כזה ולא דמי לאורז וכמובן,
ספק דאולי הולכים לפי הטעם כעיקר וכבר ומחמת זה כתוב בביאור הגר"א על הדין
כתבנו שיש כה מחלוקת הראשונים בענין הראשון שזה טעות סופר וצריך להיות כתוב
איסור והיתר ולענין חלה ,ומכיון שיש כאן בנ"ר ,אולם מקורו של השו"ע הוא בב"י
ספק מצרפין את שיטת הראב"ד דעל פחות בשם האבודרהם בשם הרבינו יונה ,שוב
מכזית פת מחמת חשיבותן מברכין תמיד ראיתי בביאור הגר"א בסוף הסעיף דאם
מעין שלש ,ואפשר להוסיף על פי דברי בשלו מברך בנ"ר שכותב שזהו לפי שיטת
הגר"ז דמן התורה יוצאין במעין שלש ולכן רש"י לקמן בדף מ"א ע"ב מה שהבאנו
בספק מברכין מעין שלש ,אמנם בזה נחלקו לקמן ,ולפי התוס' אין צריך שיהא כזית בכדי
הגר"ז והפמ"ג דלפי הגר"ז גם בפת הבאה אכ"פ ,ומה שכותב שזה טעות סופר בש"ע
בכיסנין ברכתו מהתורה ולפי הפמ"ג דוקא מכיון שמסברא זה דומה לנתבשלו וכן
בפת גמור ,ובא"ר מתרץ דבפת גמור ברבינו יונה שם משמע קצת שהוא מסכים
בכה"ג של השו"ע נחית חד דרגא ומברך עם שיטת רש"י ,וכן במג"א מקיים פסק
מעין שלש ומשא"כ בבישלו ברכתו בנ"ר, השו"ע ,וכן נראה מדברי רעק"א שהעתיק
ונפק"מ בכל ענין זה לענין פת הבאה
בכיסנין באופן שאין בו כדי כדי אכילת פרס את דבריו בסע' ב'.
דלפי הדרישה ברכתו לאחריו בנ"ר וגם לפי
הפמ"ג כן כי זה לא פת גמור וכנ"ל ,ואילו ובמחצית השקל מבאר את דברי המ"א
לפי הגר"ז יתכן שברכתו תמיד מעין שלש
וכן הוא באמת שיטת הגר"ז בריש סי' רי"ב בסברא מחודשת ,והוא דברכת
המזון שהוא מן התורה דינו כדין חלה
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
חידושים והערות מאת הגאון רבי מאיר שמחה אוירבך
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search