לז סימן ח דף לו ע"ב שמחה אמרי
המחיה ,ומשא"כ בבישל בקדרה א"כ העיקר וכן הוא בפסקי ההלכות של הגר"ז והיה
הם הקטניות והה' מינין אינו אלא שיתנו בו אפשר לומר שגם בפת הבאה בכיסנין א"צ
טעם ולכן מברכין בנ"ר אבל בסע' ב' שיהא בכדי אכ"פ כי יש לו שם פת גמור
שעושה תבשיל מה' מינין משמע שעיקר באופן שיקבע עליה סעודתו אולם באבנ"ז
כוונתו הוא לאכול את הה' מינין ,וכן בכלל כותב מפורש מכיון שזה נחית חד דרגא לכן
מ"ב פוסק כשיטת הש"ע ומסביר דאע"ג צריך שיהא לו כא"פ אולם יש להסתפק
דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא מ"מ באופן שקבע סעודתו עליו ואין בו כדי
לחומרא חיישינן לדעת החולקים ומ"מ לענין אכ"פ ,וכבר כתב בזה אאמו"ר במנחת
על המחיה אין לחוש כל כך כיון שאינו מברך שלמה קמא סי' לענין עוגת גבינה ומביא
רק ברכה אחת ,וכנראה שסברתו דסוף סוף בזה מחלוקת הגר"ז והמשנ"ב בסי' ר"ח
זה משביע ולכן אין לחוש אם מברך ברכה
ס"ק מ"ח.
אחת והוא על המחיה.
והנה מפשטות דברי התוס' דף מ"א ע"ב
ובכל ענין זה של פסק הש"ע דלאחריו
)ד"ה אלא( ממה שהקשו על רש"י
מברך בורא נפשות נתקשה בה רואים שהם סוברים שאין הבדל בין ברכה
האבנ"ז הנ"ל דמסברא אינו מברך כלל דאם ראשונה לאחרונה וכפשטות הגמ' בדף מ"ד
הדגן הוא העיקר אפילו אם אין בו כזית שכתוב בסתמא דכל שיש בו מחמשת המינים
והשאר נטפל אליו אבל לענין ברכה אחרונה בתחילה מברך במ"מ ולבסוף ברכה אחת
צריך שיעור של דגן ,א"כ מכיון שעל העיקר מעין שלש וכן מביא המג"א מהרמב"ם,
אינו מברך אחריו ממילא גם על הטפל לא ובענין זה ראיתי אריכות דברים בחיי אדם
יברך וכמו שאכל מליח ופת דמברך על כלל נ' ס"ק ו' ובתו"ד כותב מה שכתבנו
המליח בורא נפשות ופוטר את הפת אף לעיל שזה תלוי במחלוקת הראשונים בדין של
דלגבי פת ברכת בורא נפשות לא חשיבא כלל טעם כעיקר ,וכן מסביר את דברי הש"ע
ממילא ה"ה כשהעיקר אין בו ברכה כלל גם שמחלק בין אפיה לבין בישול לענין ברכה
על הטפל לא יברך עליו כלל עכתו"ד ,וזהו שהבאנו שנתקשו בזה האחרונים ,ותורף
כמו סברת השעה"צ לענין יין ושאר משקין תירוצו הוא ע"פ הגמ' בביצה דמים ומלח
דבשתה יין פחות משיעור ושאר משקים בטלי לגבי עיסה ובודאי ל"ש אם הוא מעט
כשיעור דאמנם ברכה ראשונה היין פוטרתה מים או רוב וכו' ולכן כשעושה עיסה מקמח
אבל לאחריו אינו מברך כלום וכבר כתבנו קטניות ומחמשת המינים ועושה אותו פת
בענין זה באריכות אמנם זה לא לגמרי מסתמא דעתו להשביע ורק שיש לו קמח
כשעה"צ יעויין שם היטב ,ובעצם קושיתו של מועט מערב בקמח קטניות וכו' ולכן הוי
האבנ"ז יתכן שזה תלוי בחקירת האחרונים עיקר שהם משביעין וכן בצוקער לעקיך
מהו הביאור הדין של כל שיש בו האם זהו ידוע שעושין להשביע וכו' לכן מברכין על
סימן ח דף לו ע"ב שמחה אמרי לח
ברוך סי' ו' ,וגם אפשר לומר שזה רק ענין מדין עיקר וטפל וא"כ מובן קושיתו של
של חשיבות וכמו בדין של יין פוטר כל מיני האבנ"ז וגם בזה אפשר להבין קצת פסק
משקין שהארכנו להוכיח שזה לא ממש דין הש"ע או שזה דין מיוחד שכולו נהפך לדינו
של עיקר וטפל ,אמנם יש חילוק שכאן זה של הקמח והביאו משו"ת מים חיים לבעל
בתערובות אבל היסוד הוא אחד וממילא כל
הענין של חשיבות שייך לענין ברכה ראשונה פרי חדש.
אבל לענין ברכה אחרונה שצריך שיעור
אפשר להבין שצריך כזית בכדי אכילת פרס ראיתי בפתחי אברהם שמדייק מהרמב"ם
ובאם לא מברך בורא נפשות כי זה לא ממש
עיקר וטפל ולכן לא קשה קושית האבנ"ז. בפ"ז הלכה ד' ה' ו' שמשמע שזה
לא מדין עיקר וטפל ועוד יעיין בפתחי
אברהם דברים נחוצים ,וכן יש לעיין במנחת
לט סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי
דף לז ע"ב
סימן ט
דברים אינם מבוררים כל הצורך בדין של חביצא
יש לו צורה של גלוסקא נאה או לא ,ועל בגמרא :א"ר יוסף האי חביצא דאית ביה
זה מקשה התוס' מהמשנה בחלה דכל
שתחלתו עסה אפילו שסופו סופגנין חייב פרורין כזית בתחלה מברך עליו
בחלה ומסתבר שה"ה לענין ברכת המוציא המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו
וא"כ ה"ה כאן שתחלתו עסה ויעוין שלש ברכות ,דלית ביה פרורין כזית בתחלה
במהרש"א מה שביאר את דברי התוס' וכן מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה
בפנ"י ,שכאן מיירי בבלילה רכה ,אולם רש"י אחת מעין שלש .בתחילת הסוגיא מחלק בין
חולק על ר"ת וכפשטות התוס' ,וא"כ יש אית ביה כזית ללית ביה כזית ,ולבסוף מסיק
כאן סתירה מפורשת מרש"י עצמו שבחביצא מאי הוה עלה אמר רב ששת האי חביצא אף
הוא סובר שאפי' במבושל מברך המוציא על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו
ולמסקנת הגמ' אפי' בלי כזית ורק אם יש המוציא לחם מן הארץ אמר רבא והוא
לו תוריתא דנהמא וכן הוא פשטות הגמ'
בפסחים דף ל"ז ובתוס' שם ד"ה אבל שגם דאיכא עליה תוריתא דנהמא.
במבושל יש חילוק בין בלילה עבה לרכה
וא"כ היו צריכים התוס' להקשות סתירה שיטת רש"י היא דמיירי שמפררין אותה
מרש"י גופא ,אמנם תוס' מקשים ממנחות
ובמנחות היה מתחלתו טיגון ואולי זהו נכלל בתוך אלפס ,ועל זה מקשה תוס'
בקושיתם ,אולם רש"י לשיטתו שטיגון הוי הרי תניא דבאופן שבשלה תלוי אם הפרוסות
כמבושל ולכן לרש"י זה יותר קשה ובפרט קיימות או לא ,ומתחלתו מתרץ התוס'
לפי המסקנא אמנם תוס' בעצמו יכולים דהפרוסות קיימות הכוונה הוא שיש כזית
לסבור דטגון לא הוי כבישול ,ולמעשה ולבסוף מקשה כמה קושיות ומסיק דלא
קושיתם הוא חזקה ממנחות ושם לא היה כרש"י אלא חביצא היינו פירורין הנדבקין
אף פעם אפיה וכ"ש בחביצא] ,ובעצם ע"י משקה ,עכ"פ שיטת רש"י הוא שאפילו
שיטת רש"י שבפשטות זה לא כהירושלמי בבשלן תלוי אם יש תורייתא דנהמא או לא.
עיין במרומי שדה שכותב פשט מחודש,
אמנם הר"ש לומד ברש"י אחרת וזה אולי אולם יש להעיר ולהקשות מדברי רש"י
יתבאר לקמן[. גופא בסוגיא דלקמן בדין של לחם
העשוי לכותח ולפי רש"י הפירוש הוא שזה
עיסה שנאפה בחמה ,ועל זה הגמ' מחלקת
בין אם עשה כעבין או כלמודים כלומר אם
סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי מ
דאליבא דרב יוסף צריך כזית אפי' שהיה פת וראיתי בכתבי אאמו"ר זצ"ל ליישב קצת
מתחלתו וקו"ו כאן ,וגם לפי רבינו יונה[.
את שיטת רש"י בדין של חביצא
שיטת המג"א והפוסקים בענין וגם ליישב קצת את קושיות התוס' ועיקר
הנ"ל הקושי הוא דבמנחות היה רק טיגון וכגון
במנחת מחבת ומרחשת וא"כ מ"ט מברכין
מבואר בש"ע סי' קס"ח סע' י' דפירורי המוציא כי אין דומה לחביצא שבתחלתו היה
לחם ,ורוצה לומר שרש"י לומד שאחרי
לחם שנדבקו ע"י בישול ,הדין הוא הטגון אפו אותו וכן משמע מרש"י בד"ה
דאם יש בהם כזית אע"פ שאין לו תואר לחם ותני עלה ,ומה שהביאו ראיה ממנחות לענין
ברכתו המוציא ובה"מ ,ואם אין בו כזית אזי חביצא דהיינו הך דהאפיה הרי אינה מבטלת
בכל אופן ברכתו במ"מ ,ואם אינו מבושל את הבישול ובכל זאת מברך המוציא וא"כ
אלא שהוא מחובר ע"י משקה ,אזי הדין הוא ה"ה ממילא גם בחביצא הבישול שלאח"כ
שאם אין בו כזית תלוי אם יש תואר לחם או
לא ,וכותב המג"א בס"ק כ"ח ,אמרינן בגמ' אינו מבטל את האפיה.
אם פירר לחם בסולת ואח"כ חזר וגבלם יחד
וחזר ואפאם ברכתו המוציא אפי' ליכא ובדרך אחרת רוצה לומר ששיטת רש"י
תוריתא דנהמא וכו' והרי בכזית לא בעי
תואר לחם ,ומה שכותב וחזר ואפאן זהו הוא דחיוב ברכת המוציא חל מיד
לשונו של רש"י בסוגיא בברכות ודלא כשהיה עיסה וכסברת ר"ת בחלה לקמן
כפירוש רש"י במנחות דף ע"ה ע"ב ושאר בד"ה לחם ואע"ג שחשב בעודה עיסה
ראשונים ,ומוסיף המג"א דאפי' אם לטגנה ולכן גם במנחה שבפשטות לא היו
מטוגנים בשמן בתחלה וכו' וכן משמע אפויות ובכל זאת יש כבר עליו דין של לחם
מהמשך דבריו שאפי' אם מקודם בישלן ,אבל לענין המוציא וממילא אין נפק"מ אם מבשל
מכיון שעכשיו יש לו כזית דינו לגמרי כאילו לחם או מבשל עיסה אולם זהו חידוש גדול,
היה מתחלתו כזית ]ומשמע מהמג"א ואולי כוונת אאמו"ר שרש"י סובר שרק
שטיגון לא הוה כבישול[ ,אמנם כל דברי בחלה צריך שיהיה אפיה בסופו ,אמנם לגבי
המג"א כתוב בגמ' אליבא דרב יוסף שסובר ברכת המוציא הוא להיפוך משיטת ר"ת
שיש חילוק בין כזית לבין פחות מכזית ,ולפי וממילא לא קשה הסתירה ברש"י .וכן רבינו
התוס' לאו דוקא בבשלן אלא נדבקו ע"י יונה לומד לקמן בגמ' בדין של לחם העשוי
משקה ובזה לא קיי"ל כרב יוסף אלא כרב לכותח שעשאה כלמודין פטור מחלה בגלל
ששת שאפי' אם אין בו כזית ויש לו תוריתא שזה אינו לאכילה וא"כ אפשר לדחוק כך
דנהמא מברכין עליו המוציא ,אבל בכל זאת
סובר המ"א שהסברא נשארת גם למסקנא בכוונת רש"י ומיושב הסתירה.
]בענין שיטת ר"ת מבואר במשנ"ב בשם
אחרונים שזה דוקא אם יש כזית,
וזה מתאים עם שיטת רש"י בדין של חביצא
מא סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי
הבישול מפקיע אותו מתורת לחם ומתואר אליבא דרב ששת ורבא שזה תלוי אם יש
לחם ,אמנם ראיתי בנשמת אדם כלל נ"ד תוריתא דנהמא ,אבל מכיון שכל מה
ס"ק ג' ד' שלומד פשט אחר במ"א ולדעתו שצריכים תואר לחם זהו רק בפחות מכזית
דעירסן לבד וכ"ש ע"י בישול אינו מועיל ולכן אם עירסן חוזר להיות לחם גמור ,והרי
להחשיבו כפת גמור שיש בו כזית ,ויש לעיין במנחות שהיה שם טיגון ולא היה אפיה
בדבריו ובפרט מה שמחלק בין רב יוסף לרב בכלל וכנ"ל ]וגם אם נאמר דטיגון הוי
כבישול וכמבואר בתוס' אליבא דרש"י וכבר
ששת ,ודבריו אינם מובנים לי כ"כ. הבאנו שיטת ר"ת בד"ה לחם[ ,אמנם לפי
התוס' ושאר הראשונים שזה בלי בישול ועל
שוב ראיתי בח"א והוא לומד במ"א דמיירי זה מוכיחה הגמ' ממנחות ומיירי בעירסן
ואפאן ,על זה הסברא מובנת גם לפי
שגבלן לפני הבישול אמנם הוא עצמו המסקנא שצריך שיהא תוריתא דנהמא
חולק על זה ,וגם דעתו נוטה דאפי' אם חזר ודוקא בפחות מכזית ,אבל אם עירסן נחשב
ואפאן ברכתו במ"מ אמנם למעשה מוכיח ככזית ,אמנם הבית מאיר וכן נוטה דעת
מזה שכתוב במ"א שזה לא נקרא מצה החזו"א חולק גם בזה על המג"א כי זה רק
עשירה וא"כ משמע שזה לחם גמור ובזה אליבא דרב יוסף אבל בסברא אפשר להבין
יש לדון כי אולי מצה עשירה זהו רק אם את דברי המ"א ,ועיין היטב במחצית השקל
מתחלתו נילוש בדבש ,אבל יתכן עדיין שיש ומשמע מדבריו וביותר מהלבושי שרד וכן
לו דין של פהב"כ ,ושוב ראיתי במחצית משמע מהמ"א שמה שכתוב ועירסן ואפאן
השקל שמביא קושית האבן העוזר ודוחה לאו דוקא ואפאן אלא מכיון שעירסן וטיגנן
קושיתו ורואים ממנו שהוא לומד בפשיטות ואפי' נתבשלו אבל מכיון שעכשיו הם
במ"א שגבלן לפי הבישול ולא שהבישול מחוברים דינו ככזית ,אמנם על זה מקשה
מחברם וכהח"א הנ"ל וממילא לפי זה כל האבן העוזר דשאני בעירסן שחזר ונדבק
הקושיות על המ"א מיושבות וכן הוא ע"י אפיה אבל מהיכ"ת שבדיבוק לבד וגם
בתהל"ד והם כותבים שמה שרש"י כותב ע"י בישול ,וכוונת דבריו הוא כי הרי הבישול
אפאן זהו לא דוקא וכנ"ל ,וכן נראה זה לא מהוה סיבה של דיבוק שיברכו עליו
המוציא כי הרי בישול מפקיע מתורת פת
מהמשנ"ב שהבישול אינו מחברן לכזית. וכמבואר כאן בש"ע באין בו כזית אפי'
שנראה שיש בו תואר לחם ויעיין בסע' י"ז
אמנם בתהל"ד שדי בזה נרגא ומדייק כן ובסוגיא הבא ,עכ"פ לענין זה לא מסתבר
שיועיל הדיבוק וגם יתכן שבעירסן לבד אפי'
מדברי הגר"ז דמכיון דנקטינן לפני הבישול אינו מועיל וכפשטות דברי
שבישול מפקיע מתואר לחם ממילא לא רש"י וכן מקשה הא"ר וסברתם הוא שעצם
יועיל מה שחוזר וחיברן ,כלומר דאם חברן
לפני הבישול אזי הבישול אינו מפקיע
מתורת לחם ,אבל אם כבר בישלן לא יועיל
החיבור אלא ע"י אפיה וזה מה שרש"י
כותב וחזר ואפאן ,כי במנחות היה מקודם
סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי מב
מבואר בסי' שי"ח דפת הוי מקלי הבישול, טיגון ובפרט בחביצא לפי רש"י ,אבל באופן
אמנם דבר זה עדיין אינו מיושב לגמרי דלא יצא מתורת לחם רק מחמת שאין בו
דאמנם האבן העוזר לשטתו שחיבור ע"י תואר לחם אזי כיון שחזר לכזית הוי עליו
בישול לא שמיה חיבור אבל זה אולי דוקא תורת לחם ,ועוד כותב שם דמסברא
בחיבור של כלי ראשון והרי אפילו בעירוי לכאורה נראה דאם אפאן שוב א"כ אפי'
מסתפק במ"א בס"ק כ"ה אם עירוי נקרא אם אין בו כזית מברך עליו המוציא וכן
בישול לענין לחם ,ומשמע בדבריו שכלי שני מדייק מדברי רש"י בד"ה בשערסן ,אמנם
אינו נקרא בישול לענין זה ,ומה שמביא מדברי המ"א נראה להדיא דאף באפאן בעי
מסי' שי"ח אינו ראיה גמורה כי יש לחלק כזית ,והטעם הוא דאין אפיה אחר אפיה
בין איסור בישול בשבת לבין הלכות ברכות ורק אפיה חשיב חיבור חשיב לחושבו לכזית
כי יתכן כל שיש בו תועלת בכה"ג יש איסור
של בישול אבל לענין שיאבד תורת לחם אולי והוי פת גמור ,עכתו"ד.
שאני עכ"פ מדברי המ"א נראה לא כך ,וכן
משמע מדברי אביי שמחזירן לסולתן ועירסן וסוף דברי המ"א לא הבנתי דמביא בשם
חשיב שיש בו כזית והרי במנחות היה קצת
מטוגן בשמן ,עכ"פ פשטות זה סותר הרש"ך ונ"ל הסופגנים שעושים
משנתו שמה שכתוב ברש"י ואפאן הוא לאו ממצה כתוש מעורבים בביצים מטוגנים
דוקא וכמבואר במחה"ש וכמו שהארכנו בשמן אע"פ שבעודה כתוש ברכתו המוציא
בשטתו ,וכן ראיתי מפורש בגר"ז בקו"א מ"מ כשחברו במים ובביצים נשתנה ומברך
ס"ק ח' לחלק בין שבת לברכות בדין של כלי במ"מ וכ"ש אחר הטיגון ,ודבר זה צריך
שני ,וכן מפורש בגר"ז בסעיף כ' ועוד ביאור דלמה כשחברו במים ובביצה נשתנה
מקומות שבמעט מי פירות אין לו דין של ברכתו ,הרי בעודו כתוש ברכתו המוציא
פת הבאה בכיסנין וכ"ש דאם היה לו וא"כ למה שישתנה ברכתו ולא מסתבר
בתחלה שם של פת אפילו שלש אותו במי דע"י הביצים נהפך לפת הבאה בכיסנין .וכן
פירות אין לו דין של פת הבאה בכיסנין מה שמסיים וכ"ש אחר הטיגון זה ג"כ לא
ואפילו אם בישלו אח"כ בקדרה ,וא"כ מובן קצת כי בטיגון עצמו נחלקו הראשונים
מפורש דלא כהמ"א והאריך בזה בקו"א והאחרונים אם דינו כבישול וממשמעות
ס"ק י' ,אולם בסידור חזר מכל זה ויש לו המ"א לקמן בסע' י"ז משמע שזה לא הוי
שיטה מחודשת בכל הענין וכבר האריך כבישול ,כי רק עיסה שנילושה מתחלתו עם
ביצים אולי יש לו דין של פת הבאה בכיסנין
בביאור שיטתו בתהל"ד. אבל לא בכה"ג ,אמנם המ"א מסיים וצ"ע
היוצא מכל זה שיש כאן שני שיטות ,כי אבל לא הסביר מה הן צדדי הספק.
לפי פשטות דברי המ"א מועיל ושוב ראיתי באבן העוזר שהרגיש בזה
וכותב שעיין במקור הדברים
דמיירי שחברן במים חמין של כלי שני דהרי
מג סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי
ואפשר להוסיף הסבר בדבר זה דהרי אם חברן לכזית עכ"פ לפני הבישול וכ"ש
אם חזר ואפאן ,ולפי הח"א לפי מסקנת
שיטת הראב"ד והביא דבריו הגמ' וההלכה אינו מועיל לו החיבור והוא
בנשמת אדם דבכל לחם פחות מכזית ברכתו סובר שאפי' אם אח"כ אפאן ונילושה
במ"מ כי אין לו חשיבות ,ואף שלהלכה וכן מקודם בשמן ודבש ברכתו במ"מ ורק נשאר
רוב הראשונים חולקים עליו מ"מ בבישול בצ"ע מהדין של מצה עשירה בהל' פסח
נפקע ממנו שם של לחם בפחות מכזית, שמשמע אחרת וכבר הבאנו מהגר"ז בקו"א
ומסתבר שזהו רק בשעת הבישול כבר היה שג"כ מביא הוכחה מהל' פסח ,ושוב ראיתי
פחות מכזית או ע"י הבישול עצמו נתפורר שמביא בשם הא"ר שהרגיש קצת בסתירת
לפחות מכזית וכמבואר בדברי חמודות דברי המ"א בדין של הקניידלאך ומשמע
והסברא הוא כנ"ל ,אבל אם אחר הבישול ממנו שבאמת המ"א לא הכריע בדבר זה,
פוררן לפחות מכזית מסתבר שברכתו ברכת אלא אפילו אם חברן לפני הבישול יתכן
שברכתו במ"מ ,וכן סתם המשנ"ב
המוציא וגם הרי דרך אכילה בכך. שבקניידלאך ברכתו במ"מ ,ורק אם אפאן
כותב שזה ספק אלא א"כ נילוש ברוב שומן
ובענין זה ראיתי בחזו"א סימן כ"ו סק"ה או דבש דאז יש לו דין של פת הבאה בכיסנין
ודלא כהגר"ז הנ"ל וכן הוא מנהג העולם,
דאמנם אין דרך לאכול כזית בבת ויעוין בשערי תשובה מה שמביא מהבית
אחת אבל דרך לאכלו אחרי הפתיתה מיד כי אפרים ויש שם אריכות דברים ונחוצים בענין
בכה"ג לכ"ע מברך המוציא ורק מיירי כאן זה] .אין הספר תח"י לעיין אולם דבריו
שלא אכלן מיד ,אולם בביה"ל מביא בשם אינם מובנים כי מדבריו משמע שאין לו שום
הפמ"ג שנסתפק בזה ,ובסברא אינו מובן דין של פת ואפי' בקבע עלייהו וזהו תימא
וכן ראיתי בכתבי אאמו"ר שנתקשה בזה,
אולם לכאורה יש ראיה להיפוך כי הרי שיטת כי מה זה גרע מפת הבאה בכיסנין[.
