אמרי שמחה -מסכת ברכות

‫סימן יט שמחה פז‬ ‫אמרי‬

‫סימן יט‬

‫בענין הזכרת מעין המאורע בבהמ"ז בנגמרה סעודתו בחול‬

‫יש דין שבכל יום צריך להתפלל מנחה‪ ,‬ולאו‬ ‫בשו"ע סי' קפ"ח סעי' י' נפסק‪ ,‬היה‬
‫דווקא בשבת‪ ,‬ורק בשבת צריך להזכיר של‬
‫שבת‪ ,‬אבל עיקר זה לתפילת מנחה‪ ,‬והרי‬ ‫אוכל ויצא שבת‪ ,‬מזכיר של שבת‬
‫באופן שהתפלל תפילה י"ח בשבת במנחה‪,‬‬ ‫בבהמ"ז‪ ,‬וכן בר"ח חנוכה ופורים‪ ,‬דאזלינן‬
‫יש דעות בפוסקים האם שייך השלמה‪ ,‬כי‬ ‫בתר התחלת הסעודה‪ .‬ומקור הדברים הוא‬
‫בערב הרי לא יזכיר של שבת‪ ,‬וממילא לא‬ ‫בב"י מא"ח בשם תוס' והגהות מיימונית‪.‬‬
‫ירוויח כלום לפי הצד שזה חסר רק בהזכרה‬ ‫והנה הרא"ש בתשובה חולק על זה‪ ,‬וסברתו‬
‫ולא בעצם התפילה וכידוע מהתוס' בברכות‪,‬‬ ‫היא‪ ,‬שזה דומה למי שלא התפלל מנחה‬
‫עכ"פ כאן עיקרו לתפילת מנחה ועכשיו אין‬ ‫בשבת שדינו להתפלל ‪/‬במוצ"ש שתיים‬
‫חייב להזכיר את מעין המאורע‪ ,‬ומשא"כ‬ ‫לתשלומין‪ ,‬שאינו מזכיר של שבת‪ ,‬אע"פ שזה‬
‫בבהמ"ז שזה בא בשביל סעודת שבת ולא‬ ‫בא לתשלומין לתפילה שכבר נתחייב בשבת‬
‫בשביל תשלומין וכנ"ל‪ ,‬ועדיין לא עבר זמן‬ ‫עצמה‪ .‬וכן מביא מהתוספתא‪ ,‬שאם היו‬
‫עיכול‪ ,‬ולכן שייך להזכיר של שבת‪ ,‬וזה כעין‬ ‫מסובין בע"ש וקדש עליהם היום‪ ,‬שמזכיר‬
‫הסברא מה שכתוב בב"י ורק בקצת הוספת‬ ‫של שבת‪ ,‬וא"כ ה"ה להיפוך שאינו מזכיר‬
‫דברים‪ .‬וכן מוסיף הב"י עוד סברא לחלק‪.‬‬ ‫של שבת‪ .‬אולם מביא חולקים על זה‪ ,‬ומסביר‬
‫דבערבית של מוצ"ש הרי דינו להבדיל‬ ‫שלא תקשי מתפילת מנחה בשבת‪ ,‬כי זה רק‬
‫בראשונה‪ ,‬וא"כ איך יוכל להזכיר של שבת‪,‬‬ ‫לתשלומין וכבר עבר זמן מנחה‪ ,‬ולכן היאך‬
‫והרי בראשונה בוודאי אין יכול להזכיר של‬ ‫יתפלל של שבת‪ ,‬וגם הרי דינו להבדיל‬
‫שבת כי זה הרי בשביל תפילת ערבית של‬ ‫בראשונה‪ ,‬ומשא"כ בבהמ"ז שזה על סעודת‬
‫חול‪ ,‬ומשא"כ בבהמ"ז דכל זמן שלא התפלל‬ ‫שבת‪ ,‬וכיון דעדיין לא התפללו של חול ולכן‬
‫תפילת ערבית של חול עדיין יכול להזכיר של‬
‫שבת‪ .‬ולפי סברא האחרונה זו יוצא‪ ,‬שאם‬ ‫צריך להזכיר של שבת בבהמ"ז‪.‬‬
‫התפלל ערבית באמצע סעודתו אינו יכול‬
‫להזכיר של שבת בבהמ"ז‪ ,‬וכן כתוב במ"א‬ ‫וכנראה‪ ,‬שיש כמה סברות לחלק בין‬

‫וזה יתבאר להלן‪.‬‬ ‫הנושאים‪ .‬א‪ .‬שבערבית זה רק‬
‫לתשלומין‪ ,‬כי הרי כבר עבר זמן של מנחה‬
‫וכן לכאורה נראה‪ ,‬שאם אכל סעודה שנייה‬ ‫וכבר עבר שבת ולכן אינו מזכיר של שבת‪,‬‬
‫ומשא"כ בבהמ"ז שזה בשביל סעודה של‬
‫בשבת ושכח להזכיר של שבת‪ ,‬ונזכר עד‬ ‫שבת ועדיין חייב בבהמ"ז‪ ,‬ולכן שייך להזכיר‬
‫של שבת‪ .‬ואפשר אולי להוסיף‪ ,‬כי בתפילה‬

‫שמחה‬ ‫סימן יט‬ ‫פח אמרי‬

‫זה סותר משנתו של המחבר‪ ,‬ובאמת הרמ"א‬ ‫הלילה באופן שלא עבר שיעור עיכול‪ ,‬יתכן‬
‫חולק וסובר שאין צריך להזכיר של שבת כי‬ ‫לומר שחייב להזכיר של שבת בבהמ"ז אפילו‬
‫הולכים אחר התחלת הסעודה שהיה בחול‪,‬‬ ‫אם כבר הבדיל‪ ,‬כי זה לא כמו בתפילה שזה‬
‫אולם המ"א מתרץ את פסק המחבר‪ ,‬כי‬ ‫בא רק לתשלומין וא"כ אינו יכול להיפטר‬
‫המחבר ספוקי מספקא ליה‪ ,‬ולכן מספק‬ ‫מחובה זו‪ ,‬רק אולי יש כאן ענין של תרתי‬
‫בכל אופן צריך להזכיר כי אין קפידא בדבר‬ ‫דסתרי באופן שהבדיל וכמבואר בהמשך‬
‫כי לא הוי הפסק‪ .‬אולם אח"כ מביא‬ ‫הדברים‪] .‬ורק אולי זה קצת דומה למי‬
‫מהרא"ש לחלק בין אם אכל גם משחשיכה‬ ‫שהתפלל ערבית בפלג המנחה‪ ,‬שמסתבר‬
‫או לא‪ ,‬וא"כ משמע מהרא"ש דאם לא אכל‬ ‫שיכול להזכיר רצה בבהמ"ז‪ ,‬ויש לעיין בזה[‪.‬‬
‫משחשיכה אינו מזכיר של שבת‪ ,‬וזה סותר‬ ‫אולם מסתימת הפוסקים לא משמע כן‪.‬‬
‫למה שפסק בשו"ת‪ ,‬ולפי המ"א זהו מקורו‬ ‫עכ"פ נחזור לעניננו כי זהו עיקר הסברא‬
‫של הרמ"א שאינו צריך להזכיר‪ .‬אולם עיינתי‬ ‫שבתפילה זה רק לתשלומין ובנד"ד החובה‬
‫ברא"ש בפסקיו‪ ,‬ואם כי בתחילה מסתפק‬ ‫עדיין נשאר ובפרט באופן שעדיין לא הבדיל‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬אולם לבסוף מסיק שצריך להזכיר‪ ,‬וא"כ‬
‫במסקנתו זה מתאים עם מה שפסק בשו"ת‪,‬‬ ‫אכל בע"ש ומברך בלילה‬
‫והמ"א העתיק רק תחילת דברי הרא"ש‬
‫שע"פ זה פסק הרמ"א‪ ,‬ומה שיוצא מדברי‬ ‫ובענין התוספתא מה שהבאנו לעיל‬
‫המ"א הוא שמה שהמחבר פסק בסי' קפ"ח‬
‫שמזכיר של שבת זהו רק מספק‪ ,‬וא"כ‬ ‫מהרא"ש בתשובה‪ ,‬הנה הב"י‬
‫באופן שאכל סעודה שנייה סמוך לחשיכה‬ ‫בסי' רע"א מביא מהרא"ש להסתפק‬
‫ושכח להזכיר של שבת או של יו"ט‪ ,‬באופן‬ ‫כשגמר סעודתו מבעו"י ומברך בלילה‪ ,‬והצד‬
‫שלא היה לו פנאי לברך מבעו"י‪ ,‬לכאורה‬ ‫שצריך להזכיר כי זה כמו בתפילה אם לא‬
‫לפי המחבר אינו צריך לחזור ולברך כי מה‬ ‫התפלל מנחה בע"ש‪ .‬אולם צריך להבין את‬
‫שמזכיר זהו רק מספק‪ ,‬ולפי הרמ"א בוודאי‬ ‫צדדי הספק‪ ,‬כי לפי מה שפסק בתשובה‬
‫שצריך לחזור ולברך כי הולכים בתר התחלת‬ ‫שהולכים לפי הזמן של בהמ"ז‪ ,‬וכמו‬
‫בתשלומין של תפילה‪ ,‬וזהו באמת צד השני‬
‫הסעודה‪.‬‬ ‫של הרא"ש בנדון של ע"ש‪ ,‬א"כ למה‬
‫נסתפק‪ ,‬כי הרי לפי שיטתו צריך שיהא ממש‬
‫והנה בשו"ע סי' תרצ"ה מביא המחבר‬ ‫דומה לתפילה ואע"פ שעדיין לא קידש כי‬
‫גם שם הרי מיירי שעדיין לא הבדיל‪ ,‬וכן‬
‫שתי שיטות אם נמשכה סעודתו‬ ‫המחבר‪ ,‬אע"פ שבסי' קפ"ח פסק שהולכים‬
‫בליל מוצאי פורים‪ ,‬אע"פ שבהל' שבת פסק‬ ‫אחר תחילת הסעודה‪ ,‬אולם בנדון של ע"ש‬
‫להזכיר עכ"פ מספק וכותב שה"ה חנוכה‬ ‫פסק בסי' רע"א שצריך להזכיר של שבת‪,‬‬
‫ופורים‪ ,‬ואילו בהל' פורים נראה כמסתפק‬ ‫וכתב הט"ז שזה דומה לתפילה‪ ,‬וזה פלא כי‬
‫בזה‪ .‬ויתכן לתרץ ולומר‪ ,‬שלפי הסברא‬

‫שמחה פט‬ ‫סימן יט‬ ‫אמרי‬

‫כבר הבדיל דאינו חוזר ומברך‪ ,‬וגם מביא‬ ‫המובאת בב"י בשבת כי הוא עדיין לא‬
‫מבעל כסא דהרסנא דגם קודם שהבדיל אינו‬ ‫הבדיל‪ ,‬וא"כ זה לא שייך בפורים‪ ,‬כי רק‬
‫חוזר ומברך‪ ,‬ודבר זה טעון ביאור‪ .‬ואח"כ‬ ‫בשבת שיש תוספת שבת וא"כ כל זמן שלא‬
‫מביא מהמהרי"ל דאם לא התפלל ואמר‬ ‫הבדיל עדיין קדושת שבת עליו‪ .‬והנה בסי'‬
‫המבדיל‪ ,‬יש להסתפק אם יאמר רצה‪ ,‬וזה‬ ‫קפ"ח כותב הב"ח בסוף דבריו‪ ,‬שאם‬
‫טעון ביאור‪] .‬בענין פורים יעויין מה‬ ‫במוצאי שבת הוי ר"ח אינו מזכיר רק של‬
‫שבת‪ ,‬ויתכן שזה גם לדעת המחבר‪ ,‬מכיון‬
‫שכתבתי להלן בד"ה ויש להעיר[‪.‬‬ ‫שהזכרת שבת הוא יותר חיוב מר"ח‪ ,‬כי הרי‬
‫בר"ח אינו חוזר אם שכח להזכיר יעלה ויבא‪,‬‬
‫ר"ח שחל במוצ"ש‬ ‫ולכן כדי שלא יהא תרתי דסתרי עדיף‬

‫נחזור לעניננו‪ ,‬המ"א מביא מהשל"ה‪,‬‬ ‫להזכיר של שבת‪.‬‬

‫שבר"ח אם נמשכה סעודתו עד‬ ‫אם הבדיל באמצע סעודה‬
‫הלילה‪ ,‬מכיון שאין מצווה של תוספת לכן‬ ‫שלישית‬
‫לא יזכיר‪ ,‬כי נקט עיקר הטעם של תוספת‬
‫שבת ולא בגלל שהולכים אחר עיקר התחלת‬ ‫ושוב ראיתי במ"א‪ ,‬שאם התפלל ערבית‬
‫הסעודה‪ ,‬אולם למעשה הוא עצמו פוסק‬
‫כהש"ע שמזכיר‪ .‬ועוד נפק"מ כותב‬ ‫באמצע סעודה שלישית‪ ,‬זה תלוי לפי‬
‫המג"א‪ ,‬שאם חל ר"ח במוצ"ש‪ ,‬שלפי‬ ‫שני הטעמים המובא בב"י וכנ"ל‪ ,‬כי אם‬
‫הטעם שהולכים אחר התחלת הסעודה‪ ,‬א"כ‬ ‫העיקר הוא שאזלינן בתר התחלת סעודה‬
‫בנד"ד מזכיר רק של שבת ולא של ר"ח כי‬ ‫וזהו בשביל סעודת שבת‪ ,‬א"כ כאן בנד"ד‬
‫החיוב הוא בשביל סעודת שבת‪ ,‬אבל לפי‬ ‫ג"כ דינו כך ורק יש כאן קצת עניין של‬
‫הטעם של תוספת‪ ,‬א"כ מזכיר רק של ר"ח‪,‬‬ ‫תרתי דסתרי‪ ,‬ולפי טעם השני פשוט לו‬
‫כי בשבת זה רק משום תוספת שבת אבל זה‬ ‫שאין צריך להזכיר‪ ,‬וכן הוא פוסק שאפילו‬
‫אם התפלל מבעו"י ג"כ אינו מזכיר של שבת‬
‫הרי ממש יום של ר"ח‪.‬‬ ‫ודלא כמו שכתבנו לעיל במוסגר וזהו אינו‬
‫מובן כ"כ‪ ,‬כי הרי תפילה מבעו"י זהו רק‬
‫ביאור בתוספתא הנ"ל‬ ‫משום חובת תפילה אבל עדיין הרי וודאי‬
‫שאסור במלאכה‪ .‬ואולי הפשט הוא‪ ,‬שבאופן‬
‫אולם בזה יש לדון מכח שני טעמים‪ .‬כי‬ ‫שהתפלל מבעו"י והבדיל זה מועיל‬
‫דכשחשיכה מותר מיד במלאכה‪ .‬וכן מה‬
‫הרי ר"ח זה פחות חיוב‪ ,‬ובפרט‬ ‫שכתבנו לעיל‪ ,‬באם אכל סעודה שנייה סמוך‬
‫בליל ר"ח שאפילו בתפילה אם שכח אינו‬ ‫לחשיכה ונזכר שלא הזכיר רצה עד שחשיכה‪,‬‬
‫חוזר ומתפלל‪ ,‬וכבר הבאנו לעיל שיטת‬ ‫בזה ראיתי בהגהות רעק"א שמצדד שאם‬
‫הב"ח בזה‪ ,‬אבל עדיין צריך ליישב את דברי‬
‫התוספתא מה שמביא הרא"ש שמשם‬
‫משמע שאין הולכים בתר התחלת הסעודה‪,‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן יט‬ ‫אמרי‬ ‫צ‬

