מ סכת חגיגה סיכום הסוגיות בלשון שווה לכל נפש , מסייע. ללמוד את צורת הסוגיות לפני הלימוד . להבין את תוכן הסוגיות במהלך הלימוד. ו לזכור היטב על ידי חזר ות מהירות לאחר הלימוד. המילים המודגשות הן תמצית הסוגיות ועל ידן ניתן לחזור על כל סוגיה בזמן קצר פעמים רבות ולרכוש ידיעה אמיתית וקניין גמור בתלמוד נדפס לראשונה בעזרת ה' יתברך בחודש אייר ה'תשס"ז וכעת יו"ל במהדורה חדשה מאירת עיניים עם הרבה שיפורים חודש אדר ראשון ה'תשפ"ב © יצחק אהרן הורביץ, רחוב פלדמן 8 בני ברק [email protected] על
לעילוי נשמת ברכה בת טוביה ז"ל גאורגי בן ברוך ז"ל מענדל בן שמערל ז"ל מניא בת חיים ז"ל ת. נ. צ. ב. ה.
לעילוי נשמת מרת פנינה )פסיה( ברן ע"ה נלב''ע ל' מנחם-אב תשפ"א ת. נ. צ. ב. ה.
1 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ב מצוות ראיה בכל שלוש הרגלים, מצווה לבוא ולהראות בעזרה ולהביא קרבן ראיה. שנאמר, "שָׁ ֹלש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ל פְ נֵי הָ אָ דֹן . ה'"1 2 ובמשנתנו מבואר, שהכל חייבים במצווה זו , חוץ מכל אלה שפירשה משנתנו שאינם חייבים 3 כגון חרש שוטה וקטן , ולהלן יתבאר בעזה"י, מי חייב במצוות ראיה, ומי פטור ממצוות ראיה. חיוב ראיה במי שחציו עבד וחציו בן חורין בהמשך יתבאר בעזה"י, שנחלקו חכמים בדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אם הוא חייב במצוות ראייה או לא. ומתחילה אמרו , שרק לדעת האומרים, שהוא חייב במצוות ראיה, אליו נתכוון התנא של משנתנו, כששנה "הכל חייבים בראיה". ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שָׁ ֹלש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך אֶ ל פְ נֵי הָ אָ דֹן ה'. ]שמות כ"ג י"ז[. שָׁ ֹלש פְּ עָׁמִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך אֶ ת פְ נֵי הָ אָ דֹן ה' אֱ ל קֵ י יִשְ רָ אֵ ל . ]שמות ל"ד כ"ג[. שָׁ לֹוש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך אֶ ת פְ נֵי ה' אֱ לקֶ יָך בַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חָ ר בְ חַּ ג הַּ מַּ ּצֹות ּובְ חַּ ג הַּ שָ בֻעֹות ּובְ חַּ ג הַּ סֻ כֹות וְ ל ֹא יֵרָ אֶ ה אֶ ת פְ נֵי ה' רֵ יקָ ם. אִ יש כְ מַּ תְ נַּת יָדֹו כְ בִ רְ כַּת ה' אֱ לקֶ יָך אֲ שֶ ר נָתַּ ן לְָך. ]שמות ט"ז ט"ז-י"ז[. 2 י"מ שהכוונה לחיוב לבוא לעזרה ברגלים, להראות פניו שם. וי"מ שהכוונה לחיוב להביא קרבן ראיה ברגל. ]עי' רש"י ותוס'[. 3 אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ... דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע. ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו. וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחיגר ברגלו אחת ובעלי קבין, כל הני מכללא אתיין, וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה , וערל מרבינן בגמרא כי טמא ואליבא דרבי עקיבא , אבל כל הני דמתניתין רבותא אשמעינן דבעינן מעוטא מקרא. ]תוס'[. 4 ואף על גב דגבי חגיגה הוא דכתיב תשלומין מכל מקום ילפינן ראייה מיניה. ]תוס'[. כלומר, הכל חייבין ואפילו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ומסקנת הגמרא, שגם האומרים שמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממצוות ראיה, לא אמרו כן אלא לפי משנה ראשונה, שאין רבו חייב לשחררו, ]כפי שיתבאר בעזה"י להלן[. אבל לפי משנה אחרונה, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופים את רבו לשחררו , ]כפי שיתבאר בעזה"י להלן[, הוא נידון כבר עכשיו כעבד משוחרר, וחייב במצוות ראייה. ואם כן , גם לדעה זו , אליו נתכוון התנא של משנתנו, כששנה "הכל חייבים בראיה", כלומר, הכל חייבים ואפילו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. חיוב ראיה בחיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני בדף ט' יתבאר בעזה"י, שיש לקרבנות החג תשלומין כל שבעה, ומי שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה ביום הראשון של החג, מביא 4 באחד משאר שבעה ימים . ונחלקו שם חכמים בדבר. יש מי שאומר, שכל שבעה הם תשלומין ליום ראשון , כלומר החיוב הוא ביום הראשון בלבד,
2 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ב פרק ראשון הכל חייבין אלא שמי שלא הביא בו ביום, נתנה לו תורה זמן נוסף בשאר שבעה ימים. ולפי זה, מי שהיה פטור ביום ראשון , ובא לכלל חיוב בשאר ימים, כגון שביום ראשון היה חיגר הפטור מראיה, וביום שני נרפא, מאחר שביום הראשון היה פטור, אינו מביא בשאר ימים, שאינם אלא תשלומין למי שהיה חייב להביא בראשון ולא הביא. ויש מי שאומר, שכל שבעה תשלומין זה לזה, כלומר כל אחד משבעה ימים יש בו חיוב מחמת עצמו, אם עדיין לא הביא. ולפי זה, מי שהיה פטור ביום ראשון , ובא לכלל חיוב בשאר ימים, כגון שביום ראשון היה חיגר הפטור מראיה, וביום שני נרפא. אף על פי שביום הראשון היה פטור, כשבא ביום שני לכלל חיוב, מביא, שהרי באותו יום שבא לכלל חיוב, יש בו חיוב מחמת עצמו. ואמרו , שלדעה זו , אליו נתכוון התנא של משנתנו , כששנה "הכל חייבים בראיה", כלומר, הכל חייבים בראיה ואפילו מי שהיה חיגר ביום הראשון ונרפא ביום השני. חיוב ראיה בסומא באחת מעיניו לפי אחד מהתירוצים בגמרא, דעת משנתנו , שדווקא סומא בשתי עיניו פטור מראיה אבל סומא באחת מעיניו חייב בראיה, ואליו נתכוון התנא, כששנה, "הכל חייבים בראיה", כלומר, אפילו מי שהיה חיגר בראשון ונתפשט בשני. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 כן פירש רש"י, כדרך שבא הק דוש ברוך הוא לראותך , דהיינו בשתי עיניו, אף אתה בא לראותו בשתי עיניך. ולא יתכן לר בינו תם, דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום הוא ... על כן גריס רבינו תם יראה יראה, מה לראות בשתי עיניו, שאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום, אף האדם בא לראות המקום בשתי עיניו. ]תוס'[. ומסקנת הגמרא שאין הכרח לומר כן. ואם כן, אפשר שדעת משנתנו כדעת רבי יהודה. ולדברי יוחנן בן דהבאי משום רבי יהודה, סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה. שנאמר, "יראה כל זכורך את פני האד ון". כפי הכתב משמע, "יִרְּ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ת פְ נֵי הָ אָ דֹן", כלומר האדם רואה את השכינה. ואנו קוראים, "יֵרָׁ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ת פְ נֵי הָ אָ דֹן", שמשמע שהאדון בא לראותך. ולמדנו מכאן להקיש ראיות אלו זה לזה, לומר, כדרך שבא לראותך, בראיה שלמה כראיית שתי עינים, כך בא להיראות על ידך, שתהא ראיית האדם שלמה בשתי עינים, אבל הסומא 1 בעינו אחת, פטור מהראיה . דין מי שחציו עבד וחציו בן חורין מתחילה ]=משנה ראשונה[, נחלקו חכמים בדין מי שחציו עבד וחציו בן חורין , כגון שהיה עבד של שני שותפים ואחד מהם שחרר את חלקו בעבד. בית הלל היו אומרים , שמניחים אותו כמות שהוא , להיות חציו עבד וחציו בן חורין, ו כל שני ימים, עובד את רבו יום אחד , ואת עצמו יום אחד . ובית שמאי נחלקו עליהם , כי אמרו , שדבר זה הוא תקנה לרבו כלומר למי ש ה וא ה בעלים של חצי עבדות , שאינו מפסיד את חלקו שהרי העבד עובד לו מחצית מהימים . אבל אין בו תקנה לעבד , שכן אף שבדין ממון גם אותו חצי של עבדות מקבל את המגיע לו שהרי עובד לעצמו חצי מהימים, מכל מקום אין לו בכך תקנה לענין פריה
3 דף ב מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין 1 ורביה . שכן אינו יכול לישא שפחה מפני צד חירות 2 ,ואינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות שבו שבו. שבני חורין אסורים בעבדים, שנאמר, "ל ֹא תִ הְ יֶה קְ דֵ שָ ה מִ בְ נֹות יִשְ רָ אֵ ל וְ ל ֹא יִהְ יֶה קָ דֵ ש מִ בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל" )דברים כ"ג י"ח(. ותרגומו, "לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד, ולא יסב גוברא מבני ישראל אתא אמה". ואי אפשר להניחו כך, ולבטלו מפריה ורביה, כי נאמר, "כִ י כֹה אָ מַּ ר ה' בֹורֵ א הַּ שָ מַּ יִם הּוא הָ אֱ לקִ ים יֹצֵ ר הָ אָ רֶ ץ וְ עֹשָ ּה הּוא כֹונְנָּה ל ֹא תֹהּו בְ רָ אָ ּה לָשֶ בֶ ת יְצָ רָ ּה אֲ נִי ה' וְ אֵ ין עֹוד" ) ישעיהו מ"ה י"ח(. כלומר, לא ברא הקדוש ברוך הוא את הארץ להיות בלא יישוב, . אלא לשבת יצרה3 ו לכן , מפני תיקון העולם, כופים את רבו , ועושה , וכותב לו העבד שטר חוב על חצי 4 אותו בן חורין ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 והר"ר משולם גריס תקנתם את עצמו ואת רבו לא תקנתם כלל שגם הרב מפסיד הוולדות . ]תוס'[ . 2 ולמכור עצמו לא מצי כדי לישא שפחה, דהא גר אינו נמכר בעבד עברי ... ועוד מאחר דלא קיים פריה ורביה ביהדות לא נסבינן ליה כנענית לצד חירות שבו דמי שאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית . ][ ואם תאמר ישא בת מינו ליתי צד חירות ולישתמיש בצד חירות וצד עבדות בצד עבדות דומיא דפרידה שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה ... ויש לומר דהתם לא קפיד קרא אלא בכלאים דתרי מינים והא ליכא, אבל הכא אמאן קפיד קרא אצד חירות דלא לישתמיש צד חירות בעבדות והא איתא. ][ וממזרת לא ישא א ף על גב דעבד מותר בממזרת ... וצד חירות שרי בה ... דהא יש לומר דאין לנו לתקן כדי להרבות ממזרים בעולם. ועוד כיון דתפסי בה קדושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש. ][ ונתינה נמי לא ישא דאף על גב דממזרת ונתינה ושחרורי מותרין לבא זה בזה , דהא הוה התפסת קדושין ואתי צד עבדות ומשתמש באשת איש. אי נמי נתינה אסור בצד עבדות. ][ וא ם תאמר וליתי עשה דלשבת יצרה ולידחי לאו דלא יהיה קדש. ויש לומר דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה. אי נמי ד לא אתי עשה ו דחי לא תעשה אלא כגון מילה בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל הכא משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה . ]תוס'[ . 3 האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה מוכר אדם ספר תורה לישא אשה וללמוד תורה ומייתי לא תהו בראה . ויש מפרשים משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה דאמר היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה ורביה. ולאו מילתא היא דאמר בירושלמי עבד מהו שישא אשה במועד אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין יבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד. ועוד לישנא דנקט הכא והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה משמע דאתרוייהו קאי. והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה , היינו מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו, ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו, ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען. ]תוס'[. 4 אפילו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות ואין צריך גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות שחרור גמור. ][ וא ף על ג ב דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה . ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבה ... ולא דמי לההיא דריש שבת וכי אמרינן לו לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך, דהתם פושע בדבר הוי שלא היה לו לאפות הפת. ]תוס'[. 5 שמתחילתו היה פקח, עד שלמד לדבר, ואחר כך נתחרש. ]רש"י[. דמיו , שעל העבד לשלם לרבו את שווי אותו חלק שכפו את רבו לשחרר. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי, וזוהי משנה אחרונה. חרש ואילם נקרא חרש . שנאמר, " וַּאֲ נִי 5 המדבר ואינו שומע כְ חֵ רֵ ש לֹא אֶ שְ מָ ע ּוכְ אִ לֵם לֹא יִפְ תַּ ח פִ יו " ) תהלים ל"ח י"ד(. והשומע ואינו מדבר נקרא אילם, שנאמר, "וַּאֲ נִי כְ חֵ רֵ ש ל ֹא אֶ שְ מָ ע ּוכְ אִ לֵם ל ֹא יִפְ תַּ ח פִ יו" ) תהלים ל"ח י"ד(. א"נ הוא נוטריקון אשתקיל מילוליה ]=ניטל דיבורו[. וזה זה יש בהם דעת, וחייבים ברוב המצוות כשאר בני דעת. וחרש שהחשיבו אותו חכמים כחסר דעת, והשוו אותו בכל מקום לשוטה וקטן , הוא חרש
4 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ג פרק ראשון הכל חייבין . שאינו שומע ואינו מדבר1 חרש שוטה וקטן בראיה ובשמחה פטורים מכל המצוות 2 חרש שוטה וקטן שבתורה, ובכלל זה הם פטורים ממצוות ראיה 3 ברגל , וממצוות שמחה ברגל, "וְ שָ מַּ חְ תָ בְ חַּ גֶָך" 4 )דברים ט"ז י"ד(. וחרש זה, שדינו כשוטה וקטן, הוא חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שכל אלו שווים הם שאין בהם דעת, ולכן הם פטורים מכל המצוות. ואילם שהוא שומע ואינו מדבר, וכן חרש שהוא מדבר ואינו שומע, יש להם דעת, וחייבים ברוב המצוות, ובכלל זה במצוות שמחה ברגל. אבל ממצוות ראיה להיראות בעזרה ולהביא עולת ראיה, הם פטורים, מטעם שיתבאר בעזה"י בסמוך. דף ג מצוות הקהל וַּיִכְ תֹב מֹשֶ ה אֶ ת הַּ תֹורָ ה הַּ ז ֹאת וַּיִתְ נָּה אֶ ל הַּ כֹהֲ נִים בְ נֵי לֵוִ י הַּ נֹשְ אִ ים אֶ ת אֲ רֹון בְ רִ ית ה' וְ אֶ ל כָל - זִ קְ נֵי יִ שְ רָ אֵ ל . וַּיְצַּ ו מֹשֶ ה אֹותָ ם לֵאמֹר מִ קֵ ץ שֶ בַּ ע שָׁ נִים בְּ מֹעֵ ד שְּ נַּת הַּ שְּ מִ טָׁ ה בְּ חַּ ג הַּ סֻּ כֹות . בְּ בֹוא כָׁל יִשְּ רָׁ אֵ ל לֵרָׁ אֹות אֶ ת פְּ נֵי ה' אֱ ֹלהֶ יך בַּ מָׁ קֹום ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 בב ראשית רבה מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע, דכתיב "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש" מי שם פה קאי לתרוייהו. ]תוס'[ . 2 לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים ותנא קטן חרש לשון יחיד כדדייק בפרק קמא דנדה גבי קטנות והכא תנא אשה. דהכא תרי ענייני ולא דמי חד לאידך, דחרש ושוטה פטור מכל המצות ... וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מקל וחומר דנשים פטורות. ]תוס'[. 3 וכל זה מדין תורה. אבל קטן שהגיע לחינוך, א ביו מחנכו במצות ראיה. 4 ואמרינן לקמן, דשמחה בשלמים, לאכול את הבשר . וילפינן לה מ"וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ". ]רש"י[. אֲ שֶ ר יִבְּ חָׁ ר תִ קְּ רָׁ א אֶ ת הַּ תֹורָׁ ה הַּ ז ֹאת נֶגֶד כָׁל יִשְּ רָׁ אֵ ל בְּ אָׁ זְּ נֵיהֶ ם . הַּ קְּ הֵ ל אֶ ת הָׁ עָׁ ם הָׁ אֲ נָׁשִ ים וְּ הַּ נָׁשִ ים וְּ הַּ טַּ ף וְּ גֵרְּ ך אֲ שֶ ר בִ שְּ עָׁ רֶ יך לְּמַּ עַּ ן יִשְּ מְּ עּו ּולְּמַּ עַּ ן יִלְּמְּ דּו וְּ יָׁרְּ אּו אֶ ת ה' אֱ ֹלהֵ יכֶם וְּ שָׁ מְּ רּו לַּעֲשֹות אֶ ת כָׁל דִ בְּ רֵ י הַּ תֹורָׁ ה הַּ ז ֹאת . ּובְ נֵיהֶ ם אֲ שֶ ר ל ֹא יָדְ עּו יִשְ מְ עּו וְ לָמְ דּו לְיִרְ אָ ה אֶ ת ה' אֱ להֵ יכֶם כָל הַּ יָמִ ים אֲ שֶ ר אַּ תֶ ם חַּ יִים עַּ ל הָ אֲ דָ מָ ה אֲ שֶ ר אַּ תֶ ם עֹבְ רִ ים אֶ ת הַּ יַּרְ דֵ ן שָ מָ ה לְרִ שְ תָ ּה ) דברים ל"א ט' - י"ב( אינו מדבר בלבד וכן אינו שומע בלבד פטורים מראיה נתבאר, שזה שהוא שומע ואינו מדבר, וכן זה שמדבר ואינו שומע, אף שהם בני דעת, וחייבים ברוב המצוות, פטורים הם ממצוות ראיה. ואמרו שדבר זה למד בגזרה שווה, שכן נאמר בענין מצוות ראיה לשון ראיה "שָ לש פְ עָ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך". וכן נאמר בענין מצוות הקהל לשון ראיה, "בְּ בֹוא כָׁל יִשְּ רָׁ אֵ ל לֵרָׁ אֹות". ומעתה כשם ששומע ואינו מדבר , וכן מדבר ואינו שומע , פטורים ממצוות הקהל , ]מטעם שיתבאר בעזה"י בסמוך[, כך הם פטורים ממצוות ראיה . מדבר ואינו שומע פטור מהקהל בעניין מצוות הקהל נאמר, "לְּמַּ עַּ ן יִשְּ מְּ עּו ", ו מכאן למדנו שגם מי שמדבר, אם אינו שומע,
5 דף ג מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין . הרי זה פטור ממצוות הקהל1 שומע ואינו מדבר פטור מהקהל בעניין מצוות הקהל נאמר, "ּולְּמַּ עַּ ן יִלְּמְּ דּו ", ו מכאן למדנו שגם מי ששומע , אם אינו מדבר, הרי זה פטור ממצוות הקהל. ומתחילה היה נראה, שהסיבה לכך שזה שאינו מדבר פטור, כי אינו ראוי ללמוד, ולכן אינו בכלל הכתוב "ּולְמַּ עַּ ן יִלְמְ דּו". והקשו על כך ממעשה, שכן אותם שני אלמים שהיו בשכנותו של רבי, י ש אומרים שהיו בני בתו של רבי יוחנן בן גודגדא, וי ש אומרים שהיו בני אחותו של רבי יוחנן, כל זמן שהיה רבי נכנס לבית המדרש, היו נכנסים ויושבים לפניו, ומנידים בראשם כמבינים דבריו, ושפתיהם מרחשות כמי שמדבר, והתפלל עליהם רבי, ונרפאו, ונמצא שלמדו הלכתא ]=משניות[ וספרא וספרי וכל התלמוד, ולמדו כל זאת אף על פי שלא היו יכולים לדבר, הרי שהשומע ואינו מדבר מסוגל ללמוד. ועוד הקשו , שכן אם השומע ואינו מדבר אינו מסוגל ללמוד, אם כן מה ששומע אינו כלום, והרי הוא כמי שאינו שומע, ודי בפסוק "לְמַּ עַּ ן יִשְ מְ עּו", ללמד, שגם הוא פטור הוא ממצוות הקהל. ומסקנת הסוגיה, שאמנם השומע ואינו מדבר ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 דפשטיה דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו, הלכך מה לנו שישמע, כיון דלא גמיר ממעטינן ליה שפיר . ]תוס'[ . 2 הפסוק הזה נאמר לענין הקהל, ו לא לענין ראיה. ומכאן שחרש באזנו אחת פטור מהקהל, ומגזרה שווה יש ללמוד, שהוא הדין שפטור מראיה. 3 בירושלמי אמר, ר בי יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו. אמר רבי יוסי בר בון פלוגתא דרבי יוסי ורבנן, דתני רבי יוסי "ולבני אהרן תעשה כתנות", רבנן אמרי שתי כתונות לכל אחד , רבי יוסי אמר אפילו כתונת לכל אחד ואחד . הכי נמי רבנן אמרי "באזניהם " שתי אזנים לכל אחד, ורבי יוסי אמר אזן לכל אחד ואחד. ]תוס'[. ראוי ללמוד, והסיבה לכך שהוא פטור מראיה, כי כשנאמר "ּולְמַּ עַּ ן יִלְמְ דּו", הכוונה היא "ּולְמַּ עַּ ן יְלַּמְ דּו", כלומר שילמדו אחרים, להוציא שומע ואינו מדבר, שאף שראוי ללמוד, אינו ראוי ללמד אחרים. חרש באזנו אחת פטור מראיה אמר רבי תנחום, חרש באזנו אחת פטור מן , "בְ בֹוא כָל יִשְ רָ אֵ ל לֵרָ אֹות אֶ ת פְ נֵי ה' 2 הראיה. שנאמר אֱ לקֶ יָך בַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חָ ר תִ קְ רָ א אֶ ת הַּ תֹורָ ה הַּ ז ֹאת נֶגֶד כָל יִשְ רָ אֵ ל בְּ אָׁ זְּ נֵיהֶ ם" )דברים ל"א י"א(, דווקא מי . 3 ששומע בשתי אוזניו קריאת המלך בהקהל באופן שישמעו כולם כשהמלך קורא את התורה בהקהל, הוא צריך לקרוא אותה לפני כל הבאים לעזרה. שנאמר, "תִ קְ רָ א אֶ ת הַּ תֹורָ ה הַּ ז ֹאת נֶגֶד כָׁל יִשְּ רָׁ אֵ ל" . וצריך לקרוא בקול באופן שישמעו כולם, שנאמר "לְּמַּ עַּ ן יִשְּ מְּ עּו ". חיגר ברגלו אחת פטור מראיה אמר רבי תנחום, חיגר ברגלו אחת פטור מן הראיה. שנאמר, "שָ לש רְּ גָׁלִים תָ חֹג לִי בַּ שָ נָה " )שמות כ"ג י"ד(, לומר שיש לבוא בשתי רגלים. ולפיכך, זה שמהלך על רגל אחת בלבד פטור.
