הארץ קעג נגיעה במוקצה מקצה
ר"ם דמותר ליגע במעמד שלפני ארון טלטול אינו כלום ומעשים בכל יום
הקודש ,אפילו בשעת שהנרות דולקות שיושבים על האבנים שאין זה טלטול
עליו .דאע"פ שהוא תשמיש מוקצה אין אלא נגיעה בעלמא כנגיעה בכותלים או
אסור ליגע במוקצה ,רק שלא יטלטל בקרקע וכל שנאסר בטלטול מותר הוא
ע"כ .ולפי"ז צריך להתיישב שפיר בהא בנגיעה לבד שאין הנגיעה כלום אלא
דמייתי אשירי פ"ק דביצה הירושלמי, שבדברים שאפשר לנגיעה שתבא לידי
דכופין כלי על ביצה שנולדה ביום טוב טלטול ראוי להפריש הואיל ואין צריך
כדי שלא תשבר ,וצריך ליזהר שלא יגע לנגיעתו ויש חולקין בזו אלא שגדולי
הכלי בביצה .ואמאי הא שרי ליגע
במוקצה אפילו בידים .ודוחק לומר כיון הדורות שלפנינו כתבוה כן ,עכ"ל‡.
דביצה דבר המתגלגל הוא ,אם היה הכלי
נוגע בה א"א היה שלא יזיזנה ממקומה. ונמצא שהגורם המחייב לשיטת הרה"מ
עיין במרדכי פ' במ"ט ,דמחלק כה"ג
לענין קנים ,משום דמתנענעים .אלא והמאירי הוא האם החפץ יתנדנד
נראה לחלק ,דהתם כיון דהנחת הכלי על ע"י הנגיעה או לא.
הביצה היא לצורך הביצה ,דהוי דבר
המוקצה ולכך אסור ליגע בו .אבל בנ"ד, תרומת הדשן – הכל תלוי
וכן הנהו דמייתי ראיה מינייהו ,כולהו
ההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר בגברא
שאינו מוקצה ,ולכך אפילו אי נגע ע"י
הנחה במוקצה שרי .והכי חילקו אלא שמצינו שבתרומת הדשן· סימן סז
התוספות פ' כירה בשם ר"י )שבת מג :ד"ה
דכ"ע( לענין טלטול מן הצד שמיה טלטול עסק גם הוא בשאלה זו ,וז"ל:
או לאו .וכן הוא שם באשירי ובמרדכי שאלה ,שקין שיש בהן מעות מונחים
בתיבה ,שרי להניח עליהם חגורות או
ע"ש ,עכ"ל התה"ד. שאר חפצים שאינם מוקצים ,וכן ליקח
מעליהם או לאו .תשובה :יראה דשרי,
ונמצא שהכריע התה"ד להתיר בהנחת והכי מוכח בפ' כיצד משתתפין )ערובין
פד (.דמוקי ליה התם בבור מליאה פירות
חפצים ע"ג שקי מטבעות ,או של טבל דמוקצה הן ,כדמפ' התם .ואפ"ה
ע"ג פירות טבל שהם מוקצים אך בתנאי שרי לבני מרפסת להשתמש ע"ג הפירות
שבתוך הבור ,כדמוכח התם .וכעין זה
מצאתי שהעתיק אחד מהגדולים משום
א .ויש לעורר בזה כי דברי המאירי הללו הובאו במשנ"ב סי' שח סקפ"ב וז"ל :אבל לישב עליהם כשאין
מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל
זמן שאין מזיזן בידים ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש
מזה ,עכ"ל .ונראה שהבין המשנ"ב שראוי לפרוש מישיבה אך כאן משמע במאירי שראוי לפרוש מנגיעה
המביאה לנדנוד ,ונראה לבאר שהבין המשנ"ב שאי אפשר שלא יגע בידיו תוך כדי ישיבתו.
ב .הרב המגיד הוא רבי וידאל די טולושא מחכמי ספרד ,חבירו של הר"ן .נפטר בשנת ה'ק"ל ,ואילו
התה"ד הוא רבי ישראל איסרלן מגדולי פוסקי אשכנז חי ופעל ה'ק"נ – ה'ר"כ.
הארץ נגיעה במוקצה קעד מקצה
ג .ואף יהיה חילוק בנוגע ממש בידו שההנחה תהיה לצורך המותר ולא לצורך
המוקצה ,ולכן הנחת כלי ע"ג ביצה
במוקצה שאינו מתנועע לצורך שהיא ע"מ להגן על הביצה המוקצית
המוקצה שבזה יתיר הרב המגיד אך מפני שבירה אסור בין אם מנדנד את
התה"ד יאסור ,ודוגמא מצויה לדבר הביצה או לא ,וביאר מחצה"ש )תקיג
באדם הרוצה לכסות מוקצה כגון שקי סק"ב( מדוע נאדי התה"ד מדעת הרב
מלט או תנור כבד ביריעת נילון ע"מ שלא המגיד כיוון שדעתו של התה"ד לגבי
יירטב בגשמים דלמ"מ שרי שהרי אינו פס"ר בדרבנן דשרי ,והא הכא במניח
מנענעו ולתה"ד אסור ,וכן מצאתי דוגמא כלי ע"ג ביצה ומנידה במגעו ,הנדת
שהביא בשש"כ )פכ"ב הע' ע"ו( בדבר המוקצה נחשבת כפס"ר בדרבנן ואין
מוקצה מתגלגל ורוצה לבולמו בידיו לאוסרה ]ומה שכתב המחצית השקל
דלמ"מ שרי אך לתה"ד אסור משום שכך ס"ל לתה"ד זה ע"פ דברי המג"א
בסי' שי"ד סק"ה ,אבל באמת אין זה
שעושה זאת לצורך המוקצה. מוסכם ונחלקו בזה האחרונים והט"ז
והגר"א ס"ל דהתה"ד סובר שפס"ר
חידוש ,המ"מ מחשיב כלי
בדרבנן אסור[.
כידא אריכתא
ונפק"מ בין הדיעות תהיה:
וצ"ב מדוע החמיר המ"מ בנגיעה
א .בנוגע בידיו במוקצה לצורך האדם
במוקצה ע"י כלי והרי לכאורה
נגיעה ע"י כלי חשיבא 'ניעור' ולכל היותר ומניד את המוקצה דלתה"ד שרי
'טלטול מן הצד' ,ובשלמא אי מניח את ולהרב המגיד אסור ]כן מוכח מדברי
הכלי ע"ג הביצה לצורך שמירה על
הביצה הרי זהו נחשב כפעולה לצורך דבר הרמ"א בסי' רסו ס"ג[.
האסור אבל היאך אפשר לאסור נגיעה
בביצה ע"י כלי אם כוונתו לצורך ההיתר, ב .וכן יחלקו במניד מוקצה ע"י כלי
והרי כלל לימדנו רבינו הט"ז בסי' שח
סקי"ח לגבי קליפין דשרי לגוררן לצורך האדם וכגון במניח בגדו ע"ג
באמצעות כלי ]וכבר הקשו על שיטת מתלה מוקצה ,שזה נחשב כטלטול מן
הט"ז מדבריו בסי' שי"א שאסר בכה"ג[ הצד דשרי לצורך דבר המותר ולדברי
אבל נראה דשיטת המ"מ כשו"ע הרב תה"ד מותר אך להרב המגיד אסור כפי
דס"ל דטלטול בכה"ג הוי כידא אריכתא, שאסר הנחת כלי ע"ג ביצה ,והדבר מצוי
ומצינו שגם התוס' )שבת נ :ד"ה הכל מודים( מאד בירידת גשמים בחג הסוכות ורוצה
כתבו כך לגבי דחיקת גיזי צמר באמצעות לכסות סוכתו ביריעות נילון וכל
הקדירה וכן כתב המאירי )שבת לז (.לגבי פעולותיו הם לצורך הגנה על חפצי
הנחת קדירה ע"ג גחלים ,וכן מצינו ההיתר שבסוכה אך לצורך כך נוגע בסכך
המוקצה ומניח עליו את היריעות ובזה
תה"ד יתיר אך המ"מ אוסר.
הארץ קעה נגיעה במוקצה מקצה
במרדכי )שבת קכד (:לגבי כיבוד הבית במאירי בשם התוס' שאסר לכבד הבית
בביצה כב.[: במכבדת דהוי טלטול גמור ]ומצינו גם
בירור הכרעת הרמ"א
נגיעה אף שעלול להתנדנד אלא בסימן רעז סעיף ג כתב הרמ"א ע"ד
שמחמיר לענין איסור מבעיר החמור,
וכן דייק המג"א וז"ל :בנגיעה בעלמא. השו"ע שלימד דין נר שע"ג
צ"ל דס"ל כת"ה דכשהנגיעה לצורך דבר טבלא וז"ל הרמ"א :ומ"מ מותר ליגע
המותר מותר ולצורך דבר האיסור אסור בטבלא הואיל ואינו מטלטל הנר .וה"ה
אבל לדעת המ"מ דאסור ליגע בביצה שמותר ליגע במנורה שבבהכ"נ והנרות
מפני שהיא מתנדנד א"כ ה"ה ה"נ אפילו דולקות עליו ,ובלבד שלא ינענע )מרדכי
אין הנר דולק עליו אסור ועסי' ש"י ס"ו
ועיין מה שכתוב רסי' תקי"ג דדעת הרב פכ"ב( ,עכ"ל.
כמגיד משנה וא"כ מ"ש כאן צ"ע ובד"מ
כתב בשם א"ז וז"ל דמיירי שדבר היתר וכיוצא בזה כתב הרמ"א )סימן שח סעיף ג(
מונח עליו ורוצה ליקח ממנו והוי
טלטול מן הצד כמ"ש סי' שי"א ס"ח וז"ל :כל מוקצה אינו אסור אלא
ועסי' ש"ח ס"ג אבל ליגע בו ממש בטלטולו ,אבל בנגיעה בעלמא שאינו
מנדנדו ,שרי .ולכן מותר ליגע במנורה
אסור ,עכ"ל. שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו ,או
בתנור שדולק בו אש .וכן מותר ליקח דבר
ותורף דברי המג"א דמהכא מבואר היתר המונח על דבר מוקצה )מרדכי פ' כל
שמותר ליגע במוקצה ואף אם הכלים וריש ביצה ורבינו ירוחם חי"ג והמגיד פכ"ה
יתכן שינענעו ,שהרי כאשר הנר דולק
אסור לגעת במנורה רק מחשש הטיה ות"ה סי' ס"ז וכל בו סוף דיני שבת( .וכן מותר
וא"כ כאשר הנר כבוי ומותר ליגע בו לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח ,דלא הוי
מיירי כשמתנדנד ,ולפ"ז מוכח מכאן טלטול אלא כלאחר יד ,ולא מיקרי טלטול
שהרמ"א נקט דוקא כתה"ד שחילק בין
נגיעה לצורך המוקצה לנגיעה לצורך )תשובת מהרי"ל( ,עכ"ל.
האדם ,אך אח"כ הביא דברי הד"מ שאין
מדובר בנגיעה רגילה אלא דוקא בנטילת הרי שבשני מקומות אלו הורה כהרב
חפץ שבזה הנדנוד נחשב כטלטול מן הצד
שהותר לצורך דבר המותר ולפי דבריו אין המגיד ,שהמחייב הוא האם עלול
לגעת סתם במוקצה כיוון שמטלטל וזה לנדנד את המוקצה או לא.
תואם לשיטת הרב המגיד. אלא שבסימן רסה סעיף ג כתב הרמ"א
וז"ל :ואסור ליגע בנר דולק
כשהוא תלוי ,אף על פי שאינו מטלטלו
ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא,
מ"מ אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה
)א"ז( ,עכ"ל .הרי שמוכח מדבריו דמתיר
הארץ נגיעה במוקצה קעו מקצה
בסי' שי ס"ו שהוכיח מכאן שהרמ"א ומצינו עוד שלש דרכים לבאר דברי
ס"ל כהמ"מ[.
הרמ"א שיעלו יפה עם שיטת
וא"כ עלה בידינו משלשת הסימנים הרה"מ ואפילו אם נוגע נגיעה רגילה.
דלעיל דשיטת הרמ"א היא להורות א .ביאר הביה"ל )ד"ה פן( שעצם נדנוד
כהרב המגיד ,אלא שבסימן תקיג כתב
השו"ע וז"ל :ביצה שנולדה בי"ט אסור המנורה התלויה אינה נחשבת טלטול
ליגע בה) ,הגה :דהיינו לטלטלה() ,מרדכי ריש גמור אלא רק טלטול מן הצד ,וא"כ ברור
ביצה ופ' כל הכלים( ,וכל שכן שלא לאכלה, שאין לאסור נגיעה שמא יתנדנד ,ויש
עכ"ל .ודברי השו"ע נוטים בצורה ברורה ליתן טעם בדברי הביה"ל ע"פ היסוד
לדעת המ"מ שאסר בביצה בכל מצב ,אלא שלימד אותנו הוא עצמו בסי' רעז
שיש לעיין כמי פסק הרמ"א שהגיה ע"ד בביה"ל ד"ה אע"פ שהוא קבוע
השו"ע 'דהיינו לטלטלה' וביאר הט"ז שהקביעות לכותל גורמת שהדלת
דהכא בא הרמ"א לחלוק על השו"ע שאסר תתבטל לבית ולא לנר המונח עליה ,ואף
נגיעה בביצה וקבע כי מותר לגעת בביצה כאן נאמר דבהא דהמנורה מחוברת
והאיסור רק לטלטלה וזה ייתכן רק לפי וקבועה בשרשרת לתקרה הרי זה גורם
ביאורו של תה"ד ,שהרי לפי המ"מ אין שהמנורה תתבטל לתקרת הבית וממילא
שום היתר ליגע בביצה ,ולפיכך תמה על הנרות לא יוכלו לבטלה אליהם
הרמ"א שסתר משנתו אבל המג"א הבין כי
הרמ"א לא בא לחלוק אלא לבאר את דברי ולעשותה בסיס.
השו"ע וליתן טעם הגון מדוע אסור ליגע
בביצה ,משום שפס"ר שיטלטלנה ע"י ב .ובערוך השלחן )ס"י( ביאר שכאן אין
הנגיעה וממילא לשיטתו ,בשלשה סימנים
הורה הרמ"א כמ"מ והם רעט ,שח ,תקיג, סבירות גבוהה לנדנוד ולכן לגבי
ואילו בסי' רסה סתר הרמ"א משנתו ,ואף מוקצה הקל התירו נגיעה אך לגבי הבערה
לט"ז בשלשה סעיפים פסק הרמ"א החמורה אסרו נגיעה ואפילו שיש רק
כהמ"מ והם רסה ,רעט ,שח ,ואילו דוקא
בתקיג סתר הרמ"א משנתו ,ונמצא חשש רחוק לנדנוד.
שנחלקו המג"א והט"ז פעמיים בהבנת
ג .וביד אפרים )סי' תקיג( צידד כי
דברי הרמ"א בסי' רס"ה ובסי' תקיג.
בגירסת הט"ז לא היו המילה 'ויטה'
וא"כ יש איסור ליגע במנורה שמא יניד
את המוקצה ולא מחשש הטיה והבערה
]וכך נהיה מוכרחים לומר בדעת הגר"א
בירור שיטת השו"ע
השו"ע יש לברר דעתו ,דאף שבסי' תקיג משמעות כתה"ד
ס"א כתב :ביצה שנולדה בי"ט אסור ליגע
בה ,ומכאן אין הכרעה דאולי דוקא ובב"י הביא את שתי הדיעות ולא הכריע
בביצה החמירו מחמת שהיא עגולה
בינהם ,אך מבין ריסי סעיפי
הארץ קעז נגיעה במוקצה מקצה
כיסוי לבנים ודבורים ונוטה לגלגול ,עכ"ז בסי' שי ס"ו כתב:
אבל מותר לכפות עליו כלי ,ובלבד שלא
וראיה נוספת שהשו"ע אינו סובר יגע בו .הרי שהודיענו איסור טלטול
גורף מבלי לחלק בין מוקצה הרגיש
כתה"ד היא מדבריו בהלכות יום לנענוע או לא ,ולכן מכאן הוכיח המג"א
טוב סימן תקכא סעיף ב וז"ל :מותר שהשו"ע פסק כתה"ד ולא כהרב המגיד
לכסות פירות או כדי יין או לבנים ,מפני וכ"כ הט"ז והתו"ש ,מאמ"ר ופמ"ג,
הדלף ,עכ"ל .והרי כאן משמע שאפילו וניחא ג"כ דהא השו"ע בסי' שיד )סעי' א',
אם היריעה המכסה נוגעת במוקצה שרי יב( הורה להתיר בפס"ר בדרבנן והיאך
וזה לא כתה"ד שיאסור בכה"ג ]וראיה זו יודה להרב המגיד לאסור בהא שמניד
הובאה במג"א תקיג סק"ב כקושיא על
שיטת השו"ע שהרי המג"א אחז שהשו"ע את המוקצה בפס"ר.
פוסק כתה"ד[ אלא דאפשר לדחות דכל
מאי דאיכא הכא הם דברי היתר פירות משמעות כמגיד משנה
וכדי יין ואפילו הלבנים מיירי בליבני
דאישתיור מבנינא והחידוש כאן דלא אבל המעיין בסי' שח סמ"ב ימצא
אסרינן משום טירחא דלא צריכא ,אבל
בסי' שט"ז ס"ד יותר מבואר וז"ל השו"ע: שהורה השו"ע וז"ל :דבר שהוא
פורסין מחצלת ע"ג הכוורת) ,מקום מוקצה מותר ליגע בו ,ובלבד שלא יהא
שמתכנסים בו הדבורים לעשות דבש( ,ובלבד מנענע אפילו מקצתו )וכבר נתבאר ס"ג(,
שלא יכוין לצוד ,וגם הוא בענין שאינו עכ"ל .ומכאן מוכח שדעתו דוקא כהרב
מוכרח שיהיו נצודים ,כי היכי דלא להוי המגיד שתלה הכל באם מנידו או לא ,וכן
פסיק רישיה ,עכ"ל .והרי דבורים ברור משמע שהבין הרמ"א שם ,שציין
דהוו מוקצה ובכ"ז שרי לפרוס עלייהו להוראתו בס"ג והתם ברור שהורה כמ"מ.
מחצלת לצרכן. סיכה והדחת מת
תה"ד ,סיכת מת -היתר מיוחד והגר"א בביאורו הוסיף להוכיח שדעת
אך נראה שהתה"ד יבאר בהא דהותר השו"ע כהרב המגיד מדבריו
בסימן שיא סעיף ז וז"ל השו"ע :מותר
לסוך ולהדיח את המת ]והיא משנה לסוך המת ולהדיחו ולשמוט הכר מתחתיו
ערוכה )פכ"ג משנה ה( וז"ל :עושין כל כדי שלא יסריח ,ובלבד שלא יזיז בו שום
צורכי המת סכין ומדיחין אותו ובלבד אבר ,עכ"ל .הרי דהותר לגעת במת ע"מ
שלא יזיזו בו אבר ,ע"כ[ דלא כהר"ן אלא לסוכו ולהדיחו ,והוסיף הגר"א דאין לומר
כשם שהקילו והתירו לטלטל את המת דכל זה היתר מיוחד במת ,משום שכבר
ע"י ככר או תינוק כך הקילו ליגע בו וזהו כתב הר"ן שהקולא היחידה שהקילו במת
דין מיוחד במת ,ועפ"ז נבאר תמיהה היא שהתירו טלטול ע"י ככר או תינוק.
הארץ נגיעה במוקצה קעח מקצה
בבהמה דאל"כ הא קי"ל דאסור לטלטל בדברי התפארת ישראל כלכלת שבת
בע"ח אפילו מקצתו עכ"ד ולענ"ד יש כללי מוקצה ה' וז"ל :אסור לטלטל
לעיין בזה שלא הוזכר זה בשום פוסק וגם מוקצה אפי' מקצתו ,כגון להניד עלה
לשון התוספתא אינו מיושב כ"כ דשם בהאילן ,אפי' שנשאר האילן עומד
נזכר ג"כ בזנב שועל או בשער שועל ואי במקומו )עי' רט"ז סי' של"ו סק"ד( .וכ"כ
אמרת דגם זנב מיירי בתלוש א"כ הכל אסור להעצים עיניו של מת או להניע בו
חדא מלתא היא ומה שהקשה משום אבר )שי"א ס"ז( .אבל כשאינו מניעו ,רק
איסור טלטול אפשר דלא אסרו רק גופן מנמיכו קצת ע"י שכובש עליו בידו או
דבעלי חיים ולא בשערן שהוא מחובר באצבעו מותר ,דהרי סכין ומדיחין את
להן דלא חשיב כגופן בזה וצ"ע ,עכ"ל. המת )שם( ,אף שא"א שלא יכבש בשר
המת כשיסכנו וכשידיחנו .ואי"ל מדהו"ל
הרי שההיתר לקנח ידו בזנב הסוס תמוה רק פ"ר במילי דרבנן ,ליתא ,דהרי גם
בכה"ג אסור פ"ר )כמג"א שי"ד סק"ה( ,אלא
מאד דהא מניד הוא את המוקצה, ודאי אפי' במתכוון לכבשו כך שרי,
ומפני כך דחק התו"ש להעמיד בזנב עכ"ל .ויש לעיין בדברי הכלכלת שבת,
תלוש ,והביה"ל הקשה עליו ודחק גם הוא דאי סבר כהרב המגיד זהו חידוש גדול
לחדש דשיער אינו מוקצה כגוף בע"ח, לומר שכבישה ודחיקה אינה נחשבת
ואף הוא נשאר בצ"ע .ויש מאחרוני זמננו נדנוד ,אבל אי ס"ל כת"ה ואכן כאן במת
שהפליגו לומר שכיוון שהדרך היא לקנח הותרה הנגיעה מפני כבוד האדם ניחא
וניחא משום שמעשה זה אינו חשיב
בזנב בעלי חיים ממילא אינו מוקצה. טלטול גמור אלא טלטול מן הצד שבד"כ
נאסר לצורך המוקצה אך כאן ישנו היתר
חידוש עצום ,קינוח בזנב הסוס מיוחד במת ,וכמו שהותרה נגיעה במת
מחלוקת תה"ד ומ"מ כך הותרה גם דחיקה.
