51 אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי )פרט( צדוק בֿֿןֿ־דוד | 2021 הצבה במוזאון תל אביב לאמנות. צילום: אלעד שריג
52 ָל ָ ה ְׁשֵׁא ֵ " ַוַֹּיּאֶמֶר ֹמֶֹׁשׁה: ָאֻסָרָ ה ָּנּא ְוְֶא ְְרֶאֶה ֶאֶת ַהַַּמ ְְרֶאֶה ַהַָּגֹּד ֹל ַהֶַּזּה ַמַּדּוַעַ ֹלא ִיְִבַעַר ַהְַּסֶּנֶה?" )שמות ג, ג( הוא הרגיש די נוח בין הכבשים, מתרוצץ במדבר, מדי פעם מתיישב על סלע ומחלל בחליל. אך לפתע משהו הסיט את תשומת ליבו, לפתע התעוררה בו שאלה, וההתעוררות הזו היא שהפכה את עולמו. מספרים על שבט עתיק שהחברים בו מציירים את אלוהים בצורת סימן שאלה.
53 ְּבָכָל עֹוָנָה ֵמֵעֹונֹות ַָהַָּׁשָנָה ִנִ ְְׁשֲאָלָה ְַהְַּׁשֵאָלָה ֶַאֶַחֶרֶ ת ְוְָטָעָה ַָהַָּקָהָל ְַלְַחֹׁשֹב ֶֶׁש ְְּׁשֵאֵלֹות ַרַּבֹות ֵהֵן ְוְֹלא אֹו ָָתּה ְַהְַּׁשֵאָלָה ָהַאַַחַת ַהַחֹוֶזֶֶרֶ ת ֶֶׁשְּלְַמֲַעֶנֶה ֵאֵיָנָּה ִנְִזְ ֶֶקֶקֶת, ְוְִיִעּו ָָדּה ַרַק ַלְַחְֹלף ַעַל ְּפְֵנֵי ַהְַּב ִִרּיֹות, ְמַׁשַָּנָה ֲא ֶֶרֶׁשֶת ְּפְֵנֵיֶהֶם ַמְַגְִּבִיָהָה ּו ְַמְַׁשִּפִיָלָה ִִׂשְפֵתֵ יֶהֶם ְוְַגַּבֹות־ֵעֵיֵנֵיֶהֶם ִלְִצִלִיֶלֶיָה ְּכְִעָּפָרֹון ָהָרֹוֵׁשֵם ְּתְ נּודֹות ֹח ֹם ְוְֹק ֹר. רבקה מרים שֵא ֵ לה
54 כמו הפרופסור המפוזר שצלצל הביתה ושאל: "אני כאן, איפה אני צריך להיות?", כך צלצלתי אני ושאלתי: "אני דן, מי אני צריך להיות?", ומרוב פיזור נפש לא הרגשתי שהקו תפוס. דן פגיס שאלה מצחיקה
55 אחר זמן קצר התיישבה שוב על ברכיה והביטה אל איש הסנונית. איש הסנונית? שאלה ואיש הסנונית ענה, כן אני רוצה לדעת פעם את הכול, כמוך. כעת פניו של איש הסנונית הרצינו באמת, והוא ישב בדממה במשך זמן כה רב עד שאנה לא חשבה שיענה לה. אך לבסוף, שאף במהירות שאיפה קטנה וחדה כקצה של מחט אורן והחל לדבר: אני לא יודע הכל יקירתי, אמר. ואני גם לא רוצה לדעת הכל. זה לא נראה לי נעים במיוחד. ידע הוא דבר חשוב כמובן, כי הדברים שאנחנו יודעים הם הכלים שלנו, ובלי כלים טובים קשה לשרוד בעולם. אבל ידע זה גם סוג של מוות. יש בשאלה כל הפוטנציאל שבעולם, מהבחינה הזאת, כל פיסת מידע היא עקרה וחסרת תוחלת. שאלות, אנה – שאלות הן הרבה יותר חשובות מתשובות והן גם לא מתפוצצות לך בפרצוף. אם תמשיכי לשאול שאלות, לא תהיי רחוקה אף פעם מדרך המלך. אנה לא הבינה. למה? איש הסנונית חייך. טוב מאוד. אנה ואיש הסנונית, גבריאל סביט
56 עד סוף הקיץ אדע את התשובה, את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות, אפתור את הפחדים בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים. אהוד מנור, מתוך עד סוף הקיץ
57 מור אלעזר | 2021 ,גוף שעון / שער 00 רדי מייד 280*40*60
58 ֶׁשׁ ם ַׁמִַיִם ִה ְְתַקְַּדְרּו ִים ָּׁש ַחַ ַהַ ְרּו ִב ְוְ ָע " ֶּגֶ ְו ַוְַיְִהִי ֶּגֶֶׁשׁם ָּגָדֹול... ְוְַיַד ה' ָהְיְָתָ ה ֶאֶל ֵאִלִָּיָהּו ַוְַיְַׁשֵּׁנֵס ָמ ְְתָנָיו ַוַָּיָָרָ ץ ִלְִפֵנֵי ְַאְַחָאָב ַעַד ֹּב ֲֹאָכָה ִיְִזְ ְְרֶעֶאָלָה." )מלכים א' יח, מה–מו( בתום בצורת קשה השמיים מתקדרים וגשם מציף את הכול. ואליהו הנביא הזועם מתחיל לחייך והחיוך הופך לצחוק גדול של אושר, ואליהו הזקן מתמלא כוחות של ילד ורץ ומקפץ בשלוליות כל הדרך עד יזרעאל.