6 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ג פרק ראשון הכל חייבין בעלי קבין פטורים מראיה קטן בסוף שוקו, 1 מי שנחתכה רגלו, נותן קב וממלא אותו מוכין, וסומך סוף שוקו עליו. ואמרו שבעלי קבין פטורים מהראיה. שנאמר בענין ראיה "שָ לש פְּ עָׁ מִ ים בַּשָ נָה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך". ופעמים הם רַּ גְּ לַּ יִ ם, כמו שנאמר "תִ רְ מְ סֶ נָה רָ גֶל רַּ גְ לֵי עָ נִי פַּעֲמֵ י דַּ לִים" )ישעיהו כ"ו ו'(. וכן "מַּ ה יָפּו פְ עָ מַּ יְִך בַּ נְעָ לִים בַּ ת נָדִ יב חַּ מּוקֵ י יְרֵ כַּיְִך כְ מֹו חֲ לָאִ ים מַּ עֲשֵ ה יְדֵ י אָ מָ ן" )שה"ש ז' ב'( . ואם כן כשאמר הכתוב "שָׁ ֹלש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך", הכוונה לבני אדם שיש להם 2 רגלים, להוציא בעלי קבין . "מַּ ה יָׁפּו פְּ עָׁ מַּ יְִך בַּ נְּעָׁ לִים בַּ ת נָׁדִ יב" כך דרש רבא את הכתוב, " מַּ ה יָפּו פְ עָ מַּ יְִך בַּ נְעָ לִים בַּ ת נָדִ יב". "מַּ ה יָׁפּו פְּ עָׁ מַּ יְִך בַּ נְּעָׁ לִים", כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל. "בַּ ת נָׁדִ יב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב כפי שיתבאר. אברהם אבינו נקרא נדיב אברהם אבינו נקרא נדיב, על שם שהיה ראשון שנדבו לבו להכיר בוראו . ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 קב היא מדה כלומר כלי שיש לו בית קיבול ויכול להכניס בו ראש שוקו. 2 יל"ע אם חיגר הוא מי שנחתכה רגלו האחת לגמרי, ובעל קבין הוא מי שנחתכו שתי רגליו מעט, ולכן אין ללמוד זה מזה, שכל אחד עדיף על חבירו, ח יגר משום שנחתכה רק רגלו אחת, ובעל קבין משום שנחתך מכל רגל שלו רק מעט. או שחיגר הוא צולע, שאינו יכול להלך על רגלו האחת, ובעל קבין ה וא מי שנחתכה רגלו אחת מעט והולך עליה, ולכן אין למדים זה מזה, שכל אחד עדיף על חבירו, חיגר משום שרגלו שלמה, ובעל קבין משום שמהלך על ר גלו. 3 הפסוק הזה נאמר לענין הקהל, ולא לענין ראיה. ומכאן שחרש באזנו אחת פטור מהקהל, ומגזרה שווה יש ללמוד, שהוא הדין שפטור מראי ה. 4 שנצטווה על המילה טפי מכל אותם שלפניו. ]תוס'[. 5 כדאמרינן במסכת ראש השנה, "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת". ]רש"י[. ולכן נאמר, "נְּדִ יבֵ י עַּ מִ ים נֶאֱ סָׁ פּו עַּ ם אֱ ֹלקֵ י אַּ בְּ רָׁ הָׁ ם" )תהלים מ"ז י'(. כלומר, אף שהקדוש ברוך הוא הוא גם אלוקי יצחק ויעקב, בכתוב המדבר בנדיבי עמים, הם הגרים המתנדבים לקבל עליהם עול מצוות, נקרא הקדוש ברוך הוא אלוקי אברהם, שהוא היה הראשון 3 לנדיבים, שהיה תחילה לגרים . "וְּ הַּ בֹור רֵ ק אֵ ין בֹו מָׁ יִם" בענין הבור שהשליכו את יוסף לתוכו נאמר, "וַּיִקָ חֻ הּו וַּיַּשְ לִכּו אֹתֹו הַּ בֹרָ ה וְ הַּ בֹור רֵ ק אֵ ין בֹו מָ יִם" )בראשית ל"ז כ"ד(. ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום, ממשמע שנאמר "וְ הַּ בֹור רֵ ק" איני יודע שאין בו מים? אלא רק מים אין בו , אבל 4 נחשים ועקרבים יש בו . רבי יהושע מבקש לדעת מה חידוש היה בבית המדרש מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא, שהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעין, שהיה אותו היום יום טוב, וחייב אדם לכבד את 5 רבו בהקבלת פנים . אמר להם, מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו, תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותים, ואין
7 דף ג מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין לנו לדבר בפניך. והסיבה שאמרו לו כן, ולא לא רצו להשיבו מיד מה חידוש היה בבית המדרש, משום מעשה שהיה כעין זה, ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר, וכששאלו מה חידוש היה בבית המדרש, השיבו מיד, ובא רבי אליעזר לידי הקפדה, לענוש את רבי יוסי בעיניו, ]כפי שיתבאר בעזה"י בהמשך[. אמר להם רבי יהושע , אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה? שבאותו הזמן שמשו בנשיאות יחד, רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה, והיו דורשים לסירוגין, ולפיכך שאל מי היה דורש באותה שבת. והשיבו לו, שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה . שאל, ו במה היתה הגדה היום? ואמרו לו, בפרשת הקהל. ולהלן יתבארו בעזה"י שלוש דרשות שאמרו לו, ממה שדרש רבי אלעזר בן עזריה. ]דרשה א[ למה הכל באים להקהל דרשה ראשונה שאמרו לו, היא מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה על הכתוב, " הַּ קְ הֵ ל אֶ ת הָ עָ ם הָׁ אֲ נָׁשִ ים וְּ הַּ נָׁשִ ים וְּ הַּ טַּ ף וְ גֵרְ ָך אֲ שֶ ר בִ שְ עָ רֶ יָך לְמַּ עַּ ן יִשְ מְ עּו ּולְמַּ עַּ ן יִלְמְ דּו וְ יָרְ אּו אֶ ת ה' אֱ לקֵ יכֶם וְ שָ מְ רּו לַּעֲשֹות אֶ ת כָל דִ בְ רֵ י הַּ תֹורָ ה הַּ ז ֹאת" )דברים ל"א י"ב(. אם , טף אנשים באים ללמוד, ו נשים באות לשמוע1 2 למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם . ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אמר בירושלמי דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד לבתו תורה. ]תוס'[. 2 ועל זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת. ]תוס'[. 3 אמרינן במדרש , שלשה מעידין זה על זה, ישראל ושבת והקדוש ב רוך הוא. ישראל והקדוש ברוך הוא מעידים על השבת שהוא יום מנוחה. ישראל ושבת על הקדוש ב רוך הוא שהוא אחד. הקדוש ב רוך הוא ושבת על ישראל שהם יחידים באומות. ועל זה סמכינן לומר אתה אחד במנחה בשבת אף על פי שאינו מדבר מעניינא דיומא דשבת כמו תפלת ערבית ושחרית . ]תוס'[ . וכששמע זאת רבי יהושע, אמר להם, מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני? ]דרשה ב[ בענין שבח ה' וישראל זה לזה דרשה שניה שאמרו לו, היא מה שדרש רבי אלעזר בן עזריה על הכתוב, "אֶ ת ה' הֶ אֱ מַּ רְּ תָׁ ]=שבחת[ הַּ יֹום לִהְ יֹות לְָך לֵאלקִ ים וְ לָלֶכֶת בִ דְ רָ כָיו וְ לִשְ מֹר חֻ קָ יו ּומִ צְ ֹותָ יו ּומִ שְ פָטָ יו וְ לִשְ מֹעַּ בְ קֹלֹו. וַּה' הֶ אֱ מִ ירְּ ך הַּ יֹום לִהְ יֹות לֹו לְעַּ ם סְ גֻלָה כַּאֲ שֶ ר דִ בֶ ר לְָך וְ לִשְ מֹר כָל מִ צְ ֹותָ יו" )דברים כ"ו י"ז-י"ח(. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, כלומר שבחתם שבח אחד ומיוחד לומר אין כמוך, לכך בחרנוך לאלוה, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר, "שְּ מַּ ע יִשְּ רָׁ אֵ ל ה' אֱ ֹלקֵ ינּו ה' אֶ חָׁ ד" )דברים ו' ד'(. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם . שנאמר , " ּומִ י כְּ עַּ מְּ ך יִשְּ רָׁ אֵ ל ּגֹוי אֶ חָׁ ד בָׁ אָׁ רֶ ץ אֲ שֶ ר הָ לְַּך הָ אֱ ל קִ ים לִפְ דֹות לֹו עָ ם לָשּום לְָך שֵ ם גְ דֻלֹות וְ נֹרָ אֹות לְגָרֵ ש מִ פְ נֵי עַּ מְ ָך 3 אֲ שֶ ר פָדִ יתָ מִ מִ צְ רַּ יִם גֹויִם " ) ד ה"י א' י"ז כ"א( . ]דרשה ג[ בענין דברי התורה ולומדיה ועוד אמרו לו דרשה שלישית, שדרש רבי אלעזר בן עזריה על הכתוב, "דִ בְ רֵ י חֲ כָמִ ים כַּדָ רְ בֹנֹות ּוכְ מַּ שְ מְ רֹות נְטּועִ ים בַּ עֲלֵי אֲ סֻ פֹות נִתְ נּו מֵ רֹעֶ ה אֶ חָ ד" )קהלת י"ב י"א(.
8 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ג פרק ראשון הכל חייבין "דִ בְּ רֵ י חֲ כָׁמִ ים כַּדָׁ רְּ בֹנֹות", נמשלו דברי תורה לדרבן , הוא המקל שמכוון בו את הבקר וקרוי גם מלמד הבקר. לומר לך, מה דרבן זה, מכוין את הפרה לתלמיה כלומר לשורות החרישה, להוציא חיים לעולם , אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. ולא תאמר, שגם לענין זה נמשלו דברי תורה לדרבן, לומר, כשם שדרבן מטלטל, כך דברי תורה מטלטלים ונתונים לשינויים. שנאמר "ּוכְּ מַּ שְּ מְּ רֹות", כלומר דברי תורה הם כמסמר שהוא קבוע. ולא תאמר שגם לענין זה נמשלו דברי תורה למסמר, לומר, שכשם שמסמר מחסר את הכותל שהוא ננעץ בו, כך דברי תורה מחסרים את מי שמכניסם ללבו. שנאמר "נְּטּועִ ים", לומר לך, כשם שהנטיעה פרה ורבה, כך דברי תורה פרים ורבים. " בַּ עֲלֵי אֲ סֻּ פֹות ", אלו תלמידי חכמים , שיושבי ם אסופות אסופות , ועוסקי ם בתורה , הללו מטמאי ם , והללו מטהרי ם , הללו אוסרי ם, והללו . מתירי ם, הללו פוסלי ם, והללו מכשירי ם1 שמא יאמר אדם , היאך אני למד תורה מעתה הרי יש בכל דבר כמה דעות ואם כן אין זו תורה אחת. תלמוד לומר , כולם " נִתְּ נּו מֵ רֹעֶ ה אֶ חָׁ ד ", אל אחד נתנ ם , ו אין לך מבני המחלוקת מי שיביא ראיה מתורת אלוה אחר, אלא כולם מביאים ראיה מתורת אל ק ינו , פרנס אחד הוא משה אמר ם , מפי אדון כל המעשים ברוך הוא , שנאמר, " וַּיְדַּ בֵ ר אֱ ל קִ ים אֵ ת כָל ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פוסלין ומכשירין שייך לומר לענין פסול עדות ופסול כהונה. ]רש"י[. 2 פירש רש"י דהיינו ארץ סיחון ועוג כדאמרינן בחולין עמון ומואב טהרו בסיחון, כלומר על ידי כבוש סיחון ועוג הותר לישראל ליכבש . והקשה ר בינו תם דאמרינן בפרק מקום שנהגו שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ועבר הירדן היינו ארץ סיחון ועוג ... ותירץ רבינו תם דיש לחלק , דהכא בעמון ומואב דלא כבשו סיחון ועוג ולא נתקדשו כלל בקדושת הארץ . ועוד מתרץ דלא קידשה עבר הירדן רק לארץ סיחון ממש אבל מה שכבש מעמון לא נתקדשה. ]תוס'[ . הַּ דְ בָ רִ ים הָ אֵ לֶה לֵאמֹר " ) שמות כ' א'(. ו אין לך מביא ראייה מדברי נביא הבא לחלוק על משה רבינו . אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים, ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים, כלומר, מאחר שכולם לבם לשמים, עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולם, וכשתדע להבחין אי זה יכשר, קבע הלכה כמותו . שבח רבי אלעזר בן עזריה כששמע רבי יהושע מתלמידיו את כל הדרשות הללו שדרש רבי אלעזר בן עזריה, אמר להם בלשון הזה, אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו . עמון ומואב בשביעית מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית , שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד. אמר לו רבי אליעזר, מה חידוש היה בבית המדרש היום? והשיב רבי יוסי, נמנו וגמרו, עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. כלומר תקנו תקנה זו, שבני ישראל הדרים בעבר הירדן 2 בארץ עמון ומואב שכבשו מסיחון ומעוג , שהם זורעים שדותיהם בשביעית, בשנה שביעית יהיו
9 דף ג מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין . 1 מעשרים מעשר עני שבארץ ישראל בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית מעשרים מעשר ראשון ומעשר שני, ובשנה שלישית וששית מעשרים מעשר ראשון ומעשר עני, אבל בשביעית אין זורעים, ואין בה מעשרות כלל. ובארץ עמון ומואב שלא קדשו עולי גולה להיות כארץ ישראל, זורעים בהן, ויש לעשר את התבואות, והתקינו לעשר מעשר עני. הוקשה הדבר בעיני רבי אליעזר, שנתן רבי יוסי עטרה לאותו דורש, והלא מימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו , ולפיכך אמר לרבי יוסי, "יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך ", פשט רבי יוסי 2 ידיו, וקבל את עיניו . בכה רבי אליעזר ואמר, "סֹוד ה' לִירֵ אָׁ יו ּובְּ רִ יתֹו לְּהֹודִ יעָׁ ם" )תהלים כ"ה י"ד(, ופנה לרבי יוסי, ואמר לו, לך אמור להם, אל תחושו למניינכם, כלומר, אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם, שהרי הסכמתם להלכה, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. והטעם לכך, כי הרבה כרכים כבשו עולי מצרים, ולא כבשו עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה שקידש יהושע, קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבא, אבל קדושה שניה שקדשו בימי עזרא, קדשה לעולם, ולכן יש מקומות כארץ עמון ומואב, שהניחו ולא קדשו, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, שיזרעו בהם ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 לפי סדר השנים היה להם להפריש מעשר שני שהוא שנה ראשונה ומעשר עני נוהג בששית, ולא מצינו מעשר עני שתי שנים רצופים, אלא תקנה תקנו בה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ובדין הוא דאפילו תרומה גדולה לא ניתקן אלא יהא הכל מעשר עני, אלא שלא רצו לחלק כל כך משאר שנים. ]תוס'[. 2 יש מפרשים שגזר שיהיו נעקרים ממקומם ויקבל אותם ממש בידו. ויש מפרשים קַּ בֵ ל לשון חושך, שגזר שיחשכו עיניו בהנחת ידו עליהם, שימשך ויצא אור העינים מהם כשיניח ידו שם. ופירוש זה קרוב יותר. )בן יהוידע( . ויהיה לעניים לקט שכחה ופאה ו כן מעשר עני, וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו, לפי שאינן חייבין מן התורה. תנא, לאחר שנתיישבה דעתו של רבי אליעזר, אמר, יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן , וחזרו . השוטה שוטה שאין בו דעה, פטור מהמצוות, ומהעונשים, ואין קניינו קניין. וביארו בברייתא, שהעושה את שלושת הדברים הבאים הרי זה נחשב שוטה. )א( היוצא יחידי בלילה. )ב( וה לן בלילה בבית הקברות. )ג( והמקרע את כסותו . ו אם עשה את הדברים הללו שלא כדרך שטות, כגון שיצא יחידי בלילה, כי היה בהול להגיע למקום מסוים. וכגון לן בבית הקברות, כי יצא לקבור את המת, וחשיכה לו שם, והחליט לישון שם. וכגון מקרע כסותו לצורך מסוים, דין פשוט הוא, שאפילו אם עשה את כל הדברים הללו יחד, אינו נידון כשוטה. ו נחלקו חכמים, מה דינו כשעשה את הדברים הללו דרך שטות, כלומר שלא נראה לנו טעם הגון למעשהו . לדעת רבי יוחנן , אפילו אם עשה רק אחד מהדברים הללו דרך שטות , הרי זה מוחזק לשוטה , והוא הדין אם עשה דברים אחרים דרך שטות,
10 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ד פרק ראשון הכל חייבין . 1 שאין השלוש הללו אלא דוגמאות למעשים של שטות ולדעת רב הונא, אם עשה רק מעשה אחד דרך שטות, עדיין לא הוחזק לשוטה, כי יש לחוש שמא יש טעם למעשה שעשה, ולא מחמת שטות עשה. כגון שלן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה כלומר רוח שדים שיסייעוהו להיות מכשף. וכגון שיצא יחידי בלילה, מחמת גנדריפס, ]רש"י שמע שהוא חולי האוחז מתוך דאגה. ולרש"י עצמו נראה שהוא מי שנתחמם גופו, ויוצא להתאוורר[. וכגון שמקרע כסותו משום שהוא בעל מחשבות. ורק אם עשה את כל שלושת הדברים הללו, שוב אין לומר בכל אחד יש לו טעם למה שעשה, אלא הכל עשה מחמת שטות, והוחזק לשוטה 2 לכל דבר . וכן הדין אם עשה שלושה דברים אחרים דרך שטות, כל שעשה שלושה מעשים של שטות, הוחזק לשוטה לכל דבר. וזה כדרך שאמרו לענין שור שנגח שלוש בהמות שונות, כגון שור גמל וחמור, שמעתה הוחזק 3 כנגחן לכל דבר . דף ד ואמר רב פפא, שמצינו ברייתא בה מבואר כדברי רבי יוחנן , שעל ידי מעשה אחד הוחזק לשוטה. ואם רב הונא היה יודע ברייתא זו , היה חוזר בו . שכך שנינו באותה ברייתא, איזהו ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 וכי תימא דלא היה מועד לשטות רק לאותו דבר ובעינן תלתא כדי להחזיקו כשוטה לכל מילי, כמו נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל , דהכא לא דמי, דהכא כיון שהוא שוטה באחת ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר ][ ובירושלמי דתרומות ... אמר רבי אבין מסתברא כר בי יוחנן בלבד ממאבד מה שנותנין לו, דאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנין לו. ]תוס'[. 2 ומחד בשלשה זימנא לא איתחזק דתלינן בהך דקאמר הש"ס אימא בעל מחשבות או אינך. ]תוס'[. 3 ולא אמרינן עד שיהא מועד בשלשה בכל מין ומין, דהואיל והועד שלשה נגיחותיו בשלשה מינין, אין זה מקפיד על מין אחר, אף כאן, לא באו שלשה דברים לידו בבת אחת, אלא כולן משום שטות. ]רש"י[. 4 ותוס' פירשו, מי אמרינן דכיון דמקרע ד דמי להאי הדר ביה גם לאינך דחשיב בהדי מקרע הדר ביה או דלמא מהאי לחודיה . ]תוס'[ . שוטה? זה המאבד כל מה שנותנים לו. הרי שבמעשה אחד, מוחזק שוטה גמור. ונסתפקו בגמרא, מה הדין אם חזר בו ממעשה שטות של מקרע כסותו, האם מעתה חזר לגמרי . ונשאר 4 מהיות שוטה, או שרק בדבר זה חזר בו הספק בתיקו. נשים פטורות מראיה מצוות ראיה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, כלומר חיובה תלוי בזמן, בהגעת זמן הרגל, ומבואר במסכת קידושין, שכל מצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות. והיה מקום לומר, שמצוות ראיה אף על פי שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה, שהרי מצוות הקהל, אף על פי שגם היא מצווה עשה שהזמן גרמא, הנשים חייבות בה, כפי שנתבאר בדף ג', ואם כן היה מקום לומר, שכשם שבמצוות הקהל הנשים חייבות, כך הן חייבות במצוות ראיה. ואולם באמת הנשים פטורות מ מצוות ראיה, כי נאמר, "שָ לש פְ עָ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך אֶ ל פְ נֵי הָ אָ דֹן ה'", והמיעוט "זְ כּורְ ָך", מלמד, שרק זכרים חייבים בראיה, ונשים פטורות. ושני מיעוטים כלולים במילה "זְ כּורְ ָך" שהרי היה יכול לכתוב רק "זכר" ומאחר שכתב "זכורך", הרי כאן שני מיעוטים, מהאחד מיעטו נשים, ומהשני
11 דף ד מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין דבר נוסף המבואר להלן. טומטום ואנדרוגינוס פטורים מראיה כבר נתבאר, שהכתוב "יֵרָ אֶ ה כָל זְּ כּורְּ ך", שני מיעוטים יש בו, האחד מלמד שדווקא זכרים חייבים בראיה, ולא נשים. והמיעוט הנוסף מלמד, שדווקא זכרים גמורים חייבים בראיה, וטומטום ואנדרוגינוס פטורים. האנדרוגינוס הוא מי שיש בו זכרות ונקבות, ולולא המיעוט היה מקום לומר, מאחר שיש בו צד זכרות, חייב בראיה כזכרים, ו לכן בא הכתוב ו לימד, שאין הדבר כן והוא פטור מראייה, כי . אינו זכר גמור בלבד1 וסתם טומטום הוא מי שאין בו לא זכרות ולא נקבות, שסתום הוא מכאן ומכאן, והרי הוא ספק זכר ספק נקבה, ולא הוצרך הכתוב לפוטרו , כי לא היה מקום לטעות בדבר, לומר שהוא חייב, שהרי הוא ספק אשה, ואם יביא קרבן . 2 ראיה, הרי זה ספק חולין בעזרה והטומטום שבא הכתוב לפטרו מראייה, הוא טומטום שביציו מבחוץ, שבכך נודע שהוא זכר, אבל הגיד סתום, ובא הכתוב ולימד, מאחר שאינו כזכר גמור, הרי זה פטור . חיוב קטן בראיה בברייתא מבואר, שהריבוי "יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך", בא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 בירושלמי בעי, מה אמר רבי יהודה באנדרוגינוס, דשמעינן ליה דמתיר דמחללין עליו שבת ]לעניין מילה [. נשמענא מן הדא רבי יוחנן בן דהבאי בשם רבי יהודה אומר אף הסומא , ולית בר נש אמר אף אלא דהוה מודה על קדמייתא כו', ומוקי טעמא , דהתם גבי שבת דריש זכר מה תלמוד לומר ערל אפילו מקצת ערל , והכא כל זכורך פרט לטומטום ואנדרוגינוס. ]תוס'[ . 2 ויש להקשות לייתי על תנאי, ואם הוא אשה ליהוי נדבה , ואפילו למ אן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב ליקרבו למחר , דשפיר עדיף אפילו למאן דאמר תשלומין דראשון. ויש לומר דמבטל ליה מסמיכה . וא ף על גב דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה. ]תוס'[. ללמד, שגם קטנים חייבים בראיה. ומסקנת הגמרא, שמצוות ראיה בקטנים הרי היא ככל המצוות, שמדין תורה הקטנים פטורים מהן, וחכמים תקנו לחנכם בכל אחת מהמצוות, בהגיעם לגיל הראוי לכל מצווה ומצווה. ואם כן, קטן שהגיע לגיל חינוך במצוות ראייה, חייב בראיה מדברי חכמים, וקטן שלא הגיע לגיל חינוך במצוות ראייה, פטור מראיה. והברייתא בה נתבאר, שהריבוי "כָל" מלמד שגם קטנים חייבים בראיה, מדברת בקטנים שהגיעו לחינוך, ואין הכתוב הזה עיקר, אלא אסמכתא בעלמא. ובדף ו' יתבאר בעזה"י אימתי מגיע הקטן לגיל חינוך במצוות ראיה. מי שאינם יכולים לעלות עם הכל פטורים מראיה מסקנת הגמרא, שהכתוב "יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך", בא ללמד, שאין חייבים במצוות ראיה, אלא אותם שיכולים לבוא ולהיראות עם כל הזכרים יחד. יצאו בעלי האומנות הבאות, מאחר שריחם רע מחמת אומנותם, אינם יכולים לעלות יחד עם אחיהם, ולכן הם פטורים מראיה. א. המקמץ, הוא המקמץ בידו צואת כלבים, כדי לתקן בהן עורות.