‫פוסק שמזכיר של שניהם ואינו נראה בתרתי‬ ‫וכן הקשה הט"ז ויש לעיין בדבריו‪ .‬והיה‬
‫דסתרי כי זה דומה ליקנה"ז‪ ,‬כן משמע‬ ‫אפשר לומר בפשטות‪ ,‬דאמנם אזלינן בתר‬
‫מהפמ"ג‪ .‬אולם כמובן שהדמיון ליקנה"ז‬ ‫עיקר הסעודה ולכן מזכיר של שבת במוצאי‬
‫צריך ביאור‪ ,‬כי ביקנה"ז שני החיובים עכשיו‬ ‫שבת‪ ,‬אמנם גם להיפוך‪ ,‬באכל בע"ש ומברך‬
‫וזהו המטבע שתקנו חכמים ומשא"כ‬ ‫בהמ"ז בליל שבת ג"כ מזכיר רצה‪ ,‬מכיון‬
‫בנד"ד‪ .‬והפמ"ג כותב שאם שכח אחד‬ ‫שעכשיו זה וודאי שבת ואסור במלאכה‪ ,‬ושני‬
‫משניהם אינו חוזר‪ ,‬כלומר אם מיירי משבת‬ ‫הטעמים הם אמת ודלא כשיטת הרא"ש‬
‫ליו"ט‪ ,‬כי בר"ח הרי אינו חוזר‪ ,‬וסברתו היא‬ ‫שזה דומה לתפילה ויתכן שזהו כוונת הט"ז‪.‬‬
‫כי מידי ספק לא נפקא‪ ,‬ומשמע מדבריו‬ ‫ואם נאמר כן בהבנת הט"ז‪ ,‬יוצא שגם לפי‬
‫שאם שכח שניהם צריך לחזור ולברך‪ ,‬אולם‬ ‫המחבר אין כאן ספק‪ ,‬אלא בשני האופנים‬
‫לפי המ"א אם אכל גם בלילה צריך לחזור‬ ‫צריך להזכיר של שבת מדינא‪ ,‬ונ"מ אם‬
‫רק אם לא הזכיר של יו"ט‪ .‬וראיתי במקור‬ ‫שכח‪ ,‬שיתכן שיצטרך לחזור ולברך‪ ,‬אולם‬
‫חיים שמחלק בין שבת לר"ח‪ .‬שבשבת‪ ,‬מכיון‬
‫שעדיין לא הבדיל על הכוס וגם אינו אומר‬ ‫בזה יש לעיין‪.‬‬
‫ואת יום השבת הזה‪ ,‬ורק השבת הזה ולכן‬
‫יכול לומר רצה‪ ,‬ומשא"כ בר"ח שאומר ביום‬ ‫אולם הרא"ש בפסחים בפרק ע"פ סי' ז'‬
‫ר"ח הזה‪ ,‬ולכן אם לא בירך עד מוצאי ר"ח‬
‫אינו מזכיר‪ ,‬ומשא"כ בחנוכה ופורים שאין‬ ‫מצדד לומר‪ ,‬דאולי התוספתא מיירי‬
‫בו שום בקשה רק הזכרת הנס וודאי טוב‬ ‫שאכל גם בשבת‪ ,‬וכנראה שזהו המחלוקת‬
‫מנהג העולם להזכיר תוך הלילה ואפילו אם‬ ‫המחבר והרמ"א הנ"ל‪ ,‬אמנם באופן שחל‬
‫כבר התפלל ערבית‪ ,‬יעויין עוד מה שכתב‬ ‫יו"ט או ר"ח במו"ש‪ ,‬לכאורה יוצא שלפי‬
‫בזה‪ .‬ויש לעיין היטב שם והדברים אינם‬ ‫הרמ"א שהולכים לפי זמן האכילה‪ ,‬וא"כ‬
‫באופן שלא אכל בלילה מזכיר רק של שבת‪.‬‬
‫ברורים כל הצורך‪.‬‬ ‫אמנם לפי המחבר יש להסתפק הן לדעת‬
‫הט"ז והן לדעת המ"א‪ ,‬אמנם אם אכל גם‬
‫ויש להעיר‪ ,‬דכל הנידון הוא בפורים‬ ‫בלילה לכאורה היה צריך להיות שיזכיר של‬
‫שניהם‪ ,‬אמנם כאן יש שאלה של תרתי‬
‫דמוקפים‪ ,‬אבל בפורים דפרזים‬ ‫דסתרי‪ ,‬ובזה דעת המ"א דמכיון שפסק של‬
‫מסתבר דלכו"ע אפילו אם לא בירך עד כמה‬ ‫הרמ"א זה הרי שנוי במחלוקת‪ ,‬ולכן עדיף‬
‫שעות בתוך הלילה‪ ,‬דהרי שם פורים עליו‪,‬‬ ‫להזכיר של ר"ח וק"ו של יו"ט‪ ,‬ומשא"כ‬
‫ואפילו אם הזכיר בתפילה לא הוי הפסק‬ ‫בחנוכה דאינו אלא רשות‪ ,‬וגם פורים דעיקר‬
‫וכמבואר בפוסקים‪ ,‬ואפילו אם חל פורים‬ ‫סעודת פורים הוא ביום‪ .‬והט"ז מביא בזה‬
‫דפרזים בע"ש ולא בירך עד הלילה מסתבר‬ ‫מחלוקת אחרונים‪ ,‬כי דעת הב"ח שמזכיר‬
‫שיכול להזכיר את שניהם‪ ,‬כי כאן זה לא‬ ‫של שבת קשה מהתוספתא‪ .‬ובעמק ברכה‬
‫פוסק שמזכיר של עכשיו‪ ,‬אמנם הט"ז עצמו‬
‫תרתי דסתרי‪.‬‬

‫שמחה צא‬ ‫סימן יט‬ ‫אמרי‬

‫באמצע סעודת פורים‪ ,‬וכן ראיתי בבאר‬ ‫ולענין הלכה‪ ,‬יעויין במשנ"ב ובביה"ל בסי'‬
‫היטב בשם הלק"ט דאם כבר נתעכל המזון‬
‫מה שאכל בשבת‪ ,‬בוודאי דאינו צריך להזכיר‬ ‫קפ"ח פרטי הדינים‪ ,‬וכן באופן‬
‫של שבת‪ ,‬אולם בסברא הדבר אינו מוכרח‪.‬‬
‫ששכח‪ .‬ומה שכתבנו לעיל יעויין שם היטב‬

‫מה שכתב בזה‪ ,‬וכן לעניין אם התפלל ערבית‬

‫שמחה‬ ‫סימן כ‬ ‫צב אמרי‬

‫סימן כ‬

‫בדין הפסק בברכות‬

‫להפסיק לאכול ולשתות מחמת חוב קידוש‬ ‫נשאלת שאלה למעשה‪ ,‬במי שהוצרך‬
‫שמוטל עליו ולכן הוי הפסק‪ ,‬ובפרט על‬
‫הפת שהרי אסור לו לאכול‪ ,‬רק אם מקודם‬ ‫לאכול ביום הכיפורים מפני‬
‫יקדש על היין‪ .‬ועל היין נפסק בשו"ע שאין‬ ‫חשש סכנה כגון מעוברת וכדומה‪ ,‬אבל‬
‫צריך לברך עליו‪ ,‬ואילו על הפת מביא שתי‬ ‫באופן שיספיק לו לאכול פחות פחות‬
‫דעות‪ .‬דעה ראשונה בסתם שצריך לברך‪,‬‬ ‫מכשיעור‪ ,‬וכפי המבואר בשו"ע שבכה"ג יש‬
‫ורק בשם י"א שאין צריך לברך‪ .‬ונידון דידן‬ ‫להקפיד לאכול או לשתות פחות פחות‬
‫יותר דומה לברכת הפת‪ ,‬כי על היין מובן‬ ‫מכשיעור ובהפסק של אכילת פרס כדי שלא‬
‫שאין צריך לברך‪ ,‬כי אדרבה הוא צריך‬ ‫יצטרף לחיוב כרת‪ ,‬האם צריך לברך על כל‬
‫ומוכרח לשתות כדי לקדש ורק מקודם‬
‫להגיד דברים עליו‪ ,‬אבל לעניין ברכת‬ ‫אכילה ושתיה‪.‬‬
‫המוציא הרי אסור לו לאכול עד שיפרוס‬
‫מפה ולקדש ורובץ עליו איסור לאכול לפני‬ ‫וצדדי השאלה הם‪ ,‬דמכיון שהוצרך‬
‫זה‪ ,‬וא"כ שאלה שלפנינו נראה דומה לברכת‬
‫הפת‪ ,‬ובזה הרי דעת השו"ע נוטה שצריך‬ ‫להפסיק כי ביותר מזה לא התירו‬
‫לברך‪ ,‬רק האחרונים פסקו למעשה מפני‬ ‫לו‪ ,‬א"כ מחמת זה הוי הפסק‪ ,‬או מכיון‬
‫ספק ברכות להקל שאין לברך‪ ,‬אולם יתכן‬ ‫שדעתו לאכול שוב כעבור זמן מה‪ ,‬עכ"פ‬
‫שכאן לכו"ע צריך לברך ויתכן גם להיפוך‬ ‫באופן שדעתו בכך‪ ,‬א"כ ממילא אין כאן‬
‫היסח הדעת ולא הוי הפסק‪ .‬ואכתוב מה‬
‫וכפי שיבואר‪.‬‬
‫שנראה לענ"ד‪.‬‬
‫דעת הב"י בזה‬
‫פורס מפה ומקדש ‪ ‬מהו דינו‬
‫ומקודם נבאר סברתם של שני השיטות‪.‬‬ ‫לעניין ברכת הגפן והמוציא‬

‫דהנה הב"י מקשה על הטור‬ ‫בטוש"ע או"ח סי' רע"א מובא שתי‬
‫למה הביא בשם י"א שצריך לברך על היין‬
‫הרי בירושלמי מפורש שאין צריך לברך‪] .‬יש‬ ‫שיטות בדין מי שאכל ושתה‬
‫לעיין היטב במלחמות שמשמע מדבריו‬ ‫מבעוד יום וקידש עליו היום‪ ,‬שהדין הוא‬
‫שבאמת צריך לברך גם בפה"ג לפי‬ ‫שפורס מפה ומקדש‪ .‬ונחלקו בזה הפוסקים‬
‫האם צריך לברך שוב על היין כשמקדש‪,‬‬
‫והאם צריך לברך המוציא כשממשיך לאכול‪.‬‬
‫ומקום הספק הוא‪ ,‬שמכיון שמוכרח‬

‫שמחה צג‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬

‫עכשיו לקחת עוד כוס ולשתות רק בתנאי‬ ‫הירושלמי[‪ .‬ומתרץ בדוחק‪ ,‬דמכיון שהרא"ש‬
‫שיהא לשם קידוש‪ ,‬וא"כ חוזרת כאן סברת‬ ‫מביא שיש מקשים על הרי"ף שפסק שצריך‬
‫הב"י שכמו שהקידוש לא הוי הפסק בין‬ ‫לברך המוציא‪ ,‬מהירושלמי שאין צריך לברך‬
‫ברכת הגפן לשתיה‪ ,‬כמו כן אמרינן שברכת‬ ‫על היין‪ ,‬ואם כי הרא"ש מתרץ קושיא זו‬
‫הגפן ששתו מקודם פוטר הכל רק בתנאי‬ ‫בטוב טעם‪ ,‬אבל מכיון שיש מקשים ומדמים‬
‫שיקדשו קודם‪ .‬והרי המחבר עצמו פוסק‬ ‫זו לזו לכן הביא את זה בשם י"א‪ .‬ושוב מביא‬
‫בזה כהרמב"ם‪ ,‬ואילו בדין השני מה שפורס‬ ‫מהרמב"ם שסובר כן‪ ,‬דהנה הרמב"ם פוסק‬
‫מפה ומקדש פוסק כהירושלמי שאינו צריך‬ ‫בפ"ד מהל' ברכות הל' ח' וז"ל‪ :‬היו שותים‬
‫לחזור ולברך‪ ,‬וא"כ ע"כ כהחילוק הנ"ל‪.‬‬ ‫ואמרו בואו ונקדש קידוש היום או נברך‬
‫ושוב ראיתי כעין חילוק זה שם בלח"מ‪.‬‬ ‫ברכת המזון‪ ,‬נאסר עליהם לשתות עד‬
‫וא"כ נראה ששאלתנו הנ"ל יותר דומה לדין‬ ‫שיברכו או יקדשו‪ ,‬ואם רצו לחזור ולשתות‬
‫של הרמב"ם‪ ,‬מכיון שזה הוי כאילו החליט‬ ‫קודם שיברכו או יקדשו‪ ,‬אף ע"פ שאינם‬
‫בדעתו שהוא מפסיק עכשיו ורק כעבור זמן‬ ‫רשאים‪ ,‬צריכים לברך בורא פה"ג ואח"כ‬
‫יאכל‪ ,‬ועכשיו אסר על עצמו עד שיעבור‬ ‫ישתו וכו'‪ ,‬ודין זה מובא גם בש"ע שם סעי'‬
‫הזמן‪ ,‬כי בדין של הש"ע הרי יכול כבר מיד‬ ‫ה'‪ .‬וא"כ רואים מפורש שבזה שחל עליהם‬
‫לקדש ולאכול וכאן הרי מוכרח הוא לחכות‪,‬‬ ‫חובת קידוש צריך לחזור ולברך ברכת‬
‫וא"כ זה דומה לדין הקודם שהוי כאילו קיבל‬
‫על עצמו שלא לאכול עד שיקדש‪ ,‬וא"כ‬ ‫בפה"ג‪ ,‬אלו דברי הב"י‪.‬‬
‫אפילו למקילים כדעת הי"א המובא בש"ע‪,‬‬
‫יתכן שכאן שאני‪ .‬ורק אם נחלק ונאמר‬ ‫אולם לכאורה ראיתו מהרמב"ם אינו‬
‫להיפוך‪ ,‬שבשאלתנו הוי רק שאלה של זמן‪,‬‬
‫ואע"פ שמתכוון להפסיק בין שתי האכילות‬ ‫מוכרח כל כך‪ ,‬דשאני התם שהרי‬
‫ואינו רוצה שיצטרפו‪ ,‬בכל זאת זמן ממילא‬ ‫גילו דעתם שאינם חפצים להמשיך לשתות‬
‫קאתי ויכול שוב לאכול או לשתות בלי שום‬ ‫עד שיקדשו‪ ,‬וזהו דומה לדין של הב לן‬
‫מעשה‪ ,‬משא"כ בדין של הרמב"ם והש"ע‬ ‫ונברך שכתוב באותו ההלכה‪ ,‬ואם כן הוי‬
‫הרי צריך מעשה של אמירת קידוש‪ ,‬ובדין‬ ‫הפסק גמור ואסור להם לשתות עד‬
‫של הרמב"ם הרי אסר על עצמו במפורש‬ ‫שיקדשו‪ ,‬ולכן כותב אע"פ שאסור להם‬
‫והתכוון להפסיק מלאכול‪ ,‬ואילו כאן זמן‬ ‫לשתות עד שיקדשו שאם שתו צריכים לחזור‬
‫ממילא קאתי‪ .‬ואולם עדיין יש מקום לומר‬ ‫ולברך‪ ,‬כי הרי אסרו על עצמם במפורש‬
‫להיפוך‪ ,‬ששם הרי מתכוון להמשיך ולאכול‬ ‫השתיה עד שיקדשו‪ ,‬אבל בנידון הקודם‪,‬‬
‫ורק בתנאי שיקדש‪ ,‬ואע"פ כן באמירתו הוי‬ ‫שמצידם הרי מוכנים להמשיך ולשתות‪ ,‬רק‬
‫הפסק‪ ,‬וא"כ ק"ו בשאלתנו שבאמת צריך‬ ‫מכיון שחשכה צריך לקדש‪ ,‬וא"כ מכיון שזה‬
‫רק ממילא נאסר להם והרי הם עושים מה‬
‫שמוטל עליהם שלוקחים כוס ומקדשים עליו‪,‬‬
‫וא"כ הרי זה גופא הם צריכים לעשות‬