אבל באמת נראה לחדש ולומר דכל דין קינוח בזנב הסוס
זה תליא וקאי במחלוקת התה"ד והאיר ה' עיני בראיה נפלאה והיא מסי'
והרב המגיד ,דהרב המגיד ברור שיאסור
את קינוח היד בזנב שהרי פס"ר שיניע את שב סע' יא וז"ל השו"ע :מי
הזנב המוקצה ,אבל מנגד דין זה הרי הוא שנתלכלכה ידו בטיט ,מקנחה בזנב הסוס
כפתור ופרח לשיטת התה"ד שמתיר ליגע ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה
במוקצה לצורך ההיתר ואע"פ שפס"ר לאחוז בה קוצים ,אבל לא במפה
שינדנדו ,ולפיכך נאמר כי הרי כאן בקינוח שמקנחים בה ידים ,שלא יעשה כדרך
היד בזנב זהו ממש דין נגיעה במוקצה שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה,
ומכיון שנוגע לצורך דבר הההיתר שזה עכ"ל .וכתב בביאור הלכה וז"ל :כתב
קינוח היד שרי ואף דפס"ר שמניע את בספר תו"ש דהיינו שאינם מחוברין
הזנב ,ועפ"ז ישנה ראיה גדולה לדינא
דכאן השו"ע מסכים הולך לדינא דתה"ד.
הארץ קעט נגיעה במוקצה מקצה
לצורך המת אבל גם אינה לדברי הרב חידוש מחודש ,השו"ע מיקל
המגיד שהרי מזיז בו בכבישה ודחיקה,
אלא נהיה מוכרחים לומר שזוהי קולא כתרוויהו
מיוחדת במת. ולולי דמסתפינא אמינא דבר חדש
נגיעה במחובר או בבע"ח בשיטת השו"ע דכיוון דמוקצה
דרבנן ס"ל להקל כקולי דתרוייהו,
המיועדים לשעשוע וממילא נגיעה ללא הזזה שריא תמיד בין
לצורך ההיתר ובין לצורך המוקצה וזה
למעשה נראה שהשו"ע מיקל בנגיעה כקולת המ"מ ,ואף נגיעה המביאה לידי
הזזה ג"כ שריא אם היא לצורך ההיתר
במוקצה ולכן נראה שהרוצה וזה כקולת התה"ד ,ורק נאסרה עלינו
לאחוז בידו ענפי הדס ע"מ להריח בו נגיעה לצורך המוקצה המביאה לידי
ודאי דשרי משום דהוי נגיעה במוקצה, הזזה .ולכן מובנת הוראתו בסי' תקי"ג
ואף יש המתירים לנענע את ענפי ההדס לאסור נגיעה בביצה וז"ל :ביצה שנולדה
מדין מחובר ,וכן אפשר להקל בדין נגיעה בי"ט אסור ליגע בה ,ע"כ .והסיבה
בבע"ח כגון הרוצים ללטף חיות קטנות לאיסור היא לכ"ע ,משום שכל נגיעה
שבני"א נוהגים לגדלם לשעשוע ,ואף בביצה סתמא לצורך המוקצה וכן פס"ר
שפס"ר שיניד את המוקצה כיוון שנגיעה שתתנדנד ,וכן נאמר במאי דהחמיר בסי'
זו לצורך הנאת האדם וכבר נחלקו בעצם שי ס"ו :אבל מותר לכפות עליו כלי,
טלטול בע"ח אלו דמצינו בתשובת ובלבד שלא יגע בו ,ע"כ .מיירי לצורך
הרא"ש למהר"ח או"ז )סי' פב( ששאלו המוקצה ופס"ר שמנידו ,אבל מאי דהורה
לגבי טלטול עופות המצפצפים ,והשיבו בסי' שח סמ"ב וז"ל :דבר שהוא מוקצה
בזה"ל :ועל העופות לא מלאני לבי מותר ליגע בו ,ובלבד שלא יהא מנענע
להתיר דאין ללמוד היתר שמוש בעלי אפילו מקצתו )וכבר נתבאר ס"ג( ,עכ"ל.
חיים מהיתר כלים .דאף כלי שמלאכתו אפ"ל דמיירי אפילו לצורך המוקצה וזוהי
לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר. קולת המ"מ ,וכן מאי דהורה להתיר בסי'
אבל צרורות שבחצר אפילו צריך מהם שטז ותקכא כיסוי לבנים וכוורת זה לפי
צורך גדול אסור לטלטל משום דאין תורת קולת המ"מ ,אבל מאי דהתיר בסי' שב
כלי עליהם הכי נמי בבעלי חיים .ויש לקנח ידו בזנב הסוס ובזנב הפרה זה רק
לאסור יותר בבעלי חיים דאין משתמשין לפי קולת התה"ד ,אבל נראה לומר
בבעלי חיים ולא פלוג רבנן בבעלי חיים, דהוראתו בסי' שי"א סעיף ז וז"ל
ע"כ .אך בהלק"ט היקל וכן כתב בשו"ת השו"ע :מותר לסוך המת ולהדיחו
אגרות משה חלק ה סימן כב וז"ל :שאלה, ולשמוט הכר מתחתיו כדי שלא יסריח,
צפורים קטנים שמצפצפין וקטנים ובלבד שלא יזיז בו שום אבר ,עכ"ל.
משחקין עמהם ,האם דינו כמוקצה, ברור שאינה לא כדברי התה"ד דהרי נוגע
דבתוס' שבת דף מ"ה ע"ב ד"ה הכא התיר
הר"ר יוסף לטלטל אפרוח חי ,דחזי לשחק
הארץ נגיעה במוקצה מקצה קפ
הורה כהמ"מ ,מצינו עיקולי ופשורי בו תינוק .תשובה :כל בעלי חיים הו"ל
בדבריו דלדברי המג"א הורה כתה"ד בסי' מוקצה ,אפי' באותן שהתינוקות משחקין
רסה ס"ג ולדברי הט"ז הורה הרמ"א בהן -אלא א"כ הם מיוחדים לשעשועים,
כתה"ד בסי' תקיג ,וזאת מלבד שדעת עכ"ל .אך עי' בשו"ת בצל החכמה שצידד
השו"ע נוטה בבירור לקולא ,וא"כ המיקל להחמיר בזה .הרי שנוכל לצרופי קולי
ליגע במחובר או בבע"ח לשעשוע לא ולהתיר נגיעה במחובר ונגיעה בחיות
מחמד ,ואפילו לדעת הרמ"א שלכאורה
הפסיד גם לדעת הרמ"א.
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפא
’מוקצה במחובר לקרקע’
לא יזיזם – הזזה או תלישה
מוקצה בפירות שנתלשו
קושיא עצומה מדין זמורה בטפיח
מוקצה במחובר – מחלוקת התלמודים
העולה מן המדבר
###
וביאור הענין שבאמת חז"ל לא בגמרא שבת )פב (.הובאה מחלוקת
העמידו דבריהם במקום כבוד אמוראים :היו לפניו צרור
הבריות והתירו לטלטל כל דבר כדי שלא ועשבים ,רב חסדא ורב המנונא; חד
יתבזו הבריות ,אבל עכ"ז באה הגמרא אמר :מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים,
ולימדה כי אם יש דרך מותרת לקנח ללא וחד אמר :מקנח בעשבים ואין מקנח
דחיית איסור מוקצה יש להעדיפה על פני בצרור ,עכ"ל .ופירש רש"י וז"ל :ואינו
קינוח במוקצה ,ולכן ברור שאין לומר מקנח בעשבים -שהעשבים לחים,
שהתירו את השימוש בעשבים כשם וחותכין את הבשר ,ורבותינו מפרשים:
שהתירו טלטול אבנים לצורך קינוח בבית משום תלישה ,ואיני יודע מהו ,דאי
הכסא ,דאם כן מאי מעליותא דעשבים על בעשבים מחוברין -מי איכא מאן דשרי,
צרור עפר דאי באת מכח כבוד הבריות וכמדומה אני דמוקמי לה במחוברין,
הדוחה איסור מוקצה יקנח בכל דבר אבל
כיון שבקינוח בעשבים אינו עובר על שום ומקנח בהן בחיבורן.
איסור דרבנן יש להעדיפו על פני קינוח
ואינו מקנח בצרור -דלאו בר טלטול
בצרור שבזה עובר אדרבנן.
הוא ,הלכך מקנח בעשבים כשהן
ובשו"ע סי' שיב ס"ו פסק הלכה כדברי במחובר ולא יזיזם ,ומשום שימוש
במחובר לא מיתסר ,כדאמרינן בעירובין
המעדיפים קינוח בעשבים על בפרק שלישי )לד ,ב( דלא אסרו אלא
פני קינוח בצרור ,וכפירוש רבותיו של באילן ובקנים עוזרדין ,לפי שהן קשין,
רש"י וז"ל השו"ע :מקנחין בשבת
עכ"ל רש"י.
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפב
הראוי לאכילה ,אסור להריח בו במחובר בעשבים לחים אפי' הם מחוברים ,ובלבד
שמא יקוץ אותו לאכלו ,עכ"ל .ולכאורה שלא יזיזם ,ומשום משתמש במחובר
תהיה מחלוקתן שוה ,והמג"א יאסור ליכא ,דלא אמרו אלא באילן אבל לא
ליגע בהדס ולהריח בו אך התו"ש
בירק ,עכ"ל.
והא"ר יתירו.
לא יזיזם – הזזה או תלישה
ובתורת שבת‡ )סי' רסה( יצא לחדש כי
ובדקדוק לשון השו"ע שכתב 'ובלבד
באמת אין איסור כלל להניע
מוקצה המעוגן ומחובר לקרקע וטעמו שלא יזיזם' מצינו שנחלקו
דכיון דכתב הראב"ד דטעם גזירת מוקצה בהבנת דברי קדשו גדולי האחרונים,
הוא אטו הוצאה ממילא במידי דלא שייך במג"א סק"ו ביאר :שהם מוקצים.
להגיע איתו לאיסור והוצאה ממילא לא והפמ"ג חידד יותר והוסיף שאף שהיה
גזרו בו חכמים מוקצה ,ועפ"ז ביאר היאך מקום לומר דאלו העשבים ראויים למאכל
שרי לן לפתוח דלת בשבת והרי הדלת בהמה וא"כ אינן מוקצים כלל עכ"ז
היא מוקצה ,אלא ההיתר דאחר שקבעה החיבור לקרקע גורם הקצאה ולפ"ד
במשקוף ממילא סר ממנה איסור מוקצה הקשה במנורה הטהורה מאי מעליותא
ועפ"ז ביאר בתורת שבת גם את היתר איכא בין עשבים לצרור דהא תרוייהו
הרמ"א ליגע במנורה תלויה אף שפס"ר מוקצים הם .אך במחצית השקל הביא
שתתנדנד ע"י נגיעתו והוב"ד בציץ דברי התוספת שבת ואליה רבה דפליגי
אליעזר )ח"ט סי' כג( וביבי"א )ח"ז סי' לו( על המג"א וס"ל דליכא מוקצה במחובר
אלא שהרב המחבר זלה"ה גילה לנו חדר וביארו לשון השו"ע 'ובלבד שלא יזיזם' -
בעוצם בקיאותו והראה שכבר קדם שלא יתלשם ,ונראה שכוונתם שלא יזיזם
לתורת שבת בסברא זו בשו"ת בית
יהודה· )חאו"ח סי' יא( וז"ל הבית יהודה ממקור גידולם ,וכן נקט במשנ"ב.
וראיותיו :דכל דבר שעדין מחובר
ומנענעו או מטלטלו אין בו איסור מטעם וכן מצינו בסי' שלו ס"י לגבי הרחה
בהדס וז"ל :הדס מחובר ,מותר
להריח בו; אבל אתרוג ותפוח וכל דבר
א .לרבי יעקב וויל בעל ספר תורת שבת שנדפס בחיי המחבר בשנת תקצ"ט ,נכד רבי נתנאל וויל ]בעל
'קרבן נתנאל' על הרא"ש ונתיב חיים הגהות על השו"ע[ וצאצא לרבי יעקב וייל מראשוני אשכנז,
בהקדמת הספר תורת שבת כותב המחבר כי דברי השו"ע והרמ"א כאילו ניתנו מסיני אך בדברי הנו"כ
מצא דברים רבים לחלוק ,נפטר בשנת תרי"ב.
ב .רבי יהודה בן ר' יצחק עייאש ,היה אחד מהרבנים המפורסמים ביותר בעיר אלג'יר בתקופה האחרונה,
ועמד שם בראש ישיבה גדולה .במהלך תפקידו כראש בית הדין של אלג'יר הוא חיבר פסקים רבים,
והתכתב עם רבנים ממרוקו ,מאיטליה וממצרים .בשנת תקט"ז הוא עזב את אלג'יר על מנת לעלות לארץ
ישראל לאחר שראה בחלומו 'איש של צורה' אשר יעץ לו 'עלה אל ארץ חפץ וקבעת שם ישיבתך' ובדרכו
שהה בליוורנו שבאיטליה ,המקום שבו נדפסו חיבוריו .הוא כתב גם פירושים לספרי הרמב"ם ולשלחן
ערוך .תשובותיו נדפסו בספר בית יהודה ,בו הוא אסף גם את מנהגי אלג'יר .רבי יהונתן אייבשיץ כותב
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפג
מאתמול יע"ש אלמא דהמחובר איסור הקצאה דלא שייכא הקצאה אלא בדבר
הקצאתו הוא אפי' לר' שמעון ואם כן שיכול להטלטל כולו שהוא התלוש אבל
ודאי הוא צ"ל דאע"ג דבפירות הנושרין מחובר אי לאו איסורא דשמא יתלוש לא
שייך גם טעם המוקצה מלבד הטעם הוה לן למיסר מטעם מוקצה דלא שמענו
דשמא יתלוש מ"מ היינו דווקא לאחר מעולם שום הקצאה במחובר בעודנו
התלישה הוא שנאסר לטלטלו אבל בעודו עומד בקרקע אלא דוקא אחר תלישתו
עומד באיביהו הנענוע והנדנוד אין בו כפירות הנושרין וכיוצא .ועוד דאם כן
משום איסור מוקצה דמוקצה לא שייך לסברתו רב נחמן דאמר להו כבושו כבשי
אלא בשעה שיכול לעשות באותו דבר וס"ל דליכא שבות בירק נאמר אליביה
כחפצו ורצונו דהיינו בין לטלטול בין דלית ליה איסור מוקצה אתמהא ועוד
לאכילה .ועוד דהטעמים שנאמרו באיסור דהא בהדיא אשכחן לרב נחמן דאית ליה
מוקצה הביאם מרן ריש סי' ש"ח יע"ש מוקצ' בריש מס' ביצה דאמרי' התם
לא שייכי בעודו מחובר ובפרט טעם אליבא דרב נחמן שבת דחמיר סתם לן
הראב"ד ז"ל שאמר שטלטול דברים תנא כר' שמעון יום טוב דקיל ואתי
המוקצים נאסר מפני גדר ההוצאה דלא לזלזולי ביה סתם לן תנא כר"יהו ולכך
שייכא הוצאה אלא בדבר שיכול לטלטלו אוקים מתני' דביצה שנולדה ביום טוב
כולו ואז יאסר אפי' בטלטול מקצתו דאמרי בית הלל ולא תאכל דמיירי
דטלטול מן הצד שמיה טלטול כדאיתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומטעם
סי' שי"א יע"ש ולפיכך ירקות ועשבי' אף מוקצה ומאן דאית ליה מוקצה אית ליה
על גב דכשנתלשו או נשרו בשבת נולד ע"ש .ועוד דאם נאמ' דגם במחובר
אסורים מטעם מוקצה מ"מ בעודם שעדין עומד באיביהו שייך איסור מוקצה
מחוברים מותר אפי' להשתמש בהם ולית היה לנו לאסור לכ"ע אפי' לר' שמעון
בהו לא איסור מוקצה ולא איסור גזירה דהרי פי' רש"י ז"ל הביאוהו התוס' משמו
דשמא יתלוש ,עכ"ל .ובנהר שלום )סי' שם בריש ביצה בד"ה גזירה שמא יעלה
שלו( הביא דברי בית יהודה הנ"ל והסכים ויתלוש כו' ובפ"ק דחולין בדף י"ד בד"ה
מחתכין כו' דמודה ר' שמעון במחובר
עמם ודלא כהמג"א. הואיל ולא לקיטנהו מאתמול אקצינהו
והוי כמוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים
מוקצה בפירות שנתלשו יע"ש והזכיר זה מרן בית יוסף ר"ס שי"ח
גבי שוחט בשבת יע"ש .וכן כתב שם
ואין להקשות דאי אין מוקצה במחובר, משם הרא"ש ז"ל דאיסור דורון הוא אפי'
לר' שמעון הוי מוקצה כיון דלא לקטינהו
מדוע נאסרו פירות התלושים משום
מוקצה והא בעודן תלויים לא היו מוקצים
עליו 'אשר נודע בישראל גדול הוא וגדולים מעשיו' ומהרי"ט אלגאזי מעיד עליו 'חסידא קדישא מעין
דוגמא של מעלה' בסוף ימיו התיישב בירושלים ונפטר שם בראש השנה תקכ"א.
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפד
ורבים מאחרוני זמננו הרגישו בקושיא ומהיכן יעלה ויבא עלייהו איסורא ,אל
תאמר כן ,דשלשה איסורי מוקצה איתא :
ובפרט לשיטת המשנ"ב שמצד
אחד הורה בסי' שיב כדברי הסוברים דאין הראשון -קיים במידה והפרי הולך
מוקצה במחובר ומנגד הורה בסי' שח
בדין זמורה מחוברת לחומרא ולכן יצאו ומתגדל הרי יש כאן נולד
לחלק דבזמורה היא עצמה מוקצה ואין חמור שלא היה בעולם.
החיבור לקרקע מפקיע ממנה שם מוקצה
דהוי עלה ,אבל בעשבים שמעצמם אינם והשני -שייך גם בפרי גמור והוא
מוקצים יש להתיר ,ונמצא שלשיטתם
המושג 'אין מוקצה במחובר' לא בא מוקצה מחמת חיבורו לאילן
להשמיע דהחיבור עוקר שם מוקצה אלא הרי חשיב כדחייה בידים דהא מדלא
אינו מחיל שם מוקצה על דבר היתר. לקטיה אקצייה.
ולענ"ד יש להבין היאך אפשר לומר והשלישי -הוא 'מוקצה מחמת גזירת
דעשבים אינם מוקצים בשלמא חכמים' שגזרו עליו שמא
לאיסור מוקצה מחמת שמא יעלה יעלה ויתלוש ,ועיין בשיעור 'מוקצה
ויתלוש ניחא דעד שלא נתלש אין לגזור,
אבל בהא איכא עוד חסרון דכיוון שגדל מחמת גזירה' שהארכנו והרחבנו.
והולך אין לך מוקצה גדול מזה והרי הוא
'נולד שלא היה בעולם' ואפילו אם קושיא עצומה מדין זמורה
תאמר דמיירי בעשבים שנגמר גידולן
עדיין איכא איסור עצמי במוקצה מחמת בטפיח
דדחיה בידיים. אלא שקושיא גדולה וחזקה הולכת
דחיית הקושיא מזמורה וסוערת על הסוברים דאין מוקצה
במחובר ורמי לה המנורה הטהורה )בסי'
אלא שבמנוחת אהבה )ח"ב פי"ג ה"ו שלו( והוא מהדין המבואר בגמרא שבת
)קכה (:זמורה שהיא קשורה בטפיח
ובהערה שם( יצא לחדש ולומר דאחר ממלאין בה בשבת .קשורה -אין ,לא
שבא רב אשי ואמר 'אפילו תימא קשורה -לא ,לימא מתניתין דלא כרבן
בתלושה ,גזירה שמא יקטום' ממילא אין שמעון בן גמליאל ,דתניא :חריות של
לנו צורך לומר שהקשירה היתה לצורך דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה
ייחוד המוקצה שהיה על הזמורה -צריך לקשור ,רבן שמעון בן גמליאל
בחיבורה ,אלא בין זמורה מחוברת ובין אומר :אין צריך לקשור .אמר רב ששת:
זמורה תלושה יש למיחש בהו משום אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל ,הכא
קטימה ,וממילא אידחו דברי רב ששת במאי עסקינן -במחוברת באביה - .אי הכי
קא משתמש במחובר לקרקע -למטה
ואין שום ראיה שיש מוקצה במחובר. משלשה .רב אשי אמר :אפילו תימא
בתלושה ,גזירה שמא יקטום ,ע"כ.