12 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ד פרק ראשון הכל חייבין ב. המצרף נחשת, שמצרף ומזקק את הנחושת במקום שחופרים אותו מן הקרקע. ג. הבורסי, הוא מעבד העורות. עבדים במצוות ראיה א. עבדים שאינם משוחררים. נאמר בעבדים " חֻ פְ שָ ה ל ֹא נִתַּ ן לָּׁה" )ויקרא י"ט כ'(, וכן נאמר בנשים "וְ כָתַּ ב לָּׁה" )דברים כ"ד א'(. ולמדו מכאן בגזרה שווה, שהעבדים הרי הם כנשים. כל מצוות שנשים חייבות בהן, גם עבדים חייבים בהן, וכל מצוות שנשים פטורות מהן, גם העבדים פטורים מהן. וכבר נתבאר לעיל, שנשים פטורות ממצוות ראיה, ואם כן , גם עבדים פטורים ממצוות ראיה. ב. עבדים משוחררים. עבדים משוחררים הרי הם כגרים, ודינם ככל ישראל, ולכן הם חייבים בראיה. ג. מי שחציו עבד וחציו בן חורין. היה מקום לומר, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין יהיה חייב במצוות ראיה מחמת חציו בן חורין. ובאמת אין הדין כן, כי נאמר "שָ לש פְ עָ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ל פְּ נֵי הָׁ אָׁ דֹן ה' ", ללמד, שאין חייב בראיה אלא מי שיש לו אדון אחד, יצא זה, שיש לו אדון אחר, שהוא פטור. וזהו ששנינו במשנתנו שעבדים שאינם משוחררים פטורים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה . ]רש"י דף ב'[. וכל זה כדעת בית הלל לפי משנה ראשונה, אבל לפי משנה אחרונה, מאחר שהאדון מחויב לשחרר את העבד, הרי זה נידון כמשוחרר, 1 וחייב בראיה . בעלי קבין פטורים מראיה בדף ג' כבר נתבאר, שבעלי קבין פטורים מהראיה, כי נאמר בענין ראיה "שָ לש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך", ופעמים הם רַּ גְּ לַּ יִ ם. וכן הוא לדעה שניה בברייתא המובאת בדף זה. ו לדעה ראשונה בברייתא המובאת בדף זה, ענין זה שבעלי קבין פטורים מהראיה, למד מהכתוב "שָ לש רְּ גָׁלִים תָ חֹג לִי בַּ שָ נָה " )שמות כ"ג י"ד(. מי שאינו יכול לעלות בכוחות עצמו פטור מראיה נאמר "שָ לש רְ גָלִים תָ חֹג לִי בַּ שָ נָה " )שמות כ"ג י"ד(, ללמד, שאין חייב בראיה, אלא מי שיכול לבוא ברגליו שלו, בלא שום סיוע. ומכאן למדו, שכל אלו שצריכים סיוע, פטורים מראיה, ובכללם, חיגר, חולה, סומא, זקן . ודעת רבי יוחנן בן דהבאי משום רבי יהודה, שגם סומא בעינו אחת פטור מראיה, כפי שנתבאר בדף ב'. ודעת רבי תנחום, שגם חיגר ברגלו אחת פטור מראיה, כפי שנתבאר בדף ב'. המפונק פטור מראיה עוד אמרו, שהכתוב הנזכר לעיל מלמד גם על המפונק, שאינו יכול ללכת בלא מנעל, שהוא פטור
13 דף ד מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין ממצוות ראיה, כי אינו יכול לבוא ברגלו ממש . ו כבר למדנו שאין להיכנס לעזרה במנעל, 1" ,כִ י תָ בֹאּו לֵרָ אֹות פָנָי מִ י בִ קֵ ש ז ֹאת שנאמר מִ יֶדְּ כֶם רְּ מֹס חֲ צֵ רָׁ י" )ישעיהו א' י"ב(. טמא פטור מראיה הטמא, מאחר שאסור לו להיכנס לעזרה, פטור מראיה לגמרי, ואינו משלח עולת ראיה ביד אחר. שנאמר, "כִ י אִ ם אֶ ל הַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חַּ ר ה' אֱ לקֵ יכֶם מִ כָל שִ בְ טֵ יכֶם לָשּום אֶ ת שְ מֹו שָ ם לְשִ כְ נֹו תִ דְ רְ שּו ּובָׁ אתָׁ שָׁ מָׁ ה. וַּהֲ בֵ אתֶ ם שָׁ מָׁ ה עֹלתֵ יכֶם וְ זִ בְ חֵ יכֶם וְ אֵ ת מַּ עְ שְ רֹתֵ יכֶם וְ אֵ ת תְ רּומַּ ת יֶדְ כֶם וְ נִדְ רֵ יכֶם וְ נִדְ בֹתֵ יכֶם ּובְ כֹ רֹת בְ קַּ רְ כֶם וְ צ ֹאנְכֶם" )דברים י"ב ה'-ו'( . ללמד שכל שישנו בביאה, ישנו בהבאה, וכל . שאינו בביאה, אינו בהבאה2 טמא וערל באכילת תרומה בענין אכילת תרומה נאמר, " אִ יש אִ יש מִ זֶרַּ ע אַּ הֲ רֹן וְּ הּוא צָׁ רּועַּ אֹו זָׁב בַּ קֳּ דָׁ שִ ים ל ֹא י ֹאכַּל עַּ ד ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ותימה הוא דבפרק הרואה מפיק ליה מדכתיב "של נעלך". ויש לומר, דהתם עיקר. אבל הכא ניחא ליה לאתויי ראייה כדכתיב כי תבאו לראות וכו. ]תוס'[. 2 והא דאמרינן בפסחים , ערל וטמא משלחין קרבנותיהן , א ף על גב דליתנהו בביאה , התם מיירי בנדרים ונדבות שאין קבועין זמן בהבאת רגלים . והאי קרא לא משתעי אלא בעולת ראייה דבעינן ביאה . ][ אך קשה לרבי שמעון דאמר פרק בתרא דמו עד קטן " וביום באו יקריב " בזמן שהוא ראוי לביאה יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה לא יקריב , ופשיט מהתם דמצורע לא ישלח קרבנותיו , וכי לית ליה ההוא דלעיל דערל וטמא דמשמע דליכא מאן דפליג . ולא מסתבר לחלק דהתם במצורע לחוד וההיא בשאר טמאים ... ונראה בעיני דהתם בקרבנות מצורע מצרעתו מיירי ובשמיני לרפואה כי בעי לאתויי קרבנותיו חזר ונצטרע הלכך האי קרבן דמחוייב לא מצי מייתי כיון דלאו בר ביאה הוא . אבל בנדרים ונדבות מביא שפיר אף מצורע כמו שאר טמאים . ][ והתם הארכתי בדבר לפרש מההיא דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ולא בעינן סמיכה ... דהתם בערל שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כמו מצורע או זב דאין טהרתו תלויה רק ברפואה ואפשר שלא יתרפא לעולם והוה ליה מחוייב קרבן הלכך טוב לנו שיביא בלא סמיכה ... ]תוס'[. 3 אמר הרב ר בי אלחנן , ד הא דאיצטריך קרא דלעיל למעוטי ליה טומטום ואנדרוגינוס ולא למעוטי מספק ערל , התם אליבא דרבנן הוא , דלרבי עקיבא לא צריך . ][ ומיהו קשה אמאי איצטריך מיעוט לערל גבי פסח , תיפוק ליה מטמא . וי ש לומר דהתם ממעטינן ערל שמתו אחיו מחמת מילה דלאו כטמא . ומיהו זהו דוקא לפ ירוש רש"י דמפרש התם ערל שמתו אחיו מחמת מילה יש להעמיד הכי , אבל ל פי פירוש רבינו תם , דמפרש שדואג מחמת הצער , אבל מתו אחיו מחמת מילה הוי אנוס , יש להקשות לרבי עקיבא דמרבה ערל כי טמא אמאי איצטריך קרא לערל דפסח תיפוק ליה מטמא . ויש לומר דמהתם ידעינן ליה בעלמא כיון דמדמה ערל לטמא בפסח דרשינן נמי מאיש איש לרבות ערל כטמא . ]תוס'[ . אֲ שֶ ר יִטְ הָ ר וְ הַּ נֹגֵעַּ בְ כָל טְ מֵ א נֶפֶש אֹו אִ יש אֲ שֶ ר תֵ צֵ א מִ מֶ נּו שִ כְ בַּ ת זָרַּ ע" )ויקרא כ"ב ד'(. ו אמר רבי עקיבא, שהריבוי " אִ יש אִ יש" בא ללמד על הערל אף בהיתר, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, שגם הוא כטמא, ו אסור באכילת . 3 תרומה הערל פטור מראיה לדעת רבי עקיבא, שאמר, שלענין אכילת תרומה ערל דינו כטמא. כן הוא לשאר דברים, ערל דינו כטמא. ולפיכך, כשם שטמא פטור מראיה, ואינו משלח קרבנו על ידי אחר, כך הערל פטור מראיה, ואינו משלח קרבנו על ידי אחר. רב הונא בכה על שנתרחקנו מהקדוש ברוך הוא א. לעניין הביאה למקדש. נאמר " שָׁ ֹלש פְּ עָׁ מִ ים בַּ שָׁ נָׁה יֵרָׁ אֶ ה כָׁל זְּ כּורְּ ך אֶ ל פְּ נֵי הָׁ אָׁ דֹן ה' ". ו בדף ב' כבר נתבאר, שהכתוב הזה נדרש גם ככתבו " יִרְ אֶ ה ", וגם כקריאתו " יֵרָ אֶ ה ",
14 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ד פרק ראשון הכל חייבין לומר לך שכדרך שאתה בא, כך הוא בא. וכשרב הונא היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, עבד שהיה חביב לרבו , עד שהיה רבו מצפה לו לראותו , יתרחק ממנו ? כלומר, כיצד ארע שנהפך לו לשונא, ורחקו, עד שצוה שלא יראהו, כמו שאמר, "כִ י תָׁ בֹאּו לֵרָׁ אֹות פָׁנָׁי מִ י בִ קֵ ש ז ֹאת מִ יֶדְּ כֶם רְּ מֹס חֲ צֵ רָׁ י" )ישעיה א' י"ב(. ב. לעניין אכילת קדשים. נאמר, "וְּ זָׁבַּחְּ תָׁ שְּ לָׁמִ ים וְּ אָׁ כַּלְּתָׁ שָׁ ם וְ שָ מַּ חְ תָ לִפְ נֵי ה' אֱ לקֶ יָך" )דברים כ"ז ז'(. וכשרב הונא היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, עבד שהיה חביב לרבו , עד שהיה רבו מצפה לו שיאכל על שלחנו , יתרחק ממנו ? כלומר, כיצד ארע שנהפך לו לשונא, ורחקו, עד שצוה שלא יביא קרבנות לפניו, כמו שאמר, "לָׁמָׁ ה לִי רֹב זִ בְּ חֵ יכֶם י ֹאמַּ ר ה' שָ בַּ עְ תִ י עֹלֹות אֵ ילִים וְ חֵ לֶב מְ רִ יאִ ים וְ דַּ ם פָרִ ים ּוכְ בָ שִ ים וְ עַּ תּודִ ים ל ֹא חָ פָצְ תִ י" )ישעיה א' י"א(. רבי אלעזר בכה על עומק התוכחה והדין א. לעניין התוכחה. נאמר, "וַּי ֹאמֶ ר יֹוסֵ ף אֶ ל אֶ חָ יו אֲ נִי יֹוסֵ ף הַּ עֹוד אָ בִ י חָ י וְּ ל ֹא יָׁכְּ לּו אֶ חָׁ יו לַּעֲנֹות אֹתֹו כִ י נִבְּ הֲ לּו מִ פָׁנָׁיו " )בראשית מ"ה ג'(. וכשרבי אלעזר היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, ומה תוכחה של בשר ודם ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שלא יוכל להשיב תשובה מעלייתא להיפטר לגמרי, דמכמה דברים מצי לפטור עצמו קצת כדאיתא בפרק הדר יכולני לפטור כל העולם מדין של תפלה. ]תוס'[. 2 לא בעי למימר שיעיד לו שקיים הכל דמנא ידע והא לא היה בדורו , אלא היה אומר כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה בוא והעידני שכן למדת גם אתה . ]תוס'[ . ]שמוכיח פשעו בפניו[, כך. תוכחה של הקדוש 1 ברוך הוא, על אחת כמה וכמה . ב. לעניין הפחד מהדין . נאמר, "וַּי ֹאמֶ ר שְּ מּואֵ ל אֶ ל שָׁ אּול לָׁמָׁ ה הִ רְּ ּגַּזְּ תַּ נִי לְּהַּ עֲלֹות אֹתִ י וַּי ֹאמֶ ר שָ אּול צַּ ר לִי מְ אֹד ּופְ לִשְ תִ ים נִלְחָ מִ ים בִ י וֵאל קִ ים סָ ר מֵ עָ לַּי וְ ל ֹא עָ נָנִי עֹוד גַּם בְ יַּד הַּ נְבִ יאִ ם גַּם בַּ חֲ למֹות וָאֶ קְ רָ אֶ ה לְָך לְהֹודִ יעֵ נִי מָ ה אֶ עֱשֶ ה " )שמואל א' כ"ח ט"ו(. וכשרבי אלעזר היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, ומה שמואל הצדיק, היה מתיירא מן הדין , שמשום כך היה ירא, ]כפי שיתבאר בעזה"י להלן[, אנו , על אחת כמה וכמה. יראת שמואל הנביא כשהעלוהו באוב כשביקש שאול מבעלת האוב להעלות את שמואל, עלה שמואל ואמר לשאול, " וַּיֹאמֶ ר שְ מּואֵ ל אֶ ל שָ אּול לָׁמָׁ ה הִ רְּ ּגַּזְּ תַּ נִי לְּהַּ עֲלֹות אֹתִ י וַּיֹאמֶ ר שָ אּול צַּ ר לִי מְ אֹד ּופְ לִשְ תִ ים נִלְחָ מִ ים בִ י וֵאל קִ ים סָ ר מֵ עָ לַּי וְ לֹא עָ נָנִי עֹוד גַּם בְ יַּד הַּ נְ בִ יאִ ם גַּם בַּ חֲ למֹות וָאֶ קְ רָ אֶ ה לְָך לְהֹודִ יעֵ נִי מָ ה אֶ עֱשֶ ה " )שמואל א' כ"ח ט"ו( . ואמרו שהיה רוגזו משום שהיה ירא שקוראים אותו לדין . וזהו שנאמר מתחילה, "וַּת ֹאמֶ ר הָ אִ שָ ה אֶ ל שָ אּול אֱ ֹלהִ ים רָׁ אִ יתִ י עֹלִים מִ ן הָׁ אָׁ רֶ ץ" )שמואל א' כ"ח י"ג(, שמשמע שעלו שנים . שכשנתבקש שמואל לעלות, הלך והביא את משה עמו , שאמר לו , שמא חס ושלום אני נתבע לדין , קום עמי, ותעיד שאין דבר שכתבת 2 בתורה שלא קיימתי .
15 דף ה מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין כולי האי ואולי נאמר, "יִתֵ ן בֶ עָׁ פָׁר פִ יהּו אּולַּי יֵש תִ קְּ וָׁה" )איכה ג' כ"ט(. וכשרבי אמי היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, כולי האי ואולי, כלומר כל היסורים הללו יקבל ועדיין הוא רק בספק "אּולַּי יֵש תִ קְּ וָׁה". ונאמר , " בַּ קְ שּו אֶ ת ה' כָל עַּ נְוֵי הָ אָ רֶ ץ אֲ שֶ ר מִ שְ פָטֹו פָעָ לּו בַּ קְּ שּו צֶ דֶ ק בַּ קְּ שּו עֲנָׁוָׁה אּולַּי תִ סָׁ תְּ רּו בְּ יֹום אַּ ף ה'" )צפניה ב' ג'(. וכש רבי אמי היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, כולי האי ואולי, כלומר כל המעשים הטובים הללו יעשו, ועדיין הם רק בספק " אּולַּי תִ סָׁ תְּ רּו בְּ יֹום אַּ ף ה'". ונאמר, "שִ נְּאּו רָׁ ע וְּ אֶ הֱ בּו טֹוב וְּ הַּ צִ יגּו בַּ שַּ עַּ ר מִ שְּ פָׁט אּולַּי יֶחֱ נַּן ה' אֱ ֹלקֵ י צְּ בָׁ אֹות שְ אֵ רִ ית יֹוסֵ ף" )עמוס ה' ט"ו(. וכשרבי אסי היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שהיה אומר, כולי האי ואולי, כלומר כל המעשים הטובים הללו יעשו , ועדיין הם רק בספק "אּולַּי יֶחֱ נַּן ". "יֵש נִסְּ פֶה בְּ ל ֹא מִ שְּ פָׁט" נאמר, "רָ ב אֹכֶל נִיר רָ אשִ ים וְ יֵש נִסְ פֶה בְ ל ֹא מִ שְ פָט" )משלי י"ג כ"ג(. וכשרב יוסף היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה על כך שיש שהם כלים אף שאין עוון בידם, ולא היה משפט לספותם. ומעשה ארע, כשהיה מלאך המות אצל רב ביבי בר אביי שהיה רגיל לבוא לפניו. ואמר המלאך לשלוחו , לך הבא לי את מרים מגדלא שער נשיא, כלומר הרוג את מרים המקלעת שער ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 מספר מה שאירע לו כבר, דהאי עובדא דמרים מגדלא נשייא בבית שני היה, דהיתה אמו של ישו כדאיתא בשבת . ]תוס'[ . 2 יש להקשות לרבי עקיבא דאית ליה בשילהי החולץ משלו הוסיפו לו לחזקיהו , ולית ליה זכה מוסיפין לו . הא משמע הכא דמוסיפין לו . צ"ע . ]תוס'[ . 1 הנשים . הלך שלוחו של מלאך המוות, והביא לו מרים מגדלא דרדקי. אמר לו מלאך המות, אני את מרים מגדלא שער נשיא אמרתי לך להביא. אמר לו שלוחו, אם כן, אחזירנה. אמר לו מלאך המות, הואיל והבאת אותה, תהא במנין המתים, אכן מאחר שלא הגיע זמנה, כיצד יכולת לקחתה? אמר לו, היתה אוחזת בידה מגרפה שחותים בה גחלים, והיתה מכבדת בה את התנור, והניחה אותה על רגלה כשהיא חמה, ו בכך הורע מזלה, ונחלשה, ויכולתי לה. דף ה שאל אותו רב ביבי בר אביי, וכי יש לכם רשות לעשות כן ? השיב לו מלאך המות בשאלה, וכי לא נאמר "וְּ יֵש נִסְּ פֶה בְּ ל ֹא מִ שְּ פָׁט"? הקשה רב ביבי בר אביי, והלא נאמר, " דֹור הֹלְֵך וְּ דֹור בָׁ א וְ הָ אָ רֶ ץ לְ עֹולָם עֹמָ דֶ ת " ) קהלת א' ד'(. כלומר, יש זמן קצוב שהוא שנות דור, לזמן הליכתו לעולם, ולזמן ביאתו משם. והשיב לו מלאך המוות, איני מוסר אותם לשומרי המתים , ששמו דומה, אלא מתגלגלים עמי , ושטים בעולם עד שיתמלאו שנותיהם הנקראים דור , ורק אז אני מוסר אותם לדומה. שאל רב ביבי בר אביי, סוף סוף, בשנים שהיו ראויות להם, מה אתם עושים. השיב לו מלאך המות, אם יש צורבא מרבנן שמעביר על מידותיו , אנו מוסיפים לו תחת מה שנטלנו . מהם2
16 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ה פרק ראשון הכל חייבין עבד שמסיתים את רבו וניסת נאמר, "וַּי ֹאמֶ ר ה' אֶ ל הַּ שָׁ טָׁ ן הֲ שַּ מְ תָ לִבְ ָך אֶ ל עַּ בְ דִ י אִ יֹוב כִ י אֵ ין כָמֹהּו בָ אָ רֶ ץ אִ יש תָ ם וְ יָשָ ר יְרֵ א אֱ להִ ים וְ סָ ר מֵ רָ ע וְ עֹדֶ נּו מַּ חֲ זִ יק בְ תֻ מָ תֹו וַּתְּ סִ יתֵ נִי בֹו לְּבַּ לְּעֹו חִ נָׁם" ) איוב ב' ג'(. וכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שאמר, עבד שמסיתים לו רבו , וניסת, תקנה יש לו ? "הֵ ן בִ קְּ דֹשָׁ ו ל ֹא יַּאֲ מִ ין " נאמר, "הֵ ן בִ קְ דֹשָ ו ל ֹא יַּאֲ מִ ין וְ שָ מַּ יִם ל ֹא זַּכּו בְ עֵ ינָיו" )איוב ט"ו ט"ו(. וכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שאמר, אם בקדושיו לא יאמין , במי יאמין ? יום אחד היה מהלך בדרך וראה אדם מלקט תאנים, את המבושלות הניח ואת שאינן מבושלות לקח. שאל אותו רבי יוחנן וכי אלו שהנך משאיר אינן טובות יותר. השיב לו צריך אני את התאנים לדרך, ואלו שעדיין לא נתבשלו כל צרכן משמרות יותר, אבל אלו שכבר נתבשלו כל צרכן ממהרות להירקב. אמר רבי יוחנן , אם כן, זהו ביאו ר הכתוב "הֵ ן בִ קְ דֹשָ ו ל ֹא יַּאֲ מִ ין", שממהר ליטול את הבחורים הצדיקים, שמא אם יאריכו ימים, יחטאו ויתקלקלו . אותו תלמיד שמת צעיר מבעט ברבותיו היה תלמיד אחד היה בשכנותו של רבי אלכסנדרי, ומת ]=שכיב[ בעודו צעיר. ואמר על כך רבי ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 וכן איכא למימר בההיא דפ רק קמא דשבת , באחד שמת והיתה אשתו מולכת תפיליו בבית המדרש , אמרה כתיב כי היא חייך ואורך ימיך , בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה היכי מת בחצי ימיו ? ולא השיבו לה דבר , ולא היו אומרים מהני הוה דבקדושיו לא יאמין . אי נמי לא היה תשובה נצחת . ]תוס'[. אלכסנדרי, שמת משום שלא הלך בדרך ישרה, ואם היה רוצה ללכת בדרך טובים, היה חי. ואף שנתבאר לעיל, שפעמים מתים בחורים צדיקים, אף על פי שהולכים בדרך ישרה, שכן עליהם נאמר " הֵ ן בִ קְ דֹשָ ו ל ֹא יַּאֲ מִ ין", ידע רבי אלכסנדרי, שאותו תלמיד אינו מהם, וסיבת מותו משום שלא הלך בדרך ישרה, כי היה . 1 מבעט ברבותיו ומבואר שעל דבר זה מגיע המות, שנאמר, "וְּ טֹוב ל ֹא יִהְּ יֶה לָׁרָׁ שָׁ ע וְּ ל ֹא יַּאֲ רִ יְך יָׁמִ ים כַּצֵ ל אֲ שֶ ר אֵ ינֶנּו יָׁרֵ א מִ לִפְּ נֵי אֱ ֹלקִ ים " )קהלת ח' י"ג(, ושנינו במסכת קידושין, מורא זו איני יודע מהו, כשהוא אומר "מִ פְ נֵי שֵ יבָ ה תָ קּום וְ הָ דַּ רְ תָ פְ נֵי זָקֵ ן וְ יָרֵ אתָ מֵ אֱ לקֶ יָך אֲ נִי ה'" )ויקרא י"ט ל"ב(, הוי אומר, מורא זו כבוד חכמים. עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו נאמר, "וְּ קָׁ רַּ בְּ תִ י אֲ לֵיכֶם לַּמִ שְּ פָׁט וְּ הָׁ יִיתִ י עֵ ד מְּ מַּ הֵ ר בַּ מְ כַּשְ פִ ים ּובַּ מְ נָאֲ פִ ים ּובַּ נִשְ בָ עִ ים לַּשָ קֶ ר ּובְ עֹשְ קֵ י שְ כַּר שָ כִ יר אַּ לְמָ נָה וְ יָתֹום ּומַּ טֵ י גֵר וְ ל ֹא יְרֵ אּונִי אָ מַּ ר ה' צְ בָ אֹות" )מלאכי ג' ה'(. וכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שאמר, עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו , תקנה יש לו ? שקל עלינו הכתוב קלות כחמורות נאמר "וְ קָ רַּ בְ תִ י אֲ לֵיכֶם לַּמִ שְ פָט וְ הָ יִיתִ י עֵ ד מְ מַּ הֵ ר בַּ מְּ כַּשְּ פִ ים ּובַּ מְּ נָׁאֲ פִ ים ּובַּ נִשְּ בָׁ עִ ים לַּשָׁ קֶ ר ּובְּ עֹשְּ קֵ י שְּ כַּר שָׁ כִ יר".
17 דף ה מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין ואמר רבי יוחנן בן זכאי, אוי לנו , ששקל עלינו הכתוב קלות, עושקי שכר שכיר, כחמורות, מנאפים ומכשפים. כל המטה דינו של גר אמר ריש לקיש, כל המטה דינו של גר, כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר, "ּומַּ טֵ י גֵר", והכתיב הוא כמו "ּומַּ טִ י", כלומר מטה את דיני. כל העושה דבר עבירה ומתחרט בו אמר רבי חנינא בר פפא, כל העושה דבר עבירה ומתחרט בו, מוחלים לו מיד. שנאמר בכתוב "" וְּ קָׁ רַּ בְּ תִ י אֲ לֵיכֶם לַּמִ שְּ פָׁט וְ הָ יִיתִ י עֵ ד מְ מַּ הֵ ר בַּ מְ כַּשְ פִ ים ... וְּ לֹא יְּרֵ אּונִי אָ מַּ ר ה'". כלומר, מאחר שעשו הדברים הללו "וְ ל ֹא יְרֵ אּונִי", לכן יענשו , אבל אם היו יראים ממני, . 1 מוחלים להם מיד עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות נאמר בספר קהלת )י"ב י"ד(, "כִ י אֶ ת כָׁל מַּ עֲשֶ ה הָׁ אֱ ֹלקִ ים יָׁבִ א בְּ מִ שְּ פָׁט עַּ ל כָׁל נֶעְּ לָׁם אִ ם טֹוב וְ אִ ם רָ ע". כלומר אף על הנעלמות, כלומר השגגות, הוא מביאו במשפט. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 גבי עושק שכר שכיר כתיב , דהוה ליה לא תעשה . ופליגא דרבי ישמעאל בפרק בתרא דיומא , דאמר תשובה תולה ויו ם הכפורים מכפר . ואיכא ברייתא אחרת דאמר על עשה ולא תעשה תשובה מכפרת . ועוד יש לחלק בין עניני תשובה , יש שב ומוחלין לו מיד , ויש שב דמוחלין לו אבל לא מחילה גמורה ועדיין יש עונש ואותו עונש תולין . והא דאמרינן בשבועות העובר על מצות עשה ו נתחרט לא זז משם עד שמוחלין לו , היינו מחילה גמורה , ואם שב בכל לבו ע ל יד י יסורין יתכפרו לו עונותיו . ]תוס'[ . 2 לכאורה אין הכוונה לכל מי שנותן צדקה לעני ברבים כשהעני בא לבקש ממנו צדקה, אלא הכוונה למי שמפרסם עניין הצדקה לעני יותר מהצורך, ויותר ממה שהעני עצמו גרם לכך. כגון שרואה אדם ברחוב ויודע שהוא עני וקורא לו ואומר לו בוא ואתן לך צדקה, שבאותה שעה אותו אדם כלל לא הראה עצמו עני וזה מפרסמו, או כשהעני בא לבקש ממנו, והוא מדבר עמו בקול גדול כדי שישמעו הכל את עניין נתינתו יותר ממה שנצרך כדי שהעני יקבל. וכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שאמר, עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו ? "עַּ ל כָׁל נֶעְּ לָׁם " מבואר שעל הכל הקדוש ברוך הוא יבוא במשפט, ואף "עַּ ל כָל נֶעְ לָם", כלומר אפילו דבר מועט שנעלם מבני אדם. לדברי רב, אף על דבר קל, כגון שהורג כינה בפני חבירו , ואין לעשות זאת מפני שחבירו נמאס בה, כלומר קצה דעת חבירו כשהוא רואה זאת. ולדברי שמואל, אף על דבר קל, כגון שיורק בפני חבירו , ואין לעשות זאת מפני שקצה דעת חבירו כשהוא רואה זאת. "אִ ם טֹוב וְּ אִ ם רָׁ ע" מבואר שעל הכל הקדוש ברוך הוא יבוא במשפט, ואף דבר שהוא "אִ ם טֹוב וְ אִ ם רָ ע", והכוונה שהוא מעניש גם על דבר שנראה כדבר טוב שהוא באמת רע. בבית מדרשו של רבי ינאי אמרו , כגון זה שנותן 2 צדקה לעני בפרהסיא . שלכאורה עושה טוב, שנותן צדקה, ובאמת עושה רע, שמביישו .