59 היה היה איש זקן, שתמיד יצא מהבית עם שתי מטריות, למקרה שיפגוש אותה שוב. אלכס אפשטיין אגדה זעירה על גשם
60 ענבר וייס ֲאִנִי ָָקָמָה ְסָלִָעִים ֶׁשׁל ׁשֹוֵבֵר ַּגִַּלִים ֲאִנִי ָָקָמָה ֶֶּדֶלֶת חֹו ֶֶרֶקֶת ֲאִנִי ָָקָמָה ָעִצִיץ ָנַָפַל ִמִִּמִ ְְרֶּפֶֶסֶת ֲאִנִי ָָקָמָה ְְקִלִיִדִים ְׁשׁקּוִע ַ ִים ַּבְּפְַסְַנְֵּתֵ ר ַהְַלְַוַאי ֶׁשָׁהִיִיִתִ י יֹוַדַַעַת ָלָקּום ִלִימֹון ֶׁשָׁה ֶֶרַגַע ִנְִפַרַס ָלָקּום ַחַָּלָה ֶנֱֶאֵפֵית ַּבַַּתַּנּור ָלָקּום ִַהִַחּיּוְך ֶׁשְּׁלְָך ָלָקּום ֵהֵי, ִִּתְרְ אּו, ִה ְְתִחִיל ֶּגֶֶׁשׁם.
61 פיסול מכסי התעלות מיכה אולמן | 1997 ברונזה, כיכר ציון, ירושלים
62
63 ֹּב ֶֹקֶר ָעָלָה ֶּבָה ִ ִָרים ַהְַּכְ ֻֻחִּלִים ִטַּפְַסִּתִ י נֹוֵׁשׁם ִּבְׁשִׁבִיִלִים ַעִַּתִ יִקִים נֹוַלַד ִּבִי ִׁשׁיר ֶזֶֶמֶר נֹוָׁשׁן: "הֹו, ָמָה ָּכָֹח ֹל!" ְוְֵהֵד ִלִי ָעָנָה ֵמָהֵרֵ י ַהַָּבָׁשׁן: "הֹו, ָמָה ָּכָֹח ֹל, ָּכָֹח ֹל, ָּכָֹח ֹל, ָּכָֹח ֹל!" מסע בין מילות השיר "שיר ההד" השיר המלא בעמוד 11
64 ִר ִ ים ָ ֶהָהִרִ ים ֵמַאִַיִן ָיָֹב ֹא ֶעְזְִרִ י." )תהלים קכא, א( ָה "ֶא ׂ ֶָּׂשא ֵעֵיַנַי ֶאֶל מאין יבוא עזרי, אומר האיש בתהלים ופניו אל ההרים הגבוהים. בעודו שואל, הוא חש איך המילה הר נושאת אותו למעלה. הוא אומר "הר והר" ושוב "הר", ועם כל נשימה הוא מתגֵּבַהַ, ועם כל נשימה הוא חש איך הוא עצמו הופך הר ונוגע בשמיים.