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפה
שהחיבור לבית מפקיע שם מוקצה ,וממש מוקצה במחובר – מחלוקת
כשם שלא מניח לנרות להחיל שם מוקצה
על הדלת ,וזה ממש הביאור והטעם שאין התלמודים
מוקצה במחובר ,משום שהחיבור לקרקע
מבטל אליו את החפץ וממילא לא יכול והעירני הבה"ח ר' יוסף חיים ויכלדר
לחול עליו שום הקצאה אחרת בין
הקצאת 'בסיס' ובין הקצאת מוקצה ני"ו הערה נפלאה בסוגיא זו,
דאפ"ל דדין מוקצה במחובר לקרקע
מחמת גופו או נולד‚. תליא במחלוקת התלמודים בבלי
וירושלמי ויסוד הדברים מתחיל בהוראת
העולה מן המדבר הרמ"א בסי' רע"ז ס"א לגבי נר שעוה
הקבוע באחורי הדלת שמותר לפתוח
ולסיכום :מצינו מחלוקת ברורה בין ולסגור ואין לחוש להטיה וכיבוי ,ותמה
ע"ז הביה"ל מדוע הדלת לא נעשית בסיס
האחרונים בביאור מושג 'אין לנר וממילא ייאסר לפותחה ולסוגרה כל
מוקצה במחובר' שטבע וקבע התוספת השבת כדין בסיס ,וביאר הביה"ל דיש
שבת ,דהתורת שבת ס"ל דכיון שמוקצה לומר שהדלת בטילה לבית ואינה
משום הוצאה ,החיבור לקרקע מפקיע שם מתייחסת לגבי הנרות ,אבל הביא את
מוקצה וקדמו בסברא זו בבית יהודה, דברי הירושלמי דס"ל דאי מניח את הנר
ולשיטתם נהיה מוכרחים להעמיד סוגיא ע"ג הדלת בכוונה הרי הדלת נעשית
דזמורה דוקא אליבא דרב אשי ונדחו בסיס ,והניח זאת בפלוגתא בין
דברי רב ששת ,אך יש שהבינו כי 'אין התלמודים .ואף שהתורת שבת יבאר כאן
מוקצה במחובר' בא להשמיענו דהחיבור את דינא דהרמ"א שהתיר להניח נר ע"ג
לקרקע אינו מגרע מדבר המותר את הדלת ואינה נעשית בסיס מטעם 'אין
היתרו וסוגיא דזמורה מחוברת עוסקת מוקצה במחובר' עכ"ז גם הוא יהיה
דוקא בזמורה שמעצמה נחשבת מוקצית מוכרח לבאר כי הירושלמי פליג בזה על
הבבלי וס"ל דיש מוקצה במחובר ,ובין
מחמת גופו. כך נמצא שלכאורה משמע מדברי
המשנ"ב דס"ל דיש מוקצה במחובר
אבל בין כך ובין כך ,המג"א הורה כי דאל"כ מדוע תלה טעמא דהתירא דוקא
בהא דדלת אינה בטילה לנרות ,והרי היה
בדבר מחובר יש בו משום מוקצה, יכול לומר דדלת הרי היא מחובר ואין
וכך מוכח מן הירושלמי. מוקצה במחובר לקרקע ,אלא שאפשר
לומר דהיא היא והמשנ"ב יסבור גם הוא
למעשה המשנ"ב נקט לגבי קינוח
בעשבים לקולא כדברי התו"ש
וא"ר ודלא כמג"א ,ומצד שני הורה
בזמורה מחוברת לחומרא ,וממילא חובה
ג .ועי' עוד בשו"ע הרב בסי' רע"ט בקו"א שרצה לתלות זאת במחלוקת ראשונים.
מקצה ’מוקצה במחובר לקרקע’ הארץ קפו
במחובר לקרקע' וממילא אין לטלטל לבאר שהבין כי החיבור לקרקע אינו
חפץ מוקצה על סמך חיבורו לקרקע ,בין 'יוצר היתר' כהבנת הבית יהודה והתורת
חיבור טבעי כפירות אילן ובין חיבור שבת אלא רק 'אינו מעלה או מוריד'
מלאכותי כקיבוע בברגים ,ועדיין צ"ב והקשינו על סברא זו שעשבים הינם
מדוע קינוח בעשבים אינו חשיב לטלטול מוקצים כדין נולד חמור וממילא דינם
מוקצה ]ואדהכי והכי שלא יתברר הבנת
ענין זה נראה שלא נוכל להתיר לאחוז שוה לזמורה ,ואין לחלק ביניהם.
בידו בענפי הדס רכים ושאר שיחים
איך שיהיה ,מצינו לאחרוני זמננו שלא
ריחנים ע"מ להריח בהם[.
סמכו ידיהם על היתר 'אין מוקצה
הארץ קפז מאכל בהמה מקצה
מאכל בהמה
כולהו סבירא להו -הרחבה בענין 'שיטה'
האם צריך שיהיו בע"ח בביתו או די במצויים
חידוש ,ת"ק ורשב"ג אית להו 'כל ישראל ראויים'
דין כלבים
קושיא מגמרא ערוכה ,אין ענין להאכיל כלב במתא
שאר מיני בע"ח דהפקר
זני בע"ח מצויים או מצויים באותו מקום
שיטות המתירין מכח אתרא דמצויין
בדיקת חתיכות של 'מראה' בצפורן
###
ט .חצב – מאכל צבאים )קכח.(. מצינו במשנה ,בש"ס ובפוסקים כמה
י .לוף – מאכל עורבים )קכו.(.
מיני מאכלי בהמה ,מהם מאכלי
יא .שברי זכוכית – מאכל נעמיות )קכח,(. בהמה מובהקים ומהם שיירי מאכלי אדם:
יב .זמורות – מאכל פילים )קכח.(.
א .חבילי קש ,עצים או זרדים – מאכל
בהמה )משנה קכו.(:
חישוב דיעות התנאים והאמוראים ב .תורמוס היבש – למאכל עיזים )קכו.(:
ג .עצמות – מאכל כלבים )קכח.(.
ומצינו שנחלקו במשנה ת"ק ורשב"ג,
ד .שיורי כוסות – משקה תרנגולין
דרשב"ג התיר את הטלטול בכל
מאכלי הבהמות ואף שאין לאדם בהמה )ביצה כא.(:
כזו ואינה מצויה כלל וכלל וטעמו 'כל
ישראל בני מלכים הם' ונראה להוסיף ה .מים מגולים – משקה לחתול )קכח.(:
נופך דכיוון שראוי כל בר ישראל למלוכה ו .גלעיני תמרה – מאכל בהמה )'סופלי
ממילא בעלי החיים הרי הם מצויים אצלו
בכח שהרי הוא בבחינת 'בן מלך' אבל לחיותא' ביצה כא.(:
בפועל מחמת העלות הגבוהה אינו
מגדלם ,מלבד חבילי זמורות שראוים ז .חרדל – מאכל יונים )קכח,(.
ח .בשר תפוח – מאכל לחיה )קכח.(:
הארץ מאכל בהמה קפח מקצה
ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם .יחיד לפילים ולאו כל מלך מגדל פילים
ורבים הלכה כרבים .וכל כי הני מחכמת וממילא אינו בגדר בע"ח מצויים ואפילו
רבינו הקדוש להודיע דעתו בלתי שיצטרך
לומר בכל עת ועת הלכה כפלוני או אין אצל מלכים.
הלכה כפלוני .וכדאמרינן נמי ראה רבי
דבריו של רבי פלוני וסתם לן כותיה. ברור שהלכה דלא כרשב"ג וזה מפני
והכא נמי כל שראו חכמים שבאותו הדור
שאין הלכה ככל אותן שאמרו כך .שלא שאביי העמידו בשיטה אחת עם
יצטרכו להאריך ולומר אין הלכה כפלוני שאר תנאים ,כדתנינן )קכח (.אמר אביי:
שאמר כך ולא כפלוני שאמר כך תפשו רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי
להם דרך קצרה ודרך כלל ואמרו פלוני ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו,
ופלוני ופלוני אמרו דבר אחד .ומזה יודע כל ישראל בני מלכים הם .רבן שמעון בן
שאותם שכללו ביחד וספרו עליהם גמליאל -הא דאמרן ,רבי שמעון -דתנן:
שאמרו דבר אחד דעתם בכך לומר שאין בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן
וורד ,שכן דרכן של בני מלכים לסוך
הלכה כמותם ,עכ"ל. בחול .רבי שמעון אומר :כל ישראל בני
מלכים הם .רבי ישמעאל ורבי עקיבא -
וחיפשנו בש"ס ומצאנו בשנים עשר דתניא :הרי שהיו נושין בו אלף מנה
ולבוש איצטלא בת מאה מנה -מפשיטין
נושאים דאוקים האמורא אביי אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו.
לתנאי בשיטה: תנא משום רבי ישמעאל ,ותנא משום רבי
עקיבא :כל ישראל ראויין לאותה
א .תחילה במסכת שבת )סה - (.רבי ,ורבי
איצטלא ,ע"כ.
אליעזר ,ורבי שמעון בן אלעזר כולהו
סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה -לא כולהו סבירא להו -הרחבה
אתיא לאחויי. בענין 'שיטה'
ב .ועוד בשבת )קכח .וכן בבבא מציעא קיג(: ואגב עברי הלום ראיתי להרחיב מעט
-רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון בעניני 'שיטה' דמצינו בדברי
ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא הרשב"א )שו"ת חלק א סימן שיד( שהרחיב
בענין 'כולהו סבירא להו' וז"ל :שאלת
להו ,כל ישראל בני מלכים הם. עוד הא דאמרינן בכולי תלמודא וכל כי
האי גונא שיטה היא ולית הלכתא כחד
ג .ובמסכת פסחים )לב - (:רבי אליעזר בן מיניהו .מה טעם וכי מפני שרבו הסוברין
גרעא דעתיהו .תשובה :לא כך .אלא כל
יעקב ,ורבי עקיבא ,ורבי יוחנן בן כי הני מילי כללי נינהו .ומחכמת מחברי
נורי ,כולהו סבירא להו :חמץ בפסח התלמוד להודיע ענינים גדולים דרך
שתיקה מתוך סדורן לבד .וכאותה שאמרו
אסור בהנאה. מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם .סתם
ד .ובמסכת סוכה )ז - (:רבי ,ורבי יאשיה.
ורבי יהודה ,ורבי שמעון ורבן
גמליאל ,ובית שמאי ורבי אליעזר,
הארץ קפט מאכל בהמה מקצה
בן אלעזר ,כולהו סבירא להו :זה מחשב ואחרים ,כולהו סבירא להו :סוכה דירת
וזה עובד הויא מחשבה. קבע בעינן.
ויש לעורר כי במסכת חגיגה מצינו ה .ובמסכת חגיגה )ו - (.בית שמאי ,ורבי
שהעמיד את בית שמאי בשיטה ואף אלעזר ,ורבי ישמעאל -כולהו סבירא
את בית הלל ,וא"כ צ"ב היאך העמיד להו :עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת
תרוויהו בשיטה ]ויש עוד שני מקומות
שהעמיד רבי יוחנן תנאי בשיטה ביבמות ראייה הואי.
)נא - (:רבן גמליאל וב"ש ור"ש ובן עזאי
ורבי נחמיה ,כולהו סבירא להו :מאמר ו .ועוד שם בחגיגה -בית הלל ,ורבי
קונה קנין גמור .ובסנהדרין )ד - (.רבי,
ורבי יהודה בן רועץ ,ובית שמאי ,ורבי עקיבא ,ורבי יוסי הגלילי -כולהו
שמעון ,ורבי עקיבא ,כולהו סבירא להו: סבירא להו :עולה שהקריבו ישראל
יש אם למקרא .ועוד מצינו פעם אחת את
רב שמעמיד בשיטה במסכת סוטה )ל- (. במדבר עולת תמיד הואי.
אמר רב אסי אמר רב ,ואמרי לה אמר רבה
בן איסי אמר רב :ר"מ ור' יוסי ור' יהושע ז .וכן בקידושין )מח :וכן בבבא בתרא קסה(.
ור' אלעזר ור' אליעזר ,כולהו סבירא להו
דאין שני עושה שלישי בחולין[ ,עד כאן -ר"ש ורשב"ג ור"א ,כולהו סבירא
להו מראה מקום הוא לו.
הרחבה בעניני 'שיטה'.
ח .ועוד במסכת קידושין )סב - (:רבי
אלא שצריך להבין ולברר מהי דעת ת"ק
אליעזר בן יעקב ורבי ורבי מאיר,
שלכאורה החליף דעתו שבמשנה כולהו סבירא להו :אדם מקנה דבר שלא
הורה ת"ק לאיסור בחרדל ולוף נגד
רשב"ג ,ואילו בברייתא הורה ת"ק להיתר בא לעולם.
בחרדל וחצב אך בשברי זכוכית לנעמיות
ט .ובמסכת בבא קמא )צג - (:ר' שמעון
נראה שאסר ודלא כרשב"ג.
בן יהודה ובית שמאי ור' אליעזר בן
האם צריך שיהיו בע"ח בביתו יעקב ור"ש בן אלעזר ורבי ישמעאל,
כולהו סבירא להו :שינוי במקומו עומד.
או די במצויים
י .ובמסכת בבא מציעא )קיח - (:רבי
והב"י הביא את דברי הר"ן והקשה עליו
יהודה ורבן שמעון בן גמליאל ורבי
שתי קושיות ולפיכך הסיק כי שמעון כולהו סבירא להו :כל מקום
ישנה ט"ס בדבריו ,וז"ל הב"י :וכתב עוד
שם הר"ן )ד"ה גמ'( וכי קא שרי רבי שמעון שנתנו לו חכמים רשות והזיק -פטור.
לטלטולי עצמות הראויין לכלבים וקליפין
דחזיין למאכל בהמה אף על פי שנתפרקו יא .ובמסכת בבא בתרא )עח - (:ר"א
ורשב"ג ור' מאיר ורבי נתן וסומכוס
ונחום המדי ,כולהו סבירא להו :כי מזבין
איניש מידי ,איהו וכל תשמישתיה מזבין.
יב .ואחרון במסכת זבחים )מז - (.רבי
אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ור"ש
הארץ מאכל בהמה קצ מקצה
אף על פי שאין לו כלבים אבל שאר העצמות מהבשר והקליפין מהפירות
עצמות אסור לטלטלן ופשוט הוא בעיני. בשבת אבל אם נתפרקו מערב שבת אפילו
ונראה לי דדעת בית יוסף לטעמיה דכתב רבי שמעון מודה עכ"ל .ואיני יודע מה בין
למטה )ד"מ הארוך סע' כט( בשם הר"ן גבי זה לנבלה שנתנבלה מערב שבת דאפילו
הלוף דהרי"ף והרמב"ם סבירא להו דאם רבי יהודה שרי בפרק מי שהחשיך )קנו(:
עורבים מצויין אף על פי שאין לו שרי ועוד דמדכתב אף על פי שנתפרקו
לטלטולי ואם כן עצמות הראויין לכלבים העצמות וכו' בשבת משמע דכל שכן אם
נמי אבל רבים חולקים בזה כמו שאכתוב נתפרקו מערב שבת דשרי וכלפי לייא הוא
למטה .עוד הקשה על דברי הר"ן וזה ואפשר דיש להגיה רבי יהודה במקום רבי
לשונו ועוד מדכתב אף על פי שנתפרקו שמעון כלומר דאפילו רבי יהודה שרי
וכו' משמע דכל שכן אם נתפרקו מערב בנבלה שנתנבלה מערב שבת והוא הדין
שבת דשריא וכלפי לייא ואפשר דיש לעצמות שנתפרקו מערב שבת כיון שהיו
להגיה וכו' וכל זה אינו נכון דאף על פי מוכנים לבהמה מערב שבת וצ"ע ,עכ"ל
דקאמר לאו אשבת קאי אלא אנתפרקו
קאי כלומר אף על פי שנתפרקו מן הבשר הב"י .ונמצא א"כ שביאר הב"י:
וכל שכן אם יש עליו עדיין קצת בשר ולא
נתפרק לגמרי דשרי כן נראה לי ,עכ"ל. א .שאם נתפרקו העצמות בע"ש -לית
ונמצאת שיטת הדרכי משה: מאן דפליג דשרי לטלטלן בשבת אחר
שכבר הוקבע שמן כמאכל בהמה.
א .בעצמות שנתפרקו בע"ש -אם יש לו
ב .וא"צ שיהיו לי כלבים אלא די בהא
כלבים יהיה מותר לכל הדיעות
והשיטות לטלטל את העצמות. דראוי להיות לי כלבים.
ב .אך אם אין לו כלבים -אין שום היתר ג .אבל אם נתפרקו בשבת עצמה -יותר
לטלטל את העצמות. חמיר ור"י אוסר משום נולד אבל ר"ש
מתיר ,וכך הלכה.
ג .אבל אם נתפרקו בשבת בזה יהיה הדין
אבל בדרכי משה )הקצר( סימן שח אות י'
שונה ,דהוכנו העצמות אגב אביהן
שהוא המאכל אלא שבזה יחלוק רבי וז"ל :ואיני יודע מה קשה לו דודאי
אין מטלטלין עצמות שנתפרקו מן הבשר
יהודה ויאסור מדין נולד. מערב שבת אם לא שיש לו כלבים כמו
שאין מטלטלין הלוף אלא אם כן יש לו
חידוש ,ת"ק ורשב"ג אית להו עורבים וכן נבלה שנתנבלה מערב שבת
לא שרי רבי יהודה אלא לחתכה לפני
'כל ישראל ראויים' הכלבים כמו שמבואר פרק מי שהחשיך
ולכן דברי הר"ן נכונים דדוקא עצמות
וביסוד המחלוקת אי בעינן שיהיו לו שנתפרקו מן הבשר בשבת מותר להעבירן
מן השולחן הואיל ועדיין ראויים לכלבים
דוקא או די בהא דבע"ח מצויין,
יש לבאר דרשב"ג חידש שני חידושים:
הארץ קצא מאכל בהמה מקצה
דברייתא במחלוקת מהותית – אי אמרינן החידוש הראשון :דאמרינן 'רואין'
'ראוין' או לא ,אבל ת"ק דברייתא לא
חולק עם רשב"ג במחלוקת מהותית אלא וא"צ שיהיו לאדם בע"ח
רק בגדרי 'ראוי' – אם ראוי כל בר ישראל ממש בחצירו אלא די בעובדה שאותו
להנהגות אמידים או להנהגות בני מלכים.
אדם ראוי שיהיו לו.
אבל הב"י ס"ל דת"ק דברייתא וגם
והחידוש השני :שכל ישראל ראויים
ת"ק דמתניתין ס"ל דאמרינן ראוי
אלא שמקומות מקומות איכא ובמקומו שיהיו להם בע"ח נדירים
של תנא דמתניתין רק עשירים ומלכים ויקרים וכלל זאת רשב"ג באומרו 'כל
גידלו יונים ואילו במקומו של ת"ק
דברייתא היו ריבוי של אנשים ממוצעים ישראל בני מלכים הם'.
שגידלו יונים וצבאים וממילא דין יונים
כדין עיזים ,ולכן שרי דהוו בע"ח ובא ת"ק דברייתא והסכים עם רשב"ג
המצויים .וכמובן שאין מדובר על יוני
שובך 'רגילות' שבכל מקום ובכל זמן בחידוש הראשון דדי בראוי אבל
היו מגדלים אותם אבל יונים אלו היו פליג עליה בחידוש השני דמחשיבינן כל
יוצאות ומוצאות מזונותיהם לבד בר ישראל דראוי לאיצטלת מלכים ,ולכן
וממילא אין מאכילים אותן בשום מאכל כל מאכלי בעלי חיים המצויים ואף שאין
ובודאי שלא בזרעי חרדל ]ואף אסור לו בע"ח כלל ,אינם מוקצים ,וא"כ
להאכילן בשבת[ אלא מיירי ביוני תרוויהו ס"ל דאמרינן 'דין ראוי' אלא
הרדסיאות שהן יקרות ואינן יוצאות דפליגי בגדריו דת"ק דברייתא ס"ל
מכלובן אלא ניזונות בבית מזרעי חרדל דאמרינן ראוי לכל אדם רגיל ,ואילו
שמאכילן בעה"ב .וכ"כ הרמב"ם בפרק רשב"ג ס"ל דאמרינן ראוי לבני מלכים.