רש"י הוא שחביצא מיירי בבישול ועל זה
הגמ' מביאה הוכחה ממנחות וכפי שכתב עוד כמה הערות בדין של חביצא
התוס' דטיגון הוי כבישול ושם בפשטות
הפירור הוא לאחר הטיגון וכפשטות הכתוב והנה כבר הבאנו פסק ההלכה דבנתבשלו
וא"כ לכאורה נפשט ספקו של הפמ"ג
שאפי' אחרי הטיגון בפוררן לפחות מכזית אחרי האפיה יש חילוק אם יש כזית
או שאין כזית ,כלומר שכזית יש לו חשיבות
נתבטל ממנו תורת לחם. שהבישול אינו מפקיע מתורת לחם ורק
בפחות מכזית שאין לו כ"כ חשיבות אזי
אולם נראה אולי לתרץ כי הרי דברי
הבישול מפקיע ממנו תורת לחם.
הגמ' צ"ע כי מה הגמ' מוכיחה
ממנחות שמתחלתו לא היה ממש אפיה
לענין חביצא שהיה מקודם לחם גמור ,ולכן
סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי מד
שאפי' בלא אפאן ,כתוב בשו"ת בית אפרים צריך לדחוק דהרי במחבת יש לו שם של
שזהו לשיטתם ,כלומר דרש"י בברכות לחם אע"פ שזה לא ממש אפיה וא"כ
שמפרש דמיירי דמבושל ולכן מוכרח לומר בכה"ג הרי הגמ' מחלקת בין כזית לבין
שאפאן ,ומשא"כ רש"י במנחות שלא מזכיר פחות מכזית ונאמר שטיגון לא הוי ממש
כבישול או כפי פשטות דברי רש"י שאח"כ
בישול ולכן אין צריך אפיה. אפאן ואם שם כשפוררן לפחות מכזית
ברכתו במ"מ ,ממילא ה"ה כאן שאחר
]בענין ספקו של הפמ"ג ,שהובא לעיל אפייתו פיררו ובשלו ברכתו במ"מ כי זה
בחד דרגא ,אבל באופן שהיה ממש פת
מהביה"ל ,מסתמא השאלה מהו ואח"כ בישלו אזי כדי שיפקע ממנו שם של
ההפקעה מדין לחם האם מה זה שפחות לחם זהו דוקא באופן הנ"ל דבשעת בישולו
מכזית ורק בתנאי שזה מבושל ,ולכן יש צד
לומר שגם אם פיחתן לאחר הבישול נשתנית כבר התפורר ולא לאחר הבישול.
ברכתו ,או שהפשט הוא שהעיקר הוא
הבישול שמפקיעו מתורת לחם ובתנאי שזה ועוד כתבנו מזה בביאור דברי הגמ'
פחות מכזית ולכן אם דוקא בשעת הבישול
בתחלת הענין וראיתי בכתבי הגרי"ז
היה פחות מכזית[. במנחות שנתקשה בדברי הגמ' כי הרי מיירי
במנחת מחבת ומרחשת וכמבואר ברש"י כאן
ובהמשך דברי הגמ' הכא במאי עסקינן ושם לא היה אפייה בכלל וכבר הבאנו
בתחלת הענין תירוצו של אאמו"ר ,אולם שוב
בבא מלחם גדול ,וכותב רש"י ראיתי בחידושי הריטב"א כאן שחולק על
דמיירי שלא נפרס כולו ,ורש"י במנחות רש"י אלא מיירי במנחת מאפה תנור] ,ועיין
כותב שזה עדיין בעין וכמובן שדבר זה צריך בחזו"א סימן כ"ו סק"ו שמביא כן בשם
הסבר ,וגם ראיתי בכתבי אאמו"ר שתמה על הר"ש עיי"ש[ אולם דבריו אינם מובנים כי
זה שיוצא דשני בני אדם אחד יברך המוציא מקודם הוא כותב כמו רש"י דמיירי
כי זה בא מלחם גדול והאחרון יברך במ"מ שנתבשלו וא"כ מאי ראיה ממנחת מאפה
ואינו יוצא ידי חובת מצה .ומסקנת הגמ' תנור ,ויש שרוצים לתרץ שרש"י סובר
היא שאפילו בפחות מכזית אם יש עליו כשיטת ר"ת שבבלילה עבה שסופו סופגנין
תוריתא דנהמא מברך עליו המוציא ואפילו מברך המוציא ,וכהסבר הגר"ח ששם לחם
בנתבשלו .ויתכן לומר שלפי המסקנא אין חל כבר בעודו עיסה וכבר הבאנו שכך כותב
הכרח לחידוש שבא מלחם גדול שאני ,כי תוס' בפסחים דף מ"א בדעת רש"י וממילא
בליקט מכולן כזית מיירי שיש לו תוריתא
דנהמא ,ואולי אפשר לומר שרק לרב יוסף לפי זה מובן הדמיון ממנחות.
שבעיקר הוא הכזית לכן באופן שנשאר
מהככר א"כ זה ניכר שזה לחם כי זה ענין בענין שיטת רש"י כאן דמיירי שחזר
של חשיבות ומשא"כ בלא נשאר. ואפאן ואילו רש"י במנחות משמע
מה סימן ט דף לז ע"ב שמחה אמרי
מלחם גדול כי באופן של המשנ"ב לכאורה ושוב ראיתי בחזו"א בס"ק ו' שכותב
מיירי שזה שני לחמים שאין שייכות אחד
לשני אבל באופן שבא מלחם גדול אולי שאני בדברי רש"י משום שזה מלחם
עכ"פ המשנ"ב בענין זה סתם ולא פירש. שלם ,ויתכן לפרש דמיירי שפרס ואכל מיד
וכמו שכתבנו לעיל וכותב שכן נראה
בעצם שיטת רש"י בסוגין יש לעיין היטב מסתימת הפוסקים שלא הביאו כל דין זה
שפחות מכזית שצריך שיהא בו תוריתא
בתוס' ר' יהודה החסיד תוס' דנהמא באפיה גמורה ,וגם לא הביאו פירוש
הרא"ש רשב"א ,ועיין בפנ"י ששואל רש"י בבא מלחם גדול אף שנתבשל שזה לא
מהברייתא שיוצאין ברקיק המבושל בדף ל"ח בטל מתורת לחם ,וכן כתוב בשפת אמת
ע"ב ובעצם שיטת התוס' דמיירי שנדבקו במס' מנחות דהרמב"ם לא מביא דין זה,
ע"י משקה ,מקשה הפנ"י דמאי הרויחו ועל פירוש רש"י שם כותב שעיקר חסר
בפירושם כי בברייתא של ליקט מכולן כזית מהספר ,וכותב אילולי רש"י פשט חדש שבא
לא משמע שנדבקו ע"י משקה ,אולם כבר מלחם גדול ואין דרכו דוקא לפוררו ולכן
כתבו האחרונים שזה לאו דוקא בנדבק לפי ברכתו המוציא ומשא"כ במנחה שמחוייב
התוס' וכשיטת הראב"ד המובא ברשב"א לפותתו ולכן הוא מוריד את חשיבותו
וכן משמע בתוס' דף ל"ט ד"ה צנומה וקצת
משמע כן בתוד"ה אמר רבא כן כתוב והולכים אחר מחשבתו בשעת האפיה.
במעדני יו"ט ובנשמ"א כלל נ"ח אות א-ד,
וכן ראיתי בשם ביאור הגר"א בסק"י וזהו ולהלכה כתוב במשנ"ב בס"ק נ"ג וז"ל
ג"כ שיטת הר"ח המובא ברבינו יונה שאין
הבדל בין נדבק ללא נדבק וכן נוטה דעת לאו דוקא אם יש כזית בכולם
החזו"א ,וכן מובא שם דעת הרי"ף דלחם אלא אפילו אם יש כזית בחדא פרוסה ג"כ
גמור שנתבשל אף שיש בו כזית ואית ביה מברך המוציא ופוטר את השאר ומקורו הוא
תוריתא דנהמא בטל מתורת לחם דקיי"ל מהפמ"ג ושם לכאורה זה פשוט כי זה לא
גרע מדברים הבאים מחמת הסעודה ,ויעוין
שאין יוצאין ברקיק המבושל. בביאור הלכה שכותב שאם אוכלם לבדם
ברכתם במ"מ ,ולא פירש מה הדין אם בא
שמחה סימן י דף לז ע"ב אמרי מו
סימן י
בגדר של תוריתא דנהמא מלוקט מגדולי האחרונים
אמנם רבינו יונה בעצמו דוחה את פירוש בגמרא :אמר רבא והוא דאיכא עליה
רש"י מכח הברייתא מה ששואלים תוריתא דנהמא .ומקשים
כל הראשונים ,וג"כ מפרש שיש ג' חלוקים האחרונים דא"כ מהו סברת אביי שמקשה
בדבר זה וכן נפסק בש"ע ,אמנם אח"כ אלא מעתה וכו' ,הרי בפשטות בכה"ג אין
מביא הש"ע גם את שיטת רבינו דוד ,אמנם כאן תוריתא דנהמא ולא מסתבר שאביי
הש"ע מביא דבר זה בשם יש אומרים ,אבל חולק מכל וכל על הדין הזה הן לפי פירוש
למעשה יוצא שכ"ע מודים שאם באמת איבד
תואר לחם ע"י שרייה במים ולאו דוקא ע"י תוס' וק"ו לפירוש רש"י.
בישול ודיבוק אבל בכה"ג ופחות מכזית
לכ"ע ברכתו במ"מ ויעויין במ"א אריכות ויעויין בפנ"י ובחזו"א שבכה"ג אינו נקרא
דברים בענין זה ובמשנ"ב שנשתנה צורתו כלומר אפי' לפי
פירוש רש"י כבר הבאנו שזה לא דוקא
ונפק"מ למעשה בענין אכילת זית מצה נתבשלו אלא אפי' נתבשלו אם יש כזית הו"ל
כאילו יש לו תוריתא דנהמא ,אבל מה
לאלה שקשה להם ללעוס ,ואח"כ שמחזירן לסולתן בלבד אין כאן חסרון של
מביא הש"ע עוד חידוש בשם המרדכי שאם תוריתא דנהמא כי גם לפי התוס' אפי' אם
שרה פתו ביין אדום דינו כפת הבאה נאמר שדבוק לאו דוקא וכדמשמע מרבינו
בכיסנין ומשמע קצת שאם קבע סעודתו יונה הנ"ל ,כי דוקא אם נשתנה בעצמותו
עליו ברכתו המוציא ויעויין במשב"ז ס"ק וכעי"ז כתוב ברשב"א ,וזהו מתאים עם
ט"ו ולא ירדתי לגמרי לעומק כוונתו ,אבל שיטת רבינו דוד המובא בתוס' )סוף ד"ה
לכאורה יוצא מדבריו שאם קבע עליו רבא( ,עכ"פ אביי כך סובר ,וכן נראה קצת
סעודתו ברכתו המוציא וצ"ע אולם המשנ"ב מהמרדכי שמעתיק את פירוש רש"י
בס"ק נ"ז נראה שסובר אחרת וזה מתאים שבנתבשלו אפילו פחות מכזית אם יש
עם שיטת המג"א בסוף ס"ק כ"ח] ,ועיין תוריתא דנהמא ברכתו המוציא ,ואח"כ
במאמר מרדכי ,וזה כעין שכתבנו[. הביא את שיטת רבנו דוד.
אמרי סימן יא דף לז ע"ב שמחה מז
סימן יא
בענין לחם העשוי לכותח
שנאמר גם לר"ת שסופו סופגנין מברך בגמרא :תני רבי חייא לחם העשוי לכותח
המוציא באופן שתחילתו עיסה אבל בכל זאת
צריך שיהא בה תואר לחם ,ובפסחים דף ל"ז פטור מן החלה וכו' .ורש"י
ע"ב מבואר בתוס' עוד יותר שלא רק לענין מפרש אין אופין אותו בתנור אלא בחמה,
המוציא אלא גם לענין חלה פטור באופן ואח"כ ממשיכה הגמ' להקשות מברייתא
שאין לו תוריתא דנהמא אע"פ שבחלה שחייבת בחלה ,ומתרץ מעשיה מוכיחין
עיקר חיובו הוא בעיסה וא"כ יש דרגות עליה ,עשאה כעכין חייבין ,כלמודים
פטורים ,ומסביר רש"י כעכין ערוכה וכו'
בתוריתא דנהמא ויש לעיין שם בתוס'. גלי דעתיה דללחם עשאה ובפשטות משמע
שזה תלוי בצורה של הלחם אולם לא מובן
ובר"ש וכן הרמב"ן והרשב"א חולקים על
עדיין כל צורכו.
ר"ת ומוכיחים מכמה מקומות
שלאו דוקא אם תחלתו סופגנין אלא אפילו ומקשה על זה ר"ת מהמשנה שדוקא
אם היה בלילה עבה באופן שדעתו לבשלה
פטור מהחלה ,ומוכיחין כן מסוגייתינו תחלתו וסופו סופגנין פטור,
מהדין של לחם העשוי לכותח שאע"פ שזה וא"כ כאן שתחילתו עיסה למה שיהא פטור,
בלילה עבה בכל זאת דינו כנ"ל] ,וראיתי ומכח קושיא זאת מסיק שג"כ כאן זהו רק
בכתבי אאמו"ר שמקשה דלפי ר"ת בפת תחלתו סופגנין אבל בתנאי שיהא לו שם של
הבאה בכיסנין באופן שהיה עיסה רגילה לחם וצריך תוריתא דנהמא עכ"פ לענין
ואח"כ מילאו אותו במיני מתיקה וכו' המוציא וכמבואר לעיל בגמ'] ,ומשמע
יצטרך לברך המוציא ,אולם בזה יעויין שחמה הוי אפיה ורק תלוי בתואר לחם ועיין
בביה"ל בסוף סעיף י"ג ובערוך השלחן ברבינו יונה[ וא"כ רואים מר"ת שמבושל
סעיף מ"ה[ .אולם יתכן לומר שר"ת עצמו יתכן שיש בו תואר לחם וכדמשמע מהתוס'
לומד דמיירי בבלילה רכה וכמבואר כאן דבמנחות לא היה אפיה ממש אלא
מטוגנים בשמן ,וגם כאן בחמה לא הוי ממש
במהרש"א ובפנ"י. אפיה וצ"ע ,וכבר הארכנו בזה לענין טיגון
האם דינו כמבושל או לא ,כלומר שעצם
ושיטתו של הר"ש היא שלחם העשוי הבישול לא מפקיעו מתורת לחם ,ולכן באופן
שיש תואר לחם ברכתו המוציא ,אבל איך
לכותח החסרון הוא מכיון
שגלגלה על דעת לאפותה בחמה ,וא"כ
אמרי סימן יא דף לז ע"ב שמחה מח
עצומה מיניה וביה דאם עיקר החיוב הוא מעיקר הדין אין חילוק דין בין כעכין
בעודו לחם א"כ למה לכתחילה מצותו הוא ללמודין ורק מצד גזרה חייב בחלה ,ואח"כ
מביא מהירושלמי וכן ברא"ש העתיקו את
בעודו עיסה ,וצע"ג. שני השיטות הר"ת והר"ש ,ותו"ד הוא
דבריו כדמדומני כנ"ל דלפי ר"ת יש שני
וכן יש לחקור באופן שחשב לבשל דלדעת חיובים חיוב של עיסה וחיוב של לחם ולכן
סובר ר"ת שתחלתו עיסה וסופו סופגנים
הר"ש פטור מחלה וכנ"ל ,אבל באופן או להיפוך חייב ואינו מחלק בין דעתו ללא
שנמלך וחזר ואפאן הרי כמעט מפורש דעתו ,ואילו הר"ש מצריך דעתו לאפות כי
במשנה שחייב בחלה ואם נאמר שזהו הוא סובר שעיקר החיוב הוא בעיסה אבל
מדאורייתא האם החיוב הוא חל למפרע או רק בתנאי שיהא דעתו לאפותה ,אבל עיקר
רק מכאן ולהבא] ,ובאופן שעיסה רכה, החיוב הוא בעודו עיסה ומה שצריך תנאי
ואח"כ אפה ,דלהר"ש משמע שחייב בחלה, של אפיה כדי שיהא לו שם של לחם ולחם
ואילו רבינו דוד תלמיד הרמב"ן לומד שזה
פטור[ ויהא נפק"מ אם הפריש מקודם, נקרא שהוא אפוי וזהו תנאי המעכב.
וראיתי מביאים בשם המאירי בפסחים שזה
חל למפרע ,ועיין בזה במנחת שלמה סי' אולם מסברא לא מובן דבר זה ,כי מבואר
ס"ח והדברים אינם מובנים לי לע"ע,
והעיקר הוא שבחלה יש שני חיובים עיסה בכמה משניות הוא שעיקר חיוב
ולחם ורק נחלקו הראשונים והאחרונים מהו חלה הוא בעודו עיסה ,ולכן ע"כ צריך לומר
דאם היה בדעתו לבשלו יש כאן פטור כמו
עיקר החיוב. של ע"מ לחלק וכדמשמע מקושיתו על ר"ת,
ונאמר שדעתו לחלק אחר האפיה ג"כ פטור
ומה שהבאנו לעיל קושית הר"ש מעשוי מחלה ,ומהפוסקים משמע שזהו רק דעת
יחיד וא"כ יותר מסתבר לומר דלא כמו
לחלק ,הדברים מפורשים כמעט שכתבנו מקודם אלא דעיקר חיובו הוא
בפסקי הרשב"א שזה כאילו מתחלתו לא היה בשעת אפיה וככתוב והיה באכלכם מלחם
כשיעור ,אולם לפי זה חוזרת הקושיא הארץ ,ורק יש חיוב נוסף של עיסה ולכן
החזקה של הר"ש על ר"ת דמה אם כבר אפשר להפריש ג"כ בעודו עיסה] ,ויתכן
היה לו שם של לחם נפקע ממנו תורת לחם שזה אינו נכון ,כי כאן הפשט הוא שזה אף
אח"כ בעודו סופגנין מזה שמבואר שלחם פעם לא היה לו שם לחם מכיון שבתחלתו
שבשלו נפקע ממנו תורת לחם וא"כ כ"ש וסופו לא נאפה ,ולא דמי לעל מנת לחלק
אם מתחלתו לא היה לו שם לחם שאף פעם אחר האפיה שכבר היה לו שם של לחם ,וכן
לשונו של הר"ש והוא מהירושלמי :ע"מ
לא נאפה ,וצ"ע. לחלקה בצק[ אמנם תסתער כאן קושיא
ונחזור לענין מה שנוגע לענין ברכת
המוציא ,והנה בשיטת ר"ת
אמרי סימן יא דף לז ע"ב שמחה מט
ושוב ראיתי לשונו של החזו"א בזה והוא מבואר להדיא שה"ה לענין ברכת המוציא
דינו כמו לענין חלה ואילו לשיטת הר"ש
ממש כדברינו ורק בהוספה קצת
שצריך שיהא ראוי לאפותה בתנור ,וע"כ נחלקו בזה האחרונים וכיבואר להלן.
שצריך לחלק בין דבר אפוי שנתבשל לבין דבר
שמתחלתו היה מבושל ,וזה יותר מובן אם שיטת ר"ת ברורה היא שאפילו אם בסוף
נאמר שהבשול עושהו ללחם אבל אם נאמר
כנ"ל שהבשול רק אינו מפקיעו מתורת לחם לא נאפה חייב בחלה ואפילו אם לא
אבל העיקר הוא העיסה עבה ,אזי קשה קצת חשב לאפות וכפשטות המשנה תחלתו עיסה
כנ"ל] ,והדברים מפורשים בתוס' פסחים וסופו סופגנין ,ודבר זה מובן לענין חלה כי
ל"ז ע"ב דלפי ר"ת מיירי בבלילה עבה וכבר עיקר החיוב הוא בשעת גלגול או בשעת
נחלקו בזה רבנו חיים הלוי והחזו"א דדעת העיסה ומשא"כ בברכה דאיך אפשר לברך
החזו"א ס"ק א' נוטה שיתכן שלחם גמור המוציא לחם ,וכן היה דעת ר"ת בתחלתו
שמתבשל הוא יותר גרוע מבלילה עבה וכמבואר בתוס' וכן הוא בתוס' פסחים ל"ז
שנתבשל לענין תואר לחם ,אולם לבסוף ע"ב ,אולם לבסוף חזר בו ר"ת שגם לענין
נראה שחזר מזה בס"ק ה' אלא אפילו בכזית ברכת המוציא נקרא לחם ,וכבר נתקשו בזה
אם אין בו תואר לחם ברכתו במ"מ ודעת האחרונים ,ויעויין בפנ"י שנדחק בזה וכותב
הגר"ח שמוכיח מתוס' יבמות דף מ' שזה רק מדרבנן כי זה דומה ללחם בגלל
שעיסה עבה חייב בחלה מכיון שכבר יש לו החיוב חלה וגם בגלל שקובעין עליו סעודה.
שם של לחם ועיין עוד מנחת שלמה על
ורק מה שיש להקשות כי כאן זהו באופן
פסחים בענין זה[.