‫שמחה‬ ‫סימן כ‬ ‫צד אמרי‬

‫קידוש אי"צ לברך‪ .‬ויעויין שנחלקו הרמב"ם‬ ‫להפסיק כדי שיחשב שני אכילות נפרדות‬
‫והראב"ד‪ ,‬ויעויין בזה במ"ב ובשעה"צ שם‬ ‫וגם כוונתו היא כן‪ ,‬לכן יתכן לומר שזה הוי‬
‫ובט"ז‪ .‬וא"כ שוב יתכן בשאלתנו יותר דומה‬
‫לקידוש שמוכרח להפסיק מיד ואסור לו‬ ‫הפסק גמור‪ ,‬וצ"ע בכל זה‪.‬‬
‫להמשיך ולאכול‪ ,‬וא"כ מסתבר שצריך לברך‪,‬‬
‫ואינו דומה למה שהבאנו בשם אחרונים שעל‬ ‫שיטת הרמב"ם בקידוש והבדלה‬
‫הכוס קידוש גופא אין צריך לחזור ולברך‪ ,‬כי‬
‫הרי מיירי מבעוד יום ולכן סוברים שבכה"ג‬ ‫והנה בדין זה של הרמב"ם‪ ,‬מצינו לרמב"ם‬
‫דומה להבדלה‪ ,‬ומשא"כ כאן דומה לדין של‬
‫המוציא‪ ,‬ועוד יותר מזה ששם מכיון שהוא‬ ‫עצמו באותה הלכה שמחלק בין‬
‫רוצה להמשיך ולאכול ומיד שהוא מקדש‬ ‫קידוש להבדלה‪ ,‬שבכה"ג בהבדלה אם אמרו‬
‫יכול לאכול ולכן ס"ל לשיטה זו שלא הוי‬ ‫בואו ונבדיל אין צריכים לחזור ולברך‪ ,‬ועיין‬
‫הפסק‪ ,‬אבל כאן שהוא מוכרח לחכות זה‬ ‫שם בהשגות הראב"ד שחולק בזה‪ .‬ובכ"מ‬
‫אחרת‪ .‬ומה שהמ"ב מביא בשם הט"ז‬ ‫הסביר שם דעת הרמב"ם על פי הגמ'‬
‫שהאיסור לבד לא הוי הפסק‪ ,‬זהו רק באופן‬ ‫ששבת קובעת לקידוש ואינה קובעת‬
‫שלא התכוון להפסיק‪ ,‬אבל בשאלתנו שהוא‬ ‫להבדלה‪ ,‬והרי מטעם זה אסור לשתות קודם‬
‫מתכוון להפסיק בין שתי האכילות ושיקרא‬ ‫קידוש ומותר לשתות מים קודם הבדלה‬
‫שתי אכילות נפרדות‪ ,‬יתכן ששאני‪ .‬ורק אם‬ ‫וכמבואר בראשונים‪ ,‬וזה דומה לאמצע‬
‫נאמר להיפוך שזמן ממילא קאתי וכנ"ל‪ ,‬וגם‬ ‫האכילה‪ ,‬שהרי קי"ל שאפילו אם חשכה אין‬
‫באופן שהוא רק אכל ולא שתה הרי מותר‬ ‫צריך להבדיל ויכול להמשיך לאכול ולשתות‪,‬‬
‫לו לשתות מיד כי אכילה ושתיה אינן‬ ‫וכן הרי מיירי שם‪ ,‬ולכן בזה שאמר בואו‬
‫מצטרפים‪ ,‬אולם סוף סוף אחרי השתיה‬ ‫ונבדיל לא גרע‪ ,‬משא"כ בקידוש בזה שאמר‬
‫צריך שוב לחכות על השתיה ועל האכילה‬ ‫בואו ונקדש הרי קיבל על עצמו כל דיני‬
‫וא"כ יתכן ששאני‪] ,‬ויש לעיין בש"ע הרב‬ ‫קידוש‪ ,‬וזה מכיון שהרי יצטרך בוודאי‬
‫בסי' רע"א שביאר היטב שיטות אלו‬ ‫להפסיק כשיחשיך ולכן חל עליו כל דיני‬
‫קידוש‪ ,‬ומשא"כ בהבדלה שאין צריך להפסיק‬
‫והדברים הם קרובים[‪.‬‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬ולכן סובר הרמב"ם שבאמירתו לא‬
‫מעלה ולא מוריד‪ ,‬רק בזה סובר הראב"ד‬
‫היוצא מדברינו הוא‪ ,‬שבאופן שאסור לו‬ ‫שאמירה שאני‪ .‬וכן מבואר שם במ"ב בסי'‬
‫רצ"ט בשם האחרונים לבאר סברת‬
‫לאכול מחמת חובת קידוש‬ ‫מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בזה‪ ,‬ודעת‬
‫וכדומה‪ ,‬יש מחלוקת הפוסקים אי הוי‬ ‫הש"ע נוטה כהרמב"ם ועיין שם פרטי‬
‫הפסק והיסח הדעת‪ .‬ויתכן שאפילו לסוברים‬ ‫הדינים‪ .‬יעויין במג"א שסובר שהדין של‬
‫שלא הוי היסח הדעת‪ ,‬בכאן שאני‪ ,‬כי כאן‬ ‫סעי' ה' שצריך לברך הוא רק על הכוס‬
‫שאינו של קידוש‪ ,‬אולם על הכוס של גוף‬

‫שמחה צה‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬

‫שהארכנו מקודם‪ ,‬והן מהדין של ד' כוסות‪.‬‬ ‫כל הכוונה היא להפסיק בין שתי האכילות‪.‬‬
‫ומקודם מביא דברי הט"ז בסי' רע"א‬ ‫ויתכן גם להיפוך‪ ,‬שאפילו אם נסבור שצריך‬
‫שמסביר דעת הסוברים הנ"ל שצריך לברך‬ ‫לברך‪ ,‬ובפרט באומר בואו ונקדש כי שם‬
‫ברכת המוציא‪ ,‬ומביא את לשונו של הרא"ש‬ ‫צריך אמירת דברים ומכיון שנאסר עליו עד‬
‫לחלק בין ברכת היין לבין ברכת המוציא‪,‬‬ ‫שיקדש לכן הוי הפסק‪ ,‬אבל כאן שזמן‬
‫וז"ל‪ :‬דוודאי איסור האכילה גורם לקידוש‬ ‫ממילא קאתי יתכן שלא הוי הפסק‪ ,‬והדעת‬
‫דהוי הפסק להצריך המוציא‪ ,‬אבל בורא פרי‬
‫הגפן שהוא גורם הקידוש בשביל איסור‬ ‫נוטה כהצד הראשון‪.‬‬
‫שתיה לא הוי הפסק‪ ,‬עכ"ל של הרא"ש‪.‬‬
‫ומסביר הט"ז את דבריו‪ ,‬דאע"ג דשתיה‬ ‫בדין של ארבע כוסות‬
‫אסור כמו אכילה‪ ,‬מ"מ תרתי בעי‪ ,‬שיהא‬
‫איסור אכילה וגם עביד מעשה הפסק‬ ‫ועתה נפן להביא עוד ראיה לשאלתנו‪.‬‬
‫דעשה קידוש‪ ,‬משא"כ ביין דאין בו אלא‬
‫איסור לחוד‪ ,‬שהרי בשעה שיש לו לברך‬ ‫דהנה הראשונים נחלקו בדין של‬
‫בפה"ג מחמת הקידוש עדיין לא אמר‬ ‫ארבע כוסות‪ ,‬האם צריך לברך על כל כוס‬
‫הקידוש‪ ,‬ולכן אין כאן עדיין הפסק שיצטרך‬ ‫וכוס או רק על ראשון ושלישי‪ .‬המחבר פסק‬
‫לברך מחמת זה‪ ,‬משא"כ בברכת הלחם‬ ‫שרק על כוס ראשון ושלישי‪ .‬והרמ"א כותב‬
‫שזמנו אחר הקידוש‪ ,‬וס"ל לרא"ש דהקידוש‬ ‫שהמנהג הוא לברך על כל כוס וכוס‪ .‬והנה‬
‫הוי סילוק על מה שאכל כבר‪ ,‬כיון שאסור‬ ‫דעת המחבר היא‪ ,‬דמכיון שדעתו שוב‬
‫לשתות‪ ,‬אע"פ שאסור לשתות באמצע‬
‫לאכול עד שיקדש‪.‬‬ ‫ההגדה והלל‪ ,‬בכל זאת לא הוי הפסק‪ ,‬וא"כ‬
‫הוא הדין בנד"ד‪ .‬ולרמ"א שצריך לברך על‬
‫ומסיים הט"ז‪ ,‬דלא קשה מהמבואר בסי'‬ ‫כל כוס וכוס אע"פ שדעתו לשתות‪ ,‬דמ"מ‬
‫השהיות מחלקות‪ ,‬וא"כ ה"ה כאן‪ .‬וא"כ‬
‫קע"ח דתפילה באמצע הסעודה‬ ‫יוצא לכאורה ששאלתנו תלויה בשתי הדעות‬
‫לא הוי הפסק‪ ,‬דהכא בקידוש וודאי יש‬ ‫הנ"ל‪ .‬אולם יתכן שדבר זה תלוי בהסברת‬
‫איסור כשהגיע העת‪ ,‬והוא מוכרח לעשות‬ ‫השיטות הנ"ל‪ ,‬וכבר האריכו בזה מפרשי‬
‫מעשה של קידוש‪ ,‬משא"כ בתפילה אף‬ ‫השו"ע‪ ,‬ואאמו"ר זצ"ל במנחת שלמה חלק‬
‫שעושה מעשה‪ ,‬מ"מ אין איסור אכילה בעת‬
‫ההיא‪ ,‬כי וודאי לא מיירי שממתין עד כלות‬ ‫א' סי' י"ח‪.‬‬
‫היום שלא יהא אפשרות לאכול‪ ,‬עד כאן‬
‫תו"ד הט"ז‪ .‬וכותב המהרש"ם‪ ,‬א"כ משמע‬ ‫דעת המהרש"ם בשאלה הנ"ל‬
‫מדבריו דבאיכא איסור אכילה‪ ,‬כגון שהגיע‬
‫סוף זמן תפילה‪ ,‬הוי הפסק‪ .‬וממשיך‬ ‫ומקודם נביא את דברי המהרש"ם חלק‬
‫המהרש"ם‪ ,‬שהרי דברי הט"ז הם רק לדעה‬
‫ו' סי' ל"ח שדן בשאלה זו ממש‪,‬‬
‫ורוצה לפשוט כן מהדין של המוציא מה‬

‫שמחה‬ ‫סימן כ‬ ‫צו אמרי‬

‫שהכוס לפניו ודעתו לשתות לא הוי הפסק‬ ‫ראשונה‪ ,‬אבל למעשה הרי פוסק כסברא‬
‫והיסח הדעת‪ ,‬עכתו"ד הרא"ש‪ .‬וא"כ‬ ‫שניה מכוח ספק ברכות להקל‪ ,‬וא"כ בנד"ד‬
‫מפורש דלא כהט"ז בהסברו לעניין תפילה‪,‬‬
‫ועיין שם בהגהות שמיישב דבר זה‪ .‬עכ"פ‬ ‫מחמת ספק ברכות יש להקל‪.‬‬
‫יוצא שהרא"ש גופא שסובר לעניין המוציא‬
‫דהוי הפסק‪ ,‬ובכל זאת לעניין ארבע כוסות‬ ‫אולם למעיין בדברי הט"ז בהסבירו את‬

‫סובר דלא הוי הפסק‪.‬‬ ‫דעה השניה זהו מטעם אחר‪ ,‬בגלל‬
‫שכאן לא נאסר עליו האכילה אלא מצד שיש‬
‫וכנראה‪ ,‬שהרא"ש סובר שבאמצע אמירת‬ ‫עליו מניעה מצד דבר אחר דרמיא עליה‬
‫לעשות קידוש‪ ,‬ומאריך שם בהסבר זה‪ .‬וא"כ‬
‫הגדה אין איסור גמור לשתות‪,‬‬ ‫בנד"ד זה לא נקרא מחמת דבר אחר‪ ,‬אלא‬
‫ויש בזה אריכות דברים במלחמות ובבעל‬ ‫יש חיוב עליו להפסיק כדי שלא יצטרפו שתי‬
‫המאור‪ .‬וממשיך במהרש"ם‪ ,‬א"כ לדידן‬ ‫האכילות מחמת הדין של הקל הקל לחיוב‬
‫שנוהגים כהרמ"א שמברכים על כל כוס‬ ‫כרת‪ ,‬וא"כ זה לא נקרא מחמת דבר אחר‪,‬‬
‫וכוס שוב הוי הפסק גם בשאלתנו הנ"ל‪,‬‬ ‫וזהו גם לפי הסברו של הט"ז לחלק בין‬
‫ומסיים‪ ,‬אבל כבר כתב בשו"ת רמ"ז וחכ"צ‬ ‫ברכת היין להמוציא כי תרתי בעי איסור‬
‫דהתם כיון שהמנהג כן מפני שכל אחד‬ ‫אכילה ואמירת דברים ומשא"כ בברכת היין‪,‬‬
‫מצווה בפ"ע כמ"ש הרמ"א‪ ,‬אין בדעתו‬ ‫וא"כ לכאורה גם כאן לא הוי תרתי‪ .‬אולם‬
‫לפטור כוס ב' וליכא ברכה לבטלה וכו'‪,‬‬ ‫נראה‪ ,‬שכאן זה הוי כמו תרתי‪ ,‬כי אסור‬
‫לאכול כדי להפסיק בין שתי האכילות‪,‬‬
‫משא"כ בנ"ד א"צ לברך שנית‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫משא"כ בתפילה או בברכת היין זהו לא כדי‬
‫לחלק ביניהן‪ ,‬אלא בקידוש יש איסור אכילה‬
‫וכמובן שצריך ביאור סוגיא זו‪ ,‬כי מה לי‬ ‫ובתפילה יש רק אמירת דברים‪ .‬יעויין היטב‬

‫אם כל אחד מצווה בפ"ע‪ ,‬הרי‬ ‫שם בגר"ז וזה נוטה לדברינו‪.‬‬
‫בפשטות זו לא ברכת המצוות אלא ברכת‬
‫הנהנין גרידא‪ ,‬וכבר האריך בזה במנחת‬ ‫אולם המהרש"ם שם מקשה על הט"ז‬
‫שלמה הנ"ל‪ .‬וגם למעשה אנו נוהגים‬
‫להיפוך מסברת הרא"ש‪ ,‬שבברכת המוציא‬ ‫מדברי הרא"ש גופא בפרק ערבי‬
‫אין מברכין ובארבע כוסות מברכין‪ ,‬ואם כי‬ ‫פסחים סי' כ"ד‪ ,‬בהסבירו שם את שיטתו‬
‫כותב המהרש"ם בשם האחרונים שבכה"ג‬ ‫שבד' כוסות אין צריך לברך על כל כוס‬
‫אין בדעתו לפטור כוס ב'‪ ,‬אולם הא גופא‬ ‫וכוס ולא דמי להב לן ונברך‪ ,‬דשאני התם‬
‫צריך ביאור אם מותר לעשות כן לכתחילה‪,‬‬ ‫דהוי היסח הדעת וסילוק על מה שאכל‬
‫וכבר האריך בכל זה במנחת שלמה הנ"ל‪,‬‬ ‫ושתה‪ ,‬אבל בתפילה‪ ,‬אפילו הגיע זמן‬
‫וא"כ שוב יש לדון האם שאלה הנ"ל דומה‬ ‫המנחה ואין לו שהות לגמור סעודתו‬
‫ולהתפלל וכו' אפ"ה לא הוי הפסק‪ ,‬וגם‬
‫לברכת המוציא או לד' כוסות‪.‬‬ ‫בין שלישי לרביעי אע"ג דאסור לשתות‪ ,‬כיון‬