כא הלכה לו וז"ל :במה דברים אמורים
במי שמזונותיו עליו כגון בהמתו וחייתו חידוש נוסף ,פלוגתא בהבנת ת"ק דמתני’
ויוני הבית ואווזין ותרנגולין ,אבל מי
שאין מזונותיו עליו כגון חזיר ויוני אלא שבשיטת ת"ק דמתניתין נחלקו
שובך ודבורים לא יתן לפניהם לא מזון
הדרכי משה והב"י ,דדרכי משה
ולא מים. הבין כי יונים הרי הם מצויות לכל אדם
ועכ"ז אסר ת"ק דמתני' לטלטל את
קושיא מתורמוס יבש לעיזים החרדל ]והרי ברור כי לא ייתכן שמדובר
בדאית ליה יונים[ אלא יש לומר דת"ק
ונמצא שביארנו שהדרכי משה והב"ח דמתני' ס"ל דלא אמרינן דין ראוי כלל
וכלל ,והכל תלוי אי אית ליה בפועל
הבינו בדברי ת"ק דמתניתין בע"ח או לית ליה ואם אית ליה שרי
לטלטל אפילו מזון פילים ואי לית ליה
אסור לטלטל אפי' מזון כלבים ושאר
בע"ח המצויים ,ונמצא שלפ"ד הד"מ
נמצא שת"ק דמתני' פליג אדת"ק
הארץ מאכל בהמה קצב מקצה
מטליות פחותות משלשה טפחים ,כיוון שאסר טלטול חרדל ולוף מפני שלשיטתו
שבפועל העני משתמש במטלית זו וסברת צריך שיהיו לאדם בע"ח בפועל ודין יונין
כדין פילים ,אבל הקשה לי הרב ר' משה
'כל ישראל' היא תמיד לקולא. אריה יודלביץ שליט"א קושיא גדולה
מרישא דמתניתין ששם התיר ת"ק טלטול
וכדברי הד"מ נראה שלמד גם הב"ח תורמוס יבש מפני שהוא מאכל לעיזים,
והרי שם ברור שלא מדובר בדאית ליה
בדעת הטור ,שכתב הטור עיזים דא"כ מאי חידושא והא איכא תרתי
וז"ל :אין מטלטלין הלוף אף על פי לטיבותא גם בע"ח מצויים וגם מצויים
שהוא ראוי לעורבים ולא את החצב בביתו ומזונותיהם עליך ,אבל נראה לי
אא"כ יש לו צביים ולא שברי זכוכית לתרץ דבאמת זהו מאי דבא להשמיענו
אא"כ יש לו נעמיות ולא חבילי זמורות דאיכא בביתו עיזים ועכ"ז ייאסר לטלטל
אא"כ יש לו פילין ,ולא חרדל אא"כ יש תורמוס לח משום דמריר לא אכלה
לו יונים ,עכ"ל .ודייק הב"ח מממה כמש"כ הגמרא בהמשך הסוגיא )קכז(:
שהצריך הטור שיהיו לו יונים והרי יונים ועוד מצינו בנוסח המשנה בבמשניות
ובירושלמי דהגירסא היא ואת התורמוס
הכל מגדלים אותם. היבש מפני שהוא מאכל לעניים ,וא"כ יש
מקום לומר שכך למדו הד"מ והב"ח
ולענ"ד הקלושה יש לתמוה דמכאן
בהאי מתניתין.
ראיה ,והרי כתב הטור וז"ל:
עצמות שראויין לכלבים או קליפין מוקצה לעשירים
שראוין למאכל בהמה ופירורין שאין בהן
כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל כל ולפ"ד הב"י סרה קושיא גדולה מדוע לא
דבר שאינו מאכל בהמה אין מטלטלין
אותו אלא מנער את הטבלא והן נופלין. נאמר כדאמרינן בסעי' נב דמידי
חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה דלא חזי לעשירים הוי מוקצה ואפילו
אפילו הן גדולים הרבה מותר לטלטלן דחזי לעניים ולכאורה מדין מאכלי בהמה
בשר חי אפילו תפל שאינו מלוח כלל נראה שהיינו צריכים להתיר לעשירים
ותפוח מותר לטלטלן שראוי לכלבים דג לטלטל את המוקצה מגו דחזי לעניים
מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור אפילו שלעשירים אינו ראוי ,אבל לפי
לטלטלו שאינו ראוי אפילו לכלבים, דברינו ניחא דאין אומרים דעשירים
עכ"ל .והנה בכל הנ"ל לא הצריך הטור 'ראויים' להיות עניים ח"ו ,ומנגד גם
שיהיו לו בע"ח ע"מ לטלטלן וא"כ מוכח רשב"ג לא יאמר שעני יגרר לחומרא אחר
שסבר הטור דיונים היינו יונים יקרות שיעורא דעשיר מכח סברת 'כל ישראל
ומיוחדות שניזונות רק ממאכלים בני מלכים הם' ונאסור את טלטול
מיוחדים כחרדל ,ולמעשה מצינו שאף
הרמ"א חזר בו והודה לדברי השו"ע.
הארץ קצג מאכל בהמה מקצה
דין כלבים
בסוף שבת )קנה ,ב( מאי דכתיב )משלי כט ,ז( וכתב הרמ"א בסכ"ט וז"ל :ולפי זה
יודע צדיק דין דלים ,יודע הקדוש ברוך
הוא צדיקו של עולם דין דלים ,זה כלב מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן
שמזונותיו מועטים ,לכן הטביע טבעו הבשר מע"ש אם ראויים לכלבים ,דהא
שישהה מלעכל מזונו שלשה ימים ושלש
לילות .ואיתא תו התם ,שמע מינה אורח כלבים מצויים ,עכ"ל.
ארעא ליתן חתיכה קטנה של בשר ,אורך
משך אוזן לכלב .ופירש רש"י וז"ל ,שמע ויש לדון מה יהיה הדין באדם שאין לו
מינה ,מדקאמר שהקפיד הקדוש ברוך
הוא על מזונותיו ,עכ"ל .אם כן גם לכלב כלבים אבל לחבירו יש כלבים,
של אחרים מצוה .ואף על גב דהש"ס אמר וביותר יש לעיין מה יהיה הדין במי
אורח ארעא ,משמע רק שאינו רק מדת שאין לו כלב ואפילו אין לאנשי עירו
דרך ארץ ,מכל מקום קרי ליה מג"א כלב אבל יש בעיר כלבי הפקר ,ויש
מצוה ,דהרי הוא בכלל מצות והלכת לעיין בזה משתי פנים הראשונה אי שרי
בדרכיו ]דברים כח ,ט[ מה הוא כו' )רמב"ם להאכילם בשבת והשנית האם עי"ז נקבע
דעות א ,ה – ו( ,עכ"ל מחצית השקל. גדר במצויים.
ונמצא שביאר מחצית השקל ,שהוכיח וכתב בשולחן ערוך סי' שכד סעיף יא
המג"א דשרינן להאכיל כלבי וז"ל :אין נותנין מים ולא מזונות
אחרים מהיתר הרמ"א לטלטל עצמות לפני דבורים ,ולא לפני יוני שובך ויוני
שנתפרקו שא"צ שיהיה לבעליו כלבים עליה ,ולא לפני חזיר ,אבל נותנין לפני
אלא בהא דיכול להאכיל כלבי אחרים סגי, אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני
ומינה תלמד דשרי להאכיל כלבי אחרים. כלב שמזונותיו עליך ,עכ"ל .ולכאורה
היה נראה לבאר בדברי השו"ע דמיירי
וא"כ נמצא שע"פ ביאור מחצית השקל בכלב דידיה התלוי בהאכלת בעליו ,אבל
כתב במגן אברהם סק"ז וז"ל :לפני כלב.
נמצא שהתיר המג"א להאכיל משמע בגמ' אפי' כלב שאינו מגדלו
בשבת כלבי אחרים ואין לחוש מטירחא בביתו מותר דמצוה ליתן לו מזונות
דלא צריכה‡ ,וראייתו מהא דשרינן ועסי' ש"ח ססכ"ט ,עכ"ל .הרי שחידש
לטלטל עצמות על סמך אכילת הכלבים. המג"א דמיירי בכלב שאינו שלו ובכ"ז
שרי להאכילו.
וביאר במחצית השקל דמקור דברי
המג"א וז"ל :הוא ממאי דאיתא
א .טעם זה מקורו מדיוק בדברי רש"י ,כ"כ בשעה"צ סי' שכד סקכ"ג והביאוהו הלבוש ותו"ש .אבל
סיים בשעה"צ דמהרמב"ם )פכ"א הלל"ה( משמע דהאיסור הוא שמא יבא לידי כתישת קטניות או
לישת קמח ויש לעורר כי טעם זה כתבו הרמב"ם לגבי דחיקת מאכלים לתוך פי בע"ח ושם שייכא האי
הארץ מאכל בהמה קצד מקצה
אכילתו במעיו שלשה ימים .כדתנן :כמה אבל בתהלה לדוד· תמה על דברים אלו
תשהה אכילתו במעיו ויהא טמא ,בכלב -
שלשה ימים מעת לעת ,ובעופות ובדגים - דאין היתר טלטול העצמות תלוי
כדי שתפול לאור ותשרף .אמר רב בדין היתר ההאכלה אלא עצם העובדה
המנונא ,שמע מינה :אורח ארעא למשדא דאיכא בהמות מצויות בעיר די בזה
אומצא לכלבא .וכמה -אמר רב מרי: להתיר את הטלטול ,ולכן יצא לחדש כי
משח אודניה ,וחוטרא אבתריה .הני מילי בא המג"א להתיר האכלת כלבי הפקר
-בדברא ,אבל במתא -לא ,דאתי למסרך. בשבת מדין ורחמיו על כל מעשיו
אמר רב פפא :לית דעניא מכלבא ,ולית וממילא גם אם באותה העיר אין מצויים
דעתיר מחזירא ,ע"כ .הרי שמפורשות כלבים בבעלות בני העיר אך ישנם כלבים
קבעה הגמרא כי אין ליתן מזונות לפני משוטטים ,עכ"ז נתיר את טלטול העצמות
דהא עדיין חשיבי כלבים מצויים כיוון
כלב בעיר. שיש קצת מצוה בהאכלתם ,וכיוצא בדבר
מצינו בשו"ע הרב שהתיר )שכד ס"ז( ליתן
ודבר זה הוקשה לי מזה כמה שנים
מזונות לפני כלב של הפקר.
ואורו עיני כשחיפשתי ומצאתי
שכבר קדמוני בקושיא זו התוספת שבת, קושיא מגמרא ערוכה ,אין ענין
והאליה רבה ,ונהר שלום .ולפיכך חלקו
על ביאור המג"א וביארו כי אין היתר להאכיל כלב במתא
להאכיל כלב של אחר אלא מדובר כאן
כפשוטם של דברים בכלב שלו שמזונותיו אבל ע"פ ביאור זה בדברי המג"א יש
עליך ,וא"ת אם מזונותיו עליך א"כ מאי
חידושא והא כבר למדנו ברישא דשרי להקשות קושיא גדולה ועצומה
להאכיל בע"ח שמזונותיהם עליך כגון דהא הגמרא שם מפורשות הורתה כי אין
אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות ,ויש מעלה ליתן לפני כלב הפקר וז"ל הגמרא
)שבת קנה (:בשלמותה :דרש רבי יונה
לבאר כי ישנו חידוש וזה בשתי פנים: אפיתחא דבי נשיאה :מאי דכתיב יודע
צדיק דין דלים ,יודע הקדוש ברוך הוא
בכלב שמזונותיו מועטין ,לפיכך שוהה
גזירה אבל האיסור להטיל לפני בע"ח שאין מזונותיהן עליך כתוב בהלכה לו ולענ"ד אין הכרח לבאר
כי החשש שמא יבא ללוש או לטחון ,אלא אפ"ל דאף הרמב"ם יסבור שאיסור נתינת מים ומזון לפני
בע"ח הוא משום טירחא דלא צריכא ,והא ראיה דאסר אפילו ליתן לפניהם מים לשתיה -והיאך יבא
ללוש או לטחון מים.
ב .רבי דוד אורטנברג ,ראב"ד ברדיטשוב ,נולד לאביו רבי ישראל צבי שהיה חייט פשוט מנכדיו של
רבי זאב וואלף מז'יטומיר -בעל אור המאיר ,ומחסידיו של רבי אורי מסטרליסק .מעט מאד ידוע על
תולדות חייו ,בעיקר נודע ספרו של רבי דוד תהלה לדוד -ספר חידושים הלכתי על שולחן ערוך ,שנדפס
בברדיטשוב בשנת תרמ"ח ,הספר נזכר רבות בספרי השו"תים והתקבל כמוסמך בעניינים בהם הוא דן.
ספר נוסף אותו כתב רבי דוד הוא חידושים על הרמב"ם בשם שהם וישפה רבי דוד נפטר בברדיטשוב
ביום ב' כ"ד מנחם אב תר"ע ,ונטמן בבית העלמין הישן בעיר.
הארץ קצה מאכל בהמה מקצה
המג"א רצה להתיר האכלת כלב שאינו א .שהחידוש הוא שאף שהכלב
שלו ולכן הביא ראיה מהיתר עצמות
שמבוסס על ההיתר להאכיל כלבי משוחרר בלילה כמש"כ השו"ע
אחרים ,ואילו תהל"ד קבע כי אין צורך בחושן משפט סימן תט סעיף ג וז"ל:
בהיתר האכלת כלבי אחרים ע"מ להתיר אסור לגדל כלב רע ,אלא אם כן הוא
את טלטול העצמות ,אלא בא המג"א אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם.
לחדש כי שרי להאכיל כלבי הפקר ולכן ובעיר הסמוכה לספר ,מותר לגדלו;
הביא ראיה מדין טלטול עצמות דהתם וקושרו ביום ומתירו בלילה .הגה :וי"א
מוכח שכלבים הם מצויים ,והבין המג"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות
דאפילו כלבי הפקר גורמים הגדרת בכל ענין שרי ,ופוק חזי מאי עמא דבר
'מצויים' משום שיש ענין להאכילם .אך )הגהת אלפסי החדשים( .מיהו נראה אם הוא
בתו"ש ,א"ר ונה"ש חלקו על המג"א כלב רע ,שיש לחוש שיזיק בני אדם,
וטענו כי אין להאכיל לא כלבי אחרים דאסור לגדלו אלא אם כן קשור
ובודאי שלא כלבי הפקר – והשו"ע התיר בשלשלאות של ברזל ,עכ"ל .עכ"ז אין
להאכיל רק את הכלב שמזונותיו תלויים לומר שהכלב מוצא בשיטוט הלילי
בך ]ובביה"ל חלק עליהם בזה וס"ל מאכלים וממילא דינו כדבורים ,אלא
דשרי להאכיל בהמה וכ"ש כלב השייך
שרי להאכילו.
לישראל חבירו[.
ב .ואפשר עוד להטעים בביאור החידוש
העולה מן האמור :נמצא שדין האכלת
בהיתר האכלת כלב שבביתך ואפילו
כלבים דהפקר תלוי במחלוקת, קשור כל העת בשרשרת -שהרי קבעה
ורובא דרובא דהפוסקים יאסרו וממילא הגמרא דהשהה הקב"ה אכילתו במיעיו
ברור שאין כח בכלבי הפקר לקבוע שלשה ימים והיה ס"ד שאם האכלתי את
מציאות של 'מצויים' לגבי היתר טלטול הכלב היטב ביום חמישי ממילא איכא
עצמות ,ונפק"מ גדולה ביישובים חרדיים טירחא דלא צריכה בהאכלת שבת קמ"ל.
שאין מצויים בהם כלבים שלא נוכל ואף ע"פ יסוד זה דאין להאכיל בהמת
להתיר טלטול עצמות על סמך שכיחות אחרים ביאר הא"ר עוד דין -דשרי
להאכיל עגל קטן שאינו שלו מחמת
כלבי הפקר. צעב"ח ,ובביה"ל )שכד ד"ה ויוני בייתות(
הביא את דברי הא"ר אך חלק עליו וס"ל
שאר מיני בע"ח דהפקר דבהמות של ישראל ואינן אוכלות מהפקר
ויש להדגיש כי כל ההיתר האמור כאן שרי לכל אדם להאכילם.
בדברי התהל"ד אמור אך ורק ולסיכום :במג"א התיר להאכיל בשבת
במאכלי כלבים אבל בשאר מאכלי עופות
ובהמות אי אפשר להתיר על סמך בע"ח כלב שאינו שלו והביא ראיה
דהפקר ,שהרי אסור להאכילם דאינם מהיתר טלטול עצמות ,ונחלקו האחרונים
בהבנת דבריו המחצית השקל הבין כי
הארץ מאכל בהמה קצו מקצה
מתאספין להשובך יונים ממקומות הפקר בכלל "יודע צדיק דין דלים" ורק בשבת
ומתגדלין בשם ולפעמים יוצאין משם שירה מצינו שמצאו היתרים להאכילם
ולא סמכה דעתא דבעל שובך עלייהו מדין הכרת הטוב על שפתחו ואמרו שירה
ולכן אין בזה מן התורה גזל ומ"מ מדרבנן בקריעת ים סוף ,אבל מלבד זאת היאך
יש בזה גזל מפני דרכי שלום מפני שכל נאכילם וראיתי שיש שצדדו להקל ע"פ
אחד תופס את היונים הנמצאים בשובכו יסוד דברי הר"ן שהתיר להאכיל יוני
לשלו ויבואו למריבות וקטטות ויונים שובך ויוני עליה אם אין מצויין להם
שחוזרים תמיד לשובכן יש בהם גזל גמור מזונות )והוב"ד בב"י בסי' שכד ,ובב"י ובשו"ע
מן התורה כבכל העופות שברשותו של פליג עליה ואסר( ונלע"ד שאין להביא
אדם ]כ"מ מב"מ ק"ב .ומסוף חולין מדבריו ראיה כלל דהא יוני שובך היינו
מרש"י ד"ה ואב"א וטעם דדרכי שלום יונים ששיכות אליו ורק שמסתדרות
הוא בסנהדרין כ"ה .ובגיטין נ"ט :כלול בכוחות עצמן ,וראיה לדבר דהמשנה
זה במשנה עם מצודות חיה ועופות דגם כרכה יוני שובך יחד עם דבורים ובודאי
שדבורים הם בבעלותו ולא דבורי הפקר,
זהו כעין מצודה[ ,עכ"ל ערוך השלחן. ואפילו אם תמצא לשון או משמעות
בראשונים שיוני שובך היינו יוני דהפקר,
זני בע"ח מצויים או מצויים עדיין אי אפשר ללמוד מזה להתיר כל
בע"ח דהפקר משום שאוכל לבאר דיוני
באותו מקום שובך הם יונים שקיננו מעצמן בטפיחין
שבביתו ובאמת לא קנאן אבל עכ"ז יש
אבל עדיין יש מקום לצדד לקולא על פי להם שייכות אליו עד כדי שאמרו חז"ל
שהלוכדן הרי הוא גזלן מדרבנן דהא
יסודו של הגרש"ז אויערבאך הבעלים מחזיקין את היונים כרכוש
)שש"כ פי"ב הע' צו( שחידש כי אין צורך שלהם כדביאר בערוך השולחן חו"מ סי'
שיהיו בהמות מצויות בפועל אלא רק שע סעיף ב' וז"ל :מפריחי יונים כיצד יש
צריך שיהא המזון ראוי לסוגי בהמות יונים מלומדים להביא עוד יונים לשובך
מצויות ,וא"כ ברור שפירורים ראויים זה שמשלח זכר ומביא עמו נקבה או
לבהמות המצויות במושבים ובכפרים נקבה ומביאה זכר ושולח היונים שלו
ורק לדידן יושבי הערים אין מקום שיביאו יונים מן המדבר ולפעמים מביאין
ויכולת לגדלן ,אך עכ"ז נשאר בצ"ע, מן הישוב ואין בזה גזל מן התורה שהרי
משום שלכאורה יסוד זה נסתר מדברי גם בעל השובך אין לו בהם קנין גמור אף
המשנ"ב שנקט לשון 'מצויים באותו שהשובך שלו הוא אם אינו מגדלן בביתו
מקום' וא"כ לשיטתו נראה דמילת או ברפתו ונותן להם מזונות אלא שמגדלן
'מצויים' אית ביה שתי משמעויות ,האחת בשובך העומד מחוץ לחצירו ונזונין מן
– שיהיו מצויים אצל אנשים פשוטים, השדה ואינו קונה אותם בדמים אלא
והשנית – שיהיו מצויים בפועל באותו
המקום ,ומצאתי שכבר פתח בתנאי 'אותו
מקום בעולת שבת )סקנ"ו( וז"ל :שאינם
מצויים .פירוש שאינם מצויים באותו
הארץ קצז מאכל בהמה מקצה
אלא במקום שמאכילים תמרים לבהמות מקום ,אבל אם הם מצויים באותו מקום
כגון בבל ויריחו אבל במקום שאין אף על פי שאינם בביתו מותר לטלטל מה
מאכילין תמרים לבהמות אלו ואלו
אסורין ,ואין הדברים נראין אלא כל שראוי לאותו מין.