שבשלו ,וא"כ אולי הוה מעשה קדירה
והנה שיטת הר"ש הוא שרק אם דעתו שלא מועיל על זה קביעות סעודה ,ואולי
אפשר לפרש שגם לר"ת הפירוש הוא שגם
לאפות ואח"כ נמלך ובשלו נשאר בעודו עיסה כבר קבל דין של לחם והבישול
חיובו ,וגם על הר"ש תקשה דמה אם היה אינו מפקיעו מתורת לחם ורק מכשירו
לו תורת לחם ונתבשל פקע ברכתו כ"ש אם להיות ראוי לאכילה ולכן אפשר להבין קצת
מתחלתו לא היה ממש לחם ,ולומר שהבישול מה ששייך לברך עליו ברכת המוציא וכבר
מפקיע מתורת לחם רק אם היה בדעתו הבאנו מהמשנ"ב דלפי ר"ת צריך שיהיה
לבשלו זהו דוחק גדול ,ויש לעיין בלשון הר"ן כזית ,ומה שצריך תוריתא דנהמא כי לא גרע
פסחים ל"ז ע"ב ,אבל זה רק בדעת ר"ת מלחם גמור שבישלו שצריך שיהא לו תוריתא
אומר כן אבל לשיטתו הבישול מפקיעו מדין דנהמא ,ומה שיש לעיין בזה כי לפי רבינו
לחם כי בחלה זה כבר הוטבל ומשא"כ לענין יונה וכן נפסק בש"ע דבכזית אין צריך
המוציא לא שייך סברא זו וכבר נחלקו תוריתא דנהמא ובפחות מכזית לא מועיל
תוריתא דנהמא.
אמרי סימן יא דף לז ע"ב שמחה נ
שאפילו בחלה אם בשלו פטור מחלה ואפילו האחרונים בזה בהלכות ברכות בדעת הר"ש
אם נאמר שחייב בחלה אבל זה לא שייך האם זה גם לענין המוציא עיין שם בפרישה
לענין המוציא וגם בזה יש דעה שה"ה לענין ובב"ח ,ויש מהאחרונים שהבינו שגם עיסה
המוציא וכמבואר כל זה בש"ע א"ח סי' יש כבר התחלת לחם והמחשבה קובע וא"כ
ה"ה לענין המוציא ,ולהלכה עיקר הוא
קס"ח ועיין שם במ"א.
אמרי סימן יב דף לח ע"א שמחה נא
דף לח ע"א
סימן יב
בענין מי פירות ושלקות לענין ברכת הנהנין
משתיתא רכה שברכתו שהכל ועיקר הקושיא בגמרא :אמר מר בר רב אשי האי דובשא
שזה נשתנו לעילויא ,אולם מתלמידי רבינו
יונה נראה שקושיתו הוא מכח מיא דסלקא דתמרי מברכין עלויה שהכל
ושבתא ,ותורף קושיתו הוא שההבדל בין נהיה בדברו מ''ט זיעה בעלמא הוא .וכתוב
מיא דסלקא לבין דובשא כי בשבתא זהו דרך שם בתוס' דכן הוא בכל מיני פירות חוץ
אכילתו וגם ע"י הבישול הוא משתבח ונותן מתירוש ויצהר ,וכתבו התוס' והרא"ש לקמן
טעם בקדרה ומשא"כ בדבש שזה גרוע ,ולכן בדף ל"ט על הדין של מי שלקות שיש להם
שואל אח"כ משכר של שעורים שזה אישתני את ברכת הפרי ,דיש לחלק ממי פירות,
לעילויה .ומתרץ שני תירוצים :א .שבמעלה דיש יותר טעם בבישול שנכנס טעם הפרי
של מי שלקות הוא כי זה נאכל עם הפת במים ומשא"כ במי פירות ,וכתוב עוד
כמו השלקות עצמם ,ולכן יש לו את בתוס' שבשכר אין מברכין עליו בורא מיני
החשיבות של השלקות ומשא"כ בשכר מזונות ,אפילו שיש בהן כזית בכדי אכילת
שעיקרו למשתה ,ב .שזה לא נקרא מעליותא פרס ,כי אין כאן אלא טעמא בעלמא ,ועוד
כי יש לו עילויה אחרינא לענין פת וכמו
טעמים נוספים.
שכתוב גם בתוס'.
וברא"ש כתוב וז"ל אי נמי כיון שהמשקה
]בפתחי אברהם רוצה לפרש דהתירוץ שיש
צלול עיקרו על שם המים ,ולא
לו עילויא אחרינא זה לגבי השאלה שייך לדין של כל שיש בו מחמשת המינים
שיהא כמו מי שלקות ,וכמו שהבאנו מתר"י, מברכין עליו במ"מ לפי שאין כאן אלא
דאם לא נאמר כן קשה דכל ברכת במ"מ טעמא בעלמא ,ומידי דהוי אשתיתא רכה
ג"כ אפשר לומר שיש לו עילויא אחרינא שברכתו שהכל ,ע"כ .וצ"ל שאין לו שייכות
וכקושית הגר"ח צאנזער והפשט דמידי דזיין לדין של מי שלקות כי שם נכנס טעם של
הפרי וברכתו כברכת הפרי ,אבל כאן
יש לו חשיבות ג"כ[. השעורים עדיין לא הגיעו לכלל ברכתן
ובפרט לפי הרמ"א דבשעורים לבד ברכתן
היוצא מזה שיש כאן שני פירושים שהכל ורק ע"י שעשו מזה שכר ,ורק מטעם
כל שיש בו מחמשת המינים הייתי אומר
במעליותא של מיא דסלקא כלפי שמברכין עליו במ"מ ועל זה מביא ראיה
מי סחיטת פירות ומיא דדובשא ,לפי
אמרי סימן יב דף לח ע"א שמחה נב
עכ"פ במי שלקות יוצא שהרשב"א סובר התוס' והרא"ש החילוק הוא שבמי שלקות
יש יותר טעם ולרבינו יונה כי זה נשתנו
כעין הרא"ש ,אמנם בשו"ת למעליותא ,והנה לפי התוס' והרא"ש פשוט
הרא"ש הצריך שיהא עיקר בישולם בשביל הוא שאין הבדל בין אם דרכו לסחוט או
הירקות ,ומשמע שלא מספיק מה שיש בו לא ,וגם לפי רבינו יונה העיקר הוא שזה
טעם ,ואולי הרשב"א אין לו את סברת התו' נשתנה למעליותא והדרכו לא מוסיף שזה
והרא"ש שיש יותר טעם בבישול מע"י יקרא שזה נשתנו למעליותא כי זה רק לשם
סחיטה ,אמנם הרא"ש עצמו למה הוצרך שתיה ולתענוג בעלמא ,ובמק"א הוא כותב
לומר שצריך שיהא עיקר בישולם בשביל שמי סחיטת פירות חוץ מזיתים וענבים הוי
הירקות ,וצ"ל שהוא סובר שזה רק יותר זיעה בעלמא ואולי זה היינו הך כי אין לו
מזיעה בעלמא אבל עדיין זה לא סיבה
מספיקה שיהא דינו כברכת הפרי ולכן שום חשיבות.
מוסיף שצריך שיהא עיקר בישולם בשביל
הירקות והפשט שאם עיקר בישולם בשביל אולם מפורש הוא ברשב"א שהחילוק הוא
הירק א"כ ממילא היוצא מהן כמותן ,ואם
עיקר בישולם הוא רק בשביל מימיהן א"כ בין מי שלקות כי זה דרכו וזה אין
אין לו שייכות לגוף הפרי ,והתהל"ד נתקשה דרכו כלומר שיתכן ששניהם הוי זיעה
בעלמא או להיפוך אבל מכיון שזה דרכו לכן
בזה אמנם יתכן שהסברא הוא כנ"ל. יש לו את החשיבות של הפרי ,והמ"א בסי'
ר"פ ס"ק כ"ב מוסיף בדעת הרשב"א
ועדיין צריך להבין למה הוצרך הרא"ש שצריך שיהא גם נטעו להו אדעתא דהכי,
אולם הרשב"א עצמו ג"כ מזכיר את הטעם
בפסקיו לחלק בין מי סחיטה למי של זיעה בעלמא ,ובכל זאת משמע מקושיתו
בישול ,הרי לפי סברתו הנ"ל פשוט הוא ומתירוצו שאין הבדל בין סחיטות פירות
שברכתו שהכל וכבר נתקשו בזה האחרונים, לבין מיא דשלקי בחשיבות של המשקה ויתכן
ועיין עוד בתהל"ד ,ואולי אפשר לתרץ ולומר ששניהם הוי זיעה בעלמא ,וא"כ צריך להבין
שאימתי הטעם שלו נחשב לעיקר רק אם מה מועיל מה שזה דרכו כי הרשב"א
בישל לצורך הפרי ולכן המים כמותו ואילו כמעט מפורש שגם במי סחיטת פירות אם
אם זה רק לצורך מימיהן הוא כאילו אין לו זה יהא באמת דרכו ברכתו כברכת הפרי
שייכות עם גוף הפרי וכנ"ל ,אבל במים וזה לא מובן ,וכבר נתקשה בזה בתהל"ד.
הנסחטין אם היה בו טעם הפרי ממש א"כ אמנם במי שלקות אפשר לתרץ ולומר
יש לומר שהוא חלק מהפרי ולכן אומר דמכיון שהדרך הוא לבשל את הירק
הרא"ש ,שאין כאן טעם הפרי וא"כ זה דבר ולהכניס את הטעם של הירק במים ולכן
המים כמותו ,אולם נשאר קשה ממי סחיטת
נפרד מהפרי ,וכ"כ בתהל"ד.
פירות מה יועיל מה שזה דרכו.
אמנם בדרכי משה מדייק מהרמב"ם
להיפוך שדוקא כששלקן לצורך
אמרי סימן יב דף לח ע"א שמחה נג
ויעויין ברשב"א שמביא שיטת הראב"ד מימיהן ,וכנראה שסברתו הוא שדוקא אם
נתכון להכניס את הטעם במים אזי אמרינן
ומחלק שרק בדבש שזה יוצא טעם כעיקר ונעשה ונחשב כמותו וזה
מאליו מהפרי אזי ברכתו שהכל אבל ע"י מתאים עם סברת התוס' והרא"ש שיש יותר
כתישה ברכתו כברכת הפרי וכשיטה זו מובא טעם בבישול מסחיטת פירות ,אבל באופן
גם במאירי ,וכנראה שהפשט הוא שאם זה שכוונתו רק בשביל הירק ,ורק דרך אגב
יוצא מאליו א"כ זה לא חלק מהפרי והוי רק שותה מימיו א"כ אין לו כ"כ שיכות לפרי
זיעה בעלמא כי זה מים שצפים על פני וכנ"ל שטעם לבד אינו מספיק ,אמנם
הפרי ומשא"כ ע"י כתישה הוי חלק מהפרי, המ"א מביא שיטת הרשב"א ואח"כ מביא
אמנם ברא"ש סי' י"ב כתוב להיפוך וכבר
נתקשה בזה אאמו"ר ,וכנראה שסברת ג"כ את התוס' והרא"ש וצ"ע בדבריו.
הרא"ש היא דאם יוצא מאליו ממילא זה
נראה שזה חלק מהפרי ומשא"כ אם צריך לעיל הבאנו סברת רבינו יונה שהמעלה של
מעשה של סחיטה או כתישה ,ואולי זה לא
יותר טוב מפרי שנתרסק עד שנאבדה צורתו מי שלקות כי זה נאכל עם הפת
וראיתי במרדכי שכתב כן ומוסיף שאין הבדל
שיש סוברים שברכתו שהכל. בין סחיטה לבין בישול במים יעויין שם
בלשונו ,ומה שהבאנו מהרמב"ם עיין במ"א
וכעין זה כתוב בחידושי הריטב"א, ר"ה ס"ק ו' שלומד שהרמב"ם אינו חולק
עם שו"ת הרא"ש אלא זה בא לאפוקי אם
דשיטתו היא דגם על מיא מבשלו רק להעביר הזוהמא ,וגם בשו"ת
דסלקא ברכתו שהכל והוא כותב דלא עדיף הרא"ש הנ"ל בסוף דבריו הוא כותב דבאופן
מדבשא דהוא גוף התמרים ובריטב"א כתוב שהדרך הוא לבשלו לצורך הירקות ואפילו
דמה שמיא דסילקא כסילקא הכוונה הוא במקרה בישל לצורך מימיו לא נשתנה ברכתו
שברכת הירקות פוטר את מי הסלקא, בשביל זה ,וכן שיטת הרא"ש מובא בש"ע
עכ"ד .ואם כן רואים ממנו שבסברא הוא סי' ר"ב סע"י דיתכן שגם בפירות אם בשלו
סובר כהרא"ש ,ואילו לעיל בדף ל"ח כותב במים מברך על המים בפה"ע ,וכבר מדייק
דפרי שנתרסק לגמרי עד שעברה צורתן הט"ז שהרא"ש כתב בלשון אפשר ,ויתכן
ברכתו שהכל ,ומסיים וזהו בנין אב למשקין הוא כי בפירות אולי אין דרך ולכן אינו
היוצאין מן הפירות וכו' שאין דינן כמותן מספיק הטעם של טעם הפרי וכדמשמע
וברכתו שהכל] ,ובאמת צריך להבין מהו בשו"ת הרא"ש הנ"ל שבירקות הוא דרכו
החילוק בין פרי שנתרסק לבין מי פירות לבשלו לצורך הירקות ,ובהגהות רעק"א
ועיין קהלות יעקב ,ועיין בתהלה לדוד, כותב דלמה הרא"ש כותב בלשון אפשר כי
שמתרץ תי' מחודש ,ובפתחי אברהם כתב
דלכן כתב הרא"ש בשו"ת :שצריך שיבשלם בגמ' מוזכר רק מי שלקות.
לצורך הירקות ,דאז נחשב לגוף הפרי[ וזהו
אמרי סימן יב דף לח ע"א שמחה נד
בסי' ל"ז סק"ה סובר שבזמננו שדרך לסחוט כעין מה שכתבנו בדעת הרא"ש ומשא"כ
וא"כ לרשב"א בודאי ברכתו בפה"ע ונוטה אם זה מאליו א"כ יתכן שזה חלק מהפרי,
לומר שגם לרא"ש ברכתו בפה"ע ,וכן יעויין אמנם גם הרא"ש רק מסביר את שיטת
בסע' י' ובמשנ"ב שם ,בסי' ר"ה סע' ב' הבה"ג דכל מה שכתוב בגמ' דבדובשא
מבואר הדין של מי שלקות שברכתן כברכת דתמרי ברכתו שהכל ,זהו רק אם זה מעורב
הפרי ויעויין במשנ"ב בשם הב"י שה"ה אם במים וגם מוסיף כי בתורה התמר נקרא
בשם דבש וא"כ זה רק בתמרים ולא בשאר
נכבש במים וכן פסק בסי' ר"ב סע' ו'. מיני פירות .וכן ראיתי כתוב בחידושי
הריטב"א בפסחים )דף כ"ד ע"ב( שגם על מי
ועיין בית מאיר שמביא מדברי הרשב"א סלקא מברך שהכל ,ורק שם נראה להיפוך
ממה שהבאנו לעיל מהרא"ש וז"ל :ולא סוף
שמקשה מחומץ סתוניות שזה דבר שיוצא מאליו אלא אפילו ע"י סחיטה,
נשתנה לעילוייה ובכל זאת מברכין שהכל
ומתרץ הרשב"א וז"ל ואולי נאמר דכיון וצ"ע בזה.
שהסתוניות בעצמם שהן הענבים הגרועים
שאינם מתבשלים הן גרועין מאד ואין ראויין ובענין ברכה על מציצת פרי יתכן שלכו"ע
זה היוצא מהן אע"פ שהוא יותר ראוי מהן
מ"מ הוא גרוע כ"כ שאינו ראוי לקרות ברכתו כברכת הפרי לא מיבעיא
משקה אלא זיעה ועפ"ז הוא פוסק שה"ה לפי הראב"ד אלא אפילו לפי הרשב"א
קאפה ותה שבעצמן אינן ראוי לכלום ]ואולי שחולק שם על הראב"ד וכ"ש לפי סברת
נתכוין רק לתה עיין בדבריו[ ורק ע"י הרא"ש הנ"ל ,ואפי' אם נאמר שזה לא
שליקה ולכן הוי זיעה בעלמא ,ויש דרך וא"כ לכאורה לפי הרשב"א נצטרך
מהאחרונים שכותבים שזה תלוי בשו"ת לומר שברכתו שהכל ,אבל בזה אפשר לומר
הרא"ש הנ"ל ולפי הרשב"א יתכן אחרת, דכל זמן שהוא כנוס בתוך הפרי יש לו הדין
אולם הבית מאיר כתב מכח דברי הרא"ש של הפרי ,וראיתי ברעק"א בסי' ר"ב
בשו"ת שמחלק בין אם מבשלו לצורך שמביא כן מהפר"ח ,ונימוקו הוא בגלל שזה
השלקות או למימיו וממילא לפי זה כותב נחשב כאוכל ממש וגם שיעורו בכזית כן
הבית מאיר דעינינו רואות שהפירות שכבשו נראה בכוונתו ,ויעויין בכף החיים שזה
בצונן מתקלקלים וא"כ הרי בודאי כבישתו דוקא ע"י לעיסה ולא ע"י מציצה אולם
הוא לצורך מימיו ומתפלא על הבית יוסף
שכתב אחרת ,ויש בזה אריכות דברים הדברים אינם מוכרחים.
בתהל"ד ס"ק ו'. ולענין הלכה יעויין בסי' ר"ב סעי' ח'
וכן דן שם לענין סוכר דעיקר נטיעתו על ובשעה"צ ס"ק נ"ד דן בענין מי
סחיטת פירות באופן שדרכן לסחוט שזה
דעת כן והטור פסק שברכתו בפה"ע תלוי במחלוקת הרשב"א והרא"ש יעויין שם
ואף שעיקר הסחיטה הוא בשביל הסוכר, היטב שמסתפק לענין דיעבד ,אולם החזו"א
אמרי סימן יב דף לח ע"א שמחה נה
לענין ברכה בתוך הסעודה ורק משום אמנם הש"ע פוסק שמברך שהכל וכן מקשה
דדרכן לאכול רק חיין ס"ל דכשמבשלם ממיא דשובתא מה שמבואר במ"א ס"ק י"ד
מברך על רוטבן שהכל ,כלומר שאין לו יעיין שם היטב ,אמנם בסוכר יש עוד טעם
החשיבות של הפרי אבל הוא לא ממש משקה דלא שייך לומר שהוא כברכת הפרי כי אין
והוי כמו פרי שנתרסק ובפרט לפי כאן פרי כי הוא עץ בעלמא וכבר האריך
הריטב"א שהבאנו לעיל ,אולם בסברא יתכן בביה"ל לענין סוכר ,ובענין מי פירות מה
לומר שגם בזה א"צ לברך כי זה רק משקה דינו אם שותה באמצע סעודתו האם דינו
בטעם של מים ,אולם לענין יין פוטר כל כמים שאינו מברך וכמו שאר משקין וראיתי
מיני משקין כתוב מפורש במג"א בסי' ר"ד בביה"ל בסי' ר"ב סע' י"א רד"ה בתוך
ס"ק י"ז שזה תלוי במחלוקת הרשב"א הסעודה שכותב דלכאורה זה תלוי במחלוקת
והרא"ש ,וכבר הארכנו בדין זה של יין פוטר הרשב"א והרא"ש הנ"ל אמנם מסיק דאף
כל מיני משקין לקמן וכבר הודפס בספר לרשב"א אין עליהם שם של משקה אלא
כרוטב הפירות ודינם לענין זה כפירות
הזכרון לאחי ר' ברוך זצ"ל.
סימן יג דף לט ע"ב שמחה אמרי נו
דף לט ע"ב
סימן יג
בדין ברכת המוציא ועל אכילת מצה בליל הסדר
]בסוגיא דברכות דף לט ע"ב בתוס' ד"ה הכל ,ופסחים דף קטז[
מביא בהגהות מרדכי מהבה"ג שלחם עוני בגמרא :איתמר הביאו לפניהם פתיתין
גרעיה ללחם משנה.
ושלמין וכו' .אמר רב פפא הכל
ולא נתבאר ברי"ף וברמב"ם ובהגהות מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה
מרדכי אם צריך לבצוע גם את ובוצע ,מאי טעמא לחם עוני כתיב.
השלימה ,ובפשטות אף דאין קפידא על שני
שלימים אבל אחד הרי צריך ,והיינו דעיקר בענין זה יש מבוכה גדולה בין הראשונים
ברכת המוציא היא על השלימה וגם על
הפרוסה ועיקר ברכת על אכילת מצה היא והאחרונים ונבארם אחת לאחת כפי
על הפרוסה ,וא"כ מהראוי לאכול גם שידי מגעת ובעזרתו יתברך.