‫שמחה צז‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬

‫ראשון לשני מותר לשתות‪ ,‬וכדכתב הרא"ש‬ ‫מחלוקת הפוסקים האם צריך‬
‫בזה להקשות על הרי"ף‪ ,‬ואם כן אם נאמר‬ ‫לברך על כל כוס וכוס‬
‫שמותר לשתות בין הכוסות‪ ,‬ובאופן ששותה‬
‫סתם לא מוזכר שצריך לברך‪ ,‬וא"כ לא גרע‬ ‫וצריך לבאר סוגיא זו היטב‪ .‬שיטת הרי"ף‬
‫הכוס השני שמחויב לשתות וק"ו הוא שאין‬
‫צריך לברך‪ ,‬רק הרא"ש מוסיף שאפילו בין‬ ‫היא שצריך לברך על כל כוס וכוס‪,‬‬
‫שלישי לרביעי שאסור לשתות אבל מכיון‬ ‫וז"ל‪ :‬ואמרי רבוואתא הואיל וכל אחד ואחד‬
‫שהכוס לפניו ודעתו לשתות לא הוי הלולה‬ ‫מצווה בפני עצמו הוא‪ ,‬ברכינן בפה"ג אכל‬
‫הפסק‪ ,‬ולא דמי להב לן ונברך וכנ"ל‪ ,‬והבעל‬ ‫כסא וכסא‪ ,‬ומביא את הגמ' בחולין שר'‬
‫המאור מוסיף שהרי"ף לשיטתו בברכת‬ ‫יהודה סובר שאם יש לו לשחוט חיה ועוף‪,‬‬
‫המוציא כהשיטות שצריך לברך‪ .‬ואם כי יש‬ ‫שוחט את החיה ומכסה את דמה ואח"כ‬
‫לחלק בין הדברים כי בהמוציא יש הרי איסור‬ ‫ישחוט את העוף‪ ,‬ומ"מ אינו מברך אלא‬
‫ברכה אחת‪ ,‬ואינו דומה להב לן ונברך שאם‬
‫גמור לאכול לאכול ולשתות לפני קידוש‪.‬‬ ‫רוצה לשתות צריך לברך‪ ,‬והכא לא אמרינן‬
‫דהכסוי הוי הפסק‪ ,‬דהתם מישתא וברוכיה‬
‫והנה מה שהבעל המאור והרא"ש הקשו‬ ‫בהדי הדדי לא אפשר‪ ,‬הכא אפשר בשחיטה‬
‫בחדא ידא ומכסי בחדא ידא‪ .‬ומסיים‪ ,‬דכי‬
‫מזה שמותר עכ"פ לשתות ביו כוס‬ ‫היכי דאמרינן דכיון דלא אפשר למשתי‬
‫ראשון לשני‪ ,‬בזה הרמב"ן במלחמות חולק‬ ‫וברוכי בהדי הדדי הוי הפסק‪ ,‬הכי נמי כיון‬
‫שאסור לשתות‪ ,‬ואפילו לפי הרא"ש שכותב‬ ‫דלא אפשר למיקרי ולמישתי בהדי הדדי‬
‫מפורש שמותר לשתות‪ ,‬צ"ל שהרי סוף סוף‬ ‫צריך לחזור ולברך אחרי ההגדה ואחרי הלל‬
‫הרי תקנו חז"ל שלא לשתותם בבת אחת‪,‬‬
‫וא"כ רצו חז"ל בזה שיהא נחשב לשתי שתיות‬ ‫בורא פה"ג‪ ,‬עכת"ד‪.‬‬
‫חלוקות כדי שיהא ניכר שיש מצווה של‬
‫ארבע כוסות‪ ,‬וכלשון הגמרא שכל חד מצווה‬ ‫והבעל המאור והרא"ש נחלקו עליו‪,‬‬
‫באפי נפשיה הוא‪ ,‬וא"כ אם נאמר שזו היא‬
‫סברת הרי"ף‪ ,‬וא"כ אנו שנוהגים כן וכפי‬ ‫והרמב"ן מיישבו‪ .‬ותוכן קושיית‬
‫שכתב הרמ"א‪ ,‬וא"כ בשאלתנו הנ"ל הרי זה‬ ‫בעל המאור והרא"ש היא‪ ,‬דשאני ברכת‬
‫ממש דומה כי זה כאן יש ענין שיהא נחשב‬ ‫המזון שזה סילוק אכילה ולכן הוי הפסקה‬
‫בזה שאי אפשר למישתי ולברוכי בהדי הדדי‪,‬‬
‫כשתי אכילות נפרדות‪.‬‬ ‫אבל באמירת ההגדה אין כאן שום הפסקה‪,‬‬
‫כי אם רוצה לשתות בתוך ההגדה הרשות‬
‫ועכשיו נבאר שיטת הרמב"ן במלחמות‬ ‫בידו‪ ,‬כדתנן בין הכוסות הללו אם רצה‬
‫לשתות ישתה‪ .‬ומה שכתב הבעל המאור שבין‬
‫ויהא נפק"מ לשאלתנו‪ .‬ראשית‪,‬‬ ‫הכוסות מותר לשתות‪ ,‬כבר הקשו עליו‪,‬‬
‫הוא חולק בעיקר על בעל המאור‪ ,‬כי אפילו‬ ‫שהרי בין כוס שלישי לרביעי הרי מפורש‬
‫שמותר לשתות בין כוס ראשון לשני אבל‬ ‫במשנה שאסור לשתות‪ ,‬אמנם‪ ,‬הרי בין כוס‬
‫באמצע ההגדה מסתבר שאסור לשתות‪,‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן כ‬ ‫צח אמרי‬

‫וראיתי בחק יעקב שתמה על הרמ"א‪ ,‬ועל‬ ‫ובפרט בברכת אשר גאלנו‪ ,‬ובעיקר מוסיף‬
‫להסביר ותוכן דבריו הוא‪ ,‬שמכיון שחובה‬
‫המ"א שמסביר דברי הרמ"א בגלל‬ ‫עליו להפסיק ביניהם ונחשב למצווה אחרת‪,‬‬
‫שזה מצווה‪ ,‬הרי גם בפורס מפה ומקדש יש‬ ‫ושתיהם מצוות שחובה להפסיק ביניהם והוא‬
‫עליו חובה ומצווה לקדש‪ ,‬ובכל זאת פסק‬ ‫מחויב לעשות את שתי המצוות‪ ,‬וזה שבברכת‬
‫הש"ע שבכה"ג אין צריך לברך על היין‪.‬‬ ‫המזון הוי הפסק אין הטעם בגלל סילוק‬
‫אולם בזה אפשר לחלק ולומר‪ ,‬כי בשלמא‬ ‫סעודה‪ ,‬אלא ברכת המזון הוא הפסק כי אין‬
‫בארבע כוסות זהו מצווה חדשה והכוונה‬ ‫שייכות לשתיה של אחר ברכת המזון לשתיה‬
‫היא גם כן לחלק ביניהן ואסור לשתות‬ ‫שלפני כן‪ ,‬וגם מחויב הוא לברך ברכת המזון‬
‫באמצע‪ ,‬אבל כאן אדרבה הרי הוא צריך‬ ‫ואסור לו לשתות באמצע לכן הוי הפסק‪.‬‬
‫עכשיו לשתות יין ולקדש עליו רק בתנאי‬ ‫והיוצא מדבריו הוא‪ ,‬שבזה עצמו שאסור‬
‫שיקדש עליו‪ ,‬רק אולי קושייתו היא על לשונו‬ ‫לשתות לא מהוי סיבה מספיק שיהא הפסק‪,‬‬
‫של המ"א שכותב רק את הטעם של מצווה‪,‬‬ ‫אלא מכיון שבנוסף לזה חז"ל רצו שיהא‬
‫וא"כ מקשה יפה מזה שגם בפורס מפה הא‬ ‫הפסק ביניהם והוא מחויב לעשותם‪ ,‬א"כ כך‬
‫מצווה היא עכ"פ‪ ,‬אבל על הרמ"א לא קשה‪,‬‬ ‫היתה התקנה שיש כאן הפסק גמור והטילו‬
‫ורק לעניין המוציא יש שיטות הסוברות‬ ‫ברכה מיוחדת על כל כוס וכוס שהוא מחויב‬
‫שצריך לברך‪ .‬וגם בזה אפשר להבין דעת‬ ‫לעשות‪ ,‬וא"כ בנד"ד שאין מחויב לשתות‬
‫הסוברים שאין צריך‪ ,‬כי יכול להמשיך ולאכול‬ ‫ולאכול ורק יש איסור של אכילה ושתיה בבת‬
‫ובתנאי שיקדש אבל לא נתכוונו כלל להפסיק‬
‫ביניהן‪ ,‬ואילו כאן אסור לו לשתות כדי‬ ‫אחת א"כ יתכן שלא הוי הפסק‪.‬‬
‫שיקרא ארבע כוסות‪ ,‬אולם מצד שני שם‬
‫שאני שאסור לו לאכול‪ .‬יש לעיין היטב בחק‬ ‫אולם חוץ ממה שצריך להבין סברת‬
‫יעקב‪ ,‬ועיקר קושייתו היא‪ ,‬דלמה פסק‬
‫השו"ע שגם בע"פ בפורס מפה דינו כמו‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬שמה הבדל יש אם יש‬
‫בע"ש‪ .‬ויש לעיין בתרוצנו אם זה שייך גם‬ ‫חיוב או לא‪ ,‬והרי אדרבה אם הוא מחויב‬
‫זהו פחות הפסק‪ ,‬וזה יבואר בהמשך‪ .‬אבל‬
‫על ע"פ כי לכאורה גם בזה מיושב‪.‬‬ ‫עדיין אפשר לחלק ולומר שבארבע כוסות‬
‫זהו רק כדי שיהא ניכר שזה ארבע כוסות‪,‬‬
‫סברת אאמו"ר זצ"ל )הובא‬ ‫ומספיק שיאמר באמצע ההגדה והעיקר‬
‫במנחת שלמה(‬ ‫הוא שלא יהא בבת אחת‪ ,‬אבל כאן צריך‬
‫ממש הפסק של זמן מסוים ולא רק באמירת‬
‫והנה בעיקר מחלוקת הראשונים‪ ,‬יש בזה‬ ‫דברים‪ ,‬א"כ יתכן ששאני‪ ,‬ועדיין אפשר‬
‫לומר שיצטרך לברך‪ .‬אולם מלשונו של‬
‫במנחת שלמה הנ"ל אריכות דברים‪,‬‬ ‫הרמב"ן נראה שעיקר הסברא היא‪ ,‬מכיון‬
‫ומכיון שהדבר נוגע גם לשאלתנו‪ ,‬לכן אביא‬
‫כאן חלק מעיקרי הדברים ובקיצור לשון‪.‬‬ ‫שזה מצווה וחובה עליו וצ"ע‪.‬‬

‫שמחה צט‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬

‫לומר שאמירת ההגדה הוי הפסק‪ ,‬כי הרי‬ ‫דיש לחקור בהא דחייבו חכמים להפסיק בין‬
‫הטעם של אמירה זו כדי שיהא ניכר בכך‬ ‫הכוסות באמירת הגדה והלל‪ ,‬אם הטעם‬
‫שכל כוס היא מצווה בפני עצמה‪ ,‬משא"כ‬ ‫הוא רק משום שרצו חכמים לעשות סדר‬
‫אם כל הכוסות היו נחשבים למצווה אחת‬ ‫שווה לכולם‪ ,‬ולכן קבעו שתהא מצווה חשובה‬
‫אז אמרינן דאמירת ההגדה לא חשיבי כלל‬ ‫בין כוס לכוס‪ ,‬והקפידו על סדר זה עד כדי‬
‫הפסק‪ ,‬כי זה רק מצווה בעלמא‪ ,‬וכמו‬ ‫כך שאם שתאן בבת אחת לא יצאו‪ ,‬אבל לא‬
‫בתפילה‪ .‬ומה שמוסיף הרמב"ן דמיד שמזגו‬ ‫נתכוונו כלל להפסיק ביניהם‪ .‬או נאמר‬
‫כוס שני נאסר בשתייה עד אחר אמירת‬ ‫שהעיקר הוא רק כדי לעשות הפסק בין כוס‬
‫הגדה‪ ,‬הכוונה דאם לאו שרצו חכמים‬ ‫אחד לשני‪ ,‬משום דהרי חשיב טפי דרך‬
‫לעשות בכך הפסק בין כוס לכוס‪ ,‬היה‬ ‫חירות וגם שיהא ניכר שזה ארבע שתיות‬
‫מודה בזה הרמב"ן שמותר לאכול באמצע‬
‫ההגדה‪ ,‬ואילו בעל המאור סובר דאע"פ‬ ‫כנגד ארבע לשונות של גאולה‪.‬‬
‫שזה מצווה בפני עצמה וצריך להפסיק‬
‫באמצע באמירת דברים‪ ,‬מ"מ אין דומה‬ ‫ואם נאמר כהצד הראשון‪ ,‬ברור דאע"ג‬
‫עדיין לבהמ"ז שכל עיקרו הוא סילוק‬
‫סעודה‪ ,‬ומשא"כ כאן‪ .‬ומביא ראיה לזה מזה‬ ‫דמישתי וברוכי בהדי הדדי אי אפשר‬
‫שמותר לשתות באמצע אמירת ההגדה ורק‬ ‫מ"מ אין זה חשיב כלל הפסק‪ ,‬שהרי היין‬
‫באמצע ברכת אשר גאלנו אסור להפסיק‪,‬‬ ‫על השולחן ודעתו וודאי לשתות‪ .‬משא"כ‬
‫וגם מה שאסור לשתות בין כוס שלישי‬ ‫לצד השני של החקירה הרי זה דומה לברכת‬
‫לרביעי הרי מבואר שזה רק משום חשש‬ ‫המזון‪ ,‬ואמרינן כיון דמישתי וברוכי בהדי‬
‫שכרות‪ ,‬וא"כ מוכח מזה דאין זה כדי‬ ‫הדדי אי אפשר שפיר חשוב הפסק‪ ,‬ןלזאת‬
‫נתכוון המלחמות במ"ש לחלק בין הפסקת‬
‫לעשות סילוק והפסק‪ ,‬עכתו"ד‪.‬‬ ‫רשות לחובה ]שכתבנו לעיל שזה לא מובן[‪,‬‬
‫דכיון שמחויב הוא להפסיק לכן הרי זה‬
‫בגדר של ברכת פה"ג בקידוש‬ ‫דומה לבהמ"ז דחשיב ג"כ סילוק והפסק‪,‬‬
‫וד' כוסות‬ ‫משא"כ בתפילה אפילו אם אין שהות‬
‫להתפלל ומחויב להפסיק באמצע הסעודה‬
‫וא"כ שוב בשאלתנו הנ"ל שהכוונה היא‬ ‫מ"מ עיקר התפילה אינה חובה באמצע‬
‫הסעודה‪ ,‬ולכן אין זה חשיב הפסק כי זה‬
‫להפסיק ממש בין שתי האכילות‬
‫צריך להיות לכו"ע הפסק‪ ,‬וק"ו הוא מהתם‬ ‫רק חובת התפילה בעלמא‪.‬‬
‫שדעתו לשתות עוד כוס כי הרי הוא מחוייב‬
‫ובכל זאת הוי הפסק כי חז"ל רצו שיהא‬ ‫ועכשיו מובן דברי הרי"ף שכותב בגלל‬
‫הפסק ממש ביניהם וכנ"ל‪ ,‬רק בעל המאור‬
‫חולק וסובר שחז"ל לא התכוונו ממש לחלק‬ ‫שכל כוס וכוס הוי מצווה בפני‬
‫עצמה‪ ,‬דהכוונה היא כך‪ ,‬דרק אם כל אחת‬
‫מהכוסות היא מצווה בפני עצמה מסתבר‬