שראויים למאכל בהמה מותר לטלטלם
בכל מקום ,עכ"ל ,ואף שהמאירי חילק אבל באמת אין זו דחייה גמורה דבאמת
בין סוגי מאכלי בהמה שיש שמאכילים
אותם ויש שאינם מאכילים אותם וחידש כוונת המשנ"ב שגדר מצויים הוא
דאזלינן בתר מיעוטא דמאכילין ,ואפילו קבוע ותלוי בבעלי חיים ולא איכפת לן
באתרא דלא מאכילין אבל לבהאי אתרא מאי הוי בהאי אתרא ומה שדרש תנאה
ובהאי אתרא אית בהמות ,וכאן באנו שיהו מצויים בהאי אתרא זהו דין מיוחד
לחלק במאכל הראוי לכל בהמה אלא לגבי עצמות ,שבאמת שונות מכל שאר
דליכא בהמות במקום זה ואיכא במקום מאכלי בהמה שהרי תורמוס חצב וחרדל
אחר ,ועכ"ז נראה דהיא היא ,וא"כ מצינו הרי הם מאכלים גמורים וחשובים ורק
שדין זה אי אזלינן בתר אותו מקום ממש תליא אי ראויים לבע"ח מצויים ,וא"צ
או דסמכינן על אתרא דמאכילין תליא שיהיו הבע"ח מצויים בעיר אבל עצמות
וקאי במחלוקת ראשונים ,דרבינו חננאל הרי הן אשפה ולכן החמיר המשנ"ב ודרש
והרי"ף ]והם 'גדולי הפוסקים שהזכיר
המאירי[ ס"ל דתמרים שמאכילים שני תנאים:
לבהמות רק במקום כמו יריחו אינו יכול
לקבוע עבור שאר העולם ואילו המאירי א .שהבע"ח יהיו מסוג המצוי.
פליג עלייהו וס"ל דאי איכא אתרא חדא
דמאכיל הרי בכוחו לקבוע הגדרת מאכל ב .שהבע"ח יהיו מצויים בפועל בעיר.
בהמה עבור כל העולם ,והב"י הביא את
דברי הרא"ש בתשובה שממנה מוכח כי אלא שע"פ זה נמצא שלא העלינו
ס"ל כדעת המאירי הנז"ל שהרי פירש
הרא"ש במעשה דשמואל שטלטל סופלי ארוכה לאיסור טלטול פסולת
אגב ריפתא רק מחומרא דכיוון דבאתריה בערים חרדיות ,דאין להתיר עצמות אגב
דשמואל לא היו מאכילין להו לבהמה, כלבים ,ואפילו בערים שאינן חרדיות אי
מעיקר הדין הסופלי אינן נחשבות אפשר להקל בטלטול פסולת ושאריות
כמוקצה אבל שמואל החמיר על עצמו הראויות לכבשים עיזים ופרות ,ורק מצינו
מחמת שהיה אדם חשוב ,ועפ"ז פסק היתר לטלטל מאכלים מובהקים הראוים
בשו"ע )סע' ל( בזה"ל :גרעיני תמרים, לבהמות מצויות שנהוג לגדלן במושבים
במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר וכפרים ,אבל בפועל אינן מצויות כיום
לטלטלן ,ואדם חשוב צריך להחמיר על
בערים הגדולות.
שיטות המתירין מכח אתרא
דמצויין
אבל באמת מצינו שכבר פתח ביסוד זה
דאין צריך להיות 'מצויים באותו
מקום' רבינו המאירי )קמג (.וז"ל :ועל דרך
זה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן
הארץ מאכל בהמה קצח מקצה
במילים קצרות על המג"א שאין לחילוק עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי,
זה של המג"א שורש בגמרא ובשום עכ"ל .אך יש לעורר על הלשון שבחר לו
פוסק .ונלע"ד שצריך לבאר בלשון השו"ע שהרי כתב 'גרעיני תמרים ,במקום
השו"ע 'גרעיני תמרים ,במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן'
שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן' ולכאורה משמע שדוקא במקום
גרעיני תמרים -אם איכא אתרא שמאכילים אותם שרי לטלטלם ,ונשאלת
דמאכילים ,הרי מעתה מותר לטלטלן בכל השאלה אם בהמות מצויות ודרך להאכיל
מדוע סיים השו"ע 'ואדם חשוב צריך
מקום ואתר. להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך
שינוי' ,והרגיש בזה המג"א )סקנ"ה( וכתב
באתרא דתנא ,יונים מצויות או מין המצוי וז"ל :מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר
נולד שצריך להחמיר נ"ל דוקא גרעי'
ואין לדחות מדברי הר"ן )הוב"ד בב"י( משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן
לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר
שהשוה בין דברי ת"ק דמתניתין מקומות כנ"ל ,עכ"ל .הרי שהבין כי אף
שאסר טלטול חרדל ,לבין דברי ת"ק שהיו הבהמות מצויות והמנהג להאכיל
דברייתא שהתיר ,ותירץ שבמקומו של עכ"ז כיון שיש מקומות אחרים שאינם
האי תנא היו מגדלים יונים ובמקומו לא מאכילים אדם חשוב צריך להחמיר ,אבל
היו מגדלים יונים ,ולכאורה מכאן ראיה המעיין במקור הדברים שהוא הרא"ש
שבמקום שאין מגדלים יונים אין לטלטל שהובא בב"י יראה שלא כן וז"ל הב"י:
חרדל ואף שבמקום אחר מגדלים ויש אבל הני גרעינין כיון דחזו למאכל בהמה
תנאי של מצויים באותו מקום ,אבל בטלין אגב הפת ואף על גב דחזו למאכל
באמת אפשר לבאר כי במקומו ותקופתו בהמה באתריה דשמואל לא היו הבהמות
של האי תנא היו מגדלים יונים אנשים אוכלין אותם שאם היו אוכלין אותם לא
פשוטים וממילא יונים ייחשבו מין המצוי היה צריך לכך דהא שמואל כרבי שמעון
אבל אין צורך ביונים מצויות באותו מקום סבירא ליה דלית ליה מוקצה וכן כתבו
אלא צריך שבאותו מקום ייחשבו היונים התוספות )שם קמג .ד"ה שמואל( דשמואל
מין המצוי ,ואילו במקומו ותקופתו של היה מחמיר על עצמו וכן כתב הר"ן )נט:
האי תנא היו מגדלים יונים רק אנשים ד"ה פרסייתא( בשם ה"ר יונה והרא"ה,
עכ"ל .הרי שמפורשות ביאר כי איפכא
עשירים ומלכים. הוי המעשה דבאתרא דשמואל לא היו
מאכילים לבהמות ,ואדם חשוב צריך
ולסיכום :מצינו שהעולת שבת לחוש לרואין כיוון שאיכא אינשי שלא
יבינו כי מטלטל על סמך אתרא אחר שבו
והמשנ"ב חידשו גדר 'שיהיו מאכילים ,ואחר מצאתי בחזו"א שהעיר
מצויים באותו מקום' והוכחנו שכך גם
סוברים רבינו חננאל והרי"ף אבל מנגד
הבאנו את דברי המאירי ,ואת דברי הב"י
שהעתיק את הרא"ש בתשובה שלא צריך
תנאי 'מצויים באותו מקום' וכך הורה
הארץ קצט מאכל בהמה מקצה
קושיא על המנח"י מגמרא בשבת בשו"ע ולכן צ"ב מדוע החמירו
האחרונים לדרוש תנאי זה.
ובאמת קושיא גדולה יש להקשות עליו
בדיקת חתיכות של 'מראה'
מגמרא מפורשת במסכת שבת
בפרק כלל גדול )דף עה (:וז"ל :כל הכשר בצפורן
להצניע לאפוקי מאי ,רב פפא אמר:
לאפוקי דם נדה .מר עוקבא אמר :לאפוקי ותוך כדי עסקנו בדין מאכל כלבים
עצי אשרה .מאן דאמר דם נדה -כל שכן
עצי אשרה .מאן דאמר עצי אשרה -אבל רציתי להציע עוד ענין אחד
דם נדה מצנע ליה לשונרא .ואידך ,כיון שמצאתי במנחת יצחק )ח"ה קכו( לגבי
דחלשא -לא מצנע ליה ,ע"כ .וביאר אשה שבדקה עצמה ומצאה חתיכות
רש"י :כיון דחלשא -המאכיל דם האדם קטנים ואדומות וחוששת שמדובר בדם
לחתול נעשה חלש אותו אדם ,עכ"ל .וכן יבש שדינו כדם גמור וכפי שהורה השו"ע
מצינו בתוס' בנידה )יז .ד"ה שורפן( לגבי ביורה דעה סימן קפח סעיף ד וז"ל :כל
שריפת צפרניים וז"ל :שורפן חסיד - דם היוצא מן האשה ,בין לח בין יבש,
דליכא למיחש שמא יתגלו ובערוך )ערך טמאה .ולא עוד ,אלא אפילו יצא ממנה
שלש( פירש ששרפת צפורן מזקת לאדם צורת בריה ,כמין קליפות או כמין שערות
וכן כל דבר הבא מן האדם כדאמר בסוף או כמין יבחושים אדומים ,טמאה .והוא
פרק כלל גדול )שבת דף עה (:גבי דם הנדה שיהיו נמוחים בתוך מעת לעת ,על ידי
איידי דחלשא לא מצנעה לשונרא ולכך ששורים אותם במים פושרים ,ויהיו המים
הוא חסיד שמחמיר לשורפן אף על גב פושרים כל משך מעת לעת שהם בתוכו.
שמזיק לו ,עכ"ל .הרי שודאי שאינן מאכל ושיעור החימום ,כמו מים שנשאבו בקיץ
כלבים ,ובפרט ע"פ דברי הרמב"ן )ויקרא מהנהר או מהמעין ,ועמדו בבית ,שחום
פי"ח יט( וז"ל :והנה הולד נוצר מדם הבית מחממתן .וכחימום של אלו כך הוא
האשה כולו או רובו כאשר הזכרתי כבר, שיעור פושרים בימות החורף) .וסתם
ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל ,ואיך
יעשה ממנו ולד ,והוא סם המות ימית כל פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק( )ב"י בשם
בעל חיים שישתה אותו או יאכלנו .והנה
בהיות ברחם דם נדה הרבה ,לא תתעבר ריטב"א פ' המפלת( .ואם הם קשים כל כך,
ממנו ,כי לא יוצר כלל ,ואף אם תתעבר שאינם נמוחים בתוך מעת לעת ,טהורה,
מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו. אפילו הם נמוחים על ידי מיעוך שממעכן
וכבר הזכירו הרופאים עוד ,שאם יהיה בצפרניו) .ואם מעכן בצפרניו ולא נימוחו ,טהורה
נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב אלא ואין צריך לבדוק ע"י שריה() .המ"מ פ"ה וכ"כ
שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו הב"י בשם הרשב"א( ,עכ"ל .וכיוון שצורת
ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם, הבדיקה המעולה היא ע"י מיעוך בצפורן
ועל דעת רבותינו )תנחומא מצורע א( אם יש לדון אם שרי לעשות כן בשבת שהרי
לכאורה החתיכות הללו הרי הן מוקצות,
וכתב במנח"י דשרי על סמך דראויות
החתיכות למאכל כלבים.
הארץ מאכל בהמה מקצה ר
להיתר מאכל בהמה וזאת משום שכל זמן ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע.
שלא נתברר מה גדרן של החתיכות הרי ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה
אינן נחשבות כשאר הפרשות היוצאות מן משכב הנדה ,עכ"ל .וא"כ מוכח דהאי דם
האדם שהן מוקצות אלא הרי הן דבר בעל מזיק לבעלי חיים וחשיב סם המות
חשיבות ושמן מעיד עליהן דקרו להו ובודאי שאי אפשר להתיר את טלטולו על
'מראה' שאדם מחשיבו ומצניעו ,וכך
יהיה הדין בעד בדיקה שאחר שנמצאה בו סמך 'ראוי לכלבים'.
שאלה אינו נחשב מוקצה כיוון שמצניעו
להראותו לחכם שיורה בו איסור או היתר. אבל לגבי עיקר הדין נראה ברור שנתיר
לטלטל את החתיכות מבלי להזדקק
מקצה ’פינוי שולחן’ הארץ רא
’פינוי שולחן’
טלטול אגב פת
פת קודם או פת אח"כ
חמשה מצבי היתר לטלטל ע"י ככר
דוקא פת או אפילו כל דבר היתר
גריעותא דקליפין וחשיבות דאבן
גדר פירורים פחות מכזית
פינוי מפה חד פעמית
###
הסוג הראשון :שאריות הראויות פסק השולחן ערוך בסימן שח סעיף כז
למאכל בהמה ,שהדין בהם הוא וז"ל :עצמות שראויים לכלבים,
שמותר לפנותם בידים ]ע"פ הגדרים וקליפים שראויים למאכל בהמה,
שנתבארו בסע' כט ול' וז"ל השו"ע :כל ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם
שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מעל השלחן .אבל אם אין הקליפים
מטלטלים אותו .ואם אינו ראוי אלא ראויים למאכל בהמה ,אסור לטלטלם
למאכל חיה ועוף שאינן מצויים ,אם יש אלא מנער את הטבלא והם נופלים .ואם
לו מאותו מין חיה או עוף ,מותר לטלטל יש פת על השלחן ,מותר להגביה
מאכל הראוי לאותו המין ,וא"ל אסור. הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם
הגה :ולפי זה מותר לטלטל עצמות מאכל בהמה ,שהם בטלים אגב הפת,
שנתפרקו מן הבשר מע"ש אם ראויים ואם היה צריך למקום השלחן ,אפילו אין
לכלבים ,דהא כלבים מצויים .גרעיני עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל
תמרים ,במקום שמאכילים אותם לבהמה בהמה ,מותר להגביה ולטלטלם ,עכ"ל.
מותר לטלטלן ,ואדם חשוב צריך
להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא בסעיף זה עוסק השו"ע בהלכות פינוי
דרך שינוי ,ע"כ. השולחן אחר גמר הסעודה.
ובשאריות הנותרות ע"ג השולחן יש והסוג השני :שאריות שאינן ראויות
למאכל בהמה ]או שראויות אבל להבחין בשני סוגים:
הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה רב
טלטול אגב פת אין הבהמות מצויות באותו מקום[ ודינם
כעצים ואבנים‡ ,ובזה פירש השו"ע שלש
ובהיתר האחרון של 'טלטול אגב פת'
דרכי פינוי:
שהוא טלטול ללא הגבלות
ותנאים רציתי להרחיב היריעה. א .ניעור – דהיינו שמטה את ההיתר
שהרי מצינו בגמרא שבת )קמב (:שפסק שמונחים עליו המוקצה והמוקצה
נופל מאליו ,ויש בדין היתר ניעור תנאי
רב אשי 'לא אמרו ככר או תינוק
אלא למת בלבד' והיאך התיר השו"ע את אחד -שיהא לצורך דבר המותר.
טלטול הפסולת בשופי אגב הפת. ב .טלטול מן הצד – דהיינו שמגביה את
וכבר מצאנו ראינו בהמשך הגמרא ההיתר בשתי ידיו ומוליך יחד עם
ההיתר את המוקצה הרוכב עליו ,ובהיתר
שהקפיד רב יוסף על תלמידיו זה יש שני תנאים :האחד – שיהא לצורך
אביי ורבא שטלטלו חפצים אגב חפצי דבר המותר ,והשני – שאינו יכול לנער,
היתר "אביי מנח כפא אכיפי .רבא מנח ובזה יש פרטים רבים מהו 'אינו יכול
סכינא אבר יונה ומטלטלה .אמר רב לנער' (1 :או שצריך את המקום )שח סכ"ז,
יוסף :כמה חריפא שמעתתא דדרדקי, לגבי דין שיורי מאכל( (2 .חושש שיגרם נזק
אימר דאמור רבנן בשוכח ,לכתחילה מי לדבר ההיתר )שט ס"ג ,אבן בין פירות
אמור -אמר אביי :אי לאו דאדם חשוב המיטנפים( (3 .או שחושש שמא יגרם נזק
אנא ,כפא אכיפי למה לי ,הא חזו למיזגא לחפצים בסביבה )שט ס"ד ,אבן שבין
עלייהו .אמר רבא :אנא ,אי לאו דאדם החביות( (4 .חושש שמא יגרם נזק
חשוב אנא -סכינא אבר יונה למה לי ,הא למוקצה )כ"כ הב"ח סוס"י שי ,והביאוהו המג"א
חזי לי לאומצא". בסקי"א ,ושעה"צ סי' שט סקי"ז ,אבל הגרעק"א
וכאן יש להבין מה טען רב יוסף ומה ענו פליג ואוסר(.
אותו אביי ורבא ,שלכאורה הקפיד ג .אם יש פת על השולחן – וזה היתר
רב יוסף עליהם שטלטלו מוקצה אגב
היתר וענה לו אביי שבאמת אין החפץ חדש ומחודש שהרי מבואר בשו"ע
מוקצה שהרי ראויים העומרים לישיבה, שבהיתר זה שרי אף אם יכול לנער ,או
ורבא טען כי הבשר ראוי לאכילה, יכול לטלטל מן הצד ,ואפילו אם אינו
צריך את המקום.
א .וזה דלא כשיטת רש"י ,שרש"י התיר אפי' אינן ראויות למאכל בהמה ויסוד סברתו נראה דכיון
דחזו מע"ש אגב המאכל הרי אפי' אחר שנתפרקו לא יחול עליהן שם מוקצה וכעין זה מצינו
בדברי הפרישה שח אות ו שהביא את היתר הרא"ש לגבי טלטול קליפי אגוזים לצורך מקומן ,ולמד
מזה הפרישה היתר לטלטל שברי זכוכית שאינן ראויות לשום מלאכה לצורך גופן או מקומן ורק נאסר
לטלטלן מחמה לצל ,ועוד נרחיב בס"ד בביאור שיטת רש"י בסוגיות הש"ס ,וביישוב קושיות
הראשונים עליו.
מקצה ’פינוי שולחן’ הארץ רג
גביהן דבר חשוב כפת לחם ממילא פקע ותרוויהו ס"ל דמחמת שהם אינשי חשיבי
כח המוקצה מע"ג הקליפין או הגלעינים. עליהם להחמיר ולטלטל את הדבר שיש
לטעות בו ולסבור שהוא מוקצה ע"י דבר
ויש לחקור מהו ההבדל בין הדין היתר .ולכאורה צ"ב מאי ניחותא בהכי
והא עדיין יש לומר שמעשיהם אינם
המפורש כאן לבין הדין שנתבאר נכונים משום שהרואה יסבור שהדבר
בשו"ע )סי' שט סעיף ג( וז"ל :כלכלה מלאה מוקצה ושרי לטלטל מוקצה אגב ההיתר.
פירות ואבן בתוכה ,אם הם פירות
רטובים ,כגון :תאנים וענבים ,יטול אותה אבל מנגד בסוף הפרק )קמג (.הביאה
כמו שהיא שאם ינער הפירות מתוכה,
יפסדו .אבל אם הם פירות שאינם נפסדים, הגמרא את הנהגת שמואל וז"ל:
ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה שמואל מטלטל להו אגב ריפתא שמואל
עמהם .וה"מ כשא"צ אלא לפירות או לטעמיה ,דאמר שמואל :עושה אדם כל
לכלכלה ,אבל אם היה צריך למקום
הכלכלה ,מטלטלה כמות שהיא ,עכ"ל. צרכו בפת ,ע"כ.
ולכאורה המקרה בשני המקרים שוה, ואם כן נמצאנו נבוכים ,מה הועילו
ומדוע בדין גלעינים התירו שמואל אביי ורבא בהאי תקנתא
הרמב"ן והרא"ש טלטול ללא תנאי של שטלטלו אגב הנחת חפצי היתר.
צורך מקומו ,ואילו בדין כלכלה מוסכם
ומצינו כמה תשובות בדברי הראשונים:
שאם אפשר לנער ינער.
א .הרמב"ן ביאר כי יש לחלק בין מצב
וכך הקשה בתו"ש לשיטת הרמב"ן,
שניתן ההיתר ע"ג האיסור ]כדוגמת
ותירץ ע"ז במחצית השקל דיש ככר ע"ג מת[ וברור שיש לאסור להניח
לחלק בין ההקצאה של הכלכלה שגדרה לחם ע"ג הקליפין ,לבין מצב שבו ניתנים
כבסיס להיתר ולאיסור שהרי האבן שהתה הקליפין ע"ג הלחם שאז אין הלחם נעשה
בתוך הכלכלה מביה"ש לעומת הטבלא כבסיס לקליפין ומותר להגביה את
שמעולם לא חל עליה שם בסיס שהרי הקליפין אגב הלחם וזהו בעצם יסוד
ההיתר לטלטל את הטבלא עם הקליפין
הקליפות הונחו בשבת עצמה. שעליה שהרי הקליפין הונחו ע"ג הטבלא
וממילא אין הטבלא הופכת להיות כבסיס
אבל לדברי הרא"ש יש אולי לחלק בין זמני ושרי לטלטל את הקליפין אגב
הטבלא ואין זה נחשב כטלטול מן הצד.