מהשלימה ,וכן מבואר במעשה רב שבוצע
משניהם וכן כתב בביאור הגר"א סי' תע"ג בהגהות המרדכי בסדר של פסח )ל"ח ע"א
סעיף ד' .אולם בר"ן )כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף
ד"ה הכל( מבואר שבוצע רק מהפרוסה, בדפי הרי"ף( כתב שיש מדקדקין
וכנראה שהשלימה באה רק לכבוד הברכה, מזה שכתוב במשנה )דף קי"ד ע"א( הביאו
וכן הוא בתוס' בברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה לפניו מצה בלשון יחיד ,דאין צריך שיהיה לו
הכל בשם רבינו מנחם שאין השלימה באה אלא רק מצה אחת שלימה ]וכשיטת הרי"ף
אלא בשביל לחם משנה ,ודרך אגב רואים )כ"ה ע"ב( והרמב"ם חמץ ומצה פ"ח ה"ו
מדברי רבינו מנחם שמועיל ללחם משנה וכ"כ הב"י ריש סי' תע"ה בשם הרשב"א
שלם ופרוסה ,ועיין שם היטב בתוס' ,ובשטה בתשובה[ ,ובוצעין את השניה חציה
מקובצת שם כתב דבעינן שלימה משום הדור לאפיקומן ועל חצי האחר מברכין ברכת
המוציא ועל אכילת מצה ,והטעם הוא וכן
יום טוב. מבואר ברי"ף וברמב"ם משום דבעינן לחם
עוני וכמבואר בגמ' )דף קט"ו ע"ב( מה דרכו
ושוב ראיתי בנצי"ב בשו"ת משיב דבר ח"א של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ,ומכיון
שדרכו של עני בפרוסה בשאר ימות השנה
סי כ"א שכתב שאם אין לו שלימה הוא בברכת המוציא ה"נ בפרוסה הכוונה
היא על ברכת המוציא ,וכתב שם הרי"ף וכן
אמרי סימן יג דף לט ע"ב שמחה נז
הבית[ ,ומוסיף עוד דבכל אכילה המחוייבת גם פרוסה נחשב ללחם משנה ,ומביא ראיה
ברכה לפניה ואחריה צריך שיהא שיעורו לדבריו מזה שצריך בליל פסח שיהיה לו גם
בכזית ,ועיין שם בבגדי ישע ,אולם פשטות שלימה ,ואם זה לא נקרא לחם משנה בשביל
הדברים מורה שגם ללחם משנה צריך כזית מה צריך אחת שלימה ולא מספיק הפרוסה,
עכ"פ לכתחילה כדי שיהא אכילה חשובה, אלא רואים שאם הביאו לפניו כשהוא פרוס
כי כאן הרי בין כך הוא יברך ברכה אחרונה נקרא לחם משנה ,ומוסיף שלכן עושים את
וגם ראשונה על הכזית של הפרוסה רק היחץ לפני אמירת ההגדה .ובאמת יעויין
עוד בר"ן ]וכן הוא בשטמ"ק בברכות[ בשם
נראה כנ"ל. רב האי גאון שדוקא אם הביאו לפניו
פרוסה לא בעי שלימה ,וזה מתאים עם דברי
ועיין בפרישה שכתב דהטעם שצריך לאכול הנצי"ב .ומוסיף שם רב האי גאון שכל הלחם
עוני זהו רק רשות ולכן אם הביאו לפניו
גם מן השלימה כזית הוא משום שלימה אינו רשאי לפורסה .כדברי הר"ן
הספק על איזו מהן מברך על אכילת מצה, והשיטה כתוב בריטב"א בר"ה אולם סברתו
אולם בדברי הטור לא משמע כן שהרי לפני היא אחרת ,דלכתחילה יש דין של שלימה
שהביא את היש מי שאומר שמברך על ורק בדיעבד ,ולכן עושים את היחץ קודם.
אכילת מצה על השלימה כבר כתב דין זה
שיאכל מכל אחת כזית ,ועוד שדברי הטור עכ"פ מכל הראשונים האלה רואים
לקוחים מדברי הרא"ש ואכתי קשה בדברי
הרא"ש .והב"ח כתב שלכתחלה אם יש כזית שמספיק להביא שתי מצות,
צריך לברך המוציא על זה ומכיון שמברכין ואפשר להוסיף שבליל פסח שמלכתחילה
ברכת המוציא על השלימה לכן מהראוי
שיאכל כזית .ויעויין בט"ז ס"ק ב' מה שכתב אוכלים פרוסה ממילא יש בו חשיבות.
בזה ולא הבנתי דבריו .ובפר"ח כתב דמה
שהרא"ש כתב שיאכל כזית מכל אחד לאו ודעת רש"י והרשב"ם דף קט"ז ע"א
דוקא הוא. ותוס' שם )ד"ה מה( יעויין שם
במהרש"א וצ"ע ,וכן יעויין בתשב"ץ קטן
ובמג"א ס"ק ד' כתב דגם לברכת המוציא סי' צ"ט והרא"ש והמרדכי )ל"ג ע"ב בדפי
הרי"ף( והגהות מרדכי שמביאים שלש מצות,
צריך כזית וציין למה שכתב בסי' וכתב הרא"ש שעל הראשונה יברך המוציא
קס"ז ס"ק ז' ,ושם כתב הרמ"א שצריך ליתן ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה ואוכלן
לכל אחד כזית ,וכתב שם במג"א שמכאן יחד מכל אחת כזית ,וכן כתב הטור ריש
רואים שצריך לאכול כזית ומציין לסימן סי' תע"ה ,וכתוב שיבצע את השלימה אחר
תע"ה ,ומסיים ולא ראיתי נוהגין כן וגם ברכת המוציא ויעויין בהמשך ,ובמרדכי
הב"י כתב בשם הרוקח דסגי בפחות מכזית כתב שיתן לכל אחד כזית מכל אחת ואחת
ומ"מ נראה להחמיר לכתחלה ]ויעויין שם ]ודלא כמו שיש אומרים שזה רק לבעל
בהגהות רעק"א ודבריו נראין משובשין,
אמרי סימן יג דף לט ע"ב שמחה נח
ובהגהות מרדכי שם מביא מהר"ר יו"ט והעירו לי שכנראה כוונתו שיש לדחות דהכא
רק הבעה"ב שהוא הבוצע על הלחם משנה
שגם ברכת המוציא וגם על לכן הוא צריך לאכול כזית כדי שיהא אכילה
אכילת מצה קאי על הפרוסה והשלימות חשובה ,ויש לעיין היטב בלשונו ,וגם כבר
אינן באות אלא משום היכרא דבעינן לחם הבאנו מלשון המרדכי שכל אחד צריך כזית[.
משנה ,ואם כי משמע מהגהות מרדכי שזה ובדגול מרבבה שם כתב פשט מחודש ,דכיון
הולך לשיטתו שמביאין שלש מצות ,אולם שעיקר ברכת המוציא קאי על מה שאוכל
כבר העיר בבגדי ישע שמסוף דברי הגהות מיד ומה שאוכל אח"כ נגרר אחריו אפילו
מרדכי בשם הר"ר יו"ט משמע דס"ל דסגי שהפסיק בשיחה בטלה באמצע ,לכן רק אם
בשתי מצות ורק מה דלכתחילה מביאין שתי אכל כזית מיד חשוב שהכל נגרר אחריו
שלימות הוא בשביל היכרא דלחם משנה, משא"כ בפחות מכזית ]ויש לעיין בזה
וגם מהגהות מרדכי גופא מוכח שלהר"ר ברא"ש בפסחים פ"א סי' י' בענין אם מותר
יו"ט מביאין רק שתי מצות כי מיד אח"כ לדבר באמצע בדיקת חמץ[ .ולכאורה יש כאן
הוא שואל למה יגרע משאר ימים טובים פלוגתא ,שלפי המג"א יתכן שזה דין בלחם
שמברך המוציא על השלימה דברכת המוציא משנה לאכול כזית ,כי הרי ראייתו הוא
לא איתקש לעני .וראיתי מביאים בשם מדברי הרמ"א שם והרמ"א קאי על שבת,
ראב"ן והראבי"ה שצריך שני זיתים ולכל ולפי הדגול מרבבה זה דין בכל המוציא.
אחד מהמסובין ורק נחלקו על מה הולכים ובמ"ב שם מביא פשט אחר בדברי ברמ"א
שזהו כדי שלא יהיה נראה כצר עין .וכל
שתי הברכות. הסברות הנ"ל ושל הדג"מ זה לא מסביר את
ושוב כתב הגהות מרדכי שלוקחים שלש הדין של שני זיתים.
מצות ,ומביא בשם יש מי שסובר עכ"פ דעת הרא"ש הוא שברכת המוציא
שאין מברכין המוציא על השלימה ועל
אכילת מצה על הפרוסה ביחד מטעם קאי על השלימה ואכילת מצה קאי
חבילות חבילות ,ולא נראה לו כדבריו כי זה על הפרוסה ,ואולם הרא"ש בקיצור הלכות
רק ברכת הנהנין ]אמנם אולי אפשר לומר כתב בתחילה שמברך המוציא על השלימה
שזה מטעם מצות לחם משנה[ ,ומביא ובוצע ואח"כ מברך על אכילת מצה על
מהר"י שמברך שתי הברכות על שניהם, הפרוסה ובוצע ואוכל כזית מכל אחת ואחת,
וכנראה שהכונה היא שהמצוה מתקיימת ואח"כ כתב שהרוצה לצאת ידי כולם יברך
בשתיהן ורק בשביל כבוד הלחם משנה המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע
הצריכו שתי שלימות ובשביל לחם עוני משתיהן ,ואינו ברור כוונתו ,ומבואר בטור
הצריכו פרוסה .ויעויין בתוס' ברכות הנ"ל שחשש לשיטות שהמוציא קאי על הפרוסה
וכן מביא שם בשם הר"י וכמו שכתוב ועל אכילת מצה על השלימה ,ועיין שם
בהגהת מרדכי דף קט"ו ומשמע מהר"י
בב"ח ,יעויין שם בדעת הרי"ף להיפך.
אמרי סימן יג דף לט ע"ב שמחה נט
דכל שאינו בזה אחר זה שהרי זהו המצוה שחושש לשיטה של חבילות חבילות ,ומה
לכתחילה לאכול בבת אחת .אמנם מהב"ח שהקשו תוס' בפסחים )דף קט"ו ע"א ד"ה
מתקיף( אפשר לתרץ שבעיקר הברכה על
נראה שאין כאן חשש של הפסק. אכילת מרור הוא על הטיבול השני כן
ראיתי לתרץ .אולם עדיין קשה מקידוש
עוד כתבו הטור והשו"ע שאם אינו יכול והבדלה מה שהקשו התוס' בברכות ויש
לעיין בזה ,וכן הראב"ן הנ"ל סובר שזה
לאוכלם בבת אחת יאכל של המוציא
תחלה ,ומסביר המ"ב שמעיקר הדין עלה מצד חבילות חבילות.
קאי ברכת המוציא ,וביאר בשם הגר"ז דאף
לדברי החק יעקב הנ"ל מ"מ בדיעבד לא הוי ובמה שכתבו הרא"ש והטור שיאכל מן
הפסק מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה
לאכילת הפרוסה ,דברכת המוציא שייכא גם השלימה והפרוסה ביחד ,פירש
לפרוסה ולכן אכילת השלימה הוא לצורך הב"ח שאם יאכל מקודם את השלימה א"כ
אכילת הפרוסה .ואינו מובן כ"כ דאף כבר יצא ידי חובת מצה ואינו לכתחילה
שבשביל הפרוסה צריך לברך המוציא אבל דבעינן לחם עני ]וא"א לאכול את הפרוסה
בשביל מה צריך לאכול את השלימה אדרבה מתחילה משום שאין מעבירין על המצוות[,
שיאכל את הפרוסה כי זה גם שייך להמוציא. ומביא להקשות מהמהר"ל מפראג דהא
קיי"ל דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת
והב"ח והט"ז כתבו דהטעם שיאכל של אחת אינו ,ומתרץ הב"ח שעיקר הקפידא
דפרוסה היא על הברכה ועל הבציעה אבל
המוציא תחלה הוא משום דאין לענין אכילה לא נפקא לן מידי ,ותדע שהרי
מעבירין על המצוות ,אולם לדברי החק יעקב אם אינו יכול לאכול משניהם יחד אוכל של
היה צריך להיות שיקח מהפרוסה כדי שלא המוציא תחלה ,וכנראה שראייתו היא שגם
יהא הפסק בין אכילת מצה שזה ברכת השלימה הוא ממין המצה ורק כדי שיהא
המצוות על הפרוסה כי הרי המוציא שייך היכר של לחם עוני לכן מברכין על אכילת
גם לפרוסה ,ומטעם לחם משנה שיאכל מצה על הפרוסה ובוצע .ובפר"ח מתרץ
אח"כ מהשלימה ,רק אולי מפני כבוד שבאמת איתיה בזה אחר זה רק כיון שאנו
מסופקים על מה קאי ברכת על אכילת מצה
הברכה עדיף לבצוע על השלימה. לכן לכתחילה אוכלים בבת אחת ,וצריך לעיין
ויעויין בביאה"ל שתמה מאוד על פסק קצת בתירוצו.
המחבר שצריך לאכול כזית מן ובחק יעקב פירש הטעם שצריך לאכול
השלימה וכזית מן הפרוסה ,וכדברי הרא"ש
והמרדכי הנ"ל ,דמנא לן דבר זה מה שלא ביחד דכיון שיש כאן שתי ברכות על
כתוב בש"ס .ולכאורה צריך להבין את שתי המצות הרי אם יאכל אחד מהם מקודם
תמיהתו הלא הוא עצמו הסביר במ"ב שיש יהא כאן הפסק ,ולכן לא שייך כאן הכלל
ספק על מה קאי ברכת על אכילת מצה ,ורק
אמרי סימן יג דף לט ע"ב שמחה ס
שאם אינו יכול לאכול שני הזיתים כאחד היה לו להקשות על הרא"ש והמרדכי
יאכל מקודם של המוציא ,דמשמע שאוכל עצמם ,ובאמת כבר הבאנו מהפר"ח שסובר
כל הכזית קודם ,ודוחק שזה רק אם ננקוט שדברי הרא"ש לאו דוקא הם ,וכן מביא
שבשביל המוציא ולחם משנה צריך כזית ,אבל בביאה"ל מרבינו ירוחם שלא הזכיר כזית
לפי מאי דאין מקפידין לאכול כזית מיד מכל אחד .וגם לא מובן מה שמסיים
בברכת המוציא א"כ אפשר לקחת כזית הביאה"ל וכ"ש לפי פסק המחבר שאוחז
מהפרוסה ומשהו מהשלימה ,וכן ראיתי שניהם ביחד ומכוון בשתי הברכות על שניהם
בשם אאמו"ר זצ"ל .אולם מדברי הגר"ז לא ביחד ,כי מה זה מועיל דהא זהו רק לצאת
נראה כן כי כותב שמעיקרא דדינא אין ידי שניהם ,וכן נוקט הגר"ז כדבר פשוט
צריך כזית להמוציא ובכל זאת מחמת הספק שבשביל המוציא ולחם משנה אין צריך כזית
על מה קאי ברכת על אכילת מצה צריך וזה רק לצאת ידי שניהם ,ולכן בזה שאוחז
שניהם ביחד ומברך על שניהם אין כאן חשש
שתי כזיתים. חבילות חבילות כיון שעושים כן רק מספק.
ועוד ראיתי שם בריטב"א )בד"ה דמכוין( וראיתי בהליכות יצחק לגיסי שליט"א
דמבואר שיש ערבות על ברכת שיתכן שסברת המ"ב היא שרק
המוציא של הכזית מצה ,ולכן צריך שגם לכבוד הברכה חילקו את זה לשתי מצות אבל
ברכת אכילת מצה יהא על אותו כזית יתכן שמספיק כזית אחד .עוד ראיתי לגיסי
שמברך עליו ברכת המוציא דאל"כ לא הוי שליט"א שהעיר על מה שהשו"ע פוסק
ברכת המצוות.
סא סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי
דף מ ע"ב
סימן יד
בענין קדימה בברכות ועיקר וטפל
כיון בהדיא לפטור אזי פוטר ,וביותר כתוב במשנה :היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה
בביאור הגר"א בס' ר"ו שגם רש"י מודה
שאם כיון בהדיא לפטור אזי פוטר ,אולם אומר אם יש ביניהן מין שבעה
בב"י בסי' ר"ח )ד"ה ומשמע( לומד ברש"י עליו הוא מברך וחכ''א מברך על איזה מהן
שאפילו אם כיון בהדיא אינו פוטר ,אמנם שירצה .במשנה מבואר מחלוקת ר' יהודה
למעשה פוסק כהרבינו יונה וכבר הבאנו ורבנן ,האם יש עדיפות של שבעת המינין
מהשאג"א מה שתמה עליו ,ולענין הלכה להקדימו בברכה וזהו שיטת ר' יהודה ,ואילו
עיין בשע"ת ובמשנ"ב בסי' ר"ו] .בכל רבנן סוברים מברך על איזו מהם שירצה.
הסוגיא כאן יש לעיין היטב בפנ"י דברים ומבואר בגמ' שלרבנן איזו שירצה הפשט
הוא דמין חביב עדיף ,ואמר עולא מחלוקת
חשובים ונחוצים[. בברכותיהן שוות אבל באין ברכותיהן שוות
דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה,
ונחזור לדברי רש"י כי מפשטות דבריו וכותב רש"י דאין ברכה אחת פוטרתן ושוב
אין כאן מחלוקת ,וכתוב כאן ברש"י שני
משמע שבכה"ג אין עדיפות דברים א' שאין אחד פוטר את השני
מאחד לשני וכדעת הרא"ש שנביא בהמשך וכמבואר ברש"י ולא דמי למין אחד של פרי
הדברים ,אולם תוס' נראה כמסתפק בדעת האילן דאם בירך בפה"א דיצא ,ב' ומלשונו
רש"י כי כתבו דמסתבר שבכה"ג ר' יהודה של רש"י משמע שאפילו אם היו לפניו אינו
מודה לחכמים שחביב עדיף וכן הוא ברבינו פוטר ,ובתוס' מפורש שאינו יוצא יעויין
יונה וכן משמע מהרשב"א אולם ברא"ש בלשונם אם כי מלשונו של רבינו יונה משמע
מפורש אחרת במסקנתו והנה הגמ' מקשה אחרת ,אולם יעויין בחידושי אנשי שם נדחק
מהברייתא לעולא דמבואר דהיו לפניו צנון בדברי רבינו יונה כמו שיטת רש"י וכן כתוב
וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית, בשאגת אריה )סי' כ"ז( ומתפלא על הש"ע
ולכאורה לפי התוס' מאי מקשה הגמ' אולי שפסק נגד רש"י ותוס' ומאריך בכמה
מיירי דהצנון חביב לו ,אולם פשוט שזה לא הוכחות נגד פסק הש"ע ,אולם בגר"ז בס'
קשה כי הברייתא סתמה ומשמע שיש כאן ר"ו פוסק כהב"י וגם כדברי הט"ז בדברי
הלכה פסוקה והרי חביב זה תלוי בדעת בני הרבינו יונה דאפילו אם לא היו לפניו אמנם
אדם וגם הלשון ופוטר את הזית משמע שזה
דין מיוחד שזה פוטר את מין השני וזה הרי
סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי סב
של קדימה כלומר איזה ברכה צריכה לא נוגע לדין של עולא והחולקים עליו ,ולכן
להקדים ,א"כ סוברים רוב הראשונים הגמ' מתרצת שזה מדין עיקר וטפל )ויעוין
שבכה"ג יש מעליותא של חביב שזהו חשיבות
בעצם הברכה וכנ"ל וכלשונו של הכלבו בתוס' ד"ה מיתיבי ובמהרש"א(.
המובא בדרכי משה בריש סי' קע"ז ,וכן הוא
לשונו של התה"ד בסי' ל"ב המובא בב"י וכן יש להקשות לפי התוס' ,דמאי מקשה
בסי' קס"ח ,אם כי בתרומת הדשן מיירי
בברכותיהן שוות ,בזה אפשר לומר הגמ' בהמשך דלמאן דאמר דפליגי גם
שברכותיהן שוות יש שני המעלות שזה גם באין ברכותיהן שוות במאי פליגי וכותב תוס'
פוטר את השני ובזה יש מעלה של חביב דמאי טעמא דר' יהודה דשבעת המינין
וכעין עיקר וטפל וכלשונו של הרשב"א עדיף אחר שאינו פוטר שאר מינין ,וזה צריך
בד"ה מיתבי וגם יתכן שזה נותן מעלה להבין בתרתי א' דלמה חביב כן שייך בכה"ג,
בברכה עצמה מחמת חביבותו ולכן בדין וביותר מקשה הפר"ח דגם למ"ד שחולקים
שהברכה חשובה היא תפטור את האינה דווקא בברכותיהן שוות ג"כ יש להקשות
חשובה וזהו סברת רבנן ,ואילו ר' יהודה דהרי לפי התוס' וסייעתו בכה"ג יש עדיפות
סובר שהחשיבות תלוי מה שהתורה החשיבה לחביב ולמה הרי אין פוטר את השני ,וע"כ
ובכה"ג יתכן שזה אין מחשיב את הברכה, שרואים מכאן שיש חילוק בין הקדימה של
ומשא"כ בחביב שזה מחשיב את הברכה ,ולכן חביב לבין הקדימה של שבעת המינין ,כי
בברכותיהן שוות מסתכלים בעיקר על שבעת המינין המעליותא הוא רק מה שזה
החשיבות הפרי כלומר מה שהתורה החשיבה נזכר בתורה בשבח של א"י ,ומשא"כ חביב
כי זה ממילא אותו ברכה וזהו פוטר את זהו מעלה בעצם הברכה מכיון שחביב עליו
השני שהוא חשוב ,ומשא"כ באין ברכותיהן הפרי לכן גם הברכה הוא יותר חשוב ואולי
שוות שבין כך ובין כך מברכים שני ברכות, כי הוא מרגיש יותר צורך להודות לד' ,וכמו
בכאן זהו שאלה של קדימה בכה"ג ר' יהודה כן ברכת בפה"ע או בפה"א כנגד שהכל הוי
מודה שהולכים מה שבעיני בני אדם הוא ברכה יותר חשובה כי זה יותר מבורר
חשוב ובכה"ג הפשט הוא שהברכה הוא וכמבואר בגמ' דף ל"ט ומשא"כ שהכל שזה
יותר חשובה ולכן מודה ר' יהודה לרבנן כולל הכל ,ובברכת בפה"ע והאדמה יש בזה
וצריך להקדימו ,אולם הרא"ש וכן הוא מחלוקת הפוסקים כי אינו דומה לשהכל
פשטות דברי רש"י הם סוברים שחביב מכיון שכולל ממש הכל ומשא"כ בפה"א ,וזהו
שזה לא מעלה בעצם הפרי לכן אין טעון באמת סברת רוב הראשונים דבאין ברכותיהן
להקדימו ,יעויין ברא"ש בהסבר הדבר לחלק שוות יש מעלה של חביב ,דכל החילוק בין
בין ברכותיהן שוות לאין ברכותיהן שוות ברכותיהן שוות לאין ברכותיהן שוות מבואר
היטב ברא"ש וברשב"א ,דכל הסברא הוא
שאינו בדין שהחשוב יפטר ע"י האינו חשוב
ומשא"כ באין ברכותיהן שוות שזה רק שאלה
סג סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי
שניהם חביבים אזי יש חשיבות של מין ואינו דומה לשלם שזה מעלה בעצם הדבר,
שבעה כי סוף כל סוף התורה החשיבה, וכן משמע ברא"ש שבאופן שברכותיהן שוות
אולם מלשון הרא"ש אינו נראה כן ,ועוד ואינם משבעת המינים בכה"ג מודה ר'
יותר מפורש במ"א שאפילו אם השני גם יהודה שאזלינן בתר חביב ,והפשט הוא כי
חביב ומז' המינים אין לו שום מעליותא לולי שהתורה החשיבה את ז' המינים היינו
]והעירו לי שזה כמעט מפורש בש"ע[. אומרים שהולכים בתר החביב שזהו במציאות
חשוב אצל בני אדם ,וממילא באופן ששניהם
אולם מה שיש לדון לחולקים על הרא"ש אינם מז' המינים הולכים בתר החביב] ,ושוב
ראיתי שהדברים מפורשים ברא"ש שבכה"ג
כי בשלמא ברכותיהן שוות שזה אזלינן בתר החביב ,והרמב"ם שסובר שחביב
פוטר אחד את השני א"כ יש מעלה לשבעת הכוונה היא שעכשיו חביב לו וא"כ יתכן
המינים ,אבל באין ברכותיהן שוות אולי רק לומר שלשטתו הוא דבכל ענין יש קדימה של
חביב מחשיב את הברכה וכנ"ל אבל שבעת
המינין אין שום מעליותא ,אולם להמעיין חביב ודו"ק[.