‫שמחה‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬ ‫ק‬

‫ברורה תע"א ס"ק כ"א‪ ,‬וצ"ע בכל זה‪.‬‬ ‫ביניהם‪ ,‬אבל כאן שהכוונה היא להפסיק‬
‫ויעויין לעיל מה שהבאנו מהחק יעקב‪.‬‬ ‫ממש וכנ"ל גם הבעל המאור יודה שצריך‬
‫שוב לברך‪ .‬אולם בעצם שיטת הרי"ף‬
‫וראיתי בהגהות רעק"א שמביא‬ ‫והרמב"ן ושאנו נוהגים כמותו‪ ,‬רואים‬
‫ברא"ש שהבין ברי"ף שעיקר הטעם הוא‬
‫מהמרדכי וז"ל‪ :‬דכיון דכל‬ ‫כפשוטו מפני שכל כוס וכוס הוי מצווה‬
‫חד למילתי אתקין‪ ,‬מסיח דעתו ממנו עד‬ ‫בפ"ע‪ ,‬וכו כתוב במג"א‪ ,‬וכפשוטו אין לזה‬
‫שיגיע זמנו‪ .‬וביותר מפורש בט"ז‪ ,‬דכיון‬ ‫שום הסבר וכמו שהקשה הרא"ש שהמצווה‬
‫דחכמים תיקנו ד' כוסות הוי כמתנה בפי'‬ ‫אינה מזקקת לברכה כי זה רק ברכת הנהנין‬
‫בשעת ברכה שאין בדעתו לשתות מחמת‬ ‫גרידא‪ ,‬ורק אם נאמר ונחדש מכוח זה וכמו‬
‫ברכה זו אלא כוס זה‪ ,‬וכיון שצריך לכוס‬ ‫שכתב אאמו"ר שם שהמצווה מחייבת ברכה‬
‫אחר חייב לברך עליו‪ ,‬וראיתי בפמ"ג‬ ‫חדשה‪ ,‬ונאמר שברכת הגפן הוי כעין ברכת‬
‫שמביא כן מהיש"ש בחולין‪ ,‬וא"כ שוב אין‬ ‫המצוות שמשבח לה' על שהמציא לו יין‬
‫כאן ראיה לשאלתנו הנ"ל‪ .‬ובעיקר הסברא‬ ‫לקיים המצווה של ארבע כוסות‪] ,‬ובדומה‬
‫הנ"ל יש בזה אריכות דברים במנחת שלמה‬ ‫לזה כתוב בבית מאיר בהל' מילה שלכן‬
‫הנ"ל בהסבירו היטב סברא זו‪ ,‬אלא אם‬ ‫מברכין הגפן בברית מילה ביום הכיפורים‬
‫ננקוט כסברת הט"ז‪ ,‬אם כן גם בנד"ד יש‬ ‫אע"פ שאין טועמים[‪ ,‬וכן ראיתי בשם שבלי‬
‫עצה שיכוון בפירוש שברכתו תפטור רק‬ ‫הלקט‪ ,‬וז"ל‪ :‬אבל לעניין ברכה לפניהם על‬
‫אכילה ושתיה זו ולא של אח"כ‪ ,‬אולם זה‬ ‫כולן מברכין בפה"ג‪ ,‬שכיון שכל אחד ואחד‬
‫תלוי בהבנת דברי הט"ז וכמבואר במנחת‬ ‫טעון שירה בפ"ע אין ראוי לומר שירה בלא‬
‫שלמה הנ"ל‪ .‬ואולי גם בזה אפשר שאם‬ ‫ברכה‪ ,‬כדכתיב ויברכו שם כבודך‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫שהה כדי עיכול‪ ,‬אפשר לצרף דעת המג"א‬ ‫דלפי זה צריך להיות הדין בדין של פורס‬
‫בסי' קפ"ד ס"ק ט' שסובר שצריך לברך‬ ‫מפה ומקדש שיצטרך לברך בפה"ג על‬
‫שוב ברכה ראשונה‪ ,‬ואם כי רבים החולקים‬ ‫המצווה של קידוש‪ ,‬וק"ו הוא מארבע‬
‫עליו‪ ,‬אולם בכה"ג שהדעת נוטה דהוי‬ ‫כוסות‪ ,‬וכבר הקשה אאמו"ר זצ"ל שם‬
‫במנחת שלמה בסי' י"ח‪ ,‬ולעומת זה אם‬
‫הפסק אולי אפשר לסמוך על המג"א‪.‬‬ ‫ננקוט כסברת הרמב"ן שזה מטעם הפסק‪,‬‬
‫אם כן גם בדין של פורס מפה צריך להיות‬
‫הכרעת המהרש"ם בשאלה הנ"ל‬ ‫הדין שאם אכל בערב פסח ושתה יין וחשכה‬
‫עליו‪ ,‬כשפורס מפה ומקדש שלא יצטרך‬
‫ובעיקר שאלה הנ"ל כבר הבאנו‬ ‫לברך בפה"ג אפילו לדידן שנוהגים כהמ"א‬
‫כי כאן עדיין לא היה שום הפסק‪,‬‬
‫מהמהרש"ם מה שפסק‪ ,‬ונביא‬ ‫ובאחרונים אינו מבואר כן וכמבואר במשנה‬
‫מקצת דבריו‪ .‬הוא מסתמך על שו"ת‬
‫הריב"ש בסי' שפ"ד שהוא כותב‪ ,‬ומי איכא‬
‫למימר‪ ,‬דמי שאוכל גבינה ואח"כ רוצה‬

‫שמחה קא‬ ‫סימן כ‬ ‫אמרי‬

‫על שום דבר‪ ,‬ובכל זאת מחוסר זמן לא הוי‬ ‫לאכול בשר שיהא צריך לברך מפני שמחויב‬
‫הפסק‪ ,‬וא"כ ק"ו בשאלתנו הנ"ל‪ .‬ורק אם‬ ‫להפסיק בקינוח הפה והדחה בינתיים‪ ,‬עכ"ל‬
‫נחלק בדוחק‪ ,‬שכאן רצון חכמים הוא לחלק‬ ‫הריב"ש‪ .‬אולם ראיה זו אפשר לדחות‬
‫ממש בין שתי האכילות‪ ,‬אולם בנדון‬ ‫בתרתי‪ ,‬כי שם זה דבר קל שצריך קינוח‬
‫דהפמ"ג עדיין לא אכל כלל ובכל זאת לא‬ ‫והדחה וגם שאר דברים הרי מותר לאכול‪,‬‬
‫הוי הפסק וא"כ יש כאן ראיה לנד"ד‪.‬‬ ‫ובפרט דברים שברכתם שהכל שיפטר בברכת‬
‫ובסוף דבריו מביא מהבעל שואל ומשיב שדן‬
‫הגבינה‪ ,‬וא"כ אין כאן הפסק גמור‪.‬‬
‫בכעין שאלה זו ופסק שצריך לברך וכו'‪.‬‬
‫אולם אח"כ מביא ראיה ברורה מהפמ"ג‬
‫ומסיים המהרש"ם‪ ,‬שבנ"ד שיושב במקומו‬
‫בא"א סוף סי' ר"ו‪ ,‬שכותב באופן‬
‫ורוצה לאכול או לשתות עוד‪ ,‬אלא‬ ‫שאסור לשתות מים‪ ,‬וכגון בשעת התקופה‬
‫דארי' דאיסורא רבע עליה‪ ,‬ומ"מ אינו‬ ‫או שהוא שרוי בתענית‪ ,‬ובירך‪ ,‬והרי צריך‬
‫מסיח דעתו א"צ לברך שנית‪ ,‬ועכ"פ בכלל‬ ‫לחכות זמן מה עד שיהא מותר לאכול‬
‫ספק ברכות הוא דלהקל‪ ,‬וצ"ע בכל זה אולם‬ ‫ולשתות‪ ,‬ובכל זאת סובר הפמ"ג שזה לא‬
‫הפסק‪ ,‬ואע"פ ששם הברכה עדיין לא חלה‬
‫למעשה כבר הורה זקן‪.‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן כא‬ ‫קב אמרי‬

‫סימן כא‬

‫בענין שינוי מקום לענין ברכה‬

‫בין קידוש במקום סעודה לבין שינוי מקום‬ ‫בגמרא פסחים דף ק ע"ב‪ ,‬אותם בני‬
‫לענין ברכה ראשונה בדין של מפינה לפינה‪,‬‬
‫כי ברי"ף נראה שקידוש במקום סעודה הוא‬ ‫אדם שקידשו בבית הכנסת אמר‬
‫יותר חמור לענין זה מברכה ראשונה‪ ,‬וז"ל‬ ‫רב ידי יין לא יצאו וכו'‪ .‬מבואר בענין זה‬
‫משום דקביעות סעודה לא הוי אלא במקום‬ ‫כמה שיטות‪ ,‬שיטת רב ושמואל הוא דהוי‬
‫סעודה ממש שאין דרך בני אדם לקבוע‬ ‫הפסק ואם רוצה שוב לשתות צריך לחזור‬
‫סעודה בתוך כל הבית‪] ,‬וזהו כמו שכתבנו‬ ‫ולברך‪ ,‬שיטת ר' יוחנן דלא הוי הפסק‪,‬‬
‫מקודם[‪ ,‬אבל לגבי שתיית יין אין אדם‬ ‫ושיטת רב חסדא הוא שטה אמצעית דיש‬
‫מייחד מקום מיוחד בבית לשתייתו‪ ,‬ומסיים‬ ‫חילוק בין דברים הטעונין ברכה לאחריהן‬
‫הלכך בפת ומידי דזן דאדם קובע באכילתן‬ ‫במקומן דאז אין צריך לחזור ולברך ומסביר‬
‫מקום מיוחד‪ ,‬כל ששינהו אפילו מפינה‬ ‫דלקיבעיה קמא הדר‪ ,‬ורב ששת חולק עליו‬
‫וכשיטת רב ושמואל‪ ,‬ונבאר הסבר הדברים‬
‫לפינה צריך שוב לברך‪.‬‬
‫מה שנראה לענ"ד‪.‬‬
‫אולם דברי הר"ן לכאורה תמוה‪ ,‬אם כי‬
‫שיטת ר' יוחנן כנראה שסברתו היא‬
‫מסברא אפשר להבין דבר זה‪ ,‬כי‬
‫קידוש זהו חלק מהסעודה וכלשון הגמ'‬ ‫פשוטה דמכיון שלא היה כאן‬
‫קידוש במקום סעודה‪ ,‬וא"כ זה דין במקום‬ ‫בפועל היסח הדעת‪ ,‬א"כ עצם שינוי המקום‬
‫ולכן אפילו מפנה לפנה תקנו חכמים שהוה‬ ‫לא הוי הפסק‪ ,‬ואילו סברת רב ששת הוא‪,‬‬
‫הפסק‪ ,‬ומשא"כ לענין שינוי מקום לענין‬ ‫וזה גם פשטות רב ושמואל‪ ,‬וכן משמע‬
‫ברכה שזה כמו היסח הדעת וכן ראיתי‬ ‫מהרשב"ם דמכיון שדרכם של בני אדם‬
‫שמביאים סברא זו בשם מהר"ם חלאווה‬ ‫לאכול ולשתות במקום אחד‪ ,‬ולכן מתחלה‬
‫הובא דבריו בביה"ל בד"ה בבית אחד‪,‬‬ ‫קבעו חכמים שהברכה ראשונה תחול רק על‬
‫ועיינתי בדבריו ומשמע שכוונתו הוא שזה‬ ‫אותו מקום או אפילו אותו בית כלומר‬
‫דין מיוחד בקידוש במקום סעודה‪ ,‬וא"כ לא‬ ‫אפילו מחדר לחדר ]ולענין הלכה יש בזה‬
‫קשה כ"כ‪ ,‬אולם מדבריו לקמן משמע שזה‬ ‫מחלוקת ואריכות דברים בביה"ל בענין‬
‫דין בפת‪) ,‬ועיין לקמן בשם רבינו דוד(‪ ,‬וא"כ‬
‫דבריו צע"ג דהרי מסוגיית הגמ' מבואר‬ ‫מחדר לחדר בסי' קע"ח[‪.‬‬
‫להיפוך וכמו שהבאנו משיטת רב חסדא‬
‫ובענין זה צריך להבין את דברי הר"ן בדפי‬

‫הרי"ף בדף כ'‪ ,‬דהר"ן מביא לחלק‬

‫סימן כא שמחה קג‬ ‫אמרי‬

‫הראוני שהב"י הרגיש קצת בזה בדברי הר"ן‬ ‫שאדרבה בפת ומיני דגן שזה דברים‬
‫ומתרץ כנ"ל שזהו רק לפי רב ששת‪] ,‬ועוד‬ ‫הטעונים ברכה במקומן לא הוי שינוי מקום‬
‫אפשר ליישב קצת את דברי הר"ן לפי שיטת‬ ‫הפסק‪ ,‬ואילו שאר הדברים לרוב השיטות‬
‫הר"ן בחידושיו על הש"ס‪ ,‬בענין דברים‬ ‫בגמ' הוי הפסק הן מחדר לחדר וק"ו מבית‬
‫הטעונים ברכה למקומן וזה יבואר אי"ה‬ ‫לבית‪ ,‬וא"כ איך מחלק הר"ן בין יין לפת‬
‫לקמן[ ולהלכה דעת המחבר כשיטת רב‬ ‫ובפרט לשיטתו לקמן שיין הוי שינוי מקום‬
‫ששת דבכל אופן מהוה שינוי מקום הפסק‪,‬‬ ‫הפסק מכיון שזהו מהדברים שאין טעונין‬

‫ואילו הרמ"א פוסק כשיטת רב חסדא‪.‬‬ ‫ברכה במקומן‪.‬‬

‫שיטת רב חסדא‬ ‫ויש לתרץ כי עיקר כוונתו היא שקידוש‬

‫שיטת רב חסדא היא שאימתי יש שינוי‬ ‫הוא חלק מהסעודה‪ ,‬ולכן היין נגרר‬
‫אחר הפת‪ .‬ועוד יש לומר שסברתו כאן‬
‫מקום דוקא בדברים שאין טעונין‬ ‫הוא רק אליבא דרב ששת שאין לחלק בין‬
‫ברכה לאחריהן במקומן‪ ,‬אבל בדברים‬ ‫דברים הטעונין ברכה במקומן או לא‬
‫הטעונין ברכה במקומן אין צריך לברך מאי‬ ‫טעונין ברכה במקומן‪ ,‬וא"כ לענין מפנה‬
‫טעמא לקיבעא קמא הדר‪ ,‬ובהסבר הדבר‬ ‫לפנה יש סברא להיפוך וכנ"ל‪ ,‬וכן ראיתי‬
‫יעויין אריכות דברים ברשב"ם‪ ,‬ותו"ד הוא‬ ‫לדייק מלשון הרמב"ם בהל' ברכות פ"ד‬
‫הואיל ולא בירך אחריהן והלך במקום אחר‬ ‫הלכה ד' ה' שמשמע מלשונו שאכילת פת‬
‫לסעוד על דעת קביעות ראשונה הלך לברך‬ ‫יותר חמור משתיה ואכילת פירות‪ ,‬וכבר‬
‫ברכה אחת על שתיהן ולפניהן נמי אין צריך‬ ‫נתקשה בזה הכ"מ עיי"ש מה שכתב בזה‪,‬‬
‫לחזור ולברך‪ ,‬והדבר עדיין טעון הסבר‪.‬‬
‫וברא"ש כתוב קצת ביותר הסבר‪ ,‬וז"ל כלומר‬ ‫ולפי הנ"ל ניחא‪.‬‬
‫כיון שאם לא היה אוכל כאן היה צריך לחזור‬
‫למקומו ולברך הוי כאילו הוא עדיין במקומו‬ ‫וראיתי הלום בחידושי ר' דוד שכותב ממש‬

‫וגומר סעודתו כאן ומברך כאן בהמ"ז‪.‬‬ ‫כמו הר"ן‪ ,‬ושוב שואל מדברי רב‬
‫חסדא שזה להיפוך ותירץ כמו שכתבנו‬
‫עכ"פ מפורש בדבריהם וכן הוא במרדכי‬ ‫לקמן‪ ,‬דרב חסדא מיירי שחוזר שוב למקומו‬
‫הראשון אבל אם גומר סעודתו במקום אחר‬
‫וכן משמע בר"ן על הרי"ף‪ ,‬שאפילו‬ ‫צריך לברך שנית ואפי' מפנה לפנה‪,‬‬
‫שגומר סעודתו במקום אחר לא הוה שינוי‬ ‫ומשא"כ בדברים שאין טעונין ברכה‬
‫מקום לענין ברכה ראשונה וכן הוא מפורש‬ ‫במקומן‪ ,‬מפנה לפנה לא הוי שינוי מקום‬
‫ברמ"א‪ ,‬והפשט הוא דמכיון שגומר סעודתו‬ ‫ורב ששת חולק על זה וסובר דאפי' בדברים‬
‫במקום אחר ומברך שם ואחרי שאכל שם‪,‬‬ ‫שטעונים ברכה במקומן לא אמרינן לקיבעיה‬
‫הרי גם שם יש חיוב לברך ברהמ"ז‪ ,‬ואין‬ ‫קמא הדר ואפי' מפנה לפנה‪ ,‬ומשא"כ ביין‬
‫עדיפות לחזור למקומו הראשון‪ ,‬ולברך‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬וכן כתוב בחידושי הר"ן‪ ,‬ושוב‬