18 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ה פרק ראשון הכל חייבין וכשרבי ינאי ראה אדם אחד נותן זוז לעני בפרהסיא, אמר לו, מוטב היה שלא היית נותן לו, ממה שנתת לו וביישתו. ובבית מדרשו של רבי שילא אמרו , כגון זה שנותן צדקה לאשה בסתר, שלכאורה עושה טוב, שנותן צדקה, ובאמת עושה רע, שמביאה לידי חשד. ורבא אמר כגון זה, המשגר לאשתו בערבי שבתות בשר שאינו מחותך, שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידים האסורים, שמתוך שממהרים לעשות צורכי שבת, אינם שמים לב, אם מנוקר הוא. וכן הוא ברוב בני אדם אבל היודע באשתו שלא תבוא לידי מכשול רשאי לעשות כן. ורבא עצמו עשה כן, שידע באשתו שהיא בת רב חסדא, שהיא בקיאה ולא תכשל. ושמואל אמר, כגון זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו , שלכאורה עושה טוב, שנותן לו צדקה. אולם באמת רעה היא, שהמתין לו עד שעת דחקו , ולא נתן לו קודם לכן , שאז היה יכול 1 לבקש מזונותיו, ולקנות בשעת הזול . ואמר רבא שזהו שאומרים בני האדם, זוזא לעללא לא שכיחא , לתליתא שכיח . כלומר, זוזים לקנות . 2 התבואה , אינן מצויות, להפסד ולאיבוד מצויות עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות נאמר, "וְּ הָׁ יָׁה כִ י תִ מְּ צֶ אןָׁ אֹתֹו רָׁ עֹות רַּ בֹות וְּ צָׁ רֹות וְ עָ נְתָ ה הַּ שִ ירָ ה הַּ ז ֹאת לְפָנָיו לְעֵ ד כִ י ל ֹא תִ שָ כַּח מִ פִ י ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ורבינו תם מפרש , צרות רבות ורעות זהו הממציא מעות לעני בשעת דוחקו , כגון שתפסו המושל ובא זה ואמר לו שילוה לו מעות על קרקעותיו. ואם לא היה זה בא, המושל היה מיקל בפדיונו לפי שהוא דחוק ועני. זוזי לעללתא לא שכיח, אם היה רוצה לקנות תבואה להאכילו לביתו אין מוציאין לו מעות , לתליתא כמו תלא וזבין, כשדוחקין אותו למכור משלו לתלותו כדי שיפדה עצמו. ]תוס'[. 2 כך שמעתי . ולי נראה , לקנות בשעת הדחק מזון שהוא תולה בסלו, כדאמר מר , תלא סילתא , תלא מזוני, תלאי בביתא קשה לעניותא . ]רש"י[. זַּרְ עֹו כִ י יָדַּ עְ תִ י אֶ ת יִצְ רֹו אֲ שֶ ר הּוא עֹשֶ ה הַּ יֹום בְ טֶ רֶ ם אֲ בִ יאֶ נּו אֶ ל הָ אָ רֶ ץ אֲ שֶ ר נִשְ בָ עְ תִ י" )דברים ל"א כ"א(. וכשרבי יוחנן היה מגיע לפסוק הזה, היה בוכה, שאמר, עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו ? "רָׁ עֹות רַּ בֹות וְּ צָׁ רֹות" נאמר שעתידים ישראל שיבואו עליהם "רָ עֹות רַּ בֹות וְ צָ רֹות", כלומר רעות שהן עצמן צרות זו לזו וכל אחד מונעת רפואה מחברתה. כגון זיבורא ]=צרעה[ ועקרבא ]=עקרב[, שנתבאר במסכת עבודה זרה, שמי שעקץ אותו עקרב, תקנתו לשתות מים חמים, אבל מים קרים הם סכנה בשבילו. ומי שעקצה אותו צרעה, תקנתו לשתות מים קרים, אבל מים חמים הם סכנה בשבילו. ומי שעקצו אותו גם צרעה וגם עקרב, אין לו תקנה, שכל מה שיעשה לתקנת עקיצה זו , הרי הוא סכנה לעקיצה האחרת. והרי אלו שתי רעות הנעשות צרות זו לזו. "וְּ הִ סְּ תַּ רְּ תִ י פָׁנַּי מֵ הֶ ם וְּ הָׁ יָׁה לֶאֱ כֹל" עוד נאמר לישראל על מה שעתיד להיות בהם )דברים ל"א י"ז( "וְ חָ רָ ה אַּ פִ י בֹו בַּ יֹום הַּ הּוא וַּעֲזַּבְ תִ ים וְּ הִ סְּ תַּ רְּ תִ י פָׁנַּי מֵ הֶ ם", שצועקים מחמת הצרות הבאות עליהם ואינם נענים, "וְּ הָׁ יָׁה לֶאֱ כֹל", שהנכרים שוללי ם את ממונם, "ּומְ צָ אֻ הּו רָ עֹות רַּ בֹות וְ צָ רֹות וְ אָ מַּ ר בַּ יֹום הַּ הּוא הֲ ל ֹא עַּ ל כִ י אֵ ין אֱ לקַּ י
19 דף ה מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין בְ קִ רְ בִ י מְ צָ אּונִי הָ רָ עֹות הָ אֵ לֶה" ואמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב, כל שאינו בהסתר פנים, אינו מהם, כלומר אינו מזרע 1 ישראל, ו כל שאינו ב"והיה לאכל", אינו מהם . שאלו החכמים את רבא, והרי כבודו אינו לא בהסתר פנים, ולא ב"והיה לאכול". אמר להם, האם אתם יודעים כמה ממון אני שולח בצנעה לבית שבור מלכא? כלומר שוללים ממני ממוני, ואני ב"והיה לאכול ". ואף על פי שאמר להם שכבר שוללים ממנו ממון מאחר שנתנו בו החכמים את עיניהם ודיברו בעניינו, בתוך כך שלחו מבית שבור מלכא, 2 לשלול ממנו עוד ממון . ואמר, זהו ששנינו, אמר רבן שמעון בן גמליאל , כל . 3 מקום שנתנו חכמים עיניהם , או מיתה או עוני דברים שמטיב לנו גם בשעת הסתר פנים מהקללות שנתקללו ישראל, "וְּ אָׁ נֹכִ י הַּ סְּ תֵ ר אַּ סְּ תִ יר פָׁנַּי בַּ יֹום הַּ הּוא עַּ ל כָל הָ רָ עָ ה אֲ שֶ ר עָ שָ ה כִ י פָנָה אֶ ל אֱ לקִ ים אֲ חֵ רִ ים" )דברים ל"א י"ח(. ואמר רבא, מתוך כך שנאמר "בַּ יֹום הַּ הּוא", הרי זה מלמד, שלא יהא הסתר גמור, אלא הסתר של יום בלבד. אבל בלילה, בחלום, יהיה גילוי. וכמו שנאמר, "וַּי ֹאמֶ ר שִ מְ עּו נָא דְ בָ רָ י אִ ם יִהְ יֶה נְבִ יאֲ כֶם ה' בַּ מַּ רְ אָ ה אֵ לָיו אֶ תְ וַּדָ ע בַּ חֲ לֹום אֲ דַּ בֶ ר בֹו " )במדבר י"ב ו'(, שמראים לו חלום , כדי שיתפלל על הדבר. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 לכאורה משמע שדי בכך שאינו באחד מהם כדי שלא יחשב מהם. אולם מתוך תשובת רבא משמע שדי בכך שהוא באחד מהם כדי שיחשב מהם. 2 אומר הר"י דהיינו ההוא דבפרק בתרא דברכות )דף נו.( גבי פשריה דבר הדיא שפתר לו שתמות אשתו ויאבד כל אשר לו מאת המלך . ]תוס'[. 3 אפשר שהכוונה בזה, שכל מקום שהם מתבוננים בו הדבר גורם לכ ך שיבדקו אותו יותר גם בדין שמים , ומאחר שאין מי שיכול להיות נקי בדין כלפי שמים, הדבר גורם לעונש של מיתה או עוני. 4 מתלמידי ישו שאינם מאמינים לדברי חז"ל. ]רש"י[. ו רב יוסף אמר דבר נוסף, שיהיה גם בשעת הסתר פנים, והוא, שידו נטויה עלינו להגן עלינו , כמו שנאמר, "וָאָ שִ ים דְ בָ רַּ י בְ פִ יָך ּובְּ צֵ ל יָׁדִ י כִ סִ יתִ יך לִנְטֹעַּ שָ מַּ יִם וְ לִיסֹד אָ רֶ ץ וְ לֵאמֹר לְצִ יֹון עַּ מִ י אָ תָ ה " )ישעיהו נ"א ט"ז(. רבי יהושע והמין שרמזו זה לזה בפני הקיסר רבי יהושע בן חנניה היה עומד בבית הקיסר, והיה אחד, והראה לרבי יהושע ברמז, על ידי 4 שם מין תנועות היד והאצבעות, אתם עם, שהחזיר ריבונכם פניו מכם. השיב לו רבי יהושע, גם כן ברמז, עדיין ידו נטויה עלינו להגן עלינו. שאל הקיסר את רבי יהושע, מה סימן לך אדם זה. והשיב רבי יהושע, סימן לי, אתם עם שהחזיר ריבונכם פניו מכם, וסימנתי לו , עדיין ידו נטויה עלינו . שאלו את אותו מין , מה סימנת לרבי יהושע. ואמר, שסימן לו , שהם עם שהחזיר ריבונם פניו מהם. הוסיפו ושאלו אותו, ומה השיב לך. ואמר, איני יודע. אמרו , אדם שאינו יודע מה מסמנים לו ברמיזה, מסמן ורומז בפני המלך? הוציאוהו והרגוהו . "אָׁ בְּ דָׁ ה עֵ צָׁ ה מִ בָׁ נִים נִסְּ רְּ חָׁ ה חָׁ כְּ מָׁ תָׁ ם" כשעמד רבי יהושע בן חנניה להיפטר מהעולם ]=כי קא ניחא נפשיה[, אמרו לו החכמים, מה יהא
20 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ה פרק ראשון הכל חייבין עלינו מהמינים? כלומר, מעתה מי ישיב להם וינצח אותם בויכוחים. אמר להם רבי יהושע, נאמר, "לֶאֱ דֹום כֹה אָ מַּ ר ה' צְ בָ אֹות הַּ אֵ ין עֹוד חָ כְ מָ ה בְ תֵ ימָ ן אָ בְ דָ ה עֵ צָ ה מִ בָ נִים נִסְ רְ חָ ה חָ כְ מָ תָ ם" )ירמיהו מ"ט ז'( . לומר לך, כיון שאבדה עצה מבנים, נסרחה חכמתם של אומות העולם. וכמו כן יש ללמוד זאת מהכתוב, "וַּי ֹאמֶ ר נִסְ עָ ה וְ נֵלֵכָה וְ אֵ לְכָה לְנֶגְ דֶ ָך" )בראשית ל"ג י"ב(, כלומר בשווה לך. "ּומַּ ּגִ יד לְּאָׁ דָׁ ם מַּ ה שֵ חֹו " רבי אילא היה עולה במדרגות בית מדרשו של רבה בר שילא, ושמע תינוק ]=ינוקא[ שהיה קורא את הפסוק, "כִ י הִ נֵה יֹוצֵ ר הָ רִ ים ּובֹרֵ א רּוחַּ ּומַּ גִ יד לְאָ דָ ם מַּ ה שֵ חֹו עֹשֵ ה שַּ חַּ ר עֵ יפָה וְ דֹרֵ ְך עַּ ל בָ מֳ תֵ י אָ רֶ ץ ה' אֱ לקֵ י צְ בָ אֹות שְ מֹו" )עמוס ד' י"ג(. אמר , עבד שרבו מגיד לו מה שיחו , תקנה יש לו ? ו ביאר רב שהכוונה לשיחה יתירה של שחוק בין איש לאשתו לפני תשמיש, שאף היא, אם אין בה צורך, מגידים לו לאדם בשעת מיתה. וכל זה כשאינו צריך לרצותה, אבל אם צריך לרצותה, ידבר עמה ככל הצורך , ואין בכך שום חטא. וכן היה, כשרב כהנא נכנס ושכב תחת מטתו של רב, ושמע שהוא סח וצחק ועשה צרכיו, עד שאמר על כך רב כהנא, דומה פיו של רב כמי שלא טעם תבשיל מעולם, כלומר נראה כמתאוה לתשמיש. וכשרב שמע את רב כהנא אומר כן, אמר לו, כהנא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פשטיה דקרא בישעיה כתיב על המזבח , וכתיב הוי אריאל . ]תוס'[. צא, אין זה דרך ארץ שאתה כאן. בכי של הקדוש ברוך הוא נאמר, "וְ אִ ם ל ֹא תִ שְ מָ עּוהָ בְּ מִ סְּ תָׁ רִ ים תִ בְּ כֶה נַּפְּ שִ י מִ פְּ נֵי גֵוָׁה וְ דָ מֹעַּ תִ דְ מַּ ע וְ תֵ רַּ ד עֵ ינִי דִ מְ עָ ה כִ י נִשְ בָ ה עֵ דֶ ר ה'" )ירמיהו י"ג י"ז(. ומבואר, שבמקום הנקרא מסתרים, יש בכיה לפני הקב"ה, ובכיה זו היא "מִ פְּ נֵי גֵוָׁה". רב שמואל בר יצחק ביאר, שהבכיה היא מפני גאוותם של ישראל, שניטלה מהם, ונתנה לנכרים. ו רבי שמואל בר נחמני ביאר, שהבכיה היא מפני גאוותה של מלכות שמים שנטלה. ודווקא במקומות ]=בתים[ פנימיים, יש על כך בכיה, אבל במקומות ]=בתים[ חיצונים, אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר, "הֹוד וְ הָ דָ ר לְפָנָיו עֹז וְּ חֶ דְּ וָׁה בִ מְּ קֹמֹו " )דה"י א' ט"ז כ"ז( ויש דבר, שיש עליו בכיה לפני הקדוש ברוך הוא אף בגילוי, והוא חורבן בית המקדש, 1" ,וַּיִקְּ רָׁ א" בקול "ה' אלֹ קִ ים צְּ בָׁ אֹות בַּ יֹום שנאמר הַּ הּוא לִבְּ כִ י ּולְּמִ סְּ פֵד ּולְקָ רְ חָ ה וְ לַּחֲ גֹר שָ ק" )ישעיהו כ"ב י"ב(. ואפילו מלאכי שלום בכו על כך, כמו שנאמר, "הֵ ן אֶ רְ אֶ לָם צָ עֲקּו חֻ צָ ה מַּ לְאֲ כֵי שָ לֹום מַּ ר יִבְ כָיּון" )ישעיהו ל"ג ז'( . שלוש דמעות נאמר בכתוב, "וְ אִ ם ל ֹא תִ שְ מָ עּוהָ בְ מִ סְ תָ רִ ים תִ בְ כֶה נַּפְ שִ י מִ פְ נֵי גֵוָה וְּ דָׁ מֹעַּ תִ דְּ מַּ ע וְ תֵ רַּ ד עֵ ינִי דִ מְּ עָׁ ה כִ י נִשְ בָ ה עֵ דֶ ר ה'" )ירמיהו י"ג י"ז(. ואמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה?
21 דף ה מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין אחת על מקדש ראשון . ואחת על מקדש שני . ואחת על ישראל שגלו ממקומן , וזהו שנאמר, "כִ י נִשְ בָ ה עֵ דֶ ר ה'". ויש אומרים שהדמעה השלישית אינה על עצם הגלות, אלא על ביטול תורה שבא מחמת הגלות, וזהו שנאמר, " כִ י נִשְ בָ ה עֵ דֶ ר ה'", כלומר, כיון שגלו ישראל ממקומם, אין לך ביטול תורה גדול מזה. שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום א. על שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. ב. על שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק 1 . ג. על פרנס המתגאה על הצבור . מאיגרא רם לבירא עמיקתא רבי היה אוחז בידו ספר קינות ]=איכה[ וקורא בו, וכשהגיע לפסוק "אֵ יכָה יָעִ יב בְ אַּ פֹו ה' אֶ ת בַּ ת צִ יֹון הִ שְּ לִיְך מִ שָׁ מַּ יִם אֶ רֶ ץ תִ פְ אֶ רֶ ת יִשְ רָ אֵ ל וְ ל ֹא זָכַּר הֲ דֹם רַּ גְ לָיו בְ יֹום אַּ פֹו" ) איכה ב' א'(, נפל הספר מידו. אמר, מאיגרא רם לבירתא עמיקתא ]=מגג גבוה לבור עמוק[, כלומר כמה גדולה הנפילה האמורה בפסוק הזה, שהרי אין לך השלכה ממקום גבוה למקום נמוך כהשלכה משמים לארץ. גדולה הקבלת פני חכם רבי ורבי חייא היו מהלכים בדרך ]=הוו שקלי ואזלי באורחא[, כשהגיעו לעיר אחת, שאלו את בני המקום אם יש בעיר זאת צורבא מרבנן , כי ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 דהיינו שאין לו לב מבין לתרץ הקושיות והוא עוסק בתורה בדרך העיון לבדו שאז ישאר בקושיות בלבד שמתרבים אצלו ואין מוצא להם תירוץ אפ ילו לקושיא אחת כי הוא אינו בר הכי וגם אינו לומד לפני רב וחכם כדי שהוא יתרץ לו קשיותיו דנמצא נשאר זה נבוך תמיד ברבוי הקשיות . ]בן יהוידע[. 2 פשטיה דקרא בתמיה הוא וכי הרשע לא ימות כמו שהחכמים ימותו. ]תוס'[. אמרו, אם ימצא צורבא מרבנן, נלך ונקביל פניו . אמרו להם בני העיר, יש כאן צורבא מרבנן והוא מאור עינים ]=עיוור[. אמר רבי חייא לרבי, שב אתה ולא תזלזל בנשיאותך ללכת להקביל פני קטן ממך אלך אני לבדי ואקביל פניו. לא קיבל רבי את דברי רבי חייא, והתחזק על רבי חייא והלך עמו. כשנפטרו מאותו צורבא מרבנן, כלומר כשנטלו ממנו רשות ללכת, ועמדו להיפרד, בירך אותם כך, אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואי ם, תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראים . אמר רבי לרבי חייא, אם הייתי נשמע לך ולא בא עמך, היית מונע ממני ברכה גדולה זו. שאלו את אותו חכם, ממי למדת ענין זה, שכל כך גדולה הקבלת פנים. והשיב להם, שלמד זאת מדרשתו של רבי יעקב איש כפר חיטייא. שרבי יעקב היה מקביל פני רבו בכל יום. וכשהזקין רבי יעקב, אמר לו רבו, לא תצטער להטריח עצמך להקביל פני, שהרי אינך יכול. אמר לו רבי יעקב, וכי דבר קטן הוא, מה שנאמר בחכמים, "וִ יחִ י עֹוד לָׁנֶצַּ ח ל ֹא יִרְּ אֶ ה הַּ שָׁ חַּ ת. כִ י יִרְּ אֶ ה חֲ כָׁמִ ים יָׁמּותּו יַּחַּ ד כְ סִ יל וָבַּ עַּ ר י ֹאבֵ דּו וְ עָ זְ בּו לַּאֲ חֵ רִ ים חֵ ילָם" )תהלים מ"ט י'-י"א(. ומה הרואה חכמים במיתתם, יחיה לנצח, הרואה אותם 2 בחייהם, על אחת כמה וכמה . בר בי רב דחד יומא רב אידי אביו של רבי יעקב בר אידי, היה רגיל
22 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ו פרק ראשון הכל חייבין לצאת מביתו אחר פסח ואחר סוכות כדי ללכת לבית המדרש. והיה מהלך בדרך במשך שלושה חודשים, עד שמגיע לבית המדרש, ושוהה בו יום אחד, ושוב חוזר לביתו במשך שלושה חודשים, וכן היה בכל שנה, והיו החכמים קוראים לו , בר בי רב דחד יומא, כלומר בן בית המדרש של יום אחד. חלש ה דעת ו , כי היה נראה לו שיש בכך זלזול שנחשב כמי שנמצא בבית המדרש רק יום אחד בשנה, וקרא על עצמו את הפסוק , " שְּ חֹק לְּרֵ עֵ הּו אֶ הְּ יֶה קֹרֵ א לֶאֱ לֹוּהַּ וַּיַּעֲנֵהּו שְ חֹוק צַּ דִ יק תָ מִ ים " ) איוב י"ב ד'(. אמר לו רבי יוחנן , בבקשה ממך, על תעניש את החכמים, כלומר לא תקפיד עליהם, שאם תקפיד, יענשו על כך. ויצא רבי יוחנן לבית המדרש, ודרש, נאמר, "וְּ אֹותִ י יֹום יֹום יִדְּ רֹשּון וְּ דַּ עַּ ת דְּ רָׁ כַּי יֶחְּ פָׁצּון כְ גֹוי אֲ שֶ ר צְ דָ קָ ה עָ שָ ה ּומִ שְ פַּט אֱ לקָ יו ל ֹא עָזָב יִשְ אָ לּונִי מִ שְ פְ טֵ י צֶ דֶ ק קִ רְ בַּ ת אֱ לקִ ים יֶחְ פָצּון" )ישעיהו נ"ח ב'(. וכי ביום דורשים אותו, ובלילה אין דורשים אותו? אלא לומר לך, כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. גם בפורענות יום נחשב כשנה נתבאר שהלומד תורה אפילו יום אחד בשנה נחשב כמי שלמד כל השנה. וכמו כן במדת פורענות, יום אחד שחוטאים בו, ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ולמ אן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביו ם טוב אין קריבין עד למחר בחול המועד . אך קשה למורי למ אן דאמר תשלומין דראשון נינהו , כיון דלא מצי קריב בראשון לא קרבי תו כדאמרינן לקמן גבי חיגר שנתפשט בשני . וי ש לומר דהתם גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בראשונה לא חזי בשני אבל הכא כל חיוב שיש בשני ישנו בראשונה אלא משום שאינו היום ראוי עכשיו ... וליכא למימר דלמ אן דאמר דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו ם טוב דרבנן הוא והכא דרבנן תקינו לה שיו כל להביא אף ביו ם טוב דהא בפ רק קמא דביצה משמע דמדאורייתא הוא ... וכי תימא מ כל מקום כי מייתי להם נדבה היכי סמיך עלה דקטן אינו סומך כדאיתא במנחות וי ש לומר א ף על גב דלא סמיך עליה מ כל מקום דמיא לחינוך בנו . ורש"י פירש דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן רק לראי ית פנים בעזרה . ]תוס' בדף ב'[. נחשב כשנה, ולכן כשחטאו מרגלים ארבעים יום, נחשב להם כאילו חטאו ארבעים שנה, ונענשו ארבעים שנה. שנאמר, "בְּ מִ סְּ פַּר הַּ יָׁמִ ים אֲ שֶ ר תַּ רְּ תֶ ם אֶ ת הָׁ אָׁ רֶ ץ אַּ רְ בָ עִ ים יֹום יֹום לַּשָ נָה יֹום לַּשָ נָה תִ שְּ אּו אֶ ת עֲֹונֹתֵ יכֶם אַּ רְּ בָׁ עִ ים שָׁ נָׁה וִ ידַּ עְ תֶ ם אֶ ת תְ נּואָ תִ י" )במדבר י"ד ל"ד(. וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו. אלא לומר לך, כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה. דף ו קטן החייב בראיה כבר נתבאר, שמדין תורה, קטן שהוא פחות מבן שלוש עשרה שנים שלימות, או לא הביא שתי שערות של סימני גדלות, פטור מכל המצוות שבתורה, ובכלל זה ממצוות ראיה. אמנם משהגיע הקטן לגיל חינוך, שראוי ללמדו ויכול לקיים, הטילו חכמים על אביו לחנכו 1 במצוות ראייה , כמו שהטילו עליו לחנכו בכל המצוות, כל אחת כשיגיע לגיל הראוי לחינוכה. ונחלקו חכמים מיהו הקטן הראוי לחנכו במצוות ראייה. לדעת בית שמאי, כל שיכול אביו להרכיבו על
23 דף ו מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין כתפיו ולהעלותו מירושלים להר הבית, הגיע 1 לגיל חינוך של מצות ראיה . ולדעת בית הלל, זה שיכול לעלות רק על כתפיו של אביו, עדיין לא הגיע לגיל חינוך של מצוות ראיה, ורק אם יכול לאחוז בידו של אביו , ולהעלות ברגליו מירושלים להר הבית, הגיע לגיל חינוך של מצוות ראיה. והטעם לכך, כי גם הגדול הבא לקיים מצוות ראיה, עליו לבוא ברגליו, שנאמר, "שָ לש רְ גָלִים תָ חֹג לִי בַּ שָ נָה " )שמות כ"ג י"ד(. ואם אינו יכול לעלות ברגליו , הרי זה פטור. ומאחר שהגדול שאינו יכול לעלות ברגליו פטור, הקטן שאינו יכול לעלות ברגליו אינו בר חינוך. ואמר רבי להביא ראיה לדברי בית הלל משמואל הנביא, שנאמר בו )שמואל א' א' כ"ב(, "וְ חַּ נָה ל ֹא עָ לָתָ ה כִ י אָ מְ רָ ה לְאִ ישָ ּה עַּ ד יִגָמֵ ל הַּ נַּעַּ ר" לסוף עשרים וארבעה חודשים "וַּהֲ בִ אֹתִ יו וְ נִרְ אָ ה אֶ ת פְ נֵי ה' וְ יָשַּ ב שָ ם עַּ ד עֹולָם" . הרי שלא העלתה את שמואל עד שהיה בן שתי שנים, אף שלעלות על כתפי אביו מירושלים להר הבית הוא יכול גם בשנתו הראשונה, וכל שכן משילה למשכן. ועל כרחך לא העלתה אותו, כי עדיין לא היה יכול לאחוז ביד אביו ולעלות ברגליו. ואביו של רבי דחה ראיה זו , שהרי יש לשאול, מדוע לא עלתה חנה עצמה, לקיים מצוות שמחה. אלא הסיבה לכך, כי ראתה בשמואל שהיה מפונק ביותר, וחששה בו שיחלש בדרך, ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אין הטעם לכך כי לדעתם גם מי שאינו ראוי לעלות ברגליו חייב בראיה, שהרי להלן מבואר, שלדברי הכל, מי שאינו ראוי לעלות ברגליו, פטור ממצוות ראיה. 2 פירש רש"י בפרק קמא דקדושין גבי אשה בעלה משמחה, בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן . והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי. ]תוס'[. ולכן לא העלתה אותו ולא עלתה. לירושלים באו כולם נתבאר, שדי בכך שיהא הקטן ראוי לעלות מירושלים להר הבית, על כתפי אביו או ברגליו, כדי שיהיו חייבים לחנכו במצוות ראיה, אבל אין צריך שיהא ראוי לעלות כך מביתו שבשאר ארץ ישראל. ומשמע מזה, שעד ירושלים עצמה הגיעו כל הקטנים, אף אלו שאינם ראויים למצוות ראיה. ולכן, מאחר שכולם כבר היו בירושלים, כדי שיתחייבו במצוות ראיה, די בכך שיהיו ראויים לעלות מירושלים בלבד להר הבית, כדרך הבאים לקיים מצוות ראיה. וביאר אביי, שעד ירושלים באו הכל, גם הקטנים ביותר, כי לעלות ירושלים עלו הכל, לא רק האנשים החייבים בראיה, אלא גם הנשים הפטורות מראיה, כי אף שהן פטורות 2 ,כמו שנאמר מראיה, הן חייבות בשמחה "וְ שָ מַּ חְ תָ אַּ תָ ה ּובֵ יתֶ ָך" )דברים י"ד כ"ו(, ומאחר שגם הנשים עלו , העלו עימהן גם את בניהן הקטנים ביותר. קטן חיגר לדברי בית שמאי נתבאר, שלדברי בית שמאי, קטן שאביו יכול להרכיבו על כתפיו להעלותו מירושלים להר הבית, חייב בראיה, אף על פי שאינו יכול להלך ברגליו.