65 ֶא ֶ ל ֶֶה ָָהִר ִ ים ֹא ַֹהְַבֶכֶם ִּכִי ַרְַמֶּתֶ ם ֵמֶאֶרֶ ץ ּוְלְַבְַׁשֶּׁתֶ ם ְְּתֵכֵֶלֶת ַזַָּכָה, ִּכִי ֶאֶל ֵסֶתֶ ר ְנְֵוֵֶכֶם ֶַהֶַּדֶרֶ ְך ְְרחֹוָקָה, ְְרחֹוָקָה. ֶאֶת ִסְבִלִי ַאֲַעִמִיס ַעַל ַהֶַּׁשֶׁכֶם ְּכְִמְצַוַת ִׁשְׁלְטֹוְנְֶכֶם ָעַלַי. ְלְַהְַעִּפִיל – ְמַבֵַּׂשׂר ָצָנּוַעַ ֶׁשׁל ַהַָּבָא ַאֲַחֲַרַ י. רחל
66 ֵא ֵ יְך ֶֶא ְְפָׁש ָ ר ֶׁשֶ ֹּלא ְנְ ֻֻקַּדַת ֵחֵן ֶנֱֶעָלָָמָה ִמַּתַַחַת ְלְִפְסַּגַת ָהָהָר ַמְַחְׂשֹוף ֻמְצָנָע ְּבָאִפִיק ַאְַכְָזָב ָלֶָלֶֶכֶת ְלְִאּבּוד ְּב ֶֶחְבַרַת ֵאֶּלֶה ְְּתחּוַׁשַת ִלִּטּוף ִמַּתַַחַת ְלְֵאֶׁשֶל ַאְַב ָָרָהָם ַּכַף ֶֶרֶגֶל ֲחֲׂשּוָפָה ְּבַחַָּוַָרִַיְִך ַמְַלְִּבִיָנָה ֶֶקֶצֶב ְּפְִעִימֹות ּגֹוֵבֵר ְּבַמֲַעֵלֵה ֱעִלִי ֵעֵיַנִַיִם נֹוְצְצֹות ֹנַֹכַח ַהִַּגְִלְֹּב ַֹעַ ִִרְגְֵעֵי ְּכְֵאֵב ִמ ְְתַעְַמֲעִמִים ִּב ְְׁשִקִיעֹוַתִַיְִך ִעְקְצּוץ ִסִיָרָ ה ְוְַלְַחְלּוִחִית ֵאֵזֹוב ְּפְִלִיָאָה ְוְֹח ֶֹסֶר ְנְִׁשִיָמָה ְלְ ְַמְַרֵאֵה ְצָפחֹות ִמְׁשְעֹוֵלֵי ְַאְַרִצִי אֹוֲחֲִזִים ִּבִי ְוְֵאֵיְך ֶאְפָׁשָר ֶׁשֶֹּלא ְלְִה ְְתַאֵַהֵב אופיר לויוס
67 יֹום ָָּתִמִים ִה ְְתּבֹוֵנֵן ָהָהָר ַהַָּגָדֹול ְּבָיֵָדְֵך ְַהְַּקַטַָּנָה ַהְַּמַעֶַּׂשֶׂבֶת. יֹום ָָּתִמִים ִהָּטָה ָהָהָר ֶאֶל ִׁשׁיֵרֵ ְך ֹא ֶֹזֶן ְּגְדֹוָלָה ַקֶַּׁשֶׁבֶת. ֻרִּכִים ֶאֶת ׁשּוֵבְֵך. ֻ ּוָבֶעֶרֶב ִלִָּוָה ִּבְצָלִָלִים ֲא ָאָז ָעְלְָתָ ה ְַמְַחָׁשָׁבָה ִּפְִתְ אֹוִמִית ְּבִלִֵּבְֵך ִּכִי ָהָהָר אֹוֲהֵבְֵך. יֹום ָּתָ ִמ ִ ים יהודית כפרי
68 ארים ראשי, אשא עיניי אל ההרים במרחקים וקולי יישמע כזעקה, כתפילת האדם וליבי יקרא מאין יבוא עזרי. שי גבסו, מתוך ארים ראשי
69 תפילה לרכסים מיכאל גרוס | 1974 גן סימון בוליבר, קריית היובל, ירושלים
70
71 ָהָיּו ֵלֵילֹות, ֲאֲִנִי אֹוָתָ ם זֹוֶכֶֶרֶ ת, ֲאִנִי אֹוָתָ ם ַעַד סֹוף ָיַָמַי ֶא ׂ ֶָּׂשא, ַַּבִּמְִׁשׁעֹוִלִים ֵּבֵין ְְּדַגְַנְָיָה ְלְִכִֶּנֶֶרֶ ת, ָעְמָדָה ֶעְגְַלַת ַחַַּיַי ָהֲעֲמּוָסָה. ְוְהּוא ִנִַּגַׁש: ִׁשְׁמִעִי ֵאַלַי, ְְקַטְַנְֹט ֶֹנֶת, ֲאִנִי ָּבִנִיִתִ י ַּבִַיִת ְלְִׁשְׁבֵּתֵ ְך, ַאְַּתְ ִִּת ְְר ְְקִמִי ָּבֶעֶרֶב ִלִי ֻּכֹֻּתֶֹנֶת, ֲאִנִי ֶאְנְַהַג ַּבַּיֹום ֶאֶת ֶעְגְָלֵָתֵ ְך. מסע בין מילות השיר "היו לילות" השיר המלא בעמוד 13
72 ָל ָ ה ְי ְ ַצִַּדִיק )תהלים עב, ז( ָיו ַחַ." ָמ לֹום ֵר ָ ֵ ָי ָ ְּב ִי ָי ַרַח ִל ָׁשׁ ְּב ב ד ְפ ֹר ֹ ִיִ ַעַ " ְוְ ַל ַ שלום עד בלי ירח משמע – השלום ימשיך וישרור עד שִיְִבֶלֶה הירח, ומכיוון שהירח לא יבלה, השלום יהיה לעד. וכך בשתי מילים, הירח הניבט אלינו בכל לילה הופך להיות משענת, מקור לביטחון ולתקווה. וזה כל כך פיוטי וכל כך יפה, וכל כך חנהל'ה ושמלת השבת.