‫שמחה‬ ‫סימן כא‬ ‫קד אמרי‬

‫באחד משני המקומות‪ ,‬וא"כ אם שוב יצא‬ ‫פעמיים אינו מסתבר וא"כ זה עולה לו גם‬
‫למקום שלישי לסעוד שם ג"כ לא הוי שינוי‬ ‫לכתחלה למקום הראשון‪ ,‬ולכן הוי כסעודה‬
‫מקום כי הוא עדיין קשור למקומות הנ"ל‪.‬‬ ‫אחת וכמקום אחד‪ ,‬ומשא"כ בדברים שאין‬
‫טעונין ברכה במקומן‪ ,‬מכיון שיכול לברך‬
‫חידושו של המ"א‬ ‫בכל מקום שהוא‪ ,‬א"כ מיד שיצא כבר אינו‬
‫קשור למקום שאוכל או שתה כי בכל מקום‬
‫והנה בענין זה כתוב במ"א בסי' קפ"ד‬ ‫מקומו הוא‪ ,‬וגם לפי זה מסתבר מאד מה‬
‫שכותב המ"א בסימן ר"י והובא דבריו‬
‫ס"ק ד' בשם הל"ח שאפילו אם אכל‬ ‫במשנ"ב‪ ,‬דכל זה רק אם אכל שיעור שמחייב‬
‫במקום השני רק פחות מכזית יכול שם לברך‬ ‫ברהמ"ז‪ ,‬משא"כ אם אכל פחות מכשיעור‬
‫ברכה אחרונה‪) ,‬ויעויין שם בלבו"ש( וזה חידוש‬ ‫דינם כדברים שאין טעונים ברכה במקומן‪,‬‬
‫גדול בתרתי א‪ .‬שהוא יכול לברך שם ברכה‬ ‫אמנם הרש"ש סובר אחרת בדף ק"א במה‬
‫אחרונה וזה נקרא מקומו‪ ,‬ב‪ .‬משמע מדבריו‬ ‫שחולק שם על המהרש"א וסברתו הוא דזהו‬
‫שזה לא הוי שינוי מקום גם לענין ברכה‬ ‫ענין של חשיבות אולם פשטות הדברים הוא‬
‫ראשונה אע"פ שהחיוב של ברהמ"ז הוא רק‬
‫מחמת המקום הקודם‪ ,‬וא"כ רואים מדברי‬ ‫אחרת וכנ"ל‪.‬‬
‫המג"א שזה נחשב כולו למקום אחד וזה‬
‫נקרא המשך הסעודה‪ ,‬דמכיון שאם לא יאכל‬ ‫והנה המג"א שם מסתפק אם אפשר לצרף‬
‫פת במקום השני הרי יצטרך לחזור למקומו‬
‫הראשון ולברך שם‪ ,‬וא"כ לענין זה מספיק‬ ‫את ב' המקומות לשיעור כזית ומצדד‬
‫שיאכל אפילו פחות מכזית‪ ,‬כי זה מצטרף‬ ‫שכן‪ ,‬וכנראה שספיקתו הוא דמכיון דלענין‬
‫לסעודה ראשונה שכבר נתחייב בברמה"ז‪.‬‬ ‫ברכה ראשונה הוי הפסק בזה ששינה את‬
‫מקומו‪ ,‬א"כ ה"ה יתכן שזה מהוה הפסק‬
‫ושוב ראיתי במאמר מרדכי שם שמביא‬ ‫גם לענין ברכה אחרונה‪ ,‬ובסוף נראה לו‬
‫שכן מצטרף כי אינו תלוי זה בזה‪ ,‬ואם נאמר‬
‫שיש חולקים על המ"א ודעתו נוטה‬ ‫כן‪ ,‬א"כ הפשט הוא שאחרי הצירוף זה‬
‫כמותם‪ ,‬אולם למעשה פוסק כהמג"א‪ ,‬ושוב‬ ‫נהפך למקום אחד‪ ,‬ושוב עיינתי בדברי‬
‫ראיתי בש"ע הגר"ז שמסביר כעי"ז את‬ ‫המג"א ויש שם שינוי לשון כי הוא מיירי‬
‫דברי המ"א‪ ,‬וז"ל כי עיקר חיוב ברכה‬ ‫באופן שאכל פחות מכזית ויצא וחזר ואכל‬
‫אחרונה חל עליו במקום שגומר כי קודם‬ ‫עוד חצי זית האם מצטרפין שתי האכילות‬
‫שגומר אין עליו חיוב לברך מיד אלא יכול‬ ‫כי עצם היציאה הוי הפסק וכמו ביותר מכדי‬
‫לאכול עוד כמה פעמים ולפטור כולו‬ ‫אכילת פרס‪ .‬ועיין בתהל"ד סימן קפ"ד‬
‫בברכהמ"ז אחת וכו' נמצא שחיוב הברכה‬ ‫ס"ק ב' דהיינו בלא שהה ביניהם יותר מכדי‬
‫אחר אכילה זו לא חל עליו אלא כשגומרה‬ ‫אכילת פרס‪ ,‬וצריך לברך ברכה אחרונה‬
‫על דעת שלא לאכול עוד עד לאחר שיתעכל‬

‫שמחה קה‬ ‫סימן כא‬ ‫אמרי‬

‫מתרצים בכך קושית התוס'‪ ,‬וכן נראה דעת‬ ‫המזון וכו' לפיכך כשיאכל בשני מקומות‬
‫הסמ"ק המובא בשעה"צ ס"ק ל"ד‪ ,‬ושוב‬ ‫מברך במקום שגמר עכתו"ד‪ ,‬וגם הרי‬
‫ראיתי שדברי הסמ"ק מובא בב"י ומביא‬ ‫מבואר בתוס' שם )בד"ה אלא( דאפילו אם‬
‫מהגהות סמ"ק שחולק‪ ,‬וסברתם היא‬ ‫אכל שאר דברים ואפילו מים בלי פת אינו‬
‫פשוטה דמכיון שהוא זקוק לחזור למקומו‬ ‫צריך לברך עליהם ברכה ראשונה‪ ,‬וא"כ ה"ה‬
‫הראשון ולכן לא הוי שינוי מקום הפסק כי‬ ‫בכה"ג כי סוף סוף זהו חלק מהסעודה כי‬
‫הוא קשור למקומו הראשון‪ ,‬ומשא"כ אם‬ ‫זקוק לחזור למקומו הראשון‪ ,‬ולכן הוי כאילו‬
‫אין בדעתו לחזור וכבר הבאנו את פסקו‬ ‫אוכלו במקום הראשון‪ ,‬ורק לענין ברהמ"ז‬
‫כדי שיתקיים הדין של לברך במקומו צריך‬
‫של הרמ"א‪.‬‬ ‫לאכול פת ולזה מספיק אפילו פחות מכזית‬

‫ובענין שיטת הר"ן הבאנו לעיל סתירה‬ ‫ודו"ק ועדיין יש לעיין בזה‪.‬‬

‫מחידושו על הרי"ף לבין חידושו‬ ‫שיטת הראשונים דלא כהרמ"א‬
‫על הש"ס‪ ,‬וכן הבאנו קושית הב"י שזה נגד‬
‫סתמא דגמ' שפת הוא יותר טוב מיין‬ ‫כבר הבאנו מהרשב"ם ומהרא"ש וכן‬
‫ותירצנו בדוחק‪ ,‬ואולי אפשר קצת לתרץ‬
‫דהר"ן בחידושיו זהו לשיטתו שסובר כמו‬ ‫משמע מהמרדכי שבדברים‬
‫שאר הראשונים שזה דוקא אם חוזר למקומו‬ ‫הטעונים ברכה במקומן שאין דין שינוי‬
‫הראשון‪ ,‬וא"כ הפשט הוא שאדרבה זהו‬ ‫מקום וזה ג"כ אם לא חזר למקומו‬
‫הטעם שצריך ברכה במקומו כי בפת אדם‬
‫קובע מקום ושינוי מקום לא הוי הפסק רק‬ ‫הראשון וכנ"ל‪.‬‬
‫אם חוזר למקומו הראשון‪ ,‬וא"כ עכ"פ לרב‬
‫ששת זהו יותר מובן כי פת יותר גרע לענין‬ ‫ומקודם נוכיח שגם שיטת התוס' היא כן‬
‫זה באופן שאינו חוזר ממש למקומו הראשון‬
‫ואפילו מפנה לפנה‪ ,‬אם כי זה לא לגמרי‬ ‫)והוא בד"ה אלא( שמקשים על‬
‫מיושב אבל זה מוריד את חומר הקושיא‬ ‫הרשב"ם שסובר דלאו דוקא פת הוא‬
‫ועדיין צ"ע‪ .‬ולעיל הבאנו כן מחידושי רבינו‬ ‫מדברים הטעונים אלא ג"כ שבעת המינים‪,‬‬
‫דוד וכן כתוב מפורש בחידושי הר"ן עצמו‪.‬‬ ‫ומקשים דא"כ מאי מקשה הגמ' על ר'‬
‫יוחנן הרי הברייתא מיירי בשאר דברים ור'‬
‫ספקו של אאמו"ר זצ"ל‬ ‫יוחנן הרי מיירי ביין‪ ,‬ואם נאמר בדעת רב‬
‫חסדא שרק אם חוזר למקומו הראשון לא‬
‫בענין זה ראיתי בחידושי אאמו"ר‬ ‫מהוה שינוי מקום‪ ,‬א"כ יפה קושית הגמ'‬
‫דהרי ר' יוחנן מיירי שלא חזר למקומו‬
‫להסתפק דמה הדין אם אכל‬ ‫הראשון וכמבואר בגמ'‪ ,‬אלא ע"כ ששיטת‬
‫פירות או מים וטעה בדין וחשב שצריך לברך‬
‫במקומו האם בכה"ג לא הוי היסח הדעת‬ ‫התוס' הוא כנ"ל‪.‬‬

‫ואולם באמת בחידושי הר"ן וחידושי ר'‬

‫דוד ובמאירי ובמהר"ם חלאוה‬

‫שמחה‬ ‫סימן כא‬ ‫אמרי‬ ‫קו‬

‫ברכה ראשונה כי יש כאן תרתי דסתרי‪ ,‬או‬ ‫אם יצא ממקומו‪ ,‬וכן מסתפק להיפוך במי‬
‫גם להיפוך שהוא מחמיר כמו השטה‬ ‫שחשב שפת אין צריך לברך במקומו האם יש‬
‫הראשונה‪ ,‬וזהו קצת תלוי בספקו של‬ ‫כאן היסח הדעת לפי דעתו ויש כאן הפסק‬
‫אאמו"ר‪ ,‬ונראה לענ"ד שבכה"ג בשאר‬
‫דברים חוץ מפת יש להחמיר כשאר‬ ‫מחמת ששינה מקומו‪.‬‬
‫הראשונים שהבאנו דרק אם חוזר למקומו‬
‫אז לא הוה שינוי מקום לענין ברכה ראשונה‪.‬‬ ‫והנה הספק הראשון היה אפשר לומר שזה‬

‫ושוב ראיתי במשנ"ב בסי' קע"ח ס"ק‬ ‫תלוי אם חזר למקומו או לא ואז יודו‬
‫הראשונים למאירי וכו'‪ ,‬וגם בספק השני‬
‫פ"ה שמביא מהאחרונים בשאלה‬ ‫ג"כ היה אפשר לחלק כנ"ל אם חזר למקומו‬
‫הנ"ל ומשמע שאפשר להקל בשני הצדדים‬ ‫הראשון או לא‪ ,‬ואאמו"ר כותב דמסתימת‬
‫ולא הוי תרתי דסתרי‪ ,‬ובשעה"צ מציין לדברי‬ ‫הפוסקים משמע דאין מתחשבים בטעותו‪,‬‬
‫רעק"א שחולק על זה‪ ,‬ועיינתי בדבריו וז"ל‪:‬‬ ‫והוא מסביר לפי שיטתו דהא ששינוי מקום‬
‫דאמנם המג"א כותב דאמרינן בזה ספק‬ ‫הוי הפסק‪ ,‬השורש הוא שזה הוי היסח‬
‫ברכות להקל אבל לדעתי צ"ע דאף לפוסקים‬ ‫הדעת וחז"ל קבעו מתי נקרא היסח הדעת‪,‬‬
‫דז' מינים טעונים ברכה במקומם מ"מ‬ ‫ומביא לזה הוכחה דהרי אם יושב בסעודה‬
‫עתה לדידן דמכח ספק אין צריך לחזור‬ ‫ולא קם מהשלחן דאף אם מתעסק באמצע‬
‫למקומו ולברך ממילא נעקר מקביעות ול"ש‬ ‫בענינים אחרים וכמעט שכח שהוא בתוך‬
‫לקיבעא קמא קהדר‪ ,‬ולא שייך בזה ספק‬ ‫הסעודה מ"מ אינו מברך שנית ומאידך אם‬
‫דרבנן לקולא כיון דהדין דא"צ לחזור ולברך‬ ‫בירך המוציא ודיבר כגון ששומע קול רעם‬
‫במקומו מה לי אם משום ודאי אם משום‬ ‫וכדומה והרי אין כאן היסח הדעת‪ ,‬ובכל‬
‫ספק דרבנן‪ ,‬סוף סוף כיון דאינו חייב לחזור‬ ‫זאת הוי הפסק וא"כ אין לנו אלא מה‬
‫למקומו ולברך לא שייך לקיבעא קמא הדר‬
‫ונשאר בצ"ע‪ ,‬ונהניתי שזה כעין מה שכתבנו‪.‬‬ ‫שקבעו חז"ל ודו"ק‪.‬‬

‫וראיתי בפתחי תשובה שני ספיקות בענין‬ ‫ונתעוררתי לפי זה‪ ,‬כי הרי בש"ע סי'‬

‫זה‪ ,‬א‪ .‬אם אכל דבר הטעון ברכה‬ ‫קפ"ד יש שלש שיטות איזה‬
‫במקומו ודבר שאין טעון ברכה במקומו‪,‬‬ ‫דבר צריך ברכה לאחריהן במקומן‪ ,‬י"א‬
‫כגון מידי דזיין ומים דצריך לברך שני‬ ‫דוקא פת‪ ,‬י"א כל חמשת המינין‪ ,‬וי"א‬
‫ברכות‪ ,‬והלך למקום אחר לשתות מים מה‬ ‫שג"כ שבעת המינין ויעויין במשנ"ב דעת‬
‫דינו האם המים נגררים אחר מידי דזיין‬ ‫הגר"א‪ ,‬וזהו פשוט שאם נחמיר כשטה‬
‫השלישית א"כ זהו קולא לענין ברכה לפניה‬
‫או לא‪.‬‬ ‫שזה לא מהוה שינוי מקום‪ ,‬וג"כ יש‬
‫להסתפק מי שאינו מקפיד לברך במקומו‬
‫וכמו השטה הראשונה האם יכול להקל לענין‬

‫סימן כא שמחה קז‬ ‫אמרי‬

‫מדקתני עקרו‪ ,‬ומסביר רשב"ם ותוס'‬ ‫ולכאורה זהו תוס' מפורש שם בד"ה אלא‬
‫שמדקתני עקרו משמע שלכתחלה אין לו‬
‫לצאת ממקומו בלא לברך ברכה אחרונה‪,‬‬ ‫בסופו דבאמצע סעודה אם הלך‬
‫וא"כ מיירי בדברים הטעונים ברכה במקומן‬ ‫למקום אחר לשתות יין או מים אינו צריך‬
‫ועל זה כתוב בברייתא‪ ,‬דכשהן יוצאין טעונין‬ ‫לברך‪ ,‬דכיון שהוא בתוך הסעודה לקיבעיה‬
‫ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה‬ ‫קמא הדר‪ ,‬והובא דבריהם במ"א והמשנ"ב‪,‬‬
‫לכתחלה וא"כ קשיא לרב חסדא והגמ'‬ ‫רק אולי אפשר לומר דתוס' מדברים‬
‫בסעודת פת ושאני פת דהרי בהמ"ז פוטר‬
‫מתרצת את זה‪.‬‬ ‫כל מה שבא מחמת הסעודה ולכן הכל נגרר‬
‫אחרי הפת‪ ,‬וגם לשון התוס' משמע דבאמת‬
‫וכתוב בתוס' דלכאורה כתוב כאן דבכל‬ ‫מיירי שדעתו לחזור כי הוא ממש באמצע‪,‬‬
‫וא"כ אולי בכה"ג שאני ומשא"כ בכה"ג של‬
‫היסח הדעת נזקק לברך גם ברכה‬
‫אחרונה‪ ,‬אולם לבסוף דוחים ראיה זו‬ ‫הפתחי תשובה‪.‬‬
‫ומביאים לזה הוכחה ושיטתם הוא דאפילו‬
‫בהב לן ונבריך ג"כ אינו צריך לברך ברכה‬ ‫ועוד כתב שם דאם אכל תמרים במקום‬
‫אחרונה בנמלך‪ ,‬ומה שכתוב כאן שצריך‬
‫לברך ברכה למפרע זהו רק עצה טובה שמא‬ ‫אחד ושינה מקומו ואכל שם לחם‪,‬‬
‫ישכח מלברך עד שיתעכל המזון וידוע בזה‬ ‫ובתוך סעודתו רוצה לאכול תמרים‪ ,‬יתכן‬
‫מחלוקת הראשונים‪ ,‬ויש מחלקים בין אם‬ ‫דצריך לברך מחמת שינוי מקום‪ ,‬ונימוקו‬
‫נטל מים אחרונים לבין הב לן ונבריך‪,‬‬ ‫הוא מכיון דברהמ"ז הרי פוטר תמרים א"כ‬
‫וכמבואר בס' קע"ט‪ ,‬ודעת הסוברים שצריך‬ ‫אינו זקוק לחזור ולברך ברכה אחרונה על‬
‫לברך דהוי כאילו קבל על עצמו לברך‬ ‫התמרים במקומו הראשון כי הברהמ"ז‬
‫ולהפסיק סעודתו‪ ,‬וכן לענין שינוי מקום יש‬ ‫שאוכל כאן יפטור אותו וממילא לא אמרינן‬
‫מחלוקת דעת התוס' והרא"ש הוא כנ"ל וכן‬ ‫לקיבעיה קמא הדר והוא חדוש נפלא‪ ,‬רק‬
‫פוסק הרמ"א‪ ,‬ואילו דעת הרי"ף והרמב"ם‬ ‫אולי יש לדון ולומר דבכה"ג אולי עדיף‬
‫שצריך לברך גם למפרע וכן פוסק המחבר‬ ‫שיכוון שברהמ"ז לא תפטור את ברכת‬
‫התמרים ובפרט אם זה באופן שזה לא‬
‫בסי' קע"ח‪.‬‬ ‫מחמת הסעודה ואז הוא קשור למקום‬
‫הקודם‪ ,‬וממילא לא יצטרך לברך שוב על‬
‫וצריך להבין מהי סברת הרי"ף והרמב"ם‪,‬‬ ‫התמרים‪] ,‬ועיין בדע"ת שמציין למג"א‬