במ"א בס"ק ב' נראה שזה תלוי במחלוקת
הראשונים הנ"ל) .ויעויין בט"ז בסי' א' ודבריו אולם מה שיש לחקור באופן ששניהם
אינם מובנים לי כל הצורך( ,ובש"ע שם מובא שני
הדעות ,ודעת הרא"ש הביא בסתמא וכבר חביבים ומז' המינים האם חכמים
נתקשה בזה בביה"ל .ועוד מובא שיטה מודים לר' יהודה ,ומסברא נראה לומר
מחודשת בב"י בשם המרדכי להיפוך דבאין שבכה"ג יש חשיבות לשבעת המינים כי
ברכותיהן שוות רבנן מודים לר' יהודה סוף כל סוף התורה החשיבה את זה ,וכן
דאזלינן בתר מין שבעה וכן מובא בביה"ל הוא מפורש ברא"ש בשם רבינו שמעיה
כדעה זו בשם הא"ר בשם הרבה פוסקים, ממה שהרא"ש מקשה הרי מבואר בהמשך
ועי' ברשב"א שמוכיח נגד שטה זו מזה הגמ' דכל המוקדם בפסוק קודם לברכה
שהגמ' אומרת חיסורי מחסרא ויעויין א"כ אפילו בשבעת המינין גופא יש
בדרישה שכותב פשט אחר בדברי המרדכי. חשיבות וכל הקודם קודם לברכה ויעויין
ובדעת הרמב"ם נחלקו בזה הב"י והד"מ. היטב ברא"ש ואין הכרח לומר שהרא"ש
חולק בזה על רבינו שמעיה והדברים הם
בדין של עיקר וטפל פשוטים ,וכן משמע בשאר הראשונים ,ורק
מה שיש לדון הוא באופן שאין ברכותיהן
בענין זה כותב הרמ"א בריש סי' רי"ב שוות שלפי הרא"ש אין שום מעלה אחד
על השני וכן הוא דעת המחבר בדעה
דאם הטפל חביב עליו מברך עליו ראשונה ,מה הדין באופן ששניהם חביבים
קודם ,ובמ"א ועוד אחרונים הרבה לתמוה והאחד מין שבעה האם יש מעלה של
על דין זה ,ועיקר תמיהתם הוא מדברי שבעה ,ויש מקום לומר שבאופן שזה
סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי סד
אותו ביחד ולפי סדר ע"כ שיש להם שייכות, הגמ' בהיו לפניו צנון וזית מברך על הזית,
וכן שיטת המ"א הוא דה"ה בחטה ובפה"ע ועל זה אומרת הגמ' דאם מיירי שהצנון
באופן ששניהם חביבים מברך על החטה הוא עיקר וכי לית ליה לר' יהודה מברך
אע"פ שברכתו בפה"א מכיון שהתורה על העיקר ופוטר את הטפל ,ולפי הרמ"א
הקדימתו ,אולם יעויין בביאור הגר"א לא קשה דכמו לדידן אם החביב הוא הטפל
שחולק על זה והוא בש"ע סע' ה' והוא מברך מקודם על הטפל מחמת חביבותו
מוכיח מרבינו יונה שהקדימה הוא רק ממילא ה"ה לר' יהודה מחמת חשיבותו
במזונות וכן מביא מהרשב"א שכוסס חטה של מין שבעה מברך מקודם עליו אע"פ
אינו בכלל שבעת המינים ,וכן יעויין באשל
אברהם בוטשטאש וכן באה"ע מה שהוא טפל.
שמיישבים שיטת הטור ,וכן יעויין בביאור
הגר"א בתחלת הסי' שלומד פשט אחר אולם יתכן לתרץ קושיא זו דבשלמא באופן
בדברי הרמב"ם והוא להיפוך דדוקא באין
ברכותיהן שוות נחלקו ר' יהודה ורבנן יעויין שחביב לו א"כ הוא בדרגה כמו
בעיקר כי גם הענין של חביב זהו כעין עיקר
שם היטב. וטפל ]והדברים כמעט מפורשים ברשב"א
בד"ה מיתבי[ .ומשא"כ בשבעת המינין שרק
בענין קדימה בפרי העץ ואדמה התורה מחשיבה אותו א"כ באופן שזה טפל
אין סיבה שזה יהא קודם ,וגם סוף דברי
והנה תוס' )ד"ה אבל( מביאים שיטת הבה"ג הרמ"א ומה שתמה עליו הגר"א אפשר
קצת להבין דבר זה כלומר שבעיקר וטפל
דברכת פרי העץ קודמת לפה"א ברכת העיקר הוא יותר חשוב ולכן אפילו
וזהו לפי המ"ד שפליגי גם באין ברכותיהן אם מקדים לברך על הטפל מברך כברכת
שוות וקיי"ל כר' יהודה ויעויין גם בתוס' העיקר אפילו באופן שהעיקר הוא הוא יין
ד"ה א"ר ירמיה ,אמנם מהרא"ש נראה בכל זאת הטפל איבד את ברכתו העצמית
דלכ"ע לפי הבה"ג מברך בפה"ע קודם
מכיון שהוא ברכה מבוררת אם כי הוא עצמו יעיין שם במ"א ויש לעיין בזה היטב.
נראה שחולק על זה ,ואפשר להבין דבר זה
כי ברכה מבוררת היא ברכה יותר חשובה אחזור לענין הקודם ,דהנה במג"א כתוב
ולכן בדין שתקדים והוי כמו המקודש יותר
מחבירו אולם מהתוס' נראה כנ"ל ,אמנם דבאין ברכותיהן שוות ושניהם
שהכל לאדמה והעץ משמע דלכ"ע יש דין משבעת המינין אזי אזלינן בתר המוקדם
קדימה וכמו בהו"א של הרא"ש ]מפורש בפסוק לכ"ע מכיון שהתורה הקדימתו,
הוא כן בדף ל"ט וכן הוא ברשב"א[ ,אולם ובשל"ה כתוב בזה ביותר הסבר ,דכל הטעם
לפי זה לא משכחת האופן של עולא מה דבאין ברכותיהן שוות אין דין קדימה
דמכיון שאין האחד פוטר את חבירו ממילא
אין להם שייכות אבל בנד"ד שהתורה כתבה
סה סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי
בענין שיטת רש"י אם בפה"א אדמה שנחלקו עליו כי תמיד יש דין קדימה בברכה
המבוררת ,ובאמת צריך להבין שטה זו לפי
פוטר את ברכת העץ מה שהבאנו התוס' כי הרי זה שני טעמים נפרדים שאין
לעיל ,יעויין בגר"ז בסידורו בהסבר הדבר, קשר זה בזה ,כי מחלוקת של ר' יהודה ורבנן
וכתוב בט"ז בסי' רט"ז סוס"ק י"א שה"ה זהו האם חביב קודם או שבעת המינים
ברכת שהכל אינו פוטר את ברכת הפירות
בסתמא ,ובסברא יש לדון בזה כי אולי שהכל קודם אבל ברכה מבוררת שאני.
שאני ויש לעיין בספר יד הקטנה בפ"ב
שמשמע קצת מדבריו שברכת שהנ"ב שאני. אולם המהרש"ל לומד בדברי התוס' דמה
לעיל הבאנו מהתוס' שכותבים ששטת הוא שפסק בה"ג שבפה"ע קודם זהו
רק בששניהם מין ז' ,וכגון חטה ודבש
לפי המ"ד שנחלקו גם באין ]אמנם זה לא מתאים מה שהבאנו לעיל
ברכותיהן שוין ולפי ר' יהודה ,ולכאורה מביאור הגר"א[ או בששניהם אינם ממין ז',
הפשט הוא דלפי עולא שלא נחלקו ולפי אבל כשאחד ממין שבעה והשני לא ,אזי
התוס' ורבינו יונה בזה יש מעלה של חביב המין שבעה קדים ,והפשט הוא שגם אליבא
וכמו שהסברנו וא"כ כמו שזה מוקדם דבה"ג יש עדיפות של מין שבעה כנגד
לשבעת המינים ה"ה שזה יקדים לפה"ע, ברכה מבוררת ,ולכן מובן מה שהגמ'
ובפרט שכך משמע מהברייתא שמברך על אומרת שגם באין ברכותיהן שוות יש
הצנון ופוטר את הזית וזהו בהו"א שעדיין עדיפות של מין שבעה ,ולכן משכחת הדין
לא ידעו שזה מדין עיקר וטפל ורק בגלל שגם באין ברכותיהן שוות יש דין קדימה של
שעדיף למעט בברכות וא"ז זהו לא כהבה"ז, שבעת המינים ובזה מיושב הכל כי אין ה"נ
ולכן מובן דברי התוס' ,וא"כ יוצא לפי זה מעלת שבעה עדיף לר' יהודה אפילו מברכה
שפרי העץ ואדמה באופן ששניהם לא המבוררת עיקרי הדברים הנ"ל ראיתי בשם
משבעת המינים לפי הבה"ג בפה"ע קודם, הגר"מ באנט והוא מוסיף שגם הגמ' של
ושעורה כלומר תבשיל של שעורה וזית יתכן בר קפרא מה שמובא בתוס' זהו רק לר'
שזית קודם כי הוא סמוך לארץ בתרא אולם יהודה כי לרבנן כמו שמעלת חביב על מין
מסתבר שבמ"מ הוי ברכה יותר מבוררת כי שבעה ה"ה שעדיף ג"כ כנגד ברכה מבוררת
זה רק במידי דזיין ועושים ממנו פת וגם ולכן מובן מה שתוס' אומרים שזה רק לר'
זהו גופא שזה מיזן וגם יש לדון באורז ויעיין יהודה ,דלשטתו יש מעלה של מין שבעה ויש
בפמ"ג בכמה מקומות שאין לו ממש את גם מעלה של ברכה מבוררת ,אם כי מסברא
החשיבות של מידי דזיין ורק מה שיש לדון יש לחלק כי ברכה מבוררת שאני כי זה
בכוסס חטה או שעורה האם בכה"ג יש מעלה בגוף הברכה ואין הספר תחת ידי
קדימה מכח הפסוק ,או לא מכיון שזה
אדמה וזה העץ וא"כ משכחת גם בשבעת לעיין בו.
סימן יד דף מ ע"ב שמחה אמרי סו
ושעורין לפני יין אולם מכיון שכמה אחרונים המינים שהולכים לפי ברכה מבוררת ,ומתי
חולקים וסבורים ששעורים הוא לפני זית הולכים לפי הקדימה בברכותיהן שוות וכבר
ממילא אין כאן שאלה וכן כתוב במשנ"ב. הבאנו מהמהרש"ל דבחטה ותמרים אזי
בפה"ע קודם ,וא"כ עדיין לא משכחת
בספר זאת הברכה מסתפק ,במי שיש לו קדימה בשבעת המינין באין ברכותיהן שוות,
אולם בזה כותב כשאחד משבעת המינין
רמונים תפוח ובננה ,והתפוח חביב ואחד לא ,בזה יש עדיפות במינים מברכה
עליו ביותר ואח"כ הבננה ,והשאלה דהתפוח מבוררת .אולם כבר הבאנו מביאור הגר"א
כלפי הרימונים הרי הרימונים קודם ,אמנם שמכריע כהפוסקים שחטה דקרא הוא לחם,
כשבא לברך על הרימונים קודם הרי באין אמנם כבר הבאנו ממשמעות הרא"ש וכן
ברכותיהן שוות צריך לברך על הבננה קודם. הוא מפורש בריטב"א דשיטת הבה"ג הוא
וכותב אחי ר' עזריאל שליט"א לפי שיטתו גם אליבא דעולא ,ולחולקים על עולא אליבא
דכשיש דין לברך על שבעת המינים הפשט דרבנן אזלינן בתר חביב ולר' יהודה מין
הוא שהמין השני איבד את ברכתו וא"כ כל שבעה ,אבל באופן שאחד מין שבעה אזי
הנידון הוא בין הרימונים לבננה ועל זה אפשר לברכה מבוררת .והנה הש"ע פוסק
נאמר חביב קודם ,וראייתו מזה שנפסק באין ברכותיהן שוות כעולא ועל זה כתוב
בשו"ע דאם נפל מידו ונמאס צריך לחזור בביה"ל שזה לא כבה"ג ,אמנם זהו ודאי לפי
ולברך ,והפשט הוא שהברכה היא בעיקר הש"ע שכותב דבצנון וזית מברך על איזו
מה שתופס בידו והשאר נגרר ,ולכן שירצה ,ועיין במשנ"ב ס"ק כ"ז ובשעה"צ,
בברכותיהן שוות ויש פירות של ז' המינים אמנם לפי הריטב"א יש להחמיר גם לעולא
או חביב ורצו חכמים שיהא ניכר של תוספת בזית וצנון שיברך על הזית הן מצד ברכה
שבח ולכן אמרו שהמעלה של הפרי יהא
ניכר בזה שהוא מברך עליו והשאר נגרר, מבוררת וגם שזה ז' מינין.
ולכן מובן דין הנ"ל דבכה"ג החביב קודם
כי מין שבעה הוא רק תוספת שבח וחביב יש לפניו שעורין זית ויין מה
דינו
זה מעלה בגוף הברכה.
המ"א מסתפק ,אם יש לפניו שעורין זית
ויעויין במ"ב סק"ד ובשעה"צ בענין שלם
ויין מה דינו ,והשאלה היא לפי
וחביב פרוס ובשעה"צ שנסתפק שהוא סובר שזית לפני שעורין ויין לפני זית
באין ברכותיהן שוות ,וכותב שם דשלם הוא
רק הידור ולכן באין ברכותיהן שוות שאני.
אמרי סימן טו דף מא ע"ב שמחה סז
דף מא ע"ב
סימן טו
בענין דברים הבאים מחמת הסעודה ובדין פת הבאה בכסנין
מקשה על רש"י ,אולם קושיא הראשונה של בגמרא :איתמר הביאו לפניהם תאנים
תוס' אינו מביא ,וא"כ יתכן שבעיקרא
דדינא הוא מסכים עם רש"י ורק שואל וענבים וכו' שאין לך דבר
שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו
ממשמעות לשון הגמרא. אלא פת הבאה בכסנין בלבד .מבואר בגמ'
שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון
ולענין הלכה ,יעויין בסי' ר"ח סעי' ט', ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכסנין ,ושיטת
רש"י היא דמיירי לאחר בהמ"ז ,ונחלקו עליו
וכבר כתבנו בענין זה לעיל ויעויין התוס' ושאר הראשונים דמהו הטעם שאין
בצל"ח שכתב קצת פשט אחר בדברי רש"י מברך עליהם ברכת מעין שלש מדין כל שיש
ותו"ד הוא דמיירי שאין בו כדי שביעה בו מחמשת המינין ועוד קושיות וכמבואר
מהקמח ,ומכיון שזה רק מדרבנן הוא נטפל ברבינו יונה .וכתבו האחרונים הראש יוסף
לשאר דברים ומברך עליו בנ"ר .ותוס' והאבנ"ז וכן משמע בביאור הגר"א בסי'
מפרש דמיירי בתוך הסעודה ולפני ברהמ"ז, ר"ח דמיירי שיש קמח מועט שאין בו כזית
ומכיון שמאכלה מועט לכן ברהמ"ז בכדי אכילת פרס ,ולכן אמנם דברכה
פוטרתו ,ואם אוכלם שלא בתוך הסעודה ראשונה הוא במ"מ מהדין שכל שיש בו
מברך לאחריו מעין שלש .וכעין דברי התוס' מחמשת המינין אבל לענין ברכה אחרונה זה
כתוב בתוס' הרא"ש ובתוספות ר' יהודה לא יעזור כי צריך שיהא בו כזית בכדי אכילת
החסיד ורק בשינוי לשון מכיון שהוא מועט פרס ולכן מברך עליו בורא נפשות ,וגם בזה
וזה לקינוח ,אולם עדיין צריך להבין מהו מיושב קושיא השניה של תוס' דלמה לא
הסברא בזה ,ובביאור הגר"א מגיה בתוס' נקט אורז ודוחן ,כי זה שני טעמים נפרדים,
שזה בא למזון ,וכן כתוב ברשב"א ,אולם כי אורז החסרון הוא בעצם המין שזה לא
ברשב"א מוסיף דאימתי צריך ברכה ראשונה מחייב ברכת מעין שלש אע"פ שבתחילה
רק אם זה בא בסוף הסעודה אבל בתוך מברך במ"מ בגלל שזה מידי דזייני ,אמנם
הסעודה א"צ לברך כלל מכיון שזה מזין כאן יש חסרון אחר וכנ"ל וגם יש קצת
ומוסיף שה"ה תמרי ,וכן משמע מדבריו חידוש שהייתי אומר שהכל נטפל לקמח
דבאמצע הסעודה אפי' שאוכלן לקנוח א"צ וקמ"ל דאינו כן ,ועיין ברבנו יונה שג"כ
ברכה לפניה ,ונראה שסברתו הוא דמכיון
שיש לו שם של פת ואם קבע עליה סעודה
אמרי סימן טו דף מא ע"ב שמחה סח
מפורש כהרשב"א ומביא ראיה לדבריו הרי דינו כפת גמור לכן אע"פ שעכשיו
מהדין הנ"ל של פרפרת ומאריך להסביר את אוכלן לקינוח אבל מכיון שזה באמצע
שיטתו מכיון שיש לו שם של פת וכנ"ל. הסעודה דינו שנפטר.
ויעויין ברעק"א בסי' קע"ז שרוצה לומר אולם בתוס' הרא"ש ובתוס' ר"י וברבינו
דבפת הבאה בכסנין לאחר יונה מפורש דלא כרשב"א ,וכן
הסעודה נפטר בברהמ"ז ואף שבסי' ר"ח נפסק בש"ע בסי' קס"ח סעי' ח' שאם זה
מבואר שרק בדיעבד נפטר בברהמ"ז ,אבל לקינוח צריך לברך עליהם ברכה לפניה,
כאן מגו דהוי קביעות לפת הוי כמו קביעות וכנראה שסברתם הוא שברגע שזה בא
לפת הבאה בכסנין ,ולכן מתמה על השו"ע לקינוח והם מיני מתיקה ולכן אין לו כ"כ
דלמה אם אוכלם בקנוח בתוך הסעודה שייכות לפת ,וכתוב שם במשנ"ב אבל
מברך ברכה לפניה ,אולם צריך להבין דלמה במעשה קדירה שבאים למזון ולתבשיל הם
לא הקשה על שאכלו לאחר הסעודה שצריך נקראים מחמת הסעודה נפטרים בברכת
ברכה לפניה ,ואולי אפשר לחלק ולומר המוציא ,ויעויין בבה"ל שם למעשה בענין
שדוקא באמצע הסעודה מועיל קביעות על
ברכה לפניה ומשא"כ לאחר הסעודה מועיל פת הבאה בכסנין.
הקביעות רק על לאחריה מכיון שהוא עדיין
צריך לברך בהמ"ז ובדיעבד הרי נפטר אמנם בפנ"י מדייק מהתוס' דבאמצע
בברהמ"ז ומשא"כ ברכה לפניה שאני כי כבר
נסתלק מסעודת הפת ,וזהו כעין סברת רבנו הסעודה אין צריך לברך בכל אופן
יונה שבדברים הבאים שלא מחמת הסעודה ודלא כהש"ע יעויין בדבריו ,אולם בביאור
א"צ ברכה לאחריה מכיון שעתיד לברך הגר"א מדייק מהשו"ע להיפוך ,ויש
אח"כ ,וכעין סברת רעק"א של המגו כתוב לכאורה ראיה שא"צ לברך מהדין שאם בירך
בתר"י לענין יין שלאחר המזון דא"צ לברך על הפת פטר את הפרפרת ,אולם תוס' שם
אחריו .ויש לעיין בתהל"ד קע"ג ס"ק ה' בדף מ"ב כותבים שזהו כדרב פפא ,וא"כ
ובסי' קע"ד ס"ק ד' ,ה' ,ו' ,ז' ,וכן יעויין ע"כ צריך לומר שמיירי באופן שזה בא
מחמת הסעודה ,וכן כתוב במ"א בסי'
בענין זה בט"ז קס"ח ס"ק י'. קס"ח שם שבא להמשיך תאוות המאכל,
אולם יש לעיין במ"א בסי' קע"ו שנראה
שיש סתירה לדבריו מכאן ,אמנם בריטב"א
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה סט
סימן טז
עוד בענין דברים הבאים מחמת הסעודה
לרש"י זה לא ממש טפל כי טפל הפירוש בגמרא :אמר רב פפא הלכתא דברים
הוא שהוא בא רק מחמתו ומשא"כ כאן,
וא"כ גם לרש"י יש כאן גדר מחודש הבאים מחמת הסעודה בתוך
הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא
דסעודת פת שאני. לאחריהם וכו' .יעויין היטב בסוגית הגמ'
ופסקינן כרב פפא ,ולומד רש"י דדברים
וכעין זה כתוב בפנ"י דהחידוש הוא שאפי' הבאים מחמת הסעודה הפשט הוא דמיירי
שבאים ללפת בהן את הפת ומסביר שזה
באופן שהם באים ללפת בהן את מדין טפל ,ומסיים רש"י הלכך כל מידי בין
הפת אבל זה לא ממש ללפת כי יש לו גם מזון ופירות שהביאו ללפתן אין בו ברכה לא
ענין בפת אפי' בלא הלפתן ובצל"ח כתוב לפניו ולא לאחריו ,וא"כ בפשטות זהו הדין
שהחידוש הוא שזה לא היה לפניו בשעת הידוע של עיקר וטפל וכן הוא מפורש
ברכת המוציא ועוד חידוש יעויין שם ומה ברש"י לעיל בד"ה הביאו ,וכבר תמהו על
שכתב הצל"ח דבר זה כתוב בבעל המאור
זה בתוס' דא"כ אין כאן חדוש דין.