73 לילה ֲאַנְַחְנּו ָּכֵָעֵת ַעַל ֶֶחְצְיֹו ָהָאֵפֵל ֶׁשׁל ַהַּכֹוָכָב, ִּבִּתִ י. ְוְאּוַלַי ְּבָכָל ֹזֹאת ֶאְפָׁשׁר לֹוַמַר ָָּדָבָר ַעַל ָהָעֹוָלָם – ֶֶחְצְיֹו ָאֵפֵל ֶֶחְצְיֹו מּוָאָר. ָּכְָך ַּגַם ָהָאָדָם, ִּבִּתִ י, ָּכְָך ַּגַם ָהָאָדָם. אלי אליהו
74 היום התחיל מחשיך ופנסים קטנים האירו את הספינה. משרתי הספינה נכנסו לאכול את סעודתם ובשעת סעודתם היו משוררים ומזמרים בלשון אשכנז ובלשון איטלקית שירים ושבחות לים ושאר עניינות של שירה. מימי הים האפילו וכוכבים בצבצו ברקיע, והלבנה עלתה מתוך המים האפלים והגלים השחורים ניענעו עצמם בדממה. על יד על יד פסקה שירת הספנים ודממת השקט שרתה על הים. לא נשמע אלא קול גלי הים כשהם מלקלקים את קרשי הספינה. הוציא יצחק לחם וסרדינות וישב ואכל את סעודת הלילה והביט על סביבותיו, עד שאיבריו התחילו מתרפים ועיניו מתעצמות. עמד וצרר את שיירי סעודתו והתקין לו את משכבו. לא יצתה שעה עד שהיה שוכב. שכב לו יצחק יחידי בספינה הגדולה לאור הכוכבים ברקיע ולקול הגלים שבים. מימיו לא שכב יצחק יחידי ומימיו לא לן בחוץ. מימיו לא שכב יחידי, שבבית אבא אין אלא ארבע מיטות. במיטה אחת ישן אבא עם וואוי הקטן בן זקונים שלו ובמיטה אחת ישן היה יצחק עם יודיל אחיו, ובשאר שתי מיטות ישנות אחיותיו. ומימיו לא לן יצחק בחוץ, לא כדרך בני העשירים שרגילים לטייל ולפעמים מזדמן להם ללון בחוץ. שכב לו יצחק והביט ברקיע. הואיל ואותם הכוכבים שמאירים על הים הם אותם כוכבים שמאירים ביבשה היה מביט ומהרהר בעירו. שמדרך הכוכבים שמובילים את מחשבותיו של אדם לפי דרכם. תמול שלשום, ש"י עגנון
75 את לי לילה שרית שטינהרט - אומנות באבנים
76 ִנ ִ י ֲא ֲ "ַוְַיְַמֵַהֵר יֹוֵסֵף ִּכִי ִנְִכְְמְרּו ַרֲַחֲָמָיו ֶאֶל ָאִחִיו ַוְַיְַבֵַּקֵׁש ִלְִבּכֹות ְ ָָׁשָּמָה. ַוַָּיָֹב ֹא ְ ַהַַחְַדָרָ ה ַוֵַּיְֵבְְּך ַוִַּיִ ְְרַחַץ ָּפָָנָיו ַוֵַּיֵֵצֵא." )בראשית מג, ל–לא( כשאחי יוסף מופיעים לפניו שני קולות סוערים בתוכו. יוסף שהפך להיות מצרי, ויוסף האח, בן המשפחה. צופנת פענח המצרי ויוסף הישראלי. הוא ניגש אל החדר ובוכה. לרגע הוא מרשה לעצמו להיות יוסף הילד. תכף ֵיֵצא החוצה ויעטה את זהותו השנייה המצרית. את פתרון השאלה "מי אני" – ישאיר להמשך.