אבן שיש לה חשיבות כלשהיא
לבין גלעינין שאין להם כל חשיבות ב .אבל הרא"ש בתשובה ייסד חילוק
וכיוצא בזה מצינו ברשב"א ביצה ב:
אבל אפשר גם לבאר כי הפירות אינם אחר שככר או תינוק ייאסרו בנתינה
חשובים כמו פת ולכן אין בהם כח לבטל ע"ג מוקצה שיש בו חשיבות ,אבל אם
את האבן ונמצא א"כ שע"מ לבטל המוקצה נטול חשיבות כדוגמת קליפין או
מוקצה הטלטול אגב צריך שיהיו תרתי גלעיני תמרים הרי שברגע שהנחתי על
הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה רד
והתיר לטלטל קליפין ללא הגבלה רק על לטיבותא גם מוקצה קל מאד וגם דבר
סמך הטבלה שהיא כלי היתר ,אבל היתר חשוב מאד.
הרא"ש דרש כי יש להניח גם לחם ע"ג
הטבלא ,ודייק המג"א מדברי הב"י ועל פי דברי הרמב"ן נמצא שמותר
שהבין בדעת הרא"ש כי הלחם צריך
להיות ע"ג הטבלא קודם נתינת הקליפין, לטלטל את הקליפין אגב הטבלא,
אבל אם יש ערימת קליפין ע"ג הטבלא אך הרא"ש החמיר יותר ודרש גם להניח
אי אפשר להניח פת ולטלטל הכל אגב ע"ג הטבלא פת לחם ,ואז יהיה מותר
הפת ,והקשה המג"א שדברי הב"י לטלטל את הטבלא והקליפין שעליה לכל
מתאימים רק לדעת הרא"ש בפסקיו ששם מקום שירצה מבלי להדרש לתנאה דצורך
הורה להניח את הסל שיש בו לחם מקומו או אי יכול לנער ינער ויש לדייק
ולתוכו להניח את הפסולת ,וא"כ הלחם מדבריו שהפת צריכה להיות ע"ג הטבלא
קדם לנתינת הפסולת אבל עורר המג"א קודם שהונחו הקליפין ,אך המג"א
שלדברי הרא"ש בתשובה ]שאותו ציטט בסקנ"א הביא את תשובת הרא"ש שממנה
הב"י[ אין להחמיר משום שהגורם מוכח כי גורם ההיתר הוא 'חשיבות הפת'
המתיר הוא ריעותא דפסולת שבטלה וממילא לא משנה אם הפת הונחה
למול חשיבות הפת וממילא מה לי ניתנה בתחילה או בסוף תמיד שרי לטלטל את
הפת בתחילה או ניתנה בסוף ,הפסולת הקליפין המונחים ע"ג הטבלא אם איכא
בטילה ומבוטלת. פת ,וכ"פ המשנ"ב בס"ק קטז.
למעשה ,משמע בפמ"ג שהבין בדברי אבל החזו"א )מח סק"ג( יצא לחדש כי כל
המג"א שמתיר להניח פת מאי דהתיר הרא"ש הוא להניח
אחרי נתינת הפסולת ,אך בערוך השולחן גלעיני תמרה ע"ג לחם ממש· ,ובדאיכא
הבין בכוונת המג"א שאוסר ,וכיוון שכך טבלא עם לחם ועליה מניח את הגלעינין
ברור שאין לזוז ממשמעות השו"ע שדרש אין שום היתר לטלטל אם לא לצורך
שתהיה 'פת על השולחן' וכמו שדייק מקומו או אם יכול לנער ,וכך למד
מדבריו במנורה הטהורה ,וכך ביאר החזו"א בדברי הרמב"ן שהתיר את
במחצית השקל את הבנת המג"א בשיטת טלטול הטבלא רק כדין טלטול מן הצד.
הב"י שיצא להשוות בין דברי הרא"ש
פת קודם או פת אח"כ
לדברי הסמ"ג עיי"ש.
ונמצא כי נחלקו הראשונים בדין
'טלטול אגב' הרמב"ן היקל
ב .וע"פ סברת החזו"א נמצא שדברי רב יוסף שהקפיד על אביי ורבא אינם סותרים להוראת שמואל
שהתיר גלעיני תמרה אגב ריפתא דהתם הניחו כפא וסכינא ע"ג החפץ וכאן הונחה הפסולת ישירות
ע"ג הככר.
מקצה ’פינוי שולחן’ הארץ רה
עכ"ז אסור לטלטלו ע"י שיניח עליו ככר, חמשה מצבי היתר לטלטל
אבל במחצית השקל ביאר את עומק
סברת המג"א שיש לחלק בין נר שדלק ע"י ככר
שאין לו שום התירי טלטול לעומת האי
גרף של רעי שיש לו עדיין היתירי טלטול א .הראשון והוא אב לכולהו הוא טלטול
לפנותו לאשפה או להביאו ע"מ להתפנות
עליו ,ועל פי דברי המג"א ומחצית השקל המת ע"י ככר או תינוק ויתבאר
יש מקום לחדש דין בנר חרס שהדליק בו משפטו בסי' שיא ויסוד ההיתר הוא מעלת
שהרמ"א )רעט ס"ב( התיר לאיסטניס
לסלקו מן השולחן לאחר שכבה מדין כבוד הבריות.
גרף של רעי ,והב"ח והמג"א התירו לכל
אדם ועתה נמצא שלכ"ע נתיר להניח ב .השני הוא טלטול כלי שמלאכתו
עליו ככר ולטלטלו גם אם אינו בבית
דירה משום דהאי נר הוי כלי ויש בו היתר לאיסור ע"י ככר או תינוק ,ומקורו
טלטול כלשהו – בגוונא דאיסטניס .ויסוד מתשובת הרא"ש כלל כב סי' ח ]ומצינו
ההיתר בזה הוא מחמת שההקצאה אינה לעוד ראשונים שהביאו סברא זו רבינו
ירוחם ני"ב חי"ג ,ובעל המאור )מז :מדה"ר(
מוחלטת וגמורה. בשם אחד מחכמי הדור ,ובמאירי קכג[.
ששם טען כי מאי דאמרינן לא אמרו ככר
ד .והרביעי נתחדש אף הוא באותה או תינוק אלא למת דבא לאפוקי רק
דברים דומיא דמת אבל כל מאי דאיכא
תשובת הרא"ש הנ"ל ובא לבאר היאך עליה תורת כלי שרינן לטלטל אגב ככר או
שמואל טלטל גלעיני תמרה אגב פת ]ואף תינוק ,ונראה שיסוד ההיתר בזה דהאי כלי
שלשיטת שמואל הגלעינים אינם מוקצין שמלאכתו לאיסור אין הקצאתו חמורה
כבר כתבו תוס' שחשש שמואל שיסברו
הרואים שהגלעינים מוקצים ולכן טלטלם כל כך.
ע"י ככר ומוכח א"כ שטלטול ע"י ככר
מהני למוקצה רגיל דאל"כ מה הועילה ג .ובסי' שח סעי' לה הובא דין החזרת
תקנת שמואל[ ותירץ הרא"ש כי אף
שהמוקצה כאן הוא חמור מאד ומוגדר גרף של רעי ע"י שיתן בו מים והקשה
כמוקצה מחמת גופו עכ"ז הקליפין מהר"י אבוהב מה מהני המים והא לא
והגלעינים הם חסרי חשיבות ממונית התירו ע"י ככר או תינוק אלא למת בלבד
ובטלים אגב הפת ,ויסוד ההיתר בזה הוא ותירץ במג"א )ס"ק ס"א( שכל האיסור הוא
דהיכא שהמוקצה הוא גריע מבחינת בדבר שאינו כלי אבל האי גרף כלי הוא
והקשו עליו באליה רבה ותוספת שבת
שוויו ,נתינת הפת מהניא. שכל ההיתר בכלי הוא רק בכלי שמותר
בטלטול חלקי כגון כלי שמלאכתו
ה .וע"פ יסוד הרא"ש שחידש כי מעשה לאיסור שאף שאסור לטלטלו מחמה לצל
עכ"ז שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו,
דשמואל מהני במוקצה גמור יש אבל האי גרף הרי הוא מוגדר כמוקצה
מחמת גופו ודינו כדין המפורש בסי' רעט
ס"ג לגבי נר שהדליקו בו שאף שהוא כלי
הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה רו
דוקא ככר אלא די בנתינת 'שום' כדי להבין מה הועילה תקנת אביי שטלטל
להתיר טלטול מדוכה שהרי מקור כיפי אגב כפא ורבא שטלטל בר יונה אגב
הדברים הם מהגמרא מדוכה אם יש בה סכינא ]ואף שאליבא דאמת לא היו הכיפי
שום מטלטלים אותה ,וכן נקט שם והבר יונה מוקצים כלל ,עכ"ז אינשי
במשנ"ב סקכ"ו דבכל דבר היתר סגי ,אבל חשיבי צריכי למיחש לטעות הרואה
שיסבור שמטלטלים מוקצה[ ונראה
כאן בסכ"ז לא הזכיר זאת המשנ"ב. לחדש עוד דין שבכל מקום שהמוקצה
אינו מוחלט כגון בהאי בר יונה ]אי לא
אבל בט"ז סי' שי סק"ח כתב וז"ל :אם הוי חזי לאומצא[ שתליא וקאי במחלוקת
ר"י ור"ש ,דר"ש מתירו ור"י אוסרו אפשר
בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל להקל ולטלטלו ע"י ככר או תינוק ונפק"מ
וב"ה לא אתקצאי ה"ל מוקצה לחצי שבת במוקצה ביו"ט אליבא דהשו"ע שמחמיר
וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אלא שכ"ז כר"י ,או בנולד ביו"ט כגון בהמה שמתה
שהאיסור מונח עליו אסור בטלטול ע"כ אליבא דכ"ע שיש להתיר את הטלטול ע"י
מותר להניח עליו דברים של היתר ככר או תינוק‚ .ויסוד ההיתר בזה הוא
חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל, דחומרת המוקצה אינה חזקה דהא איכא
עכ"ל .הרי שמפורשות התיר ע"י 'דברים
מאן דשרי ביה לגמרי.
של היתר' ולאו דוקא ככר.
דוקא פת או אפילו כל דבר
ובמנחת יצחק הביא את דברי התהל"ד
היתר
שמחמיר ודורש דוקא פת,
והוסיף במנח"י לדייק כן מהגהת החתם ובגדרי ההיתר לטלטל אגב פת יש
סופר וז"ל הח"ס :נ"ב ,ומשום הכי טוב
להניח חתיכת פת בקערה ולקלוף עליה לחקור אי בעינן דוקא פת או
קליפת הבצים בשבת או קליפי האגוזים, שמא בכל דבר היתר סגי ,ולכאורה מצינו
עכ"ל .ודייק מזה המנח"י שדוקא פת חילוק דומה בדין טלטול כלי שמלאכתו
מהניא ולא שאר דברים„ ,אלא שטענו לאיסור אגב דבר היתר וז"ל השו"ע בסי'
הלומדים כי ראיה זו חלשה ונקט הח"ס שח סעיף ה' :יש מתירים לטלטל כלי
פת משום שזו לשון הש"ס ,ומנגד אפשר שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י
להביא ראיה הפוכה מדברי הבן איש חי ככר או תינוק ,עכ"ל .ושם ברור שא"צ
)פרשת מקץ יד( שטען כי אין כח במאכלי
בהמה להתיר את טלטול הפסולת,
ג .אלא שלפ"ז קצת קשה שנמצא שטעה רב יוסף בהקפדתו בתרתי ,בתחילה במאי דלא ידע דחזי בר
יונה לאומצא ]או כיפי למיזגא[ ועוד בהא דסבר רב יוסף דאי הוו מוקצה אין היתר לטלטלו ע"י ככר
או תינוק.
ד .ובאג"מ )ח"ה סכ"א( ראיתי דבר תימא גדול שצידד דהאי דמהניא פת זהו רק ע"ג הטבלא דשולחן
אבל לא תועיל נתינת פת ע"ג כלי שניתן מלכתחילה עבור קליפין ופסולת.
רז הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה
קצת כמעות שעל הכר שאדם רוצה ומשמע מדבריו ששאר מאכלי אדם
להצניעם כדי שלא יאבדו ואבן שעל פי חשיבי ויש בהם כח להתיר 'טלטול אגב'.
החבית נמי לפי שהיא צריכה לבנין ואדם
חס עליה שלא תאבד וכן שלא תתקלקל ולכאורה יש מקום להביא ראיה מדברי
ותשבר אם תעמוד במקום כאבני גזית
ודומיהם ,וה"ה והוא הטעם לאבן השו"ע בסעי' שט סעיף ג
שבכלכלה וכן נר ושמן ופתילה שהן וז"ל :כלכלה מלאה פירות ואבן בתוכה,
צריכים להיות בסיס לאור וכל כיוצא אם הם פירות רטובים ,כגון :תאנים
בהם והלכך במניח נעשה בסיס גמור וענבים ,יטול אותה כמו שהיא; שאם ינער
ובשוכח נעשה בסיס קצת והלכך אינו הפירות מתוכה ,יפסדו .אבל אם הם
מסלק אלא מנער והן נופלים מאיליהן, פירות שאינם נפסדים ,ינערם וינער גם
אבל עצמות וקליפים דלא חשיבי ואינו האבן עמהם ולא יטלנה עמהם .וה"מ
מצניעם כלל לעולם אין להם תורת בסיס כשא"צ אלא לפירות או לכלכלה ,אבל אם
ואף על פי שהניחם על השלחן כדי שלא היה צריך למקום הכלכלה ,מטלטלה
יטנף הבית מ"מ לא לצורך עצמם הניחם כמות שהיא ,עכ"ל .ולכאורה היה נראה
שם ולא להצניעם מחמת חשיבותן הלכך להתיר את טלטול האבן אגב הפירות,
אין הטבלא בסיס להם כלל אלא מסלק וממש כשם שהתרנו לטלטל את הפסולת
את הטבלה ומנערה ,עכ"ל. אגב הפת.
ומצינו בפוסקים שהביאו יסוד זה, גריעותא דקליפין וחשיבות
בשעה"צ סי' שכה סק"א כתב דאבן
שאין לאסור לזמן גוי בשבת ולמזוג לו
כוס של יין דלכאורה שיורי הכוס הם יין אלא שיש לבאר כי החילוק הוא דכאן
נסך ואינן ראויים לבהמה והיאך יטלטל
את הכוס ,וע"ז כתב בשעה"צ וז"ל :ואין בדין כלכלה הגורם המתיר הם
לאסור מפני שיטלטל הישראל הכוס הפירות ומשום שאין הפירות חשובים
שיש בו פרורי פת ששרה אינו יהודי ביין כ"כ ,אין כח בהם להתיר טלטול מוקצה
דנאסר בשתייתו ,דלא נעשה בסיס, חמור כאבן ,ואה"נ אם היו ככרי לחם
דהפרורין בטלי להכוס ]תוספות ,והביאו בכלכלה יחד עם האבן היינו מתירים
המגן אברהם בסימן שכ"ג ,ואף לפי בשופי ,איברא דיש לדחות ולומר
המסקנא שם דאיסורי הנאה חמירי, שהגורם המתיר בטלטול פסולת הוא לא
אפשר דר' יהושע בן לוי לא סבירא לה חשיבות הפת אלא דוקא גריעותא
כן[ ,עכ"ל .ומקור דברי השעה"צ הוא דפסולת ,ואבן אינה גרועה כפסולת שהרי
מהתוס' בביצה )כא :ד"ה כנונא( ושם נקטו חשובה לפיצוח אגוזים ולסמיכת הדלת
התוס' שהיתר טלטול מחתה שבה שברי ושאר עניני בניה ,ומצאתי סברא זו בדברי
הרשב"א בביצה )ב (.לגבי דין בסיס,
וז"ל :ומסתברא שאין אומרין נעשה
בסיס אלא בנר שיש לו חשיבות בסיסות
הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה רח
וכן מצינו בתוס' ד"ה פירורין וז"ל: עצים מבוסס על גריעותם וביטולם
לאפר החשוב.
ונראה לר' דהכא גרסינן 'מותר' ודייק
מדאצטריך למיתני מפני שהוא מאכל וכן מצינו במשנ"ב סי' שי סקל"א הביא
בהמה דהיינו משמע דלא חזי לאדם והוו
כשאר מאכל בהמה ומותר לאבדן ,מ"ר, את דברי החיי"א שאין אדם מבטל
עכ"ל .וכן פירש במשנ"ב ס"ק קיא וז"ל: את בגדו ושלחנו לכמה פרוטות ,ולכן
ופרורין וכו' -היינו שמפני קטנותן סתמא אם הניח פרוטות אינו הופך את הבגד
עומדין רק למאכל בהמה ועופות ,עכ"ל.
לבסיס לפרוטות.
אבל באמת יש להבין דין זה ,‰דבשלמא
ונראה להביא ראיה חזקה ממעשה
כל מיני שיורי מאכל הראויים
למאכל בהמה היו במתכונת זו עוד דאביי ורבא שמצינו שטלטלו
בהיותן חלק מהפרי ,כגון קליפי אבטיחים ע"י חפצי היתר כגון כפא וסכינא ,וא"כ
ועתה אחר שנאכל הפרי ממילא הקליפה מבואר שבמקום שהותר טלטול מוקצה
נחשבת כמאכל בהמה בלבד אבל כאן ע"י ככר או תינוק – אפשר להשתמש בכל
בפירורין זהו חידוש עצום שהוא עצמו
היה מאכל אדם ועתה מפני קטנותו חשיב חפצי היתר.
מאכל בהמה ,ובאמת יש להקשות ע"ז
מהגמרא בביצה ששם דיברה לגבי שיורי למסקנא ,נראה שבכל מקום שהותר
כוסות יין דהם אינם מוקצה משום דחזו
לתרנגולים וביאר רש"י וז"ל :שיורי 'טלטול אגב' יש להתיר ע"י
כוסות -של יין ,ששרה בהן פתו, כלי היתר או שאר מאכלים וא"צ דוקא
ומטלטלן השמש להצניע הכוס .דידן נמי פת ,והיתר פינוי פסולת אגב ההיתר
מיוסד על גריעותא דקליפין ולא על
-הא לא חזו ,דמאיסי ,עכ"ל. חשיבותא דפת ,אלא שיש ליתן בתחילה
דבר חשוב ולא שיורי מאכל הראויים
ולכאורה מדוע הוצרך רש"י להוסיף
רק לבהמה.
ששרה בהם פיתו ,אלא משום
דרק בהכי הוו מאיסי אבל אם לא שרה גדר פירורים פחות מכזית
בהם פיתו לא מאיסי ,ובטעם הסברא
נראה לבאר דאין משקה הופך להיות במשנה נאמר )קמג (.בזה"ל :מעבירין
מאכל בהמה מחמת מיעוטו ,ולכן יש
להבין מדוע כאן בפירורין פחות מכזית מלפני השלחן פירורין פחות
מכזית ,ושער של אפונין ,ושער עדשים -
גריעי וחשיבי כמאכל בהמה. מפני שהוא מאכל בהמה ,ע"כ .וביאר
רש"י וז"ל :פירורין פחות מכזית -וכל
שכן כזית ,כדמפרש טעמא שהם מאכל
בהמה ,עכ"ל.
ה .ופתחו לעורר בזה חריפי דנהרדעא הרבנים ר' יהודה יו"ט זלזניק ור' פנחס לונדון שליט"א.
מקצה ’פינוי שולחן’ הארץ רט
מצויים ,וזאת ע"פ יסודו של הגרש"ז ובמאירי )ביצה ב (.כתב ע"ד משנתנו
אויערבאך )שש"כ פי"ב הע' צו( שחידש כי
אין צורך שיהיו בהמות מצויות בפועל שהתירה טלטול עצמות
אלא רק צריך שיהא המזון ראוי לסוגי וקליפין הראוין למאכל בהמה ,וז"ל :וכן
בהמות מצויות ,וא"כ ברור שפירורים אי אתה צריך לפרשה בעצמות ביש
ראויים לבהמות המצויות במושבים עליהם בשר ובקליפין שיש בהם מן הפרי
ובכפרים ורק לדידן יושבי הערים אין כמו שפרשוה חכמי התוספות באלו אף ר'
מקום ויכולת לגדלן ,אך עכ"ז נשאר יהודה מודה בהיתרן ואף ביום טוב כמו
בצ"ע ,אבל באמת מצינו שקדמו ביסוד זה שתמצא בפרק במה מדליקין כ"ט א'
רבינו המאירי )קמג (.וז"ל :ועל דרך זה בשמועת גרעיני תמרי ארמייתא דשריין
כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא אגב אימייהו ר"ל על יד מה שנשאר בהן
במקום שמאכילים תמרים לבהמות כגון מן הפרי ,עכ"ל .הרי שבזה שנותר מעט
בבל ויריחו אבל במקום שאין מאכילין מהפרי ממש ע"ג הגלעין או מן הבשר
תמרים לבהמות אלו ואלו אסורין ,ואין ע"ג העצמות הרי השאריות נחשבות
הדברים נראין אלא כל שראויים למאכל מאכל אדם ,והביא ראיה גדולה מגמרא.