וברשב"א יעויין שם.
ובהמשך הגמ' בדברים שלא מחמת
ואולי אפשר להוסיף הסבר בתירוצו של
הסעודה ,מפרש רש"י כגון
הפנ"י ,כי יתכן שרש"י מודה דייסא וכו' טעונין ברכה לפניהן שאינן באין
שבבשר ודגים אין צריך לברך כי רש"י לא ללפת ובאין למזון ולשבוע ,אבל אינו מברך
הזכיר בשר ודגים ורק נקט דייסא וכרוב לאחריהן דמיני מזון נינהו ומכיון שבאין
ותרדין וכן משמע ברשב"א שכאן לא מיירי להשביע לכן נפטרין בברכהמ"ז ומשא"כ
בכלל בבשר ודגים וכבר הקשה כן אאמו"ר ברכה שלפניה כי סוף סוף זה לא לחם,
דלמה רש"י לא הזכיר בשם ודגים ,וא"כ וא"כ יוצא לפי רש"י שאם אוכל בשר
הפשט הוא שכל הדוגמאות של עיקר וטפל בהמשך הסעודה בלי פת צריך לברך אע"פ
זהו באופן שהטפל בא בשביל העיקר וכגון שהדרך הוא שאוכלים בתוך הסעודה ,וכן
בפת ומלוח שזה בא להפיג את המרירות מסתבר לפי רש"י שאם אוכלן עם פת דאינו
וגם שמן כי בלי פת אי אפשר לשתות את צריך לברך כי זה כמו עיקר וטפל אם כי
זה לא ממש טפל כי סוף סוף הדרך הוא
השמן ומשא"כ בנד"ד. שאוכלין בסעודת פת בשר ,אמנם אפילו
ואח"כ ממשיך רש"י להסביר המשך דברי
הגמ' ,ושלא מחמת הסעודה,
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה ע
ודגים לא מוזכר בדברי רב פפא מה דינו דברים הרגילין לבוא אחר הסעודה כגון
ומסיק שזה נקרא מחמת הסעודה ואין פירות אפי' אם הביאן בתוך הסעודה צריך
ברכה לפניהם ולא לאחריהן ואינו דומה לברך לפניהם ולאחריהם ,והנה לפניהם זה
לפירות כי בשר רגילין לבוא לעיקר סעודה פשוט כי לא גרע מדייסא וכרוב ,ולאחריה
אולם בתוס' ר' יהודה החסיד מסתפק מכיון שזה לא מזין לכן אין לו שייכות לברכת
אליבא דרש"י מה דינו של בשר ודגים באופן הזן ,אמנם מה שהגמ' שואלת אח"כ אי הכי
שלא בא ללפת יעויין שם היטב בדבריו וכן יין נמי נפטרה פת קשה וכמו שהקשו
יש לעיין היטב ברשב"א לענין בשר ודגים, הראשונים כך אולי בדוחק נראה לתרץ כי
ועוד כותב שאם אין לו מספיק פת וממשיך אם נאמר שרש"י מודה שבשר ודגים אין
לאכול את הסעודה בפירות כדי למלא צריך לברך וכמו שכתבנו לעיל מכיון שהדרך
לקבוע עליהם סעודה ולכן אפשר לומר שגם
רעבונו אי"צ ברכה. יין מיירי בכה"ג שעיקר סעודתו היה יין
וכנראה שהדרך היה לשתות יין באמצע
שיטת הריטב"א בכל ענין זה הסעודה וזה כמו מים שמסתמא רש"י
מודה שאין מברך ויעויין ברא"ש ובק"נ אות
הריטב"א מביא את המשך דברי הגמ' נ"ו ,וכבר כתבנו לעיל לתרץ את דברי רש"י
מהדין של עיקר וטפל ,וברבינו יונה מוסיף
הואיל ופת פוטרתן שזהו שמיירי ג"כ שבתחלה קבע סעודתו על בשר
הטעם שאין צריך לברך בדברים הבאים ודגים ואח"כ באמצע הסעודה הביאו תאנים
מחמת הסעודה ,דהפשט הוא שזה לא מדין וענבים ואכלו עם פת ובאמצע אוכלו בלא
טפלה אלא משום דפת הוא עיקר ופת חשוב פת ועדיין דעתו לאכול עם פת ובכאן
והוא כדאי לפטור את כולן כשבאים מחמת החדוש הוא שזה נקרא מחמת הסעודה,
הסעודה ועשאוהו כטפלה לפי שפת עיקר והרשב"א מתרץ שהחדוש הוא אע"פ שאין
סעודה לכל אדם כנגד כל דבר שיבא אחריו דרכו לאכול עם פת ולכן הייתי אומר שזה
מחמתך סעודה ,ויין אפילו שזה מחמת
סעודה אבל מכיון שזה מאכל וזה משקה לא נקרא טפל.
שאני ,ואינו דומה לשאר משקין כי יין זהו
שתיה חשובה ,וכן רב פפא מיירי אפילו ומה שכתבנו לענין בשר ודגים אליבא
בפירות אבל זה בא להשביע רעבונו אם באו
בתוך הסעודה פת פוטרתן אע"פ שאוכלו דרש"י ראיתי ברא"ש שמעתיק דברי
רש"י וז"ל דברים הבאים מחמת הסעודה
בלא פת ,רק לענין ברכה אחרונה. בתוך הסעודה פרש"י כגון בשר ופירות וכו'
וא"כ מפורש ברא"ש אליבא דרש"י שגם
ולענין בשר ודגים דעתו היא שאפי' שבאין בשר ודגים תלוי אם זה בא ללפת )אמנם עיין
בפני יהושע( .וגם אח"כ כותב הרא"ש דבשר
שלא מחמת הסעודה ,אבל אם זהו
בתוך הסעודה ומכיון שזה מיזן זייני נפטרו
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה עא
מהראשונים שמתרצים את פירושו של רש"י בברכת הפת ,ואח"כ כותב דפירות הנ"ל
שיש כאן חדוש דין מה שאין בכל עיקר הבאין למלא רעבונו ונמשך בהו ואוכלן אחר
וטפל ,דבכל עיקר וטפל צריך שיהא דעתו הסעודה לתענוג בעלמא נראה שאין מברך
עליו בשעת ברכה ,ומשא"כ בדברים הבאים עליהם כלל ,והוכחתו היא מדין פת הבאה
מחמת הסעודה באופן שג"כ בא ללפת את בכיסנין באופן שקבע סעודתו עליו הרי
הפת שאני ואע"ג שבשעת ברכה לא היה מברך עליהם המוציא ,ואם אחד שמלא
דעתו עליהם ומסביר המ"א בסי' רי"ב שזה כריסו מהם והוא שבע ועכשיו אוכל לתענוג
רק בפת דיש קבע לסעודה ודעתו על כל הרי בודאי שלא יצטרך לברך עליהם במ"מ,
מה שיביאו לו ,ומשמע קצת מדבריו אפי' ממילא ה"ה בפירות הנ"ל יש אותו דין ]אם
באופן שאינם אוכלם כל הזמן עם פת, כי בסברא יש לחלק דפת הבאה בכיסנין הרי
וברבינו יונה כותב שזהו עיקר החידוש שאינו
אוכלם כל הזמן עם פת וצריך לחלק בין יש לו שם של פת[.
הנושאים ,ובמאירי משמע קצת אחרת כי
בדרך כלל זה נאכל לשובע או ללפת את הפת אולם הרשב"א חולק וסובר שבפת הבאה
ומשא"כ בכל טפל ,וכבר כתבנו לקמן )בסי'
יח( בענין דברי המג"א שמסתפק באופן בכיסנין אם אוכלו בתוך סעודתו
שאינו חפץ לאכול רק מעט פת האם זה ונמשך לאחר סעודתו צריך לברך עליהם
פוטר ,ומסביר הפמ"ג את ספיקו ,מכיון ומביא בזה פלוגתא בירושלמי ,ומוכיח
שהפטור של מחמת הסעודה זהו כמו עיקר שצריך לברך מהדין שיין של תוך המזון אינו
וטפל ,וא"כ באופן שאוכל רק מעט המעט פוטר יין שלאחר המזון כי זה לשתות וזה
הזה הוא כמו טפל ואינו בדין שיפטור יעיין לשבוע ואע"פ שזה אותה ברכה ,וא"כ כ"ש
מה שכתבנו בס"ק ג' ד' .ובהמשך הדברים באופן שלא בירך ורק נטפל לפת שצריך
לברך ,והריטב"א דוחה הראיה הנ"ל מיין,
יתבאר עוד. וכותב וז"ל דלא דמו שהיין הבא בתוך
הסעודה מתוך שהוא בא לשבוע ענינו
לעיל הבאנו מהרשב"א בדין של תוך המזון כאכילה וכו' לכן אינו פוטר יין שלאחר
המזון כי זהו שתייה ואינו בדין שאכילה
אינו פוטר יין של לאחר המזון, תפטור שתיה וכו' ,אבל בפירות הכא והכא
ובתוס' כתבו שאינו בדין שהאינו חשוב היא אכילה אלא שזה לרעבונו וזה לתענוג
יפטור את החשוב ,אבל יין שלפני המזון ועוד מביא ראיה לדין הנ"ל יעויין שם
מובן לפי הנ"ל מה שכתבו התוס' שפוטר היטב ,וזהו דלא כהרשב"א אולם בעיקר
מה שבתוך המזון כי החשוב פוטר את האינו וטפל ממש גם הרשב"א מודה וסברתו הוא
חשוב כי הפשט הוא דהרי מעיקרא דדינא
לא היו צריכים לברך על יין שבתוך הסעודה שכך הוא דרך המלפתים.
וכמבואר בגמ' ,שזה רק בגלל שזה קובע
אולם מצאנו לאידך גיסא דעיקר וטפל
הוא יותר חמור ,מה שהבאנו כבר
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה עב
וסברתו הוא כי הוא לומד דסבת הפטור ברכה לעצמו ,וא"כ באופן שכבר בירך
הוא שזה כמו עיקר וטפל )וכבר כתבנו בזה מקודם למה שלא יפטר ודו"ק ]וכן כתוב
לעיל( והרי לא קיי"ל כר' חייא שזה פוטר ברשב"א בדף מ"ב שיין לאחר הסעודה
בכל אופן אלא רק בדברים הבאים מחמת נפטר בברכת המזון ומובא דבריו במ"א
הסעודה ,ממילא אם כן זה דוקא שקובע קע"ד סק"ט ,ויעויין בזה בתהל"ד סי'
סעודתו על הפת וכ"ש אם אוכל פחות קע"ז ס"ק ג' ובסי' קע"ד ד,ה,ו,ז ,ויש
מכזית שאינו פוטר ,ומסיים ואפשר לומר לעיין בט"ז בסי' קפ"ח סק"י ובמשנ"ב[.
כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם הפת
פוטרתן ונשאר בצ"ע ,ומסיים אם לא קיצור הדברים הוא ,כי שיטת הריטב"א
בשבת ויו"ט. הוא שזה אינו קשור לדין של עיקר
וטפל כי אינו מיירי דבא ללפת את הפת
וסברתו צריכה ביאור דמה מועיל מה וכמו שכתב רש"י ,אלא מיירי בפירות שבא
למלא רעבונו שדרך בני אדם לאכול מהם
שדרך לקבוע סעודה עליהם, להשביע רעבונם ולכן אם בא בתוך הסעודה
ורק אולי באופן טבעי הוא נמשך אחרי הפת אע"פ שאוכל אותה בלא פת אבל מכיון
עכ"פ בשבת ויו"ט שיש מצוה לאכול לכן יש שכוונתו לאכול כדי למלא רעבונו אין טעונין
לו חשיבות והפשט הוא שפת אינו חשוב כ"כ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ,להרשב"א
כמו יין שזה פוטר כל המשקים מחמת משמע שמפרש כמו רש"י ,והחידוש הוא
חשיבותו אם לא בשבת ויו"ט ,ויעויין בפמ"ג שאע"פ שאין דרכן לבא ללפתן ולא מזון
שמוסיף להסביר דאם נאמר דמכיון שמעין נינהו אפ"ה כיון דאיהו מלפת בהו את הפת
שלש הוי ד"ת ולכן ברכת היין פוטרתם א"כ השתא שאינהו טפלה לפת והחידוש הוא
הרי כ"ש פת דהוי ברכה חשובה כי הרי שאינו אומר שבטלה דעתו ,וא"נ שבאמת
לכ"ע ברהמ"ז הוי ד"ת ,א"כ צריך להבין אין כאן שום חדוש וכו' ,ויש לעיין היטב
בב"י בהסבירו את שיטת הרא"ש ורבינו יונה
למה באמת זה אינו פוטר כל המאכלים. ועוד ראשונים בענין אם צריך אכילה בתחלה
ולבסוף עם פת בדברים שאינם באים בדרך
ואולי הפשט הוא דיין יש לו שייכות כלל מחמת הסעודה ,ופרטי הדינים בזה
לשאר משקין ,ומשא"כ פת עם ולעיין היטב בש"ע סע' א' וסעיף ג'.
שאר מאכלים ,או שנאמר שפה"ג זהו
ברכה מבוררת כלפי שאר משקין ומשא"כ כתוב במ"א בריש סי' קע"ז ,דאם אין
המוציא שזה רק לגבי מיני דזיינא ,וכבר
הבאנו )בספר הזכרון( מדברי הגר"ז ליישב חפץ לאכול פת ואוכל מעט אין
קושיות האבן העוזר מדברי התוס' בברכות פוטר שאר המאכלים וכ"ש אם אוכל פחות
דף ל"ח ד"ה מר זוטרא על ספקתו של מכזית דאין ברכת המוציא פוטרתם,
המ"א ,וזה מתאים עם סברא הנ"ל שזה
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה עג
עיקר וטפל ולכן מובן שזה פוטר גם את באמת דוקא במידי דזיינא ואז פת פוטרתן
האנוסי שזה נטפל למים ומשא"כ ביין פוטר בכל אופן ומשא"כ בשאר מאכלים יעיין מה
אולי זהו גדר אחר שזה ראש לכל המשקין, שכתבנו שם שגם יתכן שעיקר ספקתו של
וא"כ אינו מוכרח שזה יפטור גם את המ"א באופן שעיקר אכילת הפת הוא רק
הסוכר ,עכ"פ אם בפת יש צד במ"א שזה כדי לפטור את שאר המאכלים וכאופן
פוטר אפילו בפחות מכזית וא"כ ע"כ שזה
לא מדין עיקר וטפל ,ובכל זאת במשקין התוס' הנ"ל.
בתוך הסעודה הוא סובר שזה פוטר גם את
הטפל לסוכר ,וא"כ לפי זה מובן שטתו של אולם עדיין צריך להבין כי הרי יין סועד
החת"ס שגם ביין פוטר את הנטפל למים,
וקצת פלא על הבה"ל שחולק על הדה"ח וזייני ומשא"כ שאר משקים וזהו
הנ"ל ,הרי בפת המ"א מסתפק ,ובאמת הרי הטעם שתקנו לו ברכה מבוררת וא"כ
המ"א סובר שיין של קידוש פוטר ומשמע שוב צריך להבין מ"ש יין שפוטר כל מיני
שזה בכל אופן ,אמנם רעק"א באמת חולק משקין ומשא"כ פת עכ"פ לפי ההלכה שיש
על המ"א וסובר שיין של קידוש שזה רק בא הבדל בין יין שפוטר שאר משקים לבין פת
למצוה אינו פוטר שאר משקין ,ויעוין שזה רק דברים הבאים מחמת הסעודה א"כ
מובן ספקתו של המ"א דאולי צריך ממש
בתהל"ד סי' קע"ד ס"ק א'. קביעות סעודה ובזה תרצנו קושית הנשמת
אדם דלמה יין של קידוש פוטר שאר משקין
בענין היסח הדעת והפסק סעודה אע"פ שזה לא ממש קביעות וגם הרי
הדה"ח סובר שגם טעימת המסובין פוטר
כבר כתבנו שהש"ע פוסק כשיטת התוס' אע"פ שזה רק מעט ולפי הנ"ל זה מובן כי
הוא בעצם ראש לכל המשקין ומתורץ
והרא"ש דלאחר שמשכו ידיהם מן תמיהות של הביה"ל עליו ,וא"כ לפי הצד
הפת וכמו שהיה בזמן חז"ל צריך לברך על של המ"א שאפילו פחות מכזית פוטר ,מובן
הכל ודלא כהרשב"א והבאנו מהביה"ל ,ומה מה שמובא בביה"ל בשם שו"ת חת"ס שמי
שיש לדון בדברי רב פפא האם זה נאמר ג"כ ששותה קאוו"ה אחר שתיית היין א"צ לברך
על הפת עצמו שאם חוזר לאכול דצריך לברך על הסוכר שנוטל בפיו למתק השתיה דהוא
המוציא כי בדברי רב פפא בהלכתא לא נטפל לקאוו"ה והקאוו"ה ליין ,ומביא לזה
מוזכר פת ,והחדוש של רב פפא בעיקר הוא ראיה מדברי המג"א בסי' קע"ד ס"ק ט'
שזה גם על ברכה שלאחריה אבל על זה לא שאם שתה משקין תוך הסעודה דברכת
מיירי כי למה שיברך פעמיים וכמו שכתב הלחם פוטרתן דאם שתה אנוסי כדי למתק
בריטב"א ועוד ,והספק הוא מדין היסח
הדעת ,או נאמר שכל זמן שלא בירך בהמ"ז השתיה דברכת הלחם פוטרתן.
אין כאן היסח דעת גמור ,ואם נאמר שיש
וכתבנו שם שיש לדון בדבריו כי מים
באמצע הסעודה זה אולי מדין
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה עד
אחרונים יכול לאכול ולא דמי מה שכתוב כאן היסח הדעת גמור ג"כ על הפת א"כ
בגמ' בפסחים דלענין שתיה אם אמר הב לן מובן ביותר שכל זמן שאינו אוכל פת צריך
ונבריך צריך לברך כי פת שאני ואפילו לברך על כל הדברים לפניה ולאחריה ,אולם
בסילוק השלחן אינו צריך לברך שוב דבר זה אינו מוכרח כי אפשר לומר דנהי
ובפשטות כתוב כמו הצד שהסתפקנו שפת דעל הפת עצמו אינו צריך שוב לברך אבל
שאני ,אבל כל זמן שלא אכל פת ואוכל שאר זה לא עד כדי כך שזה יפטור שאר הדברים.
דברים צריך לברך לפניה ולאחריה ,וכבר
כתבנו מפשטות דברי הש"ע בהביאו את אולם דבר זה תלוי בפשט בסוגית הגמ'
שיטת רבינו יונה והר"ן כמעט מפורש
שהחילוק הוא בין אכילה לשתיה וכן בר"ן בדף מ"ב ושם מובא מעשה עם רב
בחולין לא מוזכר פת ,וראיתי בגר"ז שכותב פפא דאחר גמר סעודה הביא לו מידי
בסי' קע"ז דאמנם לדידן אין לנו סילוק למיכל ואכיל לפני ברכת המזון והסביר את
השלחן אבל בנטילה או הב לן ונברך שאני, דבריו שדוקא אם סילקו את הלחם והשלחן
אמנם יתכן שאם חזר ואוכל פת א"צ ברכה אסור לאכול וכמבואר ברש"י ואח"כ אומרת
לפניה ואז ממילא נפטרים שאר הדברים הגמ' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא,
הבאים מחמתו ,אבל כל זמן שלא חזר לאכול וראיתי בשטה שכותב דודאי מיירי שבירך
פת אין שאר דברים נפטרים בברכתה ,ואולי ברכה לפניה וכל הנדון הוא על ברכה
מה שהבאנו מהר"ן בחולין הכוונה הוא אחרונה ,ועל זה אומר רב פפא שדוקא
שקבעו לאכול שאר דברים אבל כדי שזה בסלקו כלומר דלפי שטתו צריך לברך
יפטר בברכת המוציא זהו דוקא אם חזר ברהמ"ז ,אולם למסקנת הגמ' זהו דוקא
בנטילה הוי הפסק ,ומשא"כ בסילוק מספיק
לאכול פת. ברכה ראשונה וזהו על הפת אבל על שאר
דברים כלומר כל זמן שלא אוכל פת צריך
והיוצא מזה שמה שכתוב בגמ' ולית לברך על כל מה שמביאים לפניה ולאחריה.