77 כישופים ַהַּיֹום ֲאִנִי ִּגְִבָעָה, ָמָחָר ֲאִנִי ָיָם, ָּכָל יֹום ֲאִנִי ּתֹוָעָה ִּכְִבֵאֵר ֶׁשׁל ִמ ְְרָיָם, ָּכָל יֹום ֲאִנִי ּבּוָעָה אֹוֶבֶדֶת ַּבְַּנְִקִיִקִים. ַּבַַלְַיְָלָה ָָחַלְַמִּתִ י סּוִסִים ֲאֻדִֻּמִים ְסֻגִֻּלִים ִוִיֻֻרִּקִים, דליה רביקוביץ ַלַֹּב ֶֹקֶר ִה ְְקַׁשְׁבִּתִ י ִּפְִכְּפּוְך ַעַד ֵאֵין ֵקֵץ, ִִקְׁשׁקּוׁש ֶׁשׁל ֻֻּתִּכִים, ַהַּיֹום ֲאִנִי ַׁשְּׁבְלּול ָמָחָר ֲאִנִי ֵעֵץ ָרָ ם ַָּכַָּתָמָר. ֶאְתְ מֹול ָהִיִיִתִ י ּכּוְך ַהַּיֹום ֲאִנִי ְצ ָָדִפִית. ָמָחָר ֲאִנִי ָמָחָר.
78 נפשי היא תזמורת נסתרת; איני יודע באילו כלים היא מקישה ופורטת, מיתרים ונבלים, צימבלים ותופים, כולם בתוכי. אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה. ספר האי־נחת, פרננדו פסואה
79 דיוקן עצמי חנוך פיבן
80 ִי ִ ת ֵתְצְאּו ִאִיׁש ִמֶּפֶַתַח ֵּבֵיתֹו ַעַד ֹּב ֶֹקֶר." )שמות יב, כב( ַּבַ "ְוְַאֶַּתֶ ם ֹלא ֵ יציאת מצרים החלה באיסור יציאה מהבית. ההתכנסות בבית משיבה את האדם אל מקורו, אל מקום לידתו, אל המקום ששם החלה מתגבשת זהותו. וכך, רגע לפני שיהפוך הציבור לעם, רגע לפני היציאה ממצרים, מתבקשים היחידים לשוב אל חיק הבית, אל חיק המשפחה. מתוך הבתים והמשפחות ייבנה העם.
81 ַעל הַּדֶלֶת נִכְּתֹב: "ּכָאן ּגָרִ ים" ּונְחַּכֶה לָא ֹ ׁשֶר. עֹוד ְמַעַט ִיִ ְְתַּפֶַּתֶ ה ְוְִנְִסֹּגֹר ָעָלָיו ְּכְמֹו ַמְַלְֹּכ ֶֹדֶת ְּגְדֹוָלָה. אלי אליהו בית
82 היא אהבה את הבית ההוא מאוד. בשיבותינו אליו מרחוק ואף מקרוב, התרגשה והתמלאה שמחה: "עוד מעט נגיע הביתה" וכשהגענו היתה אומרת "הגענו הביתה" ולפעמים אף דקלמה בחגיגיות מילים משיר שגם הוא חזר על עצמו: "שב המלח חזר מן היום. חזר הצייד מן ההר". נקב המפתח שבדלתנו היה בגובה ראש של אדם, הרמת אותי בזרועותייך ואמרת: "תפתח." תחבתי וסובבתי את המפתח. את לחצת על הידית ופתחת את הדלת ואמרת "שלום, בית..." אל תוך הקרירות האפלולית. "תגידו גם אתם 'שלום בית'," אמרת לנו, "ותקשיבו טוב, כי הוא עונה 'שלום' בחזרה." בנימין אמר: "אבל זה בית, איך בית יכול לענות?" ואני אמרתי "שלום בית," והשתתקתי והקשבתי כמו שביקשת. "תהיה בשקט בנימין," אמרת. "ותקשיבו טוב," והבית שמח גם הוא לקראתנו, התנשם וענה כמו שהבטחת, עברנו את ִסּפו ואת אמרת: "בואו נאכל משהו קטן" – כלומר, פרוסות לחם ועליהן גבינה לבנה 'מרוחה דק־דק', וביצה קשה – ַ 'ַּבאץ!' ותחליף אנשובי בשפופרת צהובה, ופטרוזיליה קצוצה ופרוסות כמעט שקופות של עגבנייה. כי זה מה שעושים בבית. שבים אליו, אומרים לו שלום, שומעים את תשובתו ונכנסים. אוכלים בו משהו קטן ומתמלאים שמחה: חזרנו הביתה, מן ההר, מן הים, ומן המרחק, זה מה שאנחנו אוהבים ויודעים לעשות. יונה ונער, מאיר שלו