בהמה מותר לטלטלם בכל מקום ,עכ"ל, וא"כ ק"ו שלשיטתו הפירורים ייחשבו
ואף שהמאירי חילק בין סוגי מאכלי כמאכל אדם ,דאי שאריות מזון יחד עם
בהמה שיש שמאכילים אותם ויש שאינם פסולת לא נחשבות מאכל בהמה כ"ש
מאכילים אותם וחידש דאזלינן בתר
מיעוטא דמאכילין ,ואפילו באתרא דלא הכא שהפירורים רק התקטנו.
מאכילין אבל לבהאי אתרא ובהאי אתרא
אית בהמות ,וכאן באנו לחלק במאכל ונפק"מ גדולה במקום דליכא בהמות
הראוי לכל בהמה אלא דליכא בהמות
במקום זה ואיכא במקום אחר ,ועכ"ז מצויות ,דאי פירורין חשיבי
כמאכל בהמה ,אסור לטלטלן אבל אי
נראה דהיא היא. חשיבי מאכל אדם בכל גווני שרו לטלטלן
ואפילו נראה שיהיה כח בהם להתיר את
טלטול הפסולת כדין 'טלטול אגב' .Â
ועוד נצרף לזה את סברת המאירי פינוי מפה חד פעמית
שחידש כי שאריות מאכל אינן למעשה נראה לצדד להקל בטלטול
נולד ושרו אפילו לר' יהודה וא"כ פירורים
פחות מכזית הרי הן מאכל אדם ,ואולי פירורים הפחותים מכזית,
ואפילו כיום בערים שלנו שאין בע"ח
ו .והראוני הני תרי צנתרי דדהבא הרבנים ר' ישראל אלישיב ור' בנימין אברג'ל שליט"א מספר 'ארחות
רבינו' מעשה בשם הגר"א שנגע בפירור ונתעלף ומיהרה אמו לאכול מהפירור ע"מ להוכיח כי הוא
מאכל אדם ,ולי צ"ב בהאי מעשה וכי במקומו של הגר"א לא היו בהמות מצויות ,ואולי ס"ל כדברי הב"ח
בשיטת הטור דבעינן שיהו לו עצמו בהמות ,או שמא האי מעשה ביו"ט היה ונולד חמיר ואסרינן ליה,
או שהחמיר בנולד אפילו בשבת.
הארץ ’פינוי שולחן’ מקצה רי
לטלטל את כל הפסולת אגב הפת ,ורק אפשר עוד לצרף את סברת רש"י שהיקל
יזהר שלא יימאסו הפירורים בנוזלים בכל טלטול של שיורים בין ראויים
וכדומה דאז ודאי שלא יהיו ראויים למאכל אדם ,בהמה או אפילו אינן
למאכל אדם ,ובפרט שאפשר להוסיף ראויים כלל ,ולולי דמיסתפינא אמינא
ולצרף את קולת הרמב"ן )הוב"ד בביה"ל שיהא כח בפירורים אלו להתיר על ידם
ד"ה מנער( שהתיר לטלטל פסולת אגב טלטול פסולת בהיתר 'טלטול אגב',
הטבלא וא"כ גם אנו נאמר שיש להקל והיתר זה נצרך לנו כיום בפינוי מפות
לשיטתו לטלטל את כל הפסולת אגב חד פעמיות עם כל הפסולת שעל גבן
שאם יהיה שם פירורי פת הרי זה מתיר
המפה וא"צ לפת.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריא
’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים
חמש שיטות בהמשך טלטול
המשך טלטול – ארבע קושיות
קושית המג"א
קושית הגרעק"א
קושית התו"ש
קושיא מדין בדיקת טריפה
קושיא ע"ד המשנ"ב
משנ"ב – שיטה חדשה
סיכום דעת המשנ"ב
הוצאת פסולת וקליפות מפיו
היתרי הוצאת גלעינים וקליפות מפיו בידו
###
לו שומטו מיד ומניחו במקומו אלא כיון מצינו בשו"ע סי' שח סעיף ג' שהתיר
שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה
מקום שירצה ויש ראיות לזה ועיקר עכ"ל להמשיך טלטול של כלי
וכן כתבו התוספות )ג :ד"ה אבל( והר"ן )ב. שמלאכתו לאיסור שאוחזו בידו וז"ל:
ד"ה ומינה( בריש ביצה ,עכ"ל .וכן מצינו כלי שמלאכתו לאיסור ,מותר לטלטלו,
עוד ראיה לדבר בדברי הרשב"א )קכד .ד"ה בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או
מדאקשו( ,וראיה זו הביא הגר"א בביאורו. נפחים לפצוע בו אגוזים ,קורדם לחתוך
בו דבילה -בין לצורך מקומו דהיינו
ויש לעיין בדין זה: שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח
שם ,ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה
א .האם ההיתר הוא רק על מוקצה קל מקום שירצה ,עכ"ל .ומקורו ביאר בב"י
וז"ל :כתב הרב המגיד )בפרק כ"ה ה"ה(
ככלי שמלאכתו לאיסור או שמא על בשם המפרשים שכשהוא מטלטל כלי
כל מוקצה ואפילו מוקצה חמור כמחמת שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו אין
גופו ]קליפין וגלעינין[ ומוקצה מחמת אומרים כיון שסלקו מאותו מקום שצריך
חסרון כיס כסכין מילה.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריב
ג .המשך טלטול – מותר לעבור עם ב .האם ההיתר הוא רק בבא לידו
המוקצה מחדר לחדר. בהיתר כגון שהגביה את הכלי
שמלאכתו לאיסור לצורך גופו או מקומו
ד .מוקצה שהחל לטלטלו ע"ג גופו -אין שנתנו לו חכמים רשות לעשות כן ,או
אפילו בבא לידו באיסור כגון שכח
לאחוז בידיו את הכיס ,דהוי טלטול ונטלו או היה עליו מערב שבת ובשבת
חדש .אלא רק להתיר את החגורה והוא
שם ליבו שאוחז מוקצה.
נופל מאליו.
ובמג"א היקל בשני הספיקות הנ"ל
ובאבן העוזר· הקשה על האגודה שתי
וחידש בסי' שח כי בין במוקצה
קושיות וז"ל: שבא לידו באיסור נתיר לו את המשך
הטלטול ,ועוד היקל בסי' שלא לגבי
א .דהא מבואר בשבת סוף פרק במה
מוקצה חמור כסכין מילה.
מדליקין )לה (:בברייתא נתנו חכמים
שיעור לחזן הכנסת להוליך שופרו לביתו וכן מצינו בדברי הרמ"א בשם האגודה
לפי שאין מטלטלין לא את השופר ולא
חצוצרות כו' ,ואמאי הא כבר בהיתר בא )סימן רסו סעיף יב( וז"ל :מי ששכח
כיסו ‡ עליו בשבת אם הוא בביתו יכול
לידו ,וכן הקשה המ"א )ס"ק יט(. לילך עמו לחדר ולהתיר חגורו ליפול
שם להצניעו ,עכ"ל .ובב"י סימן ש"ט
ב .תו קשיא מנליה לאגודה ללמוד
הביאו.
היתר זה במוקצה מכלי שמלאכתו
לאיסור ,שאני התם דאיכא תורת כלי ולמדנו מדברי האגודה כמה דינים:
עליו ויכול לטלטלו לצורך מקומו אפילו
לכתחילה משום הכי אם כבר בא לידו א .טלטול בגופו כדרכו הוי טלטול –
בהיתר מטלטלו לאיזה מקום שירצה,
אבל מוקצה גמור דאין לו היתר בטלטול שהרי הכיס חגור לגופו ועכ"ז יש
כלל הסברא הוא אפילו כבר בא לידו לחוש כאן משום מוקצה.
כגון שנטל הפרי בידו ואכלו ונשאר
הגרעין בידו צריך מיד לזורקו .וכן ב .המשך טלטול – אפילו במוקצה
משמע לשון הרמב"ם פרק כ"ו )הלכה טז(
מחמת גופו.
א .ומצינו בפוסקים שלשה מיני כיסים ,הראשון הוא כיס שהוא טפל לבגד כעין כיסי מכנסיים שלנו
ובזה עסק הרמ"א בסי' שי ס"ז והמשנ"ב בס"ק כט ול' והוא אינו עושה את כל הבגד לבסיס ,ועוד
יש סוג שני והוא שהכיס כולו תפור בבגד כעין כיסי חולצות שלנו ובזה עסק המשנ"ב שם בסק"ל
ומוקצה הניתן בכיס כזה עושה את כל הבגד לבסיס ,אבל כאן זהו כיס שלישי שהוא נפרד מהבגד כעין
כיס הנתון בחגורה וחגור על המתניים ואין שום שייכות בינו ובין שאר בגדי האדם.
ב .רבי בנימין עוזר בר' מאיר נכדו של המהרש"ל .נולד בסביבות שנת ת' כיהן בראש הישיבה בזאלקווא
שבפולין ובה נפטר בכ"ה אייר ת"ע ,על מצבתו חרות :נפל שר וגדול בישראל ,איש קדוש וטהור
אשר הרביץ ישיבה בישראל וחיבר ספרים הרבה ולא מש מאהל של תורה תמיד.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריג
הרי שברור מדעת אבן העוזר כי לא וז"ל ,כל הגרעינין והקליפות שאין ראוין
למאכל בהמה אוכל האוכל וזרקן
שנא בא לידו בהיתר או בא באיסור לאחוריו ואסור לטלטלן כו' .משמע
הכל תלוי בחומרת המוקצה דאי הוי דצריך לזרוק הגרעינין מיד לאחוריו
מוקצה קל ככלי שמלאכתו לאיסור שרי ואסור לטלטלן יותר ,וכן משמע סוף פרק
המשך הטלטול אבל אי הוי מוקצה חמור
כמעות וכדומה ייאסר המשך הטלטול, נוטל )שבת קמג.(.
והעמיד אבן העוזר את דברי האגודה
באוקימתא דהכיס עצמו אינו בסיס על כן נראה לענ"ד ברור על פי מה
למעות וממילא ירדה חומרת הטלטול
לדרגת 'טלטול מן הצד' ולכן דוקא דקיימא לן סימן ש"י סעיף ז' דכיס
בכה"ג מותר המשך הטלטול ,אבל מיוחד למעות רשאין לטלטלו לצורך
במוקצה חמור לא שנא אי בא לידו מקומו .ותו קיימא לן סימן ש"ט סעיף ד
בהיתר כגון סכין מילה ,ולא שנא חלה הניח מעות על גבי כלי והיה בדעתו להדיא
השבת בעוד המוקצה בידו כגון חצוצרות שיהא מונח עליו בכניסת שבת ,הוי כלי
לתוקע אליבא דרבי יהודה ולא שנא חל בסיס לדבר איסור ,אבל שכח מעות על גבי
המוקצה בעודו בידו כגון קליפין שאכל כלי רשאי לטלטל הכלי עם המעות לצורך
מקומו .ומבואר ברש"י דף קמ"ב ע"ב )ד"ה
מהם את הפרי – הכל אסור. אלא בשכח( דאפילו הניח מעות על גבי כלי
בחול ושכחו בבין השמשות מקרי שכח
ולסיכום דעת אבן העוזר :הכל תלוי עיין שם .ולפי זה שפיר למד האגודה בזה
ששכח כיסו עליו כיון דשכחו בין
ברמת המוקצה ואי הוי כלי השמשות לא מקרי מניח ,גם לא הניחו
שמלאכתו לאיסור או מידי דלא הוי המעות בכיס להדיא שיהא מונח בכיס
בשבת והוה ליה דין שכח דיכול לטלטלו
בסיס שרי‚. לצורך מקומו בשבת דהוה ליה ממש דין
כלי שמלאכתו לאיסור ,ושפיר למד משם
ובמשנ"ב שח סקי"ג נראה שנוטה דיכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה ,אבל
וודאי מוקצה עצמו אפילו בא לידו מערב
להכריע כמותו ,שיש להחמיר שבת כשמגיע שבת צריך מיד לזורקו
בכל מוקצה מחמת גופו.
ואסור לטלטלו כלל ,עכ"ל אבן העוזר.
והביא שם את דעת הגר"א באו"ח סי'
רסו דס"ל דהכל תלוי בבא לידו
בהיתר או באיסור.
ג .ואף שלא מצינו שעסק בשאלה אם בא לידו ביתר או באיסור נראה לי פשוט שיש לחלק לשיטתו,
דהרי דין מוסכם הוא בטלטול מן הצד שאם יכול לנער ינער ולכאורה היה נראה לדעת אבן העוזר
שבכל טלטול מן הצד יש להקל להמשיך בטלטול ואף אם יכול לנער ובודאי אי אפשר לומר כן ,אלא
ע"כ יאמר אבן העוזר שבשאר טלטול מן הצד כגון אבן שעל פי החבית אינו נחשב 'שבא לידו בהיתר'
אלא נתנו לו חכמים רשות לטלטל מוקצה ולכן אם יכול לנער ינער.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריד
טלטול' בכל סוגי המוקצה ואפילו אם בא אבל בדברי הגר"א ביו"ד סי' רסו מבואר
לידו באיסור כגון ששכח ]ובשו"ע הרב
דס"ל לאסור בכל מוקצה חמור ורק
התיר אפילו במזיד[. יש היתר מיוחד בכלי שמלאכתו לאיסור
שהוא קל כיוון שנאסר רק מכח 'גזירת
ב .הגר"א לפי הבנת המשנ"ב – אסר כלים' ולא מעיקר גזירת מוקצה,
ובתוספת שבת ג"כ ס"ל הכי ועוד הוסיף
המשך טלטול בבא לידו באיסור, להביא ראיה שיש להקל בהמשך טלטול
ואולי יתיר במוקצה חמור שבא לידו רק בכלי שמלאכתו לאיסור מהדין
המפורש בשו"ע סע' ה' וז"ל השו"ע :יש
בהיתר. מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור
אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק,
ג .הגר"א ביו"ד ותוספת שבת )סי' רסו( – עכ"ל .וברור שרק בכלי שמלאכתו
לאיסור יש להתיר ע"י ככר או תינוק אבל
הכל תלוי בחומרת המוקצה ,וכלי בשאר מוקצים מלבד מת המוטל בחמה
שמלאכתו לאיסור שרי אבל מוקצה אחר
אסור ,ואולי יתירו בכלי שמלאכתו חל איסור מוחלט.
לאיסור שבא לידו באיסור. ואם נחבר בין שתי הוראות הגר"א נמצא
ד .אבן העוזר – אסר המשך טלטול שהחמיר יותר מכולם והתיר אך ורק
בבא לידו בהיתר וגם בכלי שמלאכתו
במוקצה חמור אבל נראה שלא חילק לאיסור בלבד ,ולא יסבור את קולת האבן
בין בא לידו באיסור או בהיתר ,ואי יהיה
כלי שמלאכתו לאיסור יתיר בכל גווני, העוזר בהמשך טלטול מן הצד.
והוסיף להקל גם בהמשך טלטול של
'טלטול מן הצד' ובזה מחמיר יותר מדעת
התו"ש והגר"א ביו"ד.
ה .הגר"א לפי חיבור שתי הסברות חמש שיטות בהמשך טלטול
באו"ח וביו"ד -אוסר תמיד בין בבא ונמצאו לפנינו חמש דיעות:
לידו באיסור ובין במוקצה חמור ומתיר
אך ורק בכלי שמלאכתו לאיסור שבא א .מג"א -והוא מיקל יותר מכולם,
לידו בהיתר ,דהוי תרתי לטיבותא. וס"ל דבכל מצב מותר 'המשך
המשך טלטול – ארבע קושיות
מדליק ,שהרי נתנו חכמים שיעור לחזן קושית המג"א
הכנסת להוליך שופרו לביתו .אמר לו :אם
כן ,נתת דבריך לשיעורין ,אלא מקום צנוע והקשה המג"א על כל היתר המשך
יש לו לחזן הכנסת בראש גגו ,ששם מניח
שופרו ,לפי שאין מטלטלין לא את השופר הטלטול מהגמרא בשבת )לה(:
וז"ל :אמר רבי יוסי ברבי חנינא :שמעתי
ולא את החצוצרות. שאם בא להדליק אחר שש תקיעות -
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ רטו
דפריך שם ולא נמצא מטלטל תרומה והתניא :שופר מיטלטל וחצוצרות אינם
טמאה בשבת .והא התם כבר הוא בידו
ומותר לטלטלו להניחו על השלחן ואף מיטלטלין -אמר רב יוסף לא
לדעת האבן העוזר לעיל סי' רס"ו דלא קשיא ,כאן -ביחיד ,כאן -בציבור .אמר
מהני הך היתירא אלא בכלי דמלאכתו ליה אביי :וביחיד למאי חזי -הואיל וראוי
לאיסור .כיון דבלא"ה יש לו היתר לצורך לגמע בו מים לתינוק ,בציבור נמי חזי -
גופו ומקומו אבל במוקצה גמור לא .הא לגמע לתינוק עני ,ותו ,הא דתניא :כשם
מ"מ דעתו שם דבשכח מעות בכיס כיון שמטלטלין את השופר -כך מטלטלין את
דלא היה בסיס ומותר לטלטל עם המעות חצוצרות ,מני ,אלא לא קשיא ,הא -רבי
לצורך מקומו מותר ג"כ כשהוא כבר יהודה ,הא -רבי שמעון ,הא -רבי נחמיה.
בידו וה"נ הא הכוס לא היה בסיס בה"ש
ה"נ שהיה בסיס גם לדבר המותר שהיה ומאי שופר -נמי חצוצרות.
בו יין חזק וגם הא משמע דמזגו לו
ועל הנחת הגמרא שבין לר"ש ובין לר"י
בשבת ,עכ"ל.
נתיר לטלטל שופר ,תמה ר"י בתוס'
וז"ל הירושלמי מסכת דמאי )פ"ז ה"ה(: שהרי באמת מעיקר הדין מותר לטלטל
שופר לצורך גופו או מקומו אבל כאן
מתני' מזגו לו את הכוס אומר מה מדוע נתיר את המשך הטלטול ואפילו
שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא לר"ש – והרי כאן מטלטל כלי שמלאכתו
מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי לאיסור מחמה לצל ,אבל בתו"ש ביאר
מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר דהיא גופא קמ"ל דמכח היתר 'המשך
שני בפיו ומחולל על המעות :גמ' כיני
מתניתא לענין מזיגת הכוס מה נן קיימין טלטול' היה צריך להתיר.
אם באומר מכבר משקה מעורב הוא ואם
באומר לכששתה למפרע טבל שתה אלא והקשה המג"א דמאי קשיא לגמרא
כי נן קיימין באומר מכבר לכשאשתה ולא
נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת אר"א שהוצרכה לבאר כי מקום צנוע
משייר כ"ש חולין כההוא דתנינן תמן יש לו לחזן ,והרי אפשר לתוקע לתקוע
מטלטלין תרומה טמאה עם החולין ולא תקיעה אחרונה ומיד תחול עליו השבת
דמיין תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא ועכ"ז נתיר לו לטלטל שופרו עד ביתו
חולין לצורך טמאה א"ר יוסי בי רבי בון מדין המשך טלטול ,וביאר שלא רצו
עם יציאתו מן הכוס קדיש ,ע"כ .הרי חכמים לתקן תקנה שכל שבת כל בעלי
שהוצרך הירושלמי להעמיד שעד שלא התקיעה יסמכו על היתר 'המשך טלטול',
יניח את הכוס מידו לא יחול שם תרומה ועי"ע באבן העוזר מה שביאר הוא
על מה שנותר בכוס ,ובאמת זוהי קושיא
חזקה על המג"א שהתיר בבא לידו בשוגג בסוגיא זו.
וכאן לא גרע מבא לידו בשוגג. קושית הגרעק"א
והקשה רבי עקיבא איגר בסי' שח ע"ד
המג"א ואבן העוזר :קשה לי
מהירושלמי הובא בר"ש פ"ז דדמאי מ"ב
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ רטז
עמד לוי על פי האשפה והרי יש מקום ובתפארת ישראל תירץ דהכא שמחיל
לומר שכיוון שאוחז בידו את המוקצה
נתיר לו לטלטלו ממקום שעומד בו ועד שם על התרומה הרי זה
האשפה ,וזה קשה רק על המג"א אבל כאחיזה מחדש ,אך ביאור זה לא יעלה
יפה לדעת המג"א שהרי הוא התיר בשכח
לפ"ד האבן העוזר ניחא. ואחז בידו והכא ברור שלא גרע משכח,
ונראה לבאר שהמג"א יבאר כשם שביאר
קושיא ע"ד המשנ"ב בסי' רסו לגבי דין טלטול שופר שלא רצו
חכמים לתקן תקנה קבועה שעל ידיה
אך קושיא עצומה סוחרת וסובבת על
יטלטלו מוקצה„.