הלכתא זהו רק לענין אכילה אבל וכן ראיתי כתוב בתוס' רבינו יונה שהוא
לענין שתיה אפילו הב לן ונבריך הוי סילוק,
וכ"ש בסילקו את השלחן וכמבואר בש"ע מקשה דלפי רב פפא כאן דאפילו על
בשם רבינו יונה ,וכן בהוה אמינא סברה הפת צריך לברך שוב לפניה וא"כ למה הוא
הגמ' שה"ה בסילוק גם כלפי אכילה צריך לעיל להשמיענו שמברכים על כל מה
ובמסקנא לית הלכתא ככל הני שמעתא ,זהו שמביאים לפניו לפניה ולאחריה ,ומתרץ
לענין אכילה אבל שתיה אפילו בהב לן ונברך דכאן מיירי לענין ברכה לפניה ולעיל מחדש
צריך לברך שוב ,וכ"ש בסילק שזה יותר שצריך לברך גם לאחריה כי בזה היה אפשר
חמור וכדמשמע מההוה אמינא ,כי הגמ' לומר אחרת ,וממשיך רבינו יונה וכותב דלפי
בפסחים של הב ונברך מיירי לענין שתיה זהו המסקנא כל זמן שלא נטל ידיו למים
אמרי סימן טז דף מא ע"ב שמחה עה
וראיתי בחזו"א שכתב כעי"ז ,דמה לפי רבינו יונה והר"ן ,אולם לרא"ש שאינו
מחלק בין אכילה לשתיה ,ועל זה אומרת
שמבואר בדף מ"ב שאפילו הגמ' ולית הלכתא ככל הני שמעתא א"כ
בסילק רשאי לאכול פת דהוא אם קבע לאכול יוצא שהב לן ונבריך יותר חמור מסילוק
פירות עדיין רשאי לאכול פת ,אבל מ"מ כל וא"כ לכאורה זה סותר להלכתא של רב פפא
זמן שלא אכל פת ואוכל מעשה קדרה באופן לעיל ,ובשלמא אם נאמר כהשטה שהנדון
שקבע עצמו לאכול פירות בזה אין נטפלין הוא רק על ברהמ"ז אבל ברכה ראשונה
לסעודה ויתכן שגם הרשב"א מודה לזה, בודאי צריך לברך וכמו שכתבנו ניחא ,דאם
ולבסוף כותב שיתכן שהתוס' מודים לרשב"א חוזר לפת צריך לברך לפניה וא"כ כל זמן
באופן שאפילו שמושך ידו מהפת אבל קבע שלא אוכל פת אלא שאר דברים צריך לפניה
לדברים הבאים מחמת הסעודה עדיין וגם לאחריה ,אבל אם נאמר כהראשונים
סעודתו עליו ,ויתכן שאפי' אם נאמר שחולקים על רש"י ועל הרשב"ם שהנדון
שאסור לאכול פת אבל דברים הבאים מחמת הוא רק על לפניה וא"כ לכאורה זהו סתירה
הסעודה א"צ לברך ורק על הפירות ,ואח"כ להסוגיא דלעיל ומצאתי בפנ"י שנתקשה בזה
מביא מהביה"ל בשם המאמר מרדכי בהב לן ]והוא כותב לעיין בק"א וזה לא נמצא
ונברך שחולק על המג"א וסובר כהשל"ה, אצלינו[ ,ולכן צ"ל דהסוגיא כאן מיירי על
וסברתו הוא דכל שחוזר לאכילה לדידן דלית הפת שבזה סילוק לא מחייב ברכה ראשונה
לנו קביעות לפירות ,הוי כאילו חזר לסעודתו ורק בהב לן ונבריך ,ומשא"כ בנטילה דעת
ולא איכפת לן מה שצריך לברך על הפת כי הב"י שאסור לאכול כלל ,והסוגיא לעיל
הרי רשאי לאכול פת ,וכבר כתבנו שדברי מיירי לענין שאר דברים שכל זמן שלא אוכל
הביה"ל בהב לן ונברך תמוה קצת ,וגם מביא פת אינו פוטר שאר דברים ויש לעיין היטב
מהביה"ל דבמשך ידו מן הפת ואוכל בשר שם ,אולם כבר כתבנו שמפשטות הגמ' לא
ודגים דטעון גם ברכה לאחריו ,והוא מוכיח משמע שמיירי דוקא בפת ,אולם לפי פסק
מהרא"ש לא כן כי זה כמו עיקר וטפל, הש"ע מוכרחים לומר דהדין של רב פפא
וא"כ בעיקר וטפל א"צ שיאכל כל הזמן עם ומה שנפסק בש"ע מיירי לענין שאר דברים,
פת ,וגם מה שכתב מקודם שיתכן שזהו והסוגיא כאן מיירי לענין פת אולם כבר
המשך הסעודה ,ויש לעיין היטב בחזו"א כתבנו דמפשטות התוס' לא משמע כן וא"כ
שמעורר שם הרבה ספקות ולא הכריע לשטתם אם נאמר שחולקים על רש"י עדיין
ולבסוף דעתו נוטה בהב לן ונבריך כמו
ישאר קשה ויש לעיין בגר"ז ובחזו"א.
המג"א כי יש כאן סעודה חדשה.
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה עו
סימן יז
בדין יין פוטר כל מיני משקין
כמה פוסקים ,וכן לעניין דברים הבאים כתוב בגמ' בברכות דף מא ע"ב ,אמר ר'
מחמת הסעודה יש בזה חילוקי דינים
ומחלוקת הראשונים )וכבר הארכנו בזה במק"א(, חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין
עכ"פ ביין אם נאמר שזה לא מדין עיקר פוטר כל מיני משקים .ואח"כ מביאה הגמ'
וטפל אלא רק נטפל לברכה ,מובן ביותר מימרא של רב פפא הלכתא שלעניין פת יש
הסוברים דצריך שיהא לפניו בשעת ברכתו. חילוק בין דברים הבאים מחמת הסעודה
לאין באים מחמת הסעודה ,וכמבואר שם
אם פוטר גם הטפל למסקנא בגמ' ובשו"ע סי' קע"ז פרטי הדינים .ואילו
לעניין יין נפסק כדר' חייא שזה פוטר כל
בביה"ל מביא בשם שו"ת חת"ס שמי מיני משקין ,ולא מחלקים אם זה בא מחמת
היין או לא] ,אמנם בכתבי אאמו"ר זצ"ל
ששותה קאו"ה אחר שתיית יין, כתוב בתחילת הסוגיא שהרגילות היא לשתות
אי"צ לברך על הסוכר שנוטל בפיו כדי משקין אחרי שתיית יין ,אולם בהמשך נשאר
למתק השתייה ,דהוא נטפל לקאו"ה בצ"ע[ .וא"כ בפשטות רואים דפת הוי כמו
והקאו"ה ליין .ולפי האמור יש לעיין בזה עיקר וטפל ,ובפרט בשתיית משקין בתוך
טובא ,כי בשלמא בעיקר וטפל הפשט הוא הסעודה שהדרך הוא לשתות בתוך הסעודה
שהכל נגרר אחר העיקר ,וכן אם היין היה והעיקר שזה חלק מהסעודה ,ומשא"כ ביין
סיבה למשקין וממילא היה גם סיבה גם שזה פוטר בפשטות בכל אופן ,א"כ רואים
לאכילת הסוכר .אבל כאן שזה רק דין שזה שהפשט הוא כמבואר בתוס' והרא"ש ,לפי
פוטר מחמת חשיבותו ,א"כ מניין שגם שהיין הוא ראש לכל לכל המשקין והוא
בכה"ג פוטר ,כי רק משקה נפטר וכנ"ל עיקר משקה ,ולכן הוא העיקר והם טפלים
אבל לא שאר דברים שיש לו שם של אוכל. לו לעניין ברכה עכ"ל ,וא"כ רואים
מדבריהם שזה רק טפל לעניין ברכה אבל
ושוב עיינתי בגוף שו"ת הנ"ל ,וראיתי לא שזה בעצם טפל ,ורק נפטר בברכת היין.
ולכן מובן בזה דעת הסוברים דביין צריך
שבאמת אינו פשוט לו דבר זה מכח שיהא לפניו המשקין בשעת הברכה ,יעויין
הסברא הנ"ל ,ורק בסוף דבריו מביא ראיה בזה במשנ"ב בסי' קע"ד ,ואילו בעיקר וטפל
מדברי המג"א בסי' קע"ד ס"ק ט' שאם מספיק בזה שהיה דעתו או שרגיל בכך לפי
שתה משקין תוך הסעודה ואכל אנוסי
למתק השתייה דברכת הלחם פוטרתן.
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה עז
מחמת הסעודה ,אבל בקידוש שהוא חפץ וכנראה שראייתו היא דמה שפת פוטר
בעצם היין לקדש עליו א"כ יש לו חשיבות. משקין זה לא מדין עיקר וטפל אלא מחמת
]ובענין זה ראיתי בח"א הנ"ל שבספק יכוון חשיבות הפת ,ממילא ה"ה בנד"ד .אולם
בהדיא שלא יפטור את המשקין .וזה חידוש לפי מה שביארנו שבפת זה כעין עיקר וטפל
שזה מועיל ושמותר לעשות כן לכתחילה. ממילא אין כאן ראיה לנד"ד ,ובפרט
ויעויין בנשמת אדם כלל ט' אות ז' ,וכבר בשתיית מים באמצע הסעודה שזה כעין
האריך בענין זה אאמו"ר במנחת שלמה[. עיקר וטפל .ולפי זה אפשר לבאר דעת
המג"א דהנה בסי' קע"ז סק"א כותב ,דאם
האם טעימה בעלמא פוטר אין חפץ לאכול פת ואוכל רק מעט אין
פוטר שאר המאכלים ,וכ"ש אם אוכל פחות
בענין זה מביא המשנ"ב בשם דרך החיים מכזית ,ולבסוף נשאר בצ"ע ,כי אולי מכיון
שדרך לקבוע עליהם סעודה הפת פוטרתן.
שבאופן שהמסובין רק טעמו מכוס עכ"פ רואים שדעתו נוטה שאינו פוטר,
של קידוש ג"כ פוטר את המשקין .ועיין ואילו ביין לא מצאתי מפורש במ"א שבכה"ג
בביה"ל שתמה ע"ז ,ונראה לו מסברא אינו פוטר ,ולפי הנ"ל מובן היטב ,כי יין
שצריך שיעור חשוב לכה"פ של מלא לוגמיו. פוטר זהו דין אחר ולא מדין עיקר וטפל
אולם לפי הנ"ל אפשר להבין דבר זה ,כי
היין הוא ראש לכל המשקין ,ורק באופן שלא ולכן אפילו בכה"ג פוטר.
טעמו כלום אע"פ שיצאו ידי חובת קידוש,
בזה מסתבר כמו שכתב המשנ"ב דבכה"ג ושוב ראיתי בנשמת אדם כלל נ"ו ס"ק א'
אינו פוטר. שמקשה על המ"א הנ"ל מזה שפסק
שיין של קידוש פוטר כל מיני משקין ,ומאי
ועוד נראה סייעתא לכל הנ"ל .דעל הדין שנא מהדין של פת .וכנראה שכוונתו
להקשות היא ,כי שותה רק מלא לוגמיו,
של המ"א שבפת אינו פוטר אם אינו וכוונתו היא רק לשם קידוש ולא ממש
חפץ באכילת פת ,מקשה האבן העוזר קושיא לשתייה .אולם אפשר לומר כמו שכתבנו ,וכן
עצומה מדברי התוס' בברכות דף לח ע"א ראיתי בחידושי רעק"א בשם ספר בתי
ד"ה מר זוטרא ,שהר"מ היה מסופק גבי כהונה שחולק על המ"א וסובר שיין של
ניל"ש בפורים באופן שקובעים עליו סעודה, מצווה אינו פוטר ,אולם נראה מרעק"א
האם קביעותו היא קביעות לברך עליו שמסכים עם המ"א יעויין שם בסי' קע"ד.
המוציא .וז"ל :וכן צווה הר"מ וכו' לברך
המוציא בפת תחילה עכ"ל ,א"כ יוצא וחוץ מזה נראה לחלק בין שתי ההלכות של
מפורש מדברי תוס' אלו שגם בכה"ג פוטר.
וראיתי בש"ע הגר"ז שם בקו"א שמיישב המ"א ,כי בנידון של הפת משמע
קושיא זו בסברא מחודשת ובקיצור לשון, שמיירי שאינו חפץ לאכול פת כלל אלא רק
והיוצא מתוך דבריו ,דהמ"א מיירי בלפתן כדי לפוטרן ,ובזה מובן שזה אינו נקרא
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה עח
יש צד לומר שזה פוטר עכ"פ באופן שלא שזה אינו בא להשביע ,ורק מחמת הדין של
הפסיקו בדיבור ,ולפי מה שכתבנו זה יותר דברים הבאים מחמת הסעודה דינם שפוטר,
מובן ,כי הרי משקין אין להם שייכות ליין ולכן באופן שאינו חפץ לאכול את הפת אינו
כמו שאר דברים לפת ורק ברכת היין נקרא שבא מחמתו ,אבל בנידון של התוס'
פוטרתן ,א"כ בכה"ג ששמעו הברכה ויש שזה לא לפתן אלא זה בא להשביע ,א"כ הוא
להם שייכות לברכה א"כ יש מקום לומר שזה סעודה יחשב והפת הוא ראש לכל מיני
פוטר .רק בזה תמהני על ערוך השולחן סעודה כמו יין למשקין ,וא"כ הרי מפורש
שהרי דעתו שם כדעת הסוברים שבלא יוצא מדבריו שיש הבדל בין פת שפוטר לבין
קביעות אינו פוטר ודינו כמו פת ,וא"כ מה הדין של יין פוטר ,שביין א"צ שום קביעות
יש להסתפק באופן שלא שתו כי איה אלא עצם ברכת היין פוטרתן ,ודבריו
הקביעות שלהם על היין .ורק בדוחק אפשר
לומר כי הוא סובר שבקידוש והבדלה הוי קילורין לעיניים.
קביעות ,וא"כ אולי זה גורר גם למסובין.
אולם עדיין צ"ע מנ"ל לחדש דבר זה .אולם ודבר זה הוא נפק"מ למעשה בחג הפסח
זה רואים מהערוך השולחן ,שסובר דלא
שתיית היין גורר את המים לברכתו אלא שאוכלים מצה ,ובזה הרי יש ספק על
ברכת הגפן פוטרת ,ויתבאר בהמשך דעת ברכתו וכמבואר במ"ב בסי' קס"ח ס"ק
נ"ו ,והמחה"ש כותב שנכון לאוכלם בתוך
המ"ב בזה. הסעודה ,וזה תלוי במג"א הנ"ל ,וכפי
הסברו של הגר"ז זה יותר מובן כי כאן זה
בא להשביע.
ברכה אחרונה על המשקין המסובים שלא טעמו מה דינם
והנה בענין זה יש חידוש גדול של המ"ב לעיל הבאנו מהדרך החיים שאם המסובין
בשעה"צ סימן ר"ח ס"ק ע' ,דאם לא טעמו מהכוס של קידוש אינו
שתה יין פחות מרביעית ,ושאר משקין שתה פוטר ,אולם ראיתי בערוך השולחן שמסתפק
רביעית שנתחייב ברכה אחרנה על המשקין, בדבר זה ,ולכאורה לא מובן הספק .ושוב
דבאופן זה אינו יכול לברך ברכה אחרונה, ראיתי בשו"ת מנחת יצחק חלק שמיני
ונימוקו הוא שהרי יש דעות שעל כזית שמציין כן מהגינת ורדים ]שבכה"ג ג"כ
משקין או לכל הפחות בשתה מלא לוגמיו פוטר[ .רק אולי סברתם היא מובנת בקידוש
נתחייב לברך ברכה אחרונה ,וכמבואר בסי' היום דווקא ,שברכת הגפן היא הקידוש,
ק"צ סע' ג' ,וא"כ מכיון שיתכן שצריך לברך וא"כ השומעים ברכת הגפן שבזה הרי יצאו
מעין שלוש על היין ובכה"ג הרי נפטר גם ידי חובת קידוש ,וכפי המנהג שהשתייה של
המשקין בברכתו ,א"כ ממילא לא יוכל לברך המסובין אינה מעכבת גם בקידוש היום,
בנ"ר על המשקין ,כי הרי יתכן שדינן לא וא"כ ע"כ שיש להם שייכות לברכה וממילא
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה עט
שאין צריך לברך ברכה ,ממילא בכה"ג לא לברך בנ"ר אלא רק ליפטר בברכת מעין
אמרו חז"ל שנפקעה ברכתו ,כי הרי לא שלוש של היין .וכן יעויין מה שכתוב
מסתבר שחז"ל יפקיעו לגמרי את המשקין בשעה"צ סי' ר"י סק"ד וזהו לשיטתו.
מברכה אחרונה )ויעויין מה שכתב בזה בח"ד סי' וכמובן שזה חידוש גדול ,כי הרי סוף כל סוף
אינו מברך ,ובפרט לפי מה שכתבנו שזה לא
מ"ב( .ויש לעיין באבנ"ז סי' ל"ח. מדין עיקר וטפל וכ"ש אם שתה רק כזית
א"כ לא מסתבר שבכה"ג הוי המשקין טפל
ובענין זה ראיתי בדע"ת בשם מש"נ שלפי ליין ,אלא זה רק דין שברכת היין פוטר,
א"כ באופן שאין מברך למה שיפטור .ויתכן
הצד של המג"א שגם פחות מכזית שהמ"ב לשיטתו שחולק על הערוך השולחן
פוטר פשוט שצריך לברך אחריו ,דהא אין הנ"ל ,כי לפי הערוך השולחן משמע
מברך בהמ"ז על פחות מכזית ,ויש לעיין שהברכה על היין פוטרת את המשקין ,ואילו
בלשונו ,ואין כאן סתירה למ"ב ,כי כבר לפי המ"ב עצם השתייה פוטרת והוא איבד
כתבנו שיתכן שבכה"ג המ"ב מודה .אולם את ברכתו העצמית ,ולכן דווקא אם שתה,
אפילו אם נאמר שיין פוטר זה כמו עיקר אבל המסובין שלא שתו ורק שמעו ברכת
וטפל גם בזה הדבר אינו פשוט כל כך ,כי היין אינו פוטר ,וא"כ מובן קצת חידושו של
הנה בדין של עיקר וטפל כבר חקרו השעה"צ שאפילו אם אינו מברך על היין,
האחרונים אם הפשט הוא שהטפל איבד את אבל סוף סוף שתיית היין גורם שהמשקין
ברכתו לגמרי או שרק דינו כברכת העיקר. מאבדין את ברכתם העצמית עכ"פ באופן
וראיתי מביאים בשם ספר ארץ צבי שאם ששתה יין שיעור של ספק ברכה אחרונה,
בירך על הטפל אין ברכתו לבטלה ,ובשבת אם כי זהו חידוש ,אולם הסברא היא כנ"ל.
באופן שצריך להשלים ק' ברכות יכול
לכתחילה לברך על הטפל ,וא"כ כ"ש בנד"ד והנה בענין זה ראיתי באג"מ ח"א סי'
באופן שאין יכול לברך שמסתבר שצריך לברך
על המשקין .וראיתי בענין זה אריכות דברים ע"ד שכבר תמה על המ"ב בזה
בספר הליכות יצחק לגיסי שליט"א ,שמביא ומסיק להלכתא דלא כדבריו .אולם מה
ג"כ מהעמק ברכה שחולק על השעה"צ, שתמה על המ"ב ,מה שמשמע מדבריו
ומביא שם מחלוקת האבנ"ז והחזו"א בדין שאילו היה הדין ברור שאין צריך לברך על
של עיקר וטפל וכן הראו לי בסוף ש"ע המשקין היה הדין שצריך לברך על המשקין,
הגר"ז בלוח של ברכת הנהנין פרק א' סעי' ועל זה תמה ,שלפי דבריו גם בכה"ג אין
צריך לברך ,כי כאילו שהטפל איבד את
כ"א שחולק מפורש על השעה"צ. ברכתו כי זה הרי סברת המ"ב ,א"כ גם
בכה"ג .אולם זה אפשר לתרץ בפשטות
ושוב ראיתי בא"א סי' קע"ד ס"ק ט' שמכיון שאם על פחות מרביעית היה הדין
דאם בירך על היין בהמ"ז,
שבדיעבד ניפטר מברכת היין ,אבל יתכן
שאינו פוטר את המשקין וצריך לברך ברכה
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה פ
מברך בורא נפשות ,ועל זה כותב האבנ"ז אחרונה על המשקין ,כי כל מה שבהמ"ז
דנראה לו שאין מברך לאחריו מכיון שהוא פוטר את ברכת היין בגלל שחמרא מסעד
טפל ,וכיון שעל הדגן שהוא עיקר אינו סעיד וזה לא שייך על שאר משקין .וא"כ
מברך לאחריו כיון שאין בו כזית ,ממילא גם הרי מפורש מדבריו שרק הברכה פוטרת
על הטפל לא יברך ,יעויין מה שהאריך בזה.
אמנם לפי מה שביארנו דברי המשנ"ב ולא עצם השתייה ודו"ק.
מקושייתו של האג"מ ,ממילא ה"ה בנד"ד
יצטרך לברך בנ"ר ,כי זה ג"כ לא ממש טפל ]שמעתי בענין זה בשם גדול מפורסם,
ורק משום חשיבות חמשת המינים נגררים
אחריו שאר הדברים ,וכן זה ממש מעורב דברכת פה"ג של מיץ ענבים
ועיקר אכילתו הוא משאר דברים ,ורק אם אינו פוטר שאר משקין ,ואולי זה תלוי
נאמר דאדרבה ,מכיון שהוא ממש מעורב, בחקירה הנ"ל האם שתיית היין פוטרת,
א"כ כמו שלעניין ברכה ראשונה איבדו את וא"כ אולי דווקא יין שיש לו חשיבות
ברכתם א"כ ה"ה לעניין ברכה אחרונה ,ויש ומשא"כ במיץ שאינו חשוב כ"כ ,או שברכת
פה"ג היא ברכה חשובה ממילא גם בזה
לעיין בזה.
פוטרת ,ויש לעיין בזה[
וגם לפי הנ"ל אפשר להסביר דעת רש"י
וכן נתעוררתי בדברי השעה"צ הנ"ל,
בדף מ"א ע"ב בדין של פת הבאה
בכיסנין ,שמברך לאחריו בורא נפשות .ובכל באופן ששתה מים כשיעור בליל פסח
עניין זה יהא אולי נפק"מ בין פת ליין ,כי בין כוס ראשון לשני ,לפי המנהג שאין
באופן שמשך ידו מן הפת אינו פוטר ,ואילו מברכין ברכה אחרונה על היין כי כבר עבר
ביין יתכן שאפילו אם סילק עצמו מלשתות שיעור עיכול עד אחרי בהמ"ז ,כי לפי
יין ,וכן הוא במ"א סי' ר"ח ס"ק כ"ד בשם השעה"צ הנ"ל לכאורה אינו מברך ,אולם
השל"ה ,אם כי הוא חולק עליו .אמנם לפי שאר האחרונים יצטרך לברך ,ובפרט
במשנ"ב מסכים לשל"ה ,והפשט הוא כנ"ל, לפי הפמ"ג הנ"ל .והראו לי בספר טעמי
שיש לו קצת שייכות ליין אפילו אח"כ ,ורק המנהגים בהל' פסח בהערה שפשוט לו
לעניין ברכה ראשונה צריך לברך אם לא היו
שצריך לברך.
לפניו או שלא היתה דעתו לזה.