‫דמהרמ"א משמע דשינוי מקום‬ ‫סימן רי"ז ס"ק ג'[‪.‬‬
‫הוא משום היסח הדעת‪ ,‬וממילא הוא רק‬
‫נפק"מ לברכה ראשונה‪ ,‬אולם מהרמב"ם‬ ‫שינוי מקום לענין ברכה אחרונה‬
‫משמע שזה מעיקרא דדינא‪ ,‬ומשמע‬
‫שהפשט הוא שכמו שזה הוי הפסק לענין‬ ‫בהמשך הגמ' מביאה הגמ' ברייתא‬
‫ברכה ראשונה א"כ הוי כסעודה אחרת‪ ,‬ואין‬
‫שמשמע דלא כרב חסדא‪,‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן כא‬ ‫קח אמרי‬

‫א"כ הוא מוגבל במקום ולכן כשהוא יזכר‬ ‫מברכין בהמ"ז על שני סעודות וכלשונו של‬
‫שהוא צריך לברך הרי אי אפשר לו לברך‬ ‫בעל המאור שלא מצינו ברמה"ז אחת לשני‬
‫כאן‪ ,‬וממילא יש חשש דביני וביני עד שהוא‬ ‫ברכת המוציא‪ ,‬וא"כ זה תלוי זה בזה‪,‬‬
‫יחזור למקומו יעבור הזמן כי עדיין הוא‬ ‫]דדעת הרי"ף שפורס מפה ומקדש‪ ,‬צריך‬
‫רוצה לשהות שם ומקוה לחזור‪ ,‬אבל בדברים‬ ‫לברך שוב ברכת המוציא‪ ,‬וע"ז הוא משיג‬
‫שאין טעון ברכה במקומן מיד כשיזכר יברך‬ ‫דאם נאמר שצריך לברך ברכת המוציא‪ ,‬א"כ‬
‫הוי כסעודה אחריתא‪ ,‬ואין ברכת המזון‬
‫במקום שהוא נמצא עכשיו‪.‬‬ ‫עולה לו לשני סעודות‪ ,‬אמנם הרמב"ן חולק‬
‫על סברא זו‪ ,‬ומסיים דשינוי מקום שאני‪,‬‬
‫וראיתי בבית מאיר שכבר תמה בזה‬ ‫שהטעם שצריך לברך ברכה אחרונה‪ ,‬כשיוצא‬
‫שמא ישכח‪ ,‬עיי"ש בדבריו‪ ,‬וצ"ע דלמה‬
‫וכנ"ל‪ ,‬וכן המעיין בר"ן על‬ ‫פוסק אצלינו שאפילו כשחזר צריך מקודם‬
‫הרי"ף שם כתוב להיפך דדוקא בדברים‬ ‫לברך ברכת המזון‪ ,‬ויש ליישב קצת[ ולכן לרב‬
‫הטעונים ברכה ממקומם אסור לעקור בלי‬ ‫חסדא שמחלק בין דברים הטעונים במקומן‬
‫שיברך ברכת המזון‪ ,‬ומשמע ממנו שזה‬ ‫לאין טעונין במקומן‪ ,‬ממילא ה"ה לענין‬
‫גופא הפשט שצריך לברך במקומו שאסור‬ ‫ברכה אחרונה וכנ"ל לרב ששת אמנם לפי‬
‫לעקור לפני שיברך‪ ,‬ורק בדיעבד אם שכח‬ ‫התוס' והרא"ש צריך להבין כי אם זה חשש‬
‫יכול לחזור למקומו ולברך‪] ,‬וכן כתוב‬ ‫בעלמא שמא ישכח מלברך וכנ"ל‪ ,‬א"כ‬
‫בהשגות הראב"ד‪ ,‬ומה שהר"ן מביא‬ ‫לכאורה אין הבדל בין דברים הטעונין ברכה‬
‫מהרמב"ן‪ ,‬צ"ע‪ ,‬דלכאו' ברמב"ן מבואר‬ ‫במקומם או לא‪ ,‬אמנם מפשטות הסוגיה‬
‫שזה רק מפני חשש שמא ישכח מלברך‪ ,‬ולא‬ ‫מזה שהגמ' מתרצת את הברייתא הנ"ל‬
‫מעיקרא דדינא וכמו שהבאנו מהבעל‬ ‫שזהו אליבא דרב יהודה‪ ,‬אבל לחכמים כמו‬
‫המאור‪ ,‬ורק צריך להבין למה כשחוזר צריך‬ ‫שאין טעון לפניה ג"כ אין טעון לאחריה‪,‬‬
‫וזהו מפורש בגמ' בדף ק"ב שלרבנן זהו‬
‫לברך למפרע על מה שאכל[‪.‬‬ ‫דוקא בדברים הטעונים ברכה במקומן‪,‬‬
‫ומשא"כ באין טעון ברכה במקומן צריך‬
‫ומתרץ הבית מאיר דע"כ הפשט הוא שזה‬
‫לברך למפרע על מה שאכל‪.‬‬
‫תלוי זה בזה דאם שינוי מקום הוי‬
‫כהיסח הדעת‪ ,‬ולהכי לפי רבנן בדברים‬ ‫וזהו דבר שטעון ביאור כי מה החילוק‬
‫הטעונין ברכה במקומן השינוי מקום לא הוי‬
‫היסח הדעת‪ ,‬מפני שהדין אומר שצריך‬ ‫ביניהם כי בשניהם יש חשש שמא‬
‫לברך במקומו ויודע את זה‪ ,‬ולהכי כשעמד‬ ‫ישכח מלברך‪ ,‬ואם מסברא יש לומר להיפוך‪,‬‬
‫ממקומו ואינו מברך לא הסיח דעתו כלל‬ ‫דבשלמא בדברים הטעונים ברכה במקומו‬
‫אלא אדרבה דעתו לגמור סעודה או במקום‬
‫אחר או לחזור למקומו‪ ,‬בזה לא חיישינן שמא‬
‫ישהה כיון דמתחלה ועד סוף אך לגמור‬

‫שמחה קט‬ ‫סימן כא‬ ‫אמרי‬

‫ומשא"כ באופן שצריך לברך ברכה ראשונה‬ ‫סעודתו דעתו‪] ,‬ומשא"כ באין טעון ברכה‬
‫מחמת שינוי מקום‪ ,‬א"כ כאילו כבר נגמרה‬ ‫במקומן שיכול לברך בכל מקום יש חשש‬
‫סעודתו‪ ,‬וא"כ שייך להטיל עליו חיוב לברך‬ ‫שמא ישכח[ ומסיים הב"מ ומשא"כ לר'‬
‫לאחריו שמא ישכח‪ ,‬ועוד כותב הבית מאיר‬ ‫יהודה דס"ל דחשיב היסח הדעת באופן שלא‬
‫שהוא חושש לשיטת רבינו מנוח והבעל‬ ‫הניח מקצת חברים ממילא חייש שמא ישכח‬
‫המאור שזה היתר רק אם יוצא לקראת חתן‬ ‫עיין היטב בדבריו‪ ,‬ואולי זהו כוונת הרשב"ם‬

‫וכלה וכדומה אבל בסתם אסור לצאת‪.‬‬ ‫שכותב שזה ברכה חשובה‪.‬‬

‫לעיל הבאנו שיטת הר"ן שמחלק בין‬ ‫וא"כ לפי"ז לפי שיטת הראשונים וכן היא‬

‫דברים הטעונים ברכה למקומן שאז‬ ‫דעת הרמ"א‪ ,‬יוצא שבין בדברים‬
‫צריך ברכה למפרע‪ ,‬לבין דברים שאין טעון‬ ‫הטעונים ברכה ממקומן ובין אין טעונים‪,‬‬
‫ברכה במקומן‪ ,‬אולם כבר כתבנו דמפשטות‬ ‫מעיקרא דדינא אין טעון ברכה אחרונה‪,‬‬
‫הסוגיה נראה להיפוך‪ ,‬כי הגמ' מתרצת מאן‬ ‫ואולי רק באין טעונים ברכה ממקומן וכמו‬
‫תנא עקירות רבי יהודה אבל לרבנן שזהו‬ ‫שמשמע מהגמ' וכנ"ל זהו רק עצה שמא‬
‫שיטת רב חסדא אין צריך לברך בדברים‬ ‫ישכח‪ ,‬אבל לא מעיקר הדין‪ ,‬ולכן הטור לא‬
‫הטעונים ברכה במקומן‪ ,‬ובדברים שאין‬ ‫הזכיר דין זה ואדרבה כתב להיפך דמכיון‬
‫טעון ברכה צריך ברכה גם למפרע‪ ,‬אמנם‬ ‫דהיסח הדעת אינו מזקיק לברך ברכה‬
‫דהר"ן לומד פשט בקושית הגמ' דלא‬ ‫אחרונה ולכן ה"ה כאן‪ ,‬ורק הרמ"א כותב‬
‫כרשב"ם‪ ,‬אלא מזה שטעון ברכה למפרע‬ ‫שלכתחלה לא יצא עד שיברך‪ ,‬ומציין מקומו‬
‫מכאן ראיה שמיירי בדברים הטעונין ברכה‬ ‫מהר"ן וכבר הבאנו את דברי הר"ן שזה‬
‫במקומן‪ ,‬אבל לפי זה לא מובן תירוץ הגמ'‪,‬‬ ‫להיפוך‪ ,‬וכבר תמה הבית מאיר שהרי אליבא‬
‫וכבר תמה בזה הבית מאיר‪ ,‬והרי הר"ן‬ ‫דרב חסדא זה רק בדברים שאין טעונים‬
‫מביא את המשנה בברכות דף נ"א ע"ב‬ ‫ברכה במקומם‪ ,‬וא"כ הרמ"א שפוסק‬
‫ששם מפורש שלכתחלה אסור לצאת ממקומו‬ ‫כהתוס' לא היה צריך להביא דין זה בדברים‬
‫לפני שמברך‪ ,‬ורק בדיעבד יש מחלוקת ב"ש‬ ‫הטעונים ברכה במקומם‪ ,‬ועל זה כותב הבית‬
‫וב"ה אם צריך לחזור למקומו ולברך‪ ,‬והגמ'‬ ‫מאיר שרק מצד חומרא בעלמא כתב דין זה‪,‬‬
‫מחלקת בין שוגג למזיד וכך נפסק בש"ע‬ ‫וכעי"ז ראיתי בהגהות רעק"א לתמוה על‬
‫בסי' קפ"ד‪ ,‬והרא"ש הרי מודה בזה‪ ,‬וביותר‬ ‫הרמ"א וכותב קצת בסגנון אחר לחלק בין‬
‫הרא"ש מחמיר שאפילו אם יצא בשוגג צריך‬ ‫דברים הטעונים ברכה במקומן‪ ,‬לאין טעונין‬
‫לחזור למקומו ולברך‪ ,‬אלא ע"כ צריך לתרץ‬ ‫במקומן‪ ,‬כי בטעונים ברכה במקומן שאם‬
‫ולומר כי שם מיירי שכבר גמר סעודתו ולכן‬ ‫אוכל במקום השני א"צ לברך ברכה ראשונה‪,‬‬
‫אסרו עליו לצאת לפני ברהמ"ז‪ ,‬וכאן מיירי‬ ‫וא"כ עדיין לא גמר סעודתו ולכן לא הטילו‬
‫עליו חיוב לברך משום חשש שמא ישכח‪,‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן כא‬ ‫אמרי‬ ‫קי‬

‫בעלמא‪ ,‬וא"כ מסתבר כתחלת דברי המ"א‪,‬‬ ‫שהוא עדיין באמצע הסעודה ויוצא לקראת‬
‫והבו דלא לוסיף עליה‪ ,‬וא"כ קצת תימה על‬ ‫חתן וכלה וכדומה‪ ,‬וגם באופן שהוא ממהר‬
‫המשנ"ב שהעתיק את סוף דברי המ"א‬ ‫כי לכתחלה צריך לברך קודם‪ ,‬עכ"פ באופן‬
‫להלכה ובפרט לצורך שמחת נישואין ועיין‬ ‫שהוא ממהר התירו לו לצאת בדברים‬
‫בגר"ז שמסביר בטוב טעם את שיטת הב"ח‪.‬‬ ‫הטעונין ברכה במקומן וכנ"ל‪ ,‬אבל לפי‬
‫הר"ן שמדמה את שני הסוגיות קשה מאד‪,‬‬
‫הערה למעשה בענין שינוי מקום‬ ‫וכל זה כתוב בקיצור בב"מ ומסתמא זהו‬

‫בענין דברים הטעונין ברכה במקומן‬ ‫כוונתו להקשות על הר"ן‪.‬‬

‫כתבנו מה שנפסק ברמ"א שאפילו‬ ‫ובמסקנתו כותב הב"מ שמקורו של‬
‫אם לבסוף לא חזר למקומו ואכל במקום‬
‫אחר אינו נקרא שינוי מקום ודלא כהמאירי‬ ‫הרמ"א שפוסק דבכל ענין‬
‫ועוד ראשונים שכתבו אחרת וכתבנו את‬ ‫אסור לכתחלה לצאת לפני ברכה אחרונה‪ ,‬זה‬
‫לא שיטת תוס' ולא הר"ן ורק בענין זה‬
‫הסבר הדבר‪.‬‬ ‫חושש לשיטת רב ששת וכן ראיתי בענין זה‬
‫אריכות דברים בביה"ל בד"ה בלא ברכה‬
‫אולם ראיתי להסתפק בדין של הניחו‬ ‫ובד"ה דחיישינן שתמה כעי"ז על הבעל‬
‫המאור‪ ,‬ותירוצו שם הוא דוחק גדול וגם לא‬
‫מקצת חברים ולבסוף לא חזר האם‬ ‫מתורץ בזה כל דברי הר"ן בזה‪ ,‬ולא ראה‬
‫דינו כנ"ל‪ .‬והנה בסברא יש לומר שכאן שאני‬ ‫את דברי הב"מ כאן‪ ,‬ורק אח"כ בשעה"צ‬
‫דבשלמא בדברים הטעונים ברכה במקומם‬ ‫ס"ק כ"ו מציין לדברי הב"מ וצ"ע בכל זה‪,‬‬
‫הרי בפועל הוא קשור למקום וזה לא תלוי‬
‫בדעתו כי הרי הדין מחייב אותו לברך‬ ‫]ועוד יעויין בב"מ בדעת הטור[‪.‬‬
‫במקומו אמנם אפילו שלבסוף לא חזר אבל‬
‫מכיון שאכל גם במקום השני הרי גם שם‬ ‫ובענין זה כתוב במג"א על דברי הרמ"א‪,‬‬
‫מקומו וכמו שהסברנו דבעת היציאה הוא‬
‫מוכרח או לחזור למקומו הראשון או לאכלו‬ ‫שלפי זה אם מזמינין אותו לאכול‬
‫במקום אחר וכנ"ל‪ ,‬ומשא"כ בנד"ד הרי‬ ‫במקום אחר‪ ,‬אזי אין חשש שמא ישכח‬
‫הוא לא קשור למקום כי הרי מיירי לפי‬ ‫מלברך ואז מותר אפילו לכתחלה וזה מתאים‬
‫הרמ"א בדברים שאין טעונין ברכה במקומן‬ ‫עם שיטת התוס'‪ ,‬אולם אח"כ מביא מהב"ח‬
‫ורק דעתו היתה לחזור לחבורה במקום‬ ‫שדוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא‬
‫הראשון אבל מכיון שהרי עכשיו שוב דעתו‬ ‫לעקור אבל בלא"ה אסור‪ ,‬דלכתחלה צריך‬
‫להתנתק מהמקום וא"כ מסתבר שזה מהוה‬ ‫לברך במקומו כמ"ש בסי' קפ"ד וכ"מ בר"ן‬
‫שינוי מקום‪ ,‬וראיתי במאמר מרדכי שמביא‬ ‫עכתו"ד‪ ,‬וכבר כתבנו שכבר תמהו על מקורו‬
‫של הרמ"א מהר"ן‪ ,‬וא"כ זה רק חומרא‬