דברי המשנ"ב שהורה )בסי' תקו
סקכ"ט( לגבי מי שהפריש חלה ביו"ט, קושית התו"ש
בזה"ז שהיא טמאה וז"ל :לא יאפה אותה
-משום דהיא אסורה באכילה וה"ה ובתוספת שבת הקשה על דברי המג"א
שאסורה היא בטלטול מטעם זה ואעפ"כ
מיד כשקרא לה שם חלה ועדיין היא בידו עוד קושיא גדולה מהגמרא
קודם שהניחה רשאי לטלטלה לכל מקום בשבת קיז .שמשם מפורש כי מותר
שירצה ומניחה שם עד חול המועד ואז להביא תיק שבתוכו מעות על מנת להציל
ס"ת משריפה ח"ו אך אחר שנטל בידו את
שורפה ,עכ"ל. התיק ובעודו רץ להציל עליו להשליך את
המעות ולכאורה יש להבין והא תחילת
וא"כ לכאורה לשיטת המשנ"ב יש הגבהתו היתה בהיתר – וכך הקשה גם
בישועות יעקב )סי' שח סק"י( וכאן לא נוכל
להתיר גם את מה שנותר בכוס לתרץ כדלעיל ,ושתי הקושיות סותרות
ממש כשם שמותר לטלטל את החלה את דעת אבן העוזר שהרי בתרוויהו איכא
וקשה מהירושלמי בדמאי ,וכן צריך
להתיר להמשיך לרוץ עם המעות שבתיק טלטול מן הצד.
ספר התורה וא"צ לשופכן וקשה מהבבלי
)שבת קיז ,(.וכן צ"ב מדוע לוי בדיק טריפה קושיא מדין בדיקת טריפה
אפומא דקילקלתא )בשבת קנו.(: ועוד יש להבין את החומרא שהובאה
ועוד יש להקשות שנמצא שלכאורה בגמרא בשבת קנו :וז"ל :כי הא
דלוי כי הוו מייתי טריפתא לקמיה ביומא
סתר המשנ"ב משנתו שהרי משמע טבא לא הוה חזי לה אלא כי יתיב
בסי' שח שלא הורה הלכה כהמג"א דכל אקילקליתא .דאמר :דילמא לא מתכשרא,
שבא לידו בשוגג וכ"ש במזיד כדעת ואפילו לכלבים לא חזיא ,ע"כ .ומדוע
שו"ע הרב שרי להמשיך ולטלטלו ,וא"כ
ד .והפליא דבר חידוש בזה הרב ר' יהודה דייטש שליט"א שאפשר לומר שאיכא הכא תרתי דסתרי דזה
בא להכריז על קדושת השבת ואחיד בידיה מוקצה ,אין לך חוכא ואיטלולא גדולה מזו.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריז
שהגר"א מתיר בבא לידו בהיתר כמו היאך אפשר לבאר את הקולא בטלטול
שסברנו מתחילה כדמוכח משיטתו החלה והרי בין לשיטת אבן העוזר ובין
לשיטת הגר"א יש לאסור בזה ]ואין לומר
בסכין מילה[.
משנ"ב – שיטה חדשה
בטלטול ,דהרי התחיל באיסור – ובזה ואם נרצה ליישב הכל נאמר בשיטת
יתבהרו דיני חומרת הירושלמי בתרומה
טמאה שנשתיירה בכוס ,ודין שאלה המשנ"ב שחידש שיטה משל עצמו,
לחכם שמצינו שדיבר בו בביה"ל )סימן תצז והיא יותר מחמירה משיטת המג"א אך
ד"ה אסור לטלטלה( כתב הגר"ז הבודק יותר מקילה משיטת הגר"א ואפילו יותר
בהמה ביום טוב יבדקנה במקום שיהא
אפשר להניחה שם אם תהיה טרפה לפי מאבן העוזר:
שאסור לטלטלה כשתמצא טרפה ממקום
זה למקום אחר וכן חכם המורה הוראה ’חל שם מוקצה’ – בעודו אוחז בו
בדבר שיהא אסור לטלטלו אם יאסור לא
יורה עד שיניחוהו מקודם במקום המיוחד דמוקצה שחל בידו הרי הוא קיל משאר
לו כי אחר שיאסור יהא אסור לטלטלו
עכ"ל והוא מסוגיא דשבת קנ"ו בעובדא מוקצים – וזה דין חלה שקרא
דלוי עי"ש וגם הרשב"א בעבוה"ק העתיק לה שם וכך תתבאר הוראת המשנ"ב בסי'
זה וז"ל יראה שאין רואין הטרפה אלא תקו סקכ"ט ונראה שכך יהיה דין קליפין
במקום שאם תמצא טרפה לא יהא צריך ואפילו שהם מוקצה מחמת גופו ,וברור
להזיזה ממקומה אלא שלא ראיתי לאחד שזה לא כדברי אבן העוזר שהוא
מהראשונים שחששו לדבר זה עכ"ל מפורשות נקט שבקליפין ייאסר המשך
]ביאור -הרשב"א ,וכאן יביא הביה"ל את טלטולם ,ונראה שכך יהא הדין באדם
דברי הא"ר ויחלוק עליהם[ ומצאתי בא"ר שנטל בידו עד בדיקה להראותו לחכם –
שהביא דברי הרשב"א וכתב דאפשר היה שהרי עד נקי אינו מוקצה ואפילו אחר
ס"ל להנהו ראשונים דמוקצה מותר ביום שבדקו בו ונמצאה שאלה הרי הצנעתו
טוב ודבריו מוקשים דהלא כתב שלא ראה להראותו לחכם מחשיבתו ,ואחר שהורה
לאחד מהראשונים והלא יש כמה בו החכם ומעתה הרי הוא מוקצה -עדיין
ראשונים שס"ל דמוקצה ביום טוב אסור. יהיה מותר לטלטלו בעודו בידו שהרי חל
ולענ"ד אפשר לומר דראו שנתרבו כמה האיסור בידו ואפילו ליטול אותו מיד
ספיקות בדיני טרפות ומחמרינן מספק החכם שרי ע"פ יסוד דברי הא"ר בסי' תמו
ועי"ז שכיחי טרפות ואי נאסור לטלטל שחידש כי יד הרב חשיבא כיד השואל
אח"כ ימנע מלשחוט וכסברת רש"ל,
דהא אחיזת הרב היתה לצורך השואל.
’חל בירור’ -מתברר למפרע שהיה מוקצה
אבל אם יתברר למפרע שהיה מוקצה
מתחילתו לכאורה ייאסר להמשיך
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריח
לא החליט לאסור אבל מכח הכרעתו בסי' עכ"ל הביה"ל .הרי שנקט דאי לא היינו
תצז מוכח כי דעתו לאסור במקרים כאלו. מחמירין מספק ולא שכיחי טריפות לא
היו רבותיו של הרשב"א מתירין את
’חל איסור טלטול’ – בשבת עצמה המשך הטלטול .אבל עכ"ז מצינו בביה"ל
סי' תמו )ד"ה שלא יוכל( וז"ל :ואם מטלטל
אבל במוקצה חמור שאחזו בידו בהיתר תבשיל ומוליכו למורה הוראה לשאול
עליו איזה שאלת חמץ והמורה הורה
גמור בשבת עצמה ופסק היתרו – לאיסור דברו בזה האחרונים אם מותר לו
כגון סכין מילה – באמת היה צריך להוליכו לביתו כדי לכפות עליו כלי או
להחמיר בזה ע"פ יסוד הכרעת האבן צריך לזרוק אותו תיכף מידו עיין בחק
העוזר אבל עכ"ז נראה שלמעשה יעקב ‰ובאליה רבה Âובבית מאיר והנראה
המשנ"ב בסי' שי סקט"ו מצדד לקולא דאפילו אם נימא דמותר לו לטלטל
בסכין מילה ונראה דהתם סמיך על בחזרה כיון שהוא כבר בידו ושמתחלה
מימנע ולא מהיל וכמו שמבואר בביה"ל טלטלה בהיתר וברשות וכההיא דלעיל
רסו ד"ה יכול לילך בשם דרך החיים, סימן רס"ו וסימן ש"ח ס"ג מ"מ אין לו
ונפק"מ גדולה באדם שבא לרפא חולה להוליכה לביתו אלא לבית הכסא ולא
וכלי מוקצה בידו שיש להקל בהמשך התירו בכפיית כלי אלא משום דלא אפשר
הטלטול בצירוץ סברת 'מימנע לא אתי' לטלטל משא"כ הכא שבלא"ה מטלטלה
ועפ"ז תתורץ עוד קושיא חזקה שהקשה וכן משמע מא"ר בסוף דבריו ,עכ"ל .הרי
בתוספת שבת סי' רסו מהגמרא בשבת שכאן לא פשיטא ליה להיתר בזה אבל גם
קיז .שמשם מפורש כי מותר להביא תיק
שבתוכו מעות על מנת להציל ס"ת
ה .וז"ל החק יעקב :וראוי ליזהר כל מורה הוראה ליחד חדר או תיבה מסוגרת )וכהאי גוונא כתב
בתשובת מהר"י ווייל סימן קצ"ג לענין חלה ,ע"ש( כדי כשיחמיץ איזה דבר לשואלו שיכול להשליכו
שם מיד ולא יטלטל תו .ובאמת ראיתי המנהג שאחר שהחמיץ להם מטלטלין אותו מבית הנשאל לבית
השואל ,והוא איסור גמור .ואולי מהאי טעמא אין נזהרין בזה באיסור טלטול ,לפי שעל פי רוב ההוראות
הם רק בחומרות בעלמא ,על כן נוהגין להקל ולטלטל כיון שעל פי הדין מותר באכילה או בהנאה באיסור
משהו לדעת קצת פוסקים ,לכך מטלטלין אותו חמץ .מכל מקום אין זה נכון ,דא"כ יטלטלו ג"כ לבערו
מיד להטיל לים ,עכ"ל.
ו .וז"ל האליה רבה :ולענ"ד סמכינן על מה שכתבתי סימן ש"ח ס"ק ז' וסימן של"א ס"ק ה' דכל
שמטלטל בהיתר בעודו בידו מחזירו למקום שירצה ,ואף שמורה נוטלה מידו ,מכל מקום כיון שעושה
לראות ולהחזירו הוי כאילו עדיין ביד השואל .עיין סימן של"א סק"ה גבי סכין דמילה עוד היתר ,גם
ביארתי שם עוד טעם להיתר .אבל תקנתו שמורה יחזיק אצלו ,לא נהירא שיבא לידי חשד שמחמיץ המצה
כדי להחזיקו .וראייה דמייתי בחלה בתשובת מהר"י ווייל קצ"ג ,לאו ראייה דהתם החלה שלו היא ]ביאור
– מהר"י וויל אכן הורה להניח חלה בתיבה ואז לקרוא לה שם ,אבל התם אפשר בהכי וא"צ להכנס
לסוגיית 'המשך טלטול' אבל כאן בהוראת המורה הוכרח ליטלה בידו[ ועיין ריש סימן תמ"ה דיש תקנה
כשעדיין בידו להשליך לבית הכסא ,עכ"ל.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ ריט
השלישית -מוקצה חמור שחל משריפה ח"ו אך אחר שנטל בידו את
התיק ובעודו רץ להציל עליו להשליך
תוקף איסורו ביום את המעות ולכאורה יש להבין והא
השבת – אסור .אא"כ יש לצרף עוד תחילת הגבהתו היתה בהיתר – וכך
הקשו תו"ש ובישועות יעקב )סי' שח סק"י(
צדדים להקל בו. אבל עתה נבאר כי באמת לא נוכל להקל
במוקצה כזה ,ואפילו שתחילת אחיזתו
והרביעית -מוקצה שהתברר למפרע
היתה בהיתר.
שהיה מוקצה מתחילתו,
וא"כ מה שאחזו היה באיסור – נראה
שלא פשוט להתירו.
סיכום דעת המשנ"ב ’חלה עליו שבת’ – בעודו בידו
במוקצה שחל עליו 'שם מוקצה' אבל לגבי מוקצה שאחזו בידו וחלה
בעודו בידו יש להתיר תמיד עליו השבת נראה שלא ברירא ליה
ולכן היקל בהמשך טלטול חלה ]וזה לא אם הלכה כפשטות דעת הרמ"א בשם
כחומרת האבן העוזר[ ,אבל יש לאסור אם האגודה ושרי אפילו במוקצה חמור
מתברר למפרע שמה שאוחז בידו הוי כמעות ,או שמא החמיר כדברי אבן העוזר
מוקצה חמור ואפילו שהיתה התחלת עי' בסי' רסו ,אבל נראה פשוט שבמוקצה
אחיזתו בהיתר ובזה תתבאר חומרת חמור המונח ע"ג חפץ היתר או אפילו ע"ג
הירושלמי וכן חומרת לוי שבדיק אפומא כלי שמלאכתו לאיסור ]ולא נעשה בסיס[
דקילקלתא ,אבל מוקצה שבא לידו בהיתר ואחזו מע"ש ונכנסה שבת בעודו עליו,
ונתחדש שם איסור טלטול בזה יש נראה שבזה כיוון דאית תרתי לטיבותא
להחמיר ולכן צריך לנער את המעות שהיו מוקצה שתשש כוחו וגם אחזו בהיתר
בתוך תיק הס"ת ,אבל באוחז מוקצה בידו גמור מע"ש אפשר להקל בו ע"פ דברי
וחלה עליו שבת לא ברירא מאי דעת האבן העוזר ונראה שגם במוקצה קל כגון
המשנ"ב אי יקל בזה כפשטות האגודה כלי שמלאכתו לאיסור אפשר להקל בו
בכל גווני ואפי' במוקצה חמור או שמא בכל גווני שהרי השתוו מג"א ואבן העוזר
יתיר רק במוקצה קל כשיטת אבן העוזר. להקל בו בין נטלו באיסור ובין בהיתר.
פיצוח גרעינים ונמצאו בידינו ד' דרגין:
למעשה נראה מדברי המשנ"ב שיש הראשונה -מוקצה שחל בידו -והוא
מקום להקל להמשיך ולאחוז היתר גמור.
בידו קליפי גרעינים שפיצחן ואחזן כל
העת בידו וזאת מכח סברת 'עודו בידו' השניה -מוקצה שאחזו בידו בהיתר
בדבר מוקצה שחל בידו שמצינו בדבריו
בסי' תקו סקכ"ט לגבי חלה שהיקל וחלה עליו שבת – לא ברור
בזה ,אבל קשה להתיר על סמך הטענה אם נוקטים להקל בו כפשטות דברי
האגודה או שנתיר רק אם יהיה 'טלטול
מן הצד'.
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ רכ
לטלטלם מדין גרף של רעי שאין עושין שבקליפין מדובק מלח וא"כ ראויות
גרף של רעי לכתחלה ,עכ"ל .וכן פסק הקליפין למוצצן ,דהא אחר שהוציאן
בשו"ע הרב )שח סקס"ז( וכך נהגו גם מפיו שוב לא יחזירן דמאיסי וא"כ
ברגע נתינת הקליפין בידו חל עליהם
מפוסקי זמננו.
שם מוקצה.
היתרי הוצאת גלעינים וקליפות
הוצאת פסולת וקליפות מפיו
מפיו בידו
אלא שיש עוד לעיין מה יהיה דינו של
אלא שבמיוחס להר"ן )קמג (.מבואר
מי שהכניס דבר מאכל לפיו ואכל
להיתר ,וז"ל :ובתמרים שאכלן את הפרי ונותר הגלעין בפיו ונמצא
בשבת עסקינן דשרי להניחן בהנחה שעתה ישנה פסולת בפיו ולא אוחזה
ראשונה כשמוציאן מפיו באיזה דבר בידו ,האם נתיר לו להוציא את הפסולת
שירצה דאלו אכלן מערב שבת לא אפשר בידיו או שנורה לו 'לירוק' בנשיפה או
לן למיתן להו עלי' דרפתא ,אשתכח להתכופף לגבי הצלחת 'ולהפיל' את
דאליבא דר' שמעון בי"ט מטלטלין להו הפסולת מבלי מגע ידיו ,והדבר מצוי
ולא בשבת ,ומ"מ לענין הלכה קי"ל כר' מאד בפיצוח 'גרעיני אבטיח' שנותנן
עקיבא דאמר אפי' נפש בהמה במשמע בתוך פיו ומפצחן בשיניו ואז מוציא
ושרי לטלטולי מאכל בהמה בי"ט וכן
את הקליפין.
בשבת ,עכ"ל.
וכאן המקרה חמור הרבה יותר כיון
ובדברי השו"ע מוכח כי ס"ל כדעת
שהוציאן מידו והניחן בפיו ועתה
הרא"ש דהני אמוראי ותנאי רוצה לחזור ולאוחזן בידו ,ומהאגודה
שעשו כן להרחיק את הגלעין מבלי מגע מוכח שאסור לאחוז בידיו את הכיס
יד עשו כן רק ממאי דהחמירו על עצמם, התלוי ע"ג גופו ,ונראה לבאר כי אם
ומשנת חסידים שנינו כאן ולכן אין אנו יטול בידיו הוי נטילה חדשה וא"כ גם
צריכים לנהוג כמנהגם ,דשמא הרבו בנידון דידן אינו שייך יותר לסוגיית
בחסידות מופלגת ואין זה מעיקר הדין.
'המשך טלטול'.
וא"כ נמצאו בידינו כמה היתרים לקבל
ומדברי המאירי )קמג (.מבואר כי אין
בידו את הקליפין ולהניחם ע"ג
השולחן ואפילו אם הכניסם לפיו ]ונמצא לאחוז בהם בידיו ,אלא משליכן
שכבר אי אפשר לסמוך על היתר 'עודו בהבל פיו וז"ל :גרעינים האסורים
בידו' כיון שנעקר המוקצה מידו ונח בטלטול אם היה אוכל הפירות
בפיו[ והדבר מצוי באוכל פירות זעירים שעצמותיהם בתוכם אוכל וזורק את
כגון דובדבנים שמכניסם לפיו על הגרעין בפיו לאחוריו ר"ל לאחורי השלחן
גלעיניהם ועתה מעונין להוציא את שהוא אוכל בו או לאחורי המטה שמיסב
הגלעין מפיו וכן בפיצוח 'גרעיני אבטיח': עליה אבל אינו זורקם לפניו כדי
שיתלכלך הבית בהם ויהא מותר לו
מקצה ’המשך טלטול’ בקליפות וגלעינים הארץ רכא
וכדוגמת היתר השו"ע בסי' שטז ס"ט א .אפשר לסמוך על שיטת הר"ן שהתיר
לגבי היתר פליית כינים ומלילתן בידו ,וכן
התיר הרמ"א בסי' שב ס"א לסלק נוצות לטלטל את הפסולת בהנחה ראשונה.
מע"ג בגדו ומצינו בפוסקים בסי' שיט
לגבי היתר השלייה של הזבוב מן הכוס ב .גדול כבוד הבריות ,ואם טלטול גרף
ולא התייחסו לגבי מוקצה ,וכן מצינו
שהתיר השו"ע בסי' תקי ס"ב לברור התירו כ"ש שיתירו להוציא בידו ולא
פסולת מן האוכל ביו"ט ]ועי' בחזו"א יצריכוהו לירוק.
שייסד חידוש זה סי' מ"ז אות ט"ו וכן
ג .אפ"ל דלא הוי 'דרך טלטול' אלא 'דרך
באות כ"א לגבי כיבוד הבית[.
אכילה' כיון שהטלטול מתיחס לתיקון
האדם ולא לתיקון ושמירת המוקצה
הארץ גרף של רעי רכב מקצה
גרף של רעי
גרף ,מאוס או מפריע
שיורי כוסות דגוי
שיורי מאכל
טיט נימוח
דלף ומים על רצפת הבית
יין וצבע הנוזלים מחבית
נר שמן ישן
כיבוד הבית מקליפי אגוזים ורימונים
וזאת תורת העולה:
ובלשון קצרה:
טלטול במקום שהולכים בו
'טיטול' שהניחו בחדר המדרגות
ובלשון קצרה:
###
גרף ,מאוס או מפריע כתב בשו"ע סי' שח סע' לד וז"ל :כל
צואה ,עכבר מת ועביט דבר מטונף ,כגון :רעי וקיא וצואה,
בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא
ומקורו מדברי הגמרא בשבת )קכא(. בהם ,אם היו בחצר שיושבים בה ,מותר
להוציאם לאשפה או לבית הכסא ,ואפי'
דהתם מבואר כי צואת תרנגולים בלא כלי .ואם היו בחצר שאינו דר שם,
נחשבות 'גרף של רעי' ולפי גירסת אסור להוציאם .ואם ירא מפני התינוק
הגאונים גם צואת קטן היא מוקצית‡ אך שלא יתלכלך בה ,מותר לכפות עליה כלי.
מותר להוציאה מדין גרף של רעי.
א .בר"ן מבואר כי היא מוגדרת כנולד משום שאין ודאות שתבוא אבל בריטב"א נקט כי האיסור כאן
הוא מכח דין נולד חמור שלא היה בעולם.
The words you are searching are inside this book. To get more targeted content, please make full-text search by clicking here.
שיעורים בהלכות מוקצה מאת הרב נתנאל ניר
Discover the best professional documents and content resources in AnyFlip Document Base.
Search