83 בין הארוחות ענת רוזנסון בן־חור | 2020 אקריליק על קנווס, 30/40 ס"מ
84
85 ֱהֻיֻ ִלִי ָּפֶָנֶיָך ָיִָפִים ֶאֶל ָּפַָנַי. ֱהֻיֻ ִלִי ָָּפִנִים ֶאֶל ָּפִָנִים ִלִי. מסע בין מילות השיר "פניך אל פניי" השיר המלא בעמוד 15
86 ִנ ִ ים ִים ִים ִה ִנ ֱֹל ָּפָ ֱא ֶל ִ י ֶא ִת ִים ִאִי ִנ ָָר ָּפָ ָּפָ " ַוִַּתִ ָּנֵָצֵל ַנְַפִׁשׁי." )בראשית לב, לא( בתום מאבק עם המלאך הבין יעקב את שהתחולל בו. יעקב, שעד כה ידע רק את סוד ההתגנבות, ידע רק דרכי עקלקלות, מוצא עצמו פתאום מתייצב לנוכח, נפגש, נאבק. יעקב שעד כה ידע אחור ועקב, גילה לפתע את הפנים וחש צהלה מיוחדת בנפשו.
87 בפנייה נוצרים הפנים, הן של הפונה והן של של מי שפונים אליו. הפנים נדלקים. מוארים. חיים. הם ַמְַטֵּבַעַ התקשורת. הם המרכזים את האדם כולו לכדי פנים מסוימים, כך שאפשר באמצעותם להיפגש – עיניים בעיניים, מבע במבע, אמת באמת. המסתורין של האחר הוא בפנים, בעיניים, בדיבור, בחלל הנסתר של הראש. הפנייה אל האחר, אל פניו, היא כפי שהעלה זאת על הנס לוינס, פנייה אל האין־סופיות של האחר, אל המסתורין המוחלט שלו, הקדוש, האלוהי. משום כך המפגש פנים אל פנים נחשב כמצב הדיאלוגי בטהרותו. הפנים הם חותם הנפש, הם מאירים, חתומים, חמוצים, כועסים, מחייכים. ההתגלות היא בפנים. גם ההכרה היא באמצעות זיהוי הפנים. מתוך אלפי פרצופים – זהו זה. מי שפונה אל מישהו גם פונה ממשהו או ממישהו אחר – מתפנה. הפונה אומר לנפנה: "הינה אני פנוי לפניך", פנוי לשיחה, מפנה זמן, מפנה מקום. לא פלא שההתגלות מרחיקת הלכת ביותר של אלוהים הן ליעקב והן ולמשה היא פנים אל פנים: "ַוִַיִּ ְְקָרָא ַיֲַעֹק ֹב ֵשֵׁם ַהַָמָּקוֹם ְפְִּנִיֵאֵל ִכִּי ָָרִאִיִתִי ֱאֱֹלִהִים ָפִָּנִים ֶאֶל ָפִָּנִים" )בראשית לב, לא(, "ְוְֹלא ָקָם ָנִָבִיא עוֹד ְבִּיִ ְְשָָׂרֵאֵל ְכְֹּמֶֹשֶׁה ֲאֶשֶׁר ְיְָדָעוֹ ה' ָפִָּנִים ֶאֶל ָפִָּנִים" )דברים לד, י(. הפנים הם ה"עירום". הבלשן רומן יקובסון מספר על מיסיונר מערבי באפריקה שבא בטענה לצאן מרעיתו, שהם הולכים עירומים. "ואתה" שאלו. "אני מתהלך עירום?" – "כן," אמרו, והצביעו על פניו. "אבל אלה הפנים," התגונן. "אצלנו כל הגוף פנים", ענו לו. שיחה, זלי גורביץ'
88 פנים אל מול פנים אולי רק פעם בחיים הזמן סוגר עלינו מעגל של שינויים. אז מה עבר עלייך ומה מביא אותך לפה, הלילה את נשארת חכי איתי לבוקר שיבוא יעקב גלעד, מתוך פנים אל מול פנים
89 אביב דוד גרשטיין | 2010 מתוך תערוכת "רוכבים ברוח", נתניה
90
91 ַנֲַעֹב ֹר ֶאֶת ַהַֹח ֶֹרֶ ף ְוְַאַַחַר ָּכְָך ִנִ ְְרֶאֶה ָּבָאִבִיב, ָּבָאִבִיב ּב ַ ֵינְת ׁ יִם שֵב ּתַחַת עֵץ הַּקְלֶמֶנְטִינֹות זֶה עֹונָתִ י, עֹונָתִ י מסע בין מילות השיר "באביב" השיר המלא בעמוד 17
92 ַח ַ ר ָּכָ ְך ְכ ְ ָׁשָ ו - ַא ַ ַע ַ "ַּכֲַחֲֹצ ֹת ַהַַּלְַיְָלָה ֲאִנִי יֹוֵצֵא ְּבְתֹוְך ִמְצ ָָרִיִם." )שמות יא, ד( שתי מחציות ללילה. המחצית הראשונה מתחילה באור ומסתיימת בשיאו של החושך. המחצית השנייה מתחילה בחושך, פניה אל אור הבוקר. כשהגיעה העת לגאולת ישראל התייצב האל על סיפו של הלילה. הלילה החל, החושך גבר וגבר, ואז, בדיוק במחצית, בדיוק בנקודת ההיפוך, נשמע קול גדול – "עכשיו!".
93 ציפי שחרור ָּכָל ָּכְָך ְַהְַרֵּבֵה ְנְִבִיטֹות ַאֲַהָבָה ָנְָׁשׁמּו ּוְבַאַַחַת ִנְִׁשְׁנְקּו ַוֲַאֵחֵרֹות ַמְַמִׁשׁיכֹות ְַּדְַרָּכָן ְּכְמֹו ֵאֵד ָקָלּוׁש ִלִי: ַעְַכְָׁשׁו ֲאִנִי. ְוְָא ְַמְַרָּתָ ַעַד ֶׁשִׁהַּגְַעָּתָ ַעְַכְָׁשׁו ְזְַמַן ַאֲַהָבָה. זמן אהבה
94 ַעְַכְָׁשָו ְּכְמֹו ֲאִוִיר ִלְִנְִׁשִיָמָה ֲאַנְַחְנּו ְצִרִ יִכִים ּתֹוָרָ ה ֲחֲ ָָדָׁשָה. ַעְַכְָׁשָו ְּבְתֹוְך ָהֲאִוִיר ֶֶׁשִּנְִגְַמַר ְוְַהַַּצַָּוָאר ֶֶׁשִּנְִמַחַק ֲאַנְַחְנּו ְצִרִ יִכִים ִמ ְְׁשָנָה ֲחֲ ָָדָׁשָה ּוְגְָמָרָ א ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְַקַָּבָלָה ֲחֲ ָָדָׁשָה ַוֲַעִלִּיֹות ְנְ ָָׁשָמָה ֲחֲָדָׁשֹות ּוְבְתֹוְך ָּכָל ֶַהֶַּׁשֶבֶר ְוְַהֶַּמַלַח ְוְֶה ָָחָָרָבָה, ַעְַכְָׁשָו ֲחֲִסִידּות ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְִצּיֹונּות ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְָהַרַב קּוק ָָחָדָׁש ּוְב ֵֵרֶנֶר ָָחָדָׁש ְוְֵלֵָאָה ּגֹוְלְ ְְּדֵּבְרְ ג ֲחֲ ָָדָׁשָה ִוִיַחֶַּוֶה ַּדַַעַת ָָחָדָׁש ְוְָאָּמָנּות ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְִׁשִיָרָ ה ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְִסְפְרּות ֲחֲ ָָדָׁשָה ְוְקֹוְלְנֹוַעַ ָָחָדָׁש ּוִמִּלִים ְַחְַדִּתִ ין־ֲעִתִ יִקִין ּוְנְָׁשָמֹות ֲחֲָדָׁשֹות־ַעִַּתִ יקֹות ֵמָהָאֹוָצָר, ְוְַאֲַהָבָה ֲחֲ ָָדָׁשָה ִמּתֹוְך ַהְַּבִכִָּיָה ַהַּנֹו ָָרָאָה. ִּכִי ִנִ ְְׁשַטְַפְנּו ֻּכָֻּלָנּו ִּבְנְָהָרֹות ֵֵרִעִים ּוְבֵאִרִ י ְוְֵאֵין ָּבָנּו ַהַר ְוְֵאֵין עֹוד לּוחֹות ְוְֵאֵין ָלָנּו ֹמֶֹׁשֶה ְוְֵאֵין ָּבָנּו ּכֹוחֹות ּוְבָיֵָדֵינּו ַעְַכְָׁשָו ַהַֹּכ ֹל ִנִָּתָ ן. עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה אלחנן ניר
95 עכשיו יקרה משהו טל אמיתי־לביא | 1999 אקריליק וטושים על פוליאוריטן 21*5.28*12 ס"מ
96
97 ַעַל ְְׂשַפַת ַיַם ִּכִֶּנֶֶרֶ ת ַאְַרְ מֹון ַרַב־ ִִּתְפֶאֶרֶ ת; ַּגַן־ֵאֵל ָׁשָם ָנָטּוַעַ, ּבֹו ֵעֵץ ֹלא ָיָנּוַעַ. ִמִי ָגָר ָׁשָם? ַרַק ַנַַעַר, ָּכָעֹוף ִּב ְְדִמִי ַיַַעַר; לֹוֵמֵד ָׁשָם ּתֹוָרָה הּוא ִמִּפִי ֵאִלִָּיָהּו. מסע בעקבות השיר "אגדה" השיר המלא בעמוד 19
98 ֵע ֵ ץ "ְוְָהָיָה ְּכְֵעֵץ ָׁשׁתּול ַעַל ַּפְַלְֵגֵי ָמִיִם." )תהלים א, ג( בפתח ספר תהלים, במזמור הראשון, מציב המשורר את הכמיהה היסודית. המשורר שספרו ילווה את דמעותיהם של ישראל לאורך דורות, מבקש להיות כעץ שתול על פלגי מים. הוא יצעק ויכאב ויבכה ושוב ושוב יגשש את דרכו אל אותה חוויה ראשונית, אל אותו רוגע עתיק – עץ, שתול על פלגי מים.
99 ַיַד ָאִב ַ ִיב ַּבֶּקֶֶׁשׁר ַהֶַּזֶה... ָאָדָם ֵמִקִיץ ִמֵּׁשָׁנָה ְוְרֹוֶאֶה: מּול ַחַּלֹונֹו ֵעֵץ ַאַָּגָס ְמַלְַבֵלֵב. ּוִבִן־ֶֶרַגַע: ָהָהָר ֶזֶה ָָרַבַץ ַעַל ַהֵַּלֵב ִה ְְתּפֹוֵרֵ ר ְוְֵאֵינֹו. ֵהֵן ָָּתִבִין: ֹלא יּוַכַל ָהָאָדָם ְּבֶאְבְלֹו ִה ְְתַעֵַּקֵׁש ַעַל ִּפִ ְְרחֹו ָהֶאָחָד ֶׁשָּׁכַָמַׁש ִּבְנְִׁשׁיַבַת ַהְַּסָתָ ו ָהַאְַכְָזָר – ִאִם ָאִבִיב ְמַפְַּיְסֹו ּוַמִַּגִיׁש לֹו, ַחֵַּיְֵך ְוְַהֵַּגֵׁש ֵזֵר ְּפְ ָָרִחִים ֲעָנִָקִי ְלְמֹו ַחַּלֹונֹו ַמַָּמָׁש! רחל עץ אגס
100 אשה צעירה זו ידעה כי היא עומדת למות תוך ימים ספורים. אך כשדיברתי עמה, היתה רוחה טובה עליה על אף ידיעתה זו. מודה אני לגורל על שהפליא את מכוַתַי. אמרה לי. בחיי הקודמים פונקתי ולא נהגתי רצינות בהישגים רוחניים. היא הורתה באצבע החוצה בעד חלון הצריף ואמרה: עץ זה שבכאן הוא ידידי היחיד בבדידותי. בעד החלון יכלה לראות רק ענף אחד של עץ ערמונים ובענף היו שני ניצנים. פעמים רבות אני מדברת אל העץ הזה, אמרה לי. בחרדה שאלתי אותה, אם העץ ענה לה. כן. מה אמר לה העץ? ענתה: הוא אמר לי, אני פה – אני פה – אני החיים, חיי הנצח האדם מחפש משמעות, ויקטור פראנקל