וכן יש להסתפק באם בירך על היין בפה"ע
וכן ראיתי בכף החיים בסי' ר"ח ס"ק פ"ב
לפי הפוסקים שיוצא בזה האם זה
מחלוקת הפוסקים באופן דשתה מים פוטר שאר משקים ,ואולי זה תלוי בחקירה
תחילה כשיעור ,האם ברכה אחרונה של יין
פוטרת .ושורש המחלוקת היא ,מכיון שכבר הנ"ל וזה יבואר אי"ה בהמשך הדברים.
נתחייב מקודם על המים לברך בנ"ר יעויין
ועוד בענין זה ראיתי באבנ"ז סי' ל"ח אות
י"ג ,בדין דכל שיש בו מחמשת
המינים שנפסק בשו"ע שמברך בתחילה או
המוציא או ברכת במ"מ ,ואם אין בו כזית
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה פא
לסוחטן הוי ברכתן כברכת הפרי .ב .מי היטב בדבריו ,ולפי כל הנ"ל זהו יותר מובן.
שלקות ,הרי נפסק בשו"ע בסי' ר"ה שמברך והלום ראיתי שם בס"ק פ"ד שמביא שם
עליהם בפה"א מכיון שדרכן בכך ,וא"כ יש
לו חשיבות של הפרי ,וא"כ לפי טעם הנ"ל בשם כס"א דלא כהשעה"צ הנ"ל.
יתכן שאינו פוטר .וגם לעניין מי פירות,
הרי דעת הרא"ש שאם נכנס טעם הפרי גם יש לבאר מהו הגדר של משקה לעניין
במים מברך בפה"ע מפני שטעם כעיקר,
ורק לכתחילה נפסק בשו"ע שיברך שהכל זה ,כגון במשקה קרוש או ביצה חיה
ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא ,וא"כ יתכן שהחת"ס כותב שיש לו דין של אוכל ,ומוכיח
שלהרא"ש אינו נקרא משקה לעניין זה. כן מהגמ' בביצה דף ג' ,וכן סובר האור
וראיתי שהדברים מפורשים במג"א בסי' שמח .ואילו בספר החיים מר' שלמה קלוגר
ר"ד ס"ק י"ז ,שבנדון של מי פירות זה תלוי זצ"ל כותב שזה הוי משקה לעניין השיעור
במחלוקת הרא"ש והרשב"א ,שרק לרשב"א ביום הכיפורים .ומסתבר ,שכל דבר שדרכו
שמברכין שהכל אזי יין פוטרו ,ואילו לאכול בתוך הסעודה ,כגון שמנת או שאוכלו
לקינוח מסתבר דהוי כאוכל לעניין זה ,כי
להרא"ש אינו פוטר. צריך שיהא דומה ליין שבעיקרו זה לשם
שתייה ,ומשא"כ בכל הנ"ל שזה בא להשביע.
וראיתי לח"א שמביא מהפמ"ג בא"א סי' וגם בפירות שריסקם באופן שנאבד צורתם,
שלפי דעת הרמ"א מברך עליהם שהכל ,ג"כ
ר"ב סקכ"ו ועיינתי שם והוא מסתבר שזה אוכל ,ובפרט שבדיעבד אם
סובר דלא כהמ"א ,אלא גם לפי הרא"ש בירך בפה"ע יצא )ויש לעיין בפרישה סק"ד
פוטר כי זה רק מים עם טעם של פרי .וכן שמשמע שזה משקה וצ"ע( ,ורק באופן שסחטן
יש לעיין במ"א סי' ר"ד סק"ט ויעויין שזה נחשב כזיעה בעלמא בזה אמרינן שיין
הוא ראש לכל המשקין .ואולי זהו הטעם
בשלטי הגיברים. שיין פוטר משקין ,כי כל שאר משקין אין
להם ברכת הפרי רק שהכל חוץ מיין ולכן
ורק יש לחקור בטעם הדבר ,כי אפשר זהו חשיבותו שפוטר ,וכן ראיתי בשם הלבוש.
אמנם קצת קשה ממים שג"כ היין פוטרו.
לומר כנ"ל בגלל ששאר משקין הוי אמנם לא קשה כ"כ ,כי מים אין להם שום
זיעה בעלמא ,או כמו שראיתי לח"א שכותב חשיבות ולכן פשוט שנטפלים ליין ,אבל
שמכיון שטעם כעיקר א"כ הוי גוף הפרי, בשאר משקין צריך להגיע לטעם שזיעה
וא"כ הפשט הוא שמברך על עצם הפרי ולא בעלמא ,עכ"פ במשקה כזה שבאופן שבירך
על המשקה ,ולכן באופן שברכתו בפה"ע בפה"ע יצא בדיעבד יתכן שאין לו משקה.
אינו נפטר בברכת היין .וכן מה שכתבנו
לעיל באם בירך בפה"ע על היין האם פוטר, והוא נפק"מ לכמה דברים .א .שיטת
א"כ זה תלוי בשני הטעמים הנ"ל ,דאם
בגלל שזה זיעה ,א"כ ג"כ כאן היין יש לו הרשב"א בברכות שפירות שדרכן
חשיבות כלפי שאר משקין ,אבל לפי הטעם
אמרי סימן יז דף מא ע"ב שמחה פב
פירות והוי כפירות בתוך הסעודה לעניין השני יתכן שאינו פוטר ,מכיון שעל היין הוא
ברכה ,ורק משום דדרכן לאכול רק חיין ולכן בירך על עצם הפרי ,ושאר משקין שזה זיעה
כשמבשלן מברך על רוטבו שהכל ,וכנראה בעלמא וברכתו שהכל א"כ הוא מברך רק
שסברתו תלוי הוא בכוונתו למשקה או על המשקה ,ולכן מובן מה שהבאנו
לאוכל ,או כמו שאמר ח"א כי מי פירות
כוונתו הוא לשובע והוי דברים הבאים מהפמ"ג שאינו פוטר.
מחמת הסעודה .וא"כ רואים מדבריו
שאפילו אם מברך שהכל אבל בכל זאת הוי ועוד נפק"מ ,בשותה שמן זית באופן
כאילו בירך על הפרי ,ויש לו הוכחה חזקה
מהשו"ע ויש לעיין בזה .וכן יש לעיין שמברך בפה"ע ,האם יין פוטרו .כי
במשנ"ב בסי' ר"ב ס"ק ל"ד ובשעה"צ אם נאמר שבמי שלקות אינו פוטר מכיון
שזה כמו גוף הפרי ,א"כ זה לא שייך בשמן
ובמ"א ר"ד סק"ט. זית אע"פ שזה לא זיעה ,אבל אם נאמר
שהחשיבות של יין כלפי שאר משקין בגלל
ובענין זה ,מה שכתבנו לעיל באופן ששתה ששאר משקין הוי זיעה בעלמא ,ומשא"כ
ביין ,א"כ זה לא שייך בשמן זית ,וכן אם
מים בין כוס ראשון לשני האם נאמר שהטעם הוא כי באופן שמברך
יצטרך לברך ברכה אחרונה ,ראיתילאאמו"ר בפה"ע הוי כאילו ברכתו על גוף הפרי,
זצ"ל שכותב בפשטות דלעניין ברכה ראשונה וא"כ גם בשמן זית ברכתו על גוף הפרי,
על המים בוודאי שהיין פוטרו ,ואע"פ ואילו ביין הברכה היא מיוחדת על חשיבותו
שהסיח דעתו משתיית היין לפי המנהג שלא של היין ,וא"כ יתכן שזה לא פוטר את
שותים אפילו בין כוס ראשון לשני ,וא"כ אם השמן .אולם לעומת זה ,מבואר בביה"ל בסי'
ירצה לשתות יין יצטרך לברך בפה"ג ,וכן ר"ב סעי' י"א בד"ה בתוך הסעודה ,דבמי
לדידן לפי הרמ"א שמברכין על כל כוס פירות אם שותה באמצע הסעודה יצטרך
וכוס ,אבל על המים אין מברך ,ואפשר שזה לברך שהכל אפילו לרשב"א שברכתו שהכל
תלוי בטעמים למה מברכים על כוס שני. והוי כמו משקין ,אבל בכל זאת דינו כרוטב
אמרי סימן יח דף מב ע"א שמחה פג
דף מב ע"א
סימן יח
בדין יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון והמסתעף
ביותר שצריכים לאוכלם רק עם פת והעיקר משנה :ברך על היין שלפני המזון פטר
הוא שזה בא להשביע.
את היין שלאחר המזון .יעויין
והנה בענין עיקר וטפל מבואר בפוסקים סוגיית הגמ' דמבואר שיין שלפני המזון
פוטר יין שלאחר המזון ,ומבואר בגמ' בע"ב
שאם בעיקרו בא לטפל אזי אפילו דזה לשתות וזה לשתות ,אמנם הגמ' דנה
אם אח"כ אוכל את הטפל א"צ ברכה ,אמנם האם יין שבתוך המזון פוטר יין שלאחר
יש להסתפק בדברים הבאים מחמת הסעודה המזון כי זה לשתות וזה לשרות ,ומביאה
מה דינו אם אח"כ אוכלו לקינוח ,כי יתכן הגמ' בזה מחלוקת רב ורב כהנא ,ולהלכה
שיש לחלק בין עיקר וטפל לבין דברים נפסק בסי' קע"ד במשנ"ב שאינו פוטר
הבאים מחמת הסעודה ,וכבר הבאנו שם ומקורו הוא מהרמב"ם ,וכותב רש"י
מהרשב"א שנסתפק בדבר זה ודעתו נוטה דלשרות הפשט הוא שלא היו רגילין לשתות
שאין צריך לברך ,אולם מקשה מהדין הנ"ל בתוך הסעודה אלא מעט כדי לשרות ,וכתוב
של לשרות ולשתות שלשרות אינו פוטר את ברשב"א דאינו בדין שיהא הגרוע פוטר את
היין שבא לשתות ,אמנם באופן שזה ממש החשוב ,וביותר כמו דברי הריטב"א לעיל
ללפת את הפת אע"פ שאוכל אח"כ בלי פת בסוגיא דדברים הבאים מחמת הסעודה דף
אינו צריך שוב לברך כי כך דרכן של מ"א ע"ב שהגמ' שואלת אי הכי יין נפטריה
המלפתים וגם בדעתו לאוכלו אחר כך עם וכותב הריטב"א דיין נמי צורך סעודה הוא
ומחמת הסעודה הוא בודאי וכיון שכן ראוי
פת וזהו כעין מה שכתבנו. לעשותו כטפילה לענין פת שיפטור בברכתו
יעויין שם היטב ,וביותר מזה כי בכל דברים
אולם בחידושי הריטב"א הנ"ל מחלק בין הבאים מחמת הסעודה יש שני אופנים,
דבאופן שאכלו עם הפת עכ"פ תחילה וסוף
שני הנושאים ,שדברים הבאים זהו מדין טפל וכמבואר שם בראשונים
מחמת הסעודה בין אם אוכלם באמצע להסביר שיטת רש"י )וכבר הארכנו שם בענין
סעודה לשבוע ובין אם אוכלם לקינוח מ"מ שיטת הראשונים( ולפי התוס' מיירי בדברים
שניהם הוי אוכל ,אבל לשרות ולשתות הוי הרגילים לאכלו עם הפת ,ובתר"י כתוב
אכילה ושתיה ,ובאמת ברשב"א משמע שגם
במים מה שא"צ לברך זהו דווקא בתוך
אמרי סימן יח דף מב ע"א שמחה פד
וזהו חדוש גדול ומבואר שם ברש"י ותוס' הסעודה אבל לאחר הסעודה צריך לברך
דמכיון שעלו להסב הוי שינוי מקום ועדיין וכמו ביין] ,ובענין זה ראיתי בישועות יעקב
צריך להבין דבר זה אבל מה שפוטר צ"ל שזה שלפי המג"א בס"ק י"ב דבאינו חפץ לאכול
היין השני שלאחר נטילת שני ידיו הוא פוטר רק מעט פת יתכן שאינו פוטר אפילו
את היין שבתוך המזון[ ,וכן לומד הב"ח דברים הבאים מחמת הסעודה ,א"כ
בתוס' שנוטל ידיו אינו הולך אלא רק על בכה"ג של המ"א ששותה יין באמצע
הבדלה ,ועיין שם בפרישה שחולק ,וכן סעודה יהא הדין שזה פוטר יין שלאחר
משמע מהרא"ש שאפילו הבדלה ואפילו המזון כי היין שבאמצע סעודה אינו קשור
לפני נטילה וכן כתבו שם בדברי חמודות לפת ומעיקרא דדינא צריך לברך עליו כי
ומה שכתוב במ"א וכן משמע בתוס' על זה זה ממש שתיה וזה לא בא לשרות ולכן
כותב המחה"ש שזה טעות סופר אלא לא בדין שיפטור יין שלאחר הסעודה ששניהם
רק בהבדלה אלא גם אם שותה לצמאו ג"כ
אינו פוטר ואינו דומה לקידוש ,וכן לומד אינם קשורים לאכילה[.
הפמ"ג פשט בדברי המ"א ורק בדעת
השו"ע סובר שזה לאו דווקא בקידוש ,ורק והתוס' מוסיפים שיין שלפני המזון פוטר
על עצם החילוק בין נטל ידיו ללא נטל על
יין שבתוך המזון וכן נפסק בשו"ע
זה הוא אומר וכ"מ בתוס'. כי לשתות זה יותר חשוב וכנ"ל ,ורק הם
דנים בנוגע להבדלה האם זהו ג"כ פוטר כי
וראיתי בדגול מרבבה שמתמה על המ"א זה אינו קשור לסעודה וכמו בקידוש ,ולבסוף
מוכיחים שזה היינו הך שהרי ר' יוחנן סובר
שכתב וכן משמע בטור ועל זה שיש קידוש שלא במקום סעודה ובכל זאת
הוא מתמה דהרי כוס שני של ד' כוסות אינו הוא סובר שיין של קידוש פוטר יין שבתוך
אלא למצוה וא"כ לא גרע מכוס של הבדלה המזון ,ובהמשך התוס' נראה מפשטות
שאינו פוטר ,וכנראה שקושייתו היא דבריהם שכל הענין שיין לפני המזון פוטר
דבכה"ג יין של קידוש ג"כ אינו פוטר כי זהו רק כשנוטל ידיו ,והחילוק בין נטל ללא
הרי על היין גופא של כוס שני צריך לברך נטל מדייק הראש יוסף כי בלא נטל היה
וא"כ היאך יפטור את היין של תוך המזון, צריך לברך ברכה אחרונה וכמבואר בתוס'
אלא יעויין בפמ"ג שכתב דבכה"ג היין של וממילא איך יפטור ,אמנם בנטל ידיו הוי
קידוש פוטר ,ולכאורה סברתו צריכה ביאור, כהתחלת סעודה וכמבואר בסי' רל"ב לענין
אולם מכאן סיעתא ליסודו של אאמו"ר דכל תפילה וא"כ הו"ל כאמצע סעודה] ,ומה
מה ששוב מברכים בפה"ג זהו רק מטעם שתוס' מביאים הוכחה מהגמרא של הסיבה
ברכת המצוות יעויין היטב בדבריו בסי' י"ח אמנם שם מבואר שנוטלים ידו אחת וזה
וא"כ בכה"ג הכוס ראשון של קידוש הוא בשביל היין ואח"כ שוב נוטלים שתי הידים
ומיד שותים יין ועל זה צריכים שוב לברך
אמרי סימן יח דף מב ע"א שמחה פה
מהיין של לשרות באופן שכיוון ,וא"כ מ"ש שפוטר את היין שבתוך המזון ,וכן ראיתי
הכא אם כי מלשון התוס' משמע קצת אחרת שם במנחת שלמה שמתרץ כן את דברי
וכמו שדייק אאמו"ר ,ואולם אפשר לתרץ הדגול מרבבה ,ואינו מביא את דברי
ולומר דמכיון ששניהם מיירי לאחר ברכת הפמ"ג ,וההכרח של המ"א הוא מהשו"ע
המוציא אע"פ שזה לשתות וזה לשרות בכל בסעי' ו' שנפסק שאינו מברך ברכה אחרונה
זאת יש להם שייכות כי עדיין לא ברכו ברכת על יין שלפני המזון ומשא"כ יין של הבדלה
המזון ,ומשא"כ באופן שצריך ברכה אחריה צריך לברך ברכה אחרונה וכמ"ש במ"א
בס"ק י' ,ויעויין במשנ"ב ס"ק כ"ד ,וכן
כגון לפני נטילה אזי שאני. מביא על זה המ"א ראיה שלאו דוקא ביין
של קידוש פוטר יין שבתוך המזון מסעי' ז'
אולם למעשה כבר כתב רבינו יונה שכתוב והרוצה להסתלק מן הספק ישב
קודם נטילה ויברך על דעת לשתות בתוך
דבזמנינו שאין סילוק ממילא כל סעודתו וזה אפי' במים וא"כ כ"ש בסתם
הדין נשתנה כי הכל נחשב לשתות ,אולם על יין אפי' לא של קידוש מכיון שבא לפתוח
זה מקשה אאמו"ר זצ"ל שאפי' שאין ממש את הבני מעיים וכמו שכתוב במ"א בס"ק
סילוק סעודה עדיין יש חילוק במציאות כי
בתוך הסעודה ממש זה לשרות ואח"כ יתכן ט' בשם הרא"ש.
שזה לשתות ,ובתוס' בפסחים קע"ב ד"ה ידי
מבואר שאם היה דעתו לשתות בתוך המזון אמנם לכאורה יש להקשות דמאי ראיה
אינו צריך לברך ברכה אחרונה וממילא פוטר
מברכה ראשונה ,וא"כ אם נאמר ששם מסעי' ז' הרי שם היה דעתו
הולכים לשיטתם כאן א"כ הרי מפורש בפירוש לפטור ומשא"כ בסתמא ,ומצאתי
שלאחר נטילה צריך שיהא דעתו בפירוש ,או בפמ"ג שהקשה כן ונשאר בצ"ע ,ויעויין
הוא רגיל לשתות בתוך הסעודה ממילא יתכן במחה"ש שהקשה בסגנון אחר ,א"כ ע"כ
לפי זה דלפני נטילה לא מועיל דעתו ,ויש רואים מכאן שהמ"א סובר בדעת התוס'
לעיין היטב שם בתוס' ,ואם נאמר ששם הם שאפי' אם מכוין בפירוש אינו מועיל ,וכבר
הולכים לפי שיטת הרא"ש שאפילו לפני העיר בתהל"ד שמלשון השו"ע משמע כן כי
נטילה פוטר גם בהבדלה וכדמשמע מהתוס' הש"ע כותב בסוף סע"ד הלכך המבדיל
בדף מ"ב בד"ה בא וא"כ הרי מפורש קודם נטילה יכוין בפירוש שלא להוציא יין,
כהפמ"ג שדעתו מועיל .ובדעת התוס' אם ולמה לא כתב להיפוך שיכוין לפטור וע"כ
נאמר שהטעם הוא בגלל שצריך לברך ברכה מזה שזה לא מועיל ,ורק צריך להבין דבר
אחרונה ,א"כ באופן ששתה פחות מכשיעור זה) ,וכן משמע מהט"ז בס"ק ד'( .ואולי הטעם
בכה"ג פוטר גם בהבדלה ,אולם למעיין הוא מכיון שצריך לברך ברכה אחרונה לפני
בט"ז בסי' רצ"ט ס"ק ו' נראה שהוא לומד הסעודה ,וצ"ע בכל זה כי לענין לשתות
שהטעם הוא בגלל שאין לו שייכות לסעודה מבואר בדרכי משה בס"ק ג' שהוא נפטר
אמרי סימן יח דף מב ע"א שמחה פו
בענין ברכה אחרונה בשותה וא"ה ה"ה בשתה פחות מרביעית ,ויש לעיין
לפני הסעודה בגר"ז בסי' קע"ד בק"א ס"ק ו'.
הנה בענין זה יש מחלוקת הבעל המאור ובענין זה ראיתי הערה נכונה בספר שערי
והרא"ש האם צריך ברכה אחרונה ברכה במה שכתבנו אם מועיל
בשותה יין לפני הסעודה ,שיטת בעל המאור דעתו והראיה מהש"ע והפמ"ג ,שיש הבדל
הוא תלוי אם יש לו יין בתוך הסעודה או בין מים ליין כי הרי ביין מפורש בגמ'
לא ,אולם הרא"ש חולק וסובר דבכל אופן שאילולא שזה דבר חשוב לא היה צריך לברך
אין צריך לברך מכיון שזה בא לפתוח את בתוך הסעודה כי זה בא לשרות והוי כדברים
הבני מעיים הוי כצורך סעודה ,והנה סברת הבאים מחמת הסעודה ,ואילו במים יש נידון
בעל המאור לחלק אם יש לו יין בתוך בראשונים אם לברך או לא ,א"כ לפי הצד
הסעודה או לא – לכאורה זה רק ביין כי יין שצריך לברך הרי הפשט הוא שאין לו שייכות
הרי צריך לברך בתוך הסעודה אבל מים לסעודה ,וא"כ באופן שדעתו לפטור מה
שלהלכה אין מברכין בתוך הסעודה א"כ שבתוך הסעודה פשיטא שמועיל כי גם
יוצא שאין קשר ביניהם .וכבר תמהו בזה על המים אינם שייכים לסעודה כי יתכן ששניהם
המ"א בס"ק י"ד שכותב אחרת ,וכן אליבא הם לשתות ,ומשא"כ ביין יתכן שלא יועיל
דהרא"ש יש לתמוה דמכיון דסברתו הוא דעתו כי זה שני סוגי יין זה לשתות וזה
שזה בא לפתוח את הבני מעיים וא"כ לשרות ,וממילא מובן מה שהבאנו להקשות
לכאורה זה דוקא ביין ולא במים ,אולם מהתהל"ד דלהלכה משמע שלא מועיל
הרא"ש בסי' כ"ט כותב אחרת שיברך קודם אפילו אם דעתו בהדיה לפטור כי שם מיירי
הסעודה ויכוין לפטור מה שבתוך הסעודה ביין וכאן בסעי' ג' מיירי בשאר מים ,ורק
ולא חילק בין שתה רביעית או לא ,וכן הוא נשאר סברת הרשב"א ששתיה חשובה
סתימת המחבר ,ויש לעיין בכל זה בתהל"ד מסתבר שפוטר שתיה של לשרות שזה אינו
דברים נחוצים וחשובים. חשוב ומשא"כ להיפוך.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
חידושים והערות מאת הגאון רבי מאיר שמחה אוירבך
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search