‫שמחה קיא‬ ‫סימן כא‬ ‫אמרי‬

‫ממילא נתבטל כל הקביעות עם החבורה‬ ‫מהמ"א בס"ק ז' שכותב כנ"ל ועיינתי‬
‫ואינו נקרא שחזר למקום הקביעות‪.‬‬ ‫במ"א שמביא לזה הוכחה מהגמ' ויעויין שם‬
‫בנתיב חיים שמתמה על ראייתו אולם להלכה‬
‫וגם בזה ראיתי במאמר מרדכי וביותר‬ ‫הוא מסכים עם המ"א‪ ,‬וכן מביא שם‬
‫מהא"ר כמו המ"א אמנם הוא עצמו נוטה‬
‫דהדעת נוטה דאם ברכו אלו שנשארו‬
‫לעצמם אע"פ שהם יושבים עדיין במקום‬ ‫לחלוק על המ"א‪.‬‬
‫קביעותן הראשון מ"מ כיון שבירכו נתבטל‬
‫הקביעות‪ ,‬ומשא"כ אם לא בירכו אע"פ‬ ‫בענין זה נשאלה שאלה למעשה‪ ,‬במי‬
‫שאינן אוכלין עדיין קביעותם קיימת‪ ,‬ומביא‬
‫אח"כ מהמחזיק ברכה דרק אם עדיין יושבין‬ ‫שהניח מקצת חברים וכשחזר‬
‫ואוכלין‪ ,‬ואח"כ מביא מהריק"ש חידוש‬ ‫למקומו נתברר שהחבורה הלכו ממקומם‪,‬‬
‫דאפילו אם אותם שנשארו אינם מהיושבים‬ ‫והשאלה היא מה דינו‪ ,‬וצדדי השאלה מכיון‬
‫לאכול מהני‪ ,‬אמנם הוא חולק על זה ומסיק‬ ‫שבעת היציאה היה בדעתו לחזור לחבורה‪,‬‬
‫ממילא אין כאן היסח ושינוי מקום או‬
‫דהעיקר תלוי אם כבר בירכו או לא‪.‬‬ ‫שמסתכלים על המציאות שהחבורה נתפזרה‬

‫שמחה‬ ‫סימן כב‬ ‫קיב אמרי‬

‫סימן כב‬

‫בענין קביעת מזוזה ע"י מי שאינו בר חיובא‬

‫אולם כבר הקשו זה מסוכת גנב"ך‪ ,‬ואם‬ ‫מעשה באחד שחזר למוטב וקבע מזוזה‬

‫נאמר שדברי ר"ת זה רק לכתחילה‬ ‫בפתח ביתו‪ ,‬ואח"כ נתעורר ספק‬
‫יתיישב הקושיא מגנב"ך‪ ,‬ועכ"פ מדברי‬ ‫על יהדותו וגיירו אותו מספק‪ ,‬ונתעוררה‬
‫הרמ"א מפורש יוצא שזה רק דין לכתחילה‪,‬‬ ‫שאלה בביהמ"ד אם קביעת המזוזה שהיתה‬
‫וא"כ בנידון דידן כשר בדיעבד‪ .‬וגם יש‬ ‫לפני גירותו כשרה או לא‪ ,‬וכן בכל קביעת‬
‫שביארו דברי ר"ת שרק בציצית יש פסול זה‬ ‫מזוזה שנעשתה ע"י מי שאינו מחויב בזה‪.‬‬
‫שלמדו מהפסוק דבר אל בני ישראל ולא‬
‫בנות ישראל‪ ,‬וכן הוא במ"ב והוא חולק שם‬ ‫הנה בשו"ע ונו"כ לא דברו מזה‪ ,‬ובפשטות‬
‫על המ"א‪ ,‬וא"כ שוב ליכא ראיה לכל‬
‫נראה דכשר כי מניין לנו לחדש פסול‬
‫התורה כולה‪.‬‬ ‫בלי ראיה מפסוק‪ .‬אך יש שטענו שיש כאן‬
‫לדון מצד תעשה ולא מן העשוי‪ ,‬אולם דבר‬
‫ובעיקר הקושיא מסוכת גנב"ך יש לציין‬ ‫זה נסתר מדין סוכת גנב"ך דכשרה אע"פ‬
‫שבסוכה יש פסול של תעשה ולא מן העשוי‪,‬‬
‫דברי האבני נזר שרוצה ליישב‬ ‫וא"כ מוכח שרק במקום שיש חסרון בהדבר‬
‫הקושיא דבסוכה זה רק מתיר לאכול ולישון‬ ‫עצמו אזי יש פסול של תעשה ולא מן העשוי‬
‫בכה"ג ליכא חסרון של העכו"ם אבל בדבר‬ ‫אבל לא במקום שהגברא אינו בר חיובא‪ ,‬וגם‬
‫שזה רק מצוה שאני‪ ,‬וא"כ לפי דבריו יש‬ ‫באופן שקבע מזוזה לפני שנכנס לגור שם‬
‫מקום לפסול במזוזה‪ .‬אולם דבריו הם‬ ‫דירת קבע משמע מהפוסקים שכשר‪ ,‬עי'‬
‫מחודשים למעיין וגם בסוף דבריו חוזר‬
‫מסברתו‪ ,‬וגם מצינו בשחיטה שזה רק מתיר‬ ‫פתחי תשובה סי' רפ"ו ס"ק י"ז‪.‬‬
‫ואינו מצוה ממש ובכל זאת יש פסול של‬
‫עכו"ם לפי התוס' והרא"ש וילפינן‬ ‫אמנם לכאורה יש לדון מצד שיטת ר"ת‬
‫מהפסוק "וזבחת"‪ ,‬אך גם כאן יש לדון‬
‫לפסול מהפסוק "וכתבתם" שהולך גם על‬ ‫הידועה בגיטין דף מ"ה ע"ב שאין‬
‫לעשות ציצית ע"י אשה‪ ,‬וכן לא תאגוד את‬
‫קביעות המזוזה‪.‬‬ ‫הלולב‪ ,‬והרמ"א בהלכות ציצית סי' י"ד‬
‫חושש עכ"פ לכתחילה לשיטתו וכן באגד‬
‫אולם בעצם הענין היה אפשר לומר ולחלק‬ ‫וכמבואר במ"א‪ ,‬וכתבו בראשונים שלפי‬
‫שיטת ר"ת זה כלל בכל התורה אי אפשר‬
‫בין סוכה וציצית וכדומה לדין מזוזה‪,‬‬
‫כי הרי יש כלל שכל דבר שעשייתה אין גמר‬ ‫לעשות ע"י מי שאינו בר חיובא‪.‬‬

‫שמחה קיג‬ ‫סימן כב‬ ‫אמרי‬

‫והנה ראיתי שאלה בספר תהלה לדוד על‬ ‫מצוותה אין מברכין עליה‪ ,‬וכמבואר בגמ'‬
‫במנחות דף מ"ב וברמב"ם פי"א מהלכות‬
‫יו"ד שתולה שאלה זו בחקירה אם‬ ‫ברכות‪ ,‬ולכן אין מברכין בתליית ציצית‬
‫יש דין של תלייה לשמה ואם יש דין של‬ ‫ובעשיית סוכה‪ ,‬וא"כ מזה שמברכין על‬
‫כוונה במכשירי מצוה‪ ,‬ותולה את זה‬ ‫קביעת מזוזה משמע שזה ממש כעין מצוה‪,‬‬
‫במחלוקת הפוסקים בענין נטבלה באונס אם‬
‫צריכה טבילה שנית‪ ,‬ולפי הרמ"א שמצריך‬ ‫ולכן יש מקום לפסול כשקבעה עכו"ם‪.‬‬
‫כיון שהיה שלא בכוונה ה"ה כאן‪ .‬אולם‬
‫לענ"ד אינו דומה לכאן‪ ,‬כי כבר כתב‬ ‫ובאמת שכבר נתקשה המג"א בסי' י"ט‬
‫הרמב"ן בחידושיו לחולין דף ל"א דפלוגתא‬
‫זו לא שייכי לפלוגתא אם מצוות צריכות‬ ‫דמאי שנא ציצית ממזוזה‪ ,‬עי"ש‬
‫כוונה‪ ,‬כי זה דוקא בשחיטה וטבילה שהן‬ ‫מה שמתרץ‪ .‬ובפשטות צריך לומר וכן כתבו‬
‫מתירין ויש בהן הכשר לדבר אחר‪ ,‬והיוצא‬ ‫כמה אחרונים שבמזוזה מכיון שלא חסר‬
‫מדבריו ששם לא מיירי בכוונה לצאת ידי‬ ‫מעשה הוי גמר מצוותה‪ ,‬וכן מורה לשון‬
‫מצוה או לשמה אלא כוונה להטהר ולהתיר‬ ‫הרמב"ם שם בהל' ח' וז"ל‪ :‬כל מצוה‬
‫את האיסור וזה לא שייך כאן‪ ,‬ויש לעיין בזה‪.‬‬ ‫שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת‬
‫עשייתה‪ ,‬וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי‬
‫אולם אפילו אם ננקוט כדבריו שצריך‬ ‫אחר אינו מברך וכו'‪ ,‬ואימתי מברך בשעה‬
‫שיושב בסוכה וכו' או בשעת לבישת תפילין‬
‫תלייה לשמה או צריך כוונה מ"מ‬ ‫ובשעת קביעת מזוזה עכ"ל‪ ,‬הרי משמע‬
‫נידון שלנו שונה לגמרי‪ ,‬דהוא מיירי בעכו"ם‬ ‫ברור שקביעת המזוזה היא גמר עשיית‬
‫שתלה מזוזה דחסר כוונה דאדעתיה דנפשיה‬ ‫המצוה ולכן מברכין עליה‪ ,‬וא"כ שוב יש‬
‫קעביד‪ ,‬משא"כ בנידון דידן שהוא לא ידע‬
‫כלל שיש עליו חשש עכו"ם ושצריך גירות‬ ‫מקום לפסול עכו"ם‪.‬‬
‫ונהג כישראל גמור וקבע המזוזה לשם‬
‫מצוותה כישראל גמור‪ ,‬ואח"כ נתברר שהוא‬ ‫אולם בגמ' במנחות שם מוכח במסקנא‬
‫צריך גירות‪ ,‬וא"כ לא שייך כאן הסברא‬
‫דאין ראיה מברכה לפסול בעכו"ם‬
‫דאדעתיה דנפשיה קעביד‪.‬‬ ‫ואין תלוי זה בזה כי יש אופן שעכו"ם‬
‫כשר ובכל זאת מברכין עליו וכגון מילה‬
‫אולם העירו לי מדברי רבינו חיים הלוי‬ ‫למ"ד שכשר בעכו"ם ובכל זאת מברכין‬
‫עליו כיון שהוא גמר מצוה‪ ,‬אם כי מרש"י‬
‫בפ"א מהלכות תפילין הל' ט"ו‬ ‫שם לא משמע כן‪ ,‬וכבר נתקשה בדברי‬
‫בענין אדעתיה דנפשיה שמחדש שזה לא‬ ‫רש"י בחידושי שפת אמת‪ ,‬ועכ"פ יוצא‬
‫כפשוטו שהוא אינו מכוון‪ ,‬אלא הפשט הוא‬ ‫שאין לנו עדיין מקור ברור לפסול מזוזה‬
‫שעכו"ם מופקע מעיקר דין עשיית לשמה‬
‫שקבעה עכו"ם‪.‬‬

‫שמחה‬ ‫סימן כב‬ ‫קיד אמרי‬

‫ומביא חילוקי דעות בזה הענין ודעתו נוטה‬ ‫ומאריך בזה לתרץ את דברי הרמב"ם‪ ,‬וא"כ‬
‫לפסול עי"ש‪.‬‬ ‫לפי דבריו נסתר מה שכתבנו דבנידון דידן‬

‫ויש לדקדק מהשו"ע שבקטן עכ"פ כשר‪,‬‬ ‫הרי כיוון לשם מזוזה‪.‬‬

‫דאיתא בסי' רצ"א ס"ג וז"ל‪:‬‬ ‫אולם יעויין במנחת שלמה תנינא לאאמו"ר‬
‫ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה‬
‫בפתחיהם‪ ,‬ומשמע בסתמא זה כשר ואין‬ ‫זצ"ל בסי' ד' שדן בחידושו של ר'‬
‫צריך לקובעו מחדש‪ ,‬אולם בזה אפשר לומר‬ ‫חיים ומתחילה מוכיח מהתוס' בגיטין דף‬
‫שקטן שאני דאתי לכלל חיובא וכדמצינו‬ ‫כ"ג ע"א ובמנחות שם דעכו"ם לא מופקע‬
‫לענין גט ושחיטה דכשר והדבר צריך הכרע‪,‬‬ ‫מלשמה‪ ,‬אמנם שוב מוכיח קצת מהירושלמי‬
‫אולם בנ"ד שהיה ספק עכו"ם נראה שיש‬ ‫כר' חיים‪ ,‬ומסיים וז"ל ונלענ"ד דחלוק דין‬
‫להקל בדיעבד‪ ,‬ורק לפי הרעק"א הידוע‬ ‫לשמה של מילה מדין של לשמה של כתיבת‬
‫שבאופן שנסע מהבית או נכנס לדור בבית‬ ‫ס"ת דגבי מילה הוא רק כמו כוונה וככל‬
‫שיש בו מזוזה צריך לברך‪ ,‬א"כ ה"ה כאן‪,‬‬ ‫מצוה שאדם עושה שצריך לכוון שעושהו‬
‫אולם הרי לא קי"ל הכי וכמבואר בפ"ת שם‬ ‫מפני שכך נצטווה ולפיכך זה שייך בעכו"ם‬
‫סק"ד‪ .‬ומצאתי בכלי חמדה סוף פר' שלח‬ ‫ואפי' בסתמא כשר‪ ,‬משא"כ בלשמה של‬
‫שכתב בשם הפוסקים שזה כשר‪ ,‬וגם בשו"ת‬ ‫כתיבת ס"ת שהלשמה פועל בגוף החפצא‬
‫בזה עכו"ם לא שייך‪ ,‬זה תו"ד‪ .‬וא"כ בנידון‬
‫מהרש"ג מצדד שזה כשר‪.‬‬
‫דידן זה כמו במילה וכמו שכתבנו‪.‬‬
‫ובענין זה כתב אחי הגרא"ד )שליט"א(‬
‫שוב מצאתי בדעת קדושים שדן בזה ודעתו‬
‫זצ"ל לחלק בין נרות חנוכה‬
‫שהדלקה או הנחה של עכו"ם פסולה אע"פ‬ ‫נוטה שבקטן כשר‪ ,‬ואילו בגידולי‬
‫שמסתבר שגם ההדלקה הוא כעין הכשר כי‬ ‫הקדש שם ובמקדש מעט דנו לפסול משום‬
‫שם צריך לאשוויי נר של חנוכה משא"כ כאן‪.‬‬ ‫דלא מכווני לשמה‪ ,‬וכבר ביארנו שבנידון‬
‫דידן לא שיין החסרון דשלא לשמה‪ .‬ובשדי‬
‫חמד מערכת מ' כלל קל"א דן בזה באריכות‬