24 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ו פרק ראשון הכל חייבין ואם היה הקטן הזה חיגר, שלעולם לא יוכל לעלות ברגליו , דין פשוט הוא שגם בית שמאי מודים, שאין צריך לחנכו במצוות ראיה, שהרי גם כשיגדל יהיה פטור, ו מה טעם לחנכו בקטנות, הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא רגיל אחר מנהגו לכשיגדיל, וכיון שזה פטור לכשיגדיל אין צורך לחנכו. ורבי שמעון בן לקיש נסתפק, מה הדין לדברי בית שמאי, בקטן חיגר שעתיד להירפא, ולהיות ראוי לעלות ברגליו לכשיגדיל, האם מאחר שסופו להיות חייב בראיה כשיגדיל, יש לחנכו בראיה, או מאחר שאפילו גדול אם הוא חיגר כמותו , פטור, גם הוא, כל זמן שהוא חיגר, אין צריך לחנכו . ואביי הכריע כפי הסברא האחרונה, שכל שגדול חייב מהתורה, מחנכים את הקטן מדרבנן, וכל שהגדול פטור מהתורה, הקטן פטור אף מדרבנן . קטן סומא לדברי הכל נתבאר, שלדברי הכל, קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות עמו מירושלים להר הבית, חייב בראיה. והנה אם היה הקטן הזה סומא, שלעולם לא יוכל לראות, דין פשוט הוא, שאין צריך לחנכו במצוות ראיה, שהרי גם כשיגדל יהיה פטור, ומה טעם לחנכו בקטנות, בדבר שיהיה פטור ממנו בגדלות. ורבי שמעון בן לקיש נסתפק, מה הדין , בקטן סומא שעתיד להירפא ולראות, האם מאחר שסופו להיות חייב בראיה כשיגדיל, יש לחנכו בראיה, או מאחר שאפילו גדול אם הוא סומא כמותו, פטור, גם הוא, כל זמן שהוא סומא, אין צריך לחנכו. ואביי הכריע כפי הסברא האחרונה, ש כל שגדול חייב מהתורה, מחנכים את הקטן מדרבנן, וכל שהגדול פטור מהתורה, הקטן פטור אף מדרבנן. עולת ראיה ושלמי חגיגה גדול הבא להיראות בעזרה ברגלים, מביא קרבן עולה, הנקרא עולת ראיה, שנאמר, "וְּ ל ֹא יֵרָׁ אּו פָׁנַּי רֵ יקָׁ ם" )שמות כ"ג ט"ו( . ו כמו כן הוא מביא קרבן שלמים, הנקרא שלמי חגיגה , שנאמר " וְּ חַּ ּגֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּ ה' " )שמות י"ב י"ד(. שיעור עולת ראיה ושלמי חגיגה התורה לא נתנה שיעור לקרבנות אלו, אבל חכמים נתנו להם שיעור. ונחלקו בית שמאי ובית הלל מהו השיעור. א. דעת בית שמאי. עולת ראיה יביא לכל הפחות בשתי מעות כסף שהן שליש דינר, ושלמי חגיגה יביא לכל הפחות במעה אחת כסף. ושני טעמים אמרו בית שמאי מדוע על העולה להיות מרובה מהשלמים. )א( כי העולה חשובה מהשלמים, שהעולה כולה לגבוה, והשלמים יש בהם חלק להדיוט. ובית הלל אומרים שטעם זה עצמו הוא סיבה שיהיו השלמים מרובים, שהרי יש בהם שתי אכילות, אחת למזבח ואחת לאדם, והעולה יש בה אכילה אחת בלבד. )ב( כי כן מצינו בקרבנות עצרת, שריבה הכתוב עולות יותר משלמים.
25 דף ו מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין שנאמר, " וְ הִ קְ רַּ בְ תֶ ם עַּ ל הַּ לֶחֶ ם שִ בְ עַּ ת כְ בָ שִ ים תְ מִ ימִ ם בְ נֵי שָ נָה ּופַּר בֶ ן בָ קָ ר אֶ חָ ד וְ אֵ ילִם שְ נָיִם יִהְ יּו עֹלָה לַּ ה' ּומִ נְ חָ תָ ם וְ נִסְ כֵיהֶ ם אִ שֵ ה רֵ יחַּ נִיחֹחַּ לַּ ה'. וַּעֲשִ יתֶ ם שְ עִ יר עִ זִ ים אֶ חָ ד לְ חַּ טָ את ּושְ נֵי כְ בָ שִ ים בְ נֵי שָ נָה לְזֶבַּ ח שְ לָמִ ים " )ויקרא כ"ג י"ח - י"ט(. עשר עולות ושני שלמים . ובית הלל אומרים, שיש ללמוד שיעור קרבנות ראיה 1 וחגיגה שהם קרבנות יחיד , מקרבנות הנשיאים, שהיו גם כן קרבנות יחיד, ולא מקרבנות עצרת, שהן קרבנות ציבור. ב. דעת בית הלל. עולת ראיה יביא לכל הפחות במעה אחת כסף , ושלמי חגיגה יביא לכל הפחות בשתי מעות כסף . ושני טעמים אמרו בית הלל, מדוע על שלמי חגיגה להיות מרובים מעולת ראיה. )א( כי כן מצינו , ששלמי חגיגה קדמו לעולת ראיה, שהרי קרבו שלמי חגיגה אף לפני מתן תורה ]=לפני הדיבור[. שנאמר בסיני קודם מתן תורה2" ,וַּיִשְ לַּח אֶ ת נַּעֲרֵ י בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל וַּיַּעֲלּו עֹלת וַּיִזְּ בְּ חּו זְּ בָׁ חִ ים שְּ לָׁמִ ים לַּ ה' פָׁרִ ים" )שמות כ"ד ה'(. ובית שמאי אומרים, הלא בפסוק הזה עצמו מבואר, שגם עולות ראיה קרבו קודם מתן תורה, שהרי גם עולות נזכרו בו. ולדעת בית שמאי, עולות אלו עולות ראיה היו, על שם "וַּיֶחֱ זּו אֶ ת הָ אֱ לקִ ים" )שמות כ"ד ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 בפרק ה' דיומא דקרי ליה קרבן צבור, היינו גבי פסח שני, כדקאמר התם חגיגה מאי טעמא מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא, פסח נמי אתיא בכנופיא, איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא. ] תוס'[. 2 ואף על גב דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים, לאחר עשרת הדברות , קודם עשרת הדברות הוה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והכי תניא במסכת שבת בפרק רבי עקיבא, רבי יוסי אומר, בשני עלה וירד, בשלישי עלה וירד, ברביעי ירד ושוב לא עלה, בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן, בששי ניתנה תורה, ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו'. ]רש"י[. 3 חובת כל יום ויום, ולא גמרינן מינה. ]רש"י[. 4 ולא בעי למימר דנין יום טוב מיום טוב לאפוקי נשיאים דחול הוי, דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום. א ף על גב דלקמן פרק חומר בקודש ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת, ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן, דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה . אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן במנחות גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני. ]תוס'[. י"א(. ובית הלל אומרים, שהעולות הללו היו עולות 3 ,אבל עולות ראיה לא קרבו קודם מתן תורה. תמיד ) ב ( כי כן מצינו בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח, שריבה בהם הכתוב שלמים יותר מעולות . שנאמר, "כָל הַּ בָ קָ ר לָעֹלָה שְ נֵים עָ שָ ר פָרִ ים אֵ ילִם שְ נֵים עָ שָ ר כְ בָ שִ ים בְ נֵי שָ נָה שְ נֵים עָ שָ ר ּומִ נְחָ תָ ם ּושְ עִ ירֵ י עִ זִ ים שְ נֵים עָ שָ ר לְחַּ טָ את. וְ כֹל בְ קַּ ר זֶבַּ ח הַּ שְ לָמִ ים עֶ שְ רִ ים וְ אַּ רְ בָ עָ ה פָרִ ים אֵ ילִם שִ שִ ים עַּ תֻ דִ ים שִ שִ ים כְ בָ שִ ים בְ נֵי שָ נָה שִ שִ ים ז ֹאת חֲ נֻכַּת הַּ מִ זְ בֵ חַּ אַּ חֲ רֵ י הִ מָ שַּ ח אֹתֹו" )במדבר ז' פ"ז-פ"ח(, 36 עולות ו -204 שלמים . ובית שמאי אומרים, שיש ללמוד שיעור קרבנות ראיה וחגיגה שהם קרבנות הנוהגים לדורות, מקרבנות עצרת הנוהגים לדורות, ולא מקרבנות 4 הנשיאים, שהן קרבן שעה . עולות שהקריבו ישראל במדבר כבר נתבאר, שקודם מתן תורה הקריבו ישראל קרבנות, שנאמר, " וַּיִשְ לַּח אֶ ת נַּעֲרֵ י בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל וַּיַּעֲלּו עֹלת וַּיִזְ בְ חּו זְ בָ חִ ים שְ לָמִ ים לַּ ה' פָרִ ים " )שמות כ"ד ה'(. וכמו כן נתבאר, שנחלקו בית שמאי ובית הלל בעולות אלו, שבית שמאי אומרים, עולות ראיה היו, ובית הלל אומרים עולות תמיד. ואמר אביי, שדעת רבי אליעזר ודעת רבי
26 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ו פרק ראשון הכל חייבין 1 ישמעאל כדעת בית שמאי , שהעולות הללו עולות ראיה היו , וכפי שיתבאר בעזה"י להלן. ודעת רבי עקיבא ודעת רבי יוסי הגלילי כדעת בית הלל, שהעולות הללו עולות תמיד היו , וכפי שיתבאר בעזה"י להלן. ומסקנת הסוגיה, שגם דעת רבי ישמעאל כבית הלל, ולא כבית שמאי. כללות ופרטות של תורה לדעת רבי ישמעאל, כללות של תורה נאמרו בסיני, ופרטות באהל מועד. כלומר, הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני, שלא נתפרשו כל צרכם, ופירשו אותם לאחר שהוקם המשכן באהל מועד. כגון לענין עבודת הקרבנות, בסיני נאמר רק, "מִ זְ בַּ ח אֲ דָ מָ ה תַּ עֲשֶ ה לִי וְ זָבַּ חְ תָ עָ לָיו אֶ ת עֹלתֶ יָך וְ אֶ ת שְ לָמֶ יָך אֶ ת צ ֹאנְָך וְ אֶ ת בְ קָ רֶ ָך בְ כָל הַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר אַּ זְ כִ יר אֶ ת שְ מִ י אָ בֹוא אֵ לֶיָך ּובֵ רַּ כְ תִ יָך" )שמות כ' כ'(. ולא פירש מתן דמיהן, הפשיטן וניתוחן של עולות, והקרבת אימורים של שלמים. ומשהוקם המשכן, ודיבר עמו מעל הכפורת, פירש לו כל הפרטים המבוארים בספר ויקרא, כמו שנאמר בתחילת הספר, " וַּיִקְ רָ א אֶ ל מֹשֶ ה וַּיְדַּ בֵ ר ה' אֵ לָיו מֵ אֹהֶ ל מֹועֵ ד לֵאמֹר " )ויקרא א' א'(. ולדעת רבי עקיבא, כללות ופרטות של תורה נאמרו כולן בסיני. ונשנו פעם שניה באהל מועד, שכל מה שנאמר למשה כאן, נאמר לו כאן, ואף על פי שלא נכתב בתורה. ונשתלשלו פעם ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ואין להקשות ושבקי בית הלל ועבדי כבית שמאי? הלא בית הלל במקום בית הלל אינו משנה. ויש לומר ד סבירא להו לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה . ] תוס'[. 2 דוקא בעולת תמיד קא מבעיא ליה הכי משום דעיקר הפשט כתיב בגופיה, אבל מעולת ראייה א ף על גב דאמת הוא דטעונה הפשט לא קשה ליה מידי כיון דלאו בגופיה כתיב. ]תוס'[. שלישית בערבות מועד מפי משה לישראל, כמו שנאמר, "בְ עֵ בֶ ר הַּ יַּרְ דֵ ן בְ אֶ רֶ ץ מֹואָ ב הֹואִ יל מֹשֶ ה בֵ אֵ ר אֶ ת הַּ תֹורָ ה הַּ ז ֹאת לֵאמֹר" )דברים א' ה'(. האם נחלקו בעולות שקרבו בהר סיני מתחילה רצו לומר שמאחר שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל אם פרטות של תורה נאמרו בסיני נחלקו גם מה היו העולות שקרבו בהר סיני. לדעת רבי ישמעאל, עולה שקרבה בסיני, עולת ראיה היתה, ולא עולת תמיד, שהרי בסיני עדיין לא ניתן הפשט וניתוח, ולא יתכן שעולת תמיד תקרב בלא הפשט וניתוח2 .אלא עולת ראיה היתה ומאליהם הקריבוה. ולדעה רבי עקיבא, עולה שקרבה בסיני, עולת תמיד היתה, וקרבה אחר הפשט וניתוח. ולמסקנה נדחו דברים אלו , שכן מצינו, שלדעת רבי יוסי הגלילי, לא נאמרו פרטות בסיני אלא באוהל מועד, ואם כן עולות שקרבו בסיני לא עשו בהן הפשט וניתוח, ואף על פי כן דעתו, שהיו העולות עולות תמיד, כפי שיתבאר בעזה"י להלן, שמתחילה קרבו עולות תמיד בלא הפשט וניתוח ומאוהל מועד ואילך קרבו בהפשט ונית וח. ואם כן, כשם שלדעת רבי יוסי הגלילי, אף שעולות של סיני קרבו בלא הפשט וניתוח, היו עולות תמיד, כך אפשר, שגם לדעת רבי ישמעאל , אף שעולות של סיני קרבו בלא הפשט וניתוח, היו עולות תמיד .
27 דף ו מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין "עֹלַּת תָׁ מִ יד הָׁ עֲשֻּ יָׁה בְּ הַּ ר סִ ינַּי " בענין קרבן תמיד נאמר, "עֹלַּת תָ מִ יד הָ עֲשֻ יָה בְ הַּ ר סִ ינַּי לְרֵ יחַּ נִיחֹחַּ אִ שֶ ה לַּ ה'" )במדבר כ"ח ו'(, ונחלקו חכמים בדבר. לדעת רבי אליעזר, העולות שקרבו בסיני לא היו עולות תמיד אלא עולות ראיה ]כדעת בית שמאי ורבי ישמעאל[. והסיבה שנקראת עולת תמיד "הָ עֲשֻ יָה בְ הַּ ר סִ ינַּי", משום ש מעשיה נאמרו בסיני, כלומר בסיני נצטוו עליה, אבל היא עצמה לא קרבה שם. ולדעת רבי עקיבא, עולת התמיד קרויה "הָ עֲשֻ יָה בְ הַּ ר סִ ינַּי", כי העולות שקרבו בסיני עולות תמיד היו , ]כדעת בית הלל[. ומשעה שהחלו להקריב תמידים בסיני , שוב לא פסקו . ו מה שנאמר בלשון תמיהה, " הַּ זְ בָ חִ ים ּומִ נְחָ ה הִ גַּשְ תֶ ם לִי בַּ מִ דְ בָ ר אַּ רְ בָ עִ ים שָ נָה בֵ ית יִשְ רָ אֵ ל" )עמוס ה' כ"ה(, ומשמע שלא הקריבו, לפי שנזופים היו, הכוונה לישראל, אבל שבטו של לוי, שלא עבדו עבודה זרה, הם הקריבו את קרבן התמיד משלהם. ראייה חגיגה ושמחה רבי יוסי הגלילי אומר, שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: א. ראייה. כלומר להביא קרבן עולה בהראותו בעזרה, והיא קרויה עולת ראיה. ב. חגיגה. כלומר קרבן שלמים הבאים לכבוד ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ואף על פי שלא ברגל הקריבום, חגיגה נקראו, שבהן נתקיים "ויחוגו לי במדבר", שנאמר להם במצרים. ]רש"י[. 2 ובתוספתא גרסינן , שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן. ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה סבירא ליה דגם באינך יש להן תשלומין. ][ ולא קאמר יש בשתיהן שצריכין שיעור מה שאין כן בשמחה, דאימא אף שמחה יש לה שיעור. ומיהו בלאו הכי ניחא דלא נחית למיתני הא כללא כדפרישית לעיל , רק חומרא באחת שאין בשתים . ולהכי לא חשיב שתיהן אינן באין מכל דבר , מה שאין כן בשמחה שבאה מכל דבר , דהא חומרי דשתים לא קא חשיב . ]תוס'[ . החג, והם נקראים שלמי חגיגה. ג. שמחה. אף הם קרבן שלמים, שאין אדם יוצא ידי חובת שמחה ברגל אלא באכילת בשר שלמים . ומי שנדר או נדב קודם הרגל, או יש לו מעשר בהמה, מקריב ואוכל את בשרם ברגל. ומי שאין לו בשר שלמים לאכול ברגל, מביא שלמים משלו או ממעות מעשר שני, להיות לו בשר לשובע לצורך שמחת הרגל, והם קרוים שלמי שמחה. ובכל אחת מהמצוות הללו יש דבר שהוא מיוחד בה ולא בשתים האחרות. א. יש בראייה שאין בשתיהן, שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן. ב. יש בחגיגה מה שאין בשתיהן , שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין בשתיהן. 1 ,אבל שהשלמים שהקריבו בסיני, היו שלמי חגיגה העולות שהקריבו, לא היו עולות ראיה אלא עולות תמיד, כדעת בית הלל. ג. יש בשמחה מה שאין בשתיהן, שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, שנאמר "וְ שָ מַּ חְ תָ אַּ תָ ה ּובֵ יתֶ ָך" )דברים י"ד כ"ו(, מה שאין בשתיהן, שמצוות עשה שהזמן גרמא הן והכתוב לא ריבה את . 2 הנשים במצוות אלה מין עולות שקרבו בסיני נאמר בהר סיני, "וַּיִשְ לַּח אֶ ת נַּעֲרֵ י בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל וַּיַּעֲלּו עֹֹלת וַּיִזְּ בְּ חּו זְּ בָׁחִ ים שְּ לָׁמִ ים לַּה' פָׁרִ ים"
28 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ז פרק ראשון הכל חייבין )שמות כ"ד ה'(. ונסתפק רב חסדא בדבר זה, האם מה שנאמר בסוף הכתוב "פָׁרִ ים", הולך על כל מה שנאמר תחילה, כלומר גם על "וַּיִזְּ בְּ חּו זְּ בָׁ חִ ים שְ לָמִ ים לַּה'" וגם על "וַּיַּעֲלּו עֹֹלת", שגם העולות וגם . או שסוף הכתוב "פָׁרִ ים", 1 השלמים היו פרים הולך רק על מה שסמוך לו, כלומר על "וַּיִזְּ בְּ חּו זְּ בָׁ חִ ים שְּ לָׁמִ ים לַּה'", ולא על תחילת הכתוב "וַּיַּעֲלּו עֹֹלת", שהעולות לא היו פרים, אלא מין אחר כגון כבשים. ו אף שמה שהיה היה מכל מקום 2 , נפקא מינה מספק זה לשני דברים. א . לדברי מר זוטרא, נפקא מינה מספק זה, כיצד לפסק בטעמים את המילים " וַּיַּעֲלּו עֹֹלת ", האם 3 בטעם מפסיק , כגון אתנחתא או זקף קטן. לומר, שמעתה ענין אחר הוא, והעולות לא היו פרים, או בטעם שאינו מפסיק , כגון פשטא או רביע, לומר . 4 הכל נמשך יחד וגם העולות היו פרים ב. לדברי רב אחא בריה דרבא, נפקא מינה ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 אליבא דמאן דאמר עולת ראייה הואי. ואפילו למ אן דאמר עולת תמיד , קודם מתן תורה היתה של פרים והדר אישתנו כמו שנשתנה מן הפשט וניתוח לרבי יוסי הגלילי. ]תוס' [. 2 וכן פריך בפ רק קמא דיומא גבי כיצד הלבישן, ובפסחים גבי אימורי פסחים. ובסנהדרין גבי שור סיני בכמה לא בעי משום דסבירא לאלופי דורות משעה, ובע בודה זרה גבי במה שמש משה כל ימי המלואים דלא פריך ליה, התם נמי למיסבר קראי, לפי שלא מצינו בגדי כהונה רק לאהרן ובניו, ועוד דאכתי לא נתחנכו הבגדים דבעינן עלייהו הזאה ונפקא מינה לעבוד במלואים בלא הזאת בגדים. ]תוס'[. 3 כמו שאנו קורין אותו. ]רש"י[. 4 ולא דמי לחמשה מקראות שאין להן הכרע ולא אזלינן בתר פסוקי טעמא , התם לא מצי קאי רק לחד מינייהו, דאין משמעות שתיהן שוה, אבל הכא מצי קאי לתרווייהו. ]תוס'[. 5 בירושלמי פריך, אמאי לא חשיב תרומה, ומשני תפתר מפני המחלוקת , לשון פלוגתא דומיא דמחלוקת בששניהן אדוקין בתורף, כלומר שיש בה חילוק, דאמר רבי יוחנן עושה אדם כל שדהו בכורים ולא אמר עושה כל שדהו תרומה, דהא בעינן ראשית ששיריה ניכרים . התיבון הרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה, ומשני עד שלא קצר שבולת לא נתחייב שדהו פאה , כלומר דכתיב פאת שדך בקוצרך , תלה רחמנא פאה בקציר, והכי קאמר דמשנתחייב בפאה אין לה שיעור. וכי תימא בכורים נמי הכתיב ראשית , וליבעי שירים ניכרים כמו בתרומה, דמרבינן ליה התם ראשית כל בכורי כל. ואני הייתי מפרש מפני המחלוקת עין יפה עין רעה ובינונית לאפוקי הך דעניינם שוה . ועוד דפליגי במסכת תרומה , המרבה בתרומה, רבי אליעזר אומר אחד מעשרה יתר מכאן יעשה תרומת מעשר למקום אחר , רבי ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה, ר בי עקיבא אומר עד שישייר שם חולין, ומפרש בירושלמי טעמא דרבי ישמעאל דראשית דגנך דיו לראשית שיהו כדגן. ][ פריך בירושלמי רבי ברכיה בעי למה לא תנינן עפר לסוטה אפר פרה רוק יבמה דם צפור של מצורע. אמר רבי יוסי לא אייתינן במתניתין אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ויש בעשייתן מצוה ואלו א ף על פי שמוסיף עליהן אין בעשייתן מצוה . ]תוס'[. מספק זה, לאומר הרי עלי להביא עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, אם הקריבו פרים עליו להביא פרים ואם הקריבו כבשים עליו להביא כבשים. ולא נפשט ספק זה בגמרא ועמד בתיקו. דף ז דברים שאין להם שיעור במסכת פאה נשנו דברים שמצווה לעשותם ולא 5 נתנה תורה שיעור לדבר . א. הפאה. היא מה שצוותה תורה, שלא יקצור אדם כל שדהו , אלא יניח ממנה חלק לעניים. שנאמר, "ּובְ קֻ צְ רְ כֶם אֶ ת קְ צִ יר אַּ רְ צְ כֶם ל ֹא תְ כַּלֶה פְ אַּ ת שָ דְ ָך לִקְ צֹר" )ויקרא י"ט ט'(. ומדין תורה אין שיעור לפאה לא למעלה ולא
29 דף ז מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין למטה, וכל שיניח לעניים, בין מעט ובין הרבה, הרי זה פאה. וחכמים נתנו לפאה שיעור למטה, שאמרו, לא 1 יפחות מאחד מששים . ב. הבכורים. הם מה שצוותה תורה להביא מראשית פרי האדמה למקדש אל הכהן . שנאמר, "וְ לָקַּ חְ תָ מֵ רֵ אשִ ית כָל פְ רִ י הָ אֲ דָ מָ ה אֲ שֶ ר תָ בִ יא מֵ אַּ רְ צְ ָך אֲ שֶ ר ה' אֱ לקֶ יָך נֹתֵ ן לְָך וְ שַּ מְ תָ בַּ טֶ נֶא וְ הָ לַּכְ תָ אֶ ל הַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חַּ ר ה' אֱ לקֶ יָך לְשַּ כֵן שְ מֹו שָ ם" )דברים כ"ו ב'(. ולא נתנה תורה שיעור כמה יביא. ג. הראיון . כלומר עולת ראיה שמביאים כשמתראים בעזרה ברגל אין לה שיעור. ואמר רבי יוחנן, כסבורים היינו שמה שאמרו הראיון אין לו שיעור, אין לו שיעור למעלה, כלומר יביא עולת ראיה גדולה כמה שירצה, אבל יש לו שיעור למטה מהתורה, שלא תהא העולה בפחות ממעה כסף. עד שבא רבי אושעיא ברבי ]=גדול בדורו[ ולימד, שהראיון אין לו שיעור מהתורה, לא למעלה ולא למטה, וחכמים הם שתקנו לו שיעור, ואמרו, הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. ד. גמילות חסדים. אין לו שיעור בין מעט ובין הרבה הרי זה גמילות . חסדים2 ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ופליגי אמוראי בירושלמי, חד אמר אין להם שיעור למעלה ולא למטה , כלומר יוכל לפחות עד חטה ולמעלה כל שדהו . וחד אמר למעלה אין לה שיעור, הא למטה יש לה . ובעי מאי בינייהו, כלומר ודאי לכולי עלמא איכא ומשני אם פיחת מששים , למאן דאמר אין לו שיעור כלל, מה שנתן נתן ופטור מפאה, ואם הוסיף חייב במעשר, ולמאן דאמר יש לו שיעור למטה, מה שנתן נתן ואינו פטור מפאה , וזכה העני ומחויב במעשר עד שישלם שיעור ששים בבת אחת , דלא הוי פאה אם לא שילם לו בבת אחת כו'. ]תוס'[. 2 בירושלמי הדא תימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור, וביקור חולים דאין לו שיעור כדאיתא בנדרים , הוי בכלל גמילות חסדים. ]תוס'[. ה. תלמוד תורה. אין לו שיעור, בין מעט ובין הרבה הרי זה תלמוד תורה. הבא ברגל להיראות בעזרה פעמים הרבה הכל מודים, שבכל רגל מצווה לבוא להיראות בעזרה לפחות פעם אחת, ויש להקדים ליום טוב ראשון, ולהביא קרבן ראיה. שנאמר " שָ לֹוש פְ עָ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ת פְ נֵי ה' אֱ ל קֶ יָך בַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חָ ר בְ חַּ ג הַּ מַּ ּצֹות ּובְ חַּ ג הַּ שָ בֻעֹות ּובְ חַּ ג הַּ סֻ כֹות וְ לֹא יֵרָ אֶ ה אֶ ת פְ נֵי ה' רֵ יקָ ם" )דברים ט"ז ט"ז(. ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, מה הדין , אם בא להיראות בעזרה ברגל יותר מפעם אחת. ונאמרו שני אופנים במחלוקתם. א. מתחילה אמרו , שמחלוקתם אם רשאי להיראות פעמים נוספות בלא קרבן . לדעת רבי יוחנן , מאחר שהביא קרבן ראיה כשנראה בעזרה בפעם הראשונה, מעתה יבוא להיראות בעזרה כמה פעמים שירצה, ואינו צריך להביא קרבן ראיה בראיות הנוספות. ולדעת ריש לקיש, בכל פעם שבא להיראות בעזרה עליו להביא קרבן ראיה. ו בברייתא מבואר שלא כדברי ריש לקיש אלו , שכך שנינו בברייתא, "יֵרָ אֶ ה" "יִרְ אֶ ה", מה אני בחנם, אף אתם בחנם, הרי שיש ראיה בחינם, והיא ראיה שניה ואילך.
30 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ז פרק ראשון הכל חייבין ב. מסקנת הסוגיה, שנחלקו אם יש שיעור לעולת ראיה שניה. כלומר, הכל מודים שמאחר שנראה בעזרה פעם אחת, והביא עולת ראיה, שוב רשאי לבוא ולהיראות בעזרה פעמים הרבה בלא להביא עולת ראיה, אבל נחלקו, מה הדין אם רוצה להביא עולת ראיה בראיות אחרות. לדעת רבי יוחנן , יש שיעור לעולת ראיה גם בראיות אחרונות, ו לכן, אם מביא עולת ראיה בראיות אחרונות, לא יפחות ממעה כסף. ולדעת ריש לקיש , אין שיעור לעולת ראיה בראיות אחרונות, ו לכן אם מביא עולת ראיה בראיות אחרונות, רשאי אף לפחות ממעה כסף . קרבן ראיה נתבאר, שמצווה להיראות בעזרה ברגל, ולהביא קרבן. שנאמר, "שָ לֹוש פְ עָ מִ ים בַּ שָ נָה יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך אֶ ת פְ נֵי ה' אֱ לקֶ יָך בַּ מָ קֹום אֲ שֶ ר יִבְ חָ ר בְ חַּ ג הַּ מַּ ּצֹות ּובְ חַּ ג הַּ שָ בֻעֹות ּובְ חַּ ג הַּ סֻ כֹות וְ ל ֹא יֵרָ אֶ ה אֶ ת פְ נֵי ה' רֵ יקָ ם" )דברים ט"ז ט"ז( . ולא נתפרש בתורה מהו הדבר שיש להביא עם ראייתו ולמדו זאת חכמים בבנין אב. ענין זה שעולת ראייה היא בהמה ולא עוף למד בבנין אב משלמי חגיגה. שכן כשם שחגיגה הבאה לצורך הדיוט, בהמה היא ולא עוף, שנאמר בה, "וְ ל ֹא יָלִין חֵ לֶב חַּ גִ י עַּ ד בֹקֶ ר" )שמות כ"ג י"ח(, וזו בהמה שיש לה חלב, כך הראיה האמורה לצורך גבוה, בהמה היא ולא עוף. ו כמו כן, ענין זה ש עולת ראייה היא עולה ולא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שבית רעך הוא בית אוהבך, הק ב"ה , שקרא ישראל רעים, שנאמר " למען אחי ורעי". ]רש"י[. שלמים , למד בבנין אב מחגיגה . שכן כשם שחגיגה הבאה לצורך הדיוט , מביא שלמים שהם דבר הראוי להדיוט, כך הראייה האמורה לצורך גבוה , מביא עולה , שהיא דבר הראוי לגבוה. ריבוי הביאה למקדש נאמר, "הֹקַּ ר רַּ גְ לְָך מִ בֵ ית רֵ עֶ ָך פֶן יִשְ בָ עֲָך ּושְ נֵאֶ ָך" )משלי כ"ה י"ז(, ומשמע שאין ראוי להרבות את . הביאה למקדש1 ואמרו שהכוונה לביאה למקדש להקריב חטאות ואשמות על חטאיו, שדבר זה ראוי לו שלא להרבות בו, כלומר שלא ירבה לחטוא ולהביא קרבנות על כך. ונאמר "אָ בֹוא בֵ יתְ ָך בְ עֹולֹות אֲ שַּ לֵם לְָך נְדָ רָ י" )תהילים ס"ו י"ג(, ומשמע שראוי להרבות את הביאה למקדש. ואמרו שהכוונה למי שבא להקריב עולות ושלמים, שדבר זה ראוי להרבות בו. אין ראייה לחצאים רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל , בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ואין נראים חצאים, ]כפי שיתבאר בסמוך בעזה"י[, משום שנאמר "כָׁל זְּ כּורְּ ך". ואין נראים ריקנים, בראיה ראשונה, משום שנאמר "וְ ל ֹא יֵרָ אּו פָנַּי רֵ יקָ ם". והנה אף אם היה כתוב רק, "יֵרָ אֶ ה זְ כּורְ ָך", בלא "כָל", כל הזכרים בכלל, שהרי כולם זכרים, ומי מהם אינו בכלל. ואם כן, לא בא
31 דף ז מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין הריבוי "כָל", ללמד על כך שכל הזכרים יראו, אלא לומר שתהא ראייתם ראיית אחת יחד לכולם, ולא ראיית חצאים. ורב יוסף היה סבור, שהכוונה לכך, שהכל יראו יחד, ולא יראו מקצת היום ומקצת מחר. שמי שיש לו עשרה בנים, יעלו כולם יחד, ולא יאמר למקצתם לעלות ביום הראשון, ולמקצתם לעלות ביום השני. ואביי הקשה לו , שגם דין זה פשוט הוא, שבוודאי אין לנו לעכב את מקצתם למחר, לומר, אתם היו זריזים והתראו ביום הראשון, ואתם היו פושעים ]=עצלנים[ והתראו ביום השני. ומסקנת הגמרא, שהכתוב "יֵרָ אֶ ה כָל זְ כּורְ ָך" בא ללמד, שאין חייבים בראיה אלא מי שיכול לבוא עם הכל, להוציא מקמץ ומצרף נחושת ובורסי, שאין יכולים לעלות עם הכל מחמת מאיסותם, ולכן הם פטורים מהראיה, כפי שנתבאר גם בדף ד'. הקרבת קרבנות ביום טוב א. חובות שקבוע להם זמן . כל הקרבנות שקבעה להם תורה זמן הקרבתם ביום טוב, ואין להם תשלומים אחר יום טוב, לדברי הכל קרבים ביום טוב. ובכלל זה, . קרבנות ציבור כמו תמידים ומוספים1 ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 שכל שזמנן קבוע , כתיב בהו " במועדו", ואפילו בשבת, וכל שכן ביום טוב. ]רש"י[. 2 מתוך פירוש רש"י מבואר, שהסיבה להיתר היא, כי יש בדבר צורך אוכל נפש, ומשמע שהותרו כל השלמים. אולם במסכת ביצה נתבאר, שלדעת בית שמאי לא הותרו אלא שלמי חגיגה ושלמי שמחה, מחמת כתובים שהתירום אבל שאר שלמים אסורים. ולדעת בית הלל, יש אוסרים שאר שלמים, ויש מתירים. 3 דאף בית הלל מודו דאין קריבין ביום טוב והא דקאמרינן בפ"ק דביצה השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה דאמר לך מני בית שמאי היא ולא מוקי לה כבית הלל, דנהי דאיסורא איכא לאו ליכא כיון דאית ליה מתוך כדקאמרינן התם. ]תוס' [. ב. שלמים. ביום טוב, הכל מודים, שמקריבים שלמים2 כגון שלמי חגיגה ושלמי שמחה, שהרי השלמים נאכלים להדיוט, ואם כן הקרבתם צורך הדיוט היא, והותרה מלאכה ביום טוב לצורך אוכל נפש, שנאמר "אַּ ְך אֲ שֶ ר יֵאָ כֵל לְכָל נֶפֶש הּוא לְבַּ דֹו יֵעָ שֶ ה לָכֶם " )שמות י"ב ט"ז(. ג. עולת ראיה. לדעת בית שמאי, עולת ראיה אינה קרבה ביום טוב, כי אין בה צורך הדיוט, ונאמר, "אַּ ְך אֲ שֶ ר יֵאָ כֵל לְכָל נֶפֶש הּוא לְבַּ דֹו יֵעָ שֶ ה לָכֶם", "לָכֶם", ולא לגבוה. ואף שהיא חובת הרגל, מאחר שיש לה תשלומים כל שבעה, אינה קרבה ביום טוב. ולדעת בית הלל, עולת ראיה, אף על פי שיש לה תשלומים כל שבעה, מאחר שעיקר מצוותה ביום ראשון, קרבה ביום טוב. ד. עולות נדרים ונדבות. לדעת משנתנו, אפילו בית הלל מודים, שקרבנות עולה של נדרים ונדבות אינם קרבים 3 ביום טוב . ויש מי שחולק ואומר, שנדרים ונדבות קרבים ביום טוב. מצוות סמיכה על קרבן יחיד רוב קרבנות היחיד, חוץ מבכור מעשר ופסח, טעונים סמיכה על ידי הבעלים, כלומר הבעלים
32 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ז פרק ראשון הכל חייבין צריכים להניח את ידיהם על ראש הקרבן קודם הקרבתו ולהישען עליו. ועניין זה מפורש בכתוב בעניין עולה, שלמים וחטאת. בעולה נאמר "וְּ סָׁ מַּ ְך יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאש הָׁ עֹלָׁה" )ויקרא א' ד'(. בשלמים נאמר, "וְ אִ ם זֶבַּ ח שְ לָמִ ים קָ רְ בָ נֹו אִ ם מִ ן הַּ בָ קָ ר הּוא מַּ קְ רִ יב ... וְּ סָׁ מַּ ְך יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאש קָׁ רְּ בָׁ נֹו ... וְ אִ ם מִ ן הַּ ּצ ֹאן קָ רְ בָ נֹו לְזֶבַּ ח שְ לָמִ ים ... אִ ם כֶשֶ ב הּוא מַּ קְ רִ יב ... וְּ סָׁ מַּ ְך אֶ ת יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאש קָׁ רְּ בָׁ נֹו ... וְ אִ ם עֵ ז קָ רְ בָ נֹו ... וְּ סָׁ מַּ ְך אֶ ת יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאשֹו " )ויקרא ג' א'-י"ג(. ובחטאת נאמר, "וְ הֵ בִ יא קָ רְ בָ נֹו שְ עִ ירַּ ת עִ זִ ים תְ מִ ימָ ה נְקֵ בָ ה עַּ ל חַּ טָ אתֹו אֲ שֶ ר חָ טָ א. וְּ סָׁ מַּ ְך אֶ ת יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאש הַּ חַּ טָׁ את ... וְ אִ ם כֶבֶ ש יָבִ יא ... וְּ סָׁ מַּ ְך אֶ ת יָׁדֹו עַּ ל ר ֹאש הַּ חַּ טָׁ את ..." )ויקרא ד' כ"ח -ל"ג(. ובאשם לא נאמר בפירוש אבל הוא למד מהקרבנות האחרים. סמיכה ביום טוב לדעת בית שמאי, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, אף שהם קרבים ביום טוב, אין סומכים 1 עליהם . והטעם לכך, כי חכמים אסרו להשתמש בבעלי חיים ביום טוב, כמו ששנינו במסכת ביצה, אלו הן משום שבות, לא עולים באילן ולא רוכבים על גבי בהמה, והסמיכה על הבהמה בכלל ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 דסבירא להו כשמאי רבם דאמר לקמן שלא לסמוך ביום טוב והלל אומר לסמוך. אבל מעולות לא מצינו פלוגתא דפליגו בה הלל ושמאי ואמרינן בפרק קמא דשבת דלא נחלקו רק בשלשה דברים. ומההיא דסמיכה פריך ומשני לה שפיר אלא התלמידים קבלו מרבם אף עולות ולא נחלקו בהא. ובההיא דפרק שני דביצה מעשה באחד מתלמידי הלל שהביא עולתו בעז רה כו' ואמר לו אחד מתלמידי שמאי מה זו סמיכה הוא הדין דמצי למימר מה זו עולה , שהם אומרים שלא להביא אלא לא הבין שהיה עולה , אבל הסמיכה שראה לפניו הקפיד. והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו בעובדא דמייתי לעיל מינה דשמא לא ראו הסמיכה ועוד שמא לא היו מוחין אלא לתלמידיו שהיו חולקין אבל הלל חלק עם רבם ואין בידם למחות . ]תוס'[. 2 ובדף י"ז פירש רש"י, שלדעת בית שמאי, סומך עליה מערב יום טוב, ואין צריך שתהא השחיטה תיכף לסמיכה. . איסור זה2 ולדעת בית הלל, עולת ראיה ושלמים שקרבים ביום טוב, סומכים עליהם. והטעם לכך, כי מאחר שמותר להקריבם ביום טוב לא גזרו בהם איסור שבות זה לבטל מהם מצוות סמיכה. ומחלוקת זו עוד תתבאר בעזה"י בדף ט"ז. עולת ראיה באה מן החולין בלבד כלל בידינו, שכל דבר שבחובה, כלומר כל קרבן שאינו נדבה אלא חובה להביאו, אינו בא אלא מן החולין . ומהטעם הזה, מאחר שעולת ראיה היא קרבן חובה, יש להביאה מחולין שמקדיש במיוחד לצורך הדבר הזה, ולא יביא עולה שהקדישה כבר לתשלום איזה נדר שנדר. חגיגת ארבעה עשר באה אף מן המעשר להלן יתבאר בעזה"י, שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין שלמי חגיגה הבאים ברגל, אם באים מן החולין בלבד, כמו עולת ראיה, או שהם באים אף ממעות מעשר שני. ומבואר שמחלוקתם זו היא בחגיגת הרגל בלבד, אבל חגיגת ארבעה עשר, היא חגיגה
33 דף ח מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין שקרבה ביום הקרבת קרבן הפסח, הכל מודים בה שאינה חובה, שהרי היא קרבה רק כשאין די בבשר הפסח לבדו להשביע את כל בני חבורתו , ואם יקרב לבדו, לא יהא הפסח נאכל על השובע, שאז יש להביא עמו קרבן חגיגה, להיות נאכל תחילה, לקיים אכילת הפסח על השובע. וקרבן חגיגה זה, מאחר שאינו חובה, ואינו מהתורה, הכל מודים בו, שהוא בא אף מעות . 1 מעשר שני, ולא רק ממעות חולין שלמי חגיגה מחולין בלבד או גם ממעשר נאמר "וְ חַּ גֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּה'", ללמד, שאפילו מי שיש לו בשר הרבה, מצווה עליו להביא קרבן שלמים לכבוד החג, והוא נקרא שלמי חגיגה. ומאחר שקרבן זה הוא חובה, הכל מודים שיש להביאו מהחולין , שהרי כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. וכן למדו מהכתוב "וְּ עָׁ שִ יתָׁ חַּ ג שָׁ בֻּעֹות לַּה' אֱ ֹלקֶ יך מִ סַּ ת נִדְּ בַּ ת יָׁדְּ ך אֲ שֶ ר תִ תֵ ן כַּאֲ שֶ ר יְבָ רֶ כְ ָך ה' אֱ לקֶ יָך" )דברים ט"ז י'(. שכן "מִ סַּ ת " הוא לשון מס, 2 כמו "וַּיָשֶ ם הַּ מֶ לְֶך אֲ חַּ שְ וֵרֹוש 3 מַּ ס עַּ ל הָ אָ רֶ ץ וְ אִ יֵי הַּ יָם" )אסתר י' א'(, והוא דבר הבא מהחולין, כלומר משל הנותן, שאם לא כן אינו מס. ונחלקו חכמים אם אחר שהביא מהחולין, יכול להוסיף ולצרף ולהביא גם ממעשר שני. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ואין להקשות דתניא בפ רק אלו דברים בפסחים " לא ילין מן הבשר " לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד כו' אלמא סבירא ליה דהוי דאורייתא . ועוד אשכחן תנא התם דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד , משמע דאית ליה דאורייתא אבל פליג אאידך תנא דאמר שני ימים ולילה . ויש לומר דסבר כתנא דמתני תין פרק אלו דברים , דתנן אימתי מביאין עמו חגיגה בזמן שבא בחול בטהרה ובמועט , בזמן שבא בשבת במרובה או בטומאה אין מביאין , א ם כן משמע דלאו חובה , דפעמים לא אתיא כדקאמר רב אשי התם בגמרא . ]תוס'[ . 2 אבל "יהיו לך למס ועבדוך " וכן "ויהי למס עובד" לא מייתי, דהני לאו מעות משתמעינן אלא לשון עבדות בעלמא. ]תוס'[. 3 "אחשרש" כתיב. לדעת בית שמאי , החגיגה באה רק מן החולין בלבד. ולדעת בית הלל, רשאי לצרף ]=טופל[ ולהביאה מהחולין ומהמעשר יחד. ונחלקו חכמים באיזה אופן התירו בית הלל לצרף מעשר וחולין לשלמי חגיגה, כפי שיתבאר בעזה"י להלן. דף ח כיצד טופל מעשר וחולין לשלמי חגיגה נתבאר שלדעת בית הלל אף ששלמי חגיגה הם חובה ולכן הם באים מהחולין, רשאי להביאם מהמעשר ומהחולין יחד. ונחלקו חכמים בדבר זה. א. דעת חזקיה. טופלים בהמה לבהמה, ואין טופלים מעות למעות. כלומר, אם מביא מספר בהמות לשלמי חגיגה, כגון שבני ביתו מרובים, ולא די להם בבהמה אחת, מאחר שמביא בהמה אחת מהחולין בלבד, רשאי להביא שאר בהמות ממעשר שני. ואף על פי שכל הבאות ביום ראשון שם חגיגה עליהן, כבר יצא ידי חובה בראשונה מן החולין. אבל לא יביא בהמה אחת גדולה במעות חולין ומעות מעשר יחד, כי בהמה אחת צריכה להיות כולה מהחולין.
34 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ח פרק ראשון הכל חייבין ושנינו ברייתא כדברי חזקיה, שאף שהכתוב "מִ סַּ ת", מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, דעת בית הלל, שכל זה באכילה ראשונה, אבל באכילה שניה, כלומר בהמה שניה, אף ביום הראשון, ומביאה לשם חגיגה, רשאי להביא אף ממעשר שני. ובית שמאי חולקים ואומרים שגם בהמה שניה שמביא לשם חגיגה, יביא מהחולין. וגם לבית הלל, דווקא ממעשר שני מביא שלמי חגיגה, אבל ממעשר בהמה לא, שמא יבוא לעשר ביום טוב, ואסור לעשר ביום טוב, משום שאותו אדם שמעשר צובע את היוצא עשירי כדי 1 לסמנו . ב. דעת רבי יוחנן . טופלים מעות למעות, ואין טופלים מעות לבהמה. כלומר, כל בהמה שמביא, צריך לקנותה מחולין שלו, ורשאי להוסיף לחולין הללו גם מעות מעשר שני, ולקנותה מהחולין ומהמעשר. אבל לא יקנה בהמה אחת כולה מהמעשר, אף אם קנה בהמה אחרת כולה מהחולין. ושנינו ברייתא כדברי רבי יוחנן , שאף שהכתוב "מִ סַּ ת", מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין 2 , ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 הקשה הר"ר אלחנן תיפוק ליה דאין מקדישין ביום טוב ... ויש לומר דשאני הכא דקדושה ועומדת כיון דחייב מן התורה לקדשו ... הלכך לא שייך ביה שום איסור. והר"י תירץ דצביעה דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הלכך גזרו בה אבל מקדיש דלא הוי רק דרבנן לא גזור ... ורבי אלחנן היה רוצה לתרץ דלהקדיש לא קאמר דהא אמרינן בפרק שואל מקדיש אדם חגיגתו ביום טוב ופסחו בשבת, א ם כן הכא נמי כיון דנפיק בה ידי שלמי שמחה מצי להקדיש . אך אין הר"י מודה לו כיון דלא אתי עיקר משום שלמי שמחה, דאם לא כן בדין דנדרים ונדבות נמי ליקדשן כיון דנפיק משום שמחה. ]תוס'[ . 2 ובשילהי פרק התודה מפקינן ליה מקרא אחרינא וגם בפרק דם החטאת . ויש לומר דהכא איצטריך, דסלקא דעתך אמינא כיון דכתיב "אשר יברכך " לטפלה דמעשר אימא כולי נמי לייתי מן המעשר. ]תוס'[. 3 לשון הברייתא, "מנין שאם רצה לערב מערב", אלא שעל כרחך הכוונה לעירוב מעות, כי אין לשון עירוב נופל אלא במעות , שקנה בהן בהמה, אבל שתי בהמות, זו ניכרת לעצמה וזו ניכרת לעצמה . ]עי' רש"י[. 4 מיהו בירושלמי מפקינן ליה דכתיב " מסת" וכתיב "לא תוכל שאתו" מה להלן מן המעשר כו'. ר' אליעזר אמר נאמר כאן "שמחה" ונאמר להלן " שמחה " מה להלן מעשר אף כאן מעשר. רבי עולא בר ישמעאל נאמר כאן " מסת " ונאמר להלן "ותרב משאת " מה להלן אחת עיקר והשאר טפל אף כאן. ]תוס' [. אם רצה לערב מעות מעשר עם מעות חולין 3 רשאי לערב . שנאמר, "כַּאֲ שֶ ר יְבָ רֶ כְ ָך ה' אֱ לקֶ יָך", כלומר תוכל לתת לחגיגה מכל מה שבירך אותך, אף מהמעשר וזאת על ידי עירוב . 4 מעות מעשר עם מעות חולין ו בסוגיה הבאה מבואר, שדעת רב חסדא כדעת רבי יוחנן , שטופלים מעות למעות, ולא בהמה לבהמה. ג. דעת רב ששת. ניתן לעשות כך, וניתן לעשות כך, כלומר טופלים גם מעות למעות וגם בהמה לבהמה. ומה ששנינו בברייתא המסייעת את חזקיה אכילה ראשונה מהחולין, אין הכוונה בהמה ראשונה כולה מהחולין, אלא שיעור אכילה ראשונה שבה, כלומר לקנות בהמה ראשונה מביא מעות חולין כשיעור אכילה אחת ומצרף להם מעות מעשר שני, ובכל אלו קונה בהמה אחת, ושאר בהמות קונה ממעשר בלבד. דברים שיוצאים בהם ידי שמחה שלמי שמחה אינם חובה, כלומר אין חייבים להביא שלמים לצורך שמחת הרגל, וכל שיש
35 דף ח מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין בידו בשר של קרבנות לאכלו לשובע, לשמוח באכילתו ברגל, יוצא בו ידי חובת שמחת הרגל. שנאמר, "וְ שָ מַּ חְ תָ בְ חַּ גֶָך אַּ תָ ה ּובִ נְָך ּובִ תֶ ָך וְ עַּ בְ דְ ָך וַּאֲ מָ תֶ ָך וְ הַּ לֵוִ י וְ הַּ גֵר וְ הַּ יָתֹום וְ הָ אַּ לְמָ נָה אֲ שֶ ר בִ שְ עָ רֶ יָך" )דברים ט"ז י"ד(, לרבות כל מיני שמחות לשמחה, וכל בשר בהמה של קרבן שיש לו לשמוח בו, יש בו שמחה. ולפיכך, אם יש בידו שלמים שכבר נדר ונדב, יוצא בהם ידי שמחת הרגל, ואינו צריך להביא שלמים מיוחדים מהחולין לשם שלמי שמחה. וכמו כן אם יש בידו מעשר בהמה, יוצא בו ידי שמחת הרגל, ואינו צריך להביא שלמים מיוחדים מהחולין לשם שלמי שמחה. אמנם במעשר בהמה יוצא רק במועד ולא ביום טוב, אף לדעת בית הלל, ששלמי שמחה קרבים ביום טוב. והטעם לכך, שמא יבוא לעשר ביום טוב, ואסור לעשר ביום טוב, משום שהמעשר צובע את היוצא עשירי. ומאחר ששלמי שמחה אינם חובה, אם יש בידו מעות מעשר שני, קונה בהם שלמים, ויוצא בהם ידי שמחת הרגל, ואינו צריך לקנות שלמים מיוחדים ממעות חולין לשם שלמי שמחה. דברים נוספים שכהנים יוצאים בהם ידי שמחה נתבאר, שכל שיש בידו בשר של קרבנות לשמוח באכילתו ברגל, יוצא בו ידי חובת שמחת הרגל. ומהטעם הזה, כהנים יוצאים ידי שמחת הרגל גם בחלק הניתן להם מקרבנות ישראל, כגון בבשר חטאות, ואשמות, ובכור. וכן בחזה ושוק ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ורש"י בדף ז' פירש, שאין שובע אלא בבשר בהמה, והשמחה צריכה להיות באכילה לשובע. הניתן להם מהשלמים. אין יוצאים ידי חובת שמחה בעופות ומנחות דווקא בבשר קרבנות בהמה יוצאים ידי חובת שמחה, אבל אין הכהנים יוצאים ידי חובת שמחה בחלק הניתן להם מחטאת העוף, או מהמנחות. בברייתא למדו זאת מהכתוב "וְּ שָׁ מַּ חְּ תָׁ בְּ חַּ ּגֶך", המקיש שמחה לחגיגה, ללמד, שאין שמחה אלא בדבר שהחגיגה באה ממנו , והוא בהמה. שנאמר בחגיגה "וְ ל ֹא יָלִין חֵ לֶב חַּ גִ י עַּ ד בֹקֶ ר" )שמות כ"ג י"ח(, וזו בהמה שיש לה חלב. ורב אשי למד זאת מהכתוב "וְּ שָׁ מַּ חְּ תָׁ " בלבד, המלמד שיש לצאת בדברים שיש בהם שמחה, והם בשר בהמה, ולא בשר עוף או מנחות שאין 1 בהם שמחה . והכתוב "בְ חַּ גֶָך" בא ללמד, שאין נושאים נשים במועד, כדרשת רב להלן. אין נושאים נשים במועד אמר רב דניאל בר קטינא אמר רב, מניין שאין נושאים נשים במועד, שנאמר, " וְּ שָׁ מַּ חְּ תָׁ בְּ חַּ ּגֶך", ולא באשתך. עולות ראיה לפי הנכסים ושלמי חגיגה לפי האוכלים א. מי שיש לו אוכלים כלומר בני בית מרובים, ונכסים מועטים, מביא שלמי חגיגה מרובים כפי צורך האוכלים, ומאחר שנכסיו מועטים, טופל מעות מעשר ומעות חולין, או בהמה לבהמה, או זה
36 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ט פרק ראשון הכל חייבין וגם זה, ועולות ראיה מועטות. ב. מי שיש לו נכסים מרובים, ואוכלים מועטים, מביא עולות ראיה מרובות, ושלמי חגיגה מועטים. ג. מי שיש לו אוכלים מועטים ונכסים מועטים על זה אמרו, הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. ד. מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מרובים, על זה נאמר "אִ יש כְּ מַּ תְּ נַּת יָׁדֹו כְּ בִ רְּ כַּת ה' אֱ ֹלקֶ יך אֲ שֶ ר נָׁתַּ ן לְָׁך" )דברים ט"ז י"ז(. הפריש בהמות לחגיגה ולא הקריב כולן ביום הראשון נאמר בענין קרבן חגיגה, "וְ חַּ גֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּה'", "אֹתֹו" מיעוט הוא, ללמד, שאין מביאים חגיגה אלא יום אחד ולא יותר. ומי שלא הביא ביום הראשון כלל, יכול להביא גם ביום אחר משבעת ימי הרגל, ובלבד שיחגוג יום אחד ולא יותר. ואם הפריש מספר בהמות, ופירש שכולן לצורך חגיגת יום ראשון , ולא הספיק להקריב את כולן באותו יום, מקריב את הנותרות למחר, ואינו נחשב כחוגג שני ימים, כי כולן חגיגת יום ראשון הן, ומקריבן ביום שני כתשלומים לראשון בלבד. והוא הדין אם לא פירש שכולן לצורך חגיגת יום ראשון, אבל היה עוסק בהקרבתן , ונגמר היום, ולכן לא הספיק להקריבן , הדבר מוכיח שליום ראשון הפריש את כולן, וכולן חגיגת יום ראשון ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 ור בינו חננאל פירש בענין אחר ... הפריש סתם והקריב ויש לו שהות ביום לשחוט השאר וגם יש לו אוכלים ולא שחטן, שיורי שיירינהו, ונעשו כנדרים ונדבות שלא מחמת יום טוב, שאין קריבין ביום טוב אחרון, פירש שאלו הנשארים יקריבם ביום טוב אחרון, מותר . ]תוס'[ . הן, ומקריב את הנותרות למחרת כתשלומים של ראשון. והוא הדין אם לא היה עוסק בהקרבתן , אבל במה שכבר הקריב, היה די והותר לאכילתו ואכילת בני ביתו להיום, שמסתבר שלכן הניח מלהקריב, כי לא היה לו את מי להאכיל בנותר, ולא משום שמתחילה נתכוון שיהיו אלו חגיגת מחר, ובאמת כוונתו היתה שיהיו הכל חגיגת יום ראשון, ולכן מקריב הנותרות למחר, כתשלומים של ראשון. אבל אם היה לו שהות ביום להקריב הנותרות ולהאכילן לבני ביתו , ולא הקריבן , ניכר שמתחילה הפרישן להקריבן ביום שני, ומאחר שאין חגיגה שני ימים , אם יקריב ביום שני, עובר בבל תוסיף, ולכן אינו מקריב את הנותרות. וכל שכן אם פירש מתחילה, שמפריש מקצת לחגיגת יום ראשון , ומקצת לחגיגת יום שני, שאינו מקריב את אותן שהפריש והניח ליום . 1 שני דף ט זמן החגיגה נתבאר, שמצווה להביא ברגל קרבן שלמי חגיגה. וכמו כן נתבאר, שלכתחילה יש להביא את החגיגה ביום הראשון של הרגל. ו מי שלא הביא ביום הראשון , מביא באחד משאר ימים, ואפילו ביום טוב אחרון של חג הסוכות. וזהו
37 דף ט מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין ששנינו, מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג. מנין שאם לא הביא חגיגה מביא גם ביו ם טוב אחרון בהמשך יתבאר בעזה"י, מנין שכל ימות הרגל ראויים להבאת החגיגה, אם עדיין לא הביא. וסברא פשוטה היא, שיום טוב אחרון של פסח בכלל ימות הרגל לענין זה, שהרי הוא אחד מימות הרגל, ואינו חלוק משאר ימות הרגל, ואם כן אם לא הביא את החגיגה עד יום טוב אחרון מביא בו ביום. ו היה מקום לומר, שיום טוב אחרון של סוכות לא יהא ראוי להבאת חגיגה של סוכות, שהרי הוא חלוק משאר ימות הרגל לענין פז"ר . 1 קש"ב ומכל מקום מבואר במשנתנו , שלענין הבאת החגיגה, גם יום טוב אחרון של חג הסוכות בכלל הימים הראויים להבאת החגיגה. ואמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, שהדבר למד בגזרה שווה. שכן יום שביעי של פסח נקרא עצרת, שנאמר בפרשת כל הבכור, "שֵ שֶ ת יָמִ ים ת ֹאכַּל מַּ ּצֹות ּובַּ יֹום הַּ שְ בִ יעִ י עֲצֶ רֶ ת לַּ ה' אֱ לקֶ יָך ל ֹא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פייס. שביום שמיני עצרת היו הכהנים מפייסים פייס בפני עצמו, מי יזכה להקריב את קרבנות היום ולא היו נמשכים אחר ימות החג. זמן. שביום שמיני עצרת היו מברכים, "שהחיינו", ואינו כאחד מימי חג הסוכות, שמברכים בהם פעם אחת. רגל. ששמיני עצרת יש לו שם לעצמו, שאינו נקרא חג הסוכות אלא שמיני עצרת. קרבן. שאין קרבנו שווה לקרבנות חג הסוכות, שבכולם יש הרבה פרים ושני אילים וארבעה עשר כבשים. וביום זה, פר אחד, איל אחד, ושבעה כבשים. שיר. שאין שירו דומה לשיר שאר ימות חג הסוכות. שבכל ימי חג הסוכות השיר הוא מעניין מתנות עניים. ושיר של יום שמיני אינו מעניין זה. ברכה. שהיו מברכים את המלך, זכר לחנוכת הבית. ]מתוך בקיצור למסכת ראש השנה דף ה[ . 2 ובירושלמי יליף לה רבי יוחנן בשם ר בי ישמעאל נאמר "חמשה עשר " בפסח ונאמר "חמשה עשר" בחג מה להלן יום טוב אחרון תשלומין לראשון אף כאן יום טוב אחרון תשלומין לראשון. ותו ליכא למיפרך כדפריך בהש"ס שלנו דהא גזרה שוה גמורה כדילפינן מינה בסוכה בפ רק הישן. ][ ועוד יהודה בר ספרא בשם רבי אושעיא דריש התם ... " וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים " צא מהן שבת שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת ומה ת למוד לומר " תחגוהו" לרבות יום טוב האחרון לתשלומין לראשון . ]תוס'[ . תַּ עֲשֶ ה מְ לָאכָה " )דברים ט"ז ח'(. וכמו כן יום שמיני של סוכות נקרא עצרת, שנאמר, "שִ בְ עַּ ת יָמִ ים תַּ קְ רִ יבּו אִ שֶ ה לַּה' בַּ יֹום הַּ שְ מִ ינִי מִ קְ רָ א קֹדֶ ש יִהְ יֶה לָכֶם וְ הִ קְ רַּ בְ תֶ ם אִ שֶ ה לַּה' עֲצֶ רֶ ת הִ וא כָל מְ לֶאכֶת עֲבֹדָ ה ל ֹא תַּ עֲשּו" )ויקרא כ"ג ל"ו(. ומעתה, כשם שעצרת של פסח הוא אחד מימי תשלומים של קרבן חגיגה של פסח, כך עצרת של סוכות, הוא אחד מימי . תשלומים של קרבן חגיגה של חג הסוכות2 וגזרה שווה זו מופנית היא, כלומר המילה שנכתבה ללמוד ממנה גזרה שווה, נכתבה לצורך גזרה שווה בלבד, ולא לצורך אחר. שהרי כדי ללמד שיהיו עצורים ממלאכה ביום טוב אחרון, כבר נאמר "ל ֹא תַּ עֲשֶ ה מְ לָאכָה". ואם כן המילה "עֲצֶ רֶ ת", פנויה, ללמד גזרה שווה, ולכן אין להשיב עליה. אמנם אם לא היתה המילה הזו פנויה לכך, היה לנו להשיב על הגזרה שווה, שכן כלל בידינו, כל גזרה שווה שהיא מופנית, אין משיבים עליה, וכל שאינה מופנית, יכולים להשיב עליה ולדחותה. וכמו כן בזה, אם לא היתה הגזרה שווה מופנית, היינו משיבים עליה ואומרים, שאין ללמוד עצרת של סוכות מעצרת של פסח, שזו חלוקה מימים שלפניה, וזו אינה חלוקה.
38 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ט פרק ראשון הכל חייבין ובברייתא למדו ענין זה, שמביאים חגיגה אף ביום טוב אחרון של חג הסוכות , מהכתובים. שכך שנינו בברייתא, נאמר, "וְּ חַּ ּגֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּה' שִ בְּ עַּ ת יָׁמִ ים בַּ שָ נָה חֻ קַּ ת עֹולָם לְדֹרֹתֵ יכֶם בַּ חֹדֶ ש הַּ שְ בִ יעִ י תָ חֹגּו אֹתֹו" )ויקרא כ"ג מ"א( . אי אפשר לומר שתהא החגיגה כל שבעה , שהרי נאמר "וְּ חַּ ּגֹתֶ ם אֹתֹו " ומשמע יום אחד בלבד. ואם כן למה נאמר "שִ בְּ עַּ ת יָׁמִ ים"? לומר לך, שכל שבעה ימים ראויים להבאתה, אם לא הביא קודם לכן . ומנין שאם לא הביא עד יום טוב אחרון, שמביא אף ביום טוב אחרון? שנאמר " בַּ חֹדֶ ש הַּ שְּ בִ יעִ י תָׁ חֹּגּו אֹתֹו", לומר לך, כל ימי חג האמור בחודש השביעי בכלל תשלומי חגיגה, ואפילו יום טוב אחרון . ודווקא ימי החג, אבל לא כל ימי החודש שאחר החג, כי נאמר "תָ חֹגּו אֹתֹו ", למעט ימים שאחר החג. כיצד כל ימות הרגל תשלומים לחגיגה נתבאר שמי שלא הביא שלמי חגיגה ביום טוב ראשון מביא גם בשאר ימים שכולם ראויים לכך. ונחלקו חכמים בדבר. לדעת רבי יוחנן , כל ימות הרגל הן תשלומים ליום ראשון . כלומר, חיוב חגיגה הוא ביום ראשון של רגל, שעליו נאמר "וְ חַּ גֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּה'", אלא שאם לא הביא בו ביום, מביא בשאר ימים תחת היום הראשון. ולפי זה, רק מי שהיה חייב ביום הראשון, ולא הביא, מביא גם בשאר ימים. אבל מי שהיה פטור ביום הראשון , כגון שהיה חיגר הפטור מראיה, אף אם נרפא אחר כך בשאר ימות ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 וההיא דלקמן דילפינן תשלומין לחג השבועות מחג המצות כל שבעה לא מסתבר למימר תשלומין זה לזה כיון דחול גמור הוא . ]תוס'[. הרגל, אינו מביא חגיגה, שמעולם לא בא לכלל חיוב חגיגה. ולדעת רבי אושעיא, כל ימות הרגל הן תשלומים זה לזה. כלומר, חיוב חגיגה בא בכל אחד ימות הרגל, שבכל יום מימות הרגל, אם עדיין לא הביא חגיגה בימים הקודמים, מוטל עליו עתה להביא חגיגה. ולפי זה, גם מי שהיה פטור ביום הראשון , כגון שהיה חיגר הפטור מראיה, אם נרפא אחר כך בשאר ימות הרגל, מביא חגיגה, שבאותו יום . 1 שנרפא בא לכלל חיוב חגיגה קרבנות נזירות על טומאה שניה נזיר שנטמא במת, נטהר כדרך כל הטמאים, על ידי הזאת מי חטאת ביום השלישי וביום השביעי, וטובל ביום השביעי. ובנוסף, כדי לחזור ולמנות את נזירותו, עליו לגלח את ראשו ביום השביעי. וביום השמיני מביא קרבנות נזיר טמא, שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה, וכבש לאשם, וחוזר ומונה נזירותו מתחילה. ואם שוב נטמא במת ביום השביעי לטומאה ראשונה, מאחר שעדיין לא נתחייב בקרבנות מחמת טומאה ראשונה, שהרי לא הגיע ליום שמיני בטהרה, כשיחזור על סדר הטהרה ביום השמיני של סדר שני, יביא קרבנות פעם אחת, ודיו . ואם נטמא שוב ביום השמיני לטומאה ראשונה, מאחר שכבר נתחייב בקרבנות מחמת טומאה ראשונה, כשיטהר מטומאה שניה, יביא
39 דף ט מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין על כך קרבנות אחרים, ולא די לו בקרבנות שיביא מחמת טומאה ראשונה. ונחלקו חכמים מה הדין כשנטמא פעם שניה בליל שמיני לטומאה ראשונה. לדעת חזקיה, מאחר שאינו מתחייב בהבאת הקרבנות עד שיאיר היום השמיני, כשנטמא בליל שמיני, הרי הוא כמי שנטמא טומאה שניה ביום שביעי לטומאה ראשונה, ודיו בהבאת קרבנות פעם אחת. ולדעת רבי יוחנן , מאחר שבליל שמיני כבר טהר מטומאתו לגמרי, ונתחייב בקרבנות, אף על פי שאינו יכול להביאם עד הבוקר, הרי הוא כמי שנטמא ביום שמיני לטומאה ראשונה, ולכן עליו להביא קרבנות בפני עצמן על טומאה ראשונה וקרבנות בפני עצמן על טומאה שניה. החילוק בין נזיר טמא בליל שמיני לבין שאר דחוים נתבאר , שלדעת רבי יוחנן , נזיר טמא שנטהר , תחילת זמן חיובו בקרבנות נזירותו , בליל שמיני , ואף על פי שבאותו זמן אינו יכול להקריב , כי לילה אינו ראוי להקרבה, כשיגיע היום שהוא הזמן הראוי להקרבה , יקריב , ואין אומרים , מאחר שבתחילת זמן חיובו , כלומר בליל שמיני, לא היה ראוי להקריב, שוב לא יקריב . ואין זה דומה לחיוב קרבן ראיה, שלדעת רבי יוחנן , מי שביום ראשון היה חיגר ואחר כך נרפא, מאחר שבתחילת זמן החיוב היה פטור, שוב אינו מתחייב. רבי ירמיה אמר , שהסיבה לכך שנזיר טמא מביא ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 לא זכיתי להבין זאת, הלא הנזיר בליל שמיני, אינו דחוי מחמת טומאה, שהרי כבר נטהר, ודחייתו מחמת לילה היא. ויל"ע בדבר. קרבנותיו אף על פי שבתחילת זמן חיובו היה 1 פטור מהקרבה, כי דחיה מחמת טומאה שונה משאר דחיות , ואף על פי שבתחילת זמן החיוב היה פטור , לאחר מכן מתחייב . שכן מצינו בקרבן פסח , שהטמא בשעת הקרבתו, אף על פי שפטור הוא מחמת טומאתו, מקריב פסח שני . ו רב פפא הקשה על הדברים הללו , כי ניתן לאומרם רק לדעת האומרים שפסח שני הוא תשלומים לראשון, שאף על פי שבתחילת זמן החיוב היה טמא, לאחר מכן כשנטהר מתחייב. אבל לדעת האומרים שפסח שני הוא רגל בפני עצמו , ואינו תשלומים לראשון, הטמא שנטהר מתחייב בו, מחמת שבתחילת זמן חיובו היה טהור, ואין להביא ממנו ראיה, שהדחוי מחמת טומאה מתחייב כשנטהר. ורב פפא אמר, שהסיבה לכך שנזיר טמא מביא קרבנותיו אף על פי שבתחילת זמן חיובו לא היה ראוי להביא קרבנותיו , כי מה שאינו מביא קרבנות בלילה אינו נחשב דחוי, אלא שהלילה מעכבו מלהביא ]=לילה אינו מחוסר זמן[ אבל יש כאן חיוב כבר בלילה, ואין זה דומה לחיגר ביום ראשון שהוא פטור ממש. זב שנטהר וחזר ונטמא קודם שהביא קרבנות ראשונים זב שראה שלוש ראיות של טומאה, סופר שבעה ימים נקיים מטומאה, וטובל, ולמחרת מביא קרבנות טהרה של זב. ולדברי הכל, אם ראה שוב זיבה בתוך שבעה ימים אפילו ראה רק ראיה אחת, סתר את ספירתו , ו עליו לחזור ולמנות מתחילה שבעה
40 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף ט פרק ראשון הכל חייבין ימים נקיים. וכל שלא מנה שבעה ימים, הכל טומאה אחת, שבסופה, כשימנה שבעה נקיים, יביא קרבנות פעם אחת, ודיו . וכמו כן לדברי הכל, אם לאחר שנטהר בשבעה ימים נקיים וטבילה, והגיע יום שמיני, ראה שוב שלוש ראיות, אף על פי שעדיין לא הביא קרבנות טומאה ראשונה, ראיות אחרונות טומאה אחרת היא, וכשיטהר ממנה יביא עליה קרבנות בפני עצמה. ולדעת רבי יוחנן , לילה אינו נחשב מחוסר זמן , ולכן משיגיע ליל שמיני דינו כן . ואם ראה בו שלוש ראיות, הרי הוא כמי שראה שלוש ראיות ביום שמיני, ומביא קרבנות על כל טומאה בפני עצמה. ו לדעת החולקים על רבי יוחנן , ואומרים, שלילה מחוסר זמן , אם ראה הזב שלוש ראיות בליל שמיני, הרי הוא כמי שראה בתוך שבעה, שעדיין לא נתחייב קרבנות על טומאה ראשונה, ולכן כשיטהר מטומאה שניה, יביא קרבנות פעם אחת על הכל, ודיו. והוא הדין אם ראה בליל שמיני שתי ראיות, וראיה שלישית ביום שמיני, מאחר שהחלה טומאת זיבתו בליל שמיני, הרי הוא כמי שהחלה טומאתו בתוך שבעה, וכשיטהר, מביא קרבנות פעם אחת, ודיו. ו אם בליל שמיני ראה ראיה אחת בלבד, וביום שמיני ראה שתי ראיות, זה אינו נחשב כמי שהחלה טומאתו בתוך שבעה, כי ראיה אחת אינה נידונית כזיבה אלא כקרי, ואם כן, רק ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 יש מפרשים שגר היה, והיינו בן אברהם ושרה שנתוסף ה"א בשמן. וכן בג בג דכולה הגמרא עולה ה'. ]תוס'[ . 2 אתיא כמאן דאמר תפלת ערבית חובה. ואפילו למאן דאמר רשות, בחנם אין לנו לבטלה אם לא על ידי אונס קצת ... וההיא דשבת אי שרא ליה הימייניה לא מטרחינן ליה וכן בירושלמי אי עלה למטתו לא ירד היינו אונס קצת. ולא כפירוש ה לכות גדולות שפירשו דאף למאן דאמר רשות , אי שויה עליה חובה הויא כחובה. והא ליתא , דמי לא עסקינן בהכי שכבר התפלל בשאר לילות . ]תוס'[. בראיה שניה חזר לזיבתו, ודבר זה ארע רק ביום שמיני. ולכן כשיטהר, מביא קרבנות בפני עצמן על טומאה ראשונה, וקרבנות בפני עצמן על טומאה שניה. מְּ עֻּּוָׁת ל ֹא יּוכַּל לִתְּ קֹן נאמר, " מְ עֻּוָת לֹא יּוכַּל לִתְ קֹן וְ חֶ סְ רֹון לֹא יּוכַּל לְ הִ מָ נֹות " ) קהלת א' ט"ו( , לומר שפעמים אין תקנה לדבר שקלקל ונחלקו חכמים במה הדברים אמורים. א. מי שביטל מצווה. במשנתנו מבואר, שמי שלא הביא קרבן חגיגה כל ימות הרגל, שוב לא יוכל להביאו, ואין לו תקנה. ועל כגון זה נאמר, "מְ עֻּוָת ל ֹא יּוכַּל לִתְ קֹן וְ חֶ סְ רֹון ל ֹא יּוכַּל לְהִ מָ נֹות" )קהלת א' ט"ו(. 1 ובר הי הי אמר להלל, שאין ללמוד דבר זה מסוף הכתוב, "וְ חֶ סְ רֹון ל ֹא יּוכַּל לְהִ מָ נֹות", שכן אם כוונת הכתוב לזה שנחסר מצווה, היה לו לומר "וְ חֶ סְ רֹון ל ֹא יּוכַּל לְהִ מָ לְ אֹות", שלא ימלא מה שנחסר. אלא סוף הכתוב בא ללמד דבר אחר, כפי שיתבאר בעזה"י להלן. ומתחילת הכתוב "מְ עֻּוָת ל ֹא יּוכַּל לִתְ קֹן", יש ללמוד את הדבר זה שמי שהפסיד מצווה שעברה, לא יוכל לתקן הדבר. כגון שלא הביא חגיגתו כל ימות הרגל. וכגון זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית. או שביטל תפלה של שחרית . או תפלה של ערבית2
41 דף ט מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין ב. החוטא שאינו יכול לתקן חטאו . לדברי רבי שמעון בן מנסיא, המעוות שאינו יכול להיתקן, הוא החוטא שאין תקנה למה שעשה. ואין זה גנב או גזלן, שיכולים לתקן את מעשיהם בהחזרת הגזלה, אלא כגון הבא על הערווה והוליד ממנה וולד, שהוא ממזר, ואי אפשר להשיב הדבר. וכן הבא על אשת איש לרצונה או הבא על אשת כהן אף באונס, שבשני האופנים הללו הוא אף בלא וולד, ואי אוסר את האשה על בעלה1 אפשר להשיב הדבר. ולכן אין לו תקנה, ואין עוונותיו נמחקים בתשובה. ג. תלמיד חכם הפורש מהתורה . לדברי רבי שמעון בן יוחי, אין נקרא מעוות ]=מקולקל[, אלא זה שמתחילה היה מתוקן ועתה נתקלקל , וזהו תלמיד חכם הפורש מהתורה. וכן הוא הדרך, שאין אומרים בקרו גמל או חזיר לבדקו אם ראוי להקרבה, שהם מקולקלים מתחילתם, אלא אומרים בקרו טלה, לראות אם ראוי להקרבה, שמא נפל בו מום ונתקלקל. ו אמר רבי יהודה בן לקיש , כל תלמיד חכם שפירש מן התורה , עליו הכתוב אומר , " כְ צִ פֹור נֹודֶ דֶ ת מִ ן קִ נָּה כֵן אִ יש נֹודֵ ד מִ מְ קֹומֹו " ) משלי כ"ז ח'(, ואומר , " כֹה אָ מַּ ר ה' מַּ ה מָׁ צְּ אּו אֲ בֹותֵ יכֶם בִ י עָׁ וֶל כִ י רָׁ חֲ קּו מֵ עָׁ לָׁי וַּיֵלְכּו אַּ חֲ רֵ י הַּ הֶ בֶ ל וַּיֶהְ בָ לּו " ) ירמיהו ב' ה'(. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 הבא על אשת כהן אפילו באונס, אסורה לבעלה, שנאמר "והיא לא נתפשה ", אסורה, הא נתפשה, כלומר באונס, מותרת, ואי זו, זו אשת ישראל, ומדכתיב "היא", מיעוטא הוי, לומר, יש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה אסורה, ואי זו, זו אשת כהן. ]עי' רש"י[. "וְּ חֶ סְּ רֹון ל ֹא יּוכַּל לְּהִ מָׁ נֹות" לדברי בר הי הי, סוף הכתוב הנזכר לעיל, "וְ חֶ סְ רֹון ל ֹא יּוכַּל לְהִ מָ נֹות ", מלמד על זה שנמנו חבריו לדבר מצווה, ולא נמנה עימהם, שמאחר שנחסר ממניינם, שוב לא ימנה עימהם, ואין לו תקנה. וְּ שַּ בְּ תֶ ם ּורְּ אִ יתֶ ם ... בֵ ין עֹבֵ ד אֱ ֹל קִ ים לַּאֲ שֶ ר לֹא עֲבָׁדֹו נאמר, "וְ שַּ בְ תֶ ם ּורְ אִ יתֶ ם בֵ ין צַּ דִ יק לְרָ שָ ע בֵ ין עֹבֵ ד אֱ לקִ ים לַּאֲ שֶ ר ל ֹא עֲבָ דֹו" )מלאכי ג' י"ח(. ובר הי הי שאל את הלל, הפסוק הזה יש בו כפילות, שהרי לכאורה הצדיק הוא עובד אלקים, והרשע הוא זה שלא עבדו. והשיב לו הלל שאין כאן כפילות, תחילה אמר הכתוב שיראו את ההבדל בין צדיק לרשע. ולאחר מכן אמר, שבין הצדיקים עצמם גם כן יראו הבדל, בין עובד אלקים , לזה שלא עבדו , ששניהם צדיקים גמורים הם, אבל לא עבדוהו בשווה. עובד אלקים הוא זה ששנה פרקו מאה ואחת פעמים, וזה שלא עבדו כמותו, הוא זה ששנה פרקו מאה פעמים. חזר בר הי הי והקשה, וכי משום שחיסר פעם אחת נקרא זה, שלא עבדו. השיב לו הלל, כן, צא ולמד משוק של חמרים, לעשר פרסאות ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד, שכבר נהגו כן, ואם תאמר לו לילך פרסה אחת יותר, ידרוש ממך שני זוזים.
42 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף י פרק ראשון הכל חייבין נאה עניות לישראל אליהו אמר לפני בר הי הי או לרבי אליעזר את הכתוב, "הִ נֵה צְּ רַּ פְּ תִ יך וְּ ל ֹא בְּ כָׁסֶ ף, בְּ חַּ רְּ תִ יך בְּ כּור עֹנִי" ) ישעיהו מ"ח י'(. כלומר כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא זקקתי אתכם בכור שמזקקים בו כסף על ידי אש אלא על ידי עוני. ואמר, מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. ו אמר שמואל או רב יוסף, זהו שאומרים בני האדם יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא, כלומר, נאה עניות לישראל כמו רצועה אדומה לסוס לבן. דף י "וְּ לַּיֹוצֵ א וְּ לַּבָׁ א אֵ ין שָׁ לֹום" נאמר, "כִ י לִפְ נֵי הַּ יָמִ ים הָ הֵ ם שְ כַּר הָ אָ דָ ם ל ֹא נִהְ יָה ּושְ כַּר הַּ בְ הֵ מָ ה אֵ ינֶנָה וְ לַּיֹוצֵ א וְ לַּבָ א אֵ ין שָ לֹום מִ ן הַּ ּצָ ר וַּאֲ שַּ לַּח אֶ ת כָל הָ אָ דָ ם אִ יש בְ רֵ עֵ הּו" )זכריה ח' י'(. וחכמים דרשו את הכתוב הזה על היוצא מן התורה לדברים אחרים, שאין לו שלום. לדברי רב, הכתוב הזה מלמד, שכיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא, שוב אין לו שלום, שאין הוראה מדבר מקרא, שהמשנה מפרשת סתימת התורה. ו לדברי שמואל , זה הפורש מתלמוד למשנה . ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 כן פירש רש"י משום מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק וחשוך. ומיהו אפילו איפכא יש לומר והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה . ]עי' תוס' [. שהתלמוד הוא שימוש החכמים שה ם מדקדקי ם ליתן טעם משניות, להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה, לאיסור ולהיתר . ואם יצא מתלמוד ונתן עסקו לגרסת המשניות בלבד, שוב אין לו שלום בדבר הוראה, שאין הוראה נכונה בדבר משנה, שכמה משניות יש שאין דבריהן מכווני ם, ותירצום בני התלמוד , " הכא במאי עסקינן " , " חסורי מחסרא " , " הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו ". ו לדברי רבי יוחנן , אפילו מתלמוד לתלמוד. מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק, כמו שאמרו ב מסכת סנהדרין, "בְ מַּ חֲ שַּ כִ ים הֹושִ יבַּ נִי כְ מֵ תֵ י עֹולָם" )איכה ג' ו'( זו התלמוד של 1 בבל . מקור דין התרת נדרים א. לדעת משנתנו , היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו . כלומר, מה שאמרו חכמים, שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין כדאי לסמוך עליו , אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה. ולדעת הרבה חכמים, יש להתרת נדרים סמך מהמקרא, וכל אחד מביא להם סמך מפסוק אחר. ב. לדעת רבי אליעזר, יש להתרת נדרים סמך מהמקרא, שכן שתי פעמים נאמר בכתוב שיש לנודר לפרש את נדרו . האחד בפרשת ערכין, " דַּ בֵ ר אֶ ל בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל וְ אָ מַּ רְ תָ אֲ לֵהֶ ם אִ יש כִ י יַּפְּ לִא נֶדֶ ר בְ עֶ רְ כְ ָך נְפָשֹת לַּה'" )ויקרא כ"ז ב'(. והשני בפרשת נדרים, "דַּ בֵ ר אֶ ל בְ נֵי יִשְ רָ אֵ ל וְ אָ מַּ רְ תָ
43 דף י מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין אֲ לֵהֶ ם אִ יש אֹו אִ שָ ה כִ י יַּפְּ לִא לִנְדֹר נֶדֶ ר נָזִ יר לְהַּ זִ יר לַּה'" )במדבר ו' ב'(. ולמה כפל זאת הכתוב? לומר לך , יש המפרש נדרו לאיסור , ויש המפרש נדרו להיתר , כלומר יש המפרש נדרו, ואוסר עצמו בכך, ויש החוזר ומפרש בפני חכם, אם הייתי יודע כך וכך לא הייתי נודר, ועל ידי זה בא לידי חרטה והתרת הנדר. ורבא אמר, שיש לדחות דברים אלו , כי אפשר שהסיבה שכתבה תורה "כִ י יַּפְּ לִא " שתי פעמים, ללמד את מה שאמר רבי יהודה משמו , שאין הנזירות חלה אלא 1 של רבי טרפון להפלאה. כלומר, כשיודע מתחילה אם נעשה נזיר, ולא כשתולה בדבר שיתברר אחר כך. כגון שהיו שנים יושבים, וראו אדם אחר, אמר אחד מהשנים, הריני נזיר אם אותו אדם נזיר, ואמר חבירו הריני נזיר אם אינו נזיר, אין אחד מהם נזיר, גם זה שיתברר כדבריו, כי בשעה שנזר לא ידע. ג. לדעת רבי יהושע, יש להתרת נדרים סמך מהמקרא, שנאמר "אֲ שֶ ר נִשְּ בַּ עְּ תִ י בְּ אַּ פִ י אִ ם יְבֹאּון אֶ ל מְ נּוחָ תִ י" )תהלים צ"ה י"א(. כלומר, תולה את השבועה באפו ובכעסו, לומר מחמת אפי נשבעתי, ולא מדעת מיושבת, ולכן אין זו שבועה, וחוזר אני ממנה. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 משמע דחשיב ליה פירכא מה שמצריך הכתוב לדרשה אחריתי . ואילו בפ רק קמא דמגילה גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה קאמר שמואל משום דכתיב "קיימו וקבלו" קיימו למעלה מה שקבלו למטה, וקאמר הש"ס דלית ליה פירכא. ואילו בשבת בפ רק ר בי עקיבא דרשינן מיניה קיימו מה שקבלו כבר, דקבלו התורה ברצון בימי אחשורוש . ואמר הר"י דלאו קושיא היא, דהתם מפיק לה מדשני לה בדבוריה דליכתוב קיימו וקיימו או קבלו וקבלו, אלא ודאי תרתי שמע מינה. ]תוס'[. 2 והקשה הר"ר אלחנן, דעל כרחך קרא בהכי מידריש , מדכתיב "נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי" ודרשינן מינה גבי דור המדבר שלא באו לארץ . ותירץ לו הר"י, דהאי קרא לאו בביאת ארץ משתעי אלא בחלק לעולם הבא, ומצינו תנא דאמר בחלק, דור המדבר יש להם חלק לעולם הבא א ם כן איכא למידרש והדרנא בי. ] תוס'[. 3 לאו משום דלית ליה לשמואל גמר בלבו, דהא קרא כתיב, אלא מוקי לקדשים בעזרה הוא דכתיב האי קרא, וגבי קדשים כתיב "וכל נדיב לב עולות". ושמואל מודה לה שפיר, ומקשי מינה לשמואל מהאי קרא ומשני לה ב שבועות . ][ וכי תימא ניליף מינה, משום דהוה ליה תרומה רצונו לומר תרומת מלאכת המשכן , ד כתיב ביה כל נדיב לבו, וקדשים , שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים. ]תוס'[. ומכאן, שהמוצא פתח לנדרו, לומר, לא לדעת כן נדרתי, שיקרה דבר זה שאני רואה שבא לי על ידי נדרי, מתירים לו. ורבא אמר, שיש לדחות דברים אלו , כי אין הכרח לומר שכוונת הכתוב "נִשְ בַּ עְ תִ י בְ אַּ פִ י" ולכן אני חוזר בי, שהרי אפשר שכך כוונת 2 ,ואם כן הכתוב, "נִשְּ בַּ עְּ תִ י בְּ אַּ פִ י" ולא אחזור בי אי אפשר להישאל על הנדר. ד. לדעת רבי יצחק, יש להתרת נדרים סמך מהמקרא, שנאמר בהבאת התרומה, "קְ חּו מֵ אִ תְ כֶם תְ רּומָ ה לַּה' כֹל נְּדִ יב לִבֹו יְּבִ יאֶ הָׁ אֵ ת תְ רּומַּ ת ה' זָהָ ב וָכֶסֶ ף ּונְחֹשֶ ת" )שמות ל"ה ה'(. כלומר, אם עדיין לבו נודבו, יביא, אבל אם מתחרט, יתירו לו . ורבא אמר, שיש לדחות דברים אלו , כי אפשר שבא הכתוב ללמד דבר אחר, והוא, שדי בכך שיגמור הדבר בלבו כדי שיתחייב, ואין צריך להוציאו בשפתיו , ושלא כדברי שמואל, שאמר, גמר בלבו שבועה או נדר או הקדש, צריך שיוציא 3 בשפתיו . ה. לדעת חנניה בן אחי רבי יהושע, יש להתרת נדרים סמך מהמקרא. שנאמר, "נִשְּ בַּ עְּ תִ י וָׁאֲ קַּ יֵמָׁ ה לִשְּ מֹר מִ שְּ פְּ טֵ י צִ דְּ קֶ ך" )תהלים קי"ט ק"ו( כלומר לא די במה שנשבע אלא שגם רוצה לקיים שבועתו, אבל אם מתחרט מתירים לו.
44 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף י פרק ראשון הכל חייבין ורבא אמר, שיש לדחות דברים אלו , כי אפשר שבא הכתוב ללמד דבר אחר הוא, מה שאמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעים לקיים את המצווה, כלומר מנין שמצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצווה, כדי שימהר ויזדרז לקיימה, שנאמר "נִשְ בַּ עְ תִ י וָאֲ קַּ יֵמָ ה לִשְ מֹר מִ שְ פְ טֵ י צִ דְ קֶ ָך". עד כאן דברי התנאים שהובאו בברייתא, וקושיות שהקשה עליהם רבא. ולהלן יבואו דברי רב יהודה אמר שמואל. ו . אמר רב יהודה אמר שמואל, אם הייתי שם עם החכמים המביאים סמך מהמקרא להתרת נדרים, הייתי אומר להם, שלי עדיף משלכם, והוא הכתוב "אִ יש כִ י יִדֹר נֶדֶ ר לַּה' אֹו הִ שָ בַּ ע שְ בֻעָ ה לֶאְ סֹר אִ סָ ר עַּ ל נַּפְ שֹו ל ֹא יַּחֵ ל דְּ בָׁ רֹו כְ כָל הַּ יֹצֵ א מִ פִ יו יַּעֲשֶ ה " )במדבר ל' ג'(, שיש לדרוש ממנו, הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלים לו . ואמר רבא, שדברי שמואל אלו אין להם פירכא, כלומר אין להקשות עליהם, שלא כדברי החכמים הנזכרים לעיל, שיש להקשות עליהם כפי שנתבאר. והוסיף רבא או רב נחמן בר יצחק על כך ואמר, שזהו שאומרים האנשים, טבא חדא פלפלתא חריפתא, ממלי צנא דקרי, כלומר טוב גרעין אחד של פלפל חריף, ממלא הסל דלעת, שדברי שמואל האמורא טובים מדברי כל התנאים. ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 מתוך פירוש רש"י משמע שהוא פירוש התלויין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש . וקשה למורי מאי פריך בגמרא מעילות מכתב כתיבי, ודאי כתיבי אבל יש בהן הלכות הרבה, והיינו מקרא מועט והלכות מרובות. ומיהו לפי מה שפירש רש"י תלויות ברמז, משמע דסבירא ליה דבהדיא לא כתיבי . אך גבי שבת פירש מיכתב כתיבי פי רוש טובא אזהרות כתיבי בשבת, מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין, והכי לא אפשר לי לפרש גבי מעילות . וגם משמע דבהדיא קאמר דכתיבי. ונראה להר"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשיה היא , מקרא מועט, וקאי לאהלות, ויש בהן מקרא מועט אבל ההלכות מרובות . ובכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל , א ם כן משמע דמילתא באפי נפשיה הוא . אך בתוספתא תנא , מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשערה ואין להם על מה שיסמכו מכאן היה אומר רבי יהושע צבחר בצבחר רצונו לומר מקרא מועט ותולה ברמז מועט דמשמע כדפירש רש"י, ופירש כדפרש"י על הא דקאמר מקרא מועט שברמז נתנו. ]תוס'[. 2 ה וא הדין לשאר מקלקלים דפטורין הוה מצי למימר אלא רבותא ק א משמע לן דא ף על גב דצריך לעפר מיפטר כיון דלא צריך לג ומא . ]תוס'[. הררים התלויים בשערה יש הלכות בתורה שהן כהררים התלויים בשערה, כלומר, שלא נכתב בהן בתורה שבכתב אלא מעט, ועל אותו מעט מקרא, נתלו הלכות . 1 מרובות בהלכות שבת - מלאכת מחשבת הררים התלוים בשערה עיקר מצוות שבת נכתבה בתורה במקומות הרבה, אבל יש הלכות מסוימות במצוות שבת, שאין להן אלא רמז מועט, והרי הן כהררים התלויים בשערה. ואחת מהן, היא מה שאמר רבי אבא בענין חופר גומה בבית, ואין צריך אלא לעפרה, שהוא 2 פטור . שכן, החופר גומה בקרקע הבית, אם הוא צריך לה, כגון שרוצה שיהיה לו מקום להניח בו חפצים, הרי זה חייב משום בונה. אבל כשאינו צריך את הגומה עצמה, אלא את העפר שמוציא ממנה, כגון שצריך אותו לכסות בו צואה, אינו חייב על חפירת הגומא משום בונה אף על פי שהגומה נראית ממש כגומה הנחפרת לצורך עצמה. ודין זה אינו רק כדעת רבי שמעון, הפוטר על כל
45 דף י מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין פרק ראשון הכל חייבין 1 ,אלא אף כדעת רבי מלאכה שאינו צריך לגופה יהודה, המחייב על מלאכה שאינו צריך לה. כי גם רבי יהודה אינו מחייב אלא כשהמלאכה שעשה מלאכה מועילה היא, אלא שהוא אינו צריך לה, אבל כשהמלאכה שעשה היא קלקול, מודה הוא שאינו חייב עליה, והחופר גומא בבית, ואינו צריך לה, מקלקל את הבית, ואינו מתקן. וענין זה, שהמחשבה שמחשב על המלאכה היא קובעת אם יתחייב או לא, שאם חישב על החפירה לצורכה שתהיה שם גומה, חייב, ואם חישב עליה לעפרה, פטור, הדבר אינו מפורש בתורה בהלכות שבת. אלא שבמלאכת המשכן הסמוכה להלכות שבת נאמר שתהא המלאכה במחשבה, ומכאן סמכו , שאף בהלכות שבת אסרה תורה רק מלאכת מחשבת, כלומר כשחישב שמה שעושה יהא מלאכה, והרי זה כהררים התלויים בשערה. בהלכות חגיגה - חובת שלמי חגיגה הררים התלוים בשערה מצוות הבאת שלמי חגיגה אינה מפורשת בכתוב, שהרי לא נאמר בפירוש שיש להביא קרבן חגיגה, אלא "וְּ חַּ ּגֹתֶ ם אֹתֹו חַּ ג לַּה' ", והיה מקום לומר, שאין הכוונה לקרבן חגיגה, אלא לחגוג ולשמוח. ואין לומר, שעל כרחך כל מקום שנאמר בו לשון ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 פירש רש"י שאינה צריכה לגופה במין מלאכה זאת , שברצונו לא היה בנין זה בעולם. ולא יתכן, דאם כן בכל מלאכות נמי כגון סותר ע ל מנת לבנות במקומו למה מיחייב , דהא לא ניחא ליה שהיה הבנין בעולם. וכן בקורע על מנת לתפור גם כן לא ניחא ליה בקרע זה מעולם. וקורע הבא באבלו או מחמת טרדא וקורע בחמתו למרמי אימתיה . לכן נראה להר"י לפרש שאינו צריך לעיקר שורש האיסור , כגון הכא שאינו צריך לגומא שהיא המלאכה , וכן מוציא מת במטה , ולא דמו למלאכת המשכן שהיו צריכים לעיקר המלאכה, מכבה משום צורך הפחמין, וצידת תחשים וחלזון וכן כולם כיוצא בהן. ]תוס'[. 2 יש מפרשים לשון מחולות כמו "יחוגו וינועו כשכור ". ]תוס'[. חגיגה, הכוונה לקרבן. וכמו שמצינו בכתוב, "וְ אַּ חַּ ר בָ אּו מֹשֶ ה וְ אַּ הֲ רֹן וַּי ֹאמְ רּו אֶ ל פַּרְ עֹה כֹה אָ מַּ ר ה' אֱ ל קֵ י יִשְ רָ אֵ ל שַּ לַּח אֶ ת עַּ מִ י וְ יָחֹגּו לִי בַּ מִ דְ בָ ר" )שמות ה' א'(, ושם לכאורה הכוונה לקרבן. שהרי נאמר, "וַּי ֹאמֶ ר מֹשֶ ה גַּם אַּ תָ ה תִ תֵ ן בְ יָדֵ נּו זְ בָ חִ ים וְ עֹלֹות וְ עָ שִ ינּו לַּה' אֱ לקֵ ינּו" )שמות י' כ"ה(. והסיבה שאין לומר כן, כי באמת אפשר שגם שם אין הכוונה לקרבן, שכך אמרו, ה' אמר לנו 2 לחגוג במדבר, ולשחוט בשר לאכול, ולא דיבר בשחיטה לצורך הקרבה. וכמו כן אין לומר, שעל כרחך, כל מקום שנאמר בו לשון חגיגה, הכוונה לקרבן, וכמו שמצינו בכתוב, "ל ֹא תִ זְ בַּ ח עַּ ל חָ מֵ ץ דַּ ם זִ בְ חִ י וְ ל ֹא יָלִין חֵ לֶב חַּ גִ י עַּ ד בֹקֶ ר" )שמות כ"ג י"ח(. ששם לכאורה וודאי הכוונה לקרבן, שהרי נאמר "חֵ לֶב חַּ גִ י", ולקרבן יש חלב, אבל לחגיגה ולשמחה אין חלב. והסיבה שאין לומר כן, כי באמת אפשר שגם שם החג האמור בכתוב אינו קרבן, אלא חגיגה ושמחה, וכשאמר הכתוב "חֵ לֶב חַּ גִ י" אין הכוונה לחלב של קרבן חגיגה אלא לחלב הבא בזמן החגיגה והשמחה. ולימד הכתוב על קרבנות שאתה מקריב ברגל שאסור להלינם חוץ למזבח בעלות השחר. ואף שכבר למדנו ענין זה מכתובים אחרים. שכן יש מצוות עשה בכל הקרבנות, להעלותם למזבח בלילה קודם הבקר, שנאמר, "צַּ ו אֶ ת אַּ הֲ רֹן וְ אֶ ת בָ נָיו לֵאמֹר ז ֹאת תֹורַּ ת הָ עֹלָה הִ וא הָ עֹלָה עַּ ל מֹוקְ דָ ה עַּ ל הַּ מִ זְ בֵ חַּ כָל הַּ לַּיְלָה עַּ ד הַּ בֹקֶ ר וְ אֵ ש הַּ מִ זְ בֵ חַּ תּוקַּ ד בֹו" ) ויקרא ו'
46 מסכת חגיגה פרק ראשון הכל חייבין דף י פרק ראשון הכל חייבין ב'(. ואף איסור לא תעשה יש במשהה קרבנו עד הבוקר, שנאמר, "וְ ל ֹא יֵרָ אֶ ה לְָך שְ אֹר בְ כָל גְ בֻלְָך שִ בְ עַּ ת יָמִ ים וְ ל ֹא יָלִין מִ ן הַּ בָ שָ ר אֲ שֶ ר תִ זְ בַּ ח בָ עֶ רֶ ב בַּ יֹום הָ רִ אשֹון לַּבֹקֶ ר" )דברים ט"ז ד'(. בא הכתוב "וְ ל ֹא יָלִין חֵ לֶב חַּ גִ י עַּ ד בֹקֶ ר", ללמד שבקרבנות . 1 הרגלים יש איסור לא תעשה נוסף על הלנתם ומכל מקום האמת היא שכשנאמר בכתוב לשון חגיגה הכוונה לקרבן חגיגה, ולא די בכך שיחגוג וישמח בלא קרבן. ואמרו שהדבר למד בגזרה שווה, שכן נאמר בחגיגה לשון "במדבר", "וְּ יָׁחֹּגּו לִי בַּ מִ דְּ בָׁ ר", וכן נאמר, "הַּ זְּ בָׁ חִ ים ּומִ נְּחָׁ ה הִ ּגַּשְּ תֶ ם לִי בַּ מִ דְּ בָׁ ר אַּ רְ בָ עִ ים שָ נָה בֵ ית יִשְ רָ אֵ ל" )עמוס ה' כ"ה(. וכשם שבכתוב האחרון מדובר בקרבנות, אף לענין חגיגה הכוונה לקרבן. אלא שאין זו גזרה שווה גמורה , כי דברי תורה אינם למדים בגזרה שווה מדברי קבלה ]=נביאים[. ואם כן, אין הדבר מפורש שיש להביא קרבן חגיגה, ורק רמז יש לכך במקרא, והרי זה הררים התלויים בשערה. בהלכות מעילות - הררים התלוים בשערה עיקר דין מעילה נכתב בתורה בפירוש, אבל יש הלכות מסוימות בדין מעילה, שאין להן אלא רמז מועט, והרי הן כהררים התלויים בשערה. א. שליח חוטא ובעל הבית מתחייב. לדברי רמי בר חמא, דין מעילה שהוא כהררים ____________________________________________________________________________ הוספות ____________________________________________________________________________ 1 וא ף על גב דאמרינן בעלמא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי , הכא שאני שאין להעמידו בקרבן חדש שלא מצינו כיוצא בו בתורה . ודומה לו כמו שמצינו בריש יבמות דמוקמינן לא יגלה בשומרת יבם של אביו בלאו יתירא , ולא מוקמינן ליה באנוסת אביו . ]תוס'[. 2 ולא דמי לההיא דנתנה לחנוני דלא מעל דהתם מיירי במזיד ואין מתחלל וחנוני דלא מעל עד שיוציא התם משום דלא עבד מעשה. ]תוס'[. התלויים בשערה, הוא כגון מה ששנינו , שבעל הבית שהיו בידו מעות הקדש, ונתחלפו במעותיו , ונתן אותן בשוגג לשליח, כי היה סבור ששלו הן, ואמר לשליח, קח לי מהן חלוק או טלית, אם השליח לא עשה את שליחותו וקנה 2 דבר אחר, השליח מעל . ואם עשה בהם השליח את שליחותו , וקנה מה שאמר לו בעל הבית, בעל הבית מעל. וזהו כהררים התלוים בשערה, שיש לתמוה ולומר, כיצד יתכן הדבר, שהשליח הזה חוטא, שמוציא מעות הקדש, ובעל הבית מתחייב קרן וחומש ואשם מעילות, והרי ידוע לנו בכל הגמרא, שאין שליח לדבר עבירה, שיהא שולח מתחייב על ידי שלוחו. ורבא דחה דבריו , ואמר, שדין זה אינו כהררים התלויים בשערה, אלא יש לו סמך גדול מהמקרא, שהרי לכמה דברים למדו דיני מעילה מדיני תרומה בגזרה שווה, שנאמר בשתי הפרשיות לשון חטא. במעילה "נֶפֶש כִ י תִ מְ עֹל מַּ עַּ ל וְ חָ טְ אָ ה בִ שְ גָגָה " )ויקרא ה' ט"ו( ובתרומה "וְ ל ֹא תִ שְ אּו עָ לָיו חֵ טְ א" )במדבר י"ח ל"ב(. ומעתה גם זאת יש ללמוד בגזרה שווה, כשם שבתרומה שלוחו של אדם כמותו, שנאמר "כֵן תָ רִ ימּו גַּם אַּ תֶ ם" )במדבר י"ח כ"ח(, לרבות שלוחכם, כך במעילה, שלוחו של אדם כמותו. ב. שליח חוטא אף על פי שהוא אנוס. לדברי רבא, דין מעילה שהוא כהררים התלויים בשערה, הוא כגון מה ששנינו , שאם באופן הנזכר לעיל שעשה השליח שליחותו של בעל הבית, נזכר בעל הבית שהיו המעות